תגית: עזה

מה שגולדסטון לא עושה (כלומר, כותב), הישראלים לא מבינים אותו. כשהוא ניתח בדו"ח שלו עדויות לפשעי מלחמה מצד ישראל, הוא היה אנטישמי. עכשיו, כשהוא מתחרט על אמירות מסוימות בדו"ח (תכף נראה על מה), מחבקים אותו כאן כמו בן אובד ששב לחיק האומה.

גם הזעם הצדקני אז, וגם האהדה (הצדקנית לא פחות) כיום – הן תגובות בטן. לא רציונליות ובעיקר לא מקשיבות. ותעשיית הספין כבר עובדת במלוא הקיטור.

בתור התחלה, הייתי מציע לכל ישראלי סקרן לקרוא את המאמר המדובר של גולדסטון במקור ולא מיד שניה של תועמלנים ודוברי שלטון. ביחס לישראל, גודלסטון מתחרט על דבר אחד ומפרגן על דבר שני. הוא מתחרט על כך שהאשים את ישראל במתקפות מכוונות נגד אזרחים בעזה, ומפרגן על החקירות שניהל ומנהל צה"ל סביב חשדות לפעולות לא חוקיות ב"עופרת יצוקה".

בעניין החרטה, אלה מילותיו: "ההאשמות של התכוונות מצד ישראל התבססו על מותם ופציעתם של אזרחים במצבים שבהם לא היו לוועדת החקירה שלנו כל ראיות שהיו יכולות להוביל למסקנה אחרת. החקירות שפרסם צה"ל ושהוכרו בדו"ח ועדת האו"ם אומנם אישרו את אמיתותן של כמה תקריות שאנו חקרנו, אשר בהן היו מעורבים חיילים ספציפיים, אך הן גם הצביעו על כך שלא היתה מדיניות של תקיפה מכוונת של אזרחים.".

נתחיל דווקא מהסוף: כל בר דעת יכול להבין שגם חקירת מצ"ח איננה יכולה להיכנס לראשו של מפקד שנותן פקודת אש לעבר שכונה מאוכלסת בצפיפות. היתה כוונה לפגוע באזרחים או לא היתה? זאת שאלה היפותטית לגמרי. אין שום דרך לענות עליה; כוונות ומחשבות אינן מותירות עדויות פיזיות, רק מעשים מותירים. אכן, בשום מסמך צה"לי אין זכר לכוונה כזאת – אני מאמין לגולדסטון, שמאמין לצה"ל. אך גם זה ממצא טריביאלי: ממתי צבאות מדפיסים שחור על גבי לבן פקודות שסטטוס של פשע מלחמה מתנוסס מעליהן למרחוק? דברים כאלה תמיד נותרים בגדר תורה שבעל פה, תדריכים לפני מבצע וכיוב'.

בקיצור, המשפט השני בציטוט דלעיל הוא חסר כל ערך. אין בשום חקירה שהיא כדי לחשוף את "כוונות" המבצע באופן שאינו שנוי במחלוקת; ואין לצפות לתיעוד של כוונות כאלה בשום מסמך רשמי.

לכן, המשפט הראשון בציטוט דלעיל – על הפער בין הממצאים לבין המסקנות – חושף את נקודת התורפה העיקרית של דו"ח גולדסטון, זו ששימשה יפה מאד את כל מבקריו, משמיציו ומשתיקיו. זאת היתה הטעות הפטאלית של הדו"ח: הקפיצה מן המעשים של צה"ל בין ה-27.12.2008 עד ל-18.1.2009, המחרידים בכל קנה מידה, מעשים שיש עדויות מוצקות לנכונותם – אל מישור הפרשנות הפסיכולוגית, שייחס כוונות לתקוף אזרחים. באף דו"ח אחר שנכתב אודות המלחמה (לי אישית מוכרים הדו"חות של בצלם, HRW ואמנסטי) לא העזו התחקירנים להדביק פרשנות כזאת לאירועים. לתומם הם סברו, ובצדק, שהמעשים עצמם נוראים דיים, גם בלי פשפוש בכוונות של הפולש הישראלי.

בעניין הפרגון. גולדסטון מביע שביעות רצון ממאות החקירות שצה"ל מנהל בעקבות "עופרת יצוקה". כאן מותר לזקוף גבה על התמימות של האיש הזה, שבאמת מאמין שהחקירות האלה הובילו לשינוי תפיסה מהותי בתורת הלחימה של צה"ל. כן, רועננו נהלים, חודדו הפקודות, אבל שינוי תפיסה מהותי – לא היה. שינוי כזה היה בהכרח כרוך בהעמדה לדין של בכירים בצבא בעקבות ההרג הבלתי-מובחן באזרחים לא חמושים שאירע ב"עופרת יצוקה". כל הסימנים מראים שהלקח העיקרי שהצבא גזר מן המבול של הביקורת הבינלאומית הוא להצמיד יועצים משפטיים ליחידות לוחמות בזמן אמת. משפטיזציה של הברוטליות או ברוטליזציה של המשפט, קיראו לזה איך שתרצו, זה לא משנה. מעתה ידברו הפשעים של צה"ל גם בשפת החוק.

ברור לכל שאלמלא דו"ח גולדסטון, ישראל לא היתה מעלה על דעתה לחקור את עצמה; שהרי הממצאים החמורים של גולדסטון היו ידועים עוד קודם, מדו"חות של ארגוני זכויות אדם. אבל רק הדו"ח שלו, והאפקט הממשי מאד שלו על מקבלי ההחלטות בחו"ל ובארץ, הביא לחקירה העצמית. על כן יש אירוניה בתביעה של ראש הממשלה נתניהו לגנוז את הדו"ח. שהרי אלמלא דו"ח גודלסטון, לא היתה ישראל מזדרזת לפתוח באותו תהליך של בדיקה עצמית שהניע את גודלסטון לכתוב את המאמר הנוכחי, המפרגן, מלכתחילה. ואלמלא סירבה ישראל לשתף פעולה עם הוועדה – נקודה שגולדסטון מדגיש במאמר שוב ושוב – אולי לא היה צורך בהבעת חרטה כזאת. אולי גם הפסקאות המיותרות על "כוונת ישראל לתקוף אזרחים" היו נשארות על רצפת חדר העריכה.

לסיום, בעניין הרקורד של הבלוג הזה. כידוע, עסקתי ב"עופרת יצוקה" לא מעט, במהלכה ואחריה. מי שקרא את הדברים בזמנם, או יקרא אותם עכשיו, יודע: בכל אלפי המלים שכתבתי על המבצע הזה לא רמזתי אפילו פעם אחת שצה"ל תוקף בכוונה אזרחים. הטענה המרכזית היתה ועודנה – צה"ל לא ספר אזרחים. צה"ל ניסה למוטט את התשתית הצבאית והשלטונית של החמאס – ובדרך הרג כל מי שהפריע לו. מתוך 1,389 הרוגים פלסטיניים, 758 לא היו מעורבים בלחימה. המספר הזה לא כולל את 248 השוטרים הפלסטיניים שרובם חוסלו במכה האווירית ביום הראשון, אשר מעמדם כ"מעורבים בלחימה" שנוי במחלוקת, אף כי ברור שאין בידי צה"ל נתונים פרטניים שמוכיחים שאכן כולם היו לוחמי חמאס בפוטנציה.

במלים אחרות: כ-60% ואולי יותר מהרוגי המבצע לא היו מעורבים בלחימה. זה לא נקרא "הרג מידתי והכרחי", הסייג העיקרי שפוטר מפשעי מלחמה. ודאי ש-428 הקטינים והנשים שנהרגו במבצע אינם כאלה. שמיכת "המגן האנושי" קצרה מלכסות את כל הפשעים האלה; רק בישראל סבורים שמי שמתגורר בסמוך לבניין שממנו נורות רקטות הוא בהגדרה "מגן אנושי" שדינו מוות.

הטענה המרכזית היתה ועודנה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" תורת לחימה חדשה, שבה הותר הרסן מעל הכוחות הלוחמים, והשיקול של הימנעות מפגיעה בחיי חפים מפשע נדחק למעמד שולי עד לא-קיים. הדברים האלה אינם מצוצים מהאצבע אלא עלו בעשרות עדויות שניתנו בידי לוחמים שחזרו מהמבצע, כולל תדריכים מוקלטים של מפקדים, מסמכים רשמיים, ועוד (ראו ריכוז הראיות בדו"ח "ללא היסוס" של הוועד נגד עינויים).

בעקבות דבריו של אחד המפקדים במבצע, קראתי לתורת הלחימה הזאת בפשטות: "אין חפים מפשע".

ושוב: זה לא אומר שטייס מסוק או מפקד טנק שם על הכוונת אזרח, יודע שהוא אזרח – ויורה (אולי היו גם מקרים כאלה, כל מלחמה מוציאה רוע טהור מאנשים מסוימים, ועדיין אין סיבה להאמין שזה המקרה הטיפוסי). זה אומר שהוא יוצא לפעולה מתוך הבנה (שחילחלה מן הדרגים הגבוהים ביותר מטה) שהוא יורה בדיוק על המטרות שהוגדרו לו, ואם הוא יודע שמסביב או ממש באותו מקום ישנם אזרחים חפים מפשע – ובהרבה, הרבה מאד מקרים הוא ידע את זה היטב – הוא עדיין יורה.

הכשל הרטורי של גולדסטון היה חוסר האבחנה בין שתי הסיטואציות האלה. והנזק שהוא גרם, דווקא למתנגדי המבצע ומבקריו החריפים, היה במסר המשתמע כאילו ההרג המסיבי שצה"ל ביצע בעזה היה נסלח יותר אלמלא עמדה מאחוריו כוונה לפגוע באזרחים. כאילו הכוונה, ורק היא, הגדירה את חומרת הפשע; ולא הידיעה מראש, הוודאית לעתים קרובות, שייפגעו חפים מפשע רבים (כמו בהפגזת בתי ספר, בתי חולים, מרפאות, ואפילו שיירות של אזרחים הנמלטים מאזורי הירי). שהרי ההסתתרות השגורה של דוברי ישראל מאחורי "היעדר כוונה" היא תכסיס עלוב וילדותי; במשפט הפלילי מפריכים אותה באמצעות "הלכת הצפיוּת"; במשפט הבינלאומי, משתמע מן העיקרון הזה כי הרג האזרחים ב"עופרת יצוקה" היה לא-מידתי (שכן המאמצים להימנע מהריגתם הוודאית היו מזעריים עד לא-קיימים). די בכך להניף דגל שחור מעל המבצע בכללותו, מבלי להזדקק לספקולציות מיותרות בדבר כוונותיהם המודעות או הלא-מודעות של הלוחצים על ההדק.

מן הסיבה הזאת – הכשל הרטורי של גולדסטון – הבלוג הזה לא התייחס בכלל אל הדו"ח של הוועדה שבראשותו. תבדקו; כל הנתונים שדיווחתי עליהם נלקחו מדו"חות של ארגונים אחרים. סיבה לא פחות חשובה לכך היתה העובדה הפשוטה שגולדסטון הגיע לעזה כחצי שנה אחרי האירועים הנחקרים. העדויות הפיזיות (רסיסי פגזים, שאריות זרחן, סוגי הפציעות וכד') כבר לא היו "חמות", הזיכרון של העדים כבר לא היה מדוייק דיו. להבדיל, הדו"חות שהוציאו HRW (כאן וכאן) ואמנסטי בחודשים שלאחר המבצע התבססו על מידע טרי, בלתי ניתן לערעור, שנאסף ממש בזמן הלחימה או ימים ספורים אחריה. כך גם העדויות שנגבו מניצולים ופצועים בתחקירים עיתונאיים שפורסמו בתחילת 2009. די היה במידע הזה כדי להגיע למסקנות חמורות מאד.

גולדסטון הגיע מאוחר מדי, לא העלה גילויים מסעירים חדשים, ובנוסף לכל, כאמור, חטא בפרשנות הפסיכולוגית. קריאות השמחה שעורר הדו"ח שלו בקרב מבקרי ישראל יתחלפו עכשיו בתרועות ניצחון של תומכיה. כל הרעש התקשורתי הזה מפספס את העניין העיקרי: הפשעים עצמם. באולפני הטלוויזיה ימשיכו להתגושש פרשנים מכאן ומכאן האם היתה או לא היתה כוונה לפגוע באזרחים; באותה שעה ממש, ישראל תמשיך להרוג אזרחים בעזה, בלי כוונה כמובן, להרוג דייגים מול חוף עזה, בלי כוונה כמובן, להרוג חקלאים בשדותיהם, בלי כוונה כמובן, להרוג חולים באמצעות עיכובם, בלי כוונה כמובן, להרוג קשישים במיטתם במהלך מעצר, בלי כוונה כמובן, ולהמשיך את הטיהור האתני בגדה המערבית, עם כוונות ברורות, שאף אחד לא טורח למחות נגדן.

טענה ראשונה: אין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.

חידה: איך מגיבה מדינה ש"לא מעוניינת בהסלמה" להכרזה של האויב – על כל פלגיו – כי יפסיק לירות עליה טילים אם היא תפסיק לתקוף אותו? נכון: היא תוקפת שוב והורגת עוד אחד. ברוכים הבאים לקרוסלת ההסלמה-הרתעה-הסלמה-הרתעה-הסלמה.

ברגעים של צלילות אנחנו מודים בזה, לא? שכל הפגזים שעפים מצד לצד, והגוויות שנערמות, והזעם והפחד וחוסר האונים – לא מזיזים כלום לצד השני, נכון? והוא יודע אותו דבר עלינו. ובכל זאת, כמו סומים בארובה, אנו נלכדים שוב ושוב במעגל ההסלמה-הרתעה, כאילו יש ממש במושג הפיקטיבי הזה, "הרתעה". כלומר, הרתעה צבאית.

לפני שניכנס לעובי הקורה בהסלמה הנוכחית, לא יזיק להיזכר באירועים מלפני 14 חודשים. בינואר 2010, במלאת שנה ל"עופרת יצוקה", יצאה כל צמרת השלטון הישראלית מגדרה כדי להפיץ לכל עם ישראל ולעולם את הבשורה: ההרתעה עובדת.

זה היה שקר מתוזמר. והדינמיקה של המתרחש עכשיו נראית ממש כמו חזרה גנרלית לקראת סבב נוסף של שקרים כאלה. לכן חשוב להיזכר באותם טילֵי טילים של שקרים. זה קצר; תקראו ותחזרו.

לסיכום, אפילו שנה בודדת אחרי "עופרת יצוקה" – ה"הרתעה" המיתולוגית נמחקה כלא היתה. החמאס כבר אז התחמש באופן טוב יותר משהיה לפני המבצע; וכיום הוא כמובן מצויד עוד הרבה יותר טוב, ומאיים על כל יישוב מעוטף עזה ועד גוש דן. בהבט הצר של ההרתעה, "עופרת יצוקה" היתה כישלון טוטאלי. לא מאמינים לי? אולי תאמינו לדברים שאמר אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, אדריכל הפלישה לעזה, בדברי פרישתו: "עופרת יצוקה לא פתרה את הבעיה בדרום". כך, בפשטות, בקיצור צה"לי נמרץ.

סליחה? לא פתרה? אז מה זה היה הבלגאן הזה, כל ה-1,400 הרוגים, אלפי פצועים ונכים, 4,000 מבנים הרוסים, בידוד בינלאומי וגל של חרמות על ישראל? הוא לא היה אמור לפתור את "הבעיה בדרום"?

מסתבר שלא. לא שלא ידענו. לפחות חלקנו ידע שהמטרה היתה אחרת. אבל תמיד טוב לשמוע מנהיגים ברגעי כנות.

טוב, אז אלפי הפגזים וטילי המסוקים שהמטרנו על עזה ב"עופרת יצוקה" לא יצרו הרתעה. עכשיו זה רשמי. אם כך, מישהו באמת מאמין שהתקיפות המתונות הרבה יותר של השבועיים האחרונים ירתיעו את החמאס או הג'יהאד האיסלאמי? האם מי שעבר את הגיהנום של "עופרת יצוקה" ולא הורתע – יירתע מ-15 הרוגים בשבועיים? וכשאלוף פיקוד הדרום החדש אומר ש"ישנה שחיקה מאז עופרת יצוקה, הזיכרון בצד השני מתקצר" – יכול להיות שהוא התבלבל, והזיכרון בצד שלנו מתקצר? מתקצר עד כדי כך שהוא כבר לא זוכר שאי אפשר "להרתיע" אוכלוסיה מורעבת ונצורה באמצעות הפגזתה מהאוויר?

בואו נפרק לרגע את משוואת ההרתעה הזאת. מול ישראל ניצב שלטון קנאי ואלים; השלטון הזה אינו מחשיב את חיי אזרחיו יותר מאשר את חיי האזרחים בצד שלנו. להפך, ככל הנראה, בסולם הדמים שלו לוחמים חמושים נמצאים בשלב גבוה יותר, יקר יותר, מסתם אזרחים (ובהבט הזה אין שוני בינו לבין השלטון הישראלי). כפי שמעירה עמירה הס, תגובת הקסאמים להרג שני החמושים של החמאס – אותו מטר של 49 פצמ"רים ב-19 לחודש – היתה חריפה הרבה יותר מתגובתו להרג בני משפחת אל-חילו.

מן הצד הישראלי ניצב ציבור שסף השבירה שלו נמוך הרבה יותר מזה של העזתי. טיל גראד אחד לפאתי אשקלון או אשדוד ישבית את כל בתי הספר למחרת. עשרות לוקים בהתקפי חרדה, המערכת הפוליטית משותקת, לא מסוגלת לדון בשום נושא אחר, וגם בנושא הזה בעצם לא דנים – רק מבעבעים מרוב קריזה.

בנתונים כאלה, מה המשמעות של "הרתעה"? המשמעות היא רק זאת: אפס טילים מעזה. כי טיל אחד הוא כבר יותר מדי; וכידוע, ככל שהטיל נוחת צפונה יותר, כך הוא כואב יותר למקבלי ההחלטות.

אבל האם ניתן לצפות בהיגיון שמכת תגובה צה"לית, כואבת ככל שתהיה, תצליח למגר לחלוטין את ירי הטילים? להוריד אותו לאפס? מי שטוען שכן – שיצביע בבקשה על תקדים. ככל הידוע לי, אין תקדים כזה. בכל זמן שבו חלה הסלמה בדרום, צה"ל "מקפיץ" את המחיר בתגובות כואבות; והצד השני, ראה זה פלא, לא נוצר את נשקו, אלא ממשיך לשגר טילים. זאת האמת המרה מאחורי דוקטרינת "בעל הבית השתגע", שמצדיקה תגובה לא פרופורציונלית מצידנו כדי לגרום, כביכול, לצד השני להתעשת ולנצור את נשקו.

לא עבד אף פעם. לא בלבנון מול החיזבאללה, ולא בעזה מול החמאס. ועדיין זה לא עובד, בימים אלה ממש – ובכל זאת, זאת השיטה הבלעדית. ספקטרום האופציות המדיניות שמוכר למקבלי ההחלטות בירושלים מכיל שלוש אופציות בדיוק: האופציה הראשונה היא כוח. האופציה השניה היא יותר כוח. והאופציה השלישית היא עוד יותר כוח. ההנהגה הישראלית חושבת כולה, כאיש אחד, מהביצים.

תזכורת: התקופה הרגועה ביותר בדרום בשנים האחרונות היתה תקופת הרגיעה, עד לקריסתה, בחודשים יוני-אוקטובר 2008. בכל חודש אוקטובר 2008, האחרון לרגיעה, נורו רק 4 טילים לדרום, שלא גרמו כל נזק (כמובן שצה"ל לא ישב בחיבוק ידיים בזמן הרגיעה; היו הפרות מינוריות, משני הצדדים). בניגוד למיתוסים שנלעסו בארץ, החמאס חתר באופן אותנטי להארכת הרגיעה, וישראל היתה זו שנפנפה אותו ושעטה, במצח פועם ועיניים בורקות, לשדה הקרב.

אז יש הרתעה; אבל היא מדינית, לא צבאית. והמחיר הנקוב שלה – תנאי הפסקת האש והכניסה לרגיעה – ידוע, ומסיבה זו ממש הוא סולק בקפדנות מן השיח הציבורי: פתיחת המעברים והסרת המצור. זה לא בא בחשבון כמובן, הס מלהזכיר. המשחק היחידי בעיר הוא משחק "ההרתעה": אני אפגיז אותך ואז אתה תפגיז אותי ואז שנינו, מרוב שנהיה מורתעים, נשוב להפגיז זה את זה ביתר שאת.

זה עניין של ימים, אולי שבועיים-שלושה לכל היותר, עד שהצד הישראלי יספוג אבידות בנפש. הפלסטינים כבר קברו 15 איש, מתוכם 4 אזרחים בני משפחה אחת. מספיק גראד אחד, חס וחלילה, שיירד על מרכז מסחרי או בית ספר באשדוד, וגם הישראלים יתחילו ללקק פצעים. וכשעולה בפה טעם הדם, הלב רוצה לראות עוד דם.

ככה זה בהרתעה. והם יודעים את זה שם למעלה, נתניהו וברק וגנץ. הם יודעים שאין תוחלת להרתעה הצבאית, שאין לה תקדים בהקשר הישראלי-עזתי, שמדובר במושג מופרך לגמרי. ובכל זאת הם ממשיכים לאשר עוד ועוד תקיפות קטלניות לתוך עזה. למה? סבלנות. כל דבר בעתו.

טענה שניה: ישראל דחפה להסלמה מול החמאס באופן מכוון.

הכרוניקה היבשה מגלה שגם בהסלמה הנוכחית, את קפיצת המדרגה סיפקה תקיפה קטלנית של צה"ל. כמו באירועי נובמבר 2008, ישראל הרגה ראשונה.

ב-16 למרץ תקף צה"ל מחרטה של החמאס במרכז עזה והרג שני פעילים בזרוע הצבאית של החמאס, "בתגובה על ירי רקטה בודדת לעבר שטח פתוח בעוטף עזה" (רון בן ישי). את הרקטה ירה ארגון של פורשי ג'יהאד.

מי הגאון שחשב שהגמול ההולם על רקטת קסאם בודדת, בידי רסיס של ארגון טרור סורר, רקטה שלא פגעה באיש או במבנה, הוא הרג שני פעילי חמאס? הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן כתב כך (25.3.11): "בפיקוד הדרום העריכו שהחמאס יספוג את המכה, יבין את הרמז שנמאס לנו מאובדן השליטה שלו בשטח, ויסתפק בתגובה מינורית, אם בכלל. אלא שזו היתה אינטואיציה, או הבעת משאלה, שכן המידע שהיה בידי המפקדים הבכירים בפיקוד הדרום קבע, חד-משמעית, את ההיפך."

פישמן איננו חשוד בשמאלנות, אבל הוא הפרשן הצבאי ההגון בארץ. הוא מניח את העובדות הקשות לפני הקורא, אבל לא תמיד יכתוב בגלוי את המסקנות המתבקשות. קראו שוב את הדברים. בפיקוד הדרום ידעו שתגובת החמאס תהיה קשה. בכל זאת החליטו על מתקפה שתהרוג בפעיליו, תגובה מאד חריפה ביחס לרקטת קסאם בודדת שלא פגעה בכלום. למה בכל זאת עשו זאת? פישמן מנסה להציל את כבוד צה"ל, או אולי את כבוד הפרשן התועה בערפל, וכותב: "אינטואיציה, הבעת משאלה". לעניות דעתי, המשאלה כאן היא שלו. העובדות ברורות, הצפי היה ברור (תגובה חריפה של החמאס), ובכל זאת נקטו בפעולה שהקפיצה את רף האלימות. מי ששיגר את מטוסי חיל האוויר ידע היטב למה הוא הוא נכנס.

ובכן, מי הגאון? אלוף הפיקוד? לאו דווקא. עמוס הראל ואבי יששכרוף חושפים: "לא מדובר ביוזמה עצמאית של פיקוד הדרום. ככל הידוע, המהלך אושר בידי שר הביטחון והרמטכ"ל, שהיו צריכים להניח שהמוצב יהיה מאויש באור יום ושלפגיעה בנפש יהיו השלכות אחרות מאשר ל"תקיפת נדל"ן" (משרדים ריקים) שגרתית". הנה, נזרקה לפח התיאוריה הנוחה, לפיה הסלמה כזאת תמיד מתחילה ב"שיקול דעת מוטעה" של דרג שדה נמוך.

רשמו זאת לפניכם: את פעולת ההרג הראשונה בסבב האלימות הנוכחי, של שני פעילי חמאס, אישר שר הביטחון, בתגובה על ירי של רקטת קסאם בודדה לשטח פתוח. עובדות מסוג זה נוטות להישכח, להיבלע ברעש התעמולה. חשוב לזכור אותן.

נמשיך הלאה. הפלסטינים הגיבו בירי מרגמות דליל, עד ה-19 לחודש: בבוקרו של אותה שבת שוגרו 49 פצצות מרגמה לעבר צפון הנגב; הפצצות פצעו קל שני ישראלים וגרמו נזקים למבנים. כמות הירי המסיבית הזאת מגיעה כמעט לרבע מן הממוצע השנתי מאז "עופרת יצוקה". לאחר הירי הכריזו גדודי עז א-דין אל-קסאם כי הירי בא בתגובה להרג שני הפעילים והביעו נכונות לחדש את הרגיעה אם ישראל תחדל מתוקפנותה.

התגובה הישראלית, כרגיל, היתה הפוכה וקיצונית הרבה יותר. יומיים לאחר מכן, ב-21 לחודש, תקפו מטוסי חיל האוויר שורת יעדים ברצועה. 19 תושבים נפצעו, מהם 7 ילדים ו-2 נשים. למחרת הותר הרסן: בירי ארטילרי על שכונת סג'עיה – ירי שידוע בכך שאינו מדויק – נהרגו ארבעה בני משפחת אל-חילו, בהם נער בן 16 וילד בן 11. בצה"ל הצדיקו את הירי הזה כתגובה מהירה על ירי פצמ"רים לעבר יישובים בעוטף עזה, אבל מאוחר יותר התברר שהפצמ"רים נחתו בבית קברות ובשל טעות מכ"ם צה"ל הגיב בירי מיידי. הפלסטינים ירו במתים, צה"ל ירה בחיים, והרג ארבעה.

ראש הממשלה נתניהו התנצל, לא בלי להגניב שקר, שגילגל את האחריות לטעות על הפלסטינים: "מצער שהחמאס ממשיך להמטיר עשרות רקטות על אזרחי ישראל במכוון, תוך שימוש באזרחים כמגן אנושי". אבל האזרחים נהרגו בביתם, בעוד שחולית הירי שהתה בפרדס סמוך. ככה זה כשיורים בנשק לא מדויק לאזור מאוכלס. מי שגר בביתו הופך, בהגדרה, למגן אנושי.

עוד באותו יום הרג צה"ל בתקיפה אווירית ארבעה פעילי ג'יהאד איסלאמי שעמדו לשגר גראד. החמאס המשיך לירות לעבר אשקלון, אשדוד ובאר שבע, ירי שממנו נפצעו קל שני אזרחים ורבים לקו בהתקפי חרדה. בחוף אשקלון נחתו פצצות מרגמה המכילות כמות קטנה של זרחן, למטרת הבערה. הפיגוע בירושלים אולי קשור ואולי לא קשור להסלמה בדרום; מכיוון שאין עדיין ממצאים בדוקים מי עומד מאחוריו, נניח לו.

אחרי הרג האזרחים בשכונת סג'עיה כתב אלכס פישמן (23.3.11): "הרמטכ"ל בני גנץ הכריז אתמול שישראל איננה מעוניינת בהסלמה ברצועה, אבל הפעילות של פיקוד הדרום משדרת בדיוק את ההפך… מרוב שלא רוצים אצלנו הסלמה כבר שבוע שהגבול רק הולך ומתחמם – והחל מאמש הוכנסו יישובי עוטף עזה לכוננות ספיגה. אז למי להאמין, להצהרות או לביצועים בשטח? … אתמול בערב ביצע צה"ל סיכול ממוקד. סיכול ממוקד הוא לא עוד שלב בהידרדרות בלתי נשלטת. זוהי עדות מובהקת להסלמה מתוכננת".

שוב, לא נגענו: "הסלמה מתוכננת". בחינה מדוקדקת של מדיניות האש של שני הצדדים בשבועיים האחרונים מובילה את הפרשן הבכיר להסיק: ישראל עוסקת בהסלמה מתוכננת בדרום. גם המסקנה הזאת, חשוב להדגיש, איננה "פוליטית", כי עדיין איננה נוגעת במניעים ומטרות. היא פשוט עולה באופן טבעי מניתוח הדיספרופורציה בין פעולות שני הצדדים והאבדות שהם ספגו. בתוך שבוע נהרגו 15 פלסטינים, מתוכם 10 בסיכול ממוקד. בצד הישראלי אין הרוגים, יש רק פצועים קל.

בעל הבית השתגע? רק תג מחיר גבוה במיוחד ירתיע את החמאס והג'יהאד האיסלאמי? טעות. חזרו לתחילת המאמר: אין הרתעה צבאית בדרום. זה לא עבד אף פעם, ולא יעבוד.

תכף נגיע לעיקר. לפני כן – עוד שאלה שמציקה: נניח שהסכמנו עם פישמן, ישראל תכננה את ההסלמה. אבל מי בדיוק תיכנן? הדרג הצבאי או המדיני? כאן נופל פישמן לפח המוכר של "היעדר פיקוח על הצבא". הוא כותב (25.3.11): "קשה להשתחרר מהמחשבה שאין מתחת לדברים שום שיקול מדיני. עובדים מתוך רוטינה: יש ארגז משחקים, ובכל פעם שולפים ממנו צעצוע אחר – פעם תוקפים מנהרות, פעם מבצעים סיכול ממוקד. כאילו שום דבר חדש לא קורה בעולם סביבנו. הדרג המדיני לא מכוון, והדרג הצבאי עושה את אותם דברים שהוא יודע לעשות כבר שנים ארוכות מול עזה".

והדרג הפרשני? הוא עושה את אותם דברים שהוא יודע לעשות כבר שנים ארוכות מאז ועדת אגרנט ועד ועדת וינוגרד: צולב את הצבא, מזכה מאחריות את המדינאים. כמה קל. אומרים לנו שהצבא נסחף בהסלמה שהוא בעצם תכנן, אבל מאחוריה אין שום מחשבה מדינית. ואין גם בקרה. לא משנה ששר הבטחון וראש הממשלה הם שני בטחוניסטים מובהקים, לא משנה שאותו שר בטחון החזיק בהגה גם ב"עופרת יצוקה" וכבר יודע דבר או שניים על הדינמיקה של ההסלמה מול החמאס ברצועה. ולא משנה ששר הביטחון בעצמו אישר את התקיפה ב-16 במרץ, שפתחה את סבב הדמים הנוכחי.

לא, תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?

חוסר הקשר בין ההסלמה להרתעה

הניחו את שתי הטענות זו ליד זו:

1. אין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.
2.ישראל דחפה להסלמה מול החמאס באופן מכוון.

צרפו אליהן כעת הנחה שלישית:

3. מנהיגי ישראל אינם מבולבלים ומטומטמים כל הזמן.

אם אכן מניחים שמנהיגי ישראל פועלים בהתאם למטרות ולא באורח אקראי או מטופש (זה (3)), אז גם ההסלמה הנוכחית, שישראל דחפה אליה במכוון (זה (2)), משרתת מטרה כלשהי. אבל המטרה לא יכולה להיות הרתעה (זה (1)), ושוב, אם אני ואתם וכל בר דעת מסוגלים להבין את זה, אז גם המנהיגים מבינים את זה (זה שוב (3)), חרף כל הרטוריקה ההפוכה.

כלומר: מטרת ההסלמה המכוונת בדרום היא אחרת. עכשיו נשאר רק לגלות מה היא.

לפני הפרשנות הפוליטית, אני רוצה לחדד את המסקנה הנוכחית, שעדיין איננה פוליטית: מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. חשוב לומר זאת, שוב ושוב, מעל כל בימה אפשרית, כי המסקנה הזאת, הבלתי נמנעת לדעתי, עומדת בסתירה לתעמולה היומיומית שבוקעת מפי שופרות השלטון. וחשוב לראות שלא צריך להיות שמאלני כדי להגיע למסקנה הזאת. צריך רק להכיר בחוזק הראיות לטענות (3)-(1).

מן המסקנה הזאת משתמעים דברים חמורים, שדי בהם להוציא לרחובות המוני אזרחים זועמים. משתמע, שחייהם ושלומם של תושבי הדרום, ובעצם כבר גם תושבי המרכז, לא בדיוק מעסיקים את מקבלי ההחלטות בקרייה ובירושלים. מה שלא תהיה מטרת ההסלמה, אם היא איננה הרתעה – יוצא מכך שמקבלי ההחלטות מודעים היטב לכך שהחמאס והגי'האד האיסלאמי לא רק שלא יחדלו מירי הטילים בעקבות ההתנקשויות הישראליות, אלא אף יגבירו את המטחים.

במלים אחרות: מישהו שם למעלה רוצה להשיג מטרה כלשהי באמצעות הבערת האש בגבול עזה, ולצורך כך הוא בהחלט מוכן לשלם בחיי אזרחים. המטרה העליונה של המנגנון הצבאי – הגנה על חיי האזרחים – הוכפפה למטרה אחרת. וכעת חיי האזרחים הפקר. בעניין הזה שוררת תמימות דעים בין הנהגת החמאס להנהגה הישראלית: חיי אזרחים (שלנו ושלכם) אינם ערך עליון. מותר ומומלץ להקריב אותם בשירות חזון מדיני.

האם החמאס חותר להסלמה או לרגיעה? מי שמתעקש על השאלה הזאת, בשלב הזה, מעוניין בהסחת דעת. לאזרח ישראלי צריך להיות חשוב קודם כל למה ההנהגה שלו, שהוא בחר והוא מממן מכספי המסים שלו, חותרת להסלמה בדרום. ישראלי שכבר מכיר בכך שההנהגה שלו דוחפת להסלמה ועדיין מעדיף לחטט במניעיו של הצד השני – ככל הנראה לא ממש מעוניין לראות את האש דועכת.

לגופו של עניין, מקובלת עלי הערכת רוב הפרשנים, שהחמאס אינו עשוי עור אחד, וגורמים שונים בו ומחוצה לו (כמו הג'יהאד האיסלאמי) מושכים לכיוונים מנוגדים. על פי הערכה אחת, ההנהגה המדינית של חמאס בעזה דווקא אינה מעוניינת בהסלמה, אבל לא עושה מספיק כדי לעצור את חוליות הטילים. ביום שבת התכנסו נציגי הפלגים החמושים בעזה ופירסמו הודעה: נפסיק את ירי הרקטות אם צה"ל יפסיק לתקוף בעזה. האם הם רציניים? לעולם לא נדע, כי אנחנו לא מוכנים להאמין (ככה זה עובד: אין עם מי לדבר שם, כי כל מי שמנסה לדבר איתנו, לא מאמינים לו).

כך או כך, הבלוג הזה לא יסור ממנהגו: ביקורת פוליטית אפקטיבית יש להפנות כלפי נציגים פוליטיים שלך.

נחזור שוב: מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. אם כן, מדוע אזרחי ישראל, שחייהם נסחרים בבורסה המדינית בשער כה זול, לא שוטפים את הרחובות בתביעה זועמת לדעת על מה לעזאזל נלחמים שם בדרום? ההסבר היחידי שלי הוא שהם עדיין לכודים בתעמולה השלטונית; כלומר, הם עדיין שבויים בתפיסה שיש קשר סיבתי בין ההסלמה שישראל נוקטת לבין איזושהי הרתעה מיוחלת שהעתיד צופן להם. גם העבר הקרוב וגם ההווה מפריכים כל קשר סיבתי כזה, ובכל זאת, תעמולה מסיבית יכולה לשמר את האמונה בקיומו.

המטרה המדינית

עד כאן ניתוח האירועים בהתעלם, ככל שאפשר, ממטרות ומניעים פוליטיים. חוזקו של הניתוח הוא בדיוק באי-הזדקקותו להנחות בדבר המטרות האלה. אולם כדי לענות על השאלה האחרונה – מהי המטרה האמיתית של ההסלמה בדרום? – אין מנוס מהנחות כאלה. הפרשנות שלי, בשורות הבאות, היא הצעה סבירה, לא ודאית, להבנת המהלכים בצד הישראלי. גם אם היא שגויה, היא ממלאת לאקונה הסברית שהשיח הציבורי בארץ משאיר אותה כחור שחור.

כדי להבין מטרה מדינית צריך להביט בהקשר המדיני. וההקשר המדיני הדומיננטי, הדרמטי של החודשים האחרונים, אינו נתון בספק: התעוררות עממית-דמוקרטית בכל מדינות ערב, ובמיוחד ההפיכה השקטה שהתחוללה במצרים. על המאפיינים של ההתקוממויות האלה כבר דובר הרבה, ואין טעם להרחיב: אוכלוסיות נרחבות שסובלות מעוני ורעב תחת שלטון רודני שנתון בידי אליטה צרה, מושחתת ועשירה כקורח; דרישות סוציאליות וקריאה לדמוקרטיזציה של הייצוג הפוליטי, כולל חופש ביטוי לאופוזיציה; והמנוע של כל זה – צעירים, חילוניים ברובם, שעושים שימוש נרחב באפשרויות ההנעה הפוליטית שמבשרים האינטרנט ופייסבוק.

הדמיון בין כל אלה לבין מה שהתחיל כבר מזמן בשטחים (תנועת המחאה העממית סביב בילעין והגדר) ומה שעשוי להתרחש בעתיד – זועק לעין. ואכן, תרחיש האינתיפאדה השלישית, והפעם – אינתיפאדה עממית-המונית, לא אלימה – לא נעלם מעיניהם של גורמי ההערכה בישראל. למעשה, אפשר לומר שהוא מבעית אותם: "בקרב קצינים בכירים, ששירתו ומשרתים ביהודה ושומרון, שוררת זה זמן מה התחושה שאין תשובה אפקטיבית למצב של התקוממות עממית ברשות הפלסטינית. קצין בכיר המשרת כיום בגזרת יהודה ושומרון אמר לפני כמה שבועות כי "אין לנו מה לעשות אם יקרה כאן משהו כמו שקרה בתוניסיה."

ואומנם, הצהרת כוונות מרשימה מצד הציבור הפלסטיני נרשמה ב-15 לחודש, כשרבבות אזרחים הפגינו במקביל בעזה וברמאללה בעד אחדות לאומית ופיוס בין הפת"ח לחמאס. המפגינים התארגנו דרך הרשתות החברתיות ואסרו על הנפת דגלי שלטון (של אף אחת משתי התנועות) במהלך ההפגנה. להבדיל מן ההפגנות ברחבי העולם הערבי, ההפגנה הפלסטינית לא קראה להפלת השלטון, אבל המסר היה ברור: נקעה נפשו של הציבור הפלסטיני מן המחיר העקוב-מדם שגובה ממנו הקרע הפנימי הזה. והוא רואה הן בהנהגת הגדה והן בהנהגת עזה אחראיות ישירות לאסונו.

בירושלים הבינו מיד שהזעם הפלסטיני הזה מכוון נגד שתי הנהגות שכל אחת בדרכה משתפת פעולה עם האינטרס הישראלי. הנהגת אבו-מאזן מבצעת עבורנו את העבודה המלוכלכת בגדה המערבית ושומרת על גחלת "תהליך השלום" בוערת, על אש קטנה ככל האפשר, עד קץ הימים; והנהגת הנייה בעזה ששה אלי הסלמה כל אימת שנתניהו או ברק רוצים להוכיח לעולם כולו ש"אין עם מי לדבר" ועזה היא קן טרור ענקי. לא פלא שהן החמאס והן פת"ח שלחו את אנשיהם לחבל בהפגנות (אף כי כלפי חוץ קפצו על העגלה בהצהרות של פיוס).

אחדות פלסטינית עלולה לטרוף את הקלפים, ובמיוחד אחדות כזאת שנכפתה "מלמטה", בלחץ האוכלוסיה הנאנקת תחת הברית הלא-קדושה בין שלוש ההנהגות. והיה ואחדות כזאת תהפוך למציאות, אותו זעם פלסטיני שחולל אותה יופנה באופן טבעי אל האויב המשותף לכל פלגי השלטון הפלסטיני: ישראל.

לפיכך הזדרז ראש ממשלתנו לשפוך דלי של צוננים על יוזמת האחדות הפלסטינית מרגע שיצאה לאוויר העולם. הנימוק: אחדות פלסטינית לא תאפשר "לקדם את תהליך השלום". אהה. לעומת זאת קואליציה עם "ישראל ביתנו" היא מתכון בטוח לקידום השלום האזורי. מלשכת נתניהו נמסר עוד: "הקמת ממשלת אחדות עם חמאס תהיה צעד שיעיד על חוסר עניין בהמשך תהליך השלום". במובן מסוים זה נכון: למי יש עניין בפגר המבאיש הזה, "תהליך השלום", פיקציה שנרקמה בין ירושלים לוושינגטון כסיפור הכיסוי להרחבת ההתנחלויות ושימור המצור על עזה? היום שבו "תהליך השלום" במובן המקובל על האליטות הישראלית-אמריקנית-פת"חית יחזיר את נשמתו לבורא יהיה יום שבו כל שוחרי השלום באזור ינשמו לרווחה.

ובכל זאת, בל יטעה אתכם הטון הדיפלומטי: ההנהגה הישראלית מבועתת מחזון האחדות הפלסטינית (לא פחות משתי ההנהגות הפלסטיניות). החזון הזה מערער את אבן הראשה של המדיניות הישראלית בשטחים מאז 1993: הפרד (בין עזה לגדה) ומשול (בשתיהן). הוא מאיים להחליף את הנציגים הפוליטיים של העם הפלסטיני בכאלה שישרתו את האינטרס שלו ולא של ישראל. הוא מאיים להשיב למרכז סדר היום הציבורי שאלות של רצף טריטוריאלי, נמלים פתוחים, וכמובן, הס מלהזכיר – הסרת המצור.

ובישראל יודעים: הפגנות ה-15 במרץ היו רק יריית הפתיחה. תנועת ההמונים הפלסטינית מתגבשת והולכת. ובאופק כבר מסתמן ספטמבר 2011 – תאריך היעד להכרזה פלסטינית חד-צדדית על עצמאות מדינית. כרגע אומנם זה נשמע כמו בדיחה (מדינה שרישום האוכלוסין שלה נתון בידי כוח זר? מדינה שלא מסוגלת להוציא אישורי בנייה בתחומה?). אבל הדינמיקה של האחדות, יחד עם רוחות המרד שנושבות מכיוון העולם הערבי אל מסך הטלוויזיה של הציבור הפלסטיני, יכולות ליצור כאן מציאות שונה מאד עוד חצי שנה. מציאות שבה, לראשונה, מול רובי צה"ל יעמדו לא קני הגראד והקסאם, אלא רבבות ומאות אלפי אזרחים פלסטיניים, חשופי-חזה. פשוט יעמדו. על הקו הירוק. ויגידו: עד כאן.

מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור.

שלא יהיה ספק: גם הגי'האד האיסלאמי וגם הפלגים הקיצוניים בחמאס שותפים למטרה הזאת. גם הם מעוניינים לטרפד כל פשרה פנים-לאומית עם הפת"ח, מצד אחד, ומצד שני, לא יסכימו לוותר על עילת קיומם – המאבק החמוש, האלים והטרוריסטי – בתמורה למאבק אזרחי.

לכן העימות הוא, כמו תמיד, בין שוחרי השלום בשני הצדדים, לבין מחרחרי המלחמה. בין אוהבי החיים לאוהבי המוות. האם הישראלים ישכילו להבין ש"הקיצונים" אצלם זה לא אוסף של נערי גבעות בשומרון, אלא מי שנבחרו למנהיגות – נתניהו, ברק, לבני ומופז? האם הישראלים יצילו את עצמם מידי מנהיגיהם, או שמא שוב, בפעם השניה בשנים האחרונות, יפקירו את גורלם בידיהם, יתכנסו לתוך בועה של בהייה סבילה באסונם ובאסון שמומט בשמם?

"עופרת יצוקה 2" היא לא גזרת גורל. תכניות המבצע אומנם קיימות מזמן, ויש להניח שהכוחות כבר מתרגלים את הצעצועים החדשים שהדוד סם שלח להם. אבל הביצוע עצמו לא כתוב בכוכבים. אין כזה דבר, "הסלמה בלתי נמנעת". יש רק ציבור בלתי מונֵע; ציבור אדיש ורופס, שנגרר אחרי שקרים של מנהיגים. מהו מחיר המאבק למנוע את הזוועה, לעצור מכונת המלחמה? בעזה יורים בברכיים של מי שמעז להתקומם נגד השלטון. בארץ לכל היותר תספוג קללות ויריקות מעוברים ושבים. אם כך, מה עוצר אותך מלמחות? מה דרוש כדי להוציא את הישראלים להפגנת א-תחריר משלהם?

לא השתכנעתם? חיזרו לחידה. יש יד מכוונת, ישראלית, מאחורי ההסלמה. יש לה מטרה. המטרה לא יכולה להיות הרתעה, כי אין הרתעה. אז משקרים לנו. מהי האמת? לא קניתם את האמת שלי? אוקיי. יש לכם אמת אחרת? גם בסדר. ומה אתם עושים עם העובדה שמשקרים לכם, והשקר הזה עולה בחרדות נוראיות, בבתי ספר מושבתים, ואוטוטו, מעבר לפינה, יעלה גם בהרוגים?

1. לא תמסקו.
(הנה, בשיחת טלפון הפכתי את עצי הזית שלכם ל"שטח צבאי סגור")

2. לא תשתיני.
(בלי אישור מח"ט)

3. לא תתרגם.
(אז מה אם קראנו לך, נאווי; שוב אתה עצור)

4. לא תאסוף חומרי בניין.
(ואנחנו לא נסמן את "אזור הביטחון", וגם נירה מחוצה לו)

5. לא תפגין.
(על אדמתך, נגד סוהריך; מות תוּמת)

העובדה הבסיסית, שאין לה זכר בתקשורת הישראלית: התקיפה הישראלית בוצעה הרחק מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, במרחק של 75 מייל מהחוף. 

במלים פשוטות: תקיפת המשט היתה פעולה בלתי חוקית לחלוטין. לישראל אין שום זכות לעצור ספינות כך סתם בלב ים. אין לה שום זכות להמטיר עליהן פקודות בכריזה. אין לה שום זכות לפלוש לסיפון של ספינות שאינן חודרות למים הטריטוריאליים שלה. ודאי שאין לה שום זכות לפתוח עליהן באש.

תקיפת המשט היתה פעולה תוקפנית מובהקת. מי שהורה עליה – היה מודע לתוצאות האפשריות, ודם הקורבנות על ראשו. אני לא מפנה אצבע מאשימה לחיילים שהיו נתונים בסכנה וניסו להתגונן. האשם הוא מי שהציב אותם בסכנה הזאת. בדיוק כמו שהאשמה היא לא בחייל במחסום, אלא במי שהציב אותו שם, בשטח כבוש, ונתן בידיו הוראות פתיחה באש שלפיהן דמם של אזרחים לא חמושים הוא הפקר. 

אז מה יכלו החיילים לעשות כשהחלו הפעילים להכות אותם? התשובה פשוטה: לסגת לאחור. לצמצם את החיכוך, לנתק מגע, ולעשות חושבים. במדינות נאורות, כוח חמוש שנתקל בהתנגדות אזרחית אינו פותח באש.

אבל אופצית הנסיגה היא לא אופציה אצלנו. והאבחנה בין לוחמים חמושים לאזרחים מזמן נזרקה לעזאזל. לכן הלכו בכל הכוח קדימה. ולא הסתפקו בירי אזהרתי קצר, אלא ירו שוב ושוב, עד שהשתררה דממה נוראית, הדממה של שדה קרב, של גניחות הפצועים והגוססים.

ממשלת ישראל שוב שלחה מאות חיילים לפעולה צבאית בלתי חוקית. שוב נהרגו אזרחים חפים מפשע. ושוב מוכרים לנו את הצידוק המופרך – "החיילים פעלו מהגנה עצמית". לא, כוח פולש בטריטוריה זרה אינו פועל מהגנה עצמית, אלא מתוקפנות. ההגנה העצמית כאן שייכת כולה לאוכלוסיה המורעבת והחולה של עזה, ולכל מי שניסה לסייע לה, מבלי לסכן במאומה את בטחון ישראל – ונורה למוות על כך.

עוד לא יודעים הכל. אבל מה שכבר יודעים, מספיק. מה שכבר יודעים מצמרר את העור, מרתיח את הדם, מטריף את הדעת.

חיילי צה"ל רצחו בדם קר פעילי שלום על ספינת סיוע הומניטרי. אולי עשרה נרצחו, אולי עשרים. עשרות נפצעו מאש הירי.

מי ביצע את הטבח? חיילי שייטת 13. יחידה מובחרת, חומר אנושי מעולה. לא המג'נונים של מג"ב או חטיבת כפיר.

מי אישר את הטבח? משפטנים של משרד החוץ והפרקליטות הצבאית, שליוו את כוח החיסול.

מי תיכנן ותירגל את הטבח (כאחד התרחישים האפשריים)? פיקוד חיל הים, הרמטכ"ל, שר הבטחון.

מי צילם ותיעד את הטבח? עיתונאי חצר שקיבלו מקום טוב על הסטי"לים.

מי מימן את הטבח (בשווי מיליוני שקלים)? הציבור הישראלי. אני ואתה ואת.

מי יתרץ את הטבח (הם התחילו, הם התנגדו)? כל עם ישראל.

מי ישאל באיזו זכות בכלל תקפה מכונת המלחמה הישראלית את המשט ההומניטרי? אף אחד.

מי יזכור את קורבנות הטבח? מי שזוכר את רייצ'ל קורי ואת טום הורנדל.

מי גאה להיות ישראלי?

מי?

10,000 טון ציוד ואספקה
בטון
גנרטורים
ציוד לטיהור מים
10 טון נייר לבתי ספר
בתים טרומיים
ציוד רפואי בשווי מיליון דולר (סורקים, כסאות גלגלים, קביים)
ציוד לרפואת שיניים
כדורי סל וכדורי רגל
עפרונות וצבעים
שוקולד

זו תכולתן של 8 הספינות שיצאו לכיוון עזה מכמה נמלים באירופה במקביל, ויגיעו לאזור בסוף השבוע. יהיה זה המשט התשיעי במספר, לאחר שמונה משטים קודמים שארגנה תנועת Free Gaza במטרה לשבור את המצור שהטילה ישראל על רצועת עזה. הוא הגדול ביותר עד כה; חוץ מארבע ספינות ציוד, יהיו בו ארבע ספינות שנושאות 800 פעילי שלום מכל רחבי העולם. מארגני המשט חרתו על דגלם התנגדות לא-אלימה. בכל 10,000 הטון שבמשלוח, אין כלי נשק אחד.

כל המשטים הקודמים יורטו בידי חיל הים הישראלי, וגם את המשט הקרוב ישראל הודיעה שתעצור. מסלול הרשעות והאיוולת שעליו מאיצה ישראל כבר ידוע מראש, וכך גם ההתנגשות הבלתי נמנעת בינה לבין כל שוחרי השלום, בארץ ומחוץ לה (וגם עם ממשלת טורקיה). שוב ישראל סוגרת, אוטמת, ומגרשת כל מי שמנסה להציץ.

הנה סרטון קצר ומרגש על הפנים שמאחורי Free Gaza:

 

האם עוד נותר אזרח ישראלי שבאמת מאמין שהמצור נועד לשחרר את גלעד שליט? האם עוד נותר אזרח ישראלי שאינו יודע – ידיעה ותיקה, בת יותר מ-3 שנים – שהמחיר לשחרור שליט הוא המחיר שננקב מלכתחילה, והוא לא ישתנה גם לאחר שנת מצור רביעית, וחמישית, ושישית? ושהפתרון לירי הקסאמים ונסיונות הפיגוע הוא, בפשטות, פתיחת המעברים?

המצור הישראלי על עזה, שנכנס עכשיו לשנתו הרביעית, דירדר 60% מבתי האב ברצועה לאי-ביטחון תזונתי. כמעט מחצית מן הקרקעות החקלאיות ברצועה אינן ניתנות לעיבוד כתוצאה מן ההרס של "עופרת יצוקה" או הכללתן ב"אזור החיץ הבטחוני". ענף הדיג משותק בשל האיסור לצאת לעומק הים (העזתים מבריחים היום דגים דרך המנהרות). המשמעות היא התמוטטות המגזר החקלאי ברצועה. מדי יום מוזרמים לחוף של עזה בין 50 ל-80 מיליון ליטר מי שופכין בשל היעדר תשתיות טיהור נאותות. עקב הזיהום כל הדגה בקרבת החוף אינה ראויה למאכל אדם, וגם מקורות המים הנקיים, לשתיה ולהשקיה, מידלדלים במהירות. שניים מכל שלושה תינוקות בעזה לוקים באנמיה כתוצאה מהיעדר גישה למים נקיים ותזונה מאוזנת. ולאחרונה גם פורסם מחקר שלפיו תושבי עזה, שנפגעו מנשק ישראלי לא מוכר, נושאים בגופם חומרים רעילים ומסרטנים שעלולים לגרום למוטציות גנטיות.

על מצב התזונה והתברואה המידרדר בעזה ניתן ורצוי מאד לקרוא בדו"ח המבהיל שמפרסם בימים אלה OCHA, המשרד לתיאום עניינים הומניטריים מטעם האו"ם. אחרת כל מה שיודעים זה הדיסאינפורמציה שמפיץ צה"ל דרך גופי יחצ"נות כמו ynet.

מה אמור אדם הגון לחשוב לאור כל המידע הזה, כשהוא רואה את ספינות הטילים של חיל הים עוצרות את המשט ההומניטרי? אולי לייחל ליד פלאית שתשבית את מנועי הסטי"לים, שייעצרו פתאום בלב ים, ולא ישיגו את המשט? אולי ליד שתקרע את הקרום העבה, הבלתי-חדיר, המכסה את עיניהם של הקצינים והחיילים על הסטי"לים, ואלה יבינו לפתע את גודל העוול שהם נותנים לו יד – שומרי החומות של הרעב והחולי – ויזדעזעו מבושה. הרי עוד מעט גם יגיעו משלוחים הומניטריים מכל העולם לגטו שיח סעד. ומה יגידו אז החיילים המופקדים על שערי האין-כניסה לכפר? "מצטערים, הרמזור אדום, הסבל שלהם הוא הבטחון שלנו"?

תנו לספינות להגיע לעזה!

איך נדע את העתיד לקרות? זוהי מצוקה אנושית על-זמנית. איך נדע מה קורה עכשיו? זוהי כנראה מצוקה מודרנית, בת לוויה לחיים בחברה שבה תמונת המציאות תמיד עוברת דרך פילטרים של סוכני תעמולה. ואיך נדע מה קרה בעבר? כאן כבר אנו נתונים להתגוששות המרה בין הזיכרון לשיכחה, בין הפרצפציה לסלקציה.

איך נזכור את "עופרת יצוקה"? הנה תשובה לא רעה: באופן שבו היא (או הוא? מה זה היה, מלחמה או מבצע? פלישה או מגננה?) תוצג במוספי העיתונים של יום השנה. כחלוף שנה מיומה הראשון של המתקפה, המאבק על ייצוגה בזיכרון הלאומי כבר מראה סימני דעיכה. עוד שנה שנתיים (עוד מתקפה מתקפותיים), והגירסה הרשמית – "8 שנים ירו עלינו קסאמים ולא הגבנו, בסוף כיסחנו אותם ובאמת הם הפסיקו לירות" – הגירסה הזאת תהפוך מעוד נראטיב ל"הסטוריה האמיתית"; יתר הגירסאות ייבלעו במרחבי האינטרנט כתיאוריות קוספירציה בנות-חלוף.

לכן, יום השנה ל"עופרת יצוקה" הוא הזדמנות בלתי חוזרת לכל מתנגדי המתקפה הזאת מראשיתה, לכל מבקריה, לכל מזועזעיה, להציג אולי בפעם האחרונה את תמונת המציאות כפי שהם תפסו וחוו אותה; החל בחודשים שקדמו למתקפה וכלה בממצאים שהתגלו בשוך אבק הפצצות.

הסיכום שיוצג בשורות הבאות, ייאמר מראש, הוא סיכום סלקטיבי. אין בו מילה אחת (למעט מניין ההרוגים) על מה שאירע בזירה הישראלית. מטחי הטילים על הדרום, החיים במקלטים, היערכות פיקוד העורף וכדומה. אל דאגה; מאלה יקבל הישראלי הממוצע די והותר בכל ערוץ תקשורת אפשרי. זאת הסלקציה שלהם. מי שהטריח עצמו אל הבלוג השולי הזה כבר הודה, בעצם המעשה הזה, שמעניין אותו מה נותר מחוץ לעדשת הסיקור של המיינסטרים.

נותר המון, וגם מתוך ההמון הזה צריך לבחור. בסיכום שלי החלטתי להתרכז בהבטים שנראים לי הכי חשובים לעיצוב התודעה העתידית של כל אזרח בישראל. לא רק לדעת מה באמת קרה בעזה בין ה-27 לדצמבר 2008 ל-17 בינואר 2009, אלא איך התאפשרו אותם אירועים, מהם המנגנונים הצבאיים והתעמולתיים שחוללו אותם. זאת משום שאת האירועים השארנו מאחורינו, אבל מנגנוני האופל עדיין איתנו, וכבר שוקדים על המתקפה הבאה. ומיותר להזכיר מה קורה למי שלא לומד מן העבר שלו עצמו.

הסיכום הזה נחלק לכמה פרקים. הפרק הראשון סוקר את רצף האירועים והמחדלים שהובילו למתקפת "עופרת יצוקה". עיקרו – להוכיח את נמנעותה, מיוּתרוּתה של המתקפה, ולהצביע על המטרות הנסתרות מאחוריה, באופן יסודי יותר מאשר נעשה עד כה. הפרק השני סוקר את סטטיסטיקות ההרוגים ואת הפערים המטרידים בין גירסת צה"ל (החסויה מהציבור) לגירסאות של ארגוני זכויות אדם (הגלויות לציבור). הפרק השלישי דן בהרחבה בעדויות וראיות לפשעי מלחמה שעומדות בסתירה בולטת להכחשות צה"ל. הפרק הרביעי מתאר את "רוח המפקד" ששרתה על המבצע, בתדריכים ובמדיניות הפתיחה באש, כפי שעולה מעדויות מתוך צה"ל. הפרק החמישי והמסכם מתייחס לאופציות החקירה העומדות בפני מי שבאמת מוטרד מן הממצאים המתועדים.

הבלוג הזה כבר סיכם חלקית הבטים שונים של "עופרת יצוקה" לפחות שלוש פעמים. הסיכום הנוכחי חופף את הפוסטים הקודמים רק במעט, ומציג תיעוד וניתוח שיהיו חדשים, אני מקווה, גם למי שעקבו מקרוב אחרי הביקורת על המתקפה. סיכום מקיף ומצויין נוסף ניתן למצוא בבלוג של איל ניב.

המבצע לא נועד להסיר את איום הטילים מעל יישובי הדרום: צעד צעד

הרציונל של "עופרת יצוקה", כפי ששווקה בארץ ובעולם, היה לתת מענה לאיום הטילים ששיגר חמאס על תושבי הדרום בשנים האחרונות. אכן, אלפי טילים שנחתו בשנים האחרונות בשדרות ובעוטף עזה הפכו את חייהם של תושבי הדרום בלתי נסבלים. לפחות בהבט הזה, אי אפשר לערער על צידקתה העקרונית של פעולה שנועדה להשיב את השפיות לחייהם של תושבי הדרום.

אבל לא זאת היתה מטרת "עופרת יצוקה". הדברים הללו נידונו כאן ובאתרי שמאל בודדים, אך נבלעו בהמולה התעמולתית הבלתי פוסקת שאופפת את המבצע כבר שנה. לכן אי אפשר להפריז בחשיבותם. ניתוח שקול של השתלשלות האירועים במחצית השניה של 2008 מראה בבירור שהסרת איום הטילים מעל יישובי הדרום לא יכולה היתה להיות המטרה האמיתית של המבצע. זאת משום שהיתה דרך מיידית, זולה ולא אלימה, לעשות כן, אך ההנהגה הישראלית ביכרה, מסיבות שראוי להרהר עליהן, את דרך האש והקטל.

מדובר בהסטוריה בת שנה וחצי בסך הכל, שכבר נקברה תחת הררי מלל כוזב. כדי לשחזר אותה, צריך לעשות Rewind ל-19 ביוני 2008 – היום שבו נכנס לתוקפו הסכם הרגיעה, התהדיאה, בין ישראל לחמאס. ועוד צריך לשבת עם זכוכית מגדלת על נתוני הירי באותה תקופה.

הסכם הרגיעה

ובכן, כך קרה מה שלא היה חייב לקרות.

עד לתקופת הרגיעה, היה סוער מאד. לפי נתוני צה"ל, במהלך 2006 נורו 1,744 טילים (רקטות ופצמ"רים) מרצועת עזה לדרום, ובמהלך 2007 נורו 1,934 טילים.

הסכם הרגיעה נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור לפוג ב-19 בדצמבר, 6 חודשים לאחר מכן. עיקרו של ההסכם, שהושג בתיווך מצרי, היה הפסקת אש מוחלטת של שני הצדדים, ופתיחת המעברים לסחורות מישראל.

ההסכם השברירי החזיק מעמד יפה עד ה-4 בנובמבר. אומנם היו פה ושם פעולות צבאיות משני הכיוונים, אבל על פי ההבנות הלא-כתובות בין ישראל לחמאס הן לא נחשבו קאזוס בלי לשבירת הכלים. הפוליטיקאים הטיחו אשמות הדדיות לצורכי פנים: הם האשימו אותנו בהפרות ואנחנו אותם. שני הצדדים צדקו, אבל ידעו היטב שהעצימות הנמוכה של האש עדיפה עשרות מונים על מה שקדם ליוני 2008. מכל מקום, הטענה הישראלית השגורה שהחמאס הפר את הרגיעה בלי הרף אין לה על מה לסמוך. למעשה, בשבוע הראשון לרגיעה נרשמו 7 הפרות ישראליות ורק אחת של החמאס.

בכל מה שקשור לפתיחת המעברים – ישראל לא עמדה בהתחייבויותיה. למעשה, במהלך הרגיעה נכנסה לעזה פחות אספקה מאשר בתחילת 2006, כשירי הטילים היה בשיאו. הנראטיב הישראלי, לפיו צד אחד (אנחנו) עמד במלוא התחייבויותיו במסגרת הסכם הרגיעה, בעוד הצד השני (הם) מפר את התחייבויותיו אחת לאחת – הוא שקר תעמולתי. התעמולה הזאת מילאה תפקיד מרכזי בגיוס התמיכה הציבורית למבצע "עופרת יצוקה", שכן אם הצד השני אינו מכבד הסכמים, אין מנוס משימוש בכוח.

המספרים לא משקרים

האם החמאס שמר על הפסקת האש? התשובה היא כן, באופן כמעט מוחלט (ההפרות הבודדות בוצעו בעיקר בידי ארגונים סוררים). את זה חשוב לראות במספרים, כי על שקר "ההפרות" נבנתה בישראל מערכה שלמה של הונאה והולכת שולל.

ובכן, כמה טילים נורו לדרום במחצית הראשונה של 2008, עד להסכם הרגיעה? אל הנתון הזה צריך להגיע בדרכים עקלקלות. אחרי חיפוש מאומץ התברר שהפילוח המדוייק ביותר של ירי הטילים, עד לרמת היום הבודד, נמצא במאגרי השב"כ. כך נראית 2008 – לפני ואחרי הרגיעה.

סך כל הטילים שנורו במהלך 2008 מעזה – כ-3,600. מתחילת הרגיעה ועד לסוף השנה נורו 664 טילים. כלומר, עד ל-19 ביוני נורו 2,936 טילים. בממוצע, 17 טילים ביום.

עין תמימה עלולה לחשוב ש-664 הטילים שנורו מתחילת הרגיעה ועד לסוף 2008 מוכיחים שהרגיעה לא עבדה. אבל ההפך הוא הנכון. מסתבר שעד ה-4 לנובמבר, תאריך מפתח שמיד נחזור אליו, נורו בסך הכל 50 טילים. לאורך 4 וחצי חודשים, מדובר בממוצע של טיל בכל 3 ימים.

כלומר, מ-17 טילים ביום, הורידה הרגיעה את הירי לטיל כל 3 ימים. הסדר שמוריד את רמת האש פי 50 הוא,  ללא ספק, הסדר שעובד. זאת ועוד, רמת הירי ירדה באופן עקבי לאורך הרגיעה: 18 טילים ביולי, 19 טילים באוגוסט, 5 טילים בספטמבר ו-4 טילים באוקטובר. חודש אוקטובר 2008 היה החודש השקט ביותר שידעו תושבי הדרום מזה שנים. בכל תקופת הרגיעה, עד ה-4 בנובמבר, לא נהרג או נפצע אף אזרח ישראלי מירי טילים.

לא רק המספרים, אלא גם תושבי שדרות מספרים אותו סיפור: תקופת הרגיעה היתה תקופה של פריחה והתאוששות, שכולם קיוו כי תימשך. אומנם כולם גם ידעו כי החמאס מנצל את תקופת הרגיעה כדי להתחמש, אבל רגע, מה בדיוק צה"ל עשה באותו זמן? כיתת חרבותיו לאתים? או שמא רכש והשמיש מערכות נשק חדשניות שנוסו לראשונה על תושבי עזה? צבירת נשק הדדית היא עובדת קיום בסכסוכים לאומיים; השאלה החשובה היא מי מהצדדים מנסה למצות אופציות לא אלימות לפני שהוא בוחר להפעיל את הנשק שצבר.

ואז נמאס לנו מהשקט

ב-4 לנובמבר הכל קרס. באשמת ישראל.

כוח של צה"ל חדר לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נטען, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס. מיד, ולא רגע לפני כן, החל הסיחרור המוכר. בתוך יממה נורו על הדרום 66 טילים – יותר מאשר בכל ארבעת וחצי חודשי הרגיעה שקדמו ליממה הזאת. תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירה הרמטית של המעברים, החשכת עזה ובלימת הסיוע ההומניטארי.

בנובמבר 2008 קפץ גרף השיגורים ל-233; זאת בהשוואה ל-4 שיגורים בלבד באוקטובר. במלים אחרות, שבירת הרגיעה בידי צה"ל הקפיצה, בן לילה, את ירי הקסאמים כמעט פי 60.

הגרף מאתר השב"כ מספר את כל הסיפור.

בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל הפרה את הרגיעה, אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשתה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. בשיח הישראלי, כמובן שזה לא נחשב הפרה; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי זאת היתה נקודת המפנה שהציתה את האש, אש שכבר הגיעה לדעיכה כמעט מוחלטת במהלך אוקטובר 2008. מי שהחליט על הפעולה, מי שבחר לבצע אותה גם במחיר הגבוה (6 הרוגים) שספג החמאס, לקח בחשבון את ההשלכות.

נסו לדמיין את התרחיש האלטרנטיבי הזה: ישראל והחמאס מגיעים עד לסוף הרגיעה, ה-19 לדצמבר 2008, במצב של אש נצורה לחלוטין. חודשים ארוכים בלי טילים ובלי פשיטות וגיחות אוויריות. במצב כזה, כל הסיכויים שהסכם הרגיעה היה מתחדש, והפעם עם פוטנציאל להתקדם לסוגיות יותר רגישות – שחרור גלעד שליט והרחבת הרגיעה גם לגדה המערבית. לפני שהיינו יודעים את זה, כבר היינו בתהליך שלום דה-פקטו עם החמאס.

הו, האימה.

הייתכן שהחשש הזה עמד מאחורי ההחלטה על הפעולה ב-4 בנובמבר? או שמא הפעולה היתה רק גורם מזמן, והדברים ממילא נגזרו מראש כבר חצי שנה קודם לכן, כאשר הוכנו התכניות המבצעיות ל"עופרת יצוקה"? על פי הניתוח ההגיוני להפליא של צבי בראל, ישראל ריסקה את הרגיעה בעזה כיוון שבשום אופן לא היתה מוכנה להרחיב אותה גם לגדה המערבית. ההתנקשות ברגיעה, על גבם של תושבי הדרום, נועדה להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

חמאס שאף להמשיך ברגיעה

ומה לגבי החמאס? האם הוא היה מעוניין בהמשך הרגיעה? למרבה הפלא, כן. גם כאן, התיעוד קיים, וסותר את הנראטיב הרשמי של ישראל, שחפצה להציג את החמאס כסרבן הידברות כרוני.

מיד לאחר תום הסכם הרגיעה, הצהיר מחמוד א-זהאר בראיון לחדשות 10, כשהוא פונה ישירות לממשלת ישראל, שחמאס מעוניין להאריך את הרגיעה בחצי שנה לפי התנאים המקוריים; כלומר, החמאס נסוג מדרישתו להרחיב את הרגיעה לגדה. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. הוא חזר על ההצהרה גם בעיתונות המצרית. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו.

בשלב הזה נוהגים סרבני הפיוס אצלנו לבטל בהינף יד את הכרזות הערבים – שהרי ידוע שהערבים דוברים אמת רק כשהם מחרחרים מלחמה, ומשקרים במצח נחושה רק כשהם מדברים שלום. למרבה המבוכה, רצינות כוונותיו של החמאס הובנה גם על ידי "המעריכים הלאומיים" שלנו. ב-21 בדצמבר, יומיים לאחר תום הסכם הרגיעה,  קבע ראש השב"כ, יובל דיסקין: "החמאס מעוניין בהמשך הרגיעה אבל רוצה לשפר את התנאים שלה. הוא רוצה שנסיר את המצור ונפסיק את ההתקפות ונרחיב את הרגיעה גם ליהודה ושומרון".

ראוי להעיר כאן שדרישתו זו של החמאס היתה מוצדקת לגמרי. הזכות ששמרה לעצמה ישראל לעצור את האש מול עזה ולהמשיך אותה בגדה משקפת אידאולוגית הפרדה חד-צדדית לחלוטין, לפיה אין קשר בין החמאס בעזה לחמאס בשכם. באותה מידה יכול היה החמאס להכריז שהוא יעצור את האש על שדרות אבל ימשיך אותה על אשקלון.

בכל מקרה, כמו שהזכרנו, גם מן הדרישה הצודקת הזאת (להרחיב את הרגיעה לגדה) נסוג החמאס יומיים מאוחר יותר. זה לא עזר. מכונת המלחמה הישראלית שעטה קדימה.

כנהוג במקומותינו, כשתופי המלחמה רועמים, התקשורת שותקת. קול בודד שהצהיר בגלוי ש"אפשר היה גם אחרת", ועשה זאת בזמן אמת, היה נחמיה שטרסלר מ"הארץ" (באותו יום פירסמתי אני את קריאת הסירוב שלי). השאלה למה דווקא עיתונאי כלכלי ולמה דווקא שטרסלר יכול היה לזהות את הספין התעמולתי שהוביל למלחמה היא שאלה מעניינת. כלכלי דווקא,  משום שהפרשנים הבטחוניים והפוליטיים שלנו קשורים בעבותות יותר מדי איתנים אל המערכות שהם מסקרים מכדי לפתח פרספקטיבה דיסידנטית בזמן אמת. שטרסלר דווקא, משום שמדובר בעיתונאי "שונא-שלטון" מעיקרו, שתמיד מפקפק ביכולתה ובטוהר כוונותיה של המדינה. באופן פרדוקסלי, כשמדובר בתחום הכלכלי-חברתי, הערעור על הפריבלגיות של המדינה מציב את שטרסלר לצידם של בעלי הכוח וההון; בתחום המדיני, אותו ערעור מציב אותו לצידם של משוללי הזכויות הפוליטיות (מי יודע, לו ניתן היה להוציא את ניהול המבצע הצבאי מידי המדינה ולהפקידו בידי "כוחות השוק היעילים", אולי היה שטרסלר תומך בו).

העמדה הישראלית היתה חלולה, ריקה מתוכן. אף אחד לא אמר זאת טוב יותר מאשר תושבת שדרות, נעמיקה ציון, במאמר הנוקב שפירסמה בעיצומה של המתקפה:

"בפעם הראשונה בה הרגשתי שהמדינה באמת מגנה עלי, היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם כל אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלסטינים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אל-קאעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים,  קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?"

ציון הפריזה רק בזאת: לא נדרש ממנהיגנו "להפוך כל אבן" או "ליסוע עד קצה העולם" כדי להמשיך את הרגיעה. כל שהיה נחוץ היה לומר הן להצעות הברורות וההוגנות שנשמעו מעזה ומדמשק.

לענייננו חשוב הסיכום. השתלשלות האירועים הבטחוניים והמדיניים במהלך נובמבר-דצמבר 2008 מובילה למסקנה אחת: הסכם הרגיעה עבד יפה, החמאס היה מעוניין לחדש אותו, אבל ישראל היתה נחושה לסכל אותו בטרם עת, סירבה לדון על הארכתו, ויזמה מסלול של התנגשות אלימה עם החמאס, שהוביל בהכרח למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה".

את המסקנה הזאת ראוי לגזור ולשמור, לקראת העימות הבא בעזה, שקברניטנו כבר שוקדים על אי-נמנעותו.

אם כך,  על מה נלחמנו?

אם לא על שלום שדרות, הבינה נעמיקה ציון, אז על משהו אחר. המטרה האמיתית היתה למוטט את שלטון החמאס. ובמטרה זו התמזגו רישעות ואיוולת. רישעות, משום שקברניטי המדינה – אולמרט, ברק, לבני ואשכנזי – ידעו יפה שהמחיר האנושי של המבצע, על הנחיות האש הברוטליות שלו, יהיה מחריד, ובסופו של חשבון, איום הטילים על הדרום לא יוסר. ואיוולת, משום שאותם קברניטים לא למדו דבר מן ההסטוריה הקרובה והקרובה מאד – לא ניתן להפיל שלטון עוין באמצעות טבח באוכלוסיה שתחת מרותו. אכן, הודות למבצע הארור הזה, אחיזתו של החמאס בעזה איתנה מתמיד (ממש כמו אחיזתו של החיזבאללה בהנהגה הלבנונית אחרי מלחמת לבנון השניה).

הראיות לכך שהפלת שלטון החמאס היתה המטרה האמיתית של המבצע רבות מספור ונסקרו במקומות אחרים. ממשלת אולמרט הצהירה על המטרה האסטרטגית הזאת בגלוי, לפני וגם תוך כדי המבצע. בחירת המטרות – מבני ממשל בעזה, משרדי ממשלה, תשתיות חינוך ובריאות – מלמדות שלא רק הזרוע הצבאית של החמאס היתה על הכוונת. פרשנים בכירים דיברו על כך (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות",  23.1.09: "שני הפרקים האחרונים [של המבצע] אמורים היו למוטט את החמאס, לאפשר השתלטות על מערך ההברחה לעזה, וממילא לשנות שם את השלטון"), אבל הגירסה השלטת, זו שנטחנה מבוקר עד ערב בידי סוכני התעמולה, ולמרבה הצער שיכנעה גם את רוב תושבי הדרום המבוהלים, היתה – "להסיר את איום הטילים מהדרום". זה נשמע טוב יותר, צודק יותר, מאשר הזיה כוחנית ופרועה להחלפת השלטון בעזה.

שנה אחרי, איום הטילים גדל והתעצם, הגיע עד תל-אביב, ושלטון החמאס בעזה חזק מתמיד. ישראל מבוּדדת כפי שלא היתה מעולם, החרם הכלכלי עליה מתקדם צעד אחר צעד, ובכיריה מדירים רגליהם מבירות אירופה מחשש שייעצרו.

הרוגים

בצד הישראלי התמונה ברורה. 13 ישראלים נהרגו במהלך המבצע. 9 בידי פלסטינים, 3 מהם אזרחים ו-6 חיילים. 4 חיילים נהרגו מאש כוחותינו.

על האבידות בצד הפלסטיני יש מחלוקת.

נתוני צה"ל (אפריל 2009): 1,166 הרוגים, מתוכם 709 אנשי חמאס וג'יהאד; 295 אזרחים, מתוכם 138 ילדים מתחת גיל 16 ונשים; ו-162 גברים מעל גיל 16 שלא זוהו בוודאות.

נתוני "בצלם" (ספטמבר 2009): 1,387 הרוגים,  מתוכם 773 לא מעורבים בלחימה, כולל 309 קטינים ו-109 נשים. 330 הרוגים השתתפו בלחימה, 248 הרוגים היו שוטרים במשטרה הפלסטינית.

נתחיל דווקא בשוטרים. כל 248 השוטרים נהרגו ביומו הראשון של המבצע, בהפגזות אוויריות על המטה הראשי של המשטרה הפלסטינית ועוד 18 תחנות משטרה. צה"ל מונה אותם עם אנשי החמאס והג'יהאד, אף כי אין מידע בדוק לגבי השתייכותם הארגונית. מה שברור הוא שאף אחד מהם לא היה מעורב בלחימה בעת הפצצת הפתע של חיל האוויר (ו-42 מהם היו צוערים שזה עתה הוסמכו). משטרה כחולה היא גוף אזרחי, ולכן הטבח בשוטרים עונה, ככל הנראה, להגדרה של פשע מלחמה.

כמה אזרחים פלסטיניים נהרגו? המקסימום, לפי הצבא, הוא 457 (אזרחים פלוס לא מזוהים). המינימום, לפי "בצלם", הוא 773. הפער המינימלי, אם כן, הוא 316 אזרחים. אם מותחים את הפער למקסימום (מוסיפים את השוטרים וגורעים את הלא מזוהים), מגיעים ל-726.

כלומר, צה"ל מכחיש שהרג בין 316 ל-726 אזרחים פלסטיניים, שלפי "בצלם" הוא בהחלט אחראי למותם. לא הפרש של מה בכך.

"בצלם" הוא ארגון רציני. הוא ביקר בבתי נפגעים ובבתי חולים, ואסף תעודות פטירה, תמונות ועדויות אודות 363 ילדים (מתחת גיל 16) ונשים שנהרגו. לפי הצבא, נהרגו "רק" 138 ילדים ונשים.

כלומר, בידי "בצלם" יש ראיות למותם של לפחות 225 נשים וילדים במהלך "עופרת יצוקה" שהצבא מכחיש אחריות לגורלם. שוו בנפשכם – 225 נשים וילדים בישראל שהיו נהרגים בפעולות טרור שאף אחד לא היה לוקח אחריות עליהן. נוסיף כאן שנתוני אמנסטי אינטרנשיונל קרובים מאד לנתוני "בצלם": כ-1,400 הרוגים, מתוכם כ-300 ילדים, ו-115 נשים.

מה עושים בצה"ל בקשר לזה? האם מישהו מוטרד מהפערים העצומים במספרי ההרוגים? האם מישהו בצבא ש"כל הזמן בודק את עצמו" לפחות פנה ל"בצלם" על מנת להשוות ראיות ונתונים?

כמובן שלא. צה"ל הוא מעל לטעויות. לא רק שלא נרשמה פניה ל"בצלם", אלא שמתוך 20 פניות של הארגון לצבא, בנוגע לתקריות שבהן נורו ונהרגו אזרחים במהלך "עופרת יצוקה", נפתחה חקירת מצ"ח רק באחת מהן (שימוש ב"מגנים אנושיים").

רשימות ההרוגים שגיבשו "בצלם" ואמנסטי אינטרנשיונל פתוחות לעיון הציבור. רשימת ההרוגים שצה"ל גיבש – חסויה. בקשות לחשוף אותה נתקלו בסירוב. מהו הפירוש הסביר לסירוב הזה? למה רשימת ההרוגים צריכה להיות סודית? אולי חוששים בצה"ל לבשר לחלק מן ההרוגים שהם בעצם מתים, שלא לצער אותם? ואולי פשוט כמו בכל הבט של המבצע הזה – החל מן האיסור על עיתונאים להיכנס לעזה וכלה בסירוב לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון – דובר צה"ל אימץ את הנחת העבודה "מינימום מידע, מינימום ביקורת"? ומה עוד צריך לקרות כדי שסוף סוף יבינו שם למעלה – כשאנחנו עוצמים את העיניים, הזוועות לא נעלמות. הן ממשיכות להתקיים לנגד עיניים אחרות.

האם "בצלם" חסין מטעות? לא, כמובן שלא. אבל יש להניח שלפחות מבחינת התחקיר בשטח עזה, בסיס הנתונים של "בצלם" עשיר יותר מזה של הצבא. צבא שבאמת היה מעוניין להגיע לחקר האמת, ולעמוד מול הנתונים הקשים של הרג האזרחים בעזה, לא היה שומר על שתיקה אדישה כל כך לנוכח עדויות שחותרות באופן כה בוטה תחת עמדתו הרשמית. הוא היה מנסה לשלב כוחות עם כל גורם שיכול להציע מידע חיוני ואלמנטרי כל כך.

בימים אלה צה"ל משתבח בכך ששיעור הפגיעה באזרחים ב"עופרת יצוקה" היה "רק" 1 מתוך 4. שיעור כזה, בלי ספק, היה גורם לשערותיהם של מנהיגי העבר של ישראל – בן גוריון, דיין, ואף בגין – לסמור מאימה ובושה. אבל הזמנים השתנו. מעניין מה היו אותם מנהיגים חושבים על שיעור פגיעה באזרחים של 7 מ-10, כפי שעולה מנתוני "בצלם".

ראיות לפשעי מלחמה

במהלך המתקפה ובשבועות שאחריה הצטברו ראיות ועדויות רבות לפגיעה מאסיבית באוכלוסיה אזרחית שלא היתה מעורבת בלחימה. הראיות הן, קודם כל, מאות האזרחים ההרוגים; שאריות  פיזיות של אמצעי לחימה שהחוק הבינלאומי מגביל מאד את השימוש בהם; עדויות של קורבנות; דו"חות רפואיים של רופאים ופרמדיקים; ולבסוף, עדויות של חיילי צה"ל עצמם.

התגובה האוטומטית של צה"ל ודוברים ישראליים היתה שהחמאס הפך את האוכלוסיה האזרחית בעזה ל"מגן אנושי". ואולם, לטענה זאת לא נמצא בסיס. למעשה, יש עדויות לא מעטות, כולל של חיילים, לשימוש שצה"ל עשה בפלסטינים כמגינים אנושיים:

"אמנסטי אינטרנשיונל מצדו לא מצא כל ראיות לכך שחמאס או ארגונים פלסטיניים אחרים הפרו את דיני המלחמה במידה שבה טענה ישראל שוב ושוב. בייחוד, לא מצא הארגון כל ראיות לכך שחמאס או לוחמים אחרים כיוונו את תנועתם של אזרחים כך שזו תגן על אובייקטים צבאיים מפני התקפות. לעומת זאת, אמנסטי אינטרנשיונל מצא כי בכמה הזדמנויות במבצע "עופרת יצוקה" דווקא כוחות ישראליים כפו על פלסטינים לשמש "מגנים אנושיים". בכל מקרה, המשפט ההומניטארי הבינלאומי מבהיר כי שימוש ב"מגנים אנושיים" בידי אחד הצדדים אינו פוטר את הצד התוקף מחובותיו החוקיות בכל הנוגע לאזרחים.

נציגי אמנסטי אינטרנשיונל ראיינו פלסטינים רבים שהתלוננו על התנהלותו של חמאס, ובייחוד על דיכוי ותקיפה של מתנגדי חמאס, ובכלל זה מעשי הרג, עינויים ומעצרים שרירותיים. עם זאת, אמנסטי אינטרנשיונל לא קיבל כל תלונה מתושבים על כך שלוחמי חמאס השתמשו בהם כ"מגנים אנושיים".

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 70)

אומנם לוחמי החמאס פעלו מתוך שכונות אזרחיות, אבל למעשה לא הם בחרו את זירת הקרב. ממילא, כיוון שישראל גמרה אומר להחריב את מבני הממשל והאדמינסטרציה הפלסטיניים, היא בעצמה מיקמה את הלוחמה באזורים מאוכלסים.

התקשורת הישראלית הרבתה לעסוק בטפל ולא בעיקר. היא התרכזה בשליחים ולא במסר. יחידים וארגונים שהציגו טענות ואף ראיות לפשעי מלחמה של צה"ל הותקפו אישית (ובעניין הזה התקשורת יישרה קו כמעט לגמרי עם דובר צה"ל). פישפשו ברקע האישי שלהם, במקורות המימון שלהם, ב"התעלמות" כביכול מפשעי החמאס – הכל כדי לא לדון בטענות לגופו של עניין. המדיניות הזאת, כידוע, התפוצצה לישראל בפנים, עם פרסומו של דו"ח ועדת גולדסטון וגל התביעות נגד בכירים ישראלים בבתי משפט באירופה.

המיסוך התקשורתי הכבד הזה השכיח (והלא זו היתה מטרתו העיקרית) את העדויות והראיות עצמן. לכן לא יזיק, דווקא בימים אלה שבהם מתכתשת ישראל עם חצי עולם על התבטאויות ודימויים ומפגני צדקנות ועלבון, לחזור אל העובדות הכואבות, המצמררות של מבצע "עופרת יצוקה".

מתוך הררי התקריות שתועדו, בחרתי שלוש בלבד. הן מתוארות בדו"חות מפורטים שפירסמו אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch במהלך השנה. בניגוד לדימוי הכוזב של הארגונים האלה בציבור הישראלי, פעילותם לא מתרכזת דווקא בישראל; פעיליהם פרושים בכל העולם. יתירה מזאת, שני הארגונים האלה (כמו "בצלם" הישראלי) מגנים באופן שיטתי גם פשעי מלחמה של חמאס, חיזבאללה, או כל אויב אחר של ישראל. הם מעסיקים חוקרים מנוסים בגביית עדויות, מומחים משפטיים, רופאים ומומחי נשק. מי שקורא את הדו"חות שלהם ופוטר אותם כ"תעמולה פלסטינית" (דברי דובר צה"ל) מציג את עצמו באור נלעג, בייחוד כשמשווים אותם לסיסמאות השטוחות, נעדרות הסימוכין והתיעוד, שצה"ל מציג כ"תחקירים מבצעיים".

1. תקציר: מפציץ ללא טיס (מל"ט) ירה טיל שהרג שני נערים, בני 12 ו-17, ששיחקו על גג בית מגורים. על גופותיהם ובסביבה נמצאו עדויות פיזיות חד-משמעיות לפגיעות מפגזי המל"ט.

"ב-4 בינואר 2009, היום השני לפלישה הקרקעית של ישראל, בסביבות השעה 10:30, שיגר מל"ט של צה"ל טיל לעבר שני נערים ששיחקו על גג בית מגורים בן שתי קומות במרכז העיר עזה. לדברי התושבים, הבניין שהותקף נמצא במרחק של 5 קילומטרים לפחות מכל לחימה שהתנהלה בין צה"ל לארגונים פלשתיניים חמושים באותה עת. גם בהצהרות צה"ל ובדיווחים בתקשורת לא הוזכרה לחימה באזור זה באותו שלב; הכוחות הישראליים לא נכנסו למרכז העיר עזה עד לשלב מאוחר במתקפה הקרקעית. כיוון שהבית מוקף במבנים גבוהים יותר במרכז העיר עזה, אין זה סביר כי שימש כאתר לשיגור רקטות, ואין מדובר במיקום טוב לתצפית למטרות טיווח ארטילריה או לשם איסוף מידע על האויב.

ההרוגים בהתקפה היו: מחמוד ח'אלד עליאן אל-משראווי, בן 12, ואחמד ח'אדר דיאב סבייח, בן 17. אשרף אל-משראווי, בן 30, אחיו של מחמוד וצלם טלוויזיה המנהל סוכנות ידיעות עצמאית, אמר לארגון HRW: "השכונה שלנו הייתה רגועה מאוד באותו זמן. הטנקים היו במרחק של יותר מחמישה קילומטרים מצפון".

לדברי אל-משראווי, רבים מבני משפחתו המורחבת מצאו מחסה בביתו כיוון שהאמינו שהאזור בטוח יחסית. אל-משראווי אמר כי באותו בוקר עלו כמה בני משפחה לגג כדי לשחק, אבל רק מחמוד ואחמד היו שם בעת פגיעת הטיל. אשרף עיסאווי, שכן שהיה בפתח הבית בעת הפגיעה והגיע ראשון לנפגעים על הגג, סיפר לארגון HRW על ההתקפה. לדבריו "שמעתי מל"טים מעלי ואז היה פיצוץ וכולם צרחו. רצתי למעלה לגג ומצאתי את הגופות של הילדים. הרגל של אחמד הייתה ליד מחמוד, שהיה עדיין בחיים."

חוקרי ארגון HRW בחנו את גג המבנה ומצאו רסיסים בצורת קובייה, מעגלים מודפסים ודפוסי פיצוץ המאפיינים פגיעת טילים המשוגרים ממל"טים. החוקרים בחנו גם קרעים של הבגדים שהילדים לבשו, לדברי בני המשפחה. בבגדים נוקבו עשרות חורים קטנטנים. בצילומים ובקטעי וידאו של הילדים, שצולמו על-ידי אשרף עיסאווי בזמן ההתקפה, ניתן לראות כי הגופות אף הן מנוקבות בעשרות פצעים קטנים בצורת ריבוע…

ארגון HRW לא מצא ראיות כלשהן לכך שהנערים על הגג היו לוחמים או שהשתתפו באורח ישיר במעשי האיבה בצורה אחרת. בהינתן היכולת האופטית של המל"טים, היה גילם הצעיר של הנערים צריך להיות גלוי לעינו של המפעיל. מיקומו של הגג, עמוק במרכזה של העיר עזה, לא התאים ללחימה או לתצפית לצורך טיווח ארטילריה. היעדרם של כוחות קרקע של צה"ל בעיר עזה ביום ההוא, 4 בינואר, מערער גם הוא כל הצדקה צבאית להתקפה."

(מתוך דו"ח Human Rights Watch, עמ' 20-21)

השימוש במל"טים ב"עופרת יצוקה" מעורר תהיות רבות (על השאלות הרחבות יותר שמעורר השימוש בהם, ראו כאן). דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, שתיעד גם הוא מתקפות מל"טים על אזרחים, שואל כך (עמ' 18):

"מל"טים המשמשים לתצפית ניחנים ביכולת אופטית טובה ביותר, המאפשרת לצופה לראות פרטים כגון סוג וצבע של פרטי הביגוד שהנצפים על הקרקע לובשים, וכן את סוגי החפצים שהם נושאים… על-פי הצבא הישראלי, "כדי להימנע מפגיעה באזרחים, טייסים יכולים להסיט ממסלולם טילים שכבר שוגרו למטרה. השאלות המתעוררות בעקבות המקרים המפורטים בדו"ח זה וברבים אחרים הן מדוע הותקפו מלכתחילה כל כך הרבה ילדים ואנשים אחרים שניתן היה לראות שהם אזרחים, ומדוע לא הוסטו טילים אלה ממטרותיהם כאשר התברר כי ילדים ואזרחים אחרים עומדים להיפגע. רבים מההרוגים בהתקפות האוויריות היו ילדים ששיחקו ליד הבית או על הגג."

צה"ל, כדרכו, התחמק מתשובה רצינית. אבל התמזל מזלנו ובאוסף העדויות שאסף ארגון "שוברים שתיקה" אחרי המבצע, מתחבאת לה התשובה. חייל מספר שבתדריך הובהר לו כי חל איסור חמור לעלות על גגות, כי "לחיל האוויר יש אור ירוק לירות על דמויות בגגות" – בפועל, בלי שנדרשת אבחנה בין אזרח ללוחם. הנה העדות.

מי שמחבר את הראיות לירי על אזרחים שנמצאו על גגות עם העדות הזאת יגיע למסקנה בלתי נמנעת: מפעילי המל"טים הישראליים פעלו תחת פקודות בלתי חוקיות בעליל. הם ומפקדיהם – כל שרשרת הפיקוד על למפקד חיל האוויר – נטלו חלק בפשעי מלחמה. אבל מי יעשה את החיבור הזה? צה"ל? אותו צה"ל שפטר את דו"ח המל"טים של HRW כ"מבוסס על מקורות פלסטיניים עלומים ובלתי אמינים שמומחיותם הצבאית אינה מוכחת, ולעומת זאת הם בעלי אינטרסים ברורים כחלק ממערכת התעמולה בעזה"? אותו צה"ל שפטר את עדויות "שוברים שתיקה" כ"שמועות ועדויות מכלי שני"?

צה"ל לא עשה, לא יעשה ואינו מסוגל לעשות את החיבור. העדויות והממצאים מונחים לפנינו ולפני כל העולם. מי שיכול לעשות את החיבור – חייב לעשות אותו.

2. תקציר:  פגז זרחן לבן (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) פגע ישירות בבית אבו חלימה בסאיאפה שבצפון הרצועה, הרג חמישה בני משפחה ופצע עוד חמישה. במקום נמצאו שיירים חד-משמעיים של זרחן לבן ורופאים אישרו שכוויות הניצולים היו מסוג חדש שלא הכירו עד כה.

שלושה מבני המשפחה, שרואיינו בנפרד, סיפרו לארגון HRW מה התרחש באותו אחר-צהריים, בסביבות השעה 16:00, כאשר פגז ארטילרי שהכיל זרחן לבן פגע ישירות בביתם, הרג חמישה מבני המשפחה ופצע חמישה… אחמד אבו חלימה, בנם בן ה-22 של סבאח וסעדאללה אבו חלימה, שהיה בתוך הבית בעת ההתקפה, סיפר: "דיברתי עם אבא שלי כשהפגז נחת. הוא פגע ישר באבא שלי וכרת לו את הראש. הפיצוץ היה גדול והריח היה בלתי -נסבל. זה גרם לשריפה גדולה. החתיכות [מהפגז] בערו ולא כולנו לכבות אותן… רצנו החוצה, הארבעה שלא נפגעו…".

אחיו של אחמד, עומר אבו חלימה, בן 18, היה ליד הדלת של בית דודו כשפגע הפגז: "שמעתי את ההתפוצצות. רצנו לרחוב וראינו שזה פגע בבית שלנו. רצנו למעלה במדרגות וכשהגענו מצאתי את אבא שלי ועוד ארבעה מתים. לקחנו אותם החוצה ואז התפנינו לארבעה שהיו פצועים.

"המדרגות היו מלאות עשן. נכנסו פנימה והיה ריח מאוד מוזר. אף פעם לא התנסינו בזה קודם. היה קשה להתקדם. בהתחלה ראיתי את אמא שלי יוצאת מהבית עם כוויות. מצאנו אותה בכניסה. היא אמרה לנו ללכת ולהביא את האחים הפצועים שלי. אבל כשנכנסנו לא ראינו כלום בגלל העשן והאבק, ולא יכולנו לנשום. מצאנו את אשתו של אחי, ר'אדה, היא עלתה בלהבות, וגם את הבת שלה פרח, שגם היא בערה. גם האחים שלי יוסף ועלי היום שם. כולם בערו בצורה קשה; הבגדים שלהם נמסו. כולם בערו אבל לעבד א-רחים ולאבא שלי גם נכרתו הראשים. הוצאנו את הפצועים בשני טרקטורים. אמא שלי הייתה בראשון. ניסינו להזמין אמבולנס אבל הם אמרו שהם לא יכולים לבוא."

ב-23 בינואר ערך ארגון HRW תחקיר בבית אבו חלימה. בתקרה שמעל המסדרון, שבו אמרו בני המשפחה כי הסתתרו, ראו החוקרים חור שהיקפו כמטר אחד, ושנגרם ככל הנראה מפגיעת הפגז. המסדרון שתחתיו היה חרוך ביותר והרהיטים שנותרו בו היו שרופים. בחדרים שסביב המסדרון היו כתמי חריכה שחורים על הקירות ומתגי ושקעי החשמל העשויים פלסטיק נמסו. משקופי העץ של הדלתות והחלונות בבית היו מפוחמים. על קיר אחד מחדרי השינה, כתב מישהו באמצעות שפתון אדום, בערבית עם שגיאות כתיב: "אנחנו מצטערים."

בין חורבות רכושה של המשפחה, מצא ארגון HRW חתיכות של פגז ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, צבוע בצבע הירוק בהיר שבו משתמשים צבאות לזיהוי פגזי זרחן לבן, ואת את לוח הבסיס של הפגז. שני מכלים מהסוג המשמש לאחסון זרחן לבן בתוך פגזי ארטילריה נמצאו מחוץ לבית. פגז זרחן לבן ומכלים נוספים נמצאו במרחק של כ-20 מטרים ממערב לבית, ופגז שלישי נמצא במרחק של 50 מטרים. ארגון HRW שוחח עם ד"ר עלאא עלי מיחידת הכוויות בבית החולים א -שיפאא, שבה טופלה סבאח אבו חלימה. הוא אמר כי היא הגיעה לבית החולים ב-4 לינואר בשעה 17:05 אחה"צ, והראה מסמכים של בית החולים המאשרים תאריך ושעה אלה. לדבריו "לסבאח היו כוויות עמוקות מאוד שהגיעו עד העצם, ובכמה מקומות אפילו שרפו את העצם."

(מתוך דו"ח של Human Rights Watch, עמ' 46-48)

3. תקציר: פגז פלאשט (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) נחת ליד בית משפחה בעיזבת בית-חאנון, הרג שני ילדים, אשה ושלושה גברים, ופצע כמה אחרים. הפצועים נושאים חצי פלאשט בתוך גבם.

חצי הפלאשט עשויים פלדה, ואורכם 3.5 ס"מ. הקצה הקדמי של החצים מחודד, ובקצה האחורי שלהם ישנן ארבע "כנפיים". לתוך כל פגז נטענים בין 5,000 ל-8,000 חצי פלאשט. הפגזים, הנורים בדרך כלל מתוך טנק, מתפוצצים באוויר ומפזרים מתוכם את החצים הקטנים בצורת חרוט על פני אזור בשטח של 300 על 100 מטר.

ב-5 בינואר 2009, ירו כוחות ישראליים כמה פגזי פלאשט אל הרחוב הראשי בעיזבת בית חאנון, מדרום-מערב לעיירה בית חאנון, ליד בית משפחת עבד א-דאיים. בהתקפה נהרגו 6 אזרחים, בהם שני ילדים, אישה ושלושה גברים, וכמה אחרים נפצעו. ערפאת עבד א-דאיים, בן 12, נהרג במקום. איסלאם ג'אבר עבד א-דאיים, בן 16, נפגע בצווארו מחצי פלאשט, ונלקח לבית החולים, שבו מת מפצעיו כעבור שלושה ימים. אחיו מיזאר נפגע גם הוא בהתקפה זו ועדיין שקוע בגבו חץ פלאשט.

בחצר בית מגורים סמוך נפצעו מחצי פלאשט כמה בני משפחה: ופאא אבו ג'ראד, בת 21 , בנה בן השנתיים, בעלה, אביה וגיסה. ופאא, שהייתה בהיריון, מתה מפצעיה יומיים לאחר מכן. בעלה מוחמד אמר לאמנסטי אינטרנשיונל: "בדיוק גמרנו לאכול ארוחת בוקר ושתינו תה. הלכנו קצת בחצר, לכיוון פינת הבית, כמה מטרים מדלת הכניסה. אז שמענו הפגזה, ואחריה צעקות. הסתובבנו אחורה לכיוון הדלת, וכשהגענו אליה, נפגענו. ופאא נפלה על המדרגות. היה דם בכל מקום".

בתצלומי רנטגן ניתן לראות חץ פלאשט המשוקע עדיין בגבו של בעלה של ופאא, והרופאים אינם יכולים להסירו בשל קרבתו הרבה לחוט השדרה. הרופאים חוששים שניתוח להסרת החץ יהפוך את מוחמד למשותק.

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 39)

כאמור, אלה הן רק דגימות. מעשים חמורים אחרים, עד כדי טבח של ממש, תועדו גם הם: הטבח במשפחת סמוני בשכונת זייתון, הטבח בבית הספר של אונר"א בג'בליה, ירי על אזרחים שהניפו דגלים לבנים, והפעולה הרצחנית ביותר, זו שהגדירה את אופיו של המבצע מן הרגע הראשון – הריגת 248 שוטרים בהפגזות אוויריות על מתקנים.

רוח המפקד

העדויות והראיות המטלטלות האלה, לכאורה, סותרות את הדימוי של צה"ל וחייליו כצבא מוסרי המקפיד להימנע מפגיעה מיותרת באזרחים. אבל מי שהיטה אוזן לקולות הבוקעים מתוך צה"ל עצמו, מתוך הדרגים הלוחמים, יודע היטב שמדובר בדימוי כוזב. לא רק הפלסטינים, אלא גם חיילי צה"ל ומפקדיו העידו שב"עופרת יצוקה" נחצו כמה וכמה גבולות אדומים.

רוב העדויות ניתנו בעילום שם בחוברת שפירסם ארגון "שוברים שתיקה" ובשיח לוחמים במכינת רבין שבמכללת אורנים. אלה מיד נתקלו באי אמון במקרה הטוב ובהסתה פרועה במקרה הרע. כולם ניתלו באנונימיות של העדויות כהוכחה לשקריותן, שוכחים בתוך כך שמדובר בנוהל ידוע ומקובל בחקירות פשעים ושחיתויות: אנשים מתוך המערכת שרוצים לחשוף את פשעיה לאור יום אך אינם רוצים לשלם על כך מחיר אישי – אין להם ברירה אלא לשמור על האנונימיות שלהם. מובן שעדויות אנונימיות אינן מוכיחות שום דבר; הן רק בגדר הזמנה לחקירה. אבל ההתעלמות הגורפת מהן, והכחשתן בלא כל חקירה – הן בהחלט מוכיחות הרבה.

ובכל זאת, לא כל העדויות היו אנונימיות. שימו לב לחייל הבא, פניו גלויות, שמתאר את התדריכים שקיבל ממח"ט 312. "פותחים באש ולא שואלים שאלות", "בניין מפריע – תירה בו", "אין חפים מפשע – כל מי שנמצא שם הוא אויב."

ב-19 למרץ פירסם ערוץ 10 צילום וידאו של תדריך מ"פ לחייליו לפני פעולה בעזה. המ"פ קובע:

"אנחנו הולכים למלחמה, אנחנו לא בבט"ש (ביטחון שוטף) ולא בשום דבר אחר. אני רוצה אגרסיביות. יש משהו חשוד בקומה של בית – נעיף לשם פגז. אנחנו עכשיו חושדים בבניין, אנחנו מורידים את הבניין… אין התלבטויות. אם זה אנחנו או הם, אז זה יהיה הם. בן-אדם הולך לקראתנו לא חמוש – ירי באוויר. ממשיך ללכת – הבן-אדם הזה מת. אף אחד לא מתלבט. שהטעויות יהיו על החיים שלהם, לא על החיים שלנו."

אריק דובנוב, חייל בפלוגת סיור של גדוד מילואים, סיפר לעיתונאי:

"מהתדריך הראשון לפני שנכנסים היה ברור שהצבא שינה את כל הלך הרוח שלו. במקום לקבל את אמצעי הזהירות הרגילים על הימנעות מפגיעה באזרחים, דיברו אתנו על הצורך לעשות כניסה אגרסיבית מאוד. אמרו לנו: "כל סימן לסכנה – תבצעו ירי מסיבי". באימונים קודמים התכוננו ללחימה נגד כוחות גרילה, אבל הפעם אמרו לנו שנתמודד עם לחימה עם חמאס במערך צבאי מלא, מה שכמובן לא קרה. חלק מאתנו הרגישו מאוד לא נוח עם ההוראות האלה. אחרים היו מרוצים שסוף סוף צה"ל מוריד את הכפפות."

אמיר מרמור, תותחן בצוות טנק של גדוד מילואים שפעל בג'בליה, סיפר לעיתונאי:

"מכרו לנו את המבצע ולכל העם כתגובה מדודה לירי של חמאס, אבל בשבילי זה היה תרגיל בענישה. ככה זה נראה מההיקף העצום של ההרס. היינו שם שבוע ואף על פי שאף אחד לא ירה עלינו, הירי וההרס נמשכו בלי הפסקה. יש לי ספק גדול כמה מפעולות ההרס אפשר להצדיק. אמרו לנו לצפות לספוג אש מכמה כיוונים. התגובה הראשונה שלנו הייתה לפוצץ בתים או להרוס אותם עם דחפורים בכיוון מסוים כדי לפתוח קווי אש יותר טובים. אבל אז לא היה שום ירי מהכיוון הזה, או מאף כיוון אחר. בפעם אחרת אמרו לנו שצפויה התקפה ושנורה מטח ארטילריה, אבל לא ראינו שם אף אחד זז."

דברים אלה, מפי עדים מזוהים ולא אנונימיים, עולים בקנה אחד עם תחקירי צה"ל על ההרס הבלתי מבוקר של בתים ובניינים במהלך המבצע: "מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור."

אם המפקדים לא סופרים אזרחים פלסטיניים, אין פלא שגם החיילים הפשוטים לא. תיקון: הם כן ספרו אותם, בסגנון מחנות ההשמדה: "אחד הלך, נשארו 999,999". הכתובת הזאת ועוד נאצות גזעניות אחרות רוססו על קירות בתים בעזה (בין היתר בבית משפחת סמוני, שאכן נטבחה באופן מזעזע).

כשמחברים את ממצאי החקירות של HRW ואמנסטי אינטרנשיונל, יחד עם עדויות החיילים ותדריכי הפתיחה באש שהועברו להם, כל סימני השאלה נפתרים. מדוע נפגעו אזרחים רבים כל כך? משום שהחיילים הונחו לראות בכל מי שעומד מולם "אויב". מדוע הופעל חימוש אכזרי כמו זרחן לבן ופלאשט על אוכלוסיה אזרחית, בניגוד לדיני המלחמה? משום שמי שירה, ומי שפיקד עליו, התנערו מראש מהצורך להפריד בין לוחמים לאזרחים, בין אשמים לחפים מפשע; "אין חפים מפשע". וזאת, בתמצית, ההגדרה של טרור.

חקירת הפשעים

שנה אחרי האירועים ב"עופרת יצוקה", צה"ל הוכיח שאינו מסוגל לחקור את עצמו ביושר וביעילות. הפער בין כמות התקריות של ירי על אזרחים, וחומרתן, כפי שתועדו בידי ארגוני זכויות האדם, לבין הדלות והשטחיות של התקריות שצה"ל בחר להתמקד בהן ב"תחקירים המבצעיים" שלו – הפער הזה הוא בלתי נסבל.

המסקנה המתבקשת היא שאת החקירה הזאת היה צריך להוציא מלכתחילה מידי הצבא. אלא שבצד הישראלי, לא היה מי שיגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמו. וכך, לאחר מסכת מפותלת של הכחשות, הודאות בחצי פה, ובעיקר, חזרה על המנטרה הבלתי משתנה – "חמאס עשה שימוש ציני באוכלוסיה האזרחית" – ישראל דחקה את עצמה לסמטת אין-מוצא.

מצד אחד, ברור לכל שכמות וחומרת הממצאים מחייבים חקירה. מצד שני, ברור גם ששנה אחרי המעשים, לא ניתן לבצע חקירה אפקטיבית. הממצאים הפיזיים – שאריות תחמושת, סימני דרך של טנקים, קירות פגועים – סולקו זה מכבר. עדויות ראיה ושמיעה שייגבו היום יהיו, מטבע הדברים, פחות אמינות מאלה שנגבו כשזכרון האירועים היה טרי.

במלים אחרות: חומרי החקירה המהימנים ביותר שבנמצא ושיהיו בנמצא הם אלה שכבר נאספו בשקדנות בידי ארגוני זכויות האדם השונים, בזמן אמת. השאלה היחידה היא האם גורם כלשהו בישראל יהין לעשות שימוש בחומרים האלה. שהרי למה בדיוק מייחלים אלה הקוראים להקמת ועדת חקירה "חיצונית" לאירועי "עופרת יצוקה"? יש לקוות שאינם מייחלים לעוד ועדה שכל מה שעיניה יראו ואוזניה ישמעו יהיה עדויות של חיילים. ואם כך, אין מנוס משימוש בעדויות, הצילומים והממצאים שכבר קיימים מחוץ לישראל.

למה לא, בעצם? למה שבית משפט ישראלי, או ועדת חקירה ממלכתית, לא יזמנו מומחים שבדקו את זירת האירועים, ויבקשו מהם לחתום על תצהירים בשבועה שהם עומדים מאחורי הדו"חות שחיברו? למה לא לזמן עדים פלסטיניים ולחקור אותם שוב, חקירה נגדית צולבת, על העדויות שנתנו?

בקיצור, למה לא להפעיל את ההליך השיפוטי הרגיל, שבו בית המשפט מקבל לידיו חומרי חקירה שאספה המשטרה ומכריע לגבי מהימנותם בשיטות המקובלות? איזו דרך אחרת יכולה להזים את כל הטענות ש"עוכרי ישראל" מפיצים ברחבי העולם והאינטרנט?

השאלה מיתממת. דבר מזה לא ייעשה. כשישראל הפקידה את חקירת "עופרת יצוקה" בתוך הצבא, היא ידעה היטב מה היא עושה. וכשהיא מסרבת, כבר יותר מחצי שנה, להשיב לפניותיהם של "בצלם", "אמנסטי", HRW והאו"ם, בנוגע למאות תקריות מתועדות של פגיעה באזרחים (אפילו את רשימת ההרוגים בעזה, לפי נתוניו, צה"ל מסרב לשחרר), היא שוב יודעת מה היא עושה. רק פתי (או נוכל) יאמין שישראל דוחה את כל החקירות החיצוניות האלה משום שהיא מתכוונת לחקור את האירועים בעצמה, ובאופן חיצוני לצבא. והסירוב הזה, לא פחות ממאות העדויות המזעזעות מעזה, מבהיק כאות קלון על מצחה של המדינה, ומפרסם ברבים את אשמתה.

המתקפה הבאה על עזה היא, כפי שכבר הוכרז, עניין של זמן. מי שלא רוצה לראות שוב את מדינתו מבצעת פשעים איומים בשמו, פשעים שיגמדו את "עופרת יצוקה", ולאחר מכן שוב חומקת מאחריות, מנערת מעל בגדיה את אבק השריפה, מלבינה את דמם של החפים מפשע, ומדלגת בעליצות אל האופק של צידקתה הבלתי-מעורערת – שיחליט כבר היום איפה הוא או היא מתכוננים לעמוד: גם ביום הראשון למתקפה, וגם ביומה האחרון.

– שמעת שכוח צה"ל ירה אתמול בנער פלסטיני שעבד בחווה ליד הגבול הצפוני של רצועת עזה?
– לא. גולדסטון הוא יהודון אנטישמי. גם זה כתוב בדו"ח המתועב שלו?
– לא, זה דווח בסוכנות הידיעות "מען".
– פלסטינים? ואתה עוד מאמין להם?
– מסתבר שגם nrg מאמין להם. וגם הצבא אישר את התקרית. הם ראו דמות חשודה שנעה באזור גדר המערכת, קראו לה לעצור, ובסוף פתחו באש.
– איפה פה הבעיה?
– הבעיה היא בקוטר 5.56 מ"מ, והיא נעוצה בגבו של אשראף אבו סולימאן. זה השם שלו, אגב.
– שלא יסתובב איפה שאסור לו.
– בעיה. שם הוא גר, שם השדות שהוא מתפרנס מהם.
– זה ידוע שהחמאס עושה שימוש ציני באלומות חיטה ושיחי פטרוזיליה.
– איך זה מצדיק כדור בעמוד השדרה?
– טעויות קורות. מצער, אבל זה לא קורה כל יום.
– למעשה, זה קרה כבר 35 פעמים מאז הפסקת האש בינואר. הצבא יורה ופוגע בחקלאים עזתיים שמעבדים את אדמותיהם ליד גדר המערכת. 7 פלסטינים כבר נהרגו ככה. וכל הזמן נפלי תחמושת מתפוצצים ופוצעים ילדים. רק לפני 3 ימים זה שוב קרה.
– מצטער, הדפדפן שלי לא פותח לינקים פלסטיניים. לא מצליח.
– מה שלא לוחצים, לא רואים. מה שלא רואים, לא קורה.
– גולדסטון הוא יהודון אנטישמי. וגם אתה.
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– הם מסתירים אנשי חמאס.
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– שיחזירו קודם את גלעד שליט, ואז נדבר.
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– למה הם יורים קסאמים?
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– הוא לא יורה.
– הוא כן. דווקא כן.

[הבהרה: אלומות החיטה הן משגרי קסאם. הנשים הזקנות הן מהנדסות חבלה. הבינלאומיים אנטישמים. החיילים הם "עשבים שוטים". אני עוכר ישראל אוכל חינם. וכל ההפקה מומנה בידי ממשלות אירופאיות שהפקירו יהודים בזמן השואה. אחרי שהסכמנו על כל זה, הבה נחזור לשאלה: למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?]

העמדה הרשמית של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים, מזה 9 שנים, היא טענת ה"אין פרטנר". טענה זו כמובן בלתי ניתנת להפרכה; כשהיה פרטנר, לא דיברנו איתו, וכשכבר דיברנו עם מישהו, דאגנו מהר להפוך אותו לבובת סמרטוטים, כלומר, ל"לא פרטנר".

במהרה הפכה הפרקטיקה להגדרה מכוננת: מי שנושא ונותן עם ישראל – איננו פרטנר. ומי שיכול להיות פרטנר, או שהפצצנו אותו (הריסוק של מנהיגות הפת"ח בתחילת האינתיפאדה השניה) או שהכנסנו אותו לכלא (מרואן ברגותי). מפה לשם יוצא שבאמת, אין פרטנר. על חבל ה"אין פרטנר" מבצעת ישראל פירואטים מדיניים מרהיבים, שבאמת מצליחים להשכיח מן הציבור המהופנט מיהו ה"לא פרטנר" האמיתי.

אחד הגילויים האבסורדיים של הכחשת הפרטנר הוא הדילים שישראל רוקמת עם כל שועי העולם הגדול – על גורלם וחייהם של הפלסטינים בשטחים הכבושים והנצורים. כל קלחת נתניהו-מיטשל-אובמה של החודשים האחרונים היא מין ספק דיל, ספק ספין שכזה: ישראל מבטיחה לוושינגטון (קריצה בעין) שלא תבנה יותר התנחלויות (שתי קריצות) על אדמה פלסטינית. וושינגטון מדגמנת הגינות נחרצת (קריצה וחצי) של מתווך נייטרלי החרד לאינטרסים הפלסטיניים (שלוש קריצות ודי). כל המשחק התפל הזה מעסיק אינסוף כתבים ופרשנים, כאילו יש בו בדל של אמת או התקדמות לפיוס.

למה הדבר דומה? לאבא מתעלל שאשתו מאיימת עליו בפרידה אם לא יפסיק להרביץ לילד שלהם. האיום הוא כמובן איום סרק (היא אף פעם לא תזרוק אותו), אבל האבא משתף פעולה ויורד על ברכיו, מפציר ומבטיח שבאמת, יותר לא ירים יד על הילד. החרטה היא חרטת סרק, והסליחה היא סליחת סרק. הדבר היחיד שלא סרק כאן הוא המכות שהילד ימשיך לחטוף. מה שמעניין זה שכל בני המשפחה האחרים מרותקים לפסבדו-דרמה הזוגית הזאת, ואף אחד לא מתעניין בילד.

מדברים עם אובמה כי לא מוכנים לדבר עם הפלסטינים. ולא מוכנים לדבר עם הפלסטינים כי, נו, אתם יודעים, "אין פרטנר". ואם יש, אין על מה לדבר איתו. ואם יש על מה לדבר, אין פרטנר. וחוזר חלילה.

התוצר הביזארי האחרון של המדיניות הזאת הצליח להפתיע גם אותי. התבשרנו שישראל מסכימה לאפשר לצרפת (ביחד עם קטאר) לשקם את בית חולים "אל-קודס" בעזה, שנהרס במתקפה הישראלית בינואר השנה. ומדוע הסכמנו? "כמחווה הומניטרית ולאור העמדה התקיפה שמגלה צרפת בנושא הגרעין האיראני."

מחווה הומניטרית למי? העיתון סתם ולא פירש. לרגע קל חלף חשד נורא בראשי: מחווה לפלסטינים. אבל מחשבה צלולה נוספת סילקה את החשד הנורא. לו רצה נתניהו להפגין מחווה הומניטרית כלפי הפלסטינים – למה הוא זקוק לעסקה סיבובית דרך סרקוזי? חסר דרכים להפגין את רוחב הלב שלו? הרי במעברים לעזה תקוע כבר חודשים ארוכים ציוד חיוני שהכנסתו היתה משפרת באופן דרמטי את איכות החיים של העזתים (חלקי חילוף למשאבות מים ולמתקני טיהור שופכין, חומרי בניין לשיקום מבנים וכיוב'). מה הוא מתנחמד לפלסטינים דרך צרפת?

מכאן שכנראה מדובר במחווה הומניטרית כלפי הצרפתים. יפי הנפש האלה, ליבם שותת בשל סבלם של תושבי עזה הנצורים. נתניהו לא יכול יותר לראות את האירופאים האלה סובלים כל כך (וזה עוד אחרי כל מה שהם עברו בשואה), ולכן הוא משחרר את השסתום במעבר קרני. קחו, תעבירו קצת מכשירי דיאליזה ומיטות אישפוז לעזה, זה יעשה לכם קצת טוב על הלב.

ותודה על ה"עמדה התקיפה" בנושא הגרעין האיראני. באמת תודה.

טוב, כל העניין מסריח מדיפלומטיה רגילה. אנחנו נעשה לצרפתים טובה, וניתן להם לעשות טובה לפלסטינים. אולי רק נדמה לי שהסירחון עז מהרגיל, כי הילד בעזה, גם אחרי השיקום של בית החולים "אל-קודס", ימשיך לחטוף מכות.

ידיעות כאלה בעיתון עוזרות מאד לישראלי הממוצע לשכוח את מה שהוא מעדיף לשכוח. נתניהו וסרקוזי מדסקסים באינטימיות שובת לב עניינים של חיים ומוות. אומנם פלסטיניים, אבל הם לא צד בעניין. לא פרטנר.

לכן לא תזיק כאן תזכורת מן העולם האמיתי. מי סבל סבל מיותר, ומי חולל אותו. בעולם האמיתי, לפני 9 חודשים, פלשה ישראל לעזה, ובמשך פחות מ-3 שבועות, המיטה חורבן עצום על העיר וסביבותיה. בואו נדבר על מה שחוללנו למתקנים הרפואיים בעזה – שמציקים כל כך למצפון הצרפתי. לפני חצי שנה פירסמה עמותת "רופאים לזכויות אדם" דו"ח מקיף על ההבטים הבריאותיים של הפלישה לעזה. הדו"ח מתעד מקרים רבים של פגיעה בצוותים רפואיים ומניעת סיוע רפואי, שהסתיימה במוות של פצועים. ביחס להפגזות הישראליות על מתקנים רפואיים, הדו"ח קובע שצה"ל פגע ב-34 מתקני רפואה, בהם 8 בתי חולים ו-26 מרפאות לטיפול ראשוני.

התגובה הישראלית, אוטומטית כפתיחת נצרה, היא כמובן שכל בתי החולים והמרפאות האלה בעצם היו מפקדות חמאס במסווה. עדויות הפוכות מן השטח, כולל של נציגי ארגוני סיוע בינלאומיים שפעלו בבתי החולים, לא הזיזו לאיש. ודאי שאף אחד אף לא ניסה להתמודד עם הטענה שאסור, פשוט אסור, להוריד פצצות על חולים המרותקים למיטתם, רק בגלל שבקומה מתחתם מתחבאים לוחמי חמאס. העניין הזה של אבחנה בין לוחם לאזרח, חמוש ולא-חמוש, אשם וחף מפשע – האבחנה הזאת התרסקה לרסיסים כבר בדקות הראשונות של הפלישה, בהפגזת טקס הסיום של השוטרים בעזה.

הנה סיכום קצר מן הדו"ח של רל"א:

27 בדצמבר – פגיעה בבניין של הסהר האדום הפלסטיני ובבניין של מנהלת רכבי ההצלה. בשעות הצהריים ניזוקו שני מתקנים רפואיים כתוצאה מהפצצת חיל האוויר הישראלי שכוונה לבסיס המרכזי לשעבר של הבטחון המסכל בשכונת תל אל-הוא בעיר עזה. 28 בדצמבר – פגיעה במרפאת "אל-סראני". מרפאת אל-סראני בשכונת שג'אעייה נפגעה קשות מהפצצת צה"ל שכוונה לפגוע בתחנת המשטרה בשכונה. כתוצאה מההפצצה נפצעה באופן אנוש ראויה עוץ', רוקחת שעבדה באותה השעה במרפאה. 30 בדצמבר – פגיעה בבניין המרכזי של מרכז עזה לבריאות הנפש. כתוצאה מהפצצת תחנת משטרת התנועה ברחוב אל-רשיד בעיר עזה, נפגע באופן קשה הבניין המרכזי של מרכז עזה לבריאות הנפש הנמצא בסמוך לתחנה. ממידע שהועבר לרל"א על ידי נציגי המרכז התברר כי חלונות ודלתות נופצו, קירות נסדקו וחוררו ומרבית המחשבים במקום הושבתו. עוד נמסר כי בעקבות הפגיעה הופסקה לחלוטין פעילות המרכז הכוללת מתן שירותי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה לאוכלוסייה האזרחית. 4 בינואר – תקיפת המרכז הרפואי אל-רעאיה ומרפאותיה הניידות. בלילה שבין ה-4 ל-5 בינואר הופצץ המרכז הרפואי אל-רעאיה. המרכז שוכן בסמוך לבית החולים שפאא', במרכז שכונת מגורים ואין בסביבתו משרדים ממשלתיים או עמדות צבאיות. ועם זאת, לפי ההערכות הראשונות הנזק שנגרם למרכז ולמרפאות הניידות נאמד בכ-800,000 דולר. המרכז סיפק שירותי יום שונים: מרפאות מומחים למחלות פנימיות, מרפאת ילדים, מרפאה גניקולוגית ויולדות, מרפאה אורולוגית, נוירוכירורגיה ושירותי חירום. כל השירותים הופסקו, לרבות השימוש בשלוש המרפאות הניידות של המרכז, שנהרסו כליל. בליל ה-9 בינואר נפגעו המרכזים הרפואיים סבחא אל-חאראזין והאלה אל-שווע, שאותם מפעיל משרד הבריאות הפלסטיני, בעקבות ירי ארטילרי ישראלי. ב-10 בינואר אש ארטילרית הרסה את הקיר הצפוני של בית החולים האירופאי בח'אן יונס. נפגעו צינורות מים ראשיים, הגנרטור של בית החולים ניזוק וזרם החשמל נותק. אחד מעובדי התחזוקה סבל מטראומה. ב-13 בינואר נהרסה מרפאה בשכונת שג'אעייה ששימשה כמרפאה לבריאות הנפש ולבריאות הילד מירי טילים ישראליים. ב-13 בינואר נפגע ישירות בית החולים ע"ש מחמד אל-דרה לרפואת ילדים בשעה ששמונה חולים ואנשי רפואה שהו במקום. פגיעה 15 בינואר – פגיעה ישירה בבית החולים אל-קודס. בשעות הצהריים פגע הצבא הישראלי פגיעה ישירה בבית החולים שמפעיל הסהר האדום הפלסטיני שבשכונת תל אל-הוא. כתוצאה מהפגיעה, נהרסה קומת האדמינסטרציה כליל ובמתחם נוסף בבית החולים פרצה שריפה. בבית החולים שהו באותה העת כ-300 בני אדם, מתוכם 40 אנשי צוות רפואה וכמה עשרות חולים, ביניהם 15 שהיו מחוברים למכונות רפואיות.

לו היתה ממשלת ישראל מעוניינת באמת ב"תהליך שלום" עם הפלסטינים, ולא רק במאמצי הסברה בלתי נלאים לשכנע את כל העולם שהפלסטינים אשמים בסבלותיהם, הרי שכבר במרץ השנה, עם שוך הקרבות, היתה יכולה ליזום מהלך פשוט: שיקום מסיבי ואינטנסיבי של כל מתקני הרפואה שנפגעו במהלך המתקפה. אפילו לא מכיסה; פשוט לפתוח את המעברים ולהתיר הכנסת ציוד ותשתיות רפואיות מכל גורם בעולם שהיה מעוניין לתרום אותם.

את זה היא כמובן לא עשתה ולא תעשה. קל יותר לזרוק עצם הומניטרית לסרקוזי מאשר לקחת אחריות מינימלית על הפשע הברוטלי שישראל חוללה כלפי החולים והנכים של עזה.

למען הסר ספק, אין בלבי ספק שהיוזמה הצרפתית איננה נובעת מדחפים מוסריים נעלים. אלה מעולם לא היו חלק מן הדיפלומטיה המזרח תיכונית. לסרקוזי יש שיקולים משלו. אולי אינטרסים משותפים עם קטאר (השותפה לפרוייקט השיקום), אולי צרכים אלקטורליים פנימיים (ריצוי האוכלוסיה המוסלמית), וכמובן השאיפה הבלתי מוסתרת שלו להחזיר לצרפת את מעמדה המרכזי באזור. מצוקת האישפוז בעזה לא ממש נוגעת לו.

ציניקנים מקומיים נתלים ב"צביעות האירופית" כסוג של תירוץ לאדישותם הפוליטית. בבחינת "אני לא נוקף אצבע למען הפלסטינים אם האצבע הענוגה שלי תתלכלך תוך כדי כך בכסף אירופי ספוג צביעות". זאת עמדה מתפנקת, אנטי פוליטית ובסופו של חשבון, אנטי מוסרית. הכסף האירופי אולי צבוע, אבל הוא באמת מופנה לפרוייקטים חשובים של בריאות ותשתית בשטחים הכבושים והנצורים. כל עוד ממשלתנו שלנו איננה לוקחת אחריות על הנזקים העצומים שהיא חוללה בשטחים אלה, במעשה ובמחדל, אין לנו זכות להדוף מעלינו – סליחה, מעל הפלסטינים – את הסיוע האירופי. שלא לדבר על החוצפה: קודם הרסנו להם את החיים, עכשיו אנחנו גם מטיפים להם (ולישראלים שעוזרים להם) ממי לקחת כסף לשקם אותם.

חסרי הבית בעזה שזוכים לקורת גג בזכות הכסף הזה, השכונות שמחוברות למים זורמים, החולים שזוכים לטיפול נאות – לכל אלה באמת לא אכפת שהם חבים את מזלם הטוב לעיסה סבוכה של אינטרסים כלכליים ומצפונם המיוסר של צרפתים ונורבגים מדושנים. ודאי שאינם רואים בעיסה הדוחה הזאת עילה למנוע מעצמם את הרווחה העצומה שהכסף האירופי מאפשר להם. ליבם של הישראלים גס בתרומות האלה; כמה קל לזלזל בכסף שעוזר לאחרים ולא לנו.

גם ההסטוריה של היהודים מלמדת שלא פעם כדאי, ובעצם צריך, להתעלם מן הריח החשוד שעולה מכספי תרומות, ולעשות בהם שימוש מיידי להצלת חיים. כל בחירה אחרת היא העדפה של הטוהר הנרקיסי (של האני) על פני הסבל הממשי (של הזולת). ואיך נכנה את עמדתה הנוכחית של ממשלת ישראל, שהמירה את הסבל הפלסטיני למטבע דיפלומטי, ז'יטון המתגלגל בזריזות מיד אחת לשניה במחול של "מחוות ידידות", הנלחשות בחדרי חדרים? אני מודה, שכרגע אין לי מלים.

הבלוג יוצא לחופשת קיץ, מאוחרת מדי, עד… בוא נאמר, אחרי החגים. נשאיר את זה פתוח. אולי תהיה עוד גיחה אחת בשבוע הבא.

בסוף השבוע אני טס עם משפחתי לסנטה קרוז, קליפורניה, שם נשהה שנה לרגל שבתון. למען הסר ספק, ארגיע את כל המודאגים: בבלוג לא יחול שינוי מהותי. לא אתחיל לסקר את ליגת הפוטבול האמריקאית ולפרש מהלכים מדיניים בוושינגטון. שיקולי הכתיבה והעריכה כאן לא ישתנו: רק דברים שמעניינים אותי, שיש לי הבנה כלשהי בהם, ושיש בהם עניין לציבור (אומנם קטן, אבל מסור). מכאן יובן שמה שהיה הוא שיהיה.

הריחוק הגיאוגרפי יכול, לעתים, להגביל את היכולת שלך לראות או להבין משהו. אבל הוא יכול גם לחדד אותה. מכל מקום, בעידן האינטרנטי, כשמקורות המידע מבוזרים כל כך, חשיבות המיקום הגיאוגרפי הופכת למשנית. ישנה כמובן הטרוניה הקבועה כלפי מי שלא יושב כאן: "מה אתם מטיפים לנו מחו"ל, קודם תסבלו כאן ורק אז תפתחו את הפה".

סבלתי כאן וגם אמשיך לסבול, כשאחזור מהשבתון. ממילא במקרה הפרטי שלי, גם לפני המעבר, לא חסרו תירוצים לפסול מראש את דברי (באיזה זכות אתה מדבר, יא שמאלני / אשכנזי / אקדמאי / בלשן / סרבן / פוסט-ציוני / ולאחרונה, כמה מרענן, גם מיזוגן). כך שהמעבר לחו"ל לא יעלה ולא יוריד.

את הכינוי "פוסט-ציוני", אגב, מצאתי לאחרונה מודבק לשמי באיזה אתר שטנה. התמיהה הראשונה שלי היתה כמובן: פוסט ציוני? מישהו קרא אצלי פעם פוסט ציוני?

התמיהה השניה היתה שכבר מזמן אין לי מושג מה זה "ציוני", ועל כן גם אין לי מושג מיהו זה שנמצא "פוסט" לציוני. יש אנשים שדעותיהם "שמאלה" ממני שמגדירים עצמם ציונים. יש גם ימנים, כידוע, שכופרים במלכות, ומתנערים מן התואר "ציוני". כל העיסוק הזה בתגיות לשוניות וזכויות היוצרים עליהן משעמם, ובעיקר זורע טשטוש היכן שנחוצה בהירות. אני יכול להצהיר באופן קונקרטי על עמדותי בשורה של נושאים פוליטיים וחברתיים; אם מישהו חפץ לסכם את כלל ההצהרות האלה תחת הכותרת "ציוני" או "פוסט-ציוני", הוא עושה זאת על אחריותו בלבד.

טוב, לענייננו. בשבועות האחרונים הבלוג היה פעיל מאד לא מפני שהיה לי פנאי, בדיוק להפך. פשוט "ניקיתי את השולחן" מכל מיני חומרים שהצטברו במגירות. זה המקום אולי להאיר את עיניהם של מי מהמגיבים בעניין פשוט. זמן העלאת הפוסט איננו בהכרח זמן כתיבתו! פוסט שעולה בבוקר יום שלישי אולי נכתב באישון ליל חצי שנה לפני כן! כן כן, פלאי הטכנולוגיה (ומי בכלל יכול לכתוב בבוקר?).

דחק המעבר לחו"ל, לצערי, לא איפשר לי לכתוב על דברים חשובים שקורים עכשיו. גם לא יהיה לי זמן בשבועות הקרובים לכתוב עליהם, אבל המצפון נוקף אותי, אז לפחות אזכיר משהו שלמיטב ידיעתי חלף בשתיקה גמורה.

שני דו"חות מקיפים התפרסמו בשבוע שעבר על ההשלכות ארוכות הטווח של המצור על עזה על רמת התברואה, תעסוקה, תזונה ותשתיות בתוך הרצועה. הדו"ח הראשון הוא של עמותת "גישה", וכותרת התקציר שלו מאששת דברים שכתבתי כאן לפני חצי שנה: "ישראל מחלישה את התשתיות בעזה לקראת המלחמה הבאה". הדו"ח השני, של OCHA, פורס תמונה סטטיסטית רחבה של תוצאות המצור. משני הדו"חות עולה תמונה מזעזעת. שניהם שמים דגש על הסירוב של ישראל לאפשר לפלסטינים לשקם את הריסות עזה – סירוב שמתמצה באיסור על הכנסת סולר תעשייתי, חומרי בניין, חלקי חילוף לגנרטורים ולמתקני טיהור שפכים ועוד. קשה אפילו להעריך כמה תושבים מתו, חלו או הגיעו לתת-תזונה בגלל מדיניות שתירוצה הרשמי הוא "החזרת גלעד שליט".

מה שלא קשה להעריך זה שממשלת ישראל, ניתן לומר באופן שיטתי, מניחה את התשתית לפלישה הבאה לעזה. השאלה היחידה היא אם זה יקרה תחת כהונתו של ביבי או של מחליפו (לבני? מופז?).

העניינים האלה כרגיל אינם זוכים לשום דיון בתקשורת. אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה ולפחות ייתן להם חשיפה וניתוח בבלוגוספירה.

ומה עוד אייחל? שכל אחד מאיתנו, לילה לילה לפני שהוא/היא הולך/כת לישון, יקדיש עשר שניות של זעם רותח על המחדל הגדול ביותר של ממשלות ישראל מאז דחיית הצעת השלום של סאדאת (בתיווך יארינג) ב-1971.

[סגרתי לתגובות כי אני מתנתק מהאינטרנט וממילא לא אוכל להתייחס למגיבים. אריבדרצ'י]