תגית: אקדמיה

כותרת של ידיעה קטנה צדה את עיני: "השב"כ יאתר סטארט-אפים יחד עם אוניברסיטת תל אביב". אוקיי, פיהק השמאלן-שראה-הכל בתוכי, מה חדש כאן? הרי השב"כ ממנה ומסלק מנהלי בתי ספר ערביים וגם מפקח על פעילויות של תלמידים בתוכם. בכל זאת, התעקש השמאלן-שטרם-ראה-הכל בתוכי, מה פתאום אוניברסיטת תל אביב עוזרת לשב"כ לפתח טכנולוגיות ריגול ומעקב משוכללות יותר? "ליווי של מנטורים ויועצים מתחומים שונים מטעם האוניברסיטה והתעשייה"? קרן ההשקעות של אוניברסיטת תל-אביב, TAU Ventures תשקיע 50 אלף דולר בכל אחד מששת הסטארט-אפים שייבחרו ל"האצה" במסגרת תכנית בשם The Xcelerator? האם נפלתי לפרק מופרך במיוחד של אחת הסדרות של מארוול?

שב"כ ואוניברסיטה, אוניברסיטה ושב"כ. מה זה מזכיר לי?

* * *

האקדמיה למשפטים של פוטסדאם פעלה במשך 25 שנה בגרמניה, בשנים 1965-1990, ובמהלכן העניקה כ-400 תעודות דוקטור ועוד אלפי תעודות הסמכה למשפטים. בוגרי המוסד השתלבו היטב במערכת השלטונית של גרמניה. רק לאחר שנים החלו לצוץ אי-אלו תהיות. כגון, איך יכול להיות שעל עבודות דוקטורט רבות חתומים שניים, שלושה, ובמקרה אחד גם עשרה חוקרים? מה בדיוק נחקר, ומה התגלה בעבודות שכותרתן "על הגורמים הסבירים לפתולוגיה הפסיכולוגית של התשוקה לחצות בסתר את הגבול"? (הנה מבחר מן המחקרים הללו). ומדוע נשמרו אותן עבודות בסוד ומעולם לא פורסמו?

האקדמיה למשפטים של פוטסדאם, כפי שידע כל גרמני, נשלטה ונוהלה בידי השטאזי. בין כתליה הוכשרה העילית הביורוקרטית של שלטון האימים במזרח גרמניה בתקופת המלחמה הקרה. שם נצבר הידע המעשי והתיאורטי בכל הקשור לביטחון פנים, ריגול אחרי מתנגדי משטר, הסתננות לארגוני אופוזיציה פוליטית, שיטות מעקב, לוחמה פסיכולוגית, חקירת אסירים ושיטות עינויים. בימינו, אתר אוניברסיטת פוטסדאם מקפיד להתנער מן הגוף הזה, שהיה חלק אורגני ממנו במשך רבע מאה. איכשהו, פרנסי האוניברסיטה מבינים שריגול, דיכוי פוליטי וחשאיות לא משתלבים יפה כל כך עם ערכי השוויון והפתיחות של האקדמיה.

בישראל, לעומת זאת, שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות לבין הארגון שמופקד על ריגול פנימי אחרי מתנגדי המשטר אינו מוצנע; איש אינו חושב שיש כאן משהו להתבייש בו. להיפך.

* * *

כל כך גאים אצלנו בקשרים ההדוקים בין השב"כ לאקדמיה, שחוגגים אותם בפרהסיה. בשנת 2018 העניקה אוניברסיטת בר-אילן דוקטור לשם כבוד ליורם כהן, ראש השב"כ לשעבר. יחסים חמים במיוחד שוררים בין אוניברסיטת תל-אביב לשב"כ, אולי משום שמטה השב"כ שוכן בסמוך לקמפוס.  עוד לפני שיתוף הפעולה שלהם בהאצת סטארט-אפים מחללי פרטיות, הזמינה אגודת ידידי האוניברסיטה את ראש השב"כ, נדב ארגמן, לנאום בפניה. כל האוניברסיטאות פותחות שעריהן בפני נציגי שב"כ שמגיעים ל"מפגשי קריירה" כמו היו חברות השמה בשירותו. "על שיתוף הפעולה הזה עם שירות הביטחון הכללי ראוי גם ראוי לקרוא לחרם אקדמי על האוניברסיטה ועל מוריה," כתבה אילנה המרמן, שנכחה באחד המפגשים האלה. "כל חושי האתיים והאסתטיים והאקדמיים — כבוגרת האוניברסיטה בעבר וכתלמידתה בהווה — אומרים לי שאסור למוסד אקדמי לשתף פעולה עם שירותים חשאיים בשום מקום, ועל אחת כמה וכמה במדינת ישראל, במקום שבו היא עומדת היום."

המערכת האקדמית בישראל כפופה לשב"כ בשלל דרכים, ומה שמדכדך היא העובדה שברוב המקרים מדובר בהכפפה עצמית, מרצון. לפני 15 שנה יזמו משרד הביטחון והאוניברסיטה העברית מסלול מקוצר לתואר ראשון עבור אנשי שב"כ, במתכונת שנוסתה כבר בעבר: 9 חודשי לימוד ערבית באולפן של השב"כ, 7 חודשי לימוד בקמפוס, והופ – תואר ראשון. היוזמה בסוף נפלה, אבל אל דאגה, גם כך מפנקות האוניברסיטאות את עובדי מערכת הביטחון במסלולים מקוצרים אל התואר האקדמי. האוניברסיטה העברית הגדילה לעשות והקימה מתחם צבאי לכל דבר בתוככי הקמפוס, עם גידור ומצלמות אבטחה ושומרים חמושים, עבור חיילי תכנית "חבצלות" של חיל המודיעין. מישהו מעלה על דעתו מגזר אחר שיכול ליהנות מלוקסוס כזה? מתחם לאמהות חד-הוריות בקמפוס בן-גוריון? מתחם לעולי אתיופיה בקמפוס תל אביב? (הנה הסבר מפורט יותר למה מתחמים צבאיים בתוך קמפוסים הם דבר בעייתי כל כך).

לסימביוזה ממושכת כל כך עם השב"כ יש השלכות בלתי נמנעות. בתקופת המחאה החברתית של 2011 תססו הקמפוסים מפעילות מחאה של סטודנטים, שדרשו טיפול יסודי בנסיקת מחירי הדיור ובעלויות שכר הלימוד. אוניברסיטת תל אביב שיגרה אז מכתב למרצים ובו ביקשה את עזרתם בזיהוי ובהסגרת סטודנטים מהחוגים שלהם (מה פתאום שטאזי), שמשתתפים בפעילויות מחאה בקמפוס; למכתב צורף סרטון וידאו שתיעד הפגנת סטודנטים, על מנת להקל על המרצים את מלאכת ההלשנה. הדרישה החצופה הזאת הזקיפה גבות רק מפני שקורבנותיה היו יהודים מן השורה. מן המפורסמות שבכל הקמפוסים מחלקות הביטחון מנהלות מעקב שוטף אחרי פעילים ערבים, בשטח וגם ברשתות החברתיות,  והדברים מגיעים לידי איומים והתנכלויות, הכל באישור ובעצימת עין של ההנהלה (מה פתאום שטאזי). להיות סטודנט ערבי בקמפוס אוניברסיטאי בישראל זה להיות תחת דיכוי פוליטי מתמיד; שקט ונסתר רוב הזמן, אך לא פעם גלוי וברוטלי, בדרך כלל בסינכרון עם מעגלי הטבח של צה"ל בעזה. אל תקשיבו לי, תקשיבו להם.

מה עוד עושות האוניברסיטאות בישראל עבור השב"כ? זוכרים את "מפגשי הקריירה" לבוגרי תואר ראשון? שם זה נראה עניין של בחירה; תרצה תבוא, לא תרצה לא תבוא. האמת היא שאף אחד לא שואל אתכם אם אתם מתאימים לשב"כ, זה הוא יחליט. האוניברסיטאות מעבירות לשב"כ רשימות עם שמות של בוגרים, מספרי זהות ודרכי יצירת קשר עימם. איך זה בדיוק מתיישב עם החוק להגנת הפרטיות? אה, זה פשוט: "החוק מחריג את השב"כ… ומאפשר לשב"כ 'לקבל מידע לצורך מילוי תפקידו', ובשב"כ מפרשים זאת גם כמידע שיסייע להם לגייס כוח אדם." כאן מתבקש לשאול האם "הפרשנות" הזאת סבירה, ואיך זה שהאוניברסיטאות אפילו לא ניסו לערער עליה בבית המשפט. זה מה שקורה, כנראה, כשמתחככים עם ראשי השב"כ ביותר מדי אירועים חברתיים.

יש עוד. הידעתם שבאוניברסיטאות בישראל מתקיימים מחקרים סודיים, בחסות ולמען השב"כ, שתוצאותיהם נשמרות במטה השב"כ ואינן פתוחות לעיון הציבור? שוב, לאט יותר: יש אנשים שמשתמשים במשאבי המחקר של האוניברסיטה במשך שנים, מקבלים ממנה את תואר הדוקטור על כל ההון הממשי והסימלי שנלווה אליו, מבלי להותיר אחריהם שום זכר מתועד, כיוון שכל עבודתם היא סוד מוחלט בהחלט? קראו למשל על הדוקטורט המסתורי שכתב יוצא השב"כ, ד"ר נחמן טל, באוניברסיטת חיפה, על "תמורות במדיניות הביטחון כלפי המיעוט הערבי 1967-1948", בחוג להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. עד כמה התהליך היה תהליך אקדמי מקובל? ובכן: "השב"כ קבע כמה תנאים מוקדמים. העבודה תוגדר 'חסויה'. כלומר, היא לא תפורסם לעיון הציבור הרחב… לקראת מועד בחינת העבודה הגישה האוניברסיטה לשב"כ רשימה של מועמדים לתפקיד השופטים. השב"כ פסל כמה מהם, ואחרים, שנמצאו בעלי הסיווג הביטחוני המתאים, אושרו."

ובכן: פלטפורמה לקידום טכנולוגיות מעקב וריגול; פלטפורמה לגיוס עובדים; פלטפורמה לפיקוח וריסון פוליטי של סטודנטים ערבים; פלטפורמה לכתיבת מחקרים סודיים לשימוש פנימי. אין ספק, האוניברסיטאות בישראל הן כלי חיוני בארסנל הכלים של השב"כ. זה לא נגמר שם, כמובן: שיתוף הפעולה של האוניברסיטאות עם הממסד הבטחוני והצבאי עמוק ורב-ממדי (הנה סקירה שלו מלפני כמה שנים בבלוג). אבל איכשהו, עם השב"כ הוא דוקר יותר את העין ואת הלב.

* * *

מסדרון צר שממנו נפתחים חדרים קטנים מזה ומזה, כל אחד מהם מציג פן אחר של הזוועה – כך נראה מוזיאון השטאזי בלייפציג. כשביקרתי שם לפני כמה שנים, הבחנתי באחד החדרים בשורה של צנצנות סגורות ובתוכן פיסות בד צהובות. אלה דוגמאות ל"מאגר הריחות" של השטאזי, הסבירה הכיתובית. סוכני השטאזי היו אוספים דגימות ריח מכתובות גרפיטי ומעלונים פוליטיים; אחר כך בחדרי החקירות היו שותלים פיסות בד במושבים של הנחקרים ואוספים דגימות ריח גם מהם. לבסוף היו משווים את הדגימות כדי "להפליל" את פעילי המחאה.

זאת דוגמה קטנה ואבסורדית למנגנון הריגול העצום שהקים השטאזי, שפלש עד למקומות האינטימיים ביותר של אזרחי גרמניה בכדי לבלוש אחרי "חתרנות פוליטית". חשיפת הארכיונים היא שהפכה את השטאזי למטבע לשון גלובלי – הביטוי הקיצוני ביותר של שלטון המבוסס על ריגול פנימי, על פיקוח הדוק מאין כמותו על כל פעולה ואמירה של כל אדם ואדם, שלטון שאין מילוט מעינו הפקוחה וממרתפיו החשוכים. על כן, ההשוואות הנרמזות כאן בין השב"כ לשטאזי עלולות לעורר התנגדות.

ישראל של ימינו איננה מזרח גרמניה של לפני 40 או 50 שנה. ההבדל העיקרי הוא שבמזרח גרמניה כולם היו חשודים, כל הזמן, בעוד שבישראל רוב היהודים שבין הים לירדן אינם נתונים למעקב ורדיפה יומיומיים. לעומת זאת, רוב הפלסטינים כן. ואם נדמה לכם שהשטאזי פלש למרחב הפרטי של קורבנותיו הרבה מעבר למה שהשב"כ עושה לקורבנותיו – תחשבו שנית. סוכני השטאזי היו מוריקים מקנאה לנוכח האמצעים הטכנולוגיים שנמצאים בידי השב"כ בימינו, אמצעים ששמים ללעג את דגימות הריח ואת "המצלמות הנסתרות" שלהם.

הצצה מבהילה ליכולות המעקב של השב"כ קיבלו הישראלים בשנתיים האחרונות, על רקע השימוש שנעשה בהן במסגרת המעקב אחרי נשאי קורונה פוטנציאלים. אז שמענו לראשונה על קיומו של "הכלי" – מאגר מידע מקיף על כל אזרחי ישראל, יהודים וערבים: כל השיחות, כל המיקומים, כל המסרים, כל הזמן. מבחינת הפלסטינים בשטחים, מדובר בחדשות ישנות: הם חיים את הפאנאופטיקון של ג'רמי בנת'ם כמציאות יומיומית: מעקב בלתי פוסק מדי יום ביומו. מצלמות זיהוי פנים של חברת Anyvision שפרושות ברחבי יו"ש, מערכת "זאב כחול" שאוגרת תצלומי פנים של פלסטינים שחיילים מעלים דרך אפליקציות, רחפנים של המנהל האזרחי, רחפנים של רבש"צים בהתנחלויות, ניטור קבוע של הרשתות החברתיות, ציתות של יחידת 8200 לשיחות פרטיות ודליית פרטים אישיים לצורך סחיטה עתידית (יכולת שהפכה גם לפרוייקט ייצוא משגשג), וכמובן, פריצה לטלפונים של פעילים פוליטיים, באדיבות NSO. יותר מרבע מכוח האדם של השב"כ הם אנשי טכנולוגיה, ושיעורם רק יעלה בעתיד. אוניברסיטת תל אביב, עם תכנית The Xcelerator שלה, יכולה לזקוף לזכותה את התעצמות מדינת המעקב של השב"כ. אומנם השארנו את כבר השטאזי מאחור, אבל תמיד יש למה לשאוף; אפשר גם להפוך לשינג'יאנג, למשל.

* * *

ברור לי שחלק ניכר, אולי רוב הישראלים, מושכים כתפיים לנוכח כל זה ומפטירים משהו בנוסח "טוב, כשחוטבים עצים עפים שבבים", או "המטרה מקדשת את האמצעים", או אולי להיט כל הזמנים "השב"כ מציל את החיים שלך ושל המשפחה שלך, תגיד תודה ותשתוק".

את השאלה האם ראוי שמדינה מודרנית תחזיק בשירות ביטחון חשאי אני מעדיף לדחות לפעם אחרת. לצורך הדיון, נניח שהתשובה חיובית; כך לפחות נהוג בכל מדינה מוכרת. לכן לא עצם קיומו של השב"כ עומד כאן לדיון, אלא רוחב ועומק השפעתו על החברה בישראל ובשטחים. האם המעבר ממדינה שיש לה שב"כ לשב"כ שיש לו מדינה מוצדק? בזמן שאתם מספרים לי איך השב"כ מציל את חיי כל יום, אני רואה ושומע איך הוא מתעלל בילדים, מביא עשרות אלפי פלסטינים למעצרי שווא שאינם מסתיימים במשפט (זוכרים את הכדורגלן שישב שלוש שנים בכלא, סתם?), פושט על בתים של משוררות ומביא למאסרן "בגין דברי הסתה", מפליל אזרחים ערבים באמצעות הודאות שווא שחולצו בכוח, משליט טרור בקמפוסים הפלסטיניים באמצעות מעצרי הפחדה ומאסרים ממושכים של פעילים פוליטיים (קרבה משפחתית לפעילי טרור מספיקה), סוחט פלסטינים במצבי משבר כדי לגייסם כמשת"פים (רוצה טיפול בסרטן? תלשין; רוצה אישור עבודה? תלשין), וזה באמת רק על קצה המזלג.

אתם אומרים שהשב"כ מצמצם את החשיפה שלנו לטרור; אני טוען שיש לו חלק גדול ביצירתו. השב"כ מסכל פיגועים שהוא טמן את זרעיהם. מנגנון הדיכוי הפוליטי-כלכלי העצום שיצרה ישראל בשטחים, בהנהגת השב"כ, על עשרות אלפי קורבנותיו החפים מפשע, שנפצעו או נהרגו או נאסרו או נסחטו רק בגלל היותם פלסטינים – המנגנון הזה הוא הבעיה. לא ההתנגדות אליו.

וכל מי שמקדם את המנגנון, מסייע לו לשכלל את יכולותיו הטכנולוגיות, מעניק לו גיבוי משפטי, עוזר לו לגייס עובדים, משיק כוסות קוקטייל מצטלצלות עם בכיריו, מפרסם כתבות יח"צ עבורו – כל אלה שותפים לפשע.

[דברים בערב לזכרו של יהודה אלקנה באוניברסיטת תל אביב, 16.3.2017]

הנושא שהוצע לי היה "התפקיד הציבורי של האקדמיה", נושא שהעסיק רבות את יהודה אלקנה ואפשר לומר שהיה אחד מעמודי התווך של מחשבתו ועשייתו לאורך כל חייו האקדמיים. מיד ביקשתי לשנות את "האקדמיה" ל"אקדמאים" ולהוסיף את הדגש "בעת הזאת". תיכף אסביר מדוע.

את יהודה הכרתי כסטודנט בתכנית הבין-תחומית, בשנים 1991-1994. כמו כל סטודנט ששהה במחיצתו, הוא השפיע עלי עמוקות. אני זוכר בעיקר איך התרשמתי מן הסקרנות העצומה שלו; איך הוא ידע בשתיים-שלוש שאלות למפות מיד את בן שיחו, את מה שמעניין אותו, וגם את מה שצריך לעניין אותו; ואיך הוא מן הרגע הראשון נתן לך תחושה מאד מעצימה שאתה יכול לעשות הכל, אם רק תנסה. תחושה קצת מפחידה, למען האמת. מאוחר יותר קראתי באחת ההרצאות שלו שכך נהג גם במינויים אקדמיים: תמיד נתן קרדיט לפני שהיה לו כיסוי. "כך משיגים את התוצאות הטובות ביותר", הוא אמר, "אף אחד לא רוצה לאכזב". יהודה נודע בשיטות הניהול הלא-קונבנציונאליות שלו וביכולת שלו ליצור סביבות מפרות להפליא לעבודה אקדמית מקורית, מעין חממות לגידול ידע. כמי שתמיד התעניין בהשפעת ההקשר החברתי על גידול הידע המדעי, הוא ידע גם ליצור את ההקשר הנכון לחבורות סטודנטים או חוקרים, לאפשר את האינטרקציות שמהן יצמחו תובנות חדשות.

ההיבט הזה אצל יהודה מעניין אותי במיוחד היום: הזיקה ההדוקה בין הרעיונות התיאורטיים שלו כסוציולוג של הידע, לבין הפרקטיקה שלו כמנהל; ההבנה העמוקה שאין ערך לתיאוריה ללא פרקטיקה ואין טעם בפרקטיקה שאינה מונחית בידי תיאוריה. אני הולך להשתמש בהבנה הזאת כסוג של מורה דרך בדקות הקרובות, כשאדבר על הקשר בין ערכי האקדמאים לבין ההתנהגות שלהם בין כתלי האקדמיה.

לפני שאתחיל אני רוצה להבחין בין "אקדמאים" לבין "אינטלקטואלים", ואז להניח בצד את "האינטלקטואלים", מושג טעון מדי, נפוח מדי, שאין לי צורך בו. מי הם האינטלקטואלים? כפי שאני תופס אותם, לא מדובר במעמד או בקבוצה לכידה בכל מובן שהוא. אלה הם האנשים שנושאים ומובילים את הכוחות היצירתיים בחברה, מנסחי התובנות המקוריות, המערערים על המובן מאליו, הקוראים תיגר על הסטטוס קוו. הם נמצאים בכל שדרות החברה – באמנות ובתקשורת, בהוראה ובוועדי עובדים, בתכניות שיקום אסירים ובמעגלי נשים חרדיות – ולא רק באקדמיה. אחד האינטלקטואלים הבולטים בישראל היום הוא עורך דין בכלל, ברק כהן. ולהיפך: יש הרבה לא אינטלקטואלים באקדמיה, זה ברור.

אני לא אדבר כאן על "תפקיד האינטלקטואלים". האינטלקטואלים, כפי שהגדרתי אותם כעת, מבינים היטב את תפקידם גם בלעדיי. לעומתם, אקדמאים זאת קטגוריה מובחנת, קלה להגדרה: כל מי שמועסק כסגל אקדמי. לצורך הדיון אני אתרכז בחלק המיוחס של המעמד הזה: סגל אקדמי בכיר מן המניין באוניברסיטאות. אלה שמשרתם ומשכורתם מוגנים מספיק כדי להקנות להם חופש ויכולת להתמודד ברצינות עם "תפקיד ציבורי" שחורג ממה שמתחייב מחוזה ההעסקה שלהם.

למה לדבר על "תפקיד האקדמאים" ולא על "תפקיד האקדמיה"? כי "אקדמיה" היא שם עצם מופשט, הכללה גורפת שאיננה יכולה להיחשב כסוכן (agent) מוסרי. גרוע מכך, האקדמיה מכילה בתוכה סתירות מובנות בין גורמים מנוגדי-אינטרסים; אי אפשר לדבר על "התפקיד" שלה יותר משאפשר לדבר על "התפקיד" של סוכני הביטוח או "התפקיד" של בני גיל 40 בחברה. הנטייה להחיל שיח מוסרי על שמות עצם מופשטים מזיקה משתי סיבות. אחת, היא טופלת על אינדיבידואלים חפים מפשע אשמה קולקטיבית. שתיים, היא פוטרת אינדיבידואלים שכן נושאים באחריות מחשבון מוסרי אישי ("המרצה דיבר על התפקיד הציבורי של האקדמיה, אבל אני לא 'אקדמיה', מה אכפת לי").

ועכשיו לתוספת של "בעת הזאת"; למה להדגיש שהתפקיד המדובר הוא בעת הזאת? כי תפקיד ציבורי הוא פונקציה פוליטית וככזה תמיד תלוי הקשר וזמן. מה שהיה תפקיד האקדמאים לפני 30 שנה אינו בהכרח תפקידם היום. דיון עקרוני בתפקיד האקדמאים, שאיננו נוגע בכאן ובעכשיו, והיה יכול להתקיים באותה מידה באוניברסיטת הומבולדט בברלין או באוקספורד באנגליה, הוא בגדר אסקפיזם. גם בו אין לי עניין. אז כן, ישנם תפקידים קבועים, חשובים מאד, שממלאים האקדמאים בחברה, וכולנו מכירים אותם ומדקלמים אותם מתוך שינה: פיתוח חשיבה ביקורתית, השרשת תרבות דיון שמבוססת על עובדות, ראיות וטיעונים, פלורליזם רעיוני, ספקנות וחתירה לאמת. נסכם ונאמר: מורשת הנאורות. תמיד חשוב, היום יותר מתמיד. אבל גם על המובן מאליו הזה לא התכוונתי לדבר.

אני רוצה לדבר על השותפות בפועל של האקדמאים במנגנונים של דיכוי או ניצול, בעלי השלכות חברתיות או פוליטיות מאד חמורות. השותפות הזאת על פי רוב היא שקופה ואיננה מכוונת (להוציא את מי שנמצא במעגל הפנימי ביותר), ובכל זאת, היא ממשית ואפקטיבית. האקדמיה מעניקה רשת של תמיכה ולגיטימציה למנגנונים האלה, והחוטים של הרשת הם אני ואתם. צריך להתעכב על תיאור הרשת הזאת, לעשות לה קונקרטיזציה. זה נחוץ במיוחד בסביבה אקדמית, שנטייתה הטבעית היא לעשות תיאורטיזציה של המציאות. אני מבקש להחזיר אתכם אל הקונקרטי של סביבת העבודה שלכם. ולצורך הדיון אני אתרכז בשלושה מופעים של שיתוף פעולה עם מנגנונים מחוללי-עוול: מחקר בטחוני-צבאי בין כתלי האקדמיה, ארכיאולוגיה בשירות אידאולוגיה התנחלותית, והעסקה קבלנית באוניברסיטה. יש כמובן אחרים, אבל אלה הם הבולטים לדעתי.

"מחקר צבאי-בטחוני"

באוניברסיטת תל אביב הוקם לפני שנתיים "מרכז סייבר" שעוסק בכריית נתונים, אבטחה והצפנה, כנושאים אקדמיים לכאורה. הוא ממשיך את סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, שמטרתה המוצהרת היא לקשר בין חוקרים, פוליטיקאים, אנשי צבא וחברות סייבר שחולקים חיבה משותפת לצעצועי מלחמה. שניהם הצטרפו למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שפועל מזה שנים כגוף אקדמי במסגרת האוניברסיטה. בפועל, מדובר בפלטפורמה לגנרלים בדימוס לכתוב "פייפרז" שמשקפים ובו בזמן מעצבים את מדיניות הביטחון הישראלית. מי שיציץ בפייפרז האלה לא ימצא מאמרים מדעיים נורמליים – העלאת היפותזות, איסוף נתונים אמפירי, ניתוח שיטתי של הממצאים, מסקנות תיאורטיות – אלא פחות או יותר ניירות עמדה שתחומים בספקטרום המאד מצומצם שקביל אצל יוצאי מערכת הביטחון. זו בעצם שלוחה של גופי המודיעין שנהנית מכל התקציבים והיוקרה של גוף אקדמי אזרחי. כנסים לא חסר שם.

באוניברסיטת חיפה פועל המרכז האסטרטגי הימי, גוף פסבדו-אקדמי שעילת הקמתו הברורה היתה להעניק מעטפת של לגיטימציה אקדמית לפרוייקט האבטחה הימית השאפתני שישראל מתכננת במי הים התיכון, על מנת להגן על אסדות גז מרוחקות. הפרוייקט הזה עצמו שנוי במחלוקת עצומה (מדוע המדינה מממנת אבטחה למיזמים פרטיים?) וכידוע כרוכות בו פרשיות שחיתות מסמרות שיער, כמו העסקה לרכישת ספינות מגן שמגינות על מתקני גז שלא הוקמו וספק אם יוקמו.

שוב, מי שתמה מה כל כך פסול בכל זה, צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם תפקיד האקדמאים להצדיק את מערכות השלטון או לאתגר אותן? כאשר דוקטרינת הביטחון השלטת כאן מזה כמה עשורים כל כך צרה ומצומצמת, כל כך מרוכזת בתחשיבי "הרתעה" ו"התעצמות" ו"בניין כוח", ומושגים כמו פיוס ודו-קיום והבנה תרבותית עמוקה של הצד השני כל כך זרים לה – האם מה שהיא צריכה, מה שהחברה הישראלית צריכה – זה עוד פייפרז שיבצרו אותה, עוד כנסים שבהם יוצגו לראווה כלי המשחית החדשים, שיודעים יפה מאד לחסוך בחיי אדם בצד שלנו, אבל רק בצד שלנו? האם הלחץ של הדרג הצבאי על מקבלי ההחלטות לא מספיק חזק, שיש צורך לתגבר אותו גם במכונים צבאיים-למחצה, מתוך החברה האזרחית?

למותר לציין שכל האוניברסיטאות מציעות לאנשי מערכת הביטחון מלגות לימודים מלאות, תכניות לימודים מקוצרות ומוכוונות היטב לצרכי הצבא, שאינן עולות בקנה אחד עם מצוינות אקדמית. בישראל זה מובן מאליו שיוצאי מערכת הביטחון מקבלים יחס מועדף בכל אשר יפנו; אבל תפקיד האקדמיה, תפקיד האקדמאים, הוא להעמיד בסימן שאלה את המובן מאליו. האם אין די בהטבות הכלכליות והתעסוקתיות של עצם השירות הבטחוני? האם יש הצדקה להעמיס על תקציב המדינה אפליה נוספת לטובת המערכת הבטחונית שגם כך יונקת משאבי ענק אשר היו יכולים להיות מופנים למטרות חברתיות לא פחות ראויות, לצמצום פערים וכד'? שאלות דומות מתעוררות ביחס למעורבות הגדלה והולכת של הצבא בתכנים החינוכיים בבתי הספר התיכוניים. החברה הישראלית משוועת לתהליכי דה-מיליטריזציה, והאקדמיה יכולה להיות נושאת הלפיד – אם מספיק אנשים יתעוררו ויתחילו לשאול שאלות.

אפשר ללמוד עוד על מידת ההזדהות של האוניברסיטאות עם הצבא מגיליון חורף 2008 של TAU Review, שיצא בעיצומה של המתקפה הקטלנית על אוכלוסית עזה, "עופרת יצוקה", שבה הרג צה"ל מאות תושבים חפים מפשע ברצועה. עמוד השער הכריז: "להגנת האומה", וכתבת השער שלו חשפה מקצת מ-55 – 55! – מחקרים שמשרד הביטחון מימן באותו זמן באוניברסיטה. כל זה בעיצומה של מתקפה שגבתה את חייהם של מאות אזרחים חפים מפשע. המחקרים האלה מתנהלים בחשאיות גמורה, בחדרים סגורים, ללא ידיעת הסביבה (הסביבה זה אנחנו; אנחנו מעדיפים לא לדעת), ומובן מאליו שתוצאותיהם אינן מפורסמות בגלוי. בפועל, האוניברסיטה מאחסנת, תומכת ומעודדת פעילות אנטי אקדמית בין כתליה.

חלק מן הפרוייקטים האלה הם הגנתיים במובהק ולכאורה אין בהם פסול מוסרי (אף כי יש מקום לשאול מה לאקדמיה ולפעילות כזאת), אבל חלק ניכר עוסק בפיתוח אמצעי לחימה עבור צה"ל. בין חוגי ההנדסה והמחשבים באוניברסיטאות לבין תעשיות הביטחון, כמו רפא"ל ואלביט, מתקיימים קשרי גומלין הדוקים, העברת כוח אדם, הכשרה ומימון. בכיר ברפא"ל הגדיר זאת כך: "יש קשרים סימביוטיים ביננו לבין הטכניון. 70% מהמהנדסים ברפא"ל הם בוגרי הטכניון. הקשר ביננו לאקדמיה הוא חובה." בטכניון פיתחו עבור צה"ל גירסה רובוטית, לא מאויישת, של דחפור ה-D9 ששימש להרס מבנים מסיבי בעזה, "נחש רובוטי" ללחימה "בין הריסות ובחללים צרים", ועוד שלל אמצעי לחימה שונים. תאמינו או לא, הטכניון גם מציע קורס הכשרה לסוחרי נשק, כדי שחס וחלילה המעטפת האקדמית לא תנטוש את קציני צה"ל כשהם פורשים "לעשות לביתם". הטכניון מוביל בתחום הזה אבל חוגים טכנולוגיים בכל האוניברסיטאות מעורבים כל הזמן בפרוייקטים צבאיים. באוניברסיטת בר אילן פיתחו רובוט פטרולים, באוניברסיטת בן גוריון פיתחו מיקרו-רובוט לצילום בתוך בתים חשודים ורובוט "טפסן" לשימוש צבאי, ומכון רקח לפיזיקה גרעינית באוניברסיטה העברית היה נתון למעקב והאזנות של סוכנות הביון הבריטית. מעניין למה.

הדוגמאות האלה הן באמת רק קצה המזלג. רוב האקדמאים הישראלים אינם מודעים להן, ומי שיודע, מעדיף לא לדעת ולא לשאול. זאת הרי מומחיות ישראלית, לשלוט בטווח הידיעה ולצמצם אותה באמצעות רצון נחוש. הנה קושיה לפילוסופים שבקהל: כיצד מתערערת בנפש הישראלית האבחנה הקלאסית בין ידיעה לרצייה, בין הקוגניטיבי לקונאטיבי?

אתם יודעים מי באמת יודע? תומכי החרם האקדמי בחו"ל. הם יודעים, כי הם ערכו תחקירים והוציאו פרסומים על שיתוף הפעולה הנרחב של האקדמיה הישראלית עם זרועות הביטחון. מי שעובר על הפרסומים האלה יכול להתרשם שבניגוד לתעמולה הרשמית אצלנו, אין שם בדיות ושקרים. הכל מתבסס על פרסומים רשמיים של האוניברסיטאות בארץ, הכל ממוסמך. אני לא תומך בחרם האקדמי, ותיכף אסביר למה. אבל בניגוד אולי לעמדה המקובלת באקדמיה בארץ, אני לא רואה שום פגם מוסרי עקרוני בחרם הזה; לא מבחינת "החופש האקדמי" (לישראל, שחירבה לחלוטין את המערכת האקדמית הפלסטינית בגדה המערבית, אין שום זכות דיבור בעניין) ולא מבחינת ה"ענישה הקולקטיבית" (גם מי שמחרים תוצרת התנחלויות נוקט בענישה קולקטיבית). אני לא תומך בחרם האקדמי כי אני חושש שהוא לא אפקטיבי, וגם משום שיש לטעמי משהו לא קוהרנטי ולא היגייני באדם שמתפרנס ממערכת שהוא קורא להחרים אותה. בזאת בערך מסתכם העניין שלי בנושא החרם האקדמי, שמונח לפתחם של אקדמאים בחו"ל ולא לפתחי. אני רוצה לחזור לשאלה הראשונית והקריטית: לא מה יכולים או צריכים לעשות אקדמאים בחו"ל כדי לעצור את משטר האפרטהייד המתעצם והולך בישראל, אלא מה יכולים וצריכים לעשות אקדמאים בישראל בעניין.

ובכן, מה אפשר לעשות בעניין שיתוף הפעולה עם הממסד הבטחוני-צבאי? בראש ובראשונה – לא לתרום לו. לא לקחת בו חלק ולא להתמסר לו בשוויון נפש שכזה. להיות מודעים. אני מניח שרבים בחדר הזה חושבים שכל זה לא נוגע להם, מתנהל בפקולטות אחרות, אף אחד לא מתייעץ איתם בנושא וכו'. אבל הדברים לא כל כך פשוטים. אנחנו יודעים היטב שגם בפקולטה למדעי הרוח מתנהלים מחקרים במימון משרד הביטחון. אנחנו יודעים היטב שחברי סגל מפקולטות שונות יושבים זה לצד זה בוועדות אוניברסיטאיות, כותבים ביחד דו"חות, מתכננים ביחד תקציבים. בקיצור: כולנו רקמה אנושית אחת גדולה, לא? ונשאלת השאלה, האם כל אחד מאיתנו עושה לפחות את המינימום כדי לא לסייע להתפשטות הנגע הזה, שמשחית הן את התפיסה הציבורית של נושאי הביטחון והן את שליחותה המחקרית של האקדמיה?

לא צריך לעלות על בריקדות. לא צריך להסתכן בפיטורין. אקדמאים אינם ששים למלא את תפקידם הציבורי מתוך חששות מוגזמים לקריירה שלהם. אבל אנחנו עדיין לא בטורקיה, וכל עוד ניתן לנו חופש הפעולה והביטוי הנרחב הזה – אני מכוון כאן בעיקר לדרגים הגבוהים, הבטוחים, פרופסורים עם קביעות – הימנעות משימוש בו היא בחירה פוליטית לא פחות משימוש בו. וכדאי תמיד לזכור שאתם לא לבד. יש באקדמיה הרבה אנשים הגונים שחוששים לפתוח את הפה. לו ידעו שהם רבים, שהם יכולים להתאחד ולהציב קווים אדומים באופן תקיף ונחרץ, היו מופתעים כמה כוח ממשי יש בידם.

ארכיאולוגיה בשירות ההתנחלות

בכל רחבי הגדה המערבית משתמש המנהל האזרחי במכשיר של "הכרזה על אתר ארכיאולוגי" כאמצעי להפקעת אדמות ומעיינות מן הפלסטינים והעברתם לשליטת מתנחלים. ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב מנהלים במשך שנים ארוכות חפירות בשכונת סילואן ובמנהרות הכותל. החפירות האלה ממומנות על ידי עמותות ימין, כמו אלע"ד, שלפעמים גם משלמות משכורת לארכיאולוגים, דרך רשות העתיקות, שמשמשת כאיש קש. החפירות בסילואן הם חלק מפרוייקט התנחלותי מובהק לייהוד המרחב בעיר העתיקה ומסביבה, ועמדו במוקד של אינספור עתירות משפטיות. הן הפקיעו את מעט השטחים הציבוריים בסילואן מן התושבים, וחוללו נזקים לבתים בשכונת ואדי חילווה. חלקן בוצע ללא היתר, שכן אלע"ד מקבלת נכסי ציבור ללא מכרזים ופועלת ללא פיקוח. תחת הכסות של "חפירות הצלה" אלע"ד הקימה עיר תת-קרקעית שלמה בין סילואן לכותל המערבי, בשיתוף פעולה מלא של האקדמיה הישראלית, למרות שמסמכים פנימיים מלמדים שכל המעורבים יודעים שהפרוייקט מתנהל בניגוד גמור לכללי העבודה המקובלים בארכיאולוגיה. אבל הם ממשיכים לשתף פעולה. ארכיאולוגים מפמפמים את מיתוס "עיר דוד" הקדומה על בסיס ממצאים מאד קלושים, אבל יודעים היטב בסתר ליבם שהקשר בין המחקר שלהם לבין מיזמי התיירות המפלצתיים של אלע"ד, כמו מתחם קדם שיוקם על גבי אתר ארכיאולוגי, הוא שקרי לחלוטין.

ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב חופרים גם באתרים אחרים בשטחים, כמו תל שילה, ומוציאים מהם ממצאים, תוך הפרה של החוק הבינלאומי. ארכיאולוגים ישראלים פועלים באתר נבי סמואל שהופקע מחזקתם של תושבי הכפר הפלסטיני במקום, ומאז התושבים נתונים בו למשטר מגבלות דרקוני, חיים בתוך כלוב, עם אפס אישורי בנייה או פיתוח. הארכיאולוגים הישראלים אינם פועלים בתמימות ומודעים היטב לבעייתיות שבפעילותם. בדיון משפטי די מוזר שהתנהל לפני מספר חודשים, תבעו ארגוני שמאל מן המנהל האזרחי לחשוף את שמות הארכיאולוגים הישראליים שמנהלים חפירות בשטחים. המדינה טענה שחשיפת השמות עלולה לחשוף את החוקרים לחרם אקדמי ולפגוע בעתידם המקצועי. בית המשפט, לא תופתעו, קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירה.

הנה כי כן, אנשי אקדמיה שאמורים להיות אמונים על ערכים של שקיפות המחקר ופומביותו, מסתתרים כאחרוני הפושעים מאחורי גלימתו האפלה של הכובש. עמדת המדינה, אגב, לא צריכה להפתיע אף אחד. ישראל כבר הבינה שיש מחיר אקדמי לפעילותה בשטחים. אחת הדרכים שהיא מתמודדת עם החרם הזה היא פיצוי מוגבר לחוקרי אוניברסיטת אריאל, אשר אינם יכולים להגיש בקשות לקרנות מחקר בינלאומיות. כך ייסדה ישראל קרן "מענקי חרם", ייעודית לחוקרים המוחרמים. זהו מעין קנס מסדר שני על כלל הציבור, מעל ומעבר לקנס הכלכלי הכבד שכרוך בתחזוקת ההתנחלויות. חוקרים באקדמיה אולי לא אחראים למדיניות הזאת, אבל הם נהנים ממנה, וגם על זה צריך לתת את הדעת.

העסקה קבלנית או פוגענית באקדמיה

בשנת 2012 הגיע לשיאו מאבק הסגל הזוטר באוניברסיטאות, שכלל מתרגלים, תלמידי מחקר ומורים מן החוץ. 4 שנים קודם לכן התקיימה שביתה הסטורית, בת 3 חודשים, של הסגל האקדמי הבכיר, שהסתיימה בניצחון מרשים. מאז אותה שביתה, במשך 4 שנים, ניסה הסגל הזוטר, ללא הצלחה, להדביק את הישגי הסגל הבכיר. להגיד שהזוטרים קיבלו כתף קרה מצד הבכירים באקדמיה יהיה לשון המעטה.

למרות יחסם הקר של ועדי הסגל הבכיר, היו גם קולות אחרים. בתחילת מרץ 2012, לפני חידוש השביתה של הסגל האקדמי הזוטר, ניסה הפורום להגנת ההשכלה הציבורית – ארגון שהוקם בידי אנשי סגל בכיר במטרה ברורה לעצור את מגמות ההפרטה והניצול באקדמיה – להחתים חברי סגל בכיר על עצומת תמיכה במאבק הסגל הזוטר. ועדי הסגל האקדמי הבכיר סירבו להפיץ את העצומה באמצעות רשימות התפוצה שלהם. שימו לב: לא זו בלבד שהם נמנעו מלתמוך במאבק הצודק מאין כמוהו של עמיתיהם הזוטרים, הם סירבו אפילו לאפשר ליוזמה עצמאית של חברי סגל, ללא כל מעמד רשמי, להגיע אל חברי הסגל. בשל הקושי להפיץ את העצומה, לאחר כשבועיים חתמו עליה רק 148 מתוך כ-4,500 חברי סגל בכיר באוניברסיטאות. לסגל האקדמי הבכיר היתה כבר הסטוריה של התנכרות למאבקי הזוטרים ממנו באקדמיה, אבל זאת בהחלט היתה נקודת שפל.

הסכמי הסגל הזוטר ב-2012 שיפרו לאין ערוך את מצבם של המורים מן החוץ באוניברסיטאות, שרבים מהם הועברו למעמד "עמית הוראה" עם זכויות סוציאליות ואקדמיות משופרות. למרות זאת, כ-8% מסגל האוניברסיטאות הוא עדיין במעמד נטול הזכויות של מורה מן החוץ.

מנגד, המצב במכללות הציבוריות עדיין בכי רע: כשני-שליש מן הסגל האקדמי שם הוא מורים מן החוץ, שמפוטרים מדי סמסטר או שניים, ללא צבירת ותק, משכורת קיץ או תנאים סוציאליים. על רקע האפליה הזאת בהשוואה לאוניברסיטאות מנהלים ארגוני הסגל במכללות מאבקים מול האוצר בשנים האחרונות, כולל שביתות. גם כאן לא נשמע קולם של אלה היושבים בפסגת הפריבלגיות של המערכת האקדמית – הסגל הבכיר באוניברסיטאות. כשאני אומר "לא נשמע" אני מתכוון לגופים היציגים, ועדי הסגל, ולא ליוזמות פרטיות של אקדמאים שוחרי טוב. קשה להבין את זה, אלא אם כן הפנמנו כבר כל כך עמוק את פילוסופית ההפרד ומשול, שלפיה חיזוק המכללות יבוא על חשבון החלשת האוניברסיטאות. בדיוק ההפך, מכללות חזקות רק יעלו את רמת ההכשרה של אותם אקדמאים שירצו להמשיך אחר כך בלימודי מחקר באוניברסיטה. זה מצב קלאסי של "כולם מרוויחים". לכל מערכת החינוך – מן הגנים ועד לאוניברסיטאות – יש אותם אינטרסים. פיצול המאבקים הוא ניצחון מהדהד של עידן ההפרטה והניאו-ליברליזם.

אחד המאבקים המתוקשרים ביותר בשנים האחרונות, וגם הצודקים ביותר, הוא נגד העסקה קבלנית ונצלנית של עובדות הניקיון באוניברסיטאות. אתם יודעים, הנשים השקופות האלה שמנקות את המשרדים והשירותים שלכם. יש מאבק כזה באוניברסיטת תל אביב, יש באוניברסיטת חיפה, יש באוניברסיטה העברית. על מה הן נאבקות? למשל, על מנוחה של חצי שעה במשך היום שלא תנוכה מן המשכורת. היה על זה מאבק רציני, ו"ניצחון גדול". לכם מנכים מהמשכורת את הפסקת הצהריים? ברור שלא. אתם לא עובדי קבלן. הן נאבקות גם על עצם הזכות להיאבק – כי חברת הקבלן עלולה לפטר את מי שמרימה את הראש. הן בעיקר נאבקות להשיג העסקה ישירה ולא להיבעט כארגזים מדי שנה מקבלן אחד למשנהו. באחד המכרזים לעובדות ניקיון ציינה האוניברסיטה שיינתן משקל של 80% לשיקול עד כמה זולה ההעסקה ורק 1% לרקורד של הקבלן בשמירה על זכויות העובדים. האוניברסיטה זה אנחנו.

המאבק הארוך, הנחוש והמתסכל ביותר הוא זה של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון. שנה אחרי שנה, כ-150 עובדות ניקיון מוצאות את עצמן מול אותה חומה בצורה – קבלן ש"שוכח" לשלם ימי מחלה ואז האוניברסיטה מחליפה אותו באחר, היעדר תנאים סוציאליים ואפס ביטחון תעסוקתי, וסירוב של ההנהלה להחיל עליהן את הסכם עובדי הקבלן שחתמה ההסתדרות עם הממשלה. נשיאת האוניברסיטה, רבקה כרמי, הבהירה שעובדות ניקיון אינן ב"ליבה" של האוניברסיטה, וכל עוד לא יכפה זאת עליה החוק, לא תעסיק אותן ישירות. אם ה"ליבה" של האוניברסיטה היא מחקר והוראה, אפשר גם לטעון שכל אגף המנהלה, עד לדרג הנשיאה, איננו ב"ליבה" ולכן ראוי לעבור להעסקה קבלנית.

לא חייבים לחכות שהחוק יכריח אותנו לעשות את הדבר ההגון. במכון ויצמן, מכון ון ליר ובמכללת תל חי עברו להעסקה ישירה של עובדות הניקיון, ובקרוב גם במכללת אורנים. כן, זה קצת יקר יותר (אף כי שבטווח הארוך לא בטוח שההפסד בתשלום לעובדות לא יוצא ברווח החיסכון במנגנוני פיקוח על חברות הקבלן), אבל זהו לקח כללי מכלכלת השוק: אנשים הם לא סחורות, ויחס אנושי עולה כסף. עניין מצער.

מי שעומד לצידן של עובדות הניקיון במאבקים האלה הם בעיקר הסטודנטים, לא אנשי הסגל האקדמי, אף שככל הידוע לי, כולם מלכלכים את השירותים באותה מידה. שוב, יש יחידי סגולה שנרתמים באופן פרטי, אך עד כה ועד הסגל של אוניברסיטת חיפה קיבל החלטה שתומכת במאבק עובדות הניקיון. סולידריות עם דרגים נמוכים יותר זה לא בשבילנו. אני מודה שגם אני לא הייתי פעיל מדי, מעבר להזדהות מרחוק. אני לא גאה בזה. ההתעלמות ממאבק עובדות הניקיון הוא תעודת עניות לאקדמאים בישראל, וכששואלים אותי על "מהו התפקיד הציבורי של האקדמיה" אני קודם כל רוצה לדעת מהו הדיוקן האנושי של האקדמאים. אין לי ספק שקמפיין רחב ותקיף של הסגל האקדמי הבכיר למען העסקה ישירה של עובדות הניקיון יהיה פעולה פוליטית רבת משמעות הרבה יותר מחתימה על עוד עצומה נגד "סכנה לחופש הביטוי"; פעולה של סולידריות אמיתית, עם סיכויי הצלחה גבוהים, שגם תתקן במשהו את הדימוי השאנן והזחוח של האקדמיה.

באשר למאבקי הסגל הזוטר, וגם מאבקים תקופתיים של ארגוני הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד, ראוי לשקול צעדים אמיצים יותר. למשל, שביתת סולידריות. החוק הישראלי אינו מתיר שביתת סולידריות של יותר מכמה שעות, שלא כמו החוק במדינות אירופיות רבות. אבל אני לא צריך להסביר לקהל הזה מה ההבדל בין חוק לצדק, וגם לא להזכיר שיש בארץ מגזרים שמפרים את החוק פעם אחר פעם, בהעלמת עין של השלטונות. יהיה מרענן לראות פעם אחת מגזר מפר את החוק, או לפחות מותח אותו עד קצה, בשם מטרה צודקת ולא מנוולת.

על הקושי להכיר בעוולות קרובים

שמתם לב שבקושי אמרתי מילה על אוניברסיטת אריאל. וכלום על אסא כשר וקוד הצנזורה שלו. המקרים האלה שקופים מדי, ההזניה של האקדמיה כל כך בוטה וגלויה שלא קשה לגייס נגדם התנגדות גורפת; במקרה של אוניברסיטת אריאל זה קל שבעתיים כי היה גיבוי מוחלט למחאה מצד ראשי האוניברסיטאות. במקרה של אסא כשר זה גם קל כי מדובר במגבלה פוליטית על חופש הביטוי, עניין שקרוב מאד לליבם של אקדמאים, לפעמים אפילו קרוב מזכויות אדם בסיסיות יותר שקיומן מובן מאליו בחיים המוגנים של רובנו. אבל קשה יותר להתנגד לדברים שמתרחשים בסביבה הכי קרובה לנו. "כדי לראות את מה שמתחת לאף", כתב ג'ורג' אורוול, "נדרש מאבק מתמיד". אני כאן להזכיר את מה שנמצא מתחת לאף, לא את מה שנמצא מתחת לפנס. אני כאן כדי לדבר לא על העיוותים הגלויים לעין, לא על פני השטח, אלא על מאות ואלפי הזיקות שבעומק המערכת, מאות ואלפי האופנים שבהם מערכות של כוח וניצול ושררה מפעפעות אל המערכת האקדמית, מכפיפות אותה לצרכיהן, גורסות ולועסות ואז פולטות את הפסולת, וכל זאת תוך הקפדה על גינונים אקדמיים מושלמים – סימפוזיונים חגיגיים, פייפרז, כתבי עת, הרבה ביבליוגרפיה.

קל לדבר על אסא כשר. קשה יותר לדבר על יצחק בן ישראל. אבל התופעה שמייצג בן ישראל חמורה ומסוכנת הרבה יותר מזו שמייצג כשר. לא רק לאקדמיה, אלא לחברה בכללותה.

פופוליסטים נוהגים לתקוף את האקדמיה הישראלית בהאשמה הקבועה שהיא "צבועה", שהיא מטיפה לערכים שהיא עצמה אינה עומדת בהם. אני לא שותף להאשמה הזאת, ולו בגלל הסירוב שלי לדבר על "האקדמיה" כעל שם עצם מופשט. מעבר לכך, לא כל מקרה של עיוורון מוסרי נעוץ בצביעות. כן, חשוב שאקדמאים ישראלים ישמיעו קולם נגד עוולות כלליות בחברה; לא בגלל שיש להם גישה פריבלגית לאיזשהו מצפן מוסרי נעלה, אלא משום שלעתים קרובות יש ברשותם ידע מאד רלוונטי לוויכוחים פוליטיים בוערים. חובתם האזרחית למחות נגד עוולות איננה גדולה מחובתו של כל אזרח אחר. אבל בה בעת חשוב לא פחות שהם יביטו פנימה, אל תוך הקמפוסים, אל סביבת העבודה המיידית שלהם, וידרשו מעצמם את אותו תיקון שהם דורשים מן החברה בכללותה.

לפני 17 שנה פרסם פרופ' אריאל רובינשטיין מאמר פורץ-דרך שהפנה לראשונה את תשומת הלב האקדמית ל"שקופים" שבקמפוס – עובדי הקבלן למיניהם. את קריאתו לשים קץ לניצול המחפיר הזה נימק במילים האלה: "אין כל משמעות, מוסרית או ציבורית, לכל הקריאות לתיקון העולם והחברה הישראלית שאנו משמיעים, אם איננו יכולים לפתוח בתיקון נמרץ של מה שטעון תיקון בתוך החצרות שלנו." ולסיום הוא כתב: "על שאלה אחת אינני יודע את התשובה. האם אנחנו באמת רוצים?". השאלה הזאת עדיין מהדהדת, כאן בחדר הזה ובכל הקמפוסים בישראל.

חיים מוסריים נמדדים תמיד במידת המאמץ שהיחיד מקדיש לסגירת הפער בין הצהרותיו למעשיו. מאמץ כזה מצד האקדמאים הוא מטרה ראויה כשלעצמה, בלי קשר לתועלת המשוערת שתצמח ממנו. יש להניח שהתייצבות לצד המורים מן החוץ ועובדות הניקיון תקנה לאקדמאים כמה נקודות זכות חשובות בדימויים הציבורי; מנגד, ביקורת על השעבוד של האקדמיה לממסד הבטחוני לא תוסיף לפופולריות של אף אחד; במוקדם או במאוחר, יקראו לך "בוגד". ומה בכך? תפקידם הציבורי של האקדמאים איננו לגרוף כיבודים ותשואות חן. בעניין הזה יהודה צדק. האם הוא גם צדק באופטימיות שלו, באמונה שיש בכוחם של האקדמאים להוביל לשינוי חברתי אמיתי? אני בוחר להשאיר גם את השאלה הזאת פתוחה.

חשבתי שאצליח להרחיק את הסכסוך שלי עם הנהלת אוניברסיטת בן גוריון מחוץ לבלוג הזה. חשבתי, וטעיתי.

מצד אחד, הפרטיות שלי יקרה ללבי, ולכן גם לא התראיינתי לאף כלי תקשורת.
מצד שני, הסכסוך הזה איננו רק פרטי שלי, ונוגע לסוגיות עקרוניות של יחסי עובד-מעביד במוסדות ציבור ולאקלים הפוליטי הרודפני של השנים האחרונות.
מצד שלישי, אין זה נאה להטריח את הציבור בערימת מסמכים כאחרון המתלוננים בבית משפט לתביעות קטנות.
מצד רביעי, כבר יש דיון ציבורי בפרשה, והוא מושתת על ידיעה חלקית מאד של העובדות, שניתן לתקנה בנקל.

לכן, לטובת העניין הציבורי המוגבל בפרשה (וגם לטובתי שלי, למה לכחד), אני מעלה כאן את כל המסמכים הרלבנטיים, לפי סדרם הכרונולוגי. שקיפות היא ערך עליון באג'נדה של הבלוג הזה, ביחס לשלטון, ביחס למגיבים – אז למה לא ביחס לעצמי?

אין לי מה להוסיף על המסמכים שמובאים כאן – לא בחיזוקים ולא בהסתייגויות. את כל מה שהיה לי לומר כבר כתבתי במכתב הראשוני שלי (הקישור השלישי להלן), ולא שמעתי עד כה שום טיעון חדש שלא קיבל מענה כבר שם. נכון לעכשיו – הסכסוך עדיין עומד בעינו.

* * *

הידיעה הראשונית על המאסר הצבאי שלי.

החלטת ההנהלה לנכות מחצית ממשכורתי בתקופת המאסר.

המכתב שכתבתי לחברי הסגל בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוני' בן גוריון. המכתב מגולל את הפרשה, כולל  פגישתי עם הנשיאה פרופ' רבקה כרמי והטיעונים שלי לעומת שלה.

עצומת תמיכה של חברי סגל באונ' בן גוריון, אשר נשלחה לנשיאה בעקבות המכתב (87 חתימות).

מכתב לנשיאה מאת יו"ר ועד הסגל האקדמי באוניברסיטה, פרופ' מיקי מונד, שמצדד בעמדתי.

תשובתה של הנשיאה ליו"ר ועד הסגל.

כתבה ראשונה ב"הארץ" על הפרשה.

פוסט שלי על טיבו של המחקר האקדמי.

עצומת תמיכה של חברי סגל באוניבסיטאות אחרות בארץ ובעולם, שנשלחה לנשיאה (כ-350 חתימות בינתיים).

מכתב שני וחריף יותר לנשיאה מאת יו"ר ועד הסגל האקדמי באוניברסיטה.

כתבה שניה ב"הארץ" על הפרשה.

ישנה גם פעילות ערה ברמה האישית – מכתבים שנשלחים אלי וגם אל נשיאת האוניברסיטה. אני מביא כאן שני מכתבים שנשלחו לנשיאה אשר עומדים על ההשלכות המסוכנות של ההחלטה. כתבו אותם פרופ' שלום לפין ופרופ' יוסי גרודז'ינסקי, שניהם בלשנים בעלי-שם. לפין הוא שמאל מתון בדעותיו; הוא היה מן הפעילים המרכזיים בבריטניה בקמפיין נגד החרם האקדמי על ישראל (קמפיין שגם פרופ' רבקה כרמי השתתפה בו). מן המכתב עולה שהוא גם מתנגד לסרבנות. לא פגשתי את לפין מעולם ואני מכיר את שמו רק בזכות המוניטין האקדמי שלו (והתנגדותו הנחרצת לבלשנות החומסקיאנית). גרודז'ינסקי קרוב יותר לעמדותי הפוליטיות, ויש לי הכרות רבת-שנים איתו.

המכתב של פרופ' לפין.

המכתב של פרופ' גרודז'ינסקי.

במסגרת הפסטיבל התקשורתי על תנאי ההעסקה שלי באוניברסיטת בן גוריון, עלו לא מעט תהיות ושאלות שראויות למענה. אני לא ממש שש לרתום את הבלוג הזה למאבק האישי שלי, ולכן לא אכנס לפרטים שלו, שממילא פורסמו במקומות אחרים. אתרכז רק בהבט אחד של הדיון שחושף אי הבנה מהותית לגבי טיבו של המחקר האקדמי. מדובר באי הבנה כרונית, שמוכרת לכל חוקר באקדמיה. זאת השאלה: "אז מה בעצם אתה עושה שם?". אז הנה, נקרתה על דרכי הזדמנות לעשות שירות לכלל וגם שירות לעצמי במכה אחת.

הדברים הבאים יכולים להתפרש כאפולוגטיקה, אבל אני באמת רואה בהם סוג של הסברה. המגזר המקצועי שאליו אני משתייך (הסגל האקדמי הבכיר) סובל מהסברה גרועה מאד, ויש להודות שאני מעולם לא ניסיתי לשפר אותה; אם כבר, פה ושם הצטרפתי לקולות המבקרים, שהרי יש לא מעט הבטים מקוממים בהתנהגות הפומבית של הסגל האקדמי הבכיר (במיוחד בחוסר הסולידריות שלו עם מגזרים "נמוכים" יותר באקדמיה). על כל פנים, יש גם ביקורת ציבורית זולה ומרושעת על תנאי ההעסקה של המרצים הבכירים, כאילו מדובר בהסדר מופקר שחוגגים עליו אלפי אוכלי-חינם. הרבה מן הביקורת הזאת מבוסס על חוסר ידע. במקרה שלי, כמובן, הצטרפה לביקורת גם איבה פוליטית. את הפוליטיקה אניח עכשיו בצד ואתרכז בהבט האקדמי.

אז הנה מה שהרבה שואלים: מה פתאום שהאוניברסיטה תשלם למישהו שנעדר מהעבודה שבוע?

שני ציבורים שואלים את השאלה הזאת: התמימים והמיתממים. המיתממים מבינים היטב את תקנון החובות ההדדיות ששורר בין חוקר למוסד שלו, תקנון שמספק תשובה מצוינת לשאלה – ובכל זאת הם שואלים, כדי לנגח. חבל לבזבז זמן עליהם. אני כותב כאן לתמימים, אלה שבאמת לא מבינים.

אי ההבנה הראשונה קשורה לזיקה המשוערת בין שעות נוכחות במוסד האקדמי לבין החובות כלפי המעסיק. בכל מקום עבודה אחר, יש חפיפה כמעט מוחלטת בין שני המדדים האלה: מילוי החובות כלפי המעסיק כרוך בנוכחות פיזית במקום העבודה, ונוכחות פיזית במקום העבודה הריהי כמילוי החובות כלפי המעסיק. מכאן התמיהה על הסידור המוזר הזה באוניברסיטה, ועל טענות שגורות של אקדמאים שהם מבצעים מחקר מן הבית, או, לא עלינו, בכלא.

לאמיתו של דבר, הנוכחות הפיזית באוניברסיטה חיונית לכל הבטי העבודה זולת המחקר. כדי ללמד, להשתתף בישיבות, להיפגש עם סטודנטים – צריך להיות באוניברסיטה. אבל כדי לבצע מחקר, וגם מחקר אכותי, אין צורך בנוכחות פיזית רצופה במשרד. למעשה, נוכחות כזאת לא פעם מפריעה ומשבשת את הפעילות המחקרית.

הדברים האלה נכונים במיוחד במדעי הרוח והחברה, אבל גם בתחומים מופשטים כמו מתמטיקה. אם המחקר שלך לא מתבצע במעבדה – המשרד אינו טוב מכל מקום אחר לנהל אותו.

כי מה זה מחקר אקדמי בכלל? לא פעם אני נתקל בקושי גדול להסביר לאנשים "מה אני עושה", וזה עוד לפני שאני אומר מילה על בלשנות. מה זה בכלל מחקר? טוב, אתה מגיע בבוקר לעבודה ו… מה אתה עושה? מניסיוני, קשה להסביר את זה למי שלא התנסה בזה; ההסבר תמיד נשמע "חלול", משהו חסר שם. הסיבה היא כנראה זאת: עיקרו של המחקר הוא בעבודה אינטלקטואלית, בעוד שבמשרות אחרות עבודה כזאת היא בדרך כלל מה ש"מסביב", הכנה לדבר האמיתי. באקדמיה, העיקר הוא להיתקע ב"מה שמסביב".

אז הנה ניסיון נוסף, כנראה לא מספק, להסביר מה זה מחקר אקדמי. מראש אסייג ואומר שאני מתאר כאן את הניסיון שלי, ואין דרך יחידה או נכונה לבצע מחקר. וכאמור, יש הבדלים גדולים בין מדעי הטבע למדעי הרוח והחברה.

1. נתחיל בעובדה פרוזאית: יותר ממחצית הזמן של "מחקר אקדמי" מוקדשת לקריאה. פשוט קריאת טקסטים: ספרים, מאמרים בכתבי עת, עבודות גמר וכד'. בכל יום נתון מתפרסמים בתחום שלך עשרות חיבורים חדשים. אתה עוד לא השלמת את קריאת ה"קלאסיקה", החיבורים שכל חוקר בתחום אמור להכיר על בוריים, וכבר אתה רץ בקוצר נשימה להשיג את המאמר העדכני ביותר על הנושא שמעניין אותך; גם כדי לדעת מה קורה, וגם – חשוב יותר – לא לכתוב משהו שמישהו אחר כבר כתב. הצורך לחדש מאלץ כל חוקר באקדמיה להיות מעודכן כל הזמן בהתפתחויות בתחום שלו. התוצאה המוכרת של כל זה היא הצטברות ערימות של ספרים ומאמרים על השולחן, והידיעה המרה שלחלקם כבר לא תגיע אף פעם בימי חייך.

2. קריאה לצורך מחקר שונה מקריאה רגילה (להנאה או סתם לרכישת מידע). זאת קריאה "אקטיבית", מחפשת, מתעמתת, אובססיבית. אם מישהו עובד על הנושא שלך, אתה תקרא את העבודה שלו בשבע עיניים, תסחט אותה עד תום, תדלה ממנה כל שביב תובנה שיכול לעזור לך להתקדם בעבודה שלך, ותסמן במארקר גדול כל נקודה חלשה, שראויה לביקורת. המאמרים שאני קורא לצורך המחקר שלי נראים, בתום הקריאה, כמו שדה קרב מבולגן של קשקושי עיפרון בשוליים וסימונים במארקר.

3. אין דבר כזה, קריאה בודדת. כל מאמר שמעניין אותך – אתה קורא כמה וכמה פעמים. יש מאמרים שקראתי כבר יותר מעשר פעמים. כל פעם אתה מבין משהו חדש שלא הבנת קודם, עושה חיבור שלא עשית קודם. יש מאמרים שקראתי לפני שנים, ואני חוזר אליהם כאילו בפעם הראשונה. לא זוכר כלום ממה שקראתי אז, ולא מבין איך לא ראיתי אז מה שאני רואה היום. הצטברות הידע המחקרי משנה כל הזמן את האופן שבו אנחנו קוראים עבודות ישנות.

4. שני המצרכים החיוניים ביותר לעבודה מחקרית טובה: זמן ושקט מהפרעות. אי אפשר לעשות מחקר רציני בחצי השעה שבין שיעור אחד לבין ישיבה אחרת. הימים שאני מצליח לעשות בהם מחקר במשרד שלי באוניברסיטה הם ימים "נקיים" – שאין בהם שום שיעור ושום פגישה. בממוצע, יש לי יום אחד כזה בשבועיים. ברגע שיש אירועים כלשהם במהלך היום – הלך המחקר. אין יכולת להתרכז, אין מספיק זמן להיכנס שוב לעובי הקורה של בעיה שמעסיקה אותך, וכל דפיקה בדלת או צלצול טלפון קוטעים את קו המחשבה. על כתיבה בכלל אין מה לדבר. זה קרב אבוד.

5. זאת הסיבה שחלק ניכר מאנשי האקדמיה מעדיפים לחלק את זמנם בין המשרד לבית. במשרד עושים את כל מה שלא דורש מאמץ אינטלקטואלי וריכוז; בבית עושים את המחקר האמיתי (יש כאלה שמעדיפים את הרעש הנייטרלי של בית קפה). במדעי הרוח והחברה, זה לא מסובך. לוקחים מאמר או ספר בתיק, חוברת כתיבה עם עט ומארקר – וזה מספיק. אני לקחתי אתי לכלא ארבעה מאמרים וחוברת כתיבה. הספקתי לקרוא רק שלושה, וכתבתי לעצמי הערות, כולל סקיצה למאמר חדש. זה יותר ממה שאני מספיק בשבוע רגיל בעבודה. כשהתעייפתי ממאמרי הבלשנות, קראתי ספר של ניטשה, וכשהתעייפתי ממנו, חזרתי לבלשנות. בפוסטים שכתבתי על השהות בכלא כמובן שלא פירטתי על חומר הקריאה הבלשני שהיה אתי; למה להעניש קוראים חפים מפשע במחשבות המרתקות שלי על אליפסיס של מושאים והדרכים להבחין בינו לבין אליפסיס של צירוף פעלי, תנועת אופראטורים או כינויי גוף ריקים?

6. יום "טוב", יום שבו אתה גאה בתפוקת המחקר שלך, יכול להיות יום שלמעשה עבדת בו על המחקר לא יותר משלוש שעות, ובשאר הזמן לא עשית שום דבר מועיל. אבל שלוש השעות האלה היו זמן מרוכז ואיכותי, שהניב ממך תובנות חדשות, שהבקעת בהן מחסומי חשיבה. בתום שלוש השעות האלה אתה סחוט לגמרי. מי שחושב שאפשר "לעשות מחקר" באופן רצוף מ-9 עד 5 לא מבין מה הוא שח; זה כמו לשחות פרפר כל השעות האלה, בלי לנוח.

7. עוד לא דיברנו בכלל על כתיבה, השלב האחרון של העבודה המחקרית, זה שאמור לתת את "התוצר הסופי" – מאמר או ספר אקדמי. גם כאן קשה לתאר למי שאינו בתחום מה פירוש לכתוב כתיבה אקדמית. הדימוי שעולה בראשי הוא של אדם שאוסף אלף חוטים דקיקים ושוזר אותם לקו אחד, ואז כותב בקו הזה מילה אחת ומפסיק. ושוב, אוסף אלף חוטים לקו חדש, כותב איתו מילה שניה, ומפסיק. וכך הלאה. כלומר, הסינתזה היא עצומה; מאחורי כל משפט שלך חייב לעמוד מבנה מסובך של תמוכות ופיגומים, שמבססים את האמירה ולא מאפשרים לה לצנוח אל תהום האי-וודאות. מאמר אחד – נניח 20 עמודים – יכול לסכם עבודת מחקר של שנה, שנתיים או חמש שנים. היחס בין כמות החומר שקראת והטמעת לבין התוצר הקומפקטי שהפקת הוא בלתי נתפס. התוצאה היא שהטקסט המחקרי מאד דחוס, עמוס בקיצורים ובמראי מקום שרק יודעי ח"ן מסוגלים לפרק ולפרש. אין דרך אחרת למצע בין הדרישות הסותרות של העבודה המחקרית, בין החובה לדעת ה-כ-ל לבין הדרישה לצמצם את התרומה שלך למינימום ההכרחי.

8. שלא יתקבל הרושם שהאינטנסיביות הזאת מלווה אותנו כל יום. ממש לא. יש גם תקופות יובש. מעבר לכל הטכניקה והפירוטכניקה, בבסיס העבודה המחקרית יש גלעין יצירתי; או שיש לך רעיון חדש, או שאין לך. ולפעמים פשוט אין, ולא יעזרו כל התמרונים. בתקופות כאלה אתה מבלה את זמנך בפעילויות אקדמיות אחרות: מכין קורסים חדשים, אולי כותב ספר לימודי ולא מחקרי, וכל הזמן ממשיך לקרוא, לקרוא ולקרוא, אולי יבוא לך רעיון מבריק מן המאמר הבא שתקרא.

ובכן, כך נראית העבודה המשונה שלי ושל עוד אלפי אנשים באקדמיה. עבודה שמיטבה נעשה, לעתים קרובות, לא במשרד אלא בבית, או בבית קפה, או בכלא, או בזמן ריצה על ההליכון, או בארבע לפנות בוקר. עבודה שנמדדת, בסופו של דבר, באיכות וגם בכמות הפרסומים האקדמיים שלך, ולא בשעות שאתה מבלה מול המחשב במשרד והולם בתסכול על שולחנך על כך שלא מניחים לך לעבוד בשקט. וראה זה פלא: המוזרות הזאת של העבודה האקדמית מובנת מאליה בכל מוסדות המחקר בעולם; ובאף אחד מהם חוקרים אינם נדרשים לחתום על שעון נוכחות. מדדי המחקר המוכרים – פרסומים, הרצאות בכנסים, זכייה בקרנות וכו' – מתעלמים לחלוטין מן הדרך והזמן שבו הושגו ההישגים, מתוך הבנה שמדובר בפעילות אנושית מאד נזילה ודינמית, שאין שום דרך או צורך למשטר אותה במקום ובזמן קבועים.

כמובן שלא נגעתי כאן בשאלות כמו בשביל מה בכלל צריך בעולם מקצועות כמו בלשנות גנרטיבית או פילוסופיה של המשפט או לימודי מגדר או הסטוריה של העולם העתיק; וגם אם צריך, למה מגיע להם מימון ציבורי. מי שמלכתחילה סבור שמדעי הרוח והחברה הם אכסניה לאוכלי-חינם מפונקים ממילא לא יתעניין בשאלה האזוטרית "מה זה מחקר" באותם תחומים. כן, אני מניח שיש הצדקה מלאה להשקעה ציבורית בפיתוח והעמקת הידע גם בדיסציפלינות שאינן מייצרות טכניקות חדשות להפקת אנרגיה או לריפוי גנטי. אבל זה דיון נפרד ויש גבול להתנצלויות.

[הפוסט סגור לתגובות כיוון שברור לי שהוא ישמש פלטפורמה להשמצות אישיות. לאלה יש די והותר מקום באתרים אחרים].

הקדמה

סוגית החרם האקדמי על ישראל שבה לכותרות במחזוריות קבועה, ועל פי כל הסימנים, תלווה אותנו עוד זמן רב. אני מעלה כאן מאמר בנושא החרם האקדמי שפירסמתי לפני כשנתיים וחצי, שנה לפני פתיחת הבלוג. המאמר מבטא גם את עמדתי כיום. השורה התחתונה שלו היא זו: אין טיעון מוסרי משכנע נגד החרם האקדמי, אבל אולי יש טיעונים פרקטיים. אני משאיר את זה כ"אולי".

בכל אופן, רציתי להקדים הערת אזהרה: העיסוק בחרם האקדמי הוא שולי ולא חשוב מבחינת האזרח הישראלי. החרם הוא, בראש ובראשונה, שאלה שניצבת לפיתחם של שוחרי חופש ושלום מחוץ לישראל, ולא בתוך ישראל. ההתלבטות אם להחרים או לא להחרים את האוניברסיטאות בישראל היא התלבטות של אקדמאים בחו"ל, לא של אקדמאים בארץ, ובוודאי לא של אזרחים שאינם קשורים לאקדמיה. אומנם כן, תמיכה פנימית בחרם, מצד אקדמאים ישראליים, עושה כותרות בעיתון, אבל אין לה כמעט השלכות מעשיות. אקדמאים ישראלים לא חולשים על קרנות מחקר אירופאיות; לא מזמינים את עצמם לכנסים בחו"ל; ולא יכולים לתפקד כשופטים מחו"ל של עבודות דוקטורט או הצעות מחקר.

במלים אחרות, הסנקציות המעשיות שנשקלות במסגרת החרם – סנקציות שהשפעתן על האקדמיה בישראל עלולה להיות מכאיבה ומשפילה – אינן נתונות בידי ישראלים. ולכן ההתלבטות הישראלית בעניין החרם האקדמי היא, איך לומר, "אקדמית"; התלבטות ללא תוצאות מעשיות. מעבר לנקודה מסוימת, היא מתחילה להלאות וגם להרגיז, משום שבאופן צפוי, היא מסיטה את תשומת הלב מפעולות פוליטיות שאזרחים ואקדמאים ישראליים כן יכולים לנקוט במאבקם נגד הכיבוש/אפרטהייד בשטחים. באווירה שבה המרץ המוסרי של הישראלים מתרכז בבחינה מדוקדקת של מה הגויים אומרים על מה שאנחנו עושים, במקום להתרכז בבחינה אמיתית של מה שאנחנו באמת עושים – העיסוק המקומי בחרם האקדמי הוא אסקפיזם נוח, "אקטיביזם של כורסא".

אקטיביזם פוליטי הוא תמיד חיבור של עמדה מוסרית צודקת ופעולה אפקטיבית. ככל שזה נוגע לפרספקטיבה הישראלית על החרם האקדמי, הזיווג הזה חסר את הפעולה האפקטיבית, מה שמעקר את ה"אקטיביזם". נותרה העמדה המוסרית לבדה, והשאלה האם החרם צודק או לא. אוקיי, יש עניין מסוים בשאלה הזאת, אבל אדם פוליטי נבון לא ייתקע בה יותר מדי; ממש כשם שיש עניין מסויים (ואף אספקטים מוסריים לא מבוטלים) בשאלה האם החקלאים ביוטה צריכים לגדל תירס מהונדס גנטית או לא. בסופו של דבר, זאת החלטה שלהם, לא שלנו בישראל.

אומנם כן, אם החרם ייצא לפועל, לא מעט ישראלים ייפגעו ממנו – אקדמאים באופן ישיר, ואחרים באופן עקיף (שהרי יש נהנים רבים בחברה ממחקר אקדמי יישומי). אם כך, השאלה הפוליטית האמיתית עבור ישראלים שחוששים מן החרם היא – איך נשפיע על המציאות כך שסכנת החרם תחלוף. יש כאלה שחושבים שהרצת מכתבי מחאה לכל קצוות העולם זאת פעולה פוליטית אפקטיבית. ויש כאלה שחושבים שחיסול משטר ההפרדה האכזרי של ישראל בשטחים הוא הוא הדרך להסיר את סכנת החרם.

במלים אחרות, יש ישראלים שהפוליטיקה לדידם מתמצית בתיקון הראש של שאר העולם, ויש ישראלים שהפוליטיקה לדידם מתמצית בתיקון הידיים שלהם עצמם.

אחרי ההקדמה המבטלת הזאת, יש אולי מקום לתמוה למה בכל זאת כתבתי מאמר כה נרחב על החרם. אז קודם כל, כתבתי אותו לפני שנתיים וחצי. סוגיית החרם התעוררה אז במלוא עוזה, והחלל הציבורי הישראלי התמלא בשטויות שהוציאו אותי מדעתי. שנית, בזמן שעבר מאז, התחדדה אצלי (גם הודות לבלוג) ההבנה במה ראוי להתמקד ובמה לא. שלישית, גם אם העניין עצמו שולי למדי, יש ערך מנטלי-תרפויטי בפירוק דמגוגיה לגורמיה השקריים, ערך שניתן ליישמו גם כשיעלו עניינים מהותיים יותר על הפרק.

על רקע הדברים האלה, אני מביא את המאמר ככתובו, אבל כשלעצמי אצמצם למינימום את מעורבותי בתגובות שישתרשרו מתחתיו. כאמור, הדברים לא חדשים, וגם לא נורא חשובים.

החרם האקדמי: פירכות וססמאות

הרבה טיעונים מוזרים הופרחו לחלל האוויר הציבורי בעניין החרם האקדמי על ישראל שיזם אירגון המרצים הבריטי. לא כולם ראויים להתייחסות. למשל, הטענה הנשלפת אוטומטית, בפי אקדמאים ופוליטיקאים כאחד, בדבר המניעים האנטישמיים לכאורה שמאחורי החרם, איננה רצינית ואיננה ראויה לתגובה רצינית. מי שמתעקש לאתר מניעים אנטישמיים מאחורי כל ביקורת על ישראל ממילא ימצא תמיד את מה שהוא מחפש. מי שחושב שגוף המאגד בתוכו 120 אלף מרצים מתנהל כמו מפלגת שוליים ניאו-נאצית, שיבושם לו. כידוע, צידוקים עצמיים אינם יודעים גבול. במקום אחד קראתי שהעילה הסמויה לחרם היא, תאמינו או לא, הקנאה היוקדת של הגויים בגניוס היהודי, שאותו הם מנסים כעת לבלום. כאמור, לא עם כל אחד צריך להתווכח.

הטיעונים, כצפוי, מגיעים כולם מן הצד השולל את החרם. אחדות הדעים הגורפת הזאת מונעת דיון ענייני בשיקולים העקרוניים שעומדים, או יכולים לעמוד, לצד חרם שכזה. הדברים הבאים מנסים לבחון באופן מאוזן יותר את סוגיית החרם. אקדים את המאוחר ואצהיר כבר כאן: לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי. יחד עם זאת, אני מוצא שיש משהו בלתי נסבל בשטחיות ובצביעות שאופפות את הדיון בחרם, בעיקר מפי דוברים המעידים על עצמם כי הם "דווקא מתנגדים לכיבוש". ובכן, מי שמתנגד לכיבוש, בארץ או מחוצה לה, ראוי לשמוע דברים רציניים יותר מן הטיעונים המצוטטים שוב ושוב לעייפה. שלושה טיעונים כאלה נגד החרם יידונו כאן, ויופרכו אחד לאחד.

לפני הכל, הנה הנחת מוצא בסיסית: חרם אקדמי איננו פעולה פסולה אבסולוטית. יש סיטואציות הסטוריות, מדיניות או צבאיות, שמצדיקות שימוש בסנקציות כלפי מדינה בפרט, וכלפי הממסד האקדמי שלה בכלל. אצלנו נהוג להטיל טאבו על דוגמאות קצה, אבל חשיבה מוסרית רצינית תמיד מתקדמת מדוגמאות הקצה אל מקרים מורכבים יותר. אם כן, אני מניח, מבלי לנסות לשכנע בכך, שמוסכם על רוב האנשים כי חרם אקדמי על האוניברסיטאות בגרמניה הנאצית היה מוצדק. ואני מניח גם שמוסכם על הרבה אנשים, גם אם לא על רובם, שחרם אקדמי על האוניברסיטאות בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד היה מוצדק. וניתן עוד להכביר דוגמאות קרובות ורחוקות, מכל משטר שדיכא אוכלוסיות שלמות תוך הסכמה, ואולי שיתוף פעולה אקטיבי, של הממסד האקדמי בתוכו.

מכאן, ששאלת הלגיטימיות העקרונית, הא-פריורית, של חרם אקדמי, כלל אינה עומדת לדיון. החרם לגיטימי במידה שמעשי השלטון המוחרם מספיק מחרידים וקיצוניים. השאלה היחידה שמתעוררת, בכל מקרה ומקרה, היא האם החרם מוצדק בסיטואציה קונקרטית כלשהי. האם מוצו דרכי המאבק האחרות? האם השלטון רגיש או קשוב לדעת קהל מקומית או עולמית? האם הסבל (הבלתי נמנע) שנגרם לנפגעי החרם החפים מפשע מתגמד בהשוואה לסבל הכבד הרבה יותר שהחרם עשוי למנוע? בקצרה, שאלת החרם האקדמי, כמו כל שאלה מוסרית אמיתית, היא שאלה פוליטית, לא מטאפיזית.

* * *

1. "יש לשמור על האקדמיה נקייה מפוליטיקה. החרם האקדמי סותר את הערך הבסיסי שעליו אמונות האוניברסיטאות – החופש האקדמי".

שני הבלים בהבל פה אחד. ראשית, הפוליטיקה והאקדמיה בישראל מאז ומעולם אהבו להתפלש זו בזו. בניגוד לחרם, העירוב הלא קדוש בין פוליטיקה לאקדמיה הוא עניין מוסדי מוכר, בשר מבשרן של האוניברסיטאות הישראליות. מכונים אסטרטגיים עתירי תקציבים, המייצרים אינסוף ניירות עמדה על "סכסוכים איזוריים", "עימותים בעצימות נמוכה", "מדיניות הגרעין הישראלית" וכיוב'; תכניות לימודים ייעודיות (ומזורזות) לקציני צבא; השתתפות פעילה של פרופסורים מכל הדיסציפלינות (כולל אתיקה) בפורומים של משרד הביטחון והמטכ"ל;  ועוד ועוד.

לא אחת מספקת האכסניה האקדמית איטצלה של מכובדות לקווי מדיניות רשמיים. באופן סמוי יותר, האידאולוגיה הממסדית טובעת חותם ברור על חלוקת תקציבי המחקר. לא בכדי תמיד נמצא כסף לחפירות ארכיאולוגיות, מחקרי ארץ ישראל ולימודי יהדות; אבל אסטרונומיה או ספרות לא עברית (כמו הסטוריה לא יהודית, בלשנות לא עברית, ופילוסופיה לא יהודית) לעולם יתנדנדו על סף התת-תיקצוב. בדרכים אלו ובדרכים סמויות יותר, רבות מספור, קובעת הפוליטיקה את פני האקדמיה. הזועקים נגד עירוב הפוליטיקה באקדמיה, בפולמוס החרם כמו בכל עניין אחר, בעצם זועקים על עירוב פוליטיקה שאינה רצויה בעיניהם באקדמיה. זה הכל.

מוזרה עוד יותר היא ההיתלות הנאצלת ב"חופש האקדמי". שאלה לי לכל החרדים לאותו חופש אקדמי: איפה הייתם כשצה"ל סגר את אוניברסיטת חברון והאוניברסיטה הפוליטכנית בחברון למשך 8 חודשים ב-2003, ובכך השבית מכל פעילות אקדמית אלפי סטודנטים ומאות מרצים? איפה הייתם כשצה"ל השתלט באורח קבע על בתי ספר פלסטיניים, והפך אותם למוצבי שליטה ומתקני חקירה לשב"כ? איפה הייתם כשמערכת הביטחון החליטה למנוע באופן גורף מסטודנטים בעזה להגיע ללימודים בגדה המערבית? איפה הייתם כשאוניברסיטת אל-קודס הוקפה בחומה בגובה 8 מטרים? איפה הייתם כשכוח צה"ל פלש לבית ספר בחאן יונס ב-7 לספטמבר, 2004, וירה ברגדה עדנאן אל-עסר, בת ה-10, שישבה אל שולחנה (וימים ספורים לאחר מכן, מתה מפצעיה)? או שמא הזכות לא להירצח בכיתה בה אתה לומד איננה חלק מהחופש האקדמי?

במבחן המציאות, אם כן, זו משמעותו של "החופש האקדמי" שמגלגלים מתנגדי החרם על לשונם. חופש לישראלים, לא לפלסטינים. חופש לנו להשתתף בכנסים בחו"ל, אבל לא חופש להם להגיע בשלום לאוניברסיטה המרוחקת 2 ק"מ מביתם. חופש לנו ליהנות מקרנות מחקר אירופיות, אבל לא חופש להם להשלים תואר ראשון.

הצביעות מסמרת שיער בממדיה, ומגמדת את הצביעות של הבריטים שאינם מחרימים את האקדמיה הסינית או האיראנית (עוד נגיע לזה). שהרי כאן הגזלן עצמו זועק "גזלוני!". כל עוד ישראל ממשיכה לרמוס ולהרוס, ממש פיזית, את מערכת ההשכלה הגבוהה הפלסטינית, וכל עוד האקדמיה הישראלית ממשיכה לשתוק ולהפנות את גבה למתחולל בקמפוסים בגדה וברצועה – מוטב לאקדמאים ישראלים שיניחו למושג "החופש האקדמי" לנפשו, ולא יבזו אותו. לכל הפחות, שלא יצפו מאקדמאים בחו"ל לעצום עיניים לנוכח מה שהם עצמם מעדיפים לא לראות.

2. "ישראל היא לא מדינת אפרטהייד. יש לנו שופטים ערבים, רופאים ערבים, אפילו יש לנו שר ערבי!".

אם הטיעון הקודם, בדבר החופש האקדמי, הניח שהעולם עיוור, הטיעון הזה מניח שהוא מטומטם. הרי האשמת האפרטהייד מבוססת על המשטר שהשליטה ישראל בשטחים הכבושים ולא בתחומי הקו הירוק. הדברים מוכרים לעייפה – הפקעת האדמות, הקצאת המים, הפרדת הכבישים, מגבלות התנועה, הטרנספר השקט בחברון – וכבר אין כוח לחזור עליהם. למעשה אין צורך: רק לפני שבועות ספורים אישר נציג רשמי של מדינת ישראל (יועץ שר הבטחון לענייני "מרקם חיים", חגי אלון), בראיון ל"הארץ", כי צה"ל "מבצע בשטחים מדיניות אפרטהייד". לא שלא ידענו, אבל טוב לשמוע ממקור רשמי.

האם אלה שמתנערים מקלון האפרטהייד באמצעות צמצום הדיון לתחומי הקו הירוק מודים, במובלע, כי מעבר לקו הירוק אכן שורר משטר הפרדה גזעני? ואולי חלקם הפנים כל כך עמוק את ההדחקה של הכיבוש ואת הגיון ה"הפרדה" עד כי אינם מסוגלים עוד לתפוס שישראל שולטת בפועל ב-3 מיליון פלסטינים, בלי או עם נוכחות צבאית בקרבם?

נכון, בתחומי הקו הירוק לא שורר אפרטהייד, אבל גם זה אולי עניין של זמן. ובכלל, כמה עלוב הוא ניפוח החזה הזה – "אצלנו אין אפרטהייד!". כאילו שממדי האפליה הקיימת כנגד ערבים ישראלים, פלסטינים או בדואים, הם עניין להתגאות בו. גם כאן השכיל המחוקק להסוות את שלל האמצעים המאפשרים להנציח את אי השוויון בהקצאת קרקעות ובפיתוח עירוני. ואת מה שהמחוקק עוד משתדל להסוות, נציגי הרשות המבצעת כבר מזמן אומרים בגלוי. לו היו הדברים תלויים באביגדור ליברמן, ישראל חסון ויובל דיסקין, האפרטהייד היה כבר כאן, בין חדרה לאום אל-פאחם.

3. "איזה צבועים הבריטים האלה! למה הם לא מחרימים את האקדמיה בסוריה, או בסין, או באיראן, מדינות שהמשטרים בהן אכזריים הרבה יותר מישראל?"

ייאמר מיד – טיעון תמוה ומפוקפק. מה בין הכיבוש הסיני בטיבט לכיבוש הישראלי בשטחים? האם הראשון מצדיק את השני? האם רדיפת מתנגדי משטר בסין מצדיקה ירי של צה"ל לתוך הפגנה אזרחית נגד הגדר בבילעין? האם עוול בקצה אחד של העולם מכפר על עוול בקצה השני?

בפני כל מי שזכויות אדם יקרות לליבו, בישראל ומחוצה לה, עומדות שאלות אחרות, דוחקות הרבה יותר. האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה בשטחים, כן או לא? האם הפגיעה הנרחבת באזרחים ובתשתיות אזרחיות מוצדקת במסגרת "המלחמה בטרור", כן או לא? אם מכלול העובדות מלמד שאכן ישראל מבצעת פשעים חמורים בשטחים – עם או בלי קסאמים, עם או בלי קשר לפיגועי טרור – מתעוררת השאלה הבאה: כיצד אני, באופן אישי, יכול לתרום למאבק נגד הפשעים הללו? ולבסוף: האם הדרכים המקובלות (עצומות, הפגנות, הסברה וכיוב') מיצו את עצמן, אחרי 40 שנות כיבוש שרק הולך ומסתבך, כן או לא? ואולי הגיע הזמן לצעדים חריפים יותר – כמו, למשל, חרם אקדמי?

זהו מסלול המחשבה שכל פעיל (או סביל) זכויות אדם חייב לצעוד בו באופן פרטי. יכריע בו כל אחד לפי צו ליבו ומצפונו. אבל דבר אחד ברור: בשום שלב במסלול הזה לא נכנסת השאלה מה איראן עושה לכופרים בתחומה ומה סין עושה לטיבטים. בפשטות, זה לא רלבנטי. זה אולי מעניין, במסגרת מחקר השוואתי על דיכוי פוליטי בתחילת המאה ה-21, אבל לא רלבנטי להערכת החומרה המוסרית של מעשי ישראל בשטחים, ולא להחלטה הפרקטית כיצד יש להגיב אליהם.

עניין נוסף החותר תחת טיעון הצביעות הוא היומרה שישראלים רבים מחזיקים בה להשתייך לעולם המערבי המפותח. למעשה, בכל עניין ודבר שאיננו דיכוי פוליטי, הישראלים נושאים עיניהם לאירופה ואמריקה, וסולדים מעצם ההשוואה למדינות "נחשלות" בעולם השלישי. לא תשמע ישראלי מכריז בגאווה "ההיי-טק שלנו משאיר מאחור את ההיי-טק בסודאן ובבורמה!", אבל כשצריך להליץ יושר על הכיבוש, מיד קופצות להן המדינות המפוקפקות האלה לראש התור. האמת העגומה היא שהישראלים חושבים שאפשר לקיים כלכלה מודרנית ותרבות מערבית ליברלית בצמוד למשטר כיבוש אכזרי, ועדיין להתגדר ב"צבא הכי מוסרי בעולם" ושאר מליצות ריקות, שכל צלם חובב בשטחים מפריך מדי יום ביומו.

בעולם חושבים אחרת. בעולם חושבים שדמוקרטיה ליברלית איננה יכולה להתקיים בין תל אביב לירושלים ולהתאיין כך פתאום בין ירושלים לבית-לחם. ובאירופה במיוחד חושבים שכל מי שמתדפק על דלתות האיחוד האירופי, כמו ישראל למשל, חייב לעמוד בכמה דרישות סף, הנוגעות לשמירה על זכויות אדם. לפחות בעניין אחד יוזמי החרם האקדמי לא היו צבועים: הם מציינים במפורש שעמידתו של האיחוד האירופי על קיום האמנות הבינלאומיות של דיני המלחמה וזכויות האדם מחייבות אותו להפסיק לתמוך בתכניות מחקר ישראליות. כל עוד סין ואיראן אינן נהנות מן המעמד המיוחד שיש לישראל באיחוד האירופי, הן פטורות מסנקציות כאלה, גם אם לא מסנקציות אחרות.

יחד עם זאת, יש גרעין של אמת בטענת הצביעות, גם אם אין לה שום השלכות ממשיות על עצם הלגיטימיות של החרם. ביחס לאקדמאים בריטיים לפחות, יש מקום לשאול האם הם דואגים לנקות את אורוותיהם שלהם לפני שהם מנקים אורוות אחרים. האם תומכי החרם בבריטניה פעלו בנחרצות דומה ביחס למעשים החמורים שמבצעת ממשלתם – לא ממשלת סין ולא ממשלת איראן – בתחומי עיראק, למשל? (להבדיל ממתנגדי החרם, אגב, אני לא מתיימר לדעת את התשובה לשאלה הזאת). מחוייבותו הבסיסית של אדם בכלל, ואינטלקטואל בפרט, היא קודם כל כלפי הקהילה שבה הוא חי: אליה הוא מדבר, בה יטיח את חרונו, ובאופן טבעי, "זכות העמידה" שלו ביחס לחטאיה היא הגדולה ביותר.

ועדיין – כל אלה הן שאלות שאינן מעניינו של הציבור הישראלי. יבררו להם הבריטים, בינם לבין עצמם, האם התמיכה של האקדמאים שלהם בחרם על ישראל עולה בקנה אחד עם עמדותיהם הכלליות ביחס להפרות זכויות אדם של ממשלת בריטניה. זו שאלה פנים-בריטית מובהקת. להבדיל – מעשי ישראל בשטחים אינם שאלה פנים-ישראלית. צביעות, ולו גם בגוון בריטי, איננה פשע מלחמה ואיננה פוגעת באף אחת מזכויות האדם. ירי על אוכלוסיה אזרחית, חומת ההפרדה והפגזות מהאוויר עושים זאת מדי יום ביומו.

* * *

לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי על ישראל. אלא שבשלב זה צריך להיות ברור, שטעמי ההתנגדות שלי שונים בתכלית מן הטעמים השגורים בפיהם של מתנגדי החרם. אם להיות כן, איני מוצא כל פסול מוסרי, ברמה העקרונית, בחרם האקדמי. בויכוחים האינסופיים שמתנהלים באקדמיה (בארץ ובעולם) בעניין החרם, מעולם לא הייתי מסוגל לגייס זעם מוסרי נגד החרם. הטיעונים שלי היו פרקטיים, מהוססים, לא לגמרי בטוחים בעצמם. הם עדיין כאלה.

ראשית, לא ברור לי במה "זכתה" האקדמיה הישראלית לחרם ישיר עליה. עם כל שותפותה למערכת ההיקפית שמתחזקת את הכיבוש הישראלי, אין ספק שיש אשמים ודאיים יותר, ישירים יותר. לפני הכל – תעשיות הנשק, בארץ ובעולם, שמחמשות את צה"ל; קבלני העפר והבניין, שאינם חדלים לרגע מבניית התנחלויות והקמת חומת ההפרדה; כל מפעל או עסק ישראלי הממוקם בגדה המערבית, ונהנה ממערך הנישול וההפקעה שמאפשר את המשך קיומו; ועוד ועוד. בתוך סבך הזיקות המגונות שקושרות את הישראלים לעוולות המתרחשות בשטחים, לאקדמיה נועד מקום שולי לכל היותר; בעיקר מקום של שתיקה סבילה, לא מקום של פעולה אלימה. גם אם הפעלת חרם ייחודי עליה איננה מפירה עקרונות מוסר בסיסיים, היא עדיין נגועה באבק של חוסר הגינות.

מכך כמובן לא נגזרת מחילה אוטומטית לאקדמיה, אלא רק תהייה על בידודה המלאכותי משאר מגזרי החברה הישראלית השקועים עד צווארם בתחזוקת הכיבוש. האם חרם על האקדמיה הישראלית באמת ישפיע בדרך המיוחלת על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים? יש מקום לספקנות, גם אם לא לפסימיות מוחלטת. יחד עם זאת, אני יכול להבין את התסכול של פעיל זכויות אדם (אפילו בריטי) שאין לו כל דרך להשפיע על תעשיות הנשק או על רווחיות המפעלים הישראלים בשטחים. כל מה שיש לאל ידו לעשות הוא לתמוך בחרם אקדמי על ישראל. אז הוא עושה את זה. אולי זה צבוע, אולי רק פעולה למירוק המצפון ותו לא. דברים דומים ניתן לומר על כל הפגנה שגרתית של השמאל בכיכר רבין "נגד הכיבוש". כאמור, העיסוק בשאלות הללו הוא בגדר רכילות, לא דיון פוליטי-מוסרי. דיון כזה צריך להתרכז בשתי שאלות בלבד: הלגיטימיות של פעולת המחאה, והאפקטיביות שלה.

גם בעניין האפקטיביות ניתן לחלוק על המצדדים בחרם האקדמי. אחד השיקולים החשובים הוא האם החרם איננו פועל כחרב-פיפיות, בכך שהוא יוצר עוינות וניכור בקרב אותם אקדמאים ישראלים המתנגדים גם הם לכיבוש, ואף משתתפים אקטיבית במחאה נגדו, ובכל זאת שוללים את הלגיטימיות של החרם האקדמי. בין אם הם צודקים או טועים, עצם העובדה שהפעלת החרם תוקעת טריז בינם לבין שותפי מאבק פוטנציאליים מחוץ לישראל כבר בה יש להטיל צל של ספק בדבר היעילות של חרם אקדמי.

לחרם האקדמי יש עוד הבטים פרקטיים רבים, שניתן להתווכח על כל אחד ואחד מהם. אני אעצור כאן, מהסיבה הפשוטה שמטרתי היתה רק זאת: להראות שבעיניו של איש שמאל ישראלי, שכבר מכיר בגודל האסון שמדינתו ממיטה על מיליוני פלסטינים, ומחוייב למאבק עיקש בכיבוש, אך גם מבין כי זה היכה שורשים עמוקים מדי בנפש הישראלית מכדי שתהיה מסוגלת להתנער ממנו בכוחות עצמה – סוגית החרם האקדמי על ישראל מעלה לכל היותר שאלות פרקטיות. לאחר שמקלפים את שכבות העלבון, הזעם הקורבני ותרגילי הסחת הדעת השגורים, לא נותר בדברי המתנגדים לחרם טיעון עקרוני אחד, המערער על תוקפה המוסרי של סנקציית החרם האקדמי נגד מדינת ישראל ומשטר האפרטהייד שהיא הנהיגה בשטחים.

אנחנו, אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות:

טעינו כשלא חברנו למאבקם הצודק של המורים העל-יסודיים, שהתנהל במקביל למאבק שלנו;

טעינו כשנאבקנו בהמלצות דו"ח שוחט שנגעו לנו ומילאנו פינו מים בכל הקשור להעלאת שכר הלימוד לסטודנטים;

טעינו כשחתמנו על הסכם עם האוצר מבלי לכלול בו את הסגל הזוטר;

הסגל הזוטר טעה כשחתם על הסכם עם האוצר מבלי לכלול בו את הטכניון והאוניברסיטה הפתוחה;

ואנחנו ממשיכים לטעות בכל יום שאנו מפקירים את עמיתינו באוניברסיטה הפתוחה לבדם במאבק.

לא טעויות של אי הבנה או שיקול דעת לקוי; טעויות אידאולוגיות. טעויות שנטועות עמוק בתרבות ההפרטה, בשוק העבודה המפורר למגזרים קטנים ועוינים זה לזה, במנטליות פחדנית שמתנקשת בכל תשואה אמיתית לטווח ארוך כדי לא לספוג ולו הפסד מזערי בטווח הקצר. על הטעויות האלה גם אנחנו משלמים בירידת קרנה הציבורית של האקדמיה ובטבעת החנק התקציבית המתהדקת סביבה. מי שדואג רק לתחת של עצמו, שלא יתפלא שאף אחד אחר לא יזיז את התחת בשבילו.

פוליטיקה של גזים

איתמר שפירא, מדריך סיורים ב"יד ושם", פוטר מעבודתו לאחר שציין באוזני תלמידי ישיבה מהתנחלות אפרת, שגם לעם הפלסטיני יש טראומה משלו ("הנכבה").

שפירא אישר אתמול בשיחת טלפון עם "הארץ" כי דיבר עם המבקרים על הטבח בדיר יאסין שהתקיים ב-1948, וזאת משום ששרידי הכפר, כיום חלק משכונת גבעת שאול, נראים מן היציאה מבניין האתר. "ביד ושם מדברים על בואם של פליטי השואה לארץ והקמת מקלט ליהודי העולם כאן. אני הזכרתי שהיו אנשים שישבו בקרקע הזו וניסיתי להזכיר שיש טראומות אחרות שמניעות עמים אחרים. השואה הניעה אותנו להקים מדינה יהודית, ולעם הפלסטיני יש טראומה שמניעה אותו לחפש לעצמו הגדרה, זהות, קרקע וכבוד, כמו שהציונות חיפשה", סיפר שפירא… איריס רוזנברג, דוברת יד ושם, אמרה אתמול בתגובה לפניית "הארץ" כי "מאחר שהמוסד מקפיד בעבודתו המקצועית שנושא זיכרון השואה יהיה מנותק מכל אג'נדה פוליטית – הן מימין והן משמאל, ומאחר שהמדריך סירב לשנות את אופן הדרכתו, הוחלט על הפסקת עבודתו כמדריך בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם".

שאלה לי לפרנסי "יד ושם": כשהנשיא פרס, וראש הממשלה נתניהו, והשר לענייני כלום סילבן שלום, ויו"ר הכנסת רובי ריבלין, והרמטכ"ל אשכנזי, וכל דמגוג קטן עם מיקרופון ביד משווה את אחמדינג'אד להיטלר, ואת איראן של 2009 לגרמניה הנאצית, וטוען שמדינת ישראל היא התשובה הניצחת והבלעדית לאנטישמיות, ושצריך צה"ל חזק (שיודע לתחקר את עצמו ולצאת נקי!) כדי למנוע שואה שנייה – זה לא ניכוס של זכרון השואה לאג'נדה פוליטית?

אמור מעתה: לקחים לאומניים מהשואה – אינם פוליטיים. לקחים הומניסטיים – פוליטיים. ניכוס מימין – מותר; ניכוס משמאל – אסור.

לאיתמר שפירא, שלא השווה בין הנאציזם לבין הציונות, ולא בין השמדת היהודים לטבח דיר יאסין, אלא בסך הכל ניסה לפנות מקום בנפשם הצפודה של מאזיניו לסבל של האחר – אני אומר היום תודה, וסליחה. ולהנהלת "יד ושם", שהתפנתה לה משרה של מדריך סיורים, הייתי מציע לשקול את זאב הרטמן, חבר מועצת נצרת עלית, שאיחל בברכת יום עצמאות לתושבי עירו "שהערבים יתאיידו". בלי ספק אמירה לא-פוליטית שכזו הולמת יותר את זכרון השואה, האפוף כולו אדים רעילים.

כחול על הכל

כבר שבוע שכתמי הצבע השגרתיים על אצבעות בתי החוזרת מן הגן איבדו את ססגוניותם ולבשו כחול אחיד. כשהבאתי אותה לגן בבוקר התבררה הסיבה. כל הצבעים סולקו מן הסלסלות שמונחות על השולחנות, למעט הצבע הכחול. שאלתי את הגננת (או העוזרת גננת, או המחליפה של העוזרת, קשה לדעת, הן מתחלפות כמו שרים בלי תיק) למה הילדים חייבים לצייר רק בכחול. היא השיבה: "לכבוד יום העצמאות". ואכן, בוקר בוקר מתגלה לעיני אותו חיזיון ביעותים: 20 ילדים יושבים בשקט גמור סביב השולחנות, שעליהם מונחות ערימות של צבעים וטושים כחולים, וכל אחד מהם שוקד על אותה יצירה עצמה: דגל ישראל. כל בוקר, כל ילד, אותו דגל, אותו כחול. ככה זה יהיה שבועיים, עד יום העצמאות. זהו, נגמרו הצבעים בעולם.

חוץ מהאצבעות הכחולות, לילדה שלי יש כבר מגיני דוד זוהרים בתוך העיניים. וגם האף שלה נהיה משולש, או שרק נדמה לי. לפעמים היא ואני מנסים למרוד. אתמול היא צבעה את המשושה בתוך המגן דוד בשחור (כנראה פילחה אותו מהמסתור של הגננות). שלשום ציירתי לה במרכז הדגל מחומש, במקום מגן דוד, ורשמתי את הספרות 666 בתוכו. אבל זה לא עוזר, בסוף עוברים על הכל בכחול. ככה החליטה הגננת. כחול של ים, עמוק כזה, שאפשר לזרוק לתוכו את מי שרוצים.

עניינים שהבלוג הזה מתחבט בהם תכופות – הקשר בין עמדות מוסריות לפרקטיקה אישית, חופש הפעולה של יחידים ומוסדות מול גורמי כוח, התנגדות לכיבוש ולמיליטריזציה של החברה הישראלית – מוצאים ביטוי בהיר ונוקב במאמר שהתפרסם בימים אלה בחוברת "מטעם" 17.* (ראה הערה בסוף). כותב המאמר, סטנלי כהן, הוא פרופסור לקרימינולוגיה בריטי בעל עבר ישראלי. המאמר הקצר שכתב הוא קריאת חובה, לדעתי, לאינטלקטואלים בארץ.

כהן מעלה תמיהה פשוטה במאמר: מדוע אנשי אקדמיה ישראליים משתפים פעולה באופן גורף כל כך, מי אקטיבית ומי פסיבית, עם הכיבוש וגרורותיו? הניתוח שלו, ברוח מדעי החברה הקלאסיים, הוא מרענן; הוא מתעלם ממה שאקדמאים ישראלים אומרים, ומתרכז במה שהם עושים או לא עושים. כך צריך. בתוך כך הוא חושף את "השיח הכפול", כלשונו (אני הייתי מחדד: "התודעה המפוצלת") של האקדמיה הישראלית: ברובד המוצהר, נאמנות לערכים אוניברסליים של שוויון וחופש, וברופד הפרקטי, התעקשות על "הנסיבות החריגות" של ישראל, שמצדיקות הפרה שיטתית של הערכים המוצהרים.

כהן נמצא בעמדה מצויינת לחוות דעה בעניינים כאלה. את שנות נעוריו והתואר הראשון שלו העביר תחת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בסוף שנות ה-50, במעורבות פוליטית נמרצת. את שנות ה-60 העביר בלונדון הסוערת. בשנת 1979 הגיע לישראל ושהה בה 16 שנה; בין היתר, היה ממקימי הועד נגד עינויים בישראל. כקרימינולוג, הוא מבין דבר או שניים על מנטליות הפשע והשותפות לפשע. ולבסוף, כתיבתו מעוגנת עמוק במסורת האנגלוסקסית היפה הזאת: אמפירית, צוננת במידה, זוקפת גבה תמהה לנוכח כל גילוי של צביעות או היתממות.

אני מצטט כאן כמה פסקאות מן המאמר החשוב הזה.

"אני שייך לדור שהושפע ישירות (או באמצעות אוסמוזה תרבותית) מהפוליטיקה של שנות הששים. במיטבה הרומנטי, הובילה מורשת זו לדאגה ראויה לסוגיות של יושרה ולגיטימיות. יושרה – נגעה בניסיון לדבוק בחיי היומיום באידאולוגיה הפוליטית הציבורית שלך וברגישותך המוסרית. אין הכוונה לניסיון "ליישם" ססמאות ילדותיות על כך שהאישי הוא הפוליטי, אלא לניסיון למצוא, בעולם של סתירות בלתי אפשריות, מידה של עקביות בין מה שאתה אומר למה שאתה עושה. לגיטימיות נגעה בהימנעות משיתוף פעולה – גם אם באופן פסיבי – עם מוסדות ומעשים שהעניקו מעטה של קבילות לבלתי קביל. אתה מוודא, למשל, שהמימון למחקר או לכנס שלך אינו מגיע ממקור שיש בו דופי, ושייעשה בו שימוש בשמך כדי לזכות באמינות.

שני העניינים האלה מצריכים שמירת מרחק מסויים מבעלי השררה, ומודעות לכך שנוכחותך הפסיבית עשויה להוות צורה של שיתוף פעולה. בכך שאתה מושך תשומת לב לנוכחותך – במקום לחשוב לעצמך מחשבות של התנגדות בארבע אמותיך – אתה מבהיר כי שיתוף הפעולה שלך אינו מובן מאליו. דרך חשיבה כזאת על חופש אקדמי זרה לחלוטין לרוב אנשי האקדמיה הישראלים. במקום להשתמש במרחב הדמוקרטי העומד לרשותם כדי לבטא מרחק מבעלי השררה, הם מקדמים באופן פעיל יצירת תלות עתידית שלהם.

להלן מספר אנקדוטות שיאיירו את הנאמר.

פרופסור למדע המדינה, שעורך מחקר על עמדות פלסטיניות ביחס לאינתיפאדה, משיג "נגישות" למקורות שלו – עצירים המעוכבים לחקירה – הודות לכך שהוא מגיע לבוש מדים לכלא בעזה במסגרת תפקידו כקצין מודיעין במילואים.

שר המשטרה – הנושא באחריות לטבח בהר הבית כמה חודשים קודם לכן (1990) – מוזמן לפתוח את הכנס השנתי של האגודה הישראלית לקרימינולוגיה.

הפרקליט הצבאי הראשי מלמד קורס בבית הספר למשפטים.

האוניברסיטה העברית מזמינה כל שנה (אחרי מיון) אנשי סגל היוצאים לשנת שבתון לתדרוך במשרד החוץ כחלק ממאמץ ההסברה.

במאי 1991 בחרה הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית לדיקן את הפרופסור מנחם מילסון, שבשנים 1982-1983, במסגרת תפקידו כראש המינהל האזרחי בשטחים הכבושים, היה אחראי באופן אישי לסגירת אוניברסיטת ביר-זית."

קודם לכן כהן דן בהרחבה בפרשה מבישה נוספת באוניברסיטה העברית: מינויו של ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, ביוני 2007 כסגן הנשיא לקשרי חוץ. רק 27 חברי סגל מחו על המינוי. על כך ניתן להוסיף את ההצעה למנות את מפקד חיל האוויר לשעבר, אליעזר שקדי, לתפקיד נשיא האוניברסיטה. מעניין כמה חברי סגל ימחו על כך.

בכל מקרה, אחריות פוליטית היא גם עניין אישי, ולא רק מוסדי. לא מספיק לצקצק בלשון מול מינויים כאלה, מומלץ לעשות גם חשבון נפש אישי: האם את או אתה מעורבים באירועים מן הסוג שסטנלי כהן מזכיר (ויש אינספור דומים להם)? האם חשבת אי פעם להימנע מהם? לא מדובר בהכרח על מחאה אקטיבית; גם אין צורך לנקוט עמדה עקרונית ביחס לשאלות מעוררות מחלוקת כמו החרם האקדמי על ישראל (שהוא, בסופו של דבר, עניין לגויים להתעסק בו, פחות לישראלים). מדובר על משהו פשוט הרבה יותר, בר-ביצוע בתכלית: לא לשתף פעולה עם משהו או מישהו שריח רע של פצצות זרחן או תאי עינויים נודף מהם.

לרשותו של חבר סגל מן המניין באוניברסיטה עומדת הגנה שמעטים זוכים לה: מוסד הקביעות. אי אפשר לפטר אותו סתם כך, מהיום למחר, רק בגלל שהביע דעות חריגות. העובדה המצערת היא שמיעוט מזערי מהאקדמאים הישראלים טורחים בכלל לחשוב על המשמעות העמוקה של הקביעות הזאת – הערובה לחופש האקדמי – ועל חירות הביטוי והפעולה שהיא מקנה להם. הבחירה שלא להשתמש בהגנה הזאת, גם כאשר מדובר בהימנעות בלבד משיתוף פעולה עם סוכני הכיבוש, היא פוליטית לא פחות מהבחירה כן להשתמש בה. גרוע מכך, היא פוליטית בהכחשה, ולא במוצהר.

חומר למחשבה, לקראת חג החירות הבא עלינו לטובה.

*(למען הסר ספק: אני לא מקבל שכר מ"מטעם" על קידום מכירות. לא פירסמתי דבר בכתב העת הזה. מעולם לא החלפתי מילה עם יצחק לאור, ולמען האמת, גם לא מתחשק לי. ככל הידוע לי, לאור הוא איש פוגעני ושוביניסטי, אבל לא נגוע בפלילים (להבדיל מהכיבוש הישראלי, שכולו פלילים). כתיבה על "מטעם" איננה "לגיטימציה" לעורך שלו, כך שדבריו של סטנלי כהן, עם כל הפיתוי להחזיר לי באותה מטבע, לא תופסים פה. להפך, אי-כתיבה על "מטעם", מסיבות אישיות או כיתתיות, מעידה בדיוק על דה-פוליטיזציה של השיח הציבורי. כיוון שכך, תגובות שייטפלו רק להערה הזאת ולא לרשימה יתקבלו כהסחה מכוונת).

מאמר שמתפרסם בגיליון "מטעם" 15 האחרון מלהיט את הרוחות הכבויות בדרך כלל באקדמיה בארץ. את המאמר, "ללכת דרך קירות", כתב הארכיטקט והתיאורטיקן אייל ויצמן, ועניינו הוא החיבור המפתיע והמרתיע בין תורות פוסטמודרניות של הוגים כמו דלז וגואטרי לבין תורת הלחימה של צה"ל. המאמר משובץ בראיונות שערך ויצמן עם תא"ל אביב כוכבי, שהיה מפקד חטיבת הצנחנים במרץ 2002. כוכבי פיקד על פשיטה למחנה הפליטים בלאטה, שבה יושמה לראשונה פילוסופיה צבאית שעוצבה ונוסחה בהשראת תפיסות פוסטמודניסטיות של מרחב והתנגדות. זה היה ניסוי הכלים שהגדיר את הלוחמה במבצע "חומת מגן", חודש לאחר מכן, בו עברו חיילי צה"ל מבית לבית באמצעות שבירת קירות פנימיים. המתווך הראשי של תפיסות אלה אל תורת הלחימה של צה"ל (ובהמשך, של צבאות מערביים אחרים) היה תא"ל שמעון נווה, מנהל המלת"מ (המכון לחקר תורת המערכה), שמאז נסגר. נווה הוא שילוב יוצא דופן של אינטלקטואל אמיתי עם יצר הרג בולדוגי, כפי שעולה מראיון שהעניק ל"הארץ" לפני כשנה. עוד אחזור למאמר של ויצמן.

לפני שהתעוררה הסערה סביב תוכן המאמר (וראוי שתתעורר), כבר התעוררה סערה אחרת סביב נסיבות פרסומו. מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" פרס ביום שישי האחרון את עיקרי הפרשה. מאחר שיש לי עניין מיוחד במאמר של ויצמן, מצאתי לנכון להוסיף כמה דברים משלי.

הנה השתלשלות הפרשה. במרץ 2006 פירסם ויצמן את המאמר Walking Through Walls באנגלית, בכתב העת Radical Philosophy. פרופ' יהודה שנהב, עורך כתב העת הישראלי "תיאוריה וביקורת", קרא את המאמר והזמין את ויצמן לפרסם אותו גם בעברית ב"תיאוריה וביקורת". המאמר עבר שיפוט והערכה והיה כבר כשיר לפרסום, כאשר חל מהלך חריג בכל קנה מידה: יו"ר מועצת המערכת של "תיאוריה וביקורת", פרופ' גבריאל מוצקין, החליט לשלוח את המאמר לתא"ל אביב כוכבי, לקבלת תגובה.

ראוי להבהיר: מדובר בצעד חסר תקדים, ככל שהדברים אמורים בשיפוט אקדמי. למעשה, המדיניות המקובלת היא להימנע מלשלוח מאמרים לשיפוט בידי מישהו שיש יסוד להניח כי יש לו עניין אישי בנושא המאמר, לטוב או לרע. האתוס האקדמי מושתת על אי תלות – של הכותב בכתב העת, של השופטים בכתב העת, של השופטים בכותב וכדומה. מה שנהוג מסיבות מובנות בעיתונות (קבלת תגובה ממי שעלול להיפגע מתוכן הידיעה) – אין לו מקום בזירה האקדמית. פרופ' מוצקין לא רק חרג מתהליך השיפוט האקדמי המקובל – הוא גם עשה כן שלא בידיעת חברי המערכת של "תיאוריה וביקורת" (כך על פי הדיווח ב"ידיעות").

מה שאף אחד לא צפה היה שתא"ל כוכבי ישגר מכתב חריף למערכת ובו איום בתביעת דיבה, אם יפורסם המאמר. בשלב הזה הדיווח ב"ידיעות" לא לגמרי ברור. מערכת "תיאוריה וביקורת" לכאורה המשיכה לעמוד מאחורי המאמר, אך ביקשה מויצמן לערוך בו כמה שינויים. בסופו של דבר הוא החליט למשוך את המאמר ולהגישו ל"מטעם", לא בגלל השינויים אלא בגלל "ההתנהלות של מכון ון ליר" (המו"ל של "תיאוריה וביקורת"). עורך "מטעם", יצחק לאור, קנה את המאמר מ"תיאוריה וביקורת", ולאחר שוידא כי כל הכתוב בו מעוגן במסמכים, פירסם אותו.

לאור רואה בעצם שליחת המאמר לתגובת קצין בצה"ל עדות נוספת לשיתוף הפעולה בין האקדמיה הישראלית לצבא, שעליו בדיוק מסתמכים יוזמי החרם האקדמי על ישראל. אפילו כתב העת הביקורתי ביותר באקדמיה אינו נקי מן הנגע הזה. יהודה שנהב צירף לגיליון שממנו נעדר המאמר פתח דבר ארוך ומפותל, ההופך גם את הפרשה המבישה הזאת ל"טקסט" שיש לנתחו בכלים ביקורתיים (למשל, "התהליכים שהתרחשו ב"תיאוריה בביקורת" מחדדים את הצורך לנסות להבין את אופן התנהלותו של כתב עת המצוי במטריצות שונות של כוח: פוליטי, כלכלי, או משפטי-לגלי… המשבר מזמין דיון ביחס שבין כתב העת, הנתון בשגרה של אילוצים מוסדיים… לבין היכולת להתמיד בפיתוח חשיבה ושפה ביקורתית, שהתממשותן תלויה ביכולת להתמיד בפסיעה מעבר לגבולות השיח הלגיטימי". וכן הלאה וכן הלאה, אמירות מהוקצעות להפליא, מסך עשן אפולוגטי ומביך, שמכסה על אוזלת היד במישור המעשים באמצעות פעלתנות-יתר במישור המלים).

[מאמר מערכת של Radical Philosophy, מהחודש שעבר, מגולל אף הוא את הפרשה ומנתח את משמעותה, אך למרבה הצער מתוך אמפתיה עמוקה מדי לתסביכי הזהות של "תיאוריה וביקורת", לטעמי].

עד כאן הדיווח ב"ידיעות" ועמדת כתב העת. מה שאותי מקומם במיוחד בהתנהלות של "תיאוריה וביקורת" היא שגם לאחר הטעות הראשונית, הפטאלית של פרופ' מוצקין, לא עשו שם אחורה-פנה. יכלו להתעלם מן האיום בתביעת דיבה (הרי לפחות מחצית מן המאמרים שמתפרסמים ב"תיאוריה וביקורת" מוציאים את דיבתה הרעה של המדינה, ובצדק); יכלו לתקן בזריזות את העניינים העובדתיים הטעונים תיקון ולהמשיך בהליך הפרסום. ובעיקר, יכלו לעמוד ביתר תקיפות לצידו של מחבר המאמר, איל ויצמן, ולא להניח לו להרגיש בודד במערכה מול תא"ל כוכבי ועורכי הדין שלו. הרי עורך "תיאוריה וביקורת" בעצמו הזמין את המאמר מויצמן; וכולם, כולל פרופ' מוצקין (!) מודים שמדובר במאמר מצוין. מנין איפוא פיק הברכיים הזה, חולשת הדעת של מבצר הרדיקליזם האקדמי הישראלי – בעמידתו הרופסת מול נציגי הכוח והשררה? האם היו הדברים צריכים להגיע לידי כך שויצמן ימשוך את מאמרו ויגיש אותו ל"מטעם"?

למי שאינו בקי בדברים, נוסיף שיוקרתו של "תיאוריה וביקורת" עולה רבות על זו של "מטעם", בדיוק משום שהראשון הוא כתב עת אקדמי שמאמריו עוברים שיפוט (זאת מבלי לחוות דעה על עצם תוכנם של המאמרים המתפרסמים בשני כתבי העת). רוחות רעות מאד, כנראה, נשבו מצד מערכת "תיאוריה וביקורת" לכיוון ויצמן, אם הוא נדרש לצעד החריג הזה.

הרבה דברים אפשר ללמוד מן הפרשיונת הזאת. אחד, שרדיקליות פוליטית אינה בהכרח מלווה באומץ פוליטי. לעורכי "תיאוריה וביקורת" יפה הפתגם האנגלי – הם אינם מניחים את כספם איפה שפיהם נמצא, ובפרשה הנוכחית התגלתה ערוותם – הנתק בין התיאוריה לפרקטיקה, חרף היומרה לשלבם זה בזה. שניים, לאור צודק: הפרשה כולה מטילה צל כבד של משת"פיות על האקדמיה הישראלית. שלוש, הכוח והאיום בכוח הוא שפה אוניברסלית, המובנת היטב הן במחנות הצבא והן במערכות כתבי-עת אקדמיים.

כל זה היה רק מעין הקדמה, והיא לא היתה מוצדקת אלמלא מאמרו של ויצמן היה חשוב כל כך. למאמר התוודעתי כשהתפרסם באנגלית ב-2006. הוא הרעיש אותי כל כך שהחלטתי להפיץ אותו בין מיודעי ואף יזמתי פגישה עם כמה חברים לדון בו. די לומר שהרוחות סערו, והסכמה לא היתה. אין לי כוונה לסכם את המאמר כאן או להתפלמס עליו; לא על כל דבר אפשר להתפלמס במסגרת של של בלוג. למשל, אין לי חשק להתחיל להגיב לטוקבקים מצד מי שלא קרא את המאמר; זה לא רציני. דיון רציני במאמר יצריך תגובות של 500 מילה כל אחת. בקיצור, מדובר בנושא לסמינר, לא לבלוג.

ובכל זאת, אני חייב להסביר בכמה מלים מדוע מדובר במאמר חשוב כל כך, אולי פורץ דרך.

ראשית, עצם הסקופ: קציני צה"ל קוראים דרידה ודלז! לא סתם קוראים, אלא מתעמקים. ולא סתם קצינים, אלא קודקודים שמפקדים בפועל על מבצעים מסובכים. הציטוטים שרשם ויצמן מפיהם של נווה וכוכבי עולים על כל דמיון, ורק הם שווים פרסום כשלעצמם.

שנית, השוֹק. הייתכן חיבור מופרך מזה? מצד אחד, מיליטריזם ברוטלי, שאמור להיות גם חף מכל השכלה אינטלקטואלית וגם לאומני בהגדרתו; ומצד שני – כתבים סופר-מופשטים (דלז וגואטרי חתומים על כמה מהטקסטים הכי פחות נגישים בפילוסופיה המודרנית) שנבעו מפוליטיקה שמאלנית רדיקלית. היילכו שניים יחדיו?

שלישית, הניתוח. ויצמן מפליא לטוות את כל החוטים האלה יחדיו: גם לאתר את המקורות ההסטוריים של הפילוסופיה הצבאית החדישה, גם לזהות את היסודות האלימים בפוסטמודרניזם הרדיקלי, גם להמחיש באופן מצמית כיצד דמיון פוליטי מעצב את המרחב האורבני, ובתוך כך גם להעניק קול לקורבנות (משפחות הפלשתינים שהצבא עבר דרך קירות בתיהם באישון ליל). המאמר הוא מופת של חשיבה צלולה, גלוית מבט.

לבסוף, ההשלכות. אי אפשר לקרוא את המאמר מבלי לשקוע בהרהורים עצובים מאד על הזנייתה של הרוח באקדמיה, ובפרט, על ההשחתה המוסרית שהשיתו זרמים מסויימים בפוסטמודרניזם על מדעי הרוח והחברה. נכון, צבא לא זקוק להצדקות פילוסופיות כדי לפלוש לשכונות ולהחריב בתים פרטיים. ובכל זאת, ויצמן מראה כמה תועלת יכולה להפיק הפרקטיקה הצבאית כשהיא מגובה בצידוקים עיוניים. בתקופת פעילותו, המלת"מ של נווה פעל כראש חץ אוונגרדי בלב הממסד הצבאי, ושיגר את תלמידיו ה"מבריקים" אל שדה הקרב עם רעיונות יצירתיים במיוחד כיצד לשרת את הכיבוש מבלי לכבוש את הקרקע בפועל (נווה עצמו תומך בהיפרדות טריטוריאלית מהשטחים – תוך שמירת הזכות לפלוש אליהם בכוח בכל עת. במובן הזה, הוא מייצג נאמן של העבודה-מרצ).

חסידי התורות הפוסטמודרניות יכולים להפליג באפולוגטיקות משוכללות על "השימוש לרעה" בתורותיהם, אבל העובדה הפשוטה היא שדווקא תורות אלה, ולא אחרות, נתנו השראה לתא"ל נווה, מי שהגדיר את עצמו כ"אדם שנהנה להרוג". בדיוק לאותה עמדה אפולוגטית נקלעים חסידי ניטשה כשהם נזקקים להגן עליו מפני ההאשמה שנתן הכשר לנאציזם במושג "האדם העליון" שלו.

האופן שבו רעיונות מתגלגלים למעשה, האחריות המוטלת על אינטלקטואלים, הכוח של המלים, האופן שבו הן מתפרשות ועד כמה ניתן לייחס להן משמעות אינהרנטית – כל אלה הם נושאים מרתקים לדיון. מרתקים, קשים, וחשובים מאין כמוהם למי שרעיונות הם עיסוקו העיקרי, מלים הן המכשיר העיקרי שלו, והקשר בין כל אלה לבין גורלם של אנשים אמיתיים וחיים אינו נותן לו מנוח. אי-שם לפני יותר מ-10 שנים הייתי מעורב בדיון כזה (פולמוס "סטודיו"); אני מעז לומר שמאמרו של ויצמן מזרים דם חדש בדיון ההוא ומחדד את דחיפותו. כבר אמרתי שלא ניתן ללבן את העניינים האלה במסגרת של בלוג ותגובות. אבל לפחות אפשר להפנות את תשומת הלב למאמר של איל ויצמן. קיראו אותו, התעמתו איתו, התווכחו איתו. אל תניחו לו לחלוף לידכם.

הדברים האלה נכתבים בשולי הפוסט המצויין של נעמה כרמי על פרשת ההטרדה/סחיטה מינית (ואולי אף אונס) בחוג לסוציולוגיה באונ' העברית. קודם כל תקראו את מה שהיא כתבה, ואז תחזרו לכאן. חבל שנעמה כרמי לא מאפשרת להגיב בבלוג שלה (קראתי את הנימוקים שלה, ולא השתכנעתי שהם גוברים על הנחיצות של דיון פתוח). המטרה שלי כאן היא להרחיב מעט באחד העניינים שכרמי מתייחסת אליהם.

הנה ציטוט מדברי פרופ' אווה אילוז, קולגה של החשוד:

"אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע.יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה".

כמעט כל מילה כאן מסגירה את עמדתה הכמו-נייטרלית (ולכן – המקוממת) של אילוז כלפי הסיטואציה של ניצול מיני של נשים בעמדת חולשה בידי גברים בעמדת כוח באקדמיה. כרמי מפנה, בצדק, את הזרקור אל האופן הלא-אוטונומי, כמו אוטומטי, של התהליך לפי אילוז: המוסד ההירארכי "מזמין להיכנע" לפנטזיה התרבותית. כאילו לא מדובר באנשים שנתון להם חופש הבחירה, ועל כן האחריות, על מעשיהם.

איך הגיעה אילוז להשקפה משונה שכזאת? למי שעוקב אחרי התנודות האינטלקטואליות במדעי הרוח והחברה ב-30 השנים האחרונות, אין כאן הפתעה גדולה. אלו פירותיה הבאושים של "ביקורת התרבות" על שלל סוגיה. במהלך יסודי ומקיף, פירקו החוקרים את החברה והתרבות למבני כוח ושליטה, שדות אידאולוגיים וכלכלות שיח, ושאר מבנים מופשטים שנוקו ביסודיות מעניין אחד בלבד – המרכיב האנושי. התודעה של היחיד (אותו "סובייקט" ארור שיש לנתץ) נמחקה לחלוטין מן הלכסיקון, למעט כשהיא מוצגת כהבניה חברתית נוספת.

התוצאה הפרדוקסלית של פרוייקט האדירים הזה, שכל כולו מתהדר בביקורתיות ובעמדה חתרנית (בעצם "חשיפת" מבני הכוח) – היתה עיקור השיפוט המוסרי, ועימו, ביטול האפשרות לפעולה מוסרית אפקטיבית. העניין הזה דורש דיון נפרד ומעמיק, ולכן רק אציג את המהלך ההסקי הזה בראשי פרקים. מכיוון שהיחיד "נקבע" מבחוץ, בידי כוחות שאינם מודעים לו, מתערער עצם המושג של חופש הבחירה (האם אני בוחר לפעול כך או שמא "התרבות" שעיצבה אותי בוחרת זאת, בהשתמשה בי כשלוחה שלה?). אם אין חופש בחירה, אין אחריות מוסרית, ועל כן, גם לא ניתן לשפוט את מי שפועל באופן (לכאורה) לא מוסרי; התרבות, או "מוסדות הירארכיים", כלשון אילוז, אשמים, לא היחיד. ולבסוף, אם אין שיפוט מוסרי, אין יכולת או סיבה לפעול אחרת, אין עניין בפעולה שמטרתה לפצות את הקורבן ולענוש את הפושע. זהו המדרון החלקלק שנביאי התיאוריה והביקורת תמיד נקלעים אליו, ואין להשתומם שרובם גם מחליקים בו.

נחזור לאילוז. אני דווקא מסכים איתה מאד בדיאגנוזה: מבני כוח (בימינו, קפיטליסטיים) מחלחלים את תוך עולם הפנטזיות שלנו. רואים את זה מכל עבר. ילדות בנות 4 שרוצות "להתחפש לכלה", נשים שמגדילות חזה, נערים שמתחרמנים מכלי נשק וכד'. כל זה שריר וקיים. ועדיין, אין שום הצדקה לדיבור על בני אדם כעל מי ש"מוזמן להיכנע", דיבור שנוטל מהם את חירות המחשבה, שיקול הדעת, ההיסוס, העצירה לפני חציית הקו האדום.

יותר מכך: לגיטימי שפרופסור יפנטז על סטודנטית, ולגיטימי שסטודנטית תפנטז על פרופסור. אוי לנו אם נתחיל לנבור בפנטזיות של שכנינו. אבל במקרה שעל הפרק לא דובר על פנטזיות, אלא על מעשים: אייל בן ארי נחקר בחשד שסחט שירותים מיניים תמורת קידום סטודנטיות. גם חוסר היכולת להבחין בין רשות הרבים של המעשה לבין רשות היחיד של המחשבה (המוכחשת מעיקרה) – גם היא מפירות הבאושים של ביקורת התרבות.

נכניס כעת לדיון את פרופ' זלי גורביץ', ראש החוג לסוציולוגיה לשעבר, שאמר: "בחוג לפיסיקה עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים". עוד אמירה אומללה. הוא דווקא דיבר על בן ארי, אבל אני רוצה לחשוב על האמירה הזאת בהקשר של אילוז. אצלה דווקא ניתן לומר: לא רק שתחום המחקר שלה רלבנטי למקרה בן ארי – הוא גם מסביר יפה את תגובתה למקרה. מסתבר ששנים של עיסוק במבנים ושדות, נטולי פנים אנושיות, משחיתים לא מעט את היכולת להתבונן ישירות בסיטואציה פשוטה של נצלן וקורבן , ולהוציא מסקנה מוסרית פשוטה.

מה באשר לבן ארי? האם מחוקר שהתמחה במיליטריזם בחברה הישראלית (והיפנית) יש לצפות להתנהגות קצת פחות, איך נאמר, מיליטריסטית?

התשובה מורכבת. ברמה העקרונית, צודק גורביץ': אין קשר בין תחום המחקר, או תחומי העניין של אדם, לבין רמתו המוסרית. לא היינו צריכים את גורביץ' כדי לדעת זאת; מספיק להיזכר בשורה של רודנים וסדיסטים חובבי אמנות ומוסיקה קלאסית. ובכל זאת, כמו שמבחינה כרמי, הבחירה באנלוגיה הפיסיקלית גם היא מלמדת משהו על התפיסה של הסוצילוגים את תחום מחקרם: שדה תופעות שנשלט בידי חוקים שאינם תלויים באדם, שאפשר רק ללמוד להכיר אותם, אך לא להתנגד להם או לכפור בצידקתם.

אז נכון, הניסיון ההסטורי והאישי של כל אחד מלמד שאין לצפות להתנהגות מוסרית נעלה על בסיס השכלה, השקפת עולם נאורה וכד'. ובכל זאת – שמורה לנו זכות ההשתאות, ההתרתחות. יש להניח (אף כי לא קראתי) כי פרופ' בן ארי חקר את תופעת המיליטריזם מתוך עמדה ביקורתית, ולא כאחרון מצביעי הליכוד. מכאן שלפחות בכתביו האקדמיים, הוא מחזיק בעמדות אזרחיות-נאורות, ואולי אף דוגל בשוויון זכויות לנשים. העובדה שאדם כזה מסוגל לכאורה לפגוע כה קשות בכבודן ובגופן של נשים מלמדת שהוא אכן מסוגל להחזיק בתפיסת עולם שונה לחלוטין בחייו האישיים. כלומר, לפנינו תופעה מרתקת של פיצול אישיות מוסרי. וככל שהקירבה בין תחום המחקר לבין העבירות המיוחסות לחוקר גדולה יותר (שוו בנפשכם שפרופ' בן ארי היה חוקר ידוע של אי שוויון מגדרי בחברה) – כך עז יותר הדיסוננס הקוגניטיבי בין שתי האישיויות. כלומר, כך עזה יותר הצביעות. ולנו, כצופים מן הצד, מותר להזדעזע הן מן המעשה עצמו (בין אם נעשה בחוג לסוציולוגיה או בחוג לפיסיקה) והן מן הצביעות (דווקא משום שנעשה בחוג לסוציולוגיה).