התפרקותו של מוסד פרס ישראל, המלווה בצווחות ונהי מכל עבר, היא מסוג הפארסות שאני נוהג להשקיף עליהן בנחת, שעון לאחור בכורסתי, לא בלי שמץ של קורת רוח, אך בכל מקרה בלי שום דחף להוסיף את הזרד שלי למדורה, שגם כך בוערת יפה בלעדיי, ובלהטה נצלים בזה אחר זה, כתפודים משובשי צורה, כל הבוחשים בקלחת הדביקה של כיבודי השלטון והתרבות, עד שהם נעשים כולם דומים להפליא, מפוחמים בזעמם הקדוש, ואין לדעת עוד מי עלב ומי נעלב ומי סתם זיהה הזדמנות וקפץ על עגלת הפאתוס המקרקשת למרחוק.
מה ששלף אותי מאותה זחיחות מתנשאת, שלא לומר בני-ציפרית, היה הרטוריקה האבסורדית שבה נקטה שורת המתפטרים כלפי התערבות ראש הממשלה במינוי השופטים. "זה סוג של מדינת שטאזי", הרעים האחד, "גם בתקופת סטלין היתה ספרות מטעם", התריעה האחרת, ובאמת, לא אתפלא אם בימים הקרובים נשמע עוד התבטאויות מתונות כאלה, מפיהם של אנשי רוח ועט, שאמונים כידוע על הניסוח המדוייק ועל הראייה המפוכחת, ואולי אחד מהם גם יזהיר ש"במקום שבו מתערבים בוועדות פרס, ישרפו אנשים".
בינתיים ראש הממשלה חזר בו בשיניים חשוקות, גם השופטים חזרו בהם (שטאזי או סטאלין, עם כיבודים לא מתווכחים), אבל הנזק כבר נעשה; והמראות שנחשפנו אליהם לא יימחו בקלות מהזיכרון.
יש טונות של צביעות וגם התרפסות בתגובות של השבט הלבן. קשה לדעת מאיפה להתחיל. ראשית, הטענה שהליך הבחירה של זוכי פרס ישראל לספרות הוא הליך נקי ואובייקטיבי, חף מהטיות פוליטיות, ואילו רק התערבותו של ראש הממשלה "מזהמת" את הפרס בפוליטיות – הטענה הזאת מגוחכת. פרס שמבין זוכיו ב-15 השנים האחרונות היה ערבי בודד בלבד (דרוזי כמובן), 18% נשים בלבד, ו-8% בלבד שאינם אשכנזים הוא פרס פוליטי, באבו-אבוה פוליטי. חיים באר ודוד גרוסמן יכולים לספר לעצמם שהדרת שמאלנים היא "פוליטית" והדרת נשים, מזרחים וערבים אינה "פוליטית", אבל לסיפור הזה מאמין רק השבט הלבן. מחוצה לו, ברור לכל שפרסים בכלל ופרס ישראל בפרט משקפים מערכי כוח בחברה. העובדה שהדחת השמאלנים היתה מספיק הגונה כדי להצהיר על טעמיה ואילו ההדרה השיטתית של לא-גברים-אשכנזים היתה תמיד סמויה ופחדנית אינה הופכת את האחרונה לפחות פוליטית; אם כבר, להיפך.
מצד שני, אל מול מקהלת המודרים, שתובעים לעצמם ייצוג שווה בקרב זוכי הפרסים הממשלתיים ואינם מוכנים להתפשר ולו על פירור קטנטן מתועפות הכיבודים שמרעיף השלטון, צריך להציב את השאלה הפשוטה: מי לעזאזל צריך את פרס ישראל?
ברור מי לא צריך. אנחנו, צרכני התרבות, לא צריכים את הפרס. אנשים שאוהבים לקרוא ספרים ולראות סרטים, אין להם שום חפץ בפרסים שמוענקים מטעם השלטון לאנשי רוח. בין כה וכה טעמנו האישי לא יושפע מן הידיעה שסופר פלוני זכה או לא זכה בפרס. הפרס הוא מין עסקה סגורה: איש הרוח זוכה בכיבודים, השלטון מתקשט באיש הרוח. זה מפרכס את זה, ואילו הציבור משקיף מן הצד. נשאלת השאלה באיזה מבט הוא משקיף. משתאה? מייחל? מקנא? מתחשבן? שווה-נפש?
אני מציע לנצל את פרשת פרס ישראל להתבוננות עצמית. לא להיגרר אל שיח הקלישאות שמעצבים עבורנו השלטון והאליטה – לכאורה יריבים, בפועל שותפים שניצבים מצד אחד של המתרס – אלא לבחון ביושר את עמדתנו שלנו כלפי הנחות הבסיס של השיח הזה.
כל יוצר וכל איש רוח מייחל להכרה. זה טבעי. אך מהי ההכרה שאנו מבקשים לנו? וממי אנחנו מבקשים אותה? מה ערכה של הכרה "רשמית", של מוסדות המדינה, לעומת הכרה אישית, של אדם שיצירתך חדרה אל ליבו? מדוע הראשונה נחשקת יותר מן השנייה? ומה פשר הצורך הזה, האינפנטילי עד השורש, לזכות במנוד ראש רשמי של המדינה? ילד בן 4 שבכל צעד וצעד נושא עיניים מצפות להוריו, מייחל לטפיחת עידוד, הוא מכמיר לב; גבר בן 60, עתיר נכסים סמבוליים ולעתים גם חומריים, נערץ בידי אלפי קוראים ותלמידים, שעדיין נושא עיניים מצפות אל המדינה, מייחל לטפיחת עידוד, איננו מכמיר לב: הוא נלעג.
על הנדחקים ליהנות מזיו השררה כתב חנוך לוין כך:
"תמוהה הנטיה בקרב אנשים לא מעטים להידחק בעצרות-עם כדי ללחוץ את ידו של ראש-הממשלה. וכי מה רווח מזומן להם בזה? לא כסף, לא בריאות, לא מזל. הם מנסים לחוות, כביכול, חוויה היסטורית, אך החוויה מתפוגגת במהירות, ראש-הממשלה לא יזכור אותם, מגע ידו לא ישאר טבוע בכף-ידם, אף השררה הרי לא תהיה שלו לעולמים. ובכן, למה? להותיר רושם עז על שכנים וקרובים?
הנה, נניח, חזרת הביתה. מלמטה, מן החצר, צעקת אל שכנך היושב על המרפסת:
"לא היית בעצרת?"
והלה משיב: "אוכלים אבטיח."
ואתה: "ראש-הממשלה נאם נאום גדול. אחרי העצרת ניגשתי אליו. לחץ לי את היד."
והשכן: "כן?".
וחוזר לאבטיח.
וזה הכל. "כן?" אחד קטן, השתאות קצרה, שהנה כבר פסה לה מן העולם. ההוכה השכן בשבץ? החדל לרגע מאכילת האבטיח? העלה ערכך בעיניו? היוותר לך ולו על פרוטה מחלקך בהוצאות ניקוי חדר-המדרגות? אין שום ממשות בלחיצת היד ההיא, לא כלום, אוויר, ריקנות גמורה."
שמור להם, לנדחקים ליהנות מזיו השררה, טיעון בדיוק לנקודה הזאת. הם אומרים לנו: זאת לא השררה, זה הציבור. הציבור מעניק לנו את הפרס, השררה היא רק מתווך. פרס ישראל גדול מן הפוליטיקאים שמעניקים אותו, הם אומרים, ומייצג את הכרתו של כלל הציבור בערכה של יצירתנו. לכן כבוד הפרס הוא כבוד הציבור ואין להתפשר עליו.
מלים גבוהות וריקות. מעניין אם איש הרוח חושב כך לעצמו בשעה שהוא לוחץ את ידיהם של לימור לבנת ושל נתניהו על בימת הטקס: כן, הוא מזכיר לעצמו, זאת לא היד של לבנת כאן, זה הציבור כולו שלוחץ את ידי. ובעצם, זה לא אני שלוחץ את ידה, זאת התרבות העברית לדורותיה שלוחצת את ידה. אני והיא רק שליחי מצווה כאן. לשיא האבסורד הגיע בזמנו הצייר משה גרשוני, שהתעקש לקבל את הפרס בהיעדרו, כיוון שסירב "לקשט" את הטקס בנוכחותו. בג"ץ דחה את העתירה הילדותית הזאת, של מי שלא היה מוכן לשאת בתוצאות ה"מרד" שלו בממסד.
פיקציית היצוגיות היא מכשיר רטורי יעיל. השופט אהרון ברק נודע ביכולתו להריק אל תוך הביטויים "האדם הסביר" ו"הציבור הנאור" עולם אידאולוגי שלם מבלי להרגיש שהוא "מזהם" את הפסיקה בעמדותיו הפרטיות. ככלות הכל, היה זה "הציבור הנאור" בכללותו שדיבר מגרונו. גם אנשי הרוח שמזדעזעים מן הפגיעה ב"תרבות העברית" מניחים, כמובן מאליו, שתרבותם שלהם היא נחלת הכלל, ומכל מקום, מה שאינו כלול בה אינו ראוי להגנה מפני "התערבות" השלטון. כמו השופט ברק, גם הם לכודים בפיקציה שבראו; הם מאמינים באמת ובתמים שהם שומרי החומות, שהברברים בפתח.
התפיסה שהריבון מגלם את "רצון העם", את מכלול מאוויו וטעמיו, היא למעשה הפילוסופיה הפוליטית ההגליאנית, שסללה את הדרך לפאשיזם. יש יותר מקמצוץ של אירוניה בעובדה שאנשי רוח חופשיים לכאורה, ביקורתיים לכאורה, נאבקים בציפורניים ממש על זכותו הקדושה של השלטון להעניק פרסים לנתיניו. הסתירה נעלמת מעיניהם: הם מתעקשים שהשלטון יעניק את הפרס, אך אינם מתירים לו להתערב בשיקולי הבחירה. המדינה, אותה "מפלצת קרה" בלשונו של ניטשה, מזרימה שלמונים לכיסיהם של אנשי רוח נבחרים; זה בסדר גמור מבחינתם. מה שחורה להם זה שהיא עוד מעזה להביע את דעתה בעניין.
בהקשר הזה כדאי להזכיר שבמשך שנים ארוכות – שנות שלטון מפא"י – השבט הלבן ראה את עצמו בשר מבשרו של השלטון. אז הוא עוד לא נזקק לאקרובטיקה המוסרית (פרי עלייתם של "הרוויזיוניסטים" לשלטון) שתאפשר לו להמשיך לינוק מעטיני המדינה בעודו משחיר את פניה בכנסי מחאה למיניהם. כל כך הדוקה היתה הסימביוזה, עד שאנשי רוח ראו לנכון להתריע בפני השלטון על "עמיתים סוררים" (כמו עמיחי שהואשם ב"ניהיליזם"), פרשה שנדונה גם כאן.
ההתערבות של נתניהו בפרס ישראל היא בזויה, אך ממנו אין לצפות ליותר. בזויה ממנה היא זעקת השוד ושבר שבקעה מפיהם של חברי השבט הלבן, באחידות מעוררת סלידה. מי שהולך לישון עם לימור לבנת שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם פרצוף של דני קושמרו. התחממתם שנים לאור מדורת השבט וכעת נכוויתם מגיץ או שניים?
נה לכם.
אנשי רוח, יוצרים ואמנים: הרפו מן השררה, היגמלו מן הצורך האובססיבי לחוש את ידה המלטפת על עורפכם, יד שבמוקדם או במאוחר תחליק קדימה ותלפות את צווארכם. את ההכרה הראויה לכם חפשו במקומות אחרים. כל פרס עדיף על פרס ישראל, וככל שהוא קטן יותר, מקומי יותר, ממסדי פחות – ערכו רב יותר. פרס אגודת הסופרים עדיף, פרס הספריות הציבוריות של ראשון לציון עדיף עוד יותר, מחיאות כפיים בחוג בית עדיפות עוד יותר, ומכתב פרטי של קורא אחד נרגש הוא הפרס היקר מכולם. לכיבודי השלטון השאירו בוז קר או שוויון נפש יגע.
איש הרוח שנעלב משלטון שלא חפץ ביקרו ראוי לרחמים. קחו אותו לפינה והסבירו לו לאט שהרבה יותר מעליב הוא שלטון שכן חפץ ביקרו. המחשבה שבזמן כלשהו תשב ועדה ממלכתית ותמליץ עלי לפרס כלשהו, על עבודתי האקדמית או הפוליטית, עושה את בשרי חידודין-חידודין; אדע אז לבטח שנכשלתי כישלון חרוץ.
דינו של זיו הקונצנזוס, או הקאנון, כדינו של זיו השררה; אין כבוד בהידחקות אל זה או אל זה. קבוצות מוחלשות או מודרות בחברה נלחמות תדיר על מקומן במרכז, על "ניראות" ציבורית, על מעמד שווה לקבוצה ההגמונית. עצוב לראות שהמאבקים הללו על פי רוב יוצאים מאותן הנחות שמנציחות את פערי הכוחות שנגדם הם מכוונים. כשרועי חסן מקלל אשכנזים מעל דפי מוסף "תרבות וספרות" של הארץ הוא משחק את תפקיד הדוב המאולף שמרקד במופע רחוב לבורגנים מדושנים. זה לא אירוני, זה לא הפוך על הפוך; זה בעיקר עצוב. הקול המודר מתעקש להישמע דווקא היכן שלא רוצים לשמוע אותו, המקופח מתחנן למבט של הכרה, לזיק של קבלה, דווקא מעיניו של הקאנון שקיפח אותו. מה זה אם לא הנצחת הפער, מה זה אם לא אישוש נוסף לתחושת הנחיתות? אם זעקת במשך שנים כלפי ההגמוניה, מי את שתקבעי לי מה טוב ומה רע, מה פשר החיפזון לקבל את תו ההכשר בדיוק מאותה הגמוניה, להסתופף מתחת ל"טעם" שלה (ובתוך כך, אין מנוס, לאבד את עצמך)?
אלטרנטיבה תרבותית או פוליטית לא חייבת לנתב את עצמה מראש לעמדת הנחיתות שמתחננת לקצת צומי. שלב התלונה ("הבכיינות") הראשוני יכול להוביל לקריאת תיגר אמיתית. כשהייתי ילד מתבגר, המקובלים היו עושים מסיבות רק לעצמם. הלא מקובלים התחלקו לשניים: אלה שמתדפקים ברפיסות על הדלת כל הערב, ותוך כדי כך הופכים לשטיחון שהמקובלים דורכים עליו בכניסה, ואלה שהתחרעו בחצר למטה ויצרו מסיבה אלטרנטיבית, שבהדרגה זלגו אליה חבר'ה מהמסיבה הרשמית. שאלו את עצמכם מי המודל שלכם.
הנה שתי דוגמאות. ומראש אני מבהיר: אני לא "קובע" כאן (בתור גבר אשכנזי) איך קבוצות מודרות "צריכות" לנהל את מאבקיהן הפוליטיים. אני מתאר את המציאות כפי שאני מבין אותה.
מוזיקאים מזרחים שהודרו במשך שנים מתחנות הרדיו ומן הקאנון הישראלי יכולים להיאבק על מקומם בתוכו, או לייצר אלטרנטיבה מחוצה לו. מי שבוחר בדרך הראשונה נשמע מהר מאד כמו איל גולן ומאיה בוסקילה. מי שבוחר בדרך השניה מקים את "קפה גיברלטר", אתר המוזיקה והתרבות הכי מעניין ורציני כיום בישראל.
דוגמה שניה. במשך שנים ארוכות נשלטו תנועות השמאל החוץ-פרלמנטרי בישראל בידי חבורות גברים. נשים שהודרו מעמדות כוח בתנועות האלה היו יכולות להיתקע בעמדת התלונה הקבועה על השוביניזם של השמאל, או לקום ולעשות מעשה: ליזום עשייה פוליטית אחרת, שממזגת שיח של שלום ופיוס עם סדר יום פמיניסטי. אלה שעשו כך חוללו מהפכה בשמאל הישראלי, וכיום הן הרוח החיה והאפקטיבית ביותר שלו.
חשוב להפריד כאן בין הדרישה לצדק חלוקתי לבין הדרישה להכרה ממסדית (בדמות פרסים, כבוד וכד'). הראשונה היא נגזרת של אזרחות שוויונית, השניה היא שכפול של תסביך נחיתות. חובה על המדינה לתקצב מוסדות תרבות ללא כל אפליה אידאולוגית, וזה עניינה של ההכרזה "או שתהיה עוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה". אך ודאי שלא חובתו של איש הרוח או האמן לדרוש כיבודים מן השלטון או מחיאות כפיים מקוראי "הארץ"; הייתי אומר שמוטב לו, אם לא נחוץ ממש, לשמור על מרחק בריא מכל אלה. המאבק לצדק חלוקתי הוא מאבק פוליטי חשוב; ההידחקות ליהנות מזיו השררה חותרת תחתיו ומשמרת את האי-שוויון התרבותי.
מן הבחינה הזאת, סקנדל פרס ישראל חשף דמיון מפתיע בין השבט הלבן לבין יריביו. לכאורה, כל מחנה והזעם שלו. ההירשפלדים כועסים על "מדינת השטאזי" שבוחשת בשיפוט התרבותי שלהם, השטריתים מלינים על החד-ממדיות של אותו שיפוט. אבל כולם מסכימים על דבר אחד: שפרס ישראל חשוב. ושהייצוג בו חשוב. ושהפולמוס הציבורי סביב העניין הוא חשוב.
ומה שחומק מכולם הוא שכל ההנחות האלה, והן בלבד, הופכות את העניין לחשוב. אלמלא חשבו כל הנוגעים לעניין שמדובר בנושא חשוב, הוא לא היה חשוב (זאת לא טאוטולוגיה: יש הרבה מאד נושאים שחשיבותם אינה תלויה בדעתם של אנשים: שינויי אקלים, רגולציה בשוק ההון וכד'). אבל הדיון החשוב יותר עדיין לא מתנהל: למה להידחק לזיו השררה, מה דמותו של איש הרוח שעושה כן, מה דמות איש הרוח שנכשל, מה דמות הציבור שמתווכח עליהם בלהט, ובעיקר, מה מרוויח השלטון מכל הפסטיבל הזה?
לא למות טיפש 