פתאום, סתם כך, אבידן

הכרך השלישי של שירי דוד אבידן יצא לאור לא מכבר (בעריכת ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק), והזכיר לי נשכחות.

הכרך הזה מלא בכל טוב – הטקסט המלא של "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי", הקובץ "תשדורות מלווין ריגול", דיגומי שירה ופרוזה שפורסמו וגם כאלה שלא, ותרגומי שירה. זהו כבר לא אבידן המוקדם אבל עדיין לא המאוחר; כמו תמיד, זה אבידן נסיוני, הרפתקני, מבריק ולפרקים גם מעמיק. העיסוק במוות אובססיבי, יש אפילו מעין מסה מרתקת (ארוכה מכדי לצטט כאן) שלא זכרתי, בעמ' 203-218, שכל כולה התרסה נגד הסדר הקוסמי, הגוזר כליה והתבלות על כל הברואים, ובאופן שערורייתי, גם על אבידן עצמו, שנקרע בין הדחף להשתנות ולהיברא מחדש לבין אינסטינקט השימור העצמי שלו.

יש גם לא מעט פטפטת (מודעת לעצמה), תהליך ייצור המוני שמנסה להפיק איכות מכמות ("שב ליד השולחן ועבוד קשה / עבוד ליד השולחן שעה אחרי שעה… / החלף גליל אחרי גליל רעיון / אחרי רעיון וחשוב רק על פריון", עמ' 164). יש גם שירי מין בוטים, שוביניסטים ומעצבנים, אבל תמיד גם חושפניים, לעתים פגיעים.

הנה שתי טעימות, לא כל כך מוכרות. הראשונה לקוחה מן הדיגומים האבידניים ("ייצוא אל העבר"), קטעים שבהם אבידן "נכנס לעורו" של כותב או של ז'אנר מסויים. הדיגומים נעים בין הפארודי לרציני, ולפעמים לא ניתן להפריד בין שתי הכוונות האלה. בלשונו של אבידן: "תעלולים טכניים-ניסוחיים, הנחשבים לחריגה הומוריסטית מנקודת ראותה של פואטיקה ישנה, נהפכים לנכסים פואטיים לגיטימיים ומשמעותיים בפואטיקה חדשה יותר. הנטייה לראות דבר כ"בדיחה" ("באמת, לא יכול להיות שהתכוונת ברצינות") היא פונקציה של התגוננות מפני דגמי-מבע חדשים" (עמ' 224).

אבל האמת היא שהכי מתחשק לי לצטט כאן דיגום גאוני שהוא פרודיה טהורה – על ש"י עגנון. מה שמדהים הוא שאבידן כתב את הקטע הלא-מוכר הזה בהיותו בן 20 בלבד. השמיעה האבסולוטית של השפה כבר שם (וגם, כמובן, הציניות הגמורה כלפי משחק החיזור).

* * *

עמי עוגב על עליזה

(קטע מסיפור מאת ח"י אבנון)

עם שעמד עַמי גגוש על דעתו נשתבשו עליו הדברים. לאחר שחזר ממדינות היום נשכר אצל משרד ממשרדי הרשות והיה שם מן הקלארקין. יום אחד ראה ריבה נאה בפרוזדורו של משרד, ולא נתקררה דעתו עד שדידה אחריה ואמר לה בקירוב כך, אני עמי גגוש ואי אני רואה ריבה נאה ממך בפרוזדורו של משרד מזה כמה שנים. אמרה לו, ולפני כמה שנים אתה רואה? אמר לה, הן. אמרה לו, ומה היה עליה? אמר לה, ריבה ריבה, מוטב לך שלא תקשי. אמרה לו, עליזה שמי. אמר לה, עליזה עליזה? אמרה לו, ני ני ני, ושחקה. אמר לה, עד שאת שמך עליזה שמא אנו, כלומר אני ואת, מעליזים לנו עליזות ומזדמנים לבי-הקינו מחר בערב? אמרה לו, ואי אתה טופל זרועך על בי-משען שלי שעה שאותם מכוננים של בי-קינו מחשיכים עלינו את האולם? אמר לאו. אמרה לו, ואי אתה מהלך ידך על ירכי רצוא ושוב? אמר לאו. ואי אתה מנסה לנשק לי? אמר לה, עד שאת מאריכה בפרשת לא תעשה שמא את עושה מעשה ואומרת הן? אמרה הן. אמר לה, בעניין בי-הקינו. אמרה לו, איש איש סופך שאתה נושא חן בעיני. אמר לה, אני יודע. חיבטה לה במרפקו בכף יד שלה ואמרה, אי לך גבר חצוף. נטל זרועה והוליכה משם.

* * *

השיר הבא לקוח מתוך קטע שנקרא "הרצאה בפו"מ על האני-הקיבוצי-היהודי כהיפוכונדר קיומי" (הכותרות של אבידן ראויות למחקר בפני עצמו), אבל הקשר בין המסגרת לבין השיר עצמו רופף למדי. זהו שיר מפעים, אבידן במיטבו, זינוק בלתי אפשרי ואף-על-פי-כן אפשרי בין "לגווע לגווע" לבין "כולנו נוסקים". קיראו אותו בקול רם ותרגישו איך הריאות מתמלאות והגו מזדקף. אחרי שיר כזה החיים מתארכים בכמה ימים.

* * *

להקת פיקוד מערב בלהיט ההסטורי:
שיר החוזרים בתשובה

לסדר את הראש
לסדר את הגוף
למלא ולפרושׁ
לפרושׂ ולעוף
לעוף גבוה
בלי לוותר
לגווע לגווע
לא יותר
למרק עוונות
מקיר אל קיר
שלוש תאונות
ונהג זהיר
יחתכו את גופך
לחתיכות
ואת נשמתך
יקפלו למנוחות
יקפלו לאט
בקפלים ישרים
עם מגהץ ביד
וארון מסמרים
בקידה מתונה
לריבון עולם
ובאור נכנע
ובחושך מושלם
ושבעה מלאכים
על אופנועים
את כולנו מנחים
אֶל אלוהים
אֵל אלוהים
אל תמהר
כולנו באים
בסדר אחר
כולנו נוסקים
בתוך השחקים
בקור המוכּר
בקצב הרך
הבלתי משתנה
של חצי מלאך
וחצי מעונֶה
ואתה מחכה
לכולנו רחוק
מחכה ומכֶה
ירך על שוק
בגוף הכּלֶה
בגוף הטס
בגוף המלא
רימון והדס
בגוף שזוכר
את עצמו נברא
בצלם זוהר
וברעש נורא
בין מים למים
בין אור לאור
מעל לשמים
תמיד לזכור
איך באת לשכוח
את עצמך
בתוך הכוח
בחשכה
לפני היות
הדבר הזה
אדם וחַיוֹת
ומוח הוזה