שש הערות על מסמכי אל-ג'זירה

אחרי הררי הפרשנויות, הסותרות זו את זו, כדאי אולי לסנן את הטפל ולהבליט את העיקר; כי הטפל שוקע ונעלם, ועם העיקר נחיה עוד שנים ארוכות.

1. האויב האמיתי: המסמכים מוכיחים כי האויב האמיתי של הישראלים אינם הפלסטינים – אלא ממשלת ישראל; והאויב האמיתי של הפלסטינים אינם הישראלים – אלא הרשות הפלסטינית. קשה לחשוב על שיתוף פעולה ציני והרסני כל כך כמו זה שבין שתי ההנהגות הללו, שהקריבו את האינטרסים האמיתיים של בני עמם לטובת שימור אחיזתם בשלטון. העובדה שאחת מהן נבחרה בהליך "דמוקרטי" והשניה לא היא טפלה לחלוטין. שלטון שמשתין בקשת כזאת על אזרחיו מרוקן את המילה "דמוקרטיה" מתוכנה.

2. הבגידה הישראלית: מנהיגת "הרוב השפוי" בפרלמנט הישראלי מתגלה כנץ אולטרה-ימני. לבני דוחה על הסף כל דיון על פשרה במרחב העצום שזכה לכינוי הפיקטיבי "מזרח ירושלים". היא דוחה הצעה שמותירה בידי ישראל את כל השכונות ב"מזרח ירושלים", למעט הר-חומה; הצעה שמותירה על מקומם, ללא פינוי, 413 אלף מתנחלים; הצעה שמחלקת את העיר העתיקה לפי הפרמטרים של קלינטון; הצעה לניהול משותף של הר הבית; ולבסוף, הצעה שנסוגה, לראשונה בהסטוריה, מזכות השיבה הפיזית, ומסתפקת בחזרתם לישראל של 100 אלף פליטים במשך 10 שנים (שממילא יתקזזו עם 300 אלף הפלסטינים שייגרעו משטח ישראל). את כל זה דוחה המנהיגה ציפי לבני, שעדיין רואה את עצמה כמי שפעלה יותר מכל קודמיה לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים. את האשמה בכשלון השיחות היא מגלגלת על כל העולם – ביבי, אבו עלא, הבחירות – רק לא על עצמה. וכדי להעניק חותמת כשרות סופית לכך שמדובר ביונה מדינית של ממש, היא גם מציעה לטרנספר כמה וכמה כפרים ערביים לשטח פלסטין.

בכך שהקשיחה את העמדה הישראלית הרבה מעבר לקווי הסכם טאבה, והדפה את ההצעה הפלסטינית הנוחה ביותר שאי פעם עלתה על שולחן הדיונים – בגדה לבני במנדט שקיבלה מבוחריה, ובפרט מרבבות בוחרי השמאל שערקו לקדימה ממפלגות העבודה ומרצ: המנדט לעשות שלום. אומנם כן, ההצעה אולי לא היתה עוברת ברחוב הפלסטיני; אבל לא משום כך לבני קברה אותה (ואילו היתה מנהיגה אמיתית, היתה חותרת לניסוח הסכם שיש לו סיכוי לעבור, בשני העמים).

ועם כל זאת, אם נחבוש לרגע את כובע הפרשן הפוליטי הציני (כלומר, מן הסוג השכיח בתקשורת): לבני עשתה צעד קריירה מזהיר; לו אני עריקאת, הייתי בודק את האפשרות שמקור ההדלפה בלשכה שלה. פרסום המסמכים ממצב אותה כמנהיגה "שקולה ואחראית" שאינה מתפשרת על מילימטר בנושאי בטחון. עם ישראל אוהב אותה יותר עכשיו, ויגמול לה בבחירות הבאות. עם ישראל אוהב לגמול למי שמפקיר את דמו.

3. הבגידה הפלסטינית: אין מה להכביר מלים על עומק המשת"פיות של ההנהגה הפלסטינית, כפי שהוא נחשף במסמכים. הוויתור על קרקעות יקרות סביב ירושלים, הנכונות לקלוט מאות אלפי מתנחלים לשטח פלסטין, הבוגדנות כלפי עזה, תיאום החיסולים עם השב"כ, וכו' וכו'. כל אלה מציבים את ההנהגה המושחתת של אבו-מאזן ואבו-עלא בשורה אחת עם מנהיגי העולם הערבי שהקרקע בוערת תחת רגליהם בשבועות האחרונים, מזעם ההמונים. בהבדל הקטן: אבו-מאזן וחבריו, להבדיל מבן עלי ומובארק, הם בובות של מנהיגים, לא מנהיגים אמיתיים. גם אם ההצעה מרחיקת הלכת שהגישו לישראלים ב-2008 היתה מתקבלת ברחוב הפלסטיני, לא ההנהגה הנוכחית היתה מצעידה את הפלסטינים אל השלום; גורלה של זו כבר נחרץ להיזרק לפח האשפה של ההסטוריה בהקדם האפשרי.

4. הנאיביות של השמאל: מודעות של יוזמת ז'נבה ו"גוש שלום" מבשרות לכולנו – אהה, הוכח שיש פרטנר פלסטיני. סליחה? בובות הסמרטוטים מרמאללה הם הפרטנר שיבטיח שלום אמת בינינו לבין הפלסטינים? הנהגה שמכרה בנזיד עדשים את עמה – היא הפרטנר שלנו? לגיון השכירים של הסי-אי-איי וצה"ל – הוא זה שישכין שלום? האם לא הגיוני יותר מצידו של מחנה השלום הישראלי לייחל להנהגה פלסטינית אמיתית, שזוכה לאמון ותמיכה רחבים ברחוב הפלסטיני? שוו בנפשכם שממשלת ישראל היתה מתאמת חיסול של מנהיג אופוזיציה ישראלי בידי הביטחון המסכל הפלסטיני. בעצם, שוו בנפשכם שאת ההתנקשות ברחבעם זאבי רקם רקם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עם מוחמד דחלאן. איזו לגיטימיות יש לשלטון שעושה יד אחת עם אויב חיצוני – ועוד עם כוח כובש – לחסל מתנגדים פוליטיים?

עד מתי ישחק השמאל הישראלי ב"נדמה לי"? עם מי בדיוק הוא רוצה לעשות שלום: עם מי שיסכים לכל גחמה ישראלית או עם מי שיכול באמת להבטיח שהשלום יחזיק מעמד? מה האינטרס האמיתי של אזרחי ישראל: לאתר את הפראייר הפלסטיני התורן שיסכים לוותר על אלפי דונמים מעבר לקו הירוק, או אולי לאתר את המנהיג הפלסטיני האותנטי שיהיה מסוגל לאחד מאחוריו את רוב עמו בתמיכה בשלום? (שריקות בוז בקהל: אה, אתה מעדיף את החמאס? התשובה: החמאס יהיה מרכיב – עיקרי או משני – בכל הסכם שייחתם עם הפלסטינים. זאת עובדה שלא קשורה להעדפות הישראליות. כדאי אולי להתעורר אל המציאות).

5. העם, העם: אבו מאזן איננו "פרטנר" יותר מאשר נתניהו. שניהם מייצגים אינטרסים של אליטות צרות ששלום אמת בין העמים הוא מהן והלאה. זה מוותר על הכל, וזה לא מוותר על כלום. אבל הסימטריה נשברת כשפונים אל העם. בעוד שהעם הפלסטיני מבין היטב שהנהגתו מוליכה אותו שולל, העם הישראלי דווקא סבור שהנהגתו מוליכה אותו בטוחות אל עתיד טוב יותר. בעוד שהעם הפלסטיני כבר התנער ממושחתי אש"ף בעזה, ובמוקדם או במאוחר, יעשה זאת גם בגדה, העם הישראלי אינו שוקל אפילו לנער מעליו את מושחתי הליכוד-קדימה-עצמאות-עבודה. בינתיים.

6. מהפכת היסמין: אינשאללה, בקרוב אצלנו.

הסיפור על כפר דהמש ועל ועדת הנישול המחוזית

מוקדש לחנין זועבי
קרן אור יחידה בחושך של בית המחוקקים הישראלי


אתמול שוב הוסרה, באופן זמני, חרב הריסת הבתים מעל ראשם של תושבי הכפר הלא-מוכר דהמש. בית המשפט המחוזי בפתח תקווה הקפיא ל-3 חודשים (עד ה-11 באוקטובר) את צווי ההריסה והורה למשרד הפנים לזרז את הדיונים בתכנית המתאר של הכפר.



אלה בשורות טובות, אבל זמניות מאד. ההסטוריה של דהמש ומאבקו ברשויות, הסטוריה שמגיעה עד לדיונים בוועדת התכנון והבנייה המחוזית לפני 10 ימים, מוכיחה כי הדרך לשוויון והכרה רצופה מכשולים, ובעיקר, מכשילים. ועוד היא מוכיחה, כי בישראל של 2010 "המובן מאליו" התפוגג זה מכבר, ועל כן המאבקים הקריטיים ביותר הם, בפשטות, עליו: מאבקים לשמור על המובן מאליו מפני ציפורני השלטון.

קיצור תלאות דהמש

יותר מ-600 איש חיים בכפר הלא-מוכר דהמש, 10 דקות נסיעה מתל-אביב, הממוקם בשטחה של המועצה האזורית עמק לוד. קרקעות הכפר הן בבעלות פרטית, חלקן משנת 1951. הן מוגדרות "קרקע חקלאית", ועל כן אסורה בהן כל בניה לצרכי מגורים. עד 1984 עוד ניתן היה לבנות בכפר בהיקף בניה שמותר במושבים, אך בעקבות שינוי ייעוד הקרקע, גם ההיתר הזה נשלל.

מה זה כפר לא-מוכר? זה כל מה שאתם מכירים, אבל להפך. אין חיבור למים, אין חשמל, אין כבישים, אין תשתית ביוב, אין פינוי אשפה, אין אפילו רישום כתובת במרשם האוכלוסין. ככה חיים 600 תושבי דהמש, יום יום, מזה עשרות שנים, 5 דקות משדה התעופה המשוכלל ביותר במזרח התיכון.

גם אין מסים. למה אין מסים? התושבים דווקא רוצים לשלם, הרשויות המקומיות – עמק לוד ורמלה – לא רוצות לקבל. קבלת המסים תחייב אותן להכיר בכפר, וזה לא בא בחשבון.

עקב מצוקת דיור בכל אזור המרכז, הוסבו במשך השנים קרקעות חקלאיות לשטחים המיועדים לבנייה. כך הופשרו לבנייה 140 דונים בשכונה של רמלה בסמוך לדהמש, וכן הופשרו שטחים במושב הסמוך ניר צבי .

רק את 160 הדונם של דהמש מתעקשת המדינה לא להסב לבנייה. למה? נו, אתם יודעים למה.

ב-2004 הוצאו 13 צווי הריסה נגד בתים בכפר, בהם מתגוררות כ-100 נפשות. מאז מנהלים תושבי הכפר ותומכיהם מאבק עיקש להעביר את רוע הגזירה. במרץ 2006 נהרסו ארבעה בתים בכפר. כמה חודשים לאחר מכן הקפיא בית המשפט את צווי ההריסה נגד 13 הבתים האחרים, בתנאי שתוגש תכנית מתאר שתהיה מוסכמת על משרד הפנים.

איזה תושבים צריכים להכין בעצמם ומכספם תכנית מתאר, במקום שהרשויות יכינו? נו, אתם יודעים איזה.

ובכן, בשיתוף עם המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, הכינו תושבי הכפר תכנית מתאר מפורטת לכפר. במהלך 2006 ו-2007 נערכו בה תיקונים לפי דרישות משרד הפנים. התכנית הוגשה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במאי 2007. בינואר אותה שנה יזם ח"כ יורם מרציאנו, תושב לוד, דיון דחוף בוועדת הפנים של הכנסת, ובסיכומו דרש מן הוועדה המחוזית לטפל בתכנית של דהמש לאלתר.

עד החודש הנוכחי, יולי 2010, לא ישבה הוועדה אפילו פעם אחת לדון בתכנית. כבר בינואר 2008, בעקבות עתירה של תושבי הכפר, חייב בית המשפט את הוועדה המחוזית לדון בתכנית המתאר של התושבים ולהסדיר את מעמדו של כפר דהמש.

למה לוקח יותר מ-3 שנים לוועדת הנישול המחוזית לדון בתכנית המתאר של כפר דהמש, שצווי הריסה מרחפים מעל בתיו? נו, אתם יודעים למה.

במשך כל התקופה הזאת עושות הרשויות המקומיות כל שביכולתן כדי להתעלם מקיומו של דהמש. ב-2005 הפסיקה עיריית רמלה את הסעת התלמידים מדהמש לבתי הספר, בטענה שהכפר נמצא באחריות המועצה האזורית עמק לוד (וזו, בתורה, הגדירה את תושבי הכפר כ"פולשים"). בעקבות עתירת התושבים, חייב בית המשפט את העירייה לחדש את ההסעות, וגם לרשום את תלמידי כיתה א' שבכפר לבתי ספר בעיר.

דהמש: מתגלצ'ים על אדמות מדינה

בינואר 2007 הוצא צו הריסה לגן משחקים שהוקם בדהמש – היחידי עבור 200 הילדים שבכפר – ביוזמת ארגון שתי"ל. מנהל מקרקעי ישראל קבע ש"מדובר במתקני משחקים ולא בגן משחקים", ושזהו ניסיון השתלטות על אדמות מדינה.

מי משחק ב"מתקני משחקים" ולא ב"גן משחקים"? מי שולח ילדים להתגלץ', סליחה, להשתלט, על אדמות מדינה? נו, אתם יודעים מי.

באפריל השנה ערכה המשטרה סיור מקדים בכפר, בעקבות הפשרת צווי ההריסה. תושבי הכפר מיהרו לעתור שוב לבית המשפט, שיחייב את ועדת הנישול המחוזית להתכנס ולדון בעניין דהמש.

לפני 10 ימים, ב-5 ביולי, התכנסה הוועדה. 3 שנים אחרי הכנת התכנית, אחרי שהוכנסו בה תיקונים לפי דרישת משרד הפנים. והוועדה החליטה: התכנית נדחית על הסף, וצווי ההריסה בתוקף. הוועדה גם הורתה לגופי האכיפה לא להתחשב בהליך התכנון במתן וביצוע צווי הריסה.

למה? נו, אתם יודעים למה.

מה שמזכיר לי. יודעים מה השם העברי של דהמש? שכונת "נווה עתיד". יפה, לא? גם לרמוס על העתיד של האנשים האלה, וגם להכתיר את המעשה בשם כזה.

כמה שאלות

1. למה בכלל הטריחו הרשויות את תושבי דהמש לבזבז זמן ומשאבים יקרים על הכנת תכנית שנדחית על הסף? האם ייתכן שוועדת הנישול המחוזית כבר הגיעה להחלטה בנושא דהמש מראש, ורק נתנה לתושבים להתבחבש שלוש שנים עם תכניות ואישורים, בבחינת "ישחקו הערבים לפנינו, נקיים מראית עין של הליך הוגן, ואז נהרוס להם את הבתים"?

2. למה מתעקשות הרשויות להשאיר את הגדרת הקרקע בדהמש כחקלאית? אולי הן מוטרדות מכך שיותר מדי ערבים פונים לעיסוקים עירוניים במקום לבחור בחיי פלאחים בלתי מזיקים? אולי הרשויות מעוניינות לעודד את גידולי הכרובית והברוקולי ברמלה?

3. מי לוטש עיניים חמדניות את קרקעות דהמש? בדיון בכנסת ב-2007 הצהיר היועץ המשפטי של המועצה האזורית עמק לוד, שפר בן ציון: "הקרקע שהם יושבים עליה זה מחלף.". אתם מבינים? הרגשתם פעם איך זה לגור על מחלף שעוד לא הוקם? כזה שיוקם על אדמתך הפרטית, הרשומה על שמך בטאבו עשרות שנים?

ואולי מדובר ב"מתחם מכבי" למגורים ועסקים, שמתוכנן לקום בכניסה לכפר דהמש ולחסום את דרך הגישה היחידה אליו? אתם הייתם רוצים שכונת עוני, עם ערימות אשפה בכל פינה, ממש מתחת למרפסת השמש שלכם?

האדם מתכנן תכניות, והריבון צוחק. ואם היה האדם יהודי? היו ממחלפים את הקרקע שלו? מאיימים עליו בצווי הריסה? ברור, מהמהמים דקדקני המשפט, עבריינים צריכים להיענש. אז אולי נשאל זאת כך: אם היה האדם יהודי (ועדיף – אשכנזי ולא דלפון), האם היה אנוס לעבור על החוק, או שמא הוועדה המחוזית לתכנון ובניה היתה ממלאת את חובתה האלמנטרית כלפיו: מתכננת ומקדמת את הפיתוח של המקום בו הוא גר עשרות שנים, ולא מנסה לנער את האדם מן המקום ואת המקום מן האדם?

הכניסה לדהמש: מטרד לא נעים ל"מתחם מכבי"

4. מה בדיוק החזון שמדריך את פרנסי הציבור היהודיים – ראשי רשויות, פקידי תכנון, שופטים וזרועות האכיפה? מה הם חושבים לעשות עם מאות אלפי ערבים, אזרחי ישראל, שחיים ביישובים ללא תכנון, ללא שירותים עירוניים, ללא אישורי בנייה?

אולי הם יתאדו מעצמם? אולי נסלול עליהם מחלפים וצעקותיהם ייבלעו ברעש התנועה?

דהמש הוא רק דוגמה אחת. מדיניות הנישול של אזרחי ישראל הערביים מתקדמת כתמנון רב-זרועות בכל רחבי המדינה: בנגב מול הבדואים, ביפו, במשולש, בעכו (הנה סקירה). איך יכול להיות שבמשך כל כך הרבה שנים כל פקיד זורק את האחריות הלאה, למעלה או למטה, ואף אחד לא מוכן לעשות את המתבקש מאליו: להתייחס לאזרחים הערבים כמו לכל אזרח אחר?

והלא תושבי דהמש מתחננים להכרה. לא מדובר פה באיזה תא רדיקלי שמערער על אושיות המשטר הציוני. הם מתחננים להיות חלק מן המדינה הזאת, שמתנכרת עליהם עשרות שנים. הם רוצים לשלם מסים, הם רוצים לבנות כחוק; אבל החוק אינו רוצה בהם.

לא באמת, אני לא מבין. בסדר, גזענות, איסלאמופוביה, לאומנות. אוקיי, נניח שכל זה באמת שריר וקיים אצל מקבלי ההחלטות. רגע, למה נניח, יש הוכחות. הנה ציטוט נבחר מפיו של ראש עיריית רמלה, יואל לביא, מראיון שנתן בדצמבר 2006, בנושא מתן שמות ערביים לרחובות בהם הרוב המכריע של האוכלוסייה הינו ערבי, כפי שמובא בסקירה המצוינת של שי אריה מזרחי:

"לא מוצא חן בעיניהם (של התושבים הערביים), שילכו לגור בג'לג'וליה, שזה שם ערבי, מה קרה, מה? למה שאני אחליף את השם, בגלל שג'מאל אחד רוצה להחליף את השם או בגלל שאיזה מוחמד אחד, רוצה להחליף את השם? שיחליף את אללה שלו, מה קרה? …שילכו להזדיין . כולם, אתה יכול לרשום ככותרת! אתם גם כן הייתם שפוטים של כל מזדיין בתחת ערבי, מה קרה."

עכשיו, תעשו לי טובה, ותחסכו ממני ומכם את הזעזוע ונענועי הראש. אין פה שום דבר חדש, ובכלל, הבעיה כאן היא לא הדעות האישיות של יואל לביא, אלא מעשיו ומדיניותו בפועל כלפי תושבי דהמש. אני בטוח שמי שהוציא את צווי ההריסה לתושבים לא התבטא בלשון הביבים של לביא, אבל הוא מאיים עליהם הרבה יותר. זעזוע מפוהק, לעתים קרובות מדי, הוא מפלטו של המתבונן מן הצד.

אם לחזור לשאלה: נניח שיש גזענות, ואיסלאמופוביה, ולאומנות. אבל מה לעזאזל הפתרון שמציעים האנשים האלה? תזרוק כמה משפחות לרחוב, ומה הלאה? לאן הן יילכו? לרחוב אחר. מה תעשה אז? וכמה משפחות אפשר לנשל מאדמתן? האם יואל לביא וחבריו חולמים על ישראל מנוקדת במחנות פליטים פנימיים שבהן משתכנים, כמו צוענים, רבבות של אזרחים ערביים בדלות מחפירה? ואז מה? נקיף גם אותם בחומות?

ספרו לי, ספרו לי כבר מה הפתרון הסודי הזה, שאף אחד לא יודע עליו.

נקודת אור

המאבק של תושבי דהמש צמח מלמטה. קודם היו התושבים, וסביבם התלכדה קואליציה מרשימה של פעילים וגופים מכל הארץ, שהבינו מהר מאד את החשיבות המכרעת של המאבק הזה לשמאל: הבלוג של דהמש, עמותת שתי"ל, תנועת תראבוט, פעילי שיח ג'ראח, קבוצת פעילים מרמלה ולוד בשם "חוטווה", גרילה תרבות, ובלוגרים שונים.

מי לא הגיע? נכון, אף נציג של מפלגות השמאל. אין מה להתפלא, ואין מה לקונן: השמאל האמיתי בארץ מזמן לא מיוצג בכנסת. חברי הכנסת של העבודה ומרצ לא מובילים מאבקים לשוויון, ולכל היותר מגיעים לגזור קופון כשהמאבק נוחל הצלחה. השוליות שלהם אפילו לא ראויה לדיון. כדאי רק לזכור את זה ביום הבחירות.

המאבק העממי שהתגבש סביב דהמש מעורר השראה: גם בגלל שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים, גם בגלל שהוא לא מניח לנושא לרדת מסדר היום הציבורי, וגם בגלל שהוא אחראי לעובדה שהיום, אחרי החלטת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, הבולדוזרים עדיין לא יצאו לכיוון דהמש. קו ישר של סולידריות חוצת-מחסומים עובר בין בילעין, שיח ג'ראח ודהמש. ואת הקו הזה כבר אי אפשר למחוק.

לפחות עד ה-11 באוקטובר. עוד שלושה חודשי חסד ל-100 נפשות שהחיץ ביניהן לבין הרחוב דקיק להפליא.

על התיעוד כפוליטיקה שמאלית בעל כורחה

כך כתבתי בפוסט קודם, על תזכיר קרפ:

"במדינה מתוקנת, כמו שאומרים, או ליתר דיוק, בחברה פתוחה אמיתית, הפוסט הזה על התזכיר של קרפ היה מיותר. סליחה, התזכיר עצמו היה מיותר. לא קרפ היתה צריכה לכתוב אותו, אלא עיתונאי כלשהו לענייני משפט; הפרת פסקי דין של בג"ץ היא עניין ציבורי מובהק, בתחום הכיסוי של כתבים משפטיים. בפועל, אף אחד זולת עו"ד קרפ לא טרח לרכז את העובדות הללו. חמור מכך, גם לאחר שהמלאכה נעשתה, פרסום התזכיר נתקל בחומה של אדישות. היה סיקור ראשוני, אבל חלקי למדי: כתבה ב-"24 שעות" של "ידיעות אחרונות", כתבה ב"הארץ", ראיון קצר עם קרפ, וכתבה ב-nrg. למיטב ידיעתי, לא היה שום דיווח ב-ynet או בערוצי החדשות בטלוויזיה. הכתבות המעטות שפורסמו שקעו בתהום הנשיה; שום דיון ציבורי, שום עניין תקשורתי. התזכיר עצמו מעולם לא פורסם. כך גם אני החמצתי את הסיפור."

המחשבה הנוגה הזאת מתרוצצת לי בראש כבר הרבה שנים, ומגיע לה פעם לצאת החוצה.

מה שקרה עם תזכיר קרפ מדגים תופעה כללית: במשך שנים ארוכות חלה נסיגה מתמדת בתיפקודה הציבורי של התקשורת, נסיגה שכפתה על ארגוני השמאל וזכויות האדם סדר יום חדש. בעבר הרחוק (עד אמצע שנות השמונים?) התקשורת בישראל עוד עמדה איכשהו במשימה הבסיסית שלה: לדווח אמת לקוראים, ללא השמטות גסות מדי. זה איפשר לארגוני המחאה להתרכז בתפקידם העיקרי – מחאה. העובדות היו נגישות לכל, ותפקיד השמאל היה למחות עליהן.

המצב הזה כבר חלף מזמן. כיום מקדישים ארגוני השמאל חלק ניכר מפעילותם לתיעוד ודיווח על הנעשה בשטחים – משימה עיתונאית קלאסית, שהופקרה בידי התקשורת המגויסת בארץ. למעט שלושה-ארבעה עיתונאים שעוד טורחים לדווח על הנעשה בשטחים, כמעט כל המידע הבסיסי מגיע מארגוני זכויות אדם: כמות ההתנחלויות, מצב התברואה, מעצרים וחיסולים, הפקעת קרקעות, הריסות בתים, משטר ההיתרים, הקצבת המים, ועוד. ארגונים רבים קמו מלכתחילה כדי לתעד (בצלם, יש דין, שוברים שתיקה, מחסום ווטש) ואחרים עוסקים בתיעוד באופן שוטף (רופאים לזכויות אדם, הועד הציבורי נגד עינויים בישראל, עמותת גישה). 

לאורך עשרות שנים מקימה ישראל פרויקט קולוניאלי עצום ממדים בשטחי הגדה המערבית, ללא תיעוד רשמי: לא המדינה ולא התקשורת מתעדים את הפרוייקט הזה. מי שנותר בשטח הוא ארגוני השמאל הקטנים. וכך נזנחת המחאה לטובת התיעוד, או אולי: התיעוד עצמו הופך למחאה. זהו הכרח בל יגונה – איך אפשר למחות נגד מה שרוב האוכלוסיה בכלל לא יודע?

[בשלב הזה נדים לי הציניקנים בראשם ואומרים: מה זה חשוב? הרי גם אם האנשים היו יודעים, לא היה להם אכפת. וכשהם כבר יודעים, זה מזיז להם? על כך אני נותן תשובה קבועה: לא כולם כאלה (אף כי הם מתרבים והולכים). כן, ישנם הישראלים שלא אכפת להם אם נבעיר באש את כל הפלסטינים מחר. אני מעולם לא כיוונתי את דברי אליהם, וחבל להשחית עליהם מלים. אותי מעניינים דווקא הישראלים שכן היה להם אכפת, לו היו יודעים יותר; וגם הישראלים שמתאמצים להדחיק את מה שבכל זאת מחלחל להכרתם; וגם הישראלים שמתעקשים להכחיש את העובדות. שהרי מי שחי בשלום עם העובדות המזעזעות של הכיבוש והאפרטהייד, אין לו צורך לא בהכחשה ולא בהדחקה. נכון לעכשיו, עדיין יש הרבה שזקוקים להן, וידיי מלאות עבודה].

כיוון שכך, בחשבון האחרון מזדקר לעין ההבדל הבא: בעוד שהימין הקיצוני מגייס את עיקר מאמציו והאנרגיה שלו לפעולות מחאה שזוכות להד תקשורתי נרחב, השמאל הרדיקלי שקוע עד לצווארו במשימות תיעוד ודיווח אפורות, עד שלא נותר לו עוד הרבה כוח לייצר גם מחאה אחריהן. בכך אין, חלילה, כדי להמעיט בחשיבותה של המחאה השמאלית, כמו זאת שרואים בבילעין ובשיח ג'ראח ובהפגנות של "כוח לעובדים". אלה הם חריגים חשובים, מפיחי תקווה, אך הם אינם משנים את התמונה הכללית.

תמונת המצב הזאת, אגב, מספקת הוכחה, כמעט לוגית, לכך שהדעה הרווחת בדבר ה"שמאלנות" של התקשורת היא מופרכת בעליל. בעוד שהרוב המכריע של ארגוני הימין מסתמך פחות או יותר על המידע שמספקים כלי התקשורת המרכזיים (אתר "רוטר" הוא חריג), הרוב המכריע של ארגוני השמאל אינו בוטח במידע הזה ונאלץ להשיג את המידע על המתרחש בשטחים בדרכים אלטרנטיביות. לו היתה התקשורת באמת "שמאלנית", ארגונים כמו "אם תרצו", "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי", "נאמני הר הבית", "הלב היהודי" ו"נשים בירוק" היו שוקדים מבוקר עד ערב להפריך את מצג-השווא התקשורתי ולהציג לציבור את המידע האמין והשלם אודות המתרחש בשטחים. בפועל, הם כמעט שלא טורחים לערער על הדיווחים בתקשורת, ומתרכזים בשני ערוצי פעולה פוליטיים: חיזוק האחיזה בשטחים והכפשה של ארגוני השמאל.  

יש מי שמשתבח בכך ש"אמירת אמת היא מעשה מהפכני" בזמננו, אך למעשה זאת התפתחות עצובה, שיותר מכל מעידה על זמננו, הרע לתפארת; פעם היינו תוקעים מקלות בגלגליה של מכונת הרשע, היום אנו בעיקר מצלמים וכותבים אותה, מנסים נואשות להוכיח לחברים ולשכנים שלנו שהיא עדיין קיימת. אפילו ההסטוריה של "שלום עכשיו", לא בדיוק ארגון רדיקלי, מדגימה את המהלך הזה: מארגון שעיקר פעילותו התרכזה בהפגנות מחאה בשטחים, הוא הפך לארגון שעיקר פירסומו על הפצת דו"חות תקופתיים שמתעדים את התרחבות ההתנחלויות; מלאכה חשובה מאין כמוה, בלי ספק, אבל בעצם, משימה לעיתונות חוקרת רצינית, לו היתה פה כזאת, ולא לארגון שמנסה להשפיע על הכיוון של החיים הפוליטיים במדינה.

כמו שאמרתי, זאת רק מחשבה נוגה, לא ביקורת או המלצה לשינוי דרך; הבלוג הזה מתנגד באופן עקרוני "להתוות" דרך אחת למאבק או להתקיף שותפים אמיתיים למאבק. אני לא חושב שניתן בכלל להתחיל להטיף לאלטרנטיבה פוליטית לסדר הקיים כל עוד כל כך הרבה אנשים אינם ערים לעיוותים שבו ולשקרים שעוטפים אותו. למעשה, הרצון להיאבק במצב הקיים – הן בבּוּרות והן בתעמולת השקר – היה הסיבה המיידית והדחופה לפתיחת הבלוג הזה.

אבל מכאן משתמע, למרבה הצער, שעתידו של השמאל בכלל והשמאל הרדיקלי בפרט, אחוז לבלי הפרד בעתידה של התקשורת העצמאית בישראל. ככל שהתקשורת תתנער ממוסרות השלטון ותחזור למלא את תפקידה המקורי – נאמנה של האינטרס הציבורי – כך "ישתחרר" השמאל ממשימת התיעוד המפרכת של המציאות הפוליטית, ויוכל להקדיש הרבה יותר אנרגיה להסברה חיובית ולנוכחות פיזית באתרי קיפוח ומצוקה. כמו שהמאובן הקרוי "מפלגת העבודה" משתק את השמאל ומוטב שיעבור כבר מן העולם, כך גם המאובן שקרוי "אמצעי התקשורת הגדולים" משתק את השמאל ומוטב לצמצם את השפעתו ככל האפשר (הנה כמה רעינוות מעניינים כיצד מפתחים תקשורת עצמאית).

לעת עתה, כל עוד התקשורת משמשת כשופר של השלטון ושל האליטה העסקית, אין לשמאל ברירה אלא להקדיש חלק ניכר מפעילותו לחשיפת האמת ולניתוץ השקרים. ושלא יהיה לאף אחד ספק: זאת עבודה מבאסת, שאין בה עונג רב. הרבה יותר מעניין, וגם מאתגר אינטלקטואלית, להתעמק ברעיונות של מרקס או פרודון, להתלבט במתח בין האמנות למוסר, מאשר ללקט עוד ועוד עדויות על פגז של צה"ל שהרג פועל בניין והותיר משפחה עם 5 יתומים אחריו. יותר מעניין, אבל הרבה פחות חשוב.

אף אחד לא בוחר את התקופה שבה הוא חי; מה שנחשב מעשה פוליטי נחוץ בזמן אחד ייחשב לפעולה עקרה בזמן אחר, ולהיפך. הזמן והמקום הם אלה שקובעים לא רק אם נהיה או לא נהיה אנשים פוליטיים, אלא מה במעשינו (או במחדלינו) הופך אותנו לכאלה.

החרם האקדמי: פירכות וססמאות

הקדמה

סוגית החרם האקדמי על ישראל שבה לכותרות במחזוריות קבועה, ועל פי כל הסימנים, תלווה אותנו עוד זמן רב. אני מעלה כאן מאמר בנושא החרם האקדמי שפירסמתי לפני כשנתיים וחצי, שנה לפני פתיחת הבלוג. המאמר מבטא גם את עמדתי כיום. השורה התחתונה שלו היא זו: אין טיעון מוסרי משכנע נגד החרם האקדמי, אבל אולי יש טיעונים פרקטיים. אני משאיר את זה כ"אולי".

בכל אופן, רציתי להקדים הערת אזהרה: העיסוק בחרם האקדמי הוא שולי ולא חשוב מבחינת האזרח הישראלי. החרם הוא, בראש ובראשונה, שאלה שניצבת לפיתחם של שוחרי חופש ושלום מחוץ לישראל, ולא בתוך ישראל. ההתלבטות אם להחרים או לא להחרים את האוניברסיטאות בישראל היא התלבטות של אקדמאים בחו"ל, לא של אקדמאים בארץ, ובוודאי לא של אזרחים שאינם קשורים לאקדמיה. אומנם כן, תמיכה פנימית בחרם, מצד אקדמאים ישראליים, עושה כותרות בעיתון, אבל אין לה כמעט השלכות מעשיות. אקדמאים ישראלים לא חולשים על קרנות מחקר אירופאיות; לא מזמינים את עצמם לכנסים בחו"ל; ולא יכולים לתפקד כשופטים מחו"ל של עבודות דוקטורט או הצעות מחקר.

במלים אחרות, הסנקציות המעשיות שנשקלות במסגרת החרם – סנקציות שהשפעתן על האקדמיה בישראל עלולה להיות מכאיבה ומשפילה – אינן נתונות בידי ישראלים. ולכן ההתלבטות הישראלית בעניין החרם האקדמי היא, איך לומר, "אקדמית"; התלבטות ללא תוצאות מעשיות. מעבר לנקודה מסוימת, היא מתחילה להלאות וגם להרגיז, משום שבאופן צפוי, היא מסיטה את תשומת הלב מפעולות פוליטיות שאזרחים ואקדמאים ישראליים כן יכולים לנקוט במאבקם נגד הכיבוש/אפרטהייד בשטחים. באווירה שבה המרץ המוסרי של הישראלים מתרכז בבחינה מדוקדקת של מה הגויים אומרים על מה שאנחנו עושים, במקום להתרכז בבחינה אמיתית של מה שאנחנו באמת עושים – העיסוק המקומי בחרם האקדמי הוא אסקפיזם נוח, "אקטיביזם של כורסא".

אקטיביזם פוליטי הוא תמיד חיבור של עמדה מוסרית צודקת ופעולה אפקטיבית. ככל שזה נוגע לפרספקטיבה הישראלית על החרם האקדמי, הזיווג הזה חסר את הפעולה האפקטיבית, מה שמעקר את ה"אקטיביזם". נותרה העמדה המוסרית לבדה, והשאלה האם החרם צודק או לא. אוקיי, יש עניין מסוים בשאלה הזאת, אבל אדם פוליטי נבון לא ייתקע בה יותר מדי; ממש כשם שיש עניין מסויים (ואף אספקטים מוסריים לא מבוטלים) בשאלה האם החקלאים ביוטה צריכים לגדל תירס מהונדס גנטית או לא. בסופו של דבר, זאת החלטה שלהם, לא שלנו בישראל.

אומנם כן, אם החרם ייצא לפועל, לא מעט ישראלים ייפגעו ממנו – אקדמאים באופן ישיר, ואחרים באופן עקיף (שהרי יש נהנים רבים בחברה ממחקר אקדמי יישומי). אם כך, השאלה הפוליטית האמיתית עבור ישראלים שחוששים מן החרם היא – איך נשפיע על המציאות כך שסכנת החרם תחלוף. יש כאלה שחושבים שהרצת מכתבי מחאה לכל קצוות העולם זאת פעולה פוליטית אפקטיבית. ויש כאלה שחושבים שחיסול משטר ההפרדה האכזרי של ישראל בשטחים הוא הוא הדרך להסיר את סכנת החרם.

במלים אחרות, יש ישראלים שהפוליטיקה לדידם מתמצית בתיקון הראש של שאר העולם, ויש ישראלים שהפוליטיקה לדידם מתמצית בתיקון הידיים שלהם עצמם.

אחרי ההקדמה המבטלת הזאת, יש אולי מקום לתמוה למה בכל זאת כתבתי מאמר כה נרחב על החרם. אז קודם כל, כתבתי אותו לפני שנתיים וחצי. סוגיית החרם התעוררה אז במלוא עוזה, והחלל הציבורי הישראלי התמלא בשטויות שהוציאו אותי מדעתי. שנית, בזמן שעבר מאז, התחדדה אצלי (גם הודות לבלוג) ההבנה במה ראוי להתמקד ובמה לא. שלישית, גם אם העניין עצמו שולי למדי, יש ערך מנטלי-תרפויטי בפירוק דמגוגיה לגורמיה השקריים, ערך שניתן ליישמו גם כשיעלו עניינים מהותיים יותר על הפרק.

על רקע הדברים האלה, אני מביא את המאמר ככתובו, אבל כשלעצמי אצמצם למינימום את מעורבותי בתגובות שישתרשרו מתחתיו. כאמור, הדברים לא חדשים, וגם לא נורא חשובים.

החרם האקדמי: פירכות וססמאות

הרבה טיעונים מוזרים הופרחו לחלל האוויר הציבורי בעניין החרם האקדמי על ישראל שיזם אירגון המרצים הבריטי. לא כולם ראויים להתייחסות. למשל, הטענה הנשלפת אוטומטית, בפי אקדמאים ופוליטיקאים כאחד, בדבר המניעים האנטישמיים לכאורה שמאחורי החרם, איננה רצינית ואיננה ראויה לתגובה רצינית. מי שמתעקש לאתר מניעים אנטישמיים מאחורי כל ביקורת על ישראל ממילא ימצא תמיד את מה שהוא מחפש. מי שחושב שגוף המאגד בתוכו 120 אלף מרצים מתנהל כמו מפלגת שוליים ניאו-נאצית, שיבושם לו. כידוע, צידוקים עצמיים אינם יודעים גבול. במקום אחד קראתי שהעילה הסמויה לחרם היא, תאמינו או לא, הקנאה היוקדת של הגויים בגניוס היהודי, שאותו הם מנסים כעת לבלום. כאמור, לא עם כל אחד צריך להתווכח.

הטיעונים, כצפוי, מגיעים כולם מן הצד השולל את החרם. אחדות הדעים הגורפת הזאת מונעת דיון ענייני בשיקולים העקרוניים שעומדים, או יכולים לעמוד, לצד חרם שכזה. הדברים הבאים מנסים לבחון באופן מאוזן יותר את סוגיית החרם. אקדים את המאוחר ואצהיר כבר כאן: לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי. יחד עם זאת, אני מוצא שיש משהו בלתי נסבל בשטחיות ובצביעות שאופפות את הדיון בחרם, בעיקר מפי דוברים המעידים על עצמם כי הם "דווקא מתנגדים לכיבוש". ובכן, מי שמתנגד לכיבוש, בארץ או מחוצה לה, ראוי לשמוע דברים רציניים יותר מן הטיעונים המצוטטים שוב ושוב לעייפה. שלושה טיעונים כאלה נגד החרם יידונו כאן, ויופרכו אחד לאחד.

לפני הכל, הנה הנחת מוצא בסיסית: חרם אקדמי איננו פעולה פסולה אבסולוטית. יש סיטואציות הסטוריות, מדיניות או צבאיות, שמצדיקות שימוש בסנקציות כלפי מדינה בפרט, וכלפי הממסד האקדמי שלה בכלל. אצלנו נהוג להטיל טאבו על דוגמאות קצה, אבל חשיבה מוסרית רצינית תמיד מתקדמת מדוגמאות הקצה אל מקרים מורכבים יותר. אם כן, אני מניח, מבלי לנסות לשכנע בכך, שמוסכם על רוב האנשים כי חרם אקדמי על האוניברסיטאות בגרמניה הנאצית היה מוצדק. ואני מניח גם שמוסכם על הרבה אנשים, גם אם לא על רובם, שחרם אקדמי על האוניברסיטאות בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד היה מוצדק. וניתן עוד להכביר דוגמאות קרובות ורחוקות, מכל משטר שדיכא אוכלוסיות שלמות תוך הסכמה, ואולי שיתוף פעולה אקטיבי, של הממסד האקדמי בתוכו.

מכאן, ששאלת הלגיטימיות העקרונית, הא-פריורית, של חרם אקדמי, כלל אינה עומדת לדיון. החרם לגיטימי במידה שמעשי השלטון המוחרם מספיק מחרידים וקיצוניים. השאלה היחידה שמתעוררת, בכל מקרה ומקרה, היא האם החרם מוצדק בסיטואציה קונקרטית כלשהי. האם מוצו דרכי המאבק האחרות? האם השלטון רגיש או קשוב לדעת קהל מקומית או עולמית? האם הסבל (הבלתי נמנע) שנגרם לנפגעי החרם החפים מפשע מתגמד בהשוואה לסבל הכבד הרבה יותר שהחרם עשוי למנוע? בקצרה, שאלת החרם האקדמי, כמו כל שאלה מוסרית אמיתית, היא שאלה פוליטית, לא מטאפיזית.

* * *

1. "יש לשמור על האקדמיה נקייה מפוליטיקה. החרם האקדמי סותר את הערך הבסיסי שעליו אמונות האוניברסיטאות – החופש האקדמי".

שני הבלים בהבל פה אחד. ראשית, הפוליטיקה והאקדמיה בישראל מאז ומעולם אהבו להתפלש זו בזו. בניגוד לחרם, העירוב הלא קדוש בין פוליטיקה לאקדמיה הוא עניין מוסדי מוכר, בשר מבשרן של האוניברסיטאות הישראליות. מכונים אסטרטגיים עתירי תקציבים, המייצרים אינסוף ניירות עמדה על "סכסוכים איזוריים", "עימותים בעצימות נמוכה", "מדיניות הגרעין הישראלית" וכיוב'; תכניות לימודים ייעודיות (ומזורזות) לקציני צבא; השתתפות פעילה של פרופסורים מכל הדיסציפלינות (כולל אתיקה) בפורומים של משרד הביטחון והמטכ"ל;  ועוד ועוד.

לא אחת מספקת האכסניה האקדמית איטצלה של מכובדות לקווי מדיניות רשמיים. באופן סמוי יותר, האידאולוגיה הממסדית טובעת חותם ברור על חלוקת תקציבי המחקר. לא בכדי תמיד נמצא כסף לחפירות ארכיאולוגיות, מחקרי ארץ ישראל ולימודי יהדות; אבל אסטרונומיה או ספרות לא עברית (כמו הסטוריה לא יהודית, בלשנות לא עברית, ופילוסופיה לא יהודית) לעולם יתנדנדו על סף התת-תיקצוב. בדרכים אלו ובדרכים סמויות יותר, רבות מספור, קובעת הפוליטיקה את פני האקדמיה. הזועקים נגד עירוב הפוליטיקה באקדמיה, בפולמוס החרם כמו בכל עניין אחר, בעצם זועקים על עירוב פוליטיקה שאינה רצויה בעיניהם באקדמיה. זה הכל.

מוזרה עוד יותר היא ההיתלות הנאצלת ב"חופש האקדמי". שאלה לי לכל החרדים לאותו חופש אקדמי: איפה הייתם כשצה"ל סגר את אוניברסיטת חברון והאוניברסיטה הפוליטכנית בחברון למשך 8 חודשים ב-2003, ובכך השבית מכל פעילות אקדמית אלפי סטודנטים ומאות מרצים? איפה הייתם כשצה"ל השתלט באורח קבע על בתי ספר פלסטיניים, והפך אותם למוצבי שליטה ומתקני חקירה לשב"כ? איפה הייתם כשמערכת הביטחון החליטה למנוע באופן גורף מסטודנטים בעזה להגיע ללימודים בגדה המערבית? איפה הייתם כשאוניברסיטת אל-קודס הוקפה בחומה בגובה 8 מטרים? איפה הייתם כשכוח צה"ל פלש לבית ספר בחאן יונס ב-7 לספטמבר, 2004, וירה ברגדה עדנאן אל-עסר, בת ה-10, שישבה אל שולחנה (וימים ספורים לאחר מכן, מתה מפצעיה)? או שמא הזכות לא להירצח בכיתה בה אתה לומד איננה חלק מהחופש האקדמי?

במבחן המציאות, אם כן, זו משמעותו של "החופש האקדמי" שמגלגלים מתנגדי החרם על לשונם. חופש לישראלים, לא לפלסטינים. חופש לנו להשתתף בכנסים בחו"ל, אבל לא חופש להם להגיע בשלום לאוניברסיטה המרוחקת 2 ק"מ מביתם. חופש לנו ליהנות מקרנות מחקר אירופיות, אבל לא חופש להם להשלים תואר ראשון.

הצביעות מסמרת שיער בממדיה, ומגמדת את הצביעות של הבריטים שאינם מחרימים את האקדמיה הסינית או האיראנית (עוד נגיע לזה). שהרי כאן הגזלן עצמו זועק "גזלוני!". כל עוד ישראל ממשיכה לרמוס ולהרוס, ממש פיזית, את מערכת ההשכלה הגבוהה הפלסטינית, וכל עוד האקדמיה הישראלית ממשיכה לשתוק ולהפנות את גבה למתחולל בקמפוסים בגדה וברצועה – מוטב לאקדמאים ישראלים שיניחו למושג "החופש האקדמי" לנפשו, ולא יבזו אותו. לכל הפחות, שלא יצפו מאקדמאים בחו"ל לעצום עיניים לנוכח מה שהם עצמם מעדיפים לא לראות.

2. "ישראל היא לא מדינת אפרטהייד. יש לנו שופטים ערבים, רופאים ערבים, אפילו יש לנו שר ערבי!".

אם הטיעון הקודם, בדבר החופש האקדמי, הניח שהעולם עיוור, הטיעון הזה מניח שהוא מטומטם. הרי האשמת האפרטהייד מבוססת על המשטר שהשליטה ישראל בשטחים הכבושים ולא בתחומי הקו הירוק. הדברים מוכרים לעייפה – הפקעת האדמות, הקצאת המים, הפרדת הכבישים, מגבלות התנועה, הטרנספר השקט בחברון – וכבר אין כוח לחזור עליהם. למעשה אין צורך: רק לפני שבועות ספורים אישר נציג רשמי של מדינת ישראל (יועץ שר הבטחון לענייני "מרקם חיים", חגי אלון), בראיון ל"הארץ", כי צה"ל "מבצע בשטחים מדיניות אפרטהייד". לא שלא ידענו, אבל טוב לשמוע ממקור רשמי.

האם אלה שמתנערים מקלון האפרטהייד באמצעות צמצום הדיון לתחומי הקו הירוק מודים, במובלע, כי מעבר לקו הירוק אכן שורר משטר הפרדה גזעני? ואולי חלקם הפנים כל כך עמוק את ההדחקה של הכיבוש ואת הגיון ה"הפרדה" עד כי אינם מסוגלים עוד לתפוס שישראל שולטת בפועל ב-3 מיליון פלסטינים, בלי או עם נוכחות צבאית בקרבם?

נכון, בתחומי הקו הירוק לא שורר אפרטהייד, אבל גם זה אולי עניין של זמן. ובכלל, כמה עלוב הוא ניפוח החזה הזה – "אצלנו אין אפרטהייד!". כאילו שממדי האפליה הקיימת כנגד ערבים ישראלים, פלסטינים או בדואים, הם עניין להתגאות בו. גם כאן השכיל המחוקק להסוות את שלל האמצעים המאפשרים להנציח את אי השוויון בהקצאת קרקעות ובפיתוח עירוני. ואת מה שהמחוקק עוד משתדל להסוות, נציגי הרשות המבצעת כבר מזמן אומרים בגלוי. לו היו הדברים תלויים באביגדור ליברמן, ישראל חסון ויובל דיסקין, האפרטהייד היה כבר כאן, בין חדרה לאום אל-פאחם.

3. "איזה צבועים הבריטים האלה! למה הם לא מחרימים את האקדמיה בסוריה, או בסין, או באיראן, מדינות שהמשטרים בהן אכזריים הרבה יותר מישראל?"

ייאמר מיד – טיעון תמוה ומפוקפק. מה בין הכיבוש הסיני בטיבט לכיבוש הישראלי בשטחים? האם הראשון מצדיק את השני? האם רדיפת מתנגדי משטר בסין מצדיקה ירי של צה"ל לתוך הפגנה אזרחית נגד הגדר בבילעין? האם עוול בקצה אחד של העולם מכפר על עוול בקצה השני?

בפני כל מי שזכויות אדם יקרות לליבו, בישראל ומחוצה לה, עומדות שאלות אחרות, דוחקות הרבה יותר. האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה בשטחים, כן או לא? האם הפגיעה הנרחבת באזרחים ובתשתיות אזרחיות מוצדקת במסגרת "המלחמה בטרור", כן או לא? אם מכלול העובדות מלמד שאכן ישראל מבצעת פשעים חמורים בשטחים – עם או בלי קסאמים, עם או בלי קשר לפיגועי טרור – מתעוררת השאלה הבאה: כיצד אני, באופן אישי, יכול לתרום למאבק נגד הפשעים הללו? ולבסוף: האם הדרכים המקובלות (עצומות, הפגנות, הסברה וכיוב') מיצו את עצמן, אחרי 40 שנות כיבוש שרק הולך ומסתבך, כן או לא? ואולי הגיע הזמן לצעדים חריפים יותר – כמו, למשל, חרם אקדמי?

זהו מסלול המחשבה שכל פעיל (או סביל) זכויות אדם חייב לצעוד בו באופן פרטי. יכריע בו כל אחד לפי צו ליבו ומצפונו. אבל דבר אחד ברור: בשום שלב במסלול הזה לא נכנסת השאלה מה איראן עושה לכופרים בתחומה ומה סין עושה לטיבטים. בפשטות, זה לא רלבנטי. זה אולי מעניין, במסגרת מחקר השוואתי על דיכוי פוליטי בתחילת המאה ה-21, אבל לא רלבנטי להערכת החומרה המוסרית של מעשי ישראל בשטחים, ולא להחלטה הפרקטית כיצד יש להגיב אליהם.

עניין נוסף החותר תחת טיעון הצביעות הוא היומרה שישראלים רבים מחזיקים בה להשתייך לעולם המערבי המפותח. למעשה, בכל עניין ודבר שאיננו דיכוי פוליטי, הישראלים נושאים עיניהם לאירופה ואמריקה, וסולדים מעצם ההשוואה למדינות "נחשלות" בעולם השלישי. לא תשמע ישראלי מכריז בגאווה "ההיי-טק שלנו משאיר מאחור את ההיי-טק בסודאן ובבורמה!", אבל כשצריך להליץ יושר על הכיבוש, מיד קופצות להן המדינות המפוקפקות האלה לראש התור. האמת העגומה היא שהישראלים חושבים שאפשר לקיים כלכלה מודרנית ותרבות מערבית ליברלית בצמוד למשטר כיבוש אכזרי, ועדיין להתגדר ב"צבא הכי מוסרי בעולם" ושאר מליצות ריקות, שכל צלם חובב בשטחים מפריך מדי יום ביומו.

בעולם חושבים אחרת. בעולם חושבים שדמוקרטיה ליברלית איננה יכולה להתקיים בין תל אביב לירושלים ולהתאיין כך פתאום בין ירושלים לבית-לחם. ובאירופה במיוחד חושבים שכל מי שמתדפק על דלתות האיחוד האירופי, כמו ישראל למשל, חייב לעמוד בכמה דרישות סף, הנוגעות לשמירה על זכויות אדם. לפחות בעניין אחד יוזמי החרם האקדמי לא היו צבועים: הם מציינים במפורש שעמידתו של האיחוד האירופי על קיום האמנות הבינלאומיות של דיני המלחמה וזכויות האדם מחייבות אותו להפסיק לתמוך בתכניות מחקר ישראליות. כל עוד סין ואיראן אינן נהנות מן המעמד המיוחד שיש לישראל באיחוד האירופי, הן פטורות מסנקציות כאלה, גם אם לא מסנקציות אחרות.

יחד עם זאת, יש גרעין של אמת בטענת הצביעות, גם אם אין לה שום השלכות ממשיות על עצם הלגיטימיות של החרם. ביחס לאקדמאים בריטיים לפחות, יש מקום לשאול האם הם דואגים לנקות את אורוותיהם שלהם לפני שהם מנקים אורוות אחרים. האם תומכי החרם בבריטניה פעלו בנחרצות דומה ביחס למעשים החמורים שמבצעת ממשלתם – לא ממשלת סין ולא ממשלת איראן – בתחומי עיראק, למשל? (להבדיל ממתנגדי החרם, אגב, אני לא מתיימר לדעת את התשובה לשאלה הזאת). מחוייבותו הבסיסית של אדם בכלל, ואינטלקטואל בפרט, היא קודם כל כלפי הקהילה שבה הוא חי: אליה הוא מדבר, בה יטיח את חרונו, ובאופן טבעי, "זכות העמידה" שלו ביחס לחטאיה היא הגדולה ביותר.

ועדיין – כל אלה הן שאלות שאינן מעניינו של הציבור הישראלי. יבררו להם הבריטים, בינם לבין עצמם, האם התמיכה של האקדמאים שלהם בחרם על ישראל עולה בקנה אחד עם עמדותיהם הכלליות ביחס להפרות זכויות אדם של ממשלת בריטניה. זו שאלה פנים-בריטית מובהקת. להבדיל – מעשי ישראל בשטחים אינם שאלה פנים-ישראלית. צביעות, ולו גם בגוון בריטי, איננה פשע מלחמה ואיננה פוגעת באף אחת מזכויות האדם. ירי על אוכלוסיה אזרחית, חומת ההפרדה והפגזות מהאוויר עושים זאת מדי יום ביומו.

* * *

לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי על ישראל. אלא שבשלב זה צריך להיות ברור, שטעמי ההתנגדות שלי שונים בתכלית מן הטעמים השגורים בפיהם של מתנגדי החרם. אם להיות כן, איני מוצא כל פסול מוסרי, ברמה העקרונית, בחרם האקדמי. בויכוחים האינסופיים שמתנהלים באקדמיה (בארץ ובעולם) בעניין החרם, מעולם לא הייתי מסוגל לגייס זעם מוסרי נגד החרם. הטיעונים שלי היו פרקטיים, מהוססים, לא לגמרי בטוחים בעצמם. הם עדיין כאלה.

ראשית, לא ברור לי במה "זכתה" האקדמיה הישראלית לחרם ישיר עליה. עם כל שותפותה למערכת ההיקפית שמתחזקת את הכיבוש הישראלי, אין ספק שיש אשמים ודאיים יותר, ישירים יותר. לפני הכל – תעשיות הנשק, בארץ ובעולם, שמחמשות את צה"ל; קבלני העפר והבניין, שאינם חדלים לרגע מבניית התנחלויות והקמת חומת ההפרדה; כל מפעל או עסק ישראלי הממוקם בגדה המערבית, ונהנה ממערך הנישול וההפקעה שמאפשר את המשך קיומו; ועוד ועוד. בתוך סבך הזיקות המגונות שקושרות את הישראלים לעוולות המתרחשות בשטחים, לאקדמיה נועד מקום שולי לכל היותר; בעיקר מקום של שתיקה סבילה, לא מקום של פעולה אלימה. גם אם הפעלת חרם ייחודי עליה איננה מפירה עקרונות מוסר בסיסיים, היא עדיין נגועה באבק של חוסר הגינות.

מכך כמובן לא נגזרת מחילה אוטומטית לאקדמיה, אלא רק תהייה על בידודה המלאכותי משאר מגזרי החברה הישראלית השקועים עד צווארם בתחזוקת הכיבוש. האם חרם על האקדמיה הישראלית באמת ישפיע בדרך המיוחלת על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים? יש מקום לספקנות, גם אם לא לפסימיות מוחלטת. יחד עם זאת, אני יכול להבין את התסכול של פעיל זכויות אדם (אפילו בריטי) שאין לו כל דרך להשפיע על תעשיות הנשק או על רווחיות המפעלים הישראלים בשטחים. כל מה שיש לאל ידו לעשות הוא לתמוך בחרם אקדמי על ישראל. אז הוא עושה את זה. אולי זה צבוע, אולי רק פעולה למירוק המצפון ותו לא. דברים דומים ניתן לומר על כל הפגנה שגרתית של השמאל בכיכר רבין "נגד הכיבוש". כאמור, העיסוק בשאלות הללו הוא בגדר רכילות, לא דיון פוליטי-מוסרי. דיון כזה צריך להתרכז בשתי שאלות בלבד: הלגיטימיות של פעולת המחאה, והאפקטיביות שלה.

גם בעניין האפקטיביות ניתן לחלוק על המצדדים בחרם האקדמי. אחד השיקולים החשובים הוא האם החרם איננו פועל כחרב-פיפיות, בכך שהוא יוצר עוינות וניכור בקרב אותם אקדמאים ישראלים המתנגדים גם הם לכיבוש, ואף משתתפים אקטיבית במחאה נגדו, ובכל זאת שוללים את הלגיטימיות של החרם האקדמי. בין אם הם צודקים או טועים, עצם העובדה שהפעלת החרם תוקעת טריז בינם לבין שותפי מאבק פוטנציאליים מחוץ לישראל כבר בה יש להטיל צל של ספק בדבר היעילות של חרם אקדמי.

לחרם האקדמי יש עוד הבטים פרקטיים רבים, שניתן להתווכח על כל אחד ואחד מהם. אני אעצור כאן, מהסיבה הפשוטה שמטרתי היתה רק זאת: להראות שבעיניו של איש שמאל ישראלי, שכבר מכיר בגודל האסון שמדינתו ממיטה על מיליוני פלסטינים, ומחוייב למאבק עיקש בכיבוש, אך גם מבין כי זה היכה שורשים עמוקים מדי בנפש הישראלית מכדי שתהיה מסוגלת להתנער ממנו בכוחות עצמה – סוגית החרם האקדמי על ישראל מעלה לכל היותר שאלות פרקטיות. לאחר שמקלפים את שכבות העלבון, הזעם הקורבני ותרגילי הסחת הדעת השגורים, לא נותר בדברי המתנגדים לחרם טיעון עקרוני אחד, המערער על תוקפה המוסרי של סנקציית החרם האקדמי נגד מדינת ישראל ומשטר האפרטהייד שהיא הנהיגה בשטחים.

הפוליפסטים

"הבעיה של השמאל היא ש…", "השמאל כבר לא…", "השמאל הפך לסמול.."

כל הורה נתקל בתופעה הזאת: הילד ממציא מילה, חוזר עליה שוב ושוב, בהטעמה וברגש, אבל בעצם, אף אחד בחדר לא מבין מה לעזאזל הוא אומר. חוץ ממנו. יש לו מילה ויש לו זכויות עליה והוא מבין את עצמו. זה מה שחשוב.

הפוליפסטים (פולישוק+מניפסט) המציאו מילה: "השמאל", והפגיזו אותה בכל התחמושת שלהם. למרבה הפלא, "השמאל" לא טורח להתגונן. וזאת כמובן מפני שאין חיה כזאת, "השמאל". ולכן הכי קל להטיח בה עלבונות; אין מי שייעלב, וכולם יתרשמו מה"אומץ" של הפוליפסטים להגיד את האמת בפנים.

האמת בפנים. איזו אמת? ש"השמאל" הוא לא שמאל. ברור, הוא גם לא צנונית ולא מברשת. מה שלא קיים, תמיד לא יהיה דברים אחרים.

האמת בפנים. הפנים של מי? של אף אחד. הפוליפסטים שואגים אל הריק.

בחיים בכלל, ובדיון פוליטי, לא חייבים להסכים מראש על משמעויות של מונחים. גם אין רשות לצד אחד להכתיב את משמעויות המונחים לצד השני. אבל דרישה מינימלית שכל הצדדים חייבים לקיים (אם אכן רצונם שביקורתם תישמע) היא להבהיר איך הם משתמשים במלים שיוצאות מפיהם. למה הם מתכוונים בהן.

הפוליפסטים לא התחילו אפילו לאפיין את הדחליל שהם תוקפים בלי סוף, "השמאל".

למיטב הבנתי, יש שתי דרכי אפיון: אידאולוגית וסוציולוגית.

מבחינה אידאולוגית, יש ויש שמאל בארץ. תמיד היה – עוד מימי "ברית שלום", "מצפן", "הפנתרים השחורים", ועד למגוון האדיר של תנועות שמאל בימינו. השמאל הזה תמיד היה גם מדיני וגם חברתי, וגם אם ארגונים שונים בתוכו מתמקדים במאבקים מגזריים – כולם חולקים אותה השקפת עולם בסיסית; כולם נאבקים בניצול ומגנים על החלשים.

כשהשמאל הזה שומע את הנאצות הפוליפסטיות ("למה הם שותקים על האתיופים???") הוא יכול רק לחייך בתוגה. הוא תמיד היה עם האתיופים – והעובדים הזרים, והאמהות החד-הוריות, והנכים, ועובדי הקבלן, וכל יתר המקופחים. אגב, לו הייתי אתיופי, הייתי מתעצבן מזמן מכל הפוליפסטים האלה שמנפנפים בי השכם והערב, כהוכחה מוחצת ל"אמפתיה" שלהם. מי שמגדיר את טווח האמפתיה שלו, באופן עקבי וחוזר על עצמו, רק ביחס לקבוצה מקופחת אחת, שנבדלת ממנו בעיקר במרכיב הגזע (ולא הדת, ולא המגדר, ולא המעמד הכלכלי, ולא הלאום) – הוא בעצמו גזען לא קטן. אם להשתמש במונחים פוליפסטיים, "שמאל אמיתי" לא מזהה שותפי מאבק או אוכלוסיות הזקוקות להגנה לפי צבע עור. הוא קודם כל מתעניין בחלשים, באשר הם.

אבל הפוליפסטים כמובן לא מתעניינים בשמאל אמיתי. הם מעולם לא היו חלק ממנו, ולמעשה, באופן גלוי לחלוטין, הם קושרים עצמם למפלגת העבודה. מאחר שברור לכל בר דעת שאין כל קשר בין מפלגת העבודה לשמאל אידאולוגי – מסתבר שנחוץ לנו אפיון אחר ל"שמאל" שמתגלגל בפיהם של הפוליפסטים: אפיון סוציולוגי. בנקודה זו נהוג להשליך לדיון סלט שלם של תגיות ריקות מתוכן, כמו "שותי האספרסו בתל-אביב", "הסמול", "ליברלים", "בעלי רכב 4 על 4", "בעלי דרכון זר", והכי חשוב – הכינו את עמוד הקלון! – "המשתמטים".

למי שלא קרא את הראיון, נבהיר ש"משתמטים" הם כל מי שלא חושבים כמו הפוליפסטים. יש להם צורה וריח של הפרשות, ולא צריך לנהל איתם שום ויכוח ענייני, כי הם "מגעילים".

הפוליפסטים מקוננים בנוסטלגיה על כך ש"השמאל" היה שמאל אמיתי עד מלחמת ששת הימים. עד אז הוא היה נאמן לערכיו המקוריים, ומאז הכל השתבש. באשמת הכיבוש כמובן. בכך הם משכפלים (ביודעין!) מיתולוגיה במקום הסטוריה – מפלגת העבודה ההסטורית איננה יכולה להיחשב שמאל בשום קנה מידה השוואתי: היא מעולם לא טיפחה ארגוני עובדים זולת ההסתדרות, לא נאבקה על זכויות נשים, לא קידמה חקיקה אוניברסלית לזכויות אדם, לא התנגדה להשתלטות ההון על מערכות ציבוריות וכיוב'. העבודה עשתה והיתה הרבה דברים, אבל שמאל (במובן האידאולוגי) – היא לא היתה.

הדבר השני, החשוב יותר, שנחשף ב"נוסטלגיה" הזאת, הוא כמובן שלא לערכי שמאל אמיתי, ולא למדיניות ציבורית שנשענת על ערכים כאלה, מתגעגעים הפוליפסטים (שהרי מאלה מפלגת העבודה ההסטורית היתה רחוקה כמעט כמו זו של ימינו). אם כך, למה הם כן מתגעגעים? נותרה רק אפשרות אחת: לשלטון. כמו שרשרת "מהפכנים" ארוכה לפניהם שניסו לטלטל את המפלגה מתוכה ומחוצה לה (דיין, אלון, שרון, רמון), מחוז כיסופיהם האמיתי של הפוליפסטים – הניכר בכל נתז רוק שנלווה לשפתם האלימה – הוא בפשטות הכוח. לשוב לכס השלטון. לאחוז במוסרות השלטון, לנהל את המדינה, להשיב עטרת מפא"י ליושנה.

לשם כך נחוצים היו מניפסט ארכני ותוקפני, ראיון עם עיתונאי שמסכים איתם יותר מאשר הם מסכימים עם עצמם, מתקפות על דחלילים לא קיימים, והייפ תקשורתי שלא נראה במקומותינו מאז "אמנת כינרת" הזכורה לשמצה. כל אלו, והדיבורים הנכמרים על "סולידריות" ו"אמפתיה", וגדודי האתיופים שמוזכרים שוב ושוב, והרגשנות הפטריוטית הדביקה מטרתם אחת: לטשטש ולהסוות את המניע הסמוי, הדרייב האמיתי של הפוליפסטים ושלל "נביאי הזעם" של מפלגת העבודה לדורותיה – תשוקה בלתי נדלית אל הכוח, תאוות שלטון רותחת וצורבת של מי שהודחו לעד ממוקד ההוויה והעשייה בארץ – ומעולם לא השלימו עם כך.

הודעה חשובה לגל אוחובסקי ולעמוס עוז

ולשולמית אלוני, רני בלייר, אורנה בנאי, אסף גברון, דפנה גולן, יהונתן גפן, דוד גרוסמן, נורית גרץ, יעל דיין, רות דיין, רמי הויברגר, אריאל הירשפלד, אלון הראל, נתן זך, שמעון זנדבנק, נעמי חזן, עמיר לב, חגי לוי, רונית מטלון, סמי מיכאל, אבישי מרגלית, ארי פולמן, איתן פוקס, יהושע קנז, אורלי קסטל בלום, יהודית קציר, יהודית קרפ, יוסי שריד.

מכובדיי!

קראתי שאתם דורשים להקים ועדת חקירה לאירועי "עופרת יצוקה", בעקבות עדויותיהם של חיילים שפורסמו בידי ארגון "שוברים שתיקה". ועוד קראתי:

"שמדברי הלוחמים עולה שאזרחים חפים מפשע נפגעו גם כאשר לא נשקפה כל סכנה לחיי חיילי צה"ל"!!!!!!!!! (סימני קריאה שלי).

"שהצבא עשה שימוש בפצצות זרחן לעבר שטחים בנויים"!!!!!!!! (עוד סימני קריאה שלי).

"שהונהגה מדיניות פתיחה באש מתירנית"!!!!!! (חה! אבסורד קסטל-בלומי במיטבו).

כעת אתם "דורשים לדעת את האמת אודות הלחימה שנעשתה בשמנו, בכספנו ובמחיר סיכון חייהם של יקירנו".

לא פחות!

אני מקווה שאתם יושבים ליד מקלדות (יש אינטרנט בערד? ברחביה?). תתחילו להקליק.

דו"ח של Human Rights Watch על השימוש הישראלי במפציצים ללא טייס נגד אזרחים פלסטיניים.

תחקיר של Human Rights Watch כולל עדויות פיזיות מוצקות להפגזת אזרחים בזרחן לבן.

דו"ח מקיף של אמנסטי (127 עמודים), כולל עדויות ונתונים, שפורסם בתחילת החודש, על פשעי המלחמה של ישראל והחמאס.

דו"ח "בצלם" על פעולות הצבא ב"עופרת יצוקה".

סליחה, לא שמעתי, יהונתן. את יכולה להרים את קולך, רונית? יהושע, אורלי, מה הבעיה?

אהה. כמובן. קראתם כבר את כל הדו"חות והעדויות. איך יכולתי בכלל לחשוד שלא קראתם. אתם אנשים רציניים, לא סתם שולפים מודעת ענק מהשרוול בלי לברר את העובדות קודם לכן.

אז אם קראתם ונודעה לכם האמת – למה אתם ממשיכים לדרוש "לדעת את האמת"? יכול להיות שאתם פשוט לא מאמינים ל"אמנסטי" ו"בצלם"? יכול להיות שכולכם כאחד, שמאלנים מושבעים שכמוכם, סומכים על מילה של חייל צה"ל יותר מאשר על מילה של אזרח פלסטיני או בריטי?

ממה נפשכם. יותר מחצי שנה חלפה מאז הטבח שביצעה ישראל בעזה. במהלכו ומיד לאחריו הצטברו הררי עדויות – הרים שלמים, אריאל! – שישראל מבצעת פשעי מלחמה חמורים נגד אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע; מחריבה בתים על יושביהם; שורפת אנשים בזרחן; יורה על מניפי דגל לבן; מפגיזה בתי ספר ובתי חולים.

עשרות עיתונאים מכל העולם באו וצילמו וראיינו. לקורבנות היו שמות, לנפגעים היו כוויות שהיה אפשר לצלם, אנשי כוחות הצלה ואנשי אונר"א מסרו עדויות, היו תאריכים לארועים, עד רמת השעה המדוייקת, לפעמים היה גם זיהוי של היחידה הצה"לית שפעלה בשטח. היו עדויות פיזיות, שרידי פגזים (זרחן וגם פלאשט, שכחתם את הפלאשט, אבישי), מחסני מזון מופצצים, ערימות של גופות על מגרש מסדרים.

ועכשיו נזכרתם? בגלל כמה עדויות חיילים אנונימיות, בלי שם ומקום ותאריך, שבחלוף הזמן מאז האירועים אין שום דרך לאמת אותן, שרובן למעשה נוראיות הרבה פחות מן העדויות שהתפרסמו בזמן אמת?

אפילו אנגלית לא היה צריך לדעת. במשך חודשים תמימים פירסמה עמירה הס ב"הארץ" עדויות מצמררות, מדוייקות הרבה יותר מן העדויות של "שוברים שתיקה", על מה שהתרחש בעזה.

אז מה קרה? רק בגלל שזה יצא מהפה של "הילדים שלנו", ילדי הזיג-זג שלנו, דוד? פתאום זה הפך שווה בדיקה?

מה פשוט יותר מלדרוש שרשויות החוק בישראל יבקשו לקבל לידיהם את התחקירים והעדויות שכבר קיימים? שיפתחו בחקירה על בסיס הממצאים הוודאיים שכבר קיימים, שאין כל סיכוי לוועדת חקירה ישראלית להגיע אליהם בכוחות עצמה? בתור התחלה, מה יותר פשוט מלדרוש מישראל לשתף פעולה עם ועדת החקירה של האו"ם, שלא קיבלה אפילו רשות להיכנס לארץ ולראיין את נפגעי הקסאמים בצד שלנו?

סילחו לי, אורנה וארי, סילחו לי עמיר וסמי. סילחו לי אם קשה לי לקנות את התשוקה הזאת ל"אמת", כשהיא מגיעה בעיתוי הזה, באופן הזה, ומהסיבות האלה.

לא תשוקת האמת מדברת מגרונכם, אלא תשוקת ההתמרקות. יותר מכל אתם חפצים לקבל גושפנקה רשמית לדימוי העצמי-קולקטיבי הזה שאין לסדוק אותו: אנחנו מוסריים, וההוכחה – שאנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן. אפילו שתמכנו במבצע בהתלהבות בימיו הראשונים (זוכר, עמוס, את המאמר ההוא ב"ידיעות אחרונות"?).

לא, לא תמימות עומדת מאחורי הציפיה שלכם שחקירה ישראלית תוציא לאור איזו אמת חבויה על "עופרת יצוקה". לא תמימות משיאה אותכם לחשוב שפתאום, מול המיקרופונים של וינוגרד וגביזון, יתחילו חיילים "לזמר" על חבריהם לפלוגה שקצרו נשים וילדים במקלע כבד. ילשינו שמפקדיהם הנחו אותם "להוריד שורת בתים" בלי חשבון.

yeah, right. אני כבר רואה את החיילים עומדים בתור המלשינים.

לא תמימות, כי אם ידיעה דקה ומחוכמת. ידיעה שועדת החקירה הזאת, אם אומנם תקום, לא תחשוף במסקנותיה שום פשע מלחמה; לא תמליץ להדיח שום קצין בכיר; לא תצביע על שום ליקוי יסודי במוסר הלחימה של צה"ל. לכל היותר, ייצאו מתחת ידה כמה המהומים משפטיים, מהוקצעים היטב, על הצורך להטמיע במפקדי וחיילי צה"ל "ערכי לחימה" ברורים יותר.

והיה מחננו טהור.

כתיבה פוליטית: אל מי, על מה, לשם מה

דברים בערב עיון לזכרה של טניה רינהרט ז"ל, אוניברסיטת תל אביב, 26.3.2009

במסה הנפלאה שלו, "מדוע אני כותב", מציע ג'ורג' אורוול ארבעה מניעים עיקריים לכתיבתו, לפי הסדר הבא: אגואיזם לשמו, עניין אסתטי, דחף הסטורי ומטרה פוליטית. אופיינית ליושרתו של אורוול היא ההצבה של האגואיזם במקום הראשון; אין לו בעיה להודות שזהו המניע הראשוני. אבל סדר המניעים משרטט גם את התפתחותו של אורוול, מנער יהיר ומתבודד, דרך צעיר בעל יומרות אמנותיות, עיתונאי חוקר ולבסוף – כותב פוליטי בשל.

אורוול אומר דברים מרתקים על המתח המובנה בין הדחף האסתטי לדחף הפוליטי; בין הצורך להפיק הנאה מצירוף צלילים מסויים או מן הריתמוס של הטקסט, לבין הצורך לצעוק ולהצביע על עוול. על שני המניעים האחרונים הוא אומר כך: "דחף הסטורי: שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים. מטרה פוליטית: שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה".

בזמן שהוקצב לי אני רוצה להרחיב בשני העניינים האלה. אני אעשה זאת כמובן מן הזווית האישית שלי, כמי שצבר ניסיון מסוים בכתיבה פוליטית לאורך כ-15 שנה. הניסיון הזה התחדד מאד בחצי השנה האחרונה, באדיבותן של ממשלת ישראל ו"עופרת יצוקה"; הוא איפשר לי לגבש כמה תובנות אישיות על טיבה ותכליתה של הכתיבה הפוליטית. הסיבה שפתחתי באורוול היא לא רק שמדובר במגדלור של כתיבה פוליטית מודעת ואפקטיבית, וחלילה לא משום שאני מסתכן בהשוואות. הסיבה היא ששני המניעים האחרונים שהוא מזכיר – דחף הסטורי ומטרה פוליטית – עוררו אצלי לא פחות שאלות מתשובות. האם יש טעם או צורך "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות"? האומנם ניתן "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה"? המסה הקצרה של אורוול אינה מרחיבה בעניינים האלה. מן הסתם הוא הניח שקהל קוראיו מבין בכוחות עצמו מדוע מדובר במטרות ראויות, ואף בנות-השגה.

הכותב הפוליטי בישראל של ימינו אינו יכול להתרווח בתוך "המובן מאליו" הזה, פשוט משום שהוא כבר לא מובן מאליו. הוא חייב להתעמת איתו, ולחלץ ממנו איזשהו מושג מדוייק יותר על מה כדאי וניתן ומה לא כדאי ולא ניתן להשיג באמצעות כתיבה פוליטית. כיצד פועלת כתיבה פוליטית, ועל מי היא משפיעה? על כך אני רוצה לדבר.

נדמה לי שדרך טובה לתקוף את שאלת ההשפעה, היא לבחון את שאלת הנמענים. אל מי מיועדת הכתיבה הפוליטית? אם נזהה נכונה את טווח הנמענים הפוטנציאליים של הכתיבה הפוליטית, אולי נבין טוב יותר את טווח ההשפעה האפשרי שלה, כמו גם את גבולו.

ארבע קטגוריות של נמענים

אני מציע לפלח את הנמענים האפשריים של הכתיבה הפוליטית לארבע קטגוריות:

1. אנשים שעולמם הערכי שונה משלך.
2. אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת.
3. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות.
4. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות.
 

אנשים שעולמם הערכי שונה משלך

את הקטגוריה הראשונה, אנשים שעולמם הערכי שונה משלך, מוטב להוציא מן המשחק עוד לפני שהוא מתחיל. אם להיות כנים – כתיבה פוליטית אפקטיבית איננה מיועדת להם. זה נשמע אולי פרדוקסלי – "אז למי אתה כותב, למשוכנעים?" – אבל בעצם זה לגמרי הגיוני.

בואו ניקח שני אנשים שעולמם הערכי שונה, וב"שונה" אני מתכוון שונה דרמטית; בצמרת ה"ליגה" הערכית שלהם מתנוססים ערכים סותרים. מצד אחד, נגיד, איש שמאל כמוני, שעבורו חיי אדם הם ערך עליון, בלי "אבל" ובלי "נסיבות חריגות"; שעבורו הערך הזה אינו כפוף לסייגים לאומיים, גזעיים או מגדריים; שרואה במנגנוני השלטון, במדינה ובצבא, אמצעים ולא מטרה, כורח בל יגונה שתמיד יש לחשוד בו ולרסן אותו. מנגד, מתנחל אידאולוגי, שעבורו קדושת ארץ ישראל, כפי שהובטחה לאברהם אבינו בתנ"ך, עומדת מעל כל ערך או זכות אחרים; שעבורו מותר ולפעמים צריך להקריב חיים, שלנו ושל פלסטינים, כדי לממש את הערך הזה; שעבורו המדינה היא התגלמות הגאולה המשיחית, יד אלוהים בהסטוריה היהודית, ושההגדרה "יהודי" היא הזיקה (וגם החציצה) המשמעותית בעולמו בין אדם לאדם.

האם תיתכן תקשורת פוליטית בין שני האנשים האלה? אולי, ברמה שטחית מאד. האם ניתן לצפות שטקסט פוליטי שהאחד יכתוב ישפיע במשהו על עמדותיו של השני? אין סיכוי שבעולם. עולם ערכי הוא לא אופנה קלוטה מן הרוח; הוא מערכת מסועפת של נראטיבים אישיים וקולקטיביים, טעמים וזיקות לאנשים ולמסורת, חינוך מהבית וחינוך מהרחוב, וכולם ספוגים ברגשות עזים של חובה או איבה. איזה טקסט בן 500 או 800 מילה, חריף ככל שיהיה, יכול לסדוק חומה בצורה כזאת? איך אני יכול בכלל לשכנע מישהו שאין שום הצדקה בעולם להרוג ילדים חפים מפשע? אני לא יכול. אני יכול רק להיאבק בו, אבל אין לי דיאלוג משמעותי איתו.

ישעיהו ליבוביץ' אמר לפני שנים רבות: "דבר בעל ערך מפלג את בני האדם; על ערכים צריך להילחם, על ערכים צריך להיאבק; על ערכים אי אפשר להתאחד". כתיבה פוליטית לא יכולה לקחת על עצמה משימה חינוכית ענקית כזאת – שינוי ערכים יסודי.

בכלל, אנשים לא משנים את ערכיהם הפוליטיים בעקבות שיחה עם יריב או קריאת מאמר בעיתון. ערכים פוליטיים מושרשים ברבדים הכי עמוקים שלנו, תכופות באופן לא מודע. אלה אזורים שאינם נגישים בכלל לארגומנטציה רציונלית. רק מה שיכול לחדור לשם מסוגל לערער אותם. ואומנם, תהפוכות אישיות בערכים הפוליטיים, בפעמים הנדירות שהן קורות, תמיד קשורות לחוויה אישית מטלטלת. היחשפות ישירה לזוועות של שדה הקרב; שכול ואובדן של יקירים; חזרה בתשובה או בשאלה; הידרדרות לעולם הפשע או הסמים; וכדומה.

אל תטעו באנשים האלה שמצולמים בתשדירי הבחירות: "30 שנה הצבעתי עבודה והפעם אני מצביע ליכוד", או להיפך; מדובר באנשים שעמדותיהם הבסיסיות לא השתנו, מה שהשתנה זו המפה הפוליטית. היום יותר מתמיד, כל המפלגות הגדולות קרסו אל המרכז, ומציעות מרכולת זהה. המצביעים מדלגים בין אחת לשניה בדלת מסתובבת, מבלי לוותר או לעדכן שום נדבך משמעותי בהשקפתם הפוליטית.

אם כך, כתיבה פוליטית איננה מתיימרת לשנות משהו בערכיו של אדם, וממילא אינה מיועדת למי שערכיו שונים משלך. זו התשובה שלי לאורוול, למעשה, המחלוקת שלי איתו. אני לא חושב שכתיבה פוליטית אפקטיבית מסוגלת "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה". לפחות, לא בכאן ובעכשיו שמוכרים לי.

לגבי, לפחות, זה מוציא מכלל הנמענים בערך שני-שליש מהאוכלוסיה היהודית בארץ, אם להסתמך על תוצאות הבחירות האחרונות. שליש מהיהודים דוגלים בהשקפות גזעניות-לאומניות מפורשות; שליש נוסף אינו הודף מעליו בגלוי את השקפת העולם ההומניסטית-אוניברסלית, אבל שולל ממנה כל עדיפות, ומאמץ גישה אופורטוניסטית ביחס אליה ("זכויות אדם זה טוב ויפה, אבל גם לנו מגיע לחיות"). נותר רק שליש, לכל היותר, שבאמת חולק אתי פחות או יותר אותם ערכים.

אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת

בתוך השליש הזה, אני מגיע עכשיו לקטגורית הנמענים השניה של הכתיבה הפוליטית: אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת. זהו, לתפיסתי, חלק הארי של קהל הנמענים של הכותב הפוליטי. כדי להבין למה, צריך לומר כמה מלים על האופן שבו מתוּוכת המציאות לצרכן התקשורת הממוצע בארץ.

אחד הפרדוקסים שמעסיקים חוקרי תקשורת בעשורים האחרונים הוא היחס ההפוך בין כמות המידע הנגישה לאזרח לבין כמות הידע שהוא מחלץ ממנה. בלי להיכנס כאן לניתוחים מלומדים, נראה שזהו חוק שתקפותו כללית: ככל שאנו חשופים ליותר מקורות מידע, כך קשה לנו יותר להכריע ביניהם. מה שפעם היה דיווח עובדתי פשוט הפך להיות עוד "נראטיב", שמאחוריו יש בעל אינטרס עסקי או פוליטי. התוצאה הסופית היא שאין עוד "עובדות", רק "גירסאות".

הבעייתיות הזאת ידועה לכל, ובכל זאת, מפליא שאנשים שונים מסיקים ממנה מסקנות מנוגדות. יש מי שמשעה לחלוטין את "שיפוט האמת" שלו: שומע וסופג הכל, לא מוכן להתחייב לכלום (ערפאת כן יזם או לא יזם את האינתיפאדה השניה? ישראל כן הפרה או לא הפרה את הסכם הרגיעה? מי יודע? הכל אפשרי). יש מי שמתנער לחלוטין מן הצורך המעיק לבחון בביקורתיות את מה שהוא רואה ושומע – על פי רוב, מכלי התקשורת המרכזיים. הוא לא משעה את שיפוט האמת שלו, אלא פשוט מעביר אותו למצב קבוע – "הכל אמת". ולבסוף, יש מיעוט קטן, ובעיתות משבר, ממש מיקרוסקופי, שטורח לנסות לברר את העובדות לאשורן, בדרך כלל מתוך התנגדות מודעת לגירסה המדוללת שנמסרת לו מכלי התקשורת המרכזיים.

קובעי המדיניות יכולים להסתמך על כך שרק מיעוט קטן יערער על תמונת המציאות שהם מייצרים. הרוב המכריע, כאמור, בולע אותה בלי פיקפוק, או שנותר אדיש אליה. כך למשל, נראתה תמונת המציאות ששווקה לציבור הישראלי ערב המתקפה על עזה ב-27 לדצמבר 2008: 1) במשך 8 שנים, ישראל הבליגה באיפוק עילאי על התקפות הטילים על יישובי הדרום; 2) החמאס פועל בשיטות נבזיות (חטיפת לוחמים, הרג אזרחים) שאנו נמנעים מהן; 3) החמאס הפר שוב ושוב את הרגיעה, ורק אז סגרה ישראל את המעברים; 4) לא היתה אופציה להאריך את הרגיעה – המהלך הצבאי היה בלתי נמנע.

כל אחד ממרכיבי הסיפור הזה הוא שקר מפוברק שניתן להפרכה מיידית. העובדות כולן זמינות: הן פורסמו בעיתונים ובטלוויזיה ובאינטרנט. אין שום בעיה להעמיד סיפור נגדי, הפוך לחלוטין, שבו ישראל גררה את החמאס להסלמה מתוך סירוב עיקש להגיע איתו להסדר רגיעה, והדברים תוכננו חודשים ארוכים מראש. ובכל זאת, הרוב המכריע של הציבור היהודי בישראל – אני מניח שיותר מ-90% – קנה את הסיפור הרשמי בלי בעיות.

מצד אחד – עובדות נגישות לכל. מצד שני – סיפור רשמי. העובדות סותרות לחלוטין את הסיפור הרשמי, אבל לא בעיני האזרח הממוצע. איך זה יכול להיות? מה, כולם טיפשים? כולם עוורים? כולם פשיסטים?

לא, לא ולא. תזכרו שאני מדבר כרגע על אותו פלח אוכלוסיה שחולק את ערכיו הבסיסיים עם כותב פוליטי כמוני, ובכל זאת "רואה" את המציאות הפוליטית דרך המשקפיים של השלטון. הדרך היחידה להבטיח מצב כזה היא לעטוף את האזרח בתעמולה בלתי פוסקת שחוזרת כמו מנטרה על הסיפור הרשמי. התעמולה הזאת מגיעה מכל הכיוונים: שרי ממשלה, דוברים של פוליטיקאים, פרשנים, כותבי טורים בעיתון  ומראיינים ברדיו – עד שהיא מגיעה אליך. הרבה פעמים היא מגיעה אליך דרך חבר לעבודה או קרוב משפחה. בבוקר מגבש צוות התגובות של שר הביטחון את "ההודעה לעיתונות" בדבר "השימוש המפלצתי שהחמאס עושה באזרחים כ'מגן אנושי' בעזה", ובערב כבר הספר שלך והמוכר במכולת והבת דודה שלך טוחנים לך את אותן מלים בדיוק, בלהט של מי שעלה על תובנה מדהימה לגמרי בעצמו. וכך, האנשים הקרובים אליך ביותר הופכים לסוכני תעמולה שלא מדעת; ובשלב הבא, גם אתה נדבק בוירוס ומעביר אותו הלאה. גם אתה חלק מן התעמולה הויראלית.

כתיבה פוליטית אפקטיבית מנסה לתקוע מקל בגלגלי התעמולה הדוהרת. זאת כמובן יומרה פנטסטית להפוך את כיוון הדהרה, ואולי אין לה שחר. ובכל זאת, אין מנוס מן המסקנה שהצעד הראשון להניע פוליטית אנשים (שחולקים איתך בסיס ערכי) הוא לערער על תמונת המציאות שלהם. למי שלא יודע עד כמה הוא לא צודק אין סיבה לשנות דעה.

הלא-נחשפים

הרבה מאד ישראלים לא יודעים עד כמה הם לא צודקים. יש שני סוגים של אי-ידיעה: אי-ידיעה שמקורה באי-חשיפה, ואי ידיעה שמקורה באי-קליטה. הלא-נחשפים פשוט אינם מקבלים מידע בסיסי על הנעשה בשמם. מאז הקמת חומת ההפרדה, ובמיוחד מאז איסור הכניסה על עיתונאים ישראלים לעזה, כמות הלא-נחשפים בארץ עלתה משמעותית. הבורות שלהם היא נכס פז למדיניות הישראלית, משום שיש להניח שלו ידעו מה מעוללים בשמם, היו מוחים, או לפחות שוקלים שנית את הזדהותם הפוליטית.

הלא-נחשפים אינם יודעים שכל ממשלות ישראל מאז אוסלו חותרות לסיכול כל אפשרות ריאלית לקיום מדינה פלסטינית באמצעות שבירת הרצף הטריטוריאלי בגדה המערבית (ובפרט, תכנית 1E שמפלגת העבודה הגתה); שישראל מסרבת לדון על שלום כללי וסופי עם העולם הערבי בתואנה השקרית שהדבר יחייב חזרת מיליוני פליטים פלסטיניים לשטחה; שישראל היתה זו שהחלה בהפרות הרגיעה בעזה, ובעקבות כך הידרדה האלימות עד למבצע "עופרת יצוקה"; שהשימוש העיקרי של המנהרות ברפיח הוא אספקת מזון וחומרי גלם לעזה הנצורה, ולא הברחת נשק; שחיילי צה"ל במהלך "עופרת יצוקה" ריכזו תושבים עזתיים בבית אחד ולמחרת הפגיזו אותו והרגו עשרות מהם; ועוד ועוד.

הלא-נחשפים אינם יודעים את כל זה או מפני שהדברים לא דווחו בתקשורת הישראלית, או מפני שדווחו בהצנעה, בעמודים אחוריים, במלים ספורות, או אולי רק ברמז חבוי בתוך דברי פרשנות, ואשר רק משוגעים לדבר מחפשים וצדים ומלקטים. האמת היא שאפשר לגלות הרבה מאד ממה שבאמת קורה באמצעות סריקה קפדנית של העמודים האחוריים האלה – הם מכילים לא מעט זנבות מידע קריטיים. מי שהופך את העניין הזה לתחביב מגלה שבהדרגה הוא לומד לקרוא לא רק את מה שכתוב בעיתון, אלא בעיקר את מה שמחוק בו.

אבל הרי אי אפשר להאשים כל אזרח בכך שאינו יושב על האינטרנט מהבוקר עד הערב,  אוסף דיווחים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, משקלל את אמינותם ומייצר מהם תמונת מציאות שעומדת בסטנדרטים ביקורתיים חמורים. סוף סוף לאנשים יש עוד דברים בחיים. לרובנו אין בכלל פנאי לכך, וגם מי שיש לו לא יראה את טעם חייו בהתנגדות מתמדת לנרטיב השלטוני. האזרח הסביר פשוט מניח מה שאמור להיות נכון בכל מדינה מתוקנת – התקשורת כבר תעשה את זה בשבילי. היא תברור את האמת מן השקר, את העובדות מן התעמולה, ולי, בסוף יום עבודה קשה, מול העיתון או הטלוויזיה, לא נותר אלא לסמוך עליה, ולקבל ללא עוררין את פסק דינה.

וזה מה שהוא או היא באמת עושים. גם אנשים ביקורתיים, גם אנשים ערכיים – לא הולכים ובודקים בזכוכית מגדלת את כלי התקשורת. הרי זה לא רוסיה הסובייטית כאן, סוף סוף יש לנו תקשורת עצמאית, לא? נושכת, לא? פרשות שחיתות מבוקר עד ערב, מראיינים שמרימים קולם על פוליטיקאים, תכניות סאטירה ששמות אותם ללעג. אפשר לסמוך על התקשורת שלנו שכבר תחלץ את האמת מן הספינולוגים האלה, לא?

זהו, שלא. כשהדברים מגיעים לסיקור היחסים עם הפלסטינים (או אפילו עם הציבור הערבי בארץ) – התקשורת מאבדת את כל נשכנותה ועצמאותה. היא הופכת לכלבלב נרצע של השלטון. אותו פרשן בכיר שהשתלח בראש הממשלה רק לפני יומיים על פרשת השחיתות האחרונה שהיה מעורב בה, יצטט ביראת כבוד את הכרזותיו המדיניות וימצא בהן חזון ומעוף. כשיגיעו הדברים לידי הכרזת מלחמה, סימכו על אותו פרשן שיכריז באוזני כולם למה ההחלטה נבונה, למה העיתוי נכון, למה "כל המערכת" מתייצבת מאחורי ראש הממשלה (נו, ממלמל לעצמו האזרח הפשוט, אם כל המערכת מאחוריו, רק אני אקלקל את השמחה?).

הסיבות לסכיזופרניה הביקורתית הזאת הן מגוונות, ולא אכנס אליהן כעת. ניתן רק להזכיר עובדה פשוטה אחת. במקרים שהתקשורת תוקפת בחריפות החלטה או גוף שלטוני מסוים, ניתן לזהות גורם רב כוח אחר בחברה שייצא נשכר מן ההתקפה הזאת. במלים אחרות, התקשורת איננה יוזמת עימותים עם השלטון שאינם "רוכבים" כבר על מתחים וניגודי אינטרסים קיימים בחברה. לעומת זאת, כשהדברים מגיעים ל"בטחון הלאומי" והסכסוך עם הפלסטינים, כל אותם גורמים פנים-ישראליים מניחים בצד את עוינותם ההדדית ומתאחדים סביב המכנה המשותף הלאומני. רק לדוגמה – ש"ס ו"ישראל ביתנו", שתי מפלגות שמסתערות זו על צוואר זו בכל הקשור לנושאי פנים, רואות עין בעין את המאבק בפלסטינים – ולמעשה מנהלות סדר יום מדיני זהה, המושתת על גזענות אתנוצנטרית.

במצב עניינים כזה, כשהחברה עצמה זונחת את מתחיה הפנימיים לטובת אחדות כלפי חוץ – אין פלא שהתקשורת מיישרת קו עם הטון הכללי. אם תצא נגד פולחן הכוח השגרתי המטיל את ישראל ממלחמה אחת לשניה, לא יהיה שום גוף משמעותי בציבוריות הישראלית שיעמוד מאחוריה. כשהיא כבר מעזה למתוח ביקורת, זה קורה רק בשלב מאוחר, תמיד מאוחר מדי, כשמחירו של פולחן הכוח מתחיל להתחוור לציבור הרחב. התקשורת הישראלית לא תצא  ראשונה נגד השלטון; ההימור הראשוני שלה, ברירת המחדל, הוא התייצבות לדגל.

וכך יוצא שציבור גדול של אנשים שליבם נמצא בצד השמאלי של המפה – בעצם לא קוראים את המפה נכונה, מהיעדר חשיפה למידע קריטי. התפקיד הראשון במעלה, אם כן, של הכתיבה הפוליטית, הוא לעשות משהו כדי למלא את החלל הזה: להביא את העובדות המוסתרות לידיעת הציבור, לחשוף אותן לעיני כל. לדעתי אין כתיבה פוליטית טובה שאיננה גם סוג של רפורטאז'ה; חשיפת עובדות חשובות. כאן אני מהנהן במרץ אחרי מה שאורוול כינה מניע "הדחף ההסטורי": "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות".

עם זאת, צריך לזכור שעובדות אינן "תמונת מציאות". תמונת מציאות היא סכימה מארגנת, מסגרת התייחסות שמובלעות בה הנחות סיבתיות ותכליתיות. אדם לא יחליף בן רגע את תמונת המציאות שלו רק משום שהתגלתה לו עובדה אחת מזעזעת. התגובה הנורמלית הוא ניסיון לשמר את תמונת המציאות לנוכח העובדה הבעייתית באמצעות "שיפוצים" והנחות עזר מסובכות יותר או פחות. זהו כוחה של ה"פרדיגמה", המוכרת מן הפילוסופיה של המדע. יתירה מזאת, הפרדיגמה, או הסכימה הקוגניטיבית שלך, לא רק מתנגדת לשינויים דרמטיים, אלא גם מסננת החוצה עובדות לא נעימות; היא קובעת מה אתה מסוגל "לראות" ומה לא תראה גם אם ינחת על קצה אפך. זה מביא אותי לקבוצה השניה של נמעני הכתיבה הפוליטית בתוך הקטגוריה של ה"לא-יודעים": אלו ה"לא-קולטים".

הלא קולטים

הלא-קולטים, להבדיל מהלא-נחשפים, דווקא כן נחשפים לעובדות שסותרות את הסיפור הרשמי. הם קוראים יותר, מעורבים יותר, ולכן מסוגלים, באופן עקרוני, להתייחס באופן ביקורתי יותר לסיפור הרשמי. ובכל זאת, הם לא עושים זאת. המידע מגיע, אבל לא "נכנס" פנימה; לא נקלט. למשל, אדם מסוים יכול לשמוע בחדשות שבניגוד להצהרות הרשמיות של צה"ל, לא נורתה שום אש מבית הספר של אונר"א בג'בליה, לפני שצה"ל הפגיז אותו (והרג 43 אזרחים); הוא יכול לשמוע, בחטף, שצה"ל מחק שכונות שלמות ברפיח רק בגלל קרבתן למנהרות. ועדיין אותו אדם לא יפנים את המשמעות הפשוטה של הדברים: צה"ל תקף אזרחים ובתים של אזרחים גם כאשר לא הסתתרו בהם לוחמי חמאס. הוא שמע את הדברים, אבל לא יודע אותם; יודע אבל לא הפנים; הפנים אבל לא היה מודע.

אין ספק שמדובר במצב תודעתי משונה, אבל מנסיוני, לא מעט ישראלים שרויים בו. נתחים שלמים מן המציאות שסביבם מוקפים בסוגריים: הם שם אבל לא ממש שם, כאילו על מישור ממשות אחר. כך אפשר להמשיך לדבוק בסיפור הרשמי (שבתוכו אין מקום למה שמוסגר בתוך הסוגריים) ובכל זאת לטעון, להגנתך, שהעובדות "ידועות" לך. ואולי זה לא כל כך משונה; כך אנו נוהגים בלא מעט עובדות לא נעימות בחיינו (העובדה שנמות, העובדה שאנחנו לא כאלה מיוחדים, העובדה שכבר לא נאהב או ניאהב כמו בפעם הראשונה). נחשפנו אליהן, אבל עדיין לא קלטנו אותן.

במה יכולה הכתיבה הפוליטית להועיל ללא-קולטים? רק בכך שתחזור, שוב ושוב, על העובדות הידועות, עד שייקלטו. במצבים האלה, הכתיבה הפוליטית צריכה להפשיל שרוולים ולאמץ את שיטת התעמולה העתיקה ביותר: חזרה עד זרא. אם השלטון מפמפם את השקרים שלו בלי סוף, גם לנו מותר לפמפם את האמת שלנו בלי סוף.

רק כך אפשר אולי לסדוק את המעטפת של מה שמארק דאנר קרא "סקנדל קפוא" (דאנר הוא מי שחשף את המסמכים שהוכיחו כי ארה"ב ואנגליה תכננו לפלוש לעיראק עוד לפני הפיגוע במגדלי התאומים): "סקנדל קפוא" הוא המצב המתמשך שבו נחשפים פשעי מדינה מזעזעים לאור היום, נידונים ונלעסים באמצעי התקשורת שוב ושוב, עד שהם מנוטרלים מעוקצם, והופכים להיות "פרשה" (כמו פרשת הנשק להשמדה המונית שלא היה בעיראק); הציבור חוזה בפרשה הזאת בעיניים יגעות, יש כאלה ש"בעד", יש כאלה ש"נגד", רבים אחרים נותרים אדישים, ולאחר חודש-חודשיים, או שנה-שנתיים, ה"פרשה" מתה מוות טבעי מחוסר עניין לציבור; סקנדל שלעולם לא הגיע לכלל בירור סופי, מערכת אכיפת החוק לא גיבשה כתבי אישום, נותני ההוראות לא נענשו, דבר לא זז מאז הגילוי הראשוני, המזעזע: סקנדל קפוא. הציבור פשוט לא קלט.

לא מיותר להדגיש, שוב, את השוליות של כל הפרוייקט הזה. נמעני הכתיבה הפוליטית שאנחנו מדברים עליהם כרגע הם מראש מיעוט באוכלוסיה (בשל עולמם הערכי). בתוך המיעוט הזה, פנינו אל הלא-יודעים, וניסינו לערער את תמונת המציאות שלהם, באמצעות חשיפה של עובדות לא מוכרות, קישורן זו לזו באופן קוהרנטי, ובניית תמונת מציאות חלופית. אבל זו רק מחצית הדרך; גם אם הגענו עד כאן, אין שום ערובה שייצא מזה משהו. הסיבה היא, כמובן, שגם כאשר כל העובדות גלויות וידועות לך – לפעמים אתה לא עושה איתן דבר. לא גוזר מסקנות ולא מכליל משמעויות חדשות. על מנת להפוך את העובדות הללו לבסיס של תודעה פוליטית חדשה, דרוש עוד ניתור.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות

כאן אני מגיע לקבוצה השלישית של נמעני הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות. גם מהסוג הזה יש הרבה. הנה כמה דוגמאות:

א. בחור צעיר, נגיד מצביע מרצ, שמודע לכך שכל פרויקט ההתנחלויות יסודו בגזל בלתי חוקי, יודע היטב מה המחיר היומיומי שהוא גובה מהתושבים הפלסטינים והמחיר העצום (כלכלי, מדיני, מוסרי) שהוא גובה מהישראלים. ובכל זאת, כשהוא שוקל באיזו מכללה לעשות תואר ראשון בחינוך או במחשבים, הוא פונה גם למכללת אריאל, ואולי גם מחליט ללמוד שם.

ב. אשה שכל חייה הצביעה למפלגת העבודה, ויודעת היטב שזו המפלגה שבנתה הכי הרבה בשטחים, התנקשה הכי קשה בתהליך השלום (ספין ה"אין פרטנר" של ברק) ואף פעם לא עמדה לצידם של הנזקקים והמוחלשים בשום מאבק חברתי רציני. ובכל זאת, גם בבחירות הבאות, ובאלו שאחריהן, היא תצביע עבודה, כמו על אוטומט.

ג. חייל שהיה עד או שותף למעשי נבלה כלפי פלסטינים (עניין שבשגרה), הזדעזע מהם, הבין כבר היטב שלא יצליח "לשנות את המערכת מבפנים" באמצעות עוד חיוך הומני במחסום, ועדיין מתייצב כמו שעון למילואים. לא מסוגל לסרב, למרות שנגמרו לו כבר התירוצים.

ד. איש שמעורה היטב במלחמות ישראל ב-40 השנים האחרונות, ויודע שכולן ללא יוצא מן הכלל היו מלחמות ברירה, שישראל יזמה או דחקה את אויביה אליהן (באמצעות סירוב לדבר איתם שלום), אבל לעולם לא יחיל את הידיעה הזאת על ההווה והעתיד. וכך, בכל התלקחות צבאית, בלבנון או בשטחים, הוא ישוב ויצדיק את הבחירה הישראלית האוטומטית בדרך הכוח.

וכיוצא באלה. מהי הסיבה שאנשים כאלה אינם עושים את הצירוף המתבקש בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים? יכולות להיות כמה סיבות. על הסיבה הראשונית לא נהוג לדבר אצלנו, כמעט מביך, אבל חייבים להכיר בה: היכולת האנליטית של הישראלי הממוצע היא די מוגבלת. צריך לומר את זה בלי התנשאות ובלי שמחה לאיד, אלא כציון עובדה. מבין כל הנזקים שמסבה מערכת החינוך הממלכתי לבוגריה בארץ, זהו אולי החמור ביותר: היא מדכאת את החשיבה האנליטית-ביקורתית שלהם, ומטפחת קונפורמיות ויראה מסמכות.

אל תתנו לחזות החצופה, גסת הדיבור של הנוער להרשים אותכם; מאחוריה מסתתרות כבשים צייתניות. כל מרצה באוניברסיטה שנתקל בסטודנטים משנה א' מכיר את התחושה הזאת, המתסכלת מאד: סטודנטים שלא יודעים לחשוב, לא מזהים קשרים לוגיים בין טענות, לא מסוגלים להבחין בין טיעון תקף לטיעון בטל, מסתנוורים מרטוריקה ומדמויות סמכות,  ומעדיפים לאמץ מסקנות שמישהו אחר כבר לעס עבורם על פני תהליך בירור עצמאי. נכון, תמיד יש מיעוט חריג ומבורך, אבל אני מדבר על הרוב.

הרוב הזה הוא בעצם נכה; חסר לו אבר מנטלי חיוני. ועם הנכות הזאת הוא מתייצב לא רק ללימודים, אלא גם כאזרח מול השלטון. בהיעדר תרבות חשיבה אנליטית, בהיעדר בטחון עצמי ביכולתך להבין ולנתח את האירועים (מבלי לדקלם נוסחאות שיוצרו עבורך מראש) – קל לשלטון הרבה יותר לבצע בך מניפולציות. לבלבל אותך עם נתונים, לטשטש את צלילותך, לשתק את החשיבה הפוליטית שלך.

כך קורה שגם אנשים שיודעים מה קורה סביבם, ובאמת מאמינים בכל הערכים הנעלים של שוויון ושלום וצדק – אינם צועדים את הצעד הפוליטי המתבקש ברגעים המכריעים. לפעמים הם אפילו לא רואים את הקשר ("אז מה אם אני בעד שתי מדינות לשני עמים? זה אומר שאסור לטייל בהתנחלויות, לקנות שם, ללמוד שם?"). זהו הסירוס הפוליטי המושלם במשטר הדמוקרטי. אין צורך להשליך את האזרח לכלא, מספיק להביא אותו למצב שבו הוא לא רואה את הקשר בין הפעולה האישית שלו לבין המציאות הפוליטית. ככה הוא ימשיך לשבת בצד ולא יפריע לאף אחד.

אבל יש עוד סיבות לכך שאנשים בקבוצה הזאת של נמעני הכתיבה הפוליטית לא מסיקים מסקנות פוליטיות שמתבקשות ממה שהם יודעים ומה שהם רוצים. חלקם פשוט דבקים בכל כוחם בדימוי עצמי, או קולקטיבי, זך וחף מרוע. הם מעדיפים לחיות בחיצוי שכזה, בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים, ובלבד שלא ייאלצו להודות שהמדינה שלהם הרבה פחות תמימה ונחמדה מכפי שהיא אוהבת להצטייר. ההתעקשות הזאת על טהרתו של הדימוי העצמי יכולה להגיע לעוצמות יוצאות דופן, כיוון שהיא משרתת ייצר ראשוני וחזק מכל: הישרדות עצמית של האני המדומיין.

אחרים, כנים יותר, עדיין חוששים להיות שונים כל כך מסביבתם, לצעוד לבד את הצעד האחרון הזה, מעבר לכל מה שצעדו חבריהם. פתאום להחרים את מוצרי ההתנחלויות. פתאום להצביע חד"ש. פתאום לסרב לשרת בשטחים. דוברי הימין אוהבים לנפח את גודלו והשפעתו של "השמאל הרדיקלי" (בתקשורת, באקדמיה). בפועל מדובר בכמה עשרות אלפים בודדות של אנשים. המחשבה שיש קהילה תומכת לשמאלנים רדיקליים, שזה "שיק" או "מגניב" לנקוט בכל אחד מהצעדים האלה, היא מופרכת לחלוטין. למעשה, רוב האנשים מגיעים לעמדה הזאת מתוך בדידות, ואפילו במחיר של סכסוכים כואבים עם חברים ותיקים. אין שום זוהר או הילה בשמאל הרדיקלי; ובקושי יש "קהילה" תומכת.

ולכן, הפירוש המעשי של "לגזור את המסקנות המתבקשות" הוא לעתים קרובות צעד שיגבה מחיר אישי לא קל. לא כל אחד נכון לצאת אל הדרך הזאת (שאין ממנה חזרה…). לא לכל אחד יש את האומץ, או את הביטחון המספיק בסביבה הקרובה אליו. נמען כזה, אם ייחשף לכתיבה הפוליטית שמדברת אל ליבו, עשוי לשאוב ממנה קצת כוח; בבחינת "הנה, עוד אנשים חושבים כמוני, וכותבים על זה, והשמים לא נפלו על ראשם". עבורם, הכתיבה הזאת יכולה להיות בדיוק הדחיפה הקטנה האחרונה, שעדיין דרושה, כדי להציב אותם סוף סוף במקום שבו ליבם ושכלם ופיהם מדברים בלשון אחת, לשון של אמת.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות

לבסוף, הנמענים האחרונים של הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות. נו, מה כבר יש לך לחדש להם? לא בזבוז זמן? האנשים האלה הרי חושבים בדיוק כמוך, וגם פועלים בדיוק כמוך, או כפי שאתה היית פועל, לו היית מסור כמוהם למאבק הפוליטי. בשביל מה לכתוב עבורם?

על כך אפשר להשיב בשאלה: בשביל מה לכתוב לעצמי? אכן דבר מוזר, לכתוב לעצמך, אבל בפועל, אחת הפעילויות האנושיות השכיחות וטבעיות ביותר. אנשים כותבים לעצמם יומנים, קטעי פרוזה או שיר, זכרונות, ואפילו מכתבים שלעולם לא יישלחו. לשם מה?

בקצרה: לשם הנחמה. ולשם החיזוק. הכותב הפוליטי מביט באנשים האלה, שמקדישים חלק נכבד ממרצם, משנותיהם הטובות, למאבק פוליטי. מן המאבק לא הם ירוויחו, אלא האוכלוסיה המקופחת שבשמה הם נאבקים, אם בכלל; כסף הם לא רואים מזה (רובם עובדים בהתנדבות); עידוד מוראלי מן הקולקטיב הישראלי הם גם לא בדיוק מקבלים, לרוב רק מטחי קללות ונאצות; ולבסוף, הבה נודה, האפקט הממשי של פעולתם לעתים קרובות טובע כטיפה של אור בים של חושך. למה הם ממשיכים בזה, אתה תוהה? חוצים את הקו הירוק, מצטרפים להפגנות נגד הגדר, מקימים מחדש בתים שצה"ל הרס, מגינים על ילדים פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים, מתייצבים, בעצם מתייצבות במחסומים שבוע שבוע, גובים עדויות, מייצגים פלסטינים בבתי דין צבאיים, אוספים נתונים וכותבים אינספור דו"חות, מתעדים כל תזוזה של מכונת הכיבוש הגדלה והולכת, כבר 40 שנה ללא הרף. לשם מה?

אתה לא מבין ואולי גם לא תבין. אבל משהו אחד לא קשה להבין: יש בדידות גדולה בכל הפעילות הזאת, ותקופות ארוכות של תסכול וחוסר אונים. ואתה, שכל פעילותך הפוליטית מתמצה בשרבוט של מלים על מסך מחשב – איפה אתה עומד ביחס אליהם? נראה שהמינימום שאתה יכול לעשות למענם הוא לחזק את רוחם. האנשים האלה, שלפעמים חשים שהם פועלים בבועה המנותקת מן ההוויה הישראלית, עשויים במפתיע לפגוש משהו שכתבת, שאולי יהדהד את מחשבותיהם. ופתאום הם יראו את הבעירה הפנימית הזאת שלהם, שתכופות מאיימת לדעוך, מציפה את הדף או מסך המחשב – שם בחוץ, בעולם האמיתי של הישראלים. הנה הקול שלהם נשמע בפומבי. הקול שלא היה להם פנאי להשמיע, ואולי הם חשבו שאין טעם להשמיע, ועדיף להתרכז בעשייה. ובכל זאת, ברגע שהם קוראים את הדברים, ואולי גם יום-יומיים אחרי כן, רוחם מתעודדת. ואם רוחם מתעודדת, גם מעשיהם מתחזקים. וכך יוצא שהכותב הפוליטי, בדרך עקיפה ועקלקלה, השתתף גם הוא במשהו שגדול יותר מן המלים של עצמו. אולי הוא כתב רק לעצמו, אבל הדברים הזיזו משהו בחיים של אחרים. נחמת עצמו, נחמת עניים.

איך לכתוב?

דיברתי על הכתיבה הפוליטית מכמה הבטים: הנמענים (אל מי?), המהות (על מה?) והתכלית (לשם מה?). לא אמרתי כלום על האופן: איך לכתוב? באיזה סגנון? ובכן, לא אמרתי כלום כי אין על כך תשובה אחת. בשאלת ה"איך" אני פלורליסט, או מוטב לומר, אופורטוניסט גמור. יש לכתוב באופן האפקטיבי ביותר; המטרה בוחרת את האמצעים. לפעמים מה שנדרש זאת מסה מלומדת, לפעמים נראטיב עובדתי הדוק, לפעמים ניתוח רטורי, לפעמים נבואת זעם, לפעמים מהלומה סאטירית, לפעמים שיר קצר, ולפעמים מספיק אפילו משפט אחד בלבד, מכוון היטב.

רק לא לשתוק. שתיקה היא לא אופציה.

שבעה פילוחים

כמה הרהורים בעקבות פילוח ראשוני של ההצבעה בבחירות.
 
1. קדימה ריסקה את ה"שמאל". שליש ממצביעי העבודה ושליש ממצביעי מרצ עברו לקדימה. אפילו בקיבוצים, קדימה הדיחה את העבודה. במקביל, הליכוד שאב חמישית ממצביעי קדימה. במלים אחרות, קדימה היא לא מפלגה; היא תחנת מעבר מה"שמאל" לימין.

2. רק 15% מהאוכלוסיה היהודית הצביעה למפלגות "שמאל" (העבודה ושמאלה). הסיבה העיקרית לעריקה לקדימה: "פניקת ביבי". הם הצביעו ללבני כדי לבלום את ביבי, למרות שליבם נותר בעבודה או במרצ. לו היו הצבעות נפרדות לראש הממשלה ולמפלגה, לפחות 25% מהאוכלוסיה היהודית היתה מצביעה לגוש ה"שמאל". יחד עם ההצבעה הערבית, היו יכולים להיות ל"שמאל" כ-40% מהקולות. זה אולי לא היה מספיק כדי להרכיב קואליציה עם מפלגות לווין, אבל זה בהחלט היה משקף את חלוקת הכוחות האמיתית באוכלוסיה בין "ימין" ל"שמאל". זה גם היה בסיס לאופוזיציה משמעותית – מה שלא יהיה בכנסת הבאה.

3. ליברמן מנצח בגדול בפריפריה – 25% בבאר שבע, 21% בעיירות הפיתוח. כלומר, ההצבעה ל"ישראל ביתנו" היא ברובה הצבעת מצוקה. עוד ראיה: בהתנחלויות קדימה גוברת על "ישראל ביתנו", כי המתנחלים הם אוכלוסיה מבוססת. אין להתפלא אם ליברמן שאב כמה מנדטים מש"ס; המשותף ביניהם (גזענות אתנוצנטרית על גב של דימוי עצמי קורבני) גדול מהמבדיל (דת ומדינה, גיור). אם ש"ס כמעט ולא קטנה, הרי זה משום שמאגרי המצוקה של האוכלוסיה בארץ הם בלתי נדלים – עוד ועוד ישראלים מצטרפים אליהם. האלקטורט של ש"ס ו"ישראל ביתנו" הוא אינדקס מהימן של הקצנת הקפיטליזם הישראלי.

4. 51% מהערבים הצביעו לחד"ש, בל"ד ומרצ – שלוש המפלגות הנאורות בכנסת (לא, זאת לא מחמאה גדולה; מפלגות נאורות לעתים קרובות מתנהלות באופן לא נאור. הכל יחסי). בקושי 4.5% מהיהודים הצביעו למפלגות האלה. אפשרות אחת: באופן יחסי, על כל עשרה ערבים נאורים, יש יהודי נאור אחד בלבד. אפשרות שניה: יש יותר נאורים יהודים, אבל מאחורי הפרגוד, נאורותם נושרת כמו עלים בשלכת.

5. כל ההערות האלה הן שוליות לחלוטין. שעשוע נחמד לשיחות סלון, לא יותר. המשמעות האמיתית של "שמאל" בפוליטיקה המפלגתית נשחקה עד שהתרוקנה לגמרי. למעט חד"ש, מפלגת שמאל אמיתית, אין שמאל מפלגתי בארץ. יש כוחות נאורים במרצ ובבל"ד, ופה ושם חברי כנסת פעלתניים (מלכיאור, האבידה הגדולה של הבחירות), וזהו. כלומר, 110 מנדטים של הימין, ובערך 10 של השמאל. שמאל בלי מרכאות.

6. לא שמחה וששון, אבל גם לא סיבה לתלוש שערות בייאוש. מי שנתקף דיכאון מהיעדר הייצוג של השמאל בכנסת תולה תקוות לא ריאליות בפוליטיקה המפלגתית. לשמאל האמיתי בארץ יש לא מעט ערוצי ביטוי ופעולה – ארגוני עובדים, עמותות, ארגוני זכויות אדם, לובי פמיניסטי ולובי הומו-לסבי, קליניקות משפטיות, ואפילו שניים וחצי בלוגרים – והוא לא זקוק לגושפנקא מפלגתית. מי שרואה בייצוג המפלגתי את חזות הכל שבוי בתפיסה של נתינת, וצריך מהר להחליף אותה בתפיסה של אזרחות. אנחנו לא נתינים של המפלגה, והתפוגגותן של מרצ או העבודה מעידות, בראש ובראשונה, על אוזלת ידן, לא עלינו. היו זמנים שהמפלגה היתה חקוקה בתעודת הזהות הנפשית של כל ישראלי – היא היתה הבית, המורשת והמסורת. לא עוד. מפלגה היא כלי להגשמת יעדים פוליטיים (שלך כמו של העסקנים שבה); אם היא חדלה מלשרת את יעדיה – מקומה בפח.

7. עד שלשמאל האמיתי יהיה יצוג ב"שמאל" המפלגתי, יעברו שנים רבות. בינתיים משתרעת ביניהם דרך ארוכה. מי שצריך לשנס מותניו ולפסוע בה, באומץ, הן המפלגות, לא ארגוני השמאל האמיתי. מצביעי העבודה ומרצ שערקו לקדימה היו דבקים במפלגותיהם אילו האמינו באמת שהן משרתות את ערכי השמאל. הן לא שירתו, ולכן העריקה לקדימה לא היתה כרוכה בוויתור ממשי (מעבר לכאב הלב הסנטימנטלי). טוב יעשו המפלגות הללו אם יתחילו לשרת את קהלן האמיתי. בתור התחלה, לא יזיק להגיד את האמת בפנים ולהעיף לכל הרוחות את האיש ש"אומר את האמת בפנים", הפעם ללא כרטיס חזרה. וגם אם לא יעיפו אותו, לא נורא. אנחנו, השמאל האמיתי, לא מחכים להם. נתחיל את התיקון בלעדיהם. הצעת סטיקר לבחירות הבאות: דב חנין זועבי.

הסיפור שאנו כולאים בו (תגובה לגרוסמן)

דוד גרוסמן יודע היטב את הנפש הישראלית, וכבר נבר בה לא מעט פעמים, בספרים ובמאמרים. גם במלחמת לבנון השניה וגם במתקפה על עזה, הוא נשא קולו להפסקת הפעולה לאחר השגת היעדים הראשוניים. מבין שלושת הטנורים של הספרות העברית (עוז-יהושע-גרוסמן), ניתן לומר שהוא הסמן השמאלי. להבדיל משני האחרים, גרוסמן יכול לזקוף לזכותו שני חיבורים בלתי נשכחים על אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים". בהם הוכחה יכולתו הנדירה להקשיב, ולא רק להטיף לשכנינו.

ובכל זאת, גרוסמן הוא איש הנפש והמלים, לא איש הפוליטיקה. ולכן, כשהוא מתבטא בעניינים פוליטיים, אין חובה להניח מראש ששיקול דעתו בהם עמוק או מחייב יותר מזה של כל אזרח אחר. וזאת יש לומר על אף אותו ענן ידיעה מרה שמרחף מעל גרוסמן מאז אותו 12 באוגוסט הארור, לפני שנתיים וחצי; ענן שמלווה אותו בביתו ובצאתו ובכל הופעה ציבורית שלו, ושריחף גם מעל ראשו של העורך הראשי של "הארץ", מן הסתם, כאשר פינה לגרוסמן היום את אזור הכותרת הראשית בעיתון לשאת את דברו.

אני מניח שגרוסמן עצמו לא היה רוצה שכל מילה שיוצאת מפיו תישפט בפריזמת האסון הפרטי שלו, ממש כפי שלא היה רוצה שהתקבלות הרומן "אשה בורחת מבשורה" תהיה מושפעת מאותו אסון. לגבי הרומן, אין ספק שהמציאות גברה על הכל, ולא ניתן להפריד בין השניים. אבל האמירות הפוליטיות של גרוסמן, דווקא משום המשקל והמעמד המיוחד שהן זוכות לו בשנתיים וחצי האחרונות – אותן ניתן לבחון לגופן.

את המחלוקת שלי עם גרוסמן ניתן לסכם כבר בכותרת המאמר שלו: הסיפור שאנו כלואים בו. הנה הטעות, האשליה וההתפנקות במשפט אחד. לא, גרוסמן, הסיפור שלנו עם עזה והפלסטינים הוא בדיוק הפוך; הוא הסיפור שאנו כולאים בו.

בניתוח של גרוסמן, הישראלים והפלסטינים מצויים על אותו מישור של אחריות, או אולי, חוסר אחריות; שני ילדים רגשנים, משולחי רסן, שרק מכים ומכאיבים זה לזה, בלי לחשוב לרגע מה יקרה אחרי המהלומה הבאה. המאמר פותח בתיאור סימטרי של העימות: "כמו צמדי השועלים בסיפור התנ"כי של שמשון, הקשורים זה לזה בזנבם ובתווך לפיד בוער, כך אנו והפלסטינים גוררים איתנו זה את זה – על אף פערי הכוחות, וגם כשאנחנו מתאמצים מאד להינתק זה מזה".

ובכן, מה תפקידו של הסייג הזה – "על אף פערי הכוחות"? האם גרוסמן מבין אותו לאשורו? מיהו השמשון שקשר כאן את זנבות השועלים? אולי זהו אחד השועלים בעצמו? הרי גרוסמן עצמו כבר חידד את האנלוגיה בין שמשון המקראי לישראל המודרנית בחיבור אחר. ומה פירוש "מתאמצים מאד להינתק זה מזה"? כולי תקווה שגרוסמן לא מעד כאן לקלישאת "ההתנתקות מעזה", המוכיחה, לכאורה, את מאמצנו להינתק. שהרי כל מי שיודע קצת מעבר למה שמלעיטים אותנו הפוליטיקאים יודע שההתנתקות היתה מעבר מכיבוש ישיר לכיבוש עקיף, ובמידה רבה הרעה את מצב הפלסטינים, משום שהביאה לעולם את גזירת המצור. הסיפור שאנו כולאים בו. אותם.

גרוסמן צודק כשהוא אומר שאין לפטור את הפלסטינים מאחריות להסלמה האלימה בסכסוך. נכון, החמאס הורג אזרחים חפים מפשע. זהו טרור מתועב. אבל גם ממשלת ישראל הורגת אזרחים חפים מפשע. ליתר דיוק, בשתי המלחמות שיזמה, קבעה ממשלת אולמרט שיא של ברוטליות, והרגה כ-1,500 אזרחים חפים מפשע (בלבנון ובעזה). גם זה טרור מתועב, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול ממה שממשלת החמאס חוללה. עובדות פשוטות כאלה הולכות לאיבוד בנפתולי ההרהור הגרוסמני על מדינה ש"היתה זקוקה עד מאד להאמין שעזה תרפא בה את מחלת לבנון", ועל "ההבנה שההרס שאנו יכולים לגרום זה לזה, כל עם בדרכו, הוא כה עצום ומשחית, וכה חסר תכלית, שאם ניכנע לו ולהגיונו, הוא ישמיד לבסוף את כולנו".

לא, גרוסמן; לבנון לא היתה מחלה אלא הפעלה מכוונת ושיטתית של מכונת מלחמה אדירה נגד תשתיות ואזרחים רק מפני שטרוריסטים שכנו בקרבתם. ולא, אין שום דמיון בין ההרס שישראל מסוגלת להשית על הפלסטינים לבין הנזק שהם מסוגלים להסב לה. מי שיכול להשמיד, פיסית, את השני, זה אנחנו אותם, לא הם אותנו. לא ניתן להשמיד עם, עיר או אפילו שכונה, עם טילי קסאם וגראד; אבל בהחלט ניתן למחוק שכונות וערים שלמות עם פצצות של טון וטורי טנקים. וזה גם נעשה בשבועות האחרונים. ולבסוף, אין אנו "נכנעים להרס ולהגיונו", אלא יוזמים אותו, משתבחים בו, מתכננים אותו לפרטי פרטים, שוקלים לכאן ולכאן, מוחקים באיקס אדום בלוק מגורים על מפה ואז נותנים פקודת "שגר!" למטוס, הופכים את ההרס לתעשיה ואת מחנות הפליטים לגלי חורבות.

לא שועלים שזנבם הובער, לא חולים תחת היפנוזה, לא כלואים בסיפור. אקטיבים, לא פסיבים; סוכנים של חורבן.

ולבסוף, גרוסמן מפציר בישראלים, שוב ושוב, "לדבר עם הפלסטינים". רק לדבר, לזנוח את דרך הכוח, "לנסח בתוך המציאות האטומה והחירשת את אפשרות הדיבור עצמה". כל זה נכון, כמובן, אבל נשמע קצת מיושן, כמו קריאה נרגשת בכנס ההקמה של "שלום עכשיו" אי שם בשנות ה-70'. אנחנו מדברים, גרוסמן, מדברים כבר קרוב ל-30 שנה. תחילה באופן מחתרתי, אחר כך בגלוי, משלחות ושרי חוץ, טקסים רבי רושם וחיוכים בוהקי שיניים למצלמות על דשא הבית הלבן, שיחות אישיות, גלויות או חסויות; נציגים רשמיים או חצי-רשמיים. מסמכי הבנות, מפות דרכים, הסכמי ביניים. תסתכל על ההסטוריה העכשווית של הסכסוך, גרוסמן, ותיווכח: כמעט לא היה בה דבר זולת דיבורים (על רקע היריות).

לא, הגיע הזמן לא רק לדבר, אלא בעיקר לוותר. לוותר על חזון הארץ השלמה, לוותר על היומרה לדעת מה טוב לפלסטינים יותר מהם, לוותר על הצורך לשלוט בהם ובמה שהם עושים, לוותר על עצות הגנרלים ומראש, ובעיקר לוותר על החד-צדדיות: של הדיבור, של הנסיגה, של תנאי השלום. לישראל יש עוד הרבה מה לוותר לפני שיהיה לה על מה לדבר. ואז, אולי, רק אז, לא יהיו כולאים וכלואים בסיפור הזה. וסוף סוף לא יהיה סיפור, לא שלנו ולא שלהם, יהיו רק חיים ראויים לחיותם.