"פיצוי על נזקי החרם": פעולת "תג מחיר" כלכלית
אפליה ורשע, החל מדרגה מסוימת, תובעים מוח יצירתי. בסך הכל גם פעולה מרושעת או מדיניות מפלה דורשות זמן והשקעה שאספקתם מוגבלת. שלטון רע במיוחד עלול למצוא עצמו מכלה כוחותיו מעוול אחד למשנהו, מתנשף ומזיע במאמץ לא לאבד דקה אחת במלחמת החורמה שלו בשוויון ובצדק. זה גם מעייף וגם מחרב את התסרוקת.
נחוצה התייעלות גם במנגנוני הרשע. כאן נכנס המוח היצירתי לפעולה, ואחד הרעיונות המבריקים שלו מוכר בכינוי "שתי ציפורים במכה אחת".
דוגמה מהשבוע: משרד החינוך, כך פורסם, העביר ב-5 השנים האחרונות 49 מיליון שקל לאוניברסיטת אריאל. לא מדובר בתקציבי הוראה ומחקר אלא ב"מכרזים" לכל מיני התקשרויות. אחת נקראת "תכנון וסיוע למוסדות לימוד בהפעלה והטמעה פדגוגית של תוכנית התקשוב" (28 מיליון שקל), אחרת נקראת "הפעלת תכנית לאורח חיים בריא" (3.4 מיליון שקל), והחביבה עלי מכל – הו, אירוניה אריאלית טיפוסית – "הפעלת מרכזים ללימודי אזרחות ודמוקרטיה" (2.5 מיליון שקל). מאריאל, עיר שהורתה בחטא, תצא תורת האזרחות והדמוקרטיה לכל קצוות הארץ, וזה אולי מסביר דבר או שניים.
ציפור אחת: תזרים מזומנים יציב ושמן לאוניברסיטת אריאל. תמיד טוב. ציפור שניה: התנערות נוספת של משרד החינוך מאחריותו הפדגוגית, הפרטה בדלת האחורית (הקבלן אינו פרטי, אבל גם לא עובד משרד החינוך). עברתי על כל ההתקשרויות עם אוניברסיטת אריאל; אין שם אף אחת שאיננה שייכת לליבת האחריות השלטונית של משרד החינוך. אבל המשרד הזה מזמן כבר הפך לקליפה ריקה – משרד להדפסת מכרזים שאיננו מסוגל לבצע את תפקידיו הבסיסיים ביותר.
שתי ציפורים. אבל יודעי דבר גורסים שמדובר בשני צידיה של אותה ציפור ממש.
מסתבר שאוניברסיטת אריאל – אותו מוסד אקדמי מפואר שמשאיר הרחק מאחור את מכון ויצמן והאוניברסיטה העברית – מוביל גם בהיקף החוזים שיש לו עם משרד החינוך. שניה לו צועדת – הפתעה, הפתעה! – אוניברסיטת בר-אילן, עם רווח נאה, אף כי זעום ביחס לאריאל, של 10 מיליון שקל ב-5 השנים האחרונות. באוניברסיטת אריאל מייחסים את מזלם המופלג בזכייה חוזרת ונשנית במכרזים להתמחותם ב"מיזמי חינוך". אני מרשה לעצמי להתבונן בצינור הכספי הזה מצידו השני – עוד דרך נוחה של השלטון, אחת מאלפים, להזרים מזומנים למפעל ההתנחלויות.
שתי ציפורים במכה אחת. צילום: "פלאש 90"
תמיכה כזאת באה תמיד על חשבון תקציבים שהיו יכולים להיות מופנים לתחומי הקו הירוק. העובדה הפשוטה הזאת, למרבה הצער, עדיין איננה נחלת הכלל בשיח הפוליטי הישראלי, אף כי היא מעל לכל מחלוקת. ההתנחלויות מקבלות תקצוב עודף בספקטרום רחב של שירותים, וכל שקל עודף כזה הוא בבחינת עונש תקציבי ליישובים ולאזרחים שבתחום הקו הירוק (פירוט בהמשך).
אבל גם העונש הזה הוכפל ושולש לאחרונה, עוד הישג של המוח היצירתי של הרשע. יוזמות החרם למיניהן כבר מחוללות נזק משמעותי לבעלי האינטרסים הכלכליים בשטחים. זהות האינטרסים בינם לבין השלטון מדרבנת את מקבלי ההחלטות לייצר עוד ועוד הגנות ופיצויים לכל מי שחשבון הבנק שלו נפגע מן החרם.
ומי בדיוק מממן את אותן הגנות ופיצויים? נכון, אני ואתם. כלומר, אותם אזרחים שנדפקים פעם אחת עקב קיפוח תקציבי ארוך שנים ביחס להתנחלויות, נדפקים פעם שנייה כשהשלטון שוב שולח ידו לכיסם כדי לפצות את אותן התנחלויות על נזקי החרם.
שוב שתי ציפורים. יפה, לא?
"תג מחיר" כלכלי
זה התחיל לפני שלוש שנים. שר המדע והטכנולוגיה דאז, דניאל הרשקוביץ, ייסד קרן מחקר מדעית ראשונה מסוגה בעולם: "מענקי חרם". מטרתם המוצהרת היא לפצות חוקרים שאינם יכולים להגיש בקשות לקרנות מחקר בינלאומיות, אשר אינן מכירות בריבונות ישראל מעבר לקו הירוק. הכסף שנשלל מאותם חוקרים הוא אירופאי ואמריקאי. הכסף שנמסר להם במקומו הוא ישראלי – כספי מיסים שלנו. נכון להיום, מממנת קרן החרם הישראלית מחקרים בהיקף של 750 אלף שקל בשנה.
זהו בעצם "תג מחיר" כלכלי; פעולת טרור פיסקאלית שמבצע השלטון באזרחיו כנגד ענישה חוקית שאין ביכולתו להתמודד עימה. כשם שנערי הגבעות שהמנהל האזרחי מפרק להם קרוואן הולכים ומכלים את זעמם בעצי זית ומכוניות של פלסטינים חסרי ישע, כך גם אוצר המדינה מעניש את תושבי הקו הירוק על סנקציות בינלאומיות שאין ביכולתו לבטל.
מצאו פראיירים. בהבדל קטן אחד: הפראיירים במקרה השני הם לא לגמרי בצד הנפגע. ישראלים לא מעטים מרוויחים יפה מיוזמות הפיצוי האלה.
כך למשל התברר רק לאחרונה בתחקיר "מולד". בארבע השנים האחרונות הועברו 148 מיליון שקל לרשויות מקומיות בשטחים, במסגרת "מענק בטחוני לאור הקפאת הבנייה". ההצדקה הרשמית למענק היתה מופרכת מלכתחילה – עדות נוספת לקלות הדעת הבלתי נסבלת של השלטונות בפזרם ממון בהתנחלויות: פיצוי על אובדן הכנסות מארנונה בשל הקפאת הבנייה בהתנחלויות ב-2009.
אבסורד ראשון: האם שמעתם מעודכם על רשות מקומית שאינה בשטחים שמקבלת פיצוי מהשלטון על ארנונה שלא נגבתה מבתים שעוד לא נבנו?
אבסורד שני: ההקפאה נמשכה 10 חודשים. המענק המשיך והמשיך, ארבע שנים. איך זה? ככה זה כשהמילה "בטחוני" מופיעה בשם של המענק. צרכי בטחון הם כידוע נצחיים.
ועיקר השחיתות: 80% מן המענק הכביכול-ציבורי הזה הועברו ישירות מתקציבי הרשויות למועצת יש"ע, לא ארנונה ולא בטיח. מועצת יש"ע, כדאי להזכיר, היא עמותה פוליטית שבג"ץ כבר קבע כי אין לממנה מתקציבים ממשלתיים.
לסכום הזה יש להוסיף כ-90 מיליון שקל שהקציבה הממשלה לפצות את הקבלנים ורוכשי הדירות ש"נפגעו" מהקפאת הבנייה (מתי לאחרונה פוציתם על עיכוב של 10 חודשים בתהליך רכישה או בנייה של דירה בארץ?).
מענק ההקפאה והפיצויים האישיים גם הם בגדר פעולת "תג מחיר" ממשלתית נגד הציבור הישראלי שבתחומי הקו הירוק. שהרי החלטתו של נתניהו להקפיא את הבנייה ב-2009 באה לעולם על רקע הלחץ של ממשל אובמה לפתוח במו"מ מדיני עם הפלסטינים. המתנחלים ונציגיהם בממשלה לא העלו על דעתם לספוג את המכה הזאת לבדם; את העלויות הכלכליות של ההקפאה הוחלט לגלגל על החוליה החלשה בפוליטיקה הישראלית – הציבור הרחב. האמריקאים דפקו אותנו? אנחנו נדפוק את אחינו הלא-מתנחלים. כולנו הרי אחים לצרה, לא?
רק תזכרו שעד עכשיו דיברנו רק על "עלויות החרם". את המונח הזה צריך להבין במשמעותו המדויקת: לא "כמה הפסדים גורם החרם לעסקים בהתנחלויות", אלא "כמה מההפסדים האלה מגלגלת הממשלה אל הציבור הלא-מתנחל".
עלות ההתנחלויות, עוד לפני החרם
וזה הרי רק הקצף שעל פני המים. המים, האוקיאנוס הרחב, הוא ההשקעה הראשונית בהתנחלויות, אותה השקעה שחוללה בכלל את החרם. אותה השקעה ששוב ושוב מעדיפה את מי שמתנחל על פני מי שאינו מתנחל.
היא לא מספיקה להם, לגרגרנים.
לא מספיק שההשקעה הממשלתית בשטחים גדלה בקצב מסחרר וכבר הדביקה את רמתה מלפני ההתנתקות, למרות שנתח גוש קטיף נגרע ממנה; ששר האוצר הקודם הודה שהדברים נעשים "בפרופיל נמוך" כדי למנוע שקיפות וביקורת;
מקור: "כלכליסט"
לא מספיק שממשלת ישראל משקיעה בכל מתנחל בממוצע 70% יותר כסף ממה שהיא משקיעה בתושבים שבתחומי הקו הירוק (מדובר בהוצאה אזרחית בלבד, ללא הוצאות ביטחון ותשתיות); שההשקעה בתושב קריית-ארבע היא פי 3 ויותר מבתושב בית שמש, שההשקעה בתושב מעלה אפריים היא כמעט פי 7 מההשקעה בתושב טירה;
לא מספיק שיש פער של 430% בין התקציב הרשמי של החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית – הזרוע הממשלתית שבונה בהתנחלויות – לבין ההוצאות בפועל, וזאת הודות למסלול עוקף-ספר-תקציב בוועדת הכספים; זו אישרה, למשל, במהלך 2012 לא פחות מ-96 (!) תוספות תקציביות לחטיבה, עד לסכום של 319 מיליון שקל (לא פלא שהחטיבה מסרבת לחשוף את הפרוטוקולים של ישיבותיה לציבור, תוך הפרת חוק חופש המידע);
לא מספיק שמחצית מן היישובים שהתווספו השנה למפת העדיפות הלאומית הם התנחלויות, וביניהם גם שלושה מאחזים שצלחו את הדרך הקצרה בין אי-חוקיות ועד לעדיפות לאומית בתוך שנה וחצי; ש-90 מתוך 600 היישובים ברשימה הם התנחלויות, ושגם בממשלה מודים שהדבר בא על חשבון פיתוח הגליל והנגב;
לא מספיק שמשרד השיכון נאלץ להפנות תקציבים שיועדו לחסרי דיור לטובת אבטחת מתנחלים באמצעות חברות פרטיות במזרח ירושלים, תופעה שעצם קיומה נגוע בחוסר סמכות שלטונית;
לא מספיק שמשרד התחבורה מסבסד את תעריפי התחבורה הציבורית באוטובוסים להתנחלויות, עד ל-50% מגובה המחיר בתחומי הקו הירוק;
ויש עוד.
כל זה לא מספיק. צריך לממן גם את הנזקים המשניים שנגרמים על ידי הנזק הראשוני. הציבור הישראלי, אם כך, עומד בפני עידן פיסקאלי חדש: המסים שלו יממנו הן את האפליה לטובה של ההתנחלויות בתקציב השוטף (בעיקר דרך העברות לא רשמיות בוועדת הכספים), כדי שימשיכו לשגשג ולפרוח, והן את נזקי החרם שגובים אותם שגשוג ופריחה. זאת לא נבואה אלא קריאה מדויקת של החלטת ממשלה. לאחר גיבוש הסכם הכניעה (חרף כל הרטוריקה הטווסית) לשיתוף פעולה מדעי עם האיחוד האירופי (Horizon 2020), הטילה הממשלה על השר בנט "לגבש מנגנון לשיפוי חברות וגופים שייפגעו מהאיסור האירופי על מימון עקיף ומתן הלוואות לגופים ישראלים שפועלים או מחזיקים שלוחות בהתנחלויות." הפיצוי, כך נכתב, יגיע מתקציב משרד הכלכלה.
אהה. שוב מהכיס שלנו. בשלב הזה מתעוררת תהייה אם לא יהיה פשוט יותר לחייב כל אזרח במדינה להפקיד "מלווה התנחלויות" (בתוספת "שיפוי חרם") בהוראת קבע חודשית לתקציב השוטף של מועצת יש"ע. פחות ביורוקרטיה ממשלתית, יותר שקיפות פיננסית.
תסתכלו רגע מבחוץ
עצבנים? רותחים? מחפשים אשמים? אולי תתחילו אצלכם בבית.
החלוקה הזאת שנקטתי לאורך כל הפוסט, בין "אנחנו" (בתחומי הקו הירוק) ל"הם" (המתנחלים) היא חלוקה מדומה. היא מועילה רק כדי להבהיר שהאידאולוגיה האמיתית שמנחה את הכלכלה הישראלית היא לאו דווקא ניאו-ליברליזם אלא ניאו-קולוניאליזם (עם ויסות ממשלתי מאסיבי). אבל היא לא יורדת לשורש העניין, ובמובן הזה היא בסך הכל פיקציה שמפרנסת יפה מאד את הדימוי העצמי הצודק, הבלתי-נגוע בעוול, של השמאל הישראלי.
הפיקציה נעוצה במחשבה שיש כאן חלוקה ברורה בין מיעוט מנצל לרוב מנוצל, והחלוקה עוברת לאורך הקו הירוק. אבל אם זו היתה המציאות, היה קל מאד להפוך אותה. בפועל, כלכלת הכיבוש העמיקה לחדור לכל שדרות החברה והמשק בישראל, ואין כמעט בית-אב שאיננו מפיק ממנה רווח כלשהו, ישיר או עקיף. כולנו מרוויחים מהכיבוש בכיס אחד, בעודנו מפסידים ממנו בכיס האחר.
שמאלן יקר, תסתכל על עצמך רגע מבחוץ. אתה מזועזע מכך שכספי המסים שלך מנותבים באופן חשאי ומכוער לפיתוח התנחלויות? אבל זה בדיוק מה שמזעזע את מובילי החרם באירופה: שכספי המסים שלך בונים את ההתנחלויות. ושאתה לא עושה כלום בנידון. עכשיו כספי המסים שלך גם מפצים על נזקי החרם, ואתה ממשיך לא לעשות כלום. אתה חושב שמעניין אותם איך בדיוק מגיע הכסף להתנחלויות? זה לא מזיז להם, הפוילעשטיקים של ועדת הכספים. הם סופרים כל יום שכונות חדשות ליהודים ועקורים חדשים לפלסטינים. זאת השורה התחתונה. ובשורה הזאת, אתה שותף.
איך מפרקים את השותפות הרעילה הזאת בין הכיס שלך לבין החיוך של נפתלי בנט? איך מלמדים עם אחד להיגמל מהרווחים שהוא קוצר מחורבנו של עם אחר? אולי צריך לפרק את הכלכלה הישראלית מהיסוד ולבנות אותה מחדש, על אדנים בריאים. אולי צריך לפרק את משרדי הממשלה וועדות הכנסת, ולהגדיר להם מחדש את המותר והאסור. בלי ספק, נחוץ מעשה רדיקלי. בקיץ 2011 הופרחו כמה רעיונות מעניינים לאוויר, אבל הם התפוגגו במהרה. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות; החרם הולך ומתעצם, הלחץ הכלכלי ובעיקר המוראלי גובר כל הזמן. ההכרח הוא אבי ההמצאה, אומרים.
[חלק ניכר מהמידע שנאסף כאן מקורו בעבודתם המסורה של עיתונאי "כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי ושל "פרויקט 61"]
לא למות טיפש 
אם הכל נכון אז איך זה שהרבה ערבים לומדים באוניברסיטת אריאל?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3970362,00.html
האוניברסיטה גדלה כי יש הרבה שרוצים ללמוד בה ולכן גדלים התקציבים.
אין מילים!
רונן, מה הקשר? כידוע לך, יש אפליה מובנית בחינוך היסודי והעל יסודי. הסטודנט הערבי מגיע ללימודים האקדמיים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, ולכן אופציות הבחירה שלו מצומצמות הרבה יותר. הוא לוקח מה שיש.
בדיוק מאותה סיבה פועלים פלסטינים בונים את ההתנחלויות. הם צריכים עבודה. מה זה מוכיח, שהם בעד הכיבוש?
תראה, אני לא רוצה להסיט את הדיון מ-שמאל/ימין שכל כך מוכר ואהוב, אבל מה שאותי מפליא זה לא שאנשים לא מדברים על הכסף שהולך להתנחלויות (כי הם כן), אלא שמראש יש כסף להעביר והוא נמצא בידיים הלא נכונות.
אני יודע, להיות שמאלן זה אומר להיות סוציאלי, וזה אומר לתמוך בתקציבים שהולכים לנזקקים. רק שפעם אחר פעם, אותם שמאלנים וסוציאלים מופתעים שהכסף מגיע לידיים הלא נכונות.
וכי מה אתה מצפה? יש לך ראש ממשלה שנבחר על ידי מתנחלים, יש לך שר חינוך מתנחל, יש לך שר אוצר מתנחל, שר הבינוי מתנחל, שר הכלכלה מתנחל (כאן כבר הפסקתי לספור).
לי זה נשמע הגיוני שבשיטה הנוכחית, רוב הכסף יעבור להתנחלויות. למעשה אני מופתע שיותר כסף לא עובר.
דווקא מהשמאל הייתי מצפה למחשבה יותר מקורית. אחרי שהוא סופג מהלומות פעם אחר פעם מהשלטון, שיבין שהבעיה היא שיש לשלטון יותר מידי כוח ויותר מידי כסף לחלק. והוא אף פעם לא יגיע לידיים הנכונות. ואני לא מדבר כאן על ניאו-ליברלים או קפיטליזם, הרי אלו מנגנונים שמיועדים גם להעביר כסף לידיים מאוד מסויימות.
אני מדבר על הפנמה עמוקה שהשלטון מוגבל מאוד בהגינות שלו. כאשר השיטה היא דמוקרטיה רב-מפלגתית, חצי קפיטליסטית חצי סוציאליסטית – זה גן עדן למושחתים, הן מהצד הימני של המפה והן מהצד השמאלי שלה.
אתה מדבר על לפרק את הכלכלה ולהרכיב אותה מחדש. זה מוזר לי שאתה כל כך מתקרב, אבל עדיין מפספס. הבעיה היא לא בכלכלה. שום דבר שאמרת הוא לא כלכלי (העברת כסף ממשרד החינוך דרך מכרזים מפוברקים ומכורים זה לא משהו כלכלי). הבעיה היא בקשר השלטוני לכלכלה. ואת הקשר הזה (כמו גם את השלטון) יש לפרק.
"אולי צריך לפרק את משרדי הממשלה וועדות הכנסת, ולהגדיר להם מחדש את המותר והאסור" – כן, יש בזה משהו. והדבר הראשון שצריך למנוע מהם זה את הגישה לכסף.
"בקיץ 2011 הופרחו כמה רעיונות מעניינים לאוויר" – לא נזרק שום רעיון מעניין או טוב. ואני שמח שכל הרעיונות האלו התפוגגו. זו היתה מחאה מצד אנשים שרצו לנצל את השיטה לטובתם. לא שזה מפתיע, הרי זה מה שהמתנחלים וכל סקטור במשק עושה, אבל אי אפשר להגיד שזה היה "מעניין" או "טוב".
כן, החרם הולך ומתגבר ויש כאן מקום לאופטימיות. אני מניח שיהיה גרוע גרוע לפני שיהיה יותר טוב. רק שנעבור את זה מהר.
פילוסוף יווני, אם יש לך שם אמיתי בעברית, אשמח לדעת מהו. בבלוג הזה מקדמים שקיפות.
אתה יורה לכל מיני כיוונים בלי סיבה. הפוסט הזה ובכלל, הרוב המכריע של הפוסטים כאן לא משרטטים "חזון חלופי". זה לא המנדט שלי, ולעניות דעתי העיתונות וגם הבלוגוספירה גדושה בכל מיני הגיגנים בגרוש, בעלי חזון שמציעים כל שני וחמישי תכנית כוללת לפתרון המשבר המדיני/כלכלי/חברתי/סקסואלי.
זה לא העניין. אני מתרכז בערעור הסטטוס-קוו, בלשכנע אנשים שיש בכלל בעיה שהם לא מודעים לה. מדבריך נראה שמדובר בחומר של כיתה א' בשבילך. יופי, תמשיך לכיתת המחוננים ותעזוב אותנו האיטיים במנוחה. רק תבדוק מדי פעם אם יש מאחוריך גייסות – נראה לי שקצת נחפזת.
מתוך כמה משפטים די כלליים שכתבתי בסוף אתה מנסה לנחש לאן אני חותר. הניחושים על אחריותך בלבד, ולכן גם ההאשמות חסרות יסוד. להגיד שאף רעיון שהופרח ב-2011 לא היה מעניין או טוב נראה לי שיא התלישות או ההתנשאות. להתחיל משפט ב"זאת היתה מחאה מצד אנשים ש…" זאת כבר טעות סוציולוגית חמורה – לא היה מכנה משותף למוחים בשלבי השיא של המחאה. היא היתה הטרוגנית לחלוטין (ולכן אולי נכשלה, סיפור אחר). אני לא מכיר מחאה חברתית בעולם שאיננה מבוססת על אנשים שרוצים לשפר את מצבם. לעומת זאת, אני מכיר הרבה מאד "מחאות" שהתחילו בסיסמה "לפרק את השיטה" ודעכו תוך שבוע. מעניין מה אתה מעדיף.
אני חוזר לדברי הפתיחה שלך. הכל לא נכון. הממשלה לא נבחרה על ידי המתנחלים, שהם בסך הכל 300 ומשהו אלף איש. היא נבחרה על ידי רוב בעם, שאינו מתנחל. את הפרדוקס הזה צריך לפרק. כנראה שאתה עדיין חי במיתוס השלום-עכשיווניקי – "המתנחלים חטפו לנו את המדינה". בזמן שטיפחת את המיתוס, לא שמת לב שאין כבר "אנחנו".
αναρχία אתה בכלל לא מבין, האשם הוא בשיטה.
נו? איך הכנסתי לכולם עכשיו? כל מה שנשאר לי הוא לשאת מבט יודע כל אל על ולהנהן לעצמי שאני ורק אני מבין את מה שכולם עוד לא תפסו.
לשאלה מדוע כל כך הרבה נרשמים לאריאל, כדאי לשאול מה שכר הלימוד שם, מה הסיכוי לקבל מילגה גם אם אתה לא מצטיין וגם אם אתה עצמאי שמסייד דירות בהרצליה/רמת השרון וכו' (כמו זה שעבד אצלי) ושכרך גבוה
, ומה דרישות הקבלה.
תודה על הפוסט.
אני חושבת, אגב, ואולי לכך אתה רומז בסיפא של הפוסט, שזאת בדיוק מטרת החרם (או איך שלא נקרא לזה), כלומר, שתיווצר אותה תסיסה שאתה מנסה ליצור כאן. הפוסט שלך הוא במובן הזה חלק מהחרם. השאלה אם עמנו המדחיק בתבל (וסליחה מראש על ההתנשאות) בשל למסר הזה. לדעתי לא, ועד שתהיה פגיעה אנושה בפרנסה של מסה קריטית, לא יזוז פה כלום.
השיטה הכלכלטית היא גם וגם, גם ניאו-ליברליזם וגם ניאו-קולוניאליזם. אין סתירה אמיתית.
עמירם: צודק.
נטליה: צודקת גם, אבל נזקי החרם הישירים לא חייבים להיות כלכליים נטו, הם יכולים גם להיות מוראליים. כלכלה היא הרי חצי פסיכולוגיה, כולם אומרים לנו. משקיעים בורחים ממקומות שרק מתחילים להראות סימני האטה, הם לא מחכים למיתון. ובצד שלנו, יש תחושה קשה של השפלה ועלבון מהחרם, לחלוטין דיספרופורציונלית לאפקט הממשי שלו. מהסיבה הזאת קשה מאד לחזות איך זה יתגלגל.
נעים מאוד, אלעד. נו, עכשיו הדברים שלי חכמים יותר או פחות? איך השם קשור בכלל ואיך השקיפות-לכאורה הזו מקדמת משהו?
אני בספק אם יש מישהו שלא מודע ל "מתנחלים" ו-"הכסף שהם לוקחים". נכון, יש הרבה מקרים שהכסף הזה לא גלוי (כמו בקציבי משרד החינוך), אבל אלו הפרטים הקטנים. לא שאין מקום לפרסם את זה, אדרבא, מצידי שזה יהיה גם בשלטי חוצות.
הבעיה היא שכאשר אתה יוצא מנקודת הנחה שאנשים לא יודעים, אז אתה מפספס את הבעיה עצמה. אנשים יודעים, ובכל זאת הם בחרו בממשלה ימנית. אנשים יודעים, ובכל זאת הם בחרו במדיניות הכלכלית של נתניהו/לפיד. אנשים יודעים, ובכל זאת את רוב הקולות קיבלו מפלגות עם נוכחות מתנחלית/ימנית מובהקת:
ליכוד/ישראל ביתנו (מפלגה עם גרעין מתנחלים ברור, מס' 2 הוא מתנחל) + יש עתיד (מס' 2 הוא מתנחל) + הבית היהודי (אין צורך לפרט) – הם לבד כמחצית מהקולות.
בנוסף, אפילו ראש מפלגת העבודה בבחירות האחרונות לא התנערה מהמתנחלים ולא ראתה בהם משהו רע. ואני בספק אם תחת שלטונה הם היו מקבלים אגורב אחת פחות.
רוב העם לא מתנחל, אבל רוב העם תומך בתומכי ההתנחלויות. תוצאות הבחירות האחרונות והרכב הממשלה הנוכחי מדברים בעד עצמם.
בקשר ל-"לפרק את השיטה", הרי אתה בעצמך מציע בסוף לפרק את השיטה (לפרק את הכלכלה + "רעיונות רדיקלים"), אז מה מפריע לך כשהסיסמא הזו מגיעה ממישהו אחר שחושב שצריך להרכיב שיטה אחרת?
"להגיד שאף רעיון שהופרח ב-2011 לא היה מעניין או טוב נראה לי שיא התלישות או ההתנשאות" – לדעתי כל רעיון שהופרח ב-2011 היה מרע את מצבנו מאשר מטיב אותו. ומן הסתם אני מדבר על הרעיונות המרכזיים. כן, אני מניח שאפשר למצוא פה ושם כמה דברים חיוביים, אבל אני מדבר על המאסה הקריטית של הרעיונות. אוקי, אפשר לנסח כל משפט באלף הסתייגויות: 99% מהרעיונות של המחאה היו נראים לי רעים.
"אין אנחנו" – נו, זה בדיוק מה שאני אומר. אני שמח ש-"אנחנו" מסכימים על משהו 🙂
למגיב האחרון (בעל השם היווני, תגובה בשעה 11:32).
אני מניח כי אתה תומך בחרם על משטר האפרטהייד הציוני ומאוכזב מאי- מקוריותו של מה שמכונה שמאל. את הביקורת הזו יש להפנות לא נגד מאמריו של עידן לנדו – אולי הבן אדם היחיד הממלא את חובתו האזרחית והמציג לקוראיו את הפורענויות הציוניות בצורה בהירה ושווה לכל נפש (וזאת בניגוד גמור לכמעט כל עיתונאי/תחקירן העוסק בהבלים) – אלא לאותם אלו שגם לנדו מפנה את ביקורתו כלפיהם.
הרי לך ולשאר הקוראים תשובה מקורית לשאלתו של עידן לנדו "איך מפרקים את השותפות הרעילה הזאת בין הכיס שלך לבין החיוך של נפתלי בנט?". סמי שלום שטרית, 2 בינואר 2013: "הגיע הזמן שהכל יתבהר כלפי פנים וכלפי העולם. הגיע הזמן שסדרי העדיפויות של המשטר והאידיאולוגיה שלו יתבררו ויתבהרו ולא נצטרך קורס של דרידה לפענוח צפונות ליבם. על כך שלוחה ברכה לנפתלי בנט שבסך הכל הוא ולא אחר מסמל את ישראל היהודית, מכל הבחינות. אני שוקל להצביע עבורו ואף לשכנע אחרים לעשות כן. צריך לתת להם כוח מספיק גדול וחזק לכפות על נתניהו את הגשמת כל הפנטזיות המודחקות והגלויות שלו ובעיקר, סיפוח רוב השטחים הכבושים, סירוס שלטון החוק ושיתוק התקשורת וחופש הביטוי. מי שזה מפחיד אותו ועוד ישאר כאן יצטרך אז לנקוט עמדה אקטיבית חד משמעית וגורלית, ואני לא מדבר על הקמת אוהל ברוטשילד".
לעניות דעתי אין דרך אחרת, אלא שמה שמכונה שמאל מתגלה אז כימין פרגמטי (ע"פ הגדרתו של יהודה שנהב) שלא יוותר על הפריוילגיות שלו (במקום אחר הצהיר שנהב כי ההבדל בין מרצ לבין ישראל ביתנו דק מחוט השערה). שנהב הציע בזמנו (במלכודת הקו הירוק) לחבור למתנחלים הדמוקרטים (לא פורט מה זה או מי זה) כדי לסכל את מזימותיהם הציוניות של הציוני אבו-מאזן, פושעת המלחמה לבני והשמאל בעיני עצמו – העבודה, מרצ ואפילו חד"ש.
עצה ידידותית: אל תצפה מהשמאל בעיני עצמו לשום דבר, הוא לא יבין. הוא טיפש מדי ו/או ציוני מדי, שתי רעות חולות שאינן יכולות להפתר במילים אלא במעשים. המעשים, בכל הנוגע להסברה, נעשים מחוץ לשטח שבין הנהר לים, מקצה העולם ועד קצהו. בין הנהר לים יש לאמץ את דרכו של השמאל המזרחי, המותקף גם הוא חדשות לבקרים ע"י אותו שמאל בעיני עצמו והמכונה גם השמאל האשכנזי.
סמי שלום שטרית התעקש ועדיין מתעקש כי אין ציונות פרט לזו האשכנזית. לכן, על מנת להדגיש זאת, הוא מקפיד על המינוח ציונות אשכנזית. הצעתי בעקבותיו היא שכדאי להתעקש על ההבחנה כי אין שמאל פרט לזה המזרחי.
ממליץ בחום לצפות בכתבה של ערוץ 2, שקישרתי בפוסט, יש שם דיווח מקיף ולא מתחנף על המשמעויות של החרם:
http://www.mako.co.il/news-channel2/Weekend-Newscast/Article-0c7a93b9fc6a341004.htm?Partner=rss
אלעד, יש כאן קוד אתי. ההסברים למה האנונימיות לא מתקבלת כאן בברכה – שם. לא מקובל עליך? אל תיכנס.
אני שמח שחזרת בך כמעט מכל טענותיך.
לדרור – וודאי שעיקר הטענות שלי אינן כלפי עידן, אפילו תרמתי לו 2-3 פעמים (למרות שאני לא מסכים עם חצי מהדעות שלו). בקשר לחרם, the sooner the better. אבל אני לא כל כך אוהב את הרעיון שמקדם עשיית רע בכוונה כדי שכולם יבינו כמה רע באמת.
לעידן, כלומר ברגע שצד כלשהו מסייג את דבריו אחרי שתפסת אותו בקטנות ובהכללות אתה רואה זאת כ-"חזר בו מכל טענותיו" ולכן אין צורך להתייחס לעיקר דבריו? נו, יפה, דיון במיטבו. העיקר שאתה יודע שקוראים לי אלעד ויש לך עוד מישהו להתעלם ממה שהוא אומר.
שורה תחתונה #1: אנשים יודעים, והם יודעים טוב מאוד למי הם מצביעים. אם אתה חושב שהם לא, אז אתה כאן תלוש ומתנשא, ואני מציע לך לבלות יותר זמן עם "רוב העם".
שורה תחתונה #2: העוול שנגרם הוא לא כתוצאה מהשיטה הנאו-ליברלית (לה יש מספיק רעות חולות שהיא אחראית להם), אלא בגלל השיטה הדמוקרטית-ציונית-יהודית הרב-מפלגתית והכוח הרב (אלימות + כסף) שנמצא בידי מקבלי ההחלטות. אתה רוצה רעיונות רדיקלים? תתחיל מכאן.
יצאתי מהדיון, אחזור לדיונים הבאים.
אתמול ראיתי אצל הירקן תפוזים נהדרים שנראו באיכות יצוא שלא רואים בד"כ בתפוזים
שנמכרים בארץ, מקרוב קראתי על התווית "חבל מעון". מעניין, לא?
אלעד, התייחסתי לתגובתך הראשונה. השניה לא העלתה שום נקודת מחלוקת. ולגבי השלישית, "שורה תחתונה 1#", זה כמובן מיתוס. ראה:
http://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.2172113
לרוב המצביעים אין מושג למי הם מצביעים. זה כולל גם את מצביעי השמאל. היחידים שבאמת מבינים מה קורה כאן הם הימין הרדיקלי והשמאל הרדיקלי. הם מבינים איך הדברים מתנהלים באמת. ההבדל הוא שהימין הרדיקלי לא רק מבין אלא גם פועל מבפנים.
לרוב המצביעים אין מושג, כי ההתנהגות של פוליטיקאי שנבחר, ולא משנה על איזה מצע, מתיישרת לחלוטין עם "השיטה" (כמו שאתה אוהב לומר) מרגע שהוא מקבל עמדת כוח. ואת זה הציבור דווקא לא יודע, ואלו שיודעים, לא רוצים להאמין. עובדות ונראטיבים כמו שנפרשים בבלוג הזה הפוכים לגמרי למה שתמצא בתקשורת; העובדות עצמן מדווחות ומיד נבלעות, בלי הקשר. וכל העובדות מצביעות, שוב ושוב, על הפער בין הסיפור הרשמי (שגם מהווה בסיס למצע המפלגתי) לבין המדיניות בפועל.
לאלעד. קשה לי לקבל את הטיעון הגורס ששטרית ותומכיו תומכים ב"רעיון שמקדם עשיית רע בכוונה כדי שכולם יבינו כמה רע באמת". מי שמקדמים רעיונות כאלה (ולא בתום לב) הם לא אחרים מאשר מה שאני מכנה השמאל האשכנזי. חתירתם למה שהם מכנים פתרון שתי המדינות הינו המשך הדיכוי בדרכים אחרות, המשך הכיבוש ה"נאור". העובדה המדברת בעד עצמה היא שהם עדיין ממשיכים לשלוח את בניהם ובנותיהם לצבא השמד הציוני.
בתמיכה בבנט אין שום עשיית רע. רק דברים טובים יצמחו ממנה כמו סיכול המזימה לפתרון שתי המדינות, סיכול המזימה לפינוי המתיישבים מעבר למה שמכונה הקו הירוק ועידוד התמיכה בחרם על משטר האפרטהייד הציוני.
הנה שיר שכתב זוהיר אנדראוס ותירגם סמי שלום שטרית:
מי שמאמין לא מפחד
את המדינה הציונית לאבד
ולנו יש את בנט ודנון
הם לא הבעייה הם פתרון
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2129901
* * * תגובת נאצה נמחקה * * *
בן דרור שמולני וכו',
נסה להתבטא שוב, הפעם בלי להשמיץ אף משתתף בדיון. ואם אפשר, נא להתייחס למה שכתוב ולא למה שהיית רוצה שיהיה כתוב.
שלום עידן, תודה על פוסט חשוב.
רציתי לדעת אם תוכל להתייחס לטענות שהועלו בפוסט האחרון של ולווט. בעיקר מעניינת אותי סוגיית ההשקעה של המדינה במתנחלים יותר מתושבים שחיים בתוך הקו הירוק.
"ההשקעה הממשלתית בישובים קטנים גבוהה יותר מההשקעה הממשלתית בישובים גדולים ולכן ביו”ש, שם יש הרבה ישובים קטנים ומעט ישובים גדולים, ההשקעה הממוצעת באזרח גבוהה יותר מאשר, למשל, בגוש דן."
רונן,
קודם כל, לא הפוסט ולא הכתבות של אמסטרדמסקי משווים ישירות בין ההשקעה ביו"ש לבין ההשקעה בגוש דן. ההשוואה היא בין יו"ש לבין כל תחומי הקו הירוק. מעבר לזה, יש המון המון יישובים קטנים בתחתית דירוג ההשקעה שנמצאים בתחומי הקו הירוק. קישרתי לטבלה המפורטת והנה היא שוב:
http://www.calcalist.co.il/Ext/App/DiscCities/DiscCities/0,,,00.html
הנה השוואה מבוקרת היטב. קרני שומרון שבשטחים, כ-6,000 תושבים, השקעה ממשלתית לתושב 5,000 ש"ח (מקום 18).
לעומתה, העיירה שלומי, כ-6,000 תושבים, השקעה ממשלתית לתושב 2,700 ש"ח (מקום 119). זאת למרות שהדירוג החברתי-כלכלי של שלומי הוא 5 (מתוך 10) ושל קרני שומרון 6, כלומר, ההתנחלות זקוקה פחות לסיוע ממשלתי ומקבלת בפועל כמעט פי שניים.
מקור המימון העודף לא פעם הוא תקציבים יעודיים שאינם זמינים ליישובי הקו הירוק. הנה דוגמה מתוך הכתבה של אמסטרדמסקי:
"היישוב היהודי הממוקם בלב חברון, המהווה בית ל־500 ישראלים בלבד, קיבל לידיו כ־4.7 מיליון שקל ב־2010. כך, לבד מההוצאות הביטחוניות האדירות שהממשלה משקיעה כדי להגן על המתנחלים בעיר, הושקעו בכל אחד מהם 9,278 שקל. עיקר התקציב הגיע ממשרד הפנים במסגרת מענק להתיישבות צעירה הניתן ליישובי יהודה ושומרון. במסגרת זאת חילק המשרד 30 מיליון שקל לרשויות ביהודה ושומרון, והן היחידות שמקבלות מענק זה."
בוא נחזור על זה שנית, לטובת מי שלא טורח לקרוא את שלל החומרים שהפוסט הזה מסתמך עליהם: "והן היחידות שמקבלות מענק זה."
מעניין שאותם מגיבים אצל ולווט חוששים להעלות כאן את הגיגיהם. מן הסתם הם יודעים שכאן השטויות שלהם לא יעברו בשקט.
עידן, האם תוכל להבהיר למה בדיוק אתה מתכוון כשאתה אומר "החרם"? מהפסקאות האחרונות משתמע שאתה לא מבחין בין חרם על מוצרי ההתנחלויות, נניח, לבין חרם על מוצרים שמיוצרים בתחומי הקו הירוק, כי גם תושבי ישראל בגבולות הקו הירוק נושאים באחריות לקיומן של ההתנחלויות — מה שכמובן נכון, אם כי יש שיטענו שאחריות אינה מושג בינארי ויש מידות שונות של אחריות, שמצדיקות תגובה בעוצמה שונה (למשל, משלמי המיסים בארה"ב מעבירים מיליארדי דולרים בשנה לקופת צה"ל, ועם זאת מובילי החרם לא מציעים להחרים את תוצרות ארה"ב). ומה לגבי החרם האקדמי, שחל על אוניברסיטת אריאל ועם הטכניון כאחד?
אני אבין כמובן אם תעדיף לדבוק במדיניות העמימות מהפוסט המקורי — בכל זאת, דרוש לא מעט אומץ כדי לפרסם כאן גם את מה שאתה כבר מפרסם (גם אני מעדיף ששמי לא ישויך בגוגל לעמדות שעשויות לסכן את הקריירה שלי, לכן האנונימיות).
עמימות,
כתבתי לא פעם ולא פעמיים על החרם, ולא בעמימות, ולכן אני לא חוזר על הדברים. יש תגית "חרם" מצד שמאל, תיכנס ותתרשם.
באופן כללי, האבחנה הקריטית בשבילי היא היכולת לתרגם עמדה מוסרית לאקט פוליטי אפקטיבי. תושב ישראל אינו יכול להחרים את ישראל בכללותה, זה אבסורדי. לכן התמיכה שלו בחרם כזה היא מן הפה ולחוץ. הוא אולי צודק, אבל זה לא הופך את האקט שלו למשמעותי. הוא כן יכול להחרים את ההתנחלויות, ככל שאפשר, וכל המרבה הרי זה משובח. גם בבלוג הזה הצעתי לא פעם אקטים כאלה, ועדיין יש לזכור שגם הם מוגבלים, כי כאמור, כל המשק מעורב בהתנחלויות (נגיד, כל הבנקים) ואי אפשר להחרים את הכל.
תושבי חו"ל יכולים להחרים את ישראל. כתבתי בעבר (ורק לאחרונה, בפוסט על נבי סמואל) שאני לא רואה טיעונים מוסריים נגד חרם כללי, אבל אולי יש טיעונים פרקטיים, אלא שקשה מאד להעריך את משקלם לפני שפעולות החרם ממש מתגשמות. בכל מקרה, הבלוג הזה מכוון לתושבי ישראל קוראי העברית, ולכן הוא לא מניף את דגל ה-BDS.
על החרם האקדמי כתבתי כאן: https://idanlandau.com/2009/11/12/%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99-%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A1%D7%A1%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA/
ובתגית "חרם" יש עוד.
עידן, בנוגע לחוסר השויון בהקצאת המשאבים פר תושב שקיימת במדינת ישראל. תושבי ההתנחלויות אמנם מקבלים יותר אבל בניתוח שעשיתי רק על תקציבי החינוך ורק על ערים בישראל יש תופעה שבה ערים חלשות לא מקבלות כסף (פר תלמיד) כמו ערים בדירוג סוציואקונומי 5-6 ואפילו בהשוואה לערים בדירוג גבוה יש פערים מול הנמוכות. הגורם המרומז (אשר מאז כבר קיבלתי עליו אישורים ממקורות מידע שונים) הוא שתמיכות של המדינה ברשויות תלויות בכמה כסף הרשות עצמה נותנת לאותו סעיף (במקרה זה, החינוך). גם הנוסחה של תקציבי הרווחה מושפעת בהכסף שהרשות יכולה לתת (יחס של 25%-75%, כאשר אם 25% נמוכים, כך גם יהיו ה-75%). התקציבים של ההתנחלויות מגיעים ממקורות אחרים הם תקציבים שאינם תלויים בהשקעה העצמית של אותה רשות (כסף לא מותנה), אבל הם אינם מהווים את עיקר הכסף שהמדינה נותנת לרשויות. (כאמור, בבדיקה של רשויות במעמד ערים בלבד, שזה עיקר האוכלוסיה בישראל).
http://yogevsharvit.wordpress.com/2014/01/22/ministryofeducationmoney/
ושאול אמסטרדמסקי ציין פני שהוא כבר כתב בנושא.
יוגב, תודה.
נושא החינוך מוכר לי וגם כתבתי עליו. לפני 4 חודשים פרסמתי פוסט מאד מקיף על הצפיפות בכיתות הלימוד:
כן, אתה צודק שבין שאר הקריטריונים יש גם קריטריון "מצ'ינג" אומלל שדופק את החלשים ועוזר לחזקים.
אבל יש כאן מלכוד. למה רשות X חלשה ורשות Y חזקה? זה לא גזירת שמיים, וגם זה תוצאה עקיפה של קיפוח ארוך שנים. לכאורה ההון העצמי של הרשות מגיע מארנונה, וישובים מבוססים יגבו ארנונה גבוהה יותר. אבל איך הם הגיעו להיות מבוססים? יש פה בעית ביצה ותרנולת. המדינה מלכתחילה לא חילקה משאבים באופן שוויוני בין המרכז לפריפריה, ויצרה כיסי נחשלות. אותם כיסים כבר לא מושכים אוכלוסיות מבוססות, לכן לא יכולים לצבור הון מוניציפלי משמעותי, ודווקא אז בא הקריטריון שהזכרת וממשיך לקפח אותם – גם הממשלה תעזור להם פחות. בהקצנה – קודם הורגים לך את הילד ואז שוללים ממך קצבת ילדים.
כל זה דיון מעניין אבל די נפרד מסוגית התקצוב העודף של ההתנחלויות. אני מסכים שדרוש מחקר יסודי יותר מכתבה בעיתון. אבל הנה, יש למשל המחקר הזה של מכון "אדווה", שמגיע לאותן מסקנות, אחרי נורמליזציה לפי שיעור הכנסה/הוצאה לנפש:
יש ללחוץ כדי לגשת אל settlements%202000-2009%20-%20without%20haredi%20addition.pdf
מכיוון שאני מכיר קצת מה הופך רשות לחזקה/חלשה אני יכול להגיד לך שכל מה שכתבת בפסקה השניה לא נכון. מה שקובע את החוזק של הרשות הוא תמהיל ההכנסות העצמי שלה (ללא ההכנסות מהממשלה). ככל שיש ברשות יותר שטחי מסחר ומשרדים, ככה היא יותר חזקה. ראשון לציון (דירוג 6), נשר (דירוג 7), יותר חזקות מגבעתיים וקריית אונו (דירוג 8, היו פעם 9). יש פער משמעותי בין חולון ובת-ים למרות שהדירוג שלהן קרוב. הבעיה בסוגיה הזאת נובעת בין היתר עקב חוסר ההבנה והפקוח הבסיסי של משרד הפנים בכל הנוגע לשמירה על הרשויות). יש עוד גורמים אבל זה חורג מהדיון הזה
לא רואה איך זה סותר את מה שכתבתי.
"ככל שיש ברשות יותר שטחי מסחר ומשרדים, ככה היא יותר חזקה".
עכשיו תשאל את עצמך איך זה קורה שברשות מסוימת יש יותר שטחי מסחר ומשרדים וברשות אחרת יש פחות. מי אחראי על ההקצאות האלה? מי מחליט איפה יהיו אזורי תעשייה? מי הגוף המתכנן? האם הכל תלוי במועצה המקומית או שהרבה מעליה, בתכניות מתאר ארציות ומחוזיות? כך שגם "תמהיל ההכנסות העצמי" הוא פונקציה ישירה של החלטות ממשלתיות.
איך שזה נראה בעשור האחרון, בתקופת אלי ישי, מנהל התכנון ניהל את עצמו וקבע הרבה דברים ללא התערבות הממשלה בתוך תחומי הקו ירוק. אולי זה בגלל שאלי ישי לא רצה להתעסק עם גוף שנוהל ברובו ע"י נשים, אולי כי תכנון ארצי זה לא "סקסי", אולי כי הוא פשוט היה מנהל בינוני שלא ידע לעבוד מול האנשים האלה (ולראיה, גופי התכנון נמצאים במצוקת כ"א משמעותית, בתקופת אלי ישי היו מנויים שהתעכבו תקופות ארוכות). ההקצאות הללו (של שטחי מסחר ומשרדים) ממש לא נמצאות בפוקוס של הממשלה, אותם מעניין רק לפתור את "בעיות הדיור", עוד סימן לחוסר הבנה מערכתי של איך בונים תית כלכלית לערים (ולמדינה). המקום היחיד שבו יש אמת בסוגיית ההקצאות הוא מול הרשויות הערביות אשר הוזנחו באופן פושע ע"י המדינה (אבל גם לראשי הרשויות הערביות זה היה נוח). במקומות אחרים אפשר להסביר פערים ע"י גורמים אחרים (פוליטיקה "נקודתית", היצע וביקוש, אחרים)
והנה, חדש חדיש וטרי מעכשיו: במסגרת ה-"מאבק בחרם" המשרד לעניינים אסטרטגיים דורש 100 מיליון ש"ח. גם זה כסף שיוצא מהכיס שלנו.
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2239243
"שטייניץ דורש תקציב של 100 מיליון שקל ליישום התוכנית, שתכלול בעיקר צעדי הסברה וקמפיינים תקשורתיים ומשפטיים אגרסיביים נגד הארגונים שמעודדים את החרמות על ישראל."
תודה, עידן, על התשובה ועל הלינק למאמר המפורט.
תודה, יובל. אנחנו בעיצומה של מפולת. סכומים מטורפים.
אותי דווקא משך המשפט בסוף – על תקציב שכבר יצא, לא רק מתוכנן:
"המשרד לעניינים אסטרטגיים העביר לאגף המודיעין בצה"ל תקציב של כמה מיליוני שקלים לצורך הגברת המעקב המודיעיני אחרי הארגונים שמעודדים חרמות נגד ישראל."
שלום עידן,
ראשית כל, תודה על (עוד) פוסט מעניין וחשוב.
אני רק הייתי רוצה להיטפל לסוגייה אותה מעלה בסוף, ואני מצטט:
״שמאלן יקר, תסתכל על עצמך רגע מבחוץ. אתה מזועזע מכך שכספי המסים שלך מנותבים באופן חשאי ומכוער לפיתוח התנחלויות? אבל זה בדיוק מה שמזעזע את מובילי החרם באירופה: שכספי המסים שלך בונים את ההתנחלויות. ושאתה לא עושה כלום בנידון. עכשיו כספי המסים שלך גם מפצים על נזקי החרם, ואתה ממשיך לא לעשות כלום.״
ייתכן שהחמצתי את כוונתך – ואני כעת עומד להביע דעה פרטית ולא לחפש להתנגח או לשטוח איזשהו חזון מופרך כאותם ״הגיגנים בגרוש״ אותם אתה מקעקע באחת התגובות למעלה – אבל הייתי רוצה להתעכב על סוגיית ה-״שמאל הפאסיבי״ שלא עושה כלום, או מספיק, לצורך העניין. אני מסכים שיש הרבה מודוסים של אקטיביזם פוליטי ושמן הסתם עובדת היותנו בריות פוליטית לא מסתיימת או מסתכמת בעמידתנו מאחורי פרגוד הקלפי אחד ל-X שנים. יש הרבה אופנים נוספים של התנגדות ושל מחאה. אבל הרשה לי רגע של סקפטיות: ה״שמאל״ האמיתי (כלומר הקונסיסטנטי אידיאולוגית, לא זה שרוצה ללכת עם הכיבוש אבל להרגיש בלי, שזה מכסה את מרבית מצביעי העבודה, נניח) מהווה אחוז קטן מאוד מהנוף הפוליטי במדינת ישראל, לצערי. יחסית לחולשתו המספרית הוא דווקא מצליח לייצר לא מעט רעש ומודעות. לבוא בטרוניות לאותו השמאל בישראל כאילו בגלל אזלת היד שלו הרשע עולץ נראה לי קצת לא סביר. אני מאמין שהבעיה היא לא בפאסיביות של השמאל אלא בחוסר היכולת שלו מזה מספר דורות לעשות נפשות בשדרה רחבה של הציבור, ולייצר לעצמו קואליציה שחורגת מהמילייה הדי מצומצם שבו הוא פועל על פי רוב. עד שלא נגייס קואליציה אמיתית (למשל, עד שלא נשכנע ציבור יהודי גדול בישראל לשתף פעולה עם האוכלוסיה הלא-יהודית בישראל…) אני לא מאמין שנצליח לעצור את המגמות המסוכנות שהבלוג המצוין שלך מיטיב לנטר.
תודה, אלעד.
המסר בסוף לא נשא מען מדויק, ואולי נפגעת שלא כדין. אתה יודע, אני לא כותב למשוכנעים או למי שחושב בדיוק כמוני. כלומר, לא אכפת לי שיקראו אותי גם כאלה, אבל לא בשבילם פתחתי את הבלוג. הפוליטיות של הבלוג נעוצה בדיוק ביכולתו לדבר מעבר לגבולות המשבצת המוכרת של השמאל הרדיקלי. מניסיון ועדויות רבות אני יכול לומר שזה אכן קורה והוא מצליח בכך, במידה מסוימת.
אני כותב דווקא למה שנקרא – די בבוז בחוגים הרדיקליים – שמאל מתון או שמאל ציוני. שמה יש מסות; לא רוב בציבור, בכלל לא, אבל בהחלט כמה מאות אלפים טובות. השמאל הרדיקלי כידוע בקושי מחזיק 20-30 אלף.
אז אני כותב לאלה שמגדירים את עצמם כ"שמאל", ולי בכלל אין כוונה להתנגח איתם על האם הם שמאל "אמיתי", כדבריך, או לא. הגדרות לא מעניינות אותי, אלא הקשר בין העמדות הפוליטיות לבין הביטוי המעשי שלהן. והמסה הזאת של השמאל המתון נמצאת בדיסוננס רציני. אז על הדיסוננס הזה אני מדבר, דווקא מתוך הרצון "לעשות נפשות בשדרה הרחבה יותר של הציבור", כדבריך.
גם הפרוייקט הזה מוגבל מראש לאוכלוסיה שבכלל מאמינה באיזשהו הומניזם עקרוני, כלומר, שוב, לא רוב בציבור. אבל מסה גדולה מספיק כדי לחולל שינוי פוליטי (טעות נפוצה היא לחשוב ששינוי פוליטי מתחולל ביוזמתו של רוב; זה תמיד המיעוט הפעיל שמחולל שינויים).
בשאלות האלה – המען, סוג המסר וכו' – התעמקתי במסה שלי על כתיבה פוליטית (למעלה משמאל יש קישור), אתה מוזמן לקרוא שם.
שלום שוב, ותודה על התגובה העניינית.
אני מסכים איתך שזו לא שאלה מעניינת אם אדם כלשהו משתייך לשמאל ה-"אמיתי" או שלא ובכלל אין לי כוונה להתווכח על גבולות הגזרה של מה זה שמאל "אמיתי" או שלא, לא לזה התכוונתי ואני מסתייג בדיעבד מהניסוח שלי שהיה מעט מטעה. אני מניח שמה שניסיתי להביע הוא סוג של קריאת תיגר פסימיסטית על הקביעה שלך, לפיה יש מסה גדולה של "שמאל מתון" (שוב, ההגדרה עצמה לא חשובה, רק חשוב שיש קבוצה של אנשים שמזדהים כך פוליטית) שאם רק נקרע מעל עיניהם את מסך השקרים, הם יבינו את חומרת המצב ומיד יתגייסו לעשייה פוליטית. החשש שלי הוא שהמוני האנשים שמשייכים עצמם לשמאל אבל מצביעים למפלגה כמו "יש עתיד", לצורך העניין, אולי יזרקו בשיחת סלון מילה או שתיים על כמה נורא הכיבוש (או חוסר השיוויון, או הפאשיזם של "אם תרצו") וכמה זה רע למדינת ישראל וכו', אבל למעשה זה פשוט לא מעניין אותם כל כך, וכל ההצהרות האלה הן מס שפתיים, לפה ולחוץ, בוודאי לא מספיק בשביל שזה אי פעם ידרבן לפעולה. כלומר, זה לא שהאנשים מצויים בדיסוננס אמיתי, כיוון שיש פער עצום בין תפיסת המציאות שלהם לבין האידיאולוגיה המוצהרת שלהם, אלא שיש פער אמיתי בין הרצונות שלהם לאידיאולוגיה שהם מצהירים עליה. האידיאולוגיה המוצהרת שלהם תופסת חלק מאוד רדוד מהתודעה שלהם. (כדי להקל קצת על הטון, אתן למישהו מצחיק ממני לחדד את הנקודה: http://www.youtube.com/watch?v=cFsouvVdoJQ).
במובן הזה אני מרגיש שאני מנסה ליישב בין שתי תפיסות מציאות סותרות שהוצגו בדיון בינך לבין אלעד ("היווני" לצורך העניין 🙂 ), "לרוב המצביעים אין מושג למי הם מצביעים" לעומת "רוב המצביעים יודעים ופשוט לא אכפת להם". אני חושב שזה מעט מורכב יותר ונמצא היכנשהו באמצע – רוב המצביעים יודעים במעומעם אבל לא מרגישים שזה באמת רלוונטי להם ולכן לא מתגייסים לעשייה פוליטית, וזה אפילו לא באמת חלק מהותי מקבלת ההחלטות שלהם בבואם לקלפי.
מצד שני, כיוון שהרושם שלך הוא שהמאמץ העקבי משתלם, מעדויות ומניסיון, אני מאמין שמוטב להיות אופטימי יותר (בשביל מהפכות, פוליטיות ואחרות, חייבים מידה של אופטימיזם). תודה שוב על מלאכת הקודש.
נ.ב. אם תביט בתגובות למסה שלך על כתיבה פוליטית, אולי תבחין במקרה בתגובה שלי שתאריכה ה-5 לאפריל 2011. (הזמן חולף מהר…), בה ניסיתי לברר סוגיה מסוימת שהטרידה אותי. בכל מקרה, כדרכן של מסות, לא מזיק לחזור אליהן אחת לכמה זמן, לקרוא ולהרהר 🙂
אלעד, הצצתי וראיתי, באמת עבר זמן רב. ועדיין אותן שאלות ותהיות.
אין ממש מחלוקת. כן, יש גם קטגוריה של אנשים שההצהרות שלהם הן מן הפה ולחוץ. נו, אז אלה שוב אינם נופלים בקטגוריות הנמענים של הבלוג, שמניחה מראש שיתוף ערכי אמיתי. אתה יכול לומר שזה הולך ומצמצם את הקהל של הבלוג; נכון, וזה עדיין עדיף על (1) לדבר אל הקיר, כלומר, אל אנשים שלא ממש מזיז להם העוולות המוסריות האלה, וגם על (2) לא לדבר בכלל, כי ממילא כמה כבר יקשיבו, ומתוך אלה שיקשיבו, מי יעשה משהו, וכו' וכו', הנהי הפסימיסטי הרגיל.
אז החוכמה – שאינה ניתנת מראש ואני למדתי אותה רק בהדרגה, וכל הזמן משכלל – היא לייצר את הדיבור האפקטיבי ביותר מבלי לסגת אף פעם אל הוויתור והשתיקה. הוויתור והשתיקה כידוע לא מצריכים שום תירוץ; עוד לא שמעתי על מישהו שפתח בלוג כדי להסביר למה הוא שותק.
מצביעי "יש עתיד" שהתייחסת אליהם: נכון, זה לא נוגע להם. עדיין. מילת המפתח היא עדיין. אבל המדרון הזה שישראל מידרדרת בו הולך ומשפיע על יותר ויותר אנשים. גם מצביעי יש עתיד יינזקו מהחרם, גם הם יסבלו מתת-תקצוב ביחס לבור התקציבי של ההתנחלויות. הפוסט הזה ואחרים מנסים לגרום להם לראות את הקשר. כן, זה אופטימי להחריד, אבל כמו שסיימתי את המסה ההיא, שתיקה היא לא אופציה.
לעידן שלום,
תודה מקרב לב הן על המאמר והן על התגובות המפורטות ומאירות העיניים שלך.
אני מורה לספרות בתיכון שהיה פעם קיבוצי והיום לומדים בו ילדים מקיבוצים, ממושבים, מהרחבות בקיבוצים וגם מנהריה. כלומר רוב התלמידים כבר מזמן אינם שמאלנים עם או בלי מירכאות. בהערכה גסה הייתי אומרת שכמחצית מהילדים הם "מרכז-שמאל" ואילו מחציתם "ימין" ואפילו ימין קיצוני (למשל, בהצגה "טירונות" כאשר נחשפו כרזות של "כהנא חי" נשמעו מחיאות כפיים!..). מעטים מאד, אם בכלל, הם "שמאל קיצוני".
בהתחשב בקביעה הנכונה, לדעתי, שהשמאל הקלאסי לא יודע או לא רוצה להתקרב באופן אותנטי לקהלים שהיו אמורים להיות "שלו" מלכתחילה – כיצד ניתן בכל זאת להתקרב אליהם ולקרב אותם?
ה"שפה" של השמאל על כל תצורותיו היא "שפה זרה" עבור קהל ימני וכבר בתיכון ניתן להבחין בכך. התלמידים יודעים "בחוש" שהמורות לספרות הן שמאלניות… הרומן המאהב של א"ב יהושע נחשב על ידי חלקם לרומן "שמאלני"…
על מנת להתקרב ולקרב יש צורך בשינוי ה"שפה" מ"שמאלנית" ל"ימנית": פחות זכויות אדם וצדק; יותר מה טוב ליהודים. אך השינוי החיצוני עלול להיהפך במהרה גם לפנימי-תודעתי ולכן הוא מרתיע שמאלנים שמכורים ל"שפה" שלהם. לפיכך אנו נשארים די בודדים עם השפה האידיוסינקרטית שלנו.
האם לדעתך ניתן ליצור שפה שתהיה אותנטית ובו-בזמן גם נגישה עבור לא-שמאלנים? נדמה לי שלשפה שמאלנית חדשה, אם תיווצר, יש פוטנציאל של פריצת המעגל השמאלני שסובב לו סחור-סחור ללא קו מטרה ברור.
חיה,
טוב, שאלת מליון דולר.
שתי הערות לפתיחה. אני לא איש חינוך ואין לי ניסיון בעמידה מול תלמידים. לכן יכול להיות שכל מה שאומר בהמשך הוא תלוש. מצד שני, יש לי ניסיון בהעברת מסרים לא פופולריים…
הערה שניה: אני לא אוהב את הניסוח של "באיזו שפה צריך להשתמש", "שפה שמאלנית" וכו'. הדילמה כאן היא לא לגבי מלים אלא לגבי מהויות; לא איך לתמלל את הערכים שאנחנו רוצים להעביר, אלא איזה ערכים בפועל אנחנו רוצים להעביר. הגלישה למחוזות ה"שפה" וה"שיח" היא רעה חולה פוסטמודרנית.
לעניין עצמו. כנגד השמאל הציוני יש כבר הרים שלמים של אשמות, ואני לא צריך להוסיף עליהן. נתרכז בשתיים מהן: הוא דיבר על צדק לערבים והתעלם משני סוגי קיפוח "קרובים" יותר לבית: קיפוח מעמדי וקיפוח עדתי (יש ביניהם חפיפה חלקית). וכיוון שצדק איננו ניתן לחלוקה, המסר לא היה אמין.
הפיתרון, לדעתי, הוא לא להפסיק לדבר על זכויות אדם לערבים. ממש לא. אלא לדבר עליהן במלוא רוחב היריעה. התלמידים צריכים להבין ש"שמאלני" הוא לא רק אוהב ערבים, אלא גם אוהב נשים ומזרחים ועניים והומואים וכל מי שזכויותיו מקופחות.
מה זה אומר בפועל? זה אומר שאם יושבים בכיתה מולך תלמידים אתיופיים, או יוצאי בריה"מ, או מרוקאים, אז צריך לדבר איתם על מופעי גזענות כלפי העדה שלהם – ויש דוגמאות למכביר מן האקטואליה. לזה לא תהיה להם בעיה להתחבר. ובאותה נשימה להראות להם מופעי גזענות כלפי עדות שאינן שלהם, וגם כלפי ערבים. וכיוון שיש מן הסתם גם נערות בכיתה, לדבר איתן על אפלית נשים.
אני לא מכיר דרך טובה יותר מלעורר את האמפתיה של המאזין/ה, ואמפתיה מתחילה בקרוב וממשיכה לרחוק.
ואחרי שהם מבינים שבעצם מדובר באותה בעיה תמיד, אולי הם יתחילו לראות שגם הפיתרון בכל המקרים האלה הוא דומה.
"הפיתרון, לדעתי, הוא לא להפסיק לדבר על זכויות אדם לערבים. ממש לא. אלא לדבר עליהן במלוא רוחב היריעה. התלמידים צריכים להבין ש"שמאלני" הוא לא רק אוהב ערבים, אלא גם אוהב נשים ומזרחים ועניים והומואים וכל מי שזכויותיו מקופחות."
אתה מסביר יפה מאד את מה שכל כך ברור למי שבאמת מבין את המשמעות של שוויון זכויות (וצריך להילמד במסגרת שיעורי אזרחות). הבעיה היא שלא רק שאין הבנה של הרעיון (המאד הבסיסי) הזה, הרבה פעמים כאשר אתה מסביר את המשמעות שלו אנשים (נקרא להם "בעלי דעות ימניות") הם מתגלים ככאלה שכלל לא תומכים בשויון זכויות אלא תומכים בעודף זכויות ליהודים, תוך שלעיתים הם מתייחסים לשיויון זכויות של נשים יהודיות וגברים יהודים כדבר מובן מאליו (לפחות אלה שאני פוגש). אין את ההבנה של מכלול הדברים, כיצד אי מתן שיוויון זכויות לקבוצה מסויימת פוגע בזכויות של כל הקבוצות, כולל "המעודפות".
יש את הסיפור המוכר על שתיקת הרוב בשואה – קודם לקחו את היהודים (לא עשיתי דבר), אח"כ את ההומוסקסואלים (לא עשיתי דבר), אח"כ את הצוענים וכו' (ולא עשיתי דבר). בסוף באו לקחת אותי ולא היה מי שיתנגד או ימחה. גם את המסר בסיפור הזה אנשים נוטים לאמץ בהקשר היהודי ללא הבנת ההקשר הרחב יותר. זה חלק ממערכת החינוך והאגו הישראלי, מאד קשה לשינוי אלא אם החינוך מבית מייצר את הקרקע להבנה הזאת (וגם אז זה לא תמיד עוזר).
המצב לא מעודד אבל גיליתי שמספיקים מעט קולות חזקים בשביל לייצר את האפקט הנכון, לצערי גם מעט קולות מהצד השני מספיקים בשביל לייצר את האפקט הלא נכון.
יוגב, אני לא מסכים בכלל.
רעיון שוויון הזכויות הוא לא המצאה מלאכותית של כמה הוגים משועממים בצרפת של המאה ה-17. הוא מעוגן באינטואיציות מולדות של פעוטות וילדים (ויש גם עדויות לאינטואיציות כאלה אצל פרימאטים). כל ילד במשפחה בודק בשבע עיניים שלא מקפחים אותו ביחס לאחרים. כשהוא מגיע לבי"ס, חשוב לו שלא יקפחו את חברים שלו. אחר כך, שלא יקפחו את הכיתה שלו בהשוואה לכיתות אחרות וכו'.
מנגנון האמפתיה הוא מולד, ופועל אוטומטית ביחס לדומים לנו ביותר. החינוך בסך הכל מרחיב את תחום האמפתיה אבל לא מייצר אותה יש מאין; היא קיימת כבר בפסיכולוגיה הטבעית של הילד.
לא מסובך להביא אדם שתומך בזכויות יתר לקבוצה א' ובתת-זכויות לקבוצה ב' לסתירה עצמית. לא מסובך להדגים לו בסיטואציות אמיתיות שהעקרונות שלו אינם יכולים להביא לתוצאות שאליהן הוא מייחל. כמובן שתמיד תהיה גם הסתה נגדית. אבל כתמיד השאלה היא האם העובדה שיש רוע בעולם נותנת לצדק תירוץ לשבת בחיבוק ידיים.
אם היה "לא מסובך" להביא אדם שתומך בזכויות יתר לקבוצה א' לבתת זכויות לקבוצה ב' לסתירה עצמית וגם להפיק מזה תועלת, קרי שהוא יבין את המשמעות וישנה את דעתו, הדעות הללו היו בסכנת הכחדה. לצערי בני אדם פיתחו מומחיות באימוץ והגנה חריפה על סתירות עצמיות שיש בהם על כל אחד שתשכנע יש 3-4 שיגיבו בכעס כאילו קראת להם טיפשים. ההוכחה לכך היא שאותן דעות עם סתירה פנימית נמצאות במגמת עליה ולכן אותו מנגנון מולד מפסיק לתפקד כאשר נכנסים למסגרת מעצבת דעה שגורסת אחרת. אמנם אחד היתרונות של בני האדם היא היכולת לשנות ולהיות גמישים בדעה, הבעיה היא שככל שאתה מנחיל דעה מסויימת בגיל יותר צעיר, כך יותר קשה לשנות אותה. אתה מוזמן לבחון את זה מול כמות הילדים מעזה שמבינים מיהו האויב האמיתי ומי הוא האויב שמוכרים להם
כפי שפועל לשינוי, אין לי אלא להסכים עם המשפט האחרון שלך, אבל להגיד שזה לא מסובך… פה אני חולק אליך
יוגב, תקרא היטב מה שכתבתי. כתבתי שלא מסובך להביא את האדם הנ"ל לסתירה עצמית. לא כתבתי שלא מסובך לגרום לו לשנות את דעותיו או התנהגותו בעקבות כך. יש פער בין דעות והתנהגות ואפילו בין דעות בתחום אחד לדעות בתחום אחר. על זה הבלוג מצביע כל הזמן, לא?
אני מציע לדייק בייצוג דעות הזולת בוויכוח, אחרת קשה להתקדם.
אז הוכחתי לו שהוא בסתירה פנימית והוא המשיך את היום שלו ולא שינה דבר בהתנהגותו – בפועל המילים שלי לא עשו דבר. להיות צודק לא עזר אף פעם לאף אחד.
ולגבי דיוק בייצוג הדעות – מכיוון שאתה לא מסנן דעות, רק קללות, כל אחד יכול לחדד את דעתו במידה וזו לא יוצגה כראוי – זה דווקא מקדם את הדיון
ובויכוח אי אפשר לשנות דבר למעט את הדופק
השאלה לא היתה "איך להיות צודק", אלא איך להעביר את המסר של השמאל. על זה השבתי בכל מיני דרכים. אם יש לך תשובה טובה יותר, אולי נשמע אותה. אם יש לך רעיון איך לא רק להעביר את המסר אלא גם לגרום לאנשים לשנות את דעתם, את דפוסי ההצבעה שלהם ולפעול פוליטית לקידום צדק ושוויון – אולי תחלוק אותו איתנו. אני לא מכיר פטנטים כאלה, חוץ מהיפנוזה המונית.
באוכלוסיה האמורה, קודם כל צריך לתקן את תמונת המציאות ולהצביע על הפער בינה לבין הערכים שאותם אנשים/נערים מיישמים בתחומים אחרים בחייהם. זאת ההתחלה, ולנפנף כאן שוב ושוב שזה לא מספיק זה גם סוג של "להיות צודק" בלי להועיל. אף אחד לא טען שזה מספיק.
אם היית שואל אותי לפני הבחירות הייתי אומר לך שמפלגת מרכז כמו יש עתיד היא התשובה. מפלגה שמכרה את עצמה כמפלגה שתומכת בשיוויון זכויות אך גם דיברה בטון כלכלי שאינו סוציאליסטי. לצערי הפופוליזם שולט שם יותר מאשר עמידה מאחורי העמדות שהם מכרו, במיוחד בכל הקשור לשיוויון זכויות והתנהלות תקינה (שכן התנהלות לא תקינה לרוב פוגעת בשיוויון זכויות). היום אני לא רואה איך השינוי באמת יקרה ללא עבודת שטח ממושכת של חינוך אנשים לעצמאות מחשבתית ופתיחת העיניים שלהם לאופן שבו השלטון מתנהג ולפער בין המסרים שלו למציאות. אבל אני לא מנסה לשכנע את מי שמחופר בעמדותיו, אני מדגים לו שהוא טועה בשטח – ועדיין יש הרבה שפשוט קוברים את הראש באדמה אל מול המציאות ומעדיפים מציאות שהם רוצים על פני המציאות הקיימת.
אם היית שואל אותי לפני הבחירות – למעשה, שאלו אותי ואמרתי – הייתי אומר שמפלגת יש עתיד היא חלק מהבעיה, לא מהפיתרון. הייתי מסתכל על אנשים טובים כמוך ואומר להם – מתי תתפכחו?
אז הנה, התפכחת. כנראה שזה בכל זאת קורה, רק שאין קיצורי דרך. עובדות, עובדות, ועבודת שטח. איך ידעתי ש"יש עתיד" היא חלק מהבעיה ולא מהפיתרון? כי יש לי זיכרון הסטורי מסוים של הבלוף הזה שנקרא "מפלגות מרכז" בישראל, כי ראיתי מאיזה עשירון מגיעים האנשים האלה, והבנתי איפה יאיר לפיד עומד בסוגיות החשובות. בקיצור: הסתכלתי על העובדות ולא על המעטפת.
על ההשוואה בין התנחלויות ליישובים אחרים:
http://www.blacklabor.org/?p=38025
למרות חיבתי הרבה לרעיונותיך העולים ויורדים מעת לעת באתר נהדר זה, אשר פחותה רק במעט מהקרבה הרוחנית שאיני חש לחלק מן המגיבים כאן, אני חייב, כישות נגררת על פי רוב באמצעות ידית משיכה, ומכאן אחת הרואה צדן של בריות שאינו גלוי להן ללא מערכת מראות סבוכה, להעיר רק הערונת קטנטנה לגבי תגובתך לחיה שהחלה במלים: "טוב, שאלת מליון דולר."
דומה כי על אף שאתה חש שיש לך "ניסיון בהעברת מסרים לא פופולריים", אמת הדברים היא כי יש לך בעיקר ניסיון בהשמעת מסרים לא פופולריים. תמהיל המגיבים הופך במרוצת הזמן לכזה שמתמעטים בו הנחסמים לעתיד, ועל כך אני יש דווקא להצר. הולך אני שבי אחר הרעיון של הסתת ילדי המגזרים השונים כנגד השיטה/המערכת/הפריבלגאים/המושלטים, כדרך ללמדם אמפתיה והומניזם, אך מטיבי הולך אני שבי אחרי כל מי שמוביל אותי בצעד בטוח בין אם הדרוך ברורה לו או לאו.
קטונתי, ומאחר ואין לי אישיות משלי, הרי שמרוב שאני מזדהה עם אחרים, איני מזדהה בעצמי. אל תטעה לחשוב את דבריי כקלות ראש או חלילה זלזול בפועלך, איני מביע זאת כך.