אחרי הררי הפרשנויות, הסותרות זו את זו, כדאי אולי לסנן את הטפל ולהבליט את העיקר; כי הטפל שוקע ונעלם, ועם העיקר נחיה עוד שנים ארוכות.
1. האויב האמיתי: המסמכים מוכיחים כי האויב האמיתי של הישראלים אינם הפלסטינים – אלא ממשלת ישראל; והאויב האמיתי של הפלסטינים אינם הישראלים – אלא הרשות הפלסטינית. קשה לחשוב על שיתוף פעולה ציני והרסני כל כך כמו זה שבין שתי ההנהגות הללו, שהקריבו את האינטרסים האמיתיים של בני עמם לטובת שימור אחיזתם בשלטון. העובדה שאחת מהן נבחרה בהליך "דמוקרטי" והשניה לא היא טפלה לחלוטין. שלטון שמשתין בקשת כזאת על אזרחיו מרוקן את המילה "דמוקרטיה" מתוכנה.
2. הבגידה הישראלית: מנהיגת "הרוב השפוי" בפרלמנט הישראלי מתגלה כנץ אולטרה-ימני. לבני דוחה על הסף כל דיון על פשרה במרחב העצום שזכה לכינוי הפיקטיבי "מזרח ירושלים". היא דוחה הצעה שמותירה בידי ישראל את כל השכונות ב"מזרח ירושלים", למעט הר-חומה; הצעה שמותירה על מקומם, ללא פינוי, 413 אלף מתנחלים; הצעה שמחלקת את העיר העתיקה לפי הפרמטרים של קלינטון; הצעה לניהול משותף של הר הבית; ולבסוף, הצעה שנסוגה, לראשונה בהסטוריה, מזכות השיבה הפיזית, ומסתפקת בחזרתם לישראל של 100 אלף פליטים במשך 10 שנים (שממילא יתקזזו עם 300 אלף הפלסטינים שייגרעו משטח ישראל). את כל זה דוחה המנהיגה ציפי לבני, שעדיין רואה את עצמה כמי שפעלה יותר מכל קודמיה לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים. את האשמה בכשלון השיחות היא מגלגלת על כל העולם – ביבי, אבו עלא, הבחירות – רק לא על עצמה. וכדי להעניק חותמת כשרות סופית לכך שמדובר ביונה מדינית של ממש, היא גם מציעה לטרנספר כמה וכמה כפרים ערביים לשטח פלסטין.
בכך שהקשיחה את העמדה הישראלית הרבה מעבר לקווי הסכם טאבה, והדפה את ההצעה הפלסטינית הנוחה ביותר שאי פעם עלתה על שולחן הדיונים – בגדה לבני במנדט שקיבלה מבוחריה, ובפרט מרבבות בוחרי השמאל שערקו לקדימה ממפלגות העבודה ומרצ: המנדט לעשות שלום. אומנם כן, ההצעה אולי לא היתה עוברת ברחוב הפלסטיני; אבל לא משום כך לבני קברה אותה (ואילו היתה מנהיגה אמיתית, היתה חותרת לניסוח הסכם שיש לו סיכוי לעבור, בשני העמים).
ועם כל זאת, אם נחבוש לרגע את כובע הפרשן הפוליטי הציני (כלומר, מן הסוג השכיח בתקשורת): לבני עשתה צעד קריירה מזהיר; לו אני עריקאת, הייתי בודק את האפשרות שמקור ההדלפה בלשכה שלה. פרסום המסמכים ממצב אותה כמנהיגה "שקולה ואחראית" שאינה מתפשרת על מילימטר בנושאי בטחון. עם ישראל אוהב אותה יותר עכשיו, ויגמול לה בבחירות הבאות. עם ישראל אוהב לגמול למי שמפקיר את דמו.
3. הבגידה הפלסטינית: אין מה להכביר מלים על עומק המשת"פיות של ההנהגה הפלסטינית, כפי שהוא נחשף במסמכים. הוויתור על קרקעות יקרות סביב ירושלים, הנכונות לקלוט מאות אלפי מתנחלים לשטח פלסטין, הבוגדנות כלפי עזה, תיאום החיסולים עם השב"כ, וכו' וכו'. כל אלה מציבים את ההנהגה המושחתת של אבו-מאזן ואבו-עלא בשורה אחת עם מנהיגי העולם הערבי שהקרקע בוערת תחת רגליהם בשבועות האחרונים, מזעם ההמונים. בהבדל הקטן: אבו-מאזן וחבריו, להבדיל מבן עלי ומובארק, הם בובות של מנהיגים, לא מנהיגים אמיתיים. גם אם ההצעה מרחיקת הלכת שהגישו לישראלים ב-2008 היתה מתקבלת ברחוב הפלסטיני, לא ההנהגה הנוכחית היתה מצעידה את הפלסטינים אל השלום; גורלה של זו כבר נחרץ להיזרק לפח האשפה של ההסטוריה בהקדם האפשרי.
4. הנאיביות של השמאל: מודעות של יוזמת ז'נבה ו"גוש שלום" מבשרות לכולנו – אהה, הוכח שיש פרטנר פלסטיני. סליחה? בובות הסמרטוטים מרמאללה הם הפרטנר שיבטיח שלום אמת בינינו לבין הפלסטינים? הנהגה שמכרה בנזיד עדשים את עמה – היא הפרטנר שלנו? לגיון השכירים של הסי-אי-איי וצה"ל – הוא זה שישכין שלום? האם לא הגיוני יותר מצידו של מחנה השלום הישראלי לייחל להנהגה פלסטינית אמיתית, שזוכה לאמון ותמיכה רחבים ברחוב הפלסטיני? שוו בנפשכם שממשלת ישראל היתה מתאמת חיסול של מנהיג אופוזיציה ישראלי בידי הביטחון המסכל הפלסטיני. בעצם, שוו בנפשכם שאת ההתנקשות ברחבעם זאבי רקם רקם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עם מוחמד דחלאן. איזו לגיטימיות יש לשלטון שעושה יד אחת עם אויב חיצוני – ועוד עם כוח כובש – לחסל מתנגדים פוליטיים?
עד מתי ישחק השמאל הישראלי ב"נדמה לי"? עם מי בדיוק הוא רוצה לעשות שלום: עם מי שיסכים לכל גחמה ישראלית או עם מי שיכול באמת להבטיח שהשלום יחזיק מעמד? מה האינטרס האמיתי של אזרחי ישראל: לאתר את הפראייר הפלסטיני התורן שיסכים לוותר על אלפי דונמים מעבר לקו הירוק, או אולי לאתר את המנהיג הפלסטיני האותנטי שיהיה מסוגל לאחד מאחוריו את רוב עמו בתמיכה בשלום? (שריקות בוז בקהל: אה, אתה מעדיף את החמאס? התשובה: החמאס יהיה מרכיב – עיקרי או משני – בכל הסכם שייחתם עם הפלסטינים. זאת עובדה שלא קשורה להעדפות הישראליות. כדאי אולי להתעורר אל המציאות).
5. העם, העם: אבו מאזן איננו "פרטנר" יותר מאשר נתניהו. שניהם מייצגים אינטרסים של אליטות צרות ששלום אמת בין העמים הוא מהן והלאה. זה מוותר על הכל, וזה לא מוותר על כלום. אבל הסימטריה נשברת כשפונים אל העם. בעוד שהעם הפלסטיני מבין היטב שהנהגתו מוליכה אותו שולל, העם הישראלי דווקא סבור שהנהגתו מוליכה אותו בטוחות אל עתיד טוב יותר. בעוד שהעם הפלסטיני כבר התנער ממושחתי אש"ף בעזה, ובמוקדם או במאוחר, יעשה זאת גם בגדה, העם הישראלי אינו שוקל אפילו לנער מעליו את מושחתי הליכוד-קדימה-עצמאות-עבודה. בינתיים.
– מגיע לי מזל טוב. יש לי כפתור חדש בצד שמאל: Donate. – מזל טוב על החוצפה. – למה חוצפה? – גם מקבל תרומות מממשלת נורבגיה ומקרן חללי אל-קעידה, וגם מתעלק על הקוראים. – זאת בדיוק הסיבה שאני פונה לקוראים. הליברמנים סגרו לי את הברז. – בכל מקרה זה חוצפה. מי שמע על בלוגרים שגובים כסף על כניסה לאתר שלהם? – אף אחד. גם אני לא. התרגום של Donate זה "לתרום", לא "מוכרחים לשלם". – בכל זאת. – אכן בכל זאת. כבר יש פה ושם בלוגרים שהכניסו את הכפתור הזה לבלוג. כולי תקווה שזה יהפוך לעניין סטנדרטי. אגב, אם זה היה תלוי בי, הייתי באמת הופך את התרומה לתשלום קבע, אבל כרגע זה לא ריאלי. עוד חזון למועד. – טוב, נראה לי שיש כמה וכמה טיעונים מצויינים נגד יוזמת ההתעשרות הקלה שלך, על גביהם של גולשים תמימים. – בוא נשמע. – קודם כל, אתה לא בדיוק תפרן. מכאן החוצפה. וממילא הסכומים הזניחים שייכנסו לחשבונך מן הבלוג הזה לא ישנו הרבה. מכאן הנאיביות. – תגיד, על יצחק תשובה שמעת? – שמעתי. – לא בדיוק תפרן, נכון? – לא בדיוק. – אתה יודע שהוא מחזיק בבעלותו עשרות חניונים בארץ? עכשיו נניח שאתה רוצה לחנות באחד מהם, והמחיר זה 20 ש"ח לשעה. תתחיל להתווכח עם השומר, "תשובה לא בדיוק תפרן, מה הוא כבר ירוויח מה-20 שקל שלי"? – ברור שלא. אין לי ברירה אלא לשלם. אבל אצלך בבלוג יש לי ברירה. – כן, אבל לא זה היה הטיעון שלך. אתה כפרת בזכותי לבקש תמורה על עבודתי בבלוג על סמך חשבון הבנק שלי, לא על סמך הברירות שיש או אין לך. – נו? – נו, מה שזה אומר זה שמצבו הכלכלי של נותן השירות לא רלבנטי לשאלה האם לגיטימי מצידו לדרוש תמורה עבור השירות. ההיגיון המוסרי, שמושתת על יחסי סחר וחליפין מימי קדם, הוא פשוט מאד: אם צד א' משקיע עמל במוצר שצד ב' מפיק ממנו תועלת, ראוי שצד ב' יגמול לצד א' באופן כלשהו. אני גם משער שרוב האנשים משלמים בחניונים של תשובה לא רק כי "אין להם ברירה"; הם מקבלים כמובן מאליו את ההיגיון הזה. – יש לי בעיה עם הגדרת הכתיבה בבלוג כ"מוצר". – אתה צודק, זה לא מובן מאליו. תיכף אני אחזור לזה. אבל תרשה רגע להתעכב על חשבון הבנק שלי, אם כבר נכנסת לי לוורידים. – בבקשה. – אני אומנם לא תפרן, אבל גם לא בדיוק אמיד, אפילו לא מבוסס. החיים באקדמיה אולי נוחים מכל מיני בחינות, אבל רווחה כלכלית איננה אחת מהן. קח משפחה כמו שלי, זוג עם שני ילדים, שים אותם בדירה בתל אביב, ותתחיל לשחוט: משכנתא, הוצאות חינוך, מסים וכו' וכו' – והגעת למעמד בינוני לכל היותר. לפעמים מעמד בינוני מינוס. – מה אתה אומר? – אני אומר שכמו הרבה מאד אנשים אחרים במדינה הזאת, הייתי שמח להרוויח יותר. לא כדי להתעשר, רק כדי לרופף קצת את עניבת החנק הכלכלית שאני נתון בה רוב הזמן. זה לא בושה לומר שאני זקוק לעוד כסף; כמו שאומרים, "לא עשיתי שום דבר רע". – כבר הסכמנו שמצבך הכלכלי לא רלבנטי. – נכון. מה שרלבנטי, תמיד, זה לשמור על דיוק. גם כשמפריחים השערות לגבי משכורות של הזולת. – אוקיי. בוא נחזור לעניין התמוה הזה, הגדרת הפוסטים שאתה כותב כ"מוצר". – כאן הבעיה היא אחרת. הבעיה היא לשכנע אנשים שעמל אינטלקטואלי הוא ככל עמל אחר, וגם אם התוצר שלו איננו חפץ פיזי (כמו ארון, או ארגז ירקות, או שבב סיליקון), הוא מגלם בתוכו לא פחות מאמץ. והמאמץ ראוי לתמורה. – אתה לא מגלה כאן את אמריקה. בכל פעם שאני רוכש ספר או דיסק אני מסכים במובלע לאמירה הזאת. – כן, אבל משום מה נדמה לאנשים שלמלים נטו, שלא מודפסות על דף, אין עלוּת. קח למשל אנשי ספרות או אקדמיה ממדעי הרוח. כל שני וחמישי תראה אותם נודדים בין ערב השקה אחד למשנהו, בין יום עיון כזה או אחר. מבקשים מהם לכתוב "כמה מלים", "לשאת דברים" (אם אפשר – "אחרי שקראתם את הספר"). עבודת ההכנה יכולה לקחת כמה שעות טובות. אבל מישהו יחשוב בכלל לתגמל אותם כספית? מישהו יעלה על דעתו שמן הראוי שחלק סמלי מדמי הכניסה לאירוע יגיע לכיסם של מי שהשקיעו למלא אותו בתוכן – גם אם התוכן הוא מלים ורעיונות בלבד? – מי שמרשה שידרכו עליו פעם אחת, שלא יתלונן שממשיכים לדרוך עליו. – אתה צודק לגמרי. ובאינטרנט הפכה הנורמה האבסורדית הזאת – הכל חינם, מן הזוטות התפלות ביותר ועד למאמרים המושקעים ביותר – למקוממת עוד יותר. לעזאזל, יש לך מושג כמה שעות וימים אני מכלה באיסוף לינקים, בחיבור עובדות ורעיונות, בתחקירים לקראת פוסטים? מה ההבדל בין מאמר שנכרך בספר לבין מאמר ששוגר כקובץ של ביטים לאינטרנט? – המדיום, כמובן. – כן, אבל כשאתה משלם על ספר, אתה לא משלם על עלות הנייר והדבק. ליתר דיוק, עלות ההפקה היא רק חלק אחד ממה שאתה משלם. חלק נכבד לא פחות הוא תגמול ליוצר, ביטוי של הערכתך למאמץ, הזמן והדמיון שהוא השקיע בחיבור הטקסט שרכשת. ובהבט הזה – אין שום הבדל בין מאמר שמופיע בספר או עיתון לבין פוסט שמופיע בבלוג. לפעמים אפילו להיפך. – מה להיפך? – נו, לא צריך להיות גאון תקשורתי כדי להבחין שבשנים האחרונות, המסה העיקרית של הכתיבה האכותית בעברית לא מופיעה בדפוס. היא פורחת באינטרנט. בכתיבה אכותית אני כולל בראש ובראשונה דיווחי חדשות ופרשנות, ניתוחים פוליטיים וחברתיים; ובהמשך, גם כתיבה מסאית, יצירות פרוזה, צילום ואמנות וכד'. – יש גם לא מעט זבל. – בלי ספק. אבל אפילו 90% זבל לא יכולים לגרוע מערכם של 10% איכות. גם כשאתה קונה עיתון של סוף שבוע, אתה סוחב הביתה ערימה של דפים גדושים בזבל, זבל תוכן או זבל פרסומי, רק כדי להתעמק באחוזים הבודדים של הכתיבה האכותית שעדיין שרדה שם. – אתה בעצם אומר שהבלוג שלך יותר אכותי וחשוב מטורים של פרשנים כמו נחום ברנע ועופר שלח? – אני לא אתן ציונים לעצמי. הנקודה שלי היא כללית יותר. כדי לדעת מה קורה היום בארץ ובעולם, אני לא נזקק לשום מדיום מודפס. לחלק הארי של המקורות שלי אין בכלל מהדורה מודפסת. ביחס לכתיבה לא-חדשותית, המגוון העצום והעשיר של בלוגים אכותיים מספק את צרכיי די והותר. כשנופל אל ידיי, מדי פעם, טור בעיתון של ברנע או שלח, אני לא יכול שלא להניד ראשי בעצב. זה כמו לעמוד באולם איימקס ולהתבונן בקבוצה של אנשים סגורה בחדר, שמתמוגגת כל שבוע מחדש מפלאיו של מקרן שיקופיות עתיק. הכתיבה האכותית באינטרנט מעודכנת יותר, נוקבת יותר, משכילה יותר, מצחיקה יותר, מאתגרת יותר, ובקיצור, שווה הרבה יותר מן הכתיבה האכותית בעיתונים. – בגדול, אני מסכים איתך. איפה כאן הבעיה? – נו, אז למה לעזאזל מגיעות לכל ה"טאלנטים" העבשים האלה בעיתונים משכורות עתק, בעוד שכל חגב אינטרנט מתחיל, ששם אותם בכיס, לא רואה גרוש עבור עמלו? – אף אחד לא מכריח את החגב להמשיך לכתוב. – בעניין הזה תרשה לי לחלוק עליך. להרבה אנשים הכתיבה היא צורך פנימי. אבל זה באמת לא העניין כאן. אני מחזיר אותך להגיון הסחר: למה סחורה פגומה מתוגמלת באלפי שקלים לחודש, וסחורה משובחת נזרקת חינם ברחובות, בלי שום הכרה ותמורה? – הרי אתה בעצמך אומר שרוב הבלוגרים כותבים קודם כל בשביל עצמם. זה צורך פנימי. אז למה מגיע להם תגמול על פעילות שעצם עשייתה מתגמלת אותם?
– אהה. ולמה מגיע לצייר, שמרגיש כורח פנימי להמשיך לצייר, שיקנו את הציורים שלו בכסף? ולמה מגיע לסופר שלא יכול לחדול מן הכתיבה תשלום עבור ספריו? שיגידו תודה שנותנים להם ליצור, ושיתרמו את פרי עמלם חינם אין כסף לכל דורש. לא ככה? – אז מה אתה מציע? – אתה שואל אותי על הטווח הקצר או הטווח הארוך? – נתחיל מהארוך. מה החזון האידאלי שלך? – החזון שלי מיושן לגמרי, ממש מרופט. שיתאגדו קבוצות של כותבים טובים תחת כתובת אחת, תחת ניהול משותף, ויגבו דמי כניסה מכל גולש. כלל ההכנסות יתחלקו בין הכותבים לפי גודל השקעתם באתר. – קוראים לזה עיתון, או מגזין. – רק באינטרנט. – וזה בא עם כל התחלואים המוכרים. – מה, אתה מדבר על שטחי פירסום, קריצה למכנה המשותף הנמוך ביותר, לחצים של בעלי הון וכדומה? – זאת רק ההתחלה. – אבל כמובן שלא זה המודל שעומד לנגד עיני. תחשוב יותר בכיוון של סינדיקאט, של קומונה, של קהילה שיתופית. – תקרא לזה איך שאתה רוצה. בשורה התחתונה מדובר באתר אינטרנט שמוכר תוכן – פוליטי, תרבותי, ספרותי – תמורת כסף. – נו ו…? – וזה כבר נוסה, וקרס. – אתה מתכוון ל"מגזין אחר", עליו השלום? – כמובן. – טוב, הבעיה שם, בעצם הבעיות שם היו אקוטיות בלי קשר. קודם כל – הוא לא היה "אחר" בשום מובן (למעט דמי הכניסה). הוא היה מגזין מן הסוג שקיים בכל עיתון גדול. אותם תכנים מעייפים ושגרתיים. בעיה שנייה היתה רון מיברג, בעייה שלישית היתה רון מיברג, ובעיה רביעית היתה רון מיברג. – לא רק. – נכון, לא רק. אני מסכים שהמודל שהוא ניסה היה מוקדם לזמנו. אנשים עדיין לא מוכנים לשלם עבור כתיבה טובה. זאת בדיוק הבעיה שאני מדבר עליה. ומנסה לתקוף אותה. ולשנות את כללי המשחק. – אתה הקטון? – אני הקטון ובעקבותי, אני מקווה, הרבה גדולים אחרים. – מהפכה? – אינשאללה. בחזוני אני רואה אינטרנט ללא ניצול, שבו כל השקעה זוכה לתמורה, שבו עמל אינטלקטואלי מוכר כערכו, שבו, קרוב לוודאי, גם הכותבים ישתדלו יותר, יקפידו יותר, ביודעם שמישהו משלם עבור עמלם. – חה חה. – זה מעניין. מעניין שכל עוד אני מדבר על ניצול של אחרים, מקשיבים לי (או לפחות לא לועגים לי). ברגע שאני מתחיל לדבר על הניצול שלי – האוזניים נאטמות ונשמעים גיחוכים בקהל. – תאשים רק את עצמך. מי שדואג רק לאחרים כל הזמן, אף אחד לא ידאג לו. – אני באמת מאשים את עצמי. וגם מתבייש. – במה? – מתבייש שחיכיתי כל כך הרבה זמן להעלות את הדרישה המובנת מאליה הזאת. מתבייש שמחלתי על כבודי בלי סיבה. – טוב, אל תהיה קשה כל כך עם עצמך. כולם במצבך. זה פשוט הסטטוס קוו. – הסטטוס קוו הוא גם שישראל שודדת את הפלסטינים מדי יום, ותאגידי המים והחשמל שודדים את כולנו מדי יום, ותקציב הביטחון שודד את תקציבי הבריאות והחינוך מדי יום. ובכל זאת, על כל הסטטוס קווים האלה אני ואחרים מוחים. על שוד האינטרנט הגדול – אף אחד לא מוחה. – אולי כי השד, כלומר השוד, לא נורא כל כך. – הוא נורא. עוול הוא עוול, לא משנה כמה אנשים משלימים איתו. – אז למה אנחנו לא רואים את כפתור ה-Donate הזה אצל הרבה יותר בלוגרים? למה אף אחד לא מבין את מה שכל כך זועק לעין? – מבינים ושותקים. הבלוגרים לא שונים מכל מגזר אחר בישראל: אוכלים חרא ומתרגלים. ויש גם מחסום בושה. בושה לדרוש כסף. – למה?
– זה כאילו עניין לא נעים, מלוכלך. אתה יודע למי בארץ אין בעיה לדרוש כסף? לעשירים, כמובן. לטייקונים. הגיע הזמן שמחסום הבושה של הבלוגרים ייפרץ בעניין הזה.
– אתה יודע איך כל זה נראה? זה נראה כאילו עידן לנדו מת לעשות קופה קטנה מהבלוג שלו, אבל לא נעים לו וכל זה, אז הוא עטף את הבושה הזאת במין תרגיל אינטלקטואלי פתלתל על צדק ואי-צדק באינטרנט, עמל ותמורה ושאר מרעין בישין. לא מכובד. – אולי זה זה נראה ככה. אבל זה לא. המחשבות האלה, על המעמד השפל, הבזוי, של עמל אינטלקטואלי בחברה שלנו, מלוות אותי הרבה שנים. עוד לפני שבכלל ידעתי שיש כזה דבר אינטרנט. ועוד משהו. – מה? – על הזין שלי איך שזה נראה. זה מרגיש הדבר הכי נכון לעשות. – עם סובטיליות לא מתווכחים. בכל מקרה, מה אתה מציע בטווח הקרוב? – תלחץ על Donate, למעלה משמאל, ואז תמשיך לפי ההוראות. – בסדר, בסדר. שאלתי מה אתה מציע באופן כללי? – אני שולח מכאן קריאה נרגשת לכל הבלוגרים והבלוגריות בארץ: התקינו לאלתר כפתור Donate בבלוג שלכם! זה די פשוט (הוראות – כאן). למעשה, אני לא מבין למה זאת לא ברירת המחדל של וורדפרס, שצריך יהיה להתאמץ כדי לבטל אותה. בדיוק כמו שתשלום עבור עיתון הוא ברירת המחדל, וחטיפה שלו מדוכן העיתונים, בלי לשלם, היא אופציה טעונת הצדקה. – אבל תרומה היא עניין שנתון לבחירה של כל גולש וגולש. איך זה בדיוק מתקן את העוול העקרוני הזה שדיברת עליו? – זאת התחלה. חייבים להתחיל איפשהו. וההתחלה הזאת תפיץ רעיון רדיקלי ברחבי הרשת: יש מחיר גם לטקסטים. אתה אולי עדיין לא מוכן לשלם אותו, אבל כבר יש מסביבך אנשים שמוכנים. אני מקווה מאד שזה יהפוך לתנועה המונית, שיום אחד נסתכל סביב ונראה שעצם האפשרות ליהנות מפרי עמלם של אחרים מבלי לשלם על כך – תהפוך להיות עניין מביש ומגונה (כמו שקרה ללבישת מעילי פרווה). – אבל אני עדיין לא תופס איך זה יעבוד. כלכלית. בוא נדבר ת'כלס. כמה אתה מצפה שישלמו לך? – עם סחור סחור או בלי סחור סחור? – בלי. – 5 שקלים לחודש נראה לי סביר. – מה?? אתה מטורף?? הרי אני גולש בעשרות בלוגים בחודש. אתה קולט באיזו הוצאה מדובר? למי יש כל כך הרבה כסף לפרנס את כל הקשקשנים ברשת? – לאף אחד. וזה גם לא הרעיון. – אז איך זה יעבוד? – לכל אחד יש אתרים קבועים שהוא פוקד אותם. בוא נצטמצם לבלוגים. כמה בלוגים אתה קורא באדיקות? ממש עוקב מקרוב אחרי כל פוסט, מבקר שוב ושוב לראות מה התחדש בתגובות? תסכים אתי שלא הרבה. – לא יודע, אולי 5, אולי 10. – אוקיי, אז בוא נסכים שאתה משלם רק לחמשת "הכבדים" ביותר שלך. אלה שאתה צורך באופן קבוע, לאורך חודשים ארוכים. שכבר הוכיחו לך באותות ובמופתים שהם "נותנים תמורה לאגרה". זה יוצא 25 ש"ח בחודש. תעמוד בזה? – לא יודע… גם ככה יש לי מלא הוצאות. – כן, כן. השאלה היא אם הרווח האישי שלך מן הכתיבה האכותית ברשת – פתיחת אופקים, התוודעות לעובדות לא מוכרות, לרעיונות מסעירים, לאנשים יוצאי דופן – האם כל זה לא שווה לך 25 שקל בחודש. תן לי להזכיר לך משהו. עד לפני כמה שנים, רבים מאיתנו היו קונים עיתון כל יום. אתה קולט? כל יום, חבילת הדפים הזאת. הרי מדובר בעשרות שקלים בחודש. והנה, ירדה מעלינו כל ההוצאה הזאת, הודות לאינטרנט. לא נראה לך שלקזז 25 שקל מן הרווח החודשי הזה – לטובת הכותבים שאתה הכי מעריך ברשת – יהיה מוצדק? – תראה, יש לי היסוסים. נגיד אני מתחיל לשלם לאיזה בלוגר, ופתאום הוא יורד מהרשת לחודשיים. הרי אין לי חוזה איתו. יוצא ששילמתי על פארש. לקח את הכסף וברח. – מה זה ברח… אולי אפילו קנה איתו מכרה יהלומים בקמרון. אבל ממה אתה בעצם דואג? מישהו אמר לך לשלם מראש? תשלם בדיעבד. תתאים את התשלום לכמות ואיכות הפוסטים שהתפרסמו בחודש האחרון. הרי הכל בשליטתך. נהנית מעל למצופה? צ'פר את הבלוגר. לא נהנית? זמבר אותו, אל תיתן גרוש. – מה לגבי כל החודשים והשנים שנהניתי בהם בלי לשלם כלום? – אתה שואל לדעתי? – כן. – לדעתי חמסת בלי בושה את פרי עמלו של הבלוגר. עכשיו ניתנת לך הזדמנות לתקן. שלם לו על העבר, והוא יוותר לך על הריבית וההצמדה… – באמת תודה. אבל אתה יודע מה הכי מציק לי? – מה? – שאני אשלם, כמו פראייר, ואחרים לא ישלמו. – ואתה יודע מה הכי מציק לי? – מה? – שאני עובד על הבלוג, כמו פראייר, ואף אחד לא משלם. – איך יוצאים מזה? – אולי מניחים בצד את החישובים מי יוצא ומי לא יוצא פראייר? אולי כל אחד ישפוט את עצמו, מול הראי, ויחליט מה נכון בשבילו? – סבבה. רק ברור לך… – שאני לא אראה גרוש? – כן. – ברור לגמרי. אתה הרי יודע שאני לא כותב בשביל הכסף. – אז בשביל מה? – בוא נעשה עסק. אני לא אשאל אותך למה אתה קורא אותי, ואתה לא תשאל אותי למה אני כותב בשבילך. – צודק. למה לחטט בפצעים. – בדיוק. אז אתה תורם? – תרמתי במשרד.
בימים האחרונים אני מסתובב בתחושה לא נעימה שמסתירים ממני סוד. התחושה לא נעימה במיוחד, כי לפי כל הסימנים – כל המדינה שותפה לסוד הזה. חוץ ממני. כולם יודעים משהו שאני לא. כולם יודעים את התשובה לשאלה: למה זה חשוב שברק פרש מהעבודה?
רק אני לא יודע.
איך אני יודע שכולם יודעים? כי כולם מאד נרגשים ונסערים מן המהלך הזה. עוצמת האמוציות שעוררה הפרישה של ברק מהעבודה לא זכורה לי מאז האירוע ההסטורי האחרון שטילטל את חיינו – הפרישה של מיקי חיימוביץ' מחדשות 10. גם אז הסקתי שמדובר במהלך חשוב, לפי עוצמת התגובות.
התיישבתי עם דף ועט ורשמתי לפני סדרת שאלות שעליהן התחייבתי לענות בכנות:
1. האם הפרישה של ברק תשנה במשהו את מדיניות הביטחון של ישראל?
2. האם הפרישה של ברק תשנה במשהו את מעמדה הבינלאומי של ישראל?
3. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על חייהם של 2 מיליון האסירים בגטו עזה?
4. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על הסיכויים של תושבי הדרום לחטוף טילים?
5. האם הפרישה של ברק תזרז את המלחמה הבאה?
6. האם הפרישה של ברק תמנע את המלחמה הבאה?
7. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על מהלכי הטיהור האתני ברחבי ארץ ישראל ופלסטין?
8. האם הפרישה של ברק תבשר תוספת תקציבית משמעותית לחינוך, לבריאות ולרווחה?
ככל שאימצתי את מוחי, התשובה היתה תמיד אחת: לא. למעשה, לא יכולתי לחשוב על שום הבט של מדיניות שלטונית שנוגע לחיים שלי ושל סובבי אשר מושפע באופן כלשהו מהפרישה של ברק.
אפשר כמובן לכתוב מאמר שלם על כל סעיף וסעיף. אבל גיליתי שהמסקנות מבליחות בבהירות מהממת מול עיניי כשאני מבצע ניסוי מחשבתי פשוט: נניח שברק ממשיך לכהן בתפקידו כשר ביטחון עד סוף הקדנציה שלו. במקרה זה, ברור שהפרישה לא משנה כלום. אם כך, נניח שהוא מוחלף מחר בבוקר בכל פוליטיקאי אחר שמועמדותו נשקלת לתפקיד (מחקו את המיותר: מופז/וילנאי/יעלון/פלד/פואד/דיכטר). נו, גם אז לא צפוי שום שינוי אמיתי. מי שיכול להצביע על הבדלים משמעותיים בין התפיסה הבטחונית/מדינית של ברק לזו של הצמרת הפוליטית בכללותה – שיקום. ברק דומה להם והם דומים לברק.
מה שמעצים עוד יותר את החידה: למה כולם שונאים אותו כל כך, אם כולם דומים לו כל כך?
טוב, בדרך האלימינציה הגעתי למסקנה שכנראה צווחות הזעזוע שחלפו מעל ראשי היו קשורות לגורלה של מפלגת העבודה, או הכנסת, ולא לגורל המדינה ואזרחיה. הפכתי את הדף לצד שני ורשמתי עוד סדרת שאלות שגם עליהן התחייבתי לענות בכנות:
1. האם מפלגת העבודה לא היתה נופחת את נשמתה אלמלא הפרישה של ברק?
2. האם קיומה של מפלגת העבודה בהרכבה הנוכחי חשוב, או אפילו רצוי לדמוקרטיה?
3. האם "מפלגה היא כמו בית"?
4. האם ראוי לאדם הגון לקיים יחסים רגשיים עזים עם גוף ביורוקרטי של עסקנים?
5. האם האנרגיה הפוליטית והעשייה הפוליטית מתמצות ברמה המפלגתית?
6. האם הבעיות האמיתיות של אזרחי ישראל מעסיקות את המפלגות הפוליטיות?
7. האם מאחורי השמות יואל חסון וישראל חסון, חיים כץ וישראל כץ, אמנון כהן ויצחק כהן, משה מטלון ומשה כחלון – עומדים אנשים שונים?
8. האם הרגישות המופלגת של חברי הכנסת לריחות צחנה מעניינת אותי?
גם כאן, ככל שאימצתי את מוחי, התשובה היתה תמיד אחת: לא. החידה נותרה בעינה: למה זה חשוב שברק פרש מהעבודה?
האפשרות האחרונה שעלתה במוחי, אבל סילקתי אותה בהינף יד מזלזל, היתה שמדובר פשוט בסנסציה רכילותית שנופחה לממדי ענק בידי מערך משומן של טבלואידים, פוליטיקאים תאבי פרסום, בלוגרים מתלהמים, ואומה קרועת-עיניים, רעבה לדרמות בנוסח "האח הגדול". אבל לא, זה לא יכול להיות. הסוד נותר חתום בפניי.
סערת הרוחות סביב החלטת הכנסת לחקור את מקורות המימון של ארגוני השמאל השכיחה את העובדה שמצב הדמוקרטיה הישראלית בכי רע גם בלי הוועדה הזאת, שהיא עדיין בגדר איום פוטנציאלי בלבד, ולא ממשי. וכבר ברור לכל מי שטרח לברר, שתוצאות ה"בדיקה" של הוועדה לא יגיעו לכדי הפללה כלשהי. נכון לעכשיו, מדובר באיום בלי שיניים.
יותר מכך, במציאות הישראלית מקופחות מדי יום זכויות הרבה יותר בסיסיות וקריטיות מאשר הזכות לחופש הדעה והדיבור. בכך איני רוצה, חלילה, להקל ראש במיזם הרודפָני של ח"כ פאינה קירשנבאום; עצם קיומו של הבלוג הזה, כמו גם רשת עניפה של ארגונים ועמותות, עלולים לעבור מן העולם אם בשלב הבא, אחרי ועדת הבדיקה, יעלו הצעות חוק דרקוניות יותר ויותר, שיטילו סנקציות על דעות "חתרניות". כל מה שאני רוצה לומר הוא שגם בשבועיים הסוערים האלה, שבהם חופש הביטוי שלנו היה נתון למתקפה ארסית שכזאת – קרו דברים הרבה יותר חמורים.
למשל, צה"ל הרג שלושהפלסטיניםחפים מפשע (או ארבעה). למשל, התפרסם דו"ח "רופאים לזכויות אדם" שחושף את תרמית ה"הקלות" בסגר על עזה, ונתונים מזעזעים כמו: יותר מ-60% מתושבי הרצועה (כמעט מליון נפש) סובלים מחוסר ביטחון תזונתי; ענפי החקלאות והדיג קרסו בגלל איסורי ההתקרבות לגדר והיציאה לים; תשתיות המים והביוב עדיין לא תוקנו מאז "עופרת יצוקה" (ישראל לא מתירה הכנסת חלפים), וזיהום המים ברצועה הביא לכך שבאחת מכל חמש משפחות יש ילד עד גיל 5 שסובל מ"תסמונת התינוק הכחול" או שלשולים.
ולמשל, חדשות טריות מאתמול: צה"ל הרס 13 מבני מגורים ובית ספר יסודי בכפר דקייקה שבאזור חברון, והותיר300 איש חסרי בית(כן, שוב בדואים).
כל אלה, בשיקול מוסרי פשוט, חמורים הרבה יותר מן הסכנה הפוטנציאלית שרובצת לפתחו של חופש הביטוי בישראל. מדובר בפשעים שכבר בוצעו נגד גופם וחייהם של אנשים. ובכל זאת, הפשעים האלה לא הביאו, וכנראה גם לא יביאו, את אנשי הרוח הישראלים לפרסם גילוי דעת כה עז ובוטה, שמכריז כי "יאבד השלטון בישראל כל שארית של לגיטימיות. כל פעולותיו, כל חוקיו, כל דרישותיו מהאזרחים יהיו בלתי חוקיות בעליל." למה? למה קרוב חופש הביטוי לליבם של אינטלקטואלים הרבה יותר מן הזכות לחיים, לקורת גג, לפרנסה, לבריאות? אולי בגלל שכל הזכויות הללו מובטחות להם כדבר מובן מאליו? אולי בגלל שהם לוקים, כמו כל אחד אחר, בכשל אמפאתי בסיסי? את ההשערות שלי בעניין כבר פרסתי במקום אחר, כעת נעבור להתפתחות האחרונה ב"אבולוציה של הרדיפה הפוליטית": המאסרים הפוליטיים.
מוחמד חטיב
הידיעה המדהימה ביותר בשבועיים האחרונים בישראל לא דווחה באף כלי תקשורת, למעט דיווח לקוני ב"ואללה": מוחמד חטיב, חבר הוועדה העממית של בילעין וממנהיגי המחאה נגד הגדר, זוכה מכל האישומים נגדו (הסתה, פעילות למען התאחדות אסורה, והפרעה לחייל). התדהמה נובעת מכך שחטיב זוכה בידי שופטת צבאית, בבית דין צבאי, וזאת על אף שבמשך שנה וחצי, מאז מעצרו הראשון, הציגו כוחות הביטחון את חטיב כגורם שמסית לאלימות ומתסיס לפעילות לא חוקית; צו הרחקה שהוצא נגדו אסר עליו להימצא ברדיוס של 10 ק"מ מהכפר בכל יום שישי בין 12 ל-6 בערב (שעת קיום ההפגנות).
בית הדין הצבאי מתח ביקורת נוקבת על גורמי החקירה, וקבע כי "אין כל ראיה הקושרת את הנאשם באופן אישי לביצוע אחת מעבירות אלו לכל אורך התקופה". זיכוי גורף כזה הוא באמת כמעט חסר תקדים.
והנה, רס"ן שרון ריבלין אחאי, שופטת אחת יחידה ותמה, עמדה ושאלה: למה? וכל התותחים וכל החיילים, וכל חוקרי השב"כ וכל קציני התביעה, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. על כן זיכתה השופטת את מוחמד חטיב מחמת "ספק סביר". ועל כך מגיע לה, לרס"ן ריבלין אחאי, בלי שום ציניות, פרס ישראל למשפט.
מגיע לה פרס ישראל על כך שעשתה את המובן מאליו: העניקה לנאשם פלסטיני את חזקת החפות בדיוק כמו שמעניק בית משפט אזרחי לנאשם ישראלי; והציבה לתביעה רף ראיות בדיוק כמו שמציב בית משפט אזרחי בישראל; ולא מיצמצה מול "שיקולי הביטחון" המאיימים, ולא היה עליה מורא "חומר הראיות החסוי". בפסק הדין המפורט שלה (תודתי נתונה לעו"ד גבי לסקי), קובעת השופטת שעדויות הנערים מבילעין שהוצגו נגד חטיב היו כלליות ולא קשרו אותו לשום פעילות אלימה באירוע ספציפי כלשהו. יותר מכך, הבלבול הרב שבעדויות מעמיד בספק את טענת התביעה כי "ועדת הגדר" של בילעין היא גורם שפועל כגוף אחד או בדרך אחת. שימו לב לקביעה הבאה של השופטת:
"התביעה לא טענה כי פעילות ציבורית כנגד הגדר מהווה עבירה ואף לא טענה שארגון תהלוכות מחאה נגד הגדר מהווה עבירה. התביעה ייחסה לנאשם עבירות של הסתה לאלימות ושל הפרעה לחייל וביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת משך תקופה של שנים רבות. כאמור, אין כל ראיה הקושרת את הנאשם באופן אישי לביצוע אחת מעבירות אלו לכל אורך התקופה".
במלים אחרות: בית המשפט מסרב לשחק את המשחק הבזוי של הצבא – למנוע פעילות חוקית באמצעות היתלות בסעיפי חוק שלכאורה אינם קשורים לפעילות הזאת. בית המשפט הבהיר לתביעה הצבאית: אם ברצונכם להאשים אדם בהסתה לאלימות, אנא הביאו הוכחות משכנעות יותר מאשר להצמיד את שמו עשרות פעמים אל המלים "ועדת הגדר" ו"תהלוכות מחאה".
אשר על כן – פרס ישראל לרס"ן ריבלין אחאי. ויחד עם זאת – לא פרס זכויות האדם. משום שגם השופטת הנכבדה מבהירה, בדברי הסיכום שלה, היכן עובר הגבול הברור של הגנה על זכויות הפלסטיני. את הטענה להגנה מן הצדק – לפיה אין להאשים את חטיב כיוון שמחאתו כוונה נגד גדר בלתי חוקית שגוזלת את אדמתו – פטרה השופטת כ"סרת טעם". "האם אדם המסית את צעירי כפרו", שואלת השופטת, "לסכן חיי אחרים, ואגב כך, לסכן את חייהם שלהם, יהא מאבקו מוצדק באשר יהא, ראוי לחסות תחת פרשנות מצמצמת של העבירה?… איש לא העמיד את הנאשם לדין בגין מחאה על גזל אדמתו. הוא הועמד לדין בגין הסתה לאלימות ובכך אין הוא ראוי להגנה זו" (קרי, הגנה הנשענת על צידקת המחאה).
בכך מבטאת השופטת את הכתם העיוור של כלל אזרחי ישראל: הכיבוש עצמו, הצבת גדר בין אדם לבין אדמתו, נישול ורישוש של אלפי פלסטינים – אינם בגדר "אלימות". אבל השלכת אבן על מי שמחולל אותם – היא אלימות. יותר מכך: "יהא מאבקו מוצדק באשר יהא" – אדם אינו רשאי אפילו להרים אבן נגד מי שגוזל את אדמתו (שלא לומר הורג בבני משפחתו). מוצדק באשר יהא. לפי הגיון זה, גם מורדי גטו ורשה ראויים לכל גינוי על כי אחזו בנשק (ולא רק אבנים!) ונקטו באלימות בלתי חוקית נגד הריבון ששלל מהם את חירותם. צודקים או לא – חובה על הנרמסים תמיד לשמור על נימוס בסיסי כלפי הרומסים.
עבדאללה אבו-רחמה
בניגוד למוחמד חטיב, עמיתו למאבק בבילעין, עבדאללה אבו-רחמה, לא נהנה מחסד מקרי שכזה. אבו-רחמה יושב בכלא הישראלי מעל לשנה; הוא האסיר הפוליטי המפורסם ביותר כיום בישראל (אחרי שחרורו של וענונו). העובדה שהוא כמעט אינו מוכר לציבור הישראלי רק מעידה על הניתוק של הציבור הזה מדעת הקהל העולמית.
עבדאללה אבו-רחמה הוא יו"ר הוועדה העממית של בילעין. באוגוסט השנה הורשע בהסתה לידוי אבנים ובארגון הפגנות לא חוקיות נגד גדר ההפרדה. מפסק הדין נמחק האישום המופרך של החזקת נשק (אבו-רחמה אסף רימוני גז משומשים של צה"ל והציג אותם בתערוכה; הצבא קיווה "להוכיח" שבכך הוא צובר נשק). באוקטובר נגזר דינו ל-12 חודשי מאסר בפועל (אחרי שהיה במעצר כבר 10 חודשים), 6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי של 5,000 ש"ח.
עבדאללה אבו רחמה
עבדאללה אבו-רחמה הוא מנהיג פוליטי של תנועת מחאה עממית – לא מפעיל של חוליות טרור. ההתנגדות שלו לגזל הלא חוקי של אדמות בילעין גלויה לחלוטין, הוא משתף פעולה עם פעילים בארץ ובעולם. הוא מוכר לשרת החוץ של האיחוד האירופי ולחתן פרס נובל לשלום, דזמונד טוטו. תמיכתם לא הועילה לו.
לרשויות לא היה שום בדל ראיה שהוא היה מעורב בפעילות אלימה כלשהי. כל הראיות נגדו התבססו על עדויות של נערים מבילעין, שהוצאו תחת התעללות ואיומים, ונכתבו בעברית, שפה שהנערים אינם יודעים לקרוא. על שיטות ההפללה שנוקט בהן השב"כ נגד פעילי בילעין ונעלין, שלקוחות היישר מספרי ההדרכה של השטאזי, אפשר לקרוא כאן.
אבו-רחמה הורשע על יסוד צו צבאי מס' 101, כלי משפטי דרקוני, אשר לא נעשה בו שימוש מאז האינתיפאדה הראשונה. הצו אוסר על כל אדם בשטחים "להשפיע על דעת הקהל באזור [הגדה המערבית] באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", ומחייב הצטיידות ברישיון עבור כל אספה של עשרה בני אדם ומעלה במקום שבו מושמע נאום על נושא "היכול להתפרש כמדיני". במלים אחרות – מדובר בחוק לרדיפה פוליטית פאר-אקסלנס (שהרי המדינה פטורה אפילו מהוכחת פגיעה פוטנציאלית ב"שלום הציבור", ונניח לרגע את העובדה הפעוטה שהציבור הנפגע, בעיני החוק הישראלי, הוא תמיד ציבור יהודי). ארגון HRW פירסם ניתוח מדוקדק של פסק הדין בעניינו של עבדאללה אבו-רחמה, פסק-דין שראוי להתנוסס בראש בעמוד הקלון של מערכת המשפט הישראלית. הקריאה מומלצת.
כל זה לא הספיק לרשויות הביטחון. לפני חודש, כשתמה תקופת מאסרו של אבו-רחמה והוא היה אמור לצאת לחופשי, דרשה התביעה הצבאית להאריך את המעצר. בית המשפט הצבאי לערעורים סיפק את חותמת הגומי הדרושה ואישר את הארכת המעצר (לבעלי קיבה עמידה במיוחד, הנה הטקסט המסליד הזה). שלשום נגזרה הארכת המעצר לעוד 3 חודשים (שוב, שום סיקור בתקשורת הישראלית, למעט איזכור קצרצר ב"ואללה").
הנה כי כן, החוק שם לצחוק את החוק. תמה תקופת מאסרך? לא בעיה, אפשר להאריך אותה. הרי אתה עדיין מתנגד לגדר, לא? תמשיך לארגן הפגנות, לא? בואו נחיל את צו 101 על עבירות שעוד לא בוצעו, ונגמור עם זה לפני שזה מתחיל.
כמובן שעבדאללה אבו-רחמה ימשיך בדרכו. ככה זה עם אנשי עקרונות, ובמיוחד כאלה שהצדק איתם. הכלא הישראלי, הוא כותב, לא ישבור את רוחו. רק מדינת ישראל – רשעה, טיפשה, ונטולת זיכרון הסטורי – מסוגלת לחשוב שמאסר של מנהיגים פוליטיים לגיטימיים יכול לשבור את תנועות המחאה שמאחוריהם.
עדנאן ר'יית'
לפני כשבועיים הוצא "צו תיחום מגורים" נגד עדנאן ר'יית', תושב שכונת אל-בוסתאן בכפר סילוואן. הצו, החתום בידי מפקד פיקוד העורף, אלוף יאיר גולן, מגרש את ר'יית' מ"מרחב העיר ירושלים וסביבותיה" למשך 4 חודשים. לר'יית' בן ה-35 יש 4 ילדים, הקטן בהם תינוק בן 11 חודשים. נכון לעכשיו עיכב בית המשפט העליון את ביצוע הצו עד לבירור העתירה של ר'יית'. הוא עדיין לא אסיר פוליטי, אבל בקרוב יהפוך לגולה פוליטי.
ר'יית' הוא פעיל פוליטי המזוהה עם הפת"ח. עיקר פעילותו בסילוואן מתמקדת במחאה נגד תכנית "גן המלך" שעתידה להרוס 22 בתים בשכונת מגוריו, אל-בוסתאן. על התכנית הזאת, ושאר מהלכי הטרנספר הזוחל בסילוואן, כתבתי כאן בהרחבה.
עדנאן ר'יית'
במלים אחרות: ר'יית' עושה מה שכל אדם סביר היה עושה במצבו: מנסה למנוע מהרשוית להפוך אותו לחסר בית. הוא עושה זאת באמצעים לא אלימים, בהפגנות ובמלל. כמוהו ג'וואד סיאם, מנהל המרכז הקהילתי "מאדאא" בסילוואן, שהשלטונות החלו להטריד בתואנות שווא.
פעילותו של ר'יית', טוען אלוף פיקוד העורף, מעוררת "חשש לשלום הציבור". את הביטוי הזה, "חשש לשלום הציבור", צריך לפרש בהקשר הנוכחי: איום על האינטרסים הנדל"ניים של מתנחלי אלע"ד ועיריית ירושלים בסילוואן.
ר'יית' נמצא על הכוונת של שירותי הביטחון כבר מזמן, ולמעשה צפה את המהלך הנוכחי. הוא כבר נעצר לפחות 5 פעמים בעבר ושוחרר ללא כל אישום. ב-2008 הושם במעצר מנהלי, ללא משפט, במשך חצי שנה. שרשרת ההצקות האלה, עד לרגע זה, לא הניבה שום כתב אישום. ר'יית' לא עבר על שום חוק, ובכל זאת מדינת ישראל מתנכלת לו בלי הרף.
צו הגירוש הנוכחי עושה שימוש נדיר ביותר בתקנות לשעת חירום משנת 1945. תקנות אלה פוטרות את הריבון הישראלי מכל חובת הוכחה או הצגת ראיות למסוכנות של ר'יית'. החומר ה"מודיעיני" חסוי, הציבור ועורך הדין של ר'יית' לא מורשים לעיין בו. ארגון "בצלם" עומד על הסתירה המהותית בין הסיפוח הישראלי של "מזרח ירושלים" לבין הפעלת צו צבאי בתחומה.
ר'יית' הוא קורבן של רדיפה פוליטית. כמו בבילעין, גם בסילוואן מבקש השב"כ לגדוע את ההנהגה האזרחית האמיצה, הלא-אלימה, של המרי הפלסטיני. תמימים יגידו: איוולת. תחת המנהיגים המתונים יקומו מנהיגים קיצונים שיאחזו נשק ויציתו את השטח. מפוכחים יותר יגידו: לא איוולת אלא כוונת מכוון. מדינת ישראל מעוניינת להבעיר את השטח, להפוך את השכונות ב"מזרח ירושלים" לשדה קרב, כדי לגרוף לגיטימציה למהלכים ברוטליים הרבה יותר. קל הרבה יותר להרוס בתים עם נגמ"שים, פגזים ולבנות חבלה מאשר עם בולדוזרים של העירייה.
נורי אל עוקבי
מי שחושב שאסירים פוליטיים בישראל יש רק מעבר לקו הירוק – טועה. לפני פחות משבועיים שלחה מדינת ישראל לכלא פעיל פוליטי מוכר. נורי אל עוקבי (68), יו"ר האגודה להגנה על זכויות הבדואים, שמעורב גם במאבק על זכויות הערבים בלוד, נשלח ל-7 חודשי מאסר בפועל ו-5 חודשים על תנאי, ונקנס ב-40 אלף שקל. כיוון שאין לאל-עוקבי את הסכום הזה, הוא ייאלץ להמיר אותו ב-400 ימי מאסר. כלומר, אל-עוקבי נשלח לשנה ו-8 חודשים לכלא.
העבירה שעליה נשפט אל עוקבי היתה, לכאורה, ניהול עסק ללא רישיון (הוא מחזיק מוסך רכב בלוד). אני כותב "לכאורה", כי ברור לכל שלא על כך הוא נשפט, ולא בגלל העבירה הזאת החמיר איתו השופט; אל עוקבי נמצא אשם קודם לכן ונשקלה אפשרות להמיר את עונשו הראשוני, 6 חודשי מאסר, בעבודות שירות. אולם השופט החמיר את העונש ל-7 חודשים (שאינם בני המרה).
נורי אל עוקבי
ושוב, אני כותב "ברור לכל" למרות שבעצם, זה ברור למעטים בלבד; הידיעה על גזר הדין, כמו גם הציטוטים ממנו שיופיעו כאן בהמשך, לא דווחה בשום כלי תקשורת ישראלי. כל המידע זרם באתרי אינטרנט של השמאל, ומי שאינו פוקד אותם, לא יכול לדעת כלום.
תיכף נגיע לגזר הדין המהולל שניתן לאל עוקבי ב-29 בדצמבר. לפני כן נזכיר שמדובר בפעיל ותיק לזכויות הבדואים, עוד משנות ה-70. עיקר מאבקו נסוב סביב הדרישה להחזיר את בני שבט אל עראקיב לאדמותיהם שנגזלו מהם בשנת 1951, בהבטחות שווא של קציני הממשל הצבאי. את הפחונים שלו פינו אנשי הסיירת הירוקה במהלך השנים עשרות פעמים, אבל הוא לא אומר נואש. על תלאותיו של אל עוקבי במאבק מול השלטונות אפשר לקרוא כאןוכאן. כדאי גם להתוודע אל ההגיון השלטוני שעומד מאחורי מדיניות הפינוי-ויישוב-מחדש כלפי הבדואים במאמריםהמצויינים של גדי אלגזי.
על רקע כל זה צריך לקרוא את דברי הסיום של השופט זכריה ימיני בגזר הדין מלפני שבועיים – נזכיר, בתיק שעניינו הפעלת עסק ללא רישיון – לקרוא ולשפשף את העיניים:
"סבור אני שהעובדה שהנאשם פועל לזכויות הפזורה הבדואית אך ורק מחמירה איתו, מכיוון שלא יכול להיות שאדם מצד אחד יטען טענות על אי שמירת זכויות או אי שמירת הוראות החוק לגבי קבוצה אליה הוא משתייך אך מצד שני יפר את הוראות החוק ברגל גסה פעם אחר פעם. סבור אני שהקלה עם הנאשם יהיה בה משום מסר שלילי לציבור ובמיוחד לפזורה הבדואית, שהפרת חוק במדינת ישראל ובמיוחד הפרת צו שיפוטי הינה משתלמת וביהמ"ש עובר עליה כעניין של מה בכך."
כלומר: השופט ימיני מעניש את אל עוקבי בחומרה בשל מעורבותו במאבקים פוליטיים. ובמבט מעמיק יותר, ניתן לומר שמדינת ישראל מפעילה כאן את המשפט הפלילי כדי לשים פעילים פוליטיים מאחורי סורג ובריח. פרופ' למשפטים אלון הראל סיכם יפה את הפרשה (בעיתון שאפילו לא דיווח עליה) במלים האלה:
"השופט ימיני קובע הלכה חדשנית, לפיה פעילות פוליטית חוקית למען זכויות הפזורה הבדווית, היא נסיבה מחמירה במשפט פלילי. האם יחמיר השופט גם בעונשו של עולה מרוסיה הפעיל בארגוני עולים כדי להבטיח שלא יהיה "מסר שלילי" לציבור העולים? ואשה אתיופית לסבית, הפעילה בארגונים הנאבקים באפליית לסביות, האם תיענש בחומרה משולשת כדי להבטיח מסר חינוכי לנשים, לאתיופים וללסביות?"
התשובה, פרופ' הראל, היא לא. השופט החמיר עם אל עוקבי כי הוא ערבי, ולא סתם ערבי אלא בדואי, ולא סתם בדואי אלא פעיל ציבור פוליטי, ולא סתם פעיל ציבור פוליטי, אלא כזה שדורש זכויות קרקע במדינה שתופסת את הערבי כאדם בלי אדמה, ארעי וחולף כמוץ ברוח.
יונתן פולק
הפעיל הבולט ביותר של "אנרכיסטים נגד הגדר", שהשתלב בוועדות העממיות של בילעין ונעלין, נכנס השבוע לכלא לתקופה של 3 חודשים בעוון דיווּש לא מספיק נמרץ באופניו, שעה שהפגין נגד המצור על עזה. פולק הוא האדם היחיד שנעצר באותה הפגנה בלתי-מזיקה לחלוטין, והופעל נגדו תנאי מאסר שנקבע בגין פעילותו הפוליטית נגד הגדר.
ההיטפלות לפולק לבדו, העובדה שבית המשפט הישראלי נמנע כמעט לחלוטין לגזור מאסר בפועל על מפגינים לא אלימים, וכמובן, הסטורית החיכוכים של פולק עם הרשויות – כל אלה לא מותירים מקום לספק כי מדובר במאסר פוליטי לכל דבר. נדמה לי שבמקרה הזה האבחנה הזאת חוצה מחנות וגם משקפת את האופן שבו התקשורת סיקרה ותפסה את האירוע: פולק נשלח לכלא בגין דעותיו הפוליטיות. כולנו יודעים את זה, וכולנו לא עושים כלום בעניין. הנה, עוד קו אדום נחצה במשיכת כתף בטלה.
יונתן פולק
כל הסימנים מראים שפולק הוא הסנונית הראשונה מקרב האנרכיסטים שנשלחת אל הכלא. בחודש האחרון מקבלים האנרכיסטים הזמנות לשיחות אזהרה בשב"כ: "שלום, מדברת רונה, אנחנו יודעים בדיוק מה אתה עושה". אני משער שבימים אלה ממש עובד "טנק חשיבה" משותף של "אם תרצו" ו"ישראל ביתנו" על הצעת חוק שתוציא ארגונים כמו "אנרכיסטים נגד הגדר" מחוץ לחוק (סעיף מיוחד בהצעה ייאלץ להתמודד עם הקושי בהגדרת קבוצה אנרכיסטית כ"ארגון").
יונתן פולק מצטרף לטלי פחימהועזרא נאווי – גיבורים אמיתיים שהמדינה שמה מאחורי סורג ובריח – ולא יכולה להם. צריך רק לשמוע את הדברים שאמר פולק במשפט ואת הדברים שאמר ל"הארץ" כדי להבין עד כמה מבייש המאסר הזה את ישראל. איזו תהום פעורה בין הצלילות הפשוטה של האיש הזה לבין הטירוף והרמייה של המערכת ששפטה אותו.
* * *
כך סיכמתי, לפני שנה, את מנגנון הרדיפה הפוליטית שפותח ושוכלל בבילעין ובשיח' ג'ראח:
דיכוי ברוטלי של מחאה עממית. סימון של "אוייבים פוליטיים" מבית ומחוץ. תפירת תיקים מפוברקים. מעצרים המוניים של מנהיגי המחאה. הטלת אימה ופחד (פשיטות ליליות, הכאת מפגינים).
וכעת ניתן לסמן את השלב הנוכחי בסולם: מאסרים פוליטיים. לעת עתה המדינה משתמשת במשפט המנהלי והפלילי כדי לסלק מזירת המחאה פעילים שדעותיהם "מסוכנות"; מערכת המשפט מתפקדת כאן כמערכת המשת"פ, ששה לרתום סעיפי חוק מגוחכים לטובת המטרה הפוליטית (למעט חריגים מבורכים, כמו רס"ן ריבלין אחאי). בעתיד, ניתן לשער, ייעשה שימוש בחוקים שמגבילים ישירות את חופש המחאה.
נדבך חשוב במנגנון המאיים הזה הוא עירפול וחסך במידע. כפי שעלה מתיאור המקרים כאן, העובדות הבסיסיות – דרך פעולת השלטונות, פסקי הדין המופרכים, האכיפה הסלקטיבית, אופי הפעילות הלא-אלימה של הנאשמים – נסתרות מעיני רוב הציבור; למעשה, מועלמות. על הטלוויזיה אין בכלל מה לדבר; מי שניזון מחדשות שלושת הערוצים, אין לו מושג מה קורה בחצר האחורית של ישראל. גם מי שניזון מאתרי החדשות הראשיים לא יקבל מידע חיוני. סיבות ההסתרה מגוונות. במקרה הזיכוי של חטיב, ההשערה שלי היא שסיקור נרחב של הזיכוי היה מעמיד באור מאד מביך את מסכת ההצקות והמעצרים שעברו עליו במשך שנה וחצי; הוא גם היה חותר תחת צידקת המאסר של עמיתו עבדאללה אבו רחמה (שתיק הראיות נגדו היה קלוש באותה מידה). במקרה של נורי אל עוקבי, ההיעדר המוחלט של סיקור תקשורתי משרת את המשך הנישול של הבדואים בנגב, מהלך מקיף ומעורר חלחלה שהשתיקה וההסתרה יפות לו. העלמת העובדה שמנהיג המאבק נשלח למאסר מסייעת ל"דה-פוליטיזציה" של מדיניות הנישול.
במקום לקטר על פגמי עולם התקשורת הישן, מוטב להתרכז ביתרונות העולם החדש. אין טעם להמשיך להצליף במרכז השוקע; עדיף להשקיע משאבים בפיתוח האלטרנטיבה מן השוליים. בזמן המתקצר והולך עד לחיסולה המוחלט של זכותנו לחופש ביטוי, בואו ננצל אותה כדי לומר את האמת על חיסולן ההדרגתי של זכויות בסיסיות יותר, שמתרחש לנגד עינינו. אולי כך נחזיר משהו מן החוב העצום שלנו לאסירים הפוליטיים שישראל מרשיעה וכולאת במימון כספי המסים של כולנו.
– זהו. סוף סוף יש ועדת חקירה.
– לְמה?
– למקורות המימון של ארגוני השמאל הקיצוני.
– למה צריך ועדת חקירה?
– מה זאת אומרת למה? כדי לגלות, סוף סוף, מי עומד מאחורי כל הגופים האלה שמערערים על קיום מדינת ישראל.
– מי אתה חושד שעומד מאחוריהם?
– נו, לא צריך הרבה דמיון. כולנו יודעים מי שונא יהודים בעולם.
– אה, אתה מתכוון, אולי יגלו שאיזה חובב-היטלר עומד מאחוריהם?
– מה זה חשוב מי נתן כסף ל"אם תרצו"? הרי מדובר בעמותה שמחזקת את העם, לא מחלישה אותו.
– הבנתי. אבל אני עדיין לא מבין למה צריך ועדת חקירה.
– נו, כי ארגוני השמאל מסתירים את מקורות המימון שלהם.
– דווקא לא. לא בעיה למצוא את הדו"חות הכספיים של הארגונים האלה, וכל התרומות מופיעות שם. הנה הדו"ח של "בצלם", הנה הדו"ח של האגודה לזכויות האזרח, והנה הדו"ח של "שוברים שתיקה". הכל מתועד – בידי העוכרים עצמם.
– בבקשה, מה אמרתי לך? הכל פלילי. השערות סומרות ממש.
– על מה אתה מדבר?
– "בצלם" מקבל כסף משגרירות נורבגיה.
– נו?
– נו, ומי נמצא מאחורי נורבגיה?
– לפי המפה שלי, הים הצפוני, ומאחוריו – איסלנד.
– ומי נמצא מאחורי איסלנד?
– אל תגיד לי. סעודיה?
– כמובן. תבדוק גם בגימטריה, זה יוצא אותו דבר.
– מה לגבי שוויץ?
– גם הם. איפה אתה חושב כל השייח'ים הסעודים שומרים את הכסף שלהם?
– הבנתי. אבל תראה, האגודה לזכויות האזרח קיבלה תרומה משגרירות הולנד. הולנד עוכרי ישראל? הם הרי הצילו יהודים בשואה.
– יהודיה אחת, אם לדייק. בת 16. וגם היא היתה עסוקה רוב הזמן בהבלים רומנטיים ולא בגורל העם היהודי.
– דווקא אותה הם לא הצילו.
– אתה רואה? אז מה הפלא שהם תורמים לשמאל?
– טוב. בוא נעבור ל"שוברים שתיקה". אני רואה כאן ארגון הומניטרי שבדי (Diakonia) וארגון הומניטרי דני (Dan Church Aid), שניהם נוצריים.
– חשבתי שסיכמנו כבר בעניין הסקנדינבים.
– מה סיכמנו? שהם אנטישמים או שהם סעודים?
– גם וגם.
– איך סעודים? הם הרי נוצרים.
– זהו בדיוק. עכשיו אתה מבין למה צריך ועדת חקירה? איך לעזאזל סעודים יכולים להיות נוצרים? זה בדיוק מה שח"כ פאינה קירשנבאום רוצה לחקור. די לשקרים של השמאל.
– טוב. אני רואה ש"שוברים שתיקה" מקבלים גם כסף מ-Medico International, ארגון בריאות בינלאומי שמממן שירותי רפואה והצלה באזורי עוני נחשלים בעולם.
– כן, אלה לא סעודים.
– מה אתה אומר? אז מי הם?
– לפי החשדות שלנו, הם גרמנים.
– מה זאת אומרת חשדות? זה כתוב במפורש באתר שלהם.
– הנה לך עוד סיבה לוועדת חקירה.
– לא מבין אותך.
– למה הם כותבים באתר שלהם דברים שהם צריכים להסתיר?
– מה רצית? שהם יסתירו את זה שהם גרמנים?
– ומה? זה כבוד גדול? ועוד גרמנים שמתעסקים עם מחלות. תעשה לי טובה.
– טוב, אני רואה שבאמת יש לכם חשדות מוצקים. אבל אני חוזר לשאלה הראשונה שלי.
– מהי?
– למה צריך ועדת חקירה לבדיקת מקורות המימון של השמאל? הלא המקורות גלויים. הבעיה שלכם היא לא שהשמאל מסתיר את מקורות המימון שלו. הבעיה שלכם היא עם מקורות המימון עצמם.
– אז מה אתה מצפה? שנקים ועדת חקירה לבדיקת מקורות המימון של שגרירות נורבגיה וכל הארגונים הבינלאומיים האלה?
– את זה אתם כנראה לא יכולים לעשות.
– ברור שלא. אז חוקרים את מה שאפשר; מחפשים מתחת לפנס.
– כלומר, הוועדה תגלה את מה שהיה ידוע מלכתחילה.
– כמובן.
– אז למה צריך ועדת חקירה?
– תחשוב לבד. אגב, מי מממן את השאלות שלך?
לא למות טיפש 