אום אלחיראן: טרנספר בברכת החוק

[תחילה התנצלות: אף מילה על נושאים הרי-גורל כגון הרכב מפלגת "יש עתיד" או מצבם של ציפי לבני ואריה דרעי בסקרים. רק זוטות תפלות כאן, אפורות כשק, שעניינן החיים, ובעיקר תלאות החיים, של אזרחים פשוטים]

חירן יהודי, חורבן בדואי

חברי גרעין חירן של תנועת ההתיישבות "אור" אוהבים להדגיש את משמעות ראשי התיבות של יישובם: חיים, רוח, נפש (= חירן). אבל הקשר של השם "חירן" לראשי התיבות המומצאים האלה מלאכותי כמו הקשר של חברי הגרעין לנחלת הקרקע שמצפה להם, קצת מזרחית ליישוב מיתר: אין קשר. "חירן" הוא בסך הכל עיברוּת של אום אלחיראן, היישוב הבדואי הקיים מזה 56 שנה באותו שטח ממש שעליו מתוכנן לקום חירן. דומה שחברי חירן לא השגיחו בעצם קיומו של היישוב הזה, על 500 תושביו. מה שלכד את תשומת ליבם היה השם לבדו, שעבר כיבוס ציוני הולם, כמקובל.

הגרעין נוסד לפני 4 שנים בבית המדרש בהתנחלות עלי. לאחר שאסף כ-25 משפחות מרחבי הארץ (בני המחנה הדתי-לאומי), התארגן במסגרת התנועה המיישבת "אור", שהבטיחה לו נחלה בצפון הנגב, 15 ק"מ מזרחית למיתר. עד לקבלת האישורים הנדרשים, הקימו חברי הגרעין מחנה זמני ביער יתיר. בחודש שעבר סוף סוף הוסרו כל המכשולים ותכנית חירן קיבלה את האישור הסופי לעלות על הקרקע. תרועות הצהלה, מן הסתם, נשמעו מעל יער יתיר עד השעות הקטנות של הלילה. על פי התכניות, עד שנת 2030 חירן יקלוט עד 10,000 תושבים.

הסיפור של אום אלחיראן הבדואי, שגורלו גירוש ונישול, ושל חירן היהודי, שגורלו השתרשות וצמיחה, יכול לפרנס היטב כל דיון על שורשי האתנוקרטיה הישראלית. יש בו ריכוז גבוה במיוחד של כל הרישעות והאיוולת הגלומות בפרוייקט ייהוד המרחב הישראלי, פרוייקט שמתבצע משני עברי הקו הירוק, לפעמים בידי אותם ארגונים ממש. תחת שלל הכותרות המוכרות – "יצירת רצף יהודי", "שמירה על קרקעות הלאום", "בלימת הפלישה של הבדואים", וכמובן, "התיישבות", "הגשמה" ו"חזון" – יוכשר כל פשע ויולבן כל עוון: הרשויות יאכפו מדיניות תכנון שמנוגדת לעמדתם של כל הגופים המקצועיים, יבטלו כעפר דארעא החלטות של ועדות תכנון, יפנו מיליארדי שקלים מכספי ציבור ל"תפיסת שטחים" במקום ליצור פתרונות אמיתיים לבעיות דיור, וירמסו שוב ושוב זכויות אדם בסיסיות של אזרחים ישראליים, מן הסוג שנולד לגזע הלא-נכון.

מעבר לכל ההבטים האלה (שיתוארו בהמשך), יש כאן סיפור פשוט מאד, מקומם מאין כמוהו: יישוב בדואי ייהרס כדי לפנות מקום ליישוב יהודי. זאת בשעה שאין כל צורך אמיתי ביישובים חדשים בנגב (מה שנחוץ הוא חיזוק הקיימים), וגם אם יש צורך, אין שום מצוקת קרקע שמחייבת לעקור יישוב בדואי שלם ממקומו; זאת בשעה שהבדואים חיים בנגב מזה מאות בשנים, מבלי שצריך למשוך או לפתות אותם להגיע לשם, בעוד שיהודים מגיעים לשם רק אחרי מאמצי שכנוע כבירים, עם סל הטבות נדיב בצידם; זאת בשעה שאזורי המחייה המותרים לבדואים הולכים ומצטמצמים עקב יישום תכנית פראוור, ויהודים, יהודים בלבד, זוכים להכרה ב"חוות בודדים" זוללות-קרקע במסגרת אותה "מלחמה" על כל שעל ושעל ציוני.

כך נראה טרנספר בישראל של 2012. וכמו על כל הנושאים הקריטיים באמת לחיי האזרחים של המדינה הזאת, אין עליו שום דיון ציבורי, הוא לא מעניין אף אחד במפלגות המרכזיות, ודאי שאין לו שום איזכור במערכת הבחירות הפיקטיבית הזאת, וגם התקשורת, כמובן, שפחתם הנרצעת של הקמפיינרים הפוליטיים, מגלה בו עניין מזערי לכל היותר (תשואות לבלוגר הבודד, רחביה ברמן).

קצת "אור" בחיים

תנועת אור הוקמה ב-2002 במטרה ליישב ולפתח את הנגב והגליל. התנועה פועלת בשיתוף המשרד לפיתוח הנגב והגליל, קק"ל והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית – הגוף הממלכתי מאחורי מפעל ההתנחלויות. היישוב הראשון שהקימה "אור" היה סנסנה – התנחלות באזור הנגב הצפוני שפרסומי התנועה מקפידים לכנות "יישוב בצפון הנגב". בסנסנה גם התגורר עד לא מזמן מייסד ומנכ"ל אור, רוני פלמר. "אור" פועלת בשיתוף פעולה מלא עם מנגנוני ההתנחלויות;  בהקמת מחנה יתיר, שבו שוהה גרעין חירן עד להקמת היישוב, סייעה גם המועצה האזורית הר-חברון.

"אור" הוקמה כתנועה אחות ל"אמנה", הגוף המיישב של גוש אמונים, וצמחה במקביל לארגונים נוספים בעשור האחרון, שפועלים במוצהר או במובלע לייהד את מרחבי הגליל והנגב, כמו עמותת "איילים", ועמותת "רגבים". להבדיל מאחיותיה בעלות הזיהוי המתנחלי המובהק, "אור" עושה מאמצים ניכרים למתג עצמה כתנועה כלל-ישראלית. לפני שנתיים פורסם אפילו שהתנועה תומכת בהקצאת שטח מוניציפלי של עיריית דימונה לבני שבט אבו-סולב. לא משנה שהשטח היה של השבט מלכתחילה ואז הופקע על ידי העירייה ועל ידי צה"ל לאימונים. העיקר ש"אור" עוזרת גם לבדואים. לפחות על הנייר.

בפועל, אתר האינטרנט של "אור" מספר גדולות ונצורות על היישובים היהודיים שהתנועה הקימה ועוד תקים, ואין בו אף מילה על פעילות למען התיישבות ערבית. כשמצרפים לכך את מהלך הגירוש של תושבי אום אלחיראן לטובת גרעין חירן, לא נותר אלא להסיק שהאור של תנועת "אור" נוגה רק על אוכלוסיות עם לב יהודי חם.

רוצים דוגמה ללב היהודי החם הזה? תכירו את מיריל לוי, תושבת גבעות בר, אחד היישובים ש"אור" הקימה בנגב. כשנודע לה שוועדת הקליטה של היישוב אישרה לשתי משפחות בדואיות לרכוש מגרשים ביישוב, הלב החם שלה התפוצץ:

"ראיתי בוועדת הקליטה נשים בכאפיות ורעלות. אני מקווה ש'אור' תהיה נאמנה לעקרונותיה ולא תכניס אותם… אין לי שום דבר נגדם. יש לי חברים בדואים, הילדות שלי לומדות עם ילדים בדואים, והוריהם התארחו כאן. אבל אני רואה אותם בבאר שבע, מסתובבים חצי עירומים עם בחורות ישראליות, ולא רוצה שיתקרבו לבת שלי."

על כך הגיבה בזמנו מנהלת השיווק של תנועת "אור": "אנחנו לא מנסים ליישב יהודים על חשבון מישהו אחר. יש מקום לכולם". נו, תספרי את זה לתושבי אום אלחיראן.

אום אלחיראן: הסטוריה קצרה

[מקורות: "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "הכפרים הערביים הבלתי מוכרים בנגב", המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, 2011; כל הנתונים שאובים ממסמכים רשמיים של המדינה]

כמו כל תושבי הנגב הבדואים, תושבי אום אלחיראן ועתיר לא הגיעו למקום מושבם הנוכחי מרצונם החופשי. לאחר מלחמת 48' ריכזה ממשלת ישראל את הבדואים שנותרו בנגב – כ-15,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 900 אלף דונם מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". אזור זה היווה 7% בלבד משטחה הכולל של נפת באר-שבע; השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לצאת אליהם, מחשש שינסו להשיב לעצמם את אדמותיהם.

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

בחזרה לאום אלחיראן ועתיר. מדובר ביישוב אחד, של שבט אלקיעאן, המרוכז בשתי שכונות לאורך כביש 316. בכל אחד מהמתחמים מתגוררים כ-500 איש. מקור השבט בחירבת זובאלה, משם גורש ב-1948 כדי לפנות מקום לקיבוץ שובל. אחרי כמה שנות נדודים הורה המושל הצבאי לבני השבט להתיישב באזור נחל יתיר, וב-1956 הוחכרו לבני השבט 7,000 דונם במקום. מאז ועד היום, 56 שנה, הם יושבים שם.

הנקודה הזאת חשובה. בני השבט הגיעו למיקומם הנוכחי בנחל יתיר בהוראת המושל הצבאי הישראלי. שלא כמו במקרים דומים אחרים, במקרה הנוכחי יש גם מסמך רשמי שמאשר זאת. באוגוסט 1957 הכין היועץ לענייני ערבים, אורי לובראני, סקירת רקע עבור משרד ראש הממשלה, ובה מתועדת החכרת האדמות לאנשי אלקיעאן (המסמך הזה, שסווג בזמנו "סודי", מובא בדו"ח עדאלה בעמ' 13).

למרות שעצם הקמת אום אלחיראן ועתיר, כמו גם בחירת מיקומם, נעשו בצו של השלטון הישראלי – הכפר מעולם לא זכה להכרה רשמית. במקום אין חיבור לרשתות המים, הביוב והחשמל. מדינת ישראל אולי קיוותה שהם יתאדו מעצמם. חיכתה, חיכתה, ומשזה לא קרה – נקטה יוזמה.

תכנית שרון ("מבואות ערד")

כבר בסוף שנות ה-90' הגה אריאל שרון, שר התשתיות, תכניות רחבות היקף להתיישבות יהודית בנגב. ב-2002 אישרה הממשלה בראשותו הקמת 14 יישובים חדשים, כמחציתם בנגב. ביניהם היה גם היישוב חירן, שתוכנן לקום על אדמות אום אלחיראן. שנה לאחר מכן צמחה כבר תכנית שרון לממדים מפלצתיים של 30 יישובים חדשים; חרף ההתנגדות העזה של הגופים הירוקים, שהמליצו על חיזוק יישובים קיימים במקום הקמת חדשים, התכנית אושרה, שהרי הטעם האמיתי מאחוריה לא היה מתן מענה למצוקת דיור אלא יצירת רצפי התיישבות יהודיים בגליל ובנגב. במקרה של הנגב, המשמעות היתה פשוטה: נישול וגירוש של בדואים מעל אדמתם.

גופי התכנון פעלו בזריזות. תכנית מתאר מחוזית חדשה אושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה כבר באפריל 2002. בתשריט שצורף לתכנית, ועליו מסומן היישוב המתוכנן חירן, אין זכר להתיישבות הבדואית במקום. ב-2007 הופקדה התכנית למטרופולין באר שבע; שוב, בתרשימים אין זכר למאות הבדואים שמתגוררים בשטח היישוב המתוכנן.

אל גופי התכנון חברו במהרה גופי האכיפה. תושבי אום אלחיראן החלו לקבל צווי הריסה, וב-2007 הגיעו לכפר אנשי מנהל מקרקעי ישראל, מלווים במאות שוטרים, והרסו 27 מבנים במקום. מלאכת הפינוי של תכולת הבתים הופקדה בידיהם האמונות של בני נוער, בגילאים 16-17, עובדי חברת קבלן. כך מחנכים לציונות בנגב.

ובל ייפקד מקומה של מערכת המשפט ממסכת ההתעללויות. ב-2005 הגישו תושבי אום אלחיראן ערר לבית הדין למים שיורה לרשויות לחבר את הכפר למערכת המים. 50 שנה הם גרים שם, והמקסימום שהמדינה הסכימה לספק להם הוא צינור דקיק (1 צול ל-500 איש), שמסתיים במרחק 5 ק"מ מהכפר. הערר נדחה, התושבים עתרו לבית המשפט העליון, העתירה נדחתה, התושבים ערערו שוב לבית הדין למים, הערר שוב נדחה. הרבה זמן וכסף משחיתים הבדואים בנסיונות סרק לקבל לגיטימציה והכרה במסדרונות השלטון והיכלי המשפט; הרבה מאד יחסית לאוכלוסיה שמוצגת תדיר כפורעת חוק.

ובית המשפט העליון, הו בית המשפט העליון. כמה אני אוהב את המחלצות המטונפות, סליחה, המצוחצחות, שבהן הוא עוטף כל מעשה נבלה כלפי ערבים:

"החלת מדיניות התכנון הממשלתית על מידת הנגישות של תושבי הכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים למקורות מים כרוכה בפגיעה בזכותם למים, הנתונה להם כזכות אדם, אך ניתן לומר כי פגיעה זו, בהנחה שהיא נעשית בגבולות המידתיות הראויה, אינה פוגעת בערכיה של מדינת ישראל והיא נועדה לתכלית ראויה, קרי, לפתור את בעיית ההתיישבות הבלתי חוקית בדרום, על ידי מתן תמריץ לתושבי הישובים הבלתי חוקיים לעבור למרכזי אוכלוסין חוקיים שהועמדו לרשותם על ידי המדינה."

עכשיו לאט יותר. בית המשפט קובע בחגיגיות: בדואים הם בני אדם (בית המשפט משפיל עיניו בענווה, "עזבו, זו לא אצילות נפש, פשוט כאלה אנחנו"); בית המשפט מסיק: על כן נתונה להם הזכות למים, זכותו של כל אדם. אבל (בית המשפט זוקף אצבע חמורה), וזה אבל גדול, גם לזכויות אדם, וגם למים, יש גבול (כאן בית המשפט מתאפק מאד לא לצטט אמרת-כנף הולמת, נניח "הגיעו מים עד נפש"). ואם היישוב בלתי חוקי (מה זה "אם", מכחכח בית המשפט, "כיוון שהוא בלתי חוקי, כיוון"), מותר בהחלט להשתמש בשלילת מים נגישים כאמצעי לחץ (סליחה, "תמריץ") להעברת האוכלוסין ליישובים חוקיים.

אבל למה היישוב לא חוקי? ואיך יישוב שעלה על הקרקע בהוראת המושל הצבאי, ולא גזל פיסת אדמה מאף אדם, יכול להיות לא חוקי? ולמה מדינת ישראל מסרבת להכיר ביישוב הזה על אף שיש לו כל המאפיינים של יישוב קבע? ולמה המדינה טורחת כל כך לרכז את הבדואים באזורים מצומצמים בשעה שהיא שוקדת על פיזור רחב ככל האפשר של אוכלוסיה יהודית? ואיך זה שהיהודים מתפזרים בדיוק באזורים שמהם מגורשים הערבים?

טעות. לא שואלים את בית המשפט שאלות כאלה. בלתי שפיט.

לפני שנה בדיוק אישרה ממשלת נתניהו שוב את תכנית "מבואות ערד", שבמסגרתה יוקם היישוב חירן על חורבותיו העתידיות של אום אלחיראן. המטרה המוצהרת של התכנית היתה "לתת מענה למגוון הביקושים להתיישבות באזור המטרופולין באר שבע", אבל דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים.

אבל מחברי הדו"ח יודעים מה שהפוליטיקאים יודעים ומה שאני ואתם יודעים. המטרה האמיתית של התכנית היא אחרת לגמרי. לא מצוקת דיור, אלא תאוות טיהור; לא מצוקת הקרקע של היהודים, אלא המצוקה הנפשית שלהם לחזות בערבים על אדמת ישראל.

באקלים הפוליטי הנוכחי כבר אין צורך להסתיר את המטרה האמיתית של תכנית "מבואות ערד". מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, ביאר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

נזכיר: אדמות הלאום האומללות, אלה ש"נותרו" אחרי "פלישת" הבדואים, הן 97.3% מאדמות הנגב. הבדואים, 30% מאוכלוסית הנגב, תובעים לעצמם רק 5.4% משטחו. ועוד נזכיר: הבדואים היו כאן לפנינו. אבל הדמגוגים בשלהם: פלישה, לאום, סכנה למדינת ישראל, גאולת קרקעות.

איך כמעט זכו תושבי אום אלחיראן להכרה, ומי סיכל את זה

ממש לפני אישור התכנית התרחשה תפנית דרמטית בעלילותיו של אום אלחיראן, שזכתה לסיקור תקשורתי מינימלי. התפנית הזאת שופכת אור רב על הדרכים הבזויות שבהן נוקט השלטון כדי להבטיח את נישולה של האוכלוסיה הבדואית.

הליכי התכנון של תכנית מטרופולין באר-שבע נמשכו למעלה משבע שנים, ובמהלכן נשמעו התנגדויות רבות של תושבי הכפרים הלא מוכרים. על פי התכנית המקורית, תושבי אום אלחיראן היו אמורים לעבור לעיירה ח'ורה (תרגום ליהודים: תושבי מושב שדה ורבורג מתבקשים לעזוב את בתיהם ולהקים בתים חדשים, על חשבונם, בעיר הסמוכה כפר סבא). ההחלטה הזאת לקתה באי-סבירות קיצונית ועומדת בסתירה לשורה של עקרונות תכנון וצדק סביבתי (ראו מסמך מפורט של עמותת "במקום").

בעקבות ההתנגדויות, מונתה חוקרת מטעם ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) במועצה הארצית לתכנון ובנייה. וראה זה פלא; בהבלח נדיר של צדק ביורוקרטי, הבינה החוקרת שאין דין התיישבות כפרית כהתיישבות עירונית, ואל לה למדינה לקבוע לאזרחיה איזה סוג התיישבות הולם אותם. החוקרת המליצה להעניק הכרה לשכונת עתיר ולצרף אליה את תושבי אום אלחיראן. אף כי המשמעות היתה שוב להקים מחדש את בתיהם (כדי לפנות מקום לישוב יהודי), תושבי אום אלחיראן קיבלו את ההחלטה שעושה צדק איתם ועם בני משפחותיהם בעתיר והיתה עשויה להעניק להם סוף סוף הכרה רשמית.

באוקטובר 2010 אימצה ולנת"ע את ההמלצות האלה, ולפרק זמן קצרצר היה נדמה שבא סוף לתלאותיו של אום אלחיראן.

אז זהו, שלא. מיד לאחר קבלת ההחלטה התערב משרד ראש הממשלה בעניין. בצעד חריג ואפשר שאף בלתי חוקי, הורה  נציג המשרד, גבי גולן, לחברי הוועדה לקיים דיון נוסף בנושא. גולן, אגב, הוא בעצמו חבר בוועדה שאימצה את ההמלצה להכיר ביישוב עתיר המורחב. ואכן, בתום שלושה שבועות הפכה הוועדה את החלטתה וחזרה בה מן ההמלצה להכיר בתושבי עתיר ואום אלחיראן כיישוב מאוחד (בעתיר).

במלים פשוטות: ועדה מקצועית לחוד, וייהוד הנגב לחוד. מישהו שם במועצה הארצית לתכנון ובנייה התבלבל, לא הבין כנראה את תפקידו, ואשכרה חשב שעקירה של 500 בדואים מאדמתם היא אולי מחיר גבוה מדי, בלתי הכרחי, להקמת ישוב יהודי חדש. בא ראש הממשלה ונתן לו פטיש בראש. להבא כבר לא יהיו אי הבנות. סדר צריך להיות, ואת הבדואים לא סופרים.

מאז כבר הונפה החרב גם מעל תושבי עתיר: אותם מתכננת המדינה לגרש כדי להרחיב את יער יתיר. המלצת הולנת"ע המקורית, להכיר רשמית בעתיר, נזרקה לפח. שם המשחק עכשיו הוא סביבה, אקולוגיה, לחשוב ירוק; עצים במקום בדואים (עוד על אסטרטגיית הייעור-ייהוד, קראו כאן). הרוח החיה מאוחרי הנטיעות ביתיר היא קק"ל. לאחרונה נודע שהתרומות לקק"ל בבריטניה הצטמקו במחצית, ככל הנראה כתוצאה מהסברה אפקטיבית של ארגוני זכויות אדם שהצביעו על מעורבותה העמוקה של קק"ל במהלכי הנישול בנגב. בארץ עדיין נהנית קק"ל מדימוי זך וחלוצי.

הפרוצדורה הזאת הפכה לשגרה קבועה ביחסי האוכלוסיה הערבית עם השלטון הישראלי, משני צדי הקו הירוק. השלטון, מצידו, מונע כל הכרה רשמית ביישוב הערבי, וכך הופך את כל תושביו לעבריינים בעל כורחם. אלה, מצידם, מתוך רצון טוב ואולי תמימות מופרזת, מנסים לפייס את דעתו של הריבון הנרגן בכל הדרכים המשפטיות הפתוחות בפניהם. למשך זמן מה, מניח להם הריבון – ספק מצדקנות, ספק משעמום – להשתעשע לפניו. אבל במוקדם או במאוחר קצה נפשו בקלחת המשפטית שהוא נקלע אליה, ואז באבחה ברוטלית אחת הוא מוריד לטמיון את כל התכניות והעררים והעתירות – ויחד איתם, את תקוותם המובסת של ערביי הארץ הזאת לזכות סוף סוף להכרה רשמית בזיקתם לאדמתה.

הנה הסיפור של שכונת עיסאוויה ב"מזרח ירושלים", שהובא בבלוג הזה לפני 9 חודשים: במשך שנים פעלה עמותת "במקום" יחד עם תושבי השכונה להכין תכנית מתאר מעודכנת לעיסאוויה (המונה קרוב ל-15 אלף נפש), אולם אחרי אישור התכנית בוועדה המקומית, היא הוכשלה בעירייה. ולא בכדי; כל עתודות הקרקע של השכונה הופקעו לטובת הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" במהלך שכל קשר בינו לבין שימור ערכי טבע וארכיאולוגיה הוא מקרי בהחלט. גם שם, בדיונים סגורים, הושמע הנימוק האמיתי: לבלום את "פלישת" הערבים (תרגום: הכוח הכובש מגדיר את צרכי הבנייה של האוכלוסיה הכבושה כ"פלישה" לשטחו הריבוני).

אום אלחיראן החוצה, חירן פנימה

בסופו של דבר, גם הערר המנומק להפליא של "עדאלה" ו"במקום" לא עזר; בחודש שעבר דחתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את הערר ואישרה את הקמת חירן על שטח אום אלחיראן. לתושבי אום אלחיראן היתה לוועדה הצעה מעניינת: "לעבור ליישוב ח'ורה, לקנות מגרשים ביישוב חירן, או לנסות להגיע להסכמה עם המינהל בדבר קידום תוכנית מפורטת עבורם בחלק מתארי בתוכנית המוצעת."

"לקנות מגרשים ביישוב חירן"? הו, פקידים קדושים שכמותכם. וכי נעלם מכם שמדובר ביישוב שמיועד לאוכלוסיה דתית-לאומית? (לא, לא נעלם, אבל מה אכפת, הנייר סופג הכל, גם את מה שהמצפון לא סופג). בדף הבית של גרעין חירן מוצג חזון הגרעין. העיקרון הראשון בו: "והורשתם אותם וישבתם בה" – הקמת יישוב בארץ מתוך אידיאולוגיה של מצוות יישוב ארץ ישראל."

מי שיש את נפשו לדעת את המנגנונים הנפשיים העדינים-להפליא שמאפשרים לביורוקרטים של הנישול להביט-ולא-לראות, לדעת-ולא-לדעת, לאשר-ולהתנער, יעיין נא בדיווח הבא מתוך דיוני הוועדה בערר:

"נציגי רשויות התכנון טענו בדיון כי בתוכנית להקמת חירן לא נקבע שהיישוב ייועד ליהודים בלבד, וכי הוא יהיה פתוח לכולם. על כך השיבה עו"ד בשארה כי שבוע קודם לכן, במהלך הדיון בצווי ההריסה של אום אלחיראן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, טענה נציגת התביעה המייצגת גם את רשויות התכנון כי במקום יוקם יישוב יהודי. בעקבות זאת אמרה נשיאת ההרכב כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית."

בעיה רצינית! מבחינתה! נו, כבוד נשיאת ההרכב, ומה תעשי עם הבעיה הזאת? כי בת'כלס, וסליחה שאני פוקח כאן עיני עיוורים, חירן מתוכנן להיות ישוב יהודי למהדרין. אז מה? אז יש בעיה. רצינית. ומה עושים עם הבעיה?

כלום. הבעיה היא של הבדואים. היא אמנם בעיה "מבחינתה" של הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, אבל השבח לאל – לכל חברי הוועדה הזאת, יהודים מן הסתם, יש בית חם ביישוב מוכר. אף אחד לא הולך לעלות עם בולדוזר על ביתם בעתיד הקרוב. ולכן: בעיה, בעיה רצינית, אבל שוב – לא בעיה שלנו.

שמונה שנים של מאבקים משפטיים עיקשים, הייתי אומר הרואיים, הגיעו לקיצן. בבתי המשפט עדיין תלויים ועומדים ערעורים על צווי הריסה על כל בתי הכפר, אבל כעת, לאחר שאושרה התכנית להקים במקום יישוב יהודי, הסיכוי להציל את אום אלחיראן קלוש. ב"עדאלה" וב"במקום" עדיין שוקלים אם לערער על החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה. כמו שהדברים נראים (והלוואי שאתבדה), אום אלחיראן תיעקר, חירן תוקם עליה, וליהודים תהיה אורה ושמחה. באום אלחיראן מדברים על נכבה שניה, ובאמת קשה שלא למתוח קו ישר בין אירועי 48', שאילצו את הבדואים לעקור מאדמותיהם לטובת הקמת יישובים יהודיים, לבין החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה מאוקטובר 2012, שעושה את אותו דבר בדיוק, בלווית חותמת כשרות משפטית.

עוד נישול ועוד הריסות

המלחמה השקטה שמנהלת מדינת ישראל נגד הבדואים לא פוסקת לרגע, עם או בלי כותרות בעיתונים. רק בחודש שעבר, אותו חודש שבו נגזר סופית גורלו של אום אלחיראן, נערך מבצע צבאי-למחצה של הריסת בתים ביישוב הבדואי ביר הדאג' (המונה כ-5,000 תושבים). במהלך האירוע השתמשו כוחות הביטחון באש חיה, ירו רימוני גז ורימוני הלם, ופצעו מספר תושבים. אף כלי תקשורת ישראלי לא מצא לנכון לדווח על כך; מה זה מתקפה צבאית על אזרחי המדינה לעומת השאלה הרת הגורל עם מי ירוץ כחלון, אם בכלל. למה הרסו בביר הדאג'? כי הכפר לא מוכר? לא. הכפר דווקא מוכר, יש תכנית מתאר מאושרת. אבל הרשויות החליטו לגנוז אותה בעקבות תכנית פראוור לציפוף האוכלוסיה הבדואית. כך יוצא שגם כשיש תכנית מתאר מאושרת, אין ביישוב אף היתר בנייה. גם תשתית חשמל אין. בסך הכל אישרו את היישוב ב-2003, מה בוער. אבל דחפורים ופקחים חמושים – יש למכביר.

תכירו עוד כפר בדואי: ערב רמאדין, ליד קלקיליה. כ-300 תושבים, למרבה האירוניה – פליטים מאזור באר שבע. אתרע מזלו של ערב רמאדין והוא נכלא במובלעת שיצרה גדר ההפרדה ממזרח לקו הירוק (מובלעת לא חוקית, כדאי להזכיר), שנועדה לספח את התנחלות אלפי מנשה. חיי התושבים הפכו לגיהנום של איסורי תנועה ממזרח ומערב, ולבסוף הוצאו צווי הריסה על כל בתי הכפר; בקיצור, טרנספר משפטי. ותכירו עוד כפר בדואי: ח'ואלד, על כביש יגור-סומך, 400 תושבים. הכפר זכה להכרה כבר ב-1992, אבל מאז לא הוקצו לו קרקעות לבנייה, ועכשיו מישהו הגדיר מחדש את השטח כ"פארק לאומי". ושוב: צווי הריסה, משטרה. הכל מן השבועות האחרונים, בחסות שתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת.

[כאן נשלפת התגובה הישראלית האוטומטית: הבדואים פורעי חוק, הם פועלים באלימות, חייבים להפעיל מולם יד חזקה. אכן, יש הרבה פשיעה בקרב הבדואים, ממש כשם שיש הרבה פשיעה בגטאות השחורים בערי אמריקה ובפרברי המהגרים באירופה. אז מה, לכל האוכלוסיות האלה יש מין גֶן עברייני משותף? או שמא נסיבות חברתיות משותפות, של אפליה, הדרה ודיכוי, יצרו אצלן התנגדות מובנת לכל מה שהחוק מייצג?].

אין ספק: השלטון הישראלי גמר אומר להצית אינתיפאדה בדואית. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיהפוך את אחרון האזרחים הבדואים לעבריין חמוש ואלים. זוהי, לפני הכל, מלחמה אתנית, גזענית, טרנספריסטית; אבל מאחורי הקלעים יש גם תאגידים ואינטרסים כלכליים רבי עוצמה.

סוף דבר

מבחינת הבדואים, דבר לא השתנה; הם תמיד היו בתפקיד הנרדף, המדינה בתפקיד הרודף. אותו אריאל שרון שיזם בסוף שנות ה-90' תכנית גרנדיוזית להקמת 30 יישובים יהודיים בנגב תוך גזילת אדמות הבדואים, פיקד על יחידה 101, 40 שנים קודם לכן, שגירשה מהנגב בדואים אשר ניסו לשוב לאדמותיהם המופקעות. קצין או שר תשתיות או ראש ממשלה, פקח הסיירת הירוקה או נציג משרד הפנים, בפיו של הריבון הישראלי רק בשורה אחת אל הבדואי: עוף מכאן.

האיבה אל הבדואי היא תלכיד רב עוצמה של כמה איבות נפרדות. קודם כל, הוא ערבי ומוסלמי, כלומר לא מן הגזע הנכון, הגזע שיירש את הארץ. שנית, הוא יליד-הארץ האותנטי ביותר, זה שתמיד היה בה ומופיע בכל הרשומות ההסטוריות על פלשתינה, הרבה לפני היות הציונות. גם זה די מעצבן. שלישית, הבדואי הוא המייצג המובהק של הנווד, ניגודו המוחלט של יושב הקבע, והוא מעורר ביושב הקבע אי נחת תמידית. בספרו "שר היער" מבאר מישל טורנייה את שנאתו של קין להבל כשנאת יושב הקבע (קין היה עובד אדמה) אל הנווד (הבל היה רועה צאן). עונשו של קין – "נע ונד תהיה בארץ" – הוא בהפיכתו למושא שנאתו.

יושב הקבע מכיר, בסתר ליבו, שהנווד יודע דברים שהוא לעולם לא יידע; השמיים וההרים, תנועת המים בנחלים, השתנות הנוף. הנווד חי בכל ישותו את מה שיושב הקבע ויתר עליו – החירות לנוע בעולם ללא מחיצות. יושב הקבע ויתר על כל זה, והוא לא יכול לסלוח לנווד על הוויתור הזה. זהו השורש המיתי של שנאת הצוענים באירופה ושנאת הבדואים בישראל.

מדינת ישראל שונאת את הבדואים כנוודים, ובאותה נשימה לא מוכנה להתיר להם שום צורת קיום אחרת. היא מסכלת כל ניסיון ליצור זיקה חוקית בין הבדואי לבין אדמתו. היא מחייבת אותו להפוך לבן-עיר גם כאשר הוא חקלאי או רועה צאן. הקשר של הבדואי לאדמתו, מבחינת השלטון, חייב להישאר ארעי, לא חוקי, נסתר ומתנצל. כך, מקווה המדינה, יתפוגג לו הבדואי מאליו, והשטח יוותר נקי להתיישבות יהודית.

אבל הבדואים כאן. גם אחרי שמגרשים אותם ממקום אחד לאחר, מאפשרים להם להתיישב לזמן מה ואחר כך שוב מגרשים, מכירים בכפר שלהם אבל לא מספקים לו מים או חשמל, משרטטים מפות ליהודים על טריטוריה מדומיינת, נקייה מבדואים, הורסים את בתיהם ויורים ועוצרים אותם על התנגדותם, גם אחרי שמתייחסים אליהם כאבק אדם כבר יותר מחצי מאה – הם אדם.

וזאת, כמו שאמרה הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, "בעיה רצינית".