תגית: פמיניזם

עבריינות מין איננה מעידה חד-פעמית. מדובר בגברים שנוקטים במשך שנים, דרך שגרה, יחס כוחני ומבזה כלפי נשים שבסביבתם, לעתים קרובות תוך ניצול יחסי מרות. זהו דפוס התנהגותי חוזר. הדפוס הזה מתאפשר הודות לדפוס סביבתי חוזר: העלמת עין של חברים קרובים. יש להדגיש "חברים" שכן קרובי המשפחה הם לעתים קרובות האחרונים לדעת. ובכל זאת, בכל פעם שמקרה כזה נחשף ועדויות ההטרדה נערמות בזו אחר זו, בשלב כלשהו נשמעת האמירה "כולם ידעו". ידעו ושתקו. אני רוצה לדבר על השתיקה הזאת.

על משה איבגי:
"כל מי שהיה על הסט יודע שזה קיים. ההפקה ידעה מזה. אף אחד שם לא הופתע. כולם על הסט, עשרות אנשים, ידעו שאיבגי סוטה. ואף אחד לא עשה עם זה שום דבר."

על עמנואל רוזן:
"כולם ידעו, שתקו והשתיקו."

על אלון קסטיאל:
"כל החברים שלו שהעלימו עין."
"אני מכיר המון סיפורים עליו מרחוק."

על ניסן סלומינסקי:
"זה מקרה קלאסי של כולם יודעים אבל אף אחד לא יכול לעשות כלום."
"הדבר הכי ידוע במשכן."

השיח הציבורי סביב הטרדות מיניות מתרכז כמובן בזכותה הבסיסית של האשה על גופה ועל בחירותיה. הסברה שכזאת מכוונת, מן הסתם, למנוע מגברים מבולבלים לחצות את הקו האדום ולסמן להם בבירור איפה הוא עובר. אבל כיוון שהיא מתרכזת בעבריינים הפוטנציאליים, היא מחמיצה את ההקשר שבו עבריינות מין פועלת ומשגשגת: העלמת העין הסלחנית של הסביבה. מי שחותרת לשינוי חברתי מהותי אינה יכולה להרשות לעצמה לדבר רק אל העבריינים; היא חייבת לדבר גם על הסביבה התומכת בהם. לשם כך יש לפרק את הלב הפועם של השוביניזם הישראלי: האחווה הגברית, הידועה יותר בכינויה הרומנטי, הרעוּת.

מהי אותה רעות? מהו אותו קשר עז בין גברים שגורם להם להתעלם מן הצדדים האפלים של חבריהם? לא סתם מפגמי אישיות מובנים, אלא מהתנהגות בריונית חוזרת ונשנית, התנהגות שנצפית דווקא בסיטואציות החברתיות שבהן החברותא הגברית פורחת? האם גבר שמעלים עין מחבר קרוב שמטריד מינית בחורה מול עיניו סולח לו כי זה "בין חברים"? האם הוא סולח לו כי הוא יודע בתוך תוכו שהוא יזדקק לסליחה דומה בעתיד מן המטריד? האם זו יד רוחצת יד? או שמא פחדנות גרידא?

האם הגבר שצופה בסצינה של הטרדה מינית מצליח לראות בתוכה את האשה, את הקורבן? או שמא הוא רק רואה את החבר המטריד? את השתקפותו שלו? האם הוא שוקל להתערב, או אולי להתעמת עם החבר מאוחר יותר? האם הוא עסוק באפקט שיהיה לעימות על יחסיו עם החבר יותר מאשר באפקט שהיה להטרדה על הקורבן?

הרעות והשלכותיה על השיפוט המוסרי מעוררת שאלות דומות בכל מקרה שבו חבר קרוב חוצה קו אדום. בישראל זה קורה כל יום כמובן – מעבר לקו הירוק. חיילים שבאים במגע עם פלסטינים מפעילים כוח פוגעני כלפי חפים מפשע כל הזמן: במחסומים, בפלישות פתע לבתים, בפיזור הפגנות. פשעים קטנים וגדולים מתבצעים "על הדרך". יש שששים אל ההדק, יש שסולדים ממנו. את כולם אופף קשר של שתיקה; כשחוזרים הביתה, לא מדברים על מה שהיה. הרעות סוכרת את פיהם. הזעם הנוראי על ארגון "שוברים שתיקה" נובע מכך יותר מן הכל: הם חיללו את הרעות, "המקודשת בדם".

יש רעות בין חברים קרובים; יש רעות בין חיילים ביחידה; יש רעות בין בני אותה עדה, אותה דת, אותו עם. הדחף השבטי מפעפע כל הזמן, בכל הרמות. מיתולוגיה ישראלית שלמה נכרכת במושג הרעות: אחוות הלוחמים, "שיר הרעות" הקאנוני של חיים גורי, הצ'יזבטים ו"ילקוט הכזבים", תרבות ההנצחה, מפגשי המילואים, הדאחקות והגירבוצים, השירה בציבור, הביטוי השתלטני "אחי", "כל ישראל ערבים זה לזה", חבורות התרמילאים בחו"ל, האימוץ האגבי של גוף ראשון רבים בעיתונות, סימון חוזר ונשנה של "אנחנו" מול "הם", עמישראל לנצח נצחים.

במקום לנתח את הרעות במילותי שלי, אני מעדיף לצטט כאן בהרחבה קטעים מספרו המופתי של סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני 1914-1933" (הוצאת חרגול, 2002). כן, שוב הדוגמה הנאצית שאין לחמוק ממנה. לא משום שיש מקום להשוואה בין עברייני מין לרוצחי אס-אס; אלא משום שיש טעם בהבנת מנגנון הרעות המכסה על פשעי אלה כאלה. הפנר הצעיר כתב את ספרו בשנות העשרים המוקדמות שלו, ואז גנז אותו; ב-1938 עזב את גרמניה, שבה לא זיהה יותר את מולדתו. הספר התגלה רק בשנת 2000 וערכו הייחודי הוכר מיד: עדות מיד ראשונה של גרמני, בשנים שבהן התנועה הנאצית צוברת יותר ויותר כוח ועדיין איננה בשלטון, כיצד הולכות ונסוגות, הולכות וקורסות, הגנות החברה האזרחית בפני הברבריות. ברגישות יוצאת דופן, לא אחת נבואית, הפנר הבחין בשינויי ההתנהגות מסביבו, במבטים המופנים הצידה נוכח אי-צדק גובר והולך, בהתיישרות של אנשים "הגונים" עם רוח הזמן הרעה. אין עמוד בספר שאינו רלוונטי לימינו.

מקום מיוחד בתהליך הזה תופסת הרעות, שהפנר מקפיד לציינה במרכאות, ה"רעות", ובכך מסמן אותה כיותר מרגש ספונטני – תוצר של הנדסה חברתית מכוונת, טוטם תרבותי שהשפעתו הרעילה אינה יודעת שובע.

הפנר השתתף במחנה אימונים צבאי במשך 6 שבועות, ואחריו שב למסלול לימודי המשפט שלו. החוויה הזאת הספיקה לו כדי לזכך תובנות חריפות על הרעות. וכך הוא כותב (עמ' 185-190, תרגום: שולמית וולקוב):

"במשך היום היתה הרעות הצלה. בלי ספק: אפשר להפיק מין אושר ב"מחנה" כזה, האושר שברעות. היה זה אושר לרוץ יחד בוקר על המגרש, לעמוד יחד עירומים תחת ברז המים החמים במקלחת, להתחלק בחבילות שקיבלנו פעם זה ופעם זה מן הבית, לשאת יחד באחריות לאיזה תעלול, לעזור זה לזה ולתמוך זה בזה באלף דברים קטנים, לסמוך אחד על השני ללא תנאי בענייני היומיום, לנהל קרבות של ילדים וקטטות, להיות האחד בדיוק כמו השני, להשתכשך בזרם הרחב, הנושא אותך בקלות ובבטחה – זרם של קרבה ואמון… מי יכחיש שיש בכך אושר? מי יכחיש שיש משהו בטבע האנושי שנכסף לזה, משהו שאיננו בא בדרך כלל על סיפוקו בחיי היומיום, בחיים האזרחיים?

אני מכל מקום לא יכול להכחיש זאת. ואף על פי כן אני יודע, ואני טוען זאת במלוא הרצינות, שאושר זה עצמו, תחושת ה"רעות" הזאת עצמה, יכולה להיעשות אמצעי מהנוראים ביותר לביטול האנושיות – ובידי הנאצים זה אכן מה שהיתה. זה היה כוח המשיכה העיקרי, הפתיון הגדול של הנאצים. בשיקוי הרעות הזה הנאצים השקו את הגרמנים שנכספו אליו כל כך, עד שהתבלעה דעתם. הם הפכו אותם בכל מקום ל"חברים", והרגילו אותם מינקות לסם המשכר הזה; בהיטלר-יוגנד, בס"א, בצבא, באלפי מחנות וארגונים. כך גזלו מהם משהו שאין לו תחליף, ושעל חסרונו לא יפצה שום אושר שברעות.

הרעות קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי ניחומים למי שנתון בתנאים בלתי אנושיים. היא הופכת את הבלתי נסבל לנסבל; תומכת בך מול המוות, הזוהמה והאומללות… אין לשכוח על אילו נקודות מפתח פועלת ה"רעות" את פעולתה המשכרת… אם לפתוח בעיקר, ה"רעות" משתקת לחלוטין את חוש הביקורת האישי, הן במובן האזרחי והן – מה שחמור עוד יותר – במובן הדתי… גרוע מזה: הרעות פוטרת אדם מן האחריות לחייו בפני אלוהיו ובפני מצפונו. הוא עושה מה שעושים כולם. אין לו ברירה, אין לו זמן להרהר… מצפונו הוא "החברים" ומובטחת לו כפרה שלמה כל עוד ימשיך לעשות מה שכולם עושים.

מדהים היה להיווכח איך ה"רעות" משחיתה באופן פעיל את כל היסודות של אינדיווידואליות וציביליזציה. התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרעות להסדיר באופן מלא היתה האהבה. אך גם נגדה יש לרעות נשק: הבדיחות הגסות. כל ערב, אחרי כיבוי אורות, התחיל סבב הבדיחות הגסות. אלה שייכות לסדר-יום ההכרחי של כל רעות גברית, ואין דבר טיפשי יותר מהדעה, המקובלת על סופרים אחדים, שזו תשובה למיניות מודחקת, תחליף לסיפוק מיני ומה לא. לבדיחות האלה אין שום השפעה מינית או מגרה; להיפך, מטרתן היא להפוך את האהבה לעניין דוחה ככל האפשר, לקרב אותה לתחום העיכול, ולהציג אותה כנושא לבדיחות. הגברים, המדקלמים כאן חרוזים של בית-בושת ומשתמשים במלים גסות לחלקי גוף של נשים, מתכחשים כליל לכך שהיו מסוגלים פעם לרגשי חיבה או אהבה, שפעם ביקשו לראות עצמם נאים וראויים לאהבה, ושפעם קראו לאותם חלקי גוף נשיים במילות חיבה מתוקות…

מי שלא ציית לדבר הרעות, במיוחד מי ש"עשה את עצמו", "הלשין" או גילה קצת יותר עצמיות ממה שנחשב מותר בחברותא, עמד למשפט ההמון ובלילה נענש כהוגן… רואים שזה עניין שטני ממש, מסוכן עד מאד, אותה אחווה גברית מהוללת כל כך, מקסימה ובלתי מזיקה. הנאצים ידעו היטב מה הם עושים כשכפו אותה כאורח-חיים על עם שלם. והגרמנים, הלוקים ממילא ביכולת לחיות חיים פרטיים ולחוות אושר אישי, היו מוכנים, באורח מזוויע ממש, לאמץ אותה ברצון ובהתלהבות. הם העדיפו את הפרי הרעיל, המזין והזמין כל כך, הנוטף כולו מיץ, של צוותא גסה, שאין בה כל חופש בחירה, על פירותיה הזכים, הנישאים אל-על והמדיפים ניחוחות טובים כל כך של החירות…"

בגרמניה של אז, בישראל של היום, ובכל סיטואציה של אחווה גברית, אבחנותיו של הפנר מדוייקות. הקשר העמוק בין ביזוי נשים ללאומנות – נכון (זוכרים את ענתות?); השתקת חוש הביקורת – נכון; סימון הבוגדים והמלשינים, קשר השתיקה – נכון; והידיעה של המושכים בחוטים איך להפעיל את קסמי הרעות על גברים צעירים, תאבי הרפתקאות – גם נכון. מחקר שערך צה"ל בקרב לוחמים אחרי מבצע "עופרת יצוקה" העלה שגורם המוטיבציה החזק ביותר בקרבם היה "החברים במחלקה ובפלוגה". בכל עדות של שובר שתיקה, בכל שיחה אגבית עם חייל צה"ל בסדיר או במילואים שצצים בה לבטים ואולי חרטות על מעשים שנעשו בשירות, שב ועולה גורם הרעות: לא יכולתי להלשין על חברים שלי, מה יכולתי לעשות? כך בדיוק איבחן הפנר: הרעות גוזלת מן הפרט לא רק את האוטונומיה הממשית שלו אלא גם את התחושה הפנימית שהוא ריבון לבחירותיו. בחסותה, האחריות מתגלגלת מן הפרט אל הקולקטיב, כלומר, אל אף אחד. זאת גם הדינמיקה של אונס קבוצתי, סיטואציה שבה המחויבות לנורמות של הקבוצה מאפילה על כל שיקול אנושי אחר.

אכן, אנחנו נכספים לרעות. אכן, מי שמפר את קוד השתיקה משלם מחיר חברתי; נשללים ממנו העונג והסיפוק שבהשתייכות לאחוות הגברים. אין להמעיט ערך באובדן הרגשי הזה (ובכלל, מוטב ללוחמי זכויות אדם תמיד להכיר ברווחים הנפשיים שמקנות העמדות המנוגדות להם). יחד עם זאת, אין לשכוח שאמירת הלאו מכוננת זיקות חדשות תחת הישנות. על אקט הסרבנות כתבתי בזמנו: "הסרבן שאיבד את מקומו במעגל הסולידאריות הצבאית יכול להתנחם בידיעה שהחלטתו קושרת אותו אל קהילה סולידאריות לא פחות, קהילת הסרבנים." כך גם מי שמתנער מן המטריד מינית, ואף מגנה אותו בגלוי: הוא מכונן סולידריות עם קורבנות התקיפה, ועם כל מי שמבקש/ת למנוע את התקיפה הבאה. סולידריות אנושית שנובעת מבחירה עשויה להיות מעצימה ומספקת לא פחות מסולידריות שאליה הושלכת בתוקף מינך או קבוצתך האתנית בלבד.

אני חוזר לתחילת הדברים: תיקון פוליטי אמיתי, טיפול שורש מוסרי, חייב להפנות את הזרקור לא רק אל העבריין אלא ביתר שאת אל החברה הסובבת אותו, ובפרט אל החברה הקרובה; אל חוג החברים שאחוזים יחדיו בדבק הרעות ובגללה, בשמה, באשמתה – מגוננים על העבריין וממילא מוחלים לו. בחברה הישראלית הולכים ונפרמים מנגנוני האחריות האישית ואת מקומם כובשים קולקטיבים ספונטניים או מהונדסים – אספסופי לינצ'ים, טרולים אנונימיים ברשת, אבל גם – וכאן אתה או את נכנסים לתמונה – אזרחים שכובשים פניהם בקרקע ומעדיפים לא לראות ולא לדעת.

כשכתבתי על סוחרי הנשק ויצואני הסייבר ההתקפי הישראלי למשטרים רודניים, כתבתי גם על המשת"פים השותקים במשרדי ההיי-טק. כשכתבתי על גזל המחצבות הפלסטיניות, כתבתי גם על המשת"פים השותקים בענף הבנייה הישראלי; כשכתבתי על מאבקו של אדוארד סנודן להפיל את חומות השתיקה סביב גופי המודיעין רבי העוצמה השולטים בחיינו, כתבתי גם על המשת"פים השותקים של יחידת 8200 והשב"כ וכל סוכני הניטור והבילוש. וכן, בכל הזירות האלה פועלות אחוות של גברים. זה לא מקרה.

הדברים קשורים ומזינים זה את זה. היכולת לא לראות את מה שנמצא מול אפך היא יכולת נרכשת, שמשוכללת בעמל רב (כך גם היכולת ההפוכה). מי שמתרגל אותה היטב בזירת ההטרדות המיניות לא יתקשה לתרגל אותה בזירת פשעי המלחמה. מנגנון ההדחקה כבר קיים, הנפש כבר מורגלת בהסטה ומיסגור של הזוועה, בהרחקת המבט, טשטוש העקבות, מחיקת האחריות האישית. לעתים נדמה שככל שהישראלי מפגין "מעורבות" גבוהה יותר בפוליטיקה ובסוגיות של "נכון" ו"לא נכון", ככל שצעקותיו רמות יותר – כך הוא מרחיק את עצמו יותר מן העניין שעל הפרק. כשפיך מלא "גינויים" לפוליטיקאים, קל לשכוח את חלקך בעוול.

על הדברים החשובים באמת, אנחנו שותקים. הפשעים שנעשים ממש לידנו, בחדר הסמוך, אינם נוגעים בנו. אין מה להתבשם בתופעות כמו "שוברים שתיקה" או ריבוי העדויות שיוצאות לאור על תקיפות מיניות; אלה הם בבחינת צלילים חנוקים שחמקו מבעד לשכבה עבה של שתיקה והסתרה. חברה שאל כל פשע כזה שנחשף בה נלווה הכיתוב "כולם ידעו ושתקו" היא חברה חולה. מעגלים-מעגלים של שתיקה, סודות של זוועה מאחורי סבר-פנים נינוח ורגוע. אלה הם פנינו. הרעות, שיקוי הניחומים, היא הפרי הרעיל שפושה בכל. "הרעות נשאנוך בלי מילים", אומר השיר, "אפורה עקשנית ושותקת". הגיע זמן מילים, די לשתיקה.

ושוב נשטף המסך בגברים, גדודים-גדודים, נחילים של גברים; גברים מפקדים וגברים פרשנים, גברים מרגיעים וגברים מאיימים, גברים עם עבר פיקודי עשיר, גברים עם צדעיים מכסיפים, גברים עם עבר פיקודי עשיר וגם צדעיים מכסיפים, גברים אשכנזים וגברים מזרחים, גברים שיודעים הכי טוב מה לעשות עכשיו, גברים שאין להם מושג מה קורה עכשיו, גברים שמדברים הרבה ואומרים מעט, גברים חמורי-סבר, חמורי-גרם, גברים עם סכין בין השיניים, רטט בחלציים, גברים שאין להם כבר שיניים, גברים שמכירים טוב-טוב את המנטליות "שלהם", גברים שעשו לילות כימים בתפקידים שהשתיקה יפה להם, גברים שהשתיקה יפה להם, גברים מפורשים וגברים רומזניים, גברים שנשלפו מהנפתלין, ממעמקי הקיטבג, נפלי פריימריס, מנכ"לים מוצנחים, גנרלים בדימוס, מומחים בדימוס, גברים בדימוס, גברים בללעוס, גברים לועסים וגברים בולעים וגברים פולטים בחזרה, גברים עם משקפיים נטולי-מסגרת, גברים שפותחים כל משפט ב"אני מציע לכולנו …", גברים חרמנים אש, חרמנים על אש, על דם ועל פצצות, גברים שזאת שעת הזוהר שלהם, גברים שפורחים עכשיו, שיש להם עדנה, גברים שזקנתם לא מביישת את נעוריהם, גברים שזיקפתם לא מוצאת מנוח, גברים שזיקפתם, שזיקפתם, שזיקפתם, גברים שאכלו מאותו מסטינג, גברים שמכירים עוד מה—, וגם מה—, גברים שאומרים שמלחמה זה לא עניין לנקבות, גברים שאין בם יד אשה, שנשימת תינוק ישן לא נוקבת את ליבם, לא מטשטשת את שיקול דעתם הגברי, השפוי, התבוני, הבבוני, המחרחר מלחמה, גברים שהם פושעי מלחמה לשעבר, שנפגשים באולפן בחיוך של הקלה, שלום פושע מלחמה א', שלום פושע מלחמה ב', גברים שיודעים לקרוא תצלומי אוויר ואפילו להגיד תצ"אות בלי למצמץ, גברים שלא ממצמצים, אפורי-מבט, עיניים שכבר ראו הכל, גברים שלא מתרגשים בקלות מבניין מגורים שעף באוויר, שיודעים שלכל דבר יש מחיר, גברים שמספרים לנו מה מתכננים הקברניטים, גברים שאוהבים לומר את המילה "קברניטים", גברים שמכירים אולי מאה מלים, אולי מאתיים, אבל מה זה חשוב, אלה המלים הנכונות, גברים כמו מכונות, עם כתפיים רחבות, עם כרס שלא רואים בפריים, גברים שמתמחים בשיקום ההרתעה ולא בשיקום של אנשים, גברים שמבעירים ולא נשארים לכבות, לכבות זה לנקבות, גברים בלי בעיות פרנסה, גברים שזאת פרנסתם, להתבונן ולהסביר ולהצדיק שברי אדם, גברים שנמשכים אל ריח הדם, גברים שלא זוכרים את הפעם הקודמת, שגם אז הם באו ואמרו והבטיחו, גברים שזכרותם ארוכה רק מזכרונם, גברים שפוסקים שזה הזמן להתאחד, הכוונה שהגברים יתאחדו, נגד הנשים והילדים וההומואים, גברים שמכריזים מלחמה על לא-גברים, גברים שמדברים על "מרחב" ועל "גזרה" כמי שמוכיח משפטים גיאומטריים, גברים שמשפריצים טסטוסטרון על המסך, גברים שמזיזים כוחות, גברים שאוהבים לשלוח איחולי החלמה, שרק לא ייגמרו הפצועים, גברים שאוהבים פצועים, נאמנים פצעי אוהב, גברים עם קול בס או בריטון, עדיף בס, שיהיה קצת גס, וצרוד, גברים על השיפוד, גברים מדיום-רייר, גברים ציידים ולא לקטים, גברים שמבינים שהצד השני מבין רק שפה אחת כי הם עצמם מבינים רק אותה, גברים שנוצקו מאותה תבנית, אצלנו ואצלם, גברים שהיו מסתדרים מצוין אחד עם השני ובלעדינו, גברים ששונאים זה את זה ככל שהם דומים זה לזה, גברים שמחזיקים את כולנו בביצים כי להם אין, גברים שלוחצים על כפתורים, על משגרים, גברים שפוגעים במטרות ומסמנים וי, גברים שלא רואים אנשים מאחורי מטרות, לא רואים ממטר, משפחות שכולות מאחורי סימני וי, גברים שמשקללים שכול כמו עלויות תחמושת ואובדן הכנסות למשק, גברים שטובים בחישובים, שיש להם קשרים בחלונות הגבוהים, גברים מקושרים, סוף סוף מאושרים, גברים שתיכף ייצאו מן האולפן, ימחו את האיפור, ייצאו אל הערב המחשיך וייסעו לבדם אל דירתם, אל אלמוניותם הבזויה, גברים שיעשו הכל כדי לחזור, בפעם הבאה, שוב אל אותו אולפן מואר, בוהק, מחשמל, יעשו הכל כדי להיות שוב, ולו רק לרגע, גברים אמיתיים, באמת שיעשו הכל, יהרסו הכל.

העדויות הקשות שזרמו בימים האחרונים על הלינץ' בענתות חשפו, או אולי רק חידדו, כמה הבטים אפלים במיוחד של מפעל הכיבוש. למשל: העובדה שבתחומי התנחלויות רבות ישנן קרקעות פרטיות של פלסטינים; למשל, העובדה שכוחות הביטחון עומדים מנגד בשעה שערבים או פעילי שמאל חוטפים מכות; למשל, העובדה שחלק ממחטיפי המכות הם קצינים בכירים בעצמם.

אבל פן אחד וקשה במיוחד של העדויות – ובפרט בעדויות הנשים – הוא האלימות המינית. טשטוש הגבולות הזה בין שנאה לאומנית לשנאת נשים הוא לא חדש כמובן (לא במקרה נוכס המונח "שוביניזם", שבמקור ציין קנאות לאומנית, לזירה המגדרית); אירועי ענתות רק הבליטו אותו מאד.

הנה מקבץ שאספתי (לא כולל פייסבוק).

אחת

"מבחוץ המתנחלים דופקים על חלונות הביתן, מנסים לצלם אותי, מסמנים באצבעותיהם קו לאורך הגרון – להראות לי שישחטו אותי. צורחים – 'תוציאו אותה החוצה, אנחנו כבר נטפל בה, קיבלה מה שמגיע לה הזונה!'"

שתיים

"'יא מתייוונת', 'יא מזדיינת עם ערבים בתחת', 'יא שרמוטה', 'בואי, בואי אני אזיין אותך'… רוצה להתרחק, אבל חוששת לרוץ. נסוגה, בקצב, הגב לשביל – הפנים לתוקפים, מפחדת להפנות אליהם את הגב. הם ממשיכים לקלל ואחד מתקרב אלי יותר מדי וחופן את מפשעתו – 'אני אזיין אותך!'. הוא היה רציני."

"שתי בעיטות ברגליים והייתי על הרצפה. 'תיפלי יא שרמוטה!' הם צעקו לי בסיפוק רב."

שלוש

"כשהנשים של אותם תוקפים ראו את בעליהן מכים נשים וגברים כאחד הן מחאו כפיים וירקו לעברי את המילים – בוגדת, מגיע לך, וכשהן שמעו את בעליהן מאיימים עלינו – 'נזיין אותך בתחת' – הן לפתע הפכו לגברים בעצמן, מריעות לבעליהן על כיבושיהם המיניים כאילו היו אחד מהחברה."

ארבע

"שלושה פונו לבית החולים, ביניהם יאסין שפונה עם גולגולת פתוחה ואשתו ששברו לה מקל של מטאטא על הראש ולאחר מכן הטרידו אותה מינית."

חמש

"משלב זה, קובץ המתנחלים החל לנער אותי ולטלטל אותי לכיוונים שונים כשהם קורעים את בגדיי העליוניים, קורעים את חזייתי, גופייתי וחולצתי מעליי. חלקו העליון של גופי נותר עירום והפעילים ניסו לכסות אותי ולהרגיע את רוחי. זכור לי במיוחד כי במהלך הניסיון לפנות אותי מן המקום, אותו איש שחום, גבוה וקרח קירב את פניו אל פניי ואמר "זין יהודי לא טוב לך? את צריכה זין ערבי, הא?…

לא עברו דקות ספורות מאז שהוכנסתי לרכב ואחד המתנחלים הבחין בי. הוא הפנה את תשומת לבם של חבריו והם בתגובה החלו בנענוע האוטו. הם קראו לי בשמות שונים כגון "לסבית" ו"מזדיינת עם ערבים". הם ניסו לפתוח את הרכב, ירקו עליו, איימו להצית אותו ולהפוך אותו."

* * *

כל החומרים המוכרים כאן, בריכוז גבוה. האשה שבאה להזדהות עם ערבים מחללת את הכבוד הלאומי, ולכן גם את שלה הפרטי; כמוה כזונה. בגלל שהיא זונה של ערבים, מגיע לה שגם אנחנו נזיין אותה. אבל הזיון שלנו הוא עונש, השפלה, ולכן, כמובן – בתחת. כי אנחנו לא רק גזענים ושוביניסטים, אלא גם הומופובים. אפשר ללמוד לא מעט על הפסיכולוגיה של האונס, של המצב המנטלי שבו מומר האקט המיני לאקט של נקמה וגאולת הכבוד העצמי המחולל, דרך הטקסטים האלה.

צריך לקרוא את העדויות במלואן. אני אומנם לא מומחה בתחום, אבל נדמה לי שצפים בהן בבירור סממנים פוסט-טראומתיים: האלם הראשוני (קודם יצאו עדויות הגברים, לקח לנשים יותר מיממה להשתחרר מההלם), הקיטוע של הזיכרון ל"פלאשים", ותחושת דיסוננס חריפה, עד כדי פיקפוק שהדברים באמת קרו.

אז הנה, למי שלא שם לב עד היום, הדברים מוגשים באופן נוח לעיכול. חברה של אדונים היא חברה שמשגשגת על שנאת החלש. ודוק: לא רק הדרה וקיפוח, אלא ממש שנאה, עם דם בעיניים ואגרופים קמוצים. החלש מזכיר לאדון את חטאיו, החלש מזכיר לאדון שגם הוא בעצמו חלש, מול אדונים חזקים ממנו. המתנחל האדנותי שונא את הפלסטיני, הימני זקוף-הקומה שונא את השמאלני "המתרפס", הגבר שונא את האשה; השנאות מטפחות זו את זו ומתלפפות זו סביב זו, ויוצאות להלום במי שעורר אותן (ובכך הן נבדלות מסתם שנאה, שאיננה מופנית לחלשים).

אומנם כן – השוביניזם איננו נעצר בימין והלאומנות איננה נעצרת אצל הגברים; יש די והותר שמאלנים שוביניסטים ונשים לאומניות. ובכל זאת, הזיקה העמוקה בין שני פניה של שנאת החלש מגיעה למיצויה המזוקק ביותר אצל מי שיכול להרשות לעצמו ליהנות מכל סוגי האדנות הפטורים מעונש: גבר-יהודי-מתנחל-קצין-משטרה.

 

באתר "הימין האמיתי" (לחצו על התמונה) כתבו: "שמאלנאצית שפיצצו אותה במכות".

 

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום מבשרת על אופנה חדשה בקרב חסידי ברסלב: גברים ברעלה.

התמונות צולמו בשדה התעופה בן גוריון. החסידים, בדרכם לקברו של רבי נחמן מברסלב באומן, מתגוננים מפני מראות בלתי צנועים: "נשים בלבוש לא הולם, או נשים בכלל", כלשון הכתבה. מי בצעיף, מי בכיסוי העיניים שמחולק במטוסים – חלקם מצליחים לא להיחשף ולו לאשה אחת בכל מהלך המסע, עד לקבר הרבי עצמו. "המטרה היא להתקדש כמה שיותר", אמר אחד החסידים, "מטרת כל הנסיעה היא כפרה על התבוננות בנשים לא צנועות".

אני בעד. מה זה בעד – מדובר בטרנד מהפכני ממש. לא עוד להעניש את הנשים עצמן על הגירוי המיני שהן מעוררות בגבר החרדי; לא עוד הרחקה של נשים לירכתי האוטובוס; לא עוד התנכלות לנשים "לא צנועות" שנקלעות לשכונות חרדיות; לא עוד רגימה באבנים של אוטובוסים שאינם "למהדרין".

בקיצור: לא עוד הענשת הקורבן, אלא הענשת התוקפן. אומנם, מדובר בענישה עצמית – הגבר עוטה על עצמו רעלה – והתוקפנות היא עדיין פוטנציאלית לגמרי – מחשבות חטא. ובכל זאת, העקרון שנקבע כאן הוא עקרון מוסרי לעילא ולעילא. קצת מצער שצריך להרחיק עד אוקראינה כדי לעבור סדרת חינוך שכזאת, אבל בעצם, ההגיון פשוט. את הנשים האוקראיניות אי אפשר לכסות בפיאות ורעלות או לדחוק לאזורים מרוחקים מעבר לטווח הראייה של הגבר החרדי. על כן הוא נאלץ להשית את המגבלות על עצמו. הסיבה היחידה שהפתרון הזה עדיין לא מיושם באופן גורף בארץ היא שבנשות ישראל כן אפשר להתעמר בלי חשבון, ואף לקבל את ברכת הרשויות לכך.

על כל פנים, את עקרון הענישה העצמית ניתן ורצוי להרחיב לסיטואציות דומות.

למשל, נהגי אוטובוס או מאבטחים גזעניים שפשוט חייבים לקלל ולהשפיל אתיופים – יתכבדו ויעטו גם הם רעלה (נהג עם רעלה זה בעייתי אתם אומרים? שירכיב משקפי ראיית לילה, שיצבעו את כל הנוסעים בצבע ירוק אחיד. זה גם בעייתי? תשמעו, הבעיה היא של הנהג, לא של האתיופי, שיפתור אותה בעצמו). אישי ציבור ושרי ממשלה שקשה להם עם כל "הזרים" האלה? קדימה, תתכסו ברעלה, בפנים הכל ייראה לכם מוכר וזר גם יחד. יהודים שלא נעים להם לראות מול העיניים יישובים של בדואים או פלסטינים, שעצם המראה של ערבי עם קורת גג מעל ראשו מעורר בהם מחשבות חטא וטרנספר? אודרוב, כנסו מתחת לרעלה. שמה יהיה לכם נקי, ותריחו רק את הזיעה המבושמת של עצמכם. גברברים זבי-חוטם שקראו שלשום עמוד וחצי על תולדות הציונות, החליטו אתמול להעביר את התואר "ציוני" על שמם בטאבו, והיום מנסים להיפטר ולפטר את כל מי שלא מתיישר לפי ההגדרה שלהם? כן, גם אתם.

יש הרבה מקום מתחת לרעלה של חסידי ברסלב, והיא נושאת קולה וקוראת לכל הישראלים רדופי מחשבות החטא, מיוסרי האלימות הכבושה והלא-כבושה, שמתרוצצים אנה ואנה וחובטים באמוק עם נבוט על כל סובביהם. בואו, בנים אבודים, בואו והצטנפו מתחת לרעלה עם כל מי שדומה, אבל רק ממש-ממש דומה, לכם.

[אה, אתם כבר שם?]

הוא דמות מוכרת בחוגי השמאל והספרות. הכתיבה שלו מפלגת אנשים למעריצים ולשונאים. וכבר שנים ארוכות משתרך מאחוריו שובל מכוער של סיפורים ושמועות: הטריד מינית, ניסה לאנוס, וגם אנס. לא אחת ולא שתיים.

את השובל הזה צריך לחקור לעומק, אחת ולתמיד. וזה לא צריך לפלג אנשים, בלי קשר לדעתם על האיש וכתיבתו. זה לא קמפיין נגד האיש או עמדותיו הפוליטיות, זה קמפיין בעד האמת. והצדק. ושיקום הקורבנות.

תודה לאשכר אלדן-כהן, שפרצה את מחסום השתיקה (אי-מייל: eshkarec@gmail.com). אין לי מה להוסיף מעבר לדברים שכתבה חנה בית-הלחמי.

הקורבנות ששתקו – מתחילות לדבר. וכל אדם בעל מצפון צריך להטות להן אוזן וגם שכם. מי שרוצה לתעד את עדותה מול המצלמה, יכולה גם לפנות ליולי כהן. יש מי שמקשיב.

הפוסט הזה סגור לתגובות, כי אין כאן מקום לדיון. לא ספקולציות על זהות התוקפן, לא מחסלי-חשבונות שתופסים (או תופסות) טרמפ על חרפתו של "השמאל" שכביכול נחשפת כאן, ולא קלישאות בדבר חפות מפשע כל עוד לא הוכחה אשמה.

הסיפור פשוט בתכלית. גבר אחד שמעליו מרחף חשד כבד לביצוע מעשים חמורים. זה לא עניין לטוקבקיסטים, אלא למשטרה. אם הכל שמועות מרושעות, כדאי שנדע. אם יש שמץ של אמת, ודאי וודאי שעלינו לדעת. וכמה אנשים, לא מעט בכלל, ייאלצו לכבוש פניהם בבושה.

הדברים האלה נכתבים בשולי הפוסט המצויין של נעמה כרמי על פרשת ההטרדה/סחיטה מינית (ואולי אף אונס) בחוג לסוציולוגיה באונ' העברית. קודם כל תקראו את מה שהיא כתבה, ואז תחזרו לכאן. חבל שנעמה כרמי לא מאפשרת להגיב בבלוג שלה (קראתי את הנימוקים שלה, ולא השתכנעתי שהם גוברים על הנחיצות של דיון פתוח). המטרה שלי כאן היא להרחיב מעט באחד העניינים שכרמי מתייחסת אליהם.

הנה ציטוט מדברי פרופ' אווה אילוז, קולגה של החשוד:

"אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע.יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה".

כמעט כל מילה כאן מסגירה את עמדתה הכמו-נייטרלית (ולכן – המקוממת) של אילוז כלפי הסיטואציה של ניצול מיני של נשים בעמדת חולשה בידי גברים בעמדת כוח באקדמיה. כרמי מפנה, בצדק, את הזרקור אל האופן הלא-אוטונומי, כמו אוטומטי, של התהליך לפי אילוז: המוסד ההירארכי "מזמין להיכנע" לפנטזיה התרבותית. כאילו לא מדובר באנשים שנתון להם חופש הבחירה, ועל כן האחריות, על מעשיהם.

איך הגיעה אילוז להשקפה משונה שכזאת? למי שעוקב אחרי התנודות האינטלקטואליות במדעי הרוח והחברה ב-30 השנים האחרונות, אין כאן הפתעה גדולה. אלו פירותיה הבאושים של "ביקורת התרבות" על שלל סוגיה. במהלך יסודי ומקיף, פירקו החוקרים את החברה והתרבות למבני כוח ושליטה, שדות אידאולוגיים וכלכלות שיח, ושאר מבנים מופשטים שנוקו ביסודיות מעניין אחד בלבד – המרכיב האנושי. התודעה של היחיד (אותו "סובייקט" ארור שיש לנתץ) נמחקה לחלוטין מן הלכסיקון, למעט כשהיא מוצגת כהבניה חברתית נוספת.

התוצאה הפרדוקסלית של פרוייקט האדירים הזה, שכל כולו מתהדר בביקורתיות ובעמדה חתרנית (בעצם "חשיפת" מבני הכוח) – היתה עיקור השיפוט המוסרי, ועימו, ביטול האפשרות לפעולה מוסרית אפקטיבית. העניין הזה דורש דיון נפרד ומעמיק, ולכן רק אציג את המהלך ההסקי הזה בראשי פרקים. מכיוון שהיחיד "נקבע" מבחוץ, בידי כוחות שאינם מודעים לו, מתערער עצם המושג של חופש הבחירה (האם אני בוחר לפעול כך או שמא "התרבות" שעיצבה אותי בוחרת זאת, בהשתמשה בי כשלוחה שלה?). אם אין חופש בחירה, אין אחריות מוסרית, ועל כן, גם לא ניתן לשפוט את מי שפועל באופן (לכאורה) לא מוסרי; התרבות, או "מוסדות הירארכיים", כלשון אילוז, אשמים, לא היחיד. ולבסוף, אם אין שיפוט מוסרי, אין יכולת או סיבה לפעול אחרת, אין עניין בפעולה שמטרתה לפצות את הקורבן ולענוש את הפושע. זהו המדרון החלקלק שנביאי התיאוריה והביקורת תמיד נקלעים אליו, ואין להשתומם שרובם גם מחליקים בו.

נחזור לאילוז. אני דווקא מסכים איתה מאד בדיאגנוזה: מבני כוח (בימינו, קפיטליסטיים) מחלחלים את תוך עולם הפנטזיות שלנו. רואים את זה מכל עבר. ילדות בנות 4 שרוצות "להתחפש לכלה", נשים שמגדילות חזה, נערים שמתחרמנים מכלי נשק וכד'. כל זה שריר וקיים. ועדיין, אין שום הצדקה לדיבור על בני אדם כעל מי ש"מוזמן להיכנע", דיבור שנוטל מהם את חירות המחשבה, שיקול הדעת, ההיסוס, העצירה לפני חציית הקו האדום.

יותר מכך: לגיטימי שפרופסור יפנטז על סטודנטית, ולגיטימי שסטודנטית תפנטז על פרופסור. אוי לנו אם נתחיל לנבור בפנטזיות של שכנינו. אבל במקרה שעל הפרק לא דובר על פנטזיות, אלא על מעשים: אייל בן ארי נחקר בחשד שסחט שירותים מיניים תמורת קידום סטודנטיות. גם חוסר היכולת להבחין בין רשות הרבים של המעשה לבין רשות היחיד של המחשבה (המוכחשת מעיקרה) – גם היא מפירות הבאושים של ביקורת התרבות.

נכניס כעת לדיון את פרופ' זלי גורביץ', ראש החוג לסוציולוגיה לשעבר, שאמר: "בחוג לפיסיקה עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים". עוד אמירה אומללה. הוא דווקא דיבר על בן ארי, אבל אני רוצה לחשוב על האמירה הזאת בהקשר של אילוז. אצלה דווקא ניתן לומר: לא רק שתחום המחקר שלה רלבנטי למקרה בן ארי – הוא גם מסביר יפה את תגובתה למקרה. מסתבר ששנים של עיסוק במבנים ושדות, נטולי פנים אנושיות, משחיתים לא מעט את היכולת להתבונן ישירות בסיטואציה פשוטה של נצלן וקורבן , ולהוציא מסקנה מוסרית פשוטה.

מה באשר לבן ארי? האם מחוקר שהתמחה במיליטריזם בחברה הישראלית (והיפנית) יש לצפות להתנהגות קצת פחות, איך נאמר, מיליטריסטית?

התשובה מורכבת. ברמה העקרונית, צודק גורביץ': אין קשר בין תחום המחקר, או תחומי העניין של אדם, לבין רמתו המוסרית. לא היינו צריכים את גורביץ' כדי לדעת זאת; מספיק להיזכר בשורה של רודנים וסדיסטים חובבי אמנות ומוסיקה קלאסית. ובכל זאת, כמו שמבחינה כרמי, הבחירה באנלוגיה הפיסיקלית גם היא מלמדת משהו על התפיסה של הסוצילוגים את תחום מחקרם: שדה תופעות שנשלט בידי חוקים שאינם תלויים באדם, שאפשר רק ללמוד להכיר אותם, אך לא להתנגד להם או לכפור בצידקתם.

אז נכון, הניסיון ההסטורי והאישי של כל אחד מלמד שאין לצפות להתנהגות מוסרית נעלה על בסיס השכלה, השקפת עולם נאורה וכד'. ובכל זאת – שמורה לנו זכות ההשתאות, ההתרתחות. יש להניח (אף כי לא קראתי) כי פרופ' בן ארי חקר את תופעת המיליטריזם מתוך עמדה ביקורתית, ולא כאחרון מצביעי הליכוד. מכאן שלפחות בכתביו האקדמיים, הוא מחזיק בעמדות אזרחיות-נאורות, ואולי אף דוגל בשוויון זכויות לנשים. העובדה שאדם כזה מסוגל לכאורה לפגוע כה קשות בכבודן ובגופן של נשים מלמדת שהוא אכן מסוגל להחזיק בתפיסת עולם שונה לחלוטין בחייו האישיים. כלומר, לפנינו תופעה מרתקת של פיצול אישיות מוסרי. וככל שהקירבה בין תחום המחקר לבין העבירות המיוחסות לחוקר גדולה יותר (שוו בנפשכם שפרופ' בן ארי היה חוקר ידוע של אי שוויון מגדרי בחברה) – כך עז יותר הדיסוננס הקוגניטיבי בין שתי האישיויות. כלומר, כך עזה יותר הצביעות. ולנו, כצופים מן הצד, מותר להזדעזע הן מן המעשה עצמו (בין אם נעשה בחוג לסוציולוגיה או בחוג לפיסיקה) והן מן הצביעות (דווקא משום שנעשה בחוג לסוציולוגיה).

לא נעים למתוח ביקורת על נשים בכלל ועל אימהות בפרט, וודאי שלא נעים לעשות כך כאשר הן מפגינות תחת הקריאה "תנו לשמש של גלעד לזרוח". אבל במקרה הזה מדובר בהפגנה שפוגעת הן בכבוד השבוי והן בכבוד האשה. ולכן צריך לומר את הדברים.

 

יוזמת ההתארגנות, ישראלה שידלוב, מדגישה כי מדובר באמהות לחיילים, ולא בהתארגנות פוליטית. "אין לנו שום קשר לשום גוף, זה בא מנקודת מוצא של אמהות והורות, אנחנו פועלות מהבטן האימהית שלנו… "המסר שלי הוא גיוס מלא וקרבי, זה הבית שלי, זה החינוך שאנחנו מעבירות לילדינו אבל אנחנו רוצות להאמין שיש לנו גב ותמיכה שבמידה וייפלו בשבי המדינה תפעל להחזרתם. אין מחיר לילדינו… גלעד הוא הילד של כולנו, אנחנו אמהות לחיילים בעבר, בהווה ובעתיד ואנחנו חייבות להמשיך ולהתמיד כדי שכולנו נוכל לקבל אותו בפרחים" (תמרורי האזהרה האדומים הם שלי, ע"ל).

 

הנה עיוותי המחשבה והמוסר, אדום אחרי אדום.

 

"לא בהתארגנות פוליטית" – ודאי שמדובר בהתארגנות פוליטית; אין עניין יותר פוליטי היום מעיסקת השבויים. ומה פשר ה"ניגוד" הזה בין אמהות לחיילים לבין התארגנות פוליטית? האם אין מקום לאמהות בפוליטיקה? האם אין מקום לתודעת האמהוּת בשיקולים פוליטיים? מדוע לעזאזל דווקא נשים מאמצות את ההנחות השוביניסטיות האלה? מדוע נשים שכבר טורחות להפגין ו"להתלכלך" בפוליטיקה ממהרות לעקר את פעולתן ממשמעותה?

 

"מהבטן האימהית שלנו" – הו, ביטוי אומלל. הנה הן שוב הנשים "שחושבות מהבטן" (מגחך לו הגנרל הכרסתן המצוי). טוב שהזכרתן לנו מה מניע את האשה. הכי עצוב, כמובן, שהנשים האלה אינן מבינות כי ההידרשות ל"בטן האמהית" מעידה על חולשה ולא על חוזק; על ויתור מראש להיכנס לזירת הטיעונים הפוליטיים. והרי יש טיעונים מצויינים, אומנם מ"הראש האבהי" (לא עלינו), לשחרור מיידי של גלעד שליט. וחשוב מכך: יש טיעונים מוסריים מוחצים, הנוגעים לא רק לחייו שלו אלא לחיי כל האזרחים שהפכו בני ערובה למנהיגים צמאי דם, משני עברי הגדר של עזה. לא בראש ולא בבטן שוכן המוסר, אלא בנקודה שלישית, שוות-מרחק מהם, נגישה במדה שווה לכל אדם, אם רק ירצה בכך.

 

"גיוס מלא וקרבי" – כמובן, אחרת מי יקשיב לנו? הבטן האמהית שקוראת לשחרור שליט היא אותה בטן שממשיכה לנפק חיילים קרביים. וברצון, במסירות! ואנחנו לא רואות כל קשר בין החינוך הזה לבין המדיניות שהובילה למצור על עזה, מצור שגלעד שליט, שלא בבחירתו, השתתף באכיפתו, ועל כן נלקח בשבי. אנחנו מסרבות לראות את הקשר, כי זה כבר עניין לראש, ואנחנו, כאמור, פועלות מהבטן.

 

"החינוך" – נדרוש מבנינו להתגייס (רק לקרבי!), "זה הבית שלי" (ואיזה בית זה אם לא נהרגים עליו?), ונמשיך להיות מופתעות, מוכות תדהמה, כשהם ייפצעו, ייהרגו או יישבו, והמדינה לא תנקוף אצבע למענם.

 

"להמשיך ולהתמיד" – במה? בחינוך לקרבי? בתמיכה ללא סייג בממשלה? בהפגנות מהבטן?

 

עכשיו יקומו כמה מליצי או מליצות יושר ויגידו שזאת חוכמה מאד קטנה לתקוף את הנשים האלה, שבסך הכל הן קורבנות של שטיפת מוח אדירת ממדים. וזה נכון, במידה מסויימת, כפי שזה נכון לכל אזרח כאן. אבל זאת יש להיזהר באפולוגטיקה מסוג כזה, שמוחלת מראש לאזרח על כל עיוורונותיו וחטאיו, ומגלגלת אותם אוטומטית על "השלטון", ה"שיטה", "מבנה העל" וכיוב'. ונדמה לי שההגנה הזאת פוקעת מרגע שמחליט האזרח, כפי שהחליטו הנשים הללו, לקום ולעשות מעשה – פוליטי בהכרח, גם אם בהכחשה. מרגע שהטיל את עצמו אל הזירה הפוליטית, חלה על האזרח הזה אחריות נוספת, ולפחות זאת: האחריות לעמוד בפני ביקורת.

 

הדברים חשובים שבעתיים כשמדובר בנשים ובאמהות, שעדיין תופסות נפח קטן מדי בפוליטיקה הישראלית. מי שרוצה להשפיע חייבת לדעת את חוקי המשחק, וחייבת לקחת ברצינות את דרישתה שקולה וערכה יהיו שווים לקולו וערכו של כל גבר. עם הזכויות באות החובות. והחובה הראשונה היא לא להפוך את נשיותך לבדיחה, לא לבזות את הדגל שבשמו את נושאת את קולך.