חוק הדיור הציבורי: למה לבטל אם אפשר לקבור אותו חיים?
יותר ויותר מסתמן שממשלת נתניהו-לפיד-בנט שמה לה למטרה למחוק את כל השגי המחאה החברתית של קיץ 2011. ההשגים הללו היו ברובם תודעתיים, אך היו גם כמה השגים קונקרטיים בדמות "דרישות סף" ציבוריות לחלוקה הוגנת יותר של משאבים ציבוריים. הדרישות האלה לא ירדו מסדר היום ולמעשה על גבן נישאה מפלגת "יש עתיד" היישר אל מרכז קבלת ההחלטות בממשלה. העובדה שהממשלה הזאת נלחמת ממש בציבור שהעניק לה מנדט פעולה היא לא פחות ממדהימה.
מה שמקומם יותר מכל הוא הדרך העקלקלה, החשאית, העקומה, שבה מבוצעים המהלכים האנטי-חברתיים; נתניהו ולפיד יודעים היטב שהציבור רוצה במדיניות הפוכה משלהם, ולכן הם מחניקים כל אפשרות לדיון ציבורי פתוח במחטפים שהם מעבירים בחדרי-חדרים. אין דוגמה ברורה יותר לדו-פרצופיות הזאת מאשר שר האוצר, שבידו האחת חותם על גזירות אנטי-חברתיות ובידו השניה משרבט קלישאות בפייסבוק.
המחטף האחרון נוגע לנושא שבער במחאה מימיה הראשונים – הדיור הציבורי. האופן שבו הוא נעשה מחפיר, ואני רק מקווה שהדברים הבאים יעירו קצת את הישנים.
מקור: "גלובס"
זוכרים את חוק הדיור הציבורי? זה שהוכנס להקפאה עמוקה, מזה 15 שנה, באמצעות סעיף בחוק ההסדרים? החוק הזה (שכמותו קיימים במדינות רבות במערב) ביקש להבטיח שגם האוכלוסיה הענייה ביותר בישראל – חולים ונכים וזקנים עריריים וחד-הוריות נטולות פרנסה וכו' – תזכה לקורת גג. החוק קבע קריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, והטיל על המדינה את האחריות לחדש את מלאי הדירות באמצעות הכספים שיתקבלו ממכירת דירות לדיירים זכאים (בהנחה ניכרת).
בחסות החוק המוקפא, ניהלו ממשלות ישראל והחברות המשכנות את נכסי הדיור הציבורי בהפקרות מוחלטת, תוך הסתרת נתונים מן הציבור והפעלת מערך גבייה דרקונית מן הדיירים, מה שהוביל לפינוי משפחות רבות מדירות ששכנו בהן שנים. הקו המנחה היה למכור את הדירות ללא הנחות ובמחירי שוק, להעלות את שכר הדירה ללא פיקוח, להקשיח את הקריטריונים לזכאות, לא להשקיע שקל בתחזוקה ושיפוץ המבנים, ולא להוסיף ולו דירה אחת למאגר המידלדל. הדברים ידועים ונפרשו באופן יסודי בתחקיר של ניב חכלילי לפני שנתיים וחצי, וביזת הכספים בידי האוצר תוחקרה גם היא בידי גולית.
את כל זה היה חוק הדיור הציבורי אמור למנוע. בדיוק משום כך הוא הוקפא; ממשלות ישראל לא אוהבות להשקיע באזרחים מבלי להבטיח רווח נאה לבעל עניין כלשהו. ההיגיון מוכר: קודם מייבשים את השירות החברתי, אחר כך נתלים באי-יעילותו (שהובטחה מראש) כדי להפריט אותו, ואז מרחיקים אותו מהישג ידן של האוכלוסיות שלמענן הוא בכלל נוצר, בתירוץ שהחברה הפרטית חייבת לשמור על מאזן רווחי. העובדה שאלפים נזרקים כך לרחוב ושקיומו של דיור ציבורי רחב דווקא יכול לרסן את כל שוק הדיור – אלה אינן באות בחשבון. רק לשם השוואה, שימו לב בטבלה שלמעלה היכן נמצאת ישראל ביחס למדינות אחרות (כולן מפגרות, כמובן) בהשקעה בדיור הציבורי.
כדי להעניק פנים ושמות לאותם אזרחים שהמדינה מתעקשת לעשות עליהם קופה, הקדישו נא כמה דקות לסרטון המצוין הזה.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=i99sssOiguQ]
התכנית לחיסול הדיור הציבורי
ועכשיו למחטף. בשקט-בשקט וכמעט באופן אגבי אישר השבוע קבינט הדיור את "חידושו של חוק הדיור הציבורי". החוק ייכנס לתוקף תוך פחות מחודש, ב-1 לאוגוסט 2013. השרים יאיר לפיד ואורי אריאל דיברו על תיקון "עיוותים הסטוריים" ופירכסו זה את זה בדברי קילוסין. לכאורה, חזון אחרית הימים.
מה שמטיל צל כבד על השמחה הוא העובדה שאך לפני חודש פורסם על כוונת האוצר לבטל את חוק הדיור הציבורי. הרעש הציבורי שקם הבהיר לטירון הפוליטי לפיד איך עושים את הדברים נכון: לא לבטל, אלא לקבור חיים. להשאיר את המעטפת ולרוקן אותה מתוכן. חיש-קל הוכרז על ביטול הביטול (בסך הכל "טעות סופר", גילגלו עיניים באוצר וסיננו – the bastards changed the rules) ובחופזה הפשירו את החוק בתרועות ניצחון. החופזה, כמקובל, היתה תחת לחץ בג"ץ ולא חלילה מתוך תחושת אחריות לאלפי הישראלים שמחכים כבר שנים לממש את זכאותם לדיור ציבורי.
רק שהחוק שהופשר איננו החוק שהוקפא. ברוב עורמתם, הכניסו משרדי האוצר והשיכון שינויים מאד משמעותיים. בניגוד לחוק המקורי, שקובע (בסעיף 10 ג') כי הכספים המתקבלים ממכירת הדירות לזכאים ישמשו לבניית דירות חדשות, גירסת לפיד-אריאל מקצה רק סכום קטן לחידוש מלאי הדירות ואת עיקר ההכנסה תפנה לסיוע בשכר דירה. המשמעות היא שזכאי דיור ציבורי יאבדו בתוך זמן קצר את זכאותם ובמקומה יקבלו "סיוע בשכר דירה". כיוון ששכר הדירה בישראל איננו מפוקח, הסיוע הזה בהכרח יעלה למדינה יותר ויותר, והיא תיאלץ שוב לקצץ בהיקף הזכאות כדי לעמוד בהוצאה. מלאי הדירות בדיור הציבורי יתרוקן, כך שחלקים גדולים יותר ויותר מן האוכלוסיה לעולם לא יגיעו לדירה משלהם. מי שירוויח מכל העניין הוא שוב, המשכירים ובעלי הדירות. לא בדיוק הכוונה המקורית של חוק הדיור הציבורי, ובמילותיו של רן כהן: "פשע מאורגן של האוצר".
בכל הזהירות הנדרשת (כיוון שאינני משפטן), אני חושד שהמחטף הזה הוא הפרת חוק ברורה. הכנסת מחוקקת דבר אחד והממשלה מחליטה ליישם דבר אחר. כך עושה ממשלה שיודעת שאין רוב בכנסת למדיניות שלה. בדיוק כמו שאלת ייצוא הגז, יש דברים שעדיף לא להביא לכנסת. לו הובאו השינויים ביישום החוק שסגרו ביניהם לפיד ואריאל למליאת הכנסת, היתה קמה מהומת אלוהים.
ממשלות כמובן עושות זאת כל הזמן. זהו סוד שהציבור איננו מורשה בדרך כלל לדעת: הממשלה היא מפירת החוק הכי גדולה במדינה. בסוף כל כותרת בנוסח "בג"ץ דורש מהמדינה להשיב מדוע בלה בלה בלה" מסתתר פקיד או שר שמשתין על החוק. לפני חודש כתבתי על מחטף אחר שמתגלגל כעת – השליטה על קרן תמלוגי הגז והקצאת הכספים ממנה. בינתיים המחטף נעצר בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, אבל זה יחסית חריג, וקורה בדרך כלל כשיו"ר הוועדה איננו חבר קואליציה.
אני מסכים עם רן כהן שעיקור חוק הדיור הציבורי מתוכנו הוא פשע מאורגן; לשון החלקלקות שבה הוא נמסר לציבור רק מוסיפה חטא על הפשע, כמו גם הדיסאינפורמציה שמזריק השלטון לתקשורת כדי להשחיר את פניו של החוק המקורי. ואני גם חושב שכנגד פשע כזה צריך למחות כדרך ההמונים בכיכרות תחריר וטקסים; לזרוק את הפוליטיקאים לרחוב לפני שהם זורקים עוד משפחות לרחוב.
ומה עם דיור בר-השגה?
טוב ששאלתם. לא יותר טוב. אי-אז בימי טרכטנברג הכריז נתניהו על פתרון הפלא שלו לבעיית מחירי הדיור המשתוללים. כמו כל פתרון כלכלי שנתניהו אי-פעם הגה, הוא מורכב מצמדי מלים: הגדלת ההיצע. שחרור חסמים. הגדלת התחרותיות. ובאנגלית: "סופר-טאנקר". הדרך: הקמת ועדות חירום לקיצור הליכי תכנון ואישור, וד"לים (ועדות לדיור לאומי). תחת לחץ חברי כנסת חברתיים הוכנסו לחוק סעיפים שמסמיכים את הוועדות לחייב בניית דירות קטנות, לייעד דירות להשכרה במחירים נמוכים ולקבוע קריטריונים להוזלת מחירי דיור.
נו, מסמיכים זה לא מחייבים. ואצלנו הרי בלי אקדח לרקה השלטון לא ינקוף אצבע לטובת האזרח. כך מסתבר שהבוז שרחשו מנהיגי המחאה לחוק, ואזהרות הקואליציה לדיור בר-השגה, היו מוצדקים לחלוטין: הווד"לים היו מסך עשן. מחקר שפורסם השנה גילה כי מתוך 6,995 דירות שפורסמו להפקדה על ידי הווד"לים, רק 426 הוגדרו כ"קטנות", רק 170 הוגדרו כדירות להשכרה לטווח ארוך – וגם הן במחירי שוק, ואף לא דירה אחת הוצעה כדיור להשכרה בהישג יד, שמחירו נמוך ממחיר השוק.
באפריל השנה קיבל הבלוף גושפנקה רשמית. הקואליציה לדיור בר-השגה עתרה לבית המשפט בדרישה שיחייב את וד"ל ירושלים להפעיל את סמכותו ולכלול הוראות לדיור בר-השגה בתכנית להרחבת שכונת מלחה. ואז גילתה המדינה, בחוות דעת שהגישה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שלווד"ל "אין שום סמכות לקבוע הוראות בכל הנוגע לדרך השיווק של התוכנית". אהה. טוב שאמרתם, כי רק לפני שנתיים ניסיתם למכור לנו את הלוקש שהווד"לים "יורידו את מחירי הדירות". לא שמישהו באמת בלע את הלוקש. אפילו חברי הווד"לים עצמם הוקלטו בהודאה שמדובר ב"מראית עין" (הכתבה שווה צפייה מלאה).
מחאת הדיור: תשקיף
המחאה החברתית של קיץ 2011 ניצתה, כזכור, על רקע משבר הדיור. דפני ליף רצתה דירה בשכירות הוגנת, ואלפים הצטרפו אליה מיד באותה דרישה. המפגינים ההם תבעו דיור בר-השגה, אך עד מהרה הצטרפו אליהם קורבנות הדיור הציבורי שדרשו תיקון להזנחתם ארוכת השנים. אלה היו שתי אוכלוסיות שונות – שכבות גיל שונות, מעמד סוציו-אקונומי שונה, והחיבור ביניהן לא היה מיידי. ואף על פי כן, לאט לאט הוא קרם עור וגידים, מנהיגי המחאה הפכו למבקרי קבע בבתי הדיור הציבורי ומפוני הדיור הציבורי נטו אוהלים בשדרות רוטשילד. הסולידריות הזאת העניקה למחאה כוח ראשוני עצום, שהצליח לסחוף אחריו גם מגזרים אחרים עם דרישות אחרות.
המאבק נגד הפינויים מדירות הדיור הציבורי מבעבע כל הזמן; זהו המנוע הבלתי-פוסק של המחאה. אם וכאשר יחליטו נפגעי מעמד הביניים לצאת שוב לרחובות ולהיאבק על דיור בר-השגה, כדאי שיזכרו היטב מי שמר על הגחלת עבורם. אלה זקוקים לאלה, ורק מאבק סולידרי יצליח להבקיע את חומת האטימות של השלטון.
חשבתי אז ואני חושב גם היום שעל נושא הדיור תקום ותיפול המחאה החברתית. גם כשאני כותב, בלי הרף, על נישול פלסטינים או בדואים מאדמתם ועל הריסת בתים, אותו עקרון בסיסי עומד מול עיני: קודם כל קורת גג. קודם כל, הזכות למחסה. ממשלה שמתנערת מחובתה להפוך את הזכות הזאת לנגישה לכולם, או גרוע יותר, באופן מכוון וידוע מראש מרחיקה יותר ויותר אנשים מהסיכוי לגור בבית משלהם – מועלת בתפקידה הבסיסי ביותר. אין לה פתחון פה ואין לה תירוצים: היא צריכה פשוט לעוף. כל יום שממשלת הרשע הזאת ממשיכה לשרוד, בעוד קורבנותיה מתגוללים ברחובות ללא קורת גג לראשם, הוא יום של שלטון לא לגיטימי.
גפרור הדיור יכול להצית את המחאה שוב. בשנתיים שחלפו לא השתנה דבר בשוק הדיור; דו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת העניק לאחרונה ציון "נכשל" לממשלה בטיפול במחירי הדיור. הישראלים חווים זאת על בשרם יום יום, מי בהשלכתו לרחוב, מי בתשלומי משכנתא תופחים, מי בשכר-דירה שמרקיע שחקים. כלום לא השתנה – חוץ מאיתנו; אנחנו חכמים יותר.
גפרור הדיור יכול להצית את המחאה שוב, כי צברנו ידע ופיתחנו ספקנות כלפי "פתרונות" השלטון. מעט נושאים נחקרו לעומק כל כך כמו משבר הדיור בארץ. הידע המקצועי קיים, החיבור בין האקדמיה לשטח קיים, הייצוג המשפטי קיים. את הציניקנים והמלגלגים אפשר להפנות להמלצות צוות הדיור בדו"ח ספיבק-יונה. הכל כבר כתוב שם, רק ללכת וליישם.
התרגיל לקבורת חוק הדיור הציבורי עומד לפני הישורת האחרונה שלו. הרבה מאד אנשים ייזרקו לרחוב במסגרת הבדיה האורווליאנית שנקראת "חידוש הדיור הציבורי". אבל רבים אחרים יכולים לצאת לרחוב מיוזמתם, ולהבעיר שוב את אש המחאה. לא יהיה עיתוי צודק יותר.
לא למות טיפש 
אני בעד דיור בר השגה, אפילו בצורה יותר אגרסיבית ממדינות אחרות. אתה יודע שזה לא קשור למחירי הדיור בתל אביב, נכון? אני לא חושב ששכר הדיור צריך להיות מפוקח ואני לא חושב שהממשלה צריכה להיות מעורבת במחירי הדירות. הבעיות הן הרבה יותר שורשיות, והן הימין והן השמאל מטפלים רק בעובש שנוצר על פני השטח.
ליברטריאן, כאן זה לא מדור דעות. אם אני לא מניח לעצמי לכתוב "אני חושב ש…" או "לדעתי" בלי להציג סדרת נימוקים, אנא גם אתה אל תעשה זאת. עם כל הכבוד – מדעות עייפתי. זה לא אומר שאם תציג נימוקים בהכרח אתייחס, אבל תהיה בטוח שדעתך כשלעצמה, חפה מכל נימוק, לא מעניינת אותי. וזה לא אישי אלא עקרוני.
קראתי את הפוסט תוך שהאזנה ברקע לקישור ששלחת בפוסט קודם של אמהוי. ואיזה דיסוננס זה להקשיב לרכות והשקט על רקע פוסט המדבר על הרוע הממשלתי בנושא הדיור
איתן, זה מה שאני לא אוהב במטבח פיוז'ן. התוצאה גרועה מהמרכיבים.
הנימוק הוא פשוט עידן, ואפילו מאוד פרימיטיבי, אם יש לי דירה ברשותי, אין לך זכות לקבוע בכמה כסף אני יכול למכור או להשכיר אותה. בדיוק כמו שאני לא יכול להכריח אותך לכתוב בתשלום, כי זה לא הוגן שהבלוג המצויין שלך מפורסם בחינם. ואני גם לא יכול להגביל אותך לקבל תרומות עד 50 ש"ח כי ככה לדעתי הבלוג שלך שווה.
יש תחום אחד שבו אני כן מרשה לך לקבוע מה לעשות עם הכסף שלי, וזה מסים. אתה רוצה דיור מפוקח, בבקשה, תאסוף מסים, תבנה דירות ותמכור או תשכיר אותן במחירי עלות. זה כמובן צריך לבוא על חשבון דברים אחרים בתקציב, אבל אין לי בעיה עם זה. יש כאן תהליך מסודר של איסוף משאבים, של קבלת החלטות, ושל רשויות הפועלות לחלוקת הכספים. אמנם אני לא מסכים עם רובו, אבל אני מוכן לקבל אותו.
זכות הקיניין היא לא איזה משהו קפיטליסטי שאפשר לשים אותו בצד בקלות. זו זכות אנושית בסיסית, בדיוק כמו חופש דיבור וחופש מחשבה. ויש לטפל בה בידי מנתחים. אולי יש מקרים יוצאי דופן פה ושם, אבל המקרים האלו צריכים להיות few and far between, בדיוק כמו הגבלה של חופש הביטוי, שגם בה משתמשים בקלות מידי באזורנו.
לא משהו שאפשר לבטל בקלות כ-"אין כאן חילול קודש של “זכות הקניין” או בגידה בעקרונות השוק החופשי". השוק החופשי לא קשור לזה, זכות אנושית בסיסית דווקא כן. יכול להיות שזה עובד בכמה מקומות בעולם, אז מה, זה לא עושה את זה צודק יותר או נכון יותר. ולנסות לאמץ כל מיני חוקים ולעשות איזה מישמש מקומי זה גם מתכון לצרות, ובקצרה זה גם בערך מה שהוביל אותנו לצרה שאנחנו נמצאים בה כיום. איכשהו הצלחנו לאמץ את הרע מכל העולמות.
בנוגע לההערה שדיור ציבורי (שאני בעדו) לא משפיע על מחירי הדיור בתל אביב אני מניח שאין מה להרחיב, זה פשוט מיועד לציבור נזקק. ועד כמה שמארגני המחאה ההיא היו רוצים לראות את עצמם כמסכנים, הם בכלל לא בקטגוריה הזו. ואני יכול לחשוב על חמישית ממדינת ישראל רבתי, מהנהר ועד הים, מבאר שבע ועד אילת, שאפשר וצריך לעזור להם לפני שצריך לעזור לשוכני האוהלים ברוטשילד.
בנוגע לפיקוח מחירים. מעבר ליעלות המוטלת כאן בספק (ואני מאוד עדין בניסוח שלי), מדובר בסיוע אבסולטי ולא על פי צורך. בדיוק כמו החוק הגורף המיותר של חינוך חינם. אין שום סיבה שעובד הייטק, שמרוויח 20K-30K לחודש יהנה מפיקוח שכר הדירה. הרי ברור לך שהפיקוח מגיע עם עלות כלשהי, נכון? אני לא רוצה לממן אנשים בעשירון העליון שנהנים מפיקוח מחירים.
בקשר לבעיות השורשיות, אין לי מה לחדש כאן. בעלות הקרקעות, חלוקת הקרערעות והייעוד שלהן, והריכוזיות בתחום הקבלנים הוא נוראי. לא מדובר כאן בהפשרה כזו או אחרת, או עוד איזה מכרז מוטה, אלא בשינוי מהותי של התנאים.
למשל ויתור המדינה על אחוז ניכר של הקרקעות ברשותה, פינוי כל הקרקעות מגדרה עד חדרה שמבוזבזות על דברים שלא קשורים לדיור ותעסוקה, כמו שטחים חקלאיים ובסיסי צה"ל – והכי חשוב, חלוקה של הקרקעות האלה לאזרחים, לפי מפתח נזקקות בתשלום סימלי עד לא קיים, בהתאם לסיטואציה. שום מכרז, שום קבלן מוכר ושום דבר מהמשחקים הישנים האלה.
ואם זה אומר שערבים מג’סר א-זרקא או בדואים מלקייה או תושבי הפחונים עכשיו יהיו בעלי אדמות בקרייה שתופנה או בכפר הירוק, אז זה מה שיהיה: גם הוגן, גם צודק, וגם משהו שיוביל להוזלה דרמטית של מחירי הדיור.
הנקודה הבאה שיש להפנים היא שבאזור המרכז יש גבול תחתון לכמה מחירי הדיור יכולים להיות זולים. אני יודע שצירוף המלים עצה וביקוש נשמעים כמו קללה בבלוג הזה, ועדיין, הבעיה היא לא בתל אביב, ואני לא רואה שום סיבה לסבסד דירות דווקא בעיר הכי מבוקשת בארץ, שהארנונה הגבוהה היא זו שתורמת למעט התרבות ולתנאים הירוקים שעוד יש כאן [ועל הדרך יש לעשות גם את הארנונה פרוגרסיבית, בדיוק מאותן שיקולים]. אם כבר, אז הייתי עושה ההיפך, דווקא מטיל מס פרוגרסיבי על מי שבוחר לגור בתל אביב ומשתמש במס הזה כדי להוזיל דירות במקומות אחרים.
הבעיה השורשית כאן היא שאין תחרות לתל אביב, וכדי להוזיל את מחירי הדיור בתל אביב ובמרכז אתה צריך ליצור אלטרנטיבה ראוייה. כלומר במקום לדחוף אנשים לתוך העיר ע"י פיקוח מחירים, אתה צריך לעשות בדיוק ההיפך: להוציא אנשים מהעיר ע"י הפיכת מקומות אחרים ליותר אטרקטיביים. למשל הקמת ערי תעסוקה, השקעה בתחבורה ציבורית טובה ובמחיר מסובסד והקמת מטרופוליטאן (או תמיכה באחד קיים) בין גדרה לחדרה.
תודה, ליברטריאן.
אתחיל מסוף התגובה שלך: אם תיכנס לקישור שלי לדו"ח ספיבק-יונה, תראה שנושא הדיור כרוך שם ללא הפרד בנושא הפריפריה ותחבורה ותעסוקה. כלומר, הדברים ידועים וכמובן שכדי לעודד יציאה מהעיר הגדולה יש ליצור תנאים סביבתיים תומכים.
לגבי דיור ציבורי: תל אביב זה לא רק שנקין ופלורנטין. זה גם כפר שלם ושכונת הארגזים. יש מקום לדיור ציבורי בעיר. מעבר לזה, לא נראה לי שאנחנו חלוקים.
אתה גם תומך ב"דיור מפוקח" אבל מקפיד להפריד בינו לבין "שכר דירה מפוקח". לא ברור לי המודל. האם אתה מצפה שהמדינה תרכוש עשרות אלפי יחידות דיור ותשכיר אותן תחת פיקוח? האם כל העניין הוא לא להחיל פיקוח על דירות פרטיות? זה נראה לי יותר סוציאליסטי ממני, כי אני לא חושב שהמדינה צריכה להחזיק בנדל"ן מעבר לדיור הציבורי. הסכנה כאן היא שוב הזנחה של הנכסים עד כדי הפיכתם לעיי חורבות. בעלים פרטיים לא יזניחו כך דירות.
הוויכוח על שכר דירה מפוקח עלה כאן כמה פעמים בבלוג והמסקנה שלי היתה שאין הסכמה בין המומחים. לצד דוגמאות שליליות יש דוגמאות חיוביות, כמו ברלין, והמסר הכללי שלי היה שצריך לעשות *משהו* בתחום השכירות ולא להניח לשוק להחליט על כך (נגיד, המדינה תסבסד את ההפרש בין שכ"ד מפוקח לבין מחיר השוק).
ברמה המושגית גם לא ברורות לי מאליהן האבחנות שלך – מיסוי כן, פיקוח לא. בכל מקרה המדינה נכנסת לך לכיס. אם הליברטריאניזם שלך מספיק גמיש כדי להכיר בצורך הזה, השאלות שנותרות הן רק פרגמטיות – מהי הדרך הטובה ביותר לחלק את העושר הציבורי באופן הוגן.
אענה בקצרה.
אני פרגמטי מספיק כדי להכיר במיסוי. ויש הבדל בינוי לבין צורות אחרות של כניסה לכיס. ההבדל העיקרי הוא שמיסוי הוא חלק מתהליך: הוא חלק מתקציב מאוזן, הוצאות באות על חשבון הוצאות אחרות, יש דיון [נו, לפחות תאורטי], יש הצבעה כנסת, ויש אישרור כל שנה. ואפשר לראות בצורה ברורה כמה אתה משלם. אין הפתעות. אם למשל אתה היום עידן תנסה לחשב כמה אתה משלם למדינה (מס הכנסה, בריאות, ביטוח לאומי, מע"ם, מס על הרכב, בלו, ייבוא על מוצרים שונים וכן הלאה) – לא תצא מזה. פשוט אין לאף אחד מושג כמה הוא משלם בשורה התחתונה. זה סוג של גניבה.
מיסוי, גם מבחינה מוסרית הוא צודק יותר: תשלם למדינה לפני שאתה מקבל את תלוש השכר, תדע בדיוק כמה אתה משלם, ועכשיו תעשה עם הכסף שלך מה שאתה רוצה. ברור לי שיש ליברטראנים שחושבים שזו עבדות מוחלטת, אבל אני ריאלי מספיק להבין את כללי המשחק.
בקשר מדינה שצריכה להחזיק נדל"ן. לדעתי כן. בדיוק כמו שהמדינה צריכה לנהל בתי ספר או להחזיק מאגרי מים. יש דברים שהם זכות אנושית בסיסית, והמדינה צריכה להחזיק ולנהל אותם למען אלו שנזקקים [במקביל לשוק החופשי שמטפל בכל השאר]. היא יכולה לבחור להפריט חלק מהשירותים הלאה בצורה קבלנית. אבל הנכסים צריכים להיות שלה ובאחריותה. אחרת היא לא תוכל לעזור לנזקקים ותהיה קורבן בעצמה לשגעונות השוק.
בקשר לתל אביב, אנחנו לא חלוקים בנקודה של הדיור הציבורי במקומות שצריכים אותם. ואגב, לא רק בכפר שלם. דיור ציבורי צריך להיות ברמת אביב, באבן גבירול ובשיכון דן. אני לא חושב שצריך לסגור את הנזקקים בגטאות אלא לערב את כולם. ההערה שלי היתה לפרופיל של "התל אביבים" לא לתל אביב כעיר.
הדיור והנדל"ן הישראלי והתייחסות השלטון אליו לא שונה מיחס השלטון אל כל משאבי הארץ מכל הסוגים, החל מאוצרות הטבע ועד המון הצרכנים המאולף והמסומם. השלטון פועל במרץ ובעקביות כדי לחלק זיכיונות חינם ולחוקק חוקי מחטף למען תאגידים ושועים מהעולם כולו, כדי לחמוס ולעשוק כמיטב היכולת.
לפיד מתהדר מעל כל במה בשורה הארוכה של יזמים, תאגידים ושלושים סינים העומדים בתור בפתח משרדו כדי לקבל נתח, 'כי הם מזהים את הכלכלה הנפלאה כאן' כדבריו. הם עומדים בתור כי הם מזהים שכאן יוכלו להפקיע מחירים בחסות הממשלה, לקבל זיכיונות לעשרות שנים בחינם, לחמוק מתשלום מיסים ולברוח עם הכסף הגדול.
לכן הכתבה המצוינת ומאירת העיניים הזו כמוה כעקיצת יתוש ותו-לא. ועדיין זו כתבה חשובה ביותר.
נראה שאלא הזועבי'ס של מר לפיד
"גם כשאני כותב, בלי הרף, על נישול פלסטינים או בדואים מאדמתם ועל הריסת בתים, אותו עקרון בסיסי עומד מול עיני: קודם כל קורת גג. קודם כל, הזכות למחסה. ממשלה שמתנערת מחובתה להפוך את הזכות הזאת לנגישה לכולם, או גרוע יותר, באופן מכוון וידוע מראש מרחיקה יותר ויותר אנשים מהסיכוי לגור בבית משלהם – מועלת בתפקידה הבסיסי ביותר. אין לה פתחון פה ואין לה תירוצים: היא צריכה פשוט לעוף. כל יום שממשלת הרשע הזאת ממשיכה לשרוד, בעוד קורבנותיה מתגוללים ברחובות ללא קורת גג לראשם, הוא יום של שלטון לא לגיטימי."
זאת אכן הסיבה,שבשלה בעיקר,גם אני מתעניין מאוד בכתיבתך על הבדואים.גם אני באיזשהו מקום חש כמו בדואי.:)
באשר לממשלת הרשע,יש לי מספר מילים לומר:אני מגדיר רשע כתוצאה התנהגותית הנובעת מחוסר מודעות ותפיסה מצומצמת מאוד של המציאות.כל תפיסה מצומצמת של המציאות נובעת מפרשנות המבוססת על אידאולוגיה,או תבנית מוכנה מראש,שהאדם מכוון כמו כלי נגינה להצדיקה מדי רגע,כדי למנוע מצב של דיסהרמוניה פנימית."העיוורים" אינם יודעים שהם עיוורים וכאשר מישהו אומר להם באופן ישיר שהם עיוורים(מוחא בפניהם על יחסם כלפיו) ושהם לא רואים כלום,נו,איך אומרים,הם צוחקים לו בעיניים וקורצים אחד לשני.יאללה,לך לגור בלוד,לך לגור ברמלה,לך לגור באריאל.אתה יודע מה,לך לגור בעזה(או קרוב לעזה:)
הצחוק הזה הוא אכן רשע,אבל רישעות היא תכונה מובנית בכל אדם,בכל חברה,בכל לאום,בכל תרבות.הדרך להעביר מסרים למי שנתפס בעינינו כרשע היא דבר ראשון להרחיב את הראייה שלנו על המציאות שמולנו,במקרה דנן,האדם או אוסף בני האדם שמרכיבים ,נניח,את הממשלה וחלק מהכנסת בעשור האחרון ואולי אף יותר.וכמובן להתבונן בעצמנו,בשותפות שלנו לעבירה ובכישלון שלנו בכלל לקחת אחריות על עצמנו.
כל מה שיש הוא אוסף של תהליכים,שלאורך זמן יוצרים מציאות בכל זמן נתון,שהיא דינאמית תמיד ומשתנה.
להגדיר את המצב הנוכחי כבעיית דיור(דיור ציבורי,דיור בר השגה,דיור בכלל),זה דבר המבוסס על גישה קצת פסימית.גם אני נוטה לכיוון הזה לפעמים,אבל אני יודע שפסימיות מוגזמת היא סוג של עיוורון לא פחות מאופטימיות מוגזמת.אריסטו ודרך האמצע שלו תמיד טובים בעיני.גם כאשר אני שוכח אותם:)
אני מאמין שמחאה היא דבר חשוב בחברה דמוקרטית,אבל עליה להיעשות בחוכמה.וכמובן,גם סבלנות לא תזיק,כי פיתרון מהיר לא יכול להימצא לאיזושהי בעיה,כאשר יש אלף ואחד גורמים שונים ומנוגדים לעיתים וכל אחד רוצה (ואף מושך לעיתים)לכיוון אחר.
יכול להיות שגם לעולם לא יימצא פיתרון שייענה על הצרכים של כל אדם ואדם,החש עצמו במצב כזה של אי וודאות בכל הנוגע לקורת גג ואני גם מביא בחשבון שיכול להיות,ברמה המוחלטת,שאין בכלל שום בעיה לאף אדם.
עוד לא שמעתי מעולם על אף אדם שמת ולא קוברים אותו.הנה לך קורת גג.(ואני לא ציני,ממש לא:)
בנקודת הקיצון הזאת אדם עשוי להבין,שאפשר(ואף רצוי)להיות מאושרים,אף מבלי להיות שכן של אהוד ברק באחד המגדלים ואף מבלי לגור באחד השיכונים רבי הקומות הללו,שהפכו להיות חלומם הבלתי מושג של אנשים רבים.
ואז לפעול מהנקודה הזאת ולאוו דווקא מתחושת קיפוח או תחושה של עוול.(וזה לא שאין עוולות,תמיד יש ויש להוקיען ולפעול למיגורן)
אז חזרנו שוב לבדואים.ללורנס איש ערב,כן,כן,קצת רומנטיקה.:)
אין שום דבר רע בלהיות בדואי,לגור תחת כיפת השמיים מוצפת הכוכבים ולנדוד,לנדוד כל הזמן יחד עם הרוח והמים והחולות.עכשיו,כמו שאתה יודע,הממשלה "הרשעית" הזאת ועוד כמה מחבר מרעיה בכנסת,זוממים כבר הרבה זמן,לקחת את כל הבדואים הללו,שיושבים להם על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן ולכנס אותם ביחד ביישובים יותר מרוכזים.
תמיד צריך לקחת בחשבון,שכל עוד האדם חי,הוא עשוי למצוא את עצמו במצב טוב יותר או טוב פחות באופן יחסי,למה שהם רצונותיו,שאיפותיו ותקוותיו.אבל לשם מה להיות תלוי בכל אלה?(תאר לך שיום אחד אתה קונה דירה במיטב כספך ורגע לאחר מכן,אתה מגלה,שהשכן שלך עוסק בעסקים מפוקפקים:).
בכל רגע נתון,באיבחה אחת,דברים יכולים להשתנות,אפילו זה ייקח עשר שנים או עשרים שנה.בינתיים מה שיש אלו החיים,ומיום ליום מתחוור לי שחבל לבזבז אותם על מי שאנו רואים "כרשעים".וודאי שלא לקחת ברצינות גדולה מדי את "הצדיקות" שלנו.וודאי שלא להתעסק כל היום בשאלות יחסיות מאוד של הוגנות,של צדק.המציאות היא מה שהיא ואם דבר מה לא מצליח,יש לנסות משהו אחר.
הדבר היחיד שבאמת הצליח מאז המחאה האחרונה הם כמה חברה צעירים,שהגיעו כתוצאה מגלי המחאה האדירים ישירות עעד לכנסת ישראל.בעיני,זה מה שנקרא לעשות משהו קונסטרוקטיבי ולמנף את עצמך.זאת תושייה אמיתית.
ואת זה הם דווקא למדו מכמה מוחאים מקצועיים אחרים מלפני כמה עשורים,שכינו אותם בשם "הפנתרים השחורים".:)
להוציא דברים חשוכים לאור היום,לעין השמש,כמו ששלי יחימוביץ עושה(הנציגה שלי בכנסת,כבוד!:),כמו שאתה עושה כאן בבלוג,זה תמיד דבר טוב..רק כדאי להישמר,שהדברים לא יהיו יוקדים מדי,כי אף אחד לא ממש יכול להביט בשמש מבלי להסתנוור,להפנות את מבטו,להישאר בעמדתו ולוותר.וכיוון שהאמת היא יחסית,הדבר החכם הוא למשוך את האנשים אל האמת שלנו כמו כוכבי לכת ולא לראות בהם ברחשים שיש לצלות באור.בני אדם,אם כבר, מעדיפים להיות ברחשים הנצלים באור של עצמם,לא באור של אחרים.באור של האחרים הם רוצים להיות,אם כבר,מוארים.
אני בהחלט שוקל לפתוח מחדש את החשבון שלי בפייסבוק,רק כדי שאוכל לכתוב בדף של יאיר לפיד:)
הוא אמנם עיוור,אבל יש לו לפחות פוטנציאל לא רע להרחיב את הראיה שלו ויש לו גם יכולת אמיתית לשנות.
גיליתי שוב,(חח,אני מגלה זאת יותר מדי פעמים)שאין אפילו אדם אחד בעולם שיכול באמת לבלבל לי את המוח,חוץ ממני.אז אני עובד על בהירות אצלי.כשאני שם לב שרמת הבהירות שלי יורדת,אני מייד מעלה אותה מחדש.סוג של תרגול יומיומי.
🙂
עידן, יפה כתבת, אבל חשוב להבהיר שבעולם (ולא רק המערבי דרך אגב, גם במדינות מתפתחות רבות) הביטויים "דיור ציבורי", או "דיור בר השגה", הם חלק ממערך גדול יותר שנקרא "דיור חברתי". (Social housing)
דיור חברתי במדינות אירופה כולל גם "דיור ציבורי", גם דיור קהילתי, גם דיור זמני (השכרה או פתרונות קצרי טווח) וגם דיור בר-השגה (השכרה ומכירה). זהו מונח שאפילו בטרימינולוגיה המקומית שלנו הוא עוד לא קיים. תפיסה כזו מתאפשרת מתוך נקודת מבט הוליסטית, רחבה יותר, שמסתכלת על המחויבות כלפי הקהילה במבט על ומבקשת לספק "ארגז כלים" מגוון ורחב שכולל פעולה משולבת של כמה מערכות – שוב, משהו שלצערנו, בפועל, כמעט לא מתקיים פה. בחלק מהמדינות האלה, הדיור החברתי מהווה אחוז משמעותי משוק הדיור הכולל ולכן הוא מאפשר לדוגמא, לרשויות מקומיות, גם לווסת את מחירי הדיור ולהגן על התושבים מפני עליות חדות במחירי השכירות. שוב, אני משתדל לא להאריך יותר מדי, אבל אתה יכול להבין שלהחזקה ראויה של מאגר דירות בפיקוח יש הרבה נקודות זכות, ובעולם זהו בהחלט נושא ששמים עליו דגש ומפתחים אותו.
הנסיון, בעולם ובארץ, מלמד שתכניות נקודתיות – כמו זו שמתקיימת בישראל ונקראת "סיוע בשכר דירה" – שלא כוללות מערך תמיכה משולב, מסירות את אחריות המדינה, ובטווח הארוך גורמות לנזק.
בגדול, סיוע בשכר דירה הוא דבר גמיש מאוד שנתון למניפולציות רבות מצד גורמים רבים ולא יכול באמת לספק מענה לבעיה שהיא רחבה הרבה יותר מהזכות לדיור. אני לא אומר לבטל עכשיו ומיד את הסיוע הכספי (גם אם הוא מגוחך בהשוואה למחירי שכר הדירה בישראל), אבל אני מדגיש שחייבים לפתח לצידו את הכלים שיאפשרו לנו לתת מענה אמיתי לבעיה. תכניות דיור חברתי בעולם כוללות גם סיוע כספי במידת הצורך, אבל לצידו ליווי סוציאלי, שיתוף של הדיירים בתהליכים, שילוב בקהילה והפעלת תכניות חינוך, תעסוקה ופיתוח. בישראל נכון להיום, שבה כלל המערכות החברתיות הציבוריות שלה נמצאות במצב של קריסה, הסיוע הכספי רק מנציח את הבעיה ומאפשר לממסד להשפיע על דעת הקהל במסגרת המשחק הפוליטי, הוא בוודאי לא הפתרון.
תודה, ניב. אין מחלוקת על התמונה הגדולה.
היה לי חשוב דווקא להדגיש את התמונה ה"קטנה", הממוקדת, של הדיור הציבורי, ואיך התרגיל הנוכחי מנסה לחסל אותו – כפי שהיתה הכוונה המקורית, so-called "טעות הסופר"! – ולא "לחדש" אותו. בתחתית כל התכניות של דיור חברתי תמיד נמצא בסיס של דיור ציבורי, עבור האוכלוסיה הכי נזקקת. והסכנה היא שברגע שמחסלים אותו, יותר ויותר אנשים שידרדרו לשם לא יוכלו להשתקם כי היעדר דיור ציבורי יתקע אותם במצבם עד אין קץ.
לגבי "מאגר דיור בפיקוח", כמובן שבאופן אוטופי זה היה נחמד מאד. אבל כידוע לנו השלטון הישראלי מתקשה אפילו לתחזק תשתיות בסיסיות ביותר כמו כיתות לימוד וחדרי מיון. זה פשוט לא ריאלי להניח שהמדינה יכולה להחזיק ברשותה אלפי דירות להשכרה בפיקוח וגם לדאוג לתחזוקתן השוטפת. לכן אמרתי שמספיק שיהיה מנגנון פיקוח (ללא בעלות המדינה) או סיבסוד. לבעל בית פרטי לא צריך לשלם כדי שידאג לתחזוקת הדירה שלו; המדינה תיאלץ לשלם לשירותי תחזוקה וגם להעסיק מערך פקחים וכו'. בטווח הקצר זה מתכון בדוק להזנחה. בטווח הארוך, כשנהיה הולנד או שבדיה – אולי.
פשוט תודה, מעיר עיניים ומשכנע מאוד
והלוואי וכולם אמנם יתעוררו
שלום עידן,
חשוב ונכון.
רק הטבלה הזו שהיתה בגלובס לא נכונה. ישראל בתחתית הטבלה עם כ-8 דירות דיור ציבורי ל 1000 נפש.
תודה, אנונימי(ת). יש מקור לנתון שלך?
http://www.kan-naim.co.il/artical.asp?id=18709&cid=2
ד"ר אמילי סילברמן מדברת על 4% ומן הסתם בגלובס התכוונו ל 3.9 אחוזים, וכך זה משקף +- מליון וחצי יח"ד בישראל, לפי הטבלה כפשוטה, יש בישראל יותר ממאה מליון בתים.
תודה על המאמר
לב, שתי"ל, רכז פורום דיור ציבורי, נייד 0525345957
אוקיי, תודה.
פרסום מאד מעניין ומתסכל, עידן. אבל אתה חוזר ואומר משהו שהוא לדעתי לא נכון: שבעלי דירות פרטיים יתחזקו את הדירות מעצמם. כדבריך: "בעלים פרטיים לא יזניחו כך דירות."
זה פשוט לא נכון. העיר בה אני גר בארה"ב מלאה במבנים נטושים ומוזנחים על ידי בעליהם הפרטיים. אנשים נוטשים נכסי נדל"ן, לעתים ללא כל תמורה, לעתים בסופו של דבר מוכרים אותם לספקולנטים שמחזיקים בהם כך, בלי לפתח, בלי להשתמש, אבל דואגים לגרש משם "פולשים" – את מחוסרי הדיור, אוכלוסיה הולכת וגדלה כאן. כיצד תמנע זאת בישראל מבלי בסופו של דבר להלאים את המבנים האלה, או בלי פיקוח הדוק שמכיל בתוכו שילוב של גזר בדמות תחזוקה, ושל מקל בדמות ההלאמה?
כליל, שוק הנדל"ן האמריקאי שונה מאד מהישראלי. אצלנו אין כמעט "עודפים", והתופעה של בתים פרטיים נטושים קיימת רק באופן שולי. אין שום עיר בישראל שהיא "מלאה" במבנים פרטיים נטושים. וככל שזה נראה, גם התופעה הזאת תלך ותצטמצם בגלל הביקוש הגבוה כל כך לנדל"ן והמחסור בקרקעות פנויות.
עוד סיבה שבעלי בתים בארה"ב הרבה פעמים לא טורחים להשכיר את הנכס היא שהם גרים רחוק ממנו, לפעמים רחוק מאד. שוב, בארץ גם התופעה הזאת כמעט לא קיימת. בקיצור, הגיאוגרפיה הצפופה יוצרת מציאות שונה בתכלית.
בסך הכל הוויכוח פה הוא על האמצעים, ולא על המטרה, שעליה אנחנו מסכימים. לדעתי העול של הבעלות ותחזוקה של הדיור הציבורי היא כבר מעל ליכולת של הממשל הישראלי. הוא צריך להשתנות, אין ספק, כי דיור ציבורי חייב להיות ציבורי. בנוגע לדיור בר-השגה – יש עוד דרכים מלבד הלאמה להבטיח אותו, ואני חושב שצריך למצות אותן לפני שמלאימים היקף כזה עצום של נכסים, שהמדינה לא תצליח לבלוע.