קטגוריה: מסות

[דברים בערב השקה ל"הבז", בית קפה "הנסיך הקטן", 12.6.17]

ההופעה של "הבז" בעברית היא אירוע חריג במיוחד. בעוד שבאנגליה ובכלל בעולם האנגלוסקסי ישנה מסורת ארוכה ומפוארת של כתיבה על הטבע, בעברית אין כל מסורת כזאת. גם על רקע המסורת האנגלית, "הבז" היה ייחודי הן בשפה שלו והן בטשטוש המכוון של עמדת הדובר, שמתמזגת בהדרגה עם מושא התצפית. אבל בעברית החריגות היא כפולה שכן, כאמור, אין שום מסורת, שום רקע שכנגדו אפשר להציב את החיבור הזה. כיוון שעל "הבז" עצמו כבר כתבתי וגם דיברו כאן, אני רוצה להתעכב דווקא על העניין המתמיה הזה.

למה אין מסורת של כתיבה על הטבע בעברית? שימו לב שאפילו אין שם נוח לסוגה הזאת: "כתיבת טבע" נשמע הרבה יותר מאולץ מ-nature writing. עשיתי חיפוש בגוגל על "כתיבת טבע בעברית", "כתיבה על הטבע בעברית"; אפילו לא תוצאה אחת. היכנסו לכל חנות ספרים גדולה באמריקה או באנגליה ותמצאו שם כמה מדפים גדולים שמוקדשים רק לסוגה הזאת. החל מת'ורו ועד לימינו, יש כתיבה עלית – בכך אני מתכוון לכתיבה שמתעלה על התיעוד הפשוט – על נופים כמו יערות ניו-אינגלנד, חופי הפרא של קליפורניה, מדבריות יוטה, על ציפורים ולוטרות ולוויתנים. שמות כמו ג'ון מויר, רייצ'ל קרסון, וויליאם האדסון מוכרים לכל יודע ספר אנגלי, וחלקם זכו גם למעמד מיתולוגי בתרבות. הסוגה המכובדת הזאת משכה אליה לא רק סופרים אלא גם מדענים ידועי שם (אדוארד וילסון) ומדינאים (תיאודור רווזוולט חיבר כמה ספרי טבע).

בספרות ובשירה העברית אפשר למצוא התייחסויות לטבע וגם לפרקים תיאורים יפים שלו (כמו אצל ס. יזהר, מאיר שלו, שאול טשרניחובסקי ואסתר ראב). אבל לא לכך הכוונה בסוגת כתיבת הטבע, כשם שאין הכוונה לכותבים כמו ג'ק לונדון וטד יוז. הכותב בסוגה הזאת איננו מספר סיפור, ותיאור הטבע איננו משתלב בדבר מה גדול יותר; הוא העניין עצמו ואין בלתו. יותר מכך, הכותב הזה הגיע אל הכתיבה מתחומים שונים ומשונים – צפרות, טיפוס הרים, ביולוגיה, שימור יערות וכד' – ובדרך כלל אין לו מעמד כסופר או משורר מחוץ לסוגה הזאת. להבדיל מן הסוגות הבדיוניות, בכתיבת הטבע ישנו גרעין תיעודי מוצק. הכותב הוא, לפני הכל, עד לבריאה, לא בורא עולמות בפני עצמו.

כתיבה כזאת, אני חושב, נעדרת לגמרי מן העברית. העובדה הזאת מתמיהה גם אחרי שמנפים כמה הסברים חלקיים מאד. למשל, שהטבע הארץ ישראלי לא עשיר ועצום כמו זה שבאנגליה או באמריקה, שכתיבה מודרנית בעברית בכלל היא עניין חדש יחסית, ועוד יותר חדשה היא הנוכחות של העברית בארץ ישראל. ההסברים האלה לא מניחים את הדעת. שהרי יש כתיבה ענפה מאד על הטבע הארץ הישראלי, אלא שהיא שייכת לסוגה שונה לחלוטין: ידיעת הארץ ומדריכי טיולים. תיכף נדבר על הקטגוריה הזאת. ובאשר לנוכחות המאוחרת של העברית – זו מסתבר לא עיכבה בעדן של סוגות אחרות שזכו כאן לפריחה אינטנסיבית, כגון רומנים שבוחנים את "שאלות הדור", רומן המשפחה, שירה פוליטית, אפילו פנטזיה ומדע בדיוני מקוריים יש הרבה יותר מאשר כתיבה על הטבע בעברית.

אני חושב שיש מספר סיבות להיעדר הבולט של כתיבת טבע בעברית. רמז ראשון אפשר לקבל אם נהרהר לרגע במה שמאפיין את ספרי "ידיעת הארץ", שמספרם כידוע עצום ורב. מהי העמדה הבסיסית של הכותב שם, מהי עמדת הקורא? ובכן, הכותב מוסר לקורא מידע שימושי. חלק ניכר מן המידע קשור להסטוריה של המרחב, לגיאוגרפיה ולארכיאולוגיה שלו. כשמסתכלים מקרוב, אין שם כל כך הרבה "טבע", ודאי שלא במובן של כתיבת הטבע האנגלוסקסית. אין צורך לומר שאחת המטרות המוצהרות, לפחות של חלק ניכר מן הסוגה הזאת, היא חניכה ציונית, השרשת הקשר עם הארץ, פרוייקט שהיה נחוץ במיוחד בתקופה שבהן רוב האוכלוסיה היהודית לא היתה ילידית ולא ספגה את הקשר הזה באופן אורגני מילדות.

אבל גם כשהמטרה המוצהרת איננה חינוך לציונות, האופן שבו מתפרשת "אהבת הארץ" בסוגה הזאת שונה מאד מן האופן שבו נגלה הטבע בכתיבה האנגלית. אם אני צריך להעמיד את הניגוד על שתי מלים, הייתי בוחר בניכוס מול התבוננות. ספרי ידיעת הארץ, במידה שהם מספרים לך על הטבע, מסכמים לך ומעבירים לבעלותך מידע על הצומח והחי בסביבה. זה לא בהכרח מידע מכלי ראשון, והתרשמויותיו של הכותב אינן ממין העניין. אני חוזר על האבחנה הפשוטה: אין בעברית ספרים שבהם הכותב פשוט יוצא אל הטבע ומתאר לעינינו, בשפה מדויקת ורגישה, את הנוף ובעלי החיים שבו. בספרי ידיעת הארץ, מה שחשוב הוא שהקורא יידע, כי ידע הוא נכס שימושי, והסוגה הזאת היא ביסודה פדגוגית. לכן לא יתעכבו על ציפור בודדת, אלא ימנו את כל סוגי הציפורים שמקננות באזור שאליו יצאת לטייל, ויפרטו מהן עונות הדגירה והנדידה שלהן, מהו מזונן וכדומה. מה שיש כאן זאת אריזה של מידע בחבילות קלות לקליטה; לא תיאור ולא התבוננות באירועים חולפים וחד-פעמיים בטבע.

הנה משפט שצד את עיני מיומני התצפיות של בייקר (חלקים נבחרים מהם פורסמו בכרך שמכנס את כל כתביו):

"A feeling of great exhilaration possesed me, like a sudden lungful of purer air. The great pointlessness of it, the non-sense of nature, was beautiful, and no one else would know it again, exactly as we knew it at that moment."

זאת כמוסה מרוכזת של חווית המתבונן בטבע: ההתפעמות; היופי הלא-שימושי, היופי שבאי-שימושיות, שבחוסר התכליתיות; והחד-פעמיות של הרגע.

לעומת זאת, הטבע של סוגת "ידיעת הארץ" אינו קיים כשלעצמו; הוא אינו יישות כבירה שאופפת את האדם, אדישה לקיומו, יפה עד כאב באדישותה, שוקקת חיים גלויים לחלוטין ובו זמנית חידתיים. לא ולא; ה"טבע" הארצישראלי הוא מפה מסועפת של תלים ארכיאולוגיים, אתרי מורשת, תזכורות לזכות האבות על הארץ, מסלולי הליכה, למשפחות, למיטיבי לכת, מתאים גם לאופניים, לא מעגלי, כן מעגלי, אפשר לעצור באמצע בפונדק של שלומי, אל תשכחו להצטלם בקצה הצוק, בירידה ניקח את השביל הירוק ונגיע לחורשה עם ספסלי עץ. אפשר לעשות שם הפסקת אוכל או להמשיך לצומת ולשבת באוהל האירוח הבדואי. סמיר מאד נחמד ואפילו יש לו עברית טובה!

"הטבע" של "ידיעת הארץ" הוא תפאורה עצומה, שכל כולה המתנה דרוכה להאיר את הבמה שבה נחגג הדבר העיקרי: האדם. ובעיקר האדם היהודי.

מתחת לזה רוחשת העוינות הבסיסית של היהדות אל הטבע, ואני חושב שבין שאר הטעמים והסלידות שהורישו הטקסטים היהודים הקאנוניים לספרות העברית, גם העוינות הזאת נשארה. הטבע הגולמי, הלא-מרוסן, הטבע הזה מעולם לא היה נוכח בארון הספרים היהודי. אם יש בו עניין כלשהו, הרי זה רק לתפארת האל: "יהללוהו שמים וארץ ימים וכל רומש בם" (תהלים ס"ט, ל"ה); "נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו" (תהלים צ"ח, ח'). פרקים שלמים בתהלים מונים את תופעות הטבע השונות הנגלות לאדם, רק כדי למצוא בהן עדות וראיה לכוחו ושליטתו של אלוהים בעולם. התפיסה הזאת מושרשת עמוק מאד בעולם האורתודוקסי והשפעתה ניכרת גם ברמה היומיומית, למשל בדפי שאלות ותשובות שנוגעים לתופעות הטבע.

על פי התפיסה הזאת, השתקעות אמיתית בטבע כשלעצמו היא סטיה פגאנית. אותו רגש של התפעמות, רגע של אקסטזה שנחווית בנוכחות בעלי חיים או תופעת טבע מרהיבה – אסור להם לרחף סתם כך בחלל; הם חייבים להיות מגוייסים לתכלית נעלה יותר, טרנסצנדנטית, סמויה מן העין. במידה שהדת תכיר בהם (וכאמור, באגפים היותר תורניים של היהדות, הרגשות האלה עצמם הם בגדר שיקוץ), היא תמיר אותם לחוויה מיסטית שמצביעה על הסדר האלוהי ביקום. הטבע הוא אילוסטרציה; התפעמות שאינה מובילה ליראה דתית היא עבודת אלילים. אני מניח שהמומחים ממני יכולים להצביע על יוצאים מן הכלל, אבל אני בספק אם יחלקו עלי שזהו אומנם הכלל – זהו הדיוקן הרוחני של היהדות כפי שהיא מוכרת לרובנו.

התקרבות אמפתית אל החיה, בדומה למה שבייקר מנסה לעשות ב"הבז", היא כבר בגדר טירוף. עולם החי כולו מגוייס בשפת המקורות לכינויי גנאי, וקיים מדרג ברור בין האדם, בעל הנשמה, לבין החיה, שכולה גשמיות. רק אדם שמתכחש ליסוד הרוחני שבו יבקש להיהפך לחיה (התרבות משחדת אותנו לחשוב "יירד למדרגת חיה", כאילו יש מדרגות בטבע), או ליתר דיוק, להחצין את צידו החייתי. אנתרופוצנטריזם כזה איננו ייחודי ליהדות ומאפיין את כל הדתות המונותיאיסטיות. הדתות האלה, בניגוד אולי לדימוי הרווח, מושתתות על האדרת האדם ולא על האדרת האל; רעיון ההשגחה האישית, שלפיו האל הכל יכול, בורא היקום, המושל בכל חי וצומח, מתעניין במעשים הפרטיים של כל אחד מאיתנו וגם מתחשבן איתנו לאחר המוות – הרעיון הזה הוא מגלומניה אנושית מחרידה. יחד עם זאת, בהקשר היהודי במיוחד, הסלידה האנתרופוצנטרית מעולם הטבע מקבלת משנה תוקף מסדרה של ניגודים יסודיים: חיה-אדם, טבע-עיר, יצר-מצווה, גוף-נשמה, יופי פיזי-מסירות נפש.

כתיבת הטבע במסורת האנגלוסקסית מתרכזת בצד הראשון של כל הניגודים האלה, לא בתור סרח עודף לצד השני, לא בתור מדרגה שמובילה אליו, ולא בתור מסך שמסתיר אותו. הבז הספציפי הזה, פלג המים הספציפי הזה, הרוח הנושבת על פני המישור הספציפי הזה כאן ועכשיו – הם הם העניין. אותם יש לתאר במדויק, לא להחמיץ אף פרט (אף כי תמיד השפה תקרטע במגושם אחרי החוויה), מתוך אהבה אמיתית אל החומר ואל האור ואל האוויר ואל המים, מתוך השתאות מתמדת על השתנותם. הדבר האחרון שמעניין את המתבונן האמיתי בטבע זה הוא עצמו, השבט שלו או הלאום שלו; הרי כל תשוקתו היא למצוא מפלט מן הכלא הזה של האנושי והחברתי, לכונן מחדש את הברית הקדומה עם ידידיו בעלי הכנף, או הזוחלים, או השוחים במים. זאת עמדה של ענווה מובנת מאליה, תחושת אפסות טבעית, לא מדכאת בכלל, אדרבא, יש בה דווקא עונג פשוט. האם צריך לומר איפה ניצבת הנפש הישראלית ביחס אליה?

האדם היהודי-ישראלי שואל: מה בצע לי בכל הטבע הזה אם הוא לא מאשר מחדש את שלל הזיקות שלי מחוצה לו (להסטוריה, לדת, ללאום)? האדם המתבונן שואל: מה בצע לי ב"טבע" שרק מאשר מחדש את שלל הזיקות שלי מחוצה לו?

"הבז" של בייקר הוא שיעור נפלא שנחוץ לכולנו בדה-אינסטרומנטליזציה של הטבע: איך לחדול מראיית הטבע ככלי ומשאב ולהתחיל לראות בו טוב כשלעצמו. זהו לקחה העיקרי של כתיבת הטבע במיטבה. קשה להפריז בחשיבות של הלקח הזה בעולם כל כך תועלתני, נצלני ואנתרופוצנטרי כשלנו. קריאה דרוכה בתיאורים חיים ומרגשים של הטבע היא בו זמנית שיעור בפסיכולוגיה של הענווה, באתיקה של הזדהות אמפתית, באקולוגיה של הנפש – וכל זה עוד מעבר לשיעור הפשוט בספרות יפה. אבל רגע, עכשיו אני חוטא בעצמי בתועלתנות מסדר שני, משדל אתכם לקריאה באמצעות כל מיני יתרונות ורווחים. אם כך פשוט תקראו, תקראו סתם, את הטקסטים האלה שמתבוננים בטבע, ואז גם אולי תראו אותו אחרת, ותכתבו אותו אחרת, ותעשו תיקון בעצמכם ובעולם.

הקדמה

באוקטובר 2015 פירסם אתר התחקירים/חשיפות The Intercept סדרה של 8 מאמרים בשם "מסמכי המל"טים". הסדרה התבססה על חומר סודי שהודלף מתכניות החיסולים האוויריים של צבא ארה"ב באפגניסטן, תימן וסומליה. על פי המידע שהודלף, ושהוסתר במשך שנים ארוכות מן הציבור האמריקני, החיסולים התבססו על מודיעין קלוש וגבו את חייהם של מאות אזרחים חפים מפשע, עד כדי שיעור של 9 מתוך 10 הרוגים בתקופות מסוימות. הסדרה הזאת שימשה בסיס לספר The Assassination Complex, מאת ג'רמי סקהיל וצוות האתר, שיצא לאור לפני כחודש בהוצאת "סיימון ושוסטר".

האתר The Intercept הוקם בתחילת 2014 כפלטפורמה לפרסום מסמכים נוספים שהדליף אדוארד סנודן לגלן גרינוולד, עיתונאי ה"גארדיאן". גרינוולד עזב את ה”גרדיאן” במטרה להקדיש את עבודתו לסוג החשיפות הזה, והיה אחד ממקימי The Intercept. כיום האתר מהווה מגדלור של עיתונות חוקרת אמיצה, חסרת מורא, בשלל נושאים של מדיניות צבאית וציבורית.

גרינוולד כתב את אחרית הדבר לספר The Assassination Complex. את פתח הדבר כתב אדוארד סנודן, שאין צורך להציגו. נגד סנודן עומדים אישומים בארה"ב על מסירת מסמכים סודיים (של ה-NSA) לידי גורמים לא מוסמכים, ובשנתיים האחרונות הוא מצא מקלט במקום בלתי ידוע ברוסיה. פתח הדבר שכתב לספר הוא למעשה הטקסט המקיף הראשון שהוא פירסם מאז המעשה שלו שטילטל את ממשלות המערב. זהו שילוב של אני מאמין פוליטי, ניתוח נוקב של מערכות כוח ושלטון, וקריאה מוסרית מהדהדת לאנשי-סוד שמחפים על פשעי הממסד לקום ולעשות מעשה.

המאמר של סנודן פורסם באתר The Intercept בתחילת החודש ומיד לאחר שקראתי אותו חשבתי שהוא חייב להופיע גם בעברית. אחרי שבועיים של נדנודים עקשניים הצלחתי לשכנע את אנשי השיווק של "סיימון ושוסטר" שלא ייגרם להם שום נזק כלכלי או תדמיתי מפרסום המאמר בתרגום לעברית בבלוג הנידח שלי. הסיטואציות שסנודן מתאר, מתוך גופי המודיעין האמריקאיים, והדילמות המוסריות שהוא מציב, רלבנטיות מאד גם לישראל. יחד עם זאת, קיימים גם הבדלים. על אלה הוספתי כמה מילות סיום משלי.

שתי הערות תרגום: המושג המרכזי של whistleblowing, שמופיע גם בכותרת המאמר, מתורגם תדיר לעברית כ"חשיפת שחיתות", אך למעשה המובן שלו בשיח הפוליטי האמריקאי עמוק יותר, וכרוך באקט אמיץ של יציאה נגד ממסד רב-כוח שעושה הכל כדי להשתיק את הביקורת. בהקשר הנוכחי, של גופי מודיעין וצבא שמפעילים כוח לא מרוסן נגד אזרחים תמימים, מה שהממסד חותר להסתיר זה לא סתם שחיתות אלא פשעים שמגיעים לידי רצח. על כן העדפתי את התרגום "חשיפת פשעים". ולעניין המילה government, שמציינת גם "ממשלה" וגם "שלטון", תרגמתי כך או כך לפי ההקשר.

המאמר של סנודן מצטרף לילקוט התרגומים "אנטי-מלחמה" של הבלוג.

* * *

חשיפת פשעים היא לא רק הדלפה; היא אקט של התנגדות פוליטית / אדוארד סנודן

"חיכיתי 40 שנה למישהו כמוך". אלה היו המלים הראשונות שאמר לי דניאל אלסברג כשנפגשנו בשנה שעברה. דן ואני חשנו קרבה מיידית; שנינו ידענו מה פירוש הדבר לסכן כה הרבה – ולהשתנות באופן בלתי הפיך – בעקבות חשיפת אמיתות סודיות.

אחד האתגרים של חושף הפשעים הוא לחיות עם הידיעה שאנשים ממשיכים לשבת ליד אותם שולחנות, ממש כפי שאתה ישבת, באותה יחידה, בכל רחבי הסוכנות, ורואים מה שאתה ראית, ועוברים על כך בשתיקה, ללא כל התנגדות או מחאה. הם לומדים לחיות לא רק עם אי-אמת, אלא עם אי-אמת בלתי נחוצה, אי-אמת מסוכנת, אי-אמת משחיתה. זו טרגדיה כפולה: מה שמתחיל כאסטרטגית הישרדות מסתיים בפגיעה באדם שעליו היא נועדה לשמור ובצמצום הדמוקרטיה שבשמה הוצדק הקורבן.

אבל שלא כמו אלסברג, אני לא הייתי צריך לחכות 40 שנה כדי לחזות באזרחים אחרים שוברים את השתיקה עם מסמכים סודיים. אלסברג העביר את מסמכי הפנטגון ל"ניו יורק טיימס" ולעיתונים אחרים ב-1971; צ'לסי (אז בראדלי) מאנינג העבירה לויקיליקס את יומני המלחמה של עירק ואפגניסטן ואת התכתובות הדיפלומטיות ב-2010. אני יצאתי החוצה ב-2013. עכשיו אנחנו ב-2016, ועוד אדם בעל אומץ ומצפון סיפק את המסמכים הדרמטיים שפורסמו כעת כ-The Assassination Complex, "מערך הרצח", הספר החדש של ג'רמי סקהיל וצוות "אינטרספט" (המסמכים פורסמו במקור ב-15 באוקטובר 2015 כ"מסמכי המל"טים").

לנגד עינינו מתכווץ פרק הזמן שבו מדיניות נפסדת יכולה להיחבא בצללים, מתכווצת מסגרת הזמן שבמהלכה פעילויות בלתי חוקתיות יכולות להתנהל בטרם תיחשפנה בידי אנשי מצפון. ולהתכווצות הזאת יש השלכות מעבר לכותרות המיידיות; היא מאפשרת לאנשים בארץ הזאת להתוודע אל פעולות הרות-גורל של הממשלה, לא בדרך של תיעוד הסטורי אלא באופן שמאפשר פעולה ישירה דרך הצבעה בקלפי – במלים אחרות, בדרך שמעצימה אוכלוסייה של אזרחים מושכלים בהגנתם על אותה דמוקרטיה ש"סודות מדינה" היו אמורים, באופן רשמי, לחזק. כשאני רואה אנשים פרטיים שמצליחים להוציא את המידע אל האור, אני נמלא תקווה שלא לעד נידרש לרסן את הפעולות הלא-חוקיות של ממשלתנו כדרך שגרה, לעקור מן השורש הפרת חוק רשמית דרך קבע, כמי שמכסח דשא (מעניין שכך גם החלו לכנות מבצעי חיסול מרחוק, "לקצור את הדשא").

אקט בודד של חשיפת פשעים לא ישנה את המציאות שבה חלקים ניכרים של השלטון פועלים מתחת לפני המים, מתחת לקו הראייה של הציבור. הפעילויות החשאיות האלה יימשכו, חרף הרפורמות. אבל מבצעי הפעולות הללו חייבים עכשיו לחיות בפחד שאם יש להם חלק במעשים הנוגדים את רוחה של החברה  – אם אפילו אזרח בודד חש דחף לעצור את מכונת האי-צדק הזאת – הם יהיו עלולים לתת את הדין. החוט שעליו תלוי השלטון התקין הוא אותו שוויון בפני החוק, שכן הפחד היחידי של מי שמפעיל את המכונה הוא שהיא תופעל נגדו.

יש תקווה בעתיד, כשחשיפות בודדות, יוצאות דופן, יובילו לתרבות קולקטיבית של נשיאה באחריות בקרב קהילת המודיעין. זה יהיה צעד משמעותי לקראת הפתרון של בעיה שימיה כימי השלטון שלנו.

לא כל ההדלפות דומות, וגם לא כל המדליפים. הגנרל דייויד פטראוס, למשל, סיפק למאהבת הסמויה שלו, שגם נהנתה ממעמדה ככותבת הביוגרפיה שלו, מידע כל כך סודי שלא ניתן היה לסווג אותו, כולל שמות של סוכנים חשאיים ומחשבותיו הפרטיות של הנשיא על נושאים בעלי חשיבות אסטרטגית. פטראוס לא הואשם בכל עבירה, כפי שמשרד המשפטים המליץ בתחילה, ותחת זאת התאפשר לו להודות בהתנהגות לא נאותה (נגזרו עליו שנתיים מאסר על תנאי וקנס כספי, ע.ל.). לו חייל פשוט היה מסלק ערימה של מחברות בסיווג גבוה ומעניק אותן לחברתו רק כדי לזכות בחיוך, גורלו היה עשרות שנים בכלא, ולא שרשרת של עדויות אופי מאת קברניטים רמי-דרג (השוו אצלנו את הטיפול בחיילת ענת קם לטיפול בגנרלים שהדליפו והחזיקו במידע סודי בניגוד לחוק, ע.ל.).

יש הדלפות מאושרות ויש גילויים מותרים. לעתים רחוקות פקיד ממשל בכיר מבקש במפורש מאחד מעובדיו להדליף שם של סוכנת סי.אי.איי כדי לנקום בבעלה, כפי שקרה כנראה עם ואלרי פליים. באותה מידה זה נדיר שיחלוף חודש מבלי שפקיד בכיר כלשהו יחשוף מידע מוגן שמשרת אג'נדה פוליטית של מפלגה כלשהי, מידע שבלי ספק "מזיק לביטחון הלאומי" תחת ההגדרות המשפטיות.

אפשר לראות את הדינמיקה הזאת בבירור בדיווח על "שיחת הוועידה של יום הדין" של אל-קאעידה, שבו פקידי מודיעין, שרצו כנראה לנפח את איום הטרור ולהסיט את הביקורת על המעקבים ההמוניים, גילו לאתר אינטרנט ניאו-קונסרבטיבי תיאור מפורט להדהים של שיחות מיורטות, כולל מיקום המשתתפים ותוכן מדויק של הדיונים. אם להאמין לטענות הפקידים, הם "שרפו" לבלי שוב דרך ייחודית לאסוף מידע על התכניות והכוונות המדויקות של מנהיגי הטרוריסטים רק למען רווח פוליטי קצר-מועד בחדשות. אף אחד אפילו לא ננזף על הסיפור שעלה לנו ביכולת לצותת למה שהוצג כקו החם של אל-קאעידה.

אם מה שעומד על הפרק הוא לא פוטנציאל ההיזק או החריגה מסמכות, מה מבחין בין חשיפה מותרת לחשיפה אסורה?

התשובה היא – שליטה. הדלפה היא קבילה אם איננה נתפסת כאיום, קריאת תיגר על הזכויות הבלעדיות של הממסד. אבל אם לכל החלקים הנפרדים של הממסד – לא רק הראש אלא גם הידיים והרגליים, כל חלק בגוף – מוקנית הזכות לדון בעניינים הרלבנטיים, זהו כבר איום קיומי על המונופול הפוליטי המודרני על השליטה במידע, בפרט אם מדובר בחשיפה של עוולות, מעשי הונאה ופעילות בלתי חוקית. אם אין בידך להבטיח שרק אתה יכול לעשות שימוש בזרימת המידע הנשלט, אז הצטברות כל העובדות שהס מלהזכירן נראית יותר ויותר כמו עול ולא נכס.

חשיפות שבאמת חורגות מסמכות הן בהכרח אקטים של התנגדות, אם לא נעשו לצורך תקשורתי בלבד, להחמיא לדימוי או למוניטין הציבורי של מוסד מסוים. זה לא אומר שמקורן תמיד בדרג העובדים הנמוך. לפעמים האדם שיוזם את החשיפה נמצא בפסגת העוצמה. אלסברג היה בדרג הגבוה ביותר; הוא דיווח לשר ההגנה. אתה לא יכול להגיע גבוה יותר, אלא אם כן אתה בעצמך שר ההגנה. כשאתה פקיד רם-דרג כל כך, אין לך תמריץ לחשוף סודות לטובת הציבור, כיוון שממילא יש לך את היכולת לעצב את המדיניות ישירות.

בקצה הנגדי של הספקטרום נמצאת מאנינג, חיילת זוטרה, קרוב מאד לתחתית ההירארכיה. אני הייתי באמצע מסלול הקריירה המקצועית. ישבתי לשולחן אחד עם קצין המידע הראשי של הסי.אי.איי, ודיווחתי לו ולקצין הטכנולוגיה הראשי בזמן שהם הכריזו "אנחנו מנסים לאסוף הכל ולשמור הכל לתמיד", וכולם עדיין חשבו שזאת ססמת עסקים חמודה. באותו זמן תכננתי את המערכת שתשמש אותם לעשות בדיוק את הדבר הזה. לא דיווחתי לקובעי המדיניות, לשר ההגנה, אלא לצד המבצעי, למנהל הטכנולוגי של סוכנות הביטחון הלאומית. פשעים ממלכתיים יכולים לגרום לאנשים מבפנים, מכל דרג שהוא, לחשוף מידע, גם במחיר סיכון אישי גבוה, כל עוד הם משוכנעים שחובתם לעשות כך.

להגיע אל האנשים האלה, לעזור להם להבין שנאמנותם העליונה כמשרתי ציבור היא לציבור ולא לשלטון – זהו האתגר. זהו שינוי משמעותי בתרבות החשיבה של עובדי ממשלה בימינו.

טענתי שהנסיבות בוחרות את חושפי הפשעים. זה לא קורה בגלל מי שאתה או בגלל הרקע שלך. מה שקובע זה לְמה נחשפת, לְמה היית עד. בנקודה הזאת מתעוררת השאלה: האם אתה מאמין בכנות שיש ביכולתך לתקן את המצב, להשפיע על המדיניות? לא הייתי מעודד אנשים לחשוף מידע, או אפילו פשעים, אם הם לא מאמינים שתהיה בכך תועלת, שכן העיתוי הנכון עשוי להיות נדיר ממש כמו הנכונות לפעול.

זהו פשוט שיקול אסטרטגי מעשי. חושפי פשעים הם חריגים סטטיסטיים; על מנת שיהיו אפקטיביים ככוח פוליטי, עליהם להעצים ככל האפשר את התועלת הציבורית שניתן למצות מן הזרע הנדיר הזה. כשאני שקלתי את ההחלטה שלי, הגעתי לכלל הבנה כיצד שיקול אסטרטגי אחד, כמו הציווי המוסרי ליצור הזדמנות לבלימת מגמה גלובלית שכבר הרחיקה לכת יותר מדי, עשוי לגבור על שיקול אסטרטגי אחר, כמו הצורך להמתין עד חודש לפני הבחירות הפנימיות. הייתי ממוקד במה שראו עיני ובתחושתי הבלתי מעורערת שהשלטון, שבו האמנתי כל חיי, היה מעורב במעשה רמייה כה אדיר.

בבסיס התהליך הזה נמצאת ההבנה שחשיפת פשעים היא אירוע של רדיקליזציה; וב"רדיקלי" אני לא מתכוון ל"קיצוני", אלא למובן המקורי של radix, מן השורש. בשלב כלשהו אתה תופס שאינך יכול פשוט להמשיך להזיז אותיות על נייר ולקוות לטוב. אתה לא יכול פשוט לדווח לממונה עליך, כפי שאני ניסיתי לעשות, כיוון שממונים מטבעם נעשים קצרי-רוח. הם חושבים על הסיכון המבני לקריירה שלהם. הם חוששים "לטלטל את הסירה" ושייצא להם "מוניטין". אין תמריצים לחולל רפורמה משמעותית. ביסודו של דבר, שינויים בחברה הפתוחה מתקדמים מלמטה למעלה.

כחבר בקהילת המודיעין, עשית כבר הרבה ויתורים למען עבודתך. כבלת את עצמך בשמחה לאיסורים דרקוניים. אתה עובר בדיקות פוליגרף מרצון; אתה מספר לממשלה הכל על חייך. אתה מוותר על הרבה זכויות משום שאתה מאמין שמשימתך כה נכונה וצודקת שיש בה כדי להצדיק אפילו את הקרבת מה שקדוש לך. המטרה היא מטרה נעלה.

ולנוכח ראיות שהשלטון חותר תחת החוקה, ורומס את האידאלים שאתה מאמין בהם בלהט – לא בשוליים, לא בזוטות, אלא כתוצאה מהותית של השיטה – אתה חייב להחליט. כשאתה רואה שהתכנית או המדיניות סותרות את השבועות והחובות שנשבעת לחברה שלך ולעצמך, אז אין דרך לפייס בין השבועה והחובה הזאת לבין השיטה. למי מהן נאמנותך גדולה יותר?

אחת העובדות הבולטות בגילויים של השנים האחרונות, ובקצב המואץ שלהם, היא שהם התרחשו בתקופה  שבה אמריקה היא "מעצמת-על ללא עוררין". יש לנו כיום את המכונה הצבאית הגדולה ביותר בהסטוריה העולמית, והיא נשענת על מערכת פוליטית שנוטה יותר ויותר לאשר שימוש בכוח בכל עילה אפשרית. כיום העילה היא טרור, אבל זה לא מפני שהמנהיגים שלנו מודאגים כל כך מטרור או חושבים שהוא מהווה איום קיומי על החברה שלנו. הם מכירים בכך שגם אם היינו סופגים התקפות 9/11 מדי שנה, עדיין יותר אנשים היו מתים מתאונות רכב או מהתקפי לב, ובכל זאת איננו רואים השקעה דומה של משאבים לטיפול באיומים החמורים יותר האלה.

לאמיתו של דבר, אנחנו חיים במציאות שבה ישנו מעמד פוליטי אשר חש מחויב לחסן את עצמו כנגד האשמות בחולשה. הפוליטיקאים שלנו פוחדים מן הפוליטיקה של הטרור – מן ההאשמה שאינם מתייחסים לטרור ברצינות – יותר מאשר מן הפשע עצמו.

התוצאה היא שהגענו ליכולות שאין דומה להן, משוחררות מכבלי הדרג המדיני. פיתחנו תלות במה שנועד להיות במקורו מחסום של מוצא אחרון: בתי המשפט. לאחר שהשופטים הבינו שהחלטותיהם נטענות כעת בחשיבות פוליטית גדולה הרבה יותר מן המתוכנן, הם עשו מאמצים כבירים בתקופה שלאחר 9/11 להימנע מביקורת על החוקים או הפעולות של הרשות המבצעת בכל הקשור לביטחון הלאומי. הם גם נמנעו מלהציב תקדימים מגבילים, ולו גם ראויים לחלוטין, שהיו עלולים לרסן את השלטון למשך עשרות שנים בעתיד. המשמעות היא שהמוסד הכי חזק שהאנושות אי פעם ידעה הוא גם המוסד הכי פחות מרוסן. אבל אותו מוסד מעולם לא יועד לפעול באופן כזה; להיפך, הוא יוסד על הרעיון המפורש של איזונים ובלמים. הדחף המייסד שלנו היה לומר: "על אף כוחנו הרב, אנו מרוסנים מרצון".

כשאתה נכנס לתפקידך במטה הסי.אי.איי, אתה מרים יד ונשבע – לא לממשלה, לא לסוכנות, לא לחשאיות. אתה נשבע אמונים לחוקה (השוו את "שבועת האמונים לצה"ל", שתובעת צייתנות מוחלטת למוסדות, לא לערכים, ע.ל.). וישנו החיכוך הזה, היריבות הגואה בין החובות והערכים שעליהם דורשת ממך הממשלה להצהיר, לבין הפעילויות הממשיות שהיא דורשת ממך ליטול בהן חלק.

הגילויים הנוכחיים על תכנית ההרג של ממשל אובמה חושפים שחלק כלשהו באופי האמריקאי מוטרד מאד מהפעלת כוח ללא כל רסן וביקורת. ואין דוגמה ברורה יותר להפעלת כוח בלתי מרוסנת מאשר מי שנוטל לעצמו את הזכות להוציא אדם להורג מחוץ לשדה הקרב וללא כל מעורבות של הליך משפטי.

על פי ההבנה המסורתית ביחס לפעילות הצבא, אין להטיל מגבלות משפטיות מראש על הפעלת כוח קטלני בשדה הקרב. כשצבאות יורים זה על זה, אין מקום לשופט בשדה הקרב. אבל עכשיו השלטון החליט – ללא שיתוף הציבור, ללא ידיעתנו והסכמתנו – ששדה הקרב הוא בכל מקום. מי שאינו מהווה איום מיידי בשום מובן ממשי מוגדר מחדש, תוך עיוות של השפה, כמי שתואם להגדרה הזאת.

באופן בלתי נמנע, העיוות המושגי מוצא את דרכו הביתה, יד ביד עם הטכנולוגיה שמאפשרת לפקידים להפיץ אשליות נוחות על חיסולים כירורגיים ומעקב בלתי פולשני. קחו למשל את הגביע הקדוש של "התמדת מל"טים", יכולת שארה"ב חותרת אליה כבר עשרות שנים. היעד הוא לפרוש מערך של מל"טים סולאריים, שמסוגלים לשוטט באוויר במשך שבועות מבלי לנחות. ברגע שזה מתאפשר, ומצמידים לתחתית המל"ט כל סוג נפוץ של מתקן לקליטת אותות, שמנטר, ללא מיצמוץ, את כתובות הרשת השונות של כל מחשב נייד, סמארטפון ואייפוד, אפשר לדעת לא רק איזה מכשיר נמצא באיזו עיר, אלא גם באיזו דירה מתגורר כל מכשיר, לאן הוא הולך בשעות מסוימות, ובאיזה מסלול. ברגע שיודעים את המכשירים, יודעים את בעליהם. כשעושים את בכמה ערים במקביל, מתקבל מעקב אחרי אוכלוסיות שלמות, ולא רק אחרי אנשים מסוימים.

תוך שהן מנצלות את הצורך המודרני להישאר מחובר כל הזמן, ממשלות מסוגלות להפחית מערכנו עד כדי חיות מתוייגות, בהבדל העיקרי שאנחנו שילמנו על התגיות והן מונחות בכיס שלנו. זה נשמע כמו פרנויה דמיונית, אבל כל כך קל ליישם את זה ברמה הטכנית שאני לא מסוגל לדמיין עתיד שבו לא ינסו זאת. בתחילה זה יוגבל לאזורי מלחמה, בהתאם לנוהג שלנו, אבל טכנולוגיות מעקב נוטות לעקוב אחרינו גם הביתה.

כאן מתגלה הסוג הייחודי של הלאומנות האמריקאית שלנו כחרב פיפיות. אנחנו מתחנכים כיחידי סגולה, חושבים שאנחנו האומה הנעלה, שייעודה למשול באחרות. הסכנה היא שאנשים מסוימים באמת יאמינו בכך, וחלקם יצפו שהתגלמותה של הזהות הלאומית – כלומר, השלטון שלנו – יתאים את עצמו לחזון הזה.

כוח בלתי מרוסן הוא הרבה דברים, אבל אמריקאי הוא לא. במובן הזה, חשיפה של פשעים נעשית יותר ויותר לאקט של התנגדות פוליטית. חושף הפשעים מפעיל את האזעקה ומפנה את הזרקור, וממשיך את מורשתם של אמריקאים כמו פול רביר.

אותם אנשים שעומדים מאחורי החשיפות האלה עברו טלטלה כה עזה בעקבות מה שראו, שהם מוכנים לסכן את חירותם וחייהם. הם יודעים שאנחנו, העם, זה הבלם החזק והאמין ביותר כנגד הכוח של השלטון. מי שממוקם בדרגי השלטון הגבוהים ביותר – עומדים לרשותו יכולת פעולה יוצאת דופן, משאבי ענק, נגישות עצומה למוקדי השפעה, ומונופול על אלימות. אבל בחשבון האחרון, יש רק נתון חשוב אחד: האזרח הפרטי.

ויש יותר מאיתנו מאשר מהם.

תרגום: עידן לנדו

From THE ASSASSINATION COMPLEX by Jeremy Scahill. Copyright © 2016 by First Look Media Works, Inc. Reprinted by permission of Simon & Schuster, Inc. All rights reserved.

* * *

מילות סיום

עד כמה המאמר של סנודן רלבנטי לישראל של ימינו? לפרקים נדמה שהוא נכתב על ישראל. המשפט המהדהד מכל אולי הוא זה: "אנחנו מתחנכים כיחידי סגולה, חושבים שאנחנו האומה הנעלה, שייעודה למשול באחרות. הסכנה היא שאנשים מסוימים באמת יאמינו בכך, וחלקם יצפו שהתגלמותה של הזהות הלאומית – כלומר, השלטון שלנו – יתאים את עצמו לחזון הזה." ספק אם סנודן באמת חושב שזאת רק "סכנה" או כבר מציאות חיינו. בישראל, כמו באמריקה.

גם אצלנו, גופי הצבא והמודיעין פועלים תחת מעטה חשאיות כבד. גם אצלנו, המעטה הזה מנוצל לביצוע פשעים נגד אזרחים חפים מפשע. רק שאצלנו הפשעים מתבצעים במרחק של קילומטרים ספורים ולא אלפי קילומטרים מהבית. ישראל היא מפעילת המל"טים המסיבית ביותר בעולם אחרי ארה"ב (ויצרנית המל"טים המובילה בעולם). הליכי האישור של החיסולים מן האוויר, הסטטיסטיקה האמיתית על שיעור האזרחים החפים מפשע שנהרגו או נפצעו ברצועת עזה – אינם ידועים לציבור ואינם נושא לדיון ציבורי. הנתונים שמפורסמים שונים כל כך מנתונים של ארגוני זכויות אדם ושל האו"ם, עד שיש להתייחס אליהם כתעמולה צבאית.

ישראל מכרה ועדיין מוכרת כלי נשק למשטרים שמעורבים ברצח עם ובפשעים נגד האנושות. חברות סייבר ישראליות מספקות מערכות מעקב שמשמשות לרדיפת מתנגדי משטר ודיכוי פוליטי. מעגלי הסוד של המצויים בעסקים הרקובים האלה כוללים מאות, אולי אלפי אזרחים ישראלים. כל אחד מהם נוצר בליבו סוד מושחת; כל אחד מהם נשבע אמונים למאזן הרווחים, לטכנולוגיה, ל"יחסי החוץ" – על חשבון החובה המוסרית הפשוטה לא להפיץ הרג וסבל בעולם. הם שומרי הסף של תעשיית המוות; שיגשוגה נבנה משתיקתם.

בישראל, כמו באמריקה, יש צורך דחוף במדליפים, חושפי פשעים, מטלטלי סירות. מדובר כאן על משהו רדיקלי הרבה יותר מ"שוברים שתיקה" – גוף שאינו אוסף ראיות קבילות לביצוע פשעים וממילא מגיש את כל פרסומיו לאישור הצנזורה. מה שנחוץ הוא גילוי מתוך המערכת של דו"חות מבצעיים מסווגים, החלטות ותכתובות, חוזים ותשלומים, בדומה לחומר שפורסם ב-The Intercept.

חשיפה כזאת עלולה לגבות מחיר אישי כבד, אך לא חייבת. סנודן נחשף מרצונו, ושאר המקורות שמזינים את ויקיליקס ואת The Intercept באופן קבוע לא נחשפו מעולם; צ'לסי (ברדלי) מאנינג, שנחשפה והועמדה לדין, היא היוצאת מן הכלל. הקפדה על אנונימיות במסירת החומר, ומסירתו לגורם המתאים, יכולות להגן על שלומו של המדליפ/ה. כל עוד אין בארץ אתר שמתמחה בפרסום וטיפול בחומרים כאלה, אפשר פשוט להעביר אותם לחו"ל. אבל מה הבעיה, בעצם, להקים אתר כזה, ולו גם אד-הוק, בניהול מקומי?

למי נאמנותך גדולה יותר, שואל סנודן, לחוקה או לשיטה? לאידאליסטים האמריקאים, התשובה ברורה. אבל מה התשובה הישראלית? חוקה אין, וסט ערכים דמוקרטי ומוסרי כבר מזמן איננו חלק מן החינוך שמקבל האזרח הישראלי בבית הספר, ברחוב או בבית המשפט. כשסנודן מדבר על "מעשים הנוגדים את רוחה של החברה", הוא יודע למה הוא מתכוון ב"רוחה של החברה" האמריקאית. לא עולה על דעתו – כך אני מקווה – לפקפק בקיומה של רוח זו, באיתנותה. ורק משום שהוא חש את מלוא עוצמתה בגבו, הוא מרשה לעצמו לעמוד מול החברה הזאת, ש"בגדה" ברוחה המקורית, ולהשמיע לה דברי תוכחה.

אבל המוכיח בשער בישראל, בזמן הזה, האם יש לו רוח כזאת בגבו? האם יש "מצפון חברתי" שהוא יכול לעורר, להפציר ולדחוק בו שיחזור לעשתונותיו? השאלה הזאת נותרת פתוחה; למיואשים הייתי מייעץ לחשוב מדוע מושקעים כל הזמן מאמצים אדירים בהסתרה, הכחשה ו"הסברה" (ולא רק כלפי חוץ) – אם אין מצפון חברתי ואין פקפוקים ואין בושה.

כך או כך, אין בספקות הללו כדי כדי לגרוע מן הצורך הדחוף במדליפים, חושפי פשעים ומטלטלי סירות. כי עוול הוא עוול ופשע הוא פשע ומספיק מצפון יחיד בעולם לומר זאת.

"מנקודת המבט של הפוליטיקה", כתבה חנה ארנדט, "האמת נושאת אופי רודני. על כן רודנים שונאים אותה, ובצדק פוחדים מתחרות עם עוצמתה השתלטנית שאין למשול בה… המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי." בחשבון האחרון, סיכמה ארנדט, "בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה".

לאוריאל פררה, בהוקרה

משטרים שמושתתים על אי צדק בסיסי חייבים לטפח מערכת של שקרים מוסכמים כדי לשרוד את ההתנגשות היומיומית בין הצהרות רשמיות למציאות בפועל. באופן פרדוקסלי, דווקא משטרים דמוקרטיים-לכאורה חייבים לשקר יותר לאזרחיהם, משום שאלה נחשפים למגוון מקורות מידע בלתי תלויים בשלטון. משטר רודני, שחולש גם על מקורות המידע של נתיניו, לא צריך לשקר כל הזמן; ממילא אין אלטרנטיבות לאמת הרשמית.

לא כל השקרים משכנעים, ועל כן מערכת התעמולה אינה פוסקת מלייצר תחליפים למציאות. אבל חלק מן השקרים תופסים, משתרשים, והופכים למובן מאליו של הציבור הרחב. גם המשטר הישראלי, שמושתת על ניצול דו-ראשי קיצוני – אפרטהייד מעבר לקו הירוק ואוליגרכיה בתוכו – חייב לפרנס מערכת שקרים שכזאת. וגם בה ישנם שקרים עקרוניים, שהם כבר נחלת הכלל, מעבר לכל פקפוק. למשל: רוב הישראלים חושבים שבקעת הירדן נמצאת בריבונות ישראלית ושרוב תושביה יהודים; שהבדואים בנגב תובעים לעצמם כמעט מחצית משטחו; שמבצעי "עופרת יצוקה" "עמוד ענן" ו"צוק איתן" פרצו בגלל התגרות והסלמה באש של החמאס שאילצו את ישראל להגיב; שרשות הטבע והגנים היא ארגון ירוק בלבד ולא מכשיר שלטוני רב עוצמה ל"ניקוי" שטחי הלאום מערבים; שדובר צה"ל מוסר דיווחים נאמנים על פעולות הצבא ואיננו שקרן סדרתי. כל אלה הם יותר מסתם שקרים חולפים. אלה שקרים עקרוניים, עמודי תמך של המשטר שנוצקו עמוק-עמוק בתודעת הישראלים. הם מייצרים עולם בדיה, הפוך לחלוטין לעולם המציאות, שבו האוכלוסיה היהודית שבין הנהר והים נתונה תחת איום קיומי מתמיד מצד האוכלוסיה הערבית. בפועל, הסכנה לחייו של ערבי בארץ הזאת, לקורת הגג שמעל ראשו, לפרנסתו ולמשפחתו, חמורה הרבה יותר מאשר הסכנה ליהודי. אבל היהודים חיים בעולם בדיה.

הבלוג הזה עוסק הרבה מאד ביצרני הבדיות הרשמיים. העיסוק החוזר ונשנה באמת ותעמולה מעלה, מטבע הדברים, כמה שאלות עקרוניות. אלה צצות כל הזמן אבל מפאת קצב האירועים וגם ההתעקשות להתמודד עם הקונקרטי ולא לברוח אל המופשט, הן נדחקות הצידה. בכל זאת, כדאי מפעם לפעם (ובזמן הבחירות, גארבג' טיים טוטאלי של המחשבה הפוליטית, אפילו מומלץ) לחזור אל היסודות, ולשאול שאלות כמו "מה לפוליטיקה ולאמת?", "מה לאזרח ולאמת?". אלה השאלות העומדות במוקד המסה של חנה ארנדט שמיד אגיע אליה, אבל אני מבקש להגיע אליה דרך קטע קצר שכתב העיתונאי האמריקאי רון סוסקינד.

סוסקינד, זוכה פרס פוליצר, חקר לעומק את תרבות השקר של ממשל בוש השני, והגיע למסקנות מאירות עיניים. במאמר שפירסם ב-2004 הוא מספר את האנקדוטה הבאה:

"בקיץ 2002, לאחר כשכתבתי מאמר ב"אסקוויר" שלא היה לרוחו של הבית הלבן, על יועצת התקשורת הקודמת של בוש, קארן יוז, היתה לי פגישה עם יועץ בכיר של הנשיא. הוא הביע את מורת רוחו של הבית הלבן, ואז אמר לי משהו שבשעתו לא לגמרי הבנתי – אבל הוא מזקק, כך אני מבין עכשיו, את מהות הנשיאות של בוש.

העוזר אמר שאנשים כמוני נמצאים "במה שאנחנו קוראים קהילה מבוססת-מציאות", שאותה הגדיר כאנשים ש"מאמינים שפתרונות הם תולדה של חקירה שקולה של מציאות בת-זיהוי". אני הנהנתי ומלמלתי משהו על עקרונות הנאורות ואמפריציזם. הוא חתך אותי. "העולם לא עובד ככה יותר", הוא המשיך, "אנחנו אמפריה עכשיו, וכשאנחנו פועלים, אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. ובזמן שאתם חוקרים את אותה מציאות – באופן שקול, כדרככם – אנחנו נפעל שוב, וניצור מציאויות חדשות אחרות, שגם אותן אתם יכולים לחקור, וככה הדברים יתנהלו. אנחנו מי שפועל בהסטוריה… ולכם, לכולכם, נשאר רק לחקור את מה שאנחנו עושים."

הציטוט הנוקב הזה ממש מהדהד את הקישור שארנדט עושה בין אמירת שקר לבין פעולה פוליטית, לעומת אמירת האמת שאיננה, ברגיל, חורגת מן הטריביאלי. רק במצבים מיוחדים – שבהם מושלת בכל מה שארנדט מכנה "אמירת שקר עקרונית" – הופכת אמירת אמת לפעולה פוליטית. ובכל זאת, כדאי לאמץ את פכחונו של אותו יועץ אמריקאי. אנו – עיתונאים, בלוגרים, סתם אזרחים הגונים – שייכים לקהילה אחת, שנצמדת באורח כמעט ילדותי אל העובדות; קהילה "מבוססת-מציאות". אבל העניינים נחתכים במקום אחר לגמרי, בקהילת מחוללי-המציאות. יחסי הכוחות מראש אינם מאוזנים; האדם הממוצע תמיד ייסחף יותר אחרי פעולה ממשית בעולם – שיגור כוחות צבא, הקמת גדרות, עקירת יישובים – מאשר אחרי תיאור גרידא של העולם. פעולה דרמטית שמבוססת על שקרים תסעיר את רגשותיו יותר מאשר אי-פעולה שמבוססת על אמת. את כל זה צריכים לזכור גם אותם אינטלקטואלים שמפארים את "אמירת האמת" בקונטרסים שלהם כ"פעולה בעולם". לא, פעולת דיבור לא הופכת לפעולה בעולם רק מכוח הכרזתה ככזו בפיה של פעולת דיבור נוספת, ולו גם תהא זו מודפסת באות מודגשת ומהדהדת.

ועוד לקח מדבריו של אותו יועץ: אין טעם להציג את תוצאות החקירה שלנו לשלטון, אין טעם להתדפק על דלתותיו בתחינה שיואיל להביט במה שהעלו חקירותינו. כפי שהעיר פעם נועם חומסקי, ראוי להתנער מן הסיסמה "To speak truth to power". השלטון יודע את האמת, ויותר מכך – היא לא מעניינת אותו. חבל לבזבז את הזמן עליו. האמת היא עניין לאזרחים.

ועכשיו לארנדט.

על "אמת ופוליטיקה" של חנה ארנדט

ארנדט פירסמה את המסה הנרחבת "אמת ופוליטיקה" מעל דפי ה"ניו-יורקר" בפברואר 1967. בכנות אופיינית היא מציינת כבר בהערת השוליים הפותחת שעילת כתיבתה היתה הסערה שחולל ספרה "אייכמן בירושלים" (1963), ובפרט שתי סוגיות שהיא עוררה: האחת, האם תמיד לגיטימי לומר את האמת; והשניה, השקרים הרבים שהופצו על אודות העובדות שמדווחות בספר והדברים שכתבה בו ארנדט עצמה. המסה אכן משוטטת בין שלוש זירות שונות שלפרקים פולשות זו לזו: עיון פילוסופי במושג ה"אמת", ניתוח פוליטי של יחסי השלטון עם האמת, והערות על דמותו של "דובר האמת" בבדידותו המזהרת, שהן למעשה הרהורים אישיים מאד, במסווה קלוש של דיון עקרוני.

כוונתי הראשונית היתה לתרגם את הטקסט – שלא תורגם לעברית עד כה – בשלמותו. אבל במהלך העבודה, אחרי התלבטות מסוימת, החלטתי להתרכז רק בניתוח הפוליטי ולהזניח את החלקים הפילוסופיים ואולי גם הפסיכולוגיים. גם מן הניתוח הפוליטי השמטתי פסקאות מסוימות, כך שמה שתראו לפניכם אינו יכול להיחשב תרגום של המסה אלא לכל היותר אוסף של מובאות מורחבות מתוכה. באופן מפתיע אולי, אפשר לקרוא בהן כרצף לכיד גם ללא ההקשר הטקסטואלי הרחב יותר, וזה כנראה סימן ההיכר הבדוק ביותר להגות מבריקה.

בכל זאת, את החופש החצוף-משהו בהשמטת חלקים מן המקור שנטלתי לעצמי במלאכה הזאת עליי להצדיק בכמה מלים.

אם לומר בקצרה, הדיון הפילוסופי במסה של ארנדט אינו מעמיק ונדמה כי זיקתו לדיון הפוליטי מאולצת. ראשית, ארנדט מבחינה בין "אמת שכלית" (rational truth) ל"אמת עובדתית" (factual truth) – אבחנה שהיא מיד מודה שאין לה בסיס עקרוני. לכאורה, האמת השכלית היא משאת נפשם של הפילוסופים והמדענים, ואילו האמת העובדתית היא משאת נפשם של העיתונאים. אך אם יש מובן כלשהו למושג האמת, היחידות והבלעדיות הן חלק בלתי נפרד ממנו. דיבור על "אמיתות שונות", או על "האמת שלי לעומת האמת שלך" הוא ביטוי של שפה יומיומית שאין מאחוריו הנמקה פילוסופית. האמת היא אחת – גם אם איננה בחזקתו של אף אדם יחיד, וגם אם הדרכים להשיגה שונות ומגוונות. מן האבחנה בין אמת שכלית לאמת עובדתית משתמע כאילו האמת השכלית איננה נבחנת בהתאמתה לעובדות – השתמעות חשודה מאד שספק אם מדענים ואפילו רוב הפילוסופים יסכימו לה.

ארנדט מזכירה גם כמה הוגים שהתייחסו למתח בין האמת לפוליטיקה, ביניהם אפלטון והובס. אך אותם, מסתבר, העסיקו בעיות שונות מאד מאלה שמעסיקות אותה במחצית השניה של המאה ה-20. אפלטון דן בהבדלים בין טעות לשקר, ועיקר ביקורתו היתה נגד הבורים, לא נגד השקרנים. הובס שואל מתי האמת מעניינת את בעל השררה, ומשיב – רק כשצומח לו ממנה רווח או הפסד. אמירת שקר מאורגנת, כפנומן פוליטי, היתה זרה להם לחלוטין.

בהמשך מציינת ארנדט שעבור מרבית הפילוסופים המערביים, הניגוד ל"אמת" לא היה "שקר" אלא "דעה" או "אשליה", וזאת משום שהפילוסופיה המערבית רדפה באובססיביות אחר הגביע הקדוש של הידיעה הוודאית, ורק ידיעה כזאת זוהתה עם "אמת". כל מה שעמד בדרכה היה ההיפך ממנה – צירופי מקרים, סברות כרס ודעות קדומות. גם כאן, המושג הפוליטי של אמירת שקר מאורגנת (כפרקטיקה שלטונית קבועה) איננו חלק מן הדיון הפילוסופי ושוב עולה התהייה במה בכלל מחכים אותנו אותו דיון בבואנו לבחון את היחס בין האמת לפוליטיקה.

בחלקה האחרון של המסה פונה ארנדט לדבר על אומר-האמת (truthteller) כמגדלור אנושי שמתעקש להאיר פינות חשוכות בחברה, אדם שניצב הרחק מחוץ לזירת הכוחות הפוליטית ולכן אינו תלוי בה. זהו דימוי מאד רומנטי שבו נשזרים אמירת האמת ומעשה הסיפור או השיר (נזכרים שם הומרוס והרודוטוס כתקדימים), וברור שבראי הנפש שלה גם ארנדט עצמה, שספרה על אייכמן גזר עליה חרם ונידוי קשים מאד מצד האליטה האינטלקטואלית בארצה ומחוץ לה, היא נצר לאותה שושלת מפוארת. ההערות האלה יעניינו את מי שמתעניין באדם חנה ארנדט ובתפיסתה העצמית, אבל לא בהכרח את מי שמתעניין בהגותה הפוליטית.

יחד עם זאת, חלק ניכר מהמסה מרתק ומעורר מחשבה ביותר. זהו החלק שבו מתגלה גדולתה של ארנדט כהוגה פוליטית מקורית ואמיצה. בחלק הזה היא מנתחת את האיום הרוחש תמיד מכיוון האמת העובדתית אל השלטון; את מעמדה השברירי של אותה אמת, שדורש הגנה מתמדת; ואת הדינמיקה ההסטורית שהופכת את אמירת האמת לפעולה פוליטית. אורוול (שגם הוא שילם מחיר אישי כבד על כתיבתו הפוליטית) היה תמציתי יותר כשקבע: "בזמנים של הולכת שולל כללית, אמירת אמת היא מעשה מהפכני". ארנדט מפוכחת יותר, פסימית כמעט לכל אורך הדרך, ורק בסוף דבריה פותחת צוהר קטן של תקווה.

מתוך "אמת ופוליטיקה" / חנה ארנדט

"מול המתקפה החזיתית של השררה, סיכויי ההישרדות של האמת העובדתית קלושים למדי; היא תמיד נמצאת בסכנה שתידחק החוצה מן העולם, לא רק באופן זמני אלא גם, פוטנציאלית, לצמיתות. עובדות ואירועים הם דברים שבריריים לאין שיעור יותר מאקסיומות, תגליות ותיאוריות – ולו הפרועות ביותר – פרי השכל האנושי; הם מתקיימים בזירה המשתנה תדיר של ענייני אנוש, אשר בשטף זרימתם רק מבנה השכל האנושי נותר קבוע באופן כלשהו. משירדו לאבדון, שום מאמץ רציונלי לא יוכל לגאול אותם בחזרה. שוו בנפשכם שההסטוריה היתה מונעת מאוקלידס להנחיל לדורות הבאים את המתמטיקה שלו, מאינשטיין להנחיל את תורת היחסות, ואפילו מאפלטון להנחיל את הפילוסופיה שלו. הסיכויים שתורות אלה היו משוחזרות במרוצת הזמן אולי אינם גדולים, אך הם טובים לאין ערוך מן הסיכויים שעובדה משמעותית שנשכחה, או יותר סביר, הושכחה במזיד, תתגלה מחדש באחד הימים".

"סודות מדינה, בלי ספק, תמיד היו קיימים; כל ממשלה חייבת לסווג מידע מסוים ולהסתיר אותו מידיעת הציבור. במי שחושף סודות אותנטיים תמיד נהגו כבוגד. זה לא העניין. העובדות שעליהן אני מדברת הן פומביות, אך אותו ציבור שיודע אותן מסוגל, לעתים באופן ספונטני, להטיל טאבו על כל דיון ציבורי ולהתייחס אליהן כאילו הן משהו שלמעשה הן לא – כלומר, סודות… במידה שאמיתות עובדתיות לא מקובלות זוכות ליחס סובלני במדינות חופשיות, הן הופכות, במודע או שלא במודע, לדעות".

"מנקודת המבט של הפוליטיקה, האמת נושאת אופי רודני. על כן רודנים שונאים אותה, ובצדק פוחדים מתחרות עם עוצמתה השתלטנית שאין למשול בה, ומעמדה רעוע בעיני ממשלות שנשענות על הסכמה ונמנעות מכפייה. העובדות הן מעבר להסכם ולהסכמה, וכל כמה שידונו בהן – כל חילופי הדעות שמבוססים על מידע נכון – לא יתרמו לביסוסן. עם דעות לא נעימות אפשר להתווכח או להתפייס ואפשר גם לדחות אותן, אבל בעובדות לא נעימות יש עיקשות מעוררת חימה, שדבר לא יסיטה ממקומה, זולת שקרים בוטים. הבעיה היא שאמת עובדתית, ככל אמת אחרת, תובעת בנחרצות שיכירו בה ושוללת כל אפשרות לפולמוס; ופולמוס הוא לב ליבם של החיים הפוליטיים."

"… בטענה של אמת יש אטימות משונה… בשום מקום האטימות הזאת אינה גלויה ומעצבנת יותר מאשר בהתייצבות מול עובדות ואמת עובדתית, כיוון שלעובדות אין שום סיבה עקרונית להיות מה שהן; הן תמיד היו יכולות להיות שונות, ובפועל אין גבול לתלותיות (contingency) המרגיזה הזאת. היתה זו הגחמנות של העובדות שהניאה את הפילוסופיה הפרה-מודרנית מלהתייחס ברצינות לזירת ענייני האנוש, הספוגה בעובדתיות, ומלהאמין שאמת משמעותית כלשהי אי פעם תתגלה ב"גחמנות המלנכולית" (קאנט) של רצף אירועים בהתרחשותם בעולם. אף פילוסופיה מודרנית של ההסטוריה לא הצליחה להתפייס עם העקשנות הבלתי סבירה, הממאנת להיעתר, של עובדתיות טהורה; פילוסופים מודרנים בדו מליבם סוגים שונים של הכרח, החל מן ההכרח הדיאלקטי של נפש העולם או של התנאים החומריים וכלה בהכרח הטמון בטבע האדם ה"בלתי משתנה", שאותו דימו לדעת. כל זאת כדי לבער את השיירים האחרונים של ה"יכול היה להיות אחרת" השרירותי (שהוא מחיר החירות) מן הזירה היחידה שבה האדם באמת חופשי."

"במלים אחרות, האמת העובדתית איננה ברורה מאליה יותר מדעה או סברה, ואפשר שזו אחת הסיבות שקל למדי לכל בעל דעה לפקפק באמת העובדתית ממש כמו בכל דעה אחרת."

"גם אם נכיר בזכותו של כל דור לכתוב את ההסטוריה של עצמו, איננו מכירים אלא בזכותו לארגן מחדש את העובדות על פי הפרספקטיבה שלו; אך לא נכיר בזכות לגעת בחומר העובדתי עצמו. על מנת להמחיש את הנקודה: בשנות ה-20, כך מסופר, נקלע קלמנסו, זמן קצר לפני מותו, לשיחה ידידותית עם נציג של רפובליקת ויימאר, בשאלת האשמה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. 'מה לדעתך', נשאל קלמנסו, 'יחשבו ההסטוריונים של העתיד על הסוגיה המטרידה והשנויה במחלוקת הזאת?'. הוא השיב: 'את זה אני לא יודע. אבל בדבר אחד אני בטוח: הם לא יאמרו שבלגיה פלשה לגרמניה'.."

"טענה עובדתית – גרמניה פלשה לבלגיה באוגוסט 1914 – צוברת משמעות פוליטית רק מכוחו של הקשר פרשני שבו היא ממוקמת. אבל הטענה ההפוכה, שקלמנסו, חף מהיכרות עם אמנות שכתוב ההסטוריה, החשיב כאבסורד, אינה נזקקת לשום הקשר בכדי שתהיה לה משמעות פוליטית. היא ניסיון ברור לשנות את התיעוד ההסטורי, וככזו, היא צורה של פעולה. כך גם בשעה שהשקרן, שאין ביכולתו לשכנע את הציבור בכזביו, אינו מתעקש על האמיתות המוחלטת של דבריו ורק מעמיד פנים שזאת "דעתו", דעה שמוקנית לו מכוח זכויות חוקתיות. זהו מהלך שקבוצות חתרניות נוקטות בו לעתים קרובות, ובקרב ציבור בלתי בוגר פוליטית, ייתכנו לו תוצאות מרחיקות-לכת. טשטוש הקו המפריד בין אמת עובדתית לדעה הוא התגלמות אחת מני רבות של אמירת שקר, וכולן הן אופנים של פעולה."

"רק כאשר קהילה שלמה פוצחת באמירת שקר עקרונית, ולא רק ביחס לעניין ספציפי, הופכת אמירת האמת, חופשיה מסילופים של אינטרסים וכוח, לגורם פוליטי ראשון במעלה. בשעה שכולם משקרים על כל עניין בעל חשיבות, או-אז מתחיל אומר האמת, בין אם הוא יודע זאת או לא, לפעול; הוא מכניס גם את עצמו אל הקלחת הפוליטית, כיוון שאם ישרוד (מה שלא סביר), הוא התחיל לצעוד לקראת שינוי העולם. אך במצב הזה, הוא שוב ימצא את עצמו מהר מאד בנחיתות מרגיזה… כיוון שהשקרן יכול לעצב בחופשיות את "העובדות" שלו כך שיתאימו לרווח או להנאת הקהל שלו, או אפילו רק לציפיותיו, רוב הסיכויים שהוא יהיה משכנע יותר מדובר האמת. למעשה, החזות האמינה תעמוד לצידו. הסבריו יישמעו הגיוניים יותר, כיוון שהיסוד הבלתי-צפוי – תכונה בסיסית של כל אירוע אמיתי – נעדר מהם, לרווחת המאזינים… המציאות, לעתים קרובות למדי, מתנגשת עם השכל הישר לא פחות משהיא פוגמת ברווחים או בהנאה."

"המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי. ההסטוריה בת זמננו מלאה בדוגמאות של דוברי אמת עובדתית שנתפסו כמסוכנים ואף עויינים יותר מיריבים אמיתיים… מבחינה פוליטית, האמנות המודרנית של הונאה עצמית הופכת, על פי רוב, סוגיה חיצונית לסוגיה פנימית, כך שעימות בינלאומי או בין-קהילתי חוזר כבומרנג אל תוך הזירה הפנימית."

"כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

"השררה מעצם טבעה לעולם לא תוכל להעמיד תחליף ליציבות המוצקה של המציאות העובדתית, שחורגת משליטתנו ברגע שהפכה לעבר. העובדות מבססות את עצמן מתוקף עקשנותן, ובאופן משונה מתקיימות בהן, זו לצד זו, שבריריות ועמידות גדולה – אותה אי-הפיכות שהיא סימן ההכר של כל פעולה אנושית. בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה; הן ארעיות פחות מתצורות של שררה, שצומחות מהתארגנות אנושית לצורך מטרה מסוימת ונעלמות עם השגת המטרה או כשלונה. אופיה החולף הופך את השררה למכשיר מאד לא מהימן להשיג קביעות כלשהי, ועל כן, לא רק האמת והעובדות אינן בטוחות בידיה אלא גם הלא-אמת והלא-עובדות."

(תרגום: עידן לנדו)

על תעשיית המוות ומכונת המלחמה, על הברגים הקטנים וחסרי הדעת, על רצח המוני ושרירותי, על הקלות הבלתי נסבלת של האשמה, וגם של הטלת האשמה, ועל היחיד שנדרס בידי קולקטיבים: מסה קלאסית שנכתבה לפני 70 שנה ורק הופכת רלבנטית יותר מיום ליום

 

הקדמה

דווייט מקדונלד (1982-1906) הוא שם שאינו מוכר כלל לקורא העברית אבל שמור לו מקום של כבוד בתולדות הכתיבה והביקורת באמריקה. עיתונאי ומבקר תרבות, מקדונלד הקדיש את מירב כתיבתו בשנות ה-30' וה-40' לכתיבה פוליטית, שתיעדה את תהליך הרדיקליזציה שעבר: לאחר פלירט קצר עם הטרוצקיזם, הפך מקדונלד לאנטי-אמפריאליסט, פציפיסט ואז אנרכיסט. בתקופה שהשמאל המערבי הסתנוור מ"שמש העמים", מקדונלד כבר חרט על דגלו את המאבק בכל צורות הטוטליטאריות – נאציזם, קומוניזם, ובהמשך, תרבות ההמונים.

בין השנים 1949-1944 הוא ערך את כתב העת "פוליטיקה", שאותו גם ייסד, ובו התארחו דרך קבע אינטלקטואלים מן השמאל הלא-מרקסיסיטי (ג'ורג' אורוול, חנה ארנדט, אלבר קאמי, סימון וייל, ז'ורז' בטאיי ועוד); ב"פוליטיקה" גם ראו אור כמה מן המסות הידועות ביותר של מקדונלד, וביניהן "אחריות העמים" הקלאסית. המסה הזאת גם העניקה את שמה לאוסף מאמרים של מקדונלד מאותן שנים, כולם ראויים מאד לקריאה (ראו כאן).

מקדונלד היה אדם בעל רוח חופשית, מזג פראי משהו, וכותב בחסד. תכונתו החשובה ביותר ככותב פוליטי, נראה לי, היתה הביטול הגמור של הטיות לאומיות וסטריאוטיפים; מעולם לא הניח לזהות האישית והלאומית שלו לזהם את העמדה השיפוטית שלו. באותן שנים, רק אנרכיסט היה יכול לפתוח משפט במלים "גבלס ורוזוולט מסכימים ש…" או "כמו סטאלין, גם רוזוולט…".

תכונה מכרעת נוספת של כתיבתו היא הקדימות של העובדות לתיאוריה. כמו אורוול ומעטים אחרים, הוא שיכלל את סוגת המסה העיתונאית – תערובת של דיווח והגות – שאין כמוה כדי לעורר את מצפונו של הקורא; אף טקסט אקדמי בפילוסופיה של המוסר אינו יכול לגרום לך לחשוב כמו מסה המשובצת באירועים אמיתיים, מדהימים לגמרי, מן העת האחרונה. ולבסוף, מקדונלד ידע – ואולי לא ידע אחרת – להשאיר דברים "לא סגורים"; חלק ניכר ממאמריו מחוללים מועקה שאינה באה על פתרונה, כאילו הוא מאותת לקורא – החיים קשים ולא פתורים, למה שאני אזייף איזו הרמוניה כוזבת בטקטסטים שלי?

מקור מעניין במיוחד לדיסהרמוניה הוא הערות השוליים. המסה שלפנינו נכתבה בסוף 1944 ובתחילת 1945. היא פורסמה שנית ב-1953, בתוספת לא מעט הערות שוליים (כל הערות השוליים נוספו ב-1953). כפי שניתן להיווכח, מקדונלד לא חושש, למעשה הוא שש למדי, לנגח את דעותיו הקודמות, מה שיוצר טקסט כמעט פוליפוני. התיקונים שהוא מציע נעוצים בגילוי עובדות חדשות (שלא היו ידועות או מובנות בלהט המלחמה) או בהתפכחותו שלו משרידי נעוריו המרקסיסטיים. פה ושם הוא מעיר על תופעות פוסט-מלחמתיות שדווקא מחזקות את התזות של המסה (הערת השוליים הראשונה תפתיע גם אתכם).

המסה "אחריות העמים" והשאלות שהיא מציבה הן מרכיב הכרחי בספרייה של כל אדם פוליטי חושב. חרף אורכה, היא קריאה להפליא. אני מצרף את התרגום שלה לילקוט הקטן של תרגומי "אנטי-מלחמה" בבלוג. בגוף הטקסט הכנסתי קישורים למאמרים ומידע על אודות אירועים שמקדונלד מזכיר ופרטיהם כבר נשכחו מן הקורא המודרני. ככל טקסט פוליטי, גם הטקסט הזה מעוגן בזמן ובמקום שבהם הוא נכתב ועליהם הוא מגיב.

ובאשר לשאלות והבעיות שהמסה מעוררת, וכיצד ניתן לחשוב עליהן כיום – על כך באחרית הדבר שהוספתי אחרי התרגום.

שלוש הערות קצרות:

1. תודתי לעדית זרטל על הערותיה המועילות.
2. הערות השוליים של המסה מופיעות בסוף הטקסט, מתחת לאחרית דבר; לחיצה על המספר של הערת השוליים תעביר אתכם אליה ולחיצה על המספר בהערה עצמה תחזיר אתכם לאותה נקודה בטקסט.
3.  מי שמעוניין יכול להוריד ולקרוא את הטקסט כולו כמסמך PDF כאן.

עידן לנדו

 * * *

אחריות העמים / דווייט מקדונלד

"אנחנו מדברים על הטורקים וסולדים מהקניבלים; אבל אולי אחדים מהם יחזו בגן עדן לפנינו; הגוף שלנו הוא אולי בן-תרבות אבל הנשמה ברברית. אנחנו עיוורים למראות הממשיים של העולם; חרשים לקולו; ואטומים למותו." (הרמן מלוויל)

"הגרמנים חשבו בפוליטיקה את מה שאחרים עשו בה… אומנם גרמניה רק ליוותה את התפתחות האומות בפעילות המופשטת של המחשבה, מבלי לקחת חלק פעיל במאבקים האמיתיים הכרוכים בהתפתחות הזאת, אך מן הצד השני היא נשאה בסבל שחוללה אותה התפתחות מבלי ליהנות מפירותיה, ולו באופן חלקי. פעילות מופשטת מן הצד האחד מקבילה לסבל מופשט מן הצד האחר. כתוצאה מכך, יום בהיר אחד גרמניה תמצא את עצמה ברמת הריקבון האירופאי מבלי שאי פעם השיגה רמה של שחרור אירופאי; תופעה שניתן לדמותה לעובד אלילים שמתמסר לתחלואי הנצרות… השחרור היחידי של גרמניה שהוא בגדר האפשר יינק מן הרעיון שהאדם הוא התכלית העליונה של האנושות… בגרמניה, לא ניתן להכחיד אף זן של שיעבוד מבלי להכחיד את כל הזנים… השחרור של גרמניה יהיה השחרור של האנושות." (קרל מרקס, 1844)

"כעת עלי להיפרד. מחר אמא תישלח לתא הגזים, ואותי ישליכו אל הבאר." (מתוך מכתב שכתבה ילדה במחנה השמדה בפולין)

"היינו קצת מתוחים כשלקחו אותה", אמרה אמה של הילדה מאוחר יותר, "אי אפשר לדעת מה יקרה כשהם מתחילים להשתמש במחט החשמלית. אבל לא היתה סיבה לדאוג. היא לא מסרה לגרמנים אף שם או כתובת ואף אחד לא נעצר."

הילדה היתה חברה במחתרת הצרפתית; היא נלכדה בידי הגסטפו; היא עונתה, בזמן שאמה הוחזקה בתא סמוך כדי שתוכל לשמוע את הצרחות של בתה; והיא מתה. זאת היתה אירופה תחת שלטון הנאצים: ההתייחסות האגבית לעינויים, הטכנולוגיה המודרנית של כלי העינוי; הגישה הפוליטית-לחלוטין של האם – "לא היתה סיבה לדאוג", כיוון ש"היא לא מסרה אף שם". משהו קרה לגרמנים – לפחות לחלקם; משהו קרה לאירופה – לפחות לחלקה. מה זה היה? מי או מה היה אחראי לכך? מה זה אומר על הציוויליזציה שלנו, על כל עולם הערכים שלנו? זאת השאלה המוסרית הגדולה של זמננו, והתשובות שניתן לבעיות הפרקטיות הגדולות תלויות במידה רבה בתשובות שליבנו וגם שכלנו יתנו לשאלה הזאת.

במאמר הזה אני רוצה להתייחס לשאלה הזאת כהבט של בעיה כללית יותר, שידידי, ניקולא צ'יארומונטה, מכנה "אחריות העמים".

במלחמה הקודמת, האמנו להרבה "סיפורי זוועה" שמאוחר יותר הסתברו כתעמולה. בהשוואה לזוועות הגרמניות שהעיתונות מדווחת עליהן במלחמה הזאת, אלו של 1917, מחרידות ככל שהיו, היו (1) זניחות מבחינה כמותית (לעתים נדירות כללו יותר מכמה קורבנות בודדים), ו-(2) מעשים שבוצעו בלהט הקרב בידי חיילים שפעלו לבדם עם כידון או רובה, ולא עינוי וטבח שיטתיים, באמצעות מכשירים שיועדו לכך, כפי שמדווח כעת. כה רגישה היתה דעת הקהל אז, עד שהבריטים הצליחו לעורר מחאה חריפה נגד הוצאתה להורג של אדית קאוול, אף כי מדובר היה במרגלת שעל פי כל כללי המלחמה קיבלה את מה ש"הגיע לה". כיום אנחנו יותר "קשוחים" – חובה עלינו להיות כאלה, או שדעתנו תיטרף, כה קיצוניים הזעזועים שניחתים על הרגישות המוסרית שלנו, על מערכת העצבים שלנו, מדי בוקר מתוך כותרות העיתונים. ועדיין, הלב שוקע למשמע חלק מן הדיווחים.

הוועדה לחקר פשעי מלחמה בצרפת העריכה לאחרונה שבין 200 ל-250 אלף אזרחים צרפתים נהרגו בידי הגרמנים בזמן הכיבוש של צרפת. הוועדה גם אספה והעמידה מוזיאון של מתקני עינויים: ברזלים מלובנים, צבתות לעקירת ציפורניים, "נעל חשמלית", קסדה עם ברגים שניתן להדק באטיות… מאז האינקוויזיציה הספרדית לא נראה אוסף כזה. מי היה מעז לנבא במאה ה-19 שאחת האומות המפותחות ביותר באירופה תשתמש במכשירים כאלה? מרקס בעצמו היה מצטמרר למחשבה הזאת. המכתם שכתב ב-1844 נהפך על פיו: הגרמנים עשו בפוליטיקה את מה שעמים אחרים עד כה העזו רק לחשוב עליו.

במלחמה הקודמת, ניתן היה לפטור את כל זה כתעמולה. אבל ההבדל הגדול בין "סיפורי הזוועה" של מלחמת העולם הראשונה לבין אלה של מלחמת העולם השניה הוא שהאחרונים הוכחו כאמיתיים ממש כשם שהראשונים הופרכו. מי שאינו מאמין לדיווחים בימינו חייב להניח שכמעט כל כתב מלחמה הוא כזבן בממדים מינכהאוזניים, שמשקיפים נייטרלים הם שקרנים, שארגוני דת וצדקה בינלאומיים פיברקו דו"חות מפורטים. אנחנו גם יודעים, על בסיס האידיאולוגיה של הנאצים ומה שהם עוללו בגרמניה עצמה, שזוועות כאלה אינן בלתי סבירות.

שומה עלינו לא רק להכיר בזוועות האלה, אלא להתעקש על קיומן. שומה עלינו להיישיר מבט גם אל הזוועה הגדולה מכולן: רציחתם של מחצית מיהודי אירופה, כארבעה מיליון גברים, נשים וילדים, במחנות ההשמדה של שלזיה ופולין.[1] במלחמה הקודמת, הבדיה הכי קיצונית של התועמלנים שלנו סיפרה על "מפעלי גופות" גרמניים, שבהם לכאורה גופותיהם של חיילים מתים הורתחו כדי להפיק מהם שומן וכימיקלים. לא רק שזה לא היה נכון, אלא שגם לא היה עולה על דעתו של איש להמציא סיפור על בתי מטבחיים שבהם אנשים תפסו את מקומו של הבקר. ובכל זאת אנו יודעים, מראיות שאין להפריכן, כי הדברים האלה נעשו. הם חלק מן העולם שלנו ומחובתנו להסתגל אליהם.

דיווחים מפורטים על "מחנות ההשמדה" החלו להתפרסם רק בשנה האחרונה. הדיווחים העיקריים שאני ראיתי הם תיאורי המחנות באושוויץ ובבירקנאו בשלזיה העלית, שהופיעו ב"ניו יורק טיימס" ב-2 וב-5 ביולי, 1944, ונשלחו משוויץ; הדיווחים ב"טיימס" (27 באוגוסט) וב"טיים" (11 בספטמבר), המבוססים על סיור בהדרכת הרוסים במחנה ההשמדה לשעבר במיידנק; והדו"ח המתבסס על סיפוריהם של שלושה עדי ראייה שנמלטו מאושוויץ ובירקנאו, אשר פורסם בידי סוכנות ממשלתית, "ועד פליטי המלחמה", ב-26 בנובמבר, 1944. הדיווח הראשון הוא המרשים מכולם שכן הוא פורסם בידי ארגון סעד שוויצרי ידוע, הפלוכטלינגשילפה שבציריך, שבראשו עומד הכומר פול ווט. הוא ממומן בידי ועדת הפליטים האקומנית של מועצת הכנסיות העולמית. אך בכל הדיווחים, האווירה זהה: שיטה ורציונליות שירדו מהפסים; תגליות המדע, השכלולים של ארגון ההמון המודרני מיושמים לצורך רציחתם של אנשים שאינם לוחמים, בקנה מידה שלא ידענו מאז ימי ג'ינגיס חאן.

המחנות הללו, שהנאצים כינו "דוגמה ומופת למחנות השמדה", הופעלו בידי מומחים לרציחת יהודים והיו מפעלים של מוות, פשוטו כמשמעו. לעתים קרובות מסילות רכבת חדרו לתוכם כדי לשנע את חומר הגלם. ה"חומר" הזה עובד באורח מסודר: גולח, נרחץ, חוטא, ואז כל אחד קיבל לידו פיסת נייר עם מספר, ובחדר סמוך הוטבע המספר בבשרו – לנשים, על שדיהן (כך גם ב"מושבת העונשין" של קפקא, המכונה מוציאה להורג את הפושע באמצעות חקיקת פשעו בבשרו – עוד היבט אחד מרבים מדי שבהם המציאות הדביקה את דמיונו של קפקא). שיתוף הפעולה של הקורבנות היה חיוני כדי לחסוך בזמן (ולהשיג תפוקה מירבית). בדרך הניסיון נמצא שהמוות מהיר יותר כשהגוף חם, רחוץ ולח. על כן מבני ההשמדה עוצבו כמו מקלחות ציבוריות; האשליה טופחה באופן שיטתי באמצעות שני דיילים במדים לבנים שנתנו מגבת ופיסת סבון לכל קורבן. היו אפילו גומחות שיועדו כביכול למקלחות בתוך התא, חדר בטון שלתוכו נדחסו כמה שיותר אנשים עירומים.

"כשכולם בפנים, הדלתות הכבדות נסגרות. אז יש הפוגה קצרה, ככל הנראה כדי לאפשר לטמפרטורת החדר לעלות לרמה מסוימת. לאחר מכן אנשי אס.אס. עם מסיכות גז מטפסים על הגג, פותחים את הפתחים שבתקרה, ומנערים כלפי מטה תכשיר אבקתי הנושא את השם "ציקלון, לשימוש נגד מזיקים", שמיוצר במפעל בהמבורג. משערים שזו תערובת כלשהי של ציאניד שהופכת לגז בטמפרטורה מסוימת. אחרי שלוש דקות, כולם בתא מתים."

הגופות נלקחו למשרפה (שבמיידנק נראתה כמו "מאפייה גדולה או כבשן אש קטן מאד"), שם הן בותרו בידי קצבים, הועמסו על אלונקות ברזל, והוסעו על גלגלים אל תוך תנורים שהוזנו בחומר דליק. בשיטות כאלה, המוות הופק בממדים המוניים: בבירקנאו לבדה, על פי ההערכות, יותר ממיליון וחצי איש נספו בין אפריל 1942 לאפריל 1944.

כמו במכלאות הבקר של שיקגו, שום תוצר לוואי לא בוזבז. הבגדים והנעליים נשלחו לגרמניה להקל על המחסור במוצרי צריכה.

"הגענו למחסן גדול. הוא היה מלא נעליים. ים של נעליים… הן נערמו במיכל כמו פחם עד למחצית מגובה הקירות. מגפיים. נעלי גומי. חותלות. נעלי בית. נעלי ילדים, נעלי צבא, נעליים ישנות, נעליים חדשות… בפינה אחת היתה ערימה של פרוטזות."

וגם:

"ליד התנורים נמצא חדר הרוס חלקית ובו שולחן אבן גדול. כאן הוציאו סתימות זהב משיניים. אף גופה לא נשרפה ללא חותמת על חזה: 'סתימות זהב נבדקו'."

העצמות והאפר של הגופות השרופות נשלחו לדשן את שדות הכרוב מסביב למחנות. הגרמנים, תמיד דבקים במדע, לא החמיצו את ההזדמנות לקדם את הידע האנושי. כל התאומים הזהים שעברו בבירקנאו נלקחו ל"בדיקות ביולוגיות" במכון מדעי גרמני. במחוז ווז' שבצרפת התגלה לאחרונה "מחנה מעבדה", שבו נעשו ניסויים באלפי בני אדם, תמיד עם תוצאות קטלניות. היו שבותרו, היו שהודבקו בצרעת ובדבר, היו שעיוורו אותם (כדי לבדוק אם ניתן להשיב את ראייתם), רבים הומתו בגז שעה שמשקיפים צפו בהם מבעד לחלון. אולי הפרטים המזוויעים מכל משקפים "שילובים" מיוחדים שמפתה לייחס אותם לחוסר טעם גרמני טיפוסי, אלמלא ידענו גם בצד שלנו תעמולת מלחמה דומה. כך למשל במחנה בהולנד נמצאו תאים שנבנו באופן כזה שיגרמו למוות בחנק איטי; פעוטון לילדי האסירים שקירותיו עוטרו בציורים מסיפורי אגדות; ובמיידנק, הרמקולים שאגו כל היום לכל עבר… ואלסים וינאיים.

אך מספיק! אפשר לומר שאלה שתיכננו וביצעו מעשים כאלה היו לא שפויים. לעתים קרובות, זאת היתה אולי האמת. אך מרגע שהוגדרה המטרה, האמצעים היו רציונליים בתכלית – רציונליים מדי. הנאצים למדו הרבה מייצור המוני ומארגון כלכלי מודרני. הכל נראה כמו פרודיה אפלה על אשליות וויקטוריאניות בדבר השיטה המדעית והצורך העליון ללמוד לשלוט בסביבה. הסביבה נשלטה במיידנק. אלה בני האדם שיצאו מכלל שליטה.

1. פשעי המלחמה של הגרמנים הם יחודיים

חלק ניכר ממעשי הזוועה של הגרמנים במלחמה הזאת משקף את אופי המלחמה בכללותה ולא בהכרח מלמד על איזשהו חוסר אנושיות מיוחד של הגרמנים.

לדוגמה, היה לא מעט זעם מוסרי על השימוש ב"פצצות רובוט" (טילי השיוט V-1 ו-V-2). אבל האפקט של "הפצצות שטיח", שחילות האוויר של ארה"ב ובריטניה שכללו עד כדי שלמות, הוא בלתי מובחן באותה מידה ורצחני הרבה יותר.

עיתון הבוקר של היום מדווח:

"מפקדי חילות האוויר של בעלות הברית קיבלו את ההחלטה שרבים ייחלו לה, ליזום הפצצות על מרכזי אוכלוסיה גרמנית במטרה להטיל אימה… להשקפת בעלות הברית, הפצצה של ערים גרמניות גדולות תיצור צורך מיידי בסיוע. הסיוע ישוגר אל אזורי ההפצצה ברכבות ובמשאיות, אשר לא רק יוצרות בעיות תחבורה אלא גם מסיטות משאבים מחזית הקרב. פינויים של חסרי הבית יביא לאותה תוצאה."

הטעות היחידה בציטוט הזה היא האמירה שההחלטה התקבלה זה עתה. למעשה, בעלות הברית נקטו ב"הפצצות אימה" זה שנים מספר. נזכיר גם את ההתמרמרות שחשנו אנו, ב-1940, כשהלופטוואפה הגרמני הפציץ שיירות פליטים. "כמה אופייני לנאצים!", הכרזנו; נפשנו היתה עוד רכה באותם ימים. באותה שעה ממש כבר נחתמו החוזים הראשונים לייצור פצצות הרובוט שלנו, כלי נשק שכל מי שמבין דבר מה בלוחמה המודרנית יודע שהוא יהיה מרכיב מרכזי במלחמת העולם השלישית.[2]

הנאצים שיעבדו את אירופה ובתוך כך ניצלו את כלכלתה באכזריות והרעיבו המונים, מדיניות הראויה לכל גינוי. אבל העיתונות שלנו מפרסמת זה חודשים רבים מאמרים על כשלונן של בעלות הברית לספק יותר מזון לאירופאים ה"משוחררים" (והרעבים) ממה שהנאצים סיפקו (ולעתים קרובות, כמו באיטליה ובבלגיה, אפילו פחות מהם). "צרכים צבאיים", כך נראה, שולטים "בנו" ביד ברזל לא פחות מאשר "בהם", וגוזרים את אותן תוצאות נוראות לעמי אירופה.

כשלכדו פעילי מחתרות, הנאצים הגיעו לפסגות של ברוטליות. לאורך ההיסטוריה הצבאית, לוחמי גרילה תמיד זכו ליחס מחמיר; תקנות האג אף מתירות לירות באזרחים בני ערובה בתגובה למתקפת גרילה על צבא פולש. אין לשכוח שהגרמנים כבשו כמעט את כל אירופה במשך ארבע שנים, ושהצבאות שלנו רק מתחילים כעת לכבוש טריטוריית אוייב. אם נחזה בהתגבשותה של מחתרת גרמנית נחושה כמו זו שהנאצים התמודדו עמה, קרוב לוודאי שהצבאות שלנו ייסוגו קמעא מאותה פסגה מוסרית שבה הם ניצבים כיום.[3]

אפילו ההשמדה ההמונית של אנשים חסרי ישע איננה חסרת תקדים בתקופתנו כפי שהתועמלנים בצד שלנו מציגים זאת. המוני אנשים מגזעים לא-לבנים נמחו בידי האדם הלבן מאז 1800; "זוועות הגומי" באמזונאס ובקונגו הבלגית (ראו ספרו של ג'וזף קונרד, "לב האפלה"); ההוצאות להורג ההמוניות בעקבות "מרד הבוקסרים" בסין; הטבח של רוב האוכלוסיה השחורה באוסטרליה ושל האינדיאנים באמריקה; ולא נזכיר עוד עשרות אפיזודות "קטנות" יותר ברחבי אסיה ואפריקה. באנגליה עצמה, במחצית הראשונה של המאה הקודמת, מיליוני גברים, נשים וילדים ממעמד הפועלים נאלצו לעבוד ולרעוב למוות בתנאים שלעתים קרובות היו ברוטליים ומשפילים כמעט כמו במיידנק, בחיסרון שסבלם של הקורבנות נמשך הרבה יותר (ראו רשומות ממשלתיות מן התקופה, "מצבו של מעמד הפועלים האנגלי ב-1844" של אנגלס, או "לורד שפטסברי" של ג'. ל. וברברה המונד); וברוסיה הסובייטית ב-15 השנים האחרונות מיליוני איכרים ואסירים פוליטיים הומתו ברעב שהמדינה חוללה במתכוון, או שעבדו עד מוות במחנות של עבודה כפויה.

יחד עם זאת, גם לאחר שחומצות החקירה הפרטנית עשו את שלהן, נותר משקע משמעותי. המשקע הזה הוא שהופך את הזוועות הגרמניות במלחמה הנוכחית לתופעה ייחודית, לפחות בהיסטוריה המודרנית.

חלק מזה נעוץ באכזריות האישית, האינטימית, שנחשפה בהתנהגות הגרמנים. אין לי ספק שבעלות הברית יוציאו להורג בני ערובה ויעלו באש ערים שלמות "אם יש צורך בכך"; אבל אהיה מופתע אם הן יעשו זאת בקנה המידה של הגרמנים (50 חיי אדם תמורת אחד היה "שער החליפין" המינימלי), או באותה ברוטליות סדיסטית שבה השמידו הגרמנים כפרים שלמים, כמו גם השימוש התכוף שלהם בעינויים המחרידים ביותר.

אבל בעיקר זה אופיין השרירותי של הזוועות הגרועות מכל. מה שחוללו אומות אחרות כתוצר לוואי לא נעים של המאמץ להשיג מטרות אחרות חוללו הגרמנים במיידנק ובאושוויץ כמטרה בפני עצמה. מה שבמקומות אחרים בוצע בסתירה לקוד האתי של המבצע עצמו, ולכן הוסתר תחת צידוקים צבועים, נעשה כאן בהתאם לקוד המוסרי המוצהר של הנאצים, ולכן נעשה באופן פומבי, במצהלות ניצחון.[4] ההפצצה של בעלות הברית על ערים גרמניות הרגה הרבה אזרחים חפים מפשע (אף כי פחות ממה שנהרגו במחנה השמדה אחד של הגרמנים), אבל לפחות היה מאחוריה רציונאל הומאני כלשהו: המחשבה שהיא נחוצה לניצחון במלחמה, שנחוץ בתורו להישרדתן של אומות הברית. יותר מכך, ניתן להציג טיעון שהיא באמת היתה נחוצה. אבל השמדת יהודי אירופה לא היתה אמצעי להשגת מטרה שמישהו יכול, ולו גם באופן קלוש, להציגה כרציונלית. היהודים לא איימו על משמידיהם; השמדתם לא שירתה שום צורך צבאי; "תורת הגזע" מאחוריה היא חסרת שחר מבחינה מדעית ומעוררת חלחלה מבחינה אנושית, ואפשר לתארה במדויק כנוירוטית. יהודי אירופה נרצחו כדי לספק שנאה פרנואידית (כשם שפצצות הרובוט הוטבלו בשם "V" על שם Vengeance, נקמה), אבל ללא כל סיבה או יתרון שאני יכול לדמיין.[5]

חישבו גם על מעשי הטבח של משטר סטלין, היחידים בדורנו שמשתווים לקנה המידה הנאצי. ברוסיה יש כיום פחות כבוד לחיי אדם ופחות התנגדות אידיאולוגית לאקטים של אלימות בקנה מידה המוני מאשר בדמוקרטיות הבורגניות. אבל אפילו שם קיימת ההצדקה, נניח, לרעב שיזמה המדינה ב-1932, לפיה הוא לא היה אלא האמצעי הברוטלי והמחריד (שכמובן השחית את המטרה – אבל זה סיפור אחר) להגשמת שיטה חקלאית שתגביר את התוצרת. אולי זו לא מטרה טובה בפני עצמה, אבל לבטח היא אינה רעה. ובכל מקרה, זו מטרה רציונלית. והקולאקים הורעבו למוות לצורך הגשמת המטרה הזאת, לא מתוך תשוקה להשמיד אותם בתור שכאלה. אפשר לומר, במידה של צדק, שלקולאק המת או ליהודי המת לא ממש אכפת מה היו המניעים של מי שהציאו אותו להורג. אבל זה אכפת מאד למוציאים להורג בעצמם, וגם לדרך שבה אנו שופטים את מעשיהם.[6]

בקצרה: בעלי המפעלים האנגלים במאה הקודמת והביורוקרטים הרוסים במאה הנוכחית חלקו אדישות מזעזעת לחיי אדם. אבל הנאצים לא היו אדישים לחיי אדם. נהפוך הוא, הם הקדישו להם תשומת לב רבה. הם גזלו אותם לשם העונג הטהור שבגזילתם. לא היה מניע נסתר מאחורי מיידנק, לא היתה שום תועלת ליוצריו מעבר לסיפוק של שנאה גזעית נוירוטית. מה שבעבר רק רוצחים פסיכופטים ביצעו, כעת בוצע בידי השליטים והמשרתים של מדינה מודרנית מפוארת. זה דבר חדש.

כעת אנו מגיעים לשאלה: מי אחראי לזוועות האלה?

2. האנטישמיות הגרמנית איננה "פעולה של העם"

אם יש מובן מוסרי כלשהו לרעיון שאומה מודרנית נושאת באחריות קולקטיבית, הרי שאחריות זו חלה רק על פעולות שהאומה נוקטת מיוזמתה וכגוף אחד, פעולות העולות בקנה אחד עם תפיסת העולם שלה. אי אפשר להרשיע אומה בגין מעשים שנעשו בידי תת-קבוצות מקוטבות בתוכה.

מה משתמע מכך ביחס לגרמנים וליהודים? אמת היא שהאנטישמיות היתה ועודנה נפוצה בגרמניה, כמו בארץ שלנו. אבל אנטישמיות היא דבר אחד, ורדיפה אלימה של היהודים היא דבר אחר. אם העם הגרמני כולו היה תומך במדיניות הנאצית כלפי היהודים, אפשר היה לצפות שבין 1933 להווה, תקופה שבה הנאצים השתמשו בכוח השלטון כדי להוציא את היהודים מחוץ לגדר החוק והאנושות עצמה, יתרחשו התקפות אספסוף רבות על יהודים ומוסדותיהם. בפועל, ככל שזכרוני מגיע, העיתונות האמריקאית לא דיווחה על אף התקפה כזאת. ואני זוכר בבירור שב-1938, כשהנאצים ניצלו את רציחתו של הדיפלומט שלהם בפריז, פון ראת', בידי יהודי, כדי להגביר את הטרור האנטי-יהודי בגרמניה, העיתונות דיווחה שהיו מעט מאד גילויי עוינות כלפי היהודים מצד ההמונים ברחובות. העיתונות הגרמנית, הנתונה לשליטת המשטר, הסיתה בלי סוף לאלימות נגד יהודים. פלוגות הסער ואנשי אס.אס. עצרו אלפי יהודים בפרהסיה, הרסו חנויות של יהודים ושרפו בתי כנסת; אבל ההמונים שצפו בפשעים המאורגנים האלה היו שקטים ועצורים, אם לא העזו להביע הסתייגות. היו הרבה יותר דיווחים על גרמנים שהעזו לסייע ליהודים מאשר כאלה שסייעו למחוללי הפוגרום הנאציים – וזה גם בעיתונים כמו ה"ניו יורק טיימס" שלא נודע באהדתו לגרמניה הנאצית.

בניגוד לכך, מעשי האלימות הקבועים והנפוצים כלפי השחורים בכל רחבי דרום ארה"ב, ששיאם במעשי הלינץ', יכולים להיחשב "פעולות של העם", שהלבנים בדרום נושאים באחריות קולקטיבית להן. כפי שדולארד הראה ב"קאסטה ומעמד בעיר דרומית", היחס הברוטלי לשחורים איננו מאפיין בלעדי של מיעוט מובחן או של סדיסטים בודדים אלא זוכה לשיתוף פעולה, באופן פעיל או באהדה שקטה, של האוכלוסייה הלבנה בכללותה:

"תוקפנות של לבנים נגד שחורים והדפוסים החברתיים המאפשרים אותה הם צורות של שליטה חברתית. הם מכשירים שתפקידם לשמר את מעמדם הנחות של השחורים ומעמדם העליון של הקאסטה הלבנה… אל לנו לחשוב שעיקרה של התוקפנות הלבנה נגד השחורים הוא במספר אירועי לינץ' דרמטיים שנחשפים בעיתונות. לחצים אחרים, מסיביים וקבועים, חשובים הרבה יותר להשגת היציבות החברתית." (הדגשה שלי, ד"מ)

כך היה גם במהומות הגזע של דטרויט ב-1943, כשמאות שחורים נהרגו או הוכו באלימות מחרידה בידי אספסוף לבן גדול, בלב העיר. התנהגות כזאת זוכה לתמיכה כללית של לבנים בדרום וגם בעיר צפונית כמו דטרויט התמיכה בה רחבה דיה כדי שזו תתמשך ללא התערבות המשטרה. מכאן ניתן להבין שבעוד שאלימות נגד שחורים באמריקה היא פעילות "עממית" אמיתית, שמתבצעת נגד הממשלה והמשטרה שלה (שכמובן, קורצת לאלימות), בגרמניה המצב הפוך: הפוגרומים בוצעו בידי המדינה וכוחות "הסדר והביטחון" נגד הלכי הרוח העממיים.[7]

אבל מישהו הרג את יהודי אירופה, לא כן? והיו אלה גרמנים. נכון. רק שהיו אלה גרמנים מסוג מסוים, מומחים בעינוי וברצח; לזהות אותם עם הסוג המצוי של גרמנים יהיה משגה בדיוק כמו לזהות את מומחי הברוטליות בכוחות המשטרה שלנו (המתפרצים מדי פעם במפגני זוועה כמו בטבח יום הזיכרון בשיקגו) עם הסוג המצוי של אמריקאים. יש משמעות עצומה לעובדה שמחנות ההשמדה ליהודים וההרג ההמוני של אסירי מלחמה רוסים לא הופקדו בידי יחידות צבא גרמני רגילות אלא בידי חוליות אס.אס. שאומנו במיוחד לכך. העיתונאי השוודי ארביד פרדבורג, למשל, סיפק את התיאור המעניין הבא בספרו "מאחורי חומת הברזל":

"חיילי אס.אס. בחוליות ההרג שבמזרח נבחרים בקפידה. הם מגוייסים מתוך החלקים הברוטליים ביותר באוכלוסיה ומאומנים בהדרגה להפוך לקשוחים ואכזריים עוד יותר. בהתחלה הם צריכים רק להוציא יהודים אל הרחוב לנקות ולפנות שלג. לאחר זמן מה מוטל עליהם להוציא להורג אנשים בודדים. רק בתום האימון הזה פוקדים עליהם לבצע רציחות המוניות.

"הרבה סירבו ליטול חלק בכך ועל כן נורו… אחרים עברו התמוטטות עצבים ונשלחו למוסדות סגורים. גם הקשוחים ביותר לפעמים נרתעים. פעם אחר פעם נקראים רופאים לטפל בחיילים בחופשה, הנתקפים בהיסטריה חריפה, נדודי שנה ממושכים או הזיות (חיילים בחוליות ההרג תכופות מסממים את עצמם לפני הוצאות להורג ורבים נשארים כך ברציפות)…

"המכשיר העיקרי לביצוע המעשים המחרידים האלה הוא האס.אס. לפעמים נראה שהאס.אס. דוחף את המדיניות מעבר לכוונותיהם של קברניטי המפלגה. בכל מקרה, ודאי שהציבור הגרמני יודע מעט מאד על המתרחש."

המאמר של ברונו בטלהיים על מחנות הריכוז הנאציים (בגיליון אוגוסט 1944) מראה בפרוטרוט איך אפשר, תחת תנאי שליטה מוחלטת בפרט, לגרום גם למי שהם אנטי-נאצים לקבל ערכים נאציים. המסה הקטנה של רב-סרן אפלגייט "הרוג – או היהרג" מעידה כי לא רק הנאצים ניסו באופן מודע לשבור את העכבות התרבותיות שמונעות מאיתנו ליטול חיי אדם.

אך אם הנאצים יכולים להתנות כך את חיילי האס.אס. ואסירי המחנות שלהם, האם נבצר מהם להתנות באופן דומה את כל העם הגרמני – והאם הם לא עשו כך בפועל? במידה מסוימת, הם אכן עשו כך, בייחוד עם הנוער. היטלר אמר ב-1937:

"יש עדיין בינינו אנשים המחזיקים בדעות מיושנות; אין בהם חפץ. הם מפריעים לנו בעקשנות. אבל זה לא מדאיג אותנו. אנחנו ניקח את הילדים שלהם. לא נאפשר להם לשקוע אל אורח המחשבה הישן. ניקח אותם כשהם בני עשר ונחנך אותם ברוח הלאומיות עד גיל 18. הם לא יימלטו מאיתנו. הם יצטרפו למפלגה, לאס.אה., לאס.אס. ולארגונים נוספים. לאחר מכן הם ישרתו שנתיים בצבא. מי יעז לומר שאימון כזה לא ייצור אומה?"

אך עלינו לזכור שרוב רובם של הגרמנים כיום היו מבוגרים כשהיטלר עלה לשלטון, ואפילו מה שהנאצים כינו "כיבוש הנוער" (ביטוי חושפני, אגב) לא הושלם עד תום, אם לשפוט לפי דיווחים על הוצאות להורג של סטודנטים. חשוב מכך, נראה כי רק מצבים קיצוניים, כפי שבטלהיים קורא להם, שכרוכים בשליטה פיזית מוחלטת בפרט במחנה מאסר או בשיתוף פעולה רצוני שלו בתהליך אימון קפדני וממושך, יכולים לחולל, מבחינה פסיכולוגית, את ההתנהגות הקיצונית של מענים ורוצחי המונים. התנאים האלה אינם אפשריים במקרה של הגרמני הממוצע. 80 מיליון איש, או אפילו 10 או 5 מיליון, אינם יכולים להיות נתונים תחת שליטה של מחנה ריכוז, וגם אי אפשר להעבירם אימון ממושך ויסודי (אפילו אם הסכימו לכך). תעמולה וכפייה אינן תחליפים שקולים לצורות ההתניה החודרניות יותר; האפקט שלהם נחלש ואפילו מתפוגג במגע עם סביבת החיים והעבודה הרגילה, הממשיכה להתקיים על פי קודים של התרבות המערבית.[8]

גרמניה הנאצית נקראת לעתים קרובות "מחנה ריכוז אחד גדול", אבל חשוב לזכור שזאת מטפורה ולא תיאור מילולי. כמה קוראים של "פוליטיקה", תחת רושמה המוטעה של המטפורה, הסיקו מן המאמר של בטלהיים שכל האוכלוסייה הגרמנית, ואפילו כל האוכלוסייה של אירופה הכבושה בשנים 1943-1940, שגם עיתונאים כינו אותה "מחנה ריכוז אחד גדול", עברה התניה אפקטיבית בידי הנאצים ממש כמו האסירים שבטלהיים תיאר. הטעות במקרה של אירופה בולטת מיד: כפי ש"גאליקוס" הראה ("פוליטיקה", ינואר 1945), הנאצים לא הצליחו להרשים במידה רבה אפילו את הנוער, ותוך זמן קצר מצאו עצמם בעימות מול אוכלוסיה עוינת יותר ויותר – וגרוע מכך, גם הושחתו על ידיה. בגרמניה עצמה הנאצים כמובן היו יכולים להגיע להישגים גדולים יותר שכן ניתן היה להציע לעם הגרמני תגמול חומרי וכמו כן לא היתה מעורבת בעניין שנאה לאומית לכובש זר. אבל גם שם לא נראה סביר שהיה די בהפעלת טרור ותעמולה על אוכלוסיה שחיה ועבדה בתנאי חופש (יחסית לסטנדרטים של מחנה ריכוז) כדי להפוך לנאצים אנשים שרובם היו בבירור אנטי-נאצים עם עלות היטלר לשלטון ב-1933. עצם העובדה שמחנות הריכוז המשיכו להתקיים בקנה מידה משמעותי וכן המספר העצום של הוצאות להורג באשמת "בגידה", שעליהן מוכרז מדי יום ביומו, הם ההוכחה לכך ששררה התנגדות עממית רצופה לנאציזם.[9]

3. דברים קורים לאנשים

אין בכך כדי להכחיש שלנאציזם היתה השפעה מכרעת על העם הגרמני. אלא שההשפעה הזאת עדיין לא שינתה את תפיסותיו של הגרמני הממוצע במידה שתגרום לו לחולל פוגרומים או לתמוך בהם בשעה ששליטיו הנאצים מבצעים אותם; ולאינדוקטרינציה הנאצית מחוץ למחנות הריכוז ולמסדרי האימונים המיוחדים היתה השפעה מוגבלת. הנאציזם שינה את הגרמנים, אבל השינוי היה איטי יותר ומוגבל יותר ממה שמשתמע מאנלוגיות למחנות ריכוז, ודאי שפחות ממה שטוענים הטבטונופובים הקרתניים במקומותינו.[10]

התהליך הזה, למעשה, מתרחש גם בחברה שלנו, באנגליה וברוסיה – בזו האחרונה אולי[11] אפילו ביתר עוצמה ומהירות מאשר בגרמניה. הארגון של החברה המודרנית הוא כה הדוק ורציונלי, השגרתיות כה מובנית, עד כי היא נושאת אופי של מכניזם שמתנהל מכוחות עצמו ללא כל שליטה או מודעות אנושית. היחיד, בין אם "מנהיג" או פשוט עם, הופך לנטול כוח נוכח המכניזם. יותר ויותר, דברים קורים לאנשים.

כמה דוגמאות, רובן מן הצד "הדמוקרטי" של המלחמה הזאת, יבהירו למה אני מתכוון:

1. כתבה מן ה-12 באוגוסט, 1944, ב"ניו יורקר" משרטטת את דיוקנו של סגן בן 22 בחיל האוויר שזה עתה השלים 30 גיחות הפצצה בזירה האירופאית. הוא מצטייר אינטיליגנטי במיוחד, לא רדיקלי פוליטית; העניין הקרוב ביותר לליבו באופן אישי הוא מוזיקת ג'ז. "כל מה שאני אומר לך", הוא אמר למראיין, "מסתכם בזה: אני בורג במכונה ענקית. ככל שאני חושב על זה, וחשבתי על זה הרבה בזמן האחרון, כך נראה לי שאני בורג במכונה אחרי מכונה, מאז היום שנולדתי. בכל פעם שאני מנסה לעשות מה שאני רוצה, משהו הרבה יותר גדול ממני דוחף אותי בחזרה לתלם. זה לא הכי נעים, אבל ככה זה". השאיפות האישיות של הסגן נראות צנועות ובהישג יד: לחיות עם אשתו, לגור בביתו, לנגן ולשמוע ג'ז טוב. החברה שלנו אינה מסוגלת להעניק לו את הדברים האלה. במקומם, היא מציבה אותו בתוך חופת פלקסיגלס של מפציץ קרבי ושולחת אותו להרוג אנשים כמותו ולהרוס את בתיהם, במחיר פסיכולוגי נורא עבורו, כפי שעולה מן הדיוקן העיתונאי. עם זאת, החברה אינה כפוית-טובה: הסגן עונד לא פחות משלושה עיטורי גבורה על מדיו.

2. בקיץ שעבר התפוצצו שתי ספינות תחמושת בבסיס חיל הים שבאי מארה בקליפורניה בשעה שהועמסו בציוד. כהרף עין, הפיצוץ שיטח את כל האזור בטווח של קילומטרים מסביב והרג כ-300 מלחים. ביום המחרת, האדמירל שהאירוע התרחש תחת פיקודו הוציא פקודת יום שבה הוא מצדיע ל"גבורתם" ול"הקרבתם העצמית" של ההרוגים.

כמובן שהאנשים שנהרגו נהרגו כיוון שנמצאו במקרה ליד חומרי הנפץ שהתפוצצו, ולא בגלל איזושהי החלטה או פעולה שנקטו בה (כך מתים גם אזרחים בהפצצות אוויריות; כך מתים גם תשעה מכל עשרה חיילים בשדה הקרב, כי במקרה נחת לידם פגז). למתים לא היתה ברירה אלא להיות "גיבורים", על פי מושגי הגבורה של האדמירל; טי.אן.טי אינו מציע לך תנאים של כניעה. המלחים המסויימים האלה אפילו לא בחרו להימצא בשכונה כה מסוכנת; הם היו ברובם שחורים, והם יועדו למשימה המלוכלכת והמסוכנת הזאת בשל צבע עורם (שגם אותו הם לא בחרו). למען האמת, סביר להניח שהם לא רצו את העבודה. 50 המלחים השחורים שלאחרונה הורשעו ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות באשמת מרידה הועסקו כולם בבסיס שבאי מארה בפריקת תחמושת, ורובם היו מניצולי הפיצוץ של הקיץ שעבר. לאחר הטרגדיה ההיא, כה חזקה היתה רתיעתם מגורל "הרואי" דומה לזה של חבריהם לנשק המתים, שהם היו מוכנים להסתכן בעונש מוות על מרידה.

פקודת היום של האדמירל היתה על כן עיוות פנטסטי של המציאות. אבל האינסטינקט האדמיניסטרטיבי שדחף אותו לפרסם אותה היה בעל היגיון משלו. הוא חש, באופן אינסטינקטיבי, צורך להעניק משמעות אנושית לדבר מה שהיה נטול תכלית ואנונימי, לשמר את האשליה שגברים שמתים במלחמה מודרנית אינם קורבנות אקראיים אלא "פטריוטים" פעילים, אשר בוחרים באופן הרואי להקריב את חייהם למען המולדת. לרוע מזלו, התקרית באי מארה לא התיישבה, ולו באופן שטחי, עם הראייה הזאת. למזלם של עיתונאי המלחמה שלנו, את הרוגי הקרבות כן ניתן להצדיק כך, לפחות באופן שטחי.

3. תועמלני המלחמה משבחים בלי הרף את תושבי לונדון על ה"גבורה" שלהם, ואין ספק שרבים מהם אכן גילו תכונות הירואיות תוך כדי הבליץ. אבל אחרים, וגם בכך אין ספק, גילו רשעות ופחדנות. במידה שניתן להחיל את מושג הגבורה, יש להחילו על יחידים, לא על בסיס קולקטיבי. אבל כשעיתונאים מצדיעים ל"גבורה" של תושבי לונדון או של העם הרוסי, הם באמת מתכוונים לסוג של גבורה קולקטיבית, שאף פעם אינה יכולה להתקיים במציאות, וזאת משום שכקולקטיב, לתושבי לונדון לא היתה ברירה אלא לשאת בהפצצות. כפי שתושב קוקני השיב לכתב מלחמה אחד: "כולם עומדים בזה? ומה לעזאזל אתה חושב שאפשר לעשות? כאילו שהיתה לנו ברירה בעניין".

4. אולי הקהילה שספגה הכי הרבה הפצצות במלחמה הזאת היא האי מלטה, בסיס אסטרטגי של הבריטים, שבמשך 28 חודשים פילחו את אווירו 2,315 אזעקות נגד מטוסים, ממוצע של שלוש ליממה. אחד מכל מאתיים אזרחים נהרג בהפגזות האלה. לפני זמן מה ממשלת אנגליה העניקה את צלב ג'ורג' הקדוש, באופן קולקטיבי, לתושבי מלטה, על ה"גבורה" שלהם – שהיתה, שוב, מה שנאלצו לשאת בו, כיוון שהשליטים הבריטים ממילא לא אפשרו להם לעזוב את האי. רק לאחרונה אותה ממשלה פרסמה חוברת על "המצור על מלטה", גדושה בהבלים הרגילים, ועליה העיר ה"ניו יורק טיימס" בטיפשות הרגילה: "האי נותר לא כבוש, סמל ומקור של אור לכולם".

תקרית שדווחה ב"טיים" ב-7 באוגוסט 1944 מלמדת על המיתוס של מלטה. ב-14 ביולי 1943 לכד סרן בצבא הבריטי תושב מלטזי בשעה שזה ניסה לגנוב את רכבו. הוא עצר את התושב והביא אותו למשטרה, שמיהרה לשחרר את הגנב ולאסור את הסרן עצמו – על מעצר שווא. אחרי שהתברר שהשלטונות המלטזיים מתכוונים להחזיק בסרן בכלא עד אין קץ, המפקד שלו פנה בעניין למושל האי הבריטי (ללא תוצאות) ולבסוף לממשלת אנגליה. זו השיבה ש"לאור היחסים המתוחים עם האוכלוסייה המלטזית והצרכים הדחופים בשעה זו, אין ביכולתנו להתערב". הסרן נשאר בבידוד 9 חודשים, עד אפריל 1944, אז הובא התיק שלו בפני בית משפט מלטזי. בית המשפט גזר עליו 13 חודשי מאסר נוספים בעבודת פרך. לורד גורט, המושל הבריטי הצבאי, העז להפחית את העונש בערעור לשלושה חודשים.

"אנחנו מהלכים על קצות אצבעותינו במלטה", הסביר פקיד בריטי, "אנחנו לא מעזים להתעמת עם אזרח מלטזי בשום דרך. הניסיון הצבאי מחייב אותנו לרצות את האוכלוסייה הפרו-פשיסטית". הנקודה היא לא אם המלטזים הם פרו-פשיסטים או פרו-בריטים או שניהם. הנקודה היא ש"העם ההירואי של מלטה", שזכה לעיטור קולקטיבי, מתעב את "בעלי הברית" הבריטים שלו. היו סמוכים ובטוחים שהבריטים אינם מאפשרים ל"ילידים" לנהוג כך בקציני הצבא שלהם אלא אם כן יש סיבות מאד מוצקות לכך.

5. ביסודיות האופיינית להם, הגרמנים הביאו את "חוסר האחריות הקולקטיבי" אל שיאו ההגיוני. הדרך שלהם להתמודד עם צבאות אמריקה ואנגליה ששטפו את אדמת צרפת לאחר הפלישה לנורמנדי היתה לגייס בכפיה המוני פולנים, רוסים, צרפתים, איטלקים, צ'כים, גיאורגים ומונגולים – רובם אסירי מלחמה שאולצו לבחור בין גוויעה ברעב לבין שירות בצבא הגרמני. בגדודים גרמניים אחדים הקולונל נזקק לשירותיו של מתרגם כדי שפקודיו יבינו אותו. המגוייסים הזרים האלה, כולל מונגולים, גדשו אפילו יחידות אס.אס. משולחות רסן, והוכרו רשמית כגרמנים למהדרין. בעלות הברית בצרפת מצאו עצמן מול צבא בינלאומי במדים גרמניים. רבים מאותם "גרמנים למהדרין" ירו במפקדיהם וחצו את הקווים אל בעלות הברית בהזדמנות הראשונה. בכך הציבו בפני הפיקוד העליון שלנו בעיה מודרנית אופיינית: האם הם היו בעלי ברית? (אבל הם לבשו מדים גרמניים). או שמא היו אסירים? (אבל הם שנאו את המדים שהם לבשו). כל שניתן לומר בוודאות הוא שנעשה בהם שימוש מלחמתי בצד הגרמני. לשון הסביל מכוונת: החייל המודרני אינו "נלחם"; נעשה בו שימוש מלחמתי, כמו בספינת קרב או במכניזם דומם מסוג אחר.[12]

את הסיפור הבא הביא ג'ורג' אורוול בטור שלו ב"טריביון" של לונדון, ב-13 באוקטובר 1944:

"בין האסירים הגרמנים שנתפסו בצרפת היו כמה רוסים. זמן מה לפני כן נפלו בשבי שניים מהם שלא דיברו רוסית או כל שפה אחרת שהיתה מוכרת לשוביהם או לאסירים האחרים. למעשה, הם היו יכולים לתקשר רק זה עם זה. פרופסור לשפות סלאבוניות, שהובא במיוחד מאוקספורד, לא הצליח לפענח את השפה שבה הם דיברו. ואז במקרה קלט את שיחתם סמל שעשה חלק משירותו הצבאי בגבול הודו, והוא זיהה את השפה שלהם, ואף ידע קצת לדבר בה. זאת היתה טיבטית! אחרי תשאול קצר הוא הצליח להוציא מהם את סיפורם.

"כמה שנים קודם לכן הם תעו מעבר לגבול אל תוך תחומי ברית המועצות. שם גייסו אותם לגדוד עבודה, ולאחר מכן, עם פרוץ המלחמה בגרמניה, שלחו אותם למערב רוסיה. הם נפלו בשבי הגרמנים ונשלחו לצפון אפריקה; מאוחר יותר נשלחו לצרפת, הועברו ליחידה לוחמת כאשר נפתחה החזית השנייה, ואז נפלו בשבי הבריטים. כל הזמן הזה הם לא היו יכולים לדבר עם אף אחד מלבד איש עם רעהו, ולא היה להם מושג מה קורה ומי נלחם במי.

"היה זה סוף נאה לסיפור אם עכשיו הם היו מגויסים לצבא הבריטי ונשלחים להילחם ביפאנים, ובתוך כך מתגלגלים למרכז אסיה, במקום כלשהו ליד כפר הולדתם, עדיין מגרדים את פדחתם ותוהים מה היה כל העניין הזה."

4. אנימיזם פוליטי: התיאוריה של "המדינה האורגנית"

הדוגמאות לעיל מלמדות שההבדל בין ארגון חברתי "מתקדם" ל"פרימיטיבי" הולך ומצטמצם. המעגל נסגר לאיטו, ואזרח סובייטי או גרמני בן זמננו היה מרגיש יותר מן המשותף עם אבוריג'יני אוסטרלי מאשר עם, נניח, פילוסוף צרפתי ב-1870 או דמוקרט ג'פרסוני מ-1810. במקום המנהגים הקשוחים, שאין עליהם עוררין, אשר מעצבים את התנהגות הפרט בחברות הפרימיטיביות, בימינו שולט ארגון כלכלי-פוליטי מסובך, לא פחות "נתון מראש" ומעבר לכל ביקורת במטרותיו והנחותיו, אשר מכריע לחלוטין את חופש הבחירה של היחיד.

ההקבלה לא נעצרת כאן. כשם שהאדם הפרימיטיבי ייחס נפש אנושית לכוחות הטבע, כך האדם המודרני מייחס לאומה או לעם יכולות של רצון ובחירה שבמציאות שייכות רק ליחידים. הסיבות זהות בשני המקרים: לצמצם כוחות מסתוריים ובלתי נשלטים לדרגה שבה ניתן יהיה להתמודד איתם. איש המערות חש הרבה יותר נוח עם סופת רעמים אם הוא יכול להסביר אותה כהתפרצות זעם של מישהו כמוהו, רק גדול יותר, ואנשי המערות האורבניים של ימינו מרגישים הרבה יותר טוב עם מלחמות אם הם יכולים לחשוב על אומת האוייב כאדם כמוהם, רק גדול יותר, שאפשר להנחית על אפו הקולקטיבי אגרוף כעונש על המעשים הרעים שהוא בוחר באופן קולקטיבי לעשות. אם הגרמנים אינם "אחראים" לפשעי המלחמה של האומה "שלהם", העולם הופך למקום מסובך ומעורר אימה, שבו כוחות חברתיים עלומים מניעים אנשים כמריונטות לבצע מעשים נוראים, עולם שבו האשמה היא אוניוורסלית וחסרת משמעות כאחד. למרבה הצער, העולם הוא באמת מקום כזה.

אחת הסיבות שאנתרופולוגיה כל כך מעניינת את מי שמעייניו נתונים לפוליטיקה היא ששיטת התצפית שלה, שכבר נוסתה בהצלחה על חברות פרימיטיביות, יכולה להפיק תועלת רבה גם בחברה בת זמננו, ואומנם עשתה כן בידיהם של דולארד, בנדיקט, הזוג לינדס ואחרים. לא קשה לדמיין היסטוריון עתידי שיכתוב עלינו כמו שמלומד אחד כתב על בני האומה העברית העתיקה:

"כמעט כל תופעה הם הסבירו כפעולה ישירה של ישויות וכוחות בלתי נראים ועל-אנושיים, הדומים לנפש האנושית. כמו ה"פרימיטיבים", הם לא הכירו בהבדל מהותי בין הרוחני לגשמי. כמותם, הם האמינו בסולידריות, או ליתר דיוק, זהות בפועל, בין הרבה יצורים, אירועים ודברים שבעינינו הם שונים בתכלית."

הבלבול האנימיסטי מאפיין את מחשבת האדם הפשוט (עם הרבה עזרה מצד שליטיו הפוליטיים) לא רק על אודות היחסים בין אומות אלא גם על אודות היחסים בין המדינה לאזרח הפרטי. בדיוק משום שזו הזירה שבה כוחו האמיתי של היחיד הכי זעום, בה משקיעים השליטים את מלוא מאמציהם להציג את המדינה לא רק כמכשיר בשירות המטרות שלו אלא גם כשלוחה של האישיות שלו. הם חייבים לנסות לעשות כך בגלל הדגש הרב על חופש הפרט, שהמהפכה הבורגנית השרישה בהנחות הפוליטיות שלנו (האם יבוא להן קץ?).

היגל, שפיתח את התיאוריה האנטי-אינדיבידואליסטית של המדינתיות בעוד הדי התותחים של מלחמות נפוליאון רועמים ברקע, ראה את הבעיה בבהירות וניסה לפתור אותה כך:

"במדינה הכל עומד על אחדות האוניברסלי והייחודי. במדינות העתיקות המטרה הסובייקטיבית היתה אחת עם רצון המדינה. בתקופה המודרנית, בדיוק להיפך, אנחנו דורשים דעה אישית, רצון אישי ומצפון. דבר מכל זה לא היה מוכר לאנשי קדם; עבורם, המילה האחרונה היתה שמורה לרצון המדינה.[13] ברודנויות האסיאתיות ליחיד לא היתה מהות פנימית או הצדקה עצמית, אך בעולם המודרני האדם תובע לעצמו כבוד בזכות האינדיבידואליות הסובייקטיבית שלו.

"משמעותה הכפולה של אחדות החובה והזכות היא שהחובה שהמדינה תובעת היא עצמה הזכות של היחיד, שכן המדינה איננה אלא ארגון של מושג החירות. הקביעה של הרצון האישי נעשית בידי המדינה באופן אובייקטיבי, ורק דרך המדינה הקביעה הזאת לובשת צורה והופכת למציאות…

"המודעות והמחשבה שייכות למדינה השלמה. המדינה יודעת כך את רצונה, ויודעת זאת בצורת מחשבה… יש לתפוס את המדינה כמבנה ארכיטקטוני מפואר, הירוגליף של תבונה, שמגלם עצמו במציאות… את העובדה שהמדינה היא הרצון הריבוני העליון, שקובע את עצמו, שההחלטה הסופית מסורה אך ורק לו – את העובדה הזאת קל להבין."

אפשר להניח בבטחה שסטאלין, או רוזוולט, אכן יבינו בקלות את הניסוחים האנימיסטיים האלה של הפילוסוף הגדול של הריאקציה המודרנית. גם הקטע הבא מאותו מאמר לא ישבש את דעתם:

"העם ללא השליט שלו וללא הארגון שבהכרח קשור אליו ישירות הוא מאסה נטולת צורה, לא עוד מדינה. כשבוחנים את העם, לא במצבו הבלתי מאורגן שמחוץ לחוק, אלא כטוטאליות אורגנית שמתפתחת בעצמה, הריבונות היא האישיות של הכלל, ומי שמייצג אותה במציאות הוא השליט."

רצון, מודעות, מצפון, מחשבה, אישיות – אלה הן התכונות של המדינה ההיגליאנית, ושיאה של התיאוריה הוא "האישיות של השליט" כסמל וביטוי ל"טוטאליות האורגנית". "אחריות העמים" משתמעת מן התיאוריה הזאת במישרין ובאופן גורף.

"חיי האומות", הכריז רוזוולט בנאום ההכתרה שלו ב-1940, "נמדדים לא בשנים אלא בתקופת החיים של הרוח האנושית. ימי שנותינו בהם שבעים שנה… חיי אומה שקולים למלוא רצון החיים שלה… לאומה, כמו לאדם, יש גוף. לאומה, כמו לאדם, יש רוח… לאומה, כמו לאדם, יש משהו עמוק יותר, משהו קבוע יותר… זהו הדבר החשוב ביותר לעתידה, שזקוק להגנה הקדושה ביותר על ההווה שלה."

5. אם כולם אשמים, אף אחד אינו אשם

מדוקטרינת "המדינה האורגנית" משתמע שאף אזרח פרטי או קבוצת אזרחים אינם רשאים לחשוב ולפעול אלא בהתאם לקווי המדיניות שהוגדרו בידי האוחזים בהגה השלטון. כשתאים באורגניזם ביולוגי מתנערים מן הפונקציה האורגנית שלהם, התוצאה היא סרטן. התנהגות דומה של אזרחים-תאים במדינה האורגנית תביא לסרטן פוליטי. המשל הרומי הנושן על הבטן ואברי הגוף, שבאמצעותו הגנו הפטריצים על עמדתם כנגד הפלבאים, הוא עדיין הטיעון הבסיסי של "האורגניסטים".

באורגניזם, כמובן שאין קו גבול ברור בין השלם (האומה, או העם) לבין החלקים (האזרחים הפרטיים, מעמדות מסוימים וקבוצות אינטרס). הידיים החונקות אינן אשמות יותר מן הבטן המזינה אותן; ה"מומחים להריגת יהודים" אינם אשמים יותר מן האיכרים שמגדלים את המזון שהם אוכלים או מפועלי המתכת שמייצרים את כליהם.

כך שהתיאוריה הזאת נוחה לשלטון בשני הבטים. פנימית, היא משמרת את סולם ההירארכיה, והופכת כל התנהגות מרדנית לבגידה לא רק כלפי בעלי הסמכות אלא גם כלפי האינטרסים המשותפים, כביכול, של כולם, מה שמכונה בימים אלה ביראה "האחדות הלאומית"; ובזמן מלחמה, היא מאפשרת להתייחס לאוכלוסיית האוייב כאל גוש הומוגני יחיד, כולם מרושעים ובזויים באותה מידה. השימוש השני הוא מוקד העניין שלנו כאן: הוא הבסיס התיאורטי לרעיון שבני העם הגרמני אחראים לזוועות הנאציזם.

אבל אם כולם אשמים, אף אחד אינו אשם. דוגמה נפלאה לדיאלקטיקה הזאת מצוטטת אצל חנה ארנדט ("אשמה מאורגנת ואחריות אוניברסלית", ג'ואיש פרונטיר, ינואר 1945), מתוך כתבה עיתונאית ב"פי.אם", מן ה-12 בנובמבר, 1944. כתב אמריקאי מראיין פקיד שהועסק במחנה השמדה ונפל בשבי הרוסים:

– הרגתם הרבה אנשים במחנה?
– כן.
– הרעלתם אותם בגז?
– כן.
– קברתם אותם בחיים?
– זה קרה לפעמים.
– האם אתה באופן אישי עזרת להרוג אנשים?
– בשום אופן לא. אני רק הייתי הגזבר במחנה.
– מה חשבת על מה שקורה שם?
– זה היה קשה בהתחלה, אבל התרגלנו לזה.
– אתה יודע שהרוסים יתלו אותך?
– (פורץ בבכי) למה? מה עשיתי?

מה עשיתי? למלים האלה יש צליל של אמת. יש תחושה שהגזבר הנאמן – דמיינו את הציוויליזציה שהפיקה מקרבה מקצוע כזה, גזבר במחנה השמדה! – מתקומם בכנות נגד הרעיון שהוא ייתלה על חלקו בהריגתם של מיליוני בני אדם. באמת מה הוא עשה? פשוט ציית לפקודות ושמר על הפה שלו. מה שמזעזע אותנו מוסרית זה מה שהוא לא עשה. אבל מנקודת המבט של המדינה האורגנית הוא אינו אשם יותר או פחות מכל אדם אחר בגרמניה וראוי לתלייה לא יותר ולא פחות. חיילים חייבים לציית לקצינים שלהם כשם שאזרחים חייבים לציית לחוק. סטאלין ורוזוולט לבטח לא היו מרשים לחיילים שלהם להבחין, על בסיס מצפון אישי קל-דעת, בין פקודה צבאית אחת למשנהָ. הרולד דני כותב ב"ניו יורק טיימס" מן ה-17 בפברואר, 1945, על מש"ק שבוי מלחמה, שהיה עד להוצאה להורג של 40 גברים, נשים וילדים יהודים בברסטליטובסק. "כל מה שחשבתי על זה", הוא אמר, "היה שזאת היתה פקודה מלמעלה ולאלו שנתנו אותה ודאי היו סיבות חשובות. בשלב הזה חינכו אותנו כך שאנחנו כבר לא מתדיינים על פקודות שניתנו אלא מסכימים להן בלי שאלות". לשאלה אם הוא עצמו היה מסוגל לבצע פקודה שכזאת, הוא הגיב, אחרי הרהור, שהוא חושב שכן, והוסיף: "אני לא יכול לומר שהייתי נהנה מזה – בכלל לא. זה יכול לקרות רק תחת הכורח של פקודה. להתנדב לזה, לא הייתי יכול".

בימים אלה עלינו לפחד לא ממי שמפר את החוק אלא ממי שמציית לו. לגרמנים יש מוניטין ארוך-שנים של כבוד עמוק לחוק וסדר. חולשת האופי הזאת, שבעבר היתה לא יותר מעניין חביב ומעורר חיוך, לבשה צביון אפל תחת הנאצים. אחד הסימנים המעודדים ביותר בארץ הזאת היא שלנו האמריקאים יש מסורת מכובדת של פריעת חוק ובוז לסמכות.

רק מי שמוכן בעצמו להתנגד לסמכות כשהיא מתנגשת עם הקוד המוסרי האישי שלו באופן בלתי נסבל – רק לו יש זכות לגנות את הגזבר ממחנה ההשמדה. מי שמטיף למדינה האורגנית, או מקיים אותה בפועל, ודאי שאין לו זכות כזאת (ולמרות הכל, יש להניח שהרשויות ברוסיה, שדעתן אינה טרודה בדקויות כגון אלה, מזמן הוציאו להורג את הבחור – בזמן שאנו מתחבטים בהיבטים המוסריים של המקרה). אבל האם אפילו אנחנו יכולים לגנות את הגזבר? הרי המדינה האורגנית איננה רק סיסמה אידיאולוגית בפיהם של בעלי הסמכות; היא משקפת את הארגון האמיתי של המציאות בעולם המודרני. העקרונות שעליהם מושתתת הכלכלה התעשייתית שלנו – ריכוז הסמכויות, חלוקת העבודה (או התמחות התפקידים), ארגון קשיח מלמעלה ועד למטה, שבתוכו כל עובד מוצא את מקומו בדרג המתאים – אלה יושמו בספירה הפוליטית. התוצאה היא, כפי שראינו, שלפרט יש אך חופש בחירה מועט בהתנהגותו, ואדוני המדינה האורגנית יכולים לגרום לו, באמצעות לחץ וטרור, לפעול בדרכים מנוגדות למה שהיה בוחר מרצונו. נאמר לי שהיה אגף יהודי בגסטפו, שהטיל את חיתיתו על היהודים הרבה יותר מאשר אנשי הגסטפו הרגילים, כיוון שאנשיו לא הראו שמץ של חמלה והיו חסינים מפיתוי השוחד. היו גם שוטרים יהודים בגטו ורשה, ששירתו בנאמנות את הנאצים. אנחנו יכולים לשער איזה לחץ הופעל על האנשים האלה ומשפחותיהם כדי לחולל התנהגות כזאת. ובלי ספק היו יהודים שסירבו לשחק את התפקיד, ונשאו בתוצאות. קרוב לוודאי שלא הרבה, שכן יהודים כאלה היו גיבורים, ובימינו אין הרבה גיבורים בקרב יהודים או בקרב כל עם אחר (למעט עמים פרימיטיבים כמו היוונים והפולנים). הגזבר שלנו לא היה גיבור, וזו היתה האשמה שבגינה תלו אותו הרוסים – ממש כפי שהיו תולים אותו לו היה גיבור במדינה שלהם.[14]

בציניות המהוקצעת והרגילה שלהם, הנאצים מנצלים את החולשה המוסרית הזאת של בני העם הגרמני – את כך שהם אינם גיבורים. הבטאון הרשמי של האס.אס. הכריז לאחרונה במאמר המערכת שלו:

"אין חפים מפשע בגרמניה. עוד לא פגשנו בגרמני אחד שמטעמים פוליטיים סירב להתחתן, להוליד ילדים, לקבל תמיכה ממשלתית במשפחתו, הנחות מס או חופשות בתשלום רק בגלל שהם הוענקו בידי המשטר הנאצי. להיפך, הגרמנים העלו כרס ופימה הודות לשגשוג של הנאציזם. מצפונם לא נקפם לנוכח ה"אריזציה" של בתי העסק היהודיים. הם קיבלו את מנת חלקם מן השגשוג. והם הריעו לנצחונותינו… אומנם היו חפים מפשע רכרוכיים שלא רצו להכריז מלחמה על אף מדינה ותרמו למאמץ המלחמתי הגרמני לא יותר ממה שהיו חייבים. אבל גם הם לא התנגדו להרוויח כסף מהמלחמה או מהנאציזם. הם אהבו לנהוג במכוניות החדשות שלהם בכבישים החדשים שלנו ולצאת לטיולי ה"כוח דרך הנאה" שלנו. אחרי הכל, אף אחד לא העדיף מוות דמוקרטי על פני חיים נאציים." (מאמר מערכת ב"דאס שוורצה קורפס", מצוטט ב"נאו פולקסצייטונג", ניו יורק, מתאריך 10 בפברואר, 1945).

ה"שוורצה קורפס" מגזים כמובן. כפי שנראה מיד, גרמנים רבים, מדי יום, "מעדיפים" (או לפחות מקבלים – אני מודה שזה לא בהכרח אותו דבר) "מוות דמוקרטי" על פני "חיים נאציים". אבל מנקודת המבט של המדינה האורגנית, זה נכון ש"אף אחד אינו חף מפשע". בהגיונם הפוליטי האופייני, הנאצים בעת האחרונה ניסו במתכוון לגרור את כל העם הגרמני אל תוך האחריות המוסרית לפשעיהם. במאמרה המבריק ב"ג'ואיש פרונטיר", חנה ארנדט מתארת את התהליך ואת תוצאותיו הפוליטיות.

"ארגוני הטרור, שבתחילה הופרדו בקפדנות מן האוכלוסייה הכללית וקיבלו לשורותיהם רק מי שהיה מסוגל להוכיח שיש לו רקע עברייני או שהוא מסוגל להפוך לעבריין, החלו להתרחב בהדרגה… בעוד שבתחילה הפשעים שליוו את השגרה היומית במחנות הריכוז מימיו הראשונים של המשטר הנאצי היו מונופול בלעדי של האס.אס. והגסטפו, כיום חיילי הוורמאכט משתתפים ברצון ברציחות המוניות. בשלבים הראשונים, נעשה כל מאמץ לשמור בסוד את הפשעים האלה ופרסומם ברבים גרר אחריו עונש באמתלה של "תעמולת זוועה". אך מאוחר יותר הנאצים עצמם הפיצו את הדיווחים האלה כחלק מ"שמועות" יזומות, וכיום מכריזים עליהם בגלוי תחת הכותרת "צעדי חיסול"; זאת במטרה לאלץ את אותם גרמנים שעקב קשיים ארגוניים לא הוכנסו בסוד "קהילת הלאום" (הפולק) של הפשע, לשאת לפחות בעול השותפות בו והמודעות למה שקורה. הטקטיקה הזאת של הנאצים נחלה ניצחון, ובעלות הברית נטשו את האבחנה בין גרמנים לנאצים…

"הסיכויים של הנאציזם לארגן תנועת מחתרת בעתיד תלויים במחיקתם של כל הסימנים המבדילים בין גרמני אחד לרעהו, ומעל לכל בהיותם של המנצחים משוכנעים בכך שאין כל הבדל כזה."

6. גם אנחנו אשמים

אם "הם", בני העם הגרמני, אחראים למעשי הזוועה של הממשלה "שלהם" ("שלהם" במובן הכפול – שייכת להם ומטילה מרותה עליהם), אז גם "עלינו", העמים של רוסיה, אנגליה ואמריקה, רובץ עול כבד של אחריות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, דחקנו את גרמניה למבוי סתום, שהמוצא היחידי ממנו היה גם הוא מבוי סתום, הנאציזם; עשינו זאת בכך שהטלנו את כובד משקלנו נגד מהפכה סוציאליסטית. אחרי שהיטלר עלה לשלטון, פחות או יותר בברכתנו כמי ש"גרוע פחות" מן המהפכה, הרשינו לו לחמש מחדש את גרמניה בתקווה שנוכל להטות אותו נגד רוסיה, ובאמתלת "אי התערבות" סייענו לו ולמוסוליני למוטט את הרפובליקה הספרדית במה שהיה חזרה כללית לקראת מלחמת העולם השנייה.

במלחמה הנוכחית, הבאנו את הפצצות השטיח של ערי גרמניה לדרגה כזאת ש"מטרות צבאיות" הפכו משניות להמתה באש או בחנק של אזרחים רבים מספור; הפקרנו את המחתרת הפולנית בוורשה לידי הנאצים, הגלינו מאות אלפי פולנים למוות איטי במחנות סיביר, וחמסנו בכוח שליש משטחה של פולין; ניהלנו מלחמת אזרחים בתחומי אחת מבעלות בריתנו, יוון, כדי להשיב על כנו שליט ריאקציונרי ושנוא; הרעבנו את אותם חלקים של אירופה שצבאותינו "שיחררו" כמעט כמו שהנאצים הרעיבו, ואם נשיב על כך שהמשלוחים יועדו לצבאות שלנו, הם יכולים להשיב שהמזון היה נחוץ לצבא שלהם; ברוח תורת הגזע הנאצית, הנהגנו הפרדה בין חיילים שחורים ללבנים בצבא שלנו ועקרנו מביתם שבחוף המערבי והעברנו למחנות ריכוז בתוך הארץ עשרות אלפי אזרחים שכל חטאם היה מוצאם היפני; הפכנו את עצמנו למשתפי פעולה של הקצבים ממיידנק כשהסכמנו להכניס לארצנו רק מספר זעום של יהודים מאירופה שביקשו כאן מקלט; שלטנו בברוטליות בהודו והכנסנו לכלא את מנהיגי העם ההודי, שללנו מהם זכויות אזרח בסיסיות, חוללנו שם רעב בשנה הקודמת שהביא למותם של מאות אלפי אנשים; וגם –

אבל זה מפלצתי, אתם אומרים? אנחנו, העם, לא עשינו את הדברים האלה. הם נעשו בידי קומץ מנהיגים פוליטיים, ורוב האמריקאים, הבריטים ואולי (מי יודע?) הרוסים מגנים אותם ותומכים במדיניות הפוכה. ואם אינם מגנים, זה רק משום שלא היתה להם הזדמנות להיחשף למציאות הזאת ולפעול נגדה. בכל אופן, אני לא יכול לקבל אחריות למעשי זוועה כאלה. אני ורוב האנשים שאני מכיר מתנגדים בתקיפות למדיניות כזאת ואף הבענו את התנגדותנו באופן קבוע מעל דפי ה"ניישן" ומעל בימות הנואמים של "איחוד הפעולה הדמוקרטית".

בדיוק כך. והגרמנים יכולים לומר אותו דבר. ואם תאמרו, למה לא נפטרתם מהיטלר אם סלדתם מהמדיניות שלו, הם יוכלו להשיב: אבל אתם (באמריקה ובאנגליה לפחות) הייתם רק צריכים להצביע נגד הממשלה שלכם ולהחליף אותה, בעוד שאנחנו סיכנו את חיינו אם רק פצינו פה נגד הממשלה שלנו. ובכל זאת, אתם הבריטים סבלתם את צ'רצ'יל במשך חמש שנים ואתם האמריקאים בחרתם את רוזוולט שלוש פעמים ברוב עצום.

עובדה נוראה היא, ועדיין עובדה, שרק מעט אנשים הם בעלי דמיון ורגישות מוסרית כאלה שיחושו נסערים לנוכח פעולות שבהן לא נטלו חלק בעצמם (ועל כן אינם חשים אחריות מוסרית כלפיהן). קנה המידה והמורכבות של הארגון הממשלתי המודרני וריכוז הכוח הפוליטי בפסגה מדירים את רוב האוכלוסיה מהשתתפות בפעולות כאלה. כמה קולות איבד רוזוולט בקלפי בגין מדיניות הפליטים שלו? איזה נזק פוליטי נגרם לממשלת צ'רצ'יל והלייבור בגין יחסה להודו, או הרעב בבומביי בשנה שעברה? איזה אחוז מהאלקטורט האמריקאי מוטרד עמוקות מן הרעב ההמוני של האיטלקים תחת הכיבוש של בעלות הברית? כמו שאומרים הצרפתים, לשאול את השאלות האלה זה לענות עליהן.

7. המשמעות הפוליטית של אחריות קולקטיבית למלחמה

התיאוריה בדבר האחריות הקולקטיבית של העם הגרמני למעשי הנאצים לא רק מתעלמת מן השסעים העמוקים בין הנאצים לעם אלא גם אוטמת אותם מחדש.

(1) לו היתה התיאוריה נכונה, היינו מצפים לראות את בני העם הגרמני מתייצבים מאחורי הנהגת המלחמה הנאצית בצייתנות, אם לא בהתלהבות. בפועל, על פי נתונים גרמניים רשמיים ("ניו יורק טיימס", 20 בדצמבר, 1944), הוצאות להורג בידי "בתי דין עממיים" (לרוב בעוון בגידה ושאר עבירות נגד המדינה) נסקו ב-5,000% בארבע השנים הראשונות של המלחמה: מ-99 ב-1939 ל-1,292 ב-1941 ול-5,336 ב-1943. הנתונים האלה לא כוללים את עונשי המוות בבתי המשפט הרגילים או את אלפי הגרמנים שהוצאו להורג מדי שנה ללא משפט בידי הגסטפו, הוואפן אס.אס. וכד'. הנתונים מ-1944 עדיין אינם זמינים אבל כנראה גבוהים בהרבה מ-1943: האומדנים של ההוצאות להורג אחרי ניסיון ההתנקשות בהיטלר בקיץ שעבר עומדים על עשרות אלפים. עיתונאי נייטרלי שזה עתה חזר מגרמניה כותב במגזין ה"ניו יורק טיימס" (24 בספטמבר, 1944): "אחרי שהכריזו על "גיוס טוטאלי" כשלב ב"מלחמה הקדושה של כל העם", ציוו המנהיגים על כל הנאצים לדווח לאלתר לגסטפו על כל התבטאות תבוסתנית שהיא… יותר ממאה מחבריי לעבודה ומכריהם נעלמו לאחרונה, מבלי להשאיר עקבות". גם אם נניח שיש מעט התנגדות מאורגנת לנאצים בתוך גרמניה, עובדות כאלה מלמדות שהדלק שממנו יזנקו להבות המהפכה האנטי-נאצית כבר מוכן, אם יבוא במגע עם הניצוץ הנכון. אבל קשה לומר מי חרד יותר מאותו ניצוץ, הנאצים או שלוש המעצמות.

(2) נראה שמאז 1934 לא נהנו הנאצים מתמיכה ציבורית כה רחבה כמו היום. גבלס ורוזוולט מסכימים לפחות על עניין אחד: שגורלו של העם הגרמני זהה לגורלם של הנאצים. מצד אחד, ישנם הנאצים שמארגנים תנועת מחתרת עממית שתשמור על אש המאבק נגד בעלות הברית שנים אחרי המלחמה, מצביעים על תכנית מורגנטאו כעל עדות מוחצת לקנוניה היהודית נגד גרמניה, ואומרים לעם הגרמני – ויתרונם החדש הוא בכך שהתעמולה הפעם נכונה – שאין אלטרנטיבה זולת מאבק עד הסוף המר תחת הנהגתו של היטלר. מצד שני, ישנן שלוש המעצמות, שמתעקשות על "כניעה ללא עוררין" (נוסחה שפותחה, יש לציין, לא בידי סטלין הרודן או צ'רצ'יל השמרן אלא בידי ידידו של האיש הפשוט, רוזוולט), מציעות לשעבד מיליוני גברים גרמנים, להחזיר את גרמניה לשלב חקלאי קדם-תעשייתי, וכיוב'. כך שמשני צידי קו החזית, המסר שבני העם הגרמני מקבלים הוא שהסיכוי היחידי שלהם להינצל הוא אם הנאצים ישרדו, שהנאצים הם גרמניה (טענה נושנה של הנאצים שעד לאחרונה לא עלה בידיהם להפכה לנחלת הכלל).

שהרי אחת התוצאות המוזרות של גישת ה"כולם אשמים" של אותם אנשים אשר מצהירים על התיעוב העמוק ביותר לנאציזם, היא שהנאציזם (או כל חלופה שקולה שלו) יהפוך, באופן הגיוני, לצורת המשטר הפוסט-מלחמתי בגרמניה המובסת. זה מצטייר בבירור כשבוחנים את התיאוריה ה"אורגנית" המשוכללת ביותר על אודות גרמניה, שמקורה, כמה הולם, בעמיתו של הנאציזם – המשטר הרודני ברוסיה. מוסקבה מפיצה שנאת גרמנים באשר הם (ולא רק נאצים) ומעלה את ההצעות הקיצוניות ביותר לטיפול בגרמניה לאחר המלחמה, ובאותה שעה ממש מעודדת את הלאומנות הצבאית הגרמנית באמצעות מועצת הקצינים של פון שטידליץ. סתירה? רק למראית עין. התיאוריה ה"אורגנית" מובילה היישר לשימור מעמדם של הנאצים ובני האצולה כשליטי העם הגרמני. ההיגיון הוא זה: כולם אשמים; לכן, אף אחד אינו אשם יותר מאחר; לכן, הנאצים ובני האצולה אינם אשמים יותר מיריביהם; לכן, אם זה נוח – וזה נוח – מותר לשמר את אחיזתם של הנאצים ובני האצולה בשלטון (להוציא בודדים שמוצאים להורג לצרכי ראווה).

כשם שסטאלין משתמש בגנרלים כך אייזנהאור משתמש באס.אס. ובמשטרה הנאצית. "בגרמניה לא תהיה אהדה", הצהירה פקודת היום של אייזנהאור ב-12 באוקטובר, 1944, "אנחנו נכנסים ככובשים".[15] התוצאה ההגיונית של הפקודה הזאת דווחה ב"טריביון" של לונדון ב-24 בנובמבר, 1944: "כתבים בחזית מדווחים שבכל רחבי האזורים האמריקאיים והבריטיים נתלו כרזות המודיעות על פירוקם של 52 ארגונים נאציים. אבל המספר הזה אינו כולל את כל הארגונים. חלקם צוו לשוב לתחנות ולבסיסים שלהם ולחכות לפקודות נוספות. ביניהם – הנוער ההיטלראי, המשטרה הנאצית והאס.אס." כמה מחסידי הגישה של "כולם אשמים" מרחיקים לכת וטוענים שהגרמנים כה נתעבים שהם ראויים להישלט לנצח בידי הנאצים! כך הגרסה הקיצונית ביותר של אנטי-נאציזם הופכת לניגוד הדיאלקטי שלה.

זהו, אם כן, האפקט של תיאוריית האחריות הקולקטיבית על העם הגרמני. תוצאות אסוניות לא פחות יש לה על העמים של בעלות הברית. בקיץ שעבר כולם חשבו שהמלחמה באירופה תסתיים עד הסתיו. האנגלים והאמריקאים זינקו מנורמנדי ודהרו ברחבי צרפת במרדף אחרי הצבא הגרמני המעורער; הרוסים התקדמו בכל החזיתות שלהם; ניסיון התנקשות בהיטלר כמעט וצלח; מצב הרוח הכללי בגרמניה היה פאניקה ואובדן אמון בהנהגה של היטלר. ברגע ההוא, לא נדרש הרבה לחץ פוליטי כדי לחלץ את העם מידי הנאצים ולהכניע את כל מבנה השלטון. במקום להפעיל את הלחץ הזה, בעלות הברית דבקו במדיניות ה"כניעה ללא עוררין", שבה שובצו ברוב חן קישוטים כמו תכנית מורגנטאו. הם הצליחו במה שנאומיו הקדחתניים ביותר של היטלר כשלו: לשכנע את הגרמנים שהתקווה היחידה שלהם היא לעמוד איתן מאחורי הנאצים. כדי לוודא שהעם הגרמני לא יחמיץ את המסר, הפיקוד העליון האמריקאי העלה הפקה מיוחדת באאכן, העיר הגדולה הראשונה בגרמניה שחיילינו הגיעו אליה. על אאכן הגנה אוגדה בודדת של כוחות באיכות נחותה, מתוגברת ביחידת אס.אס. אחת וכמה חיילים מפלוגות מבצר. המגינים שיתפו פעולה לחלוטין עם התוקפים. במשך שבוע, העיר המוקפת באוגדות אמריקאיות ויחידות ארטילריה הופצצה והופגזה. לבסוף היא נכבשה "בדרך הקשה", בפלישה רגלית מאסיבית בגיבוי טנקים ואלוהים יודע מה עוד. מבחינה צבאית, לא ממש מבריק. אבל מבחינה פוליטית, היה בזה היגיון: העיר הפכה לעיי חורבות, אלפים מתושביה נהרגו (וגם מספר לא קטן של אמריקאים), והמסר נקלט בכל רחבי גרמניה (וגם באמריקה) – מה מחכה להם (וגם לנו).

אין טעם אפילו לנסות להוכיח שמבחינה צבאית, "מדיניות אאכן" יעילה פחות ממדיניות שתנתק את העם הגרמני מן הנאצים, שגם תחסוך במספר עצום של חיי אמריקאים, בריטים ורוסים. אבל ממתי ניתן פתחון פה לשיקולים צבאיים טהורים כשעל המאזניים מונח העסק הרציני של הפוליטיקה (למעט, כמובן, גנרלים מעוטרים שמטיפים למפגינים לא לשבש את "המאמץ המלחמתי")? שלוש המעצמות רוצות שהדברים יתנהלו כסדרם, כשנציגי ההמונים הנבחרים מושלים בכיפה; הן אינן חפצות בתנועות עממיות בלתי רשמיות בצד שלהן וגם לא בצד הנגדי. רק עיתונאי ליברלי עשוי לטעון בפניהם ברצינות שניתן היה להשיג ניצחון צבאי מהיר יותר באמצעות זירוז הפיצול הפנימי בגרמניה. הם כולם מודעים לכך, אבל כמעמד שליט אחראי, לא יפקירו את עקרונותיהם לטובת יעילות צבאית.[16]

"המלחמה המודרנית", כתבה סימון וייל, "מצטיירת כמאבק שמנהלים כל מנגנוני המדינה כנגד כל מי שמספיק מבוגר לשאת נשק… הטעות הגדולה כמעט בכל המחקרים על המלחמה… היתה לראות בה אירוע מתחום יחסי החוץ, בעוד שהיא בעיקר אקט של מדיניות פנים, האקט הזוועתי מכולם" ("פוליטיקה", פברואר 1945).

העמים השונים בעולם הולכים ומאבדים שליטה על מעשי הממשלות "שלהם", בה בשעה שהם מזוהים יותר ויותר עם אותן ממשלות. אם לנסח זאת קצת אחרת, ככל שהאחריות המוסרית של האדם הפשוט פוחתת (בהנחה שדרגת האחריות המוסרית עומדת ביחס ישר לדרגת חופש הבחירה), כך האחריות הפרקטית שלו גדלה. במשך מאות בשנים, עד עכשיו, לא היו יחידים כה חסרי השפעה על מעשי הקולקטיב הלאומי שלהם ובמקביל מוחזקים כה אחראים למעשים אלה.

מי יחלץ את העם מן הסתירה המייסרת הזאת, שאין הדעת סובלתה? לא המגן המסורתי, תנועת הפועלים. ברוסיה היא כבר לא קיימת, ובשתי הדמוקרטיות הבורגניות הגדולות, היא איבדה זה כבר קשר עם האידיאלים הדמוקרטיים והאנושיים שפעם הנחו אותה. בסתיו שעבר, קונגרס האיגודים המקצועיים בבריטניה אימץ ברוב של 5:1 הצהרה, לפיה העם הגרמני אחראי לפשעי הנאצים. שבועות ספורים לאחר מכן התקבלה החלטה בקונגרס האיגודים התעשייתיים (CIO) באמריקה: "העם הגרמני חייב… לכפר על הפשעים והזוועות שהמיט על כדור הארץ". נעלמה הסולידריות הבינלאומית של מעמד הפועלים, והפועלים ברחבי העולם, כולל ובמיוחד בברית המועצות, הפכו להיות מוטרפי לאומנות – בתוקף היותם פועלים מאורגנים – לא פחות מן המעמדות השליטים.

עלינו להרחיק מבט ולהעמיקו כדי להיחלץ מן הדילמה של אימפוטנציה פוליטית הולכת וגדלה לצד אחריות פוליטית הולכת וגדלה. עלינו להביט אל המהות האנושית שלנו ולאתר בה כבוד רגיש ומחוייב יותר לאנושיות של עצמנו ושל עמים אחרים.

העיתונאי הרולד דני מספר ב"ניו יורק טיימס" של ה-18 בפברואר, 1945, את סיפורו של טוראי אס.אס. שבוי. הוא היה חקלאי אוקראיני צעיר שגוייס בכפייה לאס.אס. בזמן שהגרמנים נסוגו מרוסיה בקיץ שעבר. מואס בכל, אדיש, נטול עניין אפילו באיתור משפחתו, הוא "נראה כמי שאין בליבו משטמה או חיבה, רק מעט טינה… על כל השאלות הוא משיב: 'אני לא יכול לדעת כלום על זה. הכל כל כך מבולבל'. הוא נראה ומתנהג כאדם הנתון בהלם קיצוני". אבל האוקראיני-חקלאי-איש-אס.אס. למד דבר אחד, וזה היה השיפוט הערכי היחידי שנחלץ ממנו: "כולנו בני אנוש. אם היה לנו שלום, אם אנשים היו עובדים ביחד, אולי הם היו חברים. אבל עכשיו – ."

(פורסם לראשונה ב-Politics, מארס 1945. תרגום: עידן לנדו)

* * *

אחרית דבר / עידן לנדו

בסוף קריאת "אחריות העמים", ואולי עוד קודם לכן, הקורא מבין שהכותרת טמנה לו מלכודת. אין דבר כזה, "אחריות של עמים". מקדונלד מחדד את התובנה הזאת ומבסס אותה בשלל דוגמאות מאירות עיניים (והופכות קרביים) מן הצד "שלנו" ומן הצד "שלהם". במהלך מקביל, מקדולנד מזכיר לנו, שוב באמצעות דוגמאות חיות, שאנו חיים בתקופה שבה הפשעים שנעשים נגד אנשים חפים מפשע קיבלו ממדים מפלצתיים. המתח הזה – בין הפשעים הבלתי נסבלים לבין היעדר האחריות עליהם – הופך את הקריאה במסה הזו לחוויה כמעט מכאיבה. אבל מקדונלד לא "המציא" את המתח הזה: הוא רק הפנה זרקור, חד וחריף, אל תכונה מובנית של המלחמה בעולם המודרני. הלקחים מן הדיון שלו חורגים הרבה מעבר להקשר ההיסטורי המסוים שבו הוא נכתב, ומכאן חשיבותו. למעשה המסה של מקדונלד היא נקודת פתיחה מצויינת לכל דיון שנוגע בזהות קולקטיבית, באלימות מאורגנת, בחופש הבחירה, בנטילת אחריות ובהטלת אשמה. נקודת פתיחה ולא נקודת סיום, כיוון שמקדונלד משאיר הרבה שאלות פתוחות. אבל אלו שאלות ל"מתקדמים", ויש לקנא במי שמסוגל לשאול אותן; רובנו מדשדשים במי אפסיים מוסריים ובמכשלות מנטליות שמקדולנד צולח באומץ. כדאי אם כן להבין את משמעות המהלך הקוגניטיבי-מוסרי-רגשי המתבצע ב"אחריות העמים" לפני שמנסים להביט מעבר לו.

לפני הכל, צריך לזכור את ההקשר ההסטורי של כתיבת המסה: סוף 1944, תחילת 1945. מלחמת העולם השנייה עדיין מתנהלת במלוא עוזה במרכז אירופה ובמערבה וכן באיי האוקיאנוס השקט. פצצות האטום יוטלו על הירושימה ונגסאקי רק בעוד חצי שנה. הסוף כבר ידוע: בעלות הברית ינצחו. אבל במקביל מתחיל להתברר המחיר הנורא של הניצחון הזה, מאות ערים שהפכו לעיי חורבות, מיליוני הרוגים, רובם אזרחים, המוני פליטים שגודשים את הכבישים וערי השדה. וכמובן, השמדת יהודי אירופה.

מקדונלד פותח את המסה דווקא בתיאור די נרחב של זוועות מחנות הריכוז וההשמדה. צריך כמובן לזכור שהידיעות הפומביות הראשונות על מחנות ההשמדה התפרסמו במערב רק במהלך 1944 (ידיעות חשאיות התקבלו עוד קודם לכן), וגם אז הן לא הפכו לנחלת הכלל. בשעה שמקדונלד כותב את הדברים, עדיין אין מושג מוכר של "שואה" בספירה הציבורית וממדי האסון, על פרטיו המחרידים, אינם ידועים לרוב קוראיו. על כן התפקיד העיקרי של פתיחת המסה הוא דיווחי-עיתונאי, לאו דווקא פולמוסי. חשוב לומר זאת משום שקריאה בדיעבד תתפתה לראות בפתיח הזה מהלך רטורי "מאזן", שבו מקדונלד מוכיח לקוראיו, לפני שהוא מלקה אותם בשוטים ובעקרבים, שהוא עדיין פטריוט, ושהוא מבין שהנאצים גרועים יותר מהאמריקאים. זה מובן מאליו וזה לא העניין. חשוב למקדונלד להציג תמונה אמינה של מלוא טווח הרוע האנושי, מפורטת ככל שהעדויות החלקיות שבידיו מאפשרות זאת. חשוב לו באופן כללי כי הוא אינו רואה כל סתירה בין תפקידו כאינטלקטואל לבין תפקידו כעיתונאי; וחשוב לו ספציפית בהקשר של המסה, משום שרק על רקע הזוועות האלה יורגש כל כובד משקלה של דילמת האחריות ללא אחראים, שתנוסח בהמשך.

ובכל זאת, ככל שמתקדמים בקריאה, מתחוור והולך שעניינה העיקרי של המסה איננו לתבוע מהגרמנים חשבון נפש – אלא מן האמריקאים ובעלי בריתם (ובכך היא אינה שונה ממרבית המסות באוסף הרשימות הנושא את שמה, שכותרותיהן, בין השאר הן "טבח מן האוויר", "הפצצה", ו"זוועה – שלנו או שלהם?"). מקדונלד מבין את תפקיד האינטלקטואל כפי שהיה מאז ומעולם (כנראה מימי נביאי התנ"ך): להתריס נגד השלטון שלו, לעורר את המצפון של הקהילה שלו. רשימה אחרת באותו קובץ נקראת "אחריות האינטלקטואלים", כותרת שנתן נועם חומסקי 22 שנים מאוחר יותר למסה מפורסמת שלו על שתיקתה של האליטה האינטלקטואלית והתרבותית באמריקה לנוכח פשעי המלחמה הנוראים שחוללה אמריקה בוייטנאם באותן שנים. חומסקי פתח את המסה שלו בציטוט ממקדונלד כדי להראות שהדילמות שהוא הצביע עליהן ב-1945 עדיין ניצבות מולנו, במלוא חריפותן. מיותר כמעט לציין שמה שהיה נכון ב-1967 עדיין נכון בימינו; מקדונלד באמת חשף איזשהו קוד גנטי קבוע בלב הקשר הארור הזה בין חברת ההמונים המודרנית לאלימות מאורגנת.

מקדונלד בונה את הטיעון שלו בשלושה נדבכים. ראשית, קביעה עובדתית, ולפיה הגרמני הממוצע (שלא היה בשורות האס.אס. ולא נחשף למנגנון ההשמדה) אינו יכול להיות מוחזק אחראי לפשעי הנאצים; שנית, טענה אנליטית, ולפיה רעיון "אחריות העמים" מפליל את האמריקאי והבריטי הממוצעים בגין פשעי המלחמה של ממשלותיהם לא פחות משהוא מפליל את כלל הגרמנים; ולבסוף, מסקנה מוסרית-פוליטית, ולפיה… המממ… לא ברור. הנדבך השלישי נותר תלוי באוויר, לא מפורש ולא מפוענח, להוציא אמירה לקונית או שתיים בסוף המאמר. השתיקה הזאת של מקדונלד בדיוק בשלב שבו מתבקש להפיק את הלקח המוסרי והפוליטי מן הדברים הנוקבים שלו היא מטרידה מאד. בסוף הדברים אחזור אליה ואנסה להבין אותה ואולי אפילו לדובב כמה מלים מתוכה.

הקביעה העובדתית לגבי מידת השותפות של הגרמנים בפשעי הנאצים לוקחת אותנו אל ליבו של ויכוח היסטוריוגרפי שפרץ מיד עם תום המלחמה ולא פסק עד ימינו. במהלך אותו ויכוח נחשפו עובדות רבות שלא היו ידועות למקדונלד על היקף שיתוף הפעולה של החברה האזרחית הגרמנית עם הנאצים. אבל נשים לב לאבחנה בין שתי שאלות: מה ידע הגרמני הממוצע על ההשמדה, ומה יכול היה לעשות מי שידע? בעוד שיש מחלוקת גדולה על השאלה הראשונה, אין כמעט מחלוקת על השניה: בתחומי המדינה הטוטליטארית, וביתר שאת בתקופת המלחמה עצמה, שבה הגיע הטרור הפנימי של הגסטפו לשיאו, הגרמנים מן השורה היו יכולים לעשות מעט מאד נגד השלטון הנאצי. האופוזיציה נמחקה לחלוטין וכל מי שרק העז להתבטא נגד השלטון שילם על כך בחייו. כפי שכותבת חנה ארנדט במאמר שמקדולנד מצטט, לא מרד היה פתוח בפניו של מי שכבר עמד על שותפותו לפשעים, אלא התאבדות.

עם זאת, מקדונלד כנראה המעיט הן באומדן מספר הגרמנים שידעו מה קורה והן בהיקף הידיעה שלהם. בשונה מן התמונה שהצטיירה לו בסוף המלחמה, סוכני הרצח וסייעניהם חרגו הרבה מעבר ליחידות המוות של האס.אס. מבלי להיכנס לעובי הוויכוח הזה (שבו אין לי מומחיות), די אם נניח שכל הילדים בגרמניה בשנות המלחמה, מרבית הנשים, וככל הנראה גם מרבית הגברים (כלומר, מי שלא נשלח לחזית ולא הועסק בפקידות הנאצית) לא ידעו דבר על ההשמדה; ממילא לא היו יכולים לשאת באחריות כלשהי. באשר לאלה שידעו, או היו יכולים לנחש, קיים תחום אפור נרחב למדי שמעורבות בו דרגות ידיעה שונות, דרגות אוטונומיה שונות (פקיד זוטר לעומת מפקד בכיר) וכד'. גם בנתח הזה, חופש הפעולה וההתנגדות היה די מצומצם, וניתן בעיקר לקצונה הגבוהה. ואכן, ניסיון ההתנקשות בהיטלר הגיע משורות הקצונה הגבוהה ולא מתוך "פשוטי העם".

[ההשוואה שעורך מקדונלד בין דרגת האחריות של הגרמנים לפשעי הנאצים לבין דרגת האחריות של הלבנים בדרום ארה"ב למעשי הלינץ' בשחורים מאלפת, הוכחה מצוינת לכך שגם מי שמכיר במפורש בייחודיות של פשעי הנאצים חושב ש"מותר להשוות" ואפילו "צריך להשוות"].

70 שנה אחרי, הדברים האלה עדיין אינם נעימים לאוזניים יהודיות. הזיהוי האוטומטי בין נאצים-אז לגרמנים-אז, בין גרמנים-אז לגרמנים-היום, הוא מרכיב לא מודע בזהותם של ישראלים רבים. הזיהוי הזה מאפשר לנו להטיל את רשת האשמה למלוא רוחב האומה הגרמנית מבלי לטרוח בזוטות כמו דיוק היסטורי. אבל מי שהתבונן מקרוב גילה, לחרדתו, ששאלת האשמה והאחריות בגרמניה הנאצית הסתבכה עד כדי אי-פתירות, הודות להתלכדות מוזרה ומעוררת אימה בין התעמולה הנאצית לתעמולה המערבית. מקדונלד מושפע כאן מחנה ארנדט, ולכן כדאי לצטט אותה במקור:

"האימה הקיצונית שבה אנשים הגונים מגיבים כאשר נושא גרמניה עולה לדיון… נובעת מן המכונה האדירה של רצח המוני אדמיניסטרטיבי, שאליו נרתמו בכוח לא רק אלפים ספורים, אפילו לא רק כמה עשרות אלפים של רוצחים נבחרים, אלא עם שלם. באופן שבו הימלר הכין את הקרקע לתבוסה, כל אחד היה תליין, קורבן או אוטומט, הצועד קדימה על גוויות חבריו – שנבחר תחילה מתוך פלוגות הסער ומאוחר יותר מכל יחידה בצבא או ארגון המוני. העובדה שכל אחד, בין אם הוא מעורב ישירות במחנה השמדה או לא, אנוס להשתתף באופן כלשהו בהפעלתה של המכונה הזאת של רצח המוני – זאת העובדה המזעזעת… הצורך האנושי בצדק ניגף בפני רתימתו של עם שלם למטרה הזאת [של רצח המוני]. אם כולם אשמים, אף אחד אינו יכול לעמוד למשפט".

הדברים האלה מהדהדים כמובן את "אייכמן בירושלים", 18 שנים מאוחר יותר (אף כי ארנדט סברה שאייכמן ראוי גם ראוי לעמוד למשפט). העובדה שהדעת אינה יכולה לסבול אותם אינה גורעת מנכונותם – לכל היותר, היא גורמת לרובנו לעקוף את המוקש המוסרי הזה ולהדחיק את משמעותו. אבל מקדונלד מיישיר אליו מבט כשהוא כותב: "העולם הופך למקום מסובך ומעורר אימה, שבו כוחות חברתיים עלומים מניעים אנשים כמריונטות לבצע מעשים נוראים, עולם שבו האשמה היא אוניברסלית וחסרת משמעות כאחד. למרבה הצער, העולם הוא באמת מקום כזה." ברקע הדברים האלה נמצאת הדינמיקה הפסיכולוגית של התנייה התנהגותית תחת שליטה מוחלטת; מקדונלד מזכיר את התיאור הנוקב של אסירי בוכנוואלד ודכאו, פרי עטו של ברונו בטלהיים, שחי במחנות האלה כשנה (מאוחר יותר האבחנות האלה זכו לתהודה רחבה הודות למחקריהם של הפסיכולוגים החברתיים מילגרם וזימברדו).

תיכף נחזור לקביעה הזאת, "למרבה הצער, העולם הוא באמת מקום כזה". מקדונלד נוקט כאן, לדעתי, הפרזה רטורית שהוא עצמו אינו מאמין בה לגמרי. אבל זו רק הפרזה, לא בדיה, ויש בה גלעין עיקש של אמת. חברת ההמונים המודרנית על הארגון הביורוקרטי המסובך שלה, על ביזור הפונקציות השלטוניות שבה, על ההפרדה המוחלטת שבין הוגי האלימות למוציאים לפועל, על מנגנוני התעמולה ומיסוך המציאות שבה – היא חברה שמערערת מן היסוד את קריאת המציאות והבנתה ואת מושגי האחריות והאשמה הקלאסיים. המציאות מספקת דוגמאות למכביר. מהנדס ייצור בחברה שמספקת אמצעים לפיזור הפגנות למשטרה – האם הוא שותף למדיניות הנישול של הבדואים בנגב? תצפיתנית שמאתרת תנועה חשודה בקרבת גדר המערכת בעזה, ובעקבות התראתה נורים למוות חקלאים תמימים – האם היא שותפה לפשע? אזרח שמממן מכיסו ערוצי תקשורת מרכזיים שנמנעים באופן שיטתי מסיקור של פינויים בכוח של זכאי דיור ציבורי מביתם וזריקתם אל הרחוב – האם הוא שותף לעוול (וגם מוודא שלא יידע עליו)?

השאלות האלה אף פעם אינן טריוויאליות ואין להן תשובה אחידה. כמובן שלא משתמע מכך שעדיף לוותר מראש ולפטור מאחריות את כולם, מן המעגל הקרוב ביותר ועד הרחוק ביותר ממוקד העוול. אבל זה כן אומר שלא תמיד נצליח להגיע לתשובות ממצות; מעתה וכנראה עד עולם, הספק יהיה בן לוויה קבוע לכל התבוננות מוסרית ביחיד.

נעבור כעת לטענה האנליטית של מקדונלד, שגוזרת גזירה שווה בין אזרחי בעלות הברית ואזרחי גרמניה באשר לאחריותם כלפי מעשי הממשלות שלהם. מקדולנד מצרף אל הטענה הזאת דיון בתורת "המדינה האורגנית" של היגל. הצירוף הזה מוקשה ואפילו מעורר תמיהה. אבל הבנה אמיתית שלו, לדעתי, תבהיר לנו את התובנה המעמיקה ביותר של המסה.

שורה של תיאורי מקרה – כולם מאירי עיניים – משמשים את מקדונלד להראות כיצד חופש הפעולה של הפרט נמחק לגמרי בתוך מכונת המלחמה המודרנית. מי שמשחרר פצצות מעל ערים צפופות אוכלוסין, מי שסתם נהרג מפיצוץ של אניית תחמושת, מי שנופל בשבי ונשלח להילחם נגד עמים שמעולם לא היה לו סכסוך איתם – כולם משבשים את הרצף מודעות-בחירה-פעולה-אחריות-אשמה בנקודות שונות לאורכו. התרוקנות האחריות של הפרט, לפי מקדונלד, היא היבט אובייקטיבי של התפקוד בחברת ההמונים, וביחוד בשעת מלחמה.

ההיבט הזה, כך נראה, חי בהרמוניה עם מושג "אחריות העמים", שיונק את השראתו מתורת "המדינה האורגנית" של היגל. במדינה הזאת הפרט נמחק לחלוטין; כל מה שהופך אותו לפרט – תודעה, מצפון, חופש בחירה ואישיות – מושלך על המדינה (וגילומה הפרסונלי, השליט), שהפרט מרגע זה הופך לחומר בידיה. למותר לציין שהדוקטרינה האנטי-הומנית הזאת (בתוספת סנטימנטים פולקיסטיים קדומים יותר, מן הרומנטיקה האירופאית) היתה המסד האינטלקטואלי של הפשיזם האירופאי. היגל היה הפשיסט הפוליטי הראשון.

בנקודה הזאת מקדונלד אומר לנו: אנחנו נגועים בתועבה הזאת לא פחות מהם. כשם שרעיון "אחריות העמים" מטיל אשמה קולקטיבית על כל בני העם הגרמני בגין פשעי הנאצים, כך הוא פוטר באופן קולקטיבי את כל בני העם האמריקאי מפשעי ההנהגה הפוליטית-הצבאית שלו – החרבת עשרות ערים בגרמניה ויפן ורציחתם של מאות אלפי אזרחים חפים מפשע.

איך? פשוט מאד. אם אין אחריות אישית, אם המחשבה והבחירה מסורות באופן בלעדי לסוכן הפעולה הפוליטי היחידי – המדינה ב"ה'-הידיעה" – אז כל פשע פרטי הופך לפשע של המדינה. בצד שלהם, זה מיתרגם להפללה טוטאלית של כל העם. אבל בצד שלנו, אם אין אחריות אישית, אם המחשבה והבחירה מסורות באופן בלעדי למדינה, אז כל פשע פרטי מופקע לבעלות המדינה, כך שהאזרחים כולם נקיים. ורק המדינה שלנו – שעושה דברים נוראים בשמנו, אבל פטרה אותנו מאחריות – רק היא אשמה.

חישבו על כך לרגע. התובנה הזאת מזעזעת בפשטותה. אותו רעיון מקולל עומד מאחורי הראייה של האוייב כגוש אחד ובלתי מובחן של אשמה, והראייה של עצמנו כאוסף פרטים צחים כשלג. אותה הפקעה של האחריות האישית, אותה מיסטיפיקציה של הקולקטיב המדומיין – משחירה את האוייב ומלבינה אותנו.

ולכן, גם המסקנה פשוטה: התיקון יבוא רק מעקירת רעיון "אחריות העמים" מן השורש. רק חזרה למוסר אישי, רק נטילת אחריות מחודשת על מעשינו, כל אחד ואחת בתחום עשייתו, תשחרר אותנו ממעגל האיבה האינסופי.

אבל כאן מתעוררת התמיהה. הרי קודם לכן מקדונלד טען שממילא, המציאות המודרנית היא כזאת שאחריות הפרט בה מתפוגגת. אם זאת המציאות, מה הפסול בתורת "המדינה האורגנית", שבסך הכל מעניקה צידוק תיאורטי למצב עניינים קיים? הנה מקדונלד עצמו כותב: "הרי המדינה האורגנית איננה רק סיסמה אידיאולוגית בפיהם של בעלי הסמכות; היא משקפת את הארגון האמיתי של המציאות בעולם המודרני". כאן, אני מעז לנחש, מקדונלד לא באמת האמין למה שהוא כתב. שהרי המשמעות העמוקה של אמירה כזאת היא ניהיליזם מוחלט. עולם שהתרוקן מאחריות אישית למעשי פשע הוא עולם שאין בו עוד טעם לעמוד ולצעוק במחאה; ממילא אין בו עוד טעם לכתוב מאמרי תוכחה מסוג המאמרים שממלאים את ספרו של מקדונלד.

ואומנם, בנקודה אחרת במאמר הוא כותב: "הבלבול האנימיסטי מאפיין את מחשבת האדם הפשוט (עם הרבה עזרה מצד שליטיו הפוליטיים) לא רק על אודות היחסים בין אומות אלא גם על אודות היחסים בין המדינה לאזרח הפרטי. בדיוק משום שזו הזירה שבה כוחו האמיתי של היחיד הכי זעום, בה משקיעים השליטים את מלוא מאמציהם להציג את המדינה לא רק כמכשיר בשירות המטרות שלו אלא גם כשלוחה של האישיות שלו. הם חייבים לנסות לעשות כך בגלל הדגש הרב על חופש הפרט, שהמהפכה הבורגנית השרישה בהנחות הפוליטיות שלנו (האם יבוא להן קץ?)."

וזאת כבר פסקה אופטימית. האופטימיות שלה שברירית להחריד, טמונה במילה קטנה בודדה שתלויה מעל התהום: "זעום". הכוח של הפרט אומנם זעום, אבל אמיתי. והשליטים מנסים למחות לחלוטין גם את הזעום הזה, לא להותיר זכר ושריד לכוח הרצון והבחירה של הפרט. את זה הם עושים בשם המדינה האורגנית, בשם אחריות העמים, בשם אידיאולוגיה שאומנם הולכת וסוגרת, כל הזמן, את הפער בינה לבין המציאות, אבל עדיין איננה זהה למציאות. ואולי אף פעם לא תהיה; כל עוד ניחנו אנשים בכושר המחשבה, יהיה מישהו, בכל מצב, קיצוני ככל שיהיה, שיהיה מסוגל להבחין בין הרצון והצרכים שלו לבין "רצון" ו"צרכים" של ישות מופשטת הקיימת רק מכוח הסכמתו – הסכמה שגם היא נתונה לבחירה.

חיזוק לראייה הזאת אני מוצא במאמר מאלף אחר של מקדונלד באותו קובץ, הנקרא בפשטות "הפצצה", ועניינו פרוייקט הגרעין האמריקאי והטלת פצצות האטום על יפן. מקדונלד בוחן את הפונקציה הפוליטית של המידור הקיצוני והחשאיות של הפרוייקט, שאיפשרו לעשרות אלפי אנשים – מהנדסים, מדענים ואנשי צבא – להשתתף בו מבלי שהם מודעים בכלל למשמעות המוסרית של מעשיהם. מי שעבד בדרגים התחתונים – הרוב המכריע – לא ידע ולא יכול היה לשאת באחריות מוסרית לתוצאות הנוראיות של הפרוייקט; כמו רוב הגרמנים, אשמתם היא פיקציה תעמולתית של "אחריות העמים".

אבל, מקדונלד ממשיך, היו גם המדענים שבלב העניין. והם ידעו, והבינו, ורובם המכריע העדיף לא להטריד את עצמו בשאלות מוסריות. גם הגדולים שבהם כשלו: אנריקו פרמי, נילס בוהר, רוברט אופנהיימר, ג'יימס צ'דוויק. אלה ראו עצמם אנשי מדע "טהורים" והפרידו את מחקרם מכל "שימוש פוליטי" שאולי ייעשה בו. חטאם לא יכופר. ובכל זאת, היו גם אחרים. מקדונלד מצטט דיווח שלפיו כמה פיזיקאים "סירבו לעבוד על הפצצה האטומית מחשש שהם יוצרים מפלצת שתשמיד את הפלנטה". ועליהם הוא כותב כך:

"המדענים האלה הגיבו כאנשים שלמים ולא כ"מומחים" מצד פוליטי מסויים. כיום נוטים לחשוב על עמים כאחראים ועל יחידים כמי שאינם אחראים. ההיפוך של שתי התפיסות האלה הוא התנאי הראשון להיחלצות מן המדרון שמוביל לברבריות. ככל שהיחיד יחשוב ויתנהג כאדם שלם (ועל כן אחראי) ולא כחלק פונקציונלי של אומה או מקצוע (ועל כן לא אחראי), כך תגבר התקווה לעתיד. אולי זה זה שיגיון טפשי וחסר-שחר להתעקש על התנהגות כפרט אחראי בחברה שגוזרת אמפוטנציה על הפרט; ואולי זה נבון ומועיל. יהיה אשר יהיה, זהו הסיכוי היחידי לשנות את גורלנו הטרגי כיום."

ובכן, האתגר הוא להיות אדם שלם. לרוע המזל, נגזר עלינו להיוולד אל תרבות שמירב מאמציה מוקדשים להפוך אותנו לאנשים חלקיים, לפצל אותנו לפונקציות מבודדות: צרכן, נתין, בן-לאום, עובד, חייל, גבר, אישה, אשכנזי, מזרחי. הפירוק של האדם השלם הוא בד בבד גם פירוק יכולתו לחשוב. פונקציות במכונה אינן נמדדות ביכולת החשיבה שלהן; להיפך, חשיבת-יתר משבשת את הפעולה התקינה של המכונה. אבל רק אדם שלם הוא יותר מסך כל חלקיו הפונקציונליים; רק הוא יכול ליטול אחריות ולשקול אם הוא חפץ לפעול בדרך שהותוותה לו או לא. בכל ההיסטוריה המתועדת והמוכרת לנו, מעולם לא העמידו עצמם אנשים שלמים כנגד "אויב קולקטיבי" כלשהו.

* * *

הערות שוליים

[1] זהו הנוסח שהתפרסם ב"פוליטיקה" ב-1945. הערכות מאוחרות יותר מציבות את האומדן על 6 מיליון איש. בתפנית היסטורית אירונית, הקורבנות הפכו עכשיו למדכאים בתורם. מאז 1948, כ-800 אלף פליטים ערבים שנסו מפלשתינה בזמן הקרבות מתגוררים בדלות וניוון במחנות של האו"ם מסביב לגבולות המדינה. ממשלת ישראל – ללא התנגדות של אף קבוצה יהודית שמוכרת לי – מסרבת לקבלם בחזרה, ומסרה את הבתים, הנחלות והכפרים שלהם לידי מתיישבים יהודים. הצידוק לכך הוא השטות הרגילה בדבר "אחריות קולקטיבית". מעשה ההפקעה הזה, כמובן, אינו עומד בשורה אחת עם פשעי הנאצים החמורים לאין ערוך יותר. אך גם עליו אין לעבור בשתיקה.

[2] שישה חודשים אחרי כתיבת הדברים האלה, "אנחנו" האמריקנים הדמוקרטים וההומאנים הפלנו פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי, והשמדנו כהרף עין בסביבות 90 אלף אזרחים – גברים, נשים וילדים. כך הגיעה לשיאה המדיניות האנגלו-אמריקנית של טבח אוכלוסיות אזרחיות מן האוויר, מדיניות שבדיעבד הוכחה כנטולת כל צידוק מוסרי, הרסנית מבחינה פוליטית ומפוקפקת מבחינה צבאית.

[3] המחתרת לא התגבשה ובסך הכל התנהגותם של צבאות ארה"ב ואנגליה לא היתה גרועה מזו של רוב הכובשים – סטנדרט צנוע למדי. בניגוד להם, הצבא האדום, צלל הרבה מתחת לסטנדרט הזה. השבועות הראשונים של הכיבוש הרוסי במזרח גרמניה, אוסטריה והונגריה היו אורגיה משולחת-רסן של אונס והרג המוני, בקנה מידה שלא היה מוכר במערב מזה מאות שנים. ראו את ארבעת הדיווחים הנוראיים, מפיהם של ניצולים, שפרסמתי ב"פוליטיקה" (ינואר 1946, עמ' 4-8; אוקטובר 1946, עמ' 315-319).

[4] לא נכון, בעצם ההיפך מהנכון. "למה כתבתי דבר כה מופרך, איני יודע" , כתבתי מאוחר יותר, "לא היו ראיות לכך: היסחפות רטורית היא כנראה התירוץ הקלוש שלי". תירוץ נוסף הוא שהחמצתי (כפי שאחרים החמיצו) אבחנה חשובה, בין מחנות ההשמדה (כמו מיידנק, אושוויץ, אושווינצ'ם) לבין מחנות הריכוז (כמו בוכנוואלד, דכאו, זקסנהאוזן). האחרונים התקיימו לכל אורך שלטונו של היטלר. שיעור התמותה בהם היה גבוה מאד, אבל מטרתם לא היתה סתם להרוג, אלא להטיל טרור, לענות ולשבור את רוחם של האסירים, ובתקופת המלחמה, גם לנצל את כוח העבודה שלהם. קיומם לא נשמר בסוד – הנאצים למעשה טרחו לפרסם את קיומם ברבים – באופן כללי, בלי הפרטים המזוויעים – כאמצעי להרתיע את האופוזיציה. ממילא אי אפשר היה לשמור אותם בסוד שכן כולם שכנו בגרמניה עצמה, ועד לשנת 1940, כל האסירים בהם היו גרמנים. אבל מחנות ההשמדה שכנו בעיקר בפולין, והם "עיבדו" רק יהודים, רובם פולנים, ואחרים שאינם גרמנים. כך שניתן היה לשמור עליהם בסוד, ואומנם כך נעשה. רק גרמנים עם קשרים טובים מאד בפיקוד הצבאי הבכיר ידעו על קיומם. שכן כל מטרתם היתה להרוג את כל היהודים, גברים ונשים, מבוגרים וילדים, ללא כל עילה פלילית או פוליטית, אלא רק משום שהיו יהודים. והמטרה הזאת היתה מזעזעת ומחרידה את כולם, בגרמניה ומחוצה לה, להוציא נאצים פנאטים.

תכניות האב ל"תאי הגאזים הניידים" (משאיות סגורות שנועדו להמית אנשים בחנק) אושרו בידי היטלר בסתיו 1941, והיחידות הראשונות החלו לפעול בשטחים כבושים ברוסיה באביב 1942. מחנות ההשמדה הראשונים נפתחו בסתיו 1942 ופעלו עד לסתיו 1944, כשהימלר סגר אותם, מבלי ליידע את היטלר, כחלק מהכנותיו לפתוח במשא ומתן על הפסקת אש, מאחורי גבו של היטלר, עם האמריקאים והבריטים. שמועות על תאי הגאזים הניידים ומאוחר יותר על מחנות ההשמדה החלו להתפשט ב-1942, ואין כמעט ספק שמשרד החוץ הבריטי קיבל מידע עליהם ממוסקבה בתחילת 1943. "הספר השחור של יהדות פולין" הופיע באותה שנה עם דיווחים סנסציוניים מן המחנות. אבל בדיוק משום שכל העניין היה כה סנסציוני, כל כך מעבר למה שהיה מוכר במערב – מעבר לטוב ולרע, כפי שהחוק מגדיר את מעשיו של אדם לא שפוי – הדיווחים האלה, במשך זמן מה, נתקלו בחומה של אי אמון. יש גם סיפורים רבים על יהודים שהוזהרו אך סירבו להאמין, והתייצבו בצייתנות למשלוחים למיידנק. רק בקיץ 1944 החל העולם הלא-גרמני להאמין בכך; מה הפלא שגרמנים שבאותו זמן נודע להם על מחנות ההשמדה דרך שידורי הרדיו של בעלות הברית התייחסו לכך כאל "תעמולת זוועה"? הרוב אפילו לא ידעו על כך אז. המקור הטוב ביותר על מחנות ההשמדה הוא ספרו של ליאון פוליאקוב,"Bréviare de la Haine" (פריז, 1951).

[5] ההצהרה הזאת עוררה מחלוקת רבה בשעתה, אבל מאז ועד היום שוכנעתי יותר ויותר בנכונותה, במיוחד לאחר קריאת החיבור המעמיק והמבריק של חנה ארנדט, "יסודות הטוטליטריות" (Harcourt Brace, 1951).

[6] עכשיו נראה לי שייחסתי יותר מדי רציונליות למדיניות של סטאלין. תחילה היא היתה רציונלית יותר מזו של היטלר, אבל הדינמיקה של הטוטליטריות מוליכה אל האי-רציונליות, וב-1945 היו פחות טעמים משסברתי להעדיף את הזוועה הזו על פני הזוועה האחרת.

[7] זאת, אני חושב, אחת הנקודות החריפות שלי. אבל עלי להוסיף שחלה התקדמות יוצאת דופן במעמדם של השחורים מאז 1945. חוקי ההפרדה של ג'ים קראו בוטלו ברובם; בית המשפט העליון החל לראשונה לאכוף את התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה ואפילו את חוקי זכויות האזרח של 1866, 1870 ו-1875, כך שכל המבנה של "עליונות הגזע הלבן" בדרום מתחיל להיסדק, והרבה שחורים מתחילים להצביע בבחירות, להתקבל לאוניברסיטאות שעד כה היו לבנות למהדרין, ולנסוע ברכבות ללא הפרדה בין מדינה למדינה. מעשי לינץ' הפכו נדירים יותר ויותר (לפעמים חולפת שנה ללא אף מעשה כזה, בניגוד לימי העבר שבהם מאות שחורים מתו מדי שנה "למען יראו וייראו"), ובמקרים אחדים לבנים אפילו נענשו על רציחת שחורים. הסיבה להתקדמות הזאת, מאז 1945, לקראת שוויון גזעי, היא תקיפות גוברת של השחורים בעמידה על זכויותיהם וכן התעקשות פוחתת של הלבנים על הכחשת זכויות אלה; נקיפות המצפון (המאוחרות) של הלבנים אולי קשורות בצורך להתאחד כאומה כנגד האיום הנאצי, ובימינו, הסובייטי. עדיין יש שפע של "פעילות עממית" נגד שחורים, כפי שראינו בתקרית האחרונה בסיסרו, אילינוי, אבל ברמה הממשלתית חל שיפור משמעותי מאז 1945.

[8] המשטר הסטליניסטי צעד רחוק הרבה יותר מזה של היטלר בניסיונותיו להכפיף אוכלוסיה שלמה ל"תנאים קיצוניים" באמצעות "שליטת מחנה-ריכוז" ו"צורות ההתנייה החודרניות יותר". מבחינה מוסרית, זה לא הופך את העם הרוסי ל"אחראי" יותר ממה שהיה העם הגרמני, אבל מבחינה פרקטית, זה בהחלט מציב בעיה שפציפיסטים ואנשים אחרים בעלי כוונות טובות חייבים להתמודד עימה, כאובה ככל שתהיה.

[9] היקש שגוי, אני מאמין כיום. מוזר ככל שזה נראה, הצדק עם חנה ארנדט שכותבת בספרה (עמ' 379): "הטרור התעצם בברית המועצות ובגרמניה הנאצית ביחס הפוך לקיומה של אופוזיציה פוליטית פנימית, כך שנראה שאופוזיציה פוליטית לא היתה האמתלה לטרור (כפי שנטו להכריז מוקיעים ליברליים של המשטרים הללו) אלא המחסום האחרון בפני החרון המוחלט שלו". ולראיה: הנאצים הרגו 6 מיליון יהודים לא כשנאבקו לבצר את כוחם בשנים 1936-1933 אלא בשנים 1944-1942, זמן רב לאחר שמחצו כל אופוזיציה אפקטיבית, כשהיהודים לא היוו שום איום עליהם, וכשהעם הגרמני נאלץ לתמוך בהם במלחמה כחלק ממאמץ ההישרדות הלאומי. ועוד: "הטרור האדום" של לנין בשנים 1918-1920, כשהאופוזיציה הפנימית היתה עדיין חזקה וכשהצבא האדום היה עסוק במלחמת מגן נגד שישה צבאות פולשים על אדמה רוסית, היה זניח לחלוטין בהשוואה לטרור של סטלין בשנים 1939-1937, שנים אחרי שהקולקטיביזציה הכפויה מחצה את התנגדות האיכרים, תוכנית החומש הראשונה מחצה את הפועלים, והטקטיקה המפלגתית של סטלין מחצה את הבולשוויקים הוותיקים (משפטי מוסקבה היו רק גושפנקה חוקית שניתנה בדיעבד לעובדה מוגמרת). בחברות נורמליות או לפחות מוכרות יותר, אפילו בדיקטטורות כמו זו של פירון או מוסוליני, דיכוי הוא כלי להכניע התנגדות. בעולם האירציונלי של המשטרים הטוטליטריים, לפעמים הוא משרת מטרה כזו (אחרי ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-1944, שיעור ההוצאות להורג נסק) אבל על פי רוב הוא גובר ככל שהאופוזיציה נחלשת, כיוון שהשליטים אינם מעוניינים רק בשימור מעמדם בשלטון אלא בניסוי מעבדה שתכליתו להפוך בני אדם לאוסף של רפלקסים מותנים.

[10] הארסיים שבהם, כמו ואנסיטארט ורקס סטאוט, רקחו תיאוריה של "אחריות" גרמנית שהיא ההיפך הגמור מזו שמוצגת כאן. על פיה העם הגרמני לא נדחף לעמדות נאציות בידי לחצים חיצוניים (עמדה שכמובן משתמע ממנה כי הגרמנים היו אנשים הגונים לפני היטלר) שכן לכל אורך ההסטוריה האירופית היה זה עם ברברי מחרחר-מלחמה. זו למעשה תמונת מראה מושלמת של תורת הגזע הנאצית, שניתנת להפרכה מדעית באותה קלות; אין טעם להשחית עליה מלים כאן. להיאבק בה זו משימה לתועמלן, לא לפרשן הפוליטי; כמוה כרעיונותיהם של הנאצים על אודות העם היהודי, קל להפריך אותה ברמה המדעית ממש כשם שקשה להתמודד איתה ברמה הפסיכולוגית. דיון מועיל יותר כדאי לנהל על תיאוריה סבירה ויותר ופשטנית פחות של האחריות הגרמנית הקולקטיבית.

[11] כעת הייתי מוחק את המילה הזאת.

[12] גם בחייל הקומוניסטי נעשה שימוש מלחמתי. בזמן הכתיבה של הערה זו, המשא ומתן על הפסקת אש בקוריאה תקוע זה כשנה על הסוגיה האם אסירי מלחמה יוחזרו בכוח למולדתם. הקומוניסטים מתעקשים כל כך, האו"ם מתעקש שתינתן להם בחירה אם לחזור או להישאר. הנחישות בעמדת האו"ם נעוצה אולי בזיכרון החרפה של החזרת האסירים הרוסים בידי המערב בשנים 1945-6. זו היתה אחת מהעסקאות המלוכלכות בין סטאלין לרוזוולט ביאלטה, והמערב כיבד אותה, באופן שאינו מעורר כבוד, עד לנתק הפוליטי עם רוסיה בסתיו 1946. שוטרים צבאיים אמריקנים ובריטים (שגם בהם נעשה שימוש מלחמתי בידי מפקדיהם) ביצעו את המלאכה הנאצלה של גרירת האסירים הרוסים – חלקם חתכו את גרונם ובלבד שלא יחזרו – לתוך רכבות, ששוגרו חזרה אל ארץ הסוציאליזם, שם הם נענשו על (א) העובדה שנלקחו בשבי, ו-(ב) על כך שנחשבו "אלמנטים בלתי אמינים", כיוון שחיו מצידו השני של מסך הברזל ולפיכך היו מסוגלים להשוות את החיים שם עם החיים ברוסיה הסובייטית.

[13] היגל משמיט כאן את היוצא מן הכלל הבוהק למרחקים – היוונים, שהיו אינדיבידואליסטים ודמוקרטים (ובכך עוררו גועל באפלטון) עד כדי טירוף, בעיניים מודרניות. המדינה לדידם היתה עניין משעמם, לפעמים אבסורדי, לפעמים נתעב, אבל לעולם לא ראויה ליחס של כבוד. ספרו של ה.ד.פ. קיטו, "היוונים" (הוצאת פינגווין) הוא מקור רב מידע, שנון ומרתק על העם המיוחד הזה, שלו אנו חבים את העיקר מתוך המעט הראוי וההגון בתרבות שלנו. הם לא מנו יותר מכמה מאות אלפים, והחברה שלהם התקיימה לכל היותר מאה שנים, אך מעולם לא היו רבים כל כך בהיסטוריה חייבים כה הרבה לכה מעטים.

[14] מאז תום המלחמה צברנו ניסיון, מדכא ברובו, במאמץ לקבוע אחריות פלילית על פשעים פוליטיים. תכנית הדה-נאציפיקציה ומשפטי נירנברג הסתבכו לבלי הפרד במושג אחריות העמים. אותו מושג מטריד גם הפך את כל אוכלוסיית ברלין, בתוך שלוש שנים, מחיות נאציות לגיבורים דמוקרטיים.

[15] פקודת היום של אייזנהאור הולידה אירועים עתירי לקחים, כמו זה שדווח על ידי טוראי בכוחות הכיבוש, בגיליון "פוליטיקה" מספטמבר 1945: "גמרנו לאכול ונשארה כמות גדולה של אוכל.  ילדים בגיל 10-6 עמדו מסביב בתקווה לקבל קצת פירורים. אז חפרנו בור וקברנו את האוכל". זאת משום שלפי הגרסה הטהורה ביותר של דוקטרינת "אחריות העמים", אין שום הבדל מוסרי בין ילדים למבוגרים. "האם ענישת כל הגרמנים לא תמיט סבל מיותר על מיליוני ילדים גרמנים שאינם אחראים בשום אופן לפשעים של הוריהם?", כך שאל מישהו בקהל את רב-סרן ארווין לסנר במהלך עימות בינו לבין דורותי תומפסון ב-1945. "כמובן", הוא הודה, או בעצם הדגיש, "הילדים הגרמנים החפים מפשע האלה הם החיילים הפוטנציאליים של מלחמת העולם השלישית, ממש כפי שהילדים הגרמנים התמימים שקיבלו אוכל אחרי 1918 שירתו מאוחר יותר בצבא של היטלר בהצלחה יתירה". בימים אלה, הגנרל אייזנהאור (ובלי ספק הרב-סרן גם) מוקיר את בני העם הגרמני, שכן הוא זקוק להם בצבא שלו בנאט"ו, ולכן זה בבחינת יתרון ולא חסרון שהילדים הגרמנים הם "חיילים פוטנציאליים של מלחמת העולם השלישית". בתוך שבע שנים, הגרמנים עברו טרנספורמציה מחיות טרף למגיני הדמוקרטיה, והרוסים עברו טרנספורמציה הפוכה.

באופן אישי, הגישה של לואי ה-14 יותר לטעמי. צרפת היתה במלחמה עם אנגליה כאשר נבנה המגדלור השני של אדיסטון בתחילת המאה ה-18. קברניט של אוניה צרפתית לקח בשבי את הפועלים והעביר אותם לבית סוהר בצרפת. לואי ה-14 גילה זאת כשפנה אליו הקברניט לקבל תגמול. "מלך השמש" זעם. "יש לי מלחמה עם אנגליה, לא עם המין האנושי", הוא הכריז בסגנון מלכותי. הוא שילח את פועלי אדיסטון חזרה לאנגליה עם מתנות לרוב, ולתאי הכלא שלהם הכניס בתבונתו את הקברניט וצוותו.

[16] לא! לא! הבלי ילדות מרקסיסטיים! זאת כלל לא שאלה של "נציגי העם הנבחרים מושלים בכיפה"; זה הרבה יותר עמוק ממושגי מלחמת המעמדות הארכאיים האלה, שהיו מעמיקים לפני מאה שנה אבל כעת הם שטחיים ומטעים. האיום היחידי על השלטון הנאצי בתוך גרמניה בזמן המלחמה הגיע לא מכיוון ההמונים אלא מבין שורות המעמד העליון: קנוניית הגנרלים ואנשי האצולה, ועוד שני פוליטיקאים ליברלים, שהגיעה לשיאה בכמעט-התנקשות בהיטלר באוגוסט 1944. רוקמי הקשר ביקשו להפיל את הנאצים ולהתפייס עם שאר העולם כיוון שהיו משוכנעים (ובצדק) שהיטלר מוליך את גרמניה לאבדון. בעיני רוחם ראו גרמניה קפיטליסטית לא מאד שונה מזו שלנו (או מממשלת בון הנוכחית, לצורך העניין) ובטח לא מהפכה חברתית. אך כוחו של רעיון "אחריות העמים", כפי שבא לידי ביטוי בדרישה של רוזוולט ל"כניעה ללא עוררין", היה כה חזק, שהם לא זכו לשום עידוד או תמיכה מצד בעלות הברית בניסיונם לקעקע את שלטון היטלר מבפנים.

דברים בערב עיון לזכרה של טניה רינהרט ז"ל, אוניברסיטת תל אביב, 26.3.2009

 

במסה הנפלאה שלו, "מדוע אני כותב", מציע ג'ורג' אורוול ארבעה מניעים עיקריים לכתיבתו, לפי הסדר הבא: אגואיזם לשמו, עניין אסתטי, דחף הסטורי ומטרה פוליטית. אופיינית ליושרתו של אורוול היא ההצבה של האגואיזם במקום הראשון; אין לו בעיה להודות שזהו המניע הראשוני. אבל סדר המניעים משרטט גם את התפתחותו של אורוול, מנער יהיר ומתבודד, דרך צעיר בעל יומרות אמנותיות, עיתונאי חוקר ולבסוף – כותב פוליטי בשל.

אורוול אומר דברים מרתקים על המתח המובנה בין הדחף האסתטי לדחף הפוליטי; בין הצורך להפיק הנאה מצירוף צלילים מסויים או מן הריתמוס של הטקסט, לבין הצורך לצעוק ולהצביע על עוול. על שני המניעים האחרונים הוא אומר כך: "דחף הסטורי: שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים. מטרה פוליטית: שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה".

בזמן שהוקצב לי אני רוצה להרחיב בשני העניינים האלה. אני אעשה זאת כמובן מן הזווית האישית שלי, כמי שצבר ניסיון מסוים בכתיבה פוליטית לאורך כ-15 שנה. הניסיון הזה התחדד מאד בחצי השנה האחרונה, באדיבותן של ממשלת ישראל ו"עופרת יצוקה"; הוא איפשר לי לגבש כמה תובנות אישיות על טיבה ותכליתה של הכתיבה הפוליטית. הסיבה שפתחתי באורוול היא לא רק שמדובר במגדלור של כתיבה פוליטית מודעת ואפקטיבית, וחלילה לא משום שאני מסתכן בהשוואות. הסיבה היא ששני המניעים האחרונים שהוא מזכיר – דחף הסטורי ומטרה פוליטית – עוררו אצלי לא פחות שאלות מתשובות. האם יש טעם או צורך "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות"? האומנם ניתן "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה"? המסה הקצרה של אורוול אינה מרחיבה בעניינים האלה. מן הסתם הוא הניח שקהל קוראיו מבין בכוחות עצמו מדוע מדובר במטרות ראויות, ואף בנות-השגה.

הכותב הפוליטי בישראל של ימינו אינו יכול להתרווח בתוך "המובן מאליו" הזה, פשוט משום שהוא כבר לא מובן מאליו. הוא חייב להתעמת איתו, ולחלץ ממנו איזשהו מושג מדוייק יותר על מה כדאי וניתן ומה לא כדאי ולא ניתן להשיג באמצעות כתיבה פוליטית. כיצד פועלת כתיבה פוליטית, ועל מי היא משפיעה? על כך אני רוצה לדבר.

נדמה לי שדרך טובה לתקוף את שאלת ההשפעה, היא לבחון את שאלת הנמענים. אל מי מיועדת הכתיבה הפוליטית? אם נזהה נכונה את טווח הנמענים הפוטנציאליים של הכתיבה הפוליטית, אולי נבין טוב יותר את טווח ההשפעה האפשרי שלה, כמו גם את גבולו.

ארבע קטגוריות של נמענים

אני מציע לפלח את הנמענים האפשריים של הכתיבה הפוליטית לארבע קטגוריות:

1. אנשים שעולמם הערכי שונה משלך.
2. אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת.
3. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות.
4. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות.
 

אנשים שעולמם הערכי שונה משלך

את הקטגוריה הראשונה, אנשים שעולמם הערכי שונה משלך, מוטב להוציא מן המשחק עוד לפני שהוא מתחיל. אם להיות כנים – כתיבה פוליטית אפקטיבית איננה מיועדת להם. זה נשמע אולי פרדוקסלי – "אז למי אתה כותב, למשוכנעים?" – אבל בעצם זה לגמרי הגיוני.

בואו ניקח שני אנשים שעולמם הערכי שונה, וב"שונה" אני מתכוון שונה דרמטית; בצמרת ה"ליגה" הערכית שלהם מתנוססים ערכים סותרים. מצד אחד, נגיד, איש שמאל כמוני, שעבורו חיי אדם הם ערך עליון, בלי "אבל" ובלי "נסיבות חריגות"; שעבורו הערך הזה אינו כפוף לסייגים לאומיים, גזעיים או מגדריים; שרואה במנגנוני השלטון, במדינה ובצבא, אמצעים ולא מטרה, כורח בל יגונה שתמיד יש לחשוד בו ולרסן אותו. מנגד, מתנחל אידאולוגי, שעבורו קדושת ארץ ישראל, כפי שהובטחה לאברהם אבינו בתנ"ך, עומדת מעל כל ערך או זכות אחרים; שעבורו מותר ולפעמים צריך להקריב חיים, שלנו ושל פלסטינים, כדי לממש את הערך הזה; שעבורו המדינה היא התגלמות הגאולה המשיחית, יד אלוהים בהסטוריה היהודית, ושההגדרה "יהודי" היא הזיקה (וגם החציצה) המשמעותית בעולמו בין אדם לאדם.

האם תיתכן תקשורת פוליטית בין שני האנשים האלה? אולי, ברמה שטחית מאד. האם ניתן לצפות שטקסט פוליטי שהאחד יכתוב ישפיע במשהו על עמדותיו של השני? אין סיכוי שבעולם. עולם ערכי הוא לא אופנה קלוטה מן הרוח; הוא מערכת מסועפת של נראטיבים אישיים וקולקטיביים, טעמים וזיקות לאנשים ולמסורת, חינוך מהבית וחינוך מהרחוב, וכולם ספוגים ברגשות עזים של חובה או איבה. איזה טקסט בן 500 או 800 מילה, חריף ככל שיהיה, יכול לסדוק חומה בצורה כזאת? איך אני יכול בכלל לשכנע מישהו שאין שום הצדקה בעולם להרוג ילדים חפים מפשע? אני לא יכול. אני יכול רק להיאבק בו, אבל אין לי דיאלוג משמעותי איתו.

ישעיהו ליבוביץ' אמר לפני שנים רבות: "דבר בעל ערך מפלג את בני האדם; על ערכים צריך להילחם, על ערכים צריך להיאבק; על ערכים אי אפשר להתאחד". כתיבה פוליטית לא יכולה לקחת על עצמה משימה חינוכית ענקית כזאת – שינוי ערכים יסודי.

בכלל, אנשים לא משנים את ערכיהם הפוליטיים בעקבות שיחה עם יריב או קריאת מאמר בעיתון. ערכים פוליטיים מושרשים ברבדים הכי עמוקים שלנו, תכופות באופן לא מודע. אלה אזורים שאינם נגישים בכלל לארגומנטציה רציונלית. רק מה שיכול לחדור לשם מסוגל לערער אותם. ואומנם, תהפוכות אישיות בערכים הפוליטיים, בפעמים הנדירות שהן קורות, תמיד קשורות לחוויה אישית מטלטלת. היחשפות ישירה לזוועות של שדה הקרב; שכול ואובדן של יקירים; חזרה בתשובה או בשאלה; הידרדרות לעולם הפשע או הסמים; וכדומה.

אל תטעו באנשים האלה שמצולמים בתשדירי הבחירות: "30 שנה הצבעתי עבודה והפעם אני מצביע ליכוד", או להיפך; מדובר באנשים שעמדותיהם הבסיסיות לא השתנו, מה שהשתנה זו המפה הפוליטית. היום יותר מתמיד, כל המפלגות הגדולות קרסו אל המרכז, ומציעות מרכולת זהה. המצביעים מדלגים בין אחת לשניה בדלת מסתובבת, מבלי לוותר או לעדכן שום נדבך משמעותי בהשקפתם הפוליטית.

אם כך, כתיבה פוליטית איננה מתיימרת לשנות משהו בערכיו של אדם, וממילא אינה מיועדת למי שערכיו שונים משלך. זו התשובה שלי לאורוול, למעשה, המחלוקת שלי איתו. אני לא חושב שכתיבה פוליטית אפקטיבית מסוגלת "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה". לפחות, לא בכאן ובעכשיו שמוכרים לי.

לגבי, לפחות, זה מוציא מכלל הנמענים בערך שני-שליש מהאוכלוסיה היהודית בארץ, אם להסתמך על תוצאות הבחירות האחרונות. שליש מהיהודים דוגלים בהשקפות גזעניות-לאומניות מפורשות; שליש נוסף אינו הודף מעליו בגלוי את השקפת העולם ההומניסטית-אוניברסלית, אבל שולל ממנה כל עדיפות, ומאמץ גישה אופורטוניסטית ביחס אליה ("זכויות אדם זה טוב ויפה, אבל גם לנו מגיע לחיות"). נותר רק שליש, לכל היותר, שבאמת חולק אתי פחות או יותר אותם ערכים.

אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת

בתוך השליש הזה, אני מגיע עכשיו לקטגורית הנמענים השניה של הכתיבה הפוליטית: אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת. זהו, לתפיסתי, חלק הארי של קהל הנמענים של הכותב הפוליטי. כדי להבין למה, צריך לומר כמה מלים על האופן שבו מתוּוכת המציאות לצרכן התקשורת הממוצע בארץ.

אחד הפרדוקסים שמעסיקים חוקרי תקשורת בעשורים האחרונים הוא היחס ההפוך בין כמות המידע הנגישה לאזרח לבין כמות הידע שהוא מחלץ ממנה. בלי להיכנס כאן לניתוחים מלומדים, נראה שזהו חוק שתקפותו כללית: ככל שאנו חשופים ליותר מקורות מידע, כך קשה לנו יותר להכריע ביניהם. מה שפעם היה דיווח עובדתי פשוט הפך להיות עוד "נראטיב", שמאחוריו יש בעל אינטרס עסקי או פוליטי. התוצאה הסופית היא שאין עוד "עובדות", רק "גירסאות".

הבעייתיות הזאת ידועה לכל, ובכל זאת, מפליא שאנשים שונים מסיקים ממנה מסקנות מנוגדות. יש מי שמשעה לחלוטין את "שיפוט האמת" שלו: שומע וסופג הכל, לא מוכן להתחייב לכלום (ערפאת כן יזם או לא יזם את האינתיפאדה השניה? ישראל כן הפרה או לא הפרה את הסכם הרגיעה? מי יודע? הכל אפשרי). יש מי שמתנער לחלוטין מן הצורך המעיק לבחון בביקורתיות את מה שהוא רואה ושומע – על פי רוב, מכלי התקשורת המרכזיים. הוא לא משעה את שיפוט האמת שלו, אלא פשוט מעביר אותו למצב קבוע – "הכל אמת". ולבסוף, יש מיעוט קטן, ובעיתות משבר, ממש מיקרוסקופי, שטורח לנסות לברר את העובדות לאשורן, בדרך כלל מתוך התנגדות מודעת לגירסה המדוללת שנמסרת לו מכלי התקשורת המרכזיים.

קובעי המדיניות יכולים להסתמך על כך שרק מיעוט קטן יערער על תמונת המציאות שהם מייצרים. הרוב המכריע, כאמור, בולע אותה בלי פיקפוק, או שנותר אדיש אליה. כך למשל, נראתה תמונת המציאות ששווקה לציבור הישראלי ערב המתקפה על עזה ב-27 לדצמבר 2008: 1) במשך 8 שנים, ישראל הבליגה באיפוק עילאי על התקפות הטילים על יישובי הדרום; 2) החמאס פועל בשיטות נבזיות (חטיפת לוחמים, הרג אזרחים) שאנו נמנעים מהן; 3) החמאס הפר שוב ושוב את הרגיעה, ורק אז סגרה ישראל את המעברים; 4) לא היתה אופציה להאריך את הרגיעה – המהלך הצבאי היה בלתי נמנע.

כל אחד ממרכיבי הסיפור הזה הוא שקר מפוברק שניתן להפרכה מיידית. העובדות כולן זמינות: הן פורסמו בעיתונים ובטלוויזיה ובאינטרנט. אין שום בעיה להעמיד סיפור נגדי, הפוך לחלוטין, שבו ישראל גררה את החמאס להסלמה מתוך סירוב עיקש להגיע איתו להסדר רגיעה, והדברים תוכננו חודשים ארוכים מראש. ובכל זאת, הרוב המכריע של הציבור היהודי בישראל – אני מניח שיותר מ-90% – קנה את הסיפור הרשמי בלי בעיות.

מצד אחד – עובדות נגישות לכל. מצד שני – סיפור רשמי. העובדות סותרות לחלוטין את הסיפור הרשמי, אבל לא בעיני האזרח הממוצע. איך זה יכול להיות? מה, כולם טיפשים? כולם עוורים? כולם פשיסטים?

לא, לא ולא. תזכרו שאני מדבר כרגע על אותו פלח אוכלוסיה שחולק את ערכיו הבסיסיים עם כותב פוליטי כמוני, ובכל זאת "רואה" את המציאות הפוליטית דרך המשקפיים של השלטון. הדרך היחידה להבטיח מצב כזה היא לעטוף את האזרח בתעמולה בלתי פוסקת שחוזרת כמו מנטרה על הסיפור הרשמי. התעמולה הזאת מגיעה מכל הכיוונים: שרי ממשלה, דוברים של פוליטיקאים, פרשנים, כותבי טורים בעיתון  ומראיינים ברדיו – עד שהיא מגיעה אליך. הרבה פעמים היא מגיעה אליך דרך חבר לעבודה או קרוב משפחה. בבוקר מגבש צוות התגובות של שר הביטחון את "ההודעה לעיתונות" בדבר "השימוש המפלצתי שהחמאס עושה באזרחים כ'מגן אנושי' בעזה", ובערב כבר הספר שלך והמוכר במכולת והבת דודה שלך טוחנים לך את אותן מלים בדיוק, בלהט של מי שעלה על תובנה מדהימה לגמרי בעצמו. וכך, האנשים הקרובים אליך ביותר הופכים לסוכני תעמולה שלא מדעת; ובשלב הבא, גם אתה נדבק בוירוס ומעביר אותו הלאה. גם אתה חלק מן התעמולה הויראלית.

כתיבה פוליטית אפקטיבית מנסה לתקוע מקל בגלגלי התעמולה הדוהרת. זאת כמובן יומרה פנטסטית להפוך את כיוון הדהרה, ואולי אין לה שחר. ובכל זאת, אין מנוס מן המסקנה שהצעד הראשון להניע פוליטית אנשים (שחולקים איתך בסיס ערכי) הוא לערער על תמונת המציאות שלהם. למי שלא יודע עד כמה הוא לא צודק אין סיבה לשנות דעה.

הלא-נחשפים

הרבה מאד ישראלים לא יודעים עד כמה הם לא צודקים. יש שני סוגים של אי-ידיעה: אי-ידיעה שמקורה באי-חשיפה, ואי ידיעה שמקורה באי-קליטה. הלא-נחשפים פשוט אינם מקבלים מידע בסיסי על הנעשה בשמם. מאז הקמת חומת ההפרדה, ובמיוחד מאז איסור הכניסה על עיתונאים ישראלים לעזה, כמות הלא-נחשפים בארץ עלתה משמעותית. הבורות שלהם היא נכס פז למדיניות הישראלית, משום שיש להניח שלו ידעו מה מעוללים בשמם, היו מוחים, או לפחות שוקלים שנית את הזדהותם הפוליטית.

הלא-נחשפים אינם יודעים שכל ממשלות ישראל מאז אוסלו חותרות לסיכול כל אפשרות ריאלית לקיום מדינה פלסטינית באמצעות שבירת הרצף הטריטוריאלי בגדה המערבית (ובפרט, תכנית 1E שמפלגת העבודה הגתה); שישראל מסרבת לדון על שלום כללי וסופי עם העולם הערבי בתואנה השקרית שהדבר יחייב חזרת מיליוני פליטים פלסטיניים לשטחה; שישראל היתה זו שהחלה בהפרות הרגיעה בעזה, ובעקבות כך הידרדה האלימות עד למבצע "עופרת יצוקה"; שהשימוש העיקרי של המנהרות ברפיח הוא אספקת מזון וחומרי גלם לעזה הנצורה, ולא הברחת נשק; שחיילי צה"ל במהלך "עופרת יצוקה" ריכזו תושבים עזתיים בבית אחד ולמחרת הפגיזו אותו והרגו עשרות מהם; ועוד ועוד.

הלא-נחשפים אינם יודעים את כל זה או מפני שהדברים לא דווחו בתקשורת הישראלית, או מפני שדווחו בהצנעה, בעמודים אחוריים, במלים ספורות, או אולי רק ברמז חבוי בתוך דברי פרשנות, ואשר רק משוגעים לדבר מחפשים וצדים ומלקטים. האמת היא שאפשר לגלות הרבה מאד ממה שבאמת קורה באמצעות סריקה קפדנית של העמודים האחוריים האלה – הם מכילים לא מעט זנבות מידע קריטיים. מי שהופך את העניין הזה לתחביב מגלה שבהדרגה הוא לומד לקרוא לא רק את מה שכתוב בעיתון, אלא בעיקר את מה שמחוק בו.

אבל הרי אי אפשר להאשים כל אזרח בכך שאינו יושב על האינטרנט מהבוקר עד הערב,  אוסף דיווחים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, משקלל את אמינותם ומייצר מהם תמונת מציאות שעומדת בסטנדרטים ביקורתיים חמורים. סוף סוף לאנשים יש עוד דברים בחיים. לרובנו אין בכלל פנאי לכך, וגם מי שיש לו לא יראה את טעם חייו בהתנגדות מתמדת לנרטיב השלטוני. האזרח הסביר פשוט מניח מה שאמור להיות נכון בכל מדינה מתוקנת – התקשורת כבר תעשה את זה בשבילי. היא תברור את האמת מן השקר, את העובדות מן התעמולה, ולי, בסוף יום עבודה קשה, מול העיתון או הטלוויזיה, לא נותר אלא לסמוך עליה, ולקבל ללא עוררין את פסק דינה.

וזה מה שהוא או היא באמת עושים. גם אנשים ביקורתיים, גם אנשים ערכיים – לא הולכים ובודקים בזכוכית מגדלת את כלי התקשורת. הרי זה לא רוסיה הסובייטית כאן, סוף סוף יש לנו תקשורת עצמאית, לא? נושכת, לא? פרשות שחיתות מבוקר עד ערב, מראיינים שמרימים קולם על פוליטיקאים, תכניות סאטירה ששמות אותם ללעג. אפשר לסמוך על התקשורת שלנו שכבר תחלץ את האמת מן הספינולוגים האלה, לא?

זהו, שלא. כשהדברים מגיעים לסיקור היחסים עם הפלסטינים (או אפילו עם הציבור הערבי בארץ) – התקשורת מאבדת את כל נשכנותה ועצמאותה. היא הופכת לכלבלב נרצע של השלטון. אותו פרשן בכיר שהשתלח בראש הממשלה רק לפני יומיים על פרשת השחיתות האחרונה שהיה מעורב בה, יצטט ביראת כבוד את הכרזותיו המדיניות וימצא בהן חזון ומעוף. כשיגיעו הדברים לידי הכרזת מלחמה, סימכו על אותו פרשן שיכריז באוזני כולם למה ההחלטה נבונה, למה העיתוי נכון, למה "כל המערכת" מתייצבת מאחורי ראש הממשלה (נו, ממלמל לעצמו האזרח הפשוט, אם כל המערכת מאחוריו, רק אני אקלקל את השמחה?).

הסיבות לסכיזופרניה הביקורתית הזאת הן מגוונות, ולא אכנס אליהן כעת. ניתן רק להזכיר עובדה פשוטה אחת. במקרים שהתקשורת תוקפת בחריפות החלטה או גוף שלטוני מסוים, ניתן לזהות גורם רב כוח אחר בחברה שייצא נשכר מן ההתקפה הזאת. במלים אחרות, התקשורת איננה יוזמת עימותים עם השלטון שאינם "רוכבים" כבר על מתחים וניגודי אינטרסים קיימים בחברה. לעומת זאת, כשהדברים מגיעים ל"בטחון הלאומי" והסכסוך עם הפלסטינים, כל אותם גורמים פנים-ישראליים מניחים בצד את עוינותם ההדדית ומתאחדים סביב המכנה המשותף הלאומני. רק לדוגמה – ש"ס ו"ישראל ביתנו", שתי מפלגות שמסתערות זו על צוואר זו בכל הקשור לנושאי פנים, רואות עין בעין את המאבק בפלסטינים – ולמעשה מנהלות סדר יום מדיני זהה, המושתת על גזענות אתנוצנטרית.

במצב עניינים כזה, כשהחברה עצמה זונחת את מתחיה הפנימיים לטובת אחדות כלפי חוץ – אין פלא שהתקשורת מיישרת קו עם הטון הכללי. אם תצא נגד פולחן הכוח השגרתי המטיל את ישראל ממלחמה אחת לשניה, לא יהיה שום גוף משמעותי בציבוריות הישראלית שיעמוד מאחוריה. כשהיא כבר מעזה למתוח ביקורת, זה קורה רק בשלב מאוחר, תמיד מאוחר מדי, כשמחירו של פולחן הכוח מתחיל להתחוור לציבור הרחב. התקשורת הישראלית לא תצא  ראשונה נגד השלטון; ההימור הראשוני שלה, ברירת המחדל, הוא התייצבות לדגל.

וכך יוצא שציבור גדול של אנשים שליבם נמצא בצד השמאלי של המפה – בעצם לא קוראים את המפה נכונה, מהיעדר חשיפה למידע קריטי. התפקיד הראשון במעלה, אם כן, של הכתיבה הפוליטית, הוא לעשות משהו כדי למלא את החלל הזה: להביא את העובדות המוסתרות לידיעת הציבור, לחשוף אותן לעיני כל. לדעתי אין כתיבה פוליטית טובה שאיננה גם סוג של רפורטאז'ה; חשיפת עובדות חשובות. כאן אני מהנהן במרץ אחרי מה שאורוול כינה מניע "הדחף ההסטורי": "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות".

עם זאת, צריך לזכור שעובדות אינן "תמונת מציאות". תמונת מציאות היא סכימה מארגנת, מסגרת התייחסות שמובלעות בה הנחות סיבתיות ותכליתיות. אדם לא יחליף בן רגע את תמונת המציאות שלו רק משום שהתגלתה לו עובדה אחת מזעזעת. התגובה הנורמלית הוא ניסיון לשמר את תמונת המציאות לנוכח העובדה הבעייתית באמצעות "שיפוצים" והנחות עזר מסובכות יותר או פחות. זהו כוחה של ה"פרדיגמה", המוכרת מן הפילוסופיה של המדע. יתירה מזאת, הפרדיגמה, או הסכימה הקוגניטיבית שלך, לא רק מתנגדת לשינויים דרמטיים, אלא גם מסננת החוצה עובדות לא נעימות; היא קובעת מה אתה מסוגל "לראות" ומה לא תראה גם אם ינחת על קצה אפך. זה מביא אותי לקבוצה השניה של נמעני הכתיבה הפוליטית בתוך הקטגוריה של ה"לא-יודעים": אלו ה"לא-קולטים".

הלא קולטים

הלא-קולטים, להבדיל מהלא-נחשפים, דווקא כן נחשפים לעובדות שסותרות את הסיפור הרשמי. הם קוראים יותר, מעורבים יותר, ולכן מסוגלים, באופן עקרוני, להתייחס באופן ביקורתי יותר לסיפור הרשמי. ובכל זאת, הם לא עושים זאת. המידע מגיע, אבל לא "נכנס" פנימה; לא נקלט. למשל, אדם מסוים יכול לשמוע בחדשות שבניגוד להצהרות הרשמיות של צה"ל, לא נורתה שום אש מבית הספר של אונר"א בג'בליה, לפני שצה"ל הפגיז אותו (והרג 43 אזרחים); הוא יכול לשמוע, בחטף, שצה"ל מחק שכונות שלמות ברפיח רק בגלל קרבתן למנהרות. ועדיין אותו אדם לא יפנים את המשמעות הפשוטה של הדברים: צה"ל תקף אזרחים ובתים של אזרחים גם כאשר לא הסתתרו בהם לוחמי חמאס. הוא שמע את הדברים, אבל לא יודע אותם; יודע אבל לא הפנים; הפנים אבל לא היה מודע.

אין ספק שמדובר במצב תודעתי משונה, אבל מנסיוני, לא מעט ישראלים שרויים בו. נתחים שלמים מן המציאות שסביבם מוקפים בסוגריים: הם שם אבל לא ממש שם, כאילו על מישור ממשות אחר. כך אפשר להמשיך לדבוק בסיפור הרשמי (שבתוכו אין מקום למה שמוסגר בתוך הסוגריים) ובכל זאת לטעון, להגנתך, שהעובדות "ידועות" לך. ואולי זה לא כל כך משונה; כך אנו נוהגים בלא מעט עובדות לא נעימות בחיינו (העובדה שנמות, העובדה שאנחנו לא כאלה מיוחדים, העובדה שכבר לא נאהב או ניאהב כמו בפעם הראשונה). נחשפנו אליהן, אבל עדיין לא קלטנו אותן.

במה יכולה הכתיבה הפוליטית להועיל ללא-קולטים? רק בכך שתחזור, שוב ושוב, על העובדות הידועות, עד שייקלטו. במצבים האלה, הכתיבה הפוליטית צריכה להפשיל שרוולים ולאמץ את שיטת התעמולה העתיקה ביותר: חזרה עד זרא. אם השלטון מפמפם את השקרים שלו בלי סוף, גם לנו מותר לפמפם את האמת שלנו בלי סוף.

רק כך אפשר אולי לסדוק את המעטפת של מה שמארק דאנר קרא "סקנדל קפוא" (דאנר הוא מי שחשף את המסמכים שהוכיחו כי ארה"ב ואנגליה תכננו לפלוש לעיראק עוד לפני הפיגוע במגדלי התאומים): "סקנדל קפוא" הוא המצב המתמשך שבו נחשפים פשעי מדינה מזעזעים לאור היום, נידונים ונלעסים באמצעי התקשורת שוב ושוב, עד שהם מנוטרלים מעוקצם, והופכים להיות "פרשה" (כמו פרשת הנשק להשמדה המונית שלא היה בעיראק); הציבור חוזה בפרשה הזאת בעיניים יגעות, יש כאלה ש"בעד", יש כאלה ש"נגד", רבים אחרים נותרים אדישים, ולאחר חודש-חודשיים, או שנה-שנתיים, ה"פרשה" מתה מוות טבעי מחוסר עניין לציבור; סקנדל שלעולם לא הגיע לכלל בירור סופי, מערכת אכיפת החוק לא גיבשה כתבי אישום, נותני ההוראות לא נענשו, דבר לא זז מאז הגילוי הראשוני, המזעזע: סקנדל קפוא. הציבור פשוט לא קלט.

לא מיותר להדגיש, שוב, את השוליות של כל הפרוייקט הזה. נמעני הכתיבה הפוליטית שאנחנו מדברים עליהם כרגע הם מראש מיעוט באוכלוסיה (בשל עולמם הערכי). בתוך המיעוט הזה, פנינו אל הלא-יודעים, וניסינו לערער את תמונת המציאות שלהם, באמצעות חשיפה של עובדות לא מוכרות, קישורן זו לזו באופן קוהרנטי, ובניית תמונת מציאות חלופית. אבל זו רק מחצית הדרך; גם אם הגענו עד כאן, אין שום ערובה שייצא מזה משהו. הסיבה היא, כמובן, שגם כאשר כל העובדות גלויות וידועות לך – לפעמים אתה לא עושה איתן דבר. לא גוזר מסקנות ולא מכליל משמעויות חדשות. על מנת להפוך את העובדות הללו לבסיס של תודעה פוליטית חדשה, דרוש עוד ניתור.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות

כאן אני מגיע לקבוצה השלישית של נמעני הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות. גם מהסוג הזה יש הרבה. הנה כמה דוגמאות:

א. בחור צעיר, נגיד מצביע מרצ, שמודע לכך שכל פרויקט ההתנחלויות יסודו בגזל בלתי חוקי, יודע היטב מה המחיר היומיומי שהוא גובה מהתושבים הפלסטינים והמחיר העצום (כלכלי, מדיני, מוסרי) שהוא גובה מהישראלים. ובכל זאת, כשהוא שוקל באיזו מכללה לעשות תואר ראשון בחינוך או במחשבים, הוא פונה גם למכללת אריאל, ואולי גם מחליט ללמוד שם.

ב. אשה שכל חייה הצביעה למפלגת העבודה, ויודעת היטב שזו המפלגה שבנתה הכי הרבה בשטחים, התנקשה הכי קשה בתהליך השלום (ספין ה"אין פרטנר" של ברק) ואף פעם לא עמדה לצידם של הנזקקים והמוחלשים בשום מאבק חברתי רציני. ובכל זאת, גם בבחירות הבאות, ובאלו שאחריהן, היא תצביע עבודה, כמו על אוטומט.

ג. חייל שהיה עד או שותף למעשי נבלה כלפי פלסטינים (עניין שבשגרה), הזדעזע מהם, הבין כבר היטב שלא יצליח "לשנות את המערכת מבפנים" באמצעות עוד חיוך הומני במחסום, ועדיין מתייצב כמו שעון למילואים. לא מסוגל לסרב, למרות שנגמרו לו כבר התירוצים.

ד. איש שמעורה היטב במלחמות ישראל ב-40 השנים האחרונות, ויודע שכולן ללא יוצא מן הכלל היו מלחמות ברירה, שישראל יזמה או דחקה את אויביה אליהן (באמצעות סירוב לדבר איתם שלום), אבל לעולם לא יחיל את הידיעה הזאת על ההווה והעתיד. וכך, בכל התלקחות צבאית, בלבנון או בשטחים, הוא ישוב ויצדיק את הבחירה הישראלית האוטומטית בדרך הכוח.

וכיוצא באלה. מהי הסיבה שאנשים כאלה אינם עושים את הצירוף המתבקש בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים? יכולות להיות כמה סיבות. על הסיבה הראשונית לא נהוג לדבר אצלנו, כמעט מביך, אבל חייבים להכיר בה: היכולת האנליטית של הישראלי הממוצע היא די מוגבלת. צריך לומר את זה בלי התנשאות ובלי שמחה לאיד, אלא כציון עובדה. מבין כל הנזקים שמסבה מערכת החינוך הממלכתי לבוגריה בארץ, זהו אולי החמור ביותר: היא מדכאת את החשיבה האנליטית-ביקורתית שלהם, ומטפחת קונפורמיות ויראה מסמכות.

אל תתנו לחזות החצופה, גסת הדיבור של הנוער להרשים אותכם; מאחוריה מסתתרות כבשים צייתניות. כל מרצה באוניברסיטה שנתקל בסטודנטים משנה א' מכיר את התחושה הזאת, המתסכלת מאד: סטודנטים שלא יודעים לחשוב, לא מזהים קשרים לוגיים בין טענות, לא מסוגלים להבחין בין טיעון תקף לטיעון בטל, מסתנוורים מרטוריקה ומדמויות סמכות,  ומעדיפים לאמץ מסקנות שמישהו אחר כבר לעס עבורם על פני תהליך בירור עצמאי. נכון, תמיד יש מיעוט חריג ומבורך, אבל אני מדבר על הרוב.

הרוב הזה הוא בעצם נכה; חסר לו אבר מנטלי חיוני. ועם הנכות הזאת הוא מתייצב לא רק ללימודים, אלא גם כאזרח מול השלטון. בהיעדר תרבות חשיבה אנליטית, בהיעדר בטחון עצמי ביכולתך להבין ולנתח את האירועים (מבלי לדקלם נוסחאות שיוצרו עבורך מראש) – קל לשלטון הרבה יותר לבצע בך מניפולציות. לבלבל אותך עם נתונים, לטשטש את צלילותך, לשתק את החשיבה הפוליטית שלך.

כך קורה שגם אנשים שיודעים מה קורה סביבם, ובאמת מאמינים בכל הערכים הנעלים של שוויון ושלום וצדק – אינם צועדים את הצעד הפוליטי המתבקש ברגעים המכריעים. לפעמים הם אפילו לא רואים את הקשר ("אז מה אם אני בעד שתי מדינות לשני עמים? זה אומר שאסור לטייל בהתנחלויות, לקנות שם, ללמוד שם?"). זהו הסירוס הפוליטי המושלם במשטר הדמוקרטי. אין צורך להשליך את האזרח לכלא, מספיק להביא אותו למצב שבו הוא לא רואה את הקשר בין הפעולה האישית שלו לבין המציאות הפוליטית. ככה הוא ימשיך לשבת בצד ולא יפריע לאף אחד.

אבל יש עוד סיבות לכך שאנשים בקבוצה הזאת של נמעני הכתיבה הפוליטית לא מסיקים מסקנות פוליטיות שמתבקשות ממה שהם יודעים ומה שהם רוצים. חלקם פשוט דבקים בכל כוחם בדימוי עצמי, או קולקטיבי, זך וחף מרוע. הם מעדיפים לחיות בחיצוי שכזה, בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים, ובלבד שלא ייאלצו להודות שהמדינה שלהם הרבה פחות תמימה ונחמדה מכפי שהיא אוהבת להצטייר. ההתעקשות הזאת על טהרתו של הדימוי העצמי יכולה להגיע לעוצמות יוצאות דופן, כיוון שהיא משרתת ייצר ראשוני וחזק מכל: הישרדות עצמית של האני המדומיין.

אחרים, כנים יותר, עדיין חוששים להיות שונים כל כך מסביבתם, לצעוד לבד את הצעד האחרון הזה, מעבר לכל מה שצעדו חבריהם. פתאום להחרים את מוצרי ההתנחלויות. פתאום להצביע חד"ש. פתאום לסרב לשרת בשטחים. דוברי הימין אוהבים לנפח את גודלו והשפעתו של "השמאל הרדיקלי" (בתקשורת, באקדמיה). בפועל מדובר בכמה עשרות אלפים בודדות של אנשים. המחשבה שיש קהילה תומכת לשמאלנים רדיקליים, שזה "שיק" או "מגניב" לנקוט בכל אחד מהצעדים האלה, היא מופרכת לחלוטין. למעשה, רוב האנשים מגיעים לעמדה הזאת מתוך בדידות, ואפילו במחיר של סכסוכים כואבים עם חברים ותיקים. אין שום זוהר או הילה בשמאל הרדיקלי; ובקושי יש "קהילה" תומכת.

ולכן, הפירוש המעשי של "לגזור את המסקנות המתבקשות" הוא לעתים קרובות צעד שיגבה מחיר אישי לא קל. לא כל אחד נכון לצאת אל הדרך הזאת (שאין ממנה חזרה…). לא לכל אחד יש את האומץ, או את הביטחון המספיק בסביבה הקרובה אליו. נמען כזה, אם ייחשף לכתיבה הפוליטית שמדברת אל ליבו, עשוי לשאוב ממנה קצת כוח; בבחינת "הנה, עוד אנשים חושבים כמוני, וכותבים על זה, והשמים לא נפלו על ראשם". עבורם, הכתיבה הזאת יכולה להיות בדיוק הדחיפה הקטנה האחרונה, שעדיין דרושה, כדי להציב אותם סוף סוף במקום שבו ליבם ושכלם ופיהם מדברים בלשון אחת, לשון של אמת.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות

לבסוף, הנמענים האחרונים של הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות. נו, מה כבר יש לך לחדש להם? לא בזבוז זמן? האנשים האלה הרי חושבים בדיוק כמוך, וגם פועלים בדיוק כמוך, או כפי שאתה היית פועל, לו היית מסור כמוהם למאבק הפוליטי. בשביל מה לכתוב עבורם?

על כך אפשר להשיב בשאלה: בשביל מה לכתוב לעצמי? אכן דבר מוזר, לכתוב לעצמך, אבל בפועל, אחת הפעילויות האנושיות השכיחות וטבעיות ביותר. אנשים כותבים לעצמם יומנים, קטעי פרוזה או שיר, זכרונות, ואפילו מכתבים שלעולם לא יישלחו. לשם מה?

בקצרה: לשם הנחמה. ולשם החיזוק. הכותב הפוליטי מביט באנשים האלה, שמקדישים חלק נכבד ממרצם, משנותיהם הטובות, למאבק פוליטי. מן המאבק לא הם ירוויחו, אלא האוכלוסיה המקופחת שבשמה הם נאבקים, אם בכלל; כסף הם לא רואים מזה (רובם עובדים בהתנדבות); עידוד מוראלי מן הקולקטיב הישראלי הם גם לא בדיוק מקבלים, לרוב רק מטחי קללות ונאצות; ולבסוף, הבה נודה, האפקט הממשי של פעולתם לעתים קרובות טובע כטיפה של אור בים של חושך. למה הם ממשיכים בזה, אתה תוהה? חוצים את הקו הירוק, מצטרפים להפגנות נגד הגדר, מקימים מחדש בתים שצה"ל הרס, מגינים על ילדים פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים, מתייצבים, בעצם מתייצבות במחסומים שבוע שבוע, גובים עדויות, מייצגים פלסטינים בבתי דין צבאיים, אוספים נתונים וכותבים אינספור דו"חות, מתעדים כל תזוזה של מכונת הכיבוש הגדלה והולכת, כבר 40 שנה ללא הרף. לשם מה?

אתה לא מבין ואולי גם לא תבין. אבל משהו אחד לא קשה להבין: יש בדידות גדולה בכל הפעילות הזאת, ותקופות ארוכות של תסכול וחוסר אונים. ואתה, שכל פעילותך הפוליטית מתמצה בשרבוט של מלים על מסך מחשב – איפה אתה עומד ביחס אליהם? נראה שהמינימום שאתה יכול לעשות למענם הוא לחזק את רוחם. האנשים האלה, שלפעמים חשים שהם פועלים בבועה המנותקת מן ההוויה הישראלית, עשויים במפתיע לפגוש משהו שכתבת, שאולי יהדהד את מחשבותיהם. ופתאום הם יראו את הבעירה הפנימית הזאת שלהם, שתכופות מאיימת לדעוך, מציפה את הדף או מסך המחשב – שם בחוץ, בעולם האמיתי של הישראלים. הנה הקול שלהם נשמע בפומבי. הקול שלא היה להם פנאי להשמיע, ואולי הם חשבו שאין טעם להשמיע, ועדיף להתרכז בעשייה. ובכל זאת, ברגע שהם קוראים את הדברים, ואולי גם יום-יומיים אחרי כן, רוחם מתעודדת. ואם רוחם מתעודדת, גם מעשיהם מתחזקים. וכך יוצא שהכותב הפוליטי, בדרך עקיפה ועקלקלה, השתתף גם הוא במשהו שגדול יותר מן המלים של עצמו. אולי הוא כתב רק לעצמו, אבל הדברים הזיזו משהו בחיים של אחרים. נחמת עצמו, נחמת עניים.

איך לכתוב?

דיברתי על הכתיבה הפוליטית מכמה הבטים: הנמענים (אל מי?), המהות (על מה?) והתכלית (לשם מה?). לא אמרתי כלום על האופן: איך לכתוב? באיזה סגנון? ובכן, לא אמרתי כלום כי אין על כך תשובה אחת. בשאלת ה"איך" אני פלורליסט, או מוטב לומר, אופורטוניסט גמור. יש לכתוב באופן האפקטיבי ביותר; המטרה בוחרת את האמצעים. לפעמים מה שנדרש זאת מסה מלומדת, לפעמים נראטיב עובדתי הדוק, לפעמים ניתוח רטורי, לפעמים נבואת זעם, לפעמים מהלומה סאטירית, לפעמים שיר קצר, ולפעמים מספיק אפילו משפט אחד בלבד, מכוון היטב.

רק לא לשתוק. שתיקה היא לא אופציה.

 

ששה טיעונים שגורים נגד הסירוב – וכשלונם

 

[המאמר הופיע בעיתון "העיר" ב-8/2/2002]

 

הדברים הבאים לא מיועדים למי שהסירוב אינו אופציה בשבילו (אם משום שהוא מכחיש את עובדות הכיבוש ואם משום שהוא מכחיש את משמעותן המוסרית), וכמובן גם לא למי שכבר הכריע בעד הסירוב (ועבורו, כל הדיון הזה כבר בנאלי ומובן מאליו).

אוכלוסיית השוקלים לסרב כבר עברה כברת דרך פסיכולוגית לא מבוטלת, המרחיקה אותה ממוקדי השיח המרכזיים בחברה. מותר להניח שמי ששוקל לסרב כבר מכיר בשתי מסקנות עיקריות, האחת עובדתית והשנייה מוסרית. מבחינה עובדתית, ידוע לו שצה"ל מבצע בשטחים, מדי יום ביומו, פשעי מלחמה. לא "ליד", לא "כמעט" ולא "בערך"; פשעי מלחמה ללא כחל ושרק. הוא יודע על הפגיעה בחפים מפשע במהלך החיסולים, על הרעבת כפרים שלמים בסגר מתמשך, על הריסה סיטונית של בתים ועל מותם של תינוקות הנולדים בטלטולים בין מחסום למחסום. הוא יודע, הוא שמע והוא קרא, והוא אינו מכחיש את העובדות. אין טעם לפרט כאן עובדות אלה, המוכרות לכל מי שרוצה להכירן.

מבחינה מוסרית, השוקל לסרב מכיר בכך שאין ספק באשר לזהות הקורבן והתוקפן בעימות הזה. הוא יודע שמדינת ישראל, בהחלטתה לשלוט על חייהם של יותר משני מליון פלשתינים, ביד רמה וברוטאלית, היא התוקפן בסיפור הזה. הוא מזדעזע מן המחיר האנושי שההחלטה הזאת גובה משני הצדדים לסכסוך. הפעולות הנעשות בשמו בשטחים מדירות שינה מעיניו, הוא אינו יכול להסכין איתן.

ואף על פי כן, למרות שכבר הפנים את המצב העובדתי ואת העמדה המוסרית המתבקשת כלפיו, אדם זה בולם צעד אחד לפני התהום, ותוהה: לסרב או לא לסרב? הוא שומע על התגברות תופעת הסרבנות, אבל לא שומע דיון רציני על הסיבות בעד ונגד. בעצם, הוא נתקל בעיקר בסיסמאות המוצגות כטיעונים נגד הסירוב. שוב ושוב ניטחות עליו הסיסמאות האלה, עד שקשה מאד לנטרל את השפעתן המצטברת. הוא חושב, בצדק גמור, שהחלטה בסדר גודל כזה ראויה לדיון מעמיק יותר. מטרתן של השורות הבאות היא לפתח דיון כזה סביב הטיעונים נגד הסירוב.

1. הטיעון הביטחוני: השירות בשטחים חיוני לשמירת הביטחון של אזרחי ישראל. אלמלא המחסומים והכתרים, ישראל הייתה מוצפת בפיגועי טרור. הסירוב פוגע בביטחון המדינה.

בשלב הנוכחי של העימות, נדמה כי הטיעון הזה התרסק לחלוטין; למעט קומץ אלופים במטכ"ל ופרשנים צבאיים המשמשים להם שופר, אף אזרח נבון אינו מאמין עוד שפעילות צה"ל בשטחים מונעת טרור. האמת המרה, שאותה מנסים להסתיר מהציבור בהצלחה מוגבלת, היא שפעילות צה"ל בשטחים רק מלבה ומגבירה את הטרור. הצירוף של הרעבה קולקטיבית, מניעת טיפול רפואי, פעולות חיסול שפוגעות בחפים מפשע, כתר הרמטי והשפלות בלתי פוסקות במחסומים – הוא צירוף נפיץ. כל יום הוא מייצר עוד ועוד אויבים מרים למדינת ישראל. חלק ניכר מהמחבלים המתאבדים איבדו בן משפחה קרוב מידי צה"ל, ויצאו לנקום את מותו. בחודשים האחרונים, כל אימת שהסתמנה רגיעה זמנית, הציתה ישראל מחדש את אש העימות בעוד חיסול, עוד הריסה המונית של בתים. מבט בלתי משוחד על דינאמיקה זו מוביל למסקנה שהטיעון הביטחוני אינו רק מופרך מעיקרו, אלא גם משמש נשק ציני בידי ההנהגה הישראלית: למעשה, ממשלת שרון מעוניינת בהמשך העימות המזוין, ולשם כך מוכנה להקריב את הביטחון האישי של אזרחיה. כלומר: השירות בשטחים אינו חיוני לשמירת הביטחון של אזרחי ישראל, אבל חיוני ביותר להנצחת העימות ושפיכות הדמים.

2. הטיעון הלגליסטי: בחברה דמוקרטית חובה על האזרח לקבל את הכרעת הרוב. הממשלה נבחרה ברוב דמוקרטי, ואם היא החליטה על המשך הלחימה בשטחים, יש לציית לה. הסרבן הוא פורע סדר, הנוטל את החוק לידיים.

מאחורי טיעון זה מסתתרת תפיסה פשטנית ומסוכנת של הדמוקרטיה. על פי תפיסה זו, עיקר העיקרים של הדמוקרטיה הוא שלטון הרוב, ואליו יש להכפיף את כל שאר העקרונות. האם יש צורך לשוב ולהזכיר את הדוגמאות ההיסטוריות של שלטון רוב אשר הצמיח מתוכו, בדרך דמוקרטית למופת, מפלצות של רודנות? "שלטון הרוב" הוא קלישאה פופוליסטית, ואין בינו לבין הדמוקרטיה האמיתית דבר זולת דמיון חיצוני. הרעיון הדמוקרטי העמוק, זה שעמד ביסוד הכרזת העצמאות האמריקאית ומאז מפרה את כל הדמוקרטיות בעולם, איננו שלטון הרוב, כי אם משהו כמעט הפוך לו: זכויות המיעוט. שהרי המיעוט תמיד נמצא בסכנת הרחקה או השמדה, פגיעה או התנכלות, ודווקא מצידו של "הרוב". תפקידו העליון של החוק במדינה דמוקרטית הוא לא לעמוד לצידו של הרוב באשר הוא רוב, אלא דווקא להגן על המיעוט מפני העריצות הפוטנציאלית של הרוב. אם החוק אינו ממלא תפקיד זה, הרי שהחוק עצמו איננו דמוקרטי – ולא אלו המפרים אותו. הסרבן דוחה את הציות האוטומטי לחוק בשם ערך חשוב יותר, והוא הזכות (של הפלשתינים ושל הישראלים כאחד) לחיים ולחופש.

הסרבן גם מצביע על פורעי חוק שעליהם ממעטים לדבר – מתנחלים שתופסים גבעות בלי אישור, יוצאים למסעות נקם בפלשתינים, כורתים מטעי זיתים, יורים והורגים ולא מובאים למשפט ("מחוסר ראיות"). הסרבן מצביע על כל אלה ושואל – מדוע הם אינם נתפסים כסכנה ממשית לשלטון החוק? ואולי הטיעון הלגליסטי נגד הסירוב אינו אלא אצטלה דקה שמכסה על משהו אחר לגמרי?

3. הטיעון המוראלי: בזמנים קשים כאלה נדרשת מכולם אחדות ומסירות למטרה הלאומית. הסירוב הוא מעשה קיצוני שמפלג את העם, זורע סכסוך ומדון, ומחליש את עמידתנו כנגד הפלשתינים והעולם הערבי.

גם כאן, כמו בשאלת הציות לחוק, יש מקום לשאול: האם האחדות היא ערך עליון? האם יש לשמר אותה בכל מחיר? מתי הופך מחיר האחדות לנסבל פחות מן הפילוג? חיי היומיום מספקים אינספור סיטואציות שבהן האחדות נקנית במחיר סבל אנושי. הכיתה שמטילה חרם על תלמיד מגמגם או מוזר, המחלקה בפלוגה שעושה "זובור" לרגל העלאה בדרגה, הנהלת המפעל שמפטרת עובד אשר חשף שחיתויות בצמרת. בכל אחד מן המקרים הללו, הצורך להתאחד הופך מאמצעי למטרה בפני עצמה; אחדות שמקדשת את המוראל של הקולקטיב, תוך כדי רמיסת הזר והחריג.

הסרבן מעלה תהייה אחת ושאלה אחת. הוא תוהה – מדוע עלי, דווקא עלי, מוטל לתחזק את המוראל הלאומי? חסרים פרשנים, בדרנים ושאר מוקיונים, בכל הערוצים המסחריים, שיעשו בדיוק את הדבר הזה, ובהצלחה גדולה הרבה יותר? והוא שואל – האם ה"סרבנות" הנגדית, סרבנות השלום של שרון, ליברמן, לנדאו ומופז, האם היא איננה מפלגת ומסכסכת? האם חזון העימות של הימין, דם ועוד דם ועוד דם, לנצח תאכל חרב – האם אלו אינם חותרים תחת המוראל הלאומי?

4. הטיעון ה"א-פוליטי": אין לערב צבא ופוליטיקה. הזירה המתאימה למחאה פוליטית היא הזירה האזרחית. לגיטימי להיאבק נגד הכיבוש; לא לגיטימי לנהל מאבק כזה על גבו של הצבא, ועל חשבון לכידותו הפנימית.

כוחו המתעתע של הטיעון הזה נובע ממראית העין הנאורה שהוא משדר. כביכול, הסרבן אינו ניצב כאן בפני הוקעה ערכית, אלא רק בפני "פסילה טכנית": הוא טעה, מבולבל שכמותו, בבחירת זירת המאבק, אבל לא בהכרח ביעדיו. אם רק ישכיל לנתב את מחאתו לערוצים הראויים, תשוב החברה ותחבק אותו בחמימות השמורה לבניה הנאמנים ביותר, גם אם סוררים קמעא.

על מנת להתמודד כראוי עם טיעון זה, יש לפרק את המטען הרטורי של התוויות "פוליטי" ו"א-פוליטי". בשיח הציבורי שלנו הפכה התווית "פוליטי" למין מילת גנאי; מי שרוצה שדבריו יתקבלו ברצינות, חייב להתנער מכל אבק "פוליטיות" ולהציג את עצמו כמי שאינו משתייך לשמאל או לימין. מאלף לשמוע בימים האחרונים אנשים שכבר מעזים לתמוך בפומבי בסירוב, אך עדיין מקפידים לציין שהם אינם אנשים "פוליטיים" (מאחר שלא עולה על דעת איש שמדובר בחסידי ארץ ישראל השלמה, ברור שמשמעות ההצהרה היא – אנחנו לא "שמאלנים"; בהתנערותם מה"פוליטיות", להבדיל מה"שמאלנות", הם מבקשים לחזק את הדימוי הניטרלי של עמדתם, על חשבון תוכנה האמיתי).

 הטיעון ה"א-פוליטי" מאשים את הסרבן בגרירת הצבא אל ה"בוץ" הפוליטי. על כן ראוי להשיב לו באותה מטבע בדיוק. האם הצבא שלנו הוא מין גוף נייטרלי לגמרי, מרחף לו אי שם בחלל הא-פוליטי, ורק הסרבנים הם שמזהמים אותו בפוליטיקה? ומה עושה הצבא בשטחים, יום יום ושעה שעה, אם לא להוציא לפועל אג'נדה פוליטית מובהקת, מבית מדרשם של מתנחלי בית אל ועופרה? אלפי חיילי מילואים מזומנים לשטחים בדיוק בשביל זה: ללוות ילדי מתנחלים לחוגים, לאבטח יישובים, להקים גדרות ומחסומים וכן הלאה. לכל הפעילות הנמרצת הזאת יש משמעות פוליטית ברורה – ביצור והרחבת ההתנחלויות, הנצחת הכיבוש. העובדה שחלק גדול מן החיילים אינם עוצרים לחשוב על משמעות זו, אינה גורעת מעוצמתה. כל ההבדל בינם לבין הסרבנים הוא שהאחרונים מודעים לחלוטין למשמעות הפוליטית של בחירתם (לסרב), ואילו הראשונים לא מודעים למשמעות בחירתם (להתגייס) במקרה הטוב, ומכחישים אותה במקרה הרע. כמו בהרבה מקרים אחרים, שני הצדדים לוויכוח פוליטיים עד שורשי שערותיהם, רק לעתים מנפנפים בחסינות המדומה של הא-פוליטיות. הטיעון הא-פוליטי, כמו יתר הטיעונים נגד הסירוב, מעתיק את זירת הויכוח מן העיקר אל הטפל, מן האתיקה אל הסמנטיקה.

5. הטיעון ההומני: דווקא משיקולים הומאניים, צריך להמשיך לשרת בשטחים. חשוב שיהיו במחסומים חיילים עם מוסר אנושי גבוה, שיצמצמו את ההתעללות בפלשתינים. הסירוב מפקיר את האוכלוסייה הפלשתינית לחסדי החיילים והקצינים הברוטאליים מן הימין.

 זהו הטיעון הקלאסי של השמאל המתון, מרצ ושלום עכשיו, נגד הסרבנות. הוא מושמע ומופץ כל הזמן, מעל כל בימה, והגיע כבר הזמן לקעקע את השקר המונח ביסודו ולקבור אותו סופית. כל מי ששירת בשטחים יודע, והדברים יוצאים כעת לתקשורת בעדויות של סרבנים: מרחב התמרון של החייל הפשוט, מפקד המחלקה או הפלוגה, הוא אפסי. אם מתקבלת פקודה לבצע "חישוף" של רחוב שלם ברפיח, לחסום כל רכב (כולל אמבולנסים) היוצא מטול כרם, לירות על כל פלשתיני, כולל ילדים, שמתקרב למוצב התצפית – מה כבר נותר לחייל הנאור לעשות, כדי להמתיק את רוע הגזירה? שמא יעזור לפליטים לאסוף בגדים וכלים מבין חורבות ביתם? יכוון את קנה המאג אל שיירת המכוניות בלוית חיוך של פיוס ואחווה? ואולי פשוט יפנה את מבטו הצידה, שלא לראות, שלא לדעת?

34 שנים ממלמל לעצמו השמאל הממלכתי, המתון, שאפשר לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה; להיות גם כובש וגם נאור; להמיט אסון על הפלשתינים אבל גם להקל את סבלם. בד בבד, הוא שבוי באשליה האוטופית שהכיבוש יבוא לקיצו יום אחד, סתם כך, וכולנו נתעורר מן החלום הרע הזה. אבל בינתיים – צריך לחשוק שפתיים, ולהקריב קורבנות (ועדיף – שלהם ולא שלנו). ההתגייסות המיוסרת לעול השירות בשטחים מפרנסת את אשליית הכיבוש הנאור מבלי להסגיר את עובדת היותה תנאי הכרחי להמשך הכיבוש. כל אותם אלפי חיילים נאורים, חדורי כוונות טובות באמת, המזדרזים להתייצב בשטחים על מנת לפקוח עין על חבריהם – לא שינו דבר מן הבחינה הפוליטית הכללית. מחאותיהם הקלושות – תמיד בחדרי חדרים, תמיד בלחישה – מעולם לא גרמו למקבלי ההחלטות להסס לפני חיסול או כיתור או כל פקודה אחרת שחצתה את גבול המוסר האנושי. הריהם כמו זבוב על גבו של פר משתולל.

אדרבא, בעצם שירותם בשטחים, מעניקים אנשי השמאל המתון הכשר למדיניות האלימה של צה"ל, ומתוך כך גם לפשעי המלחמה שהוא מבצע. מבחינת הצבא עצמו, יש חשיבות עצומה לשמור על אוכלוסיה "ליברלית" זו בתוך המערכת. היא עלה התאנה שלו כנגד הטוענים שהצבא הפך כלי שרת בידי הימין. "הנה", מצביעים בגאווה על השמאלנים לובשי המדים, "תראו – אם הם עדיין משרתים במסירות, כנראה שהצבא מוסרי והכיבוש לא נורא כל כך". כך יוצר לעצמו צה"ל תדמית ניטרלית, א-פוליטית, כביכול מעל למחלוקות של ימין ושמאל. תדמית זו מאפשרת להדוף כל ביקורת מבחוץ בטענה שהיא "פוליטית", בעוד שהצבא פועל על פי שיקולים "מקצועיים" גרידא.

כמו אנשי השמאל התומכים בהיתר חוקי לעינויים בחקירות השב"כ, כך גם השמאלנים שמשרתים בשטחים הם ציבור טראגי, כמעט מעורר חמלה. בכל כוחם הם מנסים ליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי בין עמדותיהם המוסריות המוצהרות לבין מעשיהם בפועל. אלו וגם אלו "מוחלים" לפשעי ההווה בשם עתיד הזוי ואוטופי, שבו לא נזדקק עוד לפשעים הכרחיים כאלה. אלו וגם אלו אינם מבינים שגם אם עמדתם ניתנת להצדקה בעולם אידיאלי (שבו ההיתר לענות באמת מופעל אך ורק כלפי "פצצה מתקתקת", שבו הכיבוש נהיה נאור מכוח חייליו הנאורים), הרי שהיא בלתי מוסרית בעולם הממשי שבו הם חיים. כמה אירוני שדווקא את השמאל הרדיקלי, שאינו מוכן לדחות את הממשי מפני האידיאלי, מאשימים בחשיבה נאיבית ואוטופית.

זה מה שנשאר, אם כן, מן הטיעון ההומאני בעד המשך השירות בשטחים: לא כלי פוליטי לשינוי המציאות, אלא כלי פסיכולוגי להשקטת המצפון; לא מכשיר לצמצום הכיבוש, אלא הכשר להנצחתו.

6. הטיעון הסולידארי: הסולידאריות עם שאר חיילי היחידה אינה סובלת משתמטים ומתפנקים. הסרבן, בעצם התנערותו מן המשימה שהוטלה על יחידתו, כאילו אומר לחבריו לנשק – לכו אתם לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילי. הוא "עריק" הבוגד בערך האחווה.

 על האשמת ההשתמטות, והרמיזה העולה ממנה כאילו הסרבן הוא אדם מוג לב, יש להשיב: מיהו אמיץ יותר – זה שפועל כחלק מקולקטיב ומציית לחוקיו, או זה שיוצא נגדו מתוך ידיעה ברורה בדבר הבידוד וההוקעה שיהיו מנת חלקו? אפשר לדוש בלי סוף בשאלת האומץ והגבורה, אך מוטב לסרבן להתמודד איתה ברמה עקרונית יותר. מוטב לו שיפקפק בעצם ערך הגבורה והאומץ המוצג כאן (כמו ערכי החוק ואחדות העם קודם לכן) כערך עליון, הגובר על הכול. שהרי הגבורה – בבחינת הקרבת הנכסים היקרים לך, עד כדי חייך ממש, ללא רווח אישי מכך – היא ערך נטול ערכים, מסגרת ללא תוכן. גם מתאבד החמאס, השאהיד שמקריב את חייו למען שחרור עמו, הוא גיבור, ומבחינה מסוימת, אומץ ליבו עולה על אומץ ליבו של החייל הישראלי במחסום. אלא שבדרך לכיבוש גבורתו, גורף איתו השאהיד אל המוות קורבנות חפים מפשע. ומעשה הרצח הברברי שלו מעמיד את גבורתו באור בזוי, ודאי לא מופת ערכי. כך יש לחשוב על הדרישה להפגין אומץ: אומץ לשם מה, אומץ בשם מה.

אבל כוחו של הטיעון הסולידארי הוא דווקא בהעלאת ערך האחווה, והוקעת הסרבן כמי שבוגד בחבריו הקרובים ביותר. אין לזלזל בטיעון הזה: מבחינה פסיכולוגית, קרוב לוודאי שהוא מהווה המכשול הקשה ביותר לחצייה בדרך אל הסרבנות. מבחינה אנושית, ערך האחווה הוא עניין יקר ללב בכל מימד חברתי – משפחה, קהילה ואומה. ודאי שהמטיפים לסרבנות בשם הסולידאריות עם העם הפלשתיני אינם יכולים להתעלם מן השבר הקשה שהסרבנות מחוללת בסולידאריות בתוך היחידה הצבאית.

מי ששוקל ברצינות את אופציית הסירוב, חייב לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם נאמנותי לחבריי לנשק גוברת על נאמנותי לצלם אנוש מוסרי? האם ביצוע פשעי מלחמה, ירי על חפים מפשע, עיכוב יולדות במחסומים – האם כל אלה הם קורבן סביר לצורך שימור הסולידאריות בתוך הפלוגה שלי? אם השיב בחיוב, ראוי שישאל את עצמו – מה צריך לקרות כדי שערך הסולידאריות יתכופף? הפגזת טנקים על שכונת מגורים? הרעבה עד מוות של מחנות הפליטים? נניח שהשוקל לסרב הגיע לאיזשהו קו אדום, קו שמבחינתו מסמן את קץ הסולידאריות הצבאית. השאלה האחרונה המונחת לפתחו היא זו: מה ההבדל בין הקו הדמיוני הזה, לבין המציאות העכשווית? מדוע קורבנות הכיבוש העתידיים מצדיקים סירוב, ואלו של היום לא?

מהלך מחשבתי כזה יבהיר במהרה, כי עם כל חשיבותה של הסולידאריות עם החברים לנשק, אין ביכולתה להצדיק כל פשע ולמרק כל עוון. יש מקומות וזמנים שבהם מוטלים על הכף ערכים בסיסיים הרבה יותר, כמו קדושת החיים והזכות לחופש. המקום והזמן שלנו הם בדיוק כאלה. והסרבן שאיבד את מקומו במעגל הסולידאריות הצבאית יכול להתנחם בידיעה שהחלטתו קושרת אותו אל קהילה סולידאריות לא פחות, קהילת הסרבנים, ובה לפחות אין הוא נדרש ללבוש מסיכות.

מכל שלל הטיעונים הרווחים נגד הסרבנות – לא נותר אחד העומד על תילו נוכח ביקורת נטולת פניות. מכך לא משתמע, כמובן, שלא ייתכנו טיעונים תקפים יותר נגד סרבנות. לדוגמה – טיעון כלכלי. ידוע שהסרבן אינו מקבל החזר משכורת תמורת הזמן שהוא יושב בכלא. האיום בהפסד משכורת של 28 יום הוא בהחלט שיקול אמיתי נגד הסרבנות, בקרב אנשי מילואים שמצבם הכלכלי רעוע. אחרים אולי חוששים מן הלחץ הנפשי שהם עלולים להיקלע אליו בין כותלי הכלא, מסגרת חברתית לא נעימה בעליל. אלה הם שיקולים לגיטימיים לחלוטין; אין לכפות על אדם סבל עצמי ממשי בשם מניעת סבל מאחרים. אלא שכמובן, בשיח הציבורי הרווח, הטיעונים הכלכליים והנפשיים נגד הסירוב אינם עולים כלל על סדר היום; הכול ממחזרים שוב ושוב את ששת הטיעונים שהוזכרו לעיל, מבלי לבחון אותם ברצינות. מי ששוקל לסרב חייב את הבחינה הזאת לעצמו.

לפני 30 שנה אמר ישעיהו ליבוביץ' את הדברים הבאים: "אין ערך לאחדותה של אומה אם היא נקנית במחיר ויתור על ערכים. אחדות לאומית מתקיימת על-פי-רוב רק על מגמה משותפת לשלול שלל ולבוז בז; על זה אפשר להתאחד. אבל דבר בעל ערך מפלג את בני האדם; על ערכים צריך להילחם, על ערכים צריך להיאבק; על ערכים אי אפשר להתאחד".

מי שמגיע אל סף הסירוב המצפוני כבר חושב במונחים דומים, ועשה דרך לא קצרה במסלול מכשולים מפותל ומתיש. עליו להתמודד עם מערכת אידיאולוגית רבת עוצמה, העוטפת אותו מכל כיוון, משתיקה את קולו הפנימי ביותר, ולהתייצב נגדה. זהו תהליך של הצטללות מוסרית, שבמהלכו משיל הסרבן מעליו קליפות שווא ונימוקי סרק; ביסודו ניצבת ההכרעה הנחרצת לסגור אחת ולתמיד את הפער המקומם בין המעשים לדיבורים. פה ושם אנו שומעים טרוניות שהסירוב לשרת בשטחים הוא עקר מבחינה פוליטית; פרשנים ופוליטיקאים מזדמנים טורחים להסביר לנו כמה כל זה שולי ולא חשוב. אלו אמירות שמפריכות את עצמן: אלמלא היה הסירוב נשק פוליטי כה אפקטיבי, כה מאיים על האידיאולוגיה השלטת, לא היה טורח איש להסביר למה הוא לא אפקטיבי. ההתייחסות של שלטונות הצבא אל הסרבנים, שנעה בין בהלה להכחשה, רק מחזקת את הרושם הזה. במציאות הישראלית, שבה כל הפוליטיקאים מדברים בקול צורם אחד, כל הבדרנים מגויסים למאבק באויב, כולם ממחזרים את כולם – הסירוב הוא מן המעשים הבודדים שיש להם משמעות פוליטית אמיתית: טיפה אחת בים עכור, הצובעת את סביבותיה בצבע האמת.

רקע: באוגוסט 1996 פנתה אלי עורכת "סטודיו" דאז, שרה ברייטברג-סמל, בבקשה שאכתוב מאמר, אשר יבחן באופן ביקורתי מגמות רווחות בהגות הפוסטמודרנית. באותו זמן, לא הייתה כמעט התדיינות רצינית בעברית על הנושא. מה שהיה זה אוסף גדל והולך של טקסטים, בעיקר מתחום ביקורת האמנות, שנכתב בידי תלמידים נלהבים של דרידה, ליוטאר ודלז. בלט במיוחד גיליון שלם של "סטודיו", שערכה כאורחת אריאלה אזולאי, ואשר במובנים רבים ניסח מניפסט ל"אוונגארד" הפוסטמודרני. תגובה לכל זה – לא היתה.

נעניתי למשימה ברצון, וכתבתי מאמר ארוך ויסודי על תחלואי הפוסטמודרניזם, לפחות בגילגוליו הנפוצים. אופק ההתייחסות של המאמר חרג מעולם האמנות ומן הכתיבה המקומית, ונגע בהנחות יסוד, אשר משתקפות גם בכתביהם של "האבות המייסדים" מפאריז. המאמר הוליד שטף של תגובות, בעיקר ב"סטודיו" אבל גם במקומות אחרים. רובן המכריע של התגובות היה זועם, נסער, תלוש לחלוטין מטיעוני; מיעוטן ניסה בכל זאת לפתח דיאלוג. אני מביא כאן את הפולמוס כפי שהתנהל מעל דפי "סטודיו": המאמר המקורי שלי, מאמרי התגובה (שהתפרסו על 9 חודשים), והמאמר המסכם שלי, המגיב לכל התגובות.

במבט לאחור, נדמה לי שהוויכוח האמיתי בעצם עדיין לא התחיל. ה"ביקורסיבים", כפי שכיניתי אותם, עדיין חייבים לעצמם ולסביבתם חשבון נפש נוקב על ההשחתה האינטלקטואלית והמוסרית שהשיח שלהם הפיץ במדעי הרוח והחברה, בעיתונות ובחשיבה הפוליטית. יותר ויותר אנשים מתפכחים מן הכישוף הזה, אבל ההתפכחות באה למרות, ולא בגלל, מה שהם שומעים באולמי ההרצאות. אני, מכל מקום, משכתי את ידי מן הפולמוס; הדברים ידועים ויגעים, יריבו אחרים את ריבי.

• "משחקים מן השפה ולחוץ" ("סטודיו" 83, יוני 1997)
• תגובות ב"סטודיו" (יולי 1997- פברואר 1998)
• "משחקים מן השפה ולחוץ: אפילוג" ("סטודיו" 91, מרץ 1998)

[פורסם ב"דקה", גיליון 5, קיץ 2009]

בהוקרה לעמוס קינן ז"ל, אבי הסאטירה העברית

– שלום לאורחנו, הסאטיריקן, ושלום למאזינים בבית.
– שלום שלום, ואין שלום.
– נהוג לפתוח ראיונות כאלה בשאלה "מהי לדעתך מידת ההשפעה של הסאטירה?", לקבל את התשובה השגרתית "אפסית", ולהמשיך מיד לשאלה הבאה: מהי התכונה החשובה ביותר אצל הסאטיריקן?
– סאטיריקן בלי תכונות עדיף על סאטיריקן עם תכונות.
– כלומר?
– תכונות מפריעות לראייה. עדיף להשיל אותן.
– מה הסאטיריקן רואה?
– פערים בין יומרות לביצועים.
– זה נכון גם למאמן כושר.
– נכון. בהבדל היחידי שמאמן הכושר שואף להעלות את הביצועים לרמת היומרות, בעוד שהסאטיריקן מערער על היומרות מלכתחילה.
– אבל אנשים זקוקים ליומרות. זה סוג של תמרור, כיוון דרך.
– אנשים גם זקוקים לסטירות בפנים. זה סוג של תמריץ, ריענון דרך. כיווּן שאינו ריענון סופו ניוון (אם ייסלח לי על הניגון).
– הסאטיריקן, אם תרשה לי, הוא אדם שאינו מסוגל לסלוח על חולשות אנוש.
– כן, ולכן נדיר למצוא סאטירה משובחת בכתביהם של כמרים ואחיות רחמניות. ובכל זאת, לא כל חולשה מוציאה את הסאטיריקן מכליו. רק חולשה שמחוללת נזק סביבתי.
– לדוגמה?
– לדוגמה, פלוני הולך לים עם חבריו, ומסרב להיכנס למים בתואנות שונות, רק כדי להסתיר את העובדה שאינו יודע לשחות. לעומתו, פלמוני שולח חיילים ליהרג במלחמה, רק משום שאין לו את האומץ לשלם את מחיר השלום – ויתור על אדמה, על כבוד, על צידקתו הטהורה. חולשתו של פלוני מעוררת חמלה; זו של פלמוני מעוררת לכל הפחות זעם.
– האם הסאטיריקן חייב להיות זועם כדי להיות אפקטיבי?
– האם המראיין חייב להיות בנאלי כדי להיות אפקטיבי?
– מה מרגיע את הסאטיריקן?
– להשתכשך באגם האמת.
– ישתכשך, איפוא.
– אי אפשר. האדם משקר לעצמו בלי הרף.
– ומה הבעיה עם זה?
– הבעיה מתחילה כשמתחילים לפרק את "האדם" הזה לחלקיו. ואז מסתבר שיש מי שמשקר ביודעין, ויש מי שמשקר שלא ביודעין, ויש מי שמשקרים לו והוא יודע זאת, ויש מי שמשקרים לו ואינו יודע זאת. וככל שיורדים בסולם האחריות והידיעה, כך השקרים כואבים יותר.
– מה אכפת לסאטיריקן שאנשים נהנים לסבול? שיניח להם.
– ומה איתו? מה אכפת לאנשים שהסאטיריקן נהנה לסבול מכתיבת סאטירה? שיניחו לו.
– כלומר, הסאטירה היא סוג של ריפוי עצמי, עוד טרם היותה תיקון לציבור.
– הייתי אומר שהיא סוג של קילקול עצמי, עוד טרם היותה ביזוי לציבור.
– מה רוצה הסאטיריקן?
– קצת צומי, זה הכל.
– ובכל זאת?
– לזקוף נופלים ולעורר ישנים.
– הזכות ליפול והזכות לישון הן זכויות יסוד של השלווה האנושית.
– אתה מתכוון זחיחות, לא שלווה. גם הזכות לצרוח והזכות להוקיע הן זכויות יסוד. והזחיחות – איזו מילה מגונה! – הסאטירה רואה אותה ומיד עולה לה הדם לראש.
– למה אדם שפוי יטריח עצמו להקשיב לסאטיריקן?
– כי בכל אדם שפוי מסתתר שדון קטנטן של אי שפיות. והסאטיריקן משדר את מסריו העל-שפיוניים היישר לאזניו של השדון הזה. זורע זרעי פורענות בלב הזחיחות.
– זה קצת יומרני.
– כבר ציינת שאנשים זקוקים ליומרות. גם הסאטיריקן, חרף מראית העין המטעה, הוא אדם.
– מדבריך עולה שאדם שפוי, אם הוא כבר מקשיב לסאטירה, עושה זאת נגד רצונו המודע.
– לסאטיריקן לא אכפת אם אנשים רוצים או לא רוצים להקשיב לו. גם לא חשוב לו כל כך שיסכימו איתו או שיבינו אותו. חשוב לו רק הצעד הראשון: העירעור, הוצאת הקהל משיווי משקלו.
– לכן הוא מטיח עלבונות?
– עלבונות הם מפלטו הזול של הבדחן. הסאטיריקן לעולם לא מחשיב את האישיות של מאזיניו מספיק כדי לעלוב בה.
– בכל זאת אנשים לעתים קרובות נעלבים מסאטירה.
– האמת מעליבה. כל ראי יגיד לך את זה.
– זה דימוי דמגוגי. הסאטירה איננה ראי, שהרי היא מושתתת על עיוות והקצנה.
– רק כדי לאזן את העיוות וההקצנה המובְנים עמוק כל כך במה שאתה מכנה "נורמליות".
– ועדיין, הסאטיריקן מתרכז בצדדים מסויימים של המציאות ומתעלם מאחרים.
– מי לא? בכל פעם שאתה פוקח עיניים בבוקר אתה מתחיל להיות סלקטיבי. השאלה היא מה ההצדקה לבחירות שלך לראות או לא לראות.
– ומה היא?
– מעל הכל – תקוף את השררה, את הכוח. סאטירה טובה תמיד תחמיר עם חזקים במקום שהיא סולחת לחלשים. היא תלעג להם לא בתור אנשים ספציפיים (עם מבטא או תסרוקת נלעגים) אלא בתור פונקציונרים של הכוח. סאטירה גרועה אינה מבחינה בין חלשים וחזקים. ואנטי-סאטירה, כלומר שלוחה נוספת של הכוח, לועגת רק לחלשים.
– איני יכול שלא להבחין באוצר המלים האלים שלך: סטירות בפנים, תקיפה, לעג. האם הסאטיריקן הוא אדם אלים?
– לא יותר מאחרים. האלימות משחררת. במקרה הזה, האלימות של הסאטיריקן משחררת את הקהל שלו.
– יהיו שיתהו האם אלימות היא הדרך הנכונה להניע ולהשפיע על אנשים.
– הרבה תוהים יש, וחלקם אלימים להחריד.
– מה פירוש?
– העמדה הזאת של המתלבט הנצחי, החותר תמיד אחר שביל הזהב, העמדה שמתאמצת כל הזמן להיות אמפתית במידה שווה לכל הצדדים בכל עימות שהוא – היא עמדה אלימה.
– אתה מדבר בפרדוקסים.
– בכלל לא. משום שהתביעה הזאת לחלק את הצדק באופן שוויוני בין כל הצדדים בהכרח תקפח את הצודקים יותר לטובת הצודקים פחות (ותמיד יש צד שצודק יותר). כך שהיא דורשת מהצודקים יותר (כלומר, המקופחים יותר) להבליג ולקבל בהכנעה הסדר לא הוגן, בשם איזשהו איזון קדוש ומופרך.
– לפעמים החיים מורכבים יותר מאשר שחור ולבן.
– המורכבות היא פריבילגיה של החופשיים והשבעים. מי שבטנו מקרקרת ומגף מסומר מונח על צווארו רואה את החיים בפשטות גמורה. הדרישה להיות מורכב, ועל כן לטייח את העוול הפשוט, המזדקר מאליו, היא דרישה אלימה – אלימה הרבה יותר מן האקט הסאטירי.
– לפחות היא מנוסחת במתינות. אנשים מעדיפים שידברו אליהם יפה.
– אנשים גם מעדיפים לאכול בייקון וגלידת שמנת ולבהות בשעשועוני טלוויזיה. הסאטיריקן לא עובד אצל "האנשים" ולא מקבל מהם משכורת.
– אבל הוא כן רוצה שיקשיבו לו, לא? הוא לא רוצה להבריח את הקהל.
– אם יחדור רעיון חדש לקודקודו הקשה של הקהל לפני שיברח, דיינו. הסאטיריקן אינו מבקש מן הקהל להישאר; להיפך, שהות ממושכת מדי במחיצתו רק תסב לסאטיריקן אי נעימות מעיקה.
– זה הדדי.
– מצויין. לרווחת כל הצדדים.
– לא נראה לי שמי מהקהל ירצה בכלל להישאר עם סאטיריקן כזה.
– ברור. שהרי גולת הכותרת של הסאטירה הנעלית ביותר היא כמובן זו: הרשעת הקורא.
– חשבתי שצריך להרשיע את החזקים.
– נכון, אך לא להשאיר את הקורא חף מפשע. הוא חייב לחוש, במקום כלשהו, שותף לעוול או לצביעות שאותה תוקף הסאטיריקן. כך מפעיל הסאטיריקן את הקורא נגד עצמו. אחרת אין שחר לדיבורים על "תיקון" – שהרי החזקים באמת, כמובן, אינם טורחים לקרוא את הסאטיריקן.
– מי שם את הסאטיריקן להרשיע בכלל?
– אותו קורא בדיוק. הסאטירה מרשיעה את הרע שבאדם בשמו של הטוב שבאדם – אותו אדם ממש. ואפילו הרע עצום והטוב זעיר – הסאטירה תמצא לה נקודה ארכימדית להניע את הראשון באמצעות השני.
– נדמה לפעמים שהסאטיריקן אינו מאמין שקיים טוב באדם.
– אתה מבלבל אותו עם הניהיליסט. אין סאטירה ניהיליסטית.
– על כל פנים הסאטיריקן נמשך לכיעור, ואף מתמוגג ממנו באופן חולני משהו.
– זה סוג של מרי בעריצות היופי.
– אולי די כבר עם ססמאות הזן האלה?
– זה אילוץ. רעל בולעים במנות קטנות ומרוכזות. בכל מקרה, הסאטיריקן חושד מראש באנשים בעלי רגישות אסתטית מופלגת. שהרי הפגיעוּת האסתטית ("הו, כמה גס ומכוער!") משמשת תכופות לבידוד העוקץ המוסרי, יצירת חיץ נייטרלי בין העוול לבין הצופה. הכיעור מספק תירוץ מושלם להפניית המבט הצידה. לכן הסאטירה מעלה על נס את הערך האופטי של הכיעור: להיישיר אליו מבט, לכונן איתו שותפות נגד הניכור.
– נשאלת השאלה מהו הערך המוסרי הנשגב כל כך בתחושת גועל.
– עניין של טעם. לא פחות מכך, נשאלת השאלה מהו הערך הלא-מוסרי בתחושת השגב האסתטי.
– אתה משחק במלים.
– הסאטיריקן מואס במשחקי מלים. בכלל, מלים לדעתו נהנות מיוקרה מופרזת. הוא היה מעדיף לראות אותן חוזרות לפרופורציה צנועה יותר.
– הכיצד? הרי מלים הן הנשק העיקרי שלו.
– מדיום גרידא, לא יותר או פחות טוב מכל מדיום אחר. אנשים מפתחים יחסים אינטימיים להחריד עם מלים – תשוקות, כעסים, סלידות. כל אלו הן מכשולים בפני הסאטיריקן, שמבקש לנער את הקורא מכבלי האסוציאציות הפרטיות שלו, ולפתוח אותו אל העולם. וישנם כמובן המקַצקְצים.
– מי?
– המתעקשים על קוצו של יוד. תמיד ימצאו דרך להתחמק מן המסר של הטקסט ולהתמקד בשימוש ה"נכון" או "לא נכון", "מדוייק" או "לא מדוייק", במילה מסויימת. אתה מדבר אליהם אתיקה, והם משיבים לך סמנטיקה. שום חייל שהפך לרוצח לא יעורר בהם את החרון שהם ממטירים על חיריק שהפך לסֶגול סורר. סוג של עיוורון רצוני נרכש, כמו האסתטציזם.
– אם כך, הסאטיריקן מקדיש את מרצו לקריעת המסכים החוצצים בין המצפון לבין המציאות.
– עכשיו אתה שוגה ביומרות. הסאטיריקן אינו יכול להניח שכל קוראיו ניחנו במצפון.
– אבל אם כך מלאכתו חסרת תוחלת! במהרה יחליק במדרון הניהיליזם.
– לא בהכרח. הסאטיריקן יכול להניח, באופן מינימלי, שקוראיו ניחנו בשכל ישר וברתיעה אינסטינקטיבית מסתירות. על כן יעמידם בפני הסתירות שהם מעדיפים לשכוח, ויאלצם לבחור.
– אבל אם אין מצפון, הרי…
– שאין ערובה שיבחרו בצדק ולא ברֶשע. נכון, ועדיין הסאטיריקן מעדיף בחירה מפורשת ברשע, הנעשית לאור יום, מאשר בחירה הנעשית במחשכים ומתכסה במתק שפתיים. קל יותר להיאבק ביריב גלוי וכן מאשר ביריב סמוי ומתעתע.
– שוב "יריב", "להיאבק". שוב הנפש המוקשחת והמרירה הזאת. הסאטיריקן נראה לי יצור בודד, קוצני ואומלל.
– המראיין נראה לי יצור סקרני ותאב דעת.
– שטויות. זאת עבודה כמו כל עבודה אחרת.
– בדיוק.
– עושים אותה אנשים רגילים, מהסיבות הרגילות. לא בשביל להשיג משהו.
– בדיוק.
– אני יודע אם מישהו קורא את זה? מבין? מגיב? לא. אין לי מושג. ובכל זאת אני ממשיך לראיין. כמה טפשי לחשוב שאנשים פועלים כדי להשיג מטרות. אנשים פועלים כדי לחיות. וחיים… לא כדי. לא בשביל. חיים בשביל לחיות. כן, כן – החיים! החיים הם הם העניין. כמה נורא.
– זהו, הבנת. אני יכול ללכת?

דברים בערב עיון לזכרה של טניה רינהרט ז"ל, אוניברסיטת תל אביב, 26.3.2009

במסה הנפלאה שלו, "מדוע אני כותב", מציע ג'ורג' אורוול ארבעה מניעים עיקריים לכתיבתו, לפי הסדר הבא: אגואיזם לשמו, עניין אסתטי, דחף הסטורי ומטרה פוליטית. אופיינית ליושרתו של אורוול היא ההצבה של האגואיזם במקום הראשון; אין לו בעיה להודות שזהו המניע הראשוני. אבל סדר המניעים משרטט גם את התפתחותו של אורוול, מנער יהיר ומתבודד, דרך צעיר בעל יומרות אמנותיות, עיתונאי חוקר ולבסוף – כותב פוליטי בשל.

אורוול אומר דברים מרתקים על המתח המובנה בין הדחף האסתטי לדחף הפוליטי; בין הצורך להפיק הנאה מצירוף צלילים מסויים או מן הריתמוס של הטקסט, לבין הצורך לצעוק ולהצביע על עוול. על שני המניעים האחרונים הוא אומר כך: "דחף הסטורי: שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים. מטרה פוליטית: שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה".

בזמן שהוקצב לי אני רוצה להרחיב בשני העניינים האלה. אני אעשה זאת כמובן מן הזווית האישית שלי, כמי שצבר ניסיון מסוים בכתיבה פוליטית לאורך כ-15 שנה. הניסיון הזה התחדד מאד בחצי השנה האחרונה, באדיבותן של ממשלת ישראל ו"עופרת יצוקה"; הוא איפשר לי לגבש כמה תובנות אישיות על טיבה ותכליתה של הכתיבה הפוליטית. הסיבה שפתחתי באורוול היא לא רק שמדובר במגדלור של כתיבה פוליטית מודעת ואפקטיבית, וחלילה לא משום שאני מסתכן בהשוואות. הסיבה היא ששני המניעים האחרונים שהוא מזכיר – דחף הסטורי ומטרה פוליטית – עוררו אצלי לא פחות שאלות מתשובות. האם יש טעם או צורך "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות"? האומנם ניתן "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה"? המסה הקצרה של אורוול אינה מרחיבה בעניינים האלה. מן הסתם הוא הניח שקהל קוראיו מבין בכוחות עצמו מדוע מדובר במטרות ראויות, ואף בנות-השגה.

הכותב הפוליטי בישראל של ימינו אינו יכול להתרווח בתוך "המובן מאליו" הזה, פשוט משום שהוא כבר לא מובן מאליו. הוא חייב להתעמת איתו, ולחלץ ממנו איזשהו מושג מדוייק יותר על מה כדאי וניתן ומה לא כדאי ולא ניתן להשיג באמצעות כתיבה פוליטית. כיצד פועלת כתיבה פוליטית, ועל מי היא משפיעה? על כך אני רוצה לדבר.

נדמה לי שדרך טובה לתקוף את שאלת ההשפעה, היא לבחון את שאלת הנמענים. אל מי מיועדת הכתיבה הפוליטית? אם נזהה נכונה את טווח הנמענים הפוטנציאליים של הכתיבה הפוליטית, אולי נבין טוב יותר את טווח ההשפעה האפשרי שלה, כמו גם את גבולו.

ארבע קטגוריות של נמענים

אני מציע לפלח את הנמענים האפשריים של הכתיבה הפוליטית לארבע קטגוריות:

1. אנשים שעולמם הערכי שונה משלך.
2. אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת.
3. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות.
4. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות.
 

אנשים שעולמם הערכי שונה משלך

את הקטגוריה הראשונה, אנשים שעולמם הערכי שונה משלך, מוטב להוציא מן המשחק עוד לפני שהוא מתחיל. אם להיות כנים – כתיבה פוליטית אפקטיבית איננה מיועדת להם. זה נשמע אולי פרדוקסלי – "אז למי אתה כותב, למשוכנעים?" – אבל בעצם זה לגמרי הגיוני.

בואו ניקח שני אנשים שעולמם הערכי שונה, וב"שונה" אני מתכוון שונה דרמטית; בצמרת ה"ליגה" הערכית שלהם מתנוססים ערכים סותרים. מצד אחד, נגיד, איש שמאל כמוני, שעבורו חיי אדם הם ערך עליון, בלי "אבל" ובלי "נסיבות חריגות"; שעבורו הערך הזה אינו כפוף לסייגים לאומיים, גזעיים או מגדריים; שרואה במנגנוני השלטון, במדינה ובצבא, אמצעים ולא מטרה, כורח בל יגונה שתמיד יש לחשוד בו ולרסן אותו. מנגד, מתנחל אידאולוגי, שעבורו קדושת ארץ ישראל, כפי שהובטחה לאברהם אבינו בתנ"ך, עומדת מעל כל ערך או זכות אחרים; שעבורו מותר ולפעמים צריך להקריב חיים, שלנו ושל פלסטינים, כדי לממש את הערך הזה; שעבורו המדינה היא התגלמות הגאולה המשיחית, יד אלוהים בהסטוריה היהודית, ושההגדרה "יהודי" היא הזיקה (וגם החציצה) המשמעותית בעולמו בין אדם לאדם.

האם תיתכן תקשורת פוליטית בין שני האנשים האלה? אולי, ברמה שטחית מאד. האם ניתן לצפות שטקסט פוליטי שהאחד יכתוב ישפיע במשהו על עמדותיו של השני? אין סיכוי שבעולם. עולם ערכי הוא לא אופנה קלוטה מן הרוח; הוא מערכת מסועפת של נראטיבים אישיים וקולקטיביים, טעמים וזיקות לאנשים ולמסורת, חינוך מהבית וחינוך מהרחוב, וכולם ספוגים ברגשות עזים של חובה או איבה. איזה טקסט בן 500 או 800 מילה, חריף ככל שיהיה, יכול לסדוק חומה בצורה כזאת? איך אני יכול בכלל לשכנע מישהו שאין שום הצדקה בעולם להרוג ילדים חפים מפשע? אני לא יכול. אני יכול רק להיאבק בו, אבל אין לי דיאלוג משמעותי איתו.

ישעיהו ליבוביץ' אמר לפני שנים רבות: "דבר בעל ערך מפלג את בני האדם; על ערכים צריך להילחם, על ערכים צריך להיאבק; על ערכים אי אפשר להתאחד". כתיבה פוליטית לא יכולה לקחת על עצמה משימה חינוכית ענקית כזאת – שינוי ערכים יסודי.

בכלל, אנשים לא משנים את ערכיהם הפוליטיים בעקבות שיחה עם יריב או קריאת מאמר בעיתון. ערכים פוליטיים מושרשים ברבדים הכי עמוקים שלנו, תכופות באופן לא מודע. אלה אזורים שאינם נגישים בכלל לארגומנטציה רציונלית. רק מה שיכול לחדור לשם מסוגל לערער אותם. ואומנם, תהפוכות אישיות בערכים הפוליטיים, בפעמים הנדירות שהן קורות, תמיד קשורות לחוויה אישית מטלטלת. היחשפות ישירה לזוועות של שדה הקרב; שכול ואובדן של יקירים; חזרה בתשובה או בשאלה; הידרדרות לעולם הפשע או הסמים; וכדומה.

אל תטעו באנשים האלה שמצולמים בתשדירי הבחירות: "30 שנה הצבעתי עבודה והפעם אני מצביע ליכוד", או להיפך; מדובר באנשים שעמדותיהם הבסיסיות לא השתנו, מה שהשתנה זו המפה הפוליטית. היום יותר מתמיד, כל המפלגות הגדולות קרסו אל המרכז, ומציעות מרכולת זהה. המצביעים מדלגים בין אחת לשניה בדלת מסתובבת, מבלי לוותר או לעדכן שום נדבך משמעותי בהשקפתם הפוליטית.

אם כך, כתיבה פוליטית איננה מתיימרת לשנות משהו בערכיו של אדם, וממילא אינה מיועדת למי שערכיו שונים משלך. זו התשובה שלי לאורוול, למעשה, המחלוקת שלי איתו. אני לא חושב שכתיבה פוליטית אפקטיבית מסוגלת "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה". לפחות, לא בכאן ובעכשיו שמוכרים לי.

לגבי, לפחות, זה מוציא מכלל הנמענים בערך שני-שליש מהאוכלוסיה היהודית בארץ, אם להסתמך על תוצאות הבחירות האחרונות. שליש מהיהודים דוגלים בהשקפות גזעניות-לאומניות מפורשות; שליש נוסף אינו הודף מעליו בגלוי את השקפת העולם ההומניסטית-אוניברסלית, אבל שולל ממנה כל עדיפות, ומאמץ גישה אופורטוניסטית ביחס אליה ("זכויות אדם זה טוב ויפה, אבל גם לנו מגיע לחיות"). נותר רק שליש, לכל היותר, שבאמת חולק אתי פחות או יותר אותם ערכים.

אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת

בתוך השליש הזה, אני מגיע עכשיו לקטגורית הנמענים השניה של הכתיבה הפוליטית: אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת. זהו, לתפיסתי, חלק הארי של קהל הנמענים של הכותב הפוליטי. כדי להבין למה, צריך לומר כמה מלים על האופן שבו מתוּוכת המציאות לצרכן התקשורת הממוצע בארץ.

אחד הפרדוקסים שמעסיקים חוקרי תקשורת בעשורים האחרונים הוא היחס ההפוך בין כמות המידע הנגישה לאזרח לבין כמות הידע שהוא מחלץ ממנה. בלי להיכנס כאן לניתוחים מלומדים, נראה שזהו חוק שתקפותו כללית: ככל שאנו חשופים ליותר מקורות מידע, כך קשה לנו יותר להכריע ביניהם. מה שפעם היה דיווח עובדתי פשוט הפך להיות עוד "נראטיב", שמאחוריו יש בעל אינטרס עסקי או פוליטי. התוצאה הסופית היא שאין עוד "עובדות", רק "גירסאות".

הבעייתיות הזאת ידועה לכל, ובכל זאת, מפליא שאנשים שונים מסיקים ממנה מסקנות מנוגדות. יש מי שמשעה לחלוטין את "שיפוט האמת" שלו: שומע וסופג הכל, לא מוכן להתחייב לכלום (ערפאת כן יזם או לא יזם את האינתיפאדה השניה? ישראל כן הפרה או לא הפרה את הסכם הרגיעה? מי יודע? הכל אפשרי). יש מי שמתנער לחלוטין מן הצורך המעיק לבחון בביקורתיות את מה שהוא רואה ושומע – על פי רוב, מכלי התקשורת המרכזיים. הוא לא משעה את שיפוט האמת שלו, אלא פשוט מעביר אותו למצב קבוע – "הכל אמת". ולבסוף, יש מיעוט קטן, ובעיתות משבר, ממש מיקרוסקופי, שטורח לנסות לברר את העובדות לאשורן, בדרך כלל מתוך התנגדות מודעת לגירסה המדוללת שנמסרת לו מכלי התקשורת המרכזיים.

קובעי המדיניות יכולים להסתמך על כך שרק מיעוט קטן יערער על תמונת המציאות שהם מייצרים. הרוב המכריע, כאמור, בולע אותה בלי פיקפוק, או שנותר אדיש אליה. כך למשל, נראתה תמונת המציאות ששווקה לציבור הישראלי ערב המתקפה על עזה ב-27 לדצמבר 2008: 1) במשך 8 שנים, ישראל הבליגה באיפוק עילאי על התקפות הטילים על יישובי הדרום; 2) החמאס פועל בשיטות נבזיות (חטיפת לוחמים, הרג אזרחים) שאנו נמנעים מהן; 3) החמאס הפר שוב ושוב את הרגיעה, ורק אז סגרה ישראל את המעברים; 4) לא היתה אופציה להאריך את הרגיעה – המהלך הצבאי היה בלתי נמנע.

כל אחד ממרכיבי הסיפור הזה הוא שקר מפוברק שניתן להפרכה מיידית. העובדות כולן זמינות: הן פורסמו בעיתונים ובטלוויזיה ובאינטרנט. אין שום בעיה להעמיד סיפור נגדי, הפוך לחלוטין, שבו ישראל גררה את החמאס להסלמה מתוך סירוב עיקש להגיע איתו להסדר רגיעה, והדברים תוכננו חודשים ארוכים מראש. ובכל זאת, הרוב המכריע של הציבור היהודי בישראל – אני מניח שיותר מ-90% – קנה את הסיפור הרשמי בלי בעיות.

מצד אחד – עובדות נגישות לכל. מצד שני – סיפור רשמי. העובדות סותרות לחלוטין את הסיפור הרשמי, אבל לא בעיני האזרח הממוצע. איך זה יכול להיות? מה, כולם טיפשים? כולם עוורים? כולם פשיסטים?

לא, לא ולא. תזכרו שאני מדבר כרגע על אותו פלח אוכלוסיה שחולק את ערכיו הבסיסיים עם כותב פוליטי כמוני, ובכל זאת "רואה" את המציאות הפוליטית דרך המשקפיים של השלטון. הדרך היחידה להבטיח מצב כזה היא לעטוף את האזרח בתעמולה בלתי פוסקת שחוזרת כמו מנטרה על הסיפור הרשמי. התעמולה הזאת מגיעה מכל הכיוונים: שרי ממשלה, דוברים של פוליטיקאים, פרשנים, כותבי טורים בעיתון  ומראיינים ברדיו – עד שהיא מגיעה אליך. הרבה פעמים היא מגיעה אליך דרך חבר לעבודה או קרוב משפחה. בבוקר מגבש צוות התגובות של שר הביטחון את "ההודעה לעיתונות" בדבר "השימוש המפלצתי שהחמאס עושה באזרחים כ'מגן אנושי' בעזה", ובערב כבר הספר שלך והמוכר במכולת והבת דודה שלך טוחנים לך את אותן מלים בדיוק, בלהט של מי שעלה על תובנה מדהימה לגמרי בעצמו. וכך, האנשים הקרובים אליך ביותר הופכים לסוכני תעמולה שלא מדעת; ובשלב הבא, גם אתה נדבק בוירוס ומעביר אותו הלאה. גם אתה חלק מן התעמולה הויראלית.

כתיבה פוליטית אפקטיבית מנסה לתקוע מקל בגלגלי התעמולה הדוהרת. זאת כמובן יומרה פנטסטית להפוך את כיוון הדהרה, ואולי אין לה שחר. ובכל זאת, אין מנוס מן המסקנה שהצעד הראשון להניע פוליטית אנשים (שחולקים איתך בסיס ערכי) הוא לערער על תמונת המציאות שלהם. למי שלא יודע עד כמה הוא לא צודק אין סיבה לשנות דעה.

הלא-נחשפים

הרבה מאד ישראלים לא יודעים עד כמה הם לא צודקים. יש שני סוגים של אי-ידיעה: אי-ידיעה שמקורה באי-חשיפה, ואי ידיעה שמקורה באי-קליטה. הלא-נחשפים פשוט אינם מקבלים מידע בסיסי על הנעשה בשמם. מאז הקמת חומת ההפרדה, ובמיוחד מאז איסור הכניסה על עיתונאים ישראלים לעזה, כמות הלא-נחשפים בארץ עלתה משמעותית. הבורות שלהם היא נכס פז למדיניות הישראלית, משום שיש להניח שלו ידעו מה מעוללים בשמם, היו מוחים, או לפחות שוקלים שנית את הזדהותם הפוליטית.

הלא-נחשפים אינם יודעים שכל ממשלות ישראל מאז אוסלו חותרות לסיכול כל אפשרות ריאלית לקיום מדינה פלסטינית באמצעות שבירת הרצף הטריטוריאלי בגדה המערבית (ובפרט, תכנית 1E שמפלגת העבודה הגתה); שישראל מסרבת לדון על שלום כללי וסופי עם העולם הערבי בתואנה השקרית שהדבר יחייב חזרת מיליוני פליטים פלסטיניים לשטחה; שישראל היתה זו שהחלה בהפרות הרגיעה בעזה, ובעקבות כך הידרדה האלימות עד למבצע "עופרת יצוקה"; שהשימוש העיקרי של המנהרות ברפיח הוא אספקת מזון וחומרי גלם לעזה הנצורה, ולא הברחת נשק; שחיילי צה"ל במהלך "עופרת יצוקה" ריכזו תושבים עזתיים בבית אחד ולמחרת הפגיזו אותו והרגו עשרות מהם; ועוד ועוד.

הלא-נחשפים אינם יודעים את כל זה או מפני שהדברים לא דווחו בתקשורת הישראלית, או מפני שדווחו בהצנעה, בעמודים אחוריים, במלים ספורות, או אולי רק ברמז חבוי בתוך דברי פרשנות, ואשר רק משוגעים לדבר מחפשים וצדים ומלקטים. האמת היא שאפשר לגלות הרבה מאד ממה שבאמת קורה באמצעות סריקה קפדנית של העמודים האחוריים האלה – הם מכילים לא מעט זנבות מידע קריטיים. מי שהופך את העניין הזה לתחביב מגלה שבהדרגה הוא לומד לקרוא לא רק את מה שכתוב בעיתון, אלא בעיקר את מה שמחוק בו.

אבל הרי אי אפשר להאשים כל אזרח בכך שאינו יושב על האינטרנט מהבוקר עד הערב,  אוסף דיווחים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, משקלל את אמינותם ומייצר מהם תמונת מציאות שעומדת בסטנדרטים ביקורתיים חמורים. סוף סוף לאנשים יש עוד דברים בחיים. לרובנו אין בכלל פנאי לכך, וגם מי שיש לו לא יראה את טעם חייו בהתנגדות מתמדת לנרטיב השלטוני. האזרח הסביר פשוט מניח מה שאמור להיות נכון בכל מדינה מתוקנת – התקשורת כבר תעשה את זה בשבילי. היא תברור את האמת מן השקר, את העובדות מן התעמולה, ולי, בסוף יום עבודה קשה, מול העיתון או הטלוויזיה, לא נותר אלא לסמוך עליה, ולקבל ללא עוררין את פסק דינה.

וזה מה שהוא או היא באמת עושים. גם אנשים ביקורתיים, גם אנשים ערכיים – לא הולכים ובודקים בזכוכית מגדלת את כלי התקשורת. הרי זה לא רוסיה הסובייטית כאן, סוף סוף יש לנו תקשורת עצמאית, לא? נושכת, לא? פרשות שחיתות מבוקר עד ערב, מראיינים שמרימים קולם על פוליטיקאים, תכניות סאטירה ששמות אותם ללעג. אפשר לסמוך על התקשורת שלנו שכבר תחלץ את האמת מן הספינולוגים האלה, לא?

זהו, שלא. כשהדברים מגיעים לסיקור היחסים עם הפלסטינים (או אפילו עם הציבור הערבי בארץ) – התקשורת מאבדת את כל נשכנותה ועצמאותה. היא הופכת לכלבלב נרצע של השלטון. אותו פרשן בכיר שהשתלח בראש הממשלה רק לפני יומיים על פרשת השחיתות האחרונה שהיה מעורב בה, יצטט ביראת כבוד את הכרזותיו המדיניות וימצא בהן חזון ומעוף. כשיגיעו הדברים לידי הכרזת מלחמה, סימכו על אותו פרשן שיכריז באוזני כולם למה ההחלטה נבונה, למה העיתוי נכון, למה "כל המערכת" מתייצבת מאחורי ראש הממשלה (נו, ממלמל לעצמו האזרח הפשוט, אם כל המערכת מאחוריו, רק אני אקלקל את השמחה?).

הסיבות לסכיזופרניה הביקורתית הזאת הן מגוונות, ולא אכנס אליהן כעת. ניתן רק להזכיר עובדה פשוטה אחת. במקרים שהתקשורת תוקפת בחריפות החלטה או גוף שלטוני מסוים, ניתן לזהות גורם רב כוח אחר בחברה שייצא נשכר מן ההתקפה הזאת. במלים אחרות, התקשורת איננה יוזמת עימותים עם השלטון שאינם "רוכבים" כבר על מתחים וניגודי אינטרסים קיימים בחברה. לעומת זאת, כשהדברים מגיעים ל"בטחון הלאומי" והסכסוך עם הפלסטינים, כל אותם גורמים פנים-ישראליים מניחים בצד את עוינותם ההדדית ומתאחדים סביב המכנה המשותף הלאומני. רק לדוגמה – ש"ס ו"ישראל ביתנו", שתי מפלגות שמסתערות זו על צוואר זו בכל הקשור לנושאי פנים, רואות עין בעין את המאבק בפלסטינים – ולמעשה מנהלות סדר יום מדיני זהה, המושתת על גזענות אתנוצנטרית.

במצב עניינים כזה, כשהחברה עצמה זונחת את מתחיה הפנימיים לטובת אחדות כלפי חוץ – אין פלא שהתקשורת מיישרת קו עם הטון הכללי. אם תצא נגד פולחן הכוח השגרתי המטיל את ישראל ממלחמה אחת לשניה, לא יהיה שום גוף משמעותי בציבוריות הישראלית שיעמוד מאחוריה. כשהיא כבר מעזה למתוח ביקורת, זה קורה רק בשלב מאוחר, תמיד מאוחר מדי, כשמחירו של פולחן הכוח מתחיל להתחוור לציבור הרחב. התקשורת הישראלית לא תצא  ראשונה נגד השלטון; ההימור הראשוני שלה, ברירת המחדל, הוא התייצבות לדגל.

וכך יוצא שציבור גדול של אנשים שליבם נמצא בצד השמאלי של המפה – בעצם לא קוראים את המפה נכונה, מהיעדר חשיפה למידע קריטי. התפקיד הראשון במעלה, אם כן, של הכתיבה הפוליטית, הוא לעשות משהו כדי למלא את החלל הזה: להביא את העובדות המוסתרות לידיעת הציבור, לחשוף אותן לעיני כל. לדעתי אין כתיבה פוליטית טובה שאיננה גם סוג של רפורטאז'ה; חשיפת עובדות חשובות. כאן אני מהנהן במרץ אחרי מה שאורוול כינה מניע "הדחף ההסטורי": "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות".

עם זאת, צריך לזכור שעובדות אינן "תמונת מציאות". תמונת מציאות היא סכימה מארגנת, מסגרת התייחסות שמובלעות בה הנחות סיבתיות ותכליתיות. אדם לא יחליף בן רגע את תמונת המציאות שלו רק משום שהתגלתה לו עובדה אחת מזעזעת. התגובה הנורמלית הוא ניסיון לשמר את תמונת המציאות לנוכח העובדה הבעייתית באמצעות "שיפוצים" והנחות עזר מסובכות יותר או פחות. זהו כוחה של ה"פרדיגמה", המוכרת מן הפילוסופיה של המדע. יתירה מזאת, הפרדיגמה, או הסכימה הקוגניטיבית שלך, לא רק מתנגדת לשינויים דרמטיים, אלא גם מסננת החוצה עובדות לא נעימות; היא קובעת מה אתה מסוגל "לראות" ומה לא תראה גם אם ינחת על קצה אפך. זה מביא אותי לקבוצה השניה של נמעני הכתיבה הפוליטית בתוך הקטגוריה של ה"לא-יודעים": אלו ה"לא-קולטים".

הלא קולטים

הלא-קולטים, להבדיל מהלא-נחשפים, דווקא כן נחשפים לעובדות שסותרות את הסיפור הרשמי. הם קוראים יותר, מעורבים יותר, ולכן מסוגלים, באופן עקרוני, להתייחס באופן ביקורתי יותר לסיפור הרשמי. ובכל זאת, הם לא עושים זאת. המידע מגיע, אבל לא "נכנס" פנימה; לא נקלט. למשל, אדם מסוים יכול לשמוע בחדשות שבניגוד להצהרות הרשמיות של צה"ל, לא נורתה שום אש מבית הספר של אונר"א בג'בליה, לפני שצה"ל הפגיז אותו (והרג 43 אזרחים); הוא יכול לשמוע, בחטף, שצה"ל מחק שכונות שלמות ברפיח רק בגלל קרבתן למנהרות. ועדיין אותו אדם לא יפנים את המשמעות הפשוטה של הדברים: צה"ל תקף אזרחים ובתים של אזרחים גם כאשר לא הסתתרו בהם לוחמי חמאס. הוא שמע את הדברים, אבל לא יודע אותם; יודע אבל לא הפנים; הפנים אבל לא היה מודע.

אין ספק שמדובר במצב תודעתי משונה, אבל מנסיוני, לא מעט ישראלים שרויים בו. נתחים שלמים מן המציאות שסביבם מוקפים בסוגריים: הם שם אבל לא ממש שם, כאילו על מישור ממשות אחר. כך אפשר להמשיך לדבוק בסיפור הרשמי (שבתוכו אין מקום למה שמוסגר בתוך הסוגריים) ובכל זאת לטעון, להגנתך, שהעובדות "ידועות" לך. ואולי זה לא כל כך משונה; כך אנו נוהגים בלא מעט עובדות לא נעימות בחיינו (העובדה שנמות, העובדה שאנחנו לא כאלה מיוחדים, העובדה שכבר לא נאהב או ניאהב כמו בפעם הראשונה). נחשפנו אליהן, אבל עדיין לא קלטנו אותן.

במה יכולה הכתיבה הפוליטית להועיל ללא-קולטים? רק בכך שתחזור, שוב ושוב, על העובדות הידועות, עד שייקלטו. במצבים האלה, הכתיבה הפוליטית צריכה להפשיל שרוולים ולאמץ את שיטת התעמולה העתיקה ביותר: חזרה עד זרא. אם השלטון מפמפם את השקרים שלו בלי סוף, גם לנו מותר לפמפם את האמת שלנו בלי סוף.

רק כך אפשר אולי לסדוק את המעטפת של מה שמארק דאנר קרא "סקנדל קפוא" (דאנר הוא מי שחשף את המסמכים שהוכיחו כי ארה"ב ואנגליה תכננו לפלוש לעיראק עוד לפני הפיגוע במגדלי התאומים): "סקנדל קפוא" הוא המצב המתמשך שבו נחשפים פשעי מדינה מזעזעים לאור היום, נידונים ונלעסים באמצעי התקשורת שוב ושוב, עד שהם מנוטרלים מעוקצם, והופכים להיות "פרשה" (כמו פרשת הנשק להשמדה המונית שלא היה בעיראק); הציבור חוזה בפרשה הזאת בעיניים יגעות, יש כאלה ש"בעד", יש כאלה ש"נגד", רבים אחרים נותרים אדישים, ולאחר חודש-חודשיים, או שנה-שנתיים, ה"פרשה" מתה מוות טבעי מחוסר עניין לציבור; סקנדל שלעולם לא הגיע לכלל בירור סופי, מערכת אכיפת החוק לא גיבשה כתבי אישום, נותני ההוראות לא נענשו, דבר לא זז מאז הגילוי הראשוני, המזעזע: סקנדל קפוא. הציבור פשוט לא קלט.

לא מיותר להדגיש, שוב, את השוליות של כל הפרוייקט הזה. נמעני הכתיבה הפוליטית שאנחנו מדברים עליהם כרגע הם מראש מיעוט באוכלוסיה (בשל עולמם הערכי). בתוך המיעוט הזה, פנינו אל הלא-יודעים, וניסינו לערער את תמונת המציאות שלהם, באמצעות חשיפה של עובדות לא מוכרות, קישורן זו לזו באופן קוהרנטי, ובניית תמונת מציאות חלופית. אבל זו רק מחצית הדרך; גם אם הגענו עד כאן, אין שום ערובה שייצא מזה משהו. הסיבה היא, כמובן, שגם כאשר כל העובדות גלויות וידועות לך – לפעמים אתה לא עושה איתן דבר. לא גוזר מסקנות ולא מכליל משמעויות חדשות. על מנת להפוך את העובדות הללו לבסיס של תודעה פוליטית חדשה, דרוש עוד ניתור.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות

כאן אני מגיע לקבוצה השלישית של נמעני הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות. גם מהסוג הזה יש הרבה. הנה כמה דוגמאות:

א. בחור צעיר, נגיד מצביע מרצ, שמודע לכך שכל פרויקט ההתנחלויות יסודו בגזל בלתי חוקי, יודע היטב מה המחיר היומיומי שהוא גובה מהתושבים הפלסטינים והמחיר העצום (כלכלי, מדיני, מוסרי) שהוא גובה מהישראלים. ובכל זאת, כשהוא שוקל באיזו מכללה לעשות תואר ראשון בחינוך או במחשבים, הוא פונה גם למכללת אריאל, ואולי גם מחליט ללמוד שם.

ב. אשה שכל חייה הצביעה למפלגת העבודה, ויודעת היטב שזו המפלגה שבנתה הכי הרבה בשטחים, התנקשה הכי קשה בתהליך השלום (ספין ה"אין פרטנר" של ברק) ואף פעם לא עמדה לצידם של הנזקקים והמוחלשים בשום מאבק חברתי רציני. ובכל זאת, גם בבחירות הבאות, ובאלו שאחריהן, היא תצביע עבודה, כמו על אוטומט.

ג. חייל שהיה עד או שותף למעשי נבלה כלפי פלסטינים (עניין שבשגרה), הזדעזע מהם, הבין כבר היטב שלא יצליח "לשנות את המערכת מבפנים" באמצעות עוד חיוך הומני במחסום, ועדיין מתייצב כמו שעון למילואים. לא מסוגל לסרב, למרות שנגמרו לו כבר התירוצים.

ד. איש שמעורה היטב במלחמות ישראל ב-40 השנים האחרונות, ויודע שכולן ללא יוצא מן הכלל היו מלחמות ברירה, שישראל יזמה או דחקה את אויביה אליהן (באמצעות סירוב לדבר איתם שלום), אבל לעולם לא יחיל את הידיעה הזאת על ההווה והעתיד. וכך, בכל התלקחות צבאית, בלבנון או בשטחים, הוא ישוב ויצדיק את הבחירה הישראלית האוטומטית בדרך הכוח.

וכיוצא באלה. מהי הסיבה שאנשים כאלה אינם עושים את הצירוף המתבקש בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים? יכולות להיות כמה סיבות. על הסיבה הראשונית לא נהוג לדבר אצלנו, כמעט מביך, אבל חייבים להכיר בה: היכולת האנליטית של הישראלי הממוצע היא די מוגבלת. צריך לומר את זה בלי התנשאות ובלי שמחה לאיד, אלא כציון עובדה. מבין כל הנזקים שמסבה מערכת החינוך הממלכתי לבוגריה בארץ, זהו אולי החמור ביותר: היא מדכאת את החשיבה האנליטית-ביקורתית שלהם, ומטפחת קונפורמיות ויראה מסמכות.

אל תתנו לחזות החצופה, גסת הדיבור של הנוער להרשים אותכם; מאחוריה מסתתרות כבשים צייתניות. כל מרצה באוניברסיטה שנתקל בסטודנטים משנה א' מכיר את התחושה הזאת, המתסכלת מאד: סטודנטים שלא יודעים לחשוב, לא מזהים קשרים לוגיים בין טענות, לא מסוגלים להבחין בין טיעון תקף לטיעון בטל, מסתנוורים מרטוריקה ומדמויות סמכות,  ומעדיפים לאמץ מסקנות שמישהו אחר כבר לעס עבורם על פני תהליך בירור עצמאי. נכון, תמיד יש מיעוט חריג ומבורך, אבל אני מדבר על הרוב.

הרוב הזה הוא בעצם נכה; חסר לו אבר מנטלי חיוני. ועם הנכות הזאת הוא מתייצב לא רק ללימודים, אלא גם כאזרח מול השלטון. בהיעדר תרבות חשיבה אנליטית, בהיעדר בטחון עצמי ביכולתך להבין ולנתח את האירועים (מבלי לדקלם נוסחאות שיוצרו עבורך מראש) – קל לשלטון הרבה יותר לבצע בך מניפולציות. לבלבל אותך עם נתונים, לטשטש את צלילותך, לשתק את החשיבה הפוליטית שלך.

כך קורה שגם אנשים שיודעים מה קורה סביבם, ובאמת מאמינים בכל הערכים הנעלים של שוויון ושלום וצדק – אינם צועדים את הצעד הפוליטי המתבקש ברגעים המכריעים. לפעמים הם אפילו לא רואים את הקשר ("אז מה אם אני בעד שתי מדינות לשני עמים? זה אומר שאסור לטייל בהתנחלויות, לקנות שם, ללמוד שם?"). זהו הסירוס הפוליטי המושלם במשטר הדמוקרטי. אין צורך להשליך את האזרח לכלא, מספיק להביא אותו למצב שבו הוא לא רואה את הקשר בין הפעולה האישית שלו לבין המציאות הפוליטית. ככה הוא ימשיך לשבת בצד ולא יפריע לאף אחד.

אבל יש עוד סיבות לכך שאנשים בקבוצה הזאת של נמעני הכתיבה הפוליטית לא מסיקים מסקנות פוליטיות שמתבקשות ממה שהם יודעים ומה שהם רוצים. חלקם פשוט דבקים בכל כוחם בדימוי עצמי, או קולקטיבי, זך וחף מרוע. הם מעדיפים לחיות בחיצוי שכזה, בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים, ובלבד שלא ייאלצו להודות שהמדינה שלהם הרבה פחות תמימה ונחמדה מכפי שהיא אוהבת להצטייר. ההתעקשות הזאת על טהרתו של הדימוי העצמי יכולה להגיע לעוצמות יוצאות דופן, כיוון שהיא משרתת ייצר ראשוני וחזק מכל: הישרדות עצמית של האני המדומיין.

אחרים, כנים יותר, עדיין חוששים להיות שונים כל כך מסביבתם, לצעוד לבד את הצעד האחרון הזה, מעבר לכל מה שצעדו חבריהם. פתאום להחרים את מוצרי ההתנחלויות. פתאום להצביע חד"ש. פתאום לסרב לשרת בשטחים. דוברי הימין אוהבים לנפח את גודלו והשפעתו של "השמאל הרדיקלי" (בתקשורת, באקדמיה). בפועל מדובר בכמה עשרות אלפים בודדות של אנשים. המחשבה שיש קהילה תומכת לשמאלנים רדיקליים, שזה "שיק" או "מגניב" לנקוט בכל אחד מהצעדים האלה, היא מופרכת לחלוטין. למעשה, רוב האנשים מגיעים לעמדה הזאת מתוך בדידות, ואפילו במחיר של סכסוכים כואבים עם חברים ותיקים. אין שום זוהר או הילה בשמאל הרדיקלי; ובקושי יש "קהילה" תומכת.

ולכן, הפירוש המעשי של "לגזור את המסקנות המתבקשות" הוא לעתים קרובות צעד שיגבה מחיר אישי לא קל. לא כל אחד נכון לצאת אל הדרך הזאת (שאין ממנה חזרה…). לא לכל אחד יש את האומץ, או את הביטחון המספיק בסביבה הקרובה אליו. נמען כזה, אם ייחשף לכתיבה הפוליטית שמדברת אל ליבו, עשוי לשאוב ממנה קצת כוח; בבחינת "הנה, עוד אנשים חושבים כמוני, וכותבים על זה, והשמים לא נפלו על ראשם". עבורם, הכתיבה הזאת יכולה להיות בדיוק הדחיפה הקטנה האחרונה, שעדיין דרושה, כדי להציב אותם סוף סוף במקום שבו ליבם ושכלם ופיהם מדברים בלשון אחת, לשון של אמת.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות

לבסוף, הנמענים האחרונים של הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות. נו, מה כבר יש לך לחדש להם? לא בזבוז זמן? האנשים האלה הרי חושבים בדיוק כמוך, וגם פועלים בדיוק כמוך, או כפי שאתה היית פועל, לו היית מסור כמוהם למאבק הפוליטי. בשביל מה לכתוב עבורם?

על כך אפשר להשיב בשאלה: בשביל מה לכתוב לעצמי? אכן דבר מוזר, לכתוב לעצמך, אבל בפועל, אחת הפעילויות האנושיות השכיחות וטבעיות ביותר. אנשים כותבים לעצמם יומנים, קטעי פרוזה או שיר, זכרונות, ואפילו מכתבים שלעולם לא יישלחו. לשם מה?

בקצרה: לשם הנחמה. ולשם החיזוק. הכותב הפוליטי מביט באנשים האלה, שמקדישים חלק נכבד ממרצם, משנותיהם הטובות, למאבק פוליטי. מן המאבק לא הם ירוויחו, אלא האוכלוסיה המקופחת שבשמה הם נאבקים, אם בכלל; כסף הם לא רואים מזה (רובם עובדים בהתנדבות); עידוד מוראלי מן הקולקטיב הישראלי הם גם לא בדיוק מקבלים, לרוב רק מטחי קללות ונאצות; ולבסוף, הבה נודה, האפקט הממשי של פעולתם לעתים קרובות טובע כטיפה של אור בים של חושך. למה הם ממשיכים בזה, אתה תוהה? חוצים את הקו הירוק, מצטרפים להפגנות נגד הגדר, מקימים מחדש בתים שצה"ל הרס, מגינים על ילדים פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים, מתייצבים, בעצם מתייצבות במחסומים שבוע שבוע, גובים עדויות, מייצגים פלסטינים בבתי דין צבאיים, אוספים נתונים וכותבים אינספור דו"חות, מתעדים כל תזוזה של מכונת הכיבוש הגדלה והולכת, כבר 40 שנה ללא הרף. לשם מה?

אתה לא מבין ואולי גם לא תבין. אבל משהו אחד לא קשה להבין: יש בדידות גדולה בכל הפעילות הזאת, ותקופות ארוכות של תסכול וחוסר אונים. ואתה, שכל פעילותך הפוליטית מתמצה בשרבוט של מלים על מסך מחשב – איפה אתה עומד ביחס אליהם? נראה שהמינימום שאתה יכול לעשות למענם הוא לחזק את רוחם. האנשים האלה, שלפעמים חשים שהם פועלים בבועה המנותקת מן ההוויה הישראלית, עשויים במפתיע לפגוש משהו שכתבת, שאולי יהדהד את מחשבותיהם. ופתאום הם יראו את הבעירה הפנימית הזאת שלהם, שתכופות מאיימת לדעוך, מציפה את הדף או מסך המחשב – שם בחוץ, בעולם האמיתי של הישראלים. הנה הקול שלהם נשמע בפומבי. הקול שלא היה להם פנאי להשמיע, ואולי הם חשבו שאין טעם להשמיע, ועדיף להתרכז בעשייה. ובכל זאת, ברגע שהם קוראים את הדברים, ואולי גם יום-יומיים אחרי כן, רוחם מתעודדת. ואם רוחם מתעודדת, גם מעשיהם מתחזקים. וכך יוצא שהכותב הפוליטי, בדרך עקיפה ועקלקלה, השתתף גם הוא במשהו שגדול יותר מן המלים של עצמו. אולי הוא כתב רק לעצמו, אבל הדברים הזיזו משהו בחיים של אחרים. נחמת עצמו, נחמת עניים.

איך לכתוב?

דיברתי על הכתיבה הפוליטית מכמה הבטים: הנמענים (אל מי?), המהות (על מה?) והתכלית (לשם מה?). לא אמרתי כלום על האופן: איך לכתוב? באיזה סגנון? ובכן, לא אמרתי כלום כי אין על כך תשובה אחת. בשאלת ה"איך" אני פלורליסט, או מוטב לומר, אופורטוניסט גמור. יש לכתוב באופן האפקטיבי ביותר; המטרה בוחרת את האמצעים. לפעמים מה שנדרש זאת מסה מלומדת, לפעמים נראטיב עובדתי הדוק, לפעמים ניתוח רטורי, לפעמים נבואת זעם, לפעמים מהלומה סאטירית, לפעמים שיר קצר, ולפעמים מספיק אפילו משפט אחד בלבד, מכוון היטב.

רק לא לשתוק. שתיקה היא לא אופציה.