חודש: ינואר 2012

13 דקות ו-24 שניות הוא אורכה של היצירה המרכזית באלבום החדש של מאט אליוט, The Broken Man. גם שמה לא קצר במיוחד:
If anyone tells me "it's better to have loved and lost than to never
.have loved at all" I'll stab them in the face

אליוט עוזב כאן את הכלי הטבעי שלו, גיטרה קלאסית, לטובת הפסנתר. התוצאה היא מדיטציה ארוכה, בעלת מבנה חופשי, על הנושא הקבוע של אליוט – אֵבל על החולף והארעי. ולמרות הרושם הראשוני שאין ליצירה הזאת שום התחלה, אמצע או סוף, האזנה ממוקדת יותר חושפת את הלכידות המוזיקלית החמורה של הנושא והוואריאציות שנמזגות זו בזו.

צריך להגביר את הווליום כדי לשמוע את יללת התנים במרחקים, את שריקת הרוחות ואת כינור הנשמה הנרעד.

לא שמעתם דבר כזה.

"כבר כשהייתי צעיר החלטתי שאני אחליט מי מעליב אותי. לא כל אחד יכול להעליב אותי. לו הייתי נותן לזה העלבונות היו הורגים אותי… להיות נעלב גוזל ממך המון זמן ולמה לבזבז זמן על עלבונות?"

[נשיא המדינה, שמעון פרס, בראיון לא-רלבנטי לנושא הפוסט]

* * *

תמיד חשבתי שפרס הוא באמת מעל לכל עלבון. הדיגניטי הפולני הזה – אני אחליט מי מעליב אותי! עצם האפשרות שמישהו יעליב אותו – היא העלבון. ולא שלא ניסו. שותפו לדרך במשך עשרות שנים מכנה אותו "חתרן בלתי נלאה" – והוא בסדר גמור עם זה; מאות חברי מפלגה שואגים מולו "כן, אתה לוזר" – והאיש שומר על פאסון. הבלגים רוצים לתבוע אותו על פשעי מלחמה במבצע "ענבי זעם" (113 אזרחים לבנוניים הופגזו למוות תחת פיקודו; "אנו מאד מצטערים אך איננו מתנצלים", היה החידוד התורן שלו אז) – ולא מזיז לו כלום.

אפילו אני ניסיתי פעם להעליב את פרס. שום כלום. האיש לא מגיב, פוקר פייס. אדישות מבזלת יצוקה.

אבל מסתבר שלכל אחד יש נקודות תורפה. ומה שמעליב את פרס יותר מכל דבר אחר הוא שלא באים להקשיב לנאומים שלו. את זה הוא פשוט לא יכול לסבול, משתולל מעלבון. אותי להחרים? אני משעמם?

ועוד ערבים.

זה קרה לפני שבוע. הפירסום הראשון היה בתקשורת הערבית, משם זה עבר למרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ורק אז פורסם ב-ynet. שלושה סטודנטים במכללה להנדסה בירושלים קראו בפייסבוק לחבריהם להחרים נאום של הנשיא פרס שהתקיים במכללה. השלושה נעצרו ונחקרו בתחנת המשטרה "מוריה" שבשכונת תלפיות, בחשד ל"איומים, הסתה וגזענות". אחד מהם הובא לבית משפט השלום ונשלח למעצר בית של שבוע. השניים האחרים נשלחו למעצר בית של שבוע בלי שראו עורך דין או שופט.

כל הוויכוח הזה בפייסבוק מאד העליב את פרס; "פרס" במובן של מוסד הנשיאות, כמובן, שעל כבודו מופקדים סטודנטים נעלבים במכללות וגם קציני משטרה נעלבים בתלפיות. הסיפור שמכרו ליהודים היה ששלושת הסטודנטים "איימו" על סטודנטית כלשהי שלא תגיע למפגש עם פרס. הסיפור הזה כל כך מופרך שקשה להאמין שהכתב עצמו מאמין בו. סטודנט מאיים על סטודנטית שלא תגיע למפגש עם פרס (מה בדיוק היה טיבו של האיום – לא נמסר), וכל זה תחת דף פייסבוק רשמי של המכללה, שבו פורסם דבר האירוע?

אבל מה זה חשוב. מי יבדוק, למי אכפת.  עוד ידיעה על רדיפה פוליטית במסווה של שמירת חוק.

חיכיתי יום, חיכיתי יומיים, וסוף סוף קיבלתי את הצד של "הסטודנט המאיים", שהושם במעצר בית. כך מספר חליל ג'רה:

"היה ויכוח אינטנסיבי בעמוד הפייסבוק של הסטודנטים של שנה א’ במכללה – בין הסטודנטים שדחו את המדיניות של נוכחות חובה בנאום ואלו שתמכו בה. הדיון הסתובב סביב המחויובות של הסטודנטים להחלטות של המכללה, וסביב הרעיון שהמכללה לא צריכה להכריח את הסטודנטים להיות נוכחים בהרצאה של דמות פוליטית, פעולה זאת מנוגדת לחופש הביטוי של הסטודנטים. בקונטקסט הזה אני הבעתי את דעתי, בעיקרה שאני לא אהיה נוכח בהרצאה ושאני מציע לשאר הסטודנטים לעשות כמוני.”

אין מה לומר, סכנה מיידית לציבור. לאור העובדות הידועות מן המקרה, אני מציע בזאת להפסיק לדברר את כוחות הביטחון ולקרוא לעבירה בשמה – "העלבת הנשיא".

למפגש עם פרס, אגב, לא הגיע אף סטודנט ערבי, למרות שבהודעת המכללה הוכרז ש"הנוכחות חובה". אז להחרים מותר, אבל לקרוא לחרם אסור. מזכיר משהו, לא?

אני כמובן גם הייתי מחרים נאום של פרס במוסד האקדמי שלי. לא הייתי מפיץ קריאה כזאת בפייסבוק, אבל זה רק בגלל שאין לי פייסבוק. וגם בגלל שכל העניין משעמם עד מוות – נאום של פרס, דיונים בפייסבוק אם לבוא או לא לבוא.

מצד שני, כשפרס נואם, כל מיני שדים מגיחים מחביונם. אנשים יכולים להתפשט, ראשי מדינות קמים ועוזבים בכעס. אז אני יכול לגמרי להבין את חליל ג'רה, ראפת שעבאן והסטודנט השלישי שלא ננקב בשמו, שהעדיפו פשוט לא לבוא; לא להעמיד את עצמם במבחן, אשר חלילה אולי ייכשלו בו. תנו לפרס סטודנטים, הנדסה, תעשייה, והוא כבר יעשה מזה מטעמים ("ננוטכנולוגיה היתה קיימת גם בימי משה רבנו"). מה הם צריכים את זה, הסטודנטים. אולי יישברו תחת מטח המליצות הנבובות של כבוד הנשיא. אולי יתחילו פתאום לגעות בבכי באולם, אולי תיפלט להם איזו קללה עסיסית. עדיף להישאר בבית, חשבו.

טעות. פרס לא נעלב מכלום, חוץ מאנשים שנשארים בבית. עכשיו תישארו בבית שבוע, צו ריתוק. כי גם בית המשפט הישראלי נעלב בשמו של הנשיא ולא סלח לכם.

העבירה הנקראת "העלבת הנשיא", והעונשים שנקובים בצידה, מוכרים כמובן ממשטרים בעלי אופי, אהממ, אופי מסוים. תשאלו את הצעיר מקונגו שהושלך לכלא כיוון שהעליב את הנשיא ג'וזף קאבילה; את חבר הפרלמנט של זימבבואה שהועמד לדין על העלבת הנשיא רוברט מוגאבה; את הסטודנט האיראני שנכלא לשנה וספג מלקות כיוון שהעליב את הנשיא מחמוד אחמדינג'אד; את הזמר שהועמד למשפט בביילרוס על העלבת הנשיא אלכסנדר לוקשנקו; ואת תושב טג'יקיסטן שנשפט ל-6 שנות מאסר על העלבת הנשיא אמומאלי ראמון.

צא ולמד: כבודם של נשיאים – באיראן, זימבבואה או ישראל – נישא ורם, ופגיעתו מרה וכואבת. ובכל זאת יש חידוש כלשהו במקרה הישראלי. בשאר המשטרים בעלי האופי ה… אהממ, האופי המסוים, "העלבת הנשיא" היא שם קוד להתנגדות למשטר. על פי רוב, מי שמורשע בעבירה כזאת כבר סומן מראש כסיכון אידאולוגי בגין פעולותיו החתרניות. ואילו במכללה להנדסה בירושלים – מה עומד מאחורי "העלבת הנשיא"? שום כלום. מדינת ישראל יצרה בזאת קטגוריה חדשה של עבריינים אידאולוגיים – ערבים שלא אוהבים את פרס. יש להניח שבמהרה נחזה בקטגוריות פליליות נוספות, כגון יהודים שלא אוהבים את פרס ובהמשך גם ערבים שנושמים.

לפני סגירה: צילומים שהגיעו זה עתה מרחובות פיונגיאנג של מאות אזרחים קוריאניים שבורי-יגון, שמכים על חטא על כך שלא נכחו בנאום של פרס במכללה להנדסה בירושלים.

"המאבק שלנו הצליח", סיכם גיל בן משה, תלמיד כיתה י"א מלוד. ה"מאבק" המדובר היה המחאה של מאות תיכוניסטים נזעמים נגד החלטת משרד הביטחון להקפיא את אימוני הגדנ"ע השנה, "בשל אילוצים תקציביים". ארבעה ימים בלבד נמשך "המאבק", ובסופו הודיע דובר צה"ל שההקפאה מבוטלת והגדנ"ע יחזור לפעילות, לאחר שנמצא לו "מענה תקציבי".

אז הנה, יש מאבקים חברתיים שמצליחים בארץ הזאת. טוב תעשה תנועת המחאה החברתית אם תכיר במאפיינים היחודיים של המאבק להשבת הגדנ"ע שתרמו להצלחתו, וכך אולי תוכל להפיק לקחים לטובת המאבקים על הדיור, הבריאות ויוקר המחיה.

ומה הם מאפייני המאבק להשבת הגדנ"ע? אחת, מטרת המאבק היא לשמר את הזכות לשרת את המדינה (ולא לאלץ את המדינה לשרת את האזרח, רעיון העיוועים של ליף ושות'); שתיים, מטרת המאבק היא להוסיף תקציב לצה"ל ולא לגרוע ממנו (עוד רעיון עיוועים של המחאה החברתית); ושלוש, התכונה החשובה ביותר להצלחתו של כל מאבק חברתי שהיה או יהיה אי פעם – שלא יתחולל בו שום מאבק אמיתי.

שכן את זה שכחו לספר לשביעיסט התמים מלוד: ב"מאבק" שלו נגד צה"ל, צה"ל היה לצידו כל הזמן. קוראי החדשות הפחות תמימים הבינו היטב שצה"ל מנהל כאן מערכה ציבורית נגד כוונת האוצר לקצץ בתקציב הביטחון; מה קל יותר מלשסות תיכוניסטים מאוכזבים וזועמים בכלי התקשורת – "השיבו לנו את הגדנ"ע!". גם לב האבן של פקידי האוצר נסדק מחמלה.

אבל היו גם קוראי חדשות לחלוטין לא תמימים. ואלה הבינו שאפילו ההתכתשות הקולנית בין האוצר לצה"ל היתה סוג של הצגה נואלת, החוזרת מדי שנה בשנה עם פתיחת ספר התקציב. מעבר לטינה האישית בין שטייניץ לגנץ וברק שוררת אחדות דעים עמוקה שבתקציב הביטחון אין לגעת באמת. הפרשנים כדרכם עטים על המלים ומזניחים את המעשים. בפועל, השעבוד של אוצר המדינה לגרגרנות הבטחונית הוא שעבוד מרצון. ואכן, גם הפעם: בעוד יד אחת לוקחת כסף, יד שניה החזירה אותו מסביב (קוראים לזה "עודפי תת-ביצוע", וכך עובדת השיטה, למעוניינים).

עכשיו הכל מובן. כשקבוצת אזרחים יוצאת "להיאבק" על העברת תקציבים מגורם א' לגורם ב', בשעה ששני הגורמים כבר הסכימו ביניהם מראש על ההעברה – "המאבק" באמת יצליח. למעשה, אין לו דרך להיכשל. כולם יוצאים מורווחים, ובמיוחד האזרחים הנאבקים, שיוצאים בתחושת הישג מספקת.

שבוע הגדנ"ע בכיתה י"א הוא נדבך מרכזי באתוס המיליטריסטי הישראלי. הרעיון שבבסיסו הוא ששנתיים או שלוש שנות שירות צבאי חובה אינן מספיקות; צריך להתכונן אליהן מראש עוד בזמן התיכון. הווי צבאי, מדים, סביבה צבאית, משמעת – כל אלה אינם יכולים לחכות עד גיל 18, ורצוי "לנטוע" אותם בנפשות הרכות עוד קודם לכן, כדי שיישאו פירות בעתיד. מתבונן מבחוץ עשוי לתמוה – מה בדיוק סוד המשיכה של שבוע מרוכז של אימוני שדה, משמעת קשוחה והשפלות, מזון לא במיוחד טעים ומחסור בשעות שינה? אבל התלמידים, ההורים וגם המורים יודעים: מדובר בחוויה מבוקשת ונחשקת; אוי למי שינסה לגזול אותה מן התלמידים.

כך נראה "מרד" תלמידי תיכון "מבואות הנגב" בקיבוץ שובל , לפני שלושה חודשים, במחאה על הכוונה לבטל להם את שבוע הגדנ"ע:

וכך זה נראה חודש מאוחר יותר בבית הספר "נופי הבשור" באשכול:

התמונות האלה, אני חייב להודות, משרות עלי דכדוך עמוק. לפני שאסביר למה, זכות הדיבור למורים ולמחנכים. לא תופתעו לגלות שאלה עומדים כחומה בצורה מאחורי ה"מרד" של התלמידים. מנהל בי"ס מבואות הנגב אומר: "אנחנו גאים מאוד במאבק של התלמידים ומתרשמים מהמנהיגות והאכפתיות שהם מגלים בנוגע לשרות הצבאי". מנהלת בי"ס נופי הבשור אומרת: "גיליתי כוחות יפים אצל הילדים, לפני שבוע היה פה שבוע הדמוקרטיה, לזכרו של רבין. דיברנו על חופש המחאה, והנה, יש לנו ממש מימוש של מה שהם למדו במהלך השבוע." וראש המועצה האזורית אשכול מתפוצץ מגאווה: "מועצות, ערים שלמות, מחנכות את הנוער להגיע ליום הזה, לראות את הנוער נלחמים על הזכויות שלהם במדינה דמוקרטית."

מסתבר שזאת תמצית החינוך לדמוקרטיה: התעקשות על חינוך צבאי. ואלה ה"זכויות" של הנוער בדמוקרטיה: הזכות להפוך לחייל. ושוב, מתבונן מהצד אולי היה סבור שהתחיילות היא חובה שהמדינה מטילה על האזרח, ולא זכות שהוא תובע ממנה; אבל בישראל אין מתבוננים מהצד. במנהלי בתי הספר האלה, מן הסתם, אף אחד לא ינזוף ואף אחד לא יציע לפטר אותם; אין זאת אלא שתמיכתם הנמרצת בהכפפת מערכת החינוך לצרכי הצבא משרתת את הדמוקרטיה הרבה יותר מהשתתפות במצעד זכויות האדם.

ולמה הסרטונים האלה כל כך מדכדכים? מעבר לוויכוח על כן-גדנ"ע-לא-גדנ"ע, מעבר לשאלת המיליטריזם, המראה של צעירים גדושי-עסיס-ועזוז שיוצאים "למאבק" בשיתוף פעולה מוחלט של כל שרשרת הפיקוד מעליהם – מורים, מחנכים, משרד החינוך וצה"ל – המראה הזה ממלא אותי ייאוש. הרי לכם המודל הדפוק ביותר למחאה אזרחית – להפגין בעד השלטון. הצעירים הנלהבים האלה ("אני נשבע שאעשה הכל כדי להיות בגדנ"ע"!) הם דוגמת-טקסטבוק ל"תודעה כוזבת" – מוחים ובעצם תומכים, בובות מריונטה במחזה שנכתב מראש ומטרתו לחזק את השיטה במקום לשנותה. ואם כך הם בגיל 17…

בשביל מה צריך גדנ"ע?

לא צריך. הנזק רב מהתועלת. להשקפתי, צריך לבטל את הגדנ"ע (ושלל תכניות ההכנה לצבא). הנה איום אחד של צה"ל שחבל שלא התממש.

אין זה מתפקידה של מערכת חינוך אזרחית "להכשיר" חיילים עתידיים; אין זה מתפקידה "לחשוף" בני נוער, למשך שבוע, למציאות שממילא ייחשפו אליה תוך זמן לא רב ולמשך שנתיים או שלוש מחייהם; אין זה מתפקידה של מערכת החינוך להטמיע בבני נוער מושגים של ציות נרצע לסמכות או נכונות להקריב את חייהם עבור הלאום. גם בימים כתיקונם ובפרט בימים קשים כאלה, מוטב למחנכי ישראל שיתרכזו בחידוד המסרים החשובים של שיעורי האזרחות. את אשר לצבא – שישאירו לצבא. ולקציני החילות השונים הצובאים על שערי בתי הספר, "לדוג" ולפתות מועמדים לגיוס, צריך להראות את הדלת החוצה: מקומכם לא כאן. עוד רגע קט וממילא "מיטב הנוער" שלנו ייפול כפרי בשל לחיקכם, עם או בלי התעמולה המאומצת הזאת; הניחו לו אם כן ליהנות מן הרגעים האחרונים של העלומים, זיו העלומים המתעמעם במהרה, בלי שאגות ניחרות בגבו של מדריך הכושר ובלי הדריסה הקבוצתית והאלימה הזאת של נפש היחיד. הרפו.

ועכשיו כמה טענות וטענות-נגד זריזות.

המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה בבני הנוער להתגייס לצבא. בלעדיו, המוטיבציה הנמוכה ממילא תרד עוד יותר.

נו, ואז מה? נשאל זאת כך: ולשם מה להגביר את המוטיבציה? האם לצה"ל חסרים מתגייסים? לא, להיפך, יש עודף במתגייסים. זהו סוג של סוד גלוי. מצד אחד, ראשי המערכת מקוננים אחת לכמה זמן על מצוקת כוח האדם בצבא; מצד שני, הצבא מעניק פטורים בסיטונות, וכיום כל אזרח שני במדינה איננו מתגייס. בשנים האחרונות מקבלים יותר ויותר מועמדים לגיוס פטור משירות עקב "עודף כוח אדם" – לעתים בניגוד לרצונם. אומנם למצלמות נוהגים הדוברים הרשמיים להוקיע את "תופעת ההשתמטות", אבל המגמה העקבית והשקטה, לאורך שנים, היא להקל במתן פטורים משירות. כדאי לשים לב שגם קצינים בכירים מדגישים שהסכנה בירידת שיעורי הגיוס איננה סכנה מבצעית (מחסור בכוח אדם חיוני) אלא "סכנה לצבא העם"; משמע, סכנה לסמל, לא למבצעיות. סכנה לאמונה שלפיה כור המצרף האולטימטיבי של האזרחות הישראלית עובר דרך השירות הצבאי.  הנתונים מוכיחים שזהו מיתוס, בשנים הקרובות יתהפך הגלגל ושיעור האזרחים המשרתים יהיה נמוך יותר מאלה שאינם משרתים; "צבא העם" מת. ועדיין, יש מי שחרדים למיתוס ומנסים לבצר אותו בכל מחיר.

ובכן, אם המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה לשירות, על אף שאין מחסור במתגייסים – למה צריך להגביר את המוטיבציה? תשובה: כדי להגביר את ההזדהות של הצעירים עם הצבא, כדי לטשטש את הגבול בין זיקתם האזרחית למדינה לבין זיקתם הצבאית לצה"ל, כדי לטפח אתוס מיליטריסטי ותחושת סכנה מתמדת בקרב דור העתיד. כל אלה הן מטרות אידאולוגיות מובהקות, משוללות הצדקה צבאית אמיתית.

אבל התיכוניסטים בעצמם דורשים גדנ"ע, זה חשוב להם.

כן, ראינו את הסרטונים. וגם שמענו את שוועתה של התלמידה הממורמרת גל הריס מבי"ס נופי הבשור: "אנו מרגישים שלאט לאט אנו מתנתקים מהשאיפה להקריב את עצמנו למען המדינה." שמענו והצטמררנו. בני נוער רוצים להתחבר שוב לשאיפה להתנתק מהחיים. אם התוצאה של מורשת הגדנ"ע היא המנטליות הספרטנית הזאת, אולי הגיע הזמן לעקור אותה מן השורש?

בכלל, ראוי לקחת בעירבון מוגבל כל מה ש"התיכוניסטים דורשים בעצמם". התיכוניסטים דורשים גם גישה חופשית לפלאפונים ולאינטרנט במהלך השיעורים, הם דורשים לבטל מקצועות מבאסים במיוחד, ואם זה היה תלוי בהם, אולי גם היה צריך לפטר מורים זקנים ומורות לא סקסיות. איכשהו הטיעון של "התלמידים דורשים בעצמם" נעצר בלי בעיה על סיפם של עקרונות חינוכיים אחרים, אבל מקבל במה חופשית בכל הנוגע להכנה לצבא. מכאן שמי שמשמיע אותו בעצם מרוצה מאד מרעיון ההכנה לצבא ורק משתמש ב"רצון התלמידים" וב"חופש הבחירה שלהם" כאיצטלה ליברלית לקידום מטרותיו.

מה לגבי הגיבוש, ההווי, החוויות שנצברות בגדנ"ע?

איפה כתוב שגיבוש והווי אפשר להשיג רק כשמעמידים אותך בזמנים ונותנים לך לאכול גושי פתיתים צהובים ותה פושר ומתוק להבחיל? יש אלף פעילויות אחרות עם תרומה אזרחית ממשית, שניתן לשלוח אליהן בני נוער תאבי הווי: קטיף במטעים, חפירות ארכיאולוגיות, שימור אתרי טבע, סיוע בגני ילדים ועוד ועוד. יש משהו מצומצם ומדכא במושג "ההווי הישראלי" – הווי שמשכפל את עצמו באלפי עותקים החל מן הגדנ"ע, דרך "ערבי היחידה" בצבא, מפגשי המילואימניקים, חבורות המטיילים הישראלים במזרח הרחוק, ואפילו הדאחקות העלובות של "תכניות ההומור" בטלוויזיה (שבגרעינן תמיד אותה שגרה – מצא קורבן, הלעג אותו בפומבי, קצור שבחים וחפש את הקורבן הבא). מהי החרדה הזאת מפני הווי קצת שונה? האם בני נוער שלא עשו גדנ"ע הפכו לנוער מנותק? אין להם הווי אחר? זהו חותמה הבלעדי של כל חתיכת הווי כאן – גירבוץ עטוף בפלנלית?

התמונה הרחבה והמבהילה

הגדנ"ע היום הוא תמנון רב-זרועות, משוכלל ומפולח, בהתאם לדרישות השוק הצרכני. יש התמחויות: גדנ"ע קליעה וגדנ"ע מזרחנים וגדנ"ע חובלים וצלילה וגדנ"ע אוויר וגדנ"ע תקשוב. לצורך איתור מועמדים לגדנ"ע מזרחנים (עתודת החיילים של אמ"ן) מגיעים קציני צבא לבתי ספר ונפגשים כבר עם כיתות ז' (!!), על מנת לשכנעם להמשיך בלימודי ערבית. אם ישראל היתה מדינה מתוקנת, לימודי הערבית בה היו חובה ולא רשות, מכיתה ד' ולא מכיתה ז', ובעידוד משרד החינוך, ולא בעידוד הצבא. תודה לאל, הגדנ"ע כבר לא נרתם ל"קליטת עלייה" כפי שהיה נהוג בשנות ה-50' (מהאופי הקולוניאלי-גזעני של הפעילות ההיא ניתן להתרשם כאן). כפי שנראה מיד, הוא גם לא לבד במערך העצום של "הכנה לצה"ל" שבני נוער מנותבים אליו בכפייה או מ"רצון" מהונדס היטב. ועדיין, מדובר במכשיר החיברות המיליטריסטי המרכזי, הקונצזואלי ביותר בישראל; אם הטיעונים נגדו מכריעים, ודאי וודאי שהם יהיו אף מכריעים יותר נגד שאר התכניות שעוצבו בהשראתו במרוצת השנים.

את תכנית "הדור הבא", שבה מוצמדים סגני אלופים לבתי ספר תיכוניים, יזמה שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת. הקצינים מלווים את בני הנוער מכיתה י' ועד הגיוס בשיחות בנושאי "ערכים ורוח צה"ל" (אבל אני, כשאני שומע שקצין מופקד על ערכים, גווי רועד). התכנית עוררה ביקורת נוקבת של אנשי חינוך וגם של תלמידים (הו, יש תקווה), אבל זה לא הפריע ליורש של לבנת, גדעון סער, להמשיך במגמת חיול הערכים וליזום את תכנית "דרך ערך" (ומה בהמשך? "ציוניוני הערך"? "ערך אפיים"?).

בעידודו של (קומי)שר החינוך הנוכחי כל תכניות ה"הכנה לצה"ל" קיבלו דחיפה עצומה בשנים האחרונות, כחלק ממדיניות מוצהרת. תלמידי תיכון מוזמנים לצפות בתרגילי אש ולמחוא כפיים בהתלהבות, בתי ספר מסוימים משלבים את ההכנה לצה"ל עם הטיול השנתי (למה, בעצם?), ואין להתפלא שהחוויה המרגשת מסתיימת באימון קליעה על דמויות עטויות כאפיה. משרד החינוך לא נח לרגע (הרי עם החינוך הבסיסי גמרנו, ההישגים בשחקים, אפשר כעת להתפנות למשימות הדחופות באמת) ומפגיזה בתכניות ללא רחם: "מיזם 101", "יום בעקבות לוחמים",  "סדנה לקראת שירות", "מדבר מהשטח", "מיצג חילות", והשיא הפרברטי מכולם – "תלמידים מאמצים חללים ומטפחים חלקות קבר". באתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך מוצעות לא פחות מ-17 חוברות הדרכה למורים בנושא הכנה לצה"ל.

כדאי לציין שהניכוס ההולך ומעמיק של משאבים חינוכיים לטובת הצבא זוכה לגיבוי כמעט גורף של המורים והמנהלים. לפני מספר שנים פורסם על יוזמה שערורייתית של אגף כוח אדם בצה"ל "לאסוף" מידע על משתמטים פוטנציאליים באמצעות גורמי החינוך בבית הספר. במלים פשוטות: הצבא התכוון להפעיל מורים כמקורות מודיעין על תלמידיהם. לא ידוע לי אם התכנית יושמה (אשמח לקבל עדכון) אבל עצם העובדה שהיא זכתה לתמיכה בקרב מנהלי בתי ספר מסוימים כבר היא בלתי נסבלת.

האבסורד הוא שכל התכניות והפרוייקטים האלה ממומנים מתקציב משרד החינוך, למרות שמדובר בהוצאות ביטחוניות לכל דבר. אם הכשרת טכנאי מסוקים ועתודאי רפואה, ערבי גיבוש למילואים ותצוגות נשק בארץ ובחו"ל נחשבים כולם להוצאות ביטחוניות וממומנים מתקציב הביטחון – מדוע הכשרת הלבבות של חיילי העתיד איננה כזאת? כך יוצא שמרמים אותנו פעמיים. פעם אחת מרמים אותנו בתקציב הביטחון; התקציב הריאלי גבוה הרבה יותר ממה שמפורסם, שכן הוא כולל מליוני ש"ח נוספים שמוחבאים תחת סעיף ה"הכנה לצה"ל" בתקציב משרד החינוך. ופעם שניה מרמים אותנו כשמספרים לנו שאין כסף לתוספת כיתות לימוד שתקל על הצפיפות בכיתות (הבעיה האקוטית ביותר של מערכת החינוך, לפי רוב המומחים). בעצם לא חסר כסף, פשוט גדעון סער מעדיף לשפוך אותו על תרגילי הסדר של הגדנ"ע. טובים 35 תלמידים במדי חאקי שמצטופפים בכיתה אחת על 25 תלמידים שיושבים בה ברווחה אבל אין להם מושג איך מפרקים אם-16.

קדחת ההכנה לצבא גלשה זה מכבר למגזר השלישי ולשוק הפרטי ואיננה מוגבלת עוד לפרוייקטים ממלכתיים. גם תנועות הנוער נרתמות, (אם לא נלכדת בכיתה, תילכד בשבט), גם  החברה להגנת הטבע (האם מבינים החניכים שצה"ל הוא ממשחיתי הסביבה הנפשעים ביותר בארץ? במקום הכנה למאבק נגדו, הם מקבלים הכנה לשיתוף פעולה), לאחרונה התבשרנו על נוער מג"ב ("כיף ללכוד שב"חים"), יש גם עמותות פרטיות כמו "אחריי" שעובדות בשיתוף מלא של גורמי חינוך, וכל מיני חברות שמעבירות קורסי הכנה לצה"ל – בדרך כלל מסלולי כושר מפרכים – לכל המרבה במחיר. מדובר בתעשייה לכל דבר, עם כל תוצאות הלוואי הנפסדות המוכרות מקורסי ההכנה לפסיכומטרי (עוד על  תהליכי המיליטריזציה של מערכת החינוך בישראל ניתן לקרוא בדו"ח הלא-חדש אך עדיין מקיף מאד של עמותת "פרופיל חדש" מ-2004, "גיוס ילדים בישראל").

מאיפה צמח בולמוס "ההכנה לצה"ל"?

כפי שראינו – לא ממחסור במתגייסים. לפנינו פרדוקס: דווקא בתקופה שבה אין שום מחסור במועמדים לגיוס (אם רק יירד רף הפטורים מ-50% ל-45% צה"ל ירוויח עשרות אלפי מתגייסים חדשים), דווקא בתקופה שבה לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד שכנותיה, ומול הסכנה הקיומית המשוערת היחידה (טילים מאיראן) ממילא אי אפשר להתמודד עם עוד מאסות של מתגייסים – דווקא בתקופה הזאת פורח מערך ממלכתי וגם פרטי של "הכנה לצה"ל". למה?

הסיבה היא כאמור אידאולוגית. המשטר והחברה בישראל נמצאים בתהליך מתמשך של "לאומניזציה", ובמסגרתו יותר ויותר נכסים ומשאבים ציבוריים מופנים לחיזוק הקולקטיב היהודי-ציוני ובסיס ההזדהות שלו – צה"ל. בעוד שמרכיבי זהות אזרחיים – שוויון זכויות לכל, צדק חלוקתי, אחווה וסולידריות – הולכים ומצטמקים ואף זוכים לקיתונות של בוז מצד נציגי השלטון, תופח ועולה במרכז הזהות הישראלית סמל אדיר כוח שמספק חלופה סמלית לכל הנכסים הממשיים שמהם נושלנו: מולך הביטחון, הפאלוס הצבאי.

אין לך איך לגמור את החודש? הבריאות שלך בזבל וגם הרפואה הציבורית שם? תעודת הבגרות שלך שווה לתחת כי החינוך הממלכתי פשט את הרגל? לא נורא, העיקר שכולנו היינו בצבא, או נהיה בו, או מעולם לא יצאנו ממנו. שם הנחמה, שם הגאולה, שם כולנו יחד, שוחים בשמן רובים. רק תחתום כאן כאן וכאן, זה בשביל הגדנ"ע של הילד, אתה יודע, "עידוד לגיוס משמעותי", ואל תדאג, תקבל אותו עוד שבוע מורעל כמו קוץ של קיקיון, ועוד ארבע שנים בכלל לא תזהה אותו, ואז למי יהיה ראש בכלל לחשוב על בריאות ופרנסה.

חייבים לראות את ההתעצמות של "ההכנה לצה"ל" בהקשר הרחב והעמוק יותר של חברה המתפרקת מחובותיה האזרחיות ותרה בקדחתנות אחרי מחוללי סולידריות חלופיים. וככל שפעולתם של המחוללים האלה מוקדמת יותר, מוטמעת בבני נוער צעירים יותר – כך מובטחת השפעתה המקיפה לטווח ארוך. את זה הבינו כבר בספרטה, שם החל החינוך הצבאי הרשמי בגיל 7. אנחנו צועדים לשם במרץ.

האם אין מוצא? ברור שיש. תמיד יש. אפשר להמיר את השירות הצבאי בשירות אזרחי, אפשר לבטל את גיוס החובה ולהפוך את צה"ל לצבא מקצועי. כל אלה הם יעדים לטווח הארוך. אבל צריך להתחיל ממשהו קונקרטי, ממוקד. אז הנה: נתחיל בביטול הגדנ"ע.

[זהו פוסט שלישי בסדרה על סילואן; כדי לקבל את התמונה המלאה, יש לקרוא לפניו את הפוסט הראשון והפוסט השני]

בשבוע שעבר אישרה הוועדה המקומית בעיריית ירושלים שני מיזמי תיירות ענקיים של עמותת אלע"ד בשכונת סילואן שבמזרח העיר. אישור התכניות פירושו הפקדה להתנגדויות הציבור, אולם במקרה של סילואן אין סיבה לחשש: מי שיתנגד (התושבים הפלסטיניים) לא יכול להשפיע ומי שיכול להשפיע (התושבים היהודים) לא יתנגד. התכניות האלה, שנגנזו לתקופה לא קצרה, יוצאות סוף סוף לפומבי, ובמהרה יוסיפו עוד כמה חביות של חומר תבערה לאגן הקדוש.

מי שסלל את הדרך לקידום הפרוייקטים האלה הוא לא אחר מבג"ץ, שלפני שנתיים דחה עתירה של תושבי השכונה בשיתוף עם "שלום עכשיו" נגד המשך העבודות בחניון גבעתי. פסק-הדין של בג"ץ באותה עתירה מספק הצצה מאלפת במיוחד לאופן שבו מכשיר הממסד הישראלי כל תועבה התנחלותית שהיא, כמו גם למנגנוני הכיסוי וההכחשה שנזקקים להם שופטים לא-טפשים-בכלל כדי להמשיך במלאכתם זו. פסק הדין הזה הוא המוקד של הפוסט הנוכחי, אבל תחילה כמה מלים על הפרוייקט החדש של אלע"ד בשכונת סילואן.

המיזם הגדול מהשניים יוקם על שטח חניון גבעתי – עד לאחרונה אתר ארכיאולוגי של "חפירות הצלה", הממוקם בקצה הצפוני של סילואן, 30 מ' בלבד מחומות העיר העתיקה. התכנית כוללת קומה לתצוגה ארכיאולוגית, אודיטוריום, אולם כינוסים ושני מעברים תת-קרקעיים – האחד על בסיס הרחוב ההרודיאני לכיוון הכותל המערבי, והשני לכיוון מעלות עיר דוד, אל שטח החפירות. יוקם גם חניון ל-250 כלי רכב, ייבנו עמדות מודיעין, כיתות לימוד, אולם כינוסים, חללי תצוגה וחנויות מזכרות. אלע"ד גם תקים במקום את מינהלת אתר עיר דוד. השטח הכולל של המיזם – יותר מ-5,400 מ"ר, בהם יותר מ-10,000 מ"ר שטח בנוי.

מיזם התיירות השני שאושר יוקם ב"בית המעיין" שבמעיין הגיחון. הוא יכלול מרכז מבקרים, בריכות תת-קרקעיות ומקוואות, ועוד מבנים (חלקם קיימים) מעל לקרקע. המיזם הזה מתפרס על שטח של יותר מ-3,000 מ"ר.

ובכן, ברוכים הבאים, שוב, לסילואן: אתר התיירות המשגשג ביותר בישראל, עם אחוזי צמיחה של כלכלת נמר אסייאתית, אתר שמבעבע תכניות פיתוח בהשקעות עתק של מליוני דולרים, אתר שרעם הקידוחים התת-קרקעיים ונהמת הבולודוזרים אינם שוככים בו לרגע.

ברוכים הבאים, שוב, לסילואן, ביתם של יותר מ-50 אלף פלסטינים, שטח ריבוני ישראלי בתחום השיפוט המוניציפלי של ירושליים. סילואן, שאין בה מדרכות, שאין בה שירותי תברואה, שאין בה שטחים ציבוריים (כולם הופקעו לטובת "עיר דוד"), שאין בה ספרייה עירונית או אפילו ספסל אחד לישיבה בכל רחובותיה התלולים, שאין בה גינת משחקים אחת לילדים, שאין בה תאורת רחוב, שמאות מילדיה לומדים בכיתות מאולתרות במחסנים ובמקלטים כי העירייה אינה משפצת את בתי הספר שבתחומה, שמספר התלמידים הממוצע בכיתותיה הוא 45, וגם כך 6,500 ילדי השכונה נאלצים להרחיק מדי יום לשכונות אחרות כי אין מספיק מוסדות חינוך בסילואן, שאין בה שום השקעה בתשתיות הקורסות זולת לטובת המתחם היהודי.

ברוכים הבאים לסילואן, שאין בה תכניות מתאר, שבשכונת ואדי חילווה לבדה (כ-5,500 תושבים) ניתנו בה פחות מ-20 היתרי בנייה במשך 44 שנות הכיבוש, ועל כן אין לתושביה שום אפשרות לבנות בה באופן חוקי (אלא אם כן הם משת"פים).

אבל יש בה, בסילואן, מרכז מבקרים משוכלל ב"עיר דוד", ובקרוב יהיו בה עוד שני מרכזי תיירות גרנדיוזיים, במעיין הגיחון ובחניון גבעתי. חניון רב-קומתי וחנות מזכרות ליהודים – כן; מדרכות וכיתות לימוד לערבים – לא.

כך ייראה הפרוייקט המתוכנן לקום על חניון גבעתי, שזכה להיקרא בשם "מתחם קדם":

את מפלצת הזכוכית הזאת תיכנן האדריכל אריה רחמימוב, מי שתיכנן גם את תכנית "גן המלך", (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, על חורבותיהם של 22 בתים פלסטיניים). רחמימוב, שתרם רבות לפרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים, ראה לאחרונה שכר בעמלו ומונה לתפקיד יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו.

למי שייך חניון גבעתי ובאיזה זכות אלע"ד בונה בו?

שאלה טובה. נתחיל בדרך האלימינציה.

חניון גבעתי אינו כלול בשטח הגן הלאומי "עיר דוד", שנמסר לניהולה של אלע"ד בהליך מפוקפק ביותר. כפי שתיארתי בהרחבה בפוסט קודם, הפעילות של אלע"ד במתחם "עיר דוד" מעוררת ביקורת קשה במשך שנים, בקרב ארכיאולוגים ופעילי תכנון. לפני חודשיים בג"ץ פסק בעתירה של "עיר עמים" שיש לצמצם את סמכויות אלע"ד בשטחי הגן הלאומי "עיר דוד" לתפעול בלבד, ולהחזיר את סמכויות הניהול לידי רשות הטבע והגנים ועיריית ירושלים.

מכל מקום, חניון גבעתי איננו חלק מ"עיר דוד". מן התכנית שאושרה בוועדה המקומית בשבוע שעבר (ניתן להוריד אותה כאן, תודה לעמותת "עיר עמים") ומפסיקת בג"ץ בעתירה נגד העבודות בחניון גבעתי ניתן להבין שהשטח שייך בעצם לגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", ש"עיר דוד" היא רק חלק קטן ממנו. אך לאלע"ד לא נמסרו מעולם סמכויות ניהול ופיתוח בכלל שטחי סובב חומות ירושלים. אומנם בשנים האחרונות אלע"ד מרחיבה את פעילותה מחוץ לסילואן; היא מנהלת את תעלת המים הרומית מתחת לטיילת ארמון הנציב, מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי "עין צורים" וגם ב"עמק השלום". ועדיין – מעולם לא פורסם בציבור שרשות הטבע והגנים העניקה לאלע"ד סמכויות כלשהן בשטח חניון גבעתי מעבר לחפירות ההצלה.

אם "מתחם קדם" המתוכנן לא יקום על קרקע ציבורית, אולי זו בעצם קרקע פרטית? רמז לכך ניתן באפריל 2009, כשהיועץ המשפטי של עיריית ירושלים, יוסי חביליו, ניסה לברר אם וכיצד התגלגל חניון גבעתי, שהיה חכור בידי העירייה עד 2006, לבעלות אלע"ד. אלע"ד הצהירה אז  שמדובר בשטח פרטי ש"הזכויות בו רשומות בספרי המקרקעין", אך לא הציגה תיעוד לבעלותה עליו. ואומנם, בסעיף 1 של פסק הדין של בג"ץ מלפני שנתיים, מוצהר שאלע"ד (וחברת "מעלה בית דוד") היא בעלת הקרקע.

האומנם? בתכנית שהופקדה בשבוע שעבר, עמוק בתוך הר של הסתייגויות טכניות, קבורה המלצה מעוררת תמיהה לוועדה המחוזית: "הוכחת בעלות על כל החלקות בשטח התכנית (הוצג רק עבור חלקה מס' 11). יש להציג חתימת שני מוכתרים במקרה והגוש לא רשום."

אהה, אז עדיין אין הוכחת בעלות. אז השטח אולי לא פרטי. אבל אם הוא שטח ציבורי, שמעולם לא נמסר באופן רשמי לידי אלע"ד – באיזו זכות היא מקימה שם פרוייקט גרנדיוזי של יותר מ-10,000 מ"ר בנוי? ואם הוא פרטי – איך בדיוק נמסר שטח ציבורי, בתחום הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", לבעלות פרטית? נזכיר שאפילו שטח הגן הלאומי "עיר דוד" לא נמסר לבעלותה של אלע"ד, אלא רק לניהולה.

נכון להיום, כל סוגיית הבעלות וזכויות הפיתוח בחניון גבעתי לוטה בערפל. הערפל מכוון, לא מקרי, ומאפשר לפרוייקט השנוי במחלוקת הזה להתקדם ללא הפרעות מיותרות של שקיפות ציבורית. בכל הזהירות המתבקשת, ובהסתמך על האופן שבו אלע"ד השתלטה בעבר על נכסים בסילואן, צריך לומר ברורות – יש חשש כבד ש"מתחם קדם" הוא פרוייקט בלתי חוקי מראשיתו.

[במאמר מוסגר: "חוקיות" מעבר לקו הירוק היא כידוע לא ערובה להליך הוגן או מוסרי; מצב העניינים השגרתי הוא שקודם השלטון יורה, אחר כך מערכת המשפט מסמנת מטרה עגולה מסביב לחור הירי; לעניין הזה כדאי להיזכר בנישול המשפטי בשיח' ג'ראח, או בפסיקה המקוממת האחרונה, שמתירה לישראל להמשיך להפעיל מחצבות ישראליות בשטח C – ביזה פשוטה של משאבי טבע, בניגוד לדיני הכיבוש במשפט הבינלאומי – משום שיש לקחת בחשבון את "הכיבוש המתמשך". כפי שנראה מיד, במקרה של חניון גבעתי, ההצדקות המשפטיות ניתנו למעשה כבר מראש. ועדיין, אין שום פסול בניסיונות העקשים של ארגוני זכויות אדם לגייס את החוק בשטחים דווקא לצד הקורבנות הפלסטינים. לשון החוק הרבה יותר הגונה מפרשניו, ואחת לכמה זמן מתגלגל הדיון לפתחו של שופט הגון, שמציג את פניו המוסריות של החוק. הליכי האישור המסורבלים לכאורה של תכניות בנייה הם ככלות הכל פשרה סבירה בין הצורך לאזן בין שלל אינטרסים סותרים. מי שבוחר להעמיד את האינטרס של עמותת מתנחלים חמדנית מעל כל אינטרס אחר איננו מייצג של "החוק" יותר ממי שמוחה נגדו. ובקצרה: את חוק הכיבוש אין לקדש, אך גם אין לוותר עליו מראש].

בכל מקרה – תודה לבג"ץ שסלל את הדרך

פרוייקט "מתחם קדם" ייצא לפועל; זה כבר כמעט סגור. במוקדם או במאוחר, מפלצת הזכוכית של אלע"ד תקום בחניון גבעתי ותספק תשובה ציונית הולמת לכיפת הסלע המנקרת את עיני המבקרים היהודים בעיר העתיקה. עכשיו אולי הזמן לבחון שנית איפה היתה יכולה מערכת החוק בישראל לעצור את פרוייקט הרשע והאיוולת הזה – ואיך היא בחרה לעצום עיניים.

בשנת 2002 החל הארכיאולוג אלי שוקרון לחפור בחניון גבעתי, ומאוחר יותר עברו החפירות לידי הארכיאולוג דורון בן עמי. ככל החפירות בסילואן (להוציא אלה שבשטח המרכז למבקרים), הן מוגדרות כ"חפירות הצלה". אין חולק על כך שבשטח החפירות התגלו ממצאים בעלי חשיבות מדעית גדולה, אבל לא יזיק להזכיר שרק מקצתם קשורים לנוכחות יהודית באתר, ואין כל ממצאים הקשורים למלכות בית דוד. התזכורת הזאת לא היתה נחוצה אלמלא תהילתה של אלע"ד היתה על חשיפת "העבר היהודי המפואר" של עיר דוד – פיקציה תעמולתית שהרבה משאבים מושקעים בפימפום בלתי פוסק שלה.

רשות העתיקות מבצעת חפירות הצלה בכל מקום שבו מתוכננים בנייה או פיתוח ויש חשש להרס ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. הנוהג המקובל, על פי ד"ר יובל ברוך ממחוז ירושלים של רשות העתיקות, הוא זה: "רשות העתיקות מבצעת חפירות באתר (לפי אישור ממנהל רשות העתיקות) לאחר שהיזם מציג לה היתר בנייה שאמור להעיד על הליך תכנון ובנייה תקין" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 19). זאת לשון החוק – סעיף 30 לחוק העתיקות.

באף אחת מחפירות ההצלה שמתקיימות בסילואן כבר שנים ארוכות – ללא פיקוח של המועצה לארכיאולוגיה, ובניגוד לעמדתם המקצועית של בכירים בתחום – לא קיימות תכניות בניין מאושרות. כך גם בחניון גבעתי. "חפירות ההצלה" שמתבצעות במקום "מצילות" את השרידים הארכיאולוגיים מתכניות שמעולם לא קיבלו היתר חוקי.

ועם זאת, לאף אחד מן הנוגעים בדבר לא היה ספק שיש גם יש תכניות לפיתוח מאסיבי בחניון.

בשנת 2008 הגישה קבוצה של 27 תושבים פלסטינים בסילואן, המתגוררים בסמוך לחניון גבעתי, עתירה לבג"ץ, בשיתוף עם תנועת "שלום עכשיו". העותרים טענו שבמסווה של חפירות ארכיאולוגיות מבוצעות בחניון גבעתי פעולות הכנה לפרוייקט בנייה של אלע"ד, ללא שום היתר חוקי. רשות העתיקות ואלע"ד טענו מנגד שכל העבודות המבוצעות במקום קשורות ישירות לחפירות ההצלה, אבל הודו בקיומן של תכניות הבנייה. בפסק הדין של בג"ץ, שניתן בספטמבר 2009 (ניתן להוריד אותו במלואו כאן), נזכרת הצהרת רשות העתיקות, שמתייחסת לשנת 2002: "בא כוח רשות העתיקות הסביר כי מרשתו מבצעת חפירות ארכיאולוגיות במקרקעין למעלה משש שנים, לאחר שבעלי המקרקעין ביקשו לבנות בו ולצורך כך יזמו תוכנית בניין עיר מתאימה."

למעשה, כבר ביוני 2005 אושרה תכנית (מס' 9030) להקמת חניון בן 5 קומות וחללי ארכיאולוגיה בשטח חניון גבעתי, בתכנון משה ספדיה. התכנית כללה גם מרכז מסחרי, אולם שמחות וחדרי אירוח בשטח כולל של 1,400 מ"ר. מסיבה לא ידועה התכנית הזאת הוקפאה, והוחלפה בתכניתו של האדריכל רחמימוב, שאושרה בשבוע שעבר. בפברואר 2007 הודה מנכ"ל רשות העתיקות, שוקה דורפמן, בישיבה של המועצה לארכיאולוגיה: "קיימת בעיה לייצר תכנית כרגע, אך הכוונה היא חד משמעית. לגבי חניון גבעתי, ייבנה חניון בסופו של דבר." (דו"ח "עסקה אפלה בסילואן", עמ' 19). מפה לשם, ה"חניון" הפך לפרוייקט תיירותי ענק.

בקצרה: מן הרגע הראשון שאלע"ד לטשה את עיניה אל חניון גבעתי, היה בדעתה רק דבר אחד לעשות שם: להקים מרכז תיירותי עצום-ממדים, עם חניון רב-קומתי, לטובת תיירים יהודים כמובן. נזכיר שמדובר בשטח ציבורי כמעט יחידי בכפר הצפוף הזה, שטח ששימש כחניון מקומי ואז הופקע משימושם של אלפי תושבים. הארכיאולוגיה לא עניינה את אלע"ד, ו"חפירות ההצלה" שהיא נדרשה להן היוו, מבחינתה, שלב ביניים שיש לדלג עליו בזריזות מירבית בכדי להכשיר את הקרקע לשלב הבנייה. למעשה, בעתירת התושבים מ-2008 הועלתה הטענה שהכשרת השטח לבנייה מתבצעת כבר במקביל לחפירות, ללא היתר.

את הטענה הזאת בג"ץ דחה, ומעניין להתעכב על מסלול החשיבה הפתלתל שבסופו הסיקו השופטים – עדנה ארבל, אדמונד לוי וחנן מלצר – כי החפירות בחניון גבעתי כשרות לחלוטין ואין סיבה לעצור אותן. ההחלטה הזאת, כאמור, סללה את הדרך למפלצת הזכוכית שתקום במקום במהרה.

כנגד העותרים, טענה רשות העתיקות שהעבודות המסיביות באתר חניון גבעתי – הקמת קירות תמך והטמנת קונסטרוקציות ברזל בעומק של 15 מטר – בוצעו מטעמי בטיחות בלבד, למנוע התמוטטויות עפר. בית המשפט אימץ לחלוטין את עמדת הרשות, ואף מתח ביקורת על העותרים שלא המציאו ראיות מוצקות לעבודות הבנייה המיוחסות (ביקורת שגובלת ברישעות – הרי אתר החפירות סגור למבקרים חיצוניים וניתן רק לצלם אותו מלמעלה).

יתירה מזאת, במשך שנים סבלו תושבי סילואן מנזקים פיזיים (סדקים בקירות, קריסת רצפות, בורות בכביש) בשכונתם כתוצאה מהחפירות ממש מתחתיהם (ראו תיעוד מפורט כאן וכאן); למעשה, כך הם גילו לראשונה שאכן מתבצעות חפירות תחת בתיהם (איש לא טרח להודיע להם מראש; ערבים, אתם יודעים). ושוב, בית המשפט קנה ללא פקפוק את גרסת אלע"ד (ומומחה מטעמה) שאין שום קשר סיבתי בין החפירות מתחת לבתי התושבים לבין הסדקים שהופיעו בהם. הכל הפוך, הסבירה השופטת ארבל לתושבים: בעצם אתם בניתם בתים לא בטיחותיים, שעכשיו מתפרקים לכם, ואילו אלע"ד יוצאת מגדרה כדי שנכסיכם לא יינזקו. איך השופטת יודעת? אה, זה פשוט: "כפי שהובהר לנו, גורמי המקצוע מטעם רשות העתיקות מלווים באופן רציף את העבודות במקום. אנו מניחים כי רשות העתיקות תמשיך ותקפיד על כך גם בהמשך עד לתום העבודות במקרקעין."

"הובהר לנו", "אנו מניחים". פסק הדין מלא במשפטים כאלה. הגרסה הפלסטינית היא תמיד "טענה לא מוכחת", הגרסה היהודית היא בגדר אמת גלויה, מעל לכל ספק.

השופטים לא תמימים ולא טפשים. הם מכירים היטב את ההסטוריה של אלע"ד בסילואן (ולו רק מרצף העתירות שהגיעו לבג"ץ לאורך השנים). הם יודעים היטב שבכל פינה שאלע"ד תקעה את חפירה, אחרי כמה שנים מתנשא שם בניין חדיש ומפואר. ובכל זאת, השופטים מעדיפים לצמצם ככל האפשר את שדה הראייה שלהם, ולראות רק את מה שאלע"ד בוחרת להראות בשלב הזה. בעוד שהעתירה מדברת על מה שעתיד לקום מעל הקרקע, השופטים קוברים את מבטם מתחתיה.

מזכיר לכם משהו? כך בדיוק התייחסו שופטי בג"ץ במשך כל השנים לעתירות של פלסטינים נגד גדר ההפרדה. השופטים התמסרו ברצון לתעמולה הישראלית כאילו הגדר הוקמה אך ורק משיקולים בטחוניים, ואין בין התוואי שלה לבין גבול מדיני עתידי שום קשר. פה ושם אומנם דרשו לתקן את התוואי, אבל הנחת המוצא היתה שמדובר ב"גדר זמנית", לצרכי ביטחון בלבד. מן הפיקציה הזאת העולם מזמן התפכח, ואפילו פוליטיקאים מן הימין התנערו ממנה זה מכבר, אבל שופטי בג"ץ עדיין דבקים בה, בערגה כמעט נואשת, כמו פעוט שמסרב להרפות מן הדובי המרוט שלו.

עד כדי כך מגיעה ההיתממות-מרצון של השופטים (מצב נפשי חריג לכאורה, שהפך לנורמטיבי בפסיקה הישראלית ביחס לפלסטינים), שהם ממש משוכנעים כי תכניות הפיתוח של אלע"ד נתונות בידיה של רשות העתיקות לשבט או לחסד. הנה עוד ציטוט בלתי ייאמן מפסק הדין:

"רשות העתיקות הסבירה כי היא התנגדה לכל שינוי בתכנית החלה על המקרקעין כל עוד לא בוצעה חפירה ארכיאולוגית של הנכס. לדבריה, רק לאחר חשיפת כל הממצאים במקום, תוכל היא לקבוע אם היא מסכימה לבניה המתוכננת ובאילו תנאים. על רקע זה החלה חפירת ההצלה במקום. דומה אם כן כי במקרה מעין זה, דווקא משום שמדובר בחפירת הצלה שהחלה על רקע רצונם של בעלי המקרקעין לשנות את התכנית החלה עליה, בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות ובעמדתה ביחס לשינוי המבוקש בתב"ע. במצב זה פוחת החשש ללחצים על רשות העתיקות שלא יתאמו את האינטרס המחקרי."

הבנתם? "בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות". כתבו ולא רעדה להם היד. כל העולם כבר יודע בספטמבר 2009 שבחניון גבעתי יקום פרוייקט בנייה של אלע"ד. התושבים יודעים, הארכיאולוגים יודעים, מנכ"ל רשות העתיקות יודע ("ייבנה חניון בסופו של דבר") – ורק השופטים הנכבדים של בג"ץ עדיין לא יודעים זאת. מפשפשים במסמכים, זוקפים גבות תמהות, מדמיינים להם מין אוטופיה של מנהל תקין, כאילו אלע"ד ורשות העתיקות פועלות מתוך ניגוד אינטרסים ולא בעצה אחת, כאילו יש בכלל סיכוי שרשות העתיקות תטרפד את הפרוייקט של אלע"ד משיקולים ארכיאולוגיים, כאילו היה פרוייקט התנחלותי אחד במדינת ישראל שלא התחיל כך, ממש כך – באמון הנאיבי (תיקון, העוצם-עיניים-בכוח) ביושרתו של השלטון, בכך שהוא כבר יפקח על הגופים האידאולוגיים (כי המדינה היא "מעל לאידאולוגיה" בפנטזיה הזאת), והוא יוודא שהם לא חורגים מן ההיתרים החוקיים שניתנו להם, כי בסך הכל – המדינה שומרת חוק היא.

מה, לא?

ומן הפנטזיה, במעבר חד למציאות. באפריל 2008, שנה וחצי לפני פסק הדין של בג"ץ,  שודרה בערוץ 1 כתבה מצויינת של נסים מוסק על המתרחש בחניון גבעתי בסילואן. בדקה 4:23 אומר הארכיאולוג ד"ר רפי גרינברג, העוקב מקרוב אחרי פעילות אלע"ד מזה שנים, את הדברים הבאים על מערכת היחסים של העמותה עם רשות העתיקות: "רשות העתיקות התחייבה מראש לפנות את העתיקות מכאן, ולהשאיר אותן רק במרתף של אותו בניין שייבנה. כלומר, רשות העתיקות כאן עובדת בשביל היזם, והיזם במקרה זה הוא עמותת אלע"ד."

זה באשר לפנטזיה הבג"צית ש"בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות."

אם יש את נפשכם לדעת מהו הבסיס הרוחני של שופטים עם בוחן מציאות לקוי כל כך, עיינו לבסוף בסעיף 22 של פסק הדין, המובא בדברי הסיכום. או אז פורקת מעליה השופטת ארבל את עולו המסורבל של הז'רגון המשפטי וממריאה אל שחקים נשגבים על גביהן של מליצות מכונפות:

"עברה ההיסטורי העשיר של הארץ מקופל שכבה על שכבה באדמתה. דברי הימים של הארץ, של העמים שחיו בה, חלפו בה ונכנסו אל דפי ההיסטוריה, נקברו במרוצת השנים תחת האדמה והפכו לצפונותיה… ביתר שאת נכונים הדברים ביחס לאזור המכונה "עיר דוד". תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך) ראו למשל: שמואל ב', ד'-ח'; שמואל ב', ט'-י"א; דברי הימים א', פרק ט"ו, פס' א', זאת הגם שהמקום עצמו מוזכר כמובן עוד קודם לכן, בסיפור עקדת יצחק) וממקורות נוספים. חשיבות חשיפת צפונותיה של עיר דוד היא לאומית ובינלאומית, היא אינה מתייחדת לבני העם היהודי אלא יש לה חשיבות לכל מי אשר מבקש להתחקות אחר תולדותיו של איזור זה שהוא ערש הדתות המונותיאיסטיות. חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות."

מה לבלבול המוח הזה ולפסק דין משפטי? לבג"ץ פתרונים. קשה לדעת איפה להתחיל לסמן את השגיאות ועיוותים שהפסקה הזאת מכילה. ראשית, המעבר הקליל בין הממצאים הארכיאולוגיים לבין הטקסט המקראי ("כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך") – תלוש לחלוטין מן המציאות. בפועל, כפי שכבר תואר כאן ובפוסטים הקודמים בהרחבה, העדויות הארכיאולוגיות לנוכחות יהודית קדומה בתל עיר דוד הן שוליות ובטלות בששים בתוך שלל הממצאים. ובאשר ל"ערש הדתות המונותיאיסטיות" – מי יודע, אולי כיוונה השופטת את דבריה לאל המונותיאיסטי הידוע קופידון, שדמותו המגולפת נחשפה בחפירות חניון גבעתי.

כלאחר יד מוסיף פסק הדין: "חשיבותו של חקר העבר אינה יכולה להסיג מפניה את זכותם של התושבים באזור החפירות לחיות בבטחה." אבל בשלב הזה ניתן להבין שמדובר באמירה חלולה, נטולת כיסוי. וזאת לא משום שחקר העבר רומס את זכויותיהם של תושבי סילואן, אלא משום שחקר העבר, כשלעצמו, אינו יותר מאיצטלה לפרוייקט הייהוד של השכונה. ולפרוייקט הזה, שאלע"ד מוציאה לפועל מזה 25 שנה, יש שותפים נכבדים מאד בכל שדרות השלטון, החל מעיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים, דרך רשות העתיקות ומשרד השיכון, ועד מערכת המשפט הישראלית, ובמיוחד ספינת הדגל שלה – בית המשפט העליון. לא בכדי יושב שופט עליון לשעבר (צבי טל) במועצה הציבורית של עמותת אלע"ד. חנן מלצר, אדמונד לוי ועדנה ארבל יכולים לראות עצמם ראויים לשרות במחיצתו.

בסיומו של פסק הדין המחפיר הזה, במשפט החותם ממש, צץ לפתע המודחק – ספק רגש אשם, ספק ניסיון דחוק אחרון לשריין מראש מחילה-עצמית אל נוכח הצפוי לקרות: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין."

יצאת בסדר, כבוד השופטת. ההסטוריה תדון אותך לכף הזכות. דקדקת על קוצו של יוד, וממרומיו של אותו קוץ תוכלי בקרוב להשקיף בנחת אל מפלצת הזכוכית שתוקם ב"מתחם קדם", הפתעה גמורה זאת מן הסתם תהיה לך, שהרי את לא הכשרת את זה, הרי כתוב במפורש בפסק הדין שהכל היה עבודות ארכיאולוגיה, ומה הקשר בין ארכיאולוגיה לבין התנחלות, בין מה שמתחת לקרקע למה שעליה, מה הקשר בכלל בין מי שבונים לו ומי שהורסים לו, הראו לי ולו גרגר עפר אחד מסילואן שהצליח אי פעם לחדור פנימה אל היכלי המשפט ולהטעים להם טעמה של מציאות.