גירוש הבדואים מחבל הבשור (פוסט אורח)

דן גזית, בן 76, הוא ארכיאולוג בן קיבוץ גבולות, שפעל רבות לגילוי ושימור ההסטוריה העתיקה של חבל הבשור. על ממצאיו הארכיאולוגיים ועל ההסטוריה של הנגב בכללותו הוא נוהג לכתוב בטור קבוע שיש לו ב"ככה זה", עיתון תושבי המועצה האזורית אשכול. בגיליון 104 של העיתון (אוגוסט 2012), באופן חריג, הפנה גזית את מבטו אל ההסטוריה הקרובה של סביבתו הקרובה – אירועי מלחמת העצמאות וגורלם של הבדואים בנגב בשנים 1948-1952. המאמר המרתק שהוא כתב מובא לפניכם.

בימים אלה, כשקרוב ל-40 אלף בדואים נתונים בסכנת עקירה מבתיהם בעקבות תכנית פראוור-בגין, כשתועמלנים מטעם השלטון והתקשורת מפיצים כזבים על "פלישת הבדואים לאדמות לאום", חשוב לשמוע את העובדות ההסטוריות, דווקא מפי מומחה שחי באזור שנים רבות. יש להניח שהעובדות האלו ידועות לישראלים רבים שחיו ופעלו בנגב בשנות ה-50' אך מעדיפים לשכוח אותן (למחקר הסטורי מאיר עיניים על המדיניות הישראלית כלפי הבדואים בשנות המדינה הראשונות, ראו כאן). בעיצומו של מבצע הגירוש של שבט אל-עראקיב מאזור רהט, בסוף שנת 1951, הסביר המושל הצבאי של הנגב, מיכאל הנגבי, שהסיבות לגירוש אינן רק בטחוניות אלא גם כלכליות: "הבדואים חולשים באזור הנ"ל על שטח של כ-100,000 דונם אדמה פוריה, דבר אשר מהווה גורם מפריע לתכנון התיישבות יותר צפופה של האזור ובולם את אפשרויות פיתוחו." הדברים כאילו נכתבו היום בידי פקידי התכנון של מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון.

גזית מזכיר לנו שצה"ל גירש 12 שבטים בדואים מעבר לגבולות ישראל, כולל שבטים ידידותיים; שאדמות השלל, 2 מליון דונם מנחלות הבדואים, חולקו מיד בין יישובי הנגב היהודים, ואלה העסיקו את בעלי האדמות לשעבר כ"אריסים"; שקיבוצי הנגב בזזו עדרי צאן וחרשו אדמות של בדואים בעידוד צה"ל; שבעיריית באר שבע המנדטורית שכן ארכיון ובו כל הסדרי הבעלות של הבדואים באזור; ושהסיבה העיקרית לכך שהבדואים מתקשים בבתי המשפט הישראליים להוכיח את בעלותם על קרקעות שעליהן ישבו עוד מן התקופה העות'ומאנית, היא שלאחר כיבוש באר שבע הרשויות הישראליות דאגו "לאבד" את תכולת הארכיון הזה במהלך העברתו לגנזך המדינה. מדינת ישראל, שב-1948 העלימה את הסדרי הבעלות של הבדואים על נחלותיהם בנגב, מגרשת אותם כיום מעל אדמתם בטענה שאין להם מסמכי בעלות רשמיים.

אני מודה לדן גזית על האישור לפרסם את המאמר בבלוג.

* * *

עכשיו כבר מותר (אולי) לדון בדבר:
גירוש הבדואים מחבל הבשור לאחר מלחמת העצמאות

דן גזית

מחובתי להקדים ולומר כי התלבטתי ארוכות האם להעלות את הנושא הטעון הזה. הכריע את הכף הצורך לשבץ, אחרי 108 רשימות במסגרת מדורי, פרק חשוב בתולדות חבל הבשור; למען הגילוי הנאות, אינני "פוסט-ציוני", אך גם הטענה "אבל הם התחילו" לא מקובלת עלי (כי, בנוסף לכל – בחלק מהמקרים היא לא מדויקת, בלשון המעטה).

כל הרשימה מבוססת על מסמכים מקוריים ומחקרים שצילומיהם מצויים בידי, ממויינים מארכיונו של ד"ר חנינא פורת. על אודות חוקות קרקע ותביעות בעלות על קרקעות בנגב חקרתי במסגרת לימודי לתואר השלישי באוניברסיטת בן גוריון וגם דנתי עם עו"ד ד"ר חליל אבו רביע המתמחה בסוגיה.

בעת המאבק לעצמאות והקרבות מול המצרים (מדצמבר 1947 עד דצמבר 1948), התפלגו 15 אלף בדואי חבל הבשור: חלקם היה עוין, חלקם פסח על שתי הסעיפים וחלקם שיתף פעולה עם היהודים ברמה מסוימת. לאחר הדיפת הפולש המצרי מהנגב אל מעבר לגבול במבצע "חורב" (בסוף דצמבר 1948), נותרו בחבל הבשור ובשוליו 15 קיבוצים עבריים זעירים – חלקם בתהליכי העברה או פירוק – בקרב כ-5,000 בדואים ששכנו במאהלים, כפרים וכפרירים; רק לאחר 7-8 חודשים קריטיים נוסדו עוד 5 קיבוצים אל מול גבול הרצועה ומושבים בודדים נבנו לאורך צירי התנועה הראשיים (היום כבישים 25 ו-241) במהלך שנת 1949.

במקביל, שבה לנחלותיה רבבת בדואים שנסה מאזורי הקרבות אל מעבר ל"קו הירוק" ולהר הנגב והמתינה שם לתום הלחימה. בדואים אלה איחרו: בהיעדרם נערך מפקד אוכלוסין והם הוכרזו "נפקדים" משוללי-זכויות והמדינה גירשה אותם מעבר לגבולותיה.

מיד בתום המלחמה הכריזה המדינה על האדמות שפונו זמנית על-ידי בדואים בעת הקרבות כ"קרקע נטושה". בשלב שני, הופקע כל הנגב, רובו הוסב לשטחי אימונים של הצבא ויישובים נבנו על כפרים נטושים ובקרבתם כדי למנוע דרישה לשיבת אוכלוסיה ערבית.

כבר בשבוע לאחר כיבוש באר שבע במבצע "יואב" (21.10.1948), גורשו מעבר לגבול כל הבדואים שגרו בטווח של 10 ק"מ מהעיר וכן כל השבטים שמדרום-מערב לה עד חלוצה; חודש אחר-כך הוצאה פקודה החתומה בידי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, לעקור ממקומם את "השבטים הידידותיים" ולהעבירם סמוך לגבול הגדה ("הקו הירוק"), צפונית לבאר שבע. בביצוע הגירוש השתתפו יחידות דרוזיות.

עם תום הקרבות חולקו 2 מיליון דונמים מנחלות הבדואים בצפון הנגב למשקי הצפון. חלק מהשטחים האלה הועבר מאוחר יותר למשקי הנגב ולבעלי-זרוע יהודים שהעסיקו על אדמות אלה את בעליהן לשעבר בתנאי אריסוּת.

גירוש 12 שבטים בין באר שבע לרצועת עזה לא הביא ביטחון לאזורנו: דרך חבל הבשור עברו תדיר שיירות מבריחים בין עזה לחברון וחוליות מודיעין של הצבא המצרי נעו בו בחופשיות, עד כי ראשי המועצות האזוריות התכנסו ודרשו בתוקף מהצבא למחוק את שרידי הכפרים בצפון-מערב הנגב, ששימשו כמסתור למרגלים ולמסתננים. גניבות, חבלות ברכוש ופגיעות בנפש – בחיילים ובאזרחים – היו לשגרה.

באוגוסט-ספטמבר 1950 התברר כי בדואים ממטה העזאזמה אחראים לסדרת מיקושים בנגב המערבי שבה נהרגו יהודים. כתגובה גורשו אלפים מבני העזאזמה אל מעבר לגבול מצרים. במהלך פעולות הגירוש – שגררו מחאות של ארה"ב והאו"ם – נהרגו 13 בדואים. בספטמבר 1952 גורשו להר חברון 850 בדואים משבט א-סאני, שהתגוררו בין חצרים לצאלים, מכיוון שסירבו לעזוב את נחלותיהם ולעבור דרומה להר הנגב.

 כדי להתגבר על בעיות הביטחון באזורנו חידש צה"ל הוראה ישנה בלתי-כתובה מחודש יוני 1948, כי בכל מפגש "חשוד" עם בדואים יש לירות על-מנת להרוג. כוחות צבא סרקו מדי פעם את חבל הבשור כדי "לצוד" בדואים שחזרו לנחלתם או שחרגו מהאזור שגורשו אליו. חלק מהמפגשים האלה הסתיים בהרוגים בדואים. בראשית שנות ה-50 היו קיבוצים שהשתתפו ב"ציד", בזזו עדרים וחרשו אדמות של בדואים – הכל באישור צה"ל ובעידודו.

יש לציין כי בתום מלחמת העצמאות נאסר על הבדואים להיכנס לבאר שבע, מרכזם המסורתי והכלכלי.

ובנושא נחלות הבדואים: מאחר ובנגב לא היה נהוג הסדר טאבו וקושאנים, שכן בעיריית באר שבע המנדטורית ארכיון מאורגן ובו כל הסדרי הבעלות והחזקות המוסכמים של הבדואים במחוז. לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות הועבר הארכיון לגנזך המדינה ומשם אבדו עקבותיו (אגב – "תרגיל" דומה אירע גם לאחר ההשתלטות על יפו ב-13.5.1948). זאת היא אחת הסיבות שעד היום אין הסכמה על בעלותם של כ-800 אלף דונם בצפון הנגב.

במשך השנים נערכו משפטים רבים לבירור תביעות בעלות של בדואים על קרקעות בצפון הנגב; רק חלק זעיר מהמשפטים הסתיים בקבלת התביעות או בפשרת פיצויים תמורת הקרקע, מאחר וחוקי הזכויות בקרקע במדינת ישראל אינם בהכרח חופפים לחוקה המנדטורית ולחוקי הקרקע העות'ומאנים שבשמם הועלו הטענות וכן מחוסר מסמכים.

ביום 15.3.12 ניתן פסק-דין עקרוני בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין קרקעות ערקיב, ליד רהט ("אל עוקבי נגד מדינת ישראל"). פסק הדין הארוך והמפורט קובע כי התובעים לא הצליחו, על אף כל העדים המומחים שזימנו (גיאוגרפים והסטוריונים שבעיקר הסתמכו על תצלומי אוויר ישנים) – להוכיח בעלות מכל סוג שהיא, לפי כל חוקי קרקעות שהם, על אדמות המריבה (חלק מהאי-הסכמה במשפט היה החלת ההגדרה "ישוב" – שהוא מונח משפטי – על מאהל קבע); הקרקעות יועברו לרשות הפיתוח ולמנהל המקרקעין והתובעים ישאו בהוצאות המשפט (50 אלף ש"ח).