על האלבומים האחרונים של אסף ארליך, טליה אליאב, יאפים עם ג'יפים, ישראל ברייט וגבריאל בלחסן
כשאתה בשוליים, אתה צריך לבחור איך להתייחס למרכז. ויש שתי אפשרויות בדיוק. או שאתה עסוק כל הזמן בהשוואות, מודד את עצמך מול המודל של המרכז, מתנגח בו, מייצר לעצמך הצדקות עצמיות, מחדד כל הזמן את ההבדלים בינך לבינו, ובקצרה: חי כל הזמן לאורו.
או ש: אתה מפנים לעומק את היותך שוליים, שוכח מהמרכז, ופשוט עושה את את מה שאתה אוהב ומה שאתה טוב בו, בלי לבזבז זמן ואנרגיה מיותרים במחשבות על מרכז שממילא אף פעם לא תהיה חלק טבעי ממנו. החיים קצרים, מוטב שנחיה את חיינו ולא חיים של אחרים.
והברירה הזאת של השוליים מול המרכז חוזרת ושבה בכל מקום ובכל זירה: בעשייה פוליטית, בתקשורת, בספרות ובתיאטרון ובמוזיקה.
עכשיו אני רוצה לדבר על מוזיקה. כזאת שנקראת "מוזיקת שוליים", אבל בשבילי (ובשביל לא מעט אחרים) היא בעצם המרכז. הסיבה היחידה שאנחנו בעצם אוהבים מוזיקה וטורחים לתקוע אוזניות בתוך אוזנינו בכל מיני מקומות. על כל השאר – כלומר, על המרכז המוזיקלי – אין בעצם סיבה לומר דבר. להתעקש לדבר עליו, מן השוליים, זה לעשות את הבחירה הלא נכונה.
שקט עכשיו / אסף ארליך
לא ברור, ממש ממש לא ברור, איך יצא האלבום הזה בשקט כזה. אולי באשמת השם, למרות שהמוזיקה של ארליך רחוקה מלהיות שקטה. בכל מקרה, האלבום הזה מסתמן כבר כאחת ההחמצות הגדולות של 2011. החמצה של הקהל, הכוונה. ארליך עצמו פגע בול.
זה אלבום לאוהבי הגיטרות המנסרות. עבודת גיטרות כל כך טובה לא נשמעה פה מאז… ואללה, אולי מאז ומעולם. צריך להודות שעבודת גיטרות זה לא בדיוק הצד החזק של הרוק הישראלי. מה שכל להקה בינונית משיקגו או סיאטל שכחה מזמן, להקות ישראליות עוד לא למדו. ואני לא מדבר על "סולואים" מתפתלים ומעיקים. אני מדבר על הסאונד החובק הזה, של כמה גיטרות חשמליות שמנגנות במקביל – ביחד ולחוד, אחת נותנת קצב, אחת אקורד מחזורי, עוד אחת על המלודיה, ומדי פעם כולן מתאחדות, ושוב מתפצלות. ככה. יפה כזה.
הרוק הישראלי בקושי גירד את הסאונד הזה. "איפה הילד" ניסו, סחרוף ניסה, מנסה כל הזמן. תמיד נבהלים קצת לפני הדבר האמיתי, נרתעים, מחליקים למשהו נעים מדי, מתחנף. ומהצד השני – המכסחים: "היהודים", "סטלה מאריס". לא, גם זה לא עבודת גיטרות, זה מעדרים וטוריות.
לאסף ארליך (ושותפו לנגינה, עידו אגמון) יש את זה. עשר שניות בתוך השיר, ואתה יודע את זה: אתה בידיים טובות. בשביל שירים כאלה המציאו את הגיטרה החשמלית, לא בשביל הצליל המסורס ששולט ברוק הישראלי. תעצמו את העיניים ותדמיינו איך הצליל הזה נראה: מין משהו עבה ועסיסי, לנעוץ בו את השיניים, והוא סמיך ומתמשך, דופק באטיות גראנג'ית, מדי פעם משתעשע בדיסטורשן, במתינות, תמיד במתינות, בלי חנטרישים, בלי צלילים מיותרים. ארליך הוא הגיטריסט הכי מדויק ששמעתי בארץ.
לצערי, לא הכל דבש. החולשה העיקרית של האלבום היא ההגשה הקולית. יותר מדי, ה-ר-ב-ה יותר מדי השפעה סחרופית ניכרת בשירה של ארליך (יש גם ביצוע ל"רעש לבן" של סחרוף), והיא לא עושה לו טוב. המנעד השטוח, האיפוק הרגשי, עד כדי אדישות, הפוזה הקוּלית – בעצם לא קוּליים בכלל. צילו של סחרוף רובץ על ארליך כמו כותונת משוגעים; הלוואי שיקרע אותה מעליו ויתחיל כבר להשתגע. בסך הכל השירים (וגם הקול) של ארליך הרבה יותר טובים מאלה של סחרוף. אני כנראה מסתכן כאן בנפשי, אבל עלי להתוודות: "נסיך הרוק הישראלי" לא עושה לי את זה. סחרוף הוא גיטריסט ומפיק מיומן, לא יותר. אהבתי אותו לצד פורטיס, לא אוהב אותו כסולן, לא כמלחין, לא כזמר, ולא כגואל פיוטי ישראל. ארליך, כך נדמה, עדיין מביט על סחרוף מלמטה למעלה, למרות שבשירים שלו יש הרבה יותר עוצמה, ואופי, ורגש מאשר בשירים של המאסטר.
איך המלים? בסדר. לא מדהימות ולא מביכות. רוק, אתם יודעים. תתרכזו בגיטרות.
קוד הזיכרון / טליה אליאב
סוגיית שירת הנשים לא צריכה בכלל לעלות לדיון בחברה נורמלית. מצד שני, אם היא כבר עולה, לא מזיק שיעמדו לצידך זמרות כמו טליה אליאב; כי בינינו, עם מירי מסיקה ואיה כורם קשה להגן על הצורך הדוחק בנשים שרות.
אליאב מצטרפת לנישה היוקרתית של נשים-מלחינות-מבצעות-פסנתרניות-מוכשרות-בטירוף, שמאוכלסת כבר בידי מרינה מקסימיליאן-בלומין ורות דולורס-וייס. בלי מקף בשם המשפחה, אליאב לא נופלת משתי החברות המכובדות הללו. כמו דולורס-וייס, היא לא פוחדת מלחנים קשים ולא קליטים; כמו מקסימיליאן-בלומין, יש לה קול חזק ומחוספס, והיא לא משתדלת להישמע "ענוגה", כמצוות הפלייליסט (השתיים גם חולקות חיבה עזה לכובעים בלתי סבירים).
נגינת הפסנתר שלה פחות וירטואוזית מזו של השתיים האחרות, אבל לטעמי המנעד המוזיקלי שלה רחב ומעניין יותר. מן הבסיס הג'אזי היא יוצאת למסעות נסיוניים לקברט, למוזיקה ערבית, לרוק מלוכלך וגם לטנגו לטיני. ובכל מקום היא נשמעת לגמרי בבית. חוץ משיר אחד ("מחזיקה חזק"), טעות מצערת, אין באלבום הזה שום ניסיון להתחנף לקיטש המוכר של מצעדי הפזמונים.
יש כאן השפעה מודעת לגמרי של פי. ג'יי. הארווי (שזה עדיף על השפעה לא מודעת של כריסטינה אגילרה, תודוּ), רוברט ואייט וברברה. ההפקה של האלבום מאד ישירה, לא מהוקצעת עד זרא, וזאת עוד נקודה לזכותו. האוזן מופתעת פה ושם מפריטה קדחתנית על כלים לא שגרתיים – בגלמה (מעין גרסה מוקדמת של הבוזוקי) וקאנון.
ועם זאת, אליאב מביאה אל המוזיקה חוכמה קדומה ונשכחת – חוכמת השקט. איך לייצר צליל מעניין מבלי להטביע אותו באפקטים, איך לפצל את הקשב של המאזין מבלי לאבד אותו. הרבה מוזיקאים פוחדים מן הרגעים האלה, שמשפט מוזיקלי אחד הסתיים והמשפט הבא עדיין לא התחיל; לכן הם ממהרים לדחוס אותו ברעש – מעבר תופים רועם, קרשצ'נדו של אקורדים. אליאב מפנה לשקט מקום של כבוד, משתמשת בו לרווח ולהעמיק את הצלילים שמשני עבריו. ממש כמו אמן סיפור קצר או משורר מיומן, שמתייחסים אל הרווחים בין השורות כאל חלק אינטגרלי של הטקסט.
אבל העיקר, בלי ספק, הוא הקול של אליאב – קול נוכח מאד, ממלא את החזית, טעון רגש ותשוקה. אי אפשר להסיר ממנו את האוזניים.
יאפים עם ג'יפים / קיץ של עור נמר
האם האנונימיות המתמשכת של הלהקה הזאת היא תוצאה של שמה מעורר הרתיעה (הפוך על הפוך, אין כאן שום יאפים ושום ג'יפים)? האם זאת העובדה שהם לא מפיקים קליפים? לא מופיעים? לא מצרפים את מילות השירים לדיסקים (מסיבות עקרוניות)?
הלוואי. האמת העגומה היא שהמוזיקה של יע"ג היא באמת קשה ומאתגרת, מוזיקה למיטיבי-שֶמע עם נטיות מזוכיסטיות קלות. אין כאן סיפוקים מידיים ואין שירים שתוכלו לזמזם אחרי שמיעה ראשונה או שניה. או תשיעית או עשירית.
במקרים כאלה תמיד נשאלת השאלה – למה להתאמץ? מה מחכה לנו בקצה הדרך, שיצדיק את כל המאמץ הזה לעקוב אחרי המלודיות הפתלתלות, להבין את הטקסטים החידתיים? והתשובה היחידה שיש לי היא – שהדרך מעניינת, גם אם לא ברור לאן היא מובילה. ועוד דבר: הצליל של יא"ג הוא בבסיסו צליל חם ואקוסטי, לא צורם את האוזן (זה לא רוק תעשייתי, נניח). לא תסבלו, גם אם תישארו בסוף תמהים ולא-נגועים.
עדות אישית: הקסם מתחיל לעבוד לאט לאט, אבל דרושות בערך עשר עד חמש-עשרה השמעות כדי לספוג אותו. האלבום קצר ודחוס (37 דקות בסך הכל), זה עובר מהר.
בשמיעות ראשונות זה קצת מזכיר את "הבילויים" – משהו בהגשה הקולית המתריסה, של דניאל קיצ'לס מזכיר את נעם ענבר – אבל מהר מאד מתחדדים ההבדלים. יא"ג לא מתעקשים להיות חריפים וציניים בכל שורה שנייה, הפוליטיקה שלהם הרבה יותר מוסווית, והכל טובל באווירה מוזיקלית הרבה פחות קרנבלית. הכי חשוב: למרות שהם עוד הרבה פחות קליטים מן "הבילויים", משהו במנגנון הבסיסי של יא"ג נוגע ברגש טהור, בעוד ש"הבילויים" בדרך כלל מתקשרים איתך ברמה השכלתנית.
קשה מאד לתאר את המוזיקה של יא"ג, מעבר לשיטוט אסוציאטיבי די שטחי בין סגנונות הקאנטרי, רגאיי, סיד בארט, טום וייטס, ואפילו מזמורים אליזבתניים (כמו באחד משיאי האלבום, "פושטי היד"). המשפטים המוזיקליים ארוכים שקשה להאמין, כמעט תמיד תהיה בהם גלישה כרומאטית, דיסוננטית, שתסכל כל ניסיון "לזהות" את המהלך.
אולי מה שאני הכי אוהב באלבום המופלא הזה הוא התיזמור – הבחירה והשילוב של כלי הנגינה בכל שיר – שלא חדל לעקוץ את האוזן. יש כאן שלל כלי פריטה שמעניקים למוזיקה גוון עממי-עתיק (בנג'ו, מנדולינה, ג'ומבוש, צ'רנגו), ובקטעים מסוימים, אם אתה עוצם את העיניים, קל לדמיין לפניך קבוצת נגנים אלבנית או קרואטית שתעתה בדרך ונקלעה בטעות לחופינו. יש מינימום אלקטרוניקה, ומן הבחינה הזאת מדובר בתצוגת תכלית מרהיבה: איך מוחות יצירתיים יכולים להפיק מוזיקה מורכבת ועשירה להפליא מכלים פשוטים בלבד, ללא פירוטכניקה.
רק אוויל ינסה לפרש את הטקסטים של יא"ג; ככל שאני מבין, אין שם "סיפור" או "כוונה", אלא רצף אימפרסיוניסטי של דימויים, שאמור למקם את המאזין במרחב מסוים ולהניח לו להתבונן מסביב. מוטיב אחד שאולי אפשר להצביע עליו הוא מעין תחושת חרדה או איום מפני עולם קדם- (או פוסט-) ציביליזציוני; עולם שהתפרק מן המבנים המוכרים שלו ועתה ניצב בחורבותיו, לוחש ומרקיב. יש כמות עצומה של איזכורים לבעלי חיים באלבום: אני מצאתי שם נמלים, תולעים, עכברושים, חולדות, עורבים, צפרדעים, כלבים, ינשופים, קופים ולוויתנים, וזה חוץ מתחפושות הארנב והצפרדע שעל הכריכה, והנמר שבשם האלבום. יא"ג מתנאים בשם שמייצג את השיא המלאכותי של תרבות הפלסטיק והצריכה, אבל עסוקים באופן כפייתי בפְנים החייתי והכאוטי שמתחת לקליפה הזו.
דרגות לכלוך וניקיון / ישראל ברייט
אפתח ואצהיר שבאופן אישי, השילוב של להקה בשם "השמחות" עם סולן ששם משפחתו הוא "עליז, מואר" (באנגלית) מעולם לא הילך עלי קסם; מה לי ולכל השמֵייח הזה? אני, תנו לי דיכאון מרוכז לווריד – פינק פלויד, ניק דרייק, מאט אליוט – ואני מבסוט. שירים עולצים, לדאבוני, משרים עלי דכדוך.
לכן האלבום הנוכחי של ברייט תפס אותי לא מוכן. זה אומנם לא דיכאון איכותי, אבל גם לא "מוכרחים להיות שמח". יותר מכל, זאת אנרגיה מזוקקת של שפה, של מקצב, של חדוות השיר עצמו. ברייט הוא סוג של קוסם, שמשליך לכובע המוזיקלי שלו כל מיני סגנונות שלא קשורים זה לזה, ואיכשהו מה שיוצא החוצה נשמע סגנון טבעי ואישי לגמרי. באלבום הזה הוא חופר עמוק במוזיקה הגיאורגית, ויותר מכך, במקצב ובאינטונציה המיוחדים של השפה, רק כדי לשאוב אותם לתוך העברית המדוברת ולהתענג על ההיתוך הזה (כאן הוא מסביר איך זה עובד). השיר שמביא זאת לשיא הוא "גוז'י קחטמי" (חזיר ותרנגול, בגיאורגית), שפשוט קשה לתאר אותו במלים: מין נאום-בהול-חתוך בהגייה גיאורגית, שנמהלות בו מלים מגיאורגית, עברית, וסתם מילות נונסנס, והכל יושב על מקצב פראי וא-סימטרי. בשמיעה ראשונה התגובה שלי היתה תערובת של צחוק ובהלה; אני לא זוכר מתי שמעתי משהו דומה לזה.
פתאום אני מבין במה האלבום הזה כל כך שונה מאלבומים אחרים, למה הוא נשמע כל כך שונה. המרכז כאן הוא הדיבור, השירה סבה סביב הטונים והמנעדים של הדיבור הטבעי. להבדיל, רוב זמרי הפופ/רוק/ראפ אצלנו עסוקים בלצעוק; השירה שלהם מסתובבת במחוזות דציבליים ששום אדם נורמלי לא מדבר בהם.
העיבודים מינימליסטיים: הקול (היפה והחם) של ברייט, בס, תופים ואקורדיון. האקורדיון כאן הוא בלי ספק הגיבור הראשי, והנגן ויטלי פודולסקי עושה בו מעשים דֶמוניים ממש. הוא חד, קצבי, מלא תפניות מפתיעות, דרוך כמו קפיץ. תשכחו מכל מה שידעתם על הכלי הזה; כאן תגלו אותו מחדש.
יש גם מלים שאפשר להרהר בהן פעם ועוד פעם מבלי לחוש עלבון לאינטילגנציה: "המקום שבו אנו צודקים", של יהודה עמיחי, ושני שירים חברתיים חמוצים-מרירים ("המנקה", "התזמורת משלמת בשביל לנגן"). ויש גם לא מעט מלים שכמה שלא תהרהר בהן – לא תמצא בהן שום משמעות. הצליל הוא המשמעות.
גם כשעיני פקוחות / גבריאל בלחסן
כמו ברייט, גם בלחסן הוא קודם כל אמן מדבר. אבל אם השירים של ברייט פוסעים על קרקע דקיקה של חוסר משמעות, השירים של בלחסן מתפקעים ממשמעות, היא זבה מהם כמו מפצע מוגלתי, והשיר לעולם אינו מסוגל להכיל אותה במלואה. זוהי האמת של המחלה, והיא גולשת מעבר לשפה הבריאה, השפויה. המוזיקה של בלחסן היא לא ניסיון "לזקק" את המחלה לאיזושהי משמעות נעלה וגם לא ניסיון להיגאל ממנה דרך האמנות. המוזיקה היא, בפשטות, עוד הבט של המחלה. עד שלא תבטלו בדמיונכם את החציצה הכוזבת בין המחלה שלו לבין השירים שלו, לא תתקרבו באמת לבלחסן.
וכשתבטלו את החציצה בין המחלה לבין השירים, תיבהלו; גם החציצה בין המחלה שלו לבין הבריאות שלכם תיראה לכם פתאום קלושה להפליא.
בלחסן הוא התמכרות, והיא לא מתאימה לכולם. גם לי לקח הרבה זמן להעז. אבל כשסוף סוף העזתי, נשביתי. האלבום החדש, שהוקלט יחד עם האלבום הקודם "עתיד", בעצם חוזר אחורה אל האלבום שקדם לשניהם – "בשדות". האנרגיה העיוורת והחורכת של "עתיד" כמעט שאיננה ניכרת כאן; למעט שיר-טריפ אחד של טקסט שוצף ובלתי נגמר (Deep TMS), שאר השירים נראים ונשמעים כמו שירים אמיתיים.
הקול של בלחסן שבור יותר, סדוק יותר; הנגינה בגיטרה עדיין מתפקדת כמו עוגן של יציבות, אקורדים קצובים, לא מתפרעים – כשבחזית משתולל הטקסט הקדחתני, מלים מסתחררות למעמקים. הלחנים דומים יותר ויותר לתפילות, וכשבלחסן מדקק את קולו ונוסק בסולמות המוזיקליים מעלה ומעלה, הלב נסדק.
שורות רבות משקפות את ההפרעה הדו-קוטבית ברמה הלשונית ממש, באמצעות ניגודים חושיים חריפים: "מימיני ים זוהר / וחול אדמדם קטיפתי / ומשמאלי בוץ ופיח / אבק ועצמות"; "נעליה בצבע בהיר / עורי הלבין שירד הלילה / נדם ליבו של הדוב השחור / של זאבי הקוטב". לבלחסן יש עין חזיונית אדירה והוא מצייר אפוקליפסות בנוסח ויליאם בלייק: "אני תלוי על חבל בגובה רב / בין ההרים והגאיות / והגשר עשוי פעמונים / יהלומים וזהב מבריק / ובצד אחד שמש מסנוור / ובצד השני חושך צלמוות / ירח ערפל / וכוכבים עתיקים / ולפני עומד שרף ולא אדם".
ומצד שני – ישנן ההפוגות, רגעי אושר עילאי. זמנים שבהם המבט נחלץ סוף סוף מן הכלוב של האני ומשתחרר אל הזולת. השיר "5 בבוקר" שכולו הלל לחמלה ("השירים הכי טובים לא נכתבים בכלל / הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב"), או השיר "שתיים בלילה", שמסתיים כך:
"זה כמעט פשע להרגיש ככה
גם אם יעלם אחכה לו בכל יום שיבוא
אני אחרוט את זה על הזרוע. אני אשבור את
הקיר
בשביל לזכור שיש חיים אחרים מאלה
שזה אמיתי וקרוב ורוטט בבשר
שהשכינה מציצה מבעד לחלון פעם בכמה
שנים
שהכל הבל הבלים הרגליים שלי יפות
שכדאי ורצוי לחיות גם בעולם פושע שכזה".
העולם פושע, וגם האושר הרגעי הזה הוא "כמעט פשע". אבל תראו אותו, את האיש החבול הזה, הכל הבל הבלים, הוא יודע, ובכל זאת הוא מרים עיניו, ופתאום הוא רואה, רואה ויודע: הרגליים שלי, שעומדות בתוך כל החרא הזה, יפות. תראו אותו.
לא למות טיפש 
