אמת ופוליטיקה (אצל ארנדט ובכלל)

לאוריאל פררה, בהוקרה

משטרים שמושתתים על אי צדק בסיסי חייבים לטפח מערכת של שקרים מוסכמים כדי לשרוד את ההתנגשות היומיומית בין הצהרות רשמיות למציאות בפועל. באופן פרדוקסלי, דווקא משטרים דמוקרטיים-לכאורה חייבים לשקר יותר לאזרחיהם, משום שאלה נחשפים למגוון מקורות מידע בלתי תלויים בשלטון. משטר רודני, שחולש גם על מקורות המידע של נתיניו, לא צריך לשקר כל הזמן; ממילא אין אלטרנטיבות לאמת הרשמית.

לא כל השקרים משכנעים, ועל כן מערכת התעמולה אינה פוסקת מלייצר תחליפים למציאות. אבל חלק מן השקרים תופסים, משתרשים, והופכים למובן מאליו של הציבור הרחב. גם המשטר הישראלי, שמושתת על ניצול דו-ראשי קיצוני – אפרטהייד מעבר לקו הירוק ואוליגרכיה בתוכו – חייב לפרנס מערכת שקרים שכזאת. וגם בה ישנם שקרים עקרוניים, שהם כבר נחלת הכלל, מעבר לכל פקפוק. למשל: רוב הישראלים חושבים שבקעת הירדן נמצאת בריבונות ישראלית ושרוב תושביה יהודים; שהבדואים בנגב תובעים לעצמם כמעט מחצית משטחו; שמבצעי "עופרת יצוקה" "עמוד ענן" ו"צוק איתן" פרצו בגלל התגרות והסלמה באש של החמאס שאילצו את ישראל להגיב; שרשות הטבע והגנים היא ארגון ירוק בלבד ולא מכשיר שלטוני רב עוצמה ל"ניקוי" שטחי הלאום מערבים; שדובר צה"ל מוסר דיווחים נאמנים על פעולות הצבא ואיננו שקרן סדרתי. כל אלה הם יותר מסתם שקרים חולפים. אלה שקרים עקרוניים, עמודי תמך של המשטר שנוצקו עמוק-עמוק בתודעת הישראלים. הם מייצרים עולם בדיה, הפוך לחלוטין לעולם המציאות, שבו האוכלוסיה היהודית שבין הנהר והים נתונה תחת איום קיומי מתמיד מצד האוכלוסיה הערבית. בפועל, הסכנה לחייו של ערבי בארץ הזאת, לקורת הגג שמעל ראשו, לפרנסתו ולמשפחתו, חמורה הרבה יותר מאשר הסכנה ליהודי. אבל היהודים חיים בעולם בדיה.

הבלוג הזה עוסק הרבה מאד ביצרני הבדיות הרשמיים. העיסוק החוזר ונשנה באמת ותעמולה מעלה, מטבע הדברים, כמה שאלות עקרוניות. אלה צצות כל הזמן אבל מפאת קצב האירועים וגם ההתעקשות להתמודד עם הקונקרטי ולא לברוח אל המופשט, הן נדחקות הצידה. בכל זאת, כדאי מפעם לפעם (ובזמן הבחירות, גארבג' טיים טוטאלי של המחשבה הפוליטית, אפילו מומלץ) לחזור אל היסודות, ולשאול שאלות כמו "מה לפוליטיקה ולאמת?", "מה לאזרח ולאמת?". אלה השאלות העומדות במוקד המסה של חנה ארנדט שמיד אגיע אליה, אבל אני מבקש להגיע אליה דרך קטע קצר שכתב העיתונאי האמריקאי רון סוסקינד.

סוסקינד, זוכה פרס פוליצר, חקר לעומק את תרבות השקר של ממשל בוש השני, והגיע למסקנות מאירות עיניים. במאמר שפירסם ב-2004 הוא מספר את האנקדוטה הבאה:

"בקיץ 2002, לאחר כשכתבתי מאמר ב"אסקוויר" שלא היה לרוחו של הבית הלבן, על יועצת התקשורת הקודמת של בוש, קארן יוז, היתה לי פגישה עם יועץ בכיר של הנשיא. הוא הביע את מורת רוחו של הבית הלבן, ואז אמר לי משהו שבשעתו לא לגמרי הבנתי – אבל הוא מזקק, כך אני מבין עכשיו, את מהות הנשיאות של בוש.

העוזר אמר שאנשים כמוני נמצאים "במה שאנחנו קוראים קהילה מבוססת-מציאות", שאותה הגדיר כאנשים ש"מאמינים שפתרונות הם תולדה של חקירה שקולה של מציאות בת-זיהוי". אני הנהנתי ומלמלתי משהו על עקרונות הנאורות ואמפריציזם. הוא חתך אותי. "העולם לא עובד ככה יותר", הוא המשיך, "אנחנו אמפריה עכשיו, וכשאנחנו פועלים, אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. ובזמן שאתם חוקרים את אותה מציאות – באופן שקול, כדרככם – אנחנו נפעל שוב, וניצור מציאויות חדשות אחרות, שגם אותן אתם יכולים לחקור, וככה הדברים יתנהלו. אנחנו מי שפועל בהסטוריה… ולכם, לכולכם, נשאר רק לחקור את מה שאנחנו עושים."

הציטוט הנוקב הזה ממש מהדהד את הקישור שארנדט עושה בין אמירת שקר לבין פעולה פוליטית, לעומת אמירת האמת שאיננה, ברגיל, חורגת מן הטריביאלי. רק במצבים מיוחדים – שבהם מושלת בכל מה שארנדט מכנה "אמירת שקר עקרונית" – הופכת אמירת אמת לפעולה פוליטית. ובכל זאת, כדאי לאמץ את פכחונו של אותו יועץ אמריקאי. אנו – עיתונאים, בלוגרים, סתם אזרחים הגונים – שייכים לקהילה אחת, שנצמדת באורח כמעט ילדותי אל העובדות; קהילה "מבוססת-מציאות". אבל העניינים נחתכים במקום אחר לגמרי, בקהילת מחוללי-המציאות. יחסי הכוחות מראש אינם מאוזנים; האדם הממוצע תמיד ייסחף יותר אחרי פעולה ממשית בעולם – שיגור כוחות צבא, הקמת גדרות, עקירת יישובים – מאשר אחרי תיאור גרידא של העולם. פעולה דרמטית שמבוססת על שקרים תסעיר את רגשותיו יותר מאשר אי-פעולה שמבוססת על אמת. את כל זה צריכים לזכור גם אותם אינטלקטואלים שמפארים את "אמירת האמת" בקונטרסים שלהם כ"פעולה בעולם". לא, פעולת דיבור לא הופכת לפעולה בעולם רק מכוח הכרזתה ככזו בפיה של פעולת דיבור נוספת, ולו גם תהא זו מודפסת באות מודגשת ומהדהדת.

ועוד לקח מדבריו של אותו יועץ: אין טעם להציג את תוצאות החקירה שלנו לשלטון, אין טעם להתדפק על דלתותיו בתחינה שיואיל להביט במה שהעלו חקירותינו. כפי שהעיר פעם נועם חומסקי, ראוי להתנער מן הסיסמה "To speak truth to power". השלטון יודע את האמת, ויותר מכך – היא לא מעניינת אותו. חבל לבזבז את הזמן עליו. האמת היא עניין לאזרחים.

ועכשיו לארנדט.

על "אמת ופוליטיקה" של חנה ארנדט

ארנדט פירסמה את המסה הנרחבת "אמת ופוליטיקה" מעל דפי ה"ניו-יורקר" בפברואר 1967. בכנות אופיינית היא מציינת כבר בהערת השוליים הפותחת שעילת כתיבתה היתה הסערה שחולל ספרה "אייכמן בירושלים" (1963), ובפרט שתי סוגיות שהיא עוררה: האחת, האם תמיד לגיטימי לומר את האמת; והשניה, השקרים הרבים שהופצו על אודות העובדות שמדווחות בספר והדברים שכתבה בו ארנדט עצמה. המסה אכן משוטטת בין שלוש זירות שונות שלפרקים פולשות זו לזו: עיון פילוסופי במושג ה"אמת", ניתוח פוליטי של יחסי השלטון עם האמת, והערות על דמותו של "דובר האמת" בבדידותו המזהרת, שהן למעשה הרהורים אישיים מאד, במסווה קלוש של דיון עקרוני.

כוונתי הראשונית היתה לתרגם את הטקסט – שלא תורגם לעברית עד כה – בשלמותו. אבל במהלך העבודה, אחרי התלבטות מסוימת, החלטתי להתרכז רק בניתוח הפוליטי ולהזניח את החלקים הפילוסופיים ואולי גם הפסיכולוגיים. גם מן הניתוח הפוליטי השמטתי פסקאות מסוימות, כך שמה שתראו לפניכם אינו יכול להיחשב תרגום של המסה אלא לכל היותר אוסף של מובאות מורחבות מתוכה. באופן מפתיע אולי, אפשר לקרוא בהן כרצף לכיד גם ללא ההקשר הטקסטואלי הרחב יותר, וזה כנראה סימן ההיכר הבדוק ביותר להגות מבריקה.

בכל זאת, את החופש החצוף-משהו בהשמטת חלקים מן המקור שנטלתי לעצמי במלאכה הזאת עליי להצדיק בכמה מלים.

אם לומר בקצרה, הדיון הפילוסופי במסה של ארנדט אינו מעמיק ונדמה כי זיקתו לדיון הפוליטי מאולצת. ראשית, ארנדט מבחינה בין "אמת שכלית" (rational truth) ל"אמת עובדתית" (factual truth) – אבחנה שהיא מיד מודה שאין לה בסיס עקרוני. לכאורה, האמת השכלית היא משאת נפשם של הפילוסופים והמדענים, ואילו האמת העובדתית היא משאת נפשם של העיתונאים. אך אם יש מובן כלשהו למושג האמת, היחידות והבלעדיות הן חלק בלתי נפרד ממנו. דיבור על "אמיתות שונות", או על "האמת שלי לעומת האמת שלך" הוא ביטוי של שפה יומיומית שאין מאחוריו הנמקה פילוסופית. האמת היא אחת – גם אם איננה בחזקתו של אף אדם יחיד, וגם אם הדרכים להשיגה שונות ומגוונות. מן האבחנה בין אמת שכלית לאמת עובדתית משתמע כאילו האמת השכלית איננה נבחנת בהתאמתה לעובדות – השתמעות חשודה מאד שספק אם מדענים ואפילו רוב הפילוסופים יסכימו לה.

ארנדט מזכירה גם כמה הוגים שהתייחסו למתח בין האמת לפוליטיקה, ביניהם אפלטון והובס. אך אותם, מסתבר, העסיקו בעיות שונות מאד מאלה שמעסיקות אותה במחצית השניה של המאה ה-20. אפלטון דן בהבדלים בין טעות לשקר, ועיקר ביקורתו היתה נגד הבורים, לא נגד השקרנים. הובס שואל מתי האמת מעניינת את בעל השררה, ומשיב – רק כשצומח לו ממנה רווח או הפסד. אמירת שקר מאורגנת, כפנומן פוליטי, היתה זרה להם לחלוטין.

בהמשך מציינת ארנדט שעבור מרבית הפילוסופים המערביים, הניגוד ל"אמת" לא היה "שקר" אלא "דעה" או "אשליה", וזאת משום שהפילוסופיה המערבית רדפה באובססיביות אחר הגביע הקדוש של הידיעה הוודאית, ורק ידיעה כזאת זוהתה עם "אמת". כל מה שעמד בדרכה היה ההיפך ממנה – צירופי מקרים, סברות כרס ודעות קדומות. גם כאן, המושג הפוליטי של אמירת שקר מאורגנת (כפרקטיקה שלטונית קבועה) איננו חלק מן הדיון הפילוסופי ושוב עולה התהייה במה בכלל מחכים אותנו אותו דיון בבואנו לבחון את היחס בין האמת לפוליטיקה.

בחלקה האחרון של המסה פונה ארנדט לדבר על אומר-האמת (truthteller) כמגדלור אנושי שמתעקש להאיר פינות חשוכות בחברה, אדם שניצב הרחק מחוץ לזירת הכוחות הפוליטית ולכן אינו תלוי בה. זהו דימוי מאד רומנטי שבו נשזרים אמירת האמת ומעשה הסיפור או השיר (נזכרים שם הומרוס והרודוטוס כתקדימים), וברור שבראי הנפש שלה גם ארנדט עצמה, שספרה על אייכמן גזר עליה חרם ונידוי קשים מאד מצד האליטה האינטלקטואלית בארצה ומחוץ לה, היא נצר לאותה שושלת מפוארת. ההערות האלה יעניינו את מי שמתעניין באדם חנה ארנדט ובתפיסתה העצמית, אבל לא בהכרח את מי שמתעניין בהגותה הפוליטית.

יחד עם זאת, חלק ניכר מהמסה מרתק ומעורר מחשבה ביותר. זהו החלק שבו מתגלה גדולתה של ארנדט כהוגה פוליטית מקורית ואמיצה. בחלק הזה היא מנתחת את האיום הרוחש תמיד מכיוון האמת העובדתית אל השלטון; את מעמדה השברירי של אותה אמת, שדורש הגנה מתמדת; ואת הדינמיקה ההסטורית שהופכת את אמירת האמת לפעולה פוליטית. אורוול (שגם הוא שילם מחיר אישי כבד על כתיבתו הפוליטית) היה תמציתי יותר כשקבע: "בזמנים של הולכת שולל כללית, אמירת אמת היא מעשה מהפכני". ארנדט מפוכחת יותר, פסימית כמעט לכל אורך הדרך, ורק בסוף דבריה פותחת צוהר קטן של תקווה.

מתוך "אמת ופוליטיקה" / חנה ארנדט

"מול המתקפה החזיתית של השררה, סיכויי ההישרדות של האמת העובדתית קלושים למדי; היא תמיד נמצאת בסכנה שתידחק החוצה מן העולם, לא רק באופן זמני אלא גם, פוטנציאלית, לצמיתות. עובדות ואירועים הם דברים שבריריים לאין שיעור יותר מאקסיומות, תגליות ותיאוריות – ולו הפרועות ביותר – פרי השכל האנושי; הם מתקיימים בזירה המשתנה תדיר של ענייני אנוש, אשר בשטף זרימתם רק מבנה השכל האנושי נותר קבוע באופן כלשהו. משירדו לאבדון, שום מאמץ רציונלי לא יוכל לגאול אותם בחזרה. שוו בנפשכם שההסטוריה היתה מונעת מאוקלידס להנחיל לדורות הבאים את המתמטיקה שלו, מאינשטיין להנחיל את תורת היחסות, ואפילו מאפלטון להנחיל את הפילוסופיה שלו. הסיכויים שתורות אלה היו משוחזרות במרוצת הזמן אולי אינם גדולים, אך הם טובים לאין ערוך מן הסיכויים שעובדה משמעותית שנשכחה, או יותר סביר, הושכחה במזיד, תתגלה מחדש באחד הימים".

"סודות מדינה, בלי ספק, תמיד היו קיימים; כל ממשלה חייבת לסווג מידע מסוים ולהסתיר אותו מידיעת הציבור. במי שחושף סודות אותנטיים תמיד נהגו כבוגד. זה לא העניין. העובדות שעליהן אני מדברת הן פומביות, אך אותו ציבור שיודע אותן מסוגל, לעתים באופן ספונטני, להטיל טאבו על כל דיון ציבורי ולהתייחס אליהן כאילו הן משהו שלמעשה הן לא – כלומר, סודות… במידה שאמיתות עובדתיות לא מקובלות זוכות ליחס סובלני במדינות חופשיות, הן הופכות, במודע או שלא במודע, לדעות".

"מנקודת המבט של הפוליטיקה, האמת נושאת אופי רודני. על כן רודנים שונאים אותה, ובצדק פוחדים מתחרות עם עוצמתה השתלטנית שאין למשול בה, ומעמדה רעוע בעיני ממשלות שנשענות על הסכמה ונמנעות מכפייה. העובדות הן מעבר להסכם ולהסכמה, וכל כמה שידונו בהן – כל חילופי הדעות שמבוססים על מידע נכון – לא יתרמו לביסוסן. עם דעות לא נעימות אפשר להתווכח או להתפייס ואפשר גם לדחות אותן, אבל בעובדות לא נעימות יש עיקשות מעוררת חימה, שדבר לא יסיטה ממקומה, זולת שקרים בוטים. הבעיה היא שאמת עובדתית, ככל אמת אחרת, תובעת בנחרצות שיכירו בה ושוללת כל אפשרות לפולמוס; ופולמוס הוא לב ליבם של החיים הפוליטיים."

"… בטענה של אמת יש אטימות משונה… בשום מקום האטימות הזאת אינה גלויה ומעצבנת יותר מאשר בהתייצבות מול עובדות ואמת עובדתית, כיוון שלעובדות אין שום סיבה עקרונית להיות מה שהן; הן תמיד היו יכולות להיות שונות, ובפועל אין גבול לתלותיות (contingency) המרגיזה הזאת. היתה זו הגחמנות של העובדות שהניאה את הפילוסופיה הפרה-מודרנית מלהתייחס ברצינות לזירת ענייני האנוש, הספוגה בעובדתיות, ומלהאמין שאמת משמעותית כלשהי אי פעם תתגלה ב"גחמנות המלנכולית" (קאנט) של רצף אירועים בהתרחשותם בעולם. אף פילוסופיה מודרנית של ההסטוריה לא הצליחה להתפייס עם העקשנות הבלתי סבירה, הממאנת להיעתר, של עובדתיות טהורה; פילוסופים מודרנים בדו מליבם סוגים שונים של הכרח, החל מן ההכרח הדיאלקטי של נפש העולם או של התנאים החומריים וכלה בהכרח הטמון בטבע האדם ה"בלתי משתנה", שאותו דימו לדעת. כל זאת כדי לבער את השיירים האחרונים של ה"יכול היה להיות אחרת" השרירותי (שהוא מחיר החירות) מן הזירה היחידה שבה האדם באמת חופשי."

"במלים אחרות, האמת העובדתית איננה ברורה מאליה יותר מדעה או סברה, ואפשר שזו אחת הסיבות שקל למדי לכל בעל דעה לפקפק באמת העובדתית ממש כמו בכל דעה אחרת."

"גם אם נכיר בזכותו של כל דור לכתוב את ההסטוריה של עצמו, איננו מכירים אלא בזכותו לארגן מחדש את העובדות על פי הפרספקטיבה שלו; אך לא נכיר בזכות לגעת בחומר העובדתי עצמו. על מנת להמחיש את הנקודה: בשנות ה-20, כך מסופר, נקלע קלמנסו, זמן קצר לפני מותו, לשיחה ידידותית עם נציג של רפובליקת ויימאר, בשאלת האשמה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. 'מה לדעתך', נשאל קלמנסו, 'יחשבו ההסטוריונים של העתיד על הסוגיה המטרידה והשנויה במחלוקת הזאת?'. הוא השיב: 'את זה אני לא יודע. אבל בדבר אחד אני בטוח: הם לא יאמרו שבלגיה פלשה לגרמניה'.."

"טענה עובדתית – גרמניה פלשה לבלגיה באוגוסט 1914 – צוברת משמעות פוליטית רק מכוחו של הקשר פרשני שבו היא ממוקמת. אבל הטענה ההפוכה, שקלמנסו, חף מהיכרות עם אמנות שכתוב ההסטוריה, החשיב כאבסורד, אינה נזקקת לשום הקשר בכדי שתהיה לה משמעות פוליטית. היא ניסיון ברור לשנות את התיעוד ההסטורי, וככזו, היא צורה של פעולה. כך גם בשעה שהשקרן, שאין ביכולתו לשכנע את הציבור בכזביו, אינו מתעקש על האמיתות המוחלטת של דבריו ורק מעמיד פנים שזאת "דעתו", דעה שמוקנית לו מכוח זכויות חוקתיות. זהו מהלך שקבוצות חתרניות נוקטות בו לעתים קרובות, ובקרב ציבור בלתי בוגר פוליטית, ייתכנו לו תוצאות מרחיקות-לכת. טשטוש הקו המפריד בין אמת עובדתית לדעה הוא התגלמות אחת מני רבות של אמירת שקר, וכולן הן אופנים של פעולה."

"רק כאשר קהילה שלמה פוצחת באמירת שקר עקרונית, ולא רק ביחס לעניין ספציפי, הופכת אמירת האמת, חופשיה מסילופים של אינטרסים וכוח, לגורם פוליטי ראשון במעלה. בשעה שכולם משקרים על כל עניין בעל חשיבות, או-אז מתחיל אומר האמת, בין אם הוא יודע זאת או לא, לפעול; הוא מכניס גם את עצמו אל הקלחת הפוליטית, כיוון שאם ישרוד (מה שלא סביר), הוא התחיל לצעוד לקראת שינוי העולם. אך במצב הזה, הוא שוב ימצא את עצמו מהר מאד בנחיתות מרגיזה… כיוון שהשקרן יכול לעצב בחופשיות את "העובדות" שלו כך שיתאימו לרווח או להנאת הקהל שלו, או אפילו רק לציפיותיו, רוב הסיכויים שהוא יהיה משכנע יותר מדובר האמת. למעשה, החזות האמינה תעמוד לצידו. הסבריו יישמעו הגיוניים יותר, כיוון שהיסוד הבלתי-צפוי – תכונה בסיסית של כל אירוע אמיתי – נעדר מהם, לרווחת המאזינים… המציאות, לעתים קרובות למדי, מתנגשת עם השכל הישר לא פחות משהיא פוגמת ברווחים או בהנאה."

"המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי. ההסטוריה בת זמננו מלאה בדוגמאות של דוברי אמת עובדתית שנתפסו כמסוכנים ואף עויינים יותר מיריבים אמיתיים… מבחינה פוליטית, האמנות המודרנית של הונאה עצמית הופכת, על פי רוב, סוגיה חיצונית לסוגיה פנימית, כך שעימות בינלאומי או בין-קהילתי חוזר כבומרנג אל תוך הזירה הפנימית."

"כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

"השררה מעצם טבעה לעולם לא תוכל להעמיד תחליף ליציבות המוצקה של המציאות העובדתית, שחורגת משליטתנו ברגע שהפכה לעבר. העובדות מבססות את עצמן מתוקף עקשנותן, ובאופן משונה מתקיימות בהן, זו לצד זו, שבריריות ועמידות גדולה – אותה אי-הפיכות שהיא סימן ההכר של כל פעולה אנושית. בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה; הן ארעיות פחות מתצורות של שררה, שצומחות מהתארגנות אנושית לצורך מטרה מסוימת ונעלמות עם השגת המטרה או כשלונה. אופיה החולף הופך את השררה למכשיר מאד לא מהימן להשיג קביעות כלשהי, ועל כן, לא רק האמת והעובדות אינן בטוחות בידיה אלא גם הלא-אמת והלא-עובדות."

(תרגום: עידן לנדו)