Skip to content
15 ביוני 2017 / עידן לנדו

למה אין כתיבת טבע בעברית?

[דברים בערב השקה ל"הבז", בית קפה "הנסיך הקטן", 12.6.17]

ההופעה של "הבז" בעברית היא אירוע חריג במיוחד. בעוד שבאנגליה ובכלל בעולם האנגלוסקסי ישנה מסורת ארוכה ומפוארת של כתיבה על הטבע, בעברית אין כל מסורת כזאת. גם על רקע המסורת האנגלית, "הבז" היה ייחודי הן בשפה שלו והן בטשטוש המכוון של עמדת הדובר, שמתמזגת בהדרגה עם מושא התצפית. אבל בעברית החריגות היא כפולה שכן, כאמור, אין שום מסורת, שום רקע שכנגדו אפשר להציב את החיבור הזה. כיוון שעל "הבז" עצמו כבר כתבתי וגם דיברו כאן, אני רוצה להתעכב דווקא על העניין המתמיה הזה.

למה אין מסורת של כתיבה על הטבע בעברית? שימו לב שאפילו אין שם נוח לסוגה הזאת: "כתיבת טבע" נשמע הרבה יותר מאולץ מ-nature writing. עשיתי חיפוש בגוגל על "כתיבת טבע בעברית", "כתיבה על הטבע בעברית"; אפילו לא תוצאה אחת. היכנסו לכל חנות ספרים גדולה באמריקה או באנגליה ותמצאו שם כמה מדפים גדולים שמוקדשים רק לסוגה הזאת. החל מת'ורו ועד לימינו, יש כתיבה עלית – בכך אני מתכוון לכתיבה שמתעלה על התיעוד הפשוט – על נופים כמו יערות ניו-אינגלנד, חופי הפרא של קליפורניה, מדבריות יוטה, על ציפורים ולוטרות ולוויתנים. שמות כמו ג'ון מויר, רייצ'ל קרסון, וויליאם האדסון מוכרים לכל יודע ספר אנגלי, וחלקם זכו גם למעמד מיתולוגי בתרבות. הסוגה המכובדת הזאת משכה אליה לא רק סופרים אלא גם מדענים ידועי שם (אדוארד וילסון) ומדינאים (תיאודור רווזוולט חיבר כמה ספרי טבע).

בספרות ובשירה העברית אפשר למצוא התייחסויות לטבע וגם לפרקים תיאורים יפים שלו (כמו אצל ס. יזהר, מאיר שלו, שאול טשרניחובסקי ואסתר ראב). אבל לא לכך הכוונה בסוגת כתיבת הטבע, כשם שאין הכוונה לכותבים כמו ג'ק לונדון וטד יוז. הכותב בסוגה הזאת איננו מספר סיפור, ותיאור הטבע איננו משתלב בדבר מה גדול יותר; הוא העניין עצמו ואין בלתו. יותר מכך, הכותב הזה הגיע אל הכתיבה מתחומים שונים ומשונים – צפרות, טיפוס הרים, ביולוגיה, שימור יערות וכד' – ובדרך כלל אין לו מעמד כסופר או משורר מחוץ לסוגה הזאת. להבדיל מן הסוגות הבדיוניות, בכתיבת הטבע ישנו גרעין תיעודי מוצק. הכותב הוא, לפני הכל, עד לבריאה, לא בורא עולמות בפני עצמו.

כתיבה כזאת, אני חושב, נעדרת לגמרי מן העברית. העובדה הזאת מתמיהה גם אחרי שמנפים כמה הסברים חלקיים מאד. למשל, שהטבע הארץ ישראלי לא עשיר ועצום כמו זה שבאנגליה או באמריקה, שכתיבה מודרנית בעברית בכלל היא עניין חדש יחסית, ועוד יותר חדשה היא הנוכחות של העברית בארץ ישראל. ההסברים האלה לא מניחים את הדעת. שהרי יש כתיבה ענפה מאד על הטבע הארץ הישראלי, אלא שהיא שייכת לסוגה שונה לחלוטין: ידיעת הארץ ומדריכי טיולים. תיכף נדבר על הקטגוריה הזאת. ובאשר לנוכחות המאוחרת של העברית – זו מסתבר לא עיכבה בעדן של סוגות אחרות שזכו כאן לפריחה אינטנסיבית, כגון רומנים שבוחנים את "שאלות הדור", רומן המשפחה, שירה פוליטית, אפילו פנטזיה ומדע בדיוני מקוריים יש הרבה יותר מאשר כתיבה על הטבע בעברית.

אני חושב שיש מספר סיבות להיעדר הבולט של כתיבת טבע בעברית. רמז ראשון אפשר לקבל אם נהרהר לרגע במה שמאפיין את ספרי "ידיעת הארץ", שמספרם כידוע עצום ורב. מהי העמדה הבסיסית של הכותב שם, מהי עמדת הקורא? ובכן, הכותב מוסר לקורא מידע שימושי. חלק ניכר מן המידע קשור להסטוריה של המרחב, לגיאוגרפיה ולארכיאולוגיה שלו. כשמסתכלים מקרוב, אין שם כל כך הרבה "טבע", ודאי שלא במובן של כתיבת הטבע האנגלוסקסית. אין צורך לומר שאחת המטרות המוצהרות, לפחות של חלק ניכר מן הסוגה הזאת, היא חניכה ציונית, השרשת הקשר עם הארץ, פרוייקט שהיה נחוץ במיוחד בתקופה שבהן רוב האוכלוסיה היהודית לא היתה ילידית ולא ספגה את הקשר הזה באופן אורגני מילדות.

אבל גם כשהמטרה המוצהרת איננה חינוך לציונות, האופן שבו מתפרשת "אהבת הארץ" בסוגה הזאת שונה מאד מן האופן שבו נגלה הטבע בכתיבה האנגלית. אם אני צריך להעמיד את הניגוד על שתי מלים, הייתי בוחר בניכוס מול התבוננות. ספרי ידיעת הארץ, במידה שהם מספרים לך על הטבע, מסכמים לך ומעבירים לבעלותך מידע על הצומח והחי בסביבה. זה לא בהכרח מידע מכלי ראשון, והתרשמויותיו של הכותב אינן ממין העניין. אני חוזר על האבחנה הפשוטה: אין בעברית ספרים שבהם הכותב פשוט יוצא אל הטבע ומתאר לעינינו, בשפה מדויקת ורגישה, את הנוף ובעלי החיים שבו. בספרי ידיעת הארץ, מה שחשוב הוא שהקורא יידע, כי ידע הוא נכס שימושי, והסוגה הזאת היא ביסודה פדגוגית. לכן לא יתעכבו על ציפור בודדת, אלא ימנו את כל סוגי הציפורים שמקננות באזור שאליו יצאת לטייל, ויפרטו מהן עונות הדגירה והנדידה שלהן, מהו מזונן וכדומה. מה שיש כאן זאת אריזה של מידע בחבילות קלות לקליטה; לא תיאור ולא התבוננות באירועים חולפים וחד-פעמיים בטבע.

הנה משפט שצד את עיני מיומני התצפיות של בייקר (חלקים נבחרים מהם פורסמו בכרך שמכנס את כל כתביו):

"A feeling of great exhilaration possesed me, like a sudden lungful of purer air. The great pointlessness of it, the non-sense of nature, was beautiful, and no one else would know it again, exactly as we knew it at that moment."

זאת כמוסה מרוכזת של חווית המתבונן בטבע: ההתפעמות; היופי הלא-שימושי, היופי שבאי-שימושיות, שבחוסר התכליתיות; והחד-פעמיות של הרגע.

סתם טבע, לא אילוסטרציה.

לעומת זאת, הטבע של סוגת "ידיעת הארץ" אינו קיים כשלעצמו; הוא אינו יישות כבירה שאופפת את האדם, אדישה לקיומו, יפה עד כאב באדישותה, שוקקת חיים גלויים לחלוטין ובו זמנית חידתיים. לא ולא; ה"טבע" הארצישראלי הוא מפה מסועפת של תלים ארכיאולוגיים, אתרי מורשת, תזכורות לזכות האבות על הארץ, מסלולי הליכה, למשפחות, למיטיבי לכת, מתאים גם לאופניים, לא מעגלי, כן מעגלי, אפשר לעצור באמצע בפונדק של שלומי, אל תשכחו להצטלם בקצה הצוק, בירידה ניקח את השביל הירוק ונגיע לחורשה עם ספסלי עץ. אפשר לעשות שם הפסקת אוכל או להמשיך לצומת ולשבת באוהל האירוח הבדואי. סמיר מאד נחמד ואפילו יש לו עברית טובה!

"הטבע" של "ידיעת הארץ" הוא תפאורה עצומה, שכל כולה המתנה דרוכה להאיר את הבמה שבה נחגג הדבר העיקרי: האדם. ובעיקר האדם היהודי.

מתחת לזה רוחשת העוינות הבסיסית של היהדות אל הטבע, ואני חושב שבין שאר הטעמים והסלידות שהורישו הטקסטים היהודים הקאנוניים לספרות העברית, גם העוינות הזאת נשארה. הטבע הגולמי, הלא-מרוסן, הטבע הזה מעולם לא היה נוכח בארון הספרים היהודי. אם יש בו עניין כלשהו, הרי זה רק לתפארת האל: "יהללוהו שמים וארץ ימים וכל רומש בם" (תהלים ס"ט, ל"ה); "נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו" (תהלים צ"ח, ח'). פרקים שלמים בתהלים מונים את תופעות הטבע השונות הנגלות לאדם, רק כדי למצוא בהן עדות וראיה לכוחו ושליטתו של אלוהים בעולם. התפיסה הזאת מושרשת עמוק מאד בעולם האורתודוקסי והשפעתה ניכרת גם ברמה היומיומית, למשל בדפי שאלות ותשובות שנוגעים לתופעות הטבע.

על פי התפיסה הזאת, השתקעות אמיתית בטבע כשלעצמו היא סטיה פגאנית. אותו רגש של התפעמות, רגע של אקסטזה שנחווית בנוכחות בעלי חיים או תופעת טבע מרהיבה – אסור להם לרחף סתם כך בחלל; הם חייבים להיות מגוייסים לתכלית נעלה יותר, טרנסצנדנטית, סמויה מן העין. במידה שהדת תכיר בהם (וכאמור, באגפים היותר תורניים של היהדות, הרגשות האלה עצמם הם בגדר שיקוץ), היא תמיר אותם לחוויה מיסטית שמצביעה על הסדר האלוהי ביקום. הטבע הוא אילוסטרציה; התפעמות שאינה מובילה ליראה דתית היא עבודת אלילים. אני מניח שהמומחים ממני יכולים להצביע על יוצאים מן הכלל, אבל אני בספק אם יחלקו עלי שזהו אומנם הכלל – זהו הדיוקן הרוחני של היהדות כפי שהיא מוכרת לרובנו.

התקרבות אמפתית אל החיה, בדומה למה שבייקר מנסה לעשות ב"הבז", היא כבר בגדר טירוף. עולם החי כולו מגוייס בשפת המקורות לכינויי גנאי, וקיים מדרג ברור בין האדם, בעל הנשמה, לבין החיה, שכולה גשמיות. רק אדם שמתכחש ליסוד הרוחני שבו יבקש להיהפך לחיה (התרבות משחדת אותנו לחשוב "יירד למדרגת חיה", כאילו יש מדרגות בטבע), או ליתר דיוק, להחצין את צידו החייתי. אנתרופוצנטריזם כזה איננו ייחודי ליהדות ומאפיין את כל הדתות המונותיאיסטיות. הדתות האלה, בניגוד אולי לדימוי הרווח, מושתתות על האדרת האדם ולא על האדרת האל; רעיון ההשגחה האישית, שלפיו האל הכל יכול, בורא היקום, המושל בכל חי וצומח, מתעניין במעשים הפרטיים של כל אחד מאיתנו וגם מתחשבן איתנו לאחר המוות – הרעיון הזה הוא מגלומניה אנושית מחרידה. יחד עם זאת, בהקשר היהודי במיוחד, הסלידה האנתרופוצנטרית מעולם הטבע מקבלת משנה תוקף מסדרה של ניגודים יסודיים: חיה-אדם, טבע-עיר, יצר-מצווה, גוף-נשמה, יופי פיזי-מסירות נפש.

כתיבת הטבע במסורת האנגלוסקסית מתרכזת בצד הראשון של כל הניגודים האלה, לא בתור סרח עודף לצד השני, לא בתור מדרגה שמובילה אליו, ולא בתור מסך שמסתיר אותו. הבז הספציפי הזה, פלג המים הספציפי הזה, הרוח הנושבת על פני המישור הספציפי הזה כאן ועכשיו – הם הם העניין. אותם יש לתאר במדויק, לא להחמיץ אף פרט (אף כי תמיד השפה תקרטע במגושם אחרי החוויה), מתוך אהבה אמיתית אל החומר ואל האור ואל האוויר ואל המים, מתוך השתאות מתמדת על השתנותם. הדבר האחרון שמעניין את המתבונן האמיתי בטבע זה הוא עצמו, השבט שלו או הלאום שלו; הרי כל תשוקתו היא למצוא מפלט מן הכלא הזה של האנושי והחברתי, לכונן מחדש את הברית הקדומה עם ידידיו בעלי הכנף, או הזוחלים, או השוחים במים. זאת עמדה של ענווה מובנת מאליה, תחושת אפסות טבעית, לא מדכאת בכלל, אדרבא, יש בה דווקא עונג פשוט. האם צריך לומר איפה ניצבת הנפש הישראלית ביחס אליה?

האדם היהודי-ישראלי שואל: מה בצע לי בכל הטבע הזה אם הוא לא מאשר מחדש את שלל הזיקות שלי מחוצה לו (להסטוריה, לדת, ללאום)? האדם המתבונן שואל: מה בצע לי ב"טבע" שרק מאשר מחדש את שלל הזיקות שלי מחוצה לו?

"הבז" של בייקר הוא שיעור נפלא שנחוץ לכולנו בדה-אינסטרומנטליזציה של הטבע: איך לחדול מראיית הטבע ככלי ומשאב ולהתחיל לראות בו טוב כשלעצמו. זהו לקחה העיקרי של כתיבת הטבע במיטבה. קשה להפריז בחשיבות של הלקח הזה בעולם כל כך תועלתני, נצלני ואנתרופוצנטרי כשלנו. קריאה דרוכה בתיאורים חיים ומרגשים של הטבע היא בו זמנית שיעור בפסיכולוגיה של הענווה, באתיקה של הזדהות אמפתית, באקולוגיה של הנפש – וכל זה עוד מעבר לשיעור הפשוט בספרות יפה. אבל רגע, עכשיו אני חוטא בעצמי בתועלתנות מסדר שני, משדל אתכם לקריאה באמצעות כל מיני יתרונות ורווחים. אם כך פשוט תקראו, תקראו סתם, את הטקסטים האלה שמתבוננים בטבע, ואז גם אולי תראו אותו אחרת, ותכתבו אותו אחרת, ותעשו תיקון בעצמכם ובעולם.

30 תגובות

להגיב
  1. אלעד / יונ 15 2017 12:10

    תודה רבה! קראת את H Is For Hawk של הלן מקדונלד? הוא מפלרטט עם הבז לא מעט.

  2. חיים / יונ 15 2017 12:15

    מרתק. רק שהתזה על היחס העוין ביהדות כלפי הטבע אין לה ממש על מה לסמוך. אדרבה, זהו דוקא התהליך המדעי המודרני של חילון העולם ו"הסרת הקסם" ממנו, אשר מונעים את החיבור הטבעי של בני אדם לטבע. העולם נהיה לגוש חומר סתמי, ובסופו של דבר גם האדם. הכותבים הנוצרים שציינת היו בדרך כלל ספוגים ביראת כבוד דתית כלפי הטבע.

  3. עידן לנדו / יונ 15 2017 12:46

    אלעד: התחלתי והפסקתי. שם זה הרי סיפור של אילוף. העובדה שהסופרת טורחת לציין שהיא עצמה לא אהבה את "הבז" סייעה לי.

    חיים: יש לה על מה לסמוך, והפסוקים הם אפס קצהו של הר הראיות. הנה סיכום יעיל לאינטסטרומנטליות של הטבע ביהדות:

    http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/taleley/yahas-2.htm

    זה לא סותר את תהליך החילון, אלא גורם שפעל בנוסף אליו. עובדה שהחילון בעולם הנוצרי לא עמד בדרכה של מסורת מפוארת של כתיבת טבע. יש בהחלט גורמים ספציפיים לדת ולתרבות שלנו.

  4. Clownmonkey / יונ 15 2017 14:19

    יס. מעולה, כרגיל, ומדרבן אותי אישית להמשיך לכתוב על יפי העולם. גם מעניין להיווכח שתיאורי הטבע היפים יותר של אזורנו לאחרונה נכתבו על-ידי דוד שולמן מנקודת מבט דיסידנטית בפעילות תעאיוש בדרום הר חברון ובבקעת הירדן.

    עם זאת אני נוטה להסכים עם חיים בנוגע לסימוכין על היחס העוין ביהדות לטבע. אין ביהדות מקשה אידיאולוגית אחת בעניין זה. המקור אליו קישרת בתגובה לעיל דווקא מדגיש כי ביטוי האל בעולם הוא ביפי הטבע, ומכאן הדרך קצרה מאוד להשקפה סביבתית רדיקלית על פיה הגנה בלתי מתפשרת על הטבע היא בגדר עבודת ה' מקודשת בעידן התעשייתי.

    ואולי – וכאן אני מסתכן בפסיכולוגיה בגרוש ואם כן אשמח להיווכח בטעותי – נכונותך להשתלח מיד ביהדות נובעת מניכור לדת שנכפה עלינו כתוצריה המרדניים של הציונות הליברלית.

  5. עידן לנדו / יונ 15 2017 14:28

    Clownmonkey,

    תודה. אבל הפכת את היוצרות: יפי הטבע הוא ביטוי האל בעולם. אין ליופי קיום נבדל מן האל, וממילא אין בו טעם אם אין אל. והעיקר הוא הלקח הדתי. הנה ציטוטים משם:

    "זריחת החמה ושקיעתה אינם מהווים עבור איש ההלכה רק מראה מרהיב ביופיו, אלא בראותו מראה זה הוא מקשרו לדיני התורה ולמצוותיה."

    "ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא, כדי שניקח מכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות נכונות, שיועילו לנו במחקרינו האלוהיים."

    "הטבע מהווה ראי להתגלות ה' בעולם. האדם צריך רק לפקוח את עיניו, לחפש, ואז ימצא את האלוקי שבכל ברייה בעולם – בחי, בצומח, בדומם."

    וכולי וכולי. אני מבין שבתור יהודים קשה לכם עם חריצת הדין הזאת על הדת שלכם. אבל אלה הם פניה. גם אני יהודי. יש ביהדות דברים יפים, ויש דברים מכוערים. צריך להיות כנים בקשר ליחס העוין אל הטבעי. זה קשור אגב – לא נגעתי בכך – גם לעוינות כלפי הגוף והארוטיקה.

    ועניין הפסיכולוגיה בגרוש: המניעים שלי, יהיו אשר יהיו, לא מעלים או מורידים מחוזקן של הטענות. אלה מעוגנות בטקסטים הקאנוניים של היהדות.

  6. Clownmonkey / יונ 15 2017 15:31

    עידן,

    אתה טוען שהפכתי את היוצרות, אבל מדובר במשוואה – כפי שאין טבע בלי אל, אין אל בלי טבע. וכי איך אפשר באמת להאמין באל בעולם שכולו בטון וברזל? ולראייה לדוגמא, מפלצת הברזל הרביעית הנוראה מחלום דניאל, שמסמלת את המלכות שתשעבד ותכלה את הארץ (מנבאת את הקפיטליזם?), עושה מלחמה עם קדושים ויכולה להם: "חָזֵה הֲוֵית וְקַרְנָא דִכֵּן עָבְדָא קְרָב עִם קַדִּישִׁין וְיָכְלָה לְהוֹן" (דניאל ז, כא).

    הציטוטים שהבאת מעידים על כך שיש תפיסות על פיהן הטבע מתועל כדי לחזק את ההלכה (ניתן למצוא תפיסות סותרות, שכן "דרך ארץ קדמה לתורה"), אבל הם בשום פנים ואופן לא מעידים על עוינות לטבע לכשעצמו, להיפך.

    אני מסכים איתך שיש דברים מכוערים ביהדות ודברים יפים בפגניות, אבל יש ביהדות פוטנציאל ניכר לחיבור לטבע, שניתן להביא לידי ביטוי באקטיביזם.

  7. עידן לנדו / יונ 15 2017 15:45

    "איך אפשר באמת להאמין באל בעולם שכולו בטון וברזל?"

    זאת בעיה של האדם, לא של האל. והיא לא נראית לי חמורה יותר מבעית האמונה בעולם שיש בו אושוויץ.

    העניין שאתה חומק ממנו הוא האינסטרומנטליות של הטבע ושל החוויה שהוא מעורר בנו. אלה תמיד מגוייסים. ואשמח לראות ציטוטים מהמקורות שמוכיחים ההפך.

  8. Clownmonkey / יונ 15 2017 15:55

    אם הם תמיד מגוייסים ביהדות אז הם תמיד מגוייסים גם בכתיבת הטבע. מגוייסים לצרכי בריחה מהחברה, משמעות לחיים, מאבק במשטר (וכאן בולטת במיוחד יצירתו של אדווארד אבי (Abbey)), אך מגוייסים עם כל זאת.

  9. עידן לנדו / יונ 15 2017 15:58

    לא מסכים. צריך פשוט לקרוא את הטקסטים האלה ולראות שאין בהם שום היבט פדגוגי. זה לא מתקרב בכלל למיסגור ההלכתי או התיאולוגי של הדיבור על הטבע ביהדות. "הבז" הוא דוגמה טובה. אם אתה מסיק ממנו כל מיני מסקנות חברתיות, זה על אחריותך.

    יש אומנם חריג אבל הוא חריג שמוכיח את הכלל: אם יש "גיוס" בטקסטים האלה הוא אקולוגי – קריאה לשימור ודאגה לטבע הלא מתורבת. אבל זה בדיוק מוכיח שזה כל עניינם, ואין להם רצון לגייס אותו למטרות חברתיות, לאומיות וכו'.

  10. Clownmonkey / יונ 15 2017 16:18

    לא בהכרח פדגוגי, אבל אינסטרומנטלי, מבחינה אקולוגית כמו שאתה אומר, וגם למלאכת הכתיבה עצמה.
    אני ממש לא מנסה לטעון שיש הקבלה בין היהדות לכתיבת הטבע, אלא שליהדות יש מקום בכתיבת הטבע (ואכן איזכורים לתנ"ך זה דבר שכיח), ושלאקולוגיה יש מקום ביהדות.
    כשאיוב שואל את ה' מה פשר ייסוריו, ה' לא משיב בצורה פדגוגית מפורשת, אלא שוטח בפניו את יפי הבריאה: "הֲיָדַעְתָּ–עֵת, לֶדֶת יַעֲלֵי-סָלַע; חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר," (איוב לט, א) שמסקנתה בוז וסירוב להיכנע לאדם הנוגש הדכאני של העיר: "יִשְׂחַק, לַהֲמוֹן קִרְיָה; תְּשֻׁאוֹת נֹגֵשׂ, לֹא יִשְׁמָע." (לט, ז)

  11. נת / יונ 15 2017 16:30

    האין האינסטרומנטליזציה הזו – היכולת שלנו ללמוד מבטבע / להתרחק ממנו / אולי אפילו להשתמש בו – המקור למוסר וליכולת ההבחנה בין טוב לרע?

  12. עידן לנדו / יונ 15 2017 17:42

    נת, אני לא יודע מה המקור למוסר. אבל לא הייתי מתחיל לחפש שם, אלא בחיי הקהילה של ההומונידים הקדומים.

  13. דוד / יונ 15 2017 23:38

    לפני שאצים למסקנות, יש להביא בחשבון נתון בסיסי – הספרות העברית היא ספרות קטנה, מספרית.

    סוגות שהן, אחרי הכל, צדדיות למדי בספרות עצומה כמו האנגלית יכולות בהחלט שלא להתקיים כלל, או מאד בשוליים, בספרות קטנה כמו הספרות העברית או ההונגרית נניח. (לדעתי רוב שירי אסתר ראב הם בהחלט בגדר התבוננות בטבע כשלעצמו).

  14. דוד / יונ 15 2017 23:53

    ואוסיף עוד שגם בשירת תור הזהב מוצאים שירים שכולם התפעמות מהטבע, ללא התייחסות מפורשת לאלוהים – כותנות פסים לבש הגן וכו'. אמנם לרוב, הרוח הזמן, הם עוסקים בגנים ולא בטבע הפראי.

  15. עידן לנדו / יונ 16 2017 06:45

    דוד,

    כן, תור הזהב מכיל כמה חריגים. זאת עדיין לא "מסורת", אבל אני מקבל. באשר לגודל הספרות – לא השתכנעתי. תחשוב כמה סוגות כבר יש לנו. הסטוריה צבאית. מדע בדיוני. ביוגרפיות. שירי ילדים. רומן חניכה. ועוד ועוד. לא ברור לי ששיקול סטטיסטי בלבד יכול להסביר את היעדרה המוחלט של הסוגה מהספרות העברית המודרנית.

  16. שמוליק שפר / יונ 16 2017 08:45

    כרגיל תענוג צרוף לקרוא את אשר אתה כותב.מעורר מחשבה.

  17. דוד / יונ 16 2017 18:03

    עידן, דווקא ההסבר הנתלה בהשפעה ישירה של מסורת דתית הוא בעיניי ההסבר המרחיק לכת יותר, ומחייב תימוכין חזקים – למשל להראות שהסוגה הנ"ל קיימת גם בספרויות אחרות, קטנות יותר מהגלקסיה של הספרות האנגלית. הרי הספרות העברית היא כפירה אחת גדולה, אז למה דווקא על האיסור (אם קיים בכלל) להתפעל מהטבע מקפידים? אפשר אולי לטעון שהספרות העברית וספרויות היהודים בכלל משקפות במשהו את האופי העירוני בדרך כלל של היהודים. (אני נזכר ב'מאחורי הגדר' של ביאליק, שבו תיאורי הטבע שובי הלב הם כולם בעולם הגויי, ואילו חלקם של היהודים הוא ברחובות הצפופים והמגובבים).

    בעניין אחר, אני חושב שהתיאור שלך של ספרות ידיעת הארץ, כספרי הדרכה אינפורמטיבים גרידא, עושה עוול לסופרים כמו עזריה אלון. אבל עברו כמה שנים מאז קראתי את ספריו ואין לי דוגמאות בשליפה.

  18. עידן לנדו / יונ 16 2017 18:16

    דוד,

    כאמור, ההסבר שלי הכיל כמה מרכיבים, המסורת היהודית היתה רק אחד מהם. אכן אין לי דוגמאות מספרויות קטנות יותר.

    לגבי "האופי העירוני בדרך כלל של היהודים": נו, שאלת את עצמך ממה *הוא* נובע? אולי גם הוא קשור לאותה סיבה, שחיי הטבע עומדים בניגוד אינהרנטי למשהו בסיסי בתפיסת העולם היהודית, כפי שהתגבשה במשך אלפיים שנות גלות?

    עזריה אלון, נאמר זאת בעדינות, לא ניחן בכישרון כתיבה יוצא דופן. סוגת כתיבת הטבע, מעבר לכל מה שנאמר כאן, היא סוגה של כתיבה יפה – לא שלוחה של הכתיבה העיתונאית או הפדגוגית.

  19. שירה / יונ 17 2017 09:50

    מרתק. סוגיה שאף פעם לא חשבתי עליה אבל אולי זה יהיה התחלה של הסבר למשהו שאף פעם לא הבנתי. כשחייתי בישראל לא נהנתי לצאת לטיולים בטבע ותמיד התבוננות בטבע לוותה גם בתחושה של משהו מקולקל, לא נקי. כל פעם שנסעתי לחו"ל וגם היום בכפר שאני גרה בו אני כל יוםפ אני מסתכלת על ההרים במרחק, האגם והנהרות הקטנים בהנאה ובפליאה ששום דבר לא פוגם בהם.
    יש לי שאלה: איפה היית שם את המטרקים? מטפסי ההרים ו"כובשי הטבע"? הרי הם עושים את זה כדי לנצח את הטבע, לסמן יעד (האדם "הכובש" במרכז והוא נטול לאום, אך לטבע מאידך כוחות שווים) אבל לא נראה שחוץ מזה יש להם אג'נדה. האם הם נכנסים לדעתך לקטגורית המתבונן?

  20. עידן לנדו / יונ 17 2017 10:08

    שירה,

    אני מניח שהטיילים המקצועיים ומטפסי ההרים אינם מקשה אחת. אבל לא הייתי ממהר לשים אותם באותו סל של "המשתמשים בטבע". המבחן הראשון הוא אובייקטיבי – עד כמה חשוב להם לשמור על הטבע כמות שהוא. נדמה לי שחלקם הגדול נרתעים מפעולות של השתלטות כמו סלילת כבישים והקמת מבנים באזורים האלה.

    שנית, המילה "כיבוש" כאן היא מטעה, כי תכופות האתגר שמדובר בו הוא אתגר ניטשיאני, של כיבוש העצמי והתגברות על חולשותיו. אני אומר את זה על סמך התרשמות מטקסטים שאנשים כאלה כתבו. ההתמודדות שלהם היא בכלל לא עם הטבע אלא עם משהו בנפשם. האם זה יחס אינסטרומנטלי לטבע? אולי, במובן מאד שטחי, כי אנחנו עדיין מצויים במעגל הפנימי ביותר, של האדם מול הטבע. אין כאן גיוס לצורך כינון של זהות קולקטיבית כלשהי.

    רוב האנשים שאוהבים לטייל בטבע "לא מקולקל", כמוך, הם מתבוננים ברמה זו או אחרת. לא מדובר ביחידי סגולה. אני גם חושב שזהו צורך עמוק מאד ששורשיו בעבר האבולוציוני שלנו (מה שוילסון כינה "ביופיליה").

  21. שירה / יונ 17 2017 22:45

    תודה, עידן על ההבחנה המעניינת. אין לי מושג איך להגדיר את המטפסי ו"כובשי" הטבע ולכן שאלתי אותך. הרי הטבע ישאר שם איתנו או בלעדינו. בדיוק כמו שכתבת, היחס של האדם אל הטבע, מראה בעצם מאיזו נקודת מוצא מגיע האדם במפגש שלו עם הפלנטה שבה הוא חי. אם כבר הזכרת צורך נפשי, אז גם המטייל הציוני, מודע ככל הנראה לכמה שברירית ה"אחיזה" שלו בארץ ישראל, צריך לשוב ולתקף ולאשר לעצמו את היותה נכס העם היהודי בלבד על ידי "התהלכות בארץ". מוזר שלמרות האהבה והחיבור שאמור להיות לעם היהודי כלפי הארץ שהוא רואה בה כמתנה מיוחדת שניתנה רק לו, כל "התהלכות" כזאת גוררת ערימות של אשפה וטינופת שלא ראיתי עדיין בשום מקום בעולם, חוץ מבהודו (גדעון ספירו כתב על זה פעם שנדמה שהמדינה נתפסת ככלי "לשימוש חד פעמי").
    סתם מעניין אותי לדעת מה תהיה התחושה של מטייל ציוני טיפוסי (נניח מישהו שמשתחרר מהצבא ו"עושה את שביל ישראל", אם לצידו יטיילו גם מטיילים ערבים. מעניין אם הם יחושו שזה לא מקומם או שפולשים להם לטריטוריה?)

  22. סרגיי / יונ 18 2017 12:20

    ידוע לך על עוד תרבות, מלבד זו האנגלוסקסית, שיש לה את הסוגה "כתיבת טבע"?

  23. עידן לנדו / יונ 18 2017 13:53

    סרגיי,

    אני לא קורא שפות אחרות ולכן לא יודע. אני מתאר לעצמי שזה קיים גם בספרויות אחרות. פה ושם ראיתי דוגמאות מסקנדינביה.

  24. נת / יונ 18 2017 17:04

    אז עידן, עם כל הכבוד (ואני מאוד מכבד אותך, באמת), אתה לא מרגיש שבטקסט הזה עשית יותר מדי "קפיצות"? חסר לי מהלך לוגי יותר… הוכחות… השוואות. אני קורא אותך כבר כמה שנים, אני מרשה לעצמי להגיד שאני יחסית מופתע.

  25. סרגיי / יונ 18 2017 17:27

    לא יודע, אבל לאחר חיפוש בשפות שאני מכיר (רוסית, צרפתית, איטלקית) עושה רושם שהנושא כסוגה נפרדת לא קיים שם גם כן. לי זה נראה שסוגה זו היא תופעה אנגלוסקסית ייחודית, והעדרה בספרות העברית אינו מצביע על רבב כלשהו. ההפך, כאן לפחות אנחנו בקבוצה די טובה. כי אולי זה היה רק נדמה לי, אבל קיבלתי תחושה של טון מעט נוזף בספרות העברית. ולדעתי הוא לא במקום. בין אם היחס שלנו לטבע חשדני, עויין או אדיש, אין טבעי מזה שיחסנו אל הטבע יהיה שונה ויתפתח בכיוון אחר מיחסם של אלה הנמצאים מעבר לאוקיינוס.

    בכל מקרה ניתן לקורא הישראלי לשפוט. מאחל הצלחה לספר שכ"כ יקר ללבך.

  26. עידן לנדו / יונ 18 2017 20:55

    סרגיי, הדרך לבדוק את זה היא לא בהשערות אלא בשטח. פשוט להיכנס לחנויות ספרים גדולות במרכזי הערים – פריז, מילנו, ברלין, מדריד וכו' – ולחפש מדפים שמוקדשים לזה, בשפת המקור. לא נראה לי שעשית בדיקה כזאת. גם אני לא, ולכן אני זהיר יותר. אבל סתם מסקרנות התחלתי לשוטט באתרים של חנויות ספרים גדולות באירופה, והצלחתי למצוא לא מעט ספרים שעוסקים בטבע (לא מדעיים, לא פרוזה ולא מדריכי טיולים – זה חיתוך לא רע).

  27. מרית בן ישראל / יונ 18 2017 21:00

    זוכרת מהילדות, את "שירת האגם הגווע", שצילם וכתב פטר מירום על החולה. הקסם שהילך עלי היה קשור בין השאר למלנכוליה שלו שהיתה הפוכה מפראזות ציוניות ועוד לא נגועה בפראזות אקולוגיות. נראה לי שעל אף התמונות וגם בזכותן הוא נחשב.

  28. עידן לנדו / יונ 18 2017 21:50

    אה, מרית, בדיוק זה. ספר נפלא. קשה לי להפריד בדמיון את התמונות מן הטקסט – האם הטקסט היה יכול לעמוד לבדו? ואולי העובדה שמדובר בעבודת אבל כבר מסבירה מדוע לא היה לה המשך.

  29. ענת / יונ 19 2017 11:23

    טקסט פותח מרחבים ועיניים. עושה חשק למצוא איזה עץ, או שדה, או ברבור לכתוב עליו

  30. צור שיזף / יונ 19 2017 20:59

    וואלה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: