Skip to content
7 במאי 2015 / עידן לנדו

ספרי ראה אור

לחצו להגדלה

                                                 לחצו להגדלה (צילום הכריכה: שירה סתיו)

בימים אלה יוצא לאור ספר מסות שלי בהוצאת "אינדיבוק" (פרטים למטה). מתוך הספר לפניכם – תוכן העניינים וההקדמה.

* * *

טיפה אפלה בקליפה

מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה

תוכן עניינים

הקדמה

שער ראשון: על אתיקה של דיבור

על ההבדל בין "מוסרי" ל"מוסרני"
בגנות ההגדרות: על טיורינג ועל ויכוחי סרק
נגד ההפשטה

שער שני: על ספרות ושירה

הקורא, ולבו מתפעם מיופי
איזה סקסאפיל יש למשוררים מתים
החול היה רך, נעלו מלאה גרגרים

שער שלישי: על מדע ואמנות

טבע האדם: לא לוח חלק, לא חקוק בסלע
משחקים מן השפה ולחוץ

שער רביעי: על פוליטיקה ומוסר

כתיבה פוליטית: למי, על מה ולשם מה?
ראיון עצבני עם סאטיריקן

שער חמישי: בלשנות

דיאלוג על טבעו של הידע הלשוני
הייצוג הדקדוקי של חוויות נפשיות: לשאלת האוטונומיה של התחביר

שער שישי: באופן אישי

צה"ל ואני: זאת לא פרידה, אנחנו רק צריכים קצת זמן לבד
11 שעות באוטופני

* * *

"העובדה שפיל כלשהו חונן בחדק היא עניין מתמיה;
העובדה שכל הפילים חוננו בחדקים מעוררת חשד כבד לקנוניה" (ג'. ק. צ'סטרטון)

"הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות עם מלים הוא להיכנע להן" (ג'ורג' אורוול)

* * *

הקדמה 

הספר שלפניכם מאגד מסות שנכתבו לאורך שני עשורים כמעט, בשנים 2012-1994. נושאי המסות משקפים נאמנה את תחומי העניין שלי כקורא וככותב בתקופה הזאת: ספרות, מדע ופסאודו-מדע, ביקורת תרבות, שפה וקוגניציה, השיח הפוליטי, מוסר ואקטיביזם. סגנונות הכתיבה נעים בין הפולמוסי למתבונן, בין הפרשני לאישי, ונדחקים כולם תחת כנפיה הרחבות של הסוגה הגמישה הזאת, "מסה". לא כללתי כאן טקסטים רבים מאותן שנים, אם בעלי אופי אקדמי מובהק ואם בעלי אופי עיתונאי-פובליציסטי. רוב המסות פורסמו בעבר בבימות אחרות, ומקצתן ראו אור רק בבלוג שלי, "לא למות טיפש". קיבוצן בכפיפה אחת מאלץ אותי לנסח הרהור או שניים העולים מקריאה רוחבית של הטקסטים, אשר בזמן כתיבתם נראו לי שונים מאוד זה מזה באופיים ובמטרותיהם. כעת אני קורא אותם כאנתרופולוג ומדמה לעצמי שאני מגלה בשבט הנידח הזה, הנושא את שמי, פנים שאינן ידועות לו.

הכתיבה מלווה אותי מאז ומעולם ולכאורה היתה לי לטבע שני. אך כשאני קורא שוב באסופת הטקסטים הזו, אני מגלה עד כמה הביטוי הלשוני אף פעם לא היה נהיר לי עד תומו; כמעט כל אחד ואחד מהם מציב סימן שאלה משלו מעל הניסיון האנושי להריק מחשבות למלים, לייצג מציאות במלים או אולי דווקא להסתירה במלים. פרדוקס השפה – הצורך להבקיע באמצעות הלשון אל מה שמעבר לה – מלווה אותי תדיר, בבלשנות ובפוליטיקה, בספרות ואפילו בהומור. במסתו הידועה "גילוי וכיסוי בלשון" ביאליק כותב, כי "כל דיבור, כל נדנוד של דיבור, הוא כיסוי משהו על קורטוב של 'בלימה', קליפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה של 'תיקו נצחי'". את הקליפה אי אפשר באמת להבקיע; לכל היותר אפשר להמירה בקליפה אחרת, רעננה יותר. אבל זה לא הופך את המאמץ להאיר את הטיפה האפלה למיותר.

מצד שני, אחטא לאמת אם אומר שהאסופה הזאת עוסקת בפרדוקס השפה, וזהו הנושא שלה. כשכתבתי על המדע הקוגניטיבי, באמת ובתמים התעניינתי בשאלות של עיבוד ותפישה, של ידיעה לא מודעת – ולא רק באופן שבו יש לדבר עליהן. כשכתבתי על אמנות, באמת התעניינתי באפקטים החווייתיים שלה – ולא רק באופן שבו יש לדבר עליהם. ודאי וודאי שכשאני כותב על פוליטיקה, אני מעוניין להפנות זרקור אל תופעות מסוימות של אי-צדק, ולא רק אל האופן שבו מדברים עליהן. למעשה, יותר מטקסט אחד באסופה הזאת מתריע נגד הפיתוי "למסגר" את המציאות לטובת דיון בייצוגים הלשוניים שלה. כאן מתבהר אופיו הספירלי, הרגרסיבי של פרדוקס השפה: ההתעקשות להחצין את השיח, לגאול אותו מן הרפלקסיה האינסופית, לפעור אותו אל העולם – עלולה במהרה לגלוש בעצמה לעוד מופע לשוני. רבים מן הטקסטים כאן מנסים לתמרן בארץ החתחתים הזאת, אבל ככל שאני קורא בהם מתחוור לי שזהו מסע ללא קץ.

המבט המשווה, הבדיעבדי, חושף מולי את הקבוע בתוך המשתנה. קבוע ראשון הוא הקדימות של המציאות לייצוגיה. הנושא הזה עובר בפולמוס המוקדם שלי עם הפוסטמודרניזם בשיח האמנותי וגם בפולמוס המאוחר יותר עם מכחישי טבע האדם; כאן וגם כאן ניצבות דוקטרינות אידיאולוגיות, החוצצות בינינו לבין עולם העובדות מתוך שהן גוזרות עליו גלות נצחית. באופן לא צפוי אולי, חוזר הנושא הזה בקריאה שלי בסיפורים של ישעיהו קורן ובאופן שבו הם מפרקים את המסגרות המושגיות השגורות שלנו וסוללים בשבילנו זיקות ישירות יותר, אינטנסיביות יותר, עם עולם החושים. גם כשכתבתי בגנות ההפשטה – כתבתי וריאציה על הנושא הזה. ומהו הטקסט של חנוך לוין שהעסיק אותי אי אז לפני 20 שנה, אם לא משל ספקני ונוקב על הרגרסיה האינסופית של הייצוג, על אפסותה המוחלטת של הדעת (ובו בזמן, שיר הלל צנוע לכוח ההתבוננות)? מיותר כמעט להוסיף שבכתיבה הפוליטית שלי (אשר כמעט אינה מיוצגת באוסף הזה), מקבל הנושא הזה דחיפות מיוחדת: קדימות המציאות לייצוגיה אינה אלא הקריאה לקרוע את מסכי התעמולה והכזב מעל עינינו.

קבוע שני בתוך המשתנה הוא ניסוח וטיפוח של אתיקה של כתיבה ודיאלוג. הכללים של אתיקה כזאת אינם נתונים לנו מראש ויש לגבש וללטש אותם תוך כדי מגע מתמיד עם בני-שיח מתחלפים. אבל גם כאן, אני מבחין בדחף כפול: מצד אחד, להתגושש, לאתגר את בן השיח, לא לאפשר לו לשקוע בנמנום אל תוך הנחות בלתי בדוקות; מצד שני, להדק את שיתוף הפעולה עם אותו בן שיח/יריב, דווקא משום שאתה נמצא אתו בדיאלוג: לברור שפה צלולה ונקייה ממליצות והטעיות, לא לחמוק לדיוני סרק. החשיבות של אתיקה כזאת בולטת בפולמוס עם הפוסטמודרניזם וגם במסה על טיורינג (בגנות ההגדרות), ונמתחת עד היסוד האתי שאני מאתר במחויבות הפואטית של ישעיהו קורן לשפת התצפית הנייטרלית, הכמו-מדעית. את הששון-אלי-אתגר, הפרובוקציה לפתחו של הקורא, אני מוקיר במסה על דוד אבידן, וסימניה ניכרים, כמובן, גם בשני הדיאלוגים המובאים כאן, האחד עם הבלשן והשני עם הסאטיריקן. זהו מודל תקשורתי מתוח מאוד, לא נינוח כלל ועיקר, שחותר להביא למרב את ההבנה בין בני השיח בלי לרכך כהוא זה את הקיטוב הדיאלוגי ששורר ביניהם.

והקבוע השלישי בתוך המשתנה כאן הוא הדה-טריוויאליזציה של הטריוויאלי. זהו אולי המניע  העמוק ביותר, שלשירותו נרתמים כל האחרים. מן הצד האחד, צד החקירה המדעית, הוא מוליד פליאה. החקירה הבלשנית של האוטונומיה של התחביר, כמו הדיאלוג על טבעו של הידע הלשוני, ספוגים בפליאה הזאת לנוכח העושר הבלתי-צפוי שמסתתר מתחת לפני השטח של הטריוויאלי-לכאורה. הביקורת על הפסיכולוגיה האבולוציונית יונקת מאותו שורש: זו דיסציפלינה שמרדדת את המורכבות העצומה של חיי הנפש והרוח האנושית דווקא משום שהיא מרוממת אבחנות בנאליות לדרגת "תיאוריה": מבצעת טריוויאליזציה נוספת בטריוויאלי, במקום להפוך אותו על פיו ולחשוף את אופיו הזר-באמת. לדחייה של הטריוויאלי ולהתקוממות נגדו יש, כמובן, גם צד אפל: הן מסמנות מרחב של ניכור, שבו הטבעי הופך לא-טבעי, ובעצם מתגלה ככזה. את תוצאות ההזרה הזאת אפשר למצוא בפואטיקה של ישעיהו קורן ושל דוד אבידן, בדיאלוג עם הסאטיריקן, וגם במסה "11 שעות באוטופני". פניה תמיד כפולות: ראייה ועיוורון, תובנה ובהלה. ובספירה הפוליטית, המשמעות של הדה-טריוויאליזציה של הטריוויאלי עומדת במוקד המסה על הכתיבה הפוליטית.

אלה הם, אם כן, שלושת החוטים השזורים בטקסטים שלפניכם. הפיל (של צ'סטרטון) שחונן בחדק קודם להכללה בדבר כל הפילים, כשם שהמציאות קודמת לייצוגיה. להניח את ההיפך זה להיכנע למרותן המאבנת של המלים (כדברי אורוול). הפיל הזה הוא גם שורש הפליאה מן הטריוויאלי-לכאורה: פיל עם חדק, כמה מוזר! והחשד לקנוניה שכל זה מעורר הוא כבר ההתרסה, שממנה ינבט הדיאלוג החוקר, המערער, המסרב להיכנע לשקיפות הכוזבת של המלים.

כתיבה היא אולי עיסוק בודד, אבל טקסטים אף פעם אינם שורים בדד: הולדתם וחייהם קשורים תמיד בטקסטים ובאנשים אחרים. על קריאת טיוטות מוקדמות של אחדים מהטקסטים האלה והערותיהן המועילות, אני מודה לשרה ברייטברג-סמל, רחל גיורא ונעמה פרידמן. תודה למיכל הימן על הרשות להשתמש בצילום "במים: גרסת פולארויד". תודה לארז שוייצר מהוצאת "אינדיבוק" על היוזמה והמעורבות בהפקת הספר. הטקסטים שבאסופה הזאת נכתבו תחת השפעתם של אנשים רבים מספור. חלקם תרמו תרומה מכרעת לתפישת העולם שלי, להעדפות ולסלידות שלי, או אפילו לדרך שבה אני מניח מלים זו לצד זו. אי אפשר למנות את כולם כאן, ואסתפק למצער ברשימה חלקית בלבד. תודה לג'ורג' אורוול, גדי אלגזי, ג'ון ברג'ר, ב. מיכאל, ג'ון גריי, סוזן זונטג, נועם חומסקי, אריה כספי, ריצ'רד לבונטין, ישעיהו ליבוביץ', אלן סוקאל, אלבר קאמי, עמוס קינן וג'ורג' קרלין. אשרי ששריתי במחיצתכם.

* * *

הספר יוצא לאור בשתי מהדורות. מחיר מהדורה מודפסת: 55 ש"ח. מחיר מהדורה דיגיטלית: 28 ש"ח. לאתר הספר ולרכישה – לחצו כאן. השיחו בו, עשו בו מעשים, השליכוהו בחוצות; רק תאייתו את שמי נכון.

[ובצירוף מקרים, החודש גם ראה אור ספרון מחקר שלי באנגלית, שהעניין הציבורי בו זעום עוד יותר]

ביקורות שפורסמו על "טיפה אפלה בקליפה":

שועי רז, בבלוג "פרא אדם חושב"
חנה הרציג, בבלוג של אביעד קליינברג
טל אלסטר, ב"העוקץ"

24 תגובות

להגיב
  1. nina ramon / מאי 7 2015 13:52

    יופי! ברכות חמות (:

  2. גידי / מאי 7 2015 14:17

    מזל טוב!
    רכשתי את גרסאת הקינדל. ^_^

  3. יוסףה מקיטון / מאי 7 2015 14:19

    מברוכ, עידן. שיגדל ויעשה אותך גאה 🙂

  4. עידן לנדו / מאי 7 2015 14:20

    שיגדל, וישורון ויבעט.

    תודה לכם.

  5. nunital / מאי 7 2015 14:57

    ברכות חמות. רכשתי עותק מודפס. בהצלחה.

  6. Benny Beit-Hallahmi / מאי 7 2015 15:03

    מזל טוב על 2 הספרים. אין לזלזל בספר האקדמי.

    בני

  7. זיגפריד / מאי 7 2015 16:31

    ברכות ואיחולים. נשמע מעניין מאוד. רכשתי עותק מודפס.

  8. עידית / מאי 7 2015 16:52

    ברכותי. הזמנתי את העותק המודפס.

  9. עידו / מאי 7 2015 18:33

    כבוד ומזל טוב! רק ניטפוק קל: למיטב ידיעתי לי John Berger נהגה ג'ון ברג'ר.

  10. קים / מאי 7 2015 18:48

    ברכות!

  11. עודד / מאי 7 2015 21:49

    בהצלחה.
    מיד אתפנה לרכוש אחד.

  12. עודד / מאי 8 2015 07:20

    רכשתי את הגרסה המודפסת. בהצלחה ! עודד אסף

  13. המחסנאית / מאי 8 2015 15:13

    ברכותיי. ארכוש אבל עדיין מתלבטת אם עותק מודפס או דיגיטלי.

  14. עידן לנדו / מאי 8 2015 16:46

    חכי, תהיה גם גרסת פודקאסט שאני מקריא, ובהמשך מחזמר.

  15. המחסנאית / מאי 8 2015 17:16

    באמת?

    אנא אל תהיה קצר רוח. לפעמים מאחורי התלבטות טרוויאלית לכאורה עומדים עניינים כבדי משקל ומעיקים למתלבט.
    \

  16. Trucos Web / מאי 10 2015 23:52

    בהצלחה! מצויין רכשתי 🙂

  17. talila / מאי 11 2015 00:23

    מרגש ומשמח עידן, תודה וברכות.

  18. יעל / מאי 13 2015 01:37

    מזל טוב! בהצלחה!

  19. אבשלום אליצור / מאי 14 2015 15:45

    קראתי בעניין ובהנאה, כמעט ברצף. משום-מה המאמרים שהכי ריגשו אותי היו דווקא אלה שכתבת בכובע פחות מוכר, כמבקר ספרות. איני יודע אם נכון לכנות אותך כך, אבל הדיון בשאלת כישלונו של דוד אבידן (שלא הייתי מודע לו) להותיר חותם הוא מאיר עיניים. לגבי ישעיהו קורן אודה ואבוש שמעולם לא קראתי אף סיפור שלו אבל יצאתי מספרך צמא להכירו.
    "11 שעות באוטופני" היה קינוח ממש נפלא לסעודה האינטלקטואלית הכבדה הזאת. טוב שביקשתי לארוז הרבה שאריות כדי לחמם ולאכול לאט בימים הבאים.

  20. עידן לנדו / מאי 14 2015 15:58

    תודה מקרב לב, אבשלום. אצלנו בבית אוכלים שאריות מחוממות עד שהן מריחות מוזר, או אנחנו.

  21. avivsky / מאי 16 2015 19:47

    מזל טוב עידן
    מאמריך הם שיעור לכל מי שעוסק בכתיבה "מסאית"

  22. עידן לנדו / מאי 16 2015 20:17

    תודה רבה, אביב.

  23. שובו של גוי ואבוי / מאי 16 2015 22:16

    בהצלחה רבה!

  24. טל / מאי 22 2015 13:37

    מזל טוב, אמצא זמן לקנות ולקרוא (שני דברים שונים בתכלית). זו גם הזדמנות טובה להודות לך. הכתיבה שלך חידדה לי את הצורך בהטלת ב"מובן מאליו". פעמים רבות הצלחת בלשון בהירה כל כך להמשיג תהליכים מורכבים של ביורוקרטיה ודיכוי. במובן הזה קילפת את הקליפה והצגת אמיתות קשות לעיכול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: