"השאגה שלנו הרעידה את טהרן" (בנימין נתניהו)
"השגנו ניצחון מוחץ" (בצלאל סמוטריץ')
"האם אנחנו יכולים להגיד שזה הניצחון הכי גדול בתולדות מדינת ישראל?" (מנחה בערוץ 12)
"לילות כמו זה מזכירים לי מחדש מה המשמעות העמוקה, הקיומית, של ריבונות יהודית. אני מתפקע מגאווה ומהערצה." (שאול אמסטרדמסקי)
"המטוס היקר אי פעם. חודרת הבונקרים הכי עוצמתית. הטיל האגדי" (YNET)
"מבצע 'עם כלביא' באיראן הוא אחד המבצעים המפוארים בתולדות המלחמות." (יאיר לפיד)
אפשר להמשיך, אבל הבנתם את הרעיון. איראן קמה עלינו להשמידנו בפצצת אטום; חיל האוויר המהולל שלנו הקדים תרופה למכה והציל אותנו מהשמדה ודאית; עכשיו אפשר להירגע, אין להם יותר יכולת גרעינית.
מעולם לא הסכימו גברים רבים כל כך על ערימת טסטוסטרון גדולה כל כך. מן הרגע הראשון למתקפה הישראלית-אמריקאית ועד לסופה, כמות הסופרלטיבים שהומטרו מדוברי השלטון, מאולפני הטלוויזיה ומכל כיוון אפשרי – שיתקו כל אפשרות לדיון רציונלי. ככה זה במלחמות, במיוחד במלחמות ישראל, ובמיוחד בעידן הנדסת התודעה של נתניהו. ככל שהנרטיב השלטוני מופץ מוקדם יותר, הרחק יותר, חזק יותר – כך הוא יקנה אחיזה מוצקה יותר בתודעת הציבור; ומאותו רגע, יהיה כמעט בלתי אפשרי לסדוק אותו או לערער עליו – גם אם העובדות לא מסתדרות. ממש לא מסתדרות.
הפוסט הנוכחי מציע סיכום אלטרנטיבי של מלחמת 12 הימים עם איראן, מתוך הבנה שחלק בלתי נפרד ממנה היה מבצע השפעה המוני, מתוזמר לעילא מירושלים ומוושינגטון, לגיוס תמיכה בפעולה צבאית שהצדקתה ותוצאותיה מעלים פקפוקים נכבדים, בלשון המעטה. המבצע עבד; 70% מן הציבור תמכו במתקפה (82% מן היהודים, 11% מן הערבים, עוד הוכחה שהציבור הערבי בישראל הרבה יותר ביקורתי כלפי שופרות השלטון מן הציבור היהודי). על כך שיש כאן היבט של הנדסת תודעה למדו אזרחי ישראל באיחור מצער, כשטראמפ הנחית מיד בתום המלחמה את דרישתו המופרכת להעניק חנינה לנתניהו. מפלבלים ותועים עדיין תחת דוקטרינת ההלם, אזרחי ישראל התבשרו אחרי דקה שבעצם המלחמה היתה פיסה אחת בפאזל גיאו-פוליטי שנרקם (שוב) בידי האוליגרכיות שרקמו את הסכמי אברהם, וכעת ברצונן להרחיב את מוטת השפעתן עד אינדונזיה (תוך מלמול מחוות הנימוס הטקסיות והריקות בדבר ריבונות פלסטינית).
הסיכום שיוצג כאן מתרכז במלחמה עצמה ובראיות לכך שהיתה זו (1) מלחמת שולל, ללא הצדקה אמיתית, (2) כישלון מבצעי בכל הקשור להשמדת פרוייקט הגרעין האיראני, ו-(3) דחיפה של איראן למדיניות קיצונית ומסתגרת עוד יותר.
חלק ניכר מן הראיות הוא חד-משמעי, מעוגן בדיווחים מאומתים שאין עליהם עוררין. חלק אחר נשען על הערכות מודיעין חלקיות אבל עדיין כאלה שנוטות באופן מובהק לפרשנות אחת ולא אחרת. הקוראים יזהו מן הסתם לא מעט מן העובדות שיובאו כאן; אני לא מתיימר להמציא כלום. מה שאולי יהיה חדש ומועיל הוא הריצוף של העובדות האלה על ציר הזמן, תוך סינון החוצה של הרעשים וההסחות הקבועים שמזריקה מכונת התעמולה. את הריצוף הזה אחלק לשלושה פרקים: העילה למלחמה, התועלת שהיתה צפויה ממנה, וההישגים של המלחמה. את כל אחד מן המושגים האלה – עילה, תועלת, הישגים – ניתן לשים במרכאות; יש פער דרמטי בין ההצהרות למציאות. בפרק האחרון אציע פרשנות (לא מהפכנית בכלל) למהלכים שהובילו למלחמה – השילוב המוכר בין איוולת לזדון. קוראים חדי-עין ישימו לב ש"ביטחון ישראל" לא נכנס למשוואה בשום שלב. המלחמה לא היטיבה את ביטחון ישראל, ולמעשה רק דירדרה אותו עוד יותר.
כמה מילים לפני שמתחילים בעניין ה"מומחיות". השיח התקשורתי בישראל רווי בשומרי-סף שמזעיפים פנים כלפי כל מי שמעז להתבטא בסוגיות ביטחוניות ואין לו "עבר ביטחוני עשיר". התפיסה האקסקלוסיבית הזאת בולטת במיוחד בתחום מדיניות הגרעין, שבו כביכול נחוצה מומחיות מדעית בכדי לרכוש את הזכות לדעה מושכלת. אבל אלה הבלים. שיח "המומחים" הוא מסווה קלוש לאינטרסים אוטוריטריים להדיר חלקים עצומים מן הציבור (בראש ובראשונה – נשים) מן הזכות והחובה לנקוט עמדה בנושאים קיומיים. פוליטיקה נוגעת בכל היבטי החיים שלנו, ובדיוק משום כך – אין מומחים לפוליטיקה. יש מומחי אקלים שמבינים לעומק פליטות גזים והמסת קרחונים ותהליכים אקולוגיים מורכבים, אבל אין מומחים בשאלה על מה ראוי לוותר באורח חיינו כדי להתמודד עם משבר האקלים. יש מומחים למיסוי אבל אין מומחים בשאלה איך ראוי למדינה להשתמש במיסים שהיא גובה. ובדומה לכך, יש מומחים בפיסיקה גרעינית ומומחים לתהליכי הייצור של נשק גרעיני, אבל אין מומחים בשאלה האם ראוי בכלל שלמדינה כלשהי יהיה נשק גרעיני, האם הדרך לרסן הסלמה גרעינית היא במתקפה צבאית או בהסדרים מדיניים, וכד'. כל אלה הן שאלות ערכיות, לא פשוטות בכלל, אבל שאלות שכל אדם מסוגל להתמודד איתן בהינתן הרקע העובדתי המתאים. אהה, פה קבור הכלב; האם בכלל יש לנו גישה לרקע העובדתי הזה?
השיח הגרעיני בישראל רדוד להפליא. מצד אחד – שאלות טאבו שאין לגעת בהן: מדוע נשק גרעיני בידי ישראל פחות מסכן את שלום האזור מאשר נשק גרעיני בידי כל מדינה אחרת? מדוע ישראל אינה מאפשרת לפקחי סבא"א לבקר את מתקני הגרעין שלה, בדומה לאופן שבו המערב דורש מאיראן לפתוח את מתקניה לביקורת? מצד שני, בכל הנוגע לתכניות הגרעין של איראן, הציבור מולעט בתפיסה פשטנית להחריד, מפיהם של אנשים הקשורים בטבורם למערכת הפוליטית, ללא כל היכרות אמיתית עם החברה והמשטר באיראן. ולבסוף, מערכת התעמולה עומלת קשות כדי שלא נבין באמת מה היו תוצאות המלחמה. את זה, אגב, היא כבר עשתה בהצלחה מסחררת בנוגע למלחמת ההשמדה ברצועת עזה.
מצב העניינים הזה מציב את האזרח מן השורה בעמדת נחיתות לא סבירה. הרי אי אפשר לצפות מכל אחד ואחת לפלס את דרכם בסבך ההשערות והמניפולציות שנעשות בנו מדי יום ביומו (ולא רק בתחום הגרעין האיראני). לאורך המלחמה, צברתי ברשת X ראיות והערכות שהטילו ספק בנרטיב השלטוני (ראו השרשור הזה). עבודת הליקוט והאיסוף והסינתזה שעשיתי לקראת הפוסט הנוכחי מפצה על פערי מידע והבנה שלא היו באים לעולם לו התקשורת היתה ממלאת את תפקידה באחריות ולא מדבררת את השלטון. רק שלא זה המצב. על כן מוטלת עלינו המלאכה: להתרכז בעובדות ולהתעלם מן ההצהרות הבומבסטיות; לקרוא את גוף הידיעה ולא רק את הכותרת; לשאול מה מקור הידיעה – גוף מודיעיני עם קרדיט של עצמאות מחקרית או שופר שלטוני; להאזין ביתר שאת לחוקרים עצמאיים ולא כאלה שמחליפים הלצות וטפיחות על הגב עם גנרלים ופוליטיקאים לפני השידור; ותמיד תמיד לשאול מה ההקשר, כי אם יש לתקשורת כישרון מיוחד זה לגדוע את ההקשר שוב ושוב, כך שניוותר עם ערימה כאוטית של שברי מידע שלא מתלכדים לכלום.
נתחיל מן ההתחלה.
העילה
המתקפה הישראלית על איראן תוכננה במשך שנים ארוכות ורק חיכתה לשעת כושר מתאימה. על כן לא מומלץ לייחס חשיבות רבה מדי לעילה הרשמית. אותה עילה רשמית היתה הודעת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ב-12 ביוני שאיראן מפירה את התחייבויותיה במסגרת הסכם הגרעין שנחתם איתה ב-2015, ביחס לכמות האורניום שהיא מעשירה, דרגת ההעשרה, וקיומם של אתרים שהיא מסתירה מן הסוכנות. סבא"א פירסמה את דו"ח ההפרות כבר במאי, ויום אחרי ההודעה של ה-12 ביוני – פתחה ישראל במתקפת "עם כלביא".
אלא שכל אלה היו אמתלות רשמיות; נתניהו עצמו אישר שהמתקפה היתה אמורה לצאת לפועל כבר באפריל, ונדחתה מסיבות שונות. ובעלי הזיכרון הארוך יודעים שנתניהו תיכנן את התקיפה הזאת 15 שנים, ובין 2010- 2012 כמעט-כמעט הוציא אותה לפועל שלוש פעמים. הכרזת המלחמה הרשמית, אפשר לומר, היתה ב-1 באפריל 2024, כשישראל חיסלה 8 דיפלומטים איראניים בסמוך לשגרירות איראן בדמשק, ביניהם חסן מהדווי, מפקד כוחות קודס בסוריה ולבנון. עד לאותו אירוע, המלחמה בין איראן לישראל נותרה ברובד הסמוי של חיסולים ממוקדים, אבל התקיפה בדמשק היתה קפיצת מדרגה מחושבת, פעולת ראווה שאי אפשר היה לצפות שתחלוף בשתיקה. איראן הגיבה ב"ליל הכטב"מים" ב-13 באפריל, וישראל השיבה בתקיפת בסיס חיל אוויר איראני ב-19 באפריל. באוקטובר 2024 חודשו ההתקפות – 180 טילים בליסטיים על ישראל, ובתגובה מבצע "ימי תשובה" על 20 יעדים באיראן. השקט ששרר היה זמני מאד; המלחמה בעצם כבר התחילה.
איראן אכן התקדמה במהירות להיות מדינת סף גרעינית – כלומר, מדינה שמחזיקה באורניום מועשר ברמה גבוהה מספיק (60%) כדי שחציית הקו לפצצה גרעינית, אם תתקבל ההחלטה הפוליטית על כך, תהיה מהירה. רק שיש סיבה טובה לכך שזו היתה המדיניות האיראנית: הפרישה החד-צדדית של ארה"ב מהסכם המעצמות עם איראן, שלוותה בחידוש הסנקציות האמריקאיות נגדה. הסנקציות האלה, באופן אירוני, דווקא חיזקו את אחיזת משמרות המהפכה בכלכלה (ראו כאן הסבר מאיר-עיניים על אפקט הבומרנג הזה), אך במקביל גבו מחיר כלכלי כבד מאד מאיראן (התל"ג צנח לשליש ממה שהיה ב-2012), פגעו קשות במערכת הבריאות שלה, ומנקודת מבטה – כל זה שלא בצדק. האיחוד האירופי, שהתנגד בתוקף לצעד האמריקאי, הזכיר כי סבא"א פירסמה לא פחות מעשרה דו"חות שמאשרים כי איראן עומדת בהסכם שנחתם איתה. יום אחרי שטראמפ קבע שאיראן לא עמדה בהסכם, הודיעה סבא"א שהוא, ובכן, משקר, ושאיראן עמדה בכל התחייבויותיה תחת ההסכם – הסכם שאכף את מה שהפרשן שמואל מאיר הגדיר "משטר הפיקוח החודרני ביותר בהיסטוריה הגרעינית".
השקר האמריקאי היה פרי עמלו של נתניהו. מבצע גניבת מסמכי הגרעין ומופע האימים של נתניהו על רקע תפאורת הקרטון המגוחכת נועדו לטשטש את העובדה היסודית שפרוייקט הגרעין הצבאי של איראן תם ונשלם לפני ההסכם שנחתם איתה. סגן ראש המוסד שהיה אחראי על מבצע גניבת המסמכים ציין מפורשות: "הם לא רימו, לא רימו במילימטר למיטב ידיעתנו". רק שמבצע גניבת מסמכי הגרעין הישנים באיראן, שלא חידשו דבר, לא היה פעולה מודיעינית וגם לא פעולה צבאית; זה היה מבצע השפעה כביר, מבית היוצר של התועמלן המוכשר נתניהו, שנועד לגרור את ארה"ב מחוץ להסכם הגרעין. זה עבד, טראמפ הודיע על פרישת ארה"ב מההסכם ימים ספורים אחרי מופע האימים של נתניהו, והפרשנים גם הבינו את הקשר הזה בזמן אמת. היה זה עוד פרק במה שחוקר הגרעין גארת פוטר כינה בספרו משנת 2014 "המשבר המפוברק" של הגרעין האיראני – האופן שבו ארגוני הביון והדרג הפוליטי בוושינגטון ובירושלים עשו מניפולציות במסמכים והערכות מודיעיניות כדי לקדם מדיניות הסלמה ועימות מול איראן.
ובכן, גם האיראנים הוציאו מסקנות: אין תועלת פוליטית בקיום הסכמים בינלאומיים שארה"ב היא צד בהם, כיוון שארה"ב יכולה מתי שבא לה לפרוש חד-צדדית מן ההסכם ולהטיל סנקציות אכזריות על מי שקיים אותו. מכאן ואילך העניינים הידרדרו: איראן לא ראתה את עצמה מחוייבת להסכם יותר, והחליטה להתקדם לסטטוס של מדינת סף – אך לא לחצות אותו. ראוי לזכור – זה היה ממש לא מזמן אבל הנדסת התודעה פועלת נמרצות כדי למחוק את העובדות האלה – עד כמה רחב היה הקונצנזוס הגלובלי וגם הישראלי נגד הפרישה מן ההסכם. צרפת, גרמניה ובריטניה, השותפות להסכם הגרעין עם איראן, ניסו להציל אותו; פרשנים הזהירו שהתוצאה הצפויה של הפרישה הזאת תהיה תגובת-נגד פרובוקטיבית מצד איראן, שתאיץ את פרוייקט הגרעין הצבאי שלה; וזאת גם היתה – שימו לב – עמדת משרד הביטחון הישראלי ב-2022. הן בארה"ב והן בישראל הושתק הדרג המקצועי, כי אם יש משהו שפופוליסטים לא סובלים זאת מדיניות מבוססת-עובדות. ב-2021 נדב איל תיאר את תמימות הדעים בצמרת הביטחונית בישראל ובארה"ב שהפרישה מהסכם הגרעין היתה "קונספציה אסונית". זה לא הפריע לו לשכתב את ההיסטוריה ארבע שנים מאוחר יותר, אחרי מבצע "עם כלביא", ולכתוב שאיראן שיחקה משחק, "כאילו תוכנית הגרעין שלה היא הדגמה של ריבונות – בשעה שמדובר בניסיון שקוף להגיע לסף הנשק הגרעיני, אם לא לחצות אותו" (נזכיר בפעם המאה: איראן הפכה למדינת סף בעקבות ריסוק הסכם שהיא עמדה בכל דרישותיו, על ידי ארה"ב, צעד שהוגדר "אסוני" בידי נדב איל של 2021).
נשאלת השאלה, האם איראן תיכננה לחצות את הסף? ובכן, על פי המידע הטוב ביותר שבידינו – התשובה היא לא. בסוף חודש מרץ, שלושה חודשים בלבד לפני המתקפה הצבאית על איראן, העריך המודיעין האמריקאי שאיראן לא שינתה את החלטתה, שבתוקף מאז שנת 2003, שלא לפתח נשק גרעיני. עם פרוץ המלחמה, ב-17 ביוני, שוב פורסמה הערכת המודיעין האמריקאי, שלפיה המשטר האיראני אינו מתכוון לפתח נשק גרעיני, ושאילו היה מתכוון, היו נדרשות לו שלוש שנים לשם כך. הסנאטור הדמוקרטי כריס מרפי חשף בבוקר שאחרי המתקפה האמריקאית על פורדו ונתנז שהערכת מודיעין זו היתה בתוקף גם עם פרוץ המלחמה.
איראן היתה יכולה מזמן לפרוץ לנשק גרעיני; החלטתה לא לעשות זאת נבעה משיקולי רווח והפסד פוליטיים, ומי שמכיר את הזירה האיראנית מקרוב יודע שמדובר בוויכוח עקרוני וממושך שם בין המחנה הרפורמיסטי למחנה הניצי. אדם רז מזכיר שהטיעון החזק באיראן בעד קיום אופציית גרעין צבאית הוא תקדים משטר קדאפי בלוב – משטר שהתפרק מרצונו מפרוייקט גרעין צבאי, שהיה בעיצומו, וסופו שהופל בלחץ חיצוני. על כך יש להוסיף את הטראומה המכוננת של איראן המודרנית – ההפיכה של 1953, שבה הסי-אי-איי ובריטניה הדיחו את ראש הממשלה מוסאדק והמליכו תחתיו את השאה הפרסי כדי להבטיח את שליטת בריטניה במאגרי הנפט של איראן. הגרעין האיראני תמיד נתפס כתעודת הביטוח של המשטר כנגד השתלטות קולוניאלית דומה בעתיד.
מכך ניתן להבין שגם ההתקרבות לסף הגרעין הצבאי היתה מכשיר פוליטי בידי ההנהגה האיראנית – ממש כפי שהפרישה האסונית של ארה"ב מן ההסכם היתה מכשיר פוליטי – שמטרתו היתה להמחיש למערב מה עלול לקרות אם הוא ימשיך לדחוק את איראן לפינה. ובכן, גם חישוב הרווח וההפסד הזה היה מוטעה, אבל הנקודה היא שמי שהסיט את כדור השלג אל מדרון העימות הצבאי היו נתניהו וטראמפ, לא איראן.
היבט אחד שמובלט מאד בשיח הישראלי על איראן ושלא נגעתי בו הוא הרטוריקה הלוחמנית של חמינאי וחברי ההנהגה הדתית באיראן כלפי ישראל, עד כדי איומי השמדה. אין דרך להגן על רטוריקה כל כך אלימה, ובכלל, אין בפוסט הזה שום ניסיון לצייר את המשטר האיראני באור חיובי. זהו משטר דיכוי נוראי. רק שאני אזרח ישראלי, לא איראני, ועל כן אחריותי האזרחית משתרעת על כל שלוחות המשטר הישראלי, על מעשיו, טעויותיו ועל פשעיו; את אלה של המשטר האיראני אני משאיר למבקריו באיראן ובעולם, וכידוע, אין מחסור בהם. ועם זאת, גם מי שאינו סובל את שיח ההשמדה של ההנהגה האיראנית צריך להבין את המשמעות הפוליטית שלו. זהו שיח תעמולתי שתפקידו העיקרי הוא חיזוק התמיכה במשטר האייטולות באמצעות ליבוי שנאה כלפי חוץ. זו איננה פרוגרמה מבצעית, ועל כך תעיד הימנעותה העקבית של איראן מפיתוח נשק גרעיני. מומחים לחברה האיראנית יודעים גם שהשיח האנטי-ישראלי איננו חופף לאנטישמיות, ושחלק ניכר ממנו נובע מן הסנטימנטים האנטי-קולוניאליים שהוזכרו קודם.
חוקר איראן, חגי רם, טוען שהפרשנות הישראלית לאיומים האלה מסולפת במכוון: "מה שאיראן אומרת הוא שסופה של 'הישות הציונית' או 'המשטר הציוני' הוא להיעלם מדפי ההיסטוריה — בדומה למה שקרה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה או למשטרים קומוניסטיים… הרטוריקה האיראנית מביעה רצון 'לחסל' את ישראל במובן הרעיוני, לא במתקפה צבאית ממשית… צריך גם להציג את הצד השני במשוואה הזאת: ישראל משתמשת ברטוריקה כזאת, אבל היא לא מסתפקת במילים, אלא גם עוברת למעשים. שמעון פרס, נתניהו, דוברים רשמיים של המדינה ואפילו כלי התקשורת — כולם מאיימים בגלוי להפיל את המשטר באיראן כבר יותר מ־25 שנה — זה שווה ערך, בעיניי, למה שאנחנו טוענים שאיראן אומרת כלפינו."
מומלץ גם להקשיב לאיש הזה, שהערכת המצב שלו מדוייקת היום בדיוק כפי שהיתה כשניתנה לפני 15 שנים.
עד כאן "העילה": הניסיון להעניש או להרתיע את איראן על תגובתה לריסוק הסכם שהיא כיבדה, שהבטיח פיקוח הדוק של סבא"א על מתקני הגרעין שלה ומניעת פריצה לנשק גרעיני לשנים ארוכות (חלק מן המגבלות השתרעו על פני 25 שנה), שהיה משיג באמצעים לא אלימים, ללא שתישפך טיפת דם אחת, את מה שהמתקפה הצבאית עליה התיימרה להשיג במחיר דמים. מיד נגיע לשאלה האם היא אכן השיגה זאת, אבל לפני כן נביט בהערכות שפורסמו ממש בימים הראשונים למתקפה, שהתבססו על המודיעין הקיים ובלי ספק היו ידועות גם למקבלי ההחלטות: האם המתקפה היתה מסוגלת להשיג את יעדיה המוצהרים, ואם לא, מה היו בעצם יעדיה?
התועלת הצפויה
כבר ביום הראשון של המתקפה הישראלית על איראן, פירסם האתר הנחשב Just Security מאמר פרשנות שחזה כי הפגיעה במתקני הגרעין ובמדענים האיראניים רק תחזק את הקו הניצי בתוך איראן שדוחף לפרוץ לנשק גרעיני. אהוד ברק, אותו שותף של נתניהו מ-2012 לפנטזית המלחמה שכמעט התגשמה, התפכח מאז, וביום השלישי למלחמה כתב הערכה מפוכחת להפליא (ויש להניח – על בסיס הכרות אינטימית עם החומר המודיעיני). עיקריה: (1) הפרישה של טראמפ מהסכם הגרעין קירבה את איראן לנשק גרעיני; (2) התקיפה הישראלית יכולה לדחות זאת לכל היותר בכמה שבועות; (3) תקיפה אמריקאית יכולה לדחות זאת לכל היותר בכמה חודשים; 4) רק הפלת המשטר תמנע נשק גרעיני מאיראן; (5) אבל אי אפשר להפיל את המשטר ללא ארה"ב, וזו לא מעוניינת בכך; (6) לפיכך, יכול להיות שישראל נתנה לאיראן את הדחיפה לפרוץ לנשק גרעיני. חייל נשאר חייל, ברק הקפיד להלל ולשבח את הפעולה הנועזת של חיל האוויר, אבל קריאה חפה מתרועות נקם וניצחון תגלה שהוא בעצם סבור שישראל כנראה (שוב) כרתה לעצמה בור נוראי.
מומחים עצמאיים המשיכו להטיל ספק במצג ההצלחה המסחררת שפימפמו בישראל ובארה"ב. מומחה אמריקאי בעל ניסיון עשיר במחקר ובייעוץ לקונגרס טען שגם פגיעה אמריקאית במתקן פורדו, באמצעות מפצחת בונקרים, לא תנטרל את כל המיכשור שבאתר, וממילא הידע, האורניום המועשר וגם הצנטריפוגות פזורים על פני אתרים אחרים; "אפשר לעכב, אבל הם יכולים להתחיל שוב מהר והם יודעים איך". עוד מומחה בעל שם, ג'פרי לואיס, הסביר בפרוטרוט מדוע המתקפה לא יכולה באמת להוריד מן הפסים את פרוייקט הגרעין האיראני, גם אם הוא עובר לפסים צבאיים. בין השאר, הוא הזכיר שלאיראן יש מפעל תת-קרקעי לייצור צנטריפוגות שכלל לא נפגע בהתקפות, וחשוב מכך, היא הקימה מתקן העשרה חדש, שמיקומו המדוייק אינו ידוע, באיזור איספהן. באשר לאורניום המועשר שאוחסן בפורדו, צילומי לווין חשפו שהאיראנים ככל הנראה סילקו אותו מפורדו לפני התקיפה.
ישראל לא הסתפקה במהלומה צבאית, והתיימרה גם לשנות את פני המשטר והחברה באיראן. נתניהו הגדיל לעשות ופנה באדנות של משחרר עבדים לעם האיראני – "הגיע הזמן שהעם האיראני יעמוד על חירותו". ליאור שטרנפלד, מומחה לחברה האיראנית, גיחך לנוכח הקמפיין הזה, שבנה על כוחה הדמיוני של האופוזיציה האיראנית: "אין שום מומנטום פוליטי שנבנה על בסיס הפעילות של האנשים האלה", הוא הסביר, "כי אין להם כל בסיס פוליטי בתוך איראן עצמה… המתקפה הזו מגלמת את כל הטראומות הפוליטיות של איראן: ניסיון להפיל משטר על ידי מעצמות מערביות". שטרנפלד הוסיף שההתלכדות של החברה האיראנית והשתתקות האופוזיציה בזמן המלחמה מקבילות לחלוטין למה שקורה בישראל. אכן.
הטריק האחרון בהנדסת התודעה של תוצאות המלחמה הצפויות היה הציפיה שאיראן "תחזור לשולחן המשא ומתן" אחרי שספגה מכה צבאית כזו אנושה. נזכיר שוב: איראן לא נטשה את שולחן המשא ומתן. ארה"ב נטשה אותו – למרות התנגדות כל שאר המעצמות ולמרות האזהרות שמדובר בטעות קשה. עכשיו מוכרים לנו סיפור מפוברק כאילו היה צורך בהפצצה מסיבית של איראן כדי לשכנע אותה שעדיפה הידברות על פני מהלכים חד-צדדיים. השאלה אם איראן תסכים עכשיו לחזור לשולחן המשא ומתן היא שאלה מעניינת; מנקודת מבטה, יש סיבות טובות לפקפק בתועלת של פתיחה מוחלטת של מתקניה לביקורת בינלאומית אם בכל רגע נתון עלול שליט האימפריה בוושינגטון שוב להחליט "פוס, לא משחקים", ולעבור לשפת הסנקציות והמלחמה. מכל מקום, אין היגיון בטענה שרק מלחמה יכולה היתה להחזיר את איראן למשא ומתן. זיכרו זאת, אם החזרה לשולחן הדיונים תוצג לנו כ"הישג" אדיר של המלחמה.
לסיכום: מי שלא נצמד לשופרות התעמולה והקשיב למומחים שעוסקים באיראן במשך שנים, ומבינים את המשטר ואת מדיניות הגרעין ואת הדינמיקה החברתית בתוכו – לא היה יכול לקנות בתמימות אף אחד מיעדי המלחמה היומרנית הזאת. האם השלטון עצמו היה מודע לתחזיות המפוכחות האלה? בלי ספק. הוא בחר להתעלם מהן.
ההישגים
רעם המטוסים והטילים עוד לא שכך ובוושינגטון ובירושלים הכריזו בשביעות רצון שפרוייקט הגרעין האיראני "הוכחד" ו"ירד לטמיון" – זאת עוד לפני שהתבצעה בכלל הערכת נזק ראשונית בגופי המודיעין. תרועות הניצחון האלה – בהעצמת הטרומבונים של התקשורת, שמאז 1967 לא היתה אקסטטית כל כך ממבצע צבאי – היו סימן ראשון, מחשיד מאד, שאנחנו בעיצומו של מבצע השפעה המוני. בסוף השבוע האחרון סיכם זאת רונן ברגמן כך: "מערבבים אותנו, מטשטשים אותנו, מורחים אותנו, מטייחים, מעלימים, מפברקים, ובקיצור – הממסד לא אומר לאזרחי ישראל את האמת."
וכעת לעובדות. עדיין לא ידוע הכל, אבל מה שכבר ידוע רחוק מאד מגן השושנים הזה.
ב-25 ביוני פירסמה זרוע המודיעין של הפנטגון הערכת נזק ראשונית על נתנז ופורדו: האירניום המועשר לא נפגע, הצנטריפוגות ברובן לא נפגעו, המתקפה עיכבה את המירוץ לפצצה בחודשים ספורים בלבד. בסמוך לכך צוטט גורם ישראלי באיי-בי-סי בהערכה שתוצאות ההתקפה על פורדו "ממש אינן טובות". הבית הלבן ולשכת נתניהו זעמו, ולמחרת פורסם דו"ח ישראלי הפוך, לפיו היכולת הגרעינית של איראן הוסגה לאחור לשנים רבות, ו"ההישג של התקיפות יכול להישמר לזמן בלתי מוגבל, אם איראן לא תקבל שוב גישה לחומר גרעיני." ושוב נטשנו את שדה העובדות ואנו נמצאים במלחמה על התודעה; למי להאמין? למי שמלאכתו היא איסוף וניתוח המודיעין או למי שמלאכתו היא עיצוב נראטיב פוליטי? אולי עדיף לשמוע על הערכות המודיעין מפי נציגי מפלגה שאינה בשלטון? יומיים לאחר תום המלחמה, אחרי תדרוך מודיעיני מפורט בדבר תוצאותיה, הסנאטור הדמוקרטי כריס מרפי חזר ואמר: "נראה שעיכבנו את תכנית הגרעין האיראנית בחודשים ספורים בלבד".
על השאלה האם נותר באיראן אורניום מועשר כבר יש תשובה – חיובית. בכירים במערכת הביטחון הודו: "רק הסכם עם איראן יאפשר להתמודד עם כמות האורניום המועשר שנותרה." התנאי האמריקאי שהוצב לאיראן לאחר המלחמה – להעביר את כל האורניום המועשר שבשטחה – גם הוא מאשר במובלע שלא כל החומר הושמד. על פי הדיווח הזה של הפייננשל טיימס, ממשלות אירופה קיבלו דיווחים מודיעיניים שלפיהם כל מלאי האורניום המועשר של איראן פונה מבעוד מועד. גודל הכישלון התחיל להסתמן בתדרוך האחרון שקיבל הסנאט מראש המטות המשולבים, ראש הסי-איי-אי, שר ההגנה ומזכיר המדינה. מן התדרוך עולה שלפחות 60% מן האורניום המועשר של האיראנים טמונים במתקן תת-קרקעי כה עמוק באיספהן, עד שארה"ב לא ניסתה אפילו לפגוע בו, כי הוא מעבר לטווח הנזק של מפצחות הבונקרים (טיל טומהוק אחד שוגר לעבר המבנה העילי). הרפובליקאים כעת בתהליך שכתוב-לאחור מזורז, וכבר טוענים ש"סילוק החומר הגרעיני לא היה חלק ממטרות המשימה".
הערכת מומחה גרעיני נוסף משלימה את התמונה: פגיעה במאגר אורניום מועשר היתה מחוללת עלייה ברמות הקרינה בפורדו ובנתנז, מה שלא קרה. המומחה הסביר את המשתמע: אם איראן עדיין מחזיקה במאגר מספיק של אורניום מועשר, יש ערך מועט בפגיעה במתקני ההעשרה, שכן לוח הזמנים לפרוץ לפצצה עדיין יהיה בטווח של חודשים.
מה בנוגע לידע המדעי שלכאורה ירד לטמיון עם חיסול 10 מדעני הגרעין במבצע "נרניה"? בראיון נרחב של ראש "פורום העריפה", הוא מספר שהפורום סינן את 10 השמות המיועדים לחיסול מתוך רשימה של 100 מדענים. המטרה היתה ליצור נזק מירבי במינימום הרוגים; מן הדברים עולה בבירור שהמטרה לא היתה, ולא יכולה היתה להיות, להכחיד את הידע המדעי באיראן שעלול לשמש לבניית פצצת גרעין. אותו מומחה שציטטתי קודם, ג'פרי לואיס, נשאל בפודקאסט גיאופוליטי על ההשפעה של "עריפת" ההנהגה המדעית בפרוייקט הגרעין, והשיב שמבחינת אובדן ידע – אין השפעה ממשית. המודלים שהיו בידי האיראנים לבניית פצצת גרעין עוצבו כבר לפני 60-70 שנה במערב, הם בבחינת "ידע כללי" בתחום. לואיס הוסיף שכנראה תהיה מכה מוראלית למי שעבדו תחת אותם מדענים בכירים. ועם זאת, צריך להזכיר שישראל מחסלת מדעני גרעין איראנים כבר מאז 2010, ולא נראה שהפגיעה המוראלית הבריחה כל כך הרבה מדענים מן הפרוייקט (עובדה, שוב מחסלים אותם).
נשאל זאת כך: לו האיראנים היו מסוגלים, מודיעינית ומבצעית, לערוף בן לילה את צמרת הצוות המדעי של הכור בדימונה, או את צמרת חיל האוויר הישראלי – האם ישראל היתה "מורתעת"? האם היחידות האלה היו פוסקות מעבודתן, שוקעות לריפיון ודמורליזציה? או שמא בדיוק להיפך? מאחורי מדיניות הכוח-כפיתרון-בלעדי של ישראל, מדיניות שלא נותנת מקום לפתרונות לא כוחניים, תמיד ניצבת הנחה פסיכולוגית אבסורדית, כאילו האויבים שלנו עשויים מחומר אחר מאיתנו, כאילו הם מגיבים אחרת מאיתנו לאיומים, להתקפות ברוטליות, להשפלה. גם כשהמציאות מוכיחה ההיפך, שוב ושוב, לא נתנער מן ההנחה האבסורדית הזאת.
קחו לדוגמה את ההיבט המגוחך ביותר אולי של מבצע ההשפעה "עם כלביא": פגיעה ב"סמלי שלטון" שמייצגים את הדיכוי הפוליטי באיראן, כמו כלא אווין למתנגדי המשטר ובניין הבסיג' (מטה משמרות המהפכה). האם פגיעה איראנית במטה השב"כ בישראל היתה מטה את הציבור נגדו? מה אתם אומרים, שאין בכלל השוואה, כי השב"כ מגן עלינו? אני בטוח שחלק ניכר מהאיראנים חושבים בדיוק אותו דבר על משמרות המהפכה – שהם מגינים עליהם מפני אויבי המשטר. ויש בזה גרעין של אמת; כשהמשטר מיוסד על דיכוי פוליטי, הוא חייב גם להתגונן מפני תוצאותיו. העדויות מאיראן מבהירות שהמשטר הקשיח את ידו כלפי מתנגדים ובאווירת החשד הכללי מבצע מעצרים המוניים. תודה, ישראל.
אסירה לשעבר בכלא אווין, ששהתה בו 5 שנים, כתבה על תחושותיה למראה הכלא המופצץ: "הריסוק של שערי הכלא אולי נראה היה כאקט סמלי לכלי תקשורת מרוחקים. אבל לא הרגשתי שזה גרם למישהו בכלא להיות בטוח יותר. לכל היותר, זה גזל חיים… אם אווין לימד אותי משהו, זה שחירות לא מגיעה מפצצות ומברוטליות, וגם לא מפעלולים מחוכמים שנועדו למצלמות." האיראנים העבירו את אסירי אווין לכלא אחר, ושם, על פי עדות אחת, הצפיפות כה גדולה עד "שאין מקום אפילו לשבת". שוב, תודה ישראל. מיד עם תום המלחמה, ה"אקונומיסט" ריאיין שורה של מומחים לאיראן ודיסידנטים על הלכי הרוח במדינה, ואלה אישרו את הצפוי מראש: המתקפה הישראלית-אמריקאית ליכדה את השורות של המחנה הניצי, ואפילו אסירים פוליטיים לשעבר של המשטר כעת מתייצבים לימינו. בראיון ל"הארץ" סיכם העיתונאי והסופר האיראני הומאן מאג'ד את הלכי הרוח באיראן כך:
"האיראנים זועמים. לקרובי המשפחה שלי אין כרגע מים זורמים בבית. ישראל פגעה בתחנות דלק ובתשתיות קריטיות נוספות. אם ישראל היתה מגבילה את תקיפותיה לאתרי הגרעין, בלי לתקוף בנייני מגורים ובלי לפגוע בחפים מפשע, אני לא חושב שהיינו רואים תגובה דומה. איראנים רבים בכלל לא מעוניינים בתוכנית הגרעין. הם מאמינים שהיא מסבה יותר נזק מתועלת, ויכול להיות שחלקם אפילו היו שמחים לראות את השאיפות הגרעיניות של המשטר עולות בלהבות. אבל לפגוע בתשתיות אזרחיות ובבתי מגורים? להכריז שאיראן לא תוכל להחזיק אף טיל, אפילו לא להגנה עצמית, כך שישראל תוכל להפציץ אותה מתי שרק תרצה? אף איראני לא יקבל מצב עניינים כזה".
אפקט הבומרנג הזה כבר תורגם למעשה פוליטי. יממה בלבד מתום מבצע "עם כלביא", אישר הפרלמנט האיראני הצעת חוק שמשעה את שיתוף הפעולה עם סבא"א, מהלך לעומתי שיאפשר לאיראן לקדם כעת את פרוייקט הגרעין הצבאי שלה עם אפס פיקוח בינלאומי; שר החוץ האיראני גם הודיע שארצו שוקלת לא לאפשר לפקחי סבא"א לבקר באתרים שנפגעו. האם אפקט הבומרנג הזה הוא תוצאה של איוולת או זדון מן הצד הישראלי? אני חושב שזו תערובת של שניהם, ואחזור להערכה הזאת בסוף הדברים.
באופן מכוון הוצאתי מחשבון ההישגים של המלחמה את הפגיעה המשמעותית של ישראל במערך השיגור וההגנה האווירית של איראן (על פי צה"ל, הושמדו 80 סוללות נ"מ ו-250 משגרי טילים). אלה לא היו מטרות המבצע, אלא פיגומים שאיפשרו למבצע להתנהל ללא סכנת יירוט. אומנם כן, כשצה"ל התחיל לקלוט שההכרזות הגרנדיוזיות על השמדת היכולת הגרעינית של איראן אינן אמינות, הוא החל להזרים דרך שופרותיו "עדכון מטרות", כאילו השמדת מערך הטילים האיראני היא-היא העניין. העובדה שהתפנית הזאת שוב נזנחה בהצהרות הסיום הגרנדיוזיות על השמדת פרוייקט הגרעין מעידה שהיה מדובר, בשפת השיגורים, ב"תיקון מטרה" (המטרה, כתמיד, היא הנדסת התודעה שלנו).
המחיר
בתגובה על המתקפה הישראלית, איראן שיגרה מטחי טילים בליסטיים שגבו מחיר כבד בנפש וברכוש: 29 הרוגים, 3,345 פצועים (מתוכם 134 במצב בינוני או קשה), ויותר מ-140 נפגעי חרדה. את הנזקים הנפשיים אי אפשר לאמוד, הם כידוע מבשילים לאורך שנים; במהלך המלחמה חל זינוק של מאות אחוזים בפונים לסיוע נפשי.
מספר חסר תקדים של ישראלים (ביחס למשך המערכה) פונו מבתים שנפגעו – 15 אלף איש. מס רכוש מתמודד עם 40 אלף תביעות מ-34 אלף ניזוקים, וצופה שמספר התביעות יעלה עד 45 אלף: "היקף הנזק בשבוע וחצי האחרונים הוא מטורף", העיד סמנכ"ל רשות המיסים.
אומדן ההוצאות למשק בזמן המלחמה עומד כרגע על כ-40 מיליארד שקל. כל יום לחימה עלה למשק כמיליארד שקלים, ועליהם מתווספות ההוצאות לשיקום התשתיות והמבנים שנפגעו. באוניברסיטת בן גוריון נהרסו לגמרי 6 מעבדות ו-9 ניזוקו קשה; עלות השיקום של בית חולים "סורוקה" מוערכת במיליארד שקלים. אלה סכומים דמיוניים בשביל מערכה שנמשכה 12 ימים בלבד. המספרים האלה אינם מופשטים, הם מתנקזים בסופו של דבר אל אותה עוגת תקציב, אל אותו גירעון תופח, אל אותם קיצוצים אכזריים בהוצאה האזרחית. וזהו מעגל הקסמים של מלחמת הנצח: ככל שנשאבים יותר ויותר תקציבים לממן את מלחמת הנצח, כך נותרים פחות ופחות תקציבים לממן את השירותים הציבוריים החיוניים להתמודדות עם תוצאותיה. אותה מדינה שמשקיעה מיליארדים על גבי מיליארדים בחימוש הכי משוכלל בעולם, בשעות טיסה יקרות להחריד ליעדים מרוחקים אלפי קילומטרים מישראל, בטילי הגנה אווירית יקרים להחריד שנדרשים כדי ליירט את התגובה הבליסטית של האויב – היא זו ששוב ושוב מציבה את האזרח.ית מן השורה בעדיפות התחתונה: מיגון הוא פריוולגיה של אוכלוסיות מבוססות, ומערכות הבריאות והחינוך ממילא נמצאות בקריסה ארוכת שנים; המהלומות התכופות האלה רק מרחיקות את אפשרות החלמתן.
עקירת 15 אלף ישראלים מביתם מצטרפת לעקירות שכבר היו בעוטף עזה ובצפון. אחרי שתרועות הניצחון שוככות, היקף הפגיעה והאובדן מתחילים להתגלות. במדינה שבה אין שום הבדל בין עורף לחזית, ששולחת מטוסים לתקוף את העורף של האויב ובכך מפקירה את העורף שלה, המושג שמתערער מן היסוד הוא מושג "הבית". מהו "הבית של כולנו", מהו הבית הפרטי, במציאות שבה בכל רגע טיל מן השמיים עלול למחוק את הבית הזה, על כל תכולתו, על סבך הזכרונות והרגשות שכמוסים בו?
האם החוויה המערערת הזאת מאפשרת לישראלים להביט אחרת אולי על חורבן הבית הפלסטיני בעזה, שמולו מתגמד האסון הישראלי?
קחו למשל את המערכה עם חיזבאללה, שמוצגת כ"ניצחון" – בדיוק באותם מאזניים שקריים שאין לשקול בהם מחיר אזרחי. 28 אלף תושבים מן הצפון עדיין לא חזרו לבתיהם, 18 אלף מבנים ניזוקו, במטולה לבדה נהרסו כל מבני הציבור ורק חמישית מתושביה חזרו. רק 30% מן העסקים חזרו לפעול; 200 אלף דונם של טבע נשרפו בגליל. כמה חלולה המילה "ניצחון" מול כל זה? עדיין אי אפשר לבצע תחשיב דומה ביחס למלחמה עם איראן, אבל כבר כעת ברור שהנזק היחסי לכל יום מלחמה היה גבוה לאין שיעור.
על הנזק האזרחי באיראן לא תשמעו בישראל. ארגון זכויות אדם איראני שאינו חשוד באהדה לשלטון עקב באופן יומיומי אחרי נזקי המלחמה. הסיכום שהוציא בסופה היה זה: ישראל הרגה 1,054 איראנים ופצעה 4,476. מתוך ההרוגים, לפחות 417 הם אזרחים בלתי מעורבים. כמה בתי חולים נפגעו ובית חולים אחד בטהרן (שאהיד מוטהרי) פונה לחלוטין. וכבר הזכרנו את תגובת הנגד הברוטלית של השלטון כלפי החברה האזרחית שם, במהלך המלחמה ומיד לאחריה.
לא שצה"ל צריך סיבה מיוחדת להרוג תושבים בעזה, אבל נראה שבמהלך המלחמה עם איראן, כשאור הזרקורים המועט ממילא הופנה הרחק מכאן, הברוטליות נהייתה קיצונית יותר. ב-12 ימי המלחמה עם איראן, צה"ל חיסל 870 עזתים מורעבים ברצועת עזה, מרביתם בתקריות סביב נקודות "חלוקת המזון", שם פתחו כוחות צה"ל באש מדי בוקר בבוקרו על המוני המורעבים. זה היה הרג סתמי, חסר תכלית, לא ממוקד בשום מטרה צבאית ממשית (מישהו זוכר "בכיר בחמאס" שחוסל בתקופה הזאת?), קטל שגרתי כמו קטל של זבובים או יתושים ביום קיץ מעיק. כעת יוצאות גם עדויות החיילים – "כן, אמרו לנו לירות פגזי מרגמה לתוך ההמון; כן, אנחנו יודעים שאין לזה שום הצדקה; כן, נמשיך לעשות את זה". הערכות מומחים עדכניות כבר מציבות את מספר ההרוגים והמתים בעזה בסביבות ה-100 אלף. האם אתם מבינים שזה מה ש"היסטורי" בתקופה הזאת, פשע היסטורי בממדיו, ולא חילופי המהלומות התקופתיים עם איראן?
איוולת או זדון?
הנה הסיכום העובדתי עד כה. ישראל גררה את ארה"ב לפרוש מהסכם שהבטיח וגם קיים פיקוח הדוק על פרוייקט הגרעין האיראני ל-15 שנים; האיראנים הבינו שעם יריבים כאלה אין טעם לחתום על הסכמים, וחתרו להגיע לרמה של מדינת-סף גרעינית, מתוך חישוב פוליטי (מוטעה) שדי יהיה בכך כדי לייצר הרתעה; ישראל, בגיבוי ארה"ב, יצאה להשמיד את אתרי הגרעין של איראן, בניגוד להערכת מודיעין שעדיין קבעה שהמשטר לא החליט לפרוץ לנשק גרעיני; הנזק הסופי שנגרם לאתרים עדיין אינו ידוע אבל ממה שכן ידוע אפשר להסיק, בסבירות גבוהה, שהמבצע האדיר הזה, של מאות גיחות ואלפי הפגזות, דחה את הפריצה הפוטנציאלית לנשק גרעיני במספר חודשים בלבד; כל זה במחיר אנושי כבד של יותר מאלף הרוגים בשתי המדינות, אלפים רבים שנותרו חסרי-בית, בור של עשרות מיליארדי שקלים בתקציב המדינה, ומעגלי נזק נוספים שקשה לאמוד בכלל (ידע מדעי שירד לטמיון במכון ויצמן, אזרחים עם טראומה, זעזועים תעסוקתיים ועוד). לקינוח עוגת ההישגים הזאת, הדובדבן שבקצפת – החלטת הפרלמנט האיראני לנתק מגע עם הפיקוח של סבא"א. בתרחיש הרע, איראן סוגרת שערים לעולם החיצון ודוהרת לנשק גרעיני עוד השנה. בתרחיש הכי טוב שאפשר לדמיין, היא מסכימה להוציא משטחה את האורניום המועשר ולחדש את הסכם הגרעין שנחתם איתה ב-2015, שהיה בכוחו למנוע את כל הסבל וההרס של המלחמה ולחסוך עשור שלם של מהלומות צבאיות (וגם לחתוך קצת ברווחי תעשיות הנשק), אשר רק החזירו את הצדדים למשבצת הראשונה.
כשעומדים מול מפולת שכזאת, השאלה המתבקשת היא האם כל זה היה לא צפוי, שגגה נוראית, מיסקלקולציה, או שמא היו כאן הישגים אחרים, שלא הוצהרו בפומבי, אבל הם שעמדו מאחורי קבלת ההחלטות. כאן אנחנו נכנסים לטריטוריה המעורפלת של ניחושים והערכות שאין דרך לעגן בעובדות, ומכיוון שזה לא אופיו של הבלוג בכלל או הפוסט הזה בפרט, שמרתי את דעתי לסוף. זאת בסך הכל דעה, וגם כדעה חשיבותה פחותה בהרבה מן הניתוח שקדם לה; בסופו של יום, לקורבנות החינם של ההווה ושל העתיד לא באמת אכפת אם מי שהקריב אותם עשה זאת מתוך איוולת או זדון.
אני סבור שיש כאן שילוב של השניים. אם נביט בתפיסת הביטחון הישראלית, הן לאורך השנים והן בעימותים של השנים האחרונות – בעזה, סוריה ובלבנון – נראה בנקל שמה שמדריך אותה יותר מכל הוא אמונה יוקדת, נטולת פקפוקים, ביכולתו של הכוח העודף לפתור כל בעיה שהיא. את האמונה הזאת, שאכן יש לראותה כאמונה דתית, חולקת כל שרשרת הפיקוד הצה"לית עם ההנהגה המדינית. אולי הדוגמה הבוטה ביותר שלה – ובאמת, יש דוגמאות לעשרות – היתה ההשתוללות הבריונית של צה"ל בסוריה, במשך חודשים ארוכים, לאחר נפילת משטר אסד, מבלי שנורה כדור אחד מסוריה לכיוון ישראל; וכל זאת למרות הצהרות חוזרות ונשנות של מנהיג המורדים אל ג'ולאני ואנשיו שאין להם שום כוונות עוינות כלפי ישראל, ושכל מעייניהם נתונים לשיקום המדינה כעת. הזדמנות נוחה כזאת להידברות עם שכנה שהיתה עוינת וכעת היא מוכה וחלשה, ואיננה עוינת עוד, אולי לא תחזור – אבל לישראל היה דחוף להחריב כל אפשרות של ערוץ תקשורת שלא מדבר בשפת הטילים והפגזים.
ברצועת עזה, דוקטרינת הכוח-לשם-כוח כבר הגיעה לשלב האבסורד; אחרי שישראל קיפדה כל שבב הצעה מדינית לנטילת אחריות על הרצועה – בין אם של הרש"פ, של ועדת טכנוקרטים, של כוחות בינלאומיים, בחסות מצרים וכו' – היא נותרה עם השותף החביב עליה: מיליציות עם ניחוח דאע"ש שבוזזות מזון ממורעבים תחת חסותה. ומבחינת ההרתעה, מה הניבה דוקטרינת הכוח-לשם-כוח בעזה? את החמאס לא הכרענו; הכישלון הזה מתועד בהרחבה כאן בבלוג, ורק השבוע קיבלנו לכך תזכורת כואבת בחאן יונס. עשרות אלפי פעילי חמאס מתחבאים, נטמעים באוכלוסיה המורעבת, מחכים בסבלנות לשעת כושר. כמו האיראנים, גם הפלסטינים לא הפכו להיות חובבי ציון בעקבות הפצצות חוזרות ונשנות עליהם. דבר מזה לא חודר את תודעת הבונקר של הביטחוניזם הישראלי. כלי המשחית שהוא משלח לעזה סובבים שם כמו רובוטים שנקלעו לכוכב פוסט-אפוקליפטי, וזה מכבר נותק הקשר שלהם עם ספינת האם; סובבים במעגלים חסרי תכלית, יורים ומפגיזים לכיוונים אקראיים, פה קורס קיר, שם נשרפת משפחה באוהל; כוח נטול בינה ומצפון.
האיוולת היא זרוע אחת של המשטר בישראל, וכל מי שנחשף לדיון אולפנים מקרי בטלוויזיה יודע שאין להמעיט במשקלה. במקביל, ישנה הזרוע המתוחכמת יותר, המתוכננת יותר, שבראשה עומד הרב-מג (אך הוא לא לבדו) נתניהו. מה מניע אותו?
התקשורת כדרכה מתרכזת באישיות של נתניהו ופחות באידאולוגיה שלו. מבחינת הרל"ביסטים, גם אם נתניהו היה מטיל 7 פצצות אטום על כל המדינות השכנות, ואז (בכוחות המאגיים שלו, כמובן) מייבש את כל המים בים התיכון – כל זה היה אך ורק כדי לחמוק מן המשפט המתנהל נגדו. הפנייה של טראמפ לנשיא הרצוג להעניק חנינה ל"גיבור הגדול" של ישראל כמובן לא עוזרת למתן את החשד לקנוניה, להיפך. אבל צריך לזכור עובדה היסטורית בסיסית: נתניהו לפות בציפורניה של האובססיה האיראנית כבר יותר מ-15 שנה, הרבה לפני תיקי האלפים והרבה לפני הרפורמה המשפטית. הוא היה קרוב מאד להזניק את מטוסי חיל האוויר לנתנז כבר בשנת 2012. בהופעותיו החוזרות ונשנות בקונגרס האמריקאי, באו"ם, בכל במה בינלאומית, הוא לא נלאה מלפמפם את "האיום האיראני" ולהשוות אותו לפיתרון הסופי של הנאצים. בקצרה, האיום האיראני הוא מרכיב יסוד אידאולוגי וגם נפשי באיש שאחראי יותר מכל אדם אחר על עיצוב מדיניות הביטחון של ישראל בשני העשורים האחרונים.
צריך להבין שנתניהו הוא אלרמיסט אמיתי, איש שכל תחושת הקיום שלו תלויה ועומדת על האמונה הניצחת בקיומו של אויב שטני שמבקש את נפשו (אמונה שהוא ירש ישירות מאביו). בשני העשורים האחרונים, כבר אין להפריד בין תודעת הנרדפות הלאומית שלו (איראן, חיזבאללה, הפלסטינים) לתודעת הנרדפות הפרטית שלו (התקשורת, היועמ"שית, מערכת המשפט). התפיסה הזאת כמובן לא ייחודית לו, מאות אלפי ישראלים חולקים אותה, אבל יש להודות שהיה לו תפקיד מרכזי בהנחלתה לציבור הרחב. מרגע שעלה לשלטון, נתניהו עמל על פרוייקט חייו: להוכיח שחיינו תלויים על בלימה. לשם כך יש להחליש ואף להכחיד כל גורם מתון באזור, ובמיוחד בקרב שכנינו הפלסטינים; להפוך את הרש"פ לקבלן מעצרים נרצע של השב"כ, גוף נלעג ומבוזה בעיני עמו שלו, ולחזק בכל דרך אפשרית את הקיצונים – כולל במזוודות כסף. בפילוג הפנימי באיראן בין הרפורמיסטים לניצים, אין ספק בכלל מי השותף האמיתי של נתניהו: מי שקורא להשמדת ישראל ומי שחותר לנשק גרעיני.
אף אחד לא טוען שנתניהו ממציא את האויבים של ישראל, אבל כל מדיניותו מתועלת לחיזוק אותם גורמים קיצוניים ויצירת אקלים שבו גם הוא וגם הם ישגשגו; אקלים מלחמת הנצח. אדם רז מקדיש עמודים רבים בספרו "הדרך ל-7 באוקטובר" לפרוגרמה הזאת, ומסכם כך את הביטוי שלה בתחום הגרעין: "גירעון הסכסוך הישראלי-ערבי יהפוך את פתרונו לכמעט בלתי אפשרי וייצוק בטון לרגלי הכיבוש, אשר יהפוך למצב קבע. התפתחות זו עולה בקנה אחד עם מדיניות נתניהו, שקידמה במשך עשורים מציאות של סכסוך תמידי בין ישראל לחלק משכנותיה, ובפרט עם התנועה הלאומית-פלסטינית… שלטונו ארוך השנים של נתניהו מבוסס על התגרענות איראנית מצד אחד, ועל שימור האינטרסים של החמאס באזור, מצד שני" (עמ' 110).
אבל נתניהו לא לבד. ומה שמעניק לאובססיה הפרטית שלו את עוצמתה הפוליטית האמיתית בישראל, אני סבור, הוא החיבור הטבעי שלה עם החזון של הימין המשיחי, שנציגיו, בל נשכח, נושאים בתפקידים הכי בכירים בשלטון. שהרי אותם אנשים שמדברים על "תקופה של נס", ועל "הצלת עם ישראל" ב-7 באוקטובר, שמכנים את רון דרמר "שליח אלוקים" ורואים בטראמפ לא פחות ממבשר הגאולה – הם התומכים הנאמנים ביותר של נתניהו בעת הזאת. גם האנשים האלה חווים מעין ריגוש אורגזמטי כשהחיים עצמם מוטלים על הכף; גם הם מפרשים את עומק החורבן כביטוי מהופך וסמוי לגובה ההצלה שתגיח בעקבותיו, כאילו חיינו אינם אלא עוד פרק בנבואות הנחמה-לאחר-פורענות של ישעיהו. בעיניכם הם אוכלי מוות, בעיניהם שלהם אין טעם ופשר לחיים בלי אכילת המוות הזאת.
בשונה מנתניהו, המשיחיים באמת מאמינים שאחרי סדרת האסונות שפוקדת אותנו, יבוא יום שבו גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ (אם יישארו כבשים וגדיים עד אז); נתניהו אינו מטריד עצמו באופק כזה של שלום ושלווה, להיפך, כל יישותו נרתעת מן האפשרות שמתח הסכנה והאיום הקיומי יתרופפו בלבבות. אך מכיוון שהאופק המשיחי הינו רחוק עד בלתי מושג, טריטורית החפיפה בין חזון מלחמת הנצח של נתניהו לבין הפורענות-בטרם-גאולה של המשיחיים רחבה למדי, ויכולה לקדם בברכה ובהתלהבות לא רק את האסון של ה-7 באוקטובר, לא רק את החורבן המתמשך בגליל הנטוש, לא רק את המחיר האנושי והכלכלי העצום שהשיתה המלחמה עם איראן, אלא גם עימות אמרגדוני ממש, של הפצצות גרעיניות, בין ישראל לאויביה.
חסידי דוקטרינת הכוח-לשם-כוח ומוכי חזון אחרית הימים יהנהנו זה לזה ויסכימו: כל זה יהיה בלתי נמנע.
התמהיל הזה של מדיניות הכוח והמשיחיות שאינם חדלים מלייצר לעצמם עוד ועוד "הוכחות" לצדקתם, במין ספירלה שמסתחררת מטה ומטה, הפך את המשטר הישראלי לאיום הקיומי הנוראי ביותר על חייהם של אזרחי האזור – ישראלים, פלסטינים, לבנונים, סורים ואיראנים. זהו המשטר שהפך את הארץ כולה לחזית, אין פינה למסתור, אין מקום בטוח. זהו המשטר שכולנו משרתים אותו, רק בכדי להפוך לקורבן הבא שלו. האם כך נגזר שיהיה מעתה ועד עולם? האם עשינו מספיק להתקומם נגדו? האם סירבנו ליטול חלק בתכנית השטנית?
האם עשינו מספיק? האם סירבנו?
מסדרון צר שממנו נפתחים חדרים קטנים מזה ומזה, כל אחד מהם מציג פן אחר של הזוועה – כך נראה מוזיאון השטאזי בלייפציג. כשביקרתי שם לפני כמה שנים, הבחנתי באחד החדרים בשורה של צנצנות סגורות ובתוכן פיסות בד צהובות. אלה דוגמאות ל
לא למות טיפש 