הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים
[פורסם באתר J14]
כלי התקשורת: זאב בעור כבש
הכותרת בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" היום, בעקבות ההפגנה הסוערת אתמול מול עיריית תל-אביב, היתה: "איומים על חיי חולדאי". הכותרת בעמוד 8 היתה: "ועכשיו: האלימות" (המילה "אלימוות" הודגשה באדום). כותרת המשנה, שמתארת מפגינים משליכים ביצים, לא מותירה ספק מי, לדעת העיתון, פועל כאן באלימות.
מבט לא פחות מדויק על אירועי אתמול היה יכול להוליד כותרות שונות לחלוטין. למשל: "ועכשיו – הביזה" (כותרת משנה: פקחי עיריית תל אביב גנבו באישון לילה מחשבים אישיים וציוד פרטי של שוכני המאהל). או אולי: היס"מ מפזר הפגנות בתל-אביב בשיטות שמוכרות רק במגזר הערבי.
השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".
הגדרות זה נושא מעניין, אבל לא עליו אני רוצה לדבר. אירועי אתמול גם מציבים שאלות קשות של סולידריות פוליטית בפני מנהיגי המחאה; גם עליהן לא אדבר כרגע. המאבק נתון בתוך מטריצה של כוחות פנימיים וציבוריים. אני רוצה להתרכז בתפקיד הבעייתי והמאיים שהתקשורת משחקת בתוכה.
בתוך חודשיים של פעילות נמרצת ומלהיבה, התבגר המאבק. אתמול עוד לא ידע ללכת, היום הוא כבר נותן גז בעלייה. ועוד מסימני ההתבגרות: המעבר מתנועה תמימה שכמהה "לחבק" את כ-ו-ל-ם, לתנועה מפוכחת שיודעת להבחין בין ידיד לאויב, שמבינה היטב שאין בפוליטיקה בעד (איזשהו X) שאיננו גם, בהכרח, נגד (איזשהו Y). התהליך הזה יתרחב ויתחדד ככל שיתמשך המאבק, והוא יתמשך; רק ידידים אמיתיים ימשיכו לצעוד בדרך הזאת, הטרמפיסטים-לרגע יתפזרו לכל רוח.
קל לסמן את האויבים הברורים של המאבק: פקידות האוצר, הטייקונים, מערכת הביטחון. קשה יותר לזהות גורמים שמתחזים לידידים אבל נאמנותם כפופה לאינטרסים שאינם חופפים את מטרות המאבק, ועלולה להתברר כמשענת קנה רצוץ. אל גורמים כאלה ראוי להתייחס בחשדנות עמוקה; הם אולי אינם אויבים מושבעים, אבל כשהם מחבקים אותנו – לא יזיק להציץ מאחורי גבם, לבלוש אחר נצנוצו של הפגיון החבוי שם.
התקשורת הישראלית, להערכתי, היא "ידיד חשוד" שכזה. החגים בפתח, ועל כולנו נגזר להתמסר להרבה, המון, יותר מדי, חיבוקים משפחתיים. אני מציע לוותר על החיבוק של התקשורת.
לכאורה, המאבק רק נהנה מן החיבוק התקשורתי. הסיקור עצום בממדיו, ההפגנות תופסות כותרות ראשיות, ראשי המאבק מקבלים שפע של זמן מסך. אבל בעצם, מה ההתרגשות? התקשורת מבצעת את תפקידה הטריביאלי; מדווחת על האירועים החשובים בזירה הציבורית. אין חולק שהמחאה היא האירוע של הקיץ; צריך להיות מטורף להתעלם ממנה. מול הטענה שגורסת כי התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא צודקת, ניצבת אלטרנטיבה לא פחות משכנעת: התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא מעלה את המכירות (העם צורך מידע תקשורתי שיש לו עניין בו). כל מי שאי פעם עבד בכלי תקשורת מרכזי יודע בדיוק על מה אני מדבר. וטוב שיש גם עיתונאים, אומנם אנונימיים, שמדברים גלויות:
"עיתונאי אחר מסביר כי לתזמון המחאה חשיבות מכרעת. "אנחנו בקיץ, עונת המלפפונים", הוא אומר, "כולם בפגרות, המקורות הרגילים שלך בחופשה, תמיד בקיץ יש ואקום, וזה נפל בזמן הנכון". עיתונאי אחר מוסיף כי בתקופה שכזו, בחירה שלא לסקר בהרחבה את המאבק היא חסרת היגיון מסחרי. "עם ישראל מרגיש מאוחד", הוא אומר, "אני לא חושב שאיזשהו עורך רוצה לבוא ולפוצץ את הבועה הזאת בפנים". לכך יש להוסיף כי מחאה עממית שמובלת על-ידי צעירים היא חומר שקל לתרגם לעיתונות פופולרית, בלי קשר למסרים שהצעירים הללו מעבירים."
"בלי קשר למסרים". מרשל מקלוהן לא היה אומר את זה טוב יותר.
בכתבה הזאת ב"עין השביעית" נחשף המתח בין פעילי המאבק לבין העיתונאים שמסתובבים במאהל ומחפשים "סיפור טוב"; מתח שמגיע עד כדי עוינות אמיתית. ההכרה הזאת מחלחלת לאיטה להכרת הפעילים (אני מניח שאלה שהתקשורת "צדה" לעתים תכופות מבינים זאת מהר יותר מאלה שהיא פוקדת לעתים נדירות), והיא תמשיך לחלחל: המסרים שהמאבק רוצה להפיץ אינם בהכרח מה שהתקשורת רוצה לשדר. עיתונאים שנשלחים בידי כלי תקשורת מרכזיים כפופים ל"חוקי הז'אנר", חוקים שעל פי רוב הם לא מודעים להם. החוקים האלה מגדירים מה זה סיפור טוב ומה זה לא (רמז: נתונים סטטיסטיים על ההוצאה הפרטית לחינוך – חרא סיפור; ה"מתיחות" בין איציק שמולי לדפני ליף – אחלה סיפור), כמה זמן מותר לדבר מול מסך ומתי חותכים אותך באמצע המשפט, מהי "שפה פוליטית" ומהי "שפה אישית", והם גוררים אחריהם מטען שלם של תבניות חשיבה מסויידות, כותרות קליטות, שמתייקות ומסדרות ומתייגות יפה-יפה כל דבר שיכול אי פעם לקרות בעולמם, בתוך קופסה קטנה וסגורה משלו; חמגשית נוחה לעיכול.
אם יש משהו שהמחאה הזאת עשתה מיומה הראשון, זה לפרוע את כל הסדרים ולחרב את כל התבניות ולמעוך את כל הקופסאות. ומן הסיבה הפשוטה הזאת, המאבק החברתי הזה גדול בכמה מספרים גם על העיתונאים רחבי-הדעת ביותר, נבצר מבינתם המוגבלת של פטפטני התקשורת, ומייצג עבורם לא פחות מקריסת מערכות קוגניטיבית גמורה.
אבל זאת הבעיה שלהם. אנחנו צריכים לחשוב איפה זה הופך לבעיה שלנו.
התשקורת מזייפת
בשבועות האחרונים היתה הצטברות של מקרים שמבהירים היטב איך הבעיה הקוגניטיבית של כלי התקשורת המרכזיים הופכת לבעיה פוליטית של תנועת המחאה. במשך שלושה שבועות, בין הפגנת ה-300 אלף להפגנת ה-400 אלף, התקשורת כולה זימרה שיר אחד: המחאה דועכת; מאבדת גובה; מתפצלת; מאבדת כיוון; מתמסמסת.
התיאורים האלה היו כולם פרי דמיונם המשועמם של עורכי עיתונות שיכולת קריאת המציאות שלהם – אולי גם החיבור שלהם לאתרי האינטרנט הרלבנטיים – מוגבלת להחריד. דווקא בשלושה השבועות האלה התעצמה המחאה, שברה סוף סוף את דימוי "מעמד הביניים" וסחפה את האוכלוסיות המוחלשות בפריפריה, גיבשה קבוצות עבודה ודיונים בנושאים ספציפיים, ואימצה פרקטיקות רדיקליות כמו סקוואטים. לכל זה קראו גאוני התקשורת – "דעיכה".
עלינו אולי זה לא עבד, אבל על מי שלא היה במאהלים וניזון רק מכלי התקשורת המרכזיים – זה עובד. על מי שמתלבט אם להצטרף למאבק ומקבל רושם שהשיא כבר מאחוריו – זה עובד. התקשורת טיפחה דה-מורליזציה נטולת כל יסוד, ובכך הפכה מידיד המאבק לאויבו. חשוב להבין את זה ולא להתלהב מכל כתב שפותח מקרופון מול פעיל מאהל; לא פחות קריטיים ומשפיעים מזמן המסך הזה, הם דברי הקריין באולפן לפני שהועבר השידור לשטח, ודברי הפרשן באולפן אחרי כן. המחאה עדיין מסוקרת, אבל המיסגור שלה הולך ומזעיף פנים. ומאתמול כבר ברור: מעל ראשיהם של הפעילים מרחף כל הזמן האישום "חוליגנים" שיש להתנצל עליו. כך מוסטת תשומת הלב מעוולות השלטון ואפשר להתמסר למשחק הגינויים המוכר (הנה הכתבים דוחקים מיקרופון מתחת לפרצופם של ליף ושפיר ותובעים: האם אתן מגנות את האלימות של המפגינים? אה, אה, מגנות או לא מגנות?).
אני צופה שסיקור המחאה יתעוות וילך, יתרחק ויילך מן המציאות, ככל שהיא תשנה את פניה (והיא כל הזמן משנה את פניה). כבר עכשיו התקשורת מועדת. השבוע פירסם "מעריב" שמאהל הוד השרון התקפל – דבר שלא היה ולא נברא. אולי שכחו ב"מעריב" לעשות בוחן מציאות לכוונות המשטרה וקיבלו אותן כעובדה מוגמרת. בערב הפגנת ה-300 אלף התקשרה לשכת ראש הממשלה למערכת החדשות של ערוץ 1 ודרשה להפסיק לדווח על מספר המפגינים. במקרה הזה נענתה פניית הפוליטבירו של ביבי בשלילה, אבל עצם הפנייה מעידה על נוהג קיים, וכנראה שבעבר פניות כאלה אכן השפיעו על הסיקור החדשותי. וכש"ישראל היום" (אויב מוצהר של המאבק) מכוון את המפגינים לכיכר רבין במקום לכיכר המדינה, מישהו יכול להיות בטוח שמדובר רק בטעות?
דעה רווחת היא שהמחאה זוכה לאהדה תקשורתית משום שהעיתונאים עצמם שמסקרים אותה הפכו למעמד מנושל ומנוצל, חסר ביטחון תעסוקתי; זאת גם המחאה שלהם. אבל זאת ראייה מאד חלקית של התמונה התקשורתית. נכון, בתחתית הפירמידה של כלי התקשורת נמצאים כתבי השטח, שרובם שייכים למעמד הביניים ולמטה ממנו. אבל מעליהם נישא מערך גדול של עורכי חדשות בכירים, מפיקים, מו"לים ובעלי מניות באמצעי התקשורת, והאג'נדה הטבעית שלהם היא ריאקציונית. פערי השכר העצומים בין עורך בכיר בדסק חדשות לבין כתב שטח מתחיל גם קובעים, מניה וביה, את ההכרה המעמדית שלהם.
ככל שהמאבק יתמשך, יתחדד גם האופי המעמדי שלו. בתוך כך תובלט הדרישה להגן על זכויות עובדים לא מאורגנים (המועסקים בחוזים אישיים) ועובדי קבלן, ולהגביר את הפיקוח על מעסיקים פוגעניים. אם למישהו יש ספק מתי עיתון "הארץ", שהתגייס בהתלהבות למאבק, ישבור הצידה – זה יהיה הרגע. המו"ל עמוס שוקן הוא אויב מושבע של העבודה המאורגנת בישראל, וכבר הוכיח בעבר שמי שחושב אחרת ממנו – לא יישאר בבית. מבחינת שוקן (ונושא כליו, שטרסלר), המאבק הנוכחי מצומצם למטרה אחת בלבד – שבירת המונופולים במשק הישראלי. הם לא יתנו לו לערער על עצם השיטה הניאו-ליברלית, לפחות לא מעל דפי עיתונם. אני רק יכול לדמיין את צמרמורת הסלידה שעברה בגוו של שוקן כששמע את דפני ליף מתיזה בבוז את המילים "זה קפיטליזם!" בהפגנה האחרונה. ושוקן הוא רק דוגמה אחת; אין שום אינדיקציה שמוזס, דנקנר, נמרודי ואדלסון תורמים בסתר לתנועת המאבק הסוציאליסטי או למרכז "אדווה".
התקשורת אהבה אותנו צעירים במאהל רוטשילד, עוסקים במקצועות כמו גרפיקה ופרסום, ובעיקר, אהבה את הידיעה הסמויה שיש לנו איפה לגור חוץ מבאוהל. היא לא אוהבת אותנו מבוגרים במאהל ג'סי כהן, חסרי תעסוקה או עובדים בניקיון ותחזוקה, ובמיוחד היא לא אוהבת את מי שאין לו בית. התקשורת תדלל את הדיווח שלה, תצבע אותו בצבעים שקריים, ולנוכח מעגלי הדיון השקטים והיסודיים שמתהווים בכל רחבי הארץ – תפהק ותעבור הלאה. כזאת היא.
לחשוב (ולפרסם) מחוץ לקופסה
יש מי שחושב שצריך לנהל את המאבק התקשורתי מבפנים: "להחדיר" לכלי התקשורת המרכזיים עיתונאים ופרשנים בעלי השקפה ביקורתית, שיסדקו את הקונצנזוס. לדעתי זאת מלחמת האתמול; הפתרון יימצא מחוץ למיינסטרים, מחוץ לקופסה, כמו שרוב הפתרונות שמציע המאבק הזה נמצאים מחוץ לקופסה. שהרי הבעיה היא לא פרסונלית, אלא מבנית; האנשים ששולטים בקו התקשורתי הרשמי מדברים בקול שעוצב לחלוטין בידי ההקשר הסוציו-תרבותי שלהם. בימים רחוקים, אנשים כמו נחום ברנע ובן-דרור ימיני היו לוחמים ללא-חת לצדק חברתי. מה שהשתנה מאז זה לא החברה הישראלית (שהפכה עוד פחות צודקת), אלא מיקומם של ברנע וימיני בתוכה – הנסיקה שלהם לעבר עשירונים שמהם המחאה נדמית כסרט זר ואקזוטי, והזיקה העזה, רבת-השנים, בינם לבין גופי התקשורת העשירים שבתוכם הם פועלים.
לא, חלפו הימים של "לשנות מבפנים", וזאת אחת התגליות המסעירות של המחאה הנוכחית. דפני ליף וחבריה לא ניסו "לעשות לבבות" במרכז הליכוד או בקדימה, הם לא ניסו לפרסם מאמרים ב"ידיעות" או ב"הארץ", וגם לא הפעילו לובי שילחץ על ועדות כנסת שונות. את הזירות המסורתיות שמזוהות עם המרחב הפוליטי הם דחקו הצידה – באומץ, בלי שמץ בושה – ופקחו את עינינו למרחב הפוליטי האמיתי: הרחוב והאינטרנט. מעתה ואילך, שם ייקבע סדר היום הפוליטי של ישראל, ולא בשיחות מסדרון בכנסת או במערכת החדשות של ערוץ 2. ההבנה הזאת היא בלתי הפיכה, וכל ניסיון להשיב את הגלגל לאחור מחמיץ את המשמעות, כמו גם המומנטום, של מה שקרה כאן.
שתי דוגמאות אישיות. אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון שלי על המאבק, קיבלתי מייל מעורכת במגזין "טיימאאוט". "אנחנו עושים פרוייקט על המחאה, מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה".
אהה, הניגון המוכר. תמיד זה בבהילות, תמיד בהקדם, תמיד אתה נדרש לרדוף אחרי התקשורת שמעמידה אותך בזמנים שלה. אלה כללי היסוד בהתנהלות מול ענק תקשורתי; אתה העבד הנרצע, הוא עושה לך טובה.
טוב, אני מזמן כבר לא במשחק הזה. עניתי באדיבות מה שאני עונה תמיד: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים (אוקיי, במקרה של טיימאאוט, הדרישה השניה היתה סוג של בדיחה). התשובה, שדווקא איחרה להגיע, היתה: טוב, בסוף זה לא נכנס, כי היה צריך לקצר את הטקסט, ולא הסכמת. כמובן. תודה תודה ושלום שלום.
תוך זמן קצר קיבלתי מייל נוסף, הפעם מעורכת ב"גלובס". אותו טקסט בדיוק: "מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה" (זה אני שתמיד כותב לפני הסגירה, או הם שתמיד סוגרים אחרי שאני כותב?). עניתי באותו טקסט: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים. הפעם התשובה היתה: מצטערים, לא יכולים להכניס קישורים לכתבות של מתחרים (כמו "כלכליסט"). כמובן. תודה תודה ושלום שלום.
אלה דוגמאות פעוטות (ולא היחידות), ומנסיוני הן מדגימות עיקרון מוחלט: כשהתקשורת "קוראת" לך, היא קובעת את הכללים. והיא לא נסוגה מהם. גם כשהיא לכאורה "מעוניינת" לשמוע אותך, גם כשהיא, ברוב טובה, מציעה לך במה – אתה תרקוד לפי החליל שלה. באולפן הטלוויזיה ימרחו לך איפור על הפרצוף, באתר האינטרנט ימרחו לך את הטקסט.
למזלי, אני לא תלוי לפרנסתי בהתיישרות לפי הקוד של אף עריץ וערוץ תקשורת, ולכן אני יכול לסרב בלב קל ובנפש חפצה. אשרַי, בלוגר אנוכי. אבל התוצאה ברורה: אוסף עצום של מגבלות "טכניות" וגם מהותיות מצמצם מאד את טווח העובדות, הידיעות והפרשנויות שיכולות להיכנס אל בין כותלי תקשורת המיינסטרים. והסיבות, כפי שכבר אמרתי, הן עמוקות ומבניות.
הפתרון: תקשורת אלטרנטיבית
מכל האמור לעיל מסתמן הפתרון היחידי: לפתח ערוצי תקשורת אלטרנטיביים. לכאורה, אני לא מחדש כאן כלום, ותיכף כולם יצביעו על הפייסבוק, והבלוגוספירה, ואתרי הדעות השונים. אבל במחשבה קצת יותר זהירה, קל לראות שהאינטרנט הישראלי בימינו לא מציע אלטרנטיבה של ממש לעיתונות המיינסטרים.
מה שהאינטרנט הישראלי מציע כיום, ולטעמי האישי במינון גבוה מדי, הוא בעיקר דעות והגיגים. אבל כמו שכל מו"ל מתחיל יודע, מדעות לא עושים עיתון. עיתון עומד, קודם כל, על מערכת חדשות. ודעות צריכות, קודם כל, לעמוד על עובדות. המחסור החמור בעובדות, בתיעוד אלטרנטיבי של המציאות, הוא הלאקונה הגדולה של האינטרנט הישראלי. נכון להיום, ידוע לי רק על שני גופי חדשות שפועלים בזירה הזאת: הטלוויזיה החברתית והחדשות מהירקון 70. יש לי רק מלים טובות עליהם, אבל מדובר בטיפה קטנה מאד, שצריכה להפוך למעיין שופע.
אם עיתון מדווח על שביתת המתמחים בלי להכניס אף מילה על פרטי ההסכם שמקפח אותם – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתשלים את החסר. אם עיתון מדווח על קיפול מאהלים שלא היה ולא נברא – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתדווח אמת במקומו. אם עיתון משמיט מתיאור ההסלמה בדרום תקיפות קטלניות של צה"ל – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתיתן את התמונה המלאה. אם עיתון מדווח על "מהפכה" בחינוך בעקבות תכנית "עוז לתמורה" ואינו מזכיר במאומה את הפגמים החמורים שבה – צריך תקשורת אלטרנטיבית שתעשה את זה במקומו.
אלה הן רק דוגמאות מקריות מן השבועות האחרונים. כל צרכן תקשורת ביקורתי מסוגל לזהות בכל יום עשרות השמטות, אם לא שקרים ממש, בתמונת המציאות שתקשורת המיינסטרים מציירת לנו. ולכן, עוד לפני שמגיעים לפרשנות ולפרשנות של הפרשנות – דרוש בישראל, בדחיפות, תיקון יסודי בדיווח החדשותי שמוצע לאזרח; תיקון שיספק לו את כל המידע הרלבנטי לעיצוב השקפה פוליטית מושכלת.
התיקון הזה לא יבוא מתוך כלי התקשורת הקיימים, בדיוק כמו שהשינוי המיוחל בשיטה הכלכלית-חברתית בישראל לא יבוא מתוך הגופים הפוליטיים המסורתיים. לכל היותר, כלי התקשורת יגררו אחריו (כפי שהם מוצאים עצמם נגררים, לא פעם, אחרי הבלוגוספירה), ממש כמו שהמפלגות הפוליטיות נגררות כעת אחרי האג'נדה החברתית שהציבור מגבש ברחובות. הדברים שלובים לבלי הפרד; בפראפרזה על מארקס, האזרחים צריכים להשתלט לא רק על אמצעי הייצור, אלא גם על אמצעי הייצוג. האוצר כבר לא אומר לנו "מה טוב למשק"; אין סיבה שערוץ 2 ימשיך לומר לנו "מה קורה במשק".
זה לא אומר שממחר בבוקר צריך להחרים את כלי התקשורת. אבל זה כן אומר שהיחס אליהם צריך להיות צונן, אופורטוניסטי וחשדני. להשתמש ולזרוק; לא להתמסר, לא להתחנף, לא לרדוף אחריהם, לא לארוז עבורם סיסמאות קליטות. לזכור: הם שם בגללנו, לא להיפך.
בהתחלה צפויים קשיי גמילה וחרדת נטישה. שיואו, מה נעשה אם ערוץ 2 יפסיק לסקר אותנו? שיואו, מה יהיה אם העיתונאי של "ידיעות" ייעלב ויפסיק להתקשר? על המנטליות הילדותית הזאת צריך להתגבר, ממש כפי שהציבור כבר לומד להתגבר על התלות האינפנטילית במנגנונים המפלגתיים. הקיץ הזה הוכיח סופית (למי שעדיין לא הבין זאת קודם) שהשינויים העמוקים ביותר בחברה ובשיח הציבורי מתרחשים הרחק מחוץ לזירה המפלגתית; בתוך חודשיים, הפכה הכנסת לפריפריה והרחוב למרכז. מהלך דומה אפשר וצריך ליזום גם בזירה התקשורתית: בואו נהפוך את ערוצי הטלוויזיה ואת העיתונים הגדולים לפריפריה שלנו. ממילא הם לא משקפים נאמנה את המאבק ואת מה שמעסיק את רוב האזרחים; כל מה שנחוץ זה להפסיק לחשוב על עצמנו באמצעותם. נחוצה עצמאות תקשורתית.
חזונצ'יק, במהרה בימינו
אז הנה החזון: עיתון אינטרנט שלם – מן האזרחים, בידי האזרחים, ולמען האזרחים. עיתון עם מערכת חדשות רצינית, עם כיסוי בכל התחומים (חברה, כלכלה, ביטחון, סביבה, חינוך, בריאות, תרבות). כיסוי רציף, יומיומי, ולא מזדמן. ומחלקת תחקירים עצמאית, וצוותי שטח עם ציוד הקלטה וצילום. וצוות פרשנים מצומצם (לא צריך יותר משלושה-ארבעה), ולא כאלה שסועדים כל יום שישי בצהריים עם שטייניץ או עם סער.
עיתון שנותן מקסימום במה לקול של האזרח (ללא הבדל דת, גזע, מין, רמת הכנסה או אזור גיאוגרפי) ומינימום במה לשלטון; עיתון שלא יפרסם לעולם הודעה לעיתונות של דובר או יחצ"ן בלי לבדוק ולאמת אותה בשטח; עיתון שלא פוחד "להבריח קוראים" על כל צעד ושעל.
ולפני שהחלום הזה מתפורר מן הסיבות המוכרות, כמה כללי יסוד. הכתבים והעורכים לא מתנדבים, אלא עובדים בשכר; והשכר מיידי, לא שוטף+60. וכולם מאורגנים בחוזה קיבוצי, ואולי אפילו, שומו שמיים, שותפים בבעלות על המיזם, כמו בקואופרטיב. ואין חסויות, ואין פרסומות קופצות, ואין שום אינטרס מסחרי בתמונה. וכשמבקשים ממך לפרסם טקסט שלך, לא מעמידים לך תנאים.
הו, אתם מגחכים, התמימות. ומה בדיוק המודל העסקי שאתה מציע? ממה יבוא הלחם וממה תבוא החמאה? אז אני, בעוונותי, לא כלכלן, ולא יכול גם להציע מודל עסקי. אני יכול רק לומר שלא מדובר בהזיה נרקוטית, וכבר יש מודלים שונים שפועלים בעולם; ארגוני תקשורת אלטרנטיבית שעומדים בקריטריונים האלה יפה מאד, ולאורך זמן, ובנו לעצמם מוניטין מפואר. לאמריקאים יש את PBS, The Nation, Democracy Now, NPR. איך הם מתקיימים? מתרומות של ארגונים חברתיים, ממערכת מנויים, מגיוס תרומות שנתי (fund raising). ככל שהעיתונות המסורתית מתפוררת והופכת לכלי שרת של בעלי הון ואינטרסנטים, פורחת בעולם תקשורת אלטרנטיבית; הנה כמה דוגמאות שאפשר לקבל מהן השראה.
צריך הון התחלתי? למישהו יש את הטלפון של "הקרן החדשה לישראל"? של מי היד שם, של קלמן ליבסקינד? תודה לך. מישהו אחר? אולי מליונר עם מצפון סדוק? מי זה שם, דב מורן?
האמת, אני לא צריך לתת רעיונות. החודשיים האחרונים הוכיחו שלאזרחי ישראל יש אינספור רעיונות יצירתיים איך לאתגר את השיטה הקיימת, ומה שיפה ברעיונות האלה – הם ישימים. אז אני משאיר את הרעיון הגולמי שלי לפתחם של אנשים מוכשרים ממני, וחוזר רק אל המסר הראשוני: הציבור בישראל מחזיר לידיו, סוף סוף, את השליטה במציאות. באותה נשימה, הוא חייב להחזיר לעצמו את השליטה בייצוג המציאות. וזאת מן הסיבה הפשוטה שכל עוד המציאות מיוצגת ומעוותת בידי כוחות שעוינים את האינטרס הציבורי, יכולת הפעולה והשינוי של כל מאבק פוליטי נפגעת אנושות.
ועד שזה יקרה, נמשיך ללקט את פיסות האמת באינטרנט. והטלוויזיה תישאר כבויה בסלון.
לא למות טיפש 
היה את המיזם של נתי יפת "שקוף" שרצה להקים עיתון אלקטרוני המסקר את החברה מזווית אחרת. לצערי הוא נסגר.
http://www.blacklabor.org/?p=11793#more-11793
צלול ובהיר כמו אגרוף בפרצוף.
גם אני מצטרף. ותודה על עוד פוסט רהוט קולח ודובר אמת.
האם העמדה שלך העומדת על כך שמאמריך יפורסמו ככתבם ולשונם איננה בבחינת טהרנות מוגזמת המונעת מהטקסטים החכמים ומעוררי המחשבה שלך להגיע למעגלי קוראים הרבה יותר רחבים ולכן גם מונעת ממך להשפיע יותר? ועוד שאלה, הרבה יותר תיאורטית – נניח שכלי תקשורת מיינסטרימי (מעריב, הארץ, ישראל היום) היה מציע לך לפרסם מאמר שלך כולל עמידה בכל תנאיך – היית מוכן לכך?
צור,
שאלה 1: כבר הייתי בסרט הזה, והגעתי למסקנה שהטקסטים שלי נפגעים קשות מהמגבלות שמוטלות עליהם. וזה גם מדרון חלקלק, שהעורכים יודעים לנצל היטב.
שאלה 2: כמובן. גם אם "נקודה" או עלון מתנחלי יצהר היה מציע את זה – הייתי מסכים.
וואו, עידן. שברת שיא חדש של עומק ועניין.
זה טקסט מכונן בעיני. בסוף דיון העיתונאים, כשדיברו על סדר ישן וסדר חדש, הערתי שאולי העיתונאים שתומכים במאבק נמצאים בקונפליקט כי הם עובדים אצל הסדר הישן, ומנסים להפעיל את החשיבה החדשה בתוכו. אולי אי אפשר לעשות את זה, כי הם מציעים לאיין את נותן לחמם מתוכו. מה שאתה מציע הוא פירוק של הקונפליקט הזה.
לא יודעת כלום על ישימות, אבל פילוסופית הרעיון יפהפה. תודה. מפיצה
אני כנראה לא ידיד, בכל מקרה קראתי רק ארבע פסקאות וכבר בשניה נהייתי עצבנית אבל אני אשאיר את הדף הזה פתוח ואשתדל לקרוא אותו בהמשך היום. אני פה רק בשביל להצביע על הדמיון השטני בין התנהלות המדינה והשוטרים במגרון וברוטשילד-פינת-אבן-גבירול. אישון לילה, פגיעה ברכוש, אלימות ללא הצדקה ושוטרים ללא תגים. הקשבתי אתמול לחדשות, קראתי עיתונים – אם לא היה ברור מה ההקשר אי אפשר היה לדעת אם מדברים על רוטשילד או על מגרון. שיטות שמוכרות רק במגזר הערבי?
לשיטתך, בראבק, לשיטתך
כולם כל כך שונאים את כולם שלזה לא אכפת שגם המתנחלים יחטפו קצת ולזה לא אכפת שהאנרכיסטים יחטפו קצת, אבל לשיטתך, זה לא אמור להיות ברור שאם לא אכפת לך אז כולם יחטפו יותר?
שלוש הערות לטקסט המצויין הזה :
אין סיבה לייחס זדון לתקשורת – מדובר בעיקר בעצלנות.התקשורת תפסה טרמפ על המאבק החברתי מהרגע הראשון ועדיין ראוי לציין שפועלים בה מספר (מצומצם אומנם) של עיתונאים ראויים שעסקו בנושאים החברתיים כלכליים הרבה לפני שהמחאה פרצה.
צריך לכתוב באופן גלוי את הדברים הבאים : יש קבוצה מצומצמת בקרב פעילי המחאה שרואים באלימות כלי לגיטימי במסגרת המאבק.קולם נשמע ברוטשילד כבר בימים הראשונים למחאה אבל נדחק והושתק בקול הגדול שיצא נגד ותבע מחאה לא אלימה.אותה קבוצה שתומכת באלימות וחיה לה באיזה חלום רומנטי של הקמת ארגון סטייל באדר מיינוף בגרסה התל אביבית,עלולה לגרום נזק חמור ביותר למחאה.
כמדומני שאתה,כמו מתי מעט אחרים,סבור שההסלמה בדרום החלה בחיסול של ראשי ועדות ההתנגדות בעוד שכל איש מוסר הגון וראוי אמור לטעון שראשית ההסלמה ברצח האזרחים הישראלים על כביש 12.
הלא כן ?
אין צורך בעיתון שלם. הרשתות החברתיות וקוראי הרסס מאפשרים לך להרכיב רשימת קריאה איכותית שמשלבת עיתונים, בלוגים ומיקרובלוגינג, בלי מאמץ מיוחד.
שלום עידן,
1) כמו את מרבית דבריך, גם את הדברים האלה אומרים בימין הפוליטי, וביתר שאת לפני, בזמן ואחרי ההתנתקות. מאמרים זהים אפשר למצוא בעיתונות הימנית והדתית וכמובן שרק הדוגמאות משתנות.
2) הפגנות המחאה הגדולות כולל שרשרשת אנושית מרשימה לגוש קטיף (מארגני המחאה לא היו עד כדי כך יצירתיים…) לא זכו לחצי מהסיקור – ואני מדבר על זמן אוויר ומקום בעיתון – שזכתה המחאה האחרונה, וזאת למרות שזה היה קיץ (השרשרת הייתה ביוני) וכו'. למה? השקפות פוליטיות כמובן. השקפות פוליטיות עמדו גם מאחורי הסיקור המוגבר של המחאה, אבל לכל סיפור יש חלון זמן שאותו אפשר למשוך. נכון, צריך למכור ומעגלי דיון יסודיים לא מוכרים. מכל מקום, הנקודה היא שלתקשורת אג'נדה משלה לצד רצונה למכור ושני האלמנטים ביחד, לא ברור באיזה סדר, קובעים מה יקבל חשיפה ובאיזה אופן.
3) ברשימת האלימות שמפעיל השלטון (והוא אכן מפעיל) שכחת משום מה את האלימות כלפי מתנחלים בגוש קטיף ובעמונה למשל. אני בטוח שמדובר בהשמטה בלבד שכן אני לא באמת מאמין שאתה תומך באלימות שלטונית אם היא מתאימה לעמדותיך הפוליטיות. חס וחלילה.
4) האם בתקשורת האלטרנטיבית שאתה מציע יהיה מותר לדווח על עוולות שנעשות כלפי מתנחלים, חרדים, דתיים, ימנים? או שאם אני אביא אייטם של טבח במשפחת מתנחלים אני אהיה חייב לציין שבגלל שהם יושבים איפה שהם יושבים המחבלים ראו כל יום בדרך לעבודה 3 מחסומים? ואם אני חייב לציין את זה, האם גם אוכל לציין שהעלייה לאותו מאחז נידח היא תוצאה של ירי על אוטו של מתנחלים שעבר בסמוך שממנו נהרגו שלושה אנשים? ומה לגבי דיווח על מצוקת הבריאות אצל החרדים? גם במקרה הזה אהיה חייב לציין ש"כזכור, החברה החרדית (אין פרטים, רק חברה) מדירה את עצמה משוק העבודה תוך ניצול משאבי ציבור"? האם יורשה לי לסקר (באובייקטיביות, כמובן) הפגנה גדולה נגד הפלות או שיהיה מותר לי לדווח רק על הפגנה בעד הפלות?
מה שאני מנסה להגיד, ואני בטוח שזה די ברור מדברי, הוא שמספיק להתמם עם התקשורת האלטרנטיבית הלכאורה נקייה ואובייקטיבית. אם מה שאתה רוצה להגיד זה שצריך להקים כלי תקשורת שהשקפתו תהיה שמאלנית-סוציאליסטית – בשמחה. אני בעד. אבל אם אתה טוען שצריך להקים תקשורת שתבחון את הדברים לעומקם, תלך ותברר את העובדות והפרטים, אז מה שיקרה זה אחת משתי האפשרויות – או שתיישם את החזון הזה ללא כחל ושרק, ללא שום השקפה פוליטית א-פריורית בשום תחום (פוליטי, חברתי, כלכלי וכו') או שגם אתה בסופו של דבר תוסיף צבעים לסיפורים שאתה תומך בהם סובייקטיבית ותעמעם עד העלמה סיפורים אחרים.
אני מאוד האמנתי בתקשורת אלטרנטיבית אבל מרבית התקשורת האלטרנטיבית שאני מצאתי (מלשל, אינדימדיה) היא פשוט סובייקטיבית לצד אחד ואז אין בינה לבין התקשורת ה"רגילה" שום הבדל.
בת עמי: עם כל הצער, אין בלבי הרבה חמלה על בריוני מגרון. כן, אלימות המשטרה היא אותה אלימות, אבל יש הבדל כלשהו בין חסרי בית או אנשים שבקושי מצליחים לשכור דירה – ומעולם לא גזלו רכוש פרטי של אף אחד – לבין מתנחלים שכל סנטימטר רבוע של קרקע מתחת לרגליהם נגזל משכניהם העניים. אני מבין שאת לא רואה את ההבדל, אז אפשר לוותר על הויכוח הזה.
אשת לוט: בשום מקום לא ייחסתי "זדון" לתקשורת. להיפך, הסברתי באריכות שהזווית שלה על האירועים נגזרת מפונקציות של מעמד, כוח, זיקה לשלטון, סטריאוטיפים וכדומה. יש גם כמה זדוניים, בייחוד באגף מעריב וישראל היום, אבל העיוותים בסיקור לא מוגבלים אליהם. ואני מציע להתנצל מיד על ההשוואה ל"באדר מיינהוף", אם את רוצה עוד במה כאן. למיטב זכרוני, הביצים שהם זרקו התפוצצו וגם הרגו.
אני ממש חשתי פער בין איך שחוויתי את ההפגנה במוצ"ש לבין תיאוריה בעיתונות (בפרט אצל גדעון לוי דווקא) וכתבתי על זה כאן http://aeyalgross.com/blog/?p=66180 מוסיף את זה לקטלוג של הבעיות שדיברת עליהן. התקשורת אוהבת להציג זאת כמאבק של מעמד הביניים או כמו שהארץ קורא לזה מאבק על "יוקר המחייה", ומהתרשומתי ה"חצר האחורית" כמעט ולא זוכה לייצוג, אלא אם כן כזה שיציג אותה כאלים. (אפורופ הסיקור של ג'סי כהן).
תודה. ואם אפשר שמערכת התקשורת החדשה תהיה גם נטולת הטיות מפלגתיות, כי לא תמצא היום עיתונאי אחד ועיתון אחד שאין לו נטייה פוליטית – כלכלית ומדינית. וגם המימון האפשרי שאתה הזכרת הוא שמאלני במובהק ולכן מערכת התקשורת הזאת לא תתקבל כמהימנה בקרב ציבור רחב שכבר כיום פוסל את 'הארץ' ו'ידיעות' (לפחות).
פוסט מרתק. התקשורת המסורתית אכן מתפוררת, אבל מיזם אינטרנטי כפי שהצעת הוא בסך הכל אותה הגברת בשינוי האדרת – גם אם יקום עם מיטב הכוונות הטובות, כל עוד הוא מנוהל ונערך ממערכת מרכזית, הוא לא שונה בשום דבר מהותי מאמצעי התקשורת המסורתיים.
הבלוגוספירה, הפייסבוק והרשת הם אכן האלטרנטיבה, ואין לזלזל בהם. השינוי המהותי הוא שאין יותר מישהו שירכז למענך את החדשות דרך משקפיים מסויימים (יהיו אלו המשקפיים של נוחי דנקנר או של הקרן החדשה לישראל), אלא שכל אזרח ואזרח עורך בעצמו את העיתון שלו, דרך הבלוגים, האתרים והחברים שהוא בוחר לעצמו בפלטפורמות המקוונות השונות. עדיין יש מקום לאתרים שירכזו בהם ידיעות חדשותיות (טמקא, נרג ושות', וזה כולל כל מיזם חדשות אלטרנטיבי מהסוג שהוצע), אך המשקל שלהם בדיאטת האקטואליה של האזרח הופך למינורי. כבר היום רשימות הטוקבקים של ידיעות באתרים המסורתיים הן פעמים רבות מעניינות ואינפורמטיביות הרבה יותר מהידיעה עצמה. רוצה פרטים על הסכם האוצר עם הרופאים? האתר לא יספק זאת, אך יקומו עשרות גולשים שימלאו את החסר בשמחה ברשימת התגובות שמקיים אותו אתר בעצמו. רוצה לעת על חסרונות עוז לתמורה? יש מספיק מורים אנונימיים שיסבירו זאת ברשימת הטוקבקים. זה עוד בכלל בלי לדבר על הלינק לסרטון יו-טיוב שהרופא שאתה מכיר מתיכון שם בפייסבוק ומסביר ב-5 דקות איך ההסכם רע לכולם.
יש מקום לאתר מרכזי שישקף דעות פחות טייקוניסטיות, אבל זה לא יהיה שינוי מהותי שיחליף את המדיה המסורתית. זה בסך הכל יהיה גוון נוסף באותה המדינה, שכוחה הולך ונעלם בין כה וכה.
הייתי מוחא כפיים אבל יחשבו בעבודה שהשתגעתי
נועם: כמו שכבר רמזתי בתשובה לאשת לוט – אין לי הרבה סולידריות עם מתנחלים. אבל בוא לא נדבר עלי, זה לא העניין. יש מיתוס של "תקשורת שמאלנית" בארץ, שיושב חזק חזק בחוגי הימין, והוא מופרך לחלוטין. הבלוג הזה עוסק בלי סוף בשקרים של התשקורת – יש תגית מיוחדת, תיכנס אליה, בשם "מכונת התעמולה" – וכולם מוטים לכיוון ימין. כל הדרך שבה מוצג העימות עם הפלסטינים מאמצת הנחות בסיס ימניות לגמרי.
זה לא הדיון כאן ואני לא אוסיף על כך דבר.
ניתאי ואוטו פוקס: נו, לא לכל אחד יש זמן ויכולת (שנרכשת בעמל רב) לעשות את הליקוט הזה. ומה שעדיין חסר הוא גוף שמייצר חדשות, לא שאוסף אותן. סיקור ראשוני, מקורי, של אירועים, שלא דרך הזווית המיינסטרימית.
אם בכל העולם כבר מבינים את הצורך בתקשורת אלטרנטיבית (ונתתי את הדוגמאות האמריקאיות שמוכרות לי, כגון PBS וכו', אני בטוח שיש בכל מדינה עוד דוגמאות) – למה אנחנו צריכים להסתפק בפירורים של פייסבוק ובלוגים?
היי
קראתי את המאמר. את רובו בכל אופן.
לטעמי אתה צודק. אבל המאמר ארוך מדיי.
צודקים העיתונים שביקשו לקצר מאמרים שלך. יש דרכים אחרות, קצרות יותר, להביע את אותו הדבר.
שלא תטעה. אני תומך נלהב במאבק וגם ברעיון שלך. אבל על מנת שאנשים פשוטים מהרחוב ישקיעו את זמנם כדיי לקבל ולהבין את המסר שלך- כדאי שתהיה ממוקד יותר, ופחות "מרוח".
טיפ קטן.
חוצמזה- שאפו.
עידכון: המאמר עלה גם באתר J14:
http://j14.org.il/articles/5430
תומר, לא הבנת משהו. זה לא שאני מגיש מאמרים ארוכים לעיתונים. כבר כתבתי שאני לא במשחק הזה. זה הם שפונים אלי, אחרי שכבר פירסמתי מאמר בבלוג, ורוצים לפרסם אותו – מקוצר. או בלי קישורים. זאת החוצפה. והחוצפה גדולה שבעתיים כשמדובר בעיתונים עם אתר אינטרנט, ואין בעיה של להכניס לכל היותר X מלים לדף.
המאמר שטיימאאוט ויתר עליו "מסיבות אורך" היה בסך הכל 1000 מילה. כבר היו שם מאמרים ארוכים יותר.
עידן –
אני לא חושב שצריכת האקטואליה ממקורות מגוונים דורשת זמן ויכולת, אלא להיפך: האלטרנטיבה כבר מצויה בדיאטת הרשת של כל גולש ממוצע. גם מי שגולש אך רק ב-YNET ובפייסבוק כבר צורך את האלטרנטיבה ברשימת הטוקבקים של הידיעות, ובקישורים של חברים בפייסבוק. אני סבור שבזכות זו האמון המסורתי במדיה המיינסטרימית הולך ויורד, אפילו בקרב הגולשים שלא מחפשים אלטרנטיבה באופן אקטיבי. יתר על כן, ככל שהשנים עוברות והמשתמש הממוצע יותר צעיר והרשת יותר טבעית לו, המגמה זו הולכת וגוברת.
אמנם יש מקום לאתר חדשות אלטרנטיבי, אבל חשוב להבין שזה לא ה"פתרון" בה' הידיעה. זו עוד מנה שחשוב שתופיע בתפריט המגוון. הפתרון הוא פשוט – שותפות אזרחית מודעת ואינדיווידואלית בכיכר השוק הענקית הזו, בדיוק כפי שאתה עושה בבלוג זה ממש. אני חושב שחלק מהתודעה הפוליטית-חברתית שלי בשנים האחרונות עוצבה בין השאר בבלוג זה, בבלוגים אחרים הדומים לו. אני לא מחפש אתר מרכזי שיזין אותי בחדשות דרך משקפיים מסויימים (גם אם נחמד אם היתה אלטרנטיבה ברמה מקצועית גבוהה לאתרים החדשות המסחריים), כי אין לי צורך מהותי באחד כזה. אני לא חושב שאני טוב יותר או מודע יותר ממרבית הגולשים במובן זה. שים לב שמגיעים לכאן לא מעט גולשים שדעתם הפוליטית הפוכה לזו שלך. באותו אופן, אני אישית מגיע מדי פעם ל"לאטמה", אפילו שאני לא סובל כמעט כל מה שמופיע שם. בעיני זה דבר מדהים – זה השינוי המהותי שהופך את "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" לדינוזאורים שכבר נכחדו, אבל עדיין לא קלטו זאת.
אני רוצה להדגיש – יש מקום לאתר אלטנרטיבי ברמה גבוהה. עם זאת, זה לא יכול להיות פתרון לבעייתיות המהותית של המדיה המסורתית, כי אתר כזה לא יהיה שונה באופן מהותי מאתרי החדשות המסורתיים. המדיום הוא אכן המסר, ואתר חדשות בעל עריכה מרכזית (ולא משנה מאיזו זווית אידיאולוגית) הוא המדיום הישן. המדיום החדש הוא ריבוי המקורות האינטרנטי, והוא כבר קיים ומונח לפנינו.
עידן,
אני מבין שאין לך סולידריות עם המתנחלים וזה לגטימי מבחינתך שהשלטון יהיה אלים נגדם, כמו שלגטימי מבחינת ימניים שתופעל אלימות נגד מפגיני בילעין. כל אחד מצדיק אלימות על פי השקפתו הפוליטית וחושב שמדובר ב"צדק" טהור ואובייקטיבי.
מה לגבי שאר טענותי? אחזור עליהן בקצרה:
1) "תגית" של שקרי התשקורת אפשר למצוא גם בעיתונות הימנית/דתית המובילה. זו לא המצאה שלך והיא רק באה להראות שחשיפת שקרים איננה מסע דון קישוטי של מלחמה למען האמת האובייקטיבית (ככל הניתן) אלא מסע שמונע מהשקפות פוליטיות סובייקטיבית לחלוטין.
2) מדוע אינך מוכן להגדיר את התקשורת האלטרנטיבית שלך כתקשורת שתושתת על הנחות יסוד שמאלניות-סוציאליסטיות (או כל הגדרה אחרת) אלא טוען שזו תקשורת שתחשוף את "האמת", במשתמע "האמת" תהא אשר תהא? האם באמת סבור אתה שהאמת שלך ושעליה תושתת התקשורת החדשה אובייקטיבית וחפה מכל השקפה פוליטית באשר היא?
תודה.
נועם, אתה מתעקש לסחוב את הדיון הצידה. אין לי שום עניין להתווכח איתך על איך ראוי ואיך לא ראוי להתייחס למפגינים. אם לא שמת לב, הפוסט הזה גם לא עוסק בשאלה הזאת ביחס למפגיני האוהלים. הוא עוסק בסיקור תקשורתי, לא במדיניות משטרתית.
כן, יש אמת אובייקטיבית, לצערך כנראה. לא, אין דיווח בלי הטיות. כן, יש דיווחים מוטים יותר ומוטים פחות. כן, התקשורת המיינסטרימית מוטה קשות ימינה. כן, אפשר להחזיק בדעות שמאליות ולדווח אמת. הדעות לא מעלות ולא מורידות מבחינת ערך האמת של הדיווח, הן רק משפיעות על סדר היום של כלי התקשורת. תקשורת אזרחית תתרכז בפגיעה באזרח ובעוולות שלטון. בארץ קוראים לזה "שמאלנית".
תגובות נוספות בנושא הסיקור של מתנחלים ופינוי מאחזים – יימחקו.
נועם זעקת הקוזק הנגזל כבר נמאסה לגמרי.
אף אחד לא מדבר על תקשורת 'חפה מכל השקפה פוליטית' , אין דבר כזה. גם חייזר שהיה משקיף עלינו ממאדים היה מפרש את העניינים לפי השקפת עולמו החייזרית וזה בסדר גמור. כשפעיל בצלם צילם חייל צה"ל יורה בערבי כפות כדור גומי התרעם חגי סגל על 'המעשה המכוער', לא מה שצולם היה מכוער בעיניו אלא העובדה ש'בצלם' נותנת מצלמות לערבים כדי שיצלמו את חיילינו הגיבורים בשטחים וידווחו לגויים. צוות צילום יפני שהגיע יום אחד לצלם במאה שערים הותקף ופונה מהמקום באמבולנסים כי לא התחשק לחרדים שגויים יצלמו אותם. אין כמו הציבור הדתי ימני שונא תקשורת חופשית כל עוד היא מדווחת על דברים שסותרים את השקפת עולמו. צילמת חיילים שמכים פלשתינאים – אתה בוגד. צילמת אותם מכים מתנחלים – זו חשיפה של העוול.
אין לי בעיה עם 'השקפה פוליטית' בתקשורת כל עוד לא מחליטים בשביל הציבור מה הוא צריך ולא צריך לדעת. החרדים הם הרי אלופים בצנזורה ואצלם חופש המידע וחופש הביטוי הוא מילה גסה. הדתיים לאומיים 'כאילו' יותר פתוחים לדעות אחרות אבל כבר היו איומים בנשק על צלמים שהתקרבו להתנחלויות ולפני שנים הייתה הפגנה – יותר נכון התקפה של אנשי כהנא על בית הטלוויזיה ברוממה. לא מדובר רק בימני הממוצע ברחוב, גם אורי צבי גרינברג האשים את התקשורת בכך שהיא מגלה מה שלא צריך ושמואל תמיר צינזר את יצחק רבין כשכתב על גירוש ערבים מרמלה כי זה לא התאים למיתוס על הערבים שברחו מרצונם.
נכון שפעם בתקופת המערך התקשורת כולה יישרה קו עם השלטון(ה'שמאלני' נניח) . מעניין שאלו שנפגעו מכך – אנשי חרות של פעם – הם בדיוק אלו שרצו תקשורת תעמולנית מטעם כשהם הגיעו סוף סוף לשלטון.
אז כשאלו ששונאים לשמוע דעות שונות מטיפים על חופש הביטוי זה די מגוחך ושקוף לגמרי
עידן,
אין ולא הייתה לי שום כוונה לסחוב את הדיון הצידה. השתמשתי בזה רק כהמחשה וזה ממש לא לב העניין. ענייני הוא בבירור האפשרות של תקשורת אלטרנטיבית שמדווחת על האמת ועל כך ענית לי בפסקה השניה שלך.
אמת אובייקטיבית – בשמחה. אני בעד ואינני מצטער עליה כלל.
דיווח עם הטיות – אכן יש מידה לכל הטיה.
נטיית התקשורת המיינסטרימית – עניין של טעם, לצערך כנראה.
דעות שמאלניות ודיווח אמת – מסכים לחלוטין, כמו שאפשר להחזיק בדעות ימניות ולדווח אמת.
פגיעה של השלטון באזרח – בארץ אכן קוראים לזה שמאלניות ואין עצוב ממני על כך. מעניין למה נוצר הזיהוי הזה. מכל מקום, אני הראשון לעמוד בתור כדי למחות על פגיעה (לא צודקת) של השלטון באזרח, יהיה האזרח אשר יהיה, ללא הבדלי דת, גזע ומין.
כולי תקווה שיום אחד באמת יהיה מספיק יושר פנימי לאנשים כדי שיוכלו לדחוף, להשתתף ולהתעניין בכלי תקשורת כזה.
בהמשך לדברי עדו: https://idanlandau.com/2010/04/28/freedom-of-expression-poll/
אין בכלל שאלה מי מעוניין בתקשורת חופשית בארץ ומי לא.
עדו,
שים לב היטב לדברי: אין לי שום זעקת קוזאק נגזל ולכן הדוגמאות הנוראיות שהבאת (נוראיות באמת, לא במונחים של חגי סגל) אינן רלבנטיות. אני לא מדבר על ימין או שמאל אלא על האפשרות לתקשורת אובייקטיבית. אנא התייחס לנקודה המרכזית והרלבנטית בדברי והיא, שוב, האפשרות לתקשורת אובייקטיבית.
כפי שאמרת, חייזר ינתח את הכל מנקות מבטו החייזרית. האם מישהו יוכל לנתח את המציאות שלא מתוך השקפת עולמו? אם לא, אז בכל מקרה לא יכולה להיות תקשורת אלטרנטיבית אובייקטיבית אמיתית (אני מסכים עם עידן שיש מידתיות להטיה, אבל תמיד תהיה כזאת). אם כן, אשמח להיות חלק מתקשורת כזאת.
מעולה !
יש גם את אינדימדיה
החלפת שיטת השלטון – דמוקרטיה ישירה!!!! יש לנו את כל הכלים לזה.
עידו,
תודה על ההפניה לסקר. אני מכיר אותו היטב. יש לי כמה הארות לגביו אבל הן מערבות לא מעט טיעונים פוליטיים וכפי שביקשת אני לא מתכוון לקחת את הדיון למקום הזה (למרות שמאוד מאוד מדגדג לי באצבעות…).
אומר רק בכלליות שאני בטוח שכל כלי תקשורת, גם אלו שציינת, יכיל על עצמו מינימום של הגבלות לגבי מה לפרסם, כמו למשל הגבלות מתחום של לשון הרע. איזה הגבלות ומתי להשתמש בהן הן – שוב – ענין של השקפה.
בעצם, הנחתי את מה שרציתי להניח בפסקה הקודמת ואולי אני צריך לשאול אותך: האם אתה מסכים שיש מינימום של מינימום של הגבלות שכלי תקשורת צריך שיכיל על עצמו או שמא אתה חושב שברגע שמדובר ב"אמת" אז ניתן לפרסם אותה קבל עם ועולם?
1. אני חושב שלא צריכה להיות דיכוטומיה בין דעות לעובדות מהשטח (ואולי מעולם לא היתה קיימת). מאמר דעה טוב הוא כזה שנתמך בעובדות אבל כלי תקשורת תמיד "ימעל בתפקידו", כנשלט על ידי עורכים ומחזיקי מניות בעלי אג'נדה. ועם זאת (וגם בתשובה למי שחושב שהמצב כיום הוא נהדר כי כל המידע נמצא בבלוגים) אני מסכים שיש צורך בכלי תקשורת אלטרנטיביים ואמינים שייצרו חדשות וסדר יום מחוץ למיינסטרים.
2. לכאורה מעגל סגור: בשביל להקים כלי חדשותי אלטרנטיבי ואמין, צריך להעסיק אנשי מקצוע טובים; המודל העסקי, כתנאי להעסקתם, יקום מאליו כשיהיה ביקוש; ביקוש יתעורר כשכלי התקשורת המרכזיים יאבדו מכוחם; בשביל שהם יאבדו מאמינותם, צריכים לקום כנגדם מקורות מידע אלטרטנטיביים אמינים.
המעגל רק לכאורה סגור, כי הוא הולך ונפתח ככל שמתרבים מקורות מידע אלטרנטיביים שמכרסמים במונופול כלי התקשורת המרכזיים. הם עדיין קטנים ונסמכים על תרומות ובעיקר התנדבות, אבל הם קיימים ומכרסמים. זה רק עניין של זמן.
3. אבל בינתיים, למה החשיפה שלך חייבת להיות שחור או לבן? גם אם אנחנו בדרך לעתיד בו התקשורת תהיה הרבה יותר מבוזרת, אנחנו לא שם עדיין. ולכן יש לך בכל זאת תמריץ (גם אם לא בהיבט הכלכלי) להכניס את המאמרים שלך לכלי התקשורת. תשנה איזה לינק מכלכליסט לגלובס, את העריכה שלהם תתנה בקריאה ואישור סופי שלך, ואת פרסום המאמר תתנה בפרסום כתובת הבלוג שלך. ברור שלהיזהר לא למעוד במדרון החלקלק הזה זה כאב ראש, אבל הוא נושא פרי. כדאי להתפשר קצת, כי המאמרים שלך יוצאים דופן ברטוריקה חדה ובהירה ויכולים להשפיע וגם תחשוב על זה, שבאופן אירוני, שת"פ עם כלי התקשורת רק מעצים את הבלוגוספירה. קצת כאב ראש, ועולה הסבירות של כל מאמר שלך לדוג עוד כמה קוראים נאמנים לבלוג. הסינרגיה הזאת מפרה.
תודה.
תודה, בר. מסכים עם הכל. לא כל כך נוח לי למקד את התגובות במדיניות האישית שלי ביחס לכלי התקשורת. נתתי דוגמה קטנה בפוסט לא כדי לכתוב על עצמי. אני את ההחלטה שלי קיבלתי, ואין לי בעיה עם אנשים שמחליטים אחרת. אני גם יודע שיש דרכים עקיפות להשפיע על המיינסטרים. עיתונאים קוראים אותי (ופעם גם תפסתי מישהו חשוב ב"גניבה" ללא קרדיט), אנשים שמדברים עם עיתונאים קוראים אותי, והבלוג משפיע בדרכים האלה.
הצעה מאד מעניינת ונראית מאד יישומית. אין שום סיבה שלא ניתן יהיה לבנות עיתון אינטרנטי קואופורוטיבי כזה. בהצלחה!
ברגע שהוא עולה לאוויר אני אזנח את כל האתרים המצ'וקמקים דוגמת הארץ, ווינט, וואלה, ואחרים.
רעיון מעולה שהלוואי ויצא אל הפועל – כבר מזמן אין כל חשיבות למידע הזורם מהתקשורת הקיימת – היא לא אמינה וכפי שציינת תמיד חסרה בעובדות.
ניתוח מדוייק (מסתבר שלא צריך להיות עבד כמה שנים בעיתונות כדי להבין את הדברים. למה לא קראתי אותך לפני 5 שנים?)
ורק תוספת קטנה לגבי עיתונים בארה"ב ששמו לעצמם למטרה לשרת את הדמוקרטיה.
אז יש את NPR הנפלא שהוא השידור הציבורי (רדיו) שפועל שנים ומחזיק בשיאי רייטינג בהאזנה
http://www.npr.org/
ויש את היוזמות החדשות כמו פרו פאבליקה, שנוסד בידי 5 עורכים גדולים וזוכי פוליצר ובשנה הראשונה לקיומו זכה כבר ב3 פרסי פוליצר (לראשונה בהיסטוריה לעיתון אינטרנטי)
http://www.propublica.org/
וכתבתי על הנסיונות המאוד מוצלחים האלו בעבר – למתעניינים כדאי לעבור בזריזות על הפרטים. איך הם שורדים, איך הם מתנהלים וכו':
http://2nd-ops.com/esty/?p=71634
הוספתי את NPR, אסתי, תודה. ואגב, אני כן הייתי עבד בעיתונות לפני 20 שנה. 3 בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות". שיעור מעולה לכל החיים.
מתווה שניסחתי בעבר להקמת אתר מהסוג המתואר:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455526&blogcode=11221685
רעון מעניין. אולי עכשיו באמת הקרקע יותר בשלה לפרוייקט בסגנון "שקוף" שהוזכר פה
כתוב היטב, שנון ומשכנע רק שלא הבנתי מה הפואנטה.
אם תקים כלי תקשורת חדש שבו כדבריך "הכתבים והעורכים לא מתנדבים, אלא עובדים בשכר; … ואין חסויות, ואין פרסומות קופצות, ואין שום אינטרס מסחרי בתמונה…" מה החידוש הגדול? כלומר חוץ מהפלטפורמה האינטרנטית.
במלים אחרות, את השכר של העובדים מישהו יצטרך לשלם הרי, נכון? (כשמישהו צריך לשלם כסף שאין לו, קל נורא ללחוץ עליו אתה יודע.) אז מה הגליק הגדול.
לדעתי ההבדל העיקרי בין התקשורת הישנה לאלטרנטיבית הוא הביזור וכמו שכתב מר פוקוס, כבר היום יש תשתית מעולה לתקשורת ברוח מה שכתבת פה (אם כי יש להעיר ביושר שכגודל הביזור כך חולשת הפילטרים – דבקה כמשל) כל אחד יכול לברור לעצמו את פורומיו ובלוגיו ולהפסיק לאכול מידה של התקשורת התקנית. אין באמת צורך בתקשורת חדשה שתעשה הכל אותו דבר רק טוב יותר.
תומר,
ממליצה לך בחום להכנס ללינקים שצירפתי כדי שתראה שזה יכול לעבוד ולא רק לעבוד אלא לזכות בפרסי פוליצר וגם להתקיים – פרו-פאבליקה כדוגמת מופת.
תומר, ביזור זה מעולה; אבל גם אם תבזר אלף דעות לאלף אתרים שונים, תישאר עם דעות – ולא עם דיווח חדשותי.
המסה העיקרית של הידיעות החדשותיות בארץ – כולל אלה שמסתובבות ומלונקקות ב"אתרים אלנטרנטיביים", כולל הבלוג הזה – מקורה בעבודה עיתונאית של ידיעות, הארץ, ואללה וכו'. לא נעים לומר, אבל אלה העובדות. אני מספיק זמן בבלוגוספירה כדי לומר את זה בוודאות. וזאת הבעיה. מי מייצר את החדשות, מה לא מסקרים, ואיך מציגים את מה שמסקרים.
במקום שהבלוגים והפייסבוק יעסקו בלי סוף בתיקון וביקורת התקשורת, עיסוק מעייף ולא ממש מתגמל אינטלקטואלית, מגיע לנו – לכל הציבור – מידע ראשוני אמין ומקיף, שלא נצטרך לבזבז חצי יום לאמת כל פרט ממנו.
מאוד מעניין. הצעתך לייסד עיתון חופשי ראויה ונחוצה. גם הדגש על החדשות, להבדיל מדעות. אוסיף רק כי אין די בפלפורמה אינטרנטית אלא צריך גם עיתון מודפס. הבעיה היא, כמובן, העלות…
אתה מוזמן להיכנס לאתר MYSAY.CO.IL . החזון שאתה מדבר עליו כבר מוגשם הלכה למעשה במציאות.
במרץ 2009 כבר כתבתי את זה – אבל באנגלית וגם קצר.
The future of professional reporting
http://info.org.il/english/future_of_professional_reporting.html
וגם עם אותה מסקנה.
לעידן שלום,
תודה מקרב לב.
שולחת את המאמר שלך לכל מי שחשוב לי שיקרא את דבריך.
כשאני חושב על זה….
אם יש דרישה ויש אנשים שרוצים להצטרף אנחנו יכולים להרים עיתון לכתבות ציבוריות באופן כמעט מיידי.
יש לנו היום מערכות לניהול אתרי עיתונות שפועלות על אתרי עיתונות קיימים.
יש לנו שרתים מאובטחים הדואגים שאף חוליגן לא יסתום לנו את הפה.
המערכות והשרתים הוכיחו את עצמם בעומסים גבוהים.
מבין חברי כרגע ישנם שני כתבים וצלם שמוכנים כבר לתרום כתבות וחומרים.
אני מוכן לתרום את המערכות, השרתים, ניהול הפרוייקט וגיוס משקיעים בעת הצורך.
כרגע חסרים לנו עורכים, צנזורים וכמובן כמה שיותר כתבים וצלמים שמוכנים להתנדב.
לדעתי ע"מ לתת פתיחה ראוי לעיתון כזה צריכים להיות לפחות 10 כתבים פעילים.
לצורך העניין גם בלוגרים טובים יכולים לכתוב באתר את פוסטים שיהיו אומנם נפרדים מהכתבות אבל עדיין יתנו תוכן ראוי לעיתון.
מבחינת פרסום – לפחות בהתחלה אני מאמין שנוכל לעשות קצת גלים ברשתות החברתיות ואחרי השלב הראשון נוכל לגייס תרומה שתעזור לנו להרים פרסום ראוי לאתר.
חשוב מאוד – הפרוייקט אינו למטרת רווח ומצד העורכים לפחות לא יהיה מופלה או מוטה פוליטית.
כמובן שלמגיבים תהיה את הזכות להביע את דעתם (כל עוד ההתבטאות לא כוללת קללות ואיומים).
לסיכום,
מי שמעוניין לעזור ולתמוך בפרוייקט מוזמן ליצור עימי קשר במייל yuval@lifetheater.co.il
יובל
איזה סוכריות מגיעות אלי במייל… שימו לב, מייל שהגיע הרגע מ"מקור ראשון":
"עידן שלום, במסגרת הכנת כתבה בעיתון "מקור ראשון", מבקשת תגובתך כפעיל המחאה להתפתחויות האחרונות(חולדאי, מעצרים, צו מניעה, ג'סי כהן, "ממאהל למעגל") וכן אנא פרט מידת מעורבותך במחאה מתחילתה. אודה על קבלת תגובתך בהקדם בדוא"ל."
הכל כאן, לא? דוחפים לך רשימת "נושאים" מול הפרצוף (למה רק 5 נושאים? תביאו 50), דורשים שתגיב כאחרון הפאנליסטים בתכנית מלל, וכמובן כמובן – "בהקדם". שנספיק ללעוס ולחרבן אותך לפני כניסת השבת.
לא קראתי את התגובות, אבל אני חושב שהמידע כבר זורם. המידע צריך לעבור זיקוק לוהט, ולהיעשות לאיכותי יותר. המידע צריך, אולי, להתנקז לצינור אחד. אבל אני לא צריך עיתון. אני צריך מישהו שיאסוף ציוצים בטוויטר על אל-עראקיב, ויהפוך אותם למסמך אחד. שיצור גלריה של תמונות מהפגנה, וויחבר אותה עם פתק בפייסבוק שמתאר מה קורה שם. משהו שיזרום עם ההזניה של זכויות יוצרים. מהיר, אדפטיבי, מכיל רק עורכים וקוראים-מגיבים. זה משהו שאשמח עליו.
איתי, אתה חיית רשת. לא כולם כמוך. גם לפועל קשה יום ולזבנית שעובדים 10 שעות ביממה (ויש להם אולי חצי שעת אינטרנט ביום, במקרה הטוב) מגיע לקבל את תמונת המציאות הצלולה שאתה מקבל.
על זה המאבק, לא? זכויות לכולם. גם הזכות לתקשורת חופשית.
פנינה של רשומה עידן, תודה. עולה לי שאלה בהקשר הפוסט הראשון שפרסמת על המחאה החברתית, בו טענת שיש מומנטום ושיש להשיג דברים כאן ועכשיו שמה יתמסמס ויישכח. האם אני קורא מבין השורות שדעתך קצת השתנתה בעניין וכי ישנו הישג, בין אם לא קונקרטי, אז לפחות ברמת השיח והתודעה?
תודה, לאו. נכון, חשבתי שצריך להציג השגים ממשיים לפני קיפול האוהלים. וגם אמרתי שהם צריכים להיות בתחום הדיור, הבוער והמיידי, עילת כל המאבק. אני חושב שאם היו השגים כאלה, היה קל הרבה יותר לפרק את האוהלים ולהפנות את כל המרץ להמשך המאבק. אם יש לאנשים כיום תחושת כישלון, היא קשורה לזה שהמאהלים מידללים ואין שום השגים ביד.
אבל חבל לבזבז מלים; למאבק היתה דינמיקה משלו. לא אני ולא אף אחד אחר צפה אותה, וברגע שיש מאות אלפי ישראלים שצועקים בגרון ניחר "צדק חברתי", ושיש עשרות מאהלים וכל אחד עם אג'נדה ומסמכים משלו – עצם הרעיון להציב יעד אחד לפני אחרים הפך ללא רלבנטי. העצה שלי היתה טקטית, לא עקרונית, וזמנה עבר.
האם דעתי השתנתה בקשר להשגים? לא. אין עדיין השגים. השיח והתודעה הם רק כלים לשינוי המציאות. שינית אותם בלי לשנות את מציאות החיים שלנו (בלי להוריד שכר דירה, לחדש את הדיור הציבורי, להוזיל את החינוך וכו' וכו') – לא עשית כלום. הראיון עם שטייניץ היום בידיעות (מחר הראיון המלא) חושף עד כמה הדרך עוד רחוקה. "רוב דרישות המפגינים יידחו", הוא מעריך.
פסימיזם אקטיבי, זאת הגישה שלי.
יופי של מאמר, אבל איבדת אותי בסוף עם הראיון על העיתון-קואופרטיב. כבר שכחת את סאגת שקוף המגוחכת שלא הצליחה לקרום לא עור ולא גידים? בשביל לנהל גוף תקשורת רציני, בטח כזה המתגמל כראוי את עובדיו, צריך המון כסף. לא קצת תרומות.
http://www.blacklabor.org/?p=3020
http://blog.orange.co.il/arspoeti/?p=191
למען האמת אני מכיר את הנושא ויצא לי כבר להתקל במאמרים האלה.
פרסמתי את התגובה שלי מכיוון שאני יודע שכבר יש לנו את המערכות והשרתים והם לא אמורים לעלות לנו כסף נוסף שלא נוכל לעמוד בו.
כרגע יש שני כתבים וצלם שמוכנים לתרום חומרים וזמן ובנוסף יש גם עורך מוכשר שמוכן לתרום באופן חלקי מזמנו.
המערכות שלנו מאפשרות למספר אנשים לעבוד ולהשלים את העבודה אחד של השני מבלי לפגוע בטעות בעבודה של מישהו אחר.
צורת העבודה הזו מאפשר להפיק את המיטב מכל שעה שנוכל לקבל בהתנדבות.
מבחינת קשרי משקיעים – יש לנו קשרים די טובים בארץ אבל אני לא חושב שיהיה בהם צורך להקמת העיתון בשלב הראשון.
אני באמת מאמין שאם כל אחד יהיה מוכן להשקיע שעתיים מזמנו ע"מ לכתוב כתבה, לשלוח תמונות של אירועים שהוא צילם, לעזור לנו לצנזר תגובות של גולשים, לעזור בלוגיסטיקה וכו' אנחנו נוכל להרים פרוייקט די יפה.
אם יהיה צורך במשכורות אז נוכל נוכל להוסיף פרסום עדין ע"מ לכסות את השכר הבסיסי.
יחד עם זאת חשוב להדגיש שהפרוייקט הוא לא למטרת רווח ולכן הוא לא צריך להזדקק להשקעות גדולות בהתחלה מעבר למה שכבר יש לנו.
אנחנו רק צריכים את החברים שלנו שיעזרו לנו לדחוף את הפרוייקט.
ולפי מה שאני שמעתי כל ישראל אחים וזה יותר מחברים.
ע"מ להיות חלק מהפרוייקט אשמח לתת יותר פרטים במייל: yuval@lifetheater.co.il
* * * תגובת נאצה נמחקה * * *
אני דווקא חושב שגם העשירים יכולים לעזור במאבק.
הרי לא ממש קיים הסיכוי לקיים מחאה עם במות, מופעים, תאורה, הגברה וכו' שמושכים תשומת לב של יותר אנשים למחאה ללא תרומתם של אנשים שיש להם כבר דירה.
בנוגע לשירות הצבאי של דפני ליף…. לפי מה שאני הבנתי היא לא יכלה לשרת ולא מתוך בחירה או אידאולוגיה כלשהי.
למען האמת התגובה שלה לאותו כתב, שהתקיל אותה בשאלה הלא נעימה הזו, הייתה מביכה ביותר (לכתב).
אני לא מעריץ של דפני ליף ולא מתנגד…
אני באמת חושב שחבל שהמחאה קיבלה אופי פוליטי – שמאלני אבל לא קיצוני.
אבל בכל מקרה אני לא חושב שזה ראוי לרדת לחיים של דפני ליף בשביל להגיד שהיא לא בסדר.
זה לא שהיא מטיפה לעניים שהם יכולים לעבוד קשה יותר בזמן שהיא מליונרית.
היא מטיפה לעשירים שהם יכולים להרוויח פחות ולתמוך יותר בשכבה חלשה יותר.
ולמען האמת….לא נראה לי שהיא כלבה….בחורה, אישה, מישהי ויש עוד הרבה מילים מתאימות יותר.
רעיון מעולה. פוסט מעולה.
עידן
אז אם הבנתי נכון את תגובתך לי, אתה רוצה להקים עיתון חדש, נקי יותר ואמין יותר (אם כי לא ברור לי כיצד תוודא שאכן כזה הוא יהיה). עיתון שלא יהיה שונה מהעיתונים הקיימים פרט לזה שהוא ייצג אותך ואת חבריך לדעה ולא, נניח, את עמוס שוקן. אה, כן, והוא יהיה אינטרנטי.
אני מודה שעדיין לא הצלחתי להבין מה הרבותא.
אני חושב שבביזור המידע המגיע אלי כיום, יש הרבה יותר מדיעות, החל בדיאלוגים ערים ונרגשים, המשך בפורומי שמועות וכלה בטוקבקים "מהשטח". כולם "ידיעות" כולם "עובדות" (חלקן שקריות אמנם לדאבון הלב) וכולם מאפשרות לי הבנה הרבה יותר גדולה של המתרחש שם בחוץ.
למה אני צריך עוד עיתון בשורה?
מי שקורא "ידיעות אחרונות" – מגיע לו. זה צהובון ברמה ז'. הדבר המטריד הוא שזה העיתון הפופולרי ביותר. מופלא בעיני. צריך מהפכה רק בשביל לשנות את זה.
כמובן שיש עיתון מעולה שקוראים לו "הארץ" ובו מוסף כלכלי נפלא בשם "The Marker" אשר במשך שנים עובדים ברוח המחאה הנוכחית. זה העיתון היחיד שמדבר את השפה של המהפכה עוד לפני תחילתה.
אשרינו.
גם זיפו וגם ערן מפספסים בגדול את נושא הפוסט. כן מותר לי לדעת מי מממן את המחאה, מי מממן את הישוב היהודי בחברון ,כמה כסף נשפך בשטחים וכמה מההתנחלויות בנויות שלא כחוק ו/או על קרקע פרטית של ערבים. כל הרעיון הוא שצריך גוף שיביא לי את כל המידע בנושא ולא ערן, הארץ גם הוא בסופו של דבר עיתון שבעלי ההון מממנים ולכן כפי שכתב פה לנדו תמיד יש סיכוי שהוא ישתפן לנו כשנדרוך על היבלות של אחד מבעלי המניות.
ערן, זה מין הומור כזה, ש"הארץ" זה עיתון מעולה ודה-מארקר מדבר את שפת המהפכה? אולי יש להם שני אתרים שונים, אני קורא אחד ואתה את השני?
הארץ הוא עיתון האליטה הכלכלית בארץ. יש בו נישה של שמאל מדיני (3-4 כתבים, לא יותר) ומחויבות לחופש ביטוי. מעבר לזה, כל קשר בינו לבין שמאל חברתי הוא מקרי בהחלט (ואת רותי סיני, כזכור, דאגו לסלק). בעיות של אי-שוויון בחינוך, דיור ציבורי וזכויות עובדים לא מעניינות שם כלב מת.
פוסט מכונן.
חשוב לשים לב שגם אם מיליונר אכול רגשות אשם או לחילופין הקרן החדשה לישראל יהיו "בעלי ההון" של המיזם הזה, עדיין יהיו לכך השלכות חמורות. האם עיתון שכזה במימון הקרן החדשה יפרסם ביקורת על הקרן החדשה? (לא חסרות כאלו)
חשוב למצוא "מודל עסקי", שלא יכפה אינטרסים זרים.
עידן, הפעם הפצצת פוסט יוצא דופן .אני מפיץ !
לגבי הרעיון שלך: על מנת לקבל מושג על האמת אתה מוכרח גם מידע ממקורות השנואים יותר של הממסד.אני מניח שאינך חושב שצריך לשפוך את תינוק הממסד והמידע שי לו יחד עם הנטייה להיות שופר הממסד של התקשורת. דמוקרטיה ישירה היא דבר נפלא ובעצם אני מקווה שזה מה שמתהווה בישראל בהדרגה(ולתוך זה רעיון כשלך נארג באופן הדוק )אבל ללא מידע על הקורה באמת במסדרונות השלטון תדווח המון אמת שאינה מדווחת היום אבל הדברים שוב לא יהיו שלמים.בינתיים כדאי ללמד את הקהל הרחב קורס של ריינהארט " כתוב בעיתון ". נכון זה מצריך אנרגיה בלתי נלדית שיש כנראה רק לחומסקי , לשבת עם כל העיתונים וללמוד לקרוא מעבר לרצון של העיתון לעצב את דעתך וידיעותייך אבל אולי לפחות בינתיים, אין ברירה.
הערה טכנית :לאחרונה משהו בממשק כתיבת התגובות השתנה ולא ניתן לראות את כל התגובה בזמן כתיבתה ולהגיה אותה תוך כדי .המשכי המשפטים משתתרים להם בצד שמאל בלתי נראים לעין.אתה מודע לזה ?גם פרטי הכותב שפעם היו מושלמים אוטומטית כבר אינם ערוכים כך
סיקור אובייקטיבי לחלוטין הוא בלתי אפשרי, תמיד יהיו לכתב אינטרסים שונים ומשונים, מודעים ולא מודעים. לדעתי הפיתרון הוא, כמו שהציעו בתגובות למעלה, לצרוך מידע ממקורות שונים. נדמה לי שמקורות מידע מגוונים לא חסרים ברשת, הכל אפשר לקרוא גם ברוטר (שלרוב מעביר את מה שמקבלים בביפרים של מד"א) והקול היהודי (של נערי הגבעות; מי שרוצה לדעת מה צפוי בעתיד מוזמן להציץ שם. בקרוב בגבעה הקרובה לבתיכם), וגם בהעוקץ ועבודה שחורה. וזה בלי הטוויטרים והפייסבוקים השונים. בין כל אלו אפשר לשמוע פחות או יותר את כל מה שקורה בארץ, בכל מקרה הדיווחים על מה שקורה בעולם הם תרגום די גרוע של הניו-יורק טיימס ורויטרס ועדיף לקרוא את המקור.
במקום מאמרי פרשנות של כל מיני בן כספיתים, דן מרגיליתים וארי שביטים, עדיף לקרוא בלוגים באינטרנט (כמו זה למשל). בחיים לא הבנתי למה הפרשנים האלו נחשבים כעיתונאי צמרת, אולי עיתונאי צנרת. ממליכי מלכים בעיני עצמם. מברברים בלי סוף והציבור הישראלי עונה אחריהם אמן, כאילו בן כספית הוא יחזקאל הנביא וארי שביט הוא האורקל מדלפי. (סתם, הייתי חייב להוציא עצבים עליהם…)
הבעיה האמיתית היא בתחקירי עומק, אם יש משהו ששווה להשקיע בו מאמץ, זה הנושא. לא שווה לכלות את הכסף על כתבים שירוצו כל היום אחרי דיווחים של מאה מילים. נראה לי שיש מספיק אנשים שמוכנים לשלם בשביל לקבל עיתון איכותי כל שבוע עם כתבות עומק, תחקירים רציניים ומאמרים של 4,000 מילים, משהו סטייל 'ניו-יורקר'. פעם היה את 'מצית' של איתמר שאלתיאל ומיטל שרון, אולי משהו כזה אבל מעבר לתחום של טכנולוגיה ותרבות אלא גם על נושאים חברתיים.
(אם כבר עלה פוסט בנושא, זה המקום להמליץ על העונה החמישית של הסמויה. רוב הבעיות שעולות בפוסט מוצגות שם בצורה מדהימה. מי שעדיין לא ראה, שירוץ.)
מר לנדו, אתה קצת מטעה את הציבור בדברך על כך שגופי תקשורת דוגמת NPR מתקיימים מתרומות, אלא אם אתה מתייחס כתרומה לחלק הגדול ביות במכלול התרומות הנתרם שנה אחר שנה ע"י הקונגרס.
אני בטוח שאם תסתכל על העיתונים האחרים שציינת תגלה מסקנה דומה
בברכה.
מרתק, תודה!
1. אני מאוד מוטרד ממה שיקרה כשהתקשורת, שלדעתי היתה זאת שהוציאה את מאות האלפים להפגנות האחרונות, תהפוך את עורה, כצפוי. אולי אני יותר סקרן ממוטרד
2. אני מוצא את עצמי מחפש מידע אקטואלי / חדשותי איכותי -ולא מוצא. תודה על שני הקישורים שצירפת. יש עוד?
למדת תקשורת אז אתה מברבר בשכל עם מיני שטויות. אתה פשוט חי באיזשהו עולם דמיוני ופרנואידי ברמות קשות ביותר. תיאוריות קונספירציה כאלו הן פשוט הזיה. אנא ממך, שקול טיפול פסיכולוגי
הצעה: אתר שיתופי-חברתי. עם סידור אייטמים בצורה שב- TED מסדרים הרצאות. כלומר, יותר אנשים צפו בכתבה- הכתבה תופיע גדולה יותר בדף הבית שבאתר. אפשר גם כתבות מצולמות לאלו שלא רוצים לקרוא יותר מדי.
במקרה כזה האתר עצמו נייטראלי לחלוטין, ונשען על מנגנון החלטה התלוי בגולשיו. הבעיה שבו היא דמגוגיה חיצונית
שיכולה להזרים את דעת הקהל לכיוונים שונים המתאימים למעצבי דעת קהל מסוימים- ע"ע המקרה של אמיר פרץ מהיום
למי שיבחר לראות את הכתבה- מדברים שם על האפשרות לאסור מצבים של אוואטרים. זה עשוי לגרום לאתר שכזה להיות דמוקרטי (בהנחה שיש מנגנון אכיפה יעיל שאכן בודק שאין אוואטרעס)
"שמוכרות רק במגזר הערבי" כלומר, מותר להרביץ לערבים. נחמד.
אגב, שימו לאחת המתודיקות השכיחות ביותר שהתקשורת וגורמים פוליטיים נוקטים כדי לעשות דה-לגיטמיזציה לנאבקים כשבו בעת מספקת לגיטימציה לאלימות חריפה מצד השלטונות – באופן קבוע מציגים תקריות של מאבקים בין שוטרים לבין מפגינים כ"קומץ רדיקלי אנרכיסטי ואלים שלוקח סמים שמתעקש לנהוג באלימות, ולא מייצג את המיינסטרים הצודק השפוי והבלתי אלים" תמיד אלו שנעצרים הם "רדיקלים" לא אנשים מן המניין שזועקים כנגד קיפוח אפליה וניצול. כי אם היו אנשים מן המניין, איפה הלגיטמציה מצד המשטרה להחטיף להם בעיטות ואגרופים? ואם אינם רדיקלים, פירושו של דבר שהשלטונות נגד העם, ואם השלטונות נגד העם, זה אומר שהאינטרסים שלנו אינם האינטרסים שלהם והם למעשה משרתים קומץ של אוליגרכים.
מערכת מבוזרת שמחליפה החלטות עורך באלגוריתם של crowd-sourcing יכולה להיות הפתרון האובייקטיבי ביותר, ואפשר לשלב מנגנון מוניטין וכולי כדי לשמור על איזון ולהמעיט סיכוי להטייה.
ובהשראת איזה פלאג-אין פירפוקס ימני שראיתי לאחרונה, המערכת תוכל להציע חבילות Newspeak המכבסות את אוצר הכינויים המקורי שבטקסטים כך שיתאים לנטיית הקורא. (לטקסטים של גורביץ כמובן יידרש אלגוריתם נבון ועקשן במיוחד…)
מאמר חשוב. חותמת על כל מילה, למעט הצגתם של נחום ברנע וימיני בן-דרור כעיתונאים שבעברם היו יותר קשובים למצוקות החברה. הם אף פעם לא היו כאלה. אבל אין ספק שהקירבה שלהם למו"לים-טייקונים, המשכורת הנאה והחיכוך בשלטון עשה את שלהם, ובמקום להשתמש במעמדם כדי לכתוב את מה שקורה באמת – הם תקפו את מה שנראה בעיניהם חורג מהמיין-סטרים הכלכלי-חברתי.
שאפו על המחשבה האופטימית, על הצבת היעד לתקשורת אלטרנטיבית.
בהצלחה לכולנו.
לגבי "בגידת" התקשורת הממסדית – ברורץ. "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה". הרי חוץ מערוץ 1 הארץ ודה מארקר כל העיתונים המרכזיים הם בשליטת טייקונים שיש להם גם אינטרס מסחרי (וגם הארץ צריך להתפרנס מפרסומות, ועל ערוץ 1 בדרך כלל עדיף לא לדבר). זה מעבר לאיטרסים אחרים – שמירה של כתבים על מקורות מידע (דוברים של הממשלה ושל תאגידים), עצלנות, רצון להתקדם הלאה לעבוד במשרד יח"ץ (כי השכר בעיתונות נמוך).
מצטער, הניסיון של "שקוף" מלמד אותי שאי אפשר לקוות לדיווח חדשותי אמין על בסיס מסחרי בזמן הקרוב. ועיתונות שמדווחת עובדות זה הדבר המרכזי שחסר לנו. אנחנו לא ארה"ב שיש בה 300 מיליון אנשים, רק ישראל עם 7 מיליון אנשים, שמתוכם הרבה אנשים שלא מבינים בכלל מה הבעיה בתקשורת של "האח הגדול".
מה אפשר לעשות?
1. בלוגרים שנרשמים למערכת מרכזית ומדווחים דיווחי חדשות קצרים על דברים שהם חוו, או קראו באתרי הממשלה, מחקרים שהם קראו וכו'.
2. כל מדווח אומר בגדול מה השקפת העולם שלו במספר תחומים – לדוגמה השקפת עולם מידנית, כלכלית ותרבותית- בשביל השקיפות.
3. כל מדווח מקבל ציון אמינות על הדיווחים שלו (אמת או שקר, מצד מדרגים. המדרגים בעצמם הם רק עם רישום לאתר לא אנונימיים כדי למונע מצבים של ימנים שמשמיצים מדווח על סמך הדיווח שלו),
4. כל מדווח מקבל גם טיפים (לאו דווקא פומביים) עם ביקורת חיובית מצד עורכים שמסייעים לו לתת דיווח אמין ונייטרלי יותר.
5 כתבים יכולים להתפרס לפי תחומי עניין – לדוגמה מישהו שקורא מידע שמתפרסם מהלמ"ס, מישהו שעובר על הודעות דובר של משרד ראש הממשלה
6. מספר כתבים יכולים לצאת למשימה שבועית או חודשית
7. קישור לענן של בלוגרים שכותבים דברי פרשנות על הידיעות המקוריות ועל ידיעות של עיתונים אחרים (שהרי אין לנו בעיה של זכויות יוצרים , רדיפה אחרי סקופים וכו').
חלק גדול מהציבור טרם קלט שהתקשורת הממוסדת מטעה אותו. הוא ניזון מ- Ynet ומ"ישראל היום". הוא לא יודע ללקט בעצמו מידע ופרשנויות ממקורות לא ממסדיים וגם לא יטרח לנסות. לכן יש צורך באתר שירכז זאת עבורו. כולל תחקירים וכולל מערכת מקצועית בשכר (הוגן, ברור), שתוכל להתפנות גם לכיסוי תחומים שאינם זוכים לכיסוי בכתיבה מזדמנת בהתנדבות.
מודל "שקוף" נכון, לדעתי. הניסיון נערך כשהציבור היה פחות בשל ולא הבין את הצורך באתר כזה. גם החשיפה אליו בעת גיוס החברים היתה נמוכה. הזמנים השתנו.
אגב, מודל "שקוף" לא שלל מימון ע"י פרסומות, שייעשה באופן מבוקר. היתה גם הצעה לתרומה גדולה ע"י אדם שוחר טוב, שנדחתה עקרונית.
מאמר מצויין מכל בחינה שהיא. סוף סוף סימנת את הבוגד האמיתי בחברה בישראל – התקשורת. שכבר שנים מועלת בתפקידה, אינה מייצגת דבר מלבד את עצמה ורודפת רייטינג כאילו אין מחר.
מרתק, למרות שאני מסכים עם כל מילה. בנוגע להצעה על עיתונות של אזרחים – הייתי שותף להקמה של מיזם כזה בישראל לפני חמש שנים. כתבתי לקחים ומסקנות בעין השביעית:
http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/060111_Change_the_agenda.aspx?RetUrl=%2FWRITTERS%2FPages%2Fyosi_saidov.aspx
כמה הערות אגב:
1. הרעיון של עזיבת התקשורת הממוסדת ומעבר לרשת כמובן איננו חדש. במסגרת מהפכת 2011 הוא מושמע החל מהרגע הראשון ע"י אנשים שונים (למשל שירה אוחיון), גם כטקטיקת גרילה, צלילה מתחת למסך המכ"מ.
2. נדמה לי שהמאמר לוקה בפסקנות בינארית – הכל או כלום – אולי כדי לחדד את האמירה ולהרעיש ביתר שאת. בתור ווישפול ת'ינקינג זה נפלא, מהפכני לעילא, ותואם את רוח 14 ביולי: "אם אנחנו מחליפים סדר ישן בחדש – הבה ונחליף תקשורת ישנה בחדשה". בכיף – אבל הדרך לשם עוברת *גם* דרך התקשורת הישנה. לא ייתכן יש מאין. פתיחת "עיתון התקשורת החדשה", כבר מחר, ונטישה המונית של ערוצי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים הקיימים לא תעשה את המהפכה הזו. אלף כי זה לא אפשרי. אנשים ימשיכו לצרוך תקשורת קיימת, גם אם במיאוס גלוי. בית כי זה לא אפקטיבי. "עיתון המהפכה החדש" יגווע תוך שבוע, אולי חודש. הוא יכול לצמוח בד-בבד עם התפתחות המהפכה עצמה – ואם לא שמתם לב, זו מהפכה ללא התזת ראשים (="הבה ניפרד, ולא כידידים"), זוהי מהפכה למרחקים ארוכים.
3. כמעורב במהלכי המחאה בשטח, מראש ועד ירכתיים, אני מרשה לעצמי לומר, שרוב מבקרי התקשורת לוקים באותה מחלה של רוב אנשי התקשורת הממוסדת עצמה: הם פשוט לא רואים את המציאות. לא רואים את "העובדות", אותן הדגשת. כדוגמא, משעשע, לעתים עצוב, לקרוא את פיד הטוויטר: כ-95 אחוז מיצרני ה"תוכן", הם הגיגני בועה, שלא ירדו למאהל אחד מימיהם, לא שוחחו עם קובעי המהלכים, לא פעלו ברחוב, לא חוו את הרחוב (למעט הפגנות-מוצ"ש-בייביסיטר-עד-אחת), לא מצויים מדי בכלכלה – פשוט לא כלום. ה"יש" שלהם הוא תגובה ל"יש", כלומר אין, שהנפיק עמית-טוויטר אחר, המגיב שוב, וכן הלאה והלאה. כמות המלל האינסופי שמייצרת הרשת, במקום ה"רסלינגי", הריק והתיאורטי-אך-בפועל-דל הזה, *** דעות בלא בסיס עובדתי-התנסותי ***, הוא כמובן עצום – במידה רבה, אפילו יוצר עוד שכבה סמיכה של רעש לבן, לצד הצגת ה"מציאות" הלוקה של חלק ניכר מהתקשורת הממוסדת. וכיוון שזו תקופה בה כל ממזר מלך, כל דפני ליף מנהיגת המונים, וכל שוכן מאהל – דפני ליף מודל משופר – כך לוקה גם ה"תקשורת האלטרנטיבית" במחלת הסג"מת: כל מקלדת היא פמפלט מהפכני, האמת הטהורה בהתגלמותה. תכלס בשטח? אין קשר. אבל מי רוצה שטח, כשיש טוויטר.
4. אני חושש שזו בדיוק הבעייה שעומדת בפני הרעיון של "הקמת מערכת תקשורת אלטרנטיבית" (שאיננה אלא מערכת תקשורת רגילה, רק "נקייה" יותר): אנשים פשוט לא רוצים לעבוד. ב"לעבוד" הכוונה ליסודות: הבאת עובדות. כולם אלופים במתן עצות, התוויית מודלים, או מאמרי דעה מפוארים. לטבול ידיים בבוץ? כמעט אף אחד. זה מדהים, אבל אפילו בתקשורת הממוסדת, למשל, אין כמעט תחקירנים ואין ביקוש למקצוע – ובתנאים מצויינים דווקא, תחקירן טוב שווה את משקלו בזהב. כל שיש הוא חופן עיתונאי ניוז די אומללים, חלקם, כמו שוטרים, עובדי 9-עד-5 וצייתני מערכת, והרבה טראש. אז למה שבמערכת האלטרנטיבית הדברים יהיו שונים? לבוא למאהל לא יכולתם – אז להתרוצץ חודשים בין מאהלים ולהביא עובדות, ועוד בחינם – זה כן? המודל התיאורטי הזה נפלא, רק שאין לו כמעט פרטנרים. כלומר לא עכשיו. כלומר יש מעט, ורק פעילות ממושכת תביא עוד. זו תהיה מהפכה ארוכה, כאמור.
5. מילה וחצי על התקשורת הממוסדת. התחלואים ידועים. הפיתוי להמית את כולה, בבת אחת, להחריב עולם ישן ולהתעורר למציאות נקייה, מאפס – ברור. אך לא מעשי. אמירתך הגורפת, עורפת הראשים, עושה עוול בכך שאיננה מפרידה בין המוץ לתבן. בלי להזכיר שמות, ניתן להפריד היטב, או להפריד לא רע, בין עיתונאי הספין, האוכלים מיד השלטון או הבוס, בטלני טראש ויחצנים – לבין כמה העושים את עבודתם ה"אלטרנטיבית", שאיננה אלא עבודתם העיתונאית. מהפכת 2011 גם חידדה את ההבדל הבסיסי בין עיתונות הדור הישן לדור החדש, ברמת המאקרו. הדור הישן חי, פועל, אינו יכול להשתחרר, מעבודה תקשורתית מפורמטת: "קרה משהו" – דיווח – פרשנות – נגמר – אייטם הבא. הפורמט הזה פשוט טבוע בדמם של אנשים כמו לונדון או מרגלית, ומאלף לראות איך הם – משני הקצוות – לא מבינים ולא מסוגלים לעכל מהפכה מתמשכת, שחלק ממהפכניותה הוא ההתמשכות שלה, והביקורת הפנימית האינסופית שלה. הם מבקשים לאלף, בפורמט שלהם, את ה"אירועים", לקבוע את "האמת האחת" שתושלך מייד לפח עבור "אמת חדשה יותר" – והאירועים שכבר סוכמו והושלכו, חוזרים מציצים להם מעבר לכתף. בלית ברירה הם לבסוף מתעלמים ("כי הרי כבר פסקנו את התוצאה, והיא חלוטה"), מושכים איתם חלק גדול מכל התקשורת: מהפכה מבוייתת לפורמט, כלומר, אנטי מהפכה.
6. מצד שני, יש כמה מגדלורים של תקשורת "חדשה", או תואמת מהפכה (לאו דווקא תמיכה בה), שמהבהבים *בתוך* התקשורת הממוסדת (לעתים יחד עם פעילותם ברשת ובשטח ממש, שהוא היסוד כזכור). תתפלא כמה ההשפעה שלהם גדולה, הרבה יותר, בתוך הממוסדת, מין "וירוס בתוך המערכת" – מאשר כל תקשורת חוץ-ממסדית שהיא. במילים השפעה אני מתכוון להשפעה ממש על קובעי מהלכים, יזימת מהלכים, והבאת העובדות המהותיות מהשטח. תפקיד הווירוס בתוך המערכת איננו קל, כי בהיותך חלק פיזי ממערכת, אתה נחשד מראש בחבישת מסכה. אבל הזמן החולף ותבונת הקורא, ובעיקר *נסיונו ברחוב ובמציאות*, מקלף את המסכות. קריאה להתעלמות טוטאלית מ*כל* התקשורת הקיימת, למעשה פוגעת בגורמים המטהרים בדרכם את המערכת מבפנים, שהשפעתם ניכרת עדיין גם על הציבור, וגם משמשים יסוד לתקשורת האלטרנטיבית המתהווה; במילים אחרות, זו הצעה לשפוך את המים ביחד עם התינוק, שהוא הבן הבכור והמוביל לתקשורת החדשה שאתה מציע. לאט לך 🙂
J14, תודה על התגובה המפורטת.
בסך הכל אני לא רואה מחלוקת רצינית בינינו. ברור שיש עיתונאים טובים במערכת, ברור שלא הכל שחור. אם לא היו עיתונאים טובים, לא היה לי ולבלוגרים אחרים מאיפה לשאוב מידע אמין. הבעיה היא לא האנשים, כמו שהדגשתי, אלא המערכת. לפעמים רואים את זה באופן מאד ברור – בפער בין הטקסט החדשותי לבין העטיפה העריכתית, הכותרת וכו'. המערכות מוכוונת בידי גורמים ריאקציוניים.
אני דיברתי על חזון, לא על מה שעושים מחר בבוקר. קצת מצחיק שאתה מבין היטב שהמהפכה שאתה חלק ממנה היא פרוייקט מתגלגל, לא נגמר, ולא הבנת שגם החזון הזה הוא לבעלי נשימה ארוכה.
העובדה שחסרים תחקרינים ויש עודף הגיגנים – נו, זאת כל הפואנטה. כולם מצטטים את כולם, כולם מבזרים את כולם. אבל אין מידע טרי וראשוני שלא עובר את הפילטר המיינסטרימי. על זה הפוסט שם את האצבע. וזה לא ישתנה מהותית מתוך המערכת, לדעתי. אם תהיה תקשורת אלטרנטיבית אמיתית, אם אפשרות התפרנסות בצידה, אני בטוח שהרבה מהמגדלורים שאתה מדבר עליהם יערקו אליה. בינתיים, קולם די נבלע.
יוסי, אני זוכר כמובן את סקופ. מבחינת האג'נדה, על זה אני מדבר. מבחינת היישום – לא, אני מדבר על עיתונאות מקצועית, לא על ידיעות שמגיעות מאזרחים. עיתון רציני לוקח ידיעה מאזרח כנקודת התחלה לדיווח חדשותי – ולא נקודת הסיום. בדרך יש לא מעט עבודת אימות ובדיקה שאזרח מן השורה, בלי קשרים ובלי כישורים מתאימים, לא יכול לבצע.
הציבור מייצר תקשורת מבוזרת
http://www.facebook.com/pages/%D7%94%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%96%D7%A8%D7%AA/244737798895108?sk=wall
כל מילה חקוקה בסלע אבל! הכתבה ארוכה ולכן הרוב לא יקראו אותה וזה מה שחבל, אז אולי באיזשהוא מקום התקשורת הממוסדת צודקת במשהו? רק משהו?
איש חכם, תודה על המאמר
הטלוויזיה לא כבויה בסלון – היא עפה כבר לפני 4 שנים מהבית. התקשורת הופכת אותנו לבורים חסרי דעה משל עצמנו – תודה על הפוסט. הוא חכם וצודק. ממליצה להפסיק לראות טלויזיה – תמונות אומנם מעבירות מסר חזק יותר ממילים – אבל תמונה אינה מעבירה את המידע השלם. צריך להפסיק להסתכל ולהתחיל לקרוא.
איקי, כבר עניתי לזה, ואולי לא ראית. אני לא מציע שום דבר לתקשורת. מזמן הפסקתי להציע להם מאמרים. זה הם שפונים אלי בבקשה לפרסם דברים מן הבלוג – מקוצרים, או בהשמטת קישורים. זאת חוצפה שאין כדוגמתה. תעסיקו מישהו אחר שיכתוב לכם בפורמט שלכם ותעזבו אותי לנפשי.
אני לא מנסה לכפות על התקשורת להכניס מאמר של 3000 מילה. אני מדבר על יצירת ערוצי תקשורת אלטרנטיביים שיהיה בהם מקום גם לכתבות ארוכות יותר. אגב, היום ברוב כלי התקשורת יש אתרי אינטרנט ושם אין בכלל בעיה פיזית להכניס טקסטים ארוכים; מדובר במדיניות מערכתית, שמניחה מראש שזמנו של הקורא קצוב ואין לו יותר מ-2 דקות לבזבז על כל אייטם. ככה הרגילו אותנו, וחלקנו התפתינו להאמין שכאלה אנחנו.
ובכלל, לא כתבתי את הפוסט כדי לשנות את הגישה של כלי התקשורת כלפי החומרים שלי. לי אין שום ציפיות מכלי התקשורת. דיברתי על ההתנסות שלי רק כדי להדגים את היחס האדנותי של התקשורת. הבעיה העיקרית היא בכלל לא החומרים שלי, אלא דיווח חדשותי חלקי ומוטה. אני לא מייצר חדשות, ולכן גם עיתון האינטרנט שציירתי כאן בחזוני לא יספק לי במה. מה שצריך זה במה חופשית לחדשות אמיתיות.
מדהים אותי איזו חברת ריטלין נהיינו. אנשים פה בלי בושה מגיבים לך וכותבים תגובות שמבוססות על הטקסט, לאחר שהודו שאפילו לא קראו אותו עד תום. כ-3000 מילה בסך הכל. בלייזר מנסים מדי פעם לתת יד חופשית לכתבים שלהם ומכניסים כתבות באורך כזה עד כפול מזה למגזין. תמיד סקרן אותי לדעת כמה אנשים ישבו וקראו אותן עד הסוף. זו אותה החברה כנראה שמקבלת בזרועות פתוחות "בדרנים" כמו ציון ברוך שחצי מתגאים באמצע ראיון בכך שלא קראו ספר מימיהם. עצוב קמעה, אם תשאל אותי. שיחקתי לאחרונה ברעיון לבצע מחווה ל"בדם קר" על הרצח בהתנחלות באיתמר. להציג באמת את כל הצדדים. להראות לכולם שכולם בני אדם עם דחפים פסיכולוגיים שאפשר, למרות הזוועה, להבין. טרומן קפוטה עשה זאת באמצעות מאמרים בני אלפי מילים. מן הסתם המשימה הזו תהיה כמעט בלתי אפשרית בארץ וכנראה שרק אנשים בסדר הגודל הציבורי של עפר שלח יוכלו להגיע לעצורים בכלא וגם לאנשים שגרים באיתמר, אבל השאלה המעניינת עוד יותר היא האם נשארו כאן אנשים שבכלל מסוגלים לקרוא טקסטים מאתגרים כאלה?
מעבר לכך, אני לא מסכים עם הרבה מהדעות שלך, אבל הגרעין הרעיוני בטקסטים שלך הוא לכל הפחות מעניין ושווה דיון. גם הפעם. טיעון הנגד הברור מאליו הוא מקור הכסף כמובן. מה ההבדל בין עמוס שוקן למיליונר כלשהו שיביא כסף למערכת עיתון חדשה, תהי מודפסת על נייר או על גבי האינטרנט. מה ההבדל בין הרצון של העיתונאי כאן להמשיך ולקבל משכורת ובכך לכאורה אולי לא לנסות לעצבן מפרסם גדול, לעומת שם. צריך לחדד את הנקודה הזו.
כמה נקודות על שקוף ובכלל בעקבות הדיון:
א. לכישלון של שקוף יש סיבה אחת עיקרית והיא אני. אם היה משהו מגוחך בניסיון כפי שטען כאן מישהו אלמוני עד מאוד, הגיחוך נעוץ בי ואך ורק בי. הרעיון כשלעצמו, גם אם מורכב מאוד, רחוק מאוד מלהיות בלתי מושג. למעשה, בגלל האינטרס המשותף לכל כך הרבה אנשים בהקמת אתר כזה (כי הוא מנוף מהאפקטיביים שיש לשינוי חברתי), הקמתו היא אף משימה קלה יחסית להרבה יוזמות חברתיות אחרות.
ב. איש לא מציע להרחיב לחלוטין את התקשורת הממוסדת (גילוי נאות: אני מתפרנס ממנה), אלא כפי שאומר עידן – לאפשר גם למי שיש לו רק חצי שעה ביום או מעט ביקורתיות בצריכת עיתונות (תודה עידן על חלקך ב"כתוב בעיתון") להיחשף לתכנים איכותיים ואמינים במקום אחד. ליתר דיוק, כדי להקטין מהיומרה המקצועית במשפט הקודם: להיחשף לתכנים שמייצר גוף שרואה עצמו כשירות לקהילה (וככלב שמירה לדמוקרטיה מהותית) ולא כמיזם עסקי.
ג. אני מסכים במאה אחוז עם התפיסה שכדי שאתר כזה יהפוך לכלי תקשורת המונים (נניח, 100 אלף גולשים ביום) הוא צריך מערכת חדשות מקצועית, בשיאה – משהו כמו 50 עובדים. בכסף, אם השכר הממוצע הוא 10,000 שקל בחודש (זו היתה הצהרת הכוונות של שקוף), עלות מערכת החדשות לבדה היא 6 מלש"ח לשנה.
עם זאת, באינטרנט הישראלי הקטנטן גם הרבה פחות מזה מספיק כדי להתחיל לייצר בולטות. יש לזכור דבר נוסף – המסרים האטרקטיביים שווים הרבה ברייטינג, כפי שראינו בקיץ הזה. להרבה אנשים נמאס מהבנאליה במקומות אחרים, כך שכל עובד באתר ללא מטרות רווח עשוי להיות שווה במונחי רייטינג כמו שניים או שלושה באתרים אחרים.
ג. מודל עסקי לאתר כזה צפוי להיות חזק יותר ממודל עסקי של אתר מסחרי רגיל, בגלל אלמנט התרומות של חברי עמותה (דמי חבר). אם מתוך מאות אלפי המפגינים ברחבי הארץ היו נותנים 20 אלף איש 200 שקל בשנה, כבר היו 4 מלש"ח, וזה לפני סיוע מגופים כמו הקרן החדשה, תורמים פרטיים ופרסומות. מימון חיצוני – תרומות/פרסומות/מענקים מקרנות – יוגבל לאחוז מסוים מהתזרים כדי לשמור על אי-תלות. בכל אחד מהמקרים יש כמובן זכות לפסול קבלת כסף – אם מפרסומת נצלנית או שקרית, אם מאיש עסקים שמקור כספו מפוקפק וכן הלאה.
ה. ההצעות להסתפקות באגרגציה הן נכונות מלא מעט בחינות, אבל יש להן מגבלה בתחום הדיווח השוטף ובתחום ייצור כתבות מגזין. כמו"כ, אין ביניהן לבין אתר מהסוג המתואר סתירה – אגרגציה איכותית רק תחזק עוד יותר אתר שגם מייצר תוכן בעצמו.
בתחילת המחאה חשבתי שכבר אין צורך בשקוף, שהשיח השתנה גם כך. לטווח הארוך אין לי ספק שכך אכן יהיה, גם התקשורת הקיימת תעביר בסופו של דבר את המידע האיכותי, כך שהשאלה העיקרית היא עד כמה מנסים לזרז את התהליכים (אני מוכן להמר על לא מעט שבעוד 5 או 10 שנים, אם המצב עם הפלסטינים לא ישתנה, ערוץ 2 יישמע כמו הבלוג הזה. המציאות – כולל הופעת אתרים מהפכניים כמו פייסבוק – חזקה אפילו מהמערכות ומהטייקונים המחזיקים אותן).
התוכנית שכתבתי להקמת האתר וכבר המלצתי עליה כאן, כוללת דיון בעוד המון נקודות חשובות כשמדברים על אתר מהסוג הזה. היא היתה בעצם הפעם היחידה שבה פירטתי את הרעיון במלואו, מהניתוח הראשוני של הצורך ותוכנית העבודה, ועד ההתייחסות לטוקבקים, הפרויקטים הקהילתיים וכמובן – התכנים עצמם. סליחה שאני מעיד על עיסתי, אבל נראה לי שזאת עדיין תוכנית מעשית וטובה, ואשמח מאוד לקבל עליה תגובות ממי שמתעניין בהקמת אתר דומה בעתיד.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455526&blogcode=11221685
נתי
היי נתי,
אני עדיין עובר על התוכנית שפרסמת ועל תוכניות נוספות.
אני אהיה איתך בקשר בתחילת השבוע ע"מ לבדוק מה באמת ניתן לעשות עם הכלים הקיימיים אצלנו כרגע.
אני באמת מאמין שיש מקום לעיתון חדש ודרך חדשה בעיתוי הנוכחי.
אשמח לשמוע מכל מי שמעוניין לעזור מהקמת הפרוייקט למייל yuval@lifetheater.co.il
תודה,
יובל
עידן שלום (אולי המילה שלום היא כבר חטרנית, אם כך אני מתנצל).
כרגיל, קראתי והחכמתי, תודה.
לגבי התגובות למאמר:
1. אכן הפוסט ארוך, הרגילו אותנו לססמאות קלות ופשוטות, חד משמעיות הקוראות לפעולה (בדרך כלל הפעולה היא "תיקנו …"). חלק מהמהפכה לה אתה קורא (לדעתי) הוא שיש לכתוב ולפרסם טקסטים מורכבים, ארוכים, לא חד משמעיים, הדורשים חשיבה מהקורא. הקוראים שמתעייפים לקרוא יותר מ 400 מילה יתרגלו שוב לקרוא טקסטים שמכבדים אותם.
2. לדעתי צדקו הדורשים ממך להתיחס לאלימות כוחות הביטחון הפנימי והחיצוני כמו גם לשלטון עורכי העיתונים על הידע, כאשר הם מופנים כלפי המתנחלים (שוב השתמשתי במושג חטרני ?). גם כאשר אני לא מסכים עם המאבק והפעילים בו, אני לא מצדיק שימוש בכוח אלים מטעם המדינה כלפי אף אחד או אחת, אם מקבלי ההחלטות הגיעו למסקנה שלא היתה דרך אחרת מלבד אלימות, עליהם להגיע מייד לשימוע ובדיקה מדוקדקת האם אכן נבדקו כל האפשרויות האחרות.
בתחילת האלף (אויש, כמה שאני זקן) מלאתי תפקיד מרכזי בקהילה הגאה, יצאנו למאבק נגד משטרת ישראל אשר פיתחה תחביב של "הבה נכה הומואים וטראנסג'נדרים". ארגנו ישיבת כנסת אשר הזמינה אליה את נציגי המתנחלים שסבלו מאלימות המשטרה כמותינו (היה כיף לראות כמה הם זזו באי נוחות בכיסא כשהיו חייבים לשתף פעולה עם "כל הסוטים האלה") אבל בכל זאת העלנו את הנושא לדיון. היה מביך לגלות שראשי מח"ש וכוחות הביטחון פשוט ציצפו על חברי הכנסת הרבים שהיו בישיבה.
3. אתה טוען בעצם ש: התקשורת הכתובה מתה ! יחי המלך החדש – האינטרנט ! רק שגם שם, באינטרנט יהיו עורכים ועורכות בעלי אג'נדה, שיערכו צנזורה על הפוסטים, שיבחרו את התמונות שיחזקו את עמדתם (הרי הכל תלוי בזוית הצילום) , היתרון בעייני הוא שכל אחד יכול לפתוח אתר בלוגים וכל אחד יכול לבחור איזה אתר ידווח לו על "המציאות". הבעיה היא שיווצרו קבוצות קבוצות אשר כל אחד יהיה סגור רק "במציאות" שתחזק את עמדותיו.
אמרו כבר: אחד הטובים, הכי טובים.
נתי,
אני עדיין מעבד מחדש את החומר של "שקוף". תודה שוב על התרומה לדיון.
פיטר פן (אני יודע מי אתה, למה להסתתר?): באופן עקרוני אין לי מחלוקת איתך – אלימות כוחות הביטחון היא דבר שצריך לעבור מן העולם. אין לה מקום גם ביחס למתנחלים. אבל כמו שכולנו יודעים, יש הבדל בין עמדה עקרונית למעשה אקטיבי. אם אני צריך לבחור באיזה ציבור לתמוך (ואני צריך לבחור – יש כל כך הרבה ענייינים במקביל) – ברור לי שהמתנחלים יהיו בתחתית הרשימה. מתי היתה הפעם האחרונה שהם הביעו סולידריות עם מאבק שחשוב לי? לא זכור לי. מדובר במגזר הכי אגואיסטי במדינה. יחס גורר יחס. וכאמור, ידיהם אינם נקיות. לא מגיע להם לקבל מכות מהמשטרה על זה, נכון; אבל גם לא מגיעה להם תמיכה נלהבת שלי. זה הכל.
לגבי האינטרנט לעומת הפרינט: לא הבנת אותי. הפרינט מת, אבל זה לא אומר שהאינטרנט יביא מזור לכל התחלואים. למעשה, זאת העמדה של חלק מהמגיבים כאן, שחלקתי עליה – כל הדיבור על ביזור והיעדר הירארכיה וכו'. אותי זה לא מרשים. האינטרנט מלא זבל, מלא "פסבדו-עובדות", מלא הסתה. אסור לעשות לו מיסטיפיקציה.
הפיתרון, בכל זאת, יימצא באינטרנט, כי המדיה השתנתה כל כך, שאי אפשר היום להעלות דיווח חדשותי מוסמך בלי קישורים, בלי וידאו או אודיו וכו'. אבל – זה פורמט בסך הכל. ואתה צודק – הכל תלוי מי יושב במערכת ומה שיקוליו. מהמעט שכתבתי בסוף הפוסט צריך להיות ברור שאני רואה את העיתון הזה כאנטי-תיזה לכל העיתונות הקיימת. ואני חוזר למשפט האחרון שלך: לא, בלוגים לא "מדווחים" על המציאות. בלוגים מדווחים על הדעות של הכותבים שלהם. כשהם נזקקים לעובדות, הם מלנקקים לידיעה של וואינט או הארץ וכו'. האינטרנט רווי בהגיגים ויש מחסור חמור בריפורטרים, שלא מתוך המיינסטרים. על זה הפוסט.
אני אוהב את הבהירות בהצגת הרעיון. לפעמים מרוב בהירות הוא משכנע. אני יושב וחושב עליו ולבטן הוא לא חודר. השינוי גדול מידי . הקצב של הרעיון הוא איטי מידי. נניח שיהיה את העיתון החופשי הזה,ונניח שהוא יחנך לאט לחשיבה ביקורתית. זה יקח המון זמן. למהפכה שלנו דרושה דינמיקה הרבה יותר מהירה. ראשית לא נשכח שאנחנו פועלים לא בחלל ריק. ראו הסיקורים החדשים . גולדה הרגה מהפיכה קודמת בשלוש מילים "הם לא נחמדים". אותנו יהרגו בקצת יותר אבל אם לא נזדרז המהפכה תהיה אפיזודה חולפת.
חייבים למצוא תהליך הרבה יותר מהיר שיזין את המהפכה ואת פעילה והכי חשוב את אוהדיה. אדם צריך מסגרת בשביל להרגיש שייך רעיונית למשהו. עיתון אינטרנטי מצומצם הוא לא מסגרת כזו. הלוואי והיינו מוצאים מליונר אפילו מוזר קמעה שיוכל לתרום את ממונו להקמת עיתון שאנשים -אותה מוכרת בוטיק או אותו פועל במפעל- יזדהו איתו ויהיה זמין להם.
אני מבין את כל ההסתייגויות שלך -והן מנומקות בבהירות- משימוש במדיה התקשורתית הקיימת . פשוט דילגת משם ישר לרעיון הקרוב לליבך. יש לך כאן הרבה אוהדים אבל כולם בני מינך . הם לא בדיוק ההמונים שהמהפכה צריכה.הם פשוט מיעוט וההמון שונה מקוראי בלוג זה.
איני מוצא רע בפתרונות שעובדים. נכון שעיתונאי מן המניין ניזון המהאג'נדות הישנות . אבל הוא בינתיים הכלי שיש לעבודה ואיתם צריכים לעבוד ,גם אם זה אומר להתנהג כפוליטיקאי . בסוף היום אנו חייבים להצליח. מי שפוחד ממים לא נכנס לים. מי שפוחד מאלימות פוטנציאלית שלא יתקרב למהפכה. אז דווח על אלימות .שדפני וחבריה ילמדו תקשורת ויענו נכון.
זה כל מה שאנו דורשים ממנהיגי המהפכה שיהיו דמויות תקשורתיות. מעבר לזה אני אפילו לא בוחן אותם .בזה תהיה תהילתם.
מי שדעתו לא נוחה מהתקשורת פשוט מחפש דרך מילוט ולא יעבור זמן והוא יתמוגג בנוסטלגיה על קייץ 2011. יהיה סרט על הקייץ הזה בסינמטקים בעוד מס' שנים.
אני לא מוצא שום דרך למנף את המהפכה שנבטה ללא פוליטיזציה שלה. הזמן להקים מפלגה הגיע.
ראשית זה יתן דחיפה ראשונית חזקה. זה יתן בית לכל מי שתמך בה.
מנהיגיה יהיו דפני וחבריה ,
הם אינם גרועים מאלו הקיימים היום לבטח יהיו גם טובים יותר.
ההכרעות בישראל הן פוליטיות ואסור לתת למקצועני הפוליטיקה לנצח אותנו.
אנחנו חייבים לנצח במגרש שלהם.
בהצלחה לנו.
תודה על פוסט מצוין. חסרונו של ערוץ תקשורת שמאלי מורגש מאד, ערוץ שמאלי בלי התנצלויות, בלי הנחות למכנה משותף ובלי הצורך השמאלני הנצחי להיות "דמוקרטי" ולתת פתחון פה לכל הדעות. אין צורך בפתחון פה לדעות אחרות, לדעות אחרות יש אינספור ערוצים אחרים.
אני מאד מקווה שתצליח במשימה הזאת, אם תיקח אותה על עצמך. ערוץ כזה הוא חשוב ביותר כדי לספר על עובדות וכדי לספק לאנשים יכולת לענות. הימין הרבה יותר מוצלח מהשמאל ברטוריקה, בזה אנחנו רחוקים מהם. בלית ברירה לפעמים צריך גם לאמץ את השיטות שלהם – דמגוגיה.
המודל שאני רואה לנגד עיניי הוא ערוץ פוקס ניוז – קומץ אנשים (הם נקראים friends), רפובליקאים חסרי בושה, מעט מאד אייטימים של חדשות, ו-24 שעות ביממה של דיבורים נגד אובמה.
ויש להם קהל עצום והשפעה עצומה.
הם לא רואים את מהות תפקידם ב"נייטראליות", הדעות שלהם ברורות ומוצהרות. שיטת הראיונות שלהם הפוכה ממה שמקובל בארץ, המראיין לא רואה מתפקידו לתקוף את המרואיין אלא להיפך, לזרום איתו. מלבד במקרים המועטים שבהם מופיע מרואיין דמוקרטי, ואז הם מקרקסים אותו בלי רגשי אשם.
בערוצים המסחריים כל ראיון מסתמסמס לכדי שרשרת של תירוצים והתנצלויות, והתוכן הולך לאיבוד.
מאד חסר בארץ ערוץ שמאלי, כמובן, זה לא יתחיל בתור ערוץ טלוויזיה אלא בתור ערוץ רדיו. שנס מותנך, אני בטוחה שתצליח בכך ותדע לגייס את האנשים המוכשרים.
אשר: כן, השתמשתי בבעייה המיידית – סיקור מעוות של המחאה – להריץ פלטפורמה לטווח ארוך.
כשאתה חושב על זה – זה מה שקרה עם המחאה עצמה. נראה לך שיקח חודש להפשיר את חוק הדיור הציבורי? חצי שנה? שנה? אתה אופטימי. כל היעדים החשובים של המאבק לא יתממשו בחודשים הקרובים. הכוחות שמולם המאבק מתמודד הם עצומים, ורק עכשיו הם מתחילים להיחשף. מנגנון עצום ותמנוני של כלכלת-שוק שצריך לפרק מן היסוד.
כל זה יקרה בהדרגה, וגם תקשורת חופשית תגיע במהלך הדרך. כן, כדי לקדם את ההפגנה הבאה ניאלץ להשתמש במשאבים הקיימים. אבל אם יורשה לי לצטט את מנהיג המורים שנאם בהפגנה הגדולה, הקיץ הזה הוכיח שמותר לנו לחלום.
וכל הדיבור הזה על "המונים" מול "קוראי הבלוג" הוא פאסה, באמת, חלוקות של העבר. אתה משכפל קטגוריות של התקשורת הממסדית – עוד הוכחה שצריך להיחלץ ממנה. "הפוליטי" עבר הרחבה – זה לא רק העיתונים והמפלגות. מי שיעבוד עכשיו משם – לא יראה תוצאות גם עוד 10 שנים. המפלגות בישראל לא מייצרות אג'נדה פוליטית אלא רק משקפות אותה. אז נעבוד על מה שהן משקפות.
המגיב משה – תגובתך נמחקה בגין שפה פוגענית. יש לך ביקורת – אנא תתנסח באדיבות.
לגבי עמדת "הארץ" ביחס למחאה – אתה מתעלם ממה שכתבתי בפוסט. "הארץ" תומך בחתך מאד צר של דרישות המאבק – שבירת המונופולים במשק והגברת התחרותיות. זאת האג'נדה של דה-מארקר מתמיד, בלי קשר למחאה. "הארץ" לא תומך, למעשה מתנגד, לחיזוק העבודה המאורגנת במשק, לפיקוח על שכר דירה, לחידוש הדיור הציבורי, להגדלת תקציבי הרווחה, ועוד ועוד מדרישות המאבק.
http://cafe.themarker.com/post/2340056//הסתאבות התקשורת – הון ושלטון נגד המהפכה החברתית וחופש הביטוי
הלוואי. שנעשה ונצליח. מזכיר לי נשים. אי אפשר איתן – אי אפשר בלעדיהן. והעיקר להיות בשמחה ולהרחיק העצבות מאד מאד.
אני סבור שלכל עיתון יש את "האישיות" המיוחדת שלו וכותביו מתאימים עצמם לאווירה הכללית.דבר זה הוא בגדר עובדה לא רק בדורנו אלא בכל מדינה ובכל דור מאז הפיכת העיתון למצרך המונים.כל סיקור של מציאות הוא מוטה מעצם טבעו(אף אם יש רצון עז לדייק),מעצם היותו סובייקטיבי,כי הוא מתאר עובדות,שהפרשנות עליהם אינה יכולה להיות חד משמעית.דרושה אנרגיה רבה וכנות יוצאת מגדר הרגיל כדי לא לראות ולשמוע במציאות את מה שאנו רוצים לראות או לשמוע וכדי להגיע לבדיקה ייסודית ומקיפה של התיאור מבלי להחדיר אליו גורמים זרים או מושתלים באופן מודע או לא מודע.כיוון שכל אדם יכול "לחטוא" כך,בשעה שהוא כותב,אף אם כוונתו טובה,הרי שלצאת מן "הקופסא" הזאת היא מלאכה שיכולה להיעשות רק בידי אנשים שאינם מחוייבים להתאים עצמם "לגדותיו" של "נהר" מסוים ולנתיבו.כתיבתם יכולה להאיר דרך ולאפשר לאנשים באמת להפעיל את ראשם,אפילו אם כתיבתם לא תהיה מדוייקת במאה אחוזים מעצם טבעה.
מלאכה כזאת,כדאי שתעשה גם בידי צוות של אנשים,שזאת כוונתם המוצהרת,הבוחנים את הנושא ואו אז יוכל הקורא לדעת שלפחות נעשה ניסיון לתת לו תיאור מדוייק ככל האפשר של המציאות ללא תעמולה המסתתרת כמו תנין יאור במעמקיו.נדמה לי,אם הבנתי נכון,שזה מה שהצעת.בעיני זה אפשרי ולא נשמע לי רחוק או אוטופי.בעידן המדיה הדיגיטלית,שילוב של כוחות כזה הוא ייתכן ואולי כבלוגר רציני תוכל להרים את הכפפה,כי סך הכל אתה עושה שירות דומה עבור הציבור מבחינת נקודת מבט שונה על הסיקורים העיתוניים הרגילים.
אני מדבר על מידע שיעניין רק את הקורא האקטיבי.לא כל אדם שואף לקבל מידע כזה.ההנחה שאנשים אינם מעוניינים שיאביסו אותם בדיעות שקריות,כל עוד הן תואמות את אלו שלהן,היא אינה נכונה.העיתונות מתבססת,בין היתר,על בסיס תפיסת טבע האדם ככזה שלא מעוניין לשמוע את האמת,בבחינת עיניים להם ולא יראו.
"משה" הראה לבני ישראל את הלוחות,אבל אנו יודעים שהם ראו משהו אחר,לא בהכרח את האמת שמשה רצה שהם יראו.:)
עיתונים רבים,בין היתר,ידיעות אחרונות,שאותו הזכרת,הם צהובונים,שכל מטרתם יצירת רייטינג לעצמם ושילהוב יצרים וחושים תמידי של קוראיהם.כאן יש את עגל הזהב.גם האגרסיביות והאלימות של הפרסומות בגליונות האלקטרוניים של העיתונים הללו מלמדת משהו על כוונתם הנפשעת(נסה לחסום בפיירוול שלך ג'אווה סקריפט,וויזואל בייסיק סקריפט ואקטיב איקס סקריפט ותראה שעיתון אגרסיבי כמו ווינט מסרב לפעול בכלל בדפדפן שלך:).
בשורה התחתונה,"האמת" לא תמיד מוכרת.ידיעות אחרונות מוכר משהו מסוג אחד והארץ מוכר משהו מסוג אחר.זה שהצרכנים שונים במקרים הללו אינו מעיד על כך שכוונת העיתונים ועורכיהם שונה.האמת נמצאת במידה מסויימת במקום אחר,שאליו יש לשאוף תמיד.לא תמיד נמצא אותה,אבל לפחות נתקרב.דרושה כאן עבודה אקטיבית,ללא לאות או וויתור וקריאה של עיתונים איננה עבודה אקטיבית ולעולם לא תהיה.זאת כמובן הכללה,כי גם בעיתון ניתן למצוא לעיתים כתבה מאירת עיניים,רק שלעיתים נדרש מאיתנו לצרוך באופן יום יומי ים של רפש כדי להגיע אליה,אז לשם מה לטרוח?עלינו לכוון את המאמצים למקומות אחרים לחלוטין,נניח כמו הבלוג הזה ודומים לו.:)
בכל אופן,נהניתי מהמאמר,תודה.
זו תרומתי הצנועה למאמץ הדרוש למען תקשורת אחרת
makomglobaly.wordpress.com/
בדיוק ככה. כל מילה.
היה פעם ניסיון כזה שקראו לו "אינדימדיה" , אבל באמת הכתבים היו בהתנדבות. בכל מקרה לכל מי שיודע איך התקשורת עובדת היה ברור מלכתחילה שהחיבוק הוא זמני וכל עוד נוח ובעיקר- חדש ומוכר.
תודה על הניתוח המעמיק.
עידן, כרמה שנים אנחנו מדברים על כך שאנחנו האלטרנטיבה? הרי המיזם של אסתי ושלי (במחשבה שנייה – שסיסמת ההקמה שלו היתה: במקום בו אין עיתונות בואו נהיה עיתון) היה אחד מעשרות שקמו למטרה הזו בדיוק, ורשימות לפניו התהווה כאלטרנטיבה, ויש פורטלים שעוסקים ביצירת אלטרנטיבה (מרוטר ועד סלונה והרבה ביניהם), ויש את news1 (המיזם היחידי באינטרנט שאכן נהיה "עיתון") ואת המיזם החדש שאמור לחקות את ההאפטינגטון…
אנחנו כבר האלטרנטיבה. העיתונות החדשה היא מבוזרת, היא לא גופים ממורכזים.
מצטרף לחולמים. כל חיי חלמתי על חברה צודקת שיוויונית ערכית .
אני רואה בחלומי כלכלת שוק עם חסמי כוח משחית. רגולציה חזקה על מונופולים. שליטה ממשלתית על מוקדי כוח חברתיים .דיור ציבורי לפי חוק. כמו חוק החינוך המיוחד.
מדיניות רווחה לפי קריטוריון הגיוני .הזכות לחיות חיים הוגנים. אולי נעשה על זה חוק יסוד.
אדם יוכל לתבוע בבית המשפט את זכותו לחיים הוגנים.
המדינה תצטרך לאחר זמן לקבוע את תקציבה לפי הצרכים החברתיים שלה. ולא תוכל להסתתר מאחורי שיקולים מקרו כלכליים שכביכול בעתיד לבוא יהוו תיקון חברתי. הרעיון הוא שכאן ועכשיו המדינה תהיה חייבת לפי חוק להעניק לכל אזרח באשר הוא את זכויותיו המוגנות בחוק.
זה היופי בכלכלה המתורגמת לכסף . כאשר המדינה מעניקה בית לנזקק היא מזרימה כסף לבנייתו .מצד קיינס היא מניעה את השוק הפיננסי ומצד החברה היא מאזנת את השוק התחרותי החזירי.
ומי שחושב שזה חלום רחוק יפתח מוסף ידיעות ויקרא את התחקיר על פרויקט הנמ"ר . יחשוב על עלותו .ויחשוב כמה בתים יכלו להבנות באותה עלות.
כסף יש . חשיבה אזרחית אין. המדד הקובע לשר האוצר בכלל לא משיק לאזרח המדינה. המדינה מאמינה שהיא יכולה להתנהל לפי קריטוריון עסקי ,ניצור רווח ונחלק אותו לאזרחים . זו הגישה וזו תוצאתה . הכוונות טובות אבל כאשר אין חוקים אזרחיים ברורים ,הרווחים הולכים למוקדי כוח שביניהם ובין רווחה אין כלום.
השאלה עכשיו באיזה מקום עומדת המחאה. האם היא יצרה נקודת אלחזור ? האם אוהדיה מתוסכלים מחוסר מעש? האם עדיין היא בחיתוליה?
אני סבור שהמחאה הגיעה למקום הכי גבוה שהיא מסוגלת להגיע אליה. זה השיא של המחאה השקטה, ומכאן תהיה ירידה אלא אם כן יעשו מעשה.
אלימות לא באה בחשבון ,לא מתוך חשש, אלא מתוך העובדה שהיא לא תתרום להצלחה. אנחנו בעיקרון חברה שבעה יחסית והרצון שלנו הוא לשפר את חיינו יותר . האלימות תרחיק את כל אוהדי המאבק.
מי שסבור שהמאבק עוד בחיתוליו רוצה או בהסלמת המאבק. או לחלופין התאהב באווירת המאבק. .
מחזיק אצבעות למערך התקשורת החדש .נקווה שיהיה לו מה לסקר.
יום טוב לכולנו.
חנה, כבר הגבתי לטענה הזאת, גם בפוסט וגם בתגובות. בלוגים ודעות זה לא אלטרנטיבה לחדשות. ביזור של דעות זה עדיין רק דעות. אף אחד ב"רשימות" לא עושה עבודה עיתונאית פרופר. כולנו מצטטים מקורות אחרים. כבר שכחנו כנראה מה זה ריפורטר.
חברה…
מאוד קל להוריד אנשים ולהסביר למה לא כדאי לעשות משהו.
תכלס זה מיותר.
אם לא ננסה להרים פרוייקטים לעיתונות חופשית אז לעולם לא תהיה לנו עיתונות חופשית.
לעומת זאת אם נתאגד ביחד לקבוצה אחת שמאמינה בעיתונות חופשית ונקים פרוייקט שכל אחד יתן קצת מזמנו היקר אז אולי באמת נצליח הפעם ותהיה לנו המדינה שאנחנו חולמים עליה.
אני מקבל פניות מאנשים טובים שפנו אלי בכוונה לתמוך ולעזור בפרוייקט ולדעתי זו הדרך היחידה לשנות משהו בארץ.
עדיין חסרים לנו בעיקר כתבים וצלמים.
במידה ואתם מכירים כתבים/צלמים/בלוגרים/תחקירנים או בכלל מי שרוצה לעזור לנו אנא העבירו אליהם את המייל שלי: yuval@lifetheater.co.il
נשמח לכל עזרה.
תודה,
יובל
קראתי ואני לא קונה.
לא מאמין שהעיתונות עובדת לפי תחושות בטן.
אמרו לה לתמוך במחאה והיא תמכה.
אמרו לה להפסיק לתמוך והיא הפסיקה.
למה? קל לנחש.
שוקן ומוזס לא ממש רוצים להלחם בטייקונים , הם טייקונים בעצמם.
הם רוצים שנתניהו יזוהה עם הטיקונים והם רוצים להשתלט על עשרה מנדטים של גוש הימין והדתיים ולהביא אותם למפלגת הבובות של הבחירות הבאות בראשות דפני או לפיד או איזשהו ליצן תורן אחר.
אחרי ההפגנה הגדולה , נראה להם שמטרת עשרת המנדטים הושגה ומרגע זה צריך לכבות המחאה , כי אף טייקון לא באמת רוצה לראות פגיעה במחירי הנדל"ן. כולם מושקעים שם.
אז מה יקרה עכשיו?
בלי תקשורת אוהדת המחאה כנראה תחנק.
אולי הם יפרפרו עוד כמה ימים , אבל הם לא יכולים להתמודד מול חולדאי בקרב הוגן.
רעיון מבורך, אם כי שום גוף תקשורת יחיד הוא לא תחליף ראוי לליקוט מידע ממגוון מקורות וגיבוש עמדה פחות-או-יותר עצמאית. הביזור שדובר בו מעליי אמנם גורם לאינפלציה של דעות ופרשנויות, וכתוצאה מכך להאדרה מסוימת של'העובדה המוצקה', ה'מוכחת', שתוחקרה ואומתה על ידי 'אנשי מקצוע' מיומנים. אבל אני לא בטוח שבאמת קיים מחסור בעובדות כאלה. הרי גם הכותב מודה שלא חסרות לו עובדות. בהיותו מייצג בולט של הבלוגוספירה, חסרים לו הכרה ציבורית רחבה, הילה של סמכות וגמול הולם על עבודתו. ופה טמון הכשל העיקרי של תקשורת אלטרנטיבית – שהיא חותרת באופן בלתי נמנע לכיוון המיינסטרים. לכן בשורה התחתונה נדמה לי שעדיף ללמד אנשים לשחות בים המידע, במקום לתת להם גלגל הצלה בדמותו של מקור מוסמך כזה או אחר.
ועם זאת, אני אישית אהיה מוכן לשלם (!) דמי מנוי על עיתון שכזה, אם יקום
אכן – אתה קורא את הפוסט ומרגיש שזה עתה היית (יותר נכון הייתי) שותף ברגע חשוב של זריעת השינוי. תודה.
השאלה הנשאלת היא האם כשיקרה הנס ונצליח לקבל תקשורת אלטרנטיבית טובה היא תהיה גם חסרת פניות ולא מגמתית
הרי ברור שהאנשים שחשובים להם ערכים של אמת שיוויון וכו יקובצו מן הסתם מאגף השמאל – וזה בסדר גמור בעיני (כמו שבסדר גמור שכנראה שרב שופטי העליון לא מצביעים ביבי). השאלה היא האם באמת אתה רוצה לקבל כותרת ראשית "ביזה על ידי ראש עיריית תל אביב" או שאולי סוף סוף יהיה כאן מישהו שמעביר מידע בלבד – מידע אמין שמאפר לי הקורא להסיק מסקנות לבד
ונכון – גם אני אני מוכן לשלם (נגיד 100 ש"ח בחודש) עבור עיתון אינטרנטי – אבל שמוכיח שהוא אמין לחלוטין – ללא נסיונות עדינים או גסים להוליך את דעתך..
אורי – לדעתי הדרך היא להציג את שני הצדדים מבלי להביע דיעה בכלל.
כלומר, יש להביא כתבים גם מהימין וגם מהשמאל ולפרסם את הכתבות שלהם במשקל זהה גם אם הכתבות סותרות אחת את השניה ולתת לגולשים להביע את דעתם.
בנוגע לעיתון – כרגע העצמות מרכיבות את השלד.
אני מקווה שעוד מעט הוא יתמלא בשרירים, יקרום גידים ועור ויתחיל לרוץ.
עוד יוזמה מתגלגלת:
https://www.facebook.com/new.newspaper
יוזמה מבורכת, תודה בר. קואופרטיב זה רעיון נפלא.
אני לא אוהב את השם, משתמע ממנו (לא בכוונה אולי) שקהל היעד הוא עיתונאים, מעין מיזם ברנז'אי. וצריך לראות מה יהיה הפוקוס – חדשות או עוד מגזין לייף סטייל מייגע.
והנה העיתון החדש – הקואופרטיב לעיתונות כבר כאן…
http://www.facebook.com/new.newspaper?sk=wall
תהנו
אופס
בהיכרותי את המארגנים, זה יהיה עיתון חדשות פוליטי.
אם יהיה.
אסתי – עיתונים "לא פוליטיים" יש לנו כבר למכביר. וגם הם כמובן פוליטיים – חיזוק הקונצנזוס והשתקת קולות חריגים משרתת יפה מאד את הסדר הפוליטי ואת בעלי ההון.
עיתון פוליטי יכול להיות גם אחר, כזה שמתנגד לכוח של השלטון, שעומד לצד חלשים. גם זה פוליטי. הכל תלוי איזה תוכן יוצקים למילה הריקה הזאת.
המממממממממ. לא התכוונתי להמעיט בערכו של הפוליטי. רק עניתי לשאלתך האם זה יהיה עוד מיזם לייף סטייל מיגע.
ואגב, אם מדברים על מודלים, הנה עוד אחד שאני בדיוק מתרגמת מתוכו כתבה על ה11.9
ומעניין להתייחס לדרך שלהם לגיוס כספים
http://store.yesmagazine.org/donate?ica=Don_txt_Donate_multi&icl=TopNav_100
שהיא אותה הדרך המוכרת והידועה, ובכל זאת…
דוגמה להסבר אלטרנטיבי למחאת המתמחים, שרק לאחר ששנעשה שודר בחדשות ערוץ שתיים. חדירה לתקשורת המיינסטרים דרך הרשת.
הנה דוגמית לכוח של תקשורת אלטרנטיבית. הכתב הופך למרואיין. איש התקשורת הופך לאובייקט שלה. לכל אחת ולכל אחד מצלמה ביד וזה נפלא. את כל הביקורות אנחנו מכירים. בדיוק כמו הביקורות המוטחות בויקיפדיה. ובכל זאת – חוכמת ההמונים היא כנראה העמוקה מכולן.
http://j14.org.il/articles/5940
ישבתי בערב 1000 שולחנות בשולחן שבו דנו בדיוק בשאלה הזו. אני הייתי פסימי מהכרותי הקודמת עם "שקוף", אבל היו שם כמה רעיונות מעניינים.
1. בלוגים הם לא רק דעות. הרבה אנשים כותבים על ארועים שהם היו בהם. אפשר לעשות אגרגציה של כאלה, ואפשר לעודד כתיבה אצל אנשים שאין להם בלוג אבל היו עדים לארועים.
2. אפשר לעשות אגרגציה חכמה במודל כמו ויקיפדיה – להתייחס לכל נושא חדשותי כמאמר ויקיפדי, לשים לינקים, אבל לערוך במשותף.
פשוט לא יאמן. תסכלו על טשטוש הגבולות הזה:
"לפני שמאשימים את המדינה, בואו נבדוק מה אנחנו עושים לעצמנו." – השורה התחתונה של כתבה עליה חתומים וויינט במדור "צרכנות נבונה" בשיתוף שופרסל דיל(!), בלי היכולת להגיב על הכתבה.
מניפולציות נוספות: הכניסה למדור היא דרך תגית לצד שאר התגיות בעמוד הראשי של וויינט; תמונתו של אלון גל על רקע צבעי שופרסל (בתור יועץ לכתבה? פרזנטור? לא מפורט); המילה שופרסל כלל לא נזכרת בכתבה עצמה; תמונות אילוסטרציה משולבות בצילום מחאת האוהלים מאת צלם מערכת של וויינט…
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4119824,00.html
וזה רק חלק ראשון…
@מודיפייר — לא צריך פלטפורמה של ויקי כי אפשר לאנוס על כל פלטפורמה פופולרית קיימת את הקונספט של ויקי: בפייסבוק אני שם לינק לטוויט מהפגנה שמתרחשת באותו רגע, ואז משרשר אליה עוד ועוד טוויטים. את אותו כפיה של מבנה אפשר להביא גם לבלוגים. בשני המקרים כל מה שצריך לעשות הוא להתעלם לחלוטין מנורמות ההתנהגות של המרחבים האינטרנטים.
חרם על התקשורת ההמונית
דורין אלן בל-דותן, צפת
ח"כ דנון דורש לסגור לאלתר את רדיו כל השלום.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/285/212.html?hp=1&cat=404
אני מניחה שהוא לא יצליח, אבל חייבת לו תודה כי בכלל לא ידעתי על תחנת השידור הזאת.
ניסיתי לקלוט אותה ברדיו וזה בלתי אפשרי, אבל הם משדרים במרשתת:
http://allforpeace.org/heb/live/
בעמוד הבית הם מציינים את כל התורמים שלהם, ונראה שזה מקום טוב שצריך לחזק, ולהפוך אותו לתחנת שידור מעניינת ופופולרית.