"החקירה הפריכה לחלוטין את ההאשמות": כל השאלות הפתוחות על הטבח בשכונת זיתון

לפני הכל, ברכות לאל"מ אילן מלכא, בקרוב תא"ל, על ניקויו המוחלט מאחריות פלילית כלשהי למותם של 21 בני משפחת סמוני במבצע "עופרת יצוקה". סגירת התיק אומנם לא נחתה כרעם ביום בהיר; כבר בנובמבר 2011 נודע שזו תהיה תוצאת ה"חקירה" נגד מלכא (המרכאות יובנו בהמשך), אבל עכשיו זה רשמי, וחשוב מכך, העיכוב האכזרי הזה בקידומו של המח"ט המוערך אל דרגת התא"ל הסתיים.

נותר עוד העניין הפעוט הזה – מי לעזאזל היה אחראי למותם המיותר של בני משפחת סמוני, אם לא מפקד היחידה שפשטה על שכונתם? עניין פעוט ושולי, הפירורים שמסולקים משולחן העריכה של העיתונים והופכים לבשר והלחם של הבלוגים.

29 מבני משפחת סמוני המורחבת נהרגו באירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר, 2009. תשעה מתוכם היו ילדים, בגילאים חצי שנה עד 16. 21 מן ההרוגים שהו בבית ואיל סמוני, אליו פינה אותם הצבא מבתיהם. פגז ושני טילים שנחתו על הבית הרגו אותם ופצעו עוד כ-30 איש.

לאירוע המזעזע הזה יש לי יחס מיוחד. במשך מספר שבועות, גם לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה", לא דיווח אף כלי תקשורת ישראלי (זולת דיווח תמציתי ב-ynet) על הטבח בזיתון. עיתונאים ישראלים, כזכור, לא הורשו (ועדיין אינם מורשים) להיכנס לעזה. הבלוג הזה היה המקור הראשון ברשת העברית שהביא את הסיפור המלא של הטבח (ב-1 לפברואר 2009), בהסתמך על מקורות זרים (ראו גם איזכור מוקדם יותר אצל איל ניב). זמן קצר לאחר מכן החלו לזרום עוד ועוד עדויות, בעיקר דרך שני צינורות: תחקירי "בצלם" וכתבות של עמירה הס ב"הארץ". התמונה התעבתה בעוד ועוד פרטים, אך קווי המתאר הבסיסיים שלה לא השתנו כמעט מן הדיווח הראשוני בבלוג הזה. אי-דיוק בולט אחד היה במספר ההרוגים שנקבתי, שהיה גבוה מן המספר האמיתי, ככל הנראה בשל החיפזון והאי-בהירות בזיהוי הגופות בשכונת זיתון.

עם סגירת תיק החקירה נגד אל"מ מלכא, פירסם הפרקליט הצבאי הראשי את מסקנותיו, והעביר גם מכתב מסכם לארגונים "בצלם" ו"המרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שפניותיהם בנוגע לאירועי זיתון התניעו את הליך החקירה הפנימית בצה"ל. שני המסמכים האלה לא עומדים בשום הגדרה של "תשובה עניינית" לשאלות שהועלו: מדובר בטקסטים הצהרתיים, לקוניים, ריקים מכל תוכן עובדתי. העובדה שהפצ"ר מזלזל באופן בוטה כל כך בחובתו לספק הסברים משכנעים לחשדות מוצקים מאד בדבר פשעי מלחמה שצה"ל ביצע יכולה ללמד דבר אחד בלבד: חקירת מצ"ח שנפתחה בפרשת הטבח בזיתון היתה משחק מכור מלכתחילה, הצגה של ביקורת ועשיית צדק שנועדה בעיקר לעיניים זרות, ל"גולדסטונים" למיניהם.

זאת טענה חמורה, והפוסט הנוכחי הוא מאמץ מרוכז לבסס אותה.

השתלשלות האירועים

בלילה שבין ה-3 בינואר 2009 (יום שבת) לבין ה-4 בינואר, מיד לאחר הפלישה הקרקעית לעזה, השתלט כוח מחטיבת גבעתי על שכונת זיתון שבדרום עזה. מעדויות תושבים וחיילים עולה שהצבא השתלט על לפחות 6 בתים של משפחת סמוני המורחבת, המתגוררת בשכונה.

תקרית 1: 4 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן)
בביתו של עטייה סמוני (47) התרכזו 19 נפשות להעביר את הלילה. בשעה 5:30 רואים בני המשפחה שביתו הסמוך של טלאל, אחיו של עטייה, עולה באש כתוצאה מהפגזות צה"ל. כמה מהם יוצאים לכבות את השריפה. הם נתקלים בחיילים שלוקחים מהם את הטלפונים הניידים, עורכים עליהם חיפוש, ופוקדים עליהם לחזור אל ביתם. המשמעות היא שהחיילים ידעו מי נמצא בבית עטייה וגם ידעו שהשוכנים בו אינם חמושים שמסתתרים מפניהם.

בשעה 7:20 בבוקר, אחרי שנשמעים פיצוץ וירי מבחוץ, חיילים פורצים את הדלת וקוראים מבחוץ לבעל הבית לצאת. עטייה יורד ויוצא בידיים מורמות. מטח כדורים שנורה בידי קבוצת חיילים, ממרחק של 3-4 מטרים, הורג אותו במקום. בנו פרג' רואה את זה מהקומה השניה. החיילים ממשיכים לירות בתוך הבית, פוצעים נשים וילדים, ועולים לקומה השניה, שם הם יורים גם בילד אחמד, בן 4, שהיה בזרועות פרג'. אחמד מדמם למוות כל אותו יום, כיוון שהצבא אינו מתיר לצלב האדום ולסהר האדום להיכנס למתחם. לפנות בוקר של יום שני, כמעט 12 שעות אחרי פציעתו, אחמד הילד מת.



תקרית 2: 4 בינואר, בוקר (מקור: כאן)
ב-10 בבוקר חיילים מובילים את משפחת רשאד סמוני לבית טלאל, אחיו. בנו של רשאד, וליד (17), נבהל ובורח. החיילים יורים בו והורגים אותו. זמן קצר לאחר מכן הופך הצבא את בית טלאל לעמדה צבאית, ומפנה את כל יושביו אל ביתו של ואיל סמוני, מחסן בטון ששטחו 200 מ"ר.

בבית ואיל סמוני מתכנסים כ-100 איש, שהצבא פינה מבתי המשפחה שהפכו לעמדות צבאיות. סלאח סמוני סיפר כיצד דיבר עם חיילים שפגש בשכונה; אחד הקצינים הבטיח לו שלא יהיה ירי. כיוון שכל המשפחות התרכזו במחסן בהוראת הצבא ובליווי חיילים, אין שום ספק שנוכחותם במבנה היתה ידועה לצבא.

בבית ואיל אין מזון או שתיה. במהלך היום יוצאים מהבית כמה גברים לאסוף קרשים לאפיית פיתות. החיילים צופים בהם.

תקרית 3: 5 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן)
הרעב והצמא בקרב 100 בני סמוני גוברים. ב-6 בבוקר יוצאים אישה וילד להביא מים מהבאר בג'ריקנים; החיילים צופים בהם.

ישנם עדיין בני משפחה שנשארו בפחונים בשכונה. קצת אחרי 6 בבוקר יוצאים ארבעה גברים מבית ואיל, לקרוא לבני המשפחה הנותרים שיצטרפו אליהם, מתוך מחשבה שמחסן הבטון הוא המקום הבטוח ביותר בשכונה. הם ניגשים לצריף סמוך, מרחק 80 מ' מעמדת צה"ל, לפרק ממנו קרשי עץ להסקת מדורה. תוך דקות ספורות נורה לעברם פגז; מוחמד אברהים מת מיד, סלאח ואיל ואיאד נפצעים.

תקרית 4: 5 בינואר, בוקר (אותן עדויות)
הפצועים חוזרים אל תוך הבית, וכשהנשים מתחילות לחבוש אותם, נוחתים שני טילים (ששוגרו ממסוק קרב, כך יתברר מאוחר יותר) על גג המחסן. השעה היתה 6 וחצי בבוקר. 20 איש נהרגים מההפגזה הזאת, 30 נפצעים. העדויות מן התופת הזאת מזעזעות: ילדים מגלים את גופות הוריהם ומטלטלים אותן שוב שוב, להעירן; חלקי גופות מפוזרים בכל מקום. אמל בת ה-9, שראתה יום קודם לכן את אביה עטייה נורה למוות מטווח קצר בידי חיילים, סופגת רסיסים בראשה.

בין ההרוגים גם תאופיק סמוני. אשתו מייסא (19) נמלטת מן המחסן ההרוס עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם הגיס שלה מוסא. היא מגיעה לבית אסעד סמוני, שחיילים שומרים בתוכו על קבוצת גברים פלסטינים כפותים, ומקבלת מהם עזרה ראשונה. החיילים מפרידים ממנה את מוסא, כופתים אותו, קושרים את עיניו ומצרפים אותו ליתר הגברים הקשורים. החיילים משחררים את מייסא והתינוקת ואומרים לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. היא מבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי".

צה"ל לא מאפשר לצוותי הצלה להיכנס לשכונה. על כן נותרים הפצועים לדמם, חלקם עדיין קבורים בהריסות של בית ואיל. רק ביום רביעי, ה-7 בינואר, יותר מ-48 שעות אחרי הפגזת הבית, מצליחים אנשי הצלב האדום להגיע לבית ואיל. הם מגלים בהריסות ארבעה ילדים, חיים אך תשושים ומורעבים, צמודים לגופות הוריהם.

תקרית 5: 5 בינואר, צהריים (עדות: כאןכאן)
חלק מניצולי בית ואיל יוצאים מן השכונה בשיירה לעבר רחוב סלאח א-דין, בהם גם גברים שהוחזקו כפותים בבית אסעד. הגברים משוחררים אבל הצבא לא פותח את אזיקיהם. הם מונחים להניף ידיים מעלה ולשאת סמרטוט לבן. אחד מהם הוא איאד סמוני. בדרך מצלצל טלפון נייד של בן דודו של איאד. איאד מושיט את ידיו האזוקות לכיסו של הבן דוד כדי לשלוף את הטלפון – ואז סופג ירייה ברגליו מצלף של צה"ל שנמצא על אחד הגגות. עוד ירייה מרסקת את רגלו השנייה. הצבא לא מאפשר לבני המשפחה לפנות אותו ומונע כניסת אמבולנסים לרחוב סלאח א-דין. איאד מדמם למוות במשך 3 ימים. צוות הסהר האדום אוסף את גופתו, עדיין אזוקת ידיים.

חשבון ההרוגים ממשפחת סמוני: 5 בתקריות שקדמו להפגזת בית ואיל, 21 בהפגזת הבית, ועוד 3 שנהרגו באירועים מאוחרים יותר. בסך הכל – 29.

חקירת אל"מ אילן מלכא (מקורות: כאן, כאן, כאן, כאן)

בעקבות פניות של ארגוני זכויות אדם לאחר מבצע "עופרת יצוקה", הוקם צוות חקירה חקירה ראשוני לאירוע; הצוות לא מצא פגם בהתנהלות הצבא בשכונת זיתון. צוות שני שהוקם בנובמבר 2009, בעקבות דו"ח גולדסטון, המליץ על פתיחת חקירת מצ"ח. ביוני 2010 (שנה וחצי אחרי האירועים המדוברים) נפתחה חקירת מצ"ח נגד אל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי בזמן המבצע ומי שנתן את הפקודה להפגיז את בית ואיל סמוני, בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש. במהלך החקירה התברר שקצינים בחיל האוויר הזהירו את מלכא שעלולים להיות אזרחים במקום.

מעט מאד פרטים מחקירת מלכא חילחלו לתקשורת. ככל הנראה ההחלטה של מלכא התקבלה בעקבות יציאתם של ארבעת הגברים מבית ואיל בבוקר ה-5 בינואר (ראו תקרית 3 למעלה). מזל"ט שצילם אותם מלמעלה העביר את התמונות לחמ"ל גבעתי, וככל הנראה קרשי העץ פורשו כטילי אר-פי-ג'י. הגברים סומנו כחולית מחבלים, פגז נורה לעברם, והמח"ט מלכא מורה לשגר שני טילים מן האוויר אל בית ואיל, שלתוכו הם נמלטו. גילויים מאוחרים מחקירת מצ"ח העלו שגם לאחר שניצולים החלו לצאת מן הבית, הורה מלכא על שיגור טיל נוסף לעברם, אך הירי הזה נמנע בהתערבות קציני חיל אוויר, שזיהו ילדים ביניהם. החלטתו זו האחרונה (שלא התממשה) ולא ההחלטה שקדמה לה (ואשר הובילה להרג 21 אזרחים) היא זו שהפצ"ר מצא שגויה, ובגינה עיכב את קידומו במשך 3 שנים.

החלטת הפצ"ר: חורים על גבי חורים

כפי שניתן לראות מן התמצית שהובאה כאן, שרשרת האירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר תועדה בפירוט בידי גורמים שונים (עיתונאים וארגוני זכויות אדם), על בסיס עדויות ממקורות שונים (בני משפחת סמוני, חיילי גבעתי, אנשי כוחות הצלה); חלק ניכר מן העדויות נגבה בימים שלאחר הטבח, כשזכרון העדים עוד היה טרי. שאלות מפורטות בדבר האירועים הללו הוגשו לצה"ל בידי עיתונאים וארגונים, אולם רק לאחר פרסום דו"ח גולדסטון הוחלט לפתוח בחקירת מצ"ח.

החקירה החלה רק ביוני 2010, כשנה וחצי לאחר האירועים. ככל הידוע, מצ"ח לא חקרה אף עד פלסטיני והגבילה עצמה לחקירת חיילים וקצינים שהיו מעורבים באירוע. כאמור, צה"ל שיחרר פרטים כלליים בלבד מתוכן החקירה. מה שניצב לפנינו הוא המסקנות הסופיות – הזיכוי הגורף שפירסם הפצ"ר השבוע.

וזו לשון ההודעה שפורסמה:

"בחוות דעתו שניתנה לאחרונה, מצא הפצ"ר, בראש ובראשונה, כי החקירה הפריכה לחלוטין את ההאשמות החמורות שהוטחו בצה"ל על-ידי גורמים שונים, לפיהן התקיפות שבוצעו כוונו במודע ובמישרין נגד אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, או שנעשו מתוך פזיזות או קלות דעת ביחס לאפשרות שאזרחים כאמור ייפגעו כתוצאה מתקיפות אלה. בתוך כך, גם לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף. משכך, נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית.

כן מצא הפצ"ר, כי באירוע נשוא התלונות בו נפגעו אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, כלל הגורמים המעורבים – ובראשם המח"ט – אף לא נהגו ברשלנות בנסיבות העניין, באופן המקים להם אחריות בפלילים. הגם שחלק מן ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע היו מוטעות, ומצופה היה ממנו שינהג באופן שונה, הפצ"ר מצא כי החלטות אלה לא חרגו ממתחם שיקול הדעת של "מפקד צבאי סביר" בנסיבות דומות.

בהקשר זה הדגיש הפצ"ר, כי הנסיבות המבצעיות של מבצע "עופרת יצוקה" בכלל, אשר התנהל ברובו בסביבה עירונית מאוכלסת בצפיפות, ובפרט של האירוע שבמוקד חוות הדעת, אשר קדם לו ירי RPG לעבר כוחות צה"ל ששהו באזור, השליכו על האופן שבו נבחנו ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע. ככל שהאינטנסיביות של הסיטואציה הלחימתית רבה יותר, וככל שהאתגרים המבצעיים שהיא מציבה והסיכונים הכרוכים בה לכוחותינו משמעותיים יותר, כך מתחם שיקול הדעת של "המפקד הצבאי הסביר" הפועל בנסיבות אלה רחב יותר."

זה כל מה שהיה לפצ"ר לומר בהתייחס לאירועים בזיתון. חייבים לומר שמדובר בתגובה מבזה בלקוניות שלה, תגובה שעצם סגנונה ההצהרתי, הלא-ענייני, החומק מפרטים, מעידה יותר מכל על האמינות המפוקפקת של החקירה שהיא מסכמת. בצה"ל כנראה מניחים (בצדק) שהציבור הישראלי לא יחטט ולא ישאל ולא יעיק יותר מדי. גורם הזמן גם הוא עושה את שלו. אף כי תוצאות החקירה היו ידועות כבר בנובמבר 2011, הן פורסמו כמעט חצי שנה מאוחר יותר. אני מעז לנחש שהסחבת הזאת נועדה גם היא לגמד את ההד הציבורי של המסקנות.

ובכל זאת, מבחינה אובייקטיבית, הודעת הפצ"ר היא דוגמה ומופת איך אפשר להשתין על הציבור ולהמשיך לרחוץ בנקיון ידיך. אז בתור אחד שמשתינים עליו, אני מרשה לעצמי לשאול כמה שאלות ולהעלות כמה תהיות.

1. הודעת הפצ"ר מתעלמת לחלוטין מכל האירועים הקטלניים שאירעו לפני ואחרי הפגזת בית ואיל: תקריות (1), (2) ו-(5) למעלה. האם חיילי צה"ל רצחו מטווח קצר את עטיה סמוני ובנו אחמד בן ה-4? לפחות שלושה עדים העידו על כך. האם ירו למוות בוליד בן ה-17 רק מפני שנבהל וברח מהם? האם צלף של צה"ל ירה פעמיים באיאד סמוני, שצעד עם שיירת ניצולים, בזמן שידיו היו אזוקות?

בספטמבר 2009 נמסר שצה"ל "בודק" את נסיבות האירוע בבית עטייה סמוני. הבדיקה הזאת לא הובילה לשום חקירה, אף כי מעל האירוע, כפי שגולל בעדויות, מתנוססים עשרה דגלים שחורים לפחות. מדוע צה"ל לא מצא לנכון לחקור? ניחוש שלי: כי גולדסטון לא לחץ. במנטליות של ההנהגה הישראלית, תשובות צריך לתת לגויים (וגם אז, תחת לחץ ואיומים), אבל לא לציבור הישראלי עצמו.


אמל סמוני היתה בת 9 כשראתה את אביה עטייה נורה למוות בידי חיילי צה"ל שפרצו לביתה, ב-4 לינואר 2009. גם אחיה אחמד בן ה-4 נפצע מהירי ומת מפצעיו. מאוחר יותר נמלטה לבית ואיל, שהופגז למחרת ובו נהרגו 21 מבני משפחתה. היא שרדה בין הגופות במשך יומיים, עם 7 רסיסים בראשה, עד שחולצה. צילום: אווה בארטלט


2. מדוע צה"ל מנע מכוחות הצלה להיכנס לשכונה זמן כה רב (כ-48 שעות) לאחר הפגזת הבית – זמן שככל הידוע לא אירעו בו כל חילופי ירי באזור? מדוע לא איפשר אפילו לבני משפחתו של איאד סמוני, שנורה בידי צלף, לקחת אותו איתם לבית חולים, ובכך גזר את גורלו למות מאובדן דם?

האם צבא שפוגע, הורג ופוצע אזרחים, יודע על כך בזמן אמיתי, נמצא בקרבתם המיידית אבל אינו מאפשר לכוחות הצלה להגיע אליהם – אינו חייב לפחות להגיש להם עזרה ראשונה בעצמו? ממתי הפכה גסיסה  של אזרחים באזורי עימות ליעד צבאי? מי יודע כמה פצועים נקברו בהריסות בית ואיל ודיממו שם למוות במשך יומיים. במרחק של פחות מ-100 מטרים מהם ישבו חיילים בעמדה צבאית. החיילים צפו בשיירת הניצולים יוצאת מן הבית, הבינו שיש שם עוד הרבה הרוגים ופצועים – ולא נקפו אצבע.

מי הם החיילים האלה? מי הוא מפקדם?

3. טענתו החוזרת ונשנית של אל"מ אילן מלכא, כי לא ידע על הימצאות אזרחים בבית ואיל – אינה עומדת במבחן ההיגיון. נחזור שנית: הסיבה היחידה שקרוב ל-100 אזרחים התכנסו במחסן הזה, ללא מזון ומים, היתה שחיילי גבעתי פינו אותם מבתיהם (כדי להפוך אותם לעמדות צבאיות). הפצ"ר קובע: "לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף". לא נמצא? מישהו חיפש בכלל? מישהו ניסה לאתר את הפלסטינים שדיברו בעברית עם הקצינים שפינו אותם?

נראה לך הגיוני, אדוני הפצ"ר, ש-100 איש, כולל זקנים נשים וילדים, יעזבו את בתיהם, יתרכזו במחסן בטון ללא כל תשתית מים וחשמל, ללא מיטות או ריהוט, ללא מזון – מרצונם החופשי? זה הסיפור שאתה מנסה למכור לנו?

סאלח סמוני דיבר עם קצין בשכונה בבוקר ה-4 בינואר. בפקודת הצבא, 35 איש ששהו בבית עטייה פונו לבית ואיל בצהרי אותו יום. במהלך היממה ששהו האנשים שם, עד להפגזה, יצאו ממנו כמה פעמים נשים וגברים להביא מים או עצים להסקה. החיילים בעמדות מסביב צפו בהם כל העת.

לא ידעת שיש שם אזרחים, אל"מ מלכא? כל החיילים שלך בשכונה ידעו ואתה לא?

4. מדוע רוכזו גברי השכונה בבית אסעד סמוני, והוחזקו שם שעות ארוכות, תחת שמירה, כשהם כפותים ועיניהם מכוסות? מדובר באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה, גם לפי צה"ל. על פי עדותה של מיסא סמוני, החיילים אמרו לה שהם מחזיקים בגברים למקרה שהחמאס יגיע. במלים פשוטות: צה"ל השתמש בשבויים אזרחיים כמגן אנושי. מדוע אין בהודעת הפצ"ר שום התייחסות לכך?

5. הפצ"ר כותב: "נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית." המשפט הזה מנוסח בערמומיות. חזקה על הפרקליטות הצבאית שהיא מכירה את הפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (1977). סעיף 51 מגדיר כל התקפה חסרת אבחנה כפשע מלחמה – בלי להכיר כלל בנחיצותה של מחשבה פלילית. הנה לשון החוק: "בין השאר, ההתקפות מהסוגים שלהלן תחשבנה כחסרות הבחנה: (א) התקפה על-ידי הפצצה בכל שיטה או אמצעי, המתייחסת למספר מטרות צבאיות נפרדות ומובחנות באופו ברור והממוקמות בעיר, עיירה, כפר או אזור אחר המכיל ריכוז דומה של אזרחים או אובייקטים אזרחיים, כאל מטרה צבאית יחידה; וכן (ב) התקפה שניתו לצפות כי תגרוס לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים,  נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי."

במלים פשוטות: דין ידיעה מראש כדין כוונה. מי שיכול לצפות בוודאות פגיעה לא-מידתית באזרחים, ואינו נמנע ממנה, נושא באחריות בדיוק כמו מי שהתכוון לפגוע באזרחים. במשפט הפלילי העקרון הטבעי הזה מוכר כ"הלכת הצפיות". בהקשר הפוליטי והמוסרי, העקרון הזה שומט את הקרקע מתחת לסיסמה הישראלית החבוטה "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא". מי שלא סופר אזרחים הוא טרוריסט, נקודה.

אפשר אולי שהפצ"ר התכוון שלא בוצעו פשעי מלחמה מן הסוג שנדרשת בהם מחשבה פלילית (אבל אולי כן מסוג אחר?). אם כך, מדובר בניסוח פתלתל ומטעה. ובכל מקרה, באף אחת מן הפניות של העיתונאים וארגוני זכויות האדם לצה"ל, בבקשה לחקור את אירועי זיתון, לא נרמז שהטבח היה מכוון. הפצ"ר מתפלמס עם "straw man" על מנת להסיט את תשומת הלב; הוא מפטפט על כוונות בשעה שפשעי מלחמה הם בראש ובראשונה מעשים.

6. מהו אותו "ירי RPG" מסתורי ש"אילץ" את אל"מ מלכא להגיב בשיגור פגז לחצר בית ואיל, ולאחריו שני טילים ממסוק? מי ירה את הטיל, ולעבר איזה כוח, ומתי זה קרה? האם נמצאו במתחם שרידי נשק שתומכים בגרסה הזאת? האם יש עדות כלשהי שהיה בכלל נשק בבית ואיל, שמישהו מבני משפחת סמוני היה מעורב בפעילות צבאית נגד צה"ל?

חקירת מצ"ח והודעת הפצ"ר מטשטשים מאד את הנקודה הזאת, שעליה ורק עליה נסמך כל הגיון ה"הדדיות" בפרשה. צה"ל כמובן לא רואה עצמו מחוייב להציג עדויות פומביות לגרסה שלו. כך זה תמיד; העדות לאמינותה היא עצם העובדה שהגרסה בקעה מגרונו של צה"ל. אבל ההתנהלות הזאת היא עזות-מצח (אם לדייק, עזות-מצ"ח): אלמלא הלחץ החיצוני, החקירה בכלל לא היתה נפתחת. מלכתחילה, צה"ל נדרש לתת הסברים לציבור, לא לעצמו. יואיל נא צה"ל ויתן איפא הסבר אמיתי – או שלא יטרח כלל להעמיד את ההצגה המגוחכת הזאת של "חקירת מצ"ח". אנחנו לא קהל בהצגה הזאת, אנחנו המפיקים.

לאור כל השאלות והתהיות שנותרו, יש להתייחס אל הודעת הפצ"ר כאל פעולת טיוח ותו לא. אפשר להשליך אותה לאשפה ולעבור הלאה.

מה בכל זאת עשה אל"מ מלכא?

מכלל העובדות הידועות, ניתן לשחזר את התרחיש הבא. ככל הנראה, היתה התראה אזורית על חולית RPG. "אזורית" משמעה – לא ממש ממוקדת, לא ממש אינפורמטיבית. כוח גבעתי ששלט בשכונת זיתון ריכז את ענפי משפחת סמוני השונים בבית ואיל. קצינים פיקחו על התהליך, ואין ספק שהמח"ט ידע זאת. מלכא ידע שבבית ואיל יש אזרחים רבים. אני לא חושב שהיתה לו כוונה להרוג אותם; כאמור, זאת שאלה משנית בעיני. כשיצאו ארבעת הגברים בבוקר ה-5 בינואר מן הבית והחלו לפרק קרשים מצריף עץ סמוך, לצורך הסקה, התקבלה תמונת מזל"ט בחמ"ל החטיבתי. מישהו פירש את התמונה כחולית שיגור של RPG. הזיהוי הזה גזר את גורל בית ואיל. מלכא, שידע על נוכחות אזרחים רבים בבית, הורה על שיגור פגז ושני טילים. כשמפקד ב"עופרת יצוקה" ראה מולו (מה שהוא תפס כ) כוח חמוש – הוא ירה, בלי שום מעצורים לנוכח אזרחים בסביבה. על תורת הלחימה החדשה הזאת, שזכתה לתיעוד פומבי, כתבתי כבר כאן (בחקירת מצ"ח אחרת, שדווחה בכתבה הזאת של "עובדה", מצוטטת עדות חייל במבצע: "אני זוכר משפט: "גם אם יש להם דגל לבן שכתוב עליו Peace , אתם יורים"). במובן הזה, פעולת מלכא היתה לגמרי נורמטיבית, כפי שאומנם ציינו קצינים בכירים שהתרעמו על פתיחת החקירה נגדו.

רשות הדיבור לעמירה הס:

"במהלך "עופרת יצוקה" נהרגו ונפצעו אזרחים רבים אחרים מירי מכלי טיס, בתהליך דומה: על סמך הפרשנות שנתנו לתצלומי מזל"ט במסכי החמ"לים. המקרים הרבים האלו, שמפורטים בדו"חות ארגוני זכויות האדם, יכולים להעיד על אחד מהשניים: או שתצלומי המזל"טים אינם מדויקים וברורים כפי שהם אמורים להיות וכפי שצה"ל הצרכן מתיימר שהם. או שהטכנולוגיה המתוחכמת הנחשבת "אובייקטיבית" ו"יודעת כל" סיפקה אליבי למפקדים כדי לתת מראש פרשנות מפלילה לכל פעילות אזרחית: ילדים משחקים על גג הם "תצפיתנים" שדינם להיירות, אנשים שניסו לדבר בטלפון עם קרוביהם הדאוגים הם "קשרי גדוד מחבלים", ומשפחות שיצאו מהבית אל הגינה כדי להאכיל את העזים – חוליות משגרי קסאמים.

בפרשת משפחת סמוני, האפשרות להצליב מידע טכנולוגי מתוחכם עם מידע אנושי מהשטח היתה ממש בהישג יד, כבר יממה לפני שהופיעה "חוליית האר-פי-ג'י" כביכול."

מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה?

אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים.

29 אזרחים, בהם 16 ילדים, נהרגו על לא עוול בכפם. אל"מ מלכא נושא באחריות ישירה למותם של 21 מהם ועקיפה למותם של היתר. עכשיו הוא "זכאי", והתופת שהתרחשה בשכונת זיתון נותרה מיותמת מאחריות. לעשרות הפצועים שנותרו ללא בתים, רק עם זכרונות זוועה – אין ממי לתבוע צדק. האם מישהו קיווה ברצינות שצה"ל ימצא את מח"ט גבעתי אחראי למותם?

הסימנים לכך שמדובר בחקירה לצורכי יחצ"נות בלבד הופיעו כבר מזמן. בפברואר 2011, בעיצומה של חקירת מצ"ח נגד מלכא, הוא מונה לעמוד בוועדה שתבחן את הוראות הפתיחה באש בגדה המערבית (לאור הריגתם של שני פלסטינים לא חמושים בידי כוחות צה"ל). לשון אחר: בידו האחת "חוקר" הצבא קצין בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש בגזרה א', ובידו השניה ממנה אותו לבחון את ההוראות האלה בגזרה ב'. כמו מישהו בשלילת רשיון על מהירות מופרזת שיעמוד בראש ועדה לבדיקה מחדש של מגבלת המהירות בכבישים. מי שמינה את מלכא לוועדה היה אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי; אותו אלוף שמתח ביקורת קשה על החקירה נגד מלכא. הנה לכם "מינהל תקין" בנוסח צה"לי.

סימן שני שמדובר במחזה אבסורד הגיע מהדלפה ישירה מחדר החקירות של מצ"ח. אחד המילואימניקים ששירתו תחת מלכא בחמ"ל החטיבתי, ואשר זומנו לתת עדות בחקירה, הקליט בסתר, ככל הנראה, את חילופי הדברים בינו לבין חוקר מצ"ח. בהקלטה הוא נשמע משיב לכל השאלות בתשובה מתריסה זהה: "אין לי מה להוסיף". כשהוא נשאל לבסוף מדוע אינו עונה לשאלות, הוא מסביר: "כל החקירה הזאת – בגידה בצה"ל, בגידה בחיילים, בגידה בציונות ובמדינת ישראל".

אין מה להתפלא. היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת, ומן הסתם לא היה בודד בגישתו זו. פרט מעניין במיוחד: בכתבה נחשפים הזימונים לחקירה שקיבלו החיילים. בראש הזימון מתנוסס בכותרת "דו"ח גולדסטון". כך, על מסמך רשמי, הצבא רומז לחייל: אתה נחקר לא בגלל שאנחנו חושבים שמשהו לא בסדר קרה, אלא בגלל שגולדסטון חשב כך, ולצערנו הוא דורש תשובות.

זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה.

לפני 3 וחצי חודשים ערך ארגון "בצלם" סיכום של חקירות צה"ל שנפתחו בעקבות עדויות ודיווחים על חשד לפשעי מלחמה ב"עופרת יצוקה". מתוך 20 מקרים שונים שהפנה "בצלם" לפרקליטות הצבאית, נפתחו תיקי חקירה ב-11. מתוך ה-11, 5 נסגרו ללא הליכים משפטיים, ב-4 לא התקבלה החלטה, בתיק אחד לא ברור כלל אם יש או אין חקירה עד היום, ובתיק בודד הואשם חייל ב"הריגת אלמוני", אך ההליכים בעניינו הוקפאו.

על מה הצבא כן העמיד לדין? שלושה כתבי אישום הוגשו בסך הכל בעקבות "עופרת יצוקה": חייל שגנב כרטיס אשראי מבית פלסטיני (7 וחצי חודשי מאסר); שני חיילים שהשתמשו בילד בן 9 כ"מגן אנושי" שיפתח עבורם תיקים שנחשדו כממולכדים (הורדה בדרגה ו-3 חודשי מאסר על תנאי); והאישום על "הריגת אלמוני", שעדיין לא מוצה.

כל החיילים האלה – מגבעתי. אחריותם הפלילית, הן מבחינת דרגתם והן מבחינת חומרת הפשע, מתגמדת בהשוואה לאחריותו הפלילית של המח"ט שלהם, אל"מ אילן מלכא, שהורה על הפגזת בית הומה נשים וילדים. הם לא זכו לסגירת התיק נגדם; הם בסך הכל חיילים, הוא "קצין מבטיח ומוכשר" שדרכו לקידום אצה לו. זהו שוב גמביט "והיה מחננו טהור".

מלבד שלושת כתבי האישום הללו (שרק אחד מהם הסתיים במאסר בפועל), הועמדו 6 קצינים נוספים לדין משמעתי בשלושה אירועים. אשר לאירועים בשכונת זיתון, הזעזוע הרציני היחידי שניכר בצה"ל היה בעקבות חשיפת הכתובות והנאצות הגזעניות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. כתובות בנוסח "ערבים צריכים למות" ו"עוד לא רווית דם" על קירות בתים שחזו בהרג המוני של ערבים הן אכן עניין לא אסתטי. מדובר צה"ל נמסר אז ש"לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".

* * *

הערה למגיבים מסוג מסוים: אם אתה מתנגד באופן עקרוני לחקירה של קציני צה"ל בעקבות מוות של פלסטינים ("בגידה בציונות", כהגדרת המילואימניק בכתבת ערוץ 10 שצוטטה לעיל); אם לדעתך צה"ל אינו כפוף לדיני המלחמה שבמשפט הבינלאומי; אם אתה חושב שהטרור של החמאס מצדיק כל פעולה של צה"ל שפוגעת באזרחים חפים מפשע; אם אתה חושב שבלוגרים כמוני צריכים להתעסק באלפי הקורבנות של אסד בסוריה ולא בזוטות כמו 21 פלסטינים שצה"ל הרג לשווא; אם הפרטים של אירועי זיתון באופן עקרוני לא מעניינים אותך – אם כך, אל תגיב.

אל תגיב, כי לא תהיה לי תשובה עבורך. אל תגיב, כי הפוסט הזה כולו נשען על הנחות שאתה חולק עליהן, אבל הפוסט עצמו אינו מנסה כלל להגן עליהן; יש דברים בסיסיים שאי אפשר להתחיל להצדיק כל פעם מחדש. אל תגיב, כי תגובה ברוח כזו תגרור את הדיון בהכרח למחוזות הטוקבקיאדה. אל תגיב, כי לפטור את כל העדויות והחומר שהובא כאן כ"לא רלבנטיים" לשאלה שבאמת מעניינת אותך (או "צריכה" לעניין אותי) – זה חוסר נימוס קיצוני.

* * *

[בלי קשר: בסוף השבוע פורסם שעיריית ירושלים חילקה 7 צווי הריסה לבתים פלסטיניים בשכונת אל-בוסתן בסילואן, שם מתוכנן לקום פרוייקט "גן המלך". זהו פרוייקט נישול גרנדיוזי, שכתבתי עליו לא מעט, שבשל פוטנציאל התבערה שלו הושם בהקפאה ממושכת. כעת נראה שמישהו בממשלה – ברקת לא היה מחליט על כך לבדו – הגיע למסקנה שהשעה בשלה לאינתפיאדה חדשה במזרח ירושלים].

יהל"ם: מיתוס בהתהוות

[פוסט ארוך]

נפתח בחידה. לפניכם שני קטעים העוסקים ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה. עליכם לקבוע איזה מהם לקוח מטקסט של דובר צה"ל ואיזה מכתבה עיתונאית.

"אין כמעט מבצע או פעילות משמעותית של צה"ל שבו היחידה הזאת לא נוטלת חלק משמעותי, לעיתים אף מכריע. החל בהשתלטות על אוניית המשט הטורקי מרמרה, עבור בהשתלטות על אוניית הנשק האיראני שיועד לחיזבאללה פרנקופ ומבצע עופרת יצוקה וכלה במבצעים חשאיים ומסווגים שייתכן שלעולם לא יותר לפרסמם. לא, לא מדובר בסיירת מטכ"ל. גם לא בשייטת 13 או ביחידת שלדג. מדובר ביחידת ההנדסה למשימות מיוחדות (יהל"ם)… הלוחמים בסיירת מתמחים בכל סוגי המיקוש והחבלה, עובדים בטיפול בשדות מוקשים ובפעילויות נוספות. אי אפשר להגיד יותר מזה. לא כולם יודעים לסתום את הפה", ציין הקצין… יהל"ם הפכה לזריזה יותר, מקצועית יותר ועם גמישות מחשבתית ויצירתית גבוהה יותר. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת בקרב המועמדים לגיוס, וכאמור, רמת המידור והחשאיות בה גבוהה."

"הלוחמים מקבלים ידע בחבלה, במיקוש, במטענים, בפצצות, במכניקה, בהנדסה, בכימיה ובאמצעים טכנולוגיים… האתגר הגדול הוא לתת להם במקביל רמת חיילות גבוהה. הלוחמים חייבים להיות מהשורה הראשונה בגלל שהם נמצאים בחזית הכוח, בשפיץ של החנית. התכונות שמחפשים אצל הלוחמים הן אומץ לב, קור רוח, התמצאות במרחב, חוש טכני, יצירתיות גבוהה… כך הפכה יהל"ם ליחידה מקצועית יותר, זריזה, עם גמישות מחשבתית ויצירתיות. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת מאד בקרב המועמדים לגיוס, ורמת המידור בה גבוהה".

התשובה לחידה – בסוף הפוסט.

הקמפיין של יהל"ם

בלי ספק, בשנתיים האחרונות יהל"ם עומדת במרכזו של מסע שיווק אגרסיבי בכלי התקשורת. החשיפה העצומה, ראיונות עם מפקדי היחידה, הפצת סרטונים מאימוני היחידה, כתבות תדמית רוטטות יראה במתכונת "כתבנו נלווה אל הלוחמים…" – מכל טוּב יחסי הציבור. מי שזוכר את הקמפיין התקשורתי בשנות ה-90' סביב יחידות המסתערבים לא יתקשה לזהות את אותם המאפיינים בדיוק: הגלוריפיקציה של הלוחמים, אבקת השוּ-שוּ שנזרית בנדיבות  (פני לוחמים מטושטשות וכו'), העצמת הנחשקות של היחידה על-ידי עצם ההדגשה שמדובר ביחידה נחשקת (טקטיקה פירסומאית בסיסית); הכל אותו דבר. רק היחידה התחלפה. יהל"ם זה הדבר החם הבא.

כאז כך כיום, הקמפיין הוא דו-ראשי ומכוון הן למטרות פנים והן למטרות חוץ, עניין שעוד נחזור אליו. ראשית, כמה מלים על היחידה.

יהל"ם היא יחידה מובחרת של חיל ההנדסה, שמפעילה חמש פלגות מבצעיות וסיירת. פלגת ס"פ (סילוק פצצות) מתמחה באיתור ופירוק מטעני חבלה, והטמנת מטענים לצורך פיצוץ ופריצה; פלגת סמו"ר (סליקים ומנהרות) שמתמחה בטיפול במנהרות, מצבורי נשק תת-קרקעיים וגם לחימה תת-קרקעית; פלגת הבזק, שמפתחת ומפעילה רובוטים צבאיים לאיתור ופירוק פצצות; פלגת מדרון מושלג, שאחראית על פיתוח והפעלת אמצעי פריצה, כולל במצבי שבי ובני ערובה; פלגת גבעול, שמתמחה בלוחמת אב"כ; וסיירת יעל, יחידת קומנדו שמתמחה במבצעי הנדסה מסווגים.

מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה" הפכו את יהל"ם ליחידה בעלת חשיבות מכרעת. ההתמודדות עם כוחות גרילה שמגיחים ונבלעים במערכת מנהרות מסועפת (בלבנון ובעזה), שמטמינים מטענים וממלכדים מבנים, יצרה צרכים מבצעיים חדשים. גם הפעולות הפחות סימפטיות של יהל"ם יצרו צרכים חדשים – נקרא להם צרכים קוסמטיים (שיפוץ תדמית). את כל הצרכים האלה צה"ל מייצא, כדרכו, אל כלי התקשורת; ואלה, כדרכם, מתגייסים בשמחה.

ככה נראה שיטפון תקשורתי, בתיזמור צה"לי מדוקדק:

אוקטובר 2005: כתבת תדמית נרחבת ב"מעריב", לרגל עשור להקמת יהל"ם. מילות המפתח: "לא את הכל אפשר לחשוף".

דצמבר 2008, ימים ספורים לפני "עופרת יצוקה": כתבה בערוץ 2, תיעוד של תרגיל מסכם ביהל"ם. הסרטון מגיע מצה"ל, אבל הכתב מעז להחדיר משפט ספקני בסיום: "הרי ערים תת-קרקעיות כבר ניצחו בעבר מלחמות – מסין ואפגניסטאן ועד ויטנאם".

ינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה": כתבת תדמית נרחבת ב"כל העיר", אחרי נפילתו בקרב של לוחם היחידה, אלכס משביצקי.  עיקר הכתבה – ציטוטים ממפקדי היחידה.

אפריל 2009: כתבה שותתת-דם ואדרנלין בערוץ 10. המילה האחרונה: "העימות הבא הוא רק עניין של זמן".

מרץ 2010: כתבה דרמטית, עתירת מוזיקה ואווירה אפלולית, בערוץ 1, לרגל תרגיל מסכם ביהל"ם.

ספטמבר 2010: כתבה מורעלת ב"ישראל היום" (הכותרת הבלתי נמנעת: "היהל"ם שבכתר"). ציטוט אופייני: "פלגה אחרת של יהל"ם היא פלגת סמו"ר, הלא היא "צוות המנהרות" המיתולוגי" (הדגשה שלי).

יוני 2011: כתבה ב-ynet על תוספת פלוגת מילואים לסמו"ר.

אוגוסט 2011: כתבה אינפורמטיבית למתגייס באתר פז"ם של מאקו, בנוסח דובר צה"ל, עם גרפיקה בצבא חאקי ושאר ירקות.

נובמבר 2011 : ראיון יחצ"נות עם מפקד יהל"ם ב"ואללה", במהלכו נחשף ה"אמולסה" – כלי להחדרת שרוול נפץ לתוך מנהרה ופיצוצה. מֶסר המפקד: "אני לא מוריד רגל מהגז וכדי שהאנשים שלי יישארו בפוקוס אני כל הזמן מייצר אווירת מלחמה".

דצמבר 2011: כתבה ב-ynet על פלגת סמו"ר ולוחמה תת-קרקעית.

מרץ 2012: מקבץ של שלוש כתבות תדמית מסונכרנות, באותו יום ממש (!), על התעצמות היחידה והעלאת רמת הכוננות והאימונים: ב"ואללה" (אמיר בוחבוט שוב מתלעלע בהתרגשות), בחדשות 10 וב"הארץ". שלוש הכתבות משדרות אותו סרטון שסיפק צה"ל.

יחסי ציבור בתפוצה כלל-ארצית

קריאה וצפייה רצופה בכל הכתבות האלה מעוררות תחושה עזה של בושה, שלא לומר גועל, לנוכח ההתרפסות המוחלטת של העיתונאים אל מול ההוד הצבאי. דיווח ענייני? לא אצלנו. הרהורי ביקורת? תשכחו מזה. אנחנו בעניין של יחסי ציבור לצבא. השאלה היחידה שנותרת לא מענה היא מדוע כלי התקשורת לא גובים מהצבא תשלום הולם עבור הקמפיין הזה (אני יודע, אני יודע; זאת עסקה דו-צדדית, כלי התקשורת מרוויחים דימוי פטריוטי וגם הוא מתורגם לשקלים מצלצלים).

מטרותיו של קמפיין יהל"ם, מבחינת הצבא, ברורות לגמרי. מדובר ביחידה צומחת ומתפתחת, שעומדת בחזית העימות החמוש בלבנון ובעזה. צריך לגייס כוח אדם איכותי ליחידה כזאת, ליצור לה דימוי נחשק בקרב המתגייסים; צריך ליצור אווירה ציבורית אוהדת שתתורגם גם לתמיכת הפוליטיקאים בתוספות תקציביות יעודיות (הפרופיל הטכנולוגי הגבוה של היחידה תובע הוצאות גבוהות במיוחד). כלפי חוץ, מדובר בלוחמה פסיכולוגית שמעבירה לחיזבאללה ולחמאס מסר ברור – יש לנו את כל האמצעים להתמודד עם המנהרות והמטענים שלכם (לכן מגוחכות כל כך התגובות המזועזעות של הקוראים בכתבות האלה – "למה חושפים את האמצעים האלה??" – קוראים שנאמנותם לבטחון שדה עולה כנראה על זו של דובר צה"ל). כמו שהחמאס משחרר לתקשורת סרטון מנהרות כל חודש-חודשיים, כך גם דובר צה"ל. ארגונים צבאיים בחברות מיליטריסטיות צריכים כל הזמן לפרנס את אש הסכסוך, והאש מצידה דורשת תמיכה ציבורית מתמדת, טיפוח עקבי של מסירות למולך הביטחון (אחרת איך נמשיך לשדוד את הקופה הציבורית למענו?).

אבל מה תפקיד התקשורת בכל זה? לדברר ולהתעלף בלב הולם? האם מוגזם לצפות מעיתונאים לסקר בטון קצת יותר ענייני את החידושים האחרונים ביחידת יהל"ם? נצא מנקודת הנחה שיש כאן עניין ראוי לסיקור, גם אם לא לשיטפון תקשורתי. קשה כל כך להציג את היחידה לפי סטנדרטים עיתונאיים שמקובלים בזירות אחרות (נניח, סיקור של פרוייקט תחבורתי חדש, שבוודאי יש בו צדדים לכאן ולכאן?).

מה איבדנו מתחת לאדמה של עזה ולבנון?

כשהטון כל כך מתפעם, אין סיכוי לשמוע ביקורת. עניין מדהים: בכל אלפי המלים שנשפכו על יהל"ם, אין ניסיון בכלל לתהות על הרציונל הבסיסי שבפיתוח היחידה, להציב שאלות מאתגרות. אין נקודת מבט אחרת זולת זו של אגף המבצעים במטכ"ל.

לא קשה כל כך להעלות תהיות. לוחמת מנהרות היא מצורות הלוחמה העתיקות ביותר שהמציא האדם. באופן טבעי, היא נשקו של החלש, שנאלץ להתמודד מול כוח עודף, ועל כן מסתיר את חייליו ותחמושתו מתחת לפני הקרקע. במנהרות מתחפר הנכבש, תחת הקרקע שאליה פולש הכובש.

לוחם וייטקונג בקו-צ'י.

הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.

המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.

ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.

מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.

כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעוד ועוד ועוד ועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?

ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.

רק השבוע פורסם שיהל"ם חנכה מתקן אימונים תת-קרקעי, ובו יתאמנו חיילי היחידה בלחימה במנהרות. מישהו בצה"ל שוקל ברצינות להוריד חיילים לתוך מנהרות של החמאס כדי "להילחם" בתופעה הזאת, כחלק משגרה מבצעית קבועה? מדובר במעשה שכפסע בינו לבין שליחת חייל אל מותו. שום רווח מבצעי בחשיפה או פיצוץ של קטע מנהרה אינו שקול למחיר של חיי חייל אחד. אני יודע שאסור לי לחוות דעה בעניינים האלה; מה אני מבין, אני בסך הכל אזרח. לא עשיתי טירונות חי"ר ולא קורס מ"פים, אין לי "ראייה מערכתית", אני לא מבין בשטחים שולטים ומעולם לא הרכבתי לבנת חבלה, והכי הכי חשוב – יש דברים ש"אסור לי לדעת", ואם חס וחלילה אגלה אותם יצטרכו להרוג אותי בו במקום.

החיים שלנו, הם בעצם לא שלנו. הם של אנשי הצבא. הם יודעים הכי טוב איך לשמור עליהם וגם איך לדרוך עליהם. הכל לפי צרכי השעה.

בכל זאת אני אתחצף ואחזור על זה: הרעיון לאמן יחידה שלמה בצה"ל בלוחמת מנהרות הוא רעיון עיוועים. התועלת אפסית, המחיר בלתי נסבל. צבא שנערך ומתאמן ומצטייד לקראת לוחמת מנהרות בלב אוכלוסיה עוינת הוא צבא שאיבד את הצפון, ששכח מזמן את ההבדל בין פעילות הגנה הכרחית לפעילות התקפית נטולת כיוון ומטרה.

אז מה עושים עם המנהרות? לא עושים. מה החמאס עושה עם מאגרי התחמושת בימ"חים של צה"ל? כלום. הוא חי איתם. מה אנחנו עושים עם מאגרי התחמושת במצרים או בסוריה? כלום. אנחנו חיים איתם.

אהה. עם מצרים יש שלום, עם החמאס לא. אבל גם עם סוריה אין שלום, ובכל זאת צה"ל לא תוקף אותה. עם החמאס גם אפשר להגיע להסכם אי-לוחמה. כבר היה כזה, והוא עבד לא רע, בניגוד לשקרים שהופצו ערב מבצע "עופרת יצוקה" (וכהכנה תודעתית לקראתו); מי ששקד על הפרתו היתה בעיקר ישראל, לא החמאס. אומנם כן, בהסכם הבא, אם יהיה כזה, הג'יהאד האיסלאמי יהיה חייב להיות צד. ישראל יכולה להלין רק על עצמה בעניין הזה. באינתיפאדה השנייה היא ריסקה את שלטון הפת"ח והציגה אותו ככלי ריק – רק כדי לקבל את החמאס כשלטון הנבחר. מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, היא מנסה למוטט אותו (לא סתם הופצצו כל משרדי הממשלה של החמאס ב"עופרת יצוקה") – רק כדי לקבל את הג'יהאד האיסלאמי עכשיו כאופוזיציה שאינה סרה למרותו. עד שיתעוררו אצלנו לדבר עם הג'יהאד, בעזה אולי ישלטו ארגוני הג'לג'לאת, ג'יש אל-אומה וג'יש אל-איסלאם, נציגי אל-קעידה.

עם הארגונים האיסלאמיים לא צריך לעשות "שלום"; מספיק לחתום על הסכם אי-לוחמה תמורת ויתור מוחלט של ישראל על השליטה ברצועה. המאמץ והמשאבים שיושקעו בניסוח הסכם רגיעה חדש, עם אופציה להארכה (ותחת פיקוח בינלאומי), הם כלום לעומת מה שכרוך באימון ובציוד של יחידת יהל"ם.

ואף אחד לא יהיה צריך להיכנס למנהרה חשוכה וממולכדת כדי לחתום על הסכם כזה.

אימון ביחידת יהל"ם. צילום: אמיר בוחבוט

בשלב הזה, אני די בטוח, יותר מ-80% מהישראלים (לו היו קוראים את הטקסט הזה) היו תולשים שערות בזעם. איזה קשקושים, אשליות, על מה הוא מדבר. הם צודקים; אין סיכוי. אין סיכוי שממשלת ישראל תוותר על עשרות מנופי השליטה והלחץ שהיא מפעילה מדי יום על רצועת עזה, תמורת הסכם אי-לוחמה. אומנם התנתקנו מעזה, אבל לוותר על השליטה בה? ומה נעשה עם כל הזעם המטורף שלנו? לאן נפנה אותו? ומה לעזאזל נעשה עם כל הציוד והאימונים וההכשרות של הצבא שמוקדשים כולם להכין את הפלישה הבאה?

אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה האחרונה. יחידה צבאית שמכינה את עצמה יומם ולילה לקראת פיצוץ מנהרות בסופו של דבר תישלח להגשים את ייעודה.

אז על מה אני מדבר? על משהו שאף אחד אחר לא מדבר עליו. אין שום דיון על התועלת והמחשבה לטווח ארוך שמאחורי הכשרת צה"ל ללוחמת מנהרות. בדקתי, סרקתי, לא מצאתי; הכל דברי הלל ושבח. האם הנושא כל כך טריביאלי שאינו ראוי לדיון? לא נראה לי. אני טועה? אולי. הייתי שמח לשמוע ממישהו מוסמך איפה אני טועה. כתבות התדמית המתלהמות על יהל"ם לא עוזרות לי להבין; להפך, הן מגבירות את החשד שלי שאין טיעונים רציניים. תעמולה צעקנית היא הדרך השכיחה ביותר לגדוע דיון לפני שהוא התחיל.

הכדור חוזר לעיתונאים ולפרשנים. מצבנו לא טוב.

הרס הבתים ב"עופרת יצוקה": הצד האפל של הסיפור

בסרטוני התדמית של יהל"ם הכל נראה מלהיב, חכם, מדוייק. הדגש הוא על מניעה: חשיפת מצבורי נשק, פירוק מטענים של האויב. בעצם מדובר ביחידה של פיסניקים עם תשוקה הנדסית. אבל צד שלם של הפעילות השוטפת של היחידה מודחק כאן: הפעילות שבה לוחמי יהל"ם פורצים צירים באמצעות הנחת מטענים ופיצוץ מבנים. הצד הזה קיבל ביטוי ברוטלי במיוחד במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כיוון שאין לצפות מהתקשורת שתדווח עליו, רוב מקורות המידע עליו הם עדויות ודו"חות של ארגוני זכויות אדם.

[במאמר מוסגר אעיר שמן הרגע הראשון היו הדו"חות של אמנסטי ו-HRW אמינים בעיני יותר מזה של ועדת הבדיקה של האו"ם (גולדסטון), ולכן נעזרתי בהם לא מעט אבל לא בדו"ח גולדסטון. הסיבה הפשוטה היא שארגוני זכויות האדם הגיעו לשטח הרבה לפני האו"ם. צוות החקירה של אמנסטי אסף ממצאים ועדויות ברצועה מיד עם תום הלחימה, בינואר 2009; צוות החקירה של HRW הגיע בתחילת אפריל; ואילו ועדת גולדסטון נכנסה לעזה רק ביוני. חלק ניכר מן הראיות "החמות" – שרידי זרחן לבן, שרידי תחמושת, תצורות של הרס שניתן להסיק מה גרם להן, סימני דרך שהשאירו דחפורים וכד' – לא שרדו בחצי השנה שחלפה עד לבואו של גולדסטון. כמובן שגם זכרונם של העדים כבר לא היה חד כמקודם].

קצת רקע. מעבר למאות האזרחים החפים מפשע שנהרגו מאש צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", ומעבר לאלפי הפצועים, נגרם הרס כבד מאד לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים. ישראל, כזכור, לא התירה כניסת חומרי בניין שהיתה מאפשרת שיקום מהיר של המבנים ההרוסים. אלה רק נתונים יבשים; מאחוריהם מסתתר אסון הומאניטרי עצום ממדים, שאותותיו ניכרים עד היום בתחלואת תינוקות, במחסור במי שתיה, תשתיות ביוב מושבתות, ועוד ועוד.

ההרס הסיטוני הזה של מבני מגורים לא אירע בטעות וגם לא היה תוצאת לוואי בלתי מתוכננת של לחימה אינטנסיבית בשטח בנוי. חלק ניכר מההרס בוצע באזורים שמרבית האוכלוסיה כבר פונתה מהם, ושום לחימה לא התרחשה שם (ראו עדויות בהמשך). מה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" נודע כ"דוקטרינת א-דאחיה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

שלושה ימים לפני פרוץ "עופרת יצוקה" הזהיר-ניבא ראש הממשלה אהוד אולמרט: "יישפך שם עוד דם. יש לנו כוח, כוח עצום. ביכולתנו לזרוע הרס" (25 בדצמבר 2008, חדשות ערוץ 10). התבטאויות ברוח דומה השמיעו קצינים בכירים וגם מפקדים בדרג השדה, וחיילים העידו על תדריכים שבהם הוסרו כל הרסנים מהוראות הפתיחה באש. לכל זה ניתן גם גיבוי "תיאורטי" עוד קודם לכן באדיבותו של אתיקן הבית, אסא כשר, שהמליץ לצבא על מדיניות "אפס נפגעים" מוחלטת (אין לסכן חיילים כדי למנוע הרג אזרחים חפים מפשע; בכל מקרה כזה, יש חובה מוסרית להעדיף את הרג החפים מפשע). הצירוף של דוקטרינת א-דאחיה ואתיקת "אפס הנפגעים" הוביל לגיבושה של תורת לחימה חדשה בצה"ל, שיושמה באופן מלא לראשונה ב"עופרת יצוקה" (להרחבה, ראו הדו"ח המצוין של הועד נגד עינויים: ללא היסוס: השינויים בתורת הלחימה של צה"ל לנוכח מבצע 'עופרת יצוקה'").

הבעיה היחידה עם תורת הלחימה החדשה הזאת, היא שאי אפשר היה למכור אותה לאף אחד בעולם; מדובר בהפרה ברורה של תקנות האג ואמנת ג'נבה, שאוסרות על פגיעה בלתי מוצדקת באזרחים בלתי מעורבים במהלך לחימה כמו גם על הרס בלתי מובחן של רכוש. מסיבה זו, דיברה ישראל בשני קולות. כלפי פנים (ובעיקר כלפי הכוחות בשטח) שווקה תורת הלחימה האגרסיבית, שפוטרת את עצמה מכל צורך להצטדק על השמדת רכוש אזרחי; כלפי חוץ, אומץ קו תעמולה אפולוגטי שדווקא כן מחפש הצדקות לכל אקט של הרס שבוצע ברצועה (מעטים הישראלים שהטרידה אותם באמת הצביעות הזאת). לפי התעמולה הרשמית, החמאס השתמש בכל האזרחים ברצועה כ"מגן אנושי", מילכד את כל המבנים שעמדו בדרכו של צה"ל, ולמעשה מחק כל אבחנה אפקטיבית בין כוחות צבא לאזרחים, בין מבנים צבאיים למבנים אזרחיים. האשמה כולה שלו. המנטרה הזאת השתרשה מאד בציבוריות הישראלית ואי אפשר להתחמק ממנה, עד היום, בכל ראיון עם פוליטיקאי או בקריאה אגבית של תגובות באינטרנט.

שוב התעוררה בעיה קטנה: העובדות לא הסתדרו. ככל שהצטברו יותר ויותר דיווחים מן השכונות שהופגזו ונחרבו, התברר שהנימוקים המבצעיים אינם יכולים לכסות על כל פשע וכל זדון.

בחזית ההרס: יחידת יהל"ם

במאי 2010 פירסם ארגון HRW דו"ח נרחב על הרס הבתים במבצע "עופרת יצוקה" (להורדת הדו"ח המלא, לחצו כאן). הדו"ח תיעד 170 מקרי הרס שבהם התעורר חשד כבד להיעדר כל הצדקה מבצעית. מתוכם, נחקרו ביסודיות 12 מקרים, שבהם נשללה באופן ודאי כל הצדקה מבצעית, וזאת בהסתמך על תצלומי לווין, מידע גלוי על התקדמות הלחימה בעזה, ראיונות עם תושבים, איסוף שרידים של חומרי נפץ, זיהוי עקבות דחפורים וכיוב'. מתוך הדו"ח אני מביא כמה קטעים רלבנטיים; שימו לב במיוחד להימצאותם של מוקשים צה"ליים (שלא התפוצצו) בזירות ההרס – טביעת אצבעותיהן של יחידות הנדסה, ברוב המקרים יהל"ם.

"ניתוח תצלומי לווין של סוכנות הלוויין של האו"ם מאמת את הממצא שלפיו רוב ההרס בשכונה [עזבת עבד רבו, ע.ל.] נגרם לאחר השלב הראשון של המתקפה. התצלומים ממחישים כי מבנים בשכונת עבד רבו נהרסו או ניזוקו קשה במהלך הזמן. מניתוח שערכה הסוכנות עולה כי בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-6 בינואר נהרסו או ניזוקו קשות בשכונה רק 11 מבנים, אך 330 מבנים נהרסו או ניזוקו קשות בין ה-6 ל-19 בינואר – כלומר, הנזק שנגרם לאחר שצה"ל כבר ביסס את שליטתו באזור היה גדול פי שלושים מזה שנגרם קודם לכן…

האשם דחלאן, שביתו ניזוק אך לא נהרס ואשר נשאר בביתו לכל אורך המלחמה, אמר כי כמעט כל הבתים שצה"ל הרס בעזבת עבד רבו, להוציא תשעה או עשרה, נהרסו באמצעות מוקשים או דחפורים במהלך ארבעת הימים האחרונים של המלחמה. לדבריו, רבים מן הבתים הגדולים יותר, שנבנו מבטון מזוין, פוצצו באמצעות מוקשים. "ראיתי טנק מיוחד מגיע עם ארגז גדול של מוקשים עליו. ראיתי אותם מסמנים "X" על עמודי התמך של הבתים שהם עמדו להרוס. כמה מהבתים קיבלו שישה או שמונה מוקשים. כל המוקשים התפוצצו באותו זמן".

 מאג'ד[אל-עת'אמנה] סיפר כי כששב ביום ראשון שלאחר מכן, ב-18 בינואר, גילה שביתו נהרס, יחד עם ארבעה בתים נוספים באותו גוש, שהיו בבעלות בניו וקרובי משפחתו. האשם דחלאן, שרואיין בנפרד, אישר כי היה עד להריסת שניים מבתי משפחתו של מאג'יד בידי חיילים באמצעות מוקשים נגד טנקים ולהריסתם של שניים אחרים בדחפורים. מאג'ד אמר כי מפני מוקשים מטעם חמאס פינו מהבתים בסך הכל 18 מוקשים נגד טנקים, שחלקם לא התפוצצו".

בשכונה המדוברת, עזבת עבד רבו, התבררה הטענה הקבועה של צה"ל, כי האוכלוסיה האזרחית משמשת "מגן אנושי", כנכונה. רק שמי שהשתמש בתושבים כמגן אנושי היה צה"ל, לא החמאס.

הנה מה שהיה לדו"ח אמנסטי לומר על מדיניות הפיצוץ של בתי מגורים:

"רבים מהבתים, המפעלים והחוות נהרסו באמצעות דחפורים, ובתים רבים נוספים נהרסו באמצעות מוקשים ישראליים נגד טנקים, כפי שניכר משיירי המוקשים שנותרו פזורים בשכונות ההרוסות ומדפוס ההרס המאפיין שיטה זו… כדי להרוס בתים באופן זה היה על חיילם לצאת מהטנקים, ללכת בין בניינים ולהיכנס לבתים כדי להטמין בהם את מטעני החבלה לאורך קירות התמך. הבחירה בשיטת פעולה זו מצביעה על כך שהחיילים חשו ביטחון רב בכך שאף חמוש פלסטיני לא היה בבתים אלה או סביבם. השיטה שנבחרה מלמדת אף על כך שהחיילים היו בטוחים גם בכך שמתחת לבתים אלה לא היו מנהרות שחמושים היו יכולים להשתמש בהן כדי ללכוד אותם, ושהבתים לא היו ממולכדים. לו העריכו החיילים כי נשקפות להם סכנות של ירי, פיצוץ או נפילה בשבי, לא היו מסתכנים ויוצאים מהטנקים כדי להניח את המוקשים בתוך הבתים."

ועדות אחרונה, של "שוברים שתיקה":

בשבוע שאנחנו שם, כל יום כמעט החרמ"ש נכנס לבית, זה לא היה די-ניינים, זה היה חרמ"ש ומאחר והיה חשד שהבתים ממולכדים – פוצצו את הבתים. פתחו חור כדי להיכנס דרכו ולא דרך הכניסה של הבית. כל הזמן היו פיצוצים ודי-ניינים הרחיבו את המגננים ואת הצירים, כל הזמן היתה פעילות הנדסה ללא הפסק, בבתים שאין שם אף אחד. זה היה מצחיק כי באיזה שהוא שלב אמרו, לא זוכר מי, נראה לי הסמ"פ שלנו או המ"פ עצמו, שרוצים שנהיה יותר אקטיביים בפלוגה ונעשה יותר. אז באמת נכנסו לבתים שאין שם אף אחד, במילא מתצפתים על הבתים האלה ואני אישית לא ראיתי, אולי המפקדים כן מצאו סיבה להיכנס לבתים האלה, אני לא ראיתי את הסיבה להיכנס לבתים בגזרה שאין בה איש ובמילא אנחנו מסתכלים על הבתים האלה נון סטופ. בכל זאת נכנסו לבתים ופוצצו ועשו נזק לרכוש, כי אנחנו ראינו רק רכוש, כאמור, לא היה שם אף אחד, בלי שום סיבה נראית לעין. אולי חשבו שיש שם אמל"ח, אני לא ראיתי סיבה לפעילות הזאת אבל כל הזמן הפעילות נמשכה".

מרגע הכניסה הקרקעית לעזה, הפעיל צה"ל שני סוכני הרס ראשיים, שניהם מחיל הנדסה: יחידת דחפורי די-9 ויחידת יהל"ם. הדחפורים מעכו, החבלנים פוצצו. קשה לדעת כמה מתוך 6,400 הבתים שניזוקו קשה או הושמדו כליל פוצצו בידי יהל"ם; קשה להאמין שמדובר בפחות מ-500. קצין בכיר ביהל"ם העיד: "אם היה מטע שחיילי חי"ר מוכרחים לעבור דרכו או כל מקום שיש חשש למכשול, היינו מכניסים את כוה הצמ"ה והורסים אותו עם D-9 או מפוצצים באמצעות מוקשי חבלה" (שימו לב לאופן האגבי שבו מדווחים פשעי מלחמה באתר רשמי של חיל ההנדסה). הנה עוד חוויות של חייל מילואים ביהל"ם ("קמתי התרחצתי פוצצתי").

בעיצומו של המבצע התפנה מפקד יחידת יהל"ם לפרוס בפני התקשורת, בגילוי לב ראוי לשבח, את הפילוסופיה המבצעית שלו: "אנחנו מאוד אלימים ומשתמשים בהרבה כוח איפה שצריך למול האויב ולא בוחלים בשום דרך למנוע מכוחותינו להיפגע".

כמה נחמד היה להיחשף לשמץ מן הפעילות הזאת של יהל"ם באחד מסרטוני ההסברה שגודשים את כלי התקשורת.


שכונת עזבת עבד רבו, מזרחית לג'באליה, אחרי יציאת צה"ל ממנה ב"עופרת יצוקה". צילום: הולי פיקט


הסיבה המבצעית מאחורי ההרס

כפי שצויין קודם, מבצע "עופרת יצוקה" כולו נוהל תחת דוקטרינת א-דאחיה, מעין גרסת "הלם ומורא" מקומית שאמורה היתה לשתק את הטרור הפלסטיני לתקופה ארוכה (אופס, זה לא קרה, וטוב שמפקד המבצע בעצמו הודה בכך). אבל מיד לאחר המבצע נחשפו השיקולים המבצעיים הקונקרטיים שהצדיקו הרס כל כך מאסיבי של מבני מגורים. הם זכו לכינוי "היום שאחרי".

העדות הבאה, גם היא מ"שוברים שתיקה", מסבירה את המדיניות הזאת יפה מאד. יחידת יהל"ם נזכרת במפורש בדקה 4:50.



בקצרה, מדיניות "היום שאחרי" התירה ואף עודדה הרס מבנים וחישוף שטחים לצורך שיפור יכולות התצפית והאש באזור בעתיד. הורסים לך את הבית לא בגלל שהחבאת בו לוחמי חמאס או אמצעי לחימה, אלא בגלל הסיכון שתעשה כך בעתיד. מי שחושב שמדובר בבדותות של שמאלנים בוגדניים ייאלץ להכליל את צה"ל עצמו בהגדרה המפוקפקת הזאת. כחודש אחרי סוף המבצע הודה צה"ל, סוף סוף, שהרס הבתים הסיטוני בעזה לא היה מוצדק ושירת לא פעם רק את הצורך לפנות "קו ראייה":

"מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור. "נצטרך להתפתל הרבה כדי לנמק את ההרס הזה", אמר ל"הארץ" משפטן צבאי."

נזכיר שוב: על המלאכה המגונה הזאת – הריסת מגוריהם של אלפי אנשים כדי לשפר את קו הראייה של המפקד – ניצחו כוחות הנדסה, ובתוכם יחידת יהל"ם. על המרחק העצום בין הלך המחשבה הזה לבין דיני המלחמה מעיר דו"ח HRW:

"הרס רכוש אזרחי כדי ליצור "אזור סטרילי" שישפר את מעמדו הצבאי של תוקף בעימותים עתידיים אפשריים מפר את המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אף שניתן להרוס באופן מוצדק אובייקט אזרחי המקנה יתרון צבאי ממשי ומוחשי, אובייקט אזרחי אינו הופך למטרה משום שהריסתו תספק לתוקף יתרון בהתקפה עתידית היפותטית, או בשל האפשרות שהאויב ישתמש בו בעתיד באופן שיהפוך אותו למטרה צבאית. היות שכל האובייקטים האזרחיים הם מטרות צבאיות בפוטנציה, היתר להרוס רכוש אזרחי על יסוד שימוש עתידי אפשרי, יש בו למעשה מתן הכשר להריסתם של כל המבנים האזרחיים. לכן, בעוד שניתן להרוס בית המכסה על פתח של מנהרה המשמשת לצרכי צבא, לא ניתן להרוס בית שבאופן היפותטי יוכל לשמש ביום מן הימים ארגונים פלשתיניים חמושים".

כל זה כמובן לא היה מרשים את פרופ' אסא כשר. ובכל זאת מעניין לבחון את האקרובטיקה של ההסברה הישראלית לאורך כל התקופה. ראשית, גיבשו תורת לחימה שמצדיקה הרס אזרחי מאסיבי והנחילו אותה לכוחות בשטח; כמו כן הועברו הנחיות להרוס ולפנות בתים שעלולים לשבש מבצעים עתידיים; במקביל הוכחשו בפומבי הן תורת הלחימה הזאת והן ההנחיות המבצעיות, וגובש קו תעמולה רשמי – מאחורי כל בית הרוס בעזה הסתתר מחבל או מטען ממולכד; ולבסוף, נסוג צה"ל עצמו מן הקו הזה והודה שההרס לא היה הכרחי ומוצדק.

כמה מחשבות לסיום

מבצע "עופרת יצוקה", בניגוד להסברה הרשמית, היה כשלון. העוצמה הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כיום מאפילה על עוצמתם בדצמבר 2008. רמת האימונים, הכמות והאיכות של אמצעי הלחימה, טווח הטילים – הכל הרבה יותר מאיים. עד כאן "ההצדקה המבצעית". המבצע גם לא היה הכרחי בנקודת הזמן שהוחלט לפתוח בו, שכן היו אופציות מדיניות מאד ברורות לחידוש הרגיעה; ישראל יירטה אותן במכוון. על כל זה כתבתי מספיק ואין טעם לחזור ולדוש בנושא.

הפוסט הזה לא עוסק ברקע ובהצדקה למבצע, אלא באירועים שהתרחשו כבר במהלכו, ממש כמו שדיני המלחמה אינם נוקטים עמדה לגבי ההצדקות להכרזת מלחמה אלא רק במגבלות החלות על הכוחות הלוחמים מרגע שהם פועלים בסביבה שיש בה אוכלוסיה אזרחית. שמיכת "המגן האנושי" שצה"ל מנסה למתוח עוד ועוד כדי לכסות על כל פגיעה בפלסטינים חפים מפשע – קצרה מדי, מרופטת מדי. אין בה כדי להסביר מקרים מובהקים של הרס של מאות ואולי אלפי בתי מגורים שלא היו מעורבים בלחימה ולמעשה נהרסו בשלב שכבר לא התקיימו קרבות באזור. ההרס הנורא הזה הוליד אסון הומאניטרי עצום-ממדים; ישראלים מעטים מאד באמת מודעים לממדי הסבל ברצועת עזה, שקשורים ישירות לתוצאות "עופרת יצוקה". המעטים שמודעים לכך מטילים את האשמה, כמובן, על החמאס. הטקטיקה הזאת היתה אולי מועילה במשהו אם ניתן היה להצביע על קשר סיבתי בין הסבל שנגרם לאוכלוסיה האזרחית בעזה לבין שיפור כלשהו באיכות החיים של תושבי הדרום בישראל, מאז שנת 2008. אבל אין שום קשר סיבתי כזה; תושבי עזה נהרגו ונפצעו לשווא, בתיהם נחרבו לשווא. תושבי הדרום ממשיכים לסבול מטחי רקטות לשווא (האמיצים שבהם גם אומרים את זה).

בתוך כל ההרס המיותר הזה, לחיל ההנדסה שמור מקום של כבוד; בעצם, המקום הראשון. ובתוך חיל ההנדסה, ליחידת יהל"ם המובחרת שמור כבוד משלה: החלוצים לפני המחנה, הפורצים צירים, המטמינים מוקשים, המפוצצים בתי מגורים. עם או בלי סיבה מוצדקת. לכן צורם כל כך הקמפיין התקשורתי, שתואר בראשית הפוסט, להאדרת שמה של יהל"ם בכל קצוות הארץ; מישהו אולי חושב שם שעוד כמה תמונות של לוחמים נועזים משתלשלים לתוך מנהרה עם פתיל חבלה בין השיניים יכולות למחוק את תמונות ההרס מעזה. הן לא.

"עופרת יצוקה" לא היה כל כך מזמן; בסך הכל שלוש שנים. יש להניח שמפקדים רבים ביהל"ם השתתפו בפעולות המתוארת כאן, ובחלוף זמן קצר, הצטלמו לסרטוני תדמית של דובר צה"ל. כך מלבינים פשעי מלחמה, גם אם חומר הניקוי הוא בצבע חאקי. הציבור קונה ומסתנוור. אפרופו הלבנה, אני מניח שגם חברת "תנובה", שאימצה את יהל"ם לחיקה, רואה דיבידנדים יפים מן המותג המנצח הזה. בינתיים כבר מתכננים אצלנו את הפלישה הקרקעית הבאה לעזה (המנהרות האלה לא יוצאות לנו מהראש) ודואגים לפמפם רעל לתוך הוורידים של חיילי יהל"ם. האיוולת הזאת כבר כתובה על הקיר באותיות של אש, ותוצאותיה הנוראיות כתובות תחתיה, באותיות קטנות יותר של אפר.

[פתרון החידה מתחילת הפוסט: אף אחד מהקטעים איננו לקוח מדובר צה"ל. שניהם מתוך כתבות תדמית על יהל"ם, אחת ב"ישראל היום" והשניה ב"כל העיר". למעשה, התיאורים של היחידה באתר דובר צה"ל מתונים וענייניים הרבה יותר מתיאוריה בעיתונות הלוחמת].

טבחנו בלי כוונה: גולדסטון והספין

מה שגולדסטון לא עושה (כלומר, כותב), הישראלים לא מבינים אותו. כשהוא ניתח בדו"ח שלו עדויות לפשעי מלחמה מצד ישראל, הוא היה אנטישמי. עכשיו, כשהוא מתחרט על אמירות מסוימות בדו"ח (תכף נראה על מה), מחבקים אותו כאן כמו בן אובד ששב לחיק האומה.

גם הזעם הצדקני אז, וגם האהדה (הצדקנית לא פחות) כיום – הן תגובות בטן. לא רציונליות ובעיקר לא מקשיבות. ותעשיית הספין כבר עובדת במלוא הקיטור.

בתור התחלה, הייתי מציע לכל ישראלי סקרן לקרוא את המאמר המדובר של גולדסטון במקור ולא מיד שניה של תועמלנים ודוברי שלטון. ביחס לישראל, גודלסטון מתחרט על דבר אחד ומפרגן על דבר שני. הוא מתחרט על כך שהאשים את ישראל במתקפות מכוונות נגד אזרחים בעזה, ומפרגן על החקירות שניהל ומנהל צה"ל סביב חשדות לפעולות לא חוקיות ב"עופרת יצוקה".

בעניין החרטה, אלה מילותיו: "ההאשמות של התכוונות מצד ישראל התבססו על מותם ופציעתם של אזרחים במצבים שבהם לא היו לוועדת החקירה שלנו כל ראיות שהיו יכולות להוביל למסקנה אחרת. החקירות שפרסם צה"ל ושהוכרו בדו"ח ועדת האו"ם אומנם אישרו את אמיתותן של כמה תקריות שאנו חקרנו, אשר בהן היו מעורבים חיילים ספציפיים, אך הן גם הצביעו על כך שלא היתה מדיניות של תקיפה מכוונת של אזרחים.".

נתחיל דווקא מהסוף: כל בר דעת יכול להבין שגם חקירת מצ"ח איננה יכולה להיכנס לראשו של מפקד שנותן פקודת אש לעבר שכונה מאוכלסת בצפיפות. היתה כוונה לפגוע באזרחים או לא היתה? זאת שאלה היפותטית לגמרי. אין שום דרך לענות עליה; כוונות ומחשבות אינן מותירות עדויות פיזיות, רק מעשים מותירים. אכן, בשום מסמך צה"לי אין זכר לכוונה כזאת – אני מאמין לגולדסטון, שמאמין לצה"ל. אך גם זה ממצא טריביאלי: ממתי צבאות מדפיסים שחור על גבי לבן פקודות שסטטוס של פשע מלחמה מתנוסס מעליהן למרחוק? דברים כאלה תמיד נותרים בגדר תורה שבעל פה, תדריכים לפני מבצע וכיוב'.

בקיצור, המשפט השני בציטוט דלעיל הוא חסר כל ערך. אין בשום חקירה שהיא כדי לחשוף את "כוונות" המבצע באופן שאינו שנוי במחלוקת; ואין לצפות לתיעוד של כוונות כאלה בשום מסמך רשמי.

לכן, המשפט הראשון בציטוט דלעיל – על הפער בין הממצאים לבין המסקנות – חושף את נקודת התורפה העיקרית של דו"ח גולדסטון, זו ששימשה יפה מאד את כל מבקריו, משמיציו ומשתיקיו. זאת היתה הטעות הפטאלית של הדו"ח: הקפיצה מן המעשים של צה"ל בין ה-27.12.2008 עד ל-18.1.2009, המחרידים בכל קנה מידה, מעשים שיש עדויות מוצקות לנכונותם – אל מישור הפרשנות הפסיכולוגית, שייחס כוונות לתקוף אזרחים. באף דו"ח אחר שנכתב אודות המלחמה (לי אישית מוכרים הדו"חות של בצלם, HRW ואמנסטי) לא העזו התחקירנים להדביק פרשנות כזאת לאירועים. לתומם הם סברו, ובצדק, שהמעשים עצמם נוראים דיים, גם בלי פשפוש בכוונות של הפולש הישראלי.

בעניין הפרגון. גולדסטון מביע שביעות רצון ממאות החקירות שצה"ל מנהל בעקבות "עופרת יצוקה". כאן מותר לזקוף גבה על התמימות של האיש הזה, שבאמת מאמין שהחקירות האלה הובילו לשינוי תפיסה מהותי בתורת הלחימה של צה"ל. כן, רועננו נהלים, חודדו הפקודות, אבל שינוי תפיסה מהותי – לא היה. שינוי כזה היה בהכרח כרוך בהעמדה לדין של בכירים בצבא בעקבות ההרג הבלתי-מובחן באזרחים לא חמושים שאירע ב"עופרת יצוקה". כל הסימנים מראים שהלקח העיקרי שהצבא גזר מן המבול של הביקורת הבינלאומית הוא להצמיד יועצים משפטיים ליחידות לוחמות בזמן אמת. משפטיזציה של הברוטליות או ברוטליזציה של המשפט, קיראו לזה איך שתרצו, זה לא משנה. מעתה ידברו הפשעים של צה"ל גם בשפת החוק.

ברור לכל שאלמלא דו"ח גולדסטון, ישראל לא היתה מעלה על דעתה לחקור את עצמה; שהרי הממצאים החמורים של גולדסטון היו ידועים עוד קודם, מדו"חות של ארגוני זכויות אדם. אבל רק הדו"ח שלו, והאפקט הממשי מאד שלו על מקבלי ההחלטות בחו"ל ובארץ, הביא לחקירה העצמית. על כן יש אירוניה בתביעה של ראש הממשלה נתניהו לגנוז את הדו"ח. שהרי אלמלא דו"ח גודלסטון, לא היתה ישראל מזדרזת לפתוח באותו תהליך של בדיקה עצמית שהניע את גודלסטון לכתוב את המאמר הנוכחי, המפרגן, מלכתחילה. ואלמלא סירבה ישראל לשתף פעולה עם הוועדה – נקודה שגולדסטון מדגיש במאמר שוב ושוב – אולי לא היה צורך בהבעת חרטה כזאת. אולי גם הפסקאות המיותרות על "כוונת ישראל לתקוף אזרחים" היו נשארות על רצפת חדר העריכה.

לסיום, בעניין הרקורד של הבלוג הזה. כידוע, עסקתי ב"עופרת יצוקה" לא מעט, במהלכה ואחריה. מי שקרא את הדברים בזמנם, או יקרא אותם עכשיו, יודע: בכל אלפי המלים שכתבתי על המבצע הזה לא רמזתי אפילו פעם אחת שצה"ל תוקף בכוונה אזרחים. הטענה המרכזית היתה ועודנה – צה"ל לא ספר אזרחים. צה"ל ניסה למוטט את התשתית הצבאית והשלטונית של החמאס – ובדרך הרג כל מי שהפריע לו. מתוך 1,389 הרוגים פלסטיניים, 758 לא היו מעורבים בלחימה. המספר הזה לא כולל את 248 השוטרים הפלסטיניים שרובם חוסלו במכה האווירית ביום הראשון, אשר מעמדם כ"מעורבים בלחימה" שנוי במחלוקת, אף כי ברור שאין בידי צה"ל נתונים פרטניים שמוכיחים שאכן כולם היו לוחמי חמאס בפוטנציה.

במלים אחרות: כ-60% ואולי יותר מהרוגי המבצע לא היו מעורבים בלחימה. זה לא נקרא "הרג מידתי והכרחי", הסייג העיקרי שפוטר מפשעי מלחמה. ודאי ש-428 הקטינים והנשים שנהרגו במבצע אינם כאלה. שמיכת "המגן האנושי" קצרה מלכסות את כל הפשעים האלה; רק בישראל סבורים שמי שמתגורר בסמוך לבניין שממנו נורות רקטות הוא בהגדרה "מגן אנושי" שדינו מוות.

הטענה המרכזית היתה ועודנה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" תורת לחימה חדשה, שבה הותר הרסן מעל הכוחות הלוחמים, והשיקול של הימנעות מפגיעה בחיי חפים מפשע נדחק למעמד שולי עד לא-קיים. הדברים האלה אינם מצוצים מהאצבע אלא עלו בעשרות עדויות שניתנו בידי לוחמים שחזרו מהמבצע, כולל תדריכים מוקלטים של מפקדים, מסמכים רשמיים, ועוד (ראו ריכוז הראיות בדו"ח "ללא היסוס" של הוועד נגד עינויים).

בעקבות דבריו של אחד המפקדים במבצע, קראתי לתורת הלחימה הזאת בפשטות: "אין חפים מפשע".

ושוב: זה לא אומר שטייס מסוק או מפקד טנק שם על הכוונת אזרח, יודע שהוא אזרח – ויורה (אולי היו גם מקרים כאלה, כל מלחמה מוציאה רוע טהור מאנשים מסוימים, ועדיין אין סיבה להאמין שזה המקרה הטיפוסי). זה אומר שהוא יוצא לפעולה מתוך הבנה (שחילחלה מן הדרגים הגבוהים ביותר מטה) שהוא יורה בדיוק על המטרות שהוגדרו לו, ואם הוא יודע שמסביב או ממש באותו מקום ישנם אזרחים חפים מפשע – ובהרבה, הרבה מאד מקרים הוא ידע את זה היטב – הוא עדיין יורה.

הכשל הרטורי של גולדסטון היה חוסר האבחנה בין שתי הסיטואציות האלה. והנזק שהוא גרם, דווקא למתנגדי המבצע ומבקריו החריפים, היה במסר המשתמע כאילו ההרג המסיבי שצה"ל ביצע בעזה היה נסלח יותר אלמלא עמדה מאחוריו כוונה לפגוע באזרחים. כאילו הכוונה, ורק היא, הגדירה את חומרת הפשע; ולא הידיעה מראש, הוודאית לעתים קרובות, שייפגעו חפים מפשע רבים (כמו בהפגזת בתי ספר, בתי חולים, מרפאות, ואפילו שיירות של אזרחים הנמלטים מאזורי הירי). שהרי ההסתתרות השגורה של דוברי ישראל מאחורי "היעדר כוונה" היא תכסיס עלוב וילדותי; במשפט הפלילי מפריכים אותה באמצעות "הלכת הצפיוּת"; במשפט הבינלאומי, משתמע מן העיקרון הזה כי הרג האזרחים ב"עופרת יצוקה" היה לא-מידתי (שכן המאמצים להימנע מהריגתם הוודאית היו מזעריים עד לא-קיימים). די בכך להניף דגל שחור מעל המבצע בכללותו, מבלי להזדקק לספקולציות מיותרות בדבר כוונותיהם המודעות או הלא-מודעות של הלוחצים על ההדק.

מן הסיבה הזאת – הכשל הרטורי של גולדסטון – הבלוג הזה לא התייחס בכלל אל הדו"ח של הוועדה שבראשותו. תבדקו; כל הנתונים שדיווחתי עליהם נלקחו מדו"חות של ארגונים אחרים. סיבה לא פחות חשובה לכך היתה העובדה הפשוטה שגולדסטון הגיע לעזה כחצי שנה אחרי האירועים הנחקרים. העדויות הפיזיות (רסיסי פגזים, שאריות זרחן, סוגי הפציעות וכד') כבר לא היו "חמות", הזיכרון של העדים כבר לא היה מדוייק דיו. להבדיל, הדו"חות שהוציאו HRW (כאן וכאןואמנסטי בחודשים שלאחר המבצע התבססו על מידע טרי, בלתי ניתן לערעור, שנאסף ממש בזמן הלחימה או ימים ספורים אחריה. כך גם העדויות שנגבו מניצולים ופצועים בתחקירים עיתונאיים שפורסמו בתחילת 2009. די היה במידע הזה כדי להגיע למסקנות חמורות מאד.

גולדסטון הגיע מאוחר מדי, לא העלה גילויים מסעירים חדשים, ובנוסף לכל, כאמור, חטא בפרשנות הפסיכולוגית. קריאות השמחה שעורר הדו"ח שלו בקרב מבקרי ישראל יתחלפו עכשיו בתרועות ניצחון של תומכיה. כל הרעש התקשורתי הזה מפספס את העניין העיקרי: הפשעים עצמם. באולפני הטלוויזיה ימשיכו להתגושש פרשנים מכאן ומכאן האם היתה או לא היתה כוונה לפגוע באזרחים; באותה שעה ממש, ישראל תמשיך להרוג אזרחים בעזה, בלי כוונה כמובן, להרוג דייגים מול חוף עזה, בלי כוונה כמובן, להרוג חקלאים בשדותיהם, בלי כוונה כמובן, להרוג חולים באמצעות עיכובם, בלי כוונה כמובן, להרוג קשישים במיטתם במהלך מעצר, בלי כוונה כמובן, ולהמשיך את הטיהור האתני בגדה המערבית, עם כוונות ברורות, שאף אחד לא טורח למחות נגדן.

מי מסלים, מי לא נרתע: לפצח את השיטה שמפצחת אותנו

טענה ראשונה: אין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.

חידה: איך מגיבה מדינה ש"לא מעוניינת בהסלמה" להכרזה של האויב – על כל פלגיו – כי יפסיק לירות עליה טילים אם היא תפסיק לתקוף אותו? נכון: היא תוקפת שוב והורגת עוד אחד. ברוכים הבאים לקרוסלת ההסלמה-הרתעה-הסלמה-הרתעה-הסלמה.

ברגעים של צלילות אנחנו מודים בזה, לא? שכל הפגזים שעפים מצד לצד, והגוויות שנערמות, והזעם והפחד וחוסר האונים – לא מזיזים כלום לצד השני, נכון? והוא יודע אותו דבר עלינו. ובכל זאת, כמו סומים בארובה, אנו נלכדים שוב ושוב במעגל ההסלמה-הרתעה, כאילו יש ממש במושג הפיקטיבי הזה, "הרתעה". כלומר, הרתעה צבאית.

לפני שניכנס לעובי הקורה בהסלמה הנוכחית, לא יזיק להיזכר באירועים מלפני 14 חודשים. בינואר 2010, במלאת שנה ל"עופרת יצוקה", יצאה כל צמרת השלטון הישראלית מגדרה כדי להפיץ לכל עם ישראל ולעולם את הבשורה: ההרתעה עובדת.

זה היה שקר מתוזמר. והדינמיקה של המתרחש עכשיו נראית ממש כמו חזרה גנרלית לקראת סבב נוסף של שקרים כאלה. לכן חשוב להיזכר באותם טילֵי טילים של שקרים. זה קצר; תקראו ותחזרו.

לסיכום, אפילו שנה בודדת אחרי "עופרת יצוקה" – ה"הרתעה" המיתולוגית נמחקה כלא היתה. החמאס כבר אז התחמש באופן טוב יותר משהיה לפני המבצע; וכיום הוא כמובן מצויד עוד הרבה יותר טוב, ומאיים על כל יישוב מעוטף עזה ועד גוש דן. בהבט הצר של ההרתעה, "עופרת יצוקה" היתה כישלון טוטאלי. לא מאמינים לי? אולי תאמינו לדברים שאמר אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, אדריכל הפלישה לעזה, בדברי פרישתו: "עופרת יצוקה לא פתרה את הבעיה בדרום". כך, בפשטות, בקיצור צה"לי נמרץ.

סליחה? לא פתרה? אז מה זה היה הבלגאן הזה, כל ה-1,400 הרוגים, אלפי פצועים ונכים, 4,000 מבנים הרוסים, בידוד בינלאומי וגל של חרמות על ישראל? הוא לא היה אמור לפתור את "הבעיה בדרום"?

מסתבר שלא. לא שלא ידענו. לפחות חלקנו ידע שהמטרה היתה אחרת. אבל תמיד טוב לשמוע מנהיגים ברגעי כנות.

טוב, אז אלפי הפגזים וטילי המסוקים שהמטרנו על עזה ב"עופרת יצוקה" לא יצרו הרתעה. עכשיו זה רשמי. אם כך, מישהו באמת מאמין שהתקיפות המתונות הרבה יותר של השבועיים האחרונים ירתיעו את החמאס או הג'יהאד האיסלאמי? האם מי שעבר את הגיהנום של "עופרת יצוקה" ולא הורתע – יירתע מ-15 הרוגים בשבועיים? וכשאלוף פיקוד הדרום החדש אומר ש"ישנה שחיקה מאז עופרת יצוקה, הזיכרון בצד השני מתקצר" – יכול להיות שהוא התבלבל, והזיכרון בצד שלנו מתקצר? מתקצר עד כדי כך שהוא כבר לא זוכר שאי אפשר "להרתיע" אוכלוסיה מורעבת ונצורה באמצעות הפגזתה מהאוויר?

בואו נפרק לרגע את משוואת ההרתעה הזאת. מול ישראל ניצב שלטון קנאי ואלים; השלטון הזה אינו מחשיב את חיי אזרחיו יותר מאשר את חיי האזרחים בצד שלנו. להפך, ככל הנראה, בסולם הדמים שלו לוחמים חמושים נמצאים בשלב גבוה יותר, יקר יותר, מסתם אזרחים (ובהבט הזה אין שוני בינו לבין השלטון הישראלי). כפי שמעירה עמירה הס, תגובת הקסאמים להרג שני החמושים של החמאס – אותו מטר של 49 פצמ"רים ב-19 לחודש – היתה חריפה הרבה יותר מתגובתו להרג בני משפחת אל-חילו.

מן הצד הישראלי ניצב ציבור שסף השבירה שלו נמוך הרבה יותר מזה של העזתי. טיל גראד אחד לפאתי אשקלון או אשדוד ישבית את כל בתי הספר למחרת. עשרות לוקים בהתקפי חרדה, המערכת הפוליטית משותקת, לא מסוגלת לדון בשום נושא אחר, וגם בנושא הזה בעצם לא דנים – רק מבעבעים מרוב קריזה.

בנתונים כאלה, מה המשמעות של "הרתעה"? המשמעות היא רק זאת: אפס טילים מעזה. כי טיל אחד הוא כבר יותר מדי; וכידוע, ככל שהטיל נוחת צפונה יותר, כך הוא כואב יותר למקבלי ההחלטות.

אבל האם ניתן לצפות בהיגיון שמכת תגובה צה"לית, כואבת ככל שתהיה, תצליח למגר לחלוטין את ירי הטילים? להוריד אותו לאפס? מי שטוען שכן – שיצביע בבקשה על תקדים. ככל הידוע לי, אין תקדים כזה. בכל זמן שבו חלה הסלמה בדרום, צה"ל "מקפיץ" את המחיר בתגובות כואבות; והצד השני, ראה זה פלא, לא נוצר את נשקו, אלא ממשיך לשגר טילים. זאת האמת המרה מאחורי דוקטרינת "בעל הבית השתגע", שמצדיקה תגובה לא פרופורציונלית מצידנו כדי לגרום, כביכול, לצד השני להתעשת ולנצור את נשקו.

לא עבד אף פעם. לא בלבנון מול החיזבאללה, ולא בעזה מול החמאס. ועדיין זה לא עובד, בימים אלה ממש – ובכל זאת, זאת השיטה הבלעדית. ספקטרום האופציות המדיניות שמוכר למקבלי ההחלטות בירושלים מכיל שלוש אופציות בדיוק: האופציה הראשונה היא כוח. האופציה השניה היא יותר כוח. והאופציה השלישית היא עוד יותר כוח. ההנהגה הישראלית חושבת כולה, כאיש אחד, מהביצים.

תזכורת: התקופה הרגועה ביותר בדרום בשנים האחרונות היתה תקופת הרגיעה, עד לקריסתה, בחודשים יוני-אוקטובר 2008. בכל חודש אוקטובר 2008, האחרון לרגיעה, נורו רק 4 טילים לדרום, שלא גרמו כל נזק (כמובן שצה"ל לא ישב בחיבוק ידיים בזמן הרגיעה; היו הפרות מינוריות, משני הצדדים). בניגוד למיתוסים שנלעסו בארץ, החמאס חתר באופן אותנטי להארכת הרגיעה, וישראל היתה זו שנפנפה אותו ושעטה, במצח פועם ועיניים בורקות, לשדה הקרב.

אז יש הרתעה; אבל היא מדינית, לא צבאית. והמחיר הנקוב שלה – תנאי הפסקת האש והכניסה לרגיעה – ידוע, ומסיבה זו ממש הוא סולק בקפדנות מן השיח הציבורי: פתיחת המעברים והסרת המצור. זה לא בא בחשבון כמובן, הס מלהזכיר. המשחק היחידי בעיר הוא משחק "ההרתעה": אני אפגיז אותך ואז אתה תפגיז אותי ואז שנינו, מרוב שנהיה מורתעים, נשוב להפגיז זה את זה ביתר שאת.

זה עניין של ימים, אולי שבועיים-שלושה לכל היותר, עד שהצד הישראלי יספוג אבידות בנפש. הפלסטינים כבר קברו 15 איש, מתוכם 4 אזרחים בני משפחה אחת. מספיק גראד אחד, חס וחלילה, שיירד על מרכז מסחרי או בית ספר באשדוד, וגם הישראלים יתחילו ללקק פצעים. וכשעולה בפה טעם הדם, הלב רוצה לראות עוד דם.

ככה זה בהרתעה. והם יודעים את זה שם למעלה, נתניהו וברק וגנץ. הם יודעים שאין תוחלת להרתעה הצבאית, שאין לה תקדים בהקשר הישראלי-עזתי, שמדובר במושג מופרך לגמרי. ובכל זאת הם ממשיכים לאשר עוד ועוד תקיפות קטלניות לתוך עזה. למה? סבלנות. כל דבר בעתו.

טענה שניה: ישראל דחפה להסלמה מול החמאס באופן מכוון.

הכרוניקה היבשה מגלה שגם בהסלמה הנוכחית, את קפיצת המדרגה סיפקה תקיפה קטלנית של צה"ל. כמו באירועי נובמבר 2008, ישראל הרגה ראשונה.

ב-16 למרץ תקף צה"ל מחרטה של החמאס במרכז עזה והרג שני פעילים בזרוע הצבאית של החמאס, "בתגובה על ירי רקטה בודדת לעבר שטח פתוח בעוטף עזה" (רון בן ישי). את הרקטה ירה ארגון של פורשי ג'יהאד.

מי הגאון שחשב שהגמול ההולם על רקטת קסאם בודדת, בידי רסיס של ארגון טרור סורר, רקטה שלא פגעה באיש או במבנה, הוא הרג שני פעילי חמאס? הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן כתב כך (25.3.11): "בפיקוד הדרום העריכו שהחמאס יספוג את המכה, יבין את הרמז שנמאס לנו מאובדן השליטה שלו בשטח, ויסתפק בתגובה מינורית, אם בכלל. אלא שזו היתה אינטואיציה, או הבעת משאלה, שכן המידע שהיה בידי המפקדים הבכירים בפיקוד הדרום קבע, חד-משמעית, את ההיפך."

פישמן איננו חשוד בשמאלנות, אבל הוא הפרשן הצבאי ההגון בארץ. הוא מניח את העובדות הקשות לפני הקורא, אבל לא תמיד יכתוב בגלוי את המסקנות המתבקשות. קראו שוב את הדברים. בפיקוד הדרום ידעו שתגובת החמאס תהיה קשה. בכל זאת החליטו על מתקפה שתהרוג בפעיליו, תגובה מאד חריפה ביחס לרקטת קסאם בודדת שלא פגעה בכלום. למה בכל זאת עשו זאת? פישמן מנסה להציל את כבוד צה"ל, או אולי את כבוד הפרשן התועה בערפל, וכותב: "אינטואיציה, הבעת משאלה". לעניות דעתי, המשאלה כאן היא שלו. העובדות ברורות, הצפי היה ברור (תגובה חריפה של החמאס), ובכל זאת נקטו בפעולה שהקפיצה את רף האלימות. מי ששיגר את מטוסי חיל האוויר ידע היטב למה הוא הוא נכנס.

ובכן, מי הגאון? אלוף הפיקוד? לאו דווקא. עמוס הראל ואבי יששכרוף חושפים: "לא מדובר ביוזמה עצמאית של פיקוד הדרום. ככל הידוע, המהלך אושר בידי שר הביטחון והרמטכ"ל, שהיו צריכים להניח שהמוצב יהיה מאויש באור יום ושלפגיעה בנפש יהיו השלכות אחרות מאשר ל"תקיפת נדל"ן" (משרדים ריקים) שגרתית". הנה, נזרקה לפח התיאוריה הנוחה, לפיה הסלמה כזאת תמיד מתחילה ב"שיקול דעת מוטעה" של דרג שדה נמוך.

רשמו זאת לפניכם: את פעולת ההרג הראשונה בסבב האלימות הנוכחי, של שני פעילי חמאס, אישר שר הביטחון, בתגובה על ירי של רקטת קסאם בודדה לשטח פתוח. עובדות מסוג זה נוטות להישכח, להיבלע ברעש התעמולה. חשוב לזכור אותן.

נמשיך הלאה. הפלסטינים הגיבו בירי מרגמות דליל, עד ה-19 לחודש: בבוקרו של אותה שבת שוגרו 49 פצצות מרגמה לעבר צפון הנגב; הפצצות פצעו קל שני ישראלים וגרמו נזקים למבנים. כמות הירי המסיבית הזאת מגיעה כמעט לרבע מן הממוצע השנתי מאז "עופרת יצוקה". לאחר הירי הכריזו גדודי עז א-דין אל-קסאם כי הירי בא בתגובה להרג שני הפעילים והביעו נכונות לחדש את הרגיעה אם ישראל תחדל מתוקפנותה.

התגובה הישראלית, כרגיל, היתה הפוכה וקיצונית הרבה יותר. יומיים לאחר מכן, ב-21 לחודש, תקפו מטוסי חיל האוויר שורת יעדים ברצועה. 19 תושבים נפצעו, מהם 7 ילדים ו-2 נשים. למחרת הותר הרסן: בירי ארטילרי על שכונת סג'עיה – ירי שידוע בכך שאינו מדויק – נהרגו ארבעה בני משפחת אל-חילו, בהם נער בן 16 וילד בן 11. בצה"ל הצדיקו את הירי הזה כתגובה מהירה על ירי פצמ"רים לעבר יישובים בעוטף עזה, אבל מאוחר יותר התברר שהפצמ"רים נחתו בבית קברות ובשל טעות מכ"ם צה"ל הגיב בירי מיידי. הפלסטינים ירו במתים, צה"ל ירה בחיים, והרג ארבעה.

ראש הממשלה נתניהו התנצל, לא בלי להגניב שקר, שגילגל את האחריות לטעות על הפלסטינים: "מצער שהחמאס ממשיך להמטיר עשרות רקטות על אזרחי ישראל במכוון, תוך שימוש באזרחים כמגן אנושי". אבל האזרחים נהרגו בביתם, בעוד שחולית הירי שהתה בפרדס סמוך. ככה זה כשיורים בנשק לא מדויק לאזור מאוכלס. מי שגר בביתו הופך, בהגדרה, למגן אנושי.

עוד באותו יום הרג צה"ל בתקיפה אווירית ארבעה פעילי ג'יהאד איסלאמי שעמדו לשגר גראד. החמאס המשיך לירות לעבר אשקלון, אשדוד ובאר שבע, ירי שממנו נפצעו קל שני אזרחים ורבים לקו בהתקפי חרדה. בחוף אשקלון נחתו פצצות מרגמה המכילות כמות קטנה של זרחן, למטרת הבערה. הפיגוע בירושלים אולי קשור ואולי לא קשור להסלמה בדרום; מכיוון שאין עדיין ממצאים בדוקים מי עומד מאחוריו, נניח לו.

אחרי הרג האזרחים בשכונת סג'עיה כתב אלכס פישמן (23.3.11): "הרמטכ"ל בני גנץ הכריז אתמול שישראל איננה מעוניינת בהסלמה ברצועה, אבל הפעילות של פיקוד הדרום משדרת בדיוק את ההפך… מרוב שלא רוצים אצלנו הסלמה כבר שבוע שהגבול רק הולך ומתחמם – והחל מאמש הוכנסו יישובי עוטף עזה לכוננות ספיגה. אז למי להאמין, להצהרות או לביצועים בשטח? … אתמול בערב ביצע צה"ל סיכול ממוקד. סיכול ממוקד הוא לא עוד שלב בהידרדרות בלתי נשלטת. זוהי עדות מובהקת להסלמה מתוכננת".

שוב, לא נגענו: "הסלמה מתוכננת". בחינה מדוקדקת של מדיניות האש של שני הצדדים בשבועיים האחרונים מובילה את הפרשן הבכיר להסיק: ישראל עוסקת בהסלמה מתוכננת בדרום. גם המסקנה הזאת, חשוב להדגיש, איננה "פוליטית", כי עדיין איננה נוגעת במניעים ומטרות. היא פשוט עולה באופן טבעי מניתוח הדיספרופורציה בין פעולות שני הצדדים והאבדות שהם ספגו. בתוך שבוע נהרגו 15 פלסטינים, מתוכם 10 בסיכול ממוקד. בצד הישראלי אין הרוגים, יש רק פצועים קל.

בעל הבית השתגע? רק תג מחיר גבוה במיוחד ירתיע את החמאס והג'יהאד האיסלאמי? טעות. חזרו לתחילת המאמר: אין הרתעה צבאית בדרום. זה לא עבד אף פעם, ולא יעבוד.

תכף נגיע לעיקר. לפני כן – עוד שאלה שמציקה: נניח שהסכמנו עם פישמן, ישראל תכננה את ההסלמה. אבל מי בדיוק תיכנן? הדרג הצבאי או המדיני? כאן נופל פישמן לפח המוכר של "היעדר פיקוח על הצבא". הוא כותב (25.3.11): "קשה להשתחרר מהמחשבה שאין מתחת לדברים שום שיקול מדיני. עובדים מתוך רוטינה: יש ארגז משחקים, ובכל פעם שולפים ממנו צעצוע אחר – פעם תוקפים מנהרות, פעם מבצעים סיכול ממוקד. כאילו שום דבר חדש לא קורה בעולם סביבנו. הדרג המדיני לא מכוון, והדרג הצבאי עושה את אותם דברים שהוא יודע לעשות כבר שנים ארוכות מול עזה".

והדרג הפרשני? הוא עושה את אותם דברים שהוא יודע לעשות כבר שנים ארוכות מאז ועדת אגרנט ועד ועדת וינוגרד: צולב את הצבא, מזכה מאחריות את המדינאים. כמה קל. אומרים לנו שהצבא נסחף בהסלמה שהוא בעצם תכנן, אבל מאחוריה אין שום מחשבה מדינית. ואין גם בקרה. לא משנה ששר הבטחון וראש הממשלה הם שני בטחוניסטים מובהקים, לא משנה שאותו שר בטחון החזיק בהגה גם ב"עופרת יצוקה" וכבר יודע דבר או שניים על הדינמיקה של ההסלמה מול החמאס ברצועה. ולא משנה ששר הביטחון בעצמו אישר את התקיפה ב-16 במרץ, שפתחה את סבב הדמים הנוכחי.

לא, תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?

חוסר הקשר בין ההסלמה להרתעה

הניחו את שתי הטענות זו ליד זו:

1. אין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.
2.ישראל דחפה להסלמה מול החמאס באופן מכוון.

צרפו אליהן כעת הנחה שלישית:

3. מנהיגי ישראל אינם מבולבלים ומטומטמים כל הזמן.

אם אכן מניחים שמנהיגי ישראל פועלים בהתאם למטרות ולא באורח אקראי או מטופש (זה (3)), אז גם ההסלמה הנוכחית, שישראל דחפה אליה במכוון (זה (2)), משרתת מטרה כלשהי. אבל המטרה לא יכולה להיות הרתעה (זה (1)), ושוב, אם אני ואתם וכל בר דעת מסוגלים להבין את זה, אז גם המנהיגים מבינים את זה (זה שוב (3)), חרף כל הרטוריקה ההפוכה.

כלומר: מטרת ההסלמה המכוונת בדרום היא אחרת. עכשיו נשאר רק לגלות מה היא.

לפני הפרשנות הפוליטית, אני רוצה לחדד את המסקנה הנוכחית, שעדיין איננה פוליטית: מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. חשוב לומר זאת, שוב ושוב, מעל כל בימה אפשרית, כי המסקנה הזאת, הבלתי נמנעת לדעתי, עומדת בסתירה לתעמולה היומיומית שבוקעת מפי שופרות השלטון. וחשוב לראות שלא צריך להיות שמאלני כדי להגיע למסקנה הזאת. צריך רק להכיר בחוזק הראיות לטענות (3)-(1).

מן המסקנה הזאת משתמעים דברים חמורים, שדי בהם להוציא לרחובות המוני אזרחים זועמים. משתמע, שחייהם ושלומם של תושבי הדרום, ובעצם כבר גם תושבי המרכז, לא בדיוק מעסיקים את מקבלי ההחלטות בקרייה ובירושלים. מה שלא תהיה מטרת ההסלמה, אם היא איננה הרתעה – יוצא מכך שמקבלי ההחלטות מודעים היטב לכך שהחמאס והגי'האד האיסלאמי לא רק שלא יחדלו מירי הטילים בעקבות ההתנקשויות הישראליות, אלא אף יגבירו את המטחים.

במלים אחרות: מישהו שם למעלה רוצה להשיג מטרה כלשהי באמצעות הבערת האש בגבול עזה, ולצורך כך הוא בהחלט מוכן לשלם בחיי אזרחים. המטרה העליונה של המנגנון הצבאי – הגנה על חיי האזרחים – הוכפפה למטרה אחרת. וכעת חיי האזרחים הפקר. בעניין הזה שוררת תמימות דעים בין הנהגת החמאס להנהגה הישראלית: חיי אזרחים (שלנו ושלכם) אינם ערך עליון. מותר ומומלץ להקריב אותם בשירות חזון מדיני.

האם החמאס חותר להסלמה או לרגיעה? מי שמתעקש על השאלה הזאת, בשלב הזה, מעוניין בהסחת דעת. לאזרח ישראלי צריך להיות חשוב קודם כל למה ההנהגה שלו, שהוא בחר והוא מממן מכספי המסים שלו, חותרת להסלמה בדרום. ישראלי שכבר מכיר בכך שההנהגה שלו דוחפת להסלמה ועדיין מעדיף לחטט במניעיו של הצד השני – ככל הנראה לא ממש מעוניין לראות את האש דועכת.

לגופו של עניין, מקובלת עלי הערכת רוב הפרשנים, שהחמאס אינו עשוי עור אחד, וגורמים שונים בו ומחוצה לו (כמו הג'יהאד האיסלאמי) מושכים לכיוונים מנוגדים. על פי הערכה אחת, ההנהגה המדינית של חמאס בעזה דווקא אינה מעוניינת בהסלמה, אבל לא עושה מספיק כדי לעצור את חוליות הטילים. ביום שבת התכנסו נציגי הפלגים החמושים בעזה ופירסמו הודעה: נפסיק את ירי הרקטות אם צה"ל יפסיק לתקוף בעזה. האם הם רציניים? לעולם לא נדע, כי אנחנו לא מוכנים להאמין (ככה זה עובד: אין עם מי לדבר שם, כי כל מי שמנסה לדבר איתנו, לא מאמינים לו).

כך או כך, הבלוג הזה לא יסור ממנהגו: ביקורת פוליטית אפקטיבית יש להפנות כלפי נציגים פוליטיים שלך.

נחזור שוב: מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. אם כן, מדוע אזרחי ישראל, שחייהם נסחרים בבורסה המדינית בשער כה זול, לא שוטפים את הרחובות בתביעה זועמת לדעת על מה לעזאזל נלחמים שם בדרום? ההסבר היחידי שלי הוא שהם עדיין לכודים בתעמולה השלטונית; כלומר, הם עדיין שבויים בתפיסה שיש קשר סיבתי בין ההסלמה שישראל נוקטת לבין איזושהי הרתעה מיוחלת שהעתיד צופן להם. גם העבר הקרוב וגם ההווה מפריכים כל קשר סיבתי כזה, ובכל זאת, תעמולה מסיבית יכולה לשמר את האמונה בקיומו.

המטרה המדינית

עד כאן ניתוח האירועים בהתעלם, ככל שאפשר, ממטרות ומניעים פוליטיים. חוזקו של הניתוח הוא בדיוק באי-הזדקקותו להנחות בדבר המטרות האלה. אולם כדי לענות על השאלה האחרונה – מהי המטרה האמיתית של ההסלמה בדרום? – אין מנוס מהנחות כאלה. הפרשנות שלי, בשורות הבאות, היא הצעה סבירה, לא ודאית, להבנת המהלכים בצד הישראלי. גם אם היא שגויה, היא ממלאת לאקונה הסברית שהשיח הציבורי בארץ משאיר אותה כחור שחור.

כדי להבין מטרה מדינית צריך להביט בהקשר המדיני. וההקשר המדיני הדומיננטי, הדרמטי של החודשים האחרונים, אינו נתון בספק: התעוררות עממית-דמוקרטית בכל מדינות ערב, ובמיוחד ההפיכה השקטה שהתחוללה במצרים. על המאפיינים של ההתקוממויות האלה כבר דובר הרבה, ואין טעם להרחיב: אוכלוסיות נרחבות שסובלות מעוני ורעב תחת שלטון רודני שנתון בידי אליטה צרה, מושחתת ועשירה כקורח; דרישות סוציאליות וקריאה לדמוקרטיזציה של הייצוג הפוליטי, כולל חופש ביטוי לאופוזיציה; והמנוע של כל זה – צעירים, חילוניים ברובם, שעושים שימוש נרחב באפשרויות ההנעה הפוליטית שמבשרים האינטרנט ופייסבוק.

הדמיון בין כל אלה לבין מה שהתחיל כבר מזמן בשטחים (תנועת המחאה העממית סביב בילעין והגדר) ומה שעשוי להתרחש בעתיד – זועק לעין. ואכן, תרחיש האינתיפאדה השלישית, והפעם – אינתיפאדה עממית-המונית, לא אלימה – לא נעלם מעיניהם של גורמי ההערכה בישראל. למעשה, אפשר לומר שהוא מבעית אותם: "בקרב קצינים בכירים, ששירתו ומשרתים ביהודה ושומרון, שוררת זה זמן מה התחושה שאין תשובה אפקטיבית למצב של התקוממות עממית ברשות הפלסטינית. קצין בכיר המשרת כיום בגזרת יהודה ושומרון אמר לפני כמה שבועות כי "אין לנו מה לעשות אם יקרה כאן משהו כמו שקרה בתוניסיה."

ואומנם, הצהרת כוונות מרשימה מצד הציבור הפלסטיני נרשמה ב-15 לחודש, כשרבבות אזרחים הפגינו במקביל בעזה וברמאללה בעד אחדות לאומית ופיוס בין הפת"ח לחמאס. המפגינים התארגנו דרך הרשתות החברתיות ואסרו על הנפת דגלי שלטון (של אף אחת משתי התנועות) במהלך ההפגנה. להבדיל מן ההפגנות ברחבי העולם הערבי, ההפגנה הפלסטינית לא קראה להפלת השלטון, אבל המסר היה ברור: נקעה נפשו של הציבור הפלסטיני מן המחיר העקוב-מדם שגובה ממנו הקרע הפנימי הזה. והוא רואה הן בהנהגת הגדה והן בהנהגת עזה אחראיות ישירות לאסונו.

בירושלים הבינו מיד שהזעם הפלסטיני הזה מכוון נגד שתי הנהגות שכל אחת בדרכה משתפת פעולה עם האינטרס הישראלי. הנהגת אבו-מאזן מבצעת עבורנו את העבודה המלוכלכת בגדה המערבית ושומרת על גחלת "תהליך השלום" בוערת, על אש קטנה ככל האפשר, עד קץ הימים; והנהגת הנייה בעזה ששה אלי הסלמה כל אימת שנתניהו או ברק רוצים להוכיח לעולם כולו ש"אין עם מי לדבר" ועזה היא קן טרור ענקי. לא פלא שהן החמאס והן פת"ח שלחו את אנשיהם לחבל בהפגנות (אף כי כלפי חוץ קפצו על העגלה בהצהרות של פיוס).

אחדות פלסטינית עלולה לטרוף את הקלפים, ובמיוחד אחדות כזאת שנכפתה "מלמטה", בלחץ האוכלוסיה הנאנקת תחת הברית הלא-קדושה בין שלוש ההנהגות. והיה ואחדות כזאת תהפוך למציאות, אותו זעם פלסטיני שחולל אותה יופנה באופן טבעי אל האויב המשותף לכל פלגי השלטון הפלסטיני: ישראל.

לפיכך הזדרז ראש ממשלתנו לשפוך דלי של צוננים על יוזמת האחדות הפלסטינית מרגע שיצאה לאוויר העולם. הנימוק: אחדות פלסטינית לא תאפשר "לקדם את תהליך השלום". אהה. לעומת זאת קואליציה עם "ישראל ביתנו" היא מתכון בטוח לקידום השלום האזורי. מלשכת נתניהו נמסר עוד: "הקמת ממשלת אחדות עם חמאס תהיה צעד שיעיד על חוסר עניין בהמשך תהליך השלום". במובן מסוים זה נכון: למי יש עניין בפגר המבאיש הזה, "תהליך השלום", פיקציה שנרקמה בין ירושלים לוושינגטון כסיפור הכיסוי להרחבת ההתנחלויות ושימור המצור על עזה? היום שבו "תהליך השלום" במובן המקובל על האליטות הישראלית-אמריקנית-פת"חית יחזיר את נשמתו לבורא יהיה יום שבו כל שוחרי השלום באזור ינשמו לרווחה.

ובכל זאת, בל יטעה אתכם הטון הדיפלומטי: ההנהגה הישראלית מבועתת מחזון האחדות הפלסטינית (לא פחות משתי ההנהגות הפלסטיניות). החזון הזה מערער את אבן הראשה של המדיניות הישראלית בשטחים מאז 1993: הפרד (בין עזה לגדה) ומשול (בשתיהן). הוא מאיים להחליף את הנציגים הפוליטיים של העם הפלסטיני בכאלה שישרתו את האינטרס שלו ולא של ישראל. הוא מאיים להשיב למרכז סדר היום הציבורי שאלות של רצף טריטוריאלי, נמלים פתוחים, וכמובן, הס מלהזכיר – הסרת המצור.

ובישראל יודעים: הפגנות ה-15 במרץ היו רק יריית הפתיחה. תנועת ההמונים הפלסטינית מתגבשת והולכת. ובאופק כבר מסתמן ספטמבר 2011 – תאריך היעד להכרזה פלסטינית חד-צדדית על עצמאות מדינית. כרגע אומנם זה נשמע כמו בדיחה (מדינה שרישום האוכלוסין שלה נתון בידי כוח זר? מדינה שלא מסוגלת להוציא אישורי בנייה בתחומה?). אבל הדינמיקה של האחדות, יחד עם רוחות המרד שנושבות מכיוון העולם הערבי אל מסך הטלוויזיה של הציבור הפלסטיני, יכולות ליצור כאן מציאות שונה מאד עוד חצי שנה. מציאות שבה, לראשונה, מול רובי צה"ל יעמדו לא קני הגראד והקסאם, אלא רבבות ומאות אלפי אזרחים פלסטיניים, חשופי-חזה. פשוט יעמדו. על הקו הירוק. ויגידו: עד כאן.

מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור.

שלא יהיה ספק: גם הגי'האד האיסלאמי וגם הפלגים הקיצוניים בחמאס שותפים למטרה הזאת. גם הם מעוניינים לטרפד כל פשרה פנים-לאומית עם הפת"ח, מצד אחד, ומצד שני, לא יסכימו לוותר על עילת קיומם – המאבק החמוש, האלים והטרוריסטי – בתמורה למאבק אזרחי.

לכן העימות הוא, כמו תמיד, בין שוחרי השלום בשני הצדדים, לבין מחרחרי המלחמה. בין אוהבי החיים לאוהבי המוות. האם הישראלים ישכילו להבין ש"הקיצונים" אצלם זה לא אוסף של נערי גבעות בשומרון, אלא מי שנבחרו למנהיגות – נתניהו, ברק, לבני ומופז? האם הישראלים יצילו את עצמם מידי מנהיגיהם, או שמא שוב, בפעם השניה בשנים האחרונות, יפקירו את גורלם בידיהם, יתכנסו לתוך בועה של בהייה סבילה באסונם ובאסון שמומט בשמם?

"עופרת יצוקה 2" היא לא גזרת גורל. תכניות המבצע אומנם קיימות מזמן, ויש להניח שהכוחות כבר מתרגלים את הצעצועים החדשים שהדוד סם שלח להם. אבל הביצוע עצמו לא כתוב בכוכבים. אין כזה דבר, "הסלמה בלתי נמנעת". יש רק ציבור בלתי מונֵע; ציבור אדיש ורופס, שנגרר אחרי שקרים של מנהיגים. מהו מחיר המאבק למנוע את הזוועה, לעצור מכונת המלחמה? בעזה יורים בברכיים של מי שמעז להתקומם נגד השלטון. בארץ לכל היותר תספוג קללות ויריקות מעוברים ושבים. אם כך, מה עוצר אותך מלמחות? מה דרוש כדי להוציא את הישראלים להפגנת א-תחריר משלהם?

לא השתכנעתם? חיזרו לחידה. יש יד מכוונת, ישראלית, מאחורי ההסלמה. יש לה מטרה. המטרה לא יכולה להיות הרתעה, כי אין הרתעה. אז משקרים לנו. מהי האמת? לא קניתם את האמת שלי? אוקיי. יש לכם אמת אחרת? גם בסדר. ומה אתם עושים עם העובדה שמשקרים לכם, והשקר הזה עולה בחרדות נוראיות, בבתי ספר מושבתים, ואוטוטו, מעבר לפינה, יעלה גם בהרוגים?

מוחקים את ההבחנה

"המבצעים של הטרור מוחקים את ההבחנה בין לוחם ללא לוחם וגם בין יהודי ללא יהודי. הם בזים בוז מוחלט לערכים ולחוקים שמקובלים בעולם האנושי והנהוג." (ב"נ, 19.4.2010)


ילדי משפחת סמוני המתים. עזה, 5.1.2009. תצלום: "רויטרס"



"כאשר העושה צופה כי התנהגותו עשויה להצמיח, בדרגת הסתברות קרובה לוודאי, את התוצאה בה מותנית השלמת העבירה, ובכל זאת אינו נמנע מאותה התנהגות, רואים את יחסו כלפי גרימת התוצאה כשקול כנגד החפץ בגרימתה, למרות שלא רצה בה". (הלכת הצפיוּת, ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין כרך א', תשמ"ד, ע' 593)

"הלכת הצפיוּת משווה מודעות, בנסיבות מסויימות, לכוונה. היא רואה בקיומה של מודעות מצד העושה, לכך שהתנהגותו האסורה תגרום, במידת הסתברות קרובה לוודאי, לתוצאה אשר בה תלויה השלמת העבירה, משום מחשבה פלילית השקולה לכוונה פלילית" (הנשיא מ' שמגר בע"פ 172/88, וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, ע' 280).

היעלמות-מיסגור-הפקרה-עופרת יצוקה-סודות אסורים-המניע

עוד מחשבות על פרשת קם-בלאו

 

1. "לאן נעלמה…"

הסיסמה הזאת עשתה יותר נזק מתועלת. קם לא נעלמה ולא הועלמה; היא ישבה בבית כל הזמן, מוקפת במשפחתה וחבריה. השימוש הפזרני באסוציאציות מתקופת החונטות בצ'ילה טישטש את הסקנדל האמיתי: קם הושתקה, וכמוה שאר העיתונאים. כשמפזרים רמיזות כל כך אפלות, ואז מתברר שהמציאות פחות אפלה מהן, אנשים נושמים לרווחה: נו, אז היא בכלל לא נעלמה. מה הסיפור כאן בכלל? שלא במזיד, סיסמת ה"היעלמות" גימדה את החומרה האמיתית של קשר השתיקה סביב פרשת קם.

 

2. מיסגור

 מי שפירסם פרטים מפרשת קם לפני הסרת צו איסור הפירסום נתקל בביקורת: מה החיפזון, למה לא לחכות שהמידע ייצא באופן מוסמך וגלוי? תשובה ראשונה על כך היא שעד לתחילת השבוע שעבר, בכלל לא היה ברור שצו איסור הפירסום יוסר בקרוב. שנית, כל הויכוח ניטש על משמעות המילה "מידע מוסמך".

חוקרי מדיה מרבים להשתמש במושג המיסגור, פריימינג. זהו האופן שבו מוצגות עובדות; ההקשר שבו הן נחשפות; מערכת ההנחות וההסברים שנלווים אליהן. לכל אלה יש חשיבות מכרעת באופן שבו נקלט, ולאחר מכן גם נחקק בזיכרון, אותו "מידע מוסמך".

מרגע שהתוודעתי לראשונה לפרשת קם, לא היה לי ספק מה יהיה טיבו של המיסגור שבו היא תוצג לציבור, עם הסרת צו איסור הפרסום: המסגרת תהיה עבירה בטחונית, ומעליה תתנוסס הכותרת בגידה. לא, השב"כ אינו מציג לציבור עובדות נייטרליות, אלא טווה עבורו נראטיב שלם, עם מניעים ("לשם פגיעה בבטחון המדינה") ותוצאות קטסטרופליות. וכמובן שהתקשורת ששה לשתף פעולה, וגם שופכת שמן משלה על המדורה (האם מי שהגדיר את קם "חיילת-מרגלת" סבור ש"הארץ" הוא בגדר סוכן זר שכל מגע עימו כמוהו כריגול?). כיוון שכך, אין לציבור כמעט יכולת לשפוט את העובדות במנותק מן ההקשר, או המסגרת המושגית, שבתוכם הן משובצות.

המטרה העיקרית (שלי לפחות) בחשיפת הפרטים עוד לפני ששופרות השב"כ החלו לטרטר מקצה הארץ ועד קצה היתה להציג את העובדות בתוך מסגרת מושגית אלטרנטיבית; מסגרת שבה העבירה של ענת קם היתה לכל היותר עבירת בטחון שדה, ולא היה בה כדי לסכן את בטחון המדינה. להיפך, טענתי שבמעשיה רק חיזקה את בטחונם האישי של אזרחי ישראל. זה היה קריטי לנצל את חלון הזמן המתקצר טרם שטיפת המוח הגדולה. לו הייתי כותב היום את הדברים שכתבתי על קם לפני שבוע, הם היו טובעים במלל הבטחוני, והאפקט שלהם היה אפסי (לא אשלה את עצמי שבפירסום המוקדם האפקט היה הרבה יותר גדול; אבל הוא עדיין היה חשוב, וממילא, השוליות היא חלק מתנאי העבודה של הבלוג הזה). זאת התשובה לשאלת הפירסום המוקדם.

 

3. הפקרת המקור

כעת כבר אפשר לומר שהתנהלות עיתון "הארץ" מרגע חשיפת הפרשה היא שערורייה בפני עצמה. מלכתחילה, חשיפתה של קם כמקור המסמכים של בלאו נבעה משתי טעויות פטאליות של העיתון. ראשית, צילומי מסמכים בסיווג "סודי ביותר", שהופיעו בכתבה, הובילו לפתיחת חקירה בדבר מקור ההדלפה, כפי שהיו יכולים לצפות מראש ב"הארץ". לטענת מקורבי קם, בפירסום הצילומים של המסמכים הפר בלאו את הסיכום איתה.

10 חודשים נמשכה החקירה, מנובמבר 2008 עד ספטמבר 2009, מבלי שהעלתה דבר. רק אז זומן בלאו לחקירה בשב"כ. בעקבות החקירה נחתם הסכם בין השב"כ ל"הארץ", לפיו יעביר בלאו לשב"כ את כל המסמכים הסודיים האופרטיביים, שחשיפתם עלולה לסכן את בטחון המדינה, ומנגד השב"כ לא יעמיד לדין אותו או את מקור ההדלפה.

אבל כפי שניתן בדיעבד להבין, אותם מסמכים שמסר בלאו לשב"כ הם שהובילו לחשיפתה של קם ולמעצרה 3 חודשים מאוחר יותר, בדצמבר 2009. על העניין הקריטי הזה כמעט ולא דיברו (הנה רביב דרוקר מזכיר זאת בחטף), ו"הארץ" רק רומז על כך במעורפל: קם נחשפה דרך המסמכים שהחזיר בלאו לשב"כ. אומנם בכך הפר השב"כ את התחייבותו, אבל סליחה, באיזה מדינה חיים דב אלפון ומיבי מוזר? הם לא יכלו לצפות מראש ששום הסכם לא יוכל לעמוד מול הקלף המנצח של "בטחון המדינה"? זאת היתה הטעות הפטאלית השניה של "הארץ", שגזרה את גורלה של קם.

לא, אני לא מייחס כוונת זדון למערכת "הארץ", רק רשלנות משוועת וחוסר אחריות מינימלי כלפי החיסיון של המקור. ולא מדובר רק בכתבה על הסיכולים הממוקדים. לטענת המדינה, בלאו הרוויח עוד כמה סקופים הודות למסמכים שגנבה קם; מה שמעצים את חוב האחריות של "הארץ" כלפי הגרון העמוק שלו.

וכיצד נוהג "הארץ" לאור האחריות שלו לגורלה של קם? בפשטות, זורק אותה היישר אל מלתעות השב"כ. כאן כבר לא מדובר ברשלנות, אלא באסטרטגיה משפטית. אני עוקב בקפדנות אחרי ההתבטאויות של העיתון בפרשה: ההודעה הרשמית לאחר הסרת צו איסור הפרסום, מאמר מערכת, ראיון של דב אלפון בערוץ 2: בכולם ננקט אותו קו, שעל ניסוחו שקדו בלי ספק מוזר ואלפון בלשכתו של שוקן: הגנה נחרצת על אורי בלאו, גינוי תקיף לשב"כ שהפר את ההסכם איתו – ואף מילה האחריות המלאה של העיתון למה שעובר על ענת קם כעת.

מן הרגע שהושמה קם במעצר, נקט "הארץ" במדיניות ניתוק מגע מן "הבוגדת", וריכז מאמץ בהצלת הכתב שלו. תהי קם כפרתו של בלאו.

"הארץ" אומנם טוען, במאמר הבהרה, שהסיבה העיקרית לכך שאורי בלאו לא שב לארץ היא, לא פחות, הרצון לשמור על חיסיון מקורותיו האחרים; וגם ש"שובו ארצה במצב זה עלול לחזק את התביעה נגד קם." אבל זאת טענה פנטסטית; למעשה יועץ התקשורת של קם, נסים דואק, קרא אתמול לאורי בלאו לשוב ארצה ולהחזיר את המסמכים לשב"כ (דיווח של רז שכניק ב"ידיעות אחרונות"). אז "הארץ" דואג לקם יותר מיועץ התקשורת שלה? אורי בלאו לא שב לארץ מחשש לגורלו של אורי בלאו. זה לגיטימי לגמרי (בלאו אינו אחראי על רשלנות מעסיקיו). מה שלא לגיטימי זה לעטוף את ההחלטה הזאת בדאגה מפוברקת לקם.

לו היה "הארץ" נוהג באחריות המתבקשת כלפי קם, לא היה טורח כל כך להפריד בין המקור לבין העיתונאי (שהרי הקשר שהיה ביניהם הוא בגדר עובדה). למעשה, "הארץ" היה צריך ליזום "איחוד הגנות", על קם ועל בלאו גם יחד, או לכל הפחות לממן את ההגנה המשפטית על קם. מי שסבור שמדובר ברעיון מטורף רק מוכיח עד כמה הופנמה אצלנו התפיסה העסקית-משפטנית של העיסוק העיתונאי, על חשבון תפיסת העיתונות כנאמנה של הציבור – ובכלל זה גם של ה-whistleblowers שבתוכו.

יידעו כל אזרח ואזרחית שבידיהם מידע רגיש: אם תביאו אותו לבניין ברחוב שוקן 21 בתל-אביב, עוד תצאו משם אזוקים ומכוסי עיניים למתקן השב"כ הקרוב.

 

4. תכניות "עופרת יצוקה"

כפי שפורסם, בין המסמכים שהשיג בלאו מקם היו גם תכניות "עופרת יצוקה". "הארץ" העביר ידיעה על כך לצנזורה, שבוע לפני המבצע, והידיעה אושרה. שעות ספורות אחר כך הצנזורה התחרטה, ו"הארץ" "אסף גיליונות" כדי למנוע עבירת צנזורה. מקהלת המרשיעים של קם מצביעה על האירוע הזה כעל הוכחה ניצחת ל"סיכון הבטחוני" שהיה בהדלפת המסמכים.

העניין הזה מעורר אצלי כמה תמיהות, שמשום מה אף אחד לא מדבר עליהן. שימו לב: קם השתחררה מצה"ל במאי 2007. פירוש הדבר שכבר אז היו לצה"ל תכניות מבצע אופרטיביות לפלישה מסיבית לעזה. ניתן להניח שתכניות כאלה לוקח להכין לפחות חצי שנה. כלומר, מבצע "עופרת יצוקה" היה בתכנון לפחות שנתיים לפני שיצא לפועל. בלהט פרשת קם אף אחד לא שם לב שיש כאן חתיכת סקופ. עד כה ידענו שהתכנונים למבצע החלו רק באמצע 2008. הפרסומים בעניין קם מגלים שבעצם ההכנות החלו הרבה קודם לכן – בסוף 2006 (בינואר 2006 זכה החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית; במרץ 2007 הוקמה ממשלת אחדות ברשות איסמעיל האנייה; ביוני 2007 השתלט החמאס על עזה).

התיארוך החדש הזה מחזק באופן משמעותי את התזה שמבצע "עופרת יצוקה" נהגה כמבצע להפלת שלטון החמאס בידי צה"ל. לא תגובה צבאית על ירי הקסאמים, אלא הפעלת צבא להפלת שלטון זר. עוד לפני שהחמאס שלט בפועל בעזה, כבר היו תכניות להפלתו. הפרשנות הזאת לאירועי "עופרת יצוקה" קיבלה ביסוס נרחב בבלוג הזה, וכעת היא מתחזקת אף יותר.

עכשיו לעצם הטענה שחשיפת תכניות "עופרת יצוקה" היוותה סיכון בטחוני. רבותי, אני מזכיר לכולם: "עופרת יצוקה" היתה כישלון מהדהד. מרחץ דמים אכזרי שגבה את חייהם של יותר מאלף אזרחים חפים מפשע, לא השיג אף מטרה אסטרטגית, אפילו לא הפחתה של איום הטילים.

שוו בנפשכם שכל הפיאסקו הזה היה נמנע. שוו בנפשכם שפירסום מוקדם של התכניות היה משבש את ההכנות למבצע באופן בלתי הפיך, כך שהוא היה מבוטל. הלב ממש רועד למחשבה הזאת.

יותר מ-1,400 איש, שהיום קבורים מתחת לאדמה, היו עדיין מהלכים עליה. אלפי בתי מגורים, שהפכו לאבק ואפר, היו עדיין עומדים על תילם. הפצועים, הנכים, הרעבים, החולים וחסרי הבית – כל אלה היו נמנעים. ואולי גם גלעד שליט היה חוזר הביתה.

"סיכון בטחוני", בלי ספק. מזל שתכניות המבצע לא דלפו ואפשר היה להמיט את כל הסבל המיותר הזה.

 

5. מה רוצים מאורי בלאו

קשה לי להאמין לסיפור הרשמי. 700 מסמכים סודיים שנותרו בידיו? הבחור טס עם בת זוגו לטיול תרמילאים בסין. נראה לכם שהוא הכניס לפאוץ' הצדדי של התרמיל דיסק עם כל המסמכים האלה? מאד מועיל, תכניות התחמשות של צה"ל, כשאתה מנסה להיכנס לפגודה בכפר סיני נידח.

עקיבא אלדר הזכיר ש"הכותרת "סודי ביותר" אינה הופכת מסמך לעניין בטחוני ואת הדלפתו למעשה ריגול או בגידה. במקרים רבים הסיווג הזה נועד להבטיח שתוכן המסמך לא יגיע לידיעת הציבור." יוסי מלמן תהה "מדוע לענת קם אסור מה שלבכיר המוסד מותר?" – ושעות אחדות לאחר מכן הוסרה, באופן מסתורי, הכתבה שלו מאתר "הארץ". לא, לא היה בה שום מידע שסיכן את בטחון הציבור, רק רמזים מאד ברורים לגבי הדלפת חומרים מסווגים של הדרגים הבכירים ביותר במערכת הבטחון. החבר'ה האלה הם לא כתבי ברנז'ה בני 23, אין להם זמן להתעסק עם כתבי אישום על ריגול ובגידה. הם פשוט מרימים טלפון לצנזור, או לשוקן, וסוגרים עניין.

אז מה רוצים מבלאו? אני מאמין שמחפשים בכליו מסמכים אחרים. כאלה שהובילו לשורת תחקירים מאד מביכים על עסקיהם המפוקפקים של בכירי מערכת הבטחון. אני מפנה את המעוניינים לשאלות מספר 8 ו-12 בפוסט של רועי צ'יקי ארד להשראה נוספת.

 

6. מֵניע-שמניע

 צעד קרייריסטי? חיפוש חומרים שיעידו על פעילות בלתי חוקית של צה"ל? רצון ש"האחראים לפשעים יגיעו להאג"? אין הרבה טעם להתעסק בספקולציות האלה כעת. מבחינה משפטית יש להן משקל משני בלבד, ומבחינה פוליטית – הן חסרות משמעות. לאורך כל התקופה הזאת חשוב לשנן דבר אחד (וזה קשה, כי הרכילות וההתעסקות באישיות של קם רק יתעצמו כל הזמן): המעשה שענת קם עשתה, ולא חשוב בכלל מה היו מניעיה, היה שירות נדיר בחשיבותו לאזרחי ישראל. היא איפשרה להם לראות את בכירי צה"ל כפי שהם: מפירי חוק. והיא מיקדה את תשומת הלב בעניין חשוב מאין כמוהו – מדיניות הרצח-בלי-משפט בשטחי הגדה המערבית, שהיו מעורבים בה מאות ואולי אלפים של חיילים, מפקדים ושופטים צבאיים. אסור לשכוח את זה, כנגד כל הקישקושים שהיו ועוד יהיו על נפתולי האישיות ו"הסטיות" האידאולוגיות של קם. ואסור לשכוח שענת קם לא היתה יכולה לבצע את השירות החיוני הזה לאזרחי ישראל מבלי להפר את החוק.  

טילֵי טילים של שקרים

שר הבטחון, אהוד ברק: "אנחנו מציינים שנה לעופרת יצוקה ובאזור יש שקט שלא היה כדוגמתו שנים, במובן הזה תוצאות המבצע הושגו במלואן."

שקרן.

סגן שר החוץ, דני אילון: "ההרתעה ממבצע עופרת יצוקה עובדת."

שקרן.

הרמטכ"ל גבי אשכנזי: "אני שמח שאחרי שמונה שנים הצלחנו במבצע 'עופרת יצוקה' לפגוע קשה בחמאס ולהפסיק את האש."

שקרן.

מפקד פיקוד דרום, אלוף יואב גלנט: "מטרות המבצע הושגו. נוצר סדר חדש, לא היתה לנו תקופה כזו שקטה בעשור האחרון."

שקרן.

הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ: "מבצע עופרת יצוקה לפני שנה בדיוק אכן עשה את שלו, וההרתעה קיימת – נרשמה ירידה דרמטית ודרסטית בהיקף הירי מכיוון הרצועה."

שקרן

 

העובדות


בארבעה וחצי חודשי הרגיעה, מה-19 ביוני 2008 ועד ה-4 בנובמבר 2008 (התאריך שבו צה"ל ריסק את הרגיעה), נורו בסך הכל 50 טילים לעבר הדרום. ממוצע חודשי של 11 טילים.

בארבעה וחצי החודשים האחרונים נורו 92 טילים לעבר הדרום. ממוצע חודשי של 20 טילים.

כלומר, שנה אחרי הרגיעה שקדמה ל"עופרת יצוקה", ירי הטילים בממוצע חודשי עלה פי 2.

בחודש אוקטובר 2008, החודש האחרון לרגיעה, נורו 4 טילים בלבד לדרום.

בשבוע האחרון, מתחילת שנת 2010, נורו כבר 13 טילים על הדרום. אם הקצב הזה יישמר, בינואר 2010 ינחתו בדרום פי 13 טילים מאשר באוקטובר 2008.

זה השקט וזו ההרתעה.

כן, רמת הירי ממש בערב המבצע, בחודשים נובמבר-דצמבר 2008, היתה גבוהה יותר מעכשיו. אבל אז כבר שני הצדדים – קודם ישראל, ואז החמאס – התנערו לחלוטין מן הרגיעה, ובפועל ניהלו לוחמה בעצימות נמוכה. זה לא היה אלטרנטיבה למבצע, זה היה הכנה אליו. ההנהגה הישראלית שמתפארת עכשיו איך "המבצע השיג סוף סוף שקט בדרום" דומה לאדם שמשתבח על כך שמאז שהחליט לכרות לעצמו רגל, הוצאות ההנעלה שלו הצטמצמו פלאים.

מבצע "עופרת יצוקה" בא לעולם בכחש וכזב. השקר ש"הם" הפרו את הרגיעה; השקר ש"הם" לא רוצים להפסיק את האש. כעת, במלאת שנה למבצע, אנו עדים להיווצרותו של שקר ההרתעה: "הם" כבר חוששים לירות עלינו. תושבי הדרום יודעים שזה שקר, כי הם חיים את הטילים יום יום.

קברניטינו יודעים שרוב הציבור הישראלי לא הזדעזע מן האסון ההומניטרי שהמיטה "עופרת יצוקה" על תושבי עזה, כי הציבור בלע את הספין: אם זה מה שנחוץ להרתיע אותם, אין ברירה.

אבל זה לא הרתיע אותם. הקברניטים משקרים.

מסקנה: "עופרת יצוקה" היה כישלון מהדהד. לא רק מן הבחינה המוסרית – המבצע שהתנהל כולו מתחת לדגל שחור משחור של אי-חוקיות וברוטליות חסרת תקדים – אלא גם מן הבחינה האסטרטגית-אגואיסטית. איום הטילים לא הוסר. טיפטוף הירי ממשיך. "היכולות של החמאס טובות יותר מבערב המבצע", קובע ראש השב"כ.

מסקנת המשך (כמובן): לא נכנסנו בהם מספיק חזק. בפעם הבאה – 5,000 הרוגים.

ואז, כשהטילים שוב יתחילו לטפטף… מה אז?

מי יזכור אז שפעם היתה רגיעה שעבדה יותר טוב מכל ההפגזות? ששלום בטוח יותר ממלחמה? מי ישאל מה המטרה האמיתית של מבצעים צבאיים שרק מדרדרים את בטחונם של תושבי הדרום עוד ועוד?

שוב לא מספיק חזק. בפעם הבאה 100,000.

"אין חפים מפשע": שנה ל"עופרת יצוקה" (הסיכום שלא תקראו בעיתונים)

איך נדע את העתיד לקרות? זוהי מצוקה אנושית על-זמנית. איך נדע מה קורה עכשיו? זוהי כנראה מצוקה מודרנית, בת לוויה לחיים בחברה שבה תמונת המציאות תמיד עוברת דרך פילטרים של סוכני תעמולה. ואיך נדע מה קרה בעבר? כאן כבר אנו נתונים להתגוששות המרה בין הזיכרון לשיכחה, בין הפרצפציה לסלקציה.

איך נזכור את "עופרת יצוקה"? הנה תשובה לא רעה: באופן שבו היא (או הוא? מה זה היה, מלחמה או מבצע? פלישה או מגננה?) תוצג במוספי העיתונים של יום השנה. כחלוף שנה מיומה הראשון של המתקפה, המאבק על ייצוגה בזיכרון הלאומי כבר מראה סימני דעיכה. עוד שנה שנתיים (עוד מתקפה מתקפותיים), והגירסה הרשמית – "8 שנים ירו עלינו קסאמים ולא הגבנו, בסוף כיסחנו אותם ובאמת הם הפסיקו לירות" – הגירסה הזאת תהפוך מעוד נראטיב ל"הסטוריה האמיתית"; יתר הגירסאות ייבלעו במרחבי האינטרנט כתיאוריות קוספירציה בנות-חלוף.

לכן, יום השנה ל"עופרת יצוקה" הוא הזדמנות בלתי חוזרת לכל מתנגדי המתקפה הזאת מראשיתה, לכל מבקריה, לכל מזועזעיה, להציג אולי בפעם האחרונה את תמונת המציאות כפי שהם תפסו וחוו אותה; החל בחודשים שקדמו למתקפה וכלה בממצאים שהתגלו בשוך אבק הפצצות.

הסיכום שיוצג בשורות הבאות, ייאמר מראש, הוא סיכום סלקטיבי. אין בו מילה אחת (למעט מניין ההרוגים) על מה שאירע בזירה הישראלית. מטחי הטילים על הדרום, החיים במקלטים, היערכות פיקוד העורף וכדומה. אל דאגה; מאלה יקבל הישראלי הממוצע די והותר בכל ערוץ תקשורת אפשרי. זאת הסלקציה שלהם. מי שהטריח עצמו אל הבלוג השולי הזה כבר הודה, בעצם המעשה הזה, שמעניין אותו מה נותר מחוץ לעדשת הסיקור של המיינסטרים.

נותר המון, וגם מתוך ההמון הזה צריך לבחור. בסיכום שלי החלטתי להתרכז בהבטים שנראים לי הכי חשובים לעיצוב התודעה העתידית של כל אזרח בישראל. לא רק לדעת מה באמת קרה בעזה בין ה-27 לדצמבר 2008 ל-17 בינואר 2009, אלא איך התאפשרו אותם אירועים, מהם המנגנונים הצבאיים והתעמולתיים שחוללו אותם. זאת משום שאת האירועים השארנו מאחורינו, אבל מנגנוני האופל עדיין איתנו, וכבר שוקדים על המתקפה הבאה. ומיותר להזכיר מה קורה למי שלא לומד מן העבר שלו עצמו.

הסיכום הזה נחלק לכמה פרקים. הפרק הראשון סוקר את רצף האירועים והמחדלים שהובילו למתקפת "עופרת יצוקה". עיקרו – להוכיח את נמנעותה, מיוּתרוּתה של המתקפה, ולהצביע על המטרות הנסתרות מאחוריה, באופן יסודי יותר מאשר נעשה עד כה. הפרק השני סוקר את סטטיסטיקות ההרוגים ואת הפערים המטרידים בין גירסת צה"ל (החסויה מהציבור) לגירסאות של ארגוני זכויות אדם (הגלויות לציבור). הפרק השלישי דן בהרחבה בעדויות וראיות לפשעי מלחמה שעומדות בסתירה בולטת להכחשות צה"ל. הפרק הרביעי מתאר את "רוח המפקד" ששרתה על המבצע, בתדריכים ובמדיניות הפתיחה באש, כפי שעולה מעדויות מתוך צה"ל. הפרק החמישי והמסכם מתייחס לאופציות החקירה העומדות בפני מי שבאמת מוטרד מן הממצאים המתועדים.

הבלוג הזה כבר סיכם חלקית הבטים שונים של "עופרת יצוקה" לפחות שלוש פעמים. הסיכום הנוכחי חופף את הפוסטים הקודמים רק במעט, ומציג תיעוד וניתוח שיהיו חדשים, אני מקווה, גם למי שעקבו מקרוב אחרי הביקורת על המתקפה. סיכום מקיף ומצויין נוסף ניתן למצוא בבלוג של איל ניב.

המבצע לא נועד להסיר את איום הטילים מעל יישובי הדרום: צעד צעד

הרציונל של "עופרת יצוקה", כפי ששווקה בארץ ובעולם, היה לתת מענה לאיום הטילים ששיגר חמאס על תושבי הדרום בשנים האחרונות. אכן, אלפי טילים שנחתו בשנים האחרונות בשדרות ובעוטף עזה הפכו את חייהם של תושבי הדרום בלתי נסבלים. לפחות בהבט הזה, אי אפשר לערער על צידקתה העקרונית של פעולה שנועדה להשיב את השפיות לחייהם של תושבי הדרום.

אבל לא זאת היתה מטרת "עופרת יצוקה". הדברים הללו נידונו כאן ובאתרי שמאל בודדים, אך נבלעו בהמולה התעמולתית הבלתי פוסקת שאופפת את המבצע כבר שנה. לכן אי אפשר להפריז בחשיבותם. ניתוח שקול של השתלשלות האירועים במחצית השניה של 2008 מראה בבירור שהסרת איום הטילים מעל יישובי הדרום לא יכולה היתה להיות המטרה האמיתית של המבצע. זאת משום שהיתה דרך מיידית, זולה ולא אלימה, לעשות כן, אך ההנהגה הישראלית ביכרה, מסיבות שראוי להרהר עליהן, את דרך האש והקטל.

מדובר בהסטוריה בת שנה וחצי בסך הכל, שכבר נקברה תחת הררי מלל כוזב. כדי לשחזר אותה, צריך לעשות Rewind ל-19 ביוני 2008 – היום שבו נכנס לתוקפו הסכם הרגיעה, התהדיאה, בין ישראל לחמאס. ועוד צריך לשבת עם זכוכית מגדלת על נתוני הירי באותה תקופה.

הסכם הרגיעה

ובכן, כך קרה מה שלא היה חייב לקרות.

עד לתקופת הרגיעה, היה סוער מאד. לפי נתוני צה"ל, במהלך 2006 נורו 1,744 טילים (רקטות ופצמ"רים) מרצועת עזה לדרום, ובמהלך 2007 נורו 1,934 טילים.

הסכם הרגיעה נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור לפוג ב-19 בדצמבר, 6 חודשים לאחר מכן. עיקרו של ההסכם, שהושג בתיווך מצרי, היה הפסקת אש מוחלטת של שני הצדדים, ופתיחת המעברים לסחורות מישראל.

ההסכם השברירי החזיק מעמד יפה עד ה-4 בנובמבר. אומנם היו פה ושם פעולות צבאיות משני הכיוונים, אבל על פי ההבנות הלא-כתובות בין ישראל לחמאס הן לא נחשבו קאזוס בלי לשבירת הכלים. הפוליטיקאים הטיחו אשמות הדדיות לצורכי פנים: הם האשימו אותנו בהפרות ואנחנו אותם. שני הצדדים צדקו, אבל ידעו היטב שהעצימות הנמוכה של האש עדיפה עשרות מונים על מה שקדם ליוני 2008. מכל מקום, הטענה הישראלית השגורה שהחמאס הפר את הרגיעה בלי הרף אין לה על מה לסמוך. למעשה, בשבוע הראשון לרגיעה נרשמו 7 הפרות ישראליות ורק אחת של החמאס.

בכל מה שקשור לפתיחת המעברים – ישראל לא עמדה בהתחייבויותיה. למעשה, במהלך הרגיעה נכנסה לעזה פחות אספקה מאשר בתחילת 2006, כשירי הטילים היה בשיאו. הנראטיב הישראלי, לפיו צד אחד (אנחנו) עמד במלוא התחייבויותיו במסגרת הסכם הרגיעה, בעוד הצד השני (הם) מפר את התחייבויותיו אחת לאחת – הוא שקר תעמולתי. התעמולה הזאת מילאה תפקיד מרכזי בגיוס התמיכה הציבורית למבצע "עופרת יצוקה", שכן אם הצד השני אינו מכבד הסכמים, אין מנוס משימוש בכוח.

המספרים לא משקרים

האם החמאס שמר על הפסקת האש? התשובה היא כן, באופן כמעט מוחלט (ההפרות הבודדות בוצעו בעיקר בידי ארגונים סוררים). את זה חשוב לראות במספרים, כי על שקר "ההפרות" נבנתה בישראל מערכה שלמה של הונאה והולכת שולל.

ובכן, כמה טילים נורו לדרום במחצית הראשונה של 2008, עד להסכם הרגיעה? אל הנתון הזה צריך להגיע בדרכים עקלקלות. אחרי חיפוש מאומץ התברר שהפילוח המדוייק ביותר של ירי הטילים, עד לרמת היום הבודד, נמצא במאגרי השב"כ. כך נראית 2008 – לפני ואחרי הרגיעה.

סך כל הטילים שנורו במהלך 2008 מעזה – כ-3,600. מתחילת הרגיעה ועד לסוף השנה נורו 664 טילים. כלומר, עד ל-19 ביוני נורו 2,936 טילים. בממוצע, 17 טילים ביום.

עין תמימה עלולה לחשוב ש-664 הטילים שנורו מתחילת הרגיעה ועד לסוף 2008 מוכיחים שהרגיעה לא עבדה. אבל ההפך הוא הנכון. מסתבר שעד ה-4 לנובמבר, תאריך מפתח שמיד נחזור אליו, נורו בסך הכל 50 טילים. לאורך 4 וחצי חודשים, מדובר בממוצע של טיל בכל 3 ימים.

כלומר, מ-17 טילים ביום, הורידה הרגיעה את הירי לטיל כל 3 ימים. הסדר שמוריד את רמת האש פי 50 הוא,  ללא ספק, הסדר שעובד. זאת ועוד, רמת הירי ירדה באופן עקבי לאורך הרגיעה: 18 טילים ביולי, 19 טילים באוגוסט, 5 טילים בספטמבר ו-4 טילים באוקטובר. חודש אוקטובר 2008 היה החודש השקט ביותר שידעו תושבי הדרום מזה שנים. בכל תקופת הרגיעה, עד ה-4 בנובמבר, לא נהרג או נפצע אף אזרח ישראלי מירי טילים.

לא רק המספרים, אלא גם תושבי שדרות מספרים אותו סיפור: תקופת הרגיעה היתה תקופה של פריחה והתאוששות, שכולם קיוו כי תימשך. אומנם כולם גם ידעו כי החמאס מנצל את תקופת הרגיעה כדי להתחמש, אבל רגע, מה בדיוק צה"ל עשה באותו זמן? כיתת חרבותיו לאתים? או שמא רכש והשמיש מערכות נשק חדשניות שנוסו לראשונה על תושבי עזה? צבירת נשק הדדית היא עובדת קיום בסכסוכים לאומיים; השאלה החשובה היא מי מהצדדים מנסה למצות אופציות לא אלימות לפני שהוא בוחר להפעיל את הנשק שצבר.

ואז נמאס לנו מהשקט

ב-4 לנובמבר הכל קרס. באשמת ישראל.

כוח של צה"ל חדר לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נטען, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס. מיד, ולא רגע לפני כן, החל הסיחרור המוכר. בתוך יממה נורו על הדרום 66 טילים – יותר מאשר בכל ארבעת וחצי חודשי הרגיעה שקדמו ליממה הזאת. תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירה הרמטית של המעברים, החשכת עזה ובלימת הסיוע ההומניטארי.

בנובמבר 2008 קפץ גרף השיגורים ל-233; זאת בהשוואה ל-4 שיגורים בלבד באוקטובר. במלים אחרות, שבירת הרגיעה בידי צה"ל הקפיצה, בן לילה, את ירי הקסאמים כמעט פי 60.

הגרף מאתר השב"כ מספר את כל הסיפור.

בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל הפרה את הרגיעה, אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשתה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. בשיח הישראלי, כמובן שזה לא נחשב הפרה; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי זאת היתה נקודת המפנה שהציתה את האש, אש שכבר הגיעה לדעיכה כמעט מוחלטת במהלך אוקטובר 2008. מי שהחליט על הפעולה, מי שבחר לבצע אותה גם במחיר הגבוה (6 הרוגים) שספג החמאס, לקח בחשבון את ההשלכות.

נסו לדמיין את התרחיש האלטרנטיבי הזה: ישראל והחמאס מגיעים עד לסוף הרגיעה, ה-19 לדצמבר 2008, במצב של אש נצורה לחלוטין. חודשים ארוכים בלי טילים ובלי פשיטות וגיחות אוויריות. במצב כזה, כל הסיכויים שהסכם הרגיעה היה מתחדש, והפעם עם פוטנציאל להתקדם לסוגיות יותר רגישות – שחרור גלעד שליט והרחבת הרגיעה גם לגדה המערבית. לפני שהיינו יודעים את זה, כבר היינו בתהליך שלום דה-פקטו עם החמאס.

הו, האימה.

הייתכן שהחשש הזה עמד מאחורי ההחלטה על הפעולה ב-4 בנובמבר? או שמא הפעולה היתה רק גורם מזמן, והדברים ממילא נגזרו מראש כבר חצי שנה קודם לכן, כאשר הוכנו התכניות המבצעיות ל"עופרת יצוקה"? על פי הניתוח ההגיוני להפליא של צבי בראל, ישראל ריסקה את הרגיעה בעזה כיוון שבשום אופן לא היתה מוכנה להרחיב אותה גם לגדה המערבית. ההתנקשות ברגיעה, על גבם של תושבי הדרום, נועדה להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

חמאס שאף להמשיך ברגיעה

ומה לגבי החמאס? האם הוא היה מעוניין בהמשך הרגיעה? למרבה הפלא, כן. גם כאן, התיעוד קיים, וסותר את הנראטיב הרשמי של ישראל, שחפצה להציג את החמאס כסרבן הידברות כרוני.

מיד לאחר תום הסכם הרגיעה, הצהיר מחמוד א-זהאר בראיון לחדשות 10, כשהוא פונה ישירות לממשלת ישראל, שחמאס מעוניין להאריך את הרגיעה בחצי שנה לפי התנאים המקוריים; כלומר, החמאס נסוג מדרישתו להרחיב את הרגיעה לגדה. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. הוא חזר על ההצהרה גם בעיתונות המצרית. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו.

בשלב הזה נוהגים סרבני הפיוס אצלנו לבטל בהינף יד את הכרזות הערבים – שהרי ידוע שהערבים דוברים אמת רק כשהם מחרחרים מלחמה, ומשקרים במצח נחושה רק כשהם מדברים שלום. למרבה המבוכה, רצינות כוונותיו של החמאס הובנה גם על ידי "המעריכים הלאומיים" שלנו. ב-21 בדצמבר, יומיים לאחר תום הסכם הרגיעה,  קבע ראש השב"כ, יובל דיסקין: "החמאס מעוניין בהמשך הרגיעה אבל רוצה לשפר את התנאים שלה. הוא רוצה שנסיר את המצור ונפסיק את ההתקפות ונרחיב את הרגיעה גם ליהודה ושומרון".

ראוי להעיר כאן שדרישתו זו של החמאס היתה מוצדקת לגמרי. הזכות ששמרה לעצמה ישראל לעצור את האש מול עזה ולהמשיך אותה בגדה משקפת אידאולוגית הפרדה חד-צדדית לחלוטין, לפיה אין קשר בין החמאס בעזה לחמאס בשכם. באותה מידה יכול היה החמאס להכריז שהוא יעצור את האש על שדרות אבל ימשיך אותה על אשקלון.

בכל מקרה, כמו שהזכרנו, גם מן הדרישה הצודקת הזאת (להרחיב את הרגיעה לגדה) נסוג החמאס יומיים מאוחר יותר. זה לא עזר. מכונת המלחמה הישראלית שעטה קדימה.

כנהוג במקומותינו, כשתופי המלחמה רועמים, התקשורת שותקת. קול בודד שהצהיר בגלוי ש"אפשר היה גם אחרת", ועשה זאת בזמן אמת, היה נחמיה שטרסלר מ"הארץ" (באותו יום פירסמתי אני את קריאת הסירוב שלי). השאלה למה דווקא עיתונאי כלכלי ולמה דווקא שטרסלר יכול היה לזהות את הספין התעמולתי שהוביל למלחמה היא שאלה מעניינת. כלכלי דווקא,  משום שהפרשנים הבטחוניים והפוליטיים שלנו קשורים בעבותות יותר מדי איתנים אל המערכות שהם מסקרים מכדי לפתח פרספקטיבה דיסידנטית בזמן אמת. שטרסלר דווקא, משום שמדובר בעיתונאי "שונא-שלטון" מעיקרו, שתמיד מפקפק ביכולתה ובטוהר כוונותיה של המדינה. באופן פרדוקסלי, כשמדובר בתחום הכלכלי-חברתי, הערעור על הפריבלגיות של המדינה מציב את שטרסלר לצידם של בעלי הכוח וההון; בתחום המדיני, אותו ערעור מציב אותו לצידם של משוללי הזכויות הפוליטיות (מי יודע, לו ניתן היה להוציא את ניהול המבצע הצבאי מידי המדינה ולהפקידו בידי "כוחות השוק היעילים", אולי היה שטרסלר תומך בו).

העמדה הישראלית היתה חלולה, ריקה מתוכן. אף אחד לא אמר זאת טוב יותר מאשר תושבת שדרות, נעמיקה ציון, במאמר הנוקב שפירסמה בעיצומה של המתקפה:

"בפעם הראשונה בה הרגשתי שהמדינה באמת מגנה עלי, היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם כל אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלסטינים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אל-קאעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים,  קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?"

ציון הפריזה רק בזאת: לא נדרש ממנהיגנו "להפוך כל אבן" או "ליסוע עד קצה העולם" כדי להמשיך את הרגיעה. כל שהיה נחוץ היה לומר הן להצעות הברורות וההוגנות שנשמעו מעזה ומדמשק.

לענייננו חשוב הסיכום. השתלשלות האירועים הבטחוניים והמדיניים במהלך נובמבר-דצמבר 2008 מובילה למסקנה אחת: הסכם הרגיעה עבד יפה, החמאס היה מעוניין לחדש אותו, אבל ישראל היתה נחושה לסכל אותו בטרם עת, סירבה לדון על הארכתו, ויזמה מסלול של התנגשות אלימה עם החמאס, שהוביל בהכרח למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה".

את המסקנה הזאת ראוי לגזור ולשמור, לקראת העימות הבא בעזה, שקברניטנו כבר שוקדים על אי-נמנעותו.

אם כך,  על מה נלחמנו?

אם לא על שלום שדרות, הבינה נעמיקה ציון, אז על משהו אחר. המטרה האמיתית היתה למוטט את שלטון החמאס. ובמטרה זו התמזגו רישעות ואיוולת. רישעות, משום שקברניטי המדינה – אולמרט, ברק, לבני ואשכנזי – ידעו יפה שהמחיר האנושי של המבצע, על הנחיות האש הברוטליות שלו, יהיה מחריד, ובסופו של חשבון, איום הטילים על הדרום לא יוסר. ואיוולת, משום שאותם קברניטים לא למדו דבר מן ההסטוריה הקרובה והקרובה מאד – לא ניתן להפיל שלטון עוין באמצעות טבח באוכלוסיה שתחת מרותו. אכן, הודות למבצע הארור הזה, אחיזתו של החמאס בעזה איתנה מתמיד (ממש כמו אחיזתו של החיזבאללה בהנהגה הלבנונית אחרי מלחמת לבנון השניה).

הראיות לכך שהפלת שלטון החמאס היתה המטרה האמיתית של המבצע רבות מספור ונסקרו במקומות אחרים. ממשלת אולמרט הצהירה על המטרה האסטרטגית הזאת בגלוי, לפני וגם תוך כדי המבצע. בחירת המטרות – מבני ממשל בעזה, משרדי ממשלה, תשתיות חינוך ובריאות – מלמדות שלא רק הזרוע הצבאית של החמאס היתה על הכוונת. פרשנים בכירים דיברו על כך (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות",  23.1.09: "שני הפרקים האחרונים [של המבצע] אמורים היו למוטט את החמאס, לאפשר השתלטות על מערך ההברחה לעזה, וממילא לשנות שם את השלטון"), אבל הגירסה השלטת, זו שנטחנה מבוקר עד ערב בידי סוכני התעמולה, ולמרבה הצער שיכנעה גם את רוב תושבי הדרום המבוהלים, היתה – "להסיר את איום הטילים מהדרום". זה נשמע טוב יותר, צודק יותר, מאשר הזיה כוחנית ופרועה להחלפת השלטון בעזה.

שנה אחרי, איום הטילים גדל והתעצם, הגיע עד תל-אביב, ושלטון החמאס בעזה חזק מתמיד. ישראל מבוּדדת כפי שלא היתה מעולם, החרם הכלכלי עליה מתקדם צעד אחר צעד, ובכיריה מדירים רגליהם מבירות אירופה מחשש שייעצרו.

הרוגים

בצד הישראלי התמונה ברורה. 13 ישראלים נהרגו במהלך המבצע. 9 בידי פלסטינים, 3 מהם אזרחים ו-6 חיילים. 4 חיילים נהרגו מאש כוחותינו.

על האבידות בצד הפלסטיני יש מחלוקת.

נתוני צה"ל (אפריל 2009): 1,166 הרוגים, מתוכם 709 אנשי חמאס וג'יהאד; 295 אזרחים, מתוכם 138 ילדים מתחת גיל 16 ונשים; ו-162 גברים מעל גיל 16 שלא זוהו בוודאות.

נתוני "בצלם" (ספטמבר 2009): 1,387 הרוגים,  מתוכם 773 לא מעורבים בלחימה, כולל 309 קטינים ו-109 נשים. 330 הרוגים השתתפו בלחימה, 248 הרוגים היו שוטרים במשטרה הפלסטינית.

נתחיל דווקא בשוטרים. כל 248 השוטרים נהרגו ביומו הראשון של המבצע, בהפגזות אוויריות על המטה הראשי של המשטרה הפלסטינית ועוד 18 תחנות משטרה. צה"ל מונה אותם עם אנשי החמאס והג'יהאד, אף כי אין מידע בדוק לגבי השתייכותם הארגונית. מה שברור הוא שאף אחד מהם לא היה מעורב בלחימה בעת הפצצת הפתע של חיל האוויר (ו-42 מהם היו צוערים שזה עתה הוסמכו). משטרה כחולה היא גוף אזרחי, ולכן הטבח בשוטרים עונה, ככל הנראה, להגדרה של פשע מלחמה.

כמה אזרחים פלסטיניים נהרגו? המקסימום, לפי הצבא, הוא 457 (אזרחים פלוס לא מזוהים). המינימום, לפי "בצלם", הוא 773. הפער המינימלי, אם כן, הוא 316 אזרחים. אם מותחים את הפער למקסימום (מוסיפים את השוטרים וגורעים את הלא מזוהים), מגיעים ל-726.

כלומר, צה"ל מכחיש שהרג בין 316 ל-726 אזרחים פלסטיניים, שלפי "בצלם" הוא בהחלט אחראי למותם. לא הפרש של מה בכך.

"בצלם" הוא ארגון רציני. הוא ביקר בבתי נפגעים ובבתי חולים, ואסף תעודות פטירה, תמונות ועדויות אודות 363 ילדים (מתחת גיל 16) ונשים שנהרגו. לפי הצבא, נהרגו "רק" 138 ילדים ונשים.

כלומר, בידי "בצלם" יש ראיות למותם של לפחות 225 נשים וילדים במהלך "עופרת יצוקה" שהצבא מכחיש אחריות לגורלם. שוו בנפשכם – 225 נשים וילדים בישראל שהיו נהרגים בפעולות טרור שאף אחד לא היה לוקח אחריות עליהן. נוסיף כאן שנתוני אמנסטי אינטרנשיונל קרובים מאד לנתוני "בצלם": כ-1,400 הרוגים, מתוכם כ-300 ילדים, ו-115 נשים.

מה עושים בצה"ל בקשר לזה? האם מישהו מוטרד מהפערים העצומים במספרי ההרוגים? האם מישהו בצבא ש"כל הזמן בודק את עצמו" לפחות פנה ל"בצלם" על מנת להשוות ראיות ונתונים?

כמובן שלא. צה"ל הוא מעל לטעויות. לא רק שלא נרשמה פניה ל"בצלם", אלא שמתוך 20 פניות של הארגון לצבא, בנוגע לתקריות שבהן נורו ונהרגו אזרחים במהלך "עופרת יצוקה", נפתחה חקירת מצ"ח רק באחת מהן (שימוש ב"מגנים אנושיים").

רשימות ההרוגים שגיבשו "בצלם" ואמנסטי אינטרנשיונל פתוחות לעיון הציבור. רשימת ההרוגים שצה"ל גיבש – חסויה. בקשות לחשוף אותה נתקלו בסירוב. מהו הפירוש הסביר לסירוב הזה? למה רשימת ההרוגים צריכה להיות סודית? אולי חוששים בצה"ל לבשר לחלק מן ההרוגים שהם בעצם מתים, שלא לצער אותם? ואולי פשוט כמו בכל הבט של המבצע הזה – החל מן האיסור על עיתונאים להיכנס לעזה וכלה בסירוב לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון – דובר צה"ל אימץ את הנחת העבודה "מינימום מידע, מינימום ביקורת"? ומה עוד צריך לקרות כדי שסוף סוף יבינו שם למעלה – כשאנחנו עוצמים את העיניים, הזוועות לא נעלמות. הן ממשיכות להתקיים לנגד עיניים אחרות.

האם "בצלם" חסין מטעות? לא, כמובן שלא. אבל יש להניח שלפחות מבחינת התחקיר בשטח עזה, בסיס הנתונים של "בצלם" עשיר יותר מזה של הצבא. צבא שבאמת היה מעוניין להגיע לחקר האמת, ולעמוד מול הנתונים הקשים של הרג האזרחים בעזה, לא היה שומר על שתיקה אדישה כל כך לנוכח עדויות שחותרות באופן כה בוטה תחת עמדתו הרשמית. הוא היה מנסה לשלב כוחות עם כל גורם שיכול להציע מידע חיוני ואלמנטרי כל כך.

בימים אלה צה"ל משתבח בכך ששיעור הפגיעה באזרחים ב"עופרת יצוקה" היה "רק" 1 מתוך 4. שיעור כזה, בלי ספק, היה גורם לשערותיהם של מנהיגי העבר של ישראל – בן גוריון, דיין, ואף בגין – לסמור מאימה ובושה. אבל הזמנים השתנו. מעניין מה היו אותם מנהיגים חושבים על שיעור פגיעה באזרחים של 7 מ-10, כפי שעולה מנתוני "בצלם".

ראיות לפשעי מלחמה

במהלך המתקפה ובשבועות שאחריה הצטברו ראיות ועדויות רבות לפגיעה מאסיבית באוכלוסיה אזרחית שלא היתה מעורבת בלחימה. הראיות הן, קודם כל, מאות האזרחים ההרוגים; שאריות  פיזיות של אמצעי לחימה שהחוק הבינלאומי מגביל מאד את השימוש בהם; עדויות של קורבנות; דו"חות רפואיים של רופאים ופרמדיקים; ולבסוף, עדויות של חיילי צה"ל עצמם.

התגובה האוטומטית של צה"ל ודוברים ישראליים היתה שהחמאס הפך את האוכלוסיה האזרחית בעזה ל"מגן אנושי". ואולם, לטענה זאת לא נמצא בסיס. למעשה, יש עדויות לא מעטות, כולל של חיילים, לשימוש שצה"ל עשה בפלסטינים כמגינים אנושיים:

"אמנסטי אינטרנשיונל מצדו לא מצא כל ראיות לכך שחמאס או ארגונים פלסטיניים אחרים הפרו את דיני המלחמה במידה שבה טענה ישראל שוב ושוב. בייחוד, לא מצא הארגון כל ראיות לכך שחמאס או לוחמים אחרים כיוונו את תנועתם של אזרחים כך שזו תגן על אובייקטים צבאיים מפני התקפות. לעומת זאת, אמנסטי אינטרנשיונל מצא כי בכמה הזדמנויות במבצע "עופרת יצוקה" דווקא כוחות ישראליים כפו על פלסטינים לשמש "מגנים אנושיים". בכל מקרה, המשפט ההומניטארי הבינלאומי מבהיר כי שימוש ב"מגנים אנושיים" בידי אחד הצדדים אינו פוטר את הצד התוקף מחובותיו החוקיות בכל הנוגע לאזרחים.

נציגי אמנסטי אינטרנשיונל ראיינו פלסטינים רבים שהתלוננו על התנהלותו של חמאס, ובייחוד על דיכוי ותקיפה של מתנגדי חמאס, ובכלל זה מעשי הרג, עינויים ומעצרים שרירותיים. עם זאת, אמנסטי אינטרנשיונל לא קיבל כל תלונה מתושבים על כך שלוחמי חמאס השתמשו בהם כ"מגנים אנושיים".

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 70)

אומנם לוחמי החמאס פעלו מתוך שכונות אזרחיות, אבל למעשה לא הם בחרו את זירת הקרב. ממילא, כיוון שישראל גמרה אומר להחריב את מבני הממשל והאדמינסטרציה הפלסטיניים, היא בעצמה מיקמה את הלוחמה באזורים מאוכלסים.

התקשורת הישראלית הרבתה לעסוק בטפל ולא בעיקר. היא התרכזה בשליחים ולא במסר. יחידים וארגונים שהציגו טענות ואף ראיות לפשעי מלחמה של צה"ל הותקפו אישית (ובעניין הזה התקשורת יישרה קו כמעט לגמרי עם דובר צה"ל). פישפשו ברקע האישי שלהם, במקורות המימון שלהם, ב"התעלמות" כביכול מפשעי החמאס – הכל כדי לא לדון בטענות לגופו של עניין. המדיניות הזאת, כידוע, התפוצצה לישראל בפנים, עם פרסומו של דו"ח ועדת גולדסטון וגל התביעות נגד בכירים ישראלים בבתי משפט באירופה.

המיסוך התקשורתי הכבד הזה השכיח (והלא זו היתה מטרתו העיקרית) את העדויות והראיות עצמן. לכן לא יזיק, דווקא בימים אלה שבהם מתכתשת ישראל עם חצי עולם על התבטאויות ודימויים ומפגני צדקנות ועלבון, לחזור אל העובדות הכואבות, המצמררות של מבצע "עופרת יצוקה".

מתקפת זרחן לבן ב-17 בינואר על בית ספר של אונר"א בבית להיה, בו מצאו מחסה 1,500 איש. שני ילדים בני 5 ו-7 נהרגו, ורבים נפצעו אנושות. תצלום: מוחמד אל-באבא

מתוך הררי התקריות שתועדו, בחרתי שלוש בלבד. הן מתוארות בדו"חות מפורטים שפירסמו אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch במהלך השנה. בניגוד לדימוי הכוזב של הארגונים האלה בציבור הישראלי, פעילותם לא מתרכזת דווקא בישראל; פעיליהם פרושים בכל העולם. יתירה מזאת, שני הארגונים האלה (כמו "בצלם" הישראלי) מגנים באופן שיטתי גם פשעי מלחמה של חמאס, חיזבאללה, או כל אויב אחר של ישראל. הם מעסיקים חוקרים מנוסים בגביית עדויות, מומחים משפטיים, רופאים ומומחי נשק. מי שקורא את הדו"חות שלהם ופוטר אותם כ"תעמולה פלסטינית" (דברי דובר צה"ל) מציג את עצמו באור נלעג, בייחוד כשמשווים אותם לסיסמאות השטוחות, נעדרות הסימוכין והתיעוד, שצה"ל מציג כ"תחקירים מבצעיים".

1. תקציר: מפציץ ללא טיס (מל"ט) ירה טיל שהרג שני נערים, בני 12 ו-17, ששיחקו על גג בית מגורים. על גופותיהם ובסביבה נמצאו עדויות פיזיות חד-משמעיות לפגיעות מפגזי המל"ט.

"ב-4 בינואר 2009, היום השני לפלישה הקרקעית של ישראל, בסביבות השעה 10:30, שיגר מל"ט של צה"ל טיל לעבר שני נערים ששיחקו על גג בית מגורים בן שתי קומות במרכז העיר עזה. לדברי התושבים, הבניין שהותקף נמצא במרחק של 5 קילומטרים לפחות מכל לחימה שהתנהלה בין צה"ל לארגונים פלשתיניים חמושים באותה עת. גם בהצהרות צה"ל ובדיווחים בתקשורת לא הוזכרה לחימה באזור זה באותו שלב; הכוחות הישראליים לא נכנסו למרכז העיר עזה עד לשלב מאוחר במתקפה הקרקעית. כיוון שהבית מוקף במבנים גבוהים יותר במרכז העיר עזה, אין זה סביר כי שימש כאתר לשיגור רקטות, ואין מדובר במיקום טוב לתצפית למטרות טיווח ארטילריה או לשם איסוף מידע על האויב.

ההרוגים בהתקפה היו: מחמוד ח'אלד עליאן אל-משראווי, בן 12, ואחמד ח'אדר דיאב סבייח, בן 17. אשרף אל-משראווי, בן 30, אחיו של מחמוד וצלם טלוויזיה המנהל סוכנות ידיעות עצמאית, אמר לארגון HRW: "השכונה שלנו הייתה רגועה מאוד באותו זמן. הטנקים היו במרחק של יותר מחמישה קילומטרים מצפון".

לדברי אל-משראווי, רבים מבני משפחתו המורחבת מצאו מחסה בביתו כיוון שהאמינו שהאזור בטוח יחסית. אל-משראווי אמר כי באותו בוקר עלו כמה בני משפחה לגג כדי לשחק, אבל רק מחמוד ואחמד היו שם בעת פגיעת הטיל. אשרף עיסאווי, שכן שהיה בפתח הבית בעת הפגיעה והגיע ראשון לנפגעים על הגג, סיפר לארגון HRW על ההתקפה. לדבריו "שמעתי מל"טים מעלי ואז היה פיצוץ וכולם צרחו. רצתי למעלה לגג ומצאתי את הגופות של הילדים. הרגל של אחמד הייתה ליד מחמוד, שהיה עדיין בחיים."

חוקרי ארגון HRW בחנו את גג המבנה ומצאו רסיסים בצורת קובייה, מעגלים מודפסים ודפוסי פיצוץ המאפיינים פגיעת טילים המשוגרים ממל"טים. החוקרים בחנו גם קרעים של הבגדים שהילדים לבשו, לדברי בני המשפחה. בבגדים נוקבו עשרות חורים קטנטנים. בצילומים ובקטעי וידאו של הילדים, שצולמו על-ידי אשרף עיסאווי בזמן ההתקפה, ניתן לראות כי הגופות אף הן מנוקבות בעשרות פצעים קטנים בצורת ריבוע…

ארגון HRW לא מצא ראיות כלשהן לכך שהנערים על הגג היו לוחמים או שהשתתפו באורח ישיר במעשי האיבה בצורה אחרת. בהינתן היכולת האופטית של המל"טים, היה גילם הצעיר של הנערים צריך להיות גלוי לעינו של המפעיל. מיקומו של הגג, עמוק במרכזה של העיר עזה, לא התאים ללחימה או לתצפית לצורך טיווח ארטילריה. היעדרם של כוחות קרקע של צה"ל בעיר עזה ביום ההוא, 4 בינואר, מערער גם הוא כל הצדקה צבאית להתקפה."

(מתוך דו"ח Human Rights Watch, עמ' 20-21)

השימוש במל"טים ב"עופרת יצוקה" מעורר תהיות רבות (על השאלות הרחבות יותר שמעורר השימוש בהם, ראו כאן). דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, שתיעד גם הוא מתקפות מל"טים על אזרחים, שואל כך (עמ' 18):

"מל"טים המשמשים לתצפית ניחנים ביכולת אופטית טובה ביותר, המאפשרת לצופה לראות פרטים כגון סוג וצבע של פרטי הביגוד שהנצפים על הקרקע לובשים, וכן את סוגי החפצים שהם נושאים… על-פי הצבא הישראלי, "כדי להימנע מפגיעה באזרחים, טייסים יכולים להסיט ממסלולם טילים שכבר שוגרו למטרה. השאלות המתעוררות בעקבות המקרים המפורטים בדו"ח זה וברבים אחרים הן מדוע הותקפו מלכתחילה כל כך הרבה ילדים ואנשים אחרים שניתן היה לראות שהם אזרחים, ומדוע לא הוסטו טילים אלה ממטרותיהם כאשר התברר כי ילדים ואזרחים אחרים עומדים להיפגע. רבים מההרוגים בהתקפות האוויריות היו ילדים ששיחקו ליד הבית או על הגג."

צה"ל, כדרכו, התחמק מתשובה רצינית. אבל התמזל מזלנו ובאוסף העדויות שאסף ארגון "שוברים שתיקה" אחרי המבצע, מתחבאת לה התשובה. חייל מספר שבתדריך הובהר לו כי חל איסור חמור לעלות על גגות, כי "לחיל האוויר יש אור ירוק לירות על דמויות בגגות" – בפועל, בלי שנדרשת אבחנה בין אזרח ללוחם. הנה העדות.

מי שמחבר את הראיות לירי על אזרחים שנמצאו על גגות עם העדות הזאת יגיע למסקנה בלתי נמנעת: מפעילי המל"טים הישראליים פעלו תחת פקודות בלתי חוקיות בעליל. הם ומפקדיהם – כל שרשרת הפיקוד על למפקד חיל האוויר – נטלו חלק בפשעי מלחמה. אבל מי יעשה את החיבור הזה? צה"ל? אותו צה"ל שפטר את דו"ח המל"טים של HRW כ"מבוסס על מקורות פלסטיניים עלומים ובלתי אמינים שמומחיותם הצבאית אינה מוכחת, ולעומת זאת הם בעלי אינטרסים ברורים כחלק ממערכת התעמולה בעזה"? אותו צה"ל שפטר את עדויות "שוברים שתיקה" כ"שמועות ועדויות מכלי שני"?

צה"ל לא עשה, לא יעשה ואינו מסוגל לעשות את החיבור. העדויות והממצאים מונחים לפנינו ולפני כל העולם. מי שיכול לעשות את החיבור – חייב לעשות אותו.

2. תקציר:  פגז זרחן לבן (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) פגע ישירות בבית אבו חלימה בסאיאפה שבצפון הרצועה, הרג חמישה בני משפחה ופצע עוד חמישה. במקום נמצאו שיירים חד-משמעיים של זרחן לבן ורופאים אישרו שכוויות הניצולים היו מסוג חדש שלא הכירו עד כה.

שלושה מבני המשפחה, שרואיינו בנפרד, סיפרו לארגון HRW מה התרחש באותו אחר-צהריים, בסביבות השעה 16:00, כאשר פגז ארטילרי שהכיל זרחן לבן פגע ישירות בביתם, הרג חמישה מבני המשפחה ופצע חמישה… אחמד אבו חלימה, בנם בן ה-22 של סבאח וסעדאללה אבו חלימה, שהיה בתוך הבית בעת ההתקפה, סיפר: "דיברתי עם אבא שלי כשהפגז נחת. הוא פגע ישר באבא שלי וכרת לו את הראש. הפיצוץ היה גדול והריח היה בלתי -נסבל. זה גרם לשריפה גדולה. החתיכות [מהפגז] בערו ולא כולנו לכבות אותן… רצנו החוצה, הארבעה שלא נפגעו…".

אחיו של אחמד, עומר אבו חלימה, בן 18, היה ליד הדלת של בית דודו כשפגע הפגז: "שמעתי את ההתפוצצות. רצנו לרחוב וראינו שזה פגע בבית שלנו. רצנו למעלה במדרגות וכשהגענו מצאתי את אבא שלי ועוד ארבעה מתים. לקחנו אותם החוצה ואז התפנינו לארבעה שהיו פצועים.

"המדרגות היו מלאות עשן. נכנסו פנימה והיה ריח מאוד מוזר. אף פעם לא התנסינו בזה קודם. היה קשה להתקדם. בהתחלה ראיתי את אמא שלי יוצאת מהבית עם כוויות. מצאנו אותה בכניסה. היא אמרה לנו ללכת ולהביא את האחים הפצועים שלי. אבל כשנכנסנו לא ראינו כלום בגלל העשן והאבק, ולא יכולנו לנשום. מצאנו את אשתו של אחי, ר'אדה, היא עלתה בלהבות, וגם את הבת שלה פרח, שגם היא בערה. גם האחים שלי יוסף ועלי היום שם. כולם בערו בצורה קשה; הבגדים שלהם נמסו. כולם בערו אבל לעבד א-רחים ולאבא שלי גם נכרתו הראשים. הוצאנו את הפצועים בשני טרקטורים. אמא שלי הייתה בראשון. ניסינו להזמין אמבולנס אבל הם אמרו שהם לא יכולים לבוא."

ר'אדה אבו חלימה, שנשרפה בהתקפת זרחן לבן על ביתה בבית להיה ב-3 לינואר, גססה חודשיים וחצי בבית חולים בקהיר, ומתה ב-29 למרץ. תצלום: מוחמד סבאח, "בצלם"

ב-23 בינואר ערך ארגון HRW תחקיר בבית אבו חלימה. בתקרה שמעל המסדרון, שבו אמרו בני המשפחה כי הסתתרו, ראו החוקרים חור שהיקפו כמטר אחד, ושנגרם ככל הנראה מפגיעת הפגז. המסדרון שתחתיו היה חרוך ביותר והרהיטים שנותרו בו היו שרופים. בחדרים שסביב המסדרון היו כתמי חריכה שחורים על הקירות ומתגי ושקעי החשמל העשויים פלסטיק נמסו. משקופי העץ של הדלתות והחלונות בבית היו מפוחמים. על קיר אחד מחדרי השינה, כתב מישהו באמצעות שפתון אדום, בערבית עם שגיאות כתיב: "אנחנו מצטערים."

בין חורבות רכושה של המשפחה, מצא ארגון HRW חתיכות של פגז ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, צבוע בצבע הירוק בהיר שבו משתמשים צבאות לזיהוי פגזי זרחן לבן, ואת את לוח הבסיס של הפגז. שני מכלים מהסוג המשמש לאחסון זרחן לבן בתוך פגזי ארטילריה נמצאו מחוץ לבית. פגז זרחן לבן ומכלים נוספים נמצאו במרחק של כ-20 מטרים ממערב לבית, ופגז שלישי נמצא במרחק של 50 מטרים. ארגון HRW שוחח עם ד"ר עלאא עלי מיחידת הכוויות בבית החולים א -שיפאא, שבה טופלה סבאח אבו חלימה. הוא אמר כי היא הגיעה לבית החולים ב-4 לינואר בשעה 17:05 אחה"צ, והראה מסמכים של בית החולים המאשרים תאריך ושעה אלה. לדבריו "לסבאח היו כוויות עמוקות מאוד שהגיעו עד העצם, ובכמה מקומות אפילו שרפו את העצם."

(מתוך דו"ח של Human Rights Watch, עמ' 46-48)

3. תקציר: פגז פלאשט (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) נחת ליד בית משפחה בעיזבת בית-חאנון, הרג שני ילדים, אשה ושלושה גברים, ופצע כמה אחרים. הפצועים נושאים חצי פלאשט בתוך גבם.

חצי הפלאשט עשויים פלדה, ואורכם 3.5 ס"מ. הקצה הקדמי של החצים מחודד, ובקצה האחורי שלהם ישנן ארבע "כנפיים". לתוך כל פגז נטענים בין 5,000 ל-8,000 חצי פלאשט. הפגזים, הנורים בדרך כלל מתוך טנק, מתפוצצים באוויר ומפזרים מתוכם את החצים הקטנים בצורת חרוט על פני אזור בשטח של 300 על 100 מטר.

ב-5 בינואר 2009, ירו כוחות ישראליים כמה פגזי פלאשט אל הרחוב הראשי בעיזבת בית חאנון, מדרום-מערב לעיירה בית חאנון, ליד בית משפחת עבד א-דאיים. בהתקפה נהרגו 6 אזרחים, בהם שני ילדים, אישה ושלושה גברים, וכמה אחרים נפצעו. ערפאת עבד א-דאיים, בן 12, נהרג במקום. איסלאם ג'אבר עבד א-דאיים, בן 16, נפגע בצווארו מחצי פלאשט, ונלקח לבית החולים, שבו מת מפצעיו כעבור שלושה ימים. אחיו מיזאר נפגע גם הוא בהתקפה זו ועדיין שקוע בגבו חץ פלאשט.

בחצר בית מגורים סמוך נפצעו מחצי פלאשט כמה בני משפחה: ופאא אבו ג'ראד, בת 21 , בנה בן השנתיים, בעלה, אביה וגיסה. ופאא, שהייתה בהיריון, מתה מפצעיה יומיים לאחר מכן. בעלה מוחמד אמר לאמנסטי אינטרנשיונל: "בדיוק גמרנו לאכול ארוחת בוקר ושתינו תה. הלכנו קצת בחצר, לכיוון פינת הבית, כמה מטרים מדלת הכניסה. אז שמענו הפגזה, ואחריה צעקות. הסתובבנו אחורה לכיוון הדלת, וכשהגענו אליה, נפגענו. ופאא נפלה על המדרגות. היה דם בכל מקום".

בתצלומי רנטגן ניתן לראות חץ פלאשט המשוקע עדיין בגבו של בעלה של ופאא, והרופאים אינם יכולים להסירו בשל קרבתו הרבה לחוט השדרה. הרופאים חוששים שניתוח להסרת החץ יהפוך את מוחמד למשותק.

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 39)

כאמור, אלה הן רק דגימות. מעשים חמורים אחרים, עד כדי טבח של ממש, תועדו גם הם: הטבח במשפחת סמוני בשכונת זייתון, הטבח בבית הספר של אונר"א בג'בליה, ירי על אזרחים שהניפו דגלים לבנים, והפעולה הרצחנית ביותר, זו שהגדירה את אופיו של המבצע מן הרגע הראשון – הריגת 248 שוטרים בהפגזות אוויריות על מתקנים.

רוח המפקד

העדויות והראיות המטלטלות האלה, לכאורה, סותרות את הדימוי של צה"ל וחייליו כצבא מוסרי המקפיד להימנע מפגיעה מיותרת באזרחים. אבל מי שהיטה אוזן לקולות הבוקעים מתוך צה"ל עצמו, מתוך הדרגים הלוחמים, יודע היטב שמדובר בדימוי כוזב. לא רק הפלסטינים, אלא גם חיילי צה"ל ומפקדיו העידו שב"עופרת יצוקה" נחצו כמה וכמה גבולות אדומים.

רוב העדויות ניתנו בעילום שם בחוברת שפירסם ארגון "שוברים שתיקה" ובשיח לוחמים במכינת רבין שבמכללת אורנים. אלה מיד נתקלו באי אמון במקרה הטוב ובהסתה פרועה במקרה הרע. כולם ניתלו באנונימיות של העדויות כהוכחה לשקריותן, שוכחים בתוך כך שמדובר בנוהל ידוע ומקובל בחקירות פשעים ושחיתויות: אנשים מתוך המערכת שרוצים לחשוף את פשעיה לאור יום אך אינם רוצים לשלם על כך מחיר אישי – אין להם ברירה אלא לשמור על האנונימיות שלהם. מובן שעדויות אנונימיות אינן מוכיחות שום דבר; הן רק בגדר הזמנה לחקירה. אבל ההתעלמות הגורפת מהן, והכחשתן בלא כל חקירה – הן בהחלט מוכיחות הרבה.

ובכל זאת, לא כל העדויות היו אנונימיות. שימו לב לחייל הבא, פניו גלויות, שמתאר את התדריכים שקיבל ממח"ט 312. "פותחים באש ולא שואלים שאלות", "בניין מפריע – תירה בו", "אין חפים מפשע – כל מי שנמצא שם הוא אויב."

ב-19 למרץ פירסם ערוץ 10 צילום וידאו של תדריך מ"פ לחייליו לפני פעולה בעזה. המ"פ קובע:

"אנחנו הולכים למלחמה, אנחנו לא בבט"ש (ביטחון שוטף) ולא בשום דבר אחר. אני רוצה אגרסיביות. יש משהו חשוד בקומה של בית – נעיף לשם פגז. אנחנו עכשיו חושדים בבניין, אנחנו מורידים את הבניין… אין התלבטויות. אם זה אנחנו או הם, אז זה יהיה הם. בן-אדם הולך לקראתנו לא חמוש – ירי באוויר. ממשיך ללכת – הבן-אדם הזה מת. אף אחד לא מתלבט. שהטעויות יהיו על החיים שלהם, לא על החיים שלנו."

אריק דובנוב, חייל בפלוגת סיור של גדוד מילואים, סיפר לעיתונאי:

"מהתדריך הראשון לפני שנכנסים היה ברור שהצבא שינה את כל הלך הרוח שלו. במקום לקבל את אמצעי הזהירות הרגילים על הימנעות מפגיעה באזרחים, דיברו אתנו על הצורך לעשות כניסה אגרסיבית מאוד. אמרו לנו: "כל סימן לסכנה – תבצעו ירי מסיבי". באימונים קודמים התכוננו ללחימה נגד כוחות גרילה, אבל הפעם אמרו לנו שנתמודד עם לחימה עם חמאס במערך צבאי מלא, מה שכמובן לא קרה. חלק מאתנו הרגישו מאוד לא נוח עם ההוראות האלה. אחרים היו מרוצים שסוף סוף צה"ל מוריד את הכפפות."

אמיר מרמור, תותחן בצוות טנק של גדוד מילואים שפעל בג'בליה, סיפר לעיתונאי:

"מכרו לנו את המבצע ולכל העם כתגובה מדודה לירי של חמאס, אבל בשבילי זה היה תרגיל בענישה. ככה זה נראה מההיקף העצום של ההרס. היינו שם שבוע ואף על פי שאף אחד לא ירה עלינו, הירי וההרס נמשכו בלי הפסקה. יש לי ספק גדול כמה מפעולות ההרס אפשר להצדיק. אמרו לנו לצפות לספוג אש מכמה כיוונים. התגובה הראשונה שלנו הייתה לפוצץ בתים או להרוס אותם עם דחפורים בכיוון מסוים כדי לפתוח קווי אש יותר טובים. אבל אז לא היה שום ירי מהכיוון הזה, או מאף כיוון אחר. בפעם אחרת אמרו לנו שצפויה התקפה ושנורה מטח ארטילריה, אבל לא ראינו שם אף אחד זז."

דברים אלה, מפי עדים מזוהים ולא אנונימיים, עולים בקנה אחד עם תחקירי צה"ל על ההרס הבלתי מבוקר של בתים ובניינים במהלך המבצע: "מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור."

אם המפקדים לא סופרים אזרחים פלסטיניים, אין פלא שגם החיילים הפשוטים לא. תיקון: הם כן ספרו אותם, בסגנון מחנות ההשמדה: "אחד הלך, נשארו 999,999". הכתובת הזאת ועוד נאצות גזעניות אחרות רוססו על קירות בתים בעזה (בין היתר בבית משפחת סמוני, שאכן נטבחה באופן מזעזע).

כתובות נאצה שהשאירו חיילי גבעתי בשכונת זייתון. תצלום: אי-אף-פי

כשמחברים את ממצאי החקירות של HRW ואמנסטי אינטרנשיונל, יחד עם עדויות החיילים ותדריכי הפתיחה באש שהועברו להם, כל סימני השאלה נפתרים. מדוע נפגעו אזרחים רבים כל כך? משום שהחיילים הונחו לראות בכל מי שעומד מולם "אויב". מדוע הופעל חימוש אכזרי כמו זרחן לבן ופלאשט על אוכלוסיה אזרחית, בניגוד לדיני המלחמה? משום שמי שירה, ומי שפיקד עליו, התנערו מראש מהצורך להפריד בין לוחמים לאזרחים, בין אשמים לחפים מפשע; "אין חפים מפשע". וזאת, בתמצית, ההגדרה של טרור.

חקירת הפשעים

שנה אחרי האירועים ב"עופרת יצוקה", צה"ל הוכיח שאינו מסוגל לחקור את עצמו ביושר וביעילות. הפער בין כמות התקריות של ירי על אזרחים, וחומרתן, כפי שתועדו בידי ארגוני זכויות האדם, לבין הדלות והשטחיות של התקריות שצה"ל בחר להתמקד בהן ב"תחקירים המבצעיים" שלו – הפער הזה הוא בלתי נסבל.

המסקנה המתבקשת היא שאת החקירה הזאת היה צריך להוציא מלכתחילה מידי הצבא. אלא שבצד הישראלי, לא היה מי שיגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמו. וכך, לאחר מסכת מפותלת של הכחשות, הודאות בחצי פה, ובעיקר, חזרה על המנטרה הבלתי משתנה – "חמאס עשה שימוש ציני באוכלוסיה האזרחית" – ישראל דחקה את עצמה לסמטת אין-מוצא.

מצד אחד, ברור לכל שכמות וחומרת הממצאים מחייבים חקירה. מצד שני, ברור גם ששנה אחרי המעשים, לא ניתן לבצע חקירה אפקטיבית. הממצאים הפיזיים – שאריות תחמושת, סימני דרך של טנקים, קירות פגועים – סולקו זה מכבר. עדויות ראיה ושמיעה שייגבו היום יהיו, מטבע הדברים, פחות אמינות מאלה שנגבו כשזכרון האירועים היה טרי.

במלים אחרות: חומרי החקירה המהימנים ביותר שבנמצא ושיהיו בנמצא הם אלה שכבר נאספו בשקדנות בידי ארגוני זכויות האדם השונים, בזמן אמת. השאלה היחידה היא האם גורם כלשהו בישראל יהין לעשות שימוש בחומרים האלה. שהרי למה בדיוק מייחלים אלה הקוראים להקמת ועדת חקירה "חיצונית" לאירועי "עופרת יצוקה"? יש לקוות שאינם מייחלים לעוד ועדה שכל מה שעיניה יראו ואוזניה ישמעו יהיה עדויות של חיילים. ואם כך, אין מנוס משימוש בעדויות, הצילומים והממצאים שכבר קיימים מחוץ לישראל.

למה לא, בעצם? למה שבית משפט ישראלי, או ועדת חקירה ממלכתית, לא יזמנו מומחים שבדקו את זירת האירועים, ויבקשו מהם לחתום על תצהירים בשבועה שהם עומדים מאחורי הדו"חות שחיברו? למה לא לזמן עדים פלסטיניים ולחקור אותם שוב, חקירה נגדית צולבת, על העדויות שנתנו?

בקיצור, למה לא להפעיל את ההליך השיפוטי הרגיל, שבו בית המשפט מקבל לידיו חומרי חקירה שאספה המשטרה ומכריע לגבי מהימנותם בשיטות המקובלות? איזו דרך אחרת יכולה להזים את כל הטענות ש"עוכרי ישראל" מפיצים ברחבי העולם והאינטרנט?

השאלה מיתממת. דבר מזה לא ייעשה. כשישראל הפקידה את חקירת "עופרת יצוקה" בתוך הצבא, היא ידעה היטב מה היא עושה. וכשהיא מסרבת, כבר יותר מחצי שנה, להשיב לפניותיהם של "בצלם", "אמנסטי", HRW והאו"ם, בנוגע למאות תקריות מתועדות של פגיעה באזרחים (אפילו את רשימת ההרוגים בעזה, לפי נתוניו, צה"ל מסרב לשחרר), היא שוב יודעת מה היא עושה. רק פתי (או נוכל) יאמין שישראל דוחה את כל החקירות החיצוניות האלה משום שהיא מתכוונת לחקור את האירועים בעצמה, ובאופן חיצוני לצבא. והסירוב הזה, לא פחות ממאות העדויות המזעזעות מעזה, מבהיק כאות קלון על מצחה של המדינה, ומפרסם ברבים את אשמתה.

המתקפה הבאה על עזה היא, כפי שכבר הוכרז, עניין של זמן. מי שלא רוצה לראות שוב את מדינתו מבצעת פשעים איומים בשמו, פשעים שיגמדו את "עופרת יצוקה", ולאחר מכן שוב חומקת מאחריות, מנערת מעל בגדיה את אבק השריפה, מלבינה את דמם של החפים מפשע, ומדלגת בעליצות אל האופק של צידקתה הבלתי-מעורערת – שיחליט כבר היום איפה הוא או היא מתכוננים לעמוד: גם ביום הראשון למתקפה, וגם ביומה האחרון.

חריקות בנימוס הבריטי, סדקים בזחיחות הישראלית

יש לברך את ציפי לבני שניפצה עוד תקרת זכוכית וחדרה למועדון הגברי האקסקלוסיבי של "מנהיגים ישראלים הנסים על נפשם מאימת צווי מעצר בבריטניה בחשד לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות".

מי היה לנו? אלוף (מיל.) דורון אלמוג, שאפילו לא יצא מן המטוס ומיד ברח; הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שנאלץ לקצר את ביקורו; תא"ל אביב כוכבי, שביטל את לימודיו בלונדון; השר לבטחון פנים וראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, שביטל את ביקורו; המשנה לראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון, שביטל את ביקורו; ואפילו שר הבטחון אהוד ברק כבר היה על הכוונת של הבריטים, ונחלץ רק בזכות חסינותו כשר מכהן.

ועכשיו גם ציפי לבני. זוכרים את הקמפיין המכוער ההוא "ציפי לבני – אין לה את זה!"? נו, אז עכשיו היא הוכיחה לכולם: גם לה יש את זה – את אות הקלון של חשודה במתן היתר להרג אזרחים תמימים בעזה.

ומי לא הגיע למסיבה? נכון, הגיבור העיקרי, המנהיג הישראלי שמחזיק בשיא של כל הזמנים, יותר מ-2,000 אזרחים חפים מפשע שנהרגו באחריותו ותחת פיקודו בלבנון ובעזה, בשתי מערכות מדממות: האזרח אהוד אולמרט. אייכה, אולמרט? האזרח אולמרט מתבקש להגיע בדחיפות לבית משפט בריטי. רוצים הסברים.

כשהתעורר גל הפאניקה הקודם, בעקבות החלטת שופט ספרדי לפתוח בהליכים נגד המעורבים בהטלת פצצת הטון על ביתו של סלאח שחאדה, שהרגה 14 אזרחים ובהם 9 ילדים, כתבתי כאן כמה מרענן סוף סוף לראות את מצעד הכרוכיות בדמותו האמיתית. לא, דין צדק לא ייעשה כאן (אף מנהיג ישראלי לא ישלם על גופות של ערבים), אך לכל הפחות תגבר האי-נוחות, הפרצופים המדושנים יאדימו קצת מבושה, וייעשה קשה יותר למנהיגים ישראלים להתהלך בטרקליני הפאר האירופאיים כאילו לא נשרכת מאחוריהם ערימה מצחינה של פגרי ילדים ונשים.

מיותר להזכיר שאת החרפה הזאת בישלה ישראל לעצמה. כאשר ההנהגה המדינית, מערכת הביטחון ובית המשפט מתייצבים בחזית אחת נגד כל חקירה פנימית אפקטיבית של חשדות לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בידי צה"ל – לא נותר לקורבנות אלא לפנות לערכאות בחו"ל. לא רצינו לחקור את הפגזת שחאדה, לא איפשרנו לגולדסטון לגבות עדויות בארץ, והמשכנו להכחיש את כל מה שזעק ועלה מן הדו"חות המפורטים שחוברו לאחר מבצע "עופרת יצוקה" (דו"חות שתיעדו גם את פשעי החמאס, בניגוד לטענות בארץ). כנראה שבדיוק בשביל מדינות כאלה הוקמו טריבונלים בינלאומיים.

עכשיו גם מתעוררים כל מיני פרופסורים ודורשים לחקור את אירועי "עופרת יצוקה". זו כמובן תגובה טקטית לדו"ח גולדסטון, שעד פירסומו היה נוח לכולם להאמין ב"צבא המוסרי ביותר בעולם" – גם לנוכח ראיות מוצקות לפשעים חמורים שבוצעו בעזה. לא ניקוי אורוות הם מבקשים, אלא התמרקות בפני עצמם ובפני הגויים.

בהזדעקות הישראלית הנוכחית סביב צו המעצר שהוצא (ובוטל) נגד לבני יש שני הבטים קומיים. מקורות בירושלים, כך דווח, הגיבו באיום מרומז: צו המעצר הבריטי נגד לבני "עלול להותיר את בריטניה מחוץ למעגל המעורב בקידום תהליך השלום במזרח התיכון."

הבנתם? תרגיזו אותנו עוד קצת – ולא נרשה לכם להתחרבש איתנו ועם הפלסטינים עוד 100 שנה בניסיונות סרק להביא שלום לאזור. מה זה אם לא הילד בן ה-4 שמעניש את ההורים שלו – "אם לא תיתנו לי עוד סוכריה עכשיו, אני לא ארשה לכם יותר לנגב לי את הקקי".

ההבט הקומי השני הוא בפער בין ההצהרות הטווסיות של המנהיגים שלנו לבין התנהגותם הארנבית בפועל. תראו מה לבני אמרה בראיון לפני פחות משבועיים:

"אני מוכנה להתמודד גם עם מעצר על פשעי מלחמה. הייתי באירוע על יחסי ישראל בריטניה ואמרתי שם שאם שני ההורים שלי עמדו בפני בית משפט בריטי וזה מה שנדרש כדי להביא להקמתה של מדינת ישראל, אז אני מוכנה לעמוד בפני בתי משפט בכל מקום. זה אמיתי לגמרי. אני מאוד לא מוטרדת ואני מוכנה לכל דבר בכל מדינה בעולם. זה בכלל לא מהווה שיקול בשבילי אם אני נוסעת או לא. זה קרה לי בעבר, כשהייתי שרת חוץ והייתי בדרך לשוודיה. עזוב, זה לא יכול להיות שיקול בקבלת ההחלטות, לא על המבצע ולא בשאלה אם לטוס או לא. אין פה קואליציה או אופוזיציה, אני אלך לומר את זה בכל מקום בעולם."

נו, לא נעים…

נסיבותיו של ביטול הביקור המתוכנן בבריטניה מעורפלות. בלישכת לבני טוענים שהביקור בוטל בלי שום קשר לצו המעצר המתוכנן, אבל מראית העין הסופית בהחלט תואמת את המסלול שטבעה שורת הגנרלים לפניה: אחורה פנה, עם זנב בין הרגליים. על פי הדיווח ב"גארדיאן", בכירים ישראלים שמגיעים לבריטניה בימים אלה מבקשים מהשגרירות לארגן להם פגישות עם פקידים בריטיים – שכן פגישות כאלה מעניקות חסינות ממעצר.

אם כך, הצהרות לחוד, ומעשים לחוד. מנהיגינו יודעים יפה היכן הם עומדים (בתחתית הבור), גם כאשר הם מצהירים שהם נמצאים על גגו של העולם. הם יודעים יפה שבארץ הם יכולים לפטפט בלי סוף על "תביעה הזויה", "צביעות מקוממת", וכמובן, "הכי מוסרי בעולם", אבל מחוץ לגבולות ישראל לקלישאות האלה אין שום ערך חליפין. וכשמגיע הזמן לשלם את החשבון, תסמכו עליהם שהם לא ינסו אפילו לספק ראיות משכנעות לצידקתם; הם פשוט יתפוגגו להם חזרה אל החור שלהם.

האם פירושו של דבר שבסתר ליבם גם מנהיגינו יודעים ששגו שגיאה מרה ואיומה בעזה? או שמא כך הם מורגלים מאז ומעולם: על טעויות (שלנו) משלמים רק אזרחים מן השורה, לא אנחנו.

——————————————————————————————————————————-

עניין אחר. לפני כמה שבועות הסברתי כאן למה, לדעתי, לא צריך לפנות התנחלויות במסגרת הסכם שלום עם הפלסטינים. הבעתי גם את תקוותי שהרעיון המנודה והנשכח הזה, ההזוי לכאורה (אבל רק לכאורה) יחלחל לשיח הציבורי ויאזן במשהו את הרעיון ההזוי עוד יותר של פינוי בכוח של 300 אלף מתנחלים. ובכן, השמיים נענו לתפילתי. אתמול פירסם פרופ' יגיל לוי מאמר שפחות או יותר מאמץ את המודל הזה. לוי הוא חוקר הצבאיות הישראלית החשוב והמקורי ביותר, ולשמחתי הגדולה, לא "סמולן" שעדותו פסולה מראש. כן ירבו.

[וממש עם ירידת הפוסט לדפוס התבשרנו – הם יורים גם בלפטופים. עשיתי מהר גיבוי על הכל ויריתי בלפטופ שלי בעצמי – תמיד עדיף למות בין ידידים].

הודעה חשובה לגל אוחובסקי ולעמוס עוז

ולשולמית אלוני, רני בלייר, אורנה בנאי, אסף גברון, דפנה גולן, יהונתן גפן, דוד גרוסמן, נורית גרץ, יעל דיין, רות דיין, רמי הויברגר, אריאל הירשפלד, אלון הראל, נתן זך, שמעון זנדבנק, נעמי חזן, עמיר לב, חגי לוי, רונית מטלון, סמי מיכאל, אבישי מרגלית, ארי פולמן, איתן פוקס, יהושע קנז, אורלי קסטל בלום, יהודית קציר, יהודית קרפ, יוסי שריד.

מכובדיי!

קראתי שאתם דורשים להקים ועדת חקירה לאירועי "עופרת יצוקה", בעקבות עדויותיהם של חיילים שפורסמו בידי ארגון "שוברים שתיקה". ועוד קראתי:

"שמדברי הלוחמים עולה שאזרחים חפים מפשע נפגעו גם כאשר לא נשקפה כל סכנה לחיי חיילי צה"ל"!!!!!!!!! (סימני קריאה שלי).

"שהצבא עשה שימוש בפצצות זרחן לעבר שטחים בנויים"!!!!!!!! (עוד סימני קריאה שלי).

"שהונהגה מדיניות פתיחה באש מתירנית"!!!!!! (חה! אבסורד קסטל-בלומי במיטבו).

כעת אתם "דורשים לדעת את האמת אודות הלחימה שנעשתה בשמנו, בכספנו ובמחיר סיכון חייהם של יקירנו".

לא פחות!

אני מקווה שאתם יושבים ליד מקלדות (יש אינטרנט בערד? ברחביה?). תתחילו להקליק.

דו"ח של Human Rights Watch על השימוש הישראלי במפציצים ללא טייס נגד אזרחים פלסטיניים.

תחקיר של Human Rights Watch כולל עדויות פיזיות מוצקות להפגזת אזרחים בזרחן לבן.

דו"ח מקיף של אמנסטי (127 עמודים), כולל עדויות ונתונים, שפורסם בתחילת החודש, על פשעי המלחמה של ישראל והחמאס.

דו"ח "בצלם" על פעולות הצבא ב"עופרת יצוקה".

סליחה, לא שמעתי, יהונתן. את יכולה להרים את קולך, רונית? יהושע, אורלי, מה הבעיה?

אהה. כמובן. קראתם כבר את כל הדו"חות והעדויות. איך יכולתי בכלל לחשוד שלא קראתם. אתם אנשים רציניים, לא סתם שולפים מודעת ענק מהשרוול בלי לברר את העובדות קודם לכן.

אז אם קראתם ונודעה לכם האמת – למה אתם ממשיכים לדרוש "לדעת את האמת"? יכול להיות שאתם פשוט לא מאמינים ל"אמנסטי" ו"בצלם"? יכול להיות שכולכם כאחד, שמאלנים מושבעים שכמוכם, סומכים על מילה של חייל צה"ל יותר מאשר על מילה של אזרח פלסטיני או בריטי?

ממה נפשכם. יותר מחצי שנה חלפה מאז הטבח שביצעה ישראל בעזה. במהלכו ומיד לאחריו הצטברו הררי עדויות – הרים שלמים, אריאל! – שישראל מבצעת פשעי מלחמה חמורים נגד אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע; מחריבה בתים על יושביהם; שורפת אנשים בזרחן; יורה על מניפי דגל לבן; מפגיזה בתי ספר ובתי חולים.

עשרות עיתונאים מכל העולם באו וצילמו וראיינו. לקורבנות היו שמות, לנפגעים היו כוויות שהיה אפשר לצלם, אנשי כוחות הצלה ואנשי אונר"א מסרו עדויות, היו תאריכים לארועים, עד רמת השעה המדוייקת, לפעמים היה גם זיהוי של היחידה הצה"לית שפעלה בשטח. היו עדויות פיזיות, שרידי פגזים (זרחן וגם פלאשט, שכחתם את הפלאשט, אבישי), מחסני מזון מופצצים, ערימות של גופות על מגרש מסדרים.

ועכשיו נזכרתם? בגלל כמה עדויות חיילים אנונימיות, בלי שם ומקום ותאריך, שבחלוף הזמן מאז האירועים אין שום דרך לאמת אותן, שרובן למעשה נוראיות הרבה פחות מן העדויות שהתפרסמו בזמן אמת?

אפילו אנגלית לא היה צריך לדעת. במשך חודשים תמימים פירסמה עמירה הס ב"הארץ" עדויות מצמררות, מדוייקות הרבה יותר מן העדויות של "שוברים שתיקה", על מה שהתרחש בעזה.

אז מה קרה? רק בגלל שזה יצא מהפה של "הילדים שלנו", ילדי הזיג-זג שלנו, דוד? פתאום זה הפך שווה בדיקה?

מה פשוט יותר מלדרוש שרשויות החוק בישראל יבקשו לקבל לידיהם את התחקירים והעדויות שכבר קיימים? שיפתחו בחקירה על בסיס הממצאים הוודאיים שכבר קיימים, שאין כל סיכוי לוועדת חקירה ישראלית להגיע אליהם בכוחות עצמה? בתור התחלה, מה יותר פשוט מלדרוש מישראל לשתף פעולה עם ועדת החקירה של האו"ם, שלא קיבלה אפילו רשות להיכנס לארץ ולראיין את נפגעי הקסאמים בצד שלנו?

סילחו לי, אורנה וארי, סילחו לי עמיר וסמי. סילחו לי אם קשה לי לקנות את התשוקה הזאת ל"אמת", כשהיא מגיעה בעיתוי הזה, באופן הזה, ומהסיבות האלה.

לא תשוקת האמת מדברת מגרונכם, אלא תשוקת ההתמרקות. יותר מכל אתם חפצים לקבל גושפנקה רשמית לדימוי העצמי-קולקטיבי הזה שאין לסדוק אותו: אנחנו מוסריים, וההוכחה – שאנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן. אפילו שתמכנו במבצע בהתלהבות בימיו הראשונים (זוכר, עמוס, את המאמר ההוא ב"ידיעות אחרונות"?).

לא, לא תמימות עומדת מאחורי הציפיה שלכם שחקירה ישראלית תוציא לאור איזו אמת חבויה על "עופרת יצוקה". לא תמימות משיאה אותכם לחשוב שפתאום, מול המיקרופונים של וינוגרד וגביזון, יתחילו חיילים "לזמר" על חבריהם לפלוגה שקצרו נשים וילדים במקלע כבד. ילשינו שמפקדיהם הנחו אותם "להוריד שורת בתים" בלי חשבון.

yeah, right. אני כבר רואה את החיילים עומדים בתור המלשינים.

לא תמימות, כי אם ידיעה דקה ומחוכמת. ידיעה שועדת החקירה הזאת, אם אומנם תקום, לא תחשוף במסקנותיה שום פשע מלחמה; לא תמליץ להדיח שום קצין בכיר; לא תצביע על שום ליקוי יסודי במוסר הלחימה של צה"ל. לכל היותר, ייצאו מתחת ידה כמה המהומים משפטיים, מהוקצעים היטב, על הצורך להטמיע במפקדי וחיילי צה"ל "ערכי לחימה" ברורים יותר.

והיה מחננו טהור.