ציפי לבני והשמאל ההזוי: מקרה מבחן בפוליטיקת הדימויים

חידה: מה משותף לציפי לבני ולעמיר פרץ?
א. שניהם פוליטיקאים כושלים שריסקו את האופוזיציה הפרלמנטרית בישראל.
ב. שניהם פושעי מלחמה שהוצאו נגדם צווי מעצר.
ג. שניהם הפכו לכתובת של "מחנה השלום".
ד. כל התשובות נכונות.

באמת שלא התכוונתי לכתוב על מערכת הבחירות. דעתי עליה לא השתנתה מלפני שלוש שנים. אני עדיין מתבונן בהשתאות כיצד מיטב המוחות האנליטיים מפצלים שערות בחור השחור שבלע את הפוליטיקה הישראלית, הידוע בכינויו "המרכז הפוליטי". בטח שלא התכוונתי לכתוב על "התנועה", כלומר הקפיאה במקום, של ציפי לבני ועמיר פרץ. נשבע לכם. פוליטיקאים לא מעניינים אותי ביומיום ועוד פחות בתקופת בחירות.

אבל אז הגיע הקמפיין הזה, ואמרתי – עד כאן. יש גבול. כמה אפשר להתעלל בנו? שש מלים בלבד במודעה (!), צבעים מזעזעים, גרפיקה של כיתה ח'… כמה עוד אפשר לסבול?

אה, וגם העניין הפעוט הזה. "ציפי לבני – שלום". אפילו לא טרחו להכניס פועל למשפט הזה. תביא שלום? שונאת שלום? מגדל שלום?

בקיצור, אחרי שניקיתי מהבגדים את כל הזבל ששפכה עלי "התנועה", התפניתי לעשות את מה שהמודעות ממליצות: לחשוב ("מוגש כחומר למחשבה ע"י 'התנועה'"). ישבתי וחשבתי, וזה מה שיצא.

כמה עובדות על לבני (וקצת על פרץ) שאולי שכחתם

1. הפעם האחרונה שלבני ופרץ היו בשלטון לא היתה מזמן. לבני היתה שרת החוץ בין מאי 2006 למרץ 2009, פרץ היה שר הביטחון בין מאי 2006 ליוני 2007. בתקופה הקצרה הזאת הספיקו לבני ופרץ, תחת ניצוחו של אולמרט, להביא למותם של כ-2,000 אזרחים חפים מפשע בשני מבצעים צבאיים שישראל יזמה, אשר הסתיימו בתבוסה מדינית מוחצת. במלחמת לבנון השנייה הרגה ישראל כ-1,200 אזרחים בלבנון, ובמבצע "עופרת יצוקה" הרגה ישראל קרוב ל-800 אזרחים. שום "הגנה עצמית" לא הצדיקה את הפשעים האלה, וגם בהגיון האסטרטגי הצר – הם רק הביאו לחיזוקם של החיזבאללה והחמאס והתעצמותם הצבאית. ממשלת אולמרט היתה הממשלה הרצחנית ביותר בתולדות ישראל, הרבה יותר מממשלת נתניהו הנוכחית; לבני ופרץ היו מעורבים ישירות באישור המבצעים הברוטליים שלה.

2. על הרקע הזה הוצאו נגד לבני ופרץ צווי מעצר בבריטניה בחשד לביצוע פשעי מלחמה (הצו נגד לבני בוטל בלחץ דיפלומטי). רק בישראל יכולים שני פוליטיקאים שחשדות כבדים כאלה מרחפים מעל ראשם להקים מפלגה (שם חלופי: "לונדון לא מחכה לנו") ולרוץ לבחירות תחת הסיסמה שהם יביאו שלום.

3. בהחלטתו האומללה לקבל את תיק הביטחון בממשלת אולמרט, ביזבז פרץ קרדיט ציבורי עצום שציבור רחב העניק לו. מי שלא חזה בשברון הלב של הפעילים החברתיים, שבזכותם כבש פרץ את ראשות העבודה בסוף 2005 וגרף 19 מנדטים בבחירות 2006, לא ראה בגידה פוליטית מימיו. את חזון השלום הבוער בעצמותיו מיהר שר הביטחון הטרי ליישם בשטח: בשנה שבה כיהן, הספיק לאשר את הרחבתן של ארבע התנחלויות ולחתום על אישור ההקמה של התנחלות משכיות (הנודעת לשמצה במעלליה) – אחרי עשור שלם שבו לא הוקמו התנחלויות חדשות.

4. חזון השלום של ציפי לבני מסעיר לא פחות. הוא מושתת על שני עקרונות פיסניקיים מובהקים: שלילה מוחלטת של כל הידברות עם החמאס, וניהול מו"מ אינסופי עם הרשות הפלסטינית, שמטרתו היחידה היא… ניהול מו"מ עם הרשות הפלסטינית.

5. המדינאית המפוכחת לבני מעולם לא הפנימה את העובדה שבעזה נבחר החמאס לשלטון. ערב מבצע "עופרת יצוקה" הצהירה שרת החוץ שיש למוטט את שלטון החמאס. הקו הדומיננטי הזה במדיניות הישראלית הכתיב את אופיו של המבצע הזה (הפצצות מאסיביות של משרדי ממשלה ותשתיות אזרחיות) והבטיח גם את כשלונו. לבני סולדת כל כך מעצם הרעיון שהיא תיאלץ להחליף מילים באופן ישיר עם נציגי החמאס עד שהיתה מוכנה להשלים עם כך שגלעד שליט לא יחזור מהשבי ("לא תמיד אפשר להחזיר את כולם הביתה"). בתום מבצע "עמוד ענן" עקפה לבני את נתניהו מימין ותקפה אותו על כך שהגיע להסכמות עקיפות עם החמאס; מבחינת לבני, לדבר עם החמאס זה כפירה בעיקר.

עד לפני כמה שנים היו פוליטיקאים ישראליים מן הזרם המרכזי נשבעים בנקיטת חפץ – "אסור לדבר עם החמאס!". זאת היתה מעין מנטרה, כרטיס כניסה לקונצנזוס, על משקל "אסור לחלק את ירושלים!". אבל בינתיים חלו כמה התפתחויות באזור, המנטרות נסדקו, ואני לא מדבר כאן על עמדות השמאל. אנשים כמו שאול מופז, יחיאל זוהר (ראש עיריית נתיבות, איש ליכוד), אלוף במיל. שלמה גזית, ואפילו גם, שימו לב, חתן פרס נובל ואיש ימין מושבע, פרופ' ישראל אומן – מדברים באופן ישיר או עקיף על הצורך לפתוח בשיחות ישירות עם החמאס. אף אחד כמובן לא משלה את עצמו שניתן לחתום עם החמאס על הסכם שלום כולל בעתיד הקרוב (או בכלל), אבל ההבנה הפרגמטית כבר כאן: הסכמי הפסקת אש, הסדרת המעברים, וכל מחלוקת אחרת יש לפתור מול הממשלה הנבחרת, בעלת יכולת הביצוע והאכיפה – ממשלת החמאס.

ההבנה האלמנטארית הזאת פסחה על ציפי לבני, כמו גם על חאלד משעל; היא לא פסחה על אחמד ג'עברי, פרטנר פוטנציאלי להסדרים פרגמטיים, ובדיוק משום כך חיסלה אותו ישראל. לבני היא נץ מן הזן הישן שמתהדר בנוצות של יונה מדינית. ממש כמו מנהיגי ישראל בשנות ה-80' שדחו בתוקף את הרעיון לנהל מו"מ עם אש"ף (והמשיכו לפטפט על "ידינו המושטת לשלום"), היא נלחמת את המלחמה הדיפלומטית של אתמול – על גביהם של קורבנות האלימות משני צידי הגדר. ועוד יש לה חוצפה לדבר על "הסדר מדיני".

6. הסרבנות של לבני אינה מתמצה רק בדיבורים אלא גם במעשים, ולא רק מול החמאס אלא גם מול הרשות הפלסטינית – הפרטנר-לכאורה שלבני אינה פוסקת מלהעלות על נס. העניין הזה לא זכה לשום דיון ציבורי בארץ על אף שהוא חושף את מהותה האמיתית של נסיכת מחנה השלום הישראלי.

לפני שבוע קיבלה לבני מחמאה ממקור לא צפוי: ראש המל"ל והיועץ לביטחון לאומי לשעבר, עוזי ארד. בהתייחסו להתנהלותה של לבני במו"מ עם הפלסטינים בתהליך אנאפוליס, קבע ארד: "ציפי לבני עמדה בעיקשות ובצורה המרשימה ביותר על אינטרסים מרכזיים ועל עקרונות לאומיים". האמירה הזאת היתה מובנת רק ליודעי ח"ן, ובכל זאת, באוזניו של כל איש שמאל היה צריך להישמע צלצול אזהרה כשאדם כמו ארד מחמיא ללבני. אז הנה הסיפור, בקיצור נמרץ.

זוכרים את מסמכי אל-ג'זירה? לרגע קל, בינואר 2011, רעש העולם כולו מחשיפה מסמכי המו"מ שניהלה ממשלת אולמרט עם הפלסטינים במהלך שנת 2008. בראש הצוות הישראלי למו"מ ישבה ציפי לבני, שנשאה ונתנה עם ראש הצוות הפלסטיני, אבו עלא. המסמכים המביכים הוכחשו מיד משני הצדדים, ולא בכדי: הם הציגו את הצד הישראלי כסרבן קשה-עורף ואת הצד הפלסטיני כמשת"פ נרצע (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן).

חלקה של לבני בהחמצה ההסטורית הזאת היה מרכזי; היא היתה זו שדחתה, בבוז גלוי יש לומר, את הניסיון של אבו עלא לדון על חלוקת ירושלים ("יוסטון, יש לנו בעיה", הגיבה לבני בסרקאזם זול, לא מודעת כנראה לאירוניה שבדבריה, המציגים דווקא את ישראל, ולא את הרשות, כמי שמנותקת מן הקרקע).

כך סיכמתי אז את הגילויים של מסמכי אל-ג'זירה:

"מנהיגת "הרוב השפוי" בפרלמנט הישראלי מתגלה כנץ אולטרה-ימני. לבני דוחה על הסף כל דיון על פשרה במרחב העצום שזכה לכינוי הפיקטיבי "מזרח ירושלים". היא דוחה הצעה שמותירה בידי ישראל את כל השכונות ב"מזרח ירושלים", למעט הר-חומה; הצעה שמותירה על מקומם, ללא פינוי, 413 אלף מתנחלים; הצעה שמחלקת את העיר העתיקה לפי הפרמטרים של קלינטון; הצעה לניהול משותף של הר הבית; ולבסוף, הצעה שנסוגה, לראשונה בהסטוריה, מזכות השיבה הפיזית, ומסתפקת בחזרתם לישראל של 100 אלף פליטים במשך 10 שנים (שממילא יתקזזו עם 300 אלף הפלסטינים שייגרעו משטח ישראל). את כל זה דוחה המנהיגה ציפי לבני, שעדיין רואה את עצמה כמי שפעלה יותר מכל קודמיה לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים. את האשמה בכשלון השיחות היא מגלגלת על כל העולם – ביבי, אבו עלא, הבחירות – רק לא על עצמה. וכדי להעניק חותמת כשרות סופית לכך שמדובר ביונה מדינית של ממש, היא גם מציעה לטרנספר כמה וכמה כפרים ערביים לשטח פלסטין.

בכך שהקשיחה את העמדה הישראלית הרבה מעבר לקווי הסכם טאבה, והדפה את ההצעה הפלסטינית הנוחה ביותר שאי פעם עלתה על שולחן הדיונים – בגדה לבני במנדט שקיבלה מבוחריה, ובפרט מרבבות בוחרי השמאל שערקו לקדימה ממפלגות העבודה ומרצ: המנדט לעשות שלום. אומנם כן, ההצעה אולי לא היתה עוברת ברחוב הפלסטיני; אבל לא משום כך לבני קברה אותה (ואילו היתה מנהיגה אמיתית, היתה חותרת לניסוח הסכם שיש לו סיכוי לעבור, בשני העמים).

ועם כל זאת, אם נחבוש לרגע את כובע הפרשן הפוליטי הציני (כלומר, מן הסוג השכיח בתקשורת): לבני עשתה צעד קריירה מזהיר; לו אני עריקאת, הייתי בודק את האפשרות שמקור ההדלפה בלשכה שלה. פרסום המסמכים ממצב אותה כמנהיגה "שקולה ואחראית" שאינה מתפשרת על מילימטר בנושאי בטחון. עם ישראל אוהב אותה יותר עכשיו, ויגמול לה בבחירות הבאות. עם ישראל אוהב לגמול למי שמפקיר את דמו."

השורות האחרונות היו מעין נבואה מרה, שמתגשמת לנגד עינינו. לבני הולכת לקצור בבחירות הקרובות את פירות הסרבנות המדינית שלה ("עמידה עיקשת ומרשימה על עקרונות לאומיים", כלשון עוזי ארד), והכל תחת הסיסמה האורווליאנית "חתירה להסדר שלום". לא תהיה עוד הצעה מרחיקת לכת בפייסנותה כמו הצעתם של הפלסטינים בשיחות ב-2008. הרשות הפלסטינית היתה אז בשיא חולשתה, לאחר נצחון החמאס בעזה, והיתה זקוקה נואשות לפריצת דרך דיפלומטית כדי להצדיק את קיומה. על ההחמצה ההסטורית הזאת – שעומדת בשורה אחת עם דחייתה של גולדה את הצעת השלום של סאדאת ועם התעלמותו של שרון מיוזמת השלום של הליגה הערבית – אף אחד לא בא איתה חשבון. להיפך, מחנה השלום קושר לה כתרים. אולי לכך הכוונה בביטוי "השמאל ההזוי".

ועוד ספיח: מסמך דיפלומטי נוסף שהודלף, מינואר 2007, חשף שלבני לא מאמינה כי ניתן להגיע להסדר קבע עם אבו מאזן. לבני הכחישה כמובן, אבל כל פעולותיה מאז הוכיחו שההערכה היתה מדוייקת: לא חתירה כנה להשגים מדיניים הדריכה אותה, אלא חתירה ליצירת דימוי של מי שחותר להשגים מדיניים. התמהיל הזה מוכר היטב מימי "המערך" הרעים – מאבא אבן ועד לשמעון פרס – המטרה תמיד היתה למשוך את המו"מ ולמתוח אותו עד בלי די, אבל לבלום תמיד מבעוד מועד, לפני שחותמים על ויתור כלשהו. גם מהסיבה הזאת קונה לבני את ליבו של השמאל הוותיק – היא נתפסת כיורשת הרוחנית של הדיפלומטים של מפלגת העבודה.

יד רוחצת יד. תצלום: דרור עינב

7. אם לא שמאל מדיני אולי שמאל חברתי? לא ממש. ציפי לבני לא ששה לדבר על נושאים כלכליים וחברתיים (מישהו זוכר איזושהי אמירה שלה מתקופת המחאה?), אבל כשהיא סוף סוף מתבטאת, מתגלה קלסתר ניאו-ליברלי טיפוסי. לא קיצוני כמו של נתניהו וליברמן, אבל בהחלט שיקוף נאמן של אליטת ההון הישראלית, ובקצרה – חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. לבני תומכת במינימום התערבות ממשלתית בשוק, בהורדת נטל המס ובצמצום ההוצאה הממשלתית. נרענן גם את זכרונו של הקורא עמיר פרץ ונזכיר כי לבני כיהנה כמנכ"לית רשות החברות הממשלתית בממשלת נתניהו הראשונה, בשנים 1996-1999, וניצחה על שורה של מהלכי הפרטה מאד מאסיביים. היא זאת שטבעה את האמירה "יש להפריט כל מה שזז". בין היתר, הוציאה לפועל את הפרטת "כימיקלים לישראל" (לידי משפחת עופר), החברה שעוסקת בכריית אוצרות טבע בים המלח. העסקה הזאת התבררה בדיעבד כמקח טעות קולוסאלי שעלה לציבור בהפסדים של מאות מליוני דולרים.

אפשר לסכם ולומר: כל קשר בין המעשים של לבני לבין שמאל הוא מקרי בהחלט.

אז למה ציבור גדול בשמאל רואה בה את מנהיגתו?

התשובה הקצרה היא: הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. אנשים מתרשמים מדיבורים ולא ממעשים. לבני בנתה קריירה פוליטית שלמה מהתנצחויות בלתי פוסקות עם נתניהו; עקיצות, נזיפות, האשמות, שסובבות סביב שום-כלום. ברגע שמושכות השלטון הושמו בידיה, היא ביצעה בדיוק את מה שנתניהו היה מבצע במקומה.

כל השאר זה פסיכולוגיה וסוציולוגיה. בניגוד למה שהוא אוהב לחשוב על עצמו, גם מחנה השמאל מצביע מהבטן, לא רציונלית, נגד האינטרסים של עצמו – בדיוק כמו תמונת התשליל שלו מ"השכונות". המחנה הזה תופס את לבני כבשר מבשרו: אשכנזיה-יהודיה, חילונית, ותיקה, סוציאליסטית, לאומית, ובקיצור – אחוס"לית (טוב, לא בדיוק סוציאליסטית, אבל כאמור, כשמצביעים מהבטן, השכל בתחת). לא בכדי דבק בלבני הכינוי "התקווה הלבנה" – כינוי מעורר סלידה דווקא משום שהוא מדוייק.

הציבור הזה נמצא כבר שנים בקרב מאסף, אבוד מראש, על הבכורה בחברה הישראלית; את ציפי לבני הוא נושא על כפיים כמי שתשיב לו את תחושת הבעלות על המדינה. זה הולם להפליא את התפיסה העצמית של לבני והתנהלותה בפוליטיקה; תחת הנהגתה התרוקן המושג "אופוזיציה" ממשמעותו, שכן מי שחדור בתחושה כה עמוקה שהוא נמשח לשלטון לא יכול באמת לכונן אופוזיציה אמיתית. ולבסוף, לבני נהנית מתמיכה מגדרית ב"אשה חזקה", ויש לשער שהחבירה לעמיר פרץ גם תאפשר למצביעיה להתהדר בפתיחות עדתית. בקיצור, מכל טוב. המארג הצפוף הזה של דימויים, מאוויים ומשאלות לב, הוא בלתי חדיר לעובדות. המותג "ציפי לבני" מזמן הכריע את הפוליטיקאית ציפי לבני – סרבנית השלום, תומכת נלהבת בהפצצות של אוכלוסיה אזרחית, מפריטה סדרתית. רק כך ניתן להבין איך "התנועה" זוכה לתמיכתם של כ-300 אלף ישראלים על פי הסקרים, ככל הנראה רובם "אנשי שמאל" לפי תפיסתם העצמית. רק כך ניתן להבין איך פעיל שמאל ותיק, שדווקא תומך במו"מ עם החמאס, יוזם עצומה ציבורית בקרב אנשי שמאל לתמיכה בלבני. השמאל ההזוי.

מפלגת קדימה היתה פיגוע אסטרטגי בדמוקרטיה הישראלית. המפלגה הזאת, שגנבה חצי מהקולות של השמאל ולמעשה ריסקה אותו, שהכניסה לכנסת כסוס טרויאני חבורה של לאומנים גזעניים וקבלני חקיקה של ההון, שהביאה לשיאים חדשים את הזיגזוג בין קואליציה לאופוזיציה, שפערה בלב הפוליטיקה הישראלית חור שחור, "המרכז", שבולע אל תוכו מכל הבא ליד – המפלגה הזאת היתה רשומה בטאבו על שמה של התקווה הלבנה, נקיית הכפיים – ציפי לבני. לבני לא פרשה ממנה בסלידה; היא פרשה מאונס ובאי-רצון, לאחר שהודחה מן ההנהגה. כך גם עמיר פרץ, שמכר בנזיד עדשים את מפלגת העבודה לקואליציה של אולמרט, ועכשיו מספר לנו שהוא חבר ללבני בזכות החזון המדיני שלה (כיוון שהוא לא אדיוט, הוא חייב להיות שקרן). אם הציבור הישראלי היה שופט את נציגיו על סמך מעשיהם ולא על סמך דיבוריהם, אנשים כמו לבני ופרץ היו מתביישים להראות את פרצופם ברבים.

טיעון הסרק המקומם ביותר הוא "אז למי נצביע? לבני היא הרע במיעוטו". לא, לבני היא רע עם רקורד מוכח. הרקורד של נתניהו טוב מזה של לבני; כמות החפים מפשע שדמם בראשו קטנה פי 20, ולא רשומה על שמו שום החמצה הסטורית במו"מ עם הפלסטינים. הרקורד של יאיר לפיד נקי לחלוטין, ולכן גם הוא טוב יותר. ויש עדיין כמה מפלגות שמאל אותנטיות יותר. לא שאני חושב שהבחירות האלה חשובות במיוחד; המרחק בין הכנסת הישראלית לבין הסוגיות הפוליטיות הבוערות עדיין עצום, והוא לא ייסגר ב-22 בינואר. אבל בפוליטיקה מי שנכשל בגדול צריך להסתלק, ולא להמשיך לחרבן על ראשו של הציבור את השקרים הישנים, עטופים בצבעי פסטל עזים. וגם הציבור צריך סוף סוף להפסיק לאכול את כל זה.

[מוגש כחומר למחשבה ע"י המציאות]