Skip to content
4 בדצמבר 2009 / עידן לנדו

פולמוס "סטודיו"

רקע: באוגוסט 1996 פנתה אלי עורכת "סטודיו" דאז, שרה ברייטברג-סמל, בבקשה שאכתוב מאמר, אשר יבחן באופן ביקורתי מגמות רווחות בהגות הפוסטמודרנית. באותו זמן, לא הייתה כמעט התדיינות רצינית בעברית על הנושא. מה שהיה זה אוסף גדל והולך של טקסטים, בעיקר מתחום ביקורת האמנות, שנכתב בידי תלמידים נלהבים של דרידה, ליוטאר ודלז. בלט במיוחד גיליון שלם של "סטודיו", שערכה כאורחת אריאלה אזולאי, ואשר במובנים רבים ניסח מניפסט ל"אוונגארד" הפוסטמודרני. תגובה לכל זה – לא היתה.

נעניתי למשימה ברצון, וכתבתי מאמר ארוך ויסודי על תחלואי הפוסטמודרניזם, לפחות בגילגוליו הנפוצים. אופק ההתייחסות של המאמר חרג מעולם האמנות ומן הכתיבה המקומית, ונגע בהנחות יסוד, אשר משתקפות גם בכתביהם של "האבות המייסדים" מפאריז. המאמר הוליד שטף של תגובות, בעיקר ב"סטודיו" אבל גם במקומות אחרים. רובן המכריע של התגובות היה זועם, נסער, תלוש לחלוטין מטיעוני; מיעוטן ניסה בכל זאת לפתח דיאלוג. אני מביא כאן את הפולמוס כפי שהתנהל מעל דפי "סטודיו": המאמר המקורי שלי, מאמרי התגובה (שהתפרסו על 9 חודשים), והמאמר המסכם שלי, המגיב לכל התגובות.

במבט לאחור, נדמה לי שהוויכוח האמיתי בעצם עדיין לא התחיל. ה"ביקורסיבים", כפי שכיניתי אותם, עדיין חייבים לעצמם ולסביבתם חשבון נפש נוקב על ההשחתה האינטלקטואלית והמוסרית שהשיח שלהם הפיץ במדעי הרוח והחברה, בעיתונות ובחשיבה הפוליטית. יותר ויותר אנשים מתפכחים מן הכישוף הזה, אבל ההתפכחות באה למרות, ולא בגלל, מה שהם שומעים באולמי ההרצאות. אני, מכל מקום, משכתי את ידי מן הפולמוס; הדברים ידועים ויגעים, יריבו אחרים את ריבי.

%d בלוגרים אהבו את זה: