תגית: התעללויות

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה.

המדמנה של הכיבוש פושטת ולובשת צורה. היא כל כך הרבה שנים כאן, אנחנו כל כך הרבה שנים בתוכה, שקשה לראות את השינויים. צריך להתרחק קצת, עד כמה שאפשר; זרועותיה הצמיגיות לופתות אותך ואינן מרפות. לפעמים מדברים על שגרה, לפעמים על התלקחות. יש גלי אלימות, יש רגיעה.

במה אנחנו עכשיו?

הישראלים כבר אינם רואים דבר. אפשר לומר שהתחרשו והתעוורו כמעט לגמרי. מין חשך חושי נרכש, מופנם, מוטמע. מי שנאבק כן להראות וכן להשמיע נתקל בחומה גבוהה של אי-ידיעה נחושה.

יש גל גואה של אכזריות. הכיבוש לובש כעת צורה ברוטלית יותר. רק קצת יותר. כל פעם קצת יותר. באמת שקשה לראות את ההבדל מיום ליום. אבל לפני 20 או 30 שנה, דברים שחולפים ביעף בימינו היו מזעזעים את המדינה.

ביריחו היה השבוע לינץ'. כוח של צה"ל נכנס לעיר בשעת לילה לעצור מבוקשים. יאסין אסראדיח (בן 36) נתקל בחיילים, ואיים עליהם במוט ברזל. החל מרדף אחריו, בסופו הוא נלכד. המצלמות תיעדו את החיילים מפליאים בו את מכותיהם על הקרקע. אסראדיח לא היה מבוקש ולא היווה איום בשעה ששכב כך, מקופל, תחת בעיטות ומכות רובים. הצבא, כדרכו, הסתבך בשרשרת שקרים עד שהתחוורה האמת: אסראדיח מת מאיבוד דם בשל ירי של צה"ל. בדיקת חובשת בשטח, לאחר לכידתו, העלתה שמצבו "תקין". כך נותר, אזוק ומדמם, עד שמת. הגז המדמיע ומכות הרצח היו בגדר בונוס.

יריחו נמצאת בשטח A. לכאורה – תחת אחריות פלסטינית מלאה, כולל אחריות בטחונית. בפועל, צה"ל פולש לשטחי A כאוות נפשו. אין רשויות חוק מעליו; אין מי שיקבע לו איך עוצרים אדם, איך מביאים אותו לתא מעצר, ואיך מוודאים שהוא יגיע לשם בחתיכה אחת.

צה"ל פועל בשטחים ללא רסן; החיילים יודעים היטב שאם הגדרת המשימה היא "לכידת מבוקשים" – הכל מותר. לפני מספר שבועות יצא צה"ל למסע נקם ברוטלי בשומרון בעקבות הרצח של רזיאל בן שבח. הזכרתי אותו בפוסט הקודם שלי אבל רק בימים האחרונים התגלתה האכזריות במלואה.

ב-17 בינואר כיתר הצבא ארבעה בתים של משפחת ג'ראר בשכונת ואדי בורקין בג'נין. לאחר חילופי אש עם תושבים באזור, עלו דחפורים על ארבעת הבתים. החשוד ברצח רזיאל שבח לא נמצא באף אחד מן הבתים האלה, אבל זה לא הפריע לכוחות, שכנראה הגיעו במטרה אחת: לנקום. על אחד מן הבתים עלה הדחפור בעוד בני המשפחה בתוכו; ההורים וארבעת הילדים, בגילאים 7 עד 20, הצטופפו בחדר אחד כששמעו את קריסת הקירות. אם המשפחה, נסים ג'ראר, העידה ל"בצלם":

"הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית."

לא רק דחפורים השתתפו במסע ההרס הזה; גם טיל נורה ממסוק לאחד הבתים. הנה הברוטליזציה האטית, הבלתי-מורגשת, של הכיבוש. אמצעים שהיו בשימוש פעם רק נגד "מפקדות חמאס" בעזה נכנסו לשימוש נגד משפחות של מבוקשים בגדה.

16 נפשות נותרו ללא קורת גג באותו לילה. רוצחו של רזיאל שבח לא נתפס.

היה גם פרק שני. לאחר שבועיים פלש כוח צה"ל, שוב באישון ליל, לעיירה בורקין. ללא התראה מוקדמת, פוצצו חיילים את דלת ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר, ושני ילדיו של מברוכ, בני 5 ו-9. החיילים עלו לקומה שנייה, וגם שם פוצצו דלת כניסה. מן הדלת זינק כלב תקיפה צה"לי על מברוכ ונעץ את שיניו בכתפו השמאלית. זה נשמע כמו אירוע טראומטי, וזה מה שהוא היה.

הנה עדותה של אינאס:

"התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב"… בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד."

אינאס ניסתה לגרש את הכלב ללא הצלחה. גם החיילים לא הצליחו לשחרר את לפיתתו במברוכ. כרבע שעה הוא אחז בו – מברוק מדמם, הילדים בוכים באימה, אינאס מתפלצת. החיילים קרעו את בגדיו, כדי לשחרר את הכלב. מברוכ הפצוע והמדמם נאזק ונלקח לבית מעצר (!). רק לאחר 3 שעות הובא לבית חולים.

אינאס ומברוכ ג'ראר לא מכירים את המבוקש אחמד ג'ראר. מישהו בצבא עשה טעות איומה. למחרת המעצר הגיעו חוקרים למיטתו של מברוכ ושאלו אותו על אביו של המבוקש, שנהרג בשנת 2002. אחרי שבוע הוסרו אזיקיו, והוא שוחרר ללא חשדות. רק עם צלקות עמוקות.

היה גם פרק שלישי באותו לילה. שוב כלבי תקיפה, בכפר אל-כפיר שליד ג'נין, ב-4 לפנות בוקר, בביתם של סמאהר ונור א־דין עוואד וארבעת ילדיהם הקטנים. הפעם הכלב קפץ על האשה, סמאהר, בזמן שהחזיקה תינוק בן שנתיים. התינוק נפל. הכלב נשך אותה בחזה. החיילים הסתכלו. מה הקשר של הזוג עוואד למשפחת ג'ראר? אין קשר. למעט שבמרחק 150 מטרים מביתם, מתגוררים בני ג'ראר נוספים. בהמשך הלילה עצר הצבא שניים מהם, ומאוחר יותר שחרר גם אותם. אף אחד לא חולם להתנצל או לפצות את סמאהר ונור א-דין על הפציעה מתקיפת הכלב, או ההלם שחוו בהתפרצות האלימה לביתם באמצע הלילה.

היה גם פרק רביעי. צה"ל חזר כעבור 5 ימים לבית של אינאס ג'ראר בכפר בורקין, בזמן שמברוכ היה מאושפז. שוב פלישה אלימה באישון לילה, הילדים מבועתים. בבית אין כל גבר. חיילת שנלוותה לחיילים ביצעה חיפוש על אינאס ועל אמו הקשישה של מברוכ. החיפוש התבצע בעירום מלא – השפלה קשה וחריגה לנשים פלסטיניות.

מסע הנקם השיג את מטרתו: שרשרת של גברים ונשים פצועים, מושפלים, ילדים מוכי טראומה, בתים הרוסים. רוצחו של רזיאל שבח לא נלכד (זה קרה שבועיים מאוחר יותר, בכפר יאמון), אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם: המטרה לא היתה ללכוד את הרוצח או לעשות צדק. המטרה היא להטיל אימה על פלסטינים, עם או בלי קשר לרוצח; אימה כללית, קולקטיבית, בלתי מובחנת, שמתגלמת במלתעות כלבי זאב, רימוני הלם או נהמות דחפורים. ואנא מכם, אל תשאלו "בשביל מה להטיל אימה". שקענו עמוק מדי במדמנה בשביל לשאול שאלות פשוטות.

* * *

קפיצה קטנה לעזה. הנושא הוא עדיין הברבריות החדשה. איברהים אבו-ת'ורייה (בן 29) היה דמות מוכרת בהפגנות יום שישי מול גדר המערכת. הוא לא חשש להתקרב אליה; שלוש פעמים כבר צה"ל פצע אותו. בפעם האחרונה, ב"עופרת יצוקה", טיל של צה"ל קטע את שתי רגליו. ב-15 בדצמבר הגיע שוב עם כיסא הגלגלים שלו ליד מחסום נחל עוז. החיילים כבר הכירו אותו, אבל באותו יום החליט מי שהחליט שמספיק זה מספיק: ירה לאיברהים כדור בראש והרג אותו. צה"ל התנער מאחריות, נפתחה חקירת מצ"ח; תשכחו ממנה, היא לא תופיע שוב על הבמה. אפילו מתאם הפעולות בשטחים, שהגדיר את הטענה כי צה"ל הרג את אבו-ת'ורייה "חרושת שמועות, הגזמות ומסכת שקרים", לא יכול להעלות על דעתו איזה פלסטיני שפוי יתקרב עם נשק חם לגדר המערכת – ואז יירה בראשו של מפגין לצידו.

חייהם של תושבי עזה אינם שווים אגורה שחוקה בעיניים הישראליות. לכן השימוש הפזרני באש חיה. עומדים חיילים מוגנים באפודים, חמושים מכף רגל ועד ראש, לפעמים מבוצרים במגדלי שמירה; ומולם צעירים זועמים, מיואשים, חשופי חזה ופגיעים להחריד.

והחיילים הורגים. הנה תשובה טובה למתייפיפים בצד הישראלי שדורשים מן הפלסטינים לאמץ התנגדות בלתי אלימה. ספרו את זה לחיילים שהורגים אדם קטוע רגליים.

באותו יום זעם נהרגו עוד שני פלסטינים. מאז הכרזת ירושלים של טראמפ, הרג צה"ל בשטחים ובעזה 20 פלסטינים ופצע כ-5,000 – מספר גבוה מאד לתקופה בת חודשיים. כמעט כל ההרוגים היו מפגינים מעבר לגדר המערכת בעזה. צריך לומר בבירור שירי קטלני ומכוון לאנשים בלתי חמושים שאינם מסכנים אותך הוא רצח לכל דבר.

* * *

המצור הימי על עזה גובה מחיר משלו. מעבר לחורבן הגמור של ענף הדייג – מגבלת ששה מיילים מחד, הזרמת השפכים לים מאידך – חיל הים תוקף בקביעות סירות דיג של תושבי הרצועה. במהלך שנת 2017 רצח חיל הים שני דייגים בירי על סירותיהם ופצע 21 דייגים. 39 דייגים נעצרו לחקירה, 3 סירות דיג נהרסו כליל, 6 נהרסו חלקית, ו-13 הוחרמו. חיל הים גם החרים עשרות טונות של ציוד דיג ורשתות – ענישה אכזרית כלפי דייגים שהרעב לבדו דוחף אותם להסתכן ולחפש דגה הרחק מן החוף.

[יום לאחר העלאת הפוסט: חיל הים הוציא להורג עוד דייג עזתי].

למותר לציין שכל ההרוגים והנפגעים מן המצור הימי לא היו מעורבים בשום פעילות טרור נגד ישראל. המצור הימי הורג ומרעיב – זאת תכליתו. הטלת האימה הפכה מתוצר לוואי לעיקר העיקרים.

* * *

את תוצאותיו של המצור היבשתי על רצועת עזה קשה לאמוד. אבל אפשר להתרכז בהיבט מצומצם, סדיסטי במיוחד שלו: מניעת אישורי יציאה לטיפול רפואי בישראל. בשנת 2017 מתו 54 תושבי עזה שבקשתם לצאת מן הרצועה לצורך טיפול רפואי סורבה או עוכבה.

אני אגיד את זה שוב: בכל שבוע ישראל הורגת בממוצע עזתי אחד באמצעי ביורוקרטי פשוט – מניעת אישור יציאה לטיפול רפואי.

שנה זו גם סימנה שיא שלילי בשיעור הבקשות שנענו בחיוב: רק 54%. לשם השוואה, ב-2012 88% מהבקשות לטיפול רפואי נענו בחיוב, ומאז השיעור ירד בהתמדה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה עוד שפלסטינים מעזה החמיצו 11,000 תורים רפואיים בשל דחיית בקשות מצד הרשויות הישראליות.

הנה עוד פן בלתי מדובר של הברבריות החדשה – כיווץ מתמשך של התחום המצומצם ממילא שמכונה "מקרים הומניטריים חריגים". נכון לעכשיו, סכנת מוות ברורה ומיידית מסיבה רפואית איננה עילה הומניטרית מספקת ליציאה מן הרצועה. כל זאת דווקא בשעה שרצועת עזה נקלעת למשבר ההומניטרי החמור ביותר בתולדותיה. בהקשר זה ראוי לציין שישראל הקשיחה לאחרונה את תנאי היציאה לחו"ל של תושבי עזה (דרך גשר אלנבי): עליהם לחתום על התחייבות שלא לחזור לעזה במשך שנה. מגבלות שרירותיות אלה ואחרות זוכות לגיבוי מוחלט של מערכת המשפט הישראלית, שמאז ההתנתקות מתנערת מכל מחויבות לתושבי הרצועה ("לא מצאנו עילה להתערבות" היא כותרת הדו"ח האחרון של "גישה" בנושא). שהרי הדברים ידועים: ככל שהדברים נוגעים למגבלות על תושבי עזה, השליטה הישראלית הולכת ומכבידה. ככל שהם נוגעים לזכויותיהם, העמדה הרשמית היא: אין שליטה ישראלית.

* * *

הברבריות החדשה יכולה לצוץ בכל צורה ובכל שעה. השבוע בריוני יצהר תקפו רועה צאן סמוך לעיירה עיינבוס, פצעו אותו, ואז שחטו לו חמש כבשים מן העדר. מתנחלים נוהגים לכלות את זעמם בכבשים של פלסטינים, פעילות פנאי מוכרת בשטחים – מוכרת לכולם, כמובן, חוץ מלכוחות הביטחון. אף מתנחל לא נעצר מעולם על זוטות כאלה.

* * *

ואם כבר בריוני יצהר: אלה נוהגים להתעלל בתושבי כפר בורין הסמוך על בסיס קבוע, ולפני חודשיים זה שוב קרה. במיוחד מעצבן אותם בית הספר של בורין, ולכן הם מגיעים שוב ושוב להשליך עליו אבנים ולשבור שמשות. תכופות הם עושים זאת ממש תחת עיני הצבא, שצופה מן הצד. כשהם צריכים עזרה, הצבא יורה גז מדמיע – בית ספר או לא בית ספר, מדובר במקקים – והכל שב על מקומו בשלום. אם אי אפשר להיכנס לכפר, תמיד אפשר לשרוף את שדותיו.

* * *

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה. גז בבית ספר? מזכיר למישהו פרשה נושנה, שטילטלה את המדינה?

* * *

הריסות הבתים – "רעש הרקע הקבוע של הציונות", קראתי להן פעם – נמשכות בקצב מסחרר, בעיקר בשלושת אזורים המיועדים לטרנספר אתני: דרום הר חברון, בקעת הירדן ואזור מעלה אדומים. כ-180 קהילות פלסטיניות נמצאות בסכנת גירוש באזורים האלה, תושבי שטח C  שישראל מתעלמת בעקשנות מקיומם; סליחה, מתייחסת לקיומם רק בחזקת מטרד שיש לסלקו. שום תכנית מתאר לא מאושרת שם, ועל כן אין לאלפי הפלסטינים שבהן שום תשתיות חשמל או מים. המדינה טוענת שהפלסטינים פלשו ל"שמורות טבע" או ל"שטחי אש", אך האמת הפוכה: ה"שמורות" ו"שטחי האש" פלשו אל הקהילות. סימני המרכאות אינם מקריים; במקרים רבים, העילה המרכזית להכרזה על שטח אש או שמורת טבע היא להניח בידי המנהל האזרחי כלים משפטיים לסילוק תושבי האזור.

בחודשים האחרונים המנהל האזרחי הרס כיתות לימודים, צנרת מים מאולתרת ואוהלי מגורים, מכלאות צאן, ועוד ועוד. מחוץ לשטח C, מדינת ישראל מרכזת את מאמצי ההריסה שלה במזרח ירושלים. כ-170 מבנים הרסה המדינה בשנת 2017 שם, מחציתם בתי מגורים. ב-15 השנים האחרונות הרסה ישראל יותר מ-1,400 בתי מגורים במזרח ירושלים. הסיפור ידוע: הבנייה בלתי חוקית כי אין היתרי בנייה. שימו לב לנתונים היבשים: 37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, אבל רק 8.5% משטח העיר מיועד למגוריהם, באחוזי בנייה נמוכים במיוחד לעומת השטח היהודי ("מדיניות הכשלת תכנון", כהגדרת עמותת "עיר עמים").

מדינת ישראל פועלת במרץ לקדם התנחלויות – נכון יותר לומר, ביצורים – של יהודים בלב השכונות הפלסטיניות. הפטנט שרשום על שמה של הברבריות החדשה הוא "מתחמי תיירות"; לא פחות מחמישה כאלה נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים: מתחם קדם בסילואן, הרכבל אל המתחם, מרכז מבקרים בראס אל-עמוד, טיילת בא-טור (שתחבר בין שתי התנחלויות), וגשר מעל גיא בן הינום. ועוד לא ספרנו את החפירות הארכיאולוגיות בסילואן ובעיר העתיקה, מתחת לרגליהם של הפלסטינים. במקביל, הטרנספר המשפטי העיקש מתקדם צעד צעד: כנגד 193 משפחות פלסטיניות ברחבי מזרח ירושלים מתנהלות תביעות פינוי בשמם של "יורשים", עמותות ימין וגופים שונים שנהנים מתמיכה ממסדית רציפה.

סמל בוטה של הברוטליות חסרת-הלב של הכיבוש הישראלי הוא טבעת החנק המתהדקת סביב כפר אל-וולאג'ה מדרום לירושלים – כפר שוחר שלום שהתקיים בעבר מחקלאות טרסות ועתה תושביו רואים, בעיניים כלות, כיצד שדותיהם הופכים ל"שמורת טבע" לעינוגם של מטיילים יהודים. מי שמעמיד דחליל על אדמתו – מקבל דו"ח. קרקעות הכפר שלא הפכו לשמורה יהפכו בקרוב לשכונות חדשות בהתנחלות גילה, מרחק של מאות מטרים ספורים מבתי אל-וולאג'ה; אלה, מצידם, נתונים תחת צווי הריסה של הרשויות. זהו מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת – אדמות הערבים ליהודים, ובתי הערבים להריסה.

* * *

הברבריות החדשה מכריזה על נערה בת 17 שסטרה לחייל ועל פעילה פמיניסטית שנלחמת לזכויות האסירים כסיכונים ביטחוניים. הברבריות הישנה היתה מתביישת לעשות זאת.

* * *

בזמן שאני כותב את הדברים האלה, צבא סוריה ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם, בעיר רוטה הנצורה. ישראלים רבים מזדעזעים מן הטבח הזה, בצדק כמובן. אני מנחש שרק מקצתם מזדעזעים מן המעשים שמדינת ישראל עושה בפלסטינים דרך שגרה; הדברים שהבאתי כאן הם רק סיכום קצר, רחוק מממצה, של החודשיים האחרונים. הזוועות בסוריה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל יש הבדל קריטי: הן אינן בחצר האחורית שלנו. לנו אין חלק או אחריות בהן, ויכולת התיקון שלנו זניחה. על כן, אני מוסיף לנחש, קל ונוח יותר להזדעזע מהן.

גם גירוש הפליטים הצפוי עורר את מצפונם הרדום של ישראלים רבים – אותו מצפון שהברבריות החדשה בשטחים ובעזה לא הצליחה להעיר. ושוב, הזוועות הצפויות לפליטים שיוחזרו לאפריקה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל לא זו הסיבה, לפחות לא היחידה, שקל יותר להתגייס נגדן. גירוש הפליטים הוא מהלך ברור שחוצה את החברה הישראלית; הוא יוזמה שהגיעה מלמעלה, ולחלק נכבד באוכלוסיה אין בה שום חלק ושום רווח. כל אלה הופכים את המאבק נגדו לא רק לצודק אלא גם לנוח ונטול סיבוכים.

מנגד, האפרטהייד הישראלי מזמן כבר איננו "יוזמה מלמעלה"; הוא בשר מבשרנו. לרוב הישראלים לא רק שיש בו חלק – הם גם מרוויחים ממנו. על כן קשה הרבה יותר להתגייס נגדו, כי המאבק בו הוא בה בעת מאבק נגד קהילתך, הקרובים לך, ולפעמים גם – נגד חלקים באישיותך.

מאבק לא הופך צודק פחות או דחוף פחות רק בגלל שהוא נוח פחות. להיפך, ככל שהוא נוח פחות, הוא סוחף איתו פחות אנשים – ונהיה חשוב יותר. כי אין על מי לסמוך זולת על עצמנו המתמעטים.

גם המאבק בשחיתות מאפיל על המאבק באפרטהייד. את השחיתות כולם שונאים, ומיום ליום קשה יותר לתרץ אותה. האהדה חוצה מחנות, ואין כמעט סיכונים. זה לא אומר שהוא מיותר; זה רק מסביר למה הוא פופולרי.

אנשים שנאבקים בגירוש הפליטים אבל עקירתן של משפחות שלמות מבקעת הירדן לא מזיזה להם; אנשים שמוחים בזעם נגד קריסת שלטון החוק בפני ההון והשחיתות אבל לא מתרגשים מהוצאה להורג של מפגינים פלסטינים בידי צה"ל; לאנשים האלה יש לי בקשה צנועה אחת: תחשבו שוב. תחשבו לעומק על התהליכים שנגדם אתם יוצאים. תחשבו על כל טווח הפגיעה שלהם, לא רק מה שנמצא מול אפכם. ותשאלו את עצמכם אם גבולות הגזרה הצרים שהגדרתם למאבקכם תורמים לביעור הנגע שמקומם אתכם כל כך או רק מאפשרים לו לפשוט וללבוש צורה ואז לצוץ מחדש בזירה אחרת.

הברבריות החדשה היא נסיגה נוספת בסולם האנושיות הישראלי. בפוסט הקודם בחנתי אירועים דומים דרך הפריזמה של ההרתעה הישראלית. רפלקס ההסלמה הישראלי, טענתי שם, הנחישות להראות לפלסטינים או לחיזבאללה ש"ישראל השתגעה", משקף פאניקה אמיתית של ההנהגה הבטחונית: הם יודעים שההרתעה בקריסה מתמשכת, ולכן חייבים להעלות כל הזמן את רף התגובה (כמו גם את עובי המיגונים והביצורים). הניתוח ההוא, לכאורה, היה "תועלתני" ולא "מוסרי", אבל זהו ניגוד שווא. כתמיד, השיקול המוסרי, שנראה לא-תועלתני בטווח הקצר, מתלכד עם התועלת בטווח הארוך. ככל שישראל מדכאת ביתר אכזריות כל סממן של עצמאות פלסטינית; ככל שהיא מתעמרת יותר בתושבים חפים מפשע; ככל שהיא משלחת כלבי תקיפה ומסוקי תקיפה ודחפורים וצלפים ופוגעת ביותר ויותר פלסטינים – היא מעצימה את הייאוש והזעם בצד השני, צורבת בו את ההבנה שאין פרטנר ישראלי, ובכך מזינה את מדורת הטרור לעוד שנים ארוכות. הקשר בין השיקול המוסרי לשיקול התועלתני הוא הגורם האנושי. מי שלוקח אותו בחשבון – פועל נכון בשני המישורים. מי שרואה מולו בני אדם ולא רק מחבלים, אנשים רעבים ולא רק שב"חים – יבין לבסוף שמה שטוב להם גם טוב לו. או-אז ייפטר מן השעבוד הנפסד לדוקטרינת המשחק-סכום-אפס, שבו תועלתו של האחד היא מפלתו של השני.

המאבק שלנו בימים המרים האלה הוא המאבק על האנושיות. אין אדם מתגלה כאדם עד שהוא מכיר במי שניצב מולו כאדם. לראות את הפלסטיני כאדם, כנגד כל מה שהמשטר הנוכחי ורוח התקופה הנוכחית דוחקים בנו לעשות – זאת השליחות שלנו.

1. הממשלה מתכננת פינוי בכפייה של 30 אלף בדואים בנגב. זהו סופו של מהלך הדרה אנטי-דמוקרטי: דו"ח ועדת גודלברג מ-2008, שהמליץ להכיר בכפרים הלא מוכרים ובזכויות הקרקע ההסטוריות של הבדואים בנגב, אומץ רשמית בידי הממשלה – אבל סורס ועוות בידי ועדת פראוור; ומסקנותיה של זו סורסו אף יותר בידי צוות היישום ברשות יעקב עמידרור.

עקירה בכוח של 30 אלף איש מאדמתם היא מעשה טרור; אם תצא לפועל, תפרוץ בנגב אינתיפאדת דמים, והדם יהיה על ראשה של ממשלת ישראל. כנגד התעמולה האינסופית על "השתלטות הבדואים" על אדמות הנגב ראוי להזכיר את העובדות: הבדואים, שמונים 30% מאוכלוסית הנגב, יושבים על 2% בלבד מקרקעותיו. תביעות הקרקע שלהם – כל התביעות, הכל כולל הכל – מסתכמות ב-5.4% משטח הנגב (עוד נתונים – כאן).

30% מאוכלוסית הנגב תובעת בעלות על 5% משטחו; זאת "ההשתלטות" הנוראה, ונגדה מופעל טרור, טרור של עקירה.

2. המנהל האזרחי פועל לגירוש כל הבדואים בשטחי C מעל אדמתם. 2,400 הבדואים הללו, היושבים עשרות שנים במקום, מפריעים ליצירת רצף יהודי בין ירושלים למעלה אדומים. שטח C, כזכור, לא יועד בהסכמי אוסלו לבניית התנחלויות יהודיות, אך גם בבקעת הירדן רודף ומגרש המנהל האזרחי – הגוף המופקד על שלומם ורווחתם של תושבי השטח הכבוש – את הבדואים משטח C.

מערך ביורוקרטי מסועף עוסק ב"יישוב מחדש" של הבדואים; תכניות מתאר, מתווה לפיצויים, ריכוז אוכלוסין, שרטוט תחומי שיפוט. רק קול אחד לא נשמע בדיונים האלה, רק נציג אחד נעדר: הבדואים עצמם. כך מתייחסת מדינת טרור לאבק אדם.

3. פקחי יחידת "עוז" עצרו כומר יליד גאנה, בן 49, שחי 25 שנה בישראל, ודרשו ממנו להציג דרכון. כשאמר להם שהדרכון בבית והוא יכול להביא אותו – נאמר לו שעליו לשאת דרכון גם לשירותים. הפקחים הפילו אותו ארצה, היכו אותו בעודו אזוק וגררו אותו על הקרקע, נעלו אותו ביום חם במכונית עם חלונות סגורים, קיללו והשפילו אותו, והחזיקו בו עד הלילה. התלונה שהגיש נבעטה מן המשטרה למח"ש במשרד המשפטים, ומשם למשרד הפנים, שהודיע כי חקירת רשות ההגירה העלתה ש"עבודת הפקחים היתה מקצועית ורגישה". התיק נסגר.

גם העבודה המקצועית והרגישה הזאת היא טרור, טרור של שנאת זרים (החליפו בדמיונכם את הכומר ברב, את פקחי "עוז" בשוטרים עם מבטא צרפתי או גרמני, והשלימו את החסר).

4. זכות ההפגנה השקטה התבטלה בשטחים; הצבא מפזר הפגנות בכפר נבי סאלח – שמוחות על הפקעת מעיין מרשות הכפר – עוד לפני שהחלו. הצבא חוסם את הכניסות לכפר ביום שישי, מכריז על שטח צבאי סגור – ומתחיל לרסס את בתי הכפר בגז מדמיע. עדויות מן הכפר מציגות תמונה מבהילה של אלימות בלתי סלקטיבית כלפי גברים, נשים וילדים. עוד על הרקע לאירועים בנבי סאלח – כאן.

5. בשטחים מתארגנים תאי טרור יהודי, כהגדרת השב"כ, שעוסקים בפעולות "תג מחיר". מאפייניהם: בחירת בנק מטרות, מידור וחשאיות, איסוף מודיעין על דרכי כניסה לכפרים ערביים וגם על פעילי שמאל. הפעולות הללו אינן התפרצויות זעם ספונטניות בתגובה על טרור פלסטיני, אלא מתוכננות מראש ומתבצעות דרך שגרה.

השב"כ ורשויות האכיפה מרימים ידיים בחוסר אונים; בפועל מדובר בוויתור מראש. הרי כשצריך לתפוס פעילי טרור פלסטיניים, אין בעיה לפשוט באישון ליל על עשרות בתים ולהרוס מבנים, לעצור מאות חשודים, להוציא החוצה משפחות שלמות עם ידיים למעלה, לנעול אנשים במשך שעות בחדר ללא מזון או שירותים, וכיוצא בזה. לכן יש לראות בטרור היהודי בשטחים טרור ברשות, טרור בעצימת עין, שלוחה עקיפה נוספת של טרור המדינה.

1. לפני שבוע, ב-20 לאוגוסט, תקפה קבוצת בני נוער ממאחז רמת מגרון את בסאם הד'לין, בן 10, באמצעות מוטות ברזל, בשעה שרעה צאן סמוך למאחז. התוקפים שחטו עז ונמלטו מהמקום. 13 מתנחלים נעצרו.

2. שלושה ימים אחרי התקיפה, נשפט חייל מחטיבת כפיר על סירוב להשתתף בפינוי מאחז רמת מגרון.

3. שבועיים לפני כן הורה בג"ץ למדינה להרוס את מאחז מגרון. המאחז הוקם ב-2001 על קרקע פלסטינית פרטית והפך למאחז הגדול בשטחים. במשך חמש שנים דחתה המדינה את הריסתו, בניגוד לפסיקות בית המשפט.

4. יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית הסביר ש"צעירי מגרון הם אנשים צנועים, מאירי פנים, מסתפקים במועט", ו"חלק ניכר מהם עוסקים במקצועות שעיקרם סיוע לזולת, לחלש, לשונה".

5. אחד ממנהיגי נוער הגבעות הביע את בטחונו בכך ש"תושבי המקום (מגרון) לא עשו דבר מעבר להגנה עצמית" כשפערו שני חורים בגולגלתו של בסאם.

6. שמונה מהעצורים במגרון שוחררו מיד לאחר מעצרם. חמשת העצורים האחרים שוחררו למחרת. אין עצורים נוספים.

1. ליצן צבאי לובש מדי צה"ל וקוצר תשואות מחבריו.

ליצנית שמאלנית לובשת בגדי ליצן וחוטפת רימוני הלם וגז מצה"ל (דקה 4:12).

2. ההומור של הליצן הצבאי מבוסס על הגחכה והשפלה של הזולת; ההומור של הליצנית השמאלנית הוא הומור ליצני קלאסי, שמבוסס על הגחכה והשפלה עצמית.

3. הקהל של הליצן הצבאי כולל אותו עצמו; הוא נהנה בגלוי מן המופע שלו, ומרבה לפלרטט עם המצלמה, הגיבורה האמיתית של האירוע. הליצנית השמאלנית מופיעה בפני קהל של נערים, לא "מביטה" במופע שלה מבחוץ וכלל לא מתייחסת למצלמה.

4. הליצן הצבאי פועל במרחב סגור ומתוחם: שביל צר מימין, חומת בטון משמאל. הצחוק שלו מתחפר ומתגונן. הליצנית השמאלנית משתוללת במרחב הפתוח של הכפר; הצחוק שלה מתריס ומשתלח.

5. הליצן הצבאי מנסה לייצר אפקט קומי מתוך פער הכוחות בינו לבין האביזר שלו – אשה כפותה ודוממת. הדינמיות שלו, הסטטיות המוחלטת שלה, כושר הראייה שלו, העיוורון שלה. הליצנית השמאלנית מנסה לייצר אפקט קומי מתוך שוויון האי-כוחות, כלומר החולשות, בינה לבין חברתה, מתוך הדינמיות הבלתי פוסקת של שתיהן. הליצן הצבאי שקוע במונולוג, הליצנית השמאלנית בדיאלוג.

6. הליצן הצבאי "מבייש את צה"ל וגורם לנו נזק בינלאומי כבד", ולכן יועמד למשפט. הליצנית השמאלנית גם היא מביישת את צה"ל, ולכן, על אף שאינה מזיקה לאף אחד, יורים עליה רימוני גז והלם. מי שירה עליה לא מבייש את צה"ל ולא גורם לנו שום נזק, ולכן גם לא יועמד למשפט.

לפני מספר חודשים ראה אור, בקול דממה דקה, הספר אתונה וארץ עוץ, בהוצאת "נהר ספרים". הספר מכנס מבחר ממאמריו ומסותיו של בועז עברון לאורך יותר מ-40 שנה. עברון הוא מהאינטלקטואלים המקוריים והחשובים שפעלו ופועלים בישראל, ומצער לראות שהספר הזה לא עורר את העניין שהוא ראוי לו.

מדובר בקריאת חובה לכל אדם בעל רוח חופשית וסקרנית. עברון הוא אינטלקטואל מזן נדיר: ידען פנומנלי בהסטוריה, פילוסופיה, כלכלה ועוד, שמקפיד על כתיבה בהירה ולא מתפתלת, סולדת מ"אקדמיזצה" נפוחה, ובה בעת – כותב שתמיד מצרף דעה לידע; הרגש הפוליטי מפעם בכל שורה שהוא כותב. השמאליות של עברון היא בעיני השמאל במשמעותו העמוקה – הומאני, אנטי דוקטרינרי, ספקן, תמיד ממוקם בקוטב הנגדי לקוטב השררה, תהיה היא בידי הימין או השמאל.

החלטתי לפרסם בבלוג מאמר אחד בשלמותו מן הקובץ הזה. המאמר נכתב לפני 32 שנים, בעקבות תקרית מזעזעת שבה חבורת חיילים סגרה – איך לומר בלי להסתבך אבל גם בלי לשקר – עשרות ילדים בתוך תא גזים מאולתר למשך כמה דקות. למען הדיוק, המאמר נכתב בעקבות עדות של אחד החיילים מאותו אירוע. עברון בוחן בדקדקנות את העדות הזאת ומעמיד, לטעמי, את הניתוח החריף ביותר שנכתב אי פעם על מנגנון ה"יורים ובוכים" הישראלי.

[במאמר מוסגר: העדות מן התקרית הזאת מנותחת גם במאמרו של אריאל הנדל "מעבר לטוב ולרע – התסמונת: בושה ואחריות בעדויות חיילים" (תיאוריה וביקורת 32, 2008). המאמר של הנדל מרחיב את היריעה גם לסרט "עדויות" (אידו סלע, 1993), לספר "משוררים לא יכתבו שירים: מדים בארץ ישמעאל: סיפורים ותעודות" (עורכות: רולי רוזן ואילנה המרמן, עם עובד 1990), לעדויות של "שוברים שתיקה", ועוד. מדובר בסוּגה ישראלית פורה במיוחד, שאינה חדלה לרגע: ראו הסרט "לראות אם אני מחייכת" (תמר ירום, 2007), הסרט "ואלס עם באשיר" (ארי פולמן, 2008), הספר "גנבת השואה שלי" (נעם חיות, עם עובד 2010), ועוד ועוד].

כיוון שמנגנון הצידוק-מירוק-חניכה של "יורים ובוכים" הוא מרכיב של קבע בתחזוקה הנפשית והחברתית של מפעל הכיבוש והשיעבוד, החל מ"שיח לוחמים" וכלה ברטוריקה סביב ההשתלטות הברוטלית על המשט לעזה, דבריו של עברון יפים גם לימינו. בעצם, הם יפים לכל זמן ומקום.

כמה טעמים, אם כך, היו לי בבחירת המאמר המסוים הזה.

ראשית, להזכיר את התקרית הצבאית המדוברת, שמן הסתם אינה ידועה לדור האחרון של הישראלים. התקרית שאירעה ב-1978 מלמדת שזרע הפורענות של הכיבוש וזוועותיו היה טמון בו משנותיו הראשונות; הרבה לפני האינתיפאדה הראשונה, הרבה לפני התעללויות מג"ב. מי שיודע דבר או שניים על ההסטוריה של יחסי כובשים-נכבשים לא יופתע מכך, אבל לישראלים יש זכרון קצר והם נוטים להיות מופתעים שוב ושוב מן הקלקלות הצפויות ביותר.

שנית, להזכיר לנו – מי שעוסקים בביקורת שמאלית – שאין חדש תחת השמש. לפעמים נדמה לנו שעלינו על איזו תובנה מדהימה חדשה, שחושפת פן נסתר ובלתי מוכר של מנגנוני הרשע שנגדם אנו נאבקים. ברוב המקרים, טעות בידינו. כבר חשבו על כך, וכתבו על כך – ודאי שבשפות זרות, וקרוב לודאי שגם בעברית. ומן הסתם, בועז עברון כבר כתב על כך – ביתר בהירות ורהיטות מאיתנו.

ושלישית, לערוך הכרות מחודשת עם הכותב הזה, לדור שלא ידע את בועז.

תודתי נתונה לבועז עברון ולראובן מירן, מו"ל הוצאת "נהר ספרים", על הרשות לפרסם את המאמר בבלוג.  

——————————————————————————————————————

איך נהנים מכל העולמות / בועז עברון

[מתוך אתונה וארץ עוץ, נהר ספרים, 2010; פורסם לראשונה ב-8 לדצמבר, 1978, ב"ידיעות אחרונות"]

נושא רשימה זו הוא אחד ההיבטים המרתקים ביותר של הפסיכולוגיה הישראלית; דמותו של הקיבוצניק הצעיר כאיש ערכים. הדברים הבאים מושתתים על "מונולוג של גז מדמיע" מתוך גיליון קיץ תשל"ח של "שדמות", במה לתנועה הקיבוצית.

המונולוג שהושמע על ספל קפה בפני רשמקול, הוא של חייל בן קיבוץ (שביקש להישאר בעילום שם, וזה מתאים מאוד למטרתי כאן, שכן הוא מאפשר לי להתייחס אליו כאל אב-טיפוס ולא כאל פרט יחיד במינו), שהיה בבירור בין החיילים שהטילו את רימוני הגז המדמיע לתוך כיתות בית הספר בבית ג'אלה (שם המקום אינו נזכר במונולוג אך הפרטים מתאימים). זורקי הרימונים מנו, לדבריו, ארבעה קיבוצניקים ושני עירונים. שישה אלה היו קודם חלק מ-20 שנמצאו תחת ברד אבנים שהמטירו עליהם סטודנטים ערבים, ולא הורשו להגיב. אחר כך נצטוו במכשיר הקשר לנסוע 10-5 דקות לבית הספר במרחק 3 ק"מ משם, ושם חילק להם "בעל דרגה" את רימוני הגז המדמיע ופקד עליהם, חרף הוראות הקבע של הממשל, להיכנס לכיתות ולהשליך את הגז, אף על פי שמבית ספר זה לא נזרקו שום אבנים, לא נראו כל סימני התפרעות וכל התלמידים היו בכיתות, כעדותו של החייל. והם, ארבעת הקיבוצניקים ושני העירונים, שהיו "מחוממים" מהאבנים שהומטרו עליהם קודם, עשו זאת.

הנה קטעים מדבריו: "השארנו מאחור את הנשק והקסדות… (ידענו שאלו ילדים) ורצנו עם הרימונים. לא ראינו אף אחד במסדרון. היו איזה שלוש-ארבע כיתות עם דלתות סגורות. פתחנו את הדלתות. ראינו ולא ראינו את התלמידים. הסתכלנו בחטף. גם הם הסתכלו עלינו. היה זמן. אני מניח שאם לא היינו רוצים לעשות זאת, היינו יכולים לא לעשות את זה (הדגשה שלי – ב.ע.)… שנייה אחת, ואז זרקנו את הרימון וסגרנו את הדלתות. אפילו עמדנו ליד הדלת כדי שלא יוכלו לצאת. אחרי זה… הקפנו את בית הספר ופתאום ראינו ילדים  בני 10-8, על החומה, שבורי רגליים. גם למטה, במגרש, שכבו כמה. איזה עשרה ילדים… הילדים כנראה נבהלו מאוד. הרימונים היו ליד הדלת והם ניסו לברוח דרך החלונות.

"– ואז, כשראינו את הילדים שכובים, הבנו פתאום מה עשינו, הבנו מה שקרה פה. והיה מי שאמר שבעצם לא עשו לנו כלום, שום דבר.

"פינינו את הילדים, בעצמנו, לבית חולים. עלינו לבית הספר למעלה ופתחנו את הדלתות, כדי שהגז יצא. הילדים נפלו לנו בידיים כמו פרפרים. כמה ממש התעלפו. כמו פרפרים אחרי שאתה מרסס אותם בפזטוקס.

"…התחלנו לחשוב, איך עשינו את זה. איך אתה מגיע למצב, שאתה כאדם שחונך על ערכים מסוימים, שגם אדם אחר הוא אדם, איך אתה פתאום הולך לזרוק רימון על ילדים בני שמונה. אין להם אפילו אפשרות להתגונן… מה פתאום ביצעת את כל ההוראות האלה בכלל בלי לחשוב פעמיים.

"…אנחנו באנו מזועזעים אל החבר'ה האחרים. היו כמה שהצדיקו את המעשה, בזה שאין ברירה, ערבי טוב זה ערבי מת. זה מעניין מאוד, בדרך כלל הם היו דתיים, כלומר חבשו כיפות, אלו שהצדיקו, או ראו שיש הצדקה מסוימת. כמובן, לא כל הדתיים. הם פשוט אמרו שכדי… שתהיה לנו שליטה, צריך להפעיל יד חזקה, כי זה חלק ממדינת ישראל, ומותר לנו לעשות הכול, כדי שהחלק הזה לא ילך מאיתנו. זה התבטא גם בזה שהם היו מרביצים מאוד חזק, במהומות. היו תמיד מתנדבים ללכת להרביץ, אותם חבר'ה.

"…הבעיה האישית שלי, כאדם, כמי שקיבל חינוך מסוים, ואין לו שום דבר נגד ערבים, איך הגעתי לזה שאני זורק את הרימון… הייתי יכול גם לא לזרוק. אף אחד לא היה אומר לי כלום. אף אחד לא היה יודע מזה. (הדגשה שלי – ב.ע.).

"… אולי מה שקרה לי לרגע, זה מה שקרה לגרמנים במשך הרבה שנים. שנאה עיוורת. חוסר חשיבה."

במונולוג הזה יש כמה שכבות. הבה נקלפן, אחת לאחת.

ראשית, וזה הדבר הבולט והקל ביותר, ניתנת לנו תמונה של ההתבהמות הנגרמת על ידי משטר של כיבוש צבאי, אפילו משטר המנסה להיות הומני, להפעיל מידה מזערית של כוח, כמו המשטר הצבאי שלנו. זה קרה לקבוצה של שישה נערים, רובם בני קיבוצים, שהחדירו בהם ערכים הומניסטיים מילדותם. כיצד נוהגים אלה שלא החדירו בהם ערכים כאלה, אלא את ניגודם, ערכים של "קדושת ארץ ישראל" ו"הִשמדת את עמלק", אנו רואים בתיאורו של הצעיר את רוב החיילים הדתיים המשרתים איתו. (ברור שחיילים אלה לא יכולים להיחשב כבעלי "מוסר יהודי", במובן המקובל של המילה, אם זו התנהגותם).

אך יצוין כי להם אין בעיות. נפשם "שלמה" עם עצמה. הם נוהגים כפי שלימדום וכפי שהם מאמינים. אתה מתחלחל למחשבה, איך עלולים הבחורים הדתיים האלה לנהוג, אם חס ושלום יותר הרסן וישוסו באוכלוסייה חסרת האונים הזאת.

יהיו כאלה שיטענו: אבל איך אפשר בעצם להאשים בחורים צעירים שנמצאו תחת ברד אבנים בלי שהורשו להגיב? הרי זה רק טבעי שאיבדו את עשתונותיהם. איך היית אתה מגיב בתנאים כאלה?

וכאן אנו מגיעים לשכבה פנימית יותר במונולוג הזה.

ראשית, הצעיר עצמו מודה שהילדים הללו אינם אלה שזרקו אבנים עליו ועל חבריו. לא זו בלבד, אלא שכבר לא היה כאן "להט קרב" בשיאו. כדי להגיע לאותו בית ספר, היה עליהם לנסוע במשך 10-5 דקות, ושם היה שקט לגמרי, כעדותו. ושם הם פתחו דלתות של כיתות של ילדים קטנים שהסתכלו בהם נדהמים ונפחדים, השליכו את הרימונים פנימה וסגרו את הדלתות כדי שהילדים לא יוכלו לברוח. כמדומה, יש כאן כבר קצת "כוונה תחילה". זו אינה תגובת מכה אינסטינקטיבית, עיוורת. מתעוררת שאלה: ואם היה אותו "בעל דרגה" מחלק להם רימוני רסס ופוקד עליהם להשליכם לתוך הכיתות, האם לא היו עלולים, באותו "עידנא דרִתחא", לעשות גם זאת, כשהם "רואים – לא רואים" את קורבנותיהם? או להפך – האם לא היה דבר כזה מתחולל מבלעדי "עידנא דרתחא"? בכלל, "עידנא דרתחא" הוא תירוץ מפוקפק מאוד. אילו ידעו, נניח, שבכיתות אורבים לוחמים מזוינים, לא היו כלל "שוכחים את עצמם" אלא נעים בזהירות רבה, בקור רוח רב. האם לא עצם העובדה ששם היו ילדים חסרי מגן, היא שאפשרה להם "לשכוח את עצמם"?

גם הטיעון של "פקודה" אינו עומד במבחן. הצעיר עצמו מודה שאם לא היה רוצה לעשות זאת, לא היה עושה זאת. צה"ל גם אינו הצבא הפרוסי. חיילי צה"ל יודעים כי אם יסרבו לבצע פקודה כזו לא יעמידו אותם אל הקיר. הם גם יודעים כי גישת היסוד של הצבא איננה כזאת, וכי פקודה כזו היא חריגה מהמקובל, לא המקובל.

שוב אני שומע את השאלה התוקפנית: "נראה איך היית אתה נוהג במצב כזה." אבל זוהי שאלת סרק. אתן דוגמה: כזכור, הועמדה המשטרה שלנו פעמים רבות במצבי פרובוקציה חמורים מאוד באזורים יהודיים טהורים – כגון התפרעויות השבת בירושלים או המהומות בשכונת התקווה בתל אביב . שוטרים הותקפו, בוזו, נרגמו באבנים, קוללו בפראות. היעלה בדעת מישהו ששוטרים ישראלים היו משליכים בתגובה על כך רימוני גז מדמיע לתוך "חדרים" במאה שערים או לכיתות בתי ספר בשכונת התקווה, ואפילו בשיאו של "עידנא דרתחא"? והרי רובם של שוטרים אלה לא זכו לשמץ מאותו חינוך חרד וחוסה שבני הקיבוצים מקבלים אותו כמובן מאליו.

ואז אנו חוזרים אל הקיבוצניק הצעיר הזה, המתוודה על מה שעשה, לכאורה בגילוי לב מוחלט וחושפני, בחרטה גמורה – ואנו תוהים: האם גילוי הלב הוא שלם? האם החרטה אמיתית? האם היה הוא משליך את הרימון אילו היו הילדים יהודים ולא ערבים? האם העובדה שאלה לא היו יהודים היא היא ששחררה את ידו, חרף החינוך שקיבל? והאם היה החינוך שקיבל חסין עד כדי כך?

המונולוג מסתיים כך: "ואני שואל איך אני צריך להמשיך ולפתח את המחשבה הזו. כי יום אחד זה יכול להביא אותי לזה שאני אהרוג אנשים סתם כך… ואולי גם בקרָב ממש, כשאראה משפחה ערבית, אהרוג את כולה. זה מה שמעניין אותי.

"היה איתנו אחד שבכל המהומות תמיד השתדל לא להכות. התנדב ללכת מאחור בחיפוי. וגם הוא זרק. ואחרי זה הוא בכה."

כיצד אפשר לפרש סיום זה אם לא כבקשת רשות מראש להבין לחולשת אנוש? אולי זה אכזרי לומר זאת – אבל האם אין כאן הזמנת אשראי להושיב אותו מול רשמקול ולהקליט אותו בהבנה ובהשתתפות, כאשר יספר בלב שבור ומורתח כיצד השמיד (נניח שבקרב) משפחה שלמה?

ומכאן אנו מגיעים ללבו האמיתי של העניין.

יש משהו מרגיז ולא ישר בכל המונולוג הזה – וגם בצורת הצגתו ב"שדמות". הצעיר הזה מתחרט, מכה על חטא, מזדעזע ממעשיו – ואינו מתחייב שלא יחזור על מעשה כזה בעתיד, אינו מכריז מלחמה על מעשים כאלה.

כאמור – להפך: הוא מעלה במובלע את האפשרות שבעתיד, אם יביאוהו לכך המסיבות, הוא עלול לעשות מעשים נוראים הרבה יותר. ועם זאת הוא מבקש מראש את הבנתנו, אהדתנו והשתתפותנו (שהרי מהי הופעתו בפני הרשמקול אם לא פנייה כזאת?) – לא לקורבנותיו, אלא לו! בכל הווידוי הזה, בכל "חשבון הנפש" הזה, יש יסוד של התחטאות, של פינוק עצמי. לא הקורבנות מעניינים את הצעיר, אלא ה"לבטים" שלו, מצבו המוסרי שלו, מה קרה לו. האוזן הָרגישה מבחינה כאן גם בצליל לא מודע של התפעלות מרגישותו של עצמו, מ"לבטיו".

ושוב: המאלף הוא שאין הנער מסיק שום מסקנות ממה שקרה לו. אין הוא מגיע לשום החלטות. הוא מספר שהוא וחבריו התנפלו לאחר מעשה על "בעל הדרגה" ואמרו לו מה דעתם עליו, ושהלה לא התרשם מכך כלל. ואכן, "בעל הדרגה" צדק. ככלות הכול, הם ביצעו מה שפקד עליהם לעשות, וזה העיקר. יתר על כן: הוא יודע שגם בעתיד תמיד יוכל לסמוך עליהם שיבצעו את הפקודות שייתן להם, אפילו יהיה צורך "להרוג משפחה ערבית" (והרי הנער מכין עצמו לכך, פסיכולוגית, כבר עכשיו!) – ואחר כך הם יטילו את האשמה עליו, או יֵשבו ליד הרשמקול ויתמהו "איך זה קרה לנו", ויתהו, כפי שתוהה הנער הזה, "האם באדם מצוי הצורך להרוג ולהכאיב לאנשים אחרים". כלומר: לא אני אשם במה שקרה, אלא "הטבע האנושי", "הצורך להרוג".

אבל היכן וכיצד סיגל לעצמו הנער את הצביעות המוסרית התמימה והבלתי מודעת הזאת? (שכן תמימותו והגינותו האישית ניכרות בכל מילה. הצביעות איננה שלו. היא שלא מדעת!) רמז לכך אנו מקבלים מעצם העובדה ש"שדמות" מפרסם את המונולוג הזה, וכמסתבר שמתוך הסכמה ואישור ויישר כוח, ללא הערת ביקורת אחת. ללא כל חשד שמשהו אינו בסדר כאן, ועוד כפריט הפותח גיליון המכיל 142 עמודים. בלי ספק נהג כתב העת כך משום שמונולוג זה מתיישב היטב עם דפוסי החשיבה וההרגשה המקובלים בתנועה ש"שדמות" הוא כלי ביטויה.

ואז אתה תופס, לפתע, שלווידוי זה יש צליל מוכר מאוד. הוא חלק ממסורת. מה היה "שיח לוחמים" המהולל, ככלות הכול, אם לא אורגיה של התפעלות עצמית נרקיסית במסווה של "חשבון נפש"? כמה אנו נפלאים, אף על פי שלחמנו והרגנו; אבל עשינו זאת בלב דואב, ועל כן "נשאר מצפוננו טהור". ועדות לכך הם "רגישויותינו, ספקותינו, תהיותינו, לבטינו". וזכורני את אי-הנוחות שתקפה אותי אז, למקרא אוסף זה, והתקשיתי אז למקם ולהסביר אותה. אבל למקרא המונולוג הזה תפסתי פתאום מה הטריד אותי אז: בכל ההגיגים הללו, בכל הזיכרונות הללו, בכל "לקחי ההיסטוריה היהודית" שביקשו הנערים ההם להסיק מהמלחמה שעברה עליהם, לא היה כמעט זכר למסקנות אופרטיביות.

ואכן – הנערים ההם השתלבו עד מהרה יפה מאוד באופוריה החמסנית ששטפה את הארץ ושהביאה עלינו את מלחמת יום הכיפורים, והעתידה עוד להמיט עלינו צרות-צרורות רבות נוספות. (מעטים מהם, כגון חברי "כרם שלום", הבינו מה קורה וכן הסיקו את המסקנות). כלומר: כל ניחוח הוורדים ההוא שימש, במידה מסוימת, כהסוואה והכשר לחמסנות, שהרי לא יתואר שאנשים נפלאים כמונו, הישראלים, המסוגלים להפיק הגיגים רגישים ומוסריים כאלה, יכולים לעשות רע!

ואתה נזכר באב-טיפוס של תסמונת זו, בסיפור "חירבת חיזעה", שזכה לאחרונה להיגאל מתהום הנשייה. מה קורה שם, בעצם? מסַפר הסיפור משתתף בכל מבצע גירושם והגלייתם של אנשים מעל אדמתם, עם שהוא מסתובב ושואל ותוהה וכואב ומֵבין עמוקות מה קרה כאן – שלא כרוב חבריו האטומים במידה זו או אחרת למשמעות האנושית וההיסטורית של מעשיהם. ועם זאת אין הוא נוקט בשום פעולה. הכרתו המוסרית אינה מניבה כל תוצאות. שופט אובייקטיבי, אם ישקול את כל הראיות, יבוא בלי ספק לכלל מסקנה שאשמתו של המספר גדולה בהרבה משל חבריו המגושמים, דווקא משום שהבין וידע מה קורה כאן, ולא עשה מאומה כדי למנוע. הוא לא התקומם, לא סיכן מאומה. הוא היה, בקיצור, קונפורמיסט טוב עם "כאבי בטן".

אתה תמה, מה היה עושה אילו היה הוא מפקד היחידה הזאת והוא זה שקיבל את ההוראה לנצח על מלאכת הגירוש וההגליה. אבל במחשבה שנייה אינך תמה. אתה יודע. הוא היה מבצע את הפקודה, ודואג שהכול ייעשה בצורה ההומנית ביותר שאפשר, שיהיו די מים ואוכל ושמיכות לילדים. ואולי, מתוך זעם מטורף על עצמו, על היותו צייתן וממושמע כל כך, היה מתאכזר להכעיס, היה נוהג ביתר ברוטליות משהיה נוקט סתם איש מוגבל וקשוח. אבל במחשבה שנייה – לא. הוא לא היה מעלה בדעתו שצריך להתמרד, שצריך לבעוט בכל ההיגיון הזה של בניית אומה אחת על אסונה של השנייה. הוא היה נוהג בסדר. הוא היה נשאר צייתן כלפי הממונים עליו והומני כלפי קורבנותיו (מי שירצה, יוכל לפתח תזה נוספת על דרכו הרעיונית והספרותית של המחבר, החתומה בחותמו של גיבורו).

כלומר: בחשבון אחרון, למעשה ובפועל, מזדהה גיבורו של יזהר עם המעשה שנעשה. וכאן אולי טמון הסוד, מדוע נכלל סיפור זה בתוכניות הלימודים של בתי הספר. המסר הוא: חשוב מאוד להיות רגיש, ולסבול ייסורי מצפון, ולהיות אנושי (הרי איננו חיות, איננו רוצחים), כל עוד אתה מבצע מה שאומרים לך לעשות. ואילו אתה, דווקא משום שחשת ייסורי מצפון ותהיות אלה, מירקת בכך את החטא שנדמה לך שחטאת כלפי סולם הערכים שעליו גוּדלתָ.

כך אנו מגיעים לחִקרו של אותו מונח מעניין כל כך, האופייני כל כך לחלק גדול מהתנועה הקיבוצית וחוזר בהתמדה בפובליציסטיקה, בשירה ובסיפורת הבוקעות ממנה זה עשרות בשנים – המונח "לבטים", שאין לו תרגום ולא רק ללשונות לועזיות אלא גם לעברית נורמלית.

מנגנון ה"לבטים" פועל אפוא כדלקמן: אתה מקבל על עצמך לבצע פקודה העומדת בניגוד לעקרונותיך וערכיך, או לחלופין, נוצר אינטרס כלכלי או פוליטי (השניים זהים כמעט, ככלות הכול) לפעול בצורה המנוגדת לעקרונות ולערכים הנ"ל, אתה עובר שלב של ייסורי נפש (או שהשלב הזה, כמו אצל הנער המרואיין ב"שדמות", בא לאחר הפעולה). "מתלבט" וסובל, וסבל זה ממרק מראש (או בדיעבד) את החטא שחטאת או שאתה עומד לחטוא, ואז אתה חש עצמך נקי מבחינה מצפונית ועושה את המעשה שכדאי או שבטוח בשבילך לבצעו, ומפיק את ההנאות של שותפוּת לדבר עבירה, בד בבד עם היותך טהור ממנה כתינוק שאך זה נולד. ממש מצב דוסטוייבסקאי, כמו ב"החטא ועונשו", שם החוטא יוצא נקי כשלג, קדוש ממש, שכן סבלו הנפשי רב כל כך. אבל – בהבדל קטן, שרסקולניקוב בכל זאת נשלח לסיביר. את עונשו הפיזי היה עליו לרצות, נוסף על מירוק מצפונו בעזרת פורפירי פטרוביץ' וסוניה. ה"לבטים" הם אפוא המנגנון ההַמלֶטי-דוסטוייבסקאי המאפשר לך לאכול חזיר ולהישאר כשר.

מה אני דורש מאותו נער, שבאמת אינני מקנא במצבו, ואיני יודע איך הייתי נוהג באותו רגע במקומו, "תחת לחץ"? – או ש"יאכל את עצמו" וישתוק ויתבשל עם מה שקרה ועשה, או שיקום ויעשה מעשה שיכפר באמת על מה שעשה, בלי לחפש לעצמו תירוצים, ויתחיל להיאבק ברצינות נגד "בעלי דרגות" שהביאוהו להיכן שהביאוהו ונגד כל הסיאוב של כיבוש צבאי הכפוי על אוכלוסייה שאינה רוצה בך ושאין לך כל זכות למשול בה.

אלא מה? – הנער רצה לטהר את מצפונו בזול, ועל ידי כך לרכוש לעצמו היתר לחטוא שוב, לנהוג שוב בחולשת הדעת ותוך שחרור יצרי נקם פרימיטיביים. אף שכמובן לא היה מודע לכוונה זו. ובכל אלה אי אפשר בעצם להאשים אותו. הוא התאים עצמו בתמימות לדפוסי התנהגות מקובלים בסביבתו, המתמחית זה שנים רבות בטכניקות כאלו. למעשה, בריאיון זה הוא עבר את טקס החניכה שלו לחברה זו ולערכיה, את הריטואל של כפרת עוונות על ידי וידוי, שאחריו אתה תמים וטהור כתינוק שנולד ורשאי לחטוא ולהתוודות שוב, כפי שלמדנו מהמומחים הגדולים ביותר בתחום זה – מהכנסייה הקתולית ומנושאת כליה הזוטרית, הפסיכואנליזה.

מבחינה זו נראו לי תמיד היהדות המסורתית והפרוטסטנטיוּת הלותרנית והקלוויניסטית עדיפות בהרבה על הקתוליוּת: בדתות אלו אין כפרת עוונות (ביום הכיפורים אתה מתפלל לכפרה, אך לא מובטח לך שתקבל אותה). אתה חייב להיות אחראי למעשיך, לדעת שיש דברים שאין להשיבם ואין למחותם וחטאים שאין עליהם כפרה וחייבים ליתן עליהם את הדין, כלומר – להיות מבוגר, להבין שהחיים במהותם הם טרגיים, חד-כיווניים, להיות מורכב. אולי גם להתייאש. אולי משום כך נושאים כִּתבי רבים מחברי התנועה הקיבוצית חותם של מין נעורי נצח. עדיין אנו מטיילים בשדות, נמרצים ויעילים, וטל השחר על ראשינו ועוסקים ב"הגשמה חלוצית". לעתים רחוקות מאוד אתה מבחין בהם בנימת הספקנות, הציניות היגעה, הרזיגנציה, התגובה הרב-פָּנית והמורכבת, השקיעה והיאוש, נימה המחלחלת בהכרח עם ניסיון החיים. הכול כל כך פשוט ופוזיטיבי וחייכני, כמו גן, כמו בוקר אביב בגן הילדים. גם כשרוצים הם להיות מורכבים ועמוקים, זה לא הולך להם (פרט לקשישים יוצאי עולם אחר שיסדו את הקיבוצים, המודעים – תכופות בשתיקה כאובה – לפרובלמטיות ולסתירות שביצור יפה ומשגשג זה שבראו ידיהם).

כבר נשמעת הטענה הנזעמת: אתה מדבר על אחריות? ומי נשא בנטל האחריות הלאומית כמונו? מי הקריב קורבנות כמונו? מי היה תמיד ראש וראשון בכל תחום בו נדרשו חלוציות והקרבה? על מי עומדים חיל האוויר? הקומנדו הימי? הסיירות? ומפי מי אנו צריכים לשמוע דברי בלע כאלה? מפי אינטלקטואלים עירונים יושבי קרנות, שכוחם בפה ולא בעשייה?

והתשובה היא: בדיוק. תמיד היו חברי התנועה הקיבוצית ראשונים בעשייה, בלי שהטריחו במידה מספקת את ראשם בשאלה: עשייה לשם מה?

בטווח של שלושה-ארבעה ימים, ארבע ידיעות שנושאן אחד: הזילות הגמורה של הגוף הפלסטיני. קודם הידיעות, אחר כך הרהור או שניים.

1. המתנחלים עם אלות, החיילים מסתכלים מהצד

פעילי שמאל הוזעקו בידי חקלאים מכפר ג'ית, שבסמוך לחוות גלעד. שלושה מתנחלים חמושים באלות ובמוטות ברזל תקפו את הפעילים, גנבו להם מצלמה ושברו את ידו של אחד מהם. המתנחלים טוענים שהפעילים באו "לעשות פרובוקציה", אבל מן הדיווח ברור שפעילי השמאל לא הפעילו שום אלימות. כרגיל, האלות והחבטות מונפות מצד ימין לעבר צד שמאל.

2. דפוק (מכות) וזרוק בצד הדרך

מסעב רבעי (22) רעה את צאנו על אדמתו בקרבת חוות מעון. מתנחלים שהגיעו למקום הזעיקו כוח צה"ל, בפועל, הסתבר, כדי שיכניס לו מכות (לא תמיד המתנחלים מכים בעצמם, לפעמים הם מפעילים את צה"ל כקבלן המכות שלהם). החיילים העלו את מסעב לג'יפ, קשרו את ידיו ואת עיניו, ואז החלה ההתעללות. במשך נסיעה ארוכה – מכות, בעיטות, מכות עם קסדה, עם קת הרובה. הביאו אותו למחנה הצבאי סוסיה. ה"חקירה" נמשכה שם. ארבעה חיילים הגיעו והיכו אותו ברוביהם – "אולי שעה, אולי שעתיים".

בשעת ערב מאוחרת הובא לתחנת המשטרה בקריית ארבע. משם הוסע והושלך אי שם בדרך. חבול וכואב הלך בכביש החשוך, עד שהגיע למשפחתו.

3. הקצין שהיכה – פטור בלא עונש

לפני כשנה וחצי פיקד סגן אדם מלול (מחטיבת כפיר המהוללת) על תשאול פלסטינים בכפר קדום, שבמהלכו הוא ופקודיו היכו, טילטלו וחנקו מספר תושבים. בית הדין הצבאי קבע שחרף הרשעתו של מלול, ו"על אף שבמעשיו של הקצין שהורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות היה פסול, ואף כשלון פיקודי, אסור להתעלם מהעובדה שלא מדובר באלימות חמורה, ומכך שמדובר בקצין שתרם חמש שנים לצה"ל." על כן הסתפקו פה אחד בתקופה בה היה במעצר (64 ימים במחבוש ו-32 ימים במעצר בית). שימו לב לשימוש המעניין במילה "תרם", לתיאור שירות צבאי שחלקו חובה וחלקו בתשלום שכר. ועוד מעניין ההיגיון החשבונאי: הקצין תרם לצה"ל, לכן החשבון עם הפלסטיני המוכה קוזז.

4. רופאים טיפלו בעציר שעבר התעללות – ושתקו

עציר פלסטיני בן 19, ג'האד ריאד עבד-אלכרים מוג'רבי, עבר התעללות קשה במתקן שב"כ, על רקע חשד למעורבות בפיגוע ירי (כלומר, ללא עילת "פצצה מתקתקת", הבעייתית כשלעצמה, החלה על אירועים עתידיים). כשהוא סובל מדימום וחתכים בראש, הובא העציר לבי"ח לניאדו בנתניה. סיפור הכיסוי היה: "הוא נפל במדרגות". החוקרים ביקשו מהרופאים להחזירו לחקירה, ואומנם, לאחר שעתיים בלבד הוא הוחזר לידי השב"כ. מכתב השחרור אינו אומר מאומה על נסיבות הפציעה, ושום דיווח לא הועבר הלאה – בניגוד להוראות ההסתדרות הרפואית ואמנות שהיא חתומה עליהן. מה נותר מהחשדות המקוריים? העציר "ניסה לשכנע פלסטיני אחר לגנוב ציוד לחימה ולבצע פיגוע ירי."

ההסתדרות הרפואית בישראל אישרה את "הצהרת טוקיו", האוסרת על רופאים להשתתף בחקירות ועינויים וקוראת לדווח במקרים של חשד לעינוי עצירים.

* * *

קודם כל צריך לומר – אין כאן שום דבר חדש. אין כיבוש בלא אכזריות, והכיבוש הישראלי אינו יוצא דופן. אין גם חידוש בכך שהאלימות מובנית בכל השכבות של המנגנון הכיבושי, ואיננה בגדר "גידול פרא" הפושה רק בקרב החיילים הפשוטים שנמצאים בחזית המגע עם העם הכבוש. יש שוטרים, ושופטים, ומסתבר שגם רופאים, שיודעים על הכל – ידיעה המגעת עד להתבוננות ישירה בגוף הפצוע והחבול של קורבן העינויים. במקרה הטוב הם שותקים, במקרה הרע גם הם נוטלים חלק בחגיגת האלימות. כפי שכבר נאמר מזמן, כדי שאדם אחד יוכל לענות אדם אחר, מאה אנשים נוספים צריכים להביט הצידה.

סדרת האירועים האלה רק מחדדת תובנה פסיכולוגית פשוטה ובסיסית, שלעתים קרובות נשכחת מרוב סיבוכים וקישקושים שמייצר הכיבוש, או מוטב לומר, משטר ההפרדה בשטחים: גופו של הפלסטיני הוא הפקר. כלומר, בכל שיג ושיח איתו, בכל עימות, בכל התחשבנות – הגוף הפלסטיני נמצא בתחתית השיקולים. עלות אפסית, זניחה לכל עניין ועניין.

הפקר הגוף מאפשר את המובן מאליו של ההתנהלות מול הפלסטינים. אלות, כמובן שאַלות, וגם מוטות ברזל. הגוף יסבול. וכשהוא כפות ומכווץ על ריצפת הגי'פ – מכות, עם קסדות וקתות רובה (איזו עליבות נפש זו – חייל חמוש חובט באדם כפות על הריצפה, כמו בשק סמרטוטים, שוב ושוב). ואם כבר היה משפט והיתה הרשעה – לא יהיה עונש. לא צריך להגזים, סוף סוף מדובר בנזק אפסי לנכס שעלותו אפסית (הגוף הפלסטיני). וכמובן שהאתיקה הרפואית אינה חלה על הגוף הזה, על כאבו, על מה שחולל לו, והיא יכולה לעבור עליו בשלווה צוננת, רגועה; אולי מדובר בכלל בפסולת אורגנית, לא בגוף אנושי.

האיוּן הזה של הגוף הפלסטיני בתודעה הישראלית מקרין גם לרמה הלאומית. כפי שאין זכויות לגוף הזה, אין זכויות לעם הזה. אם לא כואב לו כשמרביצים לו, לא כואב לו כששוברים את מטה לחמו, גוזלים את אדמתו ומחריבים את ביתו. ממילא הלא-אדם הזה, הלא-אומה הזאת, אינם צד אמיתי בסכסוך.

על רקע זה יש להבין את הפארסה הנוכחית סביב אישור הבנייה במזרח ירושלים: פארסה שכולה גינוני עלבון ו"אי-נעימות" חלולים (ומתוזמרים היטב) בין ישראל לארה"ב, ללא כל אפקט ממשי (הבנייה תקום ותהיה, כמו תמיד) – ושהקורבן העיקרי שלה, הפלסטינים שעל אדמתם יוקמו 1,500 הדירות הללו, נעדר ממנה לחלוטין. לא חשוב של מי הקרקע, לא חשוב הטרנספר הנדל"ני ב"מזרח ירושלים"; חשוב רק להימנע מבושות, לרכך את הטון הנוזפני של וושינגטון. כך גם כשישראל עושה כביכול מחווה הומניטרית לפלסטינים; בפועל מדובר בדיל ישיר עם מדינות המערב, שהצד הפלסטיני השתרבב אליו כמעט במקרה.

איך גורמים לישראלים להבין שלפלסטינים יש גוף, גוף שזורם בו דם (והדם נשפך בנקל), מלא רקמות רכות, מרושתות עצבים, ובהם יש קולטני כאב, שמשדרים אותות כאב למוח כל אימת שהם נמחצים תחת מהלומה של עצם קשה? איך נחזיר לתודעה (או אולי נלמדה בפעם הראשונה?) את קדושת הגוף, את שבירותו, את האוניברסליות של הכאב? איך נחזיר לגופני את העדיפות על פני המופשט?

שאלה קשה. אין לי תשובה.

נזכור רק שהפקר הגוף, מרגע שהפך לגיטימי בתרבות, איננו מתיישר לפי גבולות גזע, מגדר או גיל. שלל המופעים של ביזוי נשים, החל מפירסום חוצות, דרך הטרדה מינית ועד לאונס, מושתת על הפקר הגוף הנשי (בתודעה הגברית); הוא גם מסביר את התגובה השלווה של רבים (גם בהם, בלי ספק, יש שופטים ורופאים) לנוכח עדויות של נשים שנפלו קורבן לאלימות מינית; הפקר גופן מוחק אותן ממשוואת הכאב. על אחת כמה וכמה אם מדובר באשה שהיא גם עובדת זרה. וכמובן, ילדים, שתמיד מותר לחלל את גופם, לשבש אותו בלי תקנה, בשם מטרה "חינוכית" עלומה, שמאיינת את כאבם.

אולי נאחד כל הימים האלה – יום האשה הבינלאומי, יום זכויות הילד, יום הפליט הבינלאומי, שבוע האפרטהייד – ליום אחד: יום קדושת הגוף. ואחרי שנתרגל ליום אחד (בלי ספק יהיה קשה להיגמל מן ההתמכרות להפקר הגוף), אולי נהפוך אותו לשבוע, חודש, חיים שלמים.

1. "לפטר את המראָה!"
אזרחים במדינה שמשפילה ומתעמרת דרך קבע במאות אלפי נתינים מזדעזעים מפקיד שמשפיל שגריר זר. הו, כישלון ההסברה, ניצחון האמת.

2. על זה אף אחד לא מוחה
ישראל גירשה 150 איש מביתם ביום אחד. ששש… העולם לא שמע. והכל חוקי. יצאנו בסדר.

3. עכשיו אני רגוע
חתן פרס נובל לשלום משגר ציוד צבאי בשווי 800 מיליון דולר לישראל ומזרים טונות של מטוסים וטילים, בשווי של מיליארדי דולרים, לכל מדינות האזור.

4. ואם הם גם ימשיכו לשתות מים, מחירי המים אצלנו יתייקרו
משרד התחבורה מתריע: אם כביש 443 ייפתח לתנועת פלסטינים – כביש 1 יקרוס מעומס תנועה.

5. טוב, זה בעצם לא מוזר
מסע הרס וירי של עשרות מתנחלים מיצהר בכפר פלסטיני התבצע תחת השגחת חיילים, תועד במצלמות, וארבעה מהפורעים זוהו בידי השב"כ. המשטרה סגרה את התיק מ"חוסר ראיות".

חשיכה גדולה, משני סוגים, רובצת על פעילות צה"ל בשטחי הגדה המערבית. הסוג האחד הוא חשיכת אי הידיעה: הבורות העצומה של רוב הישראלים ביחס לדיכוי היומיומי שהוא מנת חלקם של תושבי הגדה הפלסטיניים. הסוג השני הוא חשיכת הידיעה החלקית: אותם שברירי מידע שבכל זאת מסתננים דרך הפילטר התקשורתי ומנגנוני ההדחקה השגרתיים צבועים כולם בצבע שחור, בלתי חוקי בעליל.

ולכן צריך לחפש בנרות את נקודות האור הזעירות, הבודדות, ולהתברך בהן, ולשמור עליהן טוב טוב, שיפיצו אור גדול על סביבתן.

אור גדול במיוחד משפיע עלינו הסרבן השני בחטיבת כפיר (ולא הראשון, כפי שדיווח "הארץ"), רב"ט ד' מגדוד חרוב, שנשלח ל-30 ימי מחבוש, אחרי שנקעה נפשו ממסכת ההתעללויות שלהן היה עד במסגרת שירותו. במכתבו למפקדיו הוא כותב: "הדעה הרווחת אצל הלוחמים כלפי הערבים היא שהם חיות פרא שיש להשמידן ולא בני אדם", ושהדברים שהוא רואה בשטחים מזכירים לו את סיפורי הפוגרומים ששמע מבני משפחתו. דובר צה"ל, כדרכו, מכחיש: החייל משתמש בסירוב מצפוני כדי לעזוב את היחידה. מה שנקרא, פחחח. היש דרך גרועה יותר לעזוב יחידה? להדביק למצחך את אות הקלון של הסרבן, שתלווה אותך בכל אשר תלך?

אומץ גדול במיוחד נדרש מאדם בן 19 לעמוד מול מערכת שלמה, ובמיוחד מול המערכת הברוטלית של חטיבת כפיר, ולהגיד "עד כאן". אני יכול רק לשער שנסיבותיו האישיות של ד' אפילו מכבידות יותר, בהיותו ממשפחה רוסית. אם משפחתו מזדהה פוליטית עם המחנה שאליו משתייכים יותר מ-80 אחוזים מיוצאי חבר העמים, צפויים לו מאבקים כואבים אף יותר עם האנשים הקרובים לו. כבר כתבתי כאן לא פעם שהסיבה העיקרית שמונעת מבחורים צעירים שסולדים מן הכיבוש לסרב איננה פוליטית כי אם חברתית-פסיכולוגית: המחיר הכבד שגובה השבירה של "אחוות הלוחמים", שנתפסת כבגידה. כנראה שנבצר מבינתו של דובר צה"ל כיצד יכול חייל בחטיבת "כפיר" למצוא דופי מוסרי בפעילותה בשטחים.

ד' עצמו ממהר להבהיר: "חשוב לי שיידעו שזה לא עניין שמאלני-פוליטי, אלא משהו אנושי", אבל מותר להניח שבעוד שנה או שנה וחצי הוא כבר לא יתנער מן התווית השטנית הזאת, "שמאלני-פוליטי", ויבין שה"פוליטיות" של פעולה במרחב הפומבי איננה נקבעת על פי כוונתו הפנימית אלא על פי תוצאות הפעולה והאופן שבו היא נתפסת על ידי הסביבה. גם "שוברים שתיקה" לקו במחלת הנעורים הזאת, ההתנערות הנאיבית מן הפוליטיות, עד שהבינו דבר פשוט: עצם השירות בשטחים, לא פחות מן הסירוב לו, הוא מעשה פוליטי. השירות הוא מעשה פוליטי-לאומני, הסירוב הוא מעשה פוליטי-שמאלני, ולא חשוב אם המשרת/סרבן מודעים לכך, מצהירים על כך או מכחישים זאת. למעשה, הפער בין התודעה הא-פוליטית של היחיד לבין המשמעות הפוליטית של בחירותיו, או מחדליו, הוא נכס פוליטי ממדרגה ראשונה של השלטון; סגירת הפער הזה, באמצעות העמדת היחיד על משמעותה הפוליטית של פעולתו (אף מבלי לנסות להשפיע עליה) – היא תפקידו העליון של האקטיביזם הפוליטי.

ד' נקט במעשה פוליטי מובהק, ואכן שמאלני, שכן למרבה הצער, "משהו אנושי", כדבריו, הפך מזמן בארץ הזאת לעניין שרק שמאלנים מתעניינים בו. התקופה הקרובה תהיה קשה במיוחד מבחינתו – תקופה של ניתוק קשרים ונידוי חברתי. אני מאד מקווה שארגוני הסירוב וההתנגדות יידעו לאמץ אותו אל ליבם מתוך הבנה למצבו. ד' מצטרף לאיתי מלמד, הסרבן הראשון מחטיבת כפיר, שכבר עבר תהליך של בירור אידאולוגי עקרוני, ואינו מתכחש למשמעות מעשיו. שתי סנוניות ראשונות, מאוחרות למדי, שאולי מבשרות על תחילתו של סדק פנימי בחטיבה הבעייתית הזאת.

אם היו שואלים אותי (כן, אני יודע שאף אחד לא שואל אותי) איך פותרים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הייתי כמובן אומר – קודם כל פינוי טוטאלי של השטחים. אבל אם היו שואלים אותי – טוב, בתור צעד ראשון, על מה אתה ממליץ? במקרה כזה, אני ממליץ פשוט לסגור את חטיבת "כפיר". לא "לרענן נהלים", לא "רענון ערכי", לא שיחות מפקד, ולא להחליף את סגל הפיקוד כל חודשיים. לסגור, לפרק, לבטל את הרעיון המעוות הזה, הרקוב מיסודו, של חטיבת שיטור-כיבוש, שמבוססת על כוח סדיר, בחורים בני 18-21, שמעבירים את שלוש שנות השירות שלהם בנגישׂה מתמדת באוכלוסיה אזרחית – מעצרים, מחסומים, פשיטות על כפרים וכדומה. המסנגרים אומרים: אין מה לעשות, החיכוך המתמיד עם הפלסטינים ("חיות הפרא", לפי מכתבו של ד') מייצר גם מקרים חריגים. ואני טוען: החטיבה כולה היא מקרה חריג – בהגדרת המשימה שלה ובהגדרת דרכי הפעולה. המסנגרים אומרים: איך בדיוק אתה מציע להתמודד עם הטרור בשטחים? ואני משיב את התשובה החבוטה: בתור התחלה, לרדת להם מהווריד. אם יש משהו שאני משוכנע בו לחלוטין, הוא שפעילותה של "כפיר" ייצרה יותר טרור ממה שהיא מנעה.

לקצרי הזיכרון, ולמען הדורות הבאים, הנה תזכורת מן השנתיים האחרונות לפועלה של החטיבה שמחזיקה בשיא חקירות מצ"ח (מאות תיקים) על פגיעה בפלסטינים.

יולי 2007: פרשת דהרייה – קצין וחיילים חטפו מונית פלסטינית, כפתו את הנהג וירו בעובר אורח.

נובמבר 2007: חייל בעט בעציר כפות.

ינואר 2008: חיילים בגדוד "דוכיפת" צילמו את עצמם מתעללים בפלסטינים.

ינואר 2008: שלושה חיילים מגדוד "לביא" הפשיטו סדרן מוניות והיכו אותו עד אובדן הכרה.

פברואר 2008: סדרת התעללויות בכפיר; "לוחצים על הגרוגרת של הילד ומסתכלים על השעון".

פברואר 2008: שלושה חיילים מגדוד "חרוב" היכו שני נערים והצמידו מפזר חום לפניו של אחד.

אוגוסט 2008: ארבעה חיילים היכו רוכל פלסטיני, כפתו והשליכו אותו בצד הכביש.

ספטמבר 2008: קצין וחייל היכו פלסטיני לצורך תישאול.

דצמבר 2008: חייל מגדוד "חרוב" הלם בראשה של צלמת עיתונות בקת רובה ופצע אותה.

אפריל 2009: נהג של כוח סיור התעלל באופן סדרתי בנהג טרקטור פלסטיני.

מאי 2009: מח"ט כפיר, אל"מ איתי וינרוב, מצדיק סטירות, חניקות וברכיות לצורך תישאול.

יוני 2009: עדויות על ביזה והתעללות בחטיבת כפיר.

(הי, כמה לינקים פתחתם? אהה. עכשיו תחזרו אחורה ותכריחו את עצמכם לפתוח עוד שניים. רק עוד שניים).

אלה, כאמור, רק המקרים שדווחו בתקשורת, מתוך מאות תיקי מצ"ח שנפתחו בחטיבת כפיר בשנים האחרונות. יש להניח שעל כל פלסטיני שמגיש תלונה, יש כמה וכמה שנמנעים מכך, מחשש לנקמת החיילים או סתם מחוסר אמון במערכת. בהערכה זהירה (אף כי אין נתונים רשמיים), ניתן לשער שחיילי וקציני החטיבה היו מעורבים באלפי מקרי התעללות, השפלה ומכות כלפי פלסטינים בשלוש שנות קיומה.

החטיבה הזאת (לצד מג"ב) היא הכידון המלובן של הכיבוש הישראלי. חייליה עוברים שטיפת מוח; הם משוכנעים שהם מגנים בגופם על אזרחי ישראל. קציניה מייצאים את שטיפת המוח לתלמידי תיכון, לוכדים אותם כשהם עוד קטנים ורכים. אני, אזרח ישראלי, משוכנע שהם מסכנים אותי ואת יקירי. כל יום שלהם בשטחים מייצר עוד אויבים שמבקשים את נפשי.

לכן – לפרק, לאלתר. ועד הפירוק – לסרב.

————————————————————————————————-

[בשולי הדברים: לבלוג הזה נקלעים כל הזמן קוראים תמימים, שמציגים שאלות מאד אלמנטריות. סוגית הסרבנות מזמינה עשרות שאלות כאלה: האם לגיטימי לסרב לחוק במדינה דמוקרטית, כיצד מאזנים בין צו המצפון לצו החוק, מה בין סרבנות לפציפיזם, מה לגבי סרבנות הימין, וכיוב'. אותם קוראים סבורים, בתמימותם, שהשאלות שמטרידות אותם מעולם לא עלו על דעתם של אחרים. ולא היא; כבר קיימת בישראל "ספרות סירוב" ענפה, בת 30 שנה כמעט (מאז מלחמת לבנון הראשונה), שבה לובנו כל השאלות האלה באופן מאד יסודי. ואני מתכוון כולן.

אני בספק גדול אם ניתן, במסגרת בלוג, לעשות צדק לשאלה העקרונית של הסרבנות. לכל היותר ניתן לדון בסיטואציות ספציפיות ולהדגים כיצד הן ממלאות את תנאי היסוד שנדרשים לאקט הסירוב. אני לא מתכוון לפתוח כאן דיון על עצם תנאי היסוד האלה, שכאמור, נדונו בהרחבה בעבר. התנצלותי מראש למי שסבור שאני מתחמק מן הדיון. אני לא, פשוט אין לי כוח להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. יתכבד כל אחד ויעשה את שיעורי הבית שלו.

בפוסט קודם, למען המתעניינים, כללתי הרבה מראי מקום וקישורים לדיון העקרוני בסרבנות. פוסט אחר, שפורסם עם פרוץ "עופרת יצוקה", עסק בסירוב להשתתף במבצע הזה, ומאמר ישן יותר התייחס לסירוב להשתתף בפעולות שיטור בשטחים. הפוסט הנוכחי הוא רק לבנה אחת, ספציפית לחטיבת "כפיר", בתשתית המוצקה שעליה נשענת תנועת הסרבנות].

(בעקבות הכתבה של אורי בלאו)

בזמן שביבי ואחמדינג'אד טוחנים זה את זה עד דק בביקועים גרעיניים, ובזמן שהילרי קלינטון וליברמן סופרים מדינות ועמים, המציאות בשטחים ממשיכה באין מפרע. ככה טוב לו, לכיבוש שלנו: ככל שמפטפטים עליו יותר, כך נוגעים בו פחות.

פעם, לפני שנות דור, כל אחד מן המקרים שיוזכרו כאן היה מזעזע את הארץ. היום חייבים לשרשר אותם באופן מבזקי, מחפיר, כאילו אין הם מסתירים, כל אחד ואחד מהם, נפש וגוף  אמיתיים שנפגעו וזועזעו עד היסוד. אני ממליץ לקרוא את העדויות בגוף ראשון, דרך הלינקים (רובם מאתר "בצלם"). לא חייבים את כולן. תעשו לכם טעימות, פה ושם.

11 במרץ: שוטרי מג"ב שברו את ידה של פלסטינית בת 57 שניסתה ללכוד חמור נמלט (בתצלום: חלימה עבד רבו מוחמד א-שוואמרה, הפצועה).

14 במרץ: שלושה פלסטינים מבקשי עבודה מכבר סעיר מנסים להסתנן דרך המחסומים והחומות במזרח ירושלים. שתי קבוצות נפרדות של שוטרי מג"ב, מעבירות אותם לילה של מכות והתעללויות.

2 באפריל: חיילים הלמו עם צינור בראשו של פלסטיני שטייל בים המלח.

4 באפריל: חייל תקף והיכה נהג אמבולנס בתפקיד, ומנע ממנו לפנות אדם שקיבל התקף לב.

10 באפריל: מתנחלים מחוות מעון היכו במקלות ואבנים פלסטינית הרה בחודש שמיני.

26 באפריל: חיילים היכו באגרופים ובקתות רובים 6 פלסטינים מהעיירה דורא ומנעו מהם אוכל.    

28 באפריל: שוטרי מג"ב היכו שני סטודנטים פלסטיניים במחסום כפר ג'בע.

יש להם, ב"בצלם", עמוד שלם כזה, שנגלל ונגלל בלי סוף, תחת הכותרת "מכות והתעללויות". הדגימה הזאת, מן החודשיים האחרונים, מכסה בקושי חצי מסך מחשב.

אחרי המכות, גירוש

דו"ח חדש של OCHA, המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, חושף את את פרצופו של הכיבוש במזרח ירושלים. השיטה מוכרת מקדמת דנא: קודם לא נותנים אישורי בניה לפלסטינים, ואחר כך מוציאים צווי הריסה לבתים שהם בונים ללא אישור, בלית ברירה.

כמה נתונים. רק 13% מן השטח שסופח לירושלים ב-1967 מוקצה לדיור פלסטיני, ורובו כבר בנוי. להתנחלויות היהודיות מוקצה שליש מן השטח המסופח. מדי שנה נוצר מחסור של עוד 1,100 יחידות דיור לתושבים הפלסטיניים. כרגע, תלויים ועומדים לפחות 1,500 צווי הריסה נגד בתים פלסטיניים. אם ימומשו, ייעקרו מביתם כ-9,000 בני אדם (כמעט מחציתם ילדים).

המשמעות של כל זה ידועה וכתובה על הקיר, גם אם לא בדו"ח של OCHA: מדינת ישראל מבצעת טרנספר זוחל בשטחים הכפריים הנרחבים שמכונים, באופן מתעתע, "מזרח ירושלים". זה עבד בעיר העתיקה בחברון וזה גם עובד בירושלים. הרי צריך לפנות מקום לשכונות היהודיות שנבנות מעבר לקו הירוק, גם בימים אלה, כמו ההתנחלות שנבנית עכשיו בלב שכונת ערב א-סוואחרה.

הכפרים הפלסטיניים ממזרח לירושלים לכודים בחומת ההפרדה ומנותקים מכל צינורות החיים שלהם (פרנסה, בריאות וחינוך). כדי לחיות, צריך להסתנן לעבודה מערבה. בדרך חוטפים מכות רצח ממג"ב, וכשחוזרים הביתה, מחכים לך הבולדוזרים של עיריית ירושלים. אחרי כמה שנים כאלה, המסר מובן.