Skip to content
13 בפברואר 2015 / עידן לנדו

על הנדחקים ליהנות מזיו השררה (השבט הלבן סוגר שורות)

התפרקותו של מוסד פרס ישראל, המלווה בצווחות ונהי מכל עבר, היא מסוג הפארסות שאני נוהג להשקיף עליהן בנחת, שעון לאחור בכורסתי, לא בלי שמץ של קורת רוח, אך בכל מקרה בלי שום דחף להוסיף את הזרד שלי למדורה, שגם כך בוערת יפה בלעדיי, ובלהטה נצלים בזה אחר זה, כתפודים משובשי צורה, כל הבוחשים בקלחת הדביקה של כיבודי השלטון והתרבות, עד שהם נעשים כולם דומים להפליא, מפוחמים בזעמם הקדוש, ואין לדעת עוד מי עלב ומי נעלב ומי סתם זיהה הזדמנות וקפץ על עגלת הפאתוס המקרקשת למרחוק.

מה ששלף אותי מאותה זחיחות מתנשאת, שלא לומר בני-ציפרית, היה הרטוריקה האבסורדית שבה נקטה שורת המתפטרים כלפי התערבות ראש הממשלה במינוי השופטים. "זה סוג של מדינת שטאזי", הרעים האחד, "גם בתקופת סטלין היתה ספרות מטעם", התריעה האחרת, ובאמת, לא אתפלא אם בימים הקרובים נשמע עוד התבטאויות מתונות כאלה, מפיהם של אנשי רוח ועט, שאמונים כידוע על הניסוח המדוייק ועל הראייה המפוכחת, ואולי אחד מהם גם יזהיר ש"במקום שבו מתערבים בוועדות פרס, ישרפו אנשים".

בינתיים ראש הממשלה חזר בו בשיניים חשוקות, גם השופטים חזרו בהם (שטאזי או סטאלין, עם כיבודים לא מתווכחים), אבל הנזק כבר נעשה; והמראות שנחשפנו אליהם לא יימחו בקלות מהזיכרון.

יש טונות של צביעות וגם התרפסות בתגובות של השבט הלבן. קשה לדעת מאיפה להתחיל. ראשית, הטענה שהליך הבחירה של זוכי פרס ישראל לספרות הוא הליך נקי ואובייקטיבי, חף מהטיות פוליטיות, ואילו רק התערבותו של ראש הממשלה "מזהמת" את הפרס בפוליטיות – הטענה הזאת מגוחכת. פרס שמבין זוכיו ב-15 השנים האחרונות היה ערבי בודד בלבד (דרוזי כמובן), 18% נשים בלבד, ו-8% בלבד שאינם אשכנזים הוא פרס פוליטי, באבו-אבוה פוליטי. חיים באר ודוד גרוסמן יכולים לספר לעצמם שהדרת שמאלנים היא "פוליטית" והדרת נשים, מזרחים וערבים אינה "פוליטית", אבל לסיפור הזה מאמין רק השבט הלבן. מחוצה לו, ברור לכל שפרסים בכלל ופרס ישראל בפרט משקפים מערכי כוח בחברה. העובדה שהדחת השמאלנים היתה מספיק הגונה כדי להצהיר על טעמיה ואילו ההדרה השיטתית של לא-גברים-אשכנזים היתה תמיד סמויה ופחדנית אינה הופכת את האחרונה לפחות פוליטית; אם כבר, להיפך.

מצד שני, אל מול מקהלת המודרים, שתובעים לעצמם ייצוג שווה בקרב זוכי הפרסים הממשלתיים ואינם מוכנים להתפשר ולו על פירור קטנטן מתועפות הכיבודים שמרעיף השלטון, צריך להציב את השאלה הפשוטה: מי לעזאזל צריך את פרס ישראל?

ברור מי לא צריך. אנחנו, צרכני התרבות, לא צריכים את הפרס. אנשים שאוהבים לקרוא ספרים ולראות סרטים, אין להם שום חפץ בפרסים שמוענקים מטעם השלטון לאנשי רוח. בין כה וכה טעמנו האישי לא יושפע מן הידיעה שסופר פלוני זכה או לא זכה בפרס. הפרס הוא מין עסקה סגורה: איש הרוח זוכה בכיבודים, השלטון מתקשט באיש הרוח. זה מפרכס את זה, ואילו הציבור משקיף מן הצד. נשאלת השאלה באיזה מבט הוא משקיף. משתאה? מייחל? מקנא? מתחשבן? שווה-נפש?

אני מציע לנצל את פרשת פרס ישראל להתבוננות עצמית. לא להיגרר אל שיח הקלישאות שמעצבים עבורנו השלטון והאליטה – לכאורה יריבים, בפועל שותפים שניצבים מצד אחד של המתרס – אלא לבחון ביושר את עמדתנו שלנו כלפי הנחות הבסיס של השיח הזה.

כל יוצר וכל איש רוח מייחל להכרה. זה טבעי. אך מהי ההכרה שאנו מבקשים לנו? וממי אנחנו מבקשים אותה? מה ערכה של הכרה "רשמית", של מוסדות המדינה, לעומת הכרה אישית, של אדם שיצירתך חדרה אל ליבו? מדוע הראשונה נחשקת יותר מן השנייה? ומה פשר הצורך הזה, האינפנטילי עד השורש, לזכות במנוד ראש רשמי של המדינה? ילד בן 4 שבכל צעד וצעד נושא עיניים מצפות להוריו, מייחל לטפיחת עידוד, הוא מכמיר לב; גבר בן 60, עתיר נכסים סמבוליים ולעתים גם חומריים, נערץ בידי אלפי קוראים ותלמידים, שעדיין נושא עיניים מצפות אל המדינה, מייחל לטפיחת עידוד, איננו מכמיר לב: הוא נלעג.

על הנדחקים ליהנות מזיו השררה כתב חנוך לוין כך:

"תמוהה הנטיה בקרב אנשים לא מעטים להידחק בעצרות-עם כדי ללחוץ את ידו של ראש-הממשלה. וכי מה רווח מזומן להם בזה? לא כסף, לא בריאות, לא מזל. הם מנסים לחוות, כביכול, חוויה היסטורית, אך החוויה מתפוגגת במהירות, ראש-הממשלה לא יזכור אותם, מגע ידו לא ישאר טבוע בכף-ידם, אף השררה הרי לא תהיה שלו לעולמים. ובכן, למה? להותיר רושם עז על שכנים וקרובים?

הנה, נניח, חזרת הביתה. מלמטה, מן החצר, צעקת אל שכנך היושב על המרפסת:

"לא היית בעצרת?"

והלה משיב: "אוכלים אבטיח."

ואתה: "ראש-הממשלה נאם נאום גדול. אחרי העצרת ניגשתי אליו. לחץ לי את היד."

והשכן: "כן?".

וחוזר לאבטיח.

וזה הכל. "כן?" אחד קטן, השתאות קצרה, שהנה כבר פסה לה מן העולם. ההוכה השכן בשבץ? החדל לרגע מאכילת האבטיח? העלה ערכך בעיניו? היוותר לך ולו על פרוטה מחלקך בהוצאות ניקוי חדר-המדרגות? אין שום ממשות בלחיצת היד ההיא, לא כלום, אוויר, ריקנות גמורה."

שמור להם, לנדחקים ליהנות מזיו השררה, טיעון בדיוק לנקודה הזאת. הם אומרים לנו: זאת לא השררה, זה הציבור. הציבור מעניק לנו את הפרס, השררה היא רק מתווך. פרס ישראל גדול מן הפוליטיקאים שמעניקים אותו, הם אומרים, ומייצג את הכרתו של כלל הציבור בערכה של יצירתנו. לכן כבוד הפרס הוא כבוד הציבור ואין להתפשר עליו.

מלים גבוהות וריקות. מעניין אם איש הרוח חושב כך לעצמו בשעה שהוא לוחץ את ידיהם של לימור לבנת ושל נתניהו על בימת הטקס: כן, הוא מזכיר לעצמו, זאת לא היד של לבנת כאן, זה הציבור כולו שלוחץ את ידי. ובעצם, זה לא אני שלוחץ את ידה, זאת התרבות העברית לדורותיה שלוחצת את ידה. אני והיא רק שליחי מצווה כאן. לשיא האבסורד הגיע בזמנו הצייר משה גרשוני, שהתעקש לקבל את הפרס בהיעדרו, כיוון שסירב "לקשט" את הטקס בנוכחותו. בג"ץ דחה את העתירה הילדותית הזאת, של מי שלא היה מוכן לשאת בתוצאות ה"מרד" שלו בממסד.

פיקציית היצוגיות היא מכשיר רטורי יעיל. השופט אהרון ברק נודע ביכולתו להריק אל תוך הביטויים "האדם הסביר" ו"הציבור הנאור" עולם אידאולוגי שלם מבלי להרגיש שהוא "מזהם" את הפסיקה בעמדותיו הפרטיות. ככלות הכל, היה זה "הציבור הנאור" בכללותו שדיבר מגרונו. גם אנשי הרוח שמזדעזעים מן הפגיעה ב"תרבות העברית" מניחים, כמובן מאליו, שתרבותם שלהם היא נחלת הכלל, ומכל מקום, מה שאינו כלול בה אינו ראוי להגנה מפני "התערבות" השלטון. כמו השופט ברק, גם הם לכודים בפיקציה שבראו; הם מאמינים באמת ובתמים שהם שומרי החומות, שהברברים בפתח.

התפיסה שהריבון מגלם את "רצון העם", את מכלול מאוויו וטעמיו, היא למעשה הפילוסופיה הפוליטית ההגליאנית, שסללה את הדרך לפאשיזם. יש יותר מקמצוץ של אירוניה בעובדה שאנשי רוח חופשיים לכאורה, ביקורתיים לכאורה, נאבקים בציפורניים ממש על זכותו הקדושה של השלטון להעניק פרסים לנתיניו. הסתירה נעלמת מעיניהם: הם מתעקשים שהשלטון יעניק את הפרס, אך אינם מתירים לו להתערב בשיקולי הבחירה. המדינה, אותה "מפלצת קרה" בלשונו של ניטשה, מזרימה שלמונים לכיסיהם של אנשי רוח נבחרים; זה בסדר גמור מבחינתם. מה שחורה להם זה שהיא עוד מעזה להביע את דעתה בעניין.

בהקשר הזה כדאי להזכיר שבמשך שנים ארוכות – שנות שלטון מפא"י – השבט הלבן ראה את עצמו בשר מבשרו של השלטון. אז הוא עוד לא נזקק לאקרובטיקה המוסרית (פרי עלייתם של "הרוויזיוניסטים" לשלטון) שתאפשר לו להמשיך לינוק מעטיני המדינה בעודו משחיר את פניה בכנסי מחאה למיניהם. כל כך הדוקה היתה הסימביוזה, עד שאנשי רוח ראו לנכון להתריע בפני השלטון על "עמיתים סוררים" (כמו עמיחי שהואשם ב"ניהיליזם"), פרשה שנדונה גם כאן.

ההתערבות של נתניהו בפרס ישראל היא בזויה, אך ממנו אין לצפות ליותר. בזויה ממנה היא זעקת השוד ושבר שבקעה מפיהם של חברי השבט הלבן, באחידות מעוררת סלידה. מי שהולך לישון עם לימור לבנת שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם פרצוף של דני קושמרו. התחממתם שנים לאור מדורת השבט וכעת נכוויתם מגיץ או שניים?

נה לכם.

אנשי רוח, יוצרים ואמנים: הרפו מן השררה, היגמלו מן הצורך האובססיבי לחוש את ידה המלטפת על עורפכם, יד שבמוקדם או במאוחר תחליק קדימה ותלפות את צווארכם. את ההכרה הראויה לכם חפשו במקומות אחרים. כל פרס עדיף על פרס ישראל, וככל שהוא קטן יותר, מקומי יותר, ממסדי פחות – ערכו רב יותר. פרס אגודת הסופרים עדיף, פרס הספריות הציבוריות של ראשון לציון עדיף עוד יותר, מחיאות כפיים בחוג בית עדיפות עוד יותר, ומכתב פרטי של קורא אחד נרגש הוא הפרס היקר מכולם. לכיבודי השלטון השאירו בוז קר או שוויון נפש יגע.

איש הרוח שנעלב משלטון שלא חפץ ביקרו ראוי לרחמים. קחו אותו לפינה והסבירו לו לאט שהרבה יותר מעליב הוא שלטון שכן חפץ ביקרו. המחשבה שבזמן כלשהו תשב ועדה ממלכתית ותמליץ עלי לפרס כלשהו, על עבודתי האקדמית או הפוליטית, עושה את בשרי חידודין-חידודין; אדע אז לבטח שנכשלתי כישלון חרוץ.

דינו של זיו הקונצנזוס, או הקאנון, כדינו של זיו השררה; אין כבוד בהידחקות אל זה או אל זה. קבוצות מוחלשות או מודרות בחברה נלחמות תדיר על מקומן במרכז, על "ניראות" ציבורית, על מעמד שווה לקבוצה ההגמונית. עצוב לראות שהמאבקים הללו על פי רוב יוצאים מאותן הנחות שמנציחות את פערי הכוחות שנגדם הם מכוונים. כשרועי חסן מקלל אשכנזים מעל דפי מוסף "תרבות וספרות" של הארץ הוא משחק את תפקיד הדוב המאולף שמרקד במופע רחוב לבורגנים מדושנים. זה לא אירוני, זה לא הפוך על הפוך; זה בעיקר עצוב. הקול המודר מתעקש להישמע דווקא היכן שלא רוצים לשמוע אותו, המקופח מתחנן למבט של הכרה, לזיק של קבלה, דווקא מעיניו של הקאנון שקיפח אותו. מה זה אם לא הנצחת הפער, מה זה אם לא אישוש נוסף לתחושת הנחיתות? אם זעקת במשך שנים כלפי ההגמוניה, מי את שתקבעי לי מה טוב ומה רע, מה פשר החיפזון לקבל את תו ההכשר בדיוק מאותה הגמוניה, להסתופף מתחת ל"טעם" שלה (ובתוך כך, אין מנוס, לאבד את עצמך)?

אלטרנטיבה תרבותית או פוליטית לא חייבת לנתב את עצמה מראש לעמדת הנחיתות שמתחננת לקצת צומי. שלב התלונה ("הבכיינות") הראשוני יכול להוביל לקריאת תיגר אמיתית. כשהייתי ילד מתבגר, המקובלים היו עושים מסיבות רק לעצמם. הלא מקובלים התחלקו לשניים: אלה שמתדפקים ברפיסות על הדלת כל הערב, ותוך כדי כך הופכים לשטיחון שהמקובלים דורכים עליו בכניסה, ואלה שהתחרעו בחצר למטה ויצרו מסיבה אלטרנטיבית, שבהדרגה זלגו אליה חבר'ה מהמסיבה הרשמית. שאלו את עצמכם מי המודל שלכם.

הנה שתי דוגמאות. ומראש אני מבהיר: אני לא "קובע" כאן (בתור גבר אשכנזי) איך קבוצות מודרות "צריכות" לנהל את מאבקיהן הפוליטיים. אני מתאר את המציאות כפי שאני מבין אותה.

מוזיקאים מזרחים שהודרו במשך שנים מתחנות הרדיו ומן הקאנון הישראלי יכולים להיאבק על מקומם בתוכו, או לייצר אלטרנטיבה מחוצה לו. מי שבוחר בדרך הראשונה נשמע מהר מאד כמו איל גולן ומאיה בוסקילה. מי שבוחר בדרך השניה מקים את "קפה גיברלטר", אתר המוזיקה והתרבות הכי מעניין ורציני כיום בישראל.

דוגמה שניה. במשך שנים ארוכות נשלטו תנועות השמאל החוץ-פרלמנטרי בישראל בידי חבורות גברים. נשים שהודרו מעמדות כוח בתנועות האלה היו יכולות להיתקע בעמדת התלונה הקבועה על השוביניזם של השמאל, או לקום ולעשות מעשה: ליזום עשייה פוליטית אחרת, שממזגת שיח של שלום ופיוס עם סדר יום פמיניסטי. אלה שעשו כך חוללו מהפכה בשמאל הישראלי, וכיום הן הרוח החיה והאפקטיבית ביותר שלו.

חשוב להפריד כאן בין הדרישה לצדק חלוקתי לבין הדרישה להכרה ממסדית (בדמות פרסים, כבוד וכד'). הראשונה היא נגזרת של אזרחות שוויונית, השניה היא שכפול של תסביך נחיתות. חובה על המדינה לתקצב מוסדות תרבות ללא כל אפליה אידאולוגית, וזה עניינה של ההכרזה "או שתהיה עוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה". אך ודאי שלא חובתו של איש הרוח או האמן לדרוש כיבודים מן השלטון או מחיאות כפיים מקוראי "הארץ"; הייתי אומר שמוטב לו, אם לא נחוץ ממש, לשמור על מרחק בריא מכל אלה. המאבק לצדק חלוקתי הוא מאבק פוליטי חשוב; ההידחקות ליהנות מזיו השררה חותרת תחתיו ומשמרת את האי-שוויון התרבותי.

מן הבחינה הזאת, סקנדל פרס ישראל חשף דמיון מפתיע בין השבט הלבן לבין יריביו. לכאורה, כל מחנה והזעם שלו. ההירשפלדים כועסים על "מדינת השטאזי" שבוחשת בשיפוט התרבותי שלהם, השטריתים מלינים על החד-ממדיות של אותו שיפוט. אבל כולם מסכימים על דבר אחד: שפרס ישראל חשוב. ושהייצוג בו חשוב. ושהפולמוס הציבורי סביב העניין הוא חשוב.

ומה שחומק מכולם הוא שכל ההנחות האלה, והן בלבד, הופכות את העניין לחשוב. אלמלא חשבו כל הנוגעים לעניין שמדובר בנושא חשוב, הוא לא היה חשוב (זאת לא טאוטולוגיה: יש הרבה מאד נושאים שחשיבותם אינה תלויה בדעתם של אנשים: שינויי אקלים, רגולציה בשוק ההון וכד'). אבל הדיון החשוב יותר עדיין לא מתנהל: למה להידחק לזיו השררה, מה דמותו של איש הרוח שעושה כן, מה דמות איש הרוח שנכשל, מה דמות הציבור שמתווכח עליהם בלהט, ובעיקר, מה מרוויח השלטון מכל הפסטיבל הזה?

73 תגובות

להגיב
  1. יותם / פבר 13 2015 18:46

    אתה טוען פה טענות חמורות כלפי "השבט הלבן", על הדרת נשים, מזרחים ולא יהודים, אבל על פניו יכול להיות פשוט שרוב מי שהוגשה מועמדותו לפרס היא מפלח האוכלוסיה הזאת, ושאחוז הזוכים מייצג נאמנה את הכישרוניים ביותר בסטנדרט סביר.
    האם יש לך נתונים שמאששים את הקביעה שלך או שמדובר בתחושה אישית?

  2. Ori / פבר 13 2015 19:02

    מעולה תודה

  3. nina ramon / פבר 13 2015 19:04

    אם כך, לשיטתך, גם בפרסי נובל, בוקר וכד' אין צורך? גם הם סתם צורך בצומי?

  4. עידן לנדו / פבר 13 2015 19:08

    נינה, ברור שהם צורך בצומי. השאלה אם יש בהם ערך מעבר לכך, והאם הוא מאזן את הנזק. הנזק במקרה של פרס ישראל בולט לעין – זהו פרס מן הממסד, אותו ממסד שחלק ניכר מאנשי הרוח יוצאים נגדו ביומיום. לא היגייני בכלל. על הפוליטיקה של הבוקר והנובל אני לא יודע מספיק כדי לחרוץ משפט.

  5. nina ramon / פבר 13 2015 19:20

    עידן, הא בהא תליא. בני אדם רוצים להודות לאלו שתרמו ערך מוסף כלשהו לחייהם, ובני אדם גם שמחים לקבל הכרה בעבודתם. וזה בסדר. השאלה היא איך. מן הסתם בכל מקום בו ישנם שופטים, יהיו גם תככים ונטיות לכאן או לכאן.
    אבל פרס ישראל הוא סוג של מלכוד. במהותו הוא פרס של המדינה, לא של הממשל, אבל הממשל הוא זה שממנה את חבר השופטים. אולי הדבר הטוב שקרה כאן, בענין פרס ישראל, שכעת אולי יבינו שצריך להוציא אותו מידי הממשל ולהעבירו לידיים נייטרליות – עד כמה שאפשרי דבר כזה.

  6. ארנה / פבר 13 2015 19:24

    מעולה. תודה

  7. אלעד / פבר 13 2015 20:19

    אני שמח על הרוח האנרכיסטית והאנטי שלטונית (כממסד נחוץ) הנושבת לאחרונה מהרשומות שלך.

  8. ujanissary / פבר 13 2015 20:29

    אפרופו פרס נובל — ר. פ. פיינמן שקל את סרבו לקבלת הפרס מטעמים דומים אך החליט לבסוף לקבלו על מנת שלא למשוך תשומת לב. ועוד ד"א קטנטן… הענקת הפרס לבניציפר יכולה להיות תרפויטית.

  9. mitkadem / פבר 13 2015 21:08

    פרס ישראל שווה כסף.
    לא רק כבוד, לא רק יוקרה, לא רק הערכה חברתית עצומה.
    הוא פשוט שווה כסף.
    גם אנשי הרוח אוהבים כסף, אוהבים אוכל טוב, נסיעות, חופשות, פנסיה.
    אנשי הרוח הולכים לפרס ישראל כי הם רואים בו משענת פיננסית מסוימת.
    חתן פרס ישראל מקבל יותר חלטורות, יותר הזמנות, יותר ג'ובים.
    משתלם לשתף פעולה עם הממשלה בהיבט הזה כי כסף מנצח את הכל.
    אנשי הרוח אוכלים ארוחת בוקר, הולכים לשירותים וצריכים לתת מתנות לנכדים כמו כולם.
    אנשי הרוח הם אנשי בשר.

  10. רחל / פבר 13 2015 21:15

    תודה רבה רבה. נזכרתי בקשר דבריך היפים במאבקו המשפטי המוזר של גרשוני ב-2003 לקבל את הפרס "המגיע" לו למרות שסירב להשתתף בטקס וללחוץ את ידה של לימור לבנת מטעמים אידאולוגים. חזרתי בעקבות המאמר לגליון של "סטודיו" בעריכת שרה ברייטברג (גליון 143) שהוקדש לתגובות של אמנים ואנשי רוח לנושא, רבים מהם חתני פרס ישראל לשעבר, רבים מהם אנשי השבט הלבן, רבים מהם הביעו בגליון את יסוריהם בדרך לקבלת הפרס הבלתי נימנע. הגליון יצא לפני שהתפרסמה החלטת בג"צ שפסלה בסופו של דבר את עתירתו של גרשוני.

  11. עידן לנדו / פבר 13 2015 21:25

    תודה לך, רחל, שהזכרת לי את הפרשייה האומללה ההיא. הכנסתי אותה לפוסט!

  12. Yoram Gat / פבר 13 2015 22:02

    יש אספקט נוסף לעניין הפרס שקשור לאלה שהפוסט עוסק בהם אבל להבנתי הוא בסיסי יותר.

    פרס, רשמי או לא, הוא מוסד אליטיסטי. מדובר במוסד שמטרתו לסמן את מי שיצירתו היא איכותית וראוייה להערכה ולהפרידו מההמון שיצירתו אינה כזו. זה אופיו ומטרתו של הפרס גם אם הפרס אינו מגובה בגושפנקה מצד השלטון, גם אם זוכי הפרס מייצגים מבחינה סטטיסטית את כל הקבוצות שבאופן מסורתי הודרו מן האליטה וגם אם ההחלטה על מי יזכה בפרס מתקבלת בהצבעה בקרב הציבור הרחב ולא על ידי אוסף של שופטים שבעצמם מונו במנגנון קו-אופטציה אליטיסטי.

    מוסד שכזה (כמו מוסדות דומים) מעצים רעיונות אליטיסטיים ובכך מייצב את מערכות העוצמה האוליגרכיות הרווחות בחברה.

  13. אלי אמינוב / פבר 13 2015 22:48

    בני השבט הלבן מגנים על עליונותם

    לקט רלוונטי למאמר:

    "אני פועלת ברגש ועם הטיפת שכל שיש לי ואני כבר הרבה שנים במקום הזה אז אני מרשה לעצמי להביע דעה. אבל בוודאי שהם לא בסדר, ממש לא בסדר, כי הם לא הולכים לקראתנו בשום דבר. אבל אנחנו היותר מתורבתים, יותר חכמים, אנחנו צריכים להושיט להם יד ולעזור להם להגיע למצב שבו יוכלו לחיות אתנו ביחד. זה המצב. […] הם מייצגים חלק גדול של העם, אנחנו במיעוט יקירתי. יש הרבה מאוד אנשים שלא כל כך מבינים איך אנחנו רוצים שלום עם הפלסטינים, הערבים האלה, השכנים האלה, שהם גם מאוד לא יפים וזה נכון, שעושים לנו את המוות וזה נכון!"
    -חנה מרון על הפלסטינים, בעקבות חתימתה על היוזמה התומכת בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67'. מתוך ראיון לעיתון "הארץ", 22/4/2011

    "חלק גדול מהמצוקה של האוכלוסייה הערבית־מוסלמית בישראל, לא הנוצרית, נובע מתרבות של משפחות גדולות, מחוסר השכלה ומכוח עבודה בלתי מהימן וכשיר לחיים מודרניים. כל אלה יוצרים עוני, גם ללא אפליה מטעם אתני. מבחינה זו הערבים המוסלמים דומים ליהודים המזרחים שאינם מצליחים לפרוץ את מעגל התרבות הפסיווית, הלא משכילה, הלא מתחרה. זו בעיה תרבותית גדולה כשלעצמה ואצל הערבים נוספה לה עוד בעיה: היותם ערבים".
    פרופ' רות גביזון, מתוך כתבה שפורסמה במוסף הארץ , 24.11.06.

    "התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכל מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסיאתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפיאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן"
    חנה ארנדט* , מתוך מכתב מס' 285 שנשלח לקארל יאספרס בזמן סיקורה את משפט אייכמן בירושלים עבור ה"ניו יורקר". מיום ה- 13/4/1961.

    עד סוף שנות ה60 תחילת ה70 כמעט שאין למצוא סופרים עבריים שהם או אבותיהם לא עלו מארצות אירופה… עלול להיוצר הרושם שעלו מארצות האיסלאם מאות ואלפי סופרים ידועי שם , וכאן בתחבולה נכלנית השתיקו אותם והעלימו את יצירותיהם. תרבות אי אפשר למחוק, אם האימה הקומוניסטית לא אטמה את מעיין יצירתם (של יוצרים בברה"מ הקומוניסטית) הרי שגם מעיין היצירה של יוצר תימני או מרוקאי לא היה נאטם – אילו באמת היה קם יצור כזה…
    ד"ר משה גרנות, מפקח משרד החינוך. מתוך: עסקני הקיפוח – שיח של גזענות והסתה, ע"מ 34, הוצאת ירון גולן, 2000

    "האדם הלוואנטיני משתדל להוכיח לעצמו ולאחרים את גבורתו ואת גבריותו בדרכים שונות: הוא נוהג בנשים כמו היו חפצי-שימוש, וכמו כדי לגלות לעיני כל מסתכל אובייקטיבי כי גבריותו המופגנת אינה אלא מראית עין ותו לא, הוא מתהלך לו לראווה, עוטה בגדי צבעונין, מפיק הנאה מכל גילוי של רגשנות. לפעמים הוא אף מתמכר ליחסים הומוסקסואליים, אף-על-פי שאין הוא הומוסקסואלי ממש.
    עד כמה שתמוה הדבר, מופנה הבוז שהוא רוחש לא רק אל נציגי התרבות החדשה והנעלה יותר, אלא גם אל המכשירים והמכונות, שאותם הוא כה מעריץ וחומד. הוא מנסה לנהוג בהם כמו שהוא נוהג בנשים, כמו היו חפצים הנתונים למרותו."
    פרופ' קרל פרנקנשטיין (1905-1990), חתן פרס ישראל לחינוך, ראש החוג לחינוך באוניברסיטה העברית. הציטוט מתוך: "החיצון, בעיה חברתית", עם עובד, 1983, עמ' 181-183.

  14. אבישי / פבר 14 2015 06:54

    מוזר שהכותב הנזהר במונחיו ואלרגי לקלישאות נבובות- מכתים את המאמר כולו בקלישאת "השבט הלבן", מונח טרנדי למהדרין, חבוט ומעומעם. ניסים קלדרון יו"ר הועדה לחקר הספרות הוא מ"השבט הלבן"? אילו מירי רגב תתמנה במהרה בימינו לשרת התרבות- נחגוג את תבוסת "השבט הלבן"? והיפוכו זה "השבט השחור"? מריח רע! מה שחסר-חסר באוסף ההכללות התלושות של הכותב בהתייחסותו לסקנדל האקטואלי (עם החלק ה"תיאורטי" של המאמר אין לי ויכוח): התייחסות קרובה, עובדתית למה שקרה. למשל: כנראה ההתנגדות לבחירת דוד גרוסמן לפרס ישראל לספרות עמדה מאחרי התערבותו מעוררת הסלידה של נתניהו. שאלה: האם יש לכותב מועמד ראוי ממנו?! (תשובתו המתחמקת משאלתי של הכותב תהייה מן הסתם: אני בכלל נגד הפרס וגו') מי, בבקשה? ורצוי מועמד מהשבט "הלא לבן"?! אולי אחד ממשוררי ערספואטיקה הגרפומנים ברובם (צר לי לומר)?! סמי מיכאל דומני מועמד אף הוא. "שבט לבן"? בשלב הבא נעשה סלקציית לבן\שחור של אמנים וסופרים? . נתניהו לא נאבק על דיכוי קולות מקופחים כמו נשים או בני מיעוטים. נהפוך הוא. הקפיטליסט החזירי הזה דורס עוד טריטוריה ברגל גסה ואין גסותו דומה כלל לתגובות המתנגדים (שגם בהן ניתן למצוא את הצביעות הסמוייה שהכותב חושף באיזמלו החד). חוסר יכולתו של הכותב להבחין בין "פושע גדול" לבין סתירות וצביעות במקבילית הכוחות התרבותית, המוכללת- יוצר תמונה מעוותת, נגועת דמגוגיה מסוכנת: "כולם מנוולים", כולם "דורסניים" באותה מידה וכיו"ב. אם כולם "כן" אז בעצם כולם "לא". מסוכן!

  15. אריה דיין / פבר 14 2015 07:56

    מאמר מעולה, שמציב באור נלעג כמה וכמה כותבים בעלי עמדות מזרחיות מיליטנטיות שבימים האחרונים כבר הספיקו להביע תמיכה – גם אם מרומזת ומסתייגת – במהלך של נתניהו בהקשר לפרס. הרכב הזוכים בפרס ישראל מייצג, פחות או יותר, את מבני הכוח החברתיים באליטות הישראליות. לנתניהו אין שום כוונה לשנות את מבני הכוח האלה; כל מה שהוא רוצה לעשות הוא להדיר מרשימת הפרסים (שופטים ומקבלים) את מתנגדיו ולהחליפם בתומכיו, וכל זה מבלי לשנות את מבני הכוח הקיימים. משהו כמו ״הפיכת חצר בתוך השכבות השליטות״, בלי שום כוונה להחדיר אליהם לא מזרחים ולא נשים ולא ערבים ולא עיירות פיתוח ולא שכונות ולא חרדים. והדבר היחיד שלא ברור לי הוא למה צריך מישהו שכן רוצה לשנות את מבנה הכוח של החברה להתפעל מהמהלך הזה. למה הדחת שופטים התומכים בפתרון שתי מדינות ומתנגדים לנתניהו במטרה להחליפם בשופטים התומכים בהתנחלויות ומתנגדים להרצוג זה משהו שצריך לעניין אינטלקטואלים מזרחים? היחס שכל המהלך הזה ראוי לו הוא היחס לו זכה מצד הרשימה המשותפת לחד״ש ולמפלגות הערביות – התעלמות ובוז.

  16. עודד / פבר 14 2015 10:45

    הפוסט הנוכחי של עידן חשוב ביותר. אנימרשה לעצמי להעתיק כאן תגובה שהעברתי אתמול לכמה מעמיתי ומידידי:

    (1) ג'יימס ג'ויס, ברטולד ברכט, פאול צלאן, נטאלי סארוט, ח' ל' בורחס, חוליו
    קורטאסאר – לא קיבלו את פרס נובל. מיכאיל שולוחוב – קיבל. אז מה ? האם הזכייה בפרס, או אי-זכיייה – רלוונטיות לערך האמנותי שאני מייחס ליצירותיהם של הסופרים האלה? למשמעות שאני מעוניין לייחס להם על מפת האמנות הכוללת בתקופה שלנו ? לא. הפרס
    לא רלוונטי.
    (2) עזרא זוסמן, עוזר רבין, דליה הרץ – לא קיבלו את פרס ישראל לספרות ולשירה; אברהם אופק או נפתלי בזם לא קיבלו את פרס ישראל לציור; ברכה צפירה לא קיבלה את פרס ישראל בתחום הזמר העברי ו/או על מפעל חיים. האם הזכייה, או אי-הזכייה, בפרס הזה – רלוונטית – – – ? ( נא להשלים את המשפט, ממש כמו בפיסקה הקודמת).
    (3) ז' פ' סארטר הודיע לוועדת השופטים שאינו מעוניין לקבל את פרס נובל. הוא ידע
    שכל פרס מסוג זה ,לעולם אינו 'נייטרלי'; תמיד יש בו משקעים אידאולוגיים-פוליטיים-
    ממסדיים. הרולד פינטר לא סירב לקבל את הפרס, אך הגיב בדרך חתרנית : שלח הקלטה, בקולו, שהושמעה בטקס החגיגי, ובה פירט את כל הביקורת הנוקבת שהיתה לו על פוליטיקת הכיבודים הממסדית ובעיקר על הפוליטיקה האימפריאליסטית-דורסנית בעולמנו.
    (4) פרס ישראל – [א] מוטבע מלכתחילה בחותם 'לאומי-מדינתי' מעורר חשד; [ב] אינו נייטרלי-נקי-מקצועני גרידא – בניגוד לפאסון הרשמי שלו, ובניגוד לכוונותיהם הטובות של רבים מאלה המכהנים בוועדות השופטים ושל רבים מהזוכים בפרס בעבר; הוא אינו יכול להיות כזה . משה גרשוני ( חשבתי עליו בימים האחרונים) ידע את זה.הוא לא סירב
    לקבל את פרס ישראל בתחום הציור, אך הודיע שיסרב לבוא לטקס וללחוץ את ידי ראש
    הממשלה (אריק שרון). הפרס נשלל ממנו. בשבילי – גרשוני הוא דמות מופת בעניין זה, וכמה מפתיע! – אף אמן בישראל לא הלך בדרכו.
    (5) פרס ישראל, כמו כל הפרסים הרשמיים המלכתיים או ה'בינלאומיים',הוא בעיקרו
    'פינוק'-יוקרה לטווח קצר. אלה המעניקים את הפרס מתפנקים בעצם התחככותם באינטלקטואלים (מסוימים) ובאמנים (מסוימים); התקשורת מתפנקת בעצם קיומה
    של חגיגה ש'מצטלמת' היטב ( פרס ישראל נעשה כבר מזמן הפקה הוליוודית סוג
    ב'); והאמנים שזכו בפרס… נו, לצערי, אמנים רבים רודפים אחר פינוקים כאלה. נכון
    שפרס ישראל עדיין קשור, איכשהו, גם במיתוס הציונות ה'ממלכתית', הנאורה, הישנה. בעבר הרחוק מאוד היתה גם מידת חשיבות ורצינות בפרס הזה (ויש הבדל בין שרי התרבות והחינוך ההם, זלמן שזר או בן-ציון די-נור, אנשי ספר אמיתיים, לבין גדעון סער, לימור לבנת ושי פירון!) אלא שהמיתוס ושאריות הכוונות הרציניות ( וגם התמימות המסוימת) שהיו בפרס נעלמו מזמן. הפרס מתפקד עכשיו כעלה-תאנה לממסד שממילא אין לו שום עניין והבנה בענייני מדע, תרבות גבוהה ואמנות.
    (6) אינני יודע לאן תתגלגל הפרשייה הנוכחית של פרס ישראל, ועקרונית –
    זה ממש לא חשוב לי אלא כתמריץ לאבחנות פוליטיות נוספות. נתניהו
    וחבורתו, בהיבט מסוים (הנה, כמה אנשים נוספים כבר מעירים על כך), עשו עמנו חסד:
    הם חשפו את מה שהיה מודחק, או (כשמדובר מרבית האוכלוסייה בישראל ובעולם,
    שממילא אין לה עניין בספרות 'גבוהה', באמנות פלסטית 'גבוהה' או במחקרים מדעיים), מוסתר תוך כדי 'קריצה' חנפנית מצד הממסד.

    היה מן הראוי, כך אני חושב, שכל – או מרבית – הזוכים בפרס ישראל בעבר,
    שעדיין חיים כאן, יכריזו חגיגית : תודה על מה שזכינו בו אי פעם, אבל ,לפחות
    בהקשר הנוכחי, אנו רואים את עצמנו 'משוחררים' מהפרס ומהמטען שלו . והיה מן
    הראוי שאינטלקטואלים ואמנים ישראלים שעדיין לא קיבלו את פרס ישראל יכריזו
    חגיגית: תודה, לא מעוניינים.

    – – זה לא יקרה.

  17. עידן לנדו / פבר 14 2015 11:18

    עודד, הוספתי התייחסות לפרשיית גרשוני. לא דמות מופת בכלל, לדעתי, אלא דמות פאתטית. האיש התעקש גם לקבל את הפרס וגם לא להגיע לטקס, בהתחלה התירוץ היה שהוא לא מוכן ללחוץ את ידה של השרה, אחר כך כי הוא לא מוכן "לקשט" את הטקס. בדין, הפרס נשלל ממנו, ואז הגיעה שיא החוצפה – הוא עתר לבג"ץ. מינימום ההגינות שנדרש מאדם שמנפנף בחתרנות שלו לכל עבר זה שלא יזחל על ארבע כדי לקבל פרס מן הממשלה המתועבת כל כך בעיניו. גרשוני (בפרשה הזאת) גילם את כל העקמומיות המצחינה שנודפת מהתייחסותו של השבט הלבן לפרשה הנוכחית.

    קרא את ערן רולניק, ששם את האצבע על הנקודה הזאת:
    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2563700

  18. עודד גולדרייך / פבר 14 2015 16:15

    אני מסכים עם מה שאני חווה כעיקר בפוסט הזה (ז"א הביקורת על העניין המוגזם מאוד של אנשי רוח ישראלים בפרס ישראל והביקורת על התעסקות יתר בפרסים בכלל). אז ראשית כל – תודה!

    הקישור של הנ"ל לעניין "שבט הלבן" נראה לי לא מדויק. העניין הוא במה שאתה מכנה "אנשי רוח" (ואני הייתי מכנה אליטה תרבותית) ומה שקרוי "מחנה השמאל". נכון שאלו הינם ברובם המכריע גברים אשכנזים, אבל הם לא זהים עם אותו "שבט לבן" וחלק מרכזי בביקורת (לטעמי) הוא על כך שהם לא מוכנים להפרד מן ה"שבט הלבן" – ז"א למקם את עצמם מחוץ למדורת השבט הזאת ולהקים תרבות-נגד של ממש.

    (למותר לציין שהויכוח ביננו הוא על נקודה משנית לפוסט שלך, אבל בכל זאת חשובה בעיני.)

    עניין נוסף שהייתי מעלה ביחס לפרסים הוא השרירותיות המובנית והשטחיות המובנית שלהם (בלי קשר לזהות נותני הפרס והשופטים). מתן פרס מפריד בין הזוכים לבין הלא-זוכים, ויוצר פער משמעותי ביניהם בעוד שבדרך כלל התרומות שלהם די קרובות בחשיבותן. ז"א: פרסים הם מכניזם ליצמירת פערים מלאכותיים שאין להם בסיס של ממש במציאות. כל מה שזה משרת הוא צורך ירוד (אך אנושי ולכן בר-סליחה) בדרמה, אך האמת לא משורתת כאן, והצדק בוודאי מופר…

    עודד גולדרייך

  19. גדי / פבר 14 2015 16:18

    תודה מקרב לב, עידן. מפוכח ומדויק.

  20. dotan / פבר 14 2015 16:44

    הלוואי שנגיע ליום שבו השאלה "מה השלטון מרוויח" לא תהיה שקולה ל"מה הציבור מפסיד"

  21. אמנון / פבר 14 2015 17:04

    ממחיש בדיוק את המיאוס והסלידה מהפער שנוצר בין המדינה לבין הממסד, שקיים כמעט קונצנזוס, שאינו מייצג את כל רבדיה. האירוניה היא שלמרות שזה ברור כמעט לכולם (וכל מגזר מבטא את זה בדרכו) – התפיסה שהריבון מייצג את ״רצון העם״, לא מתערערת מספיק כדי להביא להחלפת הריבון

  22. בר / פבר 14 2015 18:04

    מי לעזאזל צריך וגו'. באופן רחב ויבש, פרס ישראל כשם קוד לכיבודים רשמיים בקנה מידה ארצי/עולמי, הוא (עוד) כלי ליצירת קאנון בקהילות מדומיינות. אידיאולוגיה ומדיניות, משוקצות ככל שיהיו, לא רלוונטיות לריח המבאיש שעולה מהפרס. הריח הוא ריחם של יוצרים שחנטו אותם (אין הרבה ריצ'רד פיינמנים שגם אחרי הנובל ממשיכים לבעוט). אז עדיף אולי למות בועט בשוליים מאשר להפוך לסרקופג נצחי וריק, אבל משני אלה עדיפה האפשרות לצבור מספיק כוח מהשוליים לא רק כדי להתקיים אלא גם על מנת להשפיע על המרכז. דרך האמצע הזו מצריכה לא פעם שת"פ עם הממסד, גם אם יש לך ביקורת עליו. וזה לגיטימי, אחרת היינו כולנו מסתפקים בלכתוב בלוגים.
    מפתה להשתין בקשת על "הון תרבותי ממוסד" (בורדייה וזה) וגם קצת לשכוח שאותם לא מקובלים שערכו מסיבות אלטרנטיביות, בעצם חיכו לזה שעוד ועוד יצטרפו אליהם עד שייצברו מסה קריטית שתעניק להם כוח מול הזרם המרכזי הממסדי ו/או שתהפוך בעצמה לזרם המרכזי, אז יוכלו לנוח על זרי הדפנה ולדכא "לא מקובלים" אחרים (האדון והעבד ההגליאניים וזה). אבל(!) לא מספיק שקפה גיברלטר ("קפה גיברלטר" כמשל) יהיה "הכי מעניין ורציני". הוא זקוק למשאבים והכרה גדולים יותר כדי להתקיים ולהרחיב את השפעתו, ולא רק לרצון טוב של שוחרי תרבות אלטרנטיבית. אחרת הוא יגווע. למעשה, אפשר לראות שזה כבר קורה (ולא כמשל). לכן, ההצעה להסתפק בפרס ספריית רשל"צ ומכתב מקורא היא קצת… היפּית.

    נ.ב.
    "מי שהולך לישון עם לימור לבנת שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם פרצוף של דני קושמרו" הרג אותי מצחוק.

  23. עודד / פבר 14 2015 18:09

    לעידן – שוב , תודה על העניין ועל הרב-שיח הרציני שעוררת כאן. עלי להודות שלא הייתי בקי בפרטי הפרטים של פרשת משה גרשוני ופרס ישראל ( 2003), וטוב שהסבת את תשומת לבי. עם זאת, אני עדיין חושב שעצם ההתרסה של אמן נגד הפרס שהוא אמור לקבל – חלקית, ואולי לא-עקבית, ככל שתהיה – והידיעה מראש שייתכן שהפרס יישלל מהמתריס, הן מעניינות ומשמעותיות כשלעצמן. מובן שסירוב טוטלי לקחת חלק במשחק , מלכתחילה, היה יכול להיות משמעותי יותר. אבל את גרשוני , שגדל והתחנך כאן על רקע כל כך ארצישראלי, קשה לי לשפוט; אולי עדיין האמין, בדרך כלשהי, שפרס ישראל צריך לייצג רוח 'כלל לאומית', העומדת מעל שסעים חברתיים-תרבותיים-פוליטיים ואינטרסים קטנוניים. האמין! עד כאן בעניין זה, שגם הוא – כפי שהעיר כאן ע' גולדרייך – לא המרכז והעיקר של הדיון שלנו. כך או כך, לא קל לנחש מה עוד יתרחש בפרשייה הנוכחית. העליתי בדמיוני 'סירוב' כללי של אמנים, בכל התחומים, להגיש את מועמדותם לפרס ישראל בעתיד, ואולי לכל פרס רשמי-ממוסד אחר. אני יודע, זאת אוטופיה.

    ע' גולדרייך הוסיף נקודה מעניינת: כל פרס מעלה זוכה אחד או ,לעתים, שניים-שלושה, לגדולה,ודוחק/ ממדר/ משפיל את כל המועמדים האחרים. כדאי לקרוא את רשמיו השנונים של אגור שיף, בעניין זה, באתר הבית שלו. והנה, אמנים ואינטלקטואלים מוכנים 'להסתכן' גם בכך, ולו רק כדי להיות קרובים לאור הזרקורים לשעה קלה.
    פליאה היא בעיני.

    עודד אסף

  24. עידן לנדו / פבר 14 2015 18:39

    עודד ראשון ועודד שני, תודה על ההערות, אין לי מה להוסיף.

    בר, אין ממש סתירה. אני לא מטיף לשוליים נצחיים. דיברתי על הדינמיקה של איך לייצר אלטרנטיבה – שמעניינת אותי בבלוג הזה בכל הממדים (פוליטי, תרבותי וכו'). השלבים הקריטיים הם השלבים הראשונים – מי מתפתה לאור הזרקורים ומתאיין כמעט מיידית (כאלטרנטיבה) ומי מוכן לבנות את עצמו וסביבתו בשוליים. מטבע הדברים, כשהשוליים הופכים מספיק דומיננטים, הם משפיעים על המרכז. ואולי הופכים למרכז משני בעצמם, מתאבנים ומסתאבים, ומייצרים מרי פנימי, וחוזר חלילה. כל זה תהליך מבורך של פרוליפרציה, של העשרה, אבל הוא חייב לקרות באופן דיאלקטי, מתנגד ומתריס, ולא מתוך שיתוף פעולה מראש עם הקונצנזוס.

    למותר לציין שזאת האתיקה של הבלוג הזה – אפס שיתוף פעולה עם כלי התקשורת המרכזיים (ההצעה האחרונה שהגיעה היתה להצטרף לבלוגיה של "הארץ"). ככל שאני רואה, זה לא "היפי" (במובן המזלזל), זה משתלם בטווח הארוך – עיתונאים מזה זמן מושפעים מדברים שהם קוראים כאן, בלי לצטט אותי. אני חלק ממדיה אלטרנטיבית שמתעקשת על הקול העצמאי שלה, גם אם זה כרוך בקשיי מימון, ולא נכנעת למסלול הנוח כל כך של ההכלה-הטמעה-ניטרול.

  25. אלעד דקר / פבר 14 2015 18:42

    לגבי השאלה "מי לעזאזל צריך את פרס ישראל?" אז בלי ציניות אני רוצה לתת כדוגמה את דוד אבידן שאם היה מקבל את 75,000 הש"ח של פרס ישראל יכול להיות ששנותיו האחרונות היו טובות יותר ולו במקצת.
    לגבי גרשוני, אפשר בהחלט לטעון שברגע שה"מדינה" או ה"ממסד" קבעו שמישהו ראוי לפרס אז חובתם היא לתת לו את הפרס בלי להעלות כלפיו שום דרישות שהם.

  26. עידן לנדו / פבר 14 2015 18:57

    אלעד, השאלה שעניינה אותי היתה לא מהי החובה של הממסד כלפי איש הרוח, אלא מהי עמדתו שלו (ושל הציבור) כלפי הפרס. גרשוני יצא פארש לגמרי, בלי קשר לחובות המדינה. בג"ץ גם נימק יפה למה לא הגיע לו הפרס, ובמקרה הזה אני חושב שהוא צדק. עצם הגשת העתירה היה תוספת חטא על פשע.

    אבידן הוא מקרה אחר. גם כאן לא הייתי בכלל מדבר על "פרס" אלא על מלגת קיום ליוצרים (דבר שקיים במקומות שונים בעולם), ואת זה צריך לתפוס כחלק מתקצוב של מוסדות תרבות. כמובן שנפתחת השאלה מי זכאי ומי לא, שאלה שלא נכנסתי אליה כי היא נראתה לי (בהקשר הפרס) הסחת דעת. אבל היא עולה במלוא משקלה בשאלות של תקצוב תרבות, המאמר של עמוס נוי שקישרתי אליו מדבר על זה יפה.

  27. עידן לנדו / פבר 14 2015 19:02

    אגב, טקסט קלאסי על הנושאים הללו:
    http://www.amazon.com/Commodify-Your-Dissent-Salvos-Baffler/dp/0393316734

  28. מישהו / פבר 14 2015 19:41

    בבסיס יש משהו נכון, אבל יש כאן מספר טעויות והטעיות. קודם כל אני לא סובל ביטויים גזעניים, בין אם מדובר ב"שבט לבן", פרענקים, כושים, ערבושים ומה לא. זאת תת-רמה. נקודה. פרסים הם חשובים בכל תחום, וכולם רוצים הכרה והערכה, בין אם בגיל 6 או בגיל 60. אין בזה שום דבר נלעג. הענקת הפרס צריכה להתנהל אחרת; השופטים צריכים להיות אנשי מקצוע; השלטון צריך למצוא דרכים נוספות ואחרות לעודד תרבות ואמנות; שום דבר לא יקרה אם יבטלו את פרס ישראל. הכל נ כון. אבל מה עשו האשכנזים (שרובם לא זוכים בכלום…) לעדן לנדאו? ולמה חברה נאורה לא צריכה להעריך ותגמל את היוצרים החשובים שלה? בקיצור… אפשר לראות כאן את ההבדל בין עדן לנדאו לחיים באר. אחד מהם הוא כותב מוכשר, רגיש, ובעל מקצוע מעולה. השני לא.

  29. עידן לנדו / פבר 14 2015 20:21

    אוקיי, מישהו. אני גזען, ואתה פחדן שלא מזדהה בשמו וגם משבש את שמי. והשאלה "למה חברה נאורה לא צריכה להעריך ולתגמל את יוצרים החשובים שלה" מלמדת אותי שלא הבנת על מה הפוסט. חבל.

  30. בר / פבר 14 2015 20:46

    האתיקה הלא מתפשרת והמוערכת שתיארת היא אכן האתיקה של הבלוג הזה אבל למה אתה סבור שתוותר על קולך העצמאי בבלוגיה של הארץ? זו לא שאלה מתממת; נראה לי שהיית יכול להמשיך לעשות בדיוק מה שאתה עושה רק עם תפוצה רחבה יותר.

    נ.ב. לא קשור בעליל (סליחה)
    http://www.guitarweek.co.il/15021512149615001497.html

  31. Yoram Gat / פבר 14 2015 20:54

    > מלגת קיום ליוצרים

    לי לא ברור מדוע "יוצר" ראוי לקבל מלגה ואחרים לא. ושאלה קשורה היא מי הוא זה שיקבע מיהו יוצר ומיהו אינו יוצר.

    וגם אותי מעניינת ההצעה להצטרף לבלוגים של "הארץ": מהם התנאים הכרוכים בהצעה הזו?

  32. עידן לנדו / פבר 14 2015 21:13

    בר: עזוב, העדפות הכתיבה שלי הן לא נושא הפוסט. תאמין לי שיש לי סוללת טיעונים מוצקה לעמדה הזאת. ההנחה שלך – שהייתי יכול לפעול בדיוק כמו היום – אין לה על מה לסמוך. תאמין לי גם בזה. (תודה על הקישור!)

    יורם: מלגת קיום ליוצרים היא לא דבר מופרך בכלל, והיא צריכה לשקלל שני פרמטרים: כושר השתכרות עצמאי וערכו הסגולי של היוצר. הראשון קל לכימות, השני פחות. המקרה של אבידן שהוזכר כאן די קל – יוצר שקשה למצוא עוררין על חשיבותו שפשוט התנוון בחיי דלות כי בסוף ימיו לא הצליח להתפרנס כיאות. זה לא נדיר בכלל, מה לעשות, אמנים לפעמים הם כאלה, בלתי מותאמים בעליל לחיי עבודה סדירה. ולפעמים יש אינטרס לחברה ככללותה "להחזיק בחיים" את אלה שתרומתם התרבותית יוצאת דופן.

    מי יקבע? כמו בכל תחום של תקצוב תרבות צריך פלורליזם מרבי בוועדות, ייצוג הולם לכל מי שתורם לחיי התרבות. הדברים האלה מועדים להטיות כמובן אבל זאת לא סיבה לוותר מראש, אלא אדרבא, להתעקש על שקיפות.

  33. Yoram Gat / פבר 14 2015 21:52

    > ערכו הסגולי של היוצר

    ברור שמדובר כאן על יצירת מועדון אקסקולסיבי של מי שראוי להערכה. זהו מוסד אליטיסטי על כל היבטיו השליליים.

    > התנוון בחיי דלות כי בסוף ימיו לא הצליח להתפרנס כיאות

    ומי שחי חיי דלות מבלי שהצליח לשכנע את חברי הוועדות שיש לו "ערך סגולי" גבוה? האם הוא ראוי להתנוון? (או שאולי הוא מנוון מראש?)

    > ייצוג הולם לכל מי שתורם לחיי התרבות.

    ומי ייקבע מי תורם לחיי התרבות? נדמה שיש כאן רגרסייה אינסופית.

    ההנחה המובלעת שלך היא כמדומני כי ישנו איזושהו מדד אובייקטיבי לאיכות שמוסכם על הכל (או לפחות צריך להיות מוסכם על הכל) ואילו רק לא יהיו הטיות או שהמערכת תפעל בשקיפות אז אפשר יהיה להתקרב (אם לא להגיע) למקסימיזציה של המדד הזה. זו הנחה שהיא לא רק מופרכת אלא גם בעלת השלכות שליליות מבחינה עקרונית ומסוכנות מבחינה מעשית.

    מעבר לזה, אפילו אם נסכים שאכן ישנו מדד איכות שכזה ושניתן למיין בעזרתו אנשים על פי "משקלם הסגולי" – אז מה בכך? מדוע אנשים בעלי משקל סגולי נמוך ראויים לקצבה? מי קבע שמשקל תרבותי סגולי הוא מדד מוצדק למתן מלגות?

  34. Yoram Gat / פבר 14 2015 21:53

    ובקשר לבלוגי "הארץ", מבלי לחקור לגבי השיקולים שלך, אני מסתקרן לגבי המדיניות של העיתון – תוכל לספר לנו מהם תנאי ההצטרפות לבלוגים שלהם?

  35. אבי פיטשון / פבר 14 2015 22:05

    יחס למדינה, מוסדותיה ופרסיה של הכל או כלום משקף תקופה של ניוון ושקיעה. אם כבר להצביע על רובד עמוק כאן, זה לא על "מי צריך בכלל פרסים מהמדינה" אלא על אותה שקיעה ואותו ניוון. הייתי רוצה לחשוב שהתקיים בעבר, ושתיאורטית יכול להתקיים בעתיד (אולי אחרי סבב חריף של משברים, קשה לומר, ואני לא מדבר רק או דווקא על ישראל), מודל של מסגרת מדינתית שהיא גם סוציאל-דמוקרטית וגם שמתקיימת בתוכה סולידריות ושותפות מינימלית שמאפשרת קיום משמעותי של ממלכתיות שאיננו דורסני ומדיר מצד אחד, ואיננו סותר וויכוח ואי הסכמה מצד שני. אני הוזה? התקיים בעבר, והייתי רוצה לחשוב שיכול להתקיים בעתיד, מודל של מדינה שבמסגרתו יש משמעות ללקבל ממנה פרס.

    למאבק בענייני הדרה יש ערך כשהוא לא מתרחש באווירה שהיא כה מקוטבת וכה מונחית על ידי ערכים רומסניים עד כדי חשש לקריסת מערכות שתפגע בראש ובראשונה בחלשים ממילא. אולי אני דרמטי, אבל התחושה היא לא של וויכוח שמוביל לאנשהו אלא לרעש של קבוצות הלופתות זו בגרונה של זו בדרך לתהום.

    כמו כן, להתעורר לדיון על הפרס, לא חשוב עם איזו עמדה, כתגובה שהיא תרומה לספין בחירות ציני, שוב, לא משנה מה תוכנה, מעורר תמיהה בפני עצמה.

  36. גיא / פבר 14 2015 22:20

    שלום עידן, דבריך אודות הבעייתיות בעמדת המקבל מעניינים מאוד. הסכמתי גם עם תיאורך את הצורך של המדינה במתן פרס כעלה תאנה. דומני שהדברים מדוייקים עבור ישראל במצבה העגום. אבל, האם לא תעדיף להיות אזרח במדינה שמחפשת דרך כלשהי להביע הערכה ליוצריה? האם אין דרך, או מדינה, בה פרס כזה יחזור לתכליתו המקורית?

  37. עידן לנדו / פבר 14 2015 22:21

    אני לא בפייסבוק אבל מקורותיי שם מוסרים לי שאנשים טוענים ש"פיספסתי" את כל העניין, והעניין הרי ברור לגמרי, זו מלחמתו של ביבי באליטות ובאקדמיה.

    ואללה. חתיכת הארה יש כאן.

    ברצינות, מישהו גילה עכשיו שביבי נלחם באליטות? זה עניין חדש או ישן ומאובק לגמרי? וכיוון שזה עניין ישן ועקבי לגמרי אצלו, יש פלא שעל זה, ורק על זה, מגיבה כל קהילת הפרשנים ונציגי האליטה?

    ויש פלא שדווקא על זה לא בלי לדבר? שאני חש צורך דחוף אולי לדבר על מה שהאליטה לא רוצה כל כך שנדבר עכשיו, וסליחה באמת שאני מפריע לה במלחמת הקיום שלה מול ביבי (הכל בסדר, צפירת ארגעה, השופטים חזרו למינויים, מושכות התרבות שוב אחוזות היטב בידם), ודוחף את ההערות שלי על פרס ישראל והרקב שסובב אותו באופן כללי? כן, אני יודע שביבי לא התכוון למתוח ביקורת על הנדחקים ליהנות מזיו השררה, נהפוך הוא, יש לו סימביוזה מצוינת איתם; העובדה שלא תקפתי אותו לא הופכת אותי לשותף אוטומטי שלו.

    הנה דוגמה חיה לכוחן של אליטות: גם כאשר הן חלק מהבעיה, הן מתעקשות להגדיר את גבולות השיח כך שיותירו אותן בחוץ. כאמור, השבט הלבן סוגר שורות. סורי, אני לא חלק מהמשחק הזה.

  38. עידן לנדו / פבר 14 2015 22:27

    גיא, אולי האוטופיה שאבי שרטט מעלי היא אפשרות אחת כזאת. אפשרויות אחרות העליתי בפוסט עצמו, של תגמולים מקומיים יותר. אני לא רואה צורך אמיתי בפרס "מדינתי". אני מפקפק מאד שפרס כזה יכול לאזן בין מגוון הטעמים העצום של הקהילות בתוכו, והוא מועד לוויכוחים אינסופיים. אבל שוב, אני רוצה להחזיר את הדיון לפרספקטיבה של היוצר עצמו ולשאול אותו בכנות: מה עומד מאחורי תשוקתך (אם יש לך כזאת) לקבל הכרה מן המדינה? אחרי שמנקים מן התשוקה הזאת את התשוקות הטבעיות לקבל הכרה מקוראים, אולי גם ממבקרים חדי-עין, מה נשאר בהכרה המדינתית-ביורוקרטית-פקידותית, שמצדיק את כל הפסטיבל הנוכחי?

    כנראה הכסף. אבל עכשיו אפשר לשאול לגבי הירשפלד והולצמן, שככל הידוע לי, אינם מקבלים תגמול כספי (ואולי כן, אבל הוא סמלי ביותר, כך נהוג בוועדות פרס): מה עומד מאחורי התשוקה שלהם (בלי ספק תשוקה, החזרה על ארבע לתפקיד מוכיחה זאת) להיות חלק מן המנגנון הזה?

    מישהו קרא לזה פעם הרצון לעוצמה. מה הקשר בין זה לבין תרבות אמיתית? לא ברור.

  39. giladex / פבר 14 2015 23:31

    ועל אף הכל, הביטוי 'השבט הלבן' הוא ביטוי גזעני שחובה להימנע ממנו.
    ולמילים מאוד פשוטות ומדויקות בנושא מהתקופה האחרונה -http://www.theguardian.com/world/2015/jan/01/france-thomas-piketty-legion-of-honour

  40. עידן לנדו / פבר 14 2015 23:38

    גלעד, אין ביטויים גזעניים (אלף-בית של רטוריקה), יש הקשרים גזעניים. כשלבן אומר ניגר, הוא גזען; כשאדי מרפי אומר את זה, הוא לא.

    אני לבן, וככל הנראה חלק מן השבט הלבן. בפי, הביטוי לא יכול להיות גזעני.

    זאת ועוד, המטענים והקונוטציות שמשוייכים לביטוי הזה לא דומים בכלום לאלה שמשוייכים לביטוי "שחור". "השבט הלבן" מעורר לכל היותר אי-נחת; טוב שכך, מטרתי הושגה. אין סימטריה בגזענות כי אין סימטריה ביחסי הכוח.

  41. giladex / פבר 15 2015 01:18

    אתה בקיא בלשון כל כך הרבה יותר ממני שאני מוצא את זה לא מכובד לנסות לסתור אותך בנושא הזה. אז אני מסתפק בעדות אישית: אני לבן, השתמשתי בביטוי הזה, ובפי הוא היה גזעני. חברים לבנים ופחות לבנים שלי משתמשים בו, ובפיהם הוא גזעני.
    (לגבי אי סימטריה ואי נחת – כמובן).

  42. גרינשטיין / פבר 15 2015 09:49

    מבלי להפריע לעיקרם של הדברים, יתכן שהשם שהמדינה נתנה למערכת השולטת במיון הזוכים בפרס מלמדת על כוונתם.

    משתמשים במילה פרס כדי לתאר מתנה שנותנים למנצח בתחרות או למי שזכה בהגרלה.

    אין כאן תחרות חוקית ואין כאן הגרלה ״חוקית״ לכן גם הפרס לא חוקי עפ״י כללי המשחק התרבותי.

    החלטת ועדה (נבונה ככל שתהייה ומוטה ככל שלא תהייה ) לא יכולה להעניק פרס אלא תעודת הערכה נושאת תמורה ורווח.

  43. בעז / פבר 15 2015 12:40

    עידן, טור נהדר, עד שהגעתי למשפט "חובה על המדינה לתקצב מוסדות תרבות…" וכל כך התאכזבתי.
    למה לכל הרוחות המדינה צריכה לתקצב תרבות? באיזו זכות מוסרית ניתן להצמיד אקדח לרקתו של פלוני ולהכריח אותו לממן בכספי גזל (מסים) תרבות כזו או אחרת שהוא לא מעוניין בצריכתה? מה זה אומר על תרבות שנדרשת לכספים מעין אלו?

  44. עידן לנדו / פבר 15 2015 13:04

    בועז, זה דיון נפרד אבל הוא חלק מתפיסה כוללת שמתנגדת להפקיר תחומים מסוימים לכוחות השוק בלבד.

    המדינה צריכה לממן חינוך שוויוני ואיכותי לכל, שירותי בריאות לכל, תחבורה ציבורית כו'. תרבות נכללת בסל החובות הזה כי בניגוד לדבריך – כולם צורכים תרבות מסוג כלשהו. העובדה שאתה לא צורך מוזיקה קלאסית לא פוטרת אותך מהשתתפות במימון הציבורי שלה, וגם להיפך: העובדה ששכנך לא צורך את התרבות שאתה מעדיף (נניח, קולנוע תיעודי) לא פוטרת אותו מהשתתפות במימון הציבורי שלו. ככה זה כשחיים בחברה שמגדירה דברים מסוימים כ"טוב המשותף". ושוב, תרבות אינה יוצאת דופן כאן. כספי המיסים שלך מממנים תרופות בסל הבריאות שלעולם לא תשתמש בהן. זה חוצפה? לא נראה לי.

    ללא תמיכה ציבורית, תרבות מתפוררת. השוק מכתיב את כלליו והכל נראה כמו "כוכב נולד". זה לא מבטיח שתמיכה ציבורית תהיה שוויונית, תמיד יהיו בה הטיות ותמיד צריך להיאבק נגדן. אבל איך זה יכול להיות טיעון נגד עצם התמיכה? גם בבתי החולים יש שחיתות נוראה, לא ראיתי שמישהו גוזר מזה מסקנה לבטל את המימון הציבורי שלהם.

    ללא תמיכה בתרבות לא היו ספריות ציבוריות, לא היה שום קולנוע מקומי (כי השוק קטן מכדי לממן אותו), לא היה תרגום של יצירות מופת, וכו'. פעם היו מצנאטים (רוזנים ואצילים שאימצו להם אמנים), שיטה שלה אנו חייבים את מוצרט ודנטה. היום נדבנים אינם ששים לתמוך באמנות ובתרבות בכלל. יש ילדים בישראל שאלמלא משרד החינוך, לא היו פוקדים תיאטרון אף פעם. ליבם של הליברטריאנים גס בזוטות כאלה; לבי לא.

    לא צריך לראות רוחות של ז'דאנוביזם בכל מקום. ההגיון הזה של אם יש סכנה לשחיתות והטיה, אז צריך לזרוק את כל השיטה לפח – הוא היגיון מעוות, ילדותי, אנטי-פוליטי. כך נלחם "דה-מרקר" במשך שנים בעבודה המאורגנת (כי יש כמה ועדים חזקים, וכמה ג'ובים מושחתים). מבחינתם, שכל המדינה תחזור לתקופה הפיאודלית, בלי שום מגבלות על כוח המעסיקים.

  45. Yoram Gat / פבר 15 2015 20:58

    > באיזו זכות מוסרית ניתן להצמיד אקדח לרקתו של פלוני ולהכריח אותו לממן בכספי גזל (מסים)

    כסף, ורכוש בכלל, הוא יציר כפיה של המדינה. המדינה ברצונה נותנת וברצונה לוקחת.

  46. אלמוג לוין / פבר 15 2015 22:20

    בהיותי לא גבר אשכנזי, אני חושבת שהבחירה שעומדת לפני קבוצה מודרת היא בחירה בין דבר לכולרה: לשחק במשחק של ההגמוניה שבו החוקים מוטים נגדי והשופט חבר במועדון המתחרה, או לייסד ליגה משלנו שבה נשחק בלי צופות. כך או כך הסיכוי לטלטל את היסודות אפסי. הייתי רוצה דוגמה, מי הן בעיניך הנשים שלא "נתקעו בעמדת התלונה הקבועה" (ברצינות? עמדת התלונה הקבועה?) ובמה מתבטאת ההצלחה שלהן.

  47. אלמוג לוין / פבר 15 2015 22:28

    זאת אומרת, ממש ניסיתי להתעלם מזה אבל זה די כמו להגיד שמקימי "קפה גיברלטר" "הפסיקו להתעצל ולהתלונן שמקפחים אותם" או משהו כזה.

  48. עידן לנדו / פבר 15 2015 22:43

    אלמוג, כשדיברתי על ארגוני נשים בשמאל שפרצו את ההגמוניה הגברית, על זה דיברתי בדיוק. קואליצית נשים לשלום, מי מרוויח, אחותי, מחסום ווטש, צוות דיור ציבורי, פרופיל חדש, והפרוייקט החדש והסופר חשוב, "חמושים" (סליחה מכל מי ששכחתי). ואני לא מדבר על ה"הסתננות" של הנשים גם למעוזי הגברים הקלאסיים, הארגונים הוותיקים יותר. כל הפעילות הזאת מאד טילטלה את המפה הפוליטית וחיברה את השמאל לשטח בדרכים חדשות ואמיצות.

    במשחק הזה בהתחלה לא היו צופים, אבל מהר מאד הם הגיעו (גם מחו"ל), והעובדה היא שכל פיפס שמתעד השמאל הזה בשטחים ובשכונות העוני יש פוטנציאל גדול להביך את השלטון, ולא בכדי אנחנו עדים למסע הדמוניזציה מאורגן כלפי אותו "מיעוט מבוטל שלא מזיז לאף אחד" (התפיסה הצינית, גם בשמאל המתון, שאין לה שחר).

  49. אייל שמעוני / פבר 15 2015 23:32

    שלום עידן,
    כמעט בכל פעילות אנושית ואצל כל אחד מאיתנו אפשר למצוא את הנקלה ואפשר לראות גם את הנשגב – הרבה פעמים תלוי מה מחפשים והרבה פעמים תלוי מה משליכים עם אנשים אחרים (ולא מקרה שכרכת את לוין וציפר יחדיו – שניהם הרכיבו/מרכיב בעיקר את משקפי הנקלה ואני חושד שאלה משקפיים שהבחירה להרכיב אותן נובעת מכאב עמוק). כך גם בעניין של פרסים – יש את עניין הכיבודים והצומי והנפיחות, ומקבלי פרס שרצים אחר הכבוד והעיטור הרשמי, אבל יש גם הרבה השראה שקורנת לפחות מחלק ממקבלי הפרס ומתווה דרך לאנשים אחרים (תקשיב, למשל, לדברים האחרונים שאמר אריק בציג בנאום פרס הנובל לכימיה 2014). נכון- הטוב הזה לא בהכרח זקוק לחותמת רשמית, נכון יש משיכות פוליטיות, עדתיות, קליקות, נכון, צריך לבדוק ולבחון את כל העניין ולפתוח למי שנמצא מחוץ למועדון, אולי לבטל…אבל לרדת על השופטים ועל מועמדים לפרס אחרי הבעיטה מראש הממשלה במוסד הזה ( מן הסתם כדי להספין ממנו את דוח המבקר)? נראה לי מוגזם. נכון שכביכול ביבי חזר בו, אבל האם כל העניין הוא פארסה? האם דבריו של דוד גרוסמן על מסע ההסתה של ראש הממשלה נגד בכירי המדענים והיוצרים היא ״צווחת נהי״?
    אני חושש שהרבה יותר מכך מונח על כף המאזניים ושכתיבה מלגלגת ומגחיכה דוקא מטשטשת את האיום שיש בפעולת ראש הממשלה על חופש הביטוי בארץ. גם הירידה על ה״הירשפלדים״ לא במקומה – האם קראת את מחשבותיו של אריאל הירשפלד עד כדי כך שממש אין לך ספק שהוא חזר לועדה ״על ארבע״ מתוך תשוקה או מתוך רצון להנות מזיו השררה? האם לא יתכן שהוא רואה בעבודה הזו שליחות ובמוסד הפרס דבר חשוב שראוי למענו ולמען הציבור למחול על כבודו, לבלוע את הרוק ולחזור? האם כולם חברי ה״שבט הלבן״, נפוחים, נלעגים ורודפי שררה?
    הדברים שכתבת בזמן המלחמה היו בשבילי מגדלור בתוך החושך ששרר כאן ואני כותב מתוך הערכה רבה אליך. אני לא מכיר אותך, אבל נראה לי שבדברים שכתבת כאן יש יותר מדי משקפיים שלוקחים את הדברים לכוון לא נכון, אולי כי יש שם כאב שמעדיף לבעוט…?
    אייל

  50. עודד גולדרייך / פבר 16 2015 00:14

    אני מבקש לענות לאייל ולא להתייחס לעניינים אישיים.

    נכון שבהרבה דברים יש כמה צדדים אבל השאלה היא מה הצד החשוב ו/או המעניין במצב מסוים.

    אני חושב שהפוסט המקורי, כמו כמה מאמרים אחרים שראיתי, מעלים על סדר היום שאלות מעניינות יותר מאשר המאבק הספציפי על ה"חופש מפוליטיקה" (כביכול!) במוסד פרס ישראל (שהוא מעצם מהותו מוסד טקסי ולא ממש חשוב). יש המון נושאים שהיה ראוי להזדעק עליהם הרבה קודם: נושאים שמתחילים בכיבוש, דרך ההדרה של האזרחים הפלסטינים, עבור לראיית תושבי המדינה כנתינים בעלי פריוולגיות מותנות בשירות השלטון (ולא אזרחים בעלי זכויות) והקצעת פריווילגיות בהתאם לשרירות ליבו של השלטון, ועד לנושאים חשובים הרבה יותר לתרבות ולאקדמיה מאשר פרס ישראל (למשל הניסיונות של הממשלה למשול באקדמיה ובתרבות — ראה למשל את ועדת המשילות האחרונה שבאה לאחר מתקפה של יותר מעשור על ההשכלה הגבוהה). על כל אלה עוברים כמעט בשתיקה (ז"א בהשוואה לתגובות הנוכחיות) ועל הכיבוד הזניח של פרס ישראל מקימים מהומה?

    ז"א במקום להשתתף במקהלה המלווה את "המערכה הגורלית" על אופן מתן פרס ישראל, בחר עידן להצביע על כמה דברים חשובים הרבה יותר ולתהות על סדר העדיפיות של המוחים ועל מה שהוא משקף. וכל שאר הדברים, הרי הם כתובים בפוסט המקורי (שגם לי יש כמה הסתייגיות משניות ממנו — אבל אני חושב שעיקרי הדברים שבו חשובים יותר).

  51. עודד / פבר 16 2015 05:59

    אני מרגיש שהדיון החשוב שלנו כבר מפגר אחר ההתרחשויות בשטח, וייתכן שמיצה את עצמו ( עד הודעה חדשה כלשהי ). אבל כתוספת לתגובתו האחרונה של עודד גולדרייך, אני מפנה את הקוראים למאמר שהופיע ממש עכשיו, הבוקר, ב'הארץ' :

    http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2565728

    קריאה מהנה.

    עודד אסף

  52. Ziv / פבר 16 2015 07:36

    נראה לי שאכן 'פספסת' הפעם עידן.
    לא הוגן לתאר את האמנים ואנשי הרוח כאליטה לבנה בלבד. האפליה בתוך מגזר זה לא שונה ממה שמתרחש במגזרים אחרים, והמגזר כולו מופלה ביחס למגזרים אחרים, למרות שהשרותים שהוא מעניק לחברה לא פחות חשובים. לא הוגן לדרוש ממגזר זה מוות סוקרטי, לא בקונטקסט היסטורי ולא בקונטקסט אקטואלי. לא הוגן שהממשל יכבד ויקדם מגזרים אחרים רק מכיוון שהם לא מאיימים עליו ופוליטית. גם ליצן החצר צריך לאכול והביקורת שיש לו חיונית לחברה הן מבחינה תדמיתית והן מבחינה מעשית (מוסדות ממלכתיים כמו פרס ישראל או קרן הקולנוע, למשל, מאפשרים לאמנים להתפרנס ולהתקיים). כמו שנרמז כאן, פרס ישראל יכול להציל מישהו כמו דוד אבידן, בלי קשר לדעותיו הפוליטיות (שהיו רחוקות משמאל נדמה לי).
    בקונטקסט היסטורי אמנים ואנשי רוח לא יכולים להתקיים בחייהם ובזכרון ללא פטרון ממסדי. אין אריסטו בלי אלכסנדר, אין את סופוקלס בלי הפוליס, אין שקספיר בלי אליזבת, אין את אמנות הרנסנס בלי מדיצ'י, אין את האוניברסיטה ללא הכנסייה, אין את הוליווד ללא וושינגטון והתאגידים, ואין גם את גודאר ללא כספים ממלכתיים מן המדינה. אין גם את המשכורת של עידן לנדאו ללא הכספים של אוניברסטת בן גוריון הציונית.
    לפי מיטב הבנתי גרשוני עשה מעשה אמיץ, ממש קרוב למוות סוקרטי אידיאלי. הוא ויתר על הכיבודים והכסף בבגלל שלא היה מוכן ללחוץ את ידו מגואלת הדם של שרון. להבנתי את הלוגיקה שלך אפילו זהו אקט של התנגדות שצריך לעורר הערכה, לא ביקורת ובוז. הפרס היה צריך להנתן לו בכל מקרה גם אם לא כיבד את נציג השלטון בלחיצת יד. זכותו במדינה הרואה ומציגה עצמה כדמוקרטית, פלורליסטית, ליברלית, ונאורה למחות נגד המדיניות של שרון ועדיין לקבל את הפרס. אני לא רואה אותך רץ לוותר על המשכורת והמלגות מבן גוריון ומאוניברסיטאות ציוניות אחרות, וגרשוני, סבורני, ויתר על יותר. אז מי שיושב בבית זכוכית וכו'. וכולנו בשיח הישראלי יושבים בבית זכוכית אחד גדול ואני אוהב את הבלוג הזה אז אני מתנצל אם שברתי משהו, אופס.
    בקונטקסט האקטואלי, אכן מדובר בתעלול בחירות שקוף של נתניהו (מסכים שהבחירות הם בזבוז זמן, הסחת דעת, וכו' אבל הן עדיין הסיבה המרכזית לפרשה הזו ולכן יש להזכיר את הפיל הגדול בחדר).
    מעבר לכך, נראה שנתניהו מנסה להחליף "אליטה לבנה" אחת (של מדינת ישראל) ב"אליטה לבנה" אחרת (של מדינת יהודה). כך הוא עושה בכל תחום אחר: תקציבים ומינויים לחינוך, נדל"ן, ביטחון, משפט, תקשורת להכל: הוא לא רק אומר, הוא גם עושה. הפעם זה נראה כמעשה טפשי כי זה למעשה הופך את עלה התאנה שלך לשקוף ולא יעיל במיוחד, כפי שעדכן את נתניהו היועץ המשפטי. מצד שני, זה לא שלנתניהו יש בעיה עם אקזביציוניזם בכל תחום אחר לאחרונה. כלומר, נראה לי שיש כאן משהו יותר עמוק מתעלול בחירות כי לנתניהו, שותפיו ובוחריו (ואפילו יריביו, חוץ אולי משתי מפלגות לא גדולות) חשוב יותר אופיה היהודי של המדינה מאופיה הדמוקרטי. תקציביי ומינויי התרבות אינם אלא ביטוי לרוח הפשיסטית הרעה שפוקדת את ישראל ולא לתיקון עיוותים בין איזו אליטה לבנה למקופחים לוונטיניים. נתניהו פשוט רוצה גבלס וריפנשטאהל משלו.

  53. Ziv / פבר 16 2015 07:56

    *לנדו, סליחה

  54. עידן לנדו / פבר 16 2015 08:42

    איל: יש ויש מקום ללעוג להירשפלד וגרוסמן. תודעתם העצמית לא חשובה, אולי דווקא להיפך מכוונתך המקורית. העובדה שהם מתייחסים בכובד ראש גמור למוסד החלול הזה, שהם באמת מאמינים שהוא מכבד אותם והם אותו, ואין שמץ של אירוניה או מודעות עצמית או לפחות חברתית בכך – כן, כל אלה הם נושא מצוין ללעג. גם אופיר אקוניס התייחס לעצמו בשיא הרצינות באותו דיון של ועדת הכלכלה של הכנסת, שהפך בידיים אמונות לפרודיה נפלאה, המחזה "אנרגיות טובות". והלעג בפוסט הזה מנומק. לא ראיתי שהתייחסת לנימוקים.

    זיו: אם אפשר, תגובות קצת ממוקדות. קשה להתמצא במגילה שלך. אני אתייחס בקצרה.

    1. הפרס אינו מיועד "לקיים" אמנים עניים, להיפך, לעתים קרובות הוא מועטר דווקא על מי שכבר מסודר יפה. על אבידן דיברתי בתגובות הקודמות והצעתי מנגנון של מלגות קיום, שאגב אינו "מכבד" את האמן ולכן אין סכנה שייווצר תור אליו של "נדחקים לזיו השררה".

    2. "גם ליצן החצר צריך לאכול". כמובן, רק שקשה לי לראות בהירשפלד וגרוסמן ובאר ליצני חצר. המופע שלהם עגום ובעיקר מחניף לשלטון.

    3. כל עניין הפטרונות לאמנות: נראה לי שלא ממש קראת את התגובות מעליך. מנגנון של מלגות קיום (גם הוא חייב להיות בשקיפות מירבית) עונה על כך הרבה יותר טוב מכיבודי פרסים.

    4. על גרשוני דיברתי, לא הבנתי מדבריך איך אדם יכול לתבוע לעצמו פרס מרשות שהוא בז לה. צביעות וילדותיות.

    5. אני מקבל משכורת – מדגיש, משכורת ולא פרס – ממוסד ממלכתי. לא הטפתי כאן לביטול המעמד של עובדי מדינה, הלוגיקה שלך מופרכת. על עבודת ההוראה והמחקר שאני מבצע, שאת פירותיה קוצרים סטודנטים וגם המוסד שבו אני עובד, המדינה נותנת לי שכר. לא יעלה על דעתי לבקש פרס, ושוב נראה לי שאתה מפספס את כל הייחודיות של נושא הפרסים והשחיתות העמוקה שהוא מייצר.

    6. הספין של נתניהו. נו, שוב פעם. כל העולם (סליחה, השבט הלבן; מבחינתו אין הבדל גדול) כותב על ונגד נתניהו, אז גם אני צריך? סליחה שיריתי בתוך הנגמ"ש. אני מתעקש לדבר על האליטות. והן חלק מהבעיה, גם מהבעיה של נתניהו והאופן שבו "אופוזיציה" בישראל מסתכמת בצווחות על כיבודים ולא במחאה אמיתית נגד רצח ילדים.

    7. כן, סכנת הפאשיזם כאן. גם בפאשיזם, כזכור, האליטות היו הראשונות לרוץ אל הדגל ולהסב מבטן כשאנשים נעלמו. על זה הפוסט.

  55. עידן לנדו / פבר 16 2015 09:41

    בהערת אגב, לא ברור לי למה מגיבים שמותחים ביקורת (לגיטימית) חשים צורך להבהיר לי שהם קוראים את הבלוג תמיד או אהבו משהו אחר שכתבתי (קשור או לא קשור). מה זה אמור להשיג? ליצור איזו "אחווה" בינינו? לרמוז לי שגם אני, בעצם, מאותו שבט, ולכן זה נורא לא מנומס שאני מעליב אתכם?

    האם מישהו מהקוראים כאן חתם אתי על חוזה שלפיו אני תוקף רק את "המטרות הלגיטימיות" (כלומר, מחוץ למחנה שלנו), הוא מוחא לי כפיים בתמורה, ושנינו עושים אחד לשני נעים בגב?

    נעים בגב לא אצלי.

  56. עודד גולדרייך / פבר 16 2015 10:54

    אני מבקש לחדד ו/או להבהיר את הביקורת של עידן על גרשוני, ולמעשה את מה שהוא מסמל בהקשר הנוכחי.
    יש הבדל בין לסרב לקבל פרס — שהוא דבר הראוי להערכה (למרות שאין משמעות הדבר שיש לבוז למסכימים לקבל פרס) — לבין לערער על תקנון הפרס מתוך השקפת עולם שהפרס ניתן ע"י "רוח האומה" ושהשלטון הנוכחי הוא רק מייצג שלה, השקפה שיש לקרוא לה פרוטו-פאשיסטית (משום שהיא מבוססת על רעיונות פרוטו-פשיסטים כמו "רוח האומה" והרעיון שהפיקציה הזאת היא מקור הלגיטימציה של השלטון).
    לסרב לקבל פרס זה לסרב לשתף פעולה עם השלטון באחד מטקסיו, זהו אקט סימבולי ראוי, אך יתכן שראוי ממנו לסרב לפעולות שלטוניות של ממש ולא רק לטקסים. לערער על תקנון פרס שנקבע ע"י הגוף אשר מחלק את הפרס (במקרה זה השלטון), מתוך אשליה שהתקנון לא אמור להיות נקבע ע"י גוף זה, זאת אי הבנה בלתי ראויה לאינטלקטואל. ועל כך הביקורת. ובנוסף יש ביקורת על החשיבות המיוחסת לפרס אשר מובילה להגשת בג"ץ.

    ובעניין פגעיו של הביב (ז"א ניסיונותיו והצלחותיו בעיצוב מחדש של מוסדות שלטוניים חברתיים), האם ניסיון ההטייה של פרס ישראל אינו הדבר הזניח ביותר מבין פגעיו? איך אנו מסבירים את הפער בין חשיבות נושא זה והזעקה שקמה כאן לבין חשיבות "הרפורמה בשוק ההון" (קרי: שוד החסכונות הפנסיוניות) שעברה לפ]ני כעשור ללא כל ציוץ כמעט? (וכמובן שזאת רק דוגמא אחת וניתן בקלות להצביע על עוד עשרות.)

    אינני מסכים עם עודד אסף שאומר שהדיון כאן מפגר אחר ההתרחשיות ושהוא מיצה את עצמו. לטעמי, נושא הדיון הוא "בגידת האינטלקטואלים" (ביעודם ובתפקידם החברתי — לבקר את החברה ולהציע דרכים אלטרנטיביות). הסערה בעניין פרס ישראל נתנה הזדמנות לדון בכך (שהרי מקובל במקומותינו שלא לדון בנושאים עקרוניים סתם כך אלא רק להעלות אותם בצמוד למאורעות קונקרטיים). אבל אולי ראוי יותר לייחד דיון נפרד ועצמאי לנושא זה.
    שאלות שהייתי שואל כוללות את מהות התופעה והסיבות לה. בפרט, מה קשור לעידן הנוכחי ומה קשור להקשר הישראלי?
    (אני מנחש מאמירות אגב של עידן שלדעתו "הבגידה" הזאת אינה בגידה כלל אלא חלק ממהותה של האליטה האינטלקטואלית, ויש לצפות להתנהגות הבוגדנית הזאת בכל זמן ובכל מצב. אינני מסכים, אני חושב שיש מאפיינים יחודיים שמחריפים בהרבה את התופעה הן בעשרות השנים האחרונות (למרות שמקור הביטוי מלפני כמאה שנה) והן בחברה הישראלית. יתכן שיש מקור למחקר היסטורי השוואתי מקיף…)

  57. יעל / פבר 16 2015 12:23

    תודה עידן. הפוסטים שלך מעניינים תמיד ולשם שינוי מהפוסט הזה אפשר אפילו להנות.
    לא קראתי את שאר התגובות אז סליחה אם אחזור על מה שמישהו אמר, אבל "נא לכם!" לא אמור להיות עם הא? (נה לכם!) כלומר- נא מתפקד כאן כצליל של הוצאת לשון מתריסה ולא כנרדף למלה 'בבקשה'. ואולי אני טועה כי יש דגש מסויים בסוף כשהוגים את זה כמו שצריך. העיסוק בטפל מעולם לא היה נעים כל כך! טוב, כן. היה.

  58. עידן לנדו / פבר 16 2015 12:42

    גוגל מסכים איתך, יעל. תיקנתי. נה לי.

  59. דוד משה / פבר 16 2015 16:50

    עידן אתה אלוף ,
    אתה אמרת בדיוק מה שהלב שלי הרגיש , עכשיו יש לי את המילים להגיד את זה ..
    תודה

    דוד

  60. Ziv / פבר 16 2015 17:28

    עידן, אז אתה מעדיף הפעם לעשות לממשל נעים בגב ולהשתתף בלינץ' שהוא עושה לאמנים ואנשי הרוח?
    אני לא שייך לשום שבט לבן ולא גר בארץ יותר. הבלוג שלך מעורר בי הרבה מחשבה באופן כללי ולכן התגובה היתה אולי עמוסה ולא ממוקדת. אני לא אומר את זה בשביל לעשות לך נעים בגב אלא משום שזה פשוט כך.
    אנסה להגיב להערות שלך בצורה יותר ממוקדת הפעם, פחות מנומסת ויותר חמוצה כך שלא תחשוד בי שאני רוצה לעשות נעים בגב:

    1. אני לא מסכים איתך שאמנים צריכים רק להתקיים. הם צריכים לקבל גם כבוד ויוקרה, כמו שמקבלים אישים בתחומים אחרים. מלגות קיום הן רעיון מצוין אבל הן אינן צריכות לבוא בהכרח במקום מפעל כמו פרס ישראל. אם יש שם שחיתות אז יש מקום לרגולוציה לא לביטול.

    2. נדמה לי שגרוסמן ואחרים שם מחו נגד טבח עזה האחרון. נדמה לי שזו גם הסיבה שנתניהו נתן לרפורמה שהוא מבקש לעשות בפרס – היות הרכב הועדה שמאל קיצוני. אז אני גם לא חסיד גדול של כתיבתם ומשנתם העגומה אבל לא הייתי עושה רדוקציה שלהם ל"מחניפי שלטון".

    3. שוב, אני לא חושב שאמנים ואנשי רוח צריכים להיות דבר בזוי. ראה תגובה 1.

    4. ואני לא רואה למה לא. המדינה חייבת את הפרס לאמן ללא קשר לדעותיו הפוליטיות או לנימוסיו, או להשקפותיהם הפוליטיות של אנשי הממשל באותו זמן. כשברנדו שלח במקומו אינדיאינית מהשמורות לטקס האוסקר אף אחד לא העלה בדעתו לשלול ממנו את הפרס. באותה מידה נראה לי שגרשוני היה צריך לקבל את הפרס. אני לא בקיא בפרשה הזו כמו עודד ומסכים שיש אולי דברים יותר חשובים (במיוחד אם אתה לא אמן או איש רוח). אני רק אומר שזה נראה לי כמו עוד סימפטום לפאשיזציה והיהודיזציה של ישראל.

    5. אני לא יודע, חשבתי שאנשי אקדמיה, במיוחד אנשי רוח באקדמיה, חיים מממלגות ופרסים למיניהם, שאינם רק משכורת רגילה של עובד מדינה. לא תקפת את עובדי המדינה באשר הם, אבל ביקשת מאנשי הרוח והאמנים לוותר על גוף שדואג לרווחתם או על הרווחה שהוא יכול להעניק להם. לא נראה לי הוגן. גם אם הגוף מושחת ולא תמיד דואג לרווחת האנשים הנכונים לא נראה לי שצריך לבטלו. האם צריך לבטל ארגוני עובדים בגלל השחיתות שם?
    חוץ מזה, נראה לי שאתה זה שמתעלם מהאליטה הלבנה החדשה של מתנחלים שנתניהו מנסה להשליט במקום האליטה הישנה. אני לא אומר שהאליטה הישנה היתה טובה או מושלמת אך נראה לי שהחדשה הרבה יותר גרועה.
    אני חושד שהסיבות להתעלמות שלך הם מתודולוגיות ודוגמטיות: אני מבין שלא רצוי לדבר כאן על אידיאולוגיות או אישים ספציפיים כי זה בנאלי, לא לעניין, משרת את השיח המרכזי, מה שחשוב זה המנגנון ולא מפעיליו וכו'.

    6 .נתניהו ויועציו יזמו את הפרשה הזו, אז כן, אולי צריך להזכיר אותם במאמר שמנתח את הפרשה הזו. זה יכול להיות רעיון טוב גם אם לא תואם את המשמעת האקדמית שלך. ושוב, אני לא שייך לשום שבט לבן ויצאתי מהנגמ"ש לפני שלוש שנים. רסס את הנגמ"ש המצחין כאוות נפשך רק חבל שאתה פוגע בלי הבחנה.

    7. אני חושב שכבר מזמן לא מדובר בסכנה. זה פשוט כבר שם. חלק גדול מהאליטות רץ לדגל וחלק לא (למשל, הגירה או שתיקה או מחאה). המציאות קצת יותר מורכבת מאחרים שחורים מול אליטות לבנות.

  61. עידן לנדו / פבר 16 2015 18:13

    זיו, זה קצת נע במעגלים, אני מבין שלא השתכנעת, זה בסדר. רק אל תשבש את המסר שלי.

    2. לא, גרוסמן לא מחה נגד הטבח בעזה. תמצא לי ציטוט כזה. לכל היותר הוא ביכה את ה"טראגיות של מצבנו".
    5. לא, אנשי רוח באקדמיה לא חיים ממלגות ופרסים. אחרת מצבנו היה גרוע מאד ו-90% היו בחרפת רעב.
    6. הזכרתי, הנה הציטוט המדויק: "ההתערבות של נתניהו בפרס ישראל היא בזויה". להבדיל ממני, כל הפרשנים לא אמרו אפילו מילה על תפקיד האליטות בעסק הזה. יצאתי יותר "מאוזן" מהם.
    7. אין ויכוח.

  62. עודד גולדרייך / פבר 16 2015 19:13

    אני רוצה "להתעקש" על כך שהמשך הדיון, שאני מאוד מקווה שיבוא בצורה של מאמרי דעה מפורטים ומגובי-עובדות יותר, יתרכז בתופעה הכללית (שקראתי לה "בגידת האינטלקטואלים") ולא בפעולות של יחידים. לא מעניין אותי מה עשה גרוסמן ומה עשו יחידים אחרים אלא מה עושה הציבור המכונה "אנשי רוח" ומה היחס בין זה לבין מה שנכון לצפות ו/או לדרוש.

    בעניין הפרסים (שיש להבדיל בינהם לבין מלגות מחקר/יצירה/קיום) — מדובר בסכומי כסף חד פעמיים הניתנים בדרך כלל ליותר מבוססים שבין החוקרים והיוצרים. אין בין זה לבין קיום דבר: לא עשרה אחוז (10%) מן החוקרים והאמנים מתקיימים מפרסים, אלא שאפילו שעשירית האחוז (0.1%) שזוכה בפרסים לא מתקיימת מהם. עד כמה שאני זוכר, החלק הכספי של פרס ישראל הוא חדש יחסית ולא היה נהוג מההתחלה, ובכל מקרה העיקר שבפרסים הוא הכיבוד ו/או המעמד שהוא מייצר ולא הכסף הניתן ישירות. (את הביקורת שלי על תהליך יצור "המעמד הכרוך בפרסים" כתבתי בתגובה קודמת, אבל גם מי שלא מסכים לה חייב להבין שמדובר בתהליך משני בעולם הרוח.)

  63. Yoram Gat / פבר 16 2015 19:41

    נדמה לי שזו האמירה הכי רדיקלית של גרוסמן בעניין עזה:

    "עמדתי כאן עם תושבי הדרום שלשום שאמרו שככה זה לא יכול להימשך. הקשבתי לאלו שאמרו בדם לבם 'תנו לצה"ל לנצח' וחשבתי שהם יודעים שבנסיבות הקיימות, רצון זה כבר לא יתממש. אין תמונות ניצחון במלחמה הזו לאף צד. יש רק מראות הרס, הרג וסבל שלא יתואר. אין פתרון צבאי לסכסוך בין ישראל לחמאס, שיביא קץ לסבלם של תושבי הדרום ולמצוקה הבלתי אנושית של הפלסטינים בארץ".

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4559226,00.html

    אגב, מעניין לשים לב איך דחקו בכתבה את נאומו של ברכה אל תוך פסקה אחת מתחת לכל הפסקאות שמוקדשות לנאומים של גרוסמן ושל גלאון (למרות שכמדומני ברכה היה הדובר הראשון בכיכר).

  64. עידן לנדו / פבר 16 2015 20:05

    כן, יורם, תודה. "יש מראות הרס". מין משפט יישי כללי כזה. יש הרס בעולם. כמה עצוב.

  65. boazfr / פבר 16 2015 20:42

    עידן

    >> "המדינה צריכה לממן חינוך שוויוני ואיכותי לכל, שירותי בריאות לכל, תחבורה ציבורית כו'."

    המדינה צריכה לממן = האזרחים צריכים לשלם. כמובן שהם ישלמו ויקבלו את התמורה המועטה ביותר האפשרית מבין שאר האופציות הקיימות (שוק חופשי) משום שמדינה לא יכולה לנהל אפילו מפעל לשרוכי נעליים.

    >> "העובדה שאתה לא צורך מוזיקה קלאסית לא פוטרת אותך מהשתתפות במימון הציבורי שלה"

    אה, רגע, מה? מי החליט? למה קלאסית כן ודאבסטפ או דת' מטאל לא? אם אני צורך את שני האחרונים אתה מוכן להשתתף איתי בתלוש המשכורת שלך? רק שתי שקל, בחייאת.

    >> "ככה זה כשחיים בחברה שמגדירה דברים מסוימים כ"טוב המשותף"."

    מי הגדיר? מה הגדירו? איך אפשר בכלל להגדיר דבר כזה? מלבד מערכת בטחון, משפט ותשתיות (ומערכת בריאות, בסדר, אני מבין שאתה לוחץ), איך אפשר להחליט מהו ה"טוב המשותף"?

    >> "ושוב, תרבות אינה יוצאת דופן כאן. כספי המיסים שלך מממנים תרופות בסל הבריאות שלעולם לא תשתמש בהן. זה חוצפה? לא נראה לי."

    אני אטען שלא רק שזו חוצפה, אלא דבר בלתי מוסרי בעליל. מדובר בגזל. חמס. שוד.
    אבל מכיוון שמערכת בריאות (או חולי, ברגע שהמדינה מנסה לנהל אותה) נוגעת בנושא רגיש כמו חיים ומוות, אני מבין מדוע לבני אנוש קשה לבצע את הקפיצה הלוגית ולהבין מדוע המדינה לא צריכה לנהל מערכת בריאות. ניחא. תרבות? ממש לא.

    >> "ללא תמיכה ציבורית, תרבות מתפוררת. השוק מכתיב את כלליו והכל נראה כמו "כוכב נולד"."

    תמיכה ציבורית בתרבות מתבטאת בצריכה והשקעה וולונטרית של בני אדם בה. במצב שכזה, תרבות פורחת ומשגשגת. המצב של ערוצי הטלוויזיה הוא דוגמה מצויינת למה שקורה כשהשוק מוגבל ואינו חופשי. כשהשוק יהיה חופשי לחלוטין, יהיה גם יהיה מקום לתוכניות איכות. אגב, שלא יהיה ספק – גם במצב התיאורטי הזה "כוכב נולד" ישגשג כי יהיה ביקוש עבורו. מה לעשות, יש אנשים שמעוניינים בתוכנית שכזו, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך (ובעיניי, כמובן), ולכן בהחלט תהיה לגיטימיות לקיומה.

    >> "גם בבתי החולים יש שחיתות נוראה, לא ראיתי שמישהו גוזר מזה מסקנה לבטל את המימון הציבורי שלהם."

    תאמין לי, יש. מעטים. לצערי.

    >> "ללא תמיכה בתרבות לא היו ספריות ציבוריות,"

    מאין לך?

    >> "לא היה שום קולנוע מקומי (כי השוק קטן מכדי לממן אותו), "

    או לחילופין היו נוצרים סרטים איכותיים יותר שמשקיעים נבונים היו בוררים לפי תסריטים טובים. זה עובד באירופה ובארה"ב, למשל. גם אם השווקים שם גדולים יותר, התקציבים הנדרשים גדולים יותר. סרט טוב עם עלילה מוצלחת לא חייב לעלות יותר מכמה מיליונים בודדים, ואני ממש מגזים עכשיו.

    >> "לא היה תרגום של יצירות מופת"

    חסרים מתרגמים מבריקים שעשו עבודתם בזמנם הפנוי מתוך אהבת התחום?

    >> "פעם היו מצנאטים (רוזנים ואצילים שאימצו להם אמנים), שיטה שלה אנו חייבים את מוצרט ודנטה. היום נדבנים אינם ששים לתמוך באמנות ובתרבות בכלל."

    מדוע בעלי הון לא ששים לתמוך באמנות? גם היום התופעה הזו קיימת.
    מעניין שציינת את דנטה. דנטה היה רופא, שייקספיר – שחקן, קמואש – חייל, רבלה – רופא וכו'. כל הענקים האלה לא ישבו כל היום וכתבו אלא עסקו במשלוח יד נוסף. הפלא ופלא, הם הצליחו לכתוב. בינתיים, המאה ה-20 לא הניבה שייקספיר או דנטה נוספים (דעתי הסובייקטיבית). שום תמיכה ממשלתית לא תשנה את זה. גאונים יכתבו עם או בלי תמיכה ממשלתית, בטח כשהעלות של הסוגה האמנותית הזו היא אפסית.

    >> "יש ילדים בישראל שאלמלא משרד החינוך, לא היו פוקדים תיאטרון אף פעם. ליבם של הליברטריאנים גס בזוטות כאלה; לבי לא."

    ולרבים מהם הייתי מוציא צו הרחקה משפטי מהתיאטרון הקרוב לביתם, עקב ההתנהגות הברברית וחוסר גינוני האנוש הבסיסיים שמצופים גם מילדים. בתוך עמי אני יושב, וביקרתי בהצגות במסגרת בית-ספר. אגב, גם במסגרת הצבא של המשטר הציוני. הרגלי ההתנהגות לא משתנים גם שם. הנאה מתיאטרון נובעת מהעדפה אישית וחינוך של ההורים. אין צורך לדחוף לילדים בגרון תיאטרון.

    >> "לא צריך לראות רוחות של ז'דאנוביזם בכל מקום. ההגיון הזה של אם יש סכנה לשחיתות והטיה, אז צריך לזרוק את כל השיטה לפח – הוא היגיון מעוות, ילדותי, אנטי-פוליטי. כך נלחם "דה-מרקר" במשך שנים בעבודה המאורגנת (כי יש כמה ועדים חזקים, וכמה ג'ובים מושחתים). מבחינתם, שכל המדינה תחזור לתקופה הפיאודלית, בלי שום מגבלות על כוח המעסיקים."

    יש צורך לראות רוחות שכאלו אם המקרים האלה חוזרים ונשנים, בכל מדינה בעולם שבה זה קורה ובתקופות שונות של ההסטוריה. למיטב זכרוני, פרסים צנועים יותר מפרס ישראל לספרות, כמו פרס נובל, מאן בוקר וגונקור ממומנים ע"י קרנות פרטיות. יתכבד נא פרס ישראל, ויופרט לאלתר. שכל גילדה תחלק לעצמה פרסים ותענג עצמה, והמפעל שיזכה במוניטין הרב ביותר ע"י הציבור ייחשב ליוקרתי ביותר.

    Yoram Ganot

    "כסף, ורכוש בכלל, הוא יציר כפיה של המדינה. המדינה ברצונה נותנת וברצונה לוקחת."

    כסף הוא אכן יציר כפיה של המדינה. קצרה היריעה מלהסביר את האיוולת הכלכלית והמוסרית שבכך.
    רכוש (ועושר), לעומת זאת, הוא בשום פנים ואופן לא יציר כפיה של המדינה.

  66. אור / פבר 16 2015 21:15

    הביקורת שלך מזכירה לי מאוד את המשל הקצר "כנסיית השכל" מתוך הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (שלא עוסק בכלל בזן, מעט מאוד באחזקת האופנוע, והמון בפילוסופיה, מדע וחברה). זהו מעין סיפור בתוך סיפור. משל שהגיבור סיפר לסטודנטים שלו בזמן שהוא היה מרצה באקדמיה, והם תמכו בהתערבות ממשלתית לטובתם בענייני האקדמיה. ולטעמי זהו משל מצויין אם מסר עמוק מאוד, שלצערי אקדמאים ואנשי רוח רבים לא מבינים עד היום.
    המשל הראשון מספר על עירה שבה הכנסייה עברה למבנה חדש והישן נמכר. לאחר זמן קצר הבעלים החדשים מכר אותו לקונה שהקים במקום קזינו\בר\או משהו אחר (כל אחד ישלים בעצמו לפי תפיסתו) שנתפס כלא ראוי בעיני תושבי העירה שיהיה במקום שהייתה בו פעם כנסייה. הם ארגנו הפגנה, וביקשו כמובן מהכומר המקומי שיוביל אותה. אבל לאכזבתם הוא סירב. הוא הסביר שקזינו (או מה שלא היה שם) הוא לא מוסרי באופן כללי, אבל לעובדה שהוא מוקם במקום שפעם הייתה בו כנסיה אין שום משמעות. המבנה הפיזי הוא רק הקליפה, כמו תלבושת שאדם פושט אחרי יום, ואדם שחושב שיש למבנה הכנסייה חשיבות, בדומה לתפילה ולאמונה עצמה, לוקה בעבודת אלילים, שהיא חטא גדול אף יותר מהדבר שנגדו יצא להפגין.
    תושבי העירה לא היו מרוצים מתשובתו, ואיימו שאם ימשיך להתנגד לרצונם הם יפטרו אותו, ויבקשו מבישופ שימנה כומר אחר שיתמוך בעמדתם. על כך אנא הכומר שהם שוב לא מבינים את ההבדל בין בין הקליפה למהות. ההיררכיה הכניסייתית, המינויים והמשכורות, ואפילו קהל המאמינים שלה, כולם קליפה. הם לא המהות. המהות היא האמונה הנוצרית האמיתית, המצוות וההתנהגות הנגזרת ממנה. אם מחר יחליט ראש הכנסייה להטיף לביצוע חטאים, וימנה ליצנים במקום הכמרים הנוכחיים, ואפילו אם הם יקבלו מינויים רשמיים ומשכורת מהכנסייה, וקהל המאמינים ינהר אחריהם, והוא הכומר יפוטר וישאר לבדו, עדיין כל עוד ימשיך להטיף בעד הדעות הנכונות יישאר הוא כומר אמיתי, ואילו הכנסייה תהפוך לסתם ארגון בירוקרטי מושחת וכופר.
    כל קדושתה של הכנסייה, אותו גוף בירוקרטי והיררכי, נובע מכך שהיא מקדמת
    כלומר הכומר מבדיל בין האמצעיים הפיזיים (הבניין), והחברתיים (הכנסייה כגוף רשמי משפטי במדינה, שמחלק תארים ותפקידים, משלם משכורות, עורך טקסים ויש לו היררכיה פנימית), לבין המטרה אותה הם באים לקדם.
    באותה צורה טוען גיבור הסיפור, על הסטודנטים להבדיל בין האוניברסיטה כגוף משפטי, שמקבל תקציב מהמדינה, ומחלק משכורות פרסים ותפקידים לאנשי הסגל, ותארים וציונים לסטודנטים, לבין האקדמיה כרעיון, אידיאל, של חתירה לאמת, ושל סקרנות ורצון להרחיב דעת. האקדמיה של אפלטון לא חילקה תארים וציונים, ולמיטב הבנתו המרצים בה לא קיבלו שכר ממיסים שגבתה אתונה, ואנשים לא הלכו ללמוד וללמד בה מתוך מטרה להגדיל את שכרם בשירות הצבורי או בשוק הפרטי (בניגוד אגב למוסדות סופיזם שהיו פופולאריים באותה תקופה).
    ולכן אם הממשלה תתערב באקדמיה בצורה בלא תאפשר לו לחקור בה את האמת, אלא הוא יאלץ לאמץ את השיח החדש והתעמולה של השלטון, או שיאסר עליו ללמוד וללמד עובדות ותיאוריות שהן בעיניו חשובות על העולם, הוא ומחפשי אמת אחרים יעזבו את "האוניברסיטה" הרשמית של המדינה ויקימו מוסד מחתרתי משלהם. ואפילו אם המוסד הרשמי יתוקצב במיליונים, והמוסד המחתרתי ישכון באוהל, ותלמידיו מעטים, והמרצים בו רעבים לפת לחם, כל זמן שהמוסד הרשמי יבגוד באחריותו לחפש אמת ללא משוא פנים, והמוסד המחתרתי ידבוק בעקרון זה, יהווה המוסד המחתרתי את ממשיך דרכו האמיתי של האקדמיה של אפלטון, והמוסד הרשמי יהיה ליצן מתחזה עלוב.
    וזה נכון לכל תחום מחקר. בין אם זה מקצועות ריאליים, כמו מתימטיקה ומדע (אף על פי כן נוע תנוע) או במקצועות הומניים וחברתיים (האמיתות על טבע האדם ועל ההיסטוריה לא ישתנו רק משום שנאסר לומר אותם בקול). הממשל יכול להשתיק את חוקר האמת, ואף להכריחו לומר שקר, אך לא יכול לשנות את האמת עצמה.
    ובחזרה לעניינו. אם באמת חושבים אנשי הרוח שלנו שהשלטונות מתערבים במוסד "פרס ישראל" בצורה שלא מאפשרת להם לבחור את הזוכה לפי קריטריונים אקדמאיים (במובן האמיתי של המילה, ולא הפוליטי), אזי הם לא צריכים לאיאחז בקרנות המזבח של השלטון. אלא פשוט לפרוש מתפקידיהם הרשמיים, ולהקים מוסד אלטרנטיבי, שלמרבה השמחה במקרה שלנו אפילו לא צריך להיות מחתרתי. והמוסד האלטרנטיבי יכול להמשיך ולתת פרסים לפי קריטריונים מקצועיים. ואם המוסד הרשמי ייתן אותם לפי קריטריונים פוליטיים הם יהיו חסרי משמעות, גם אם ערב רב יחשוב אחרת. כי האמת לא תלויה במספר המאמינים בה. כפי שאמר איינשטיין בתגובה לספר "100 מדענים נגד איינשטיין": לשם מה צריך 100, אם אני טועה מספיק אחד שיציג את ההוכחה לכך… ואם לא גם 100 מיליון לא יעזרו.
    אבל נראה שחלק מהמגיבים מאמינים באמת ובתמים שבכוחו המיסטי של "פרס ישראל", הכרעה פוליטית, לעצב את המציאות עצמה, ולקבוע מיהו מדען\סופר\יוצר גדול ומי לא. כאילו שאם שרלטן שאינו יודע את לוח הכפל יזכה בפרס ישראל למדעים הוא יהפוך למדען טוב יותר ממי שלא, ואותו הדבר נכון גם למדעי הרוח.

  67. עידן לנדו / פבר 16 2015 22:46

    בועז ידידי, נסחפת הרחק מנושא הפוסט, ובבלוג הזה נהוג לשמור על מסגרת דיון הגיונית. הבנתי שאתה ליברטריאן כבר מהתגובה הקודמת. נו, פעם חשבתי כמוך; הייתי בן 15 וקראתי את איין ראנד ומשה קרוי וחשבתי שגיליתי את המזור לכל תחלואי החברה. מאז עברתי הרבה ואין סיכוי שאכנס איתך לוויכוח אידאולוגי כאן. זה לא אישי, הבלוג באופן עקרוני נמנע מוויכוחים אידאולוגיים כי אין בהם תוחלת, בטח לא במדיום שכזה.

    [אבל באמת הצחקת אותי כשכתבת "חסרים מתרגמים מבריקים שעשו עבודתם בזמנם הפנוי מתוך אהבת התחום?"]

  68. עידן לנדו / פבר 16 2015 22:49

    אור, תודה. גם את הספר הזה קראתי מזמן ולא זכרתי את המשל. הייתי מעדיף שסופו יהיה רדיקלי יותר; למשל, שהכומר יכפור בעצם תפקיד ה"מטיף" שיודע יותר ממאמיניו, ויעודד אותם לגלות את האמת באינטראקציה שוויונית ביניהם. ובזירה המקומית, לא הייתי מציע פרס אלטרנטיבי (את זה המועמדים לפרס כבר הציעו, להעביר את זה ל"מועצה ציבורית" או לנשיא), אלא פשוט לוותר על עצם הרעיון של פרס ממלכתי.

  69. Ziv / פבר 16 2015 23:36

    עידן, אין לי בדרך כלל שום ויכוח איתך. אני חושב שאתה עושה עבודה חשובה ואני לומד כל הזמן מהבלוג ומגיביו. לא התכוונתי לעוות דבר. פשוט לא השתכנעתי לגמרי מהפוסט הזה.
    2. כן, יורם, תודה על הציטוט והלינק. מסכים עם הביקורת על עורכי הכתבה. ועידן, המשפט של גרוסמן, אינו כללי. זה משפט מאוד קצר שמכיל את המלים "הרג וסבל בל יתואר". בהמשך גם תוקף גרוסמן את ראש הממשלה אישית:
    ישראל מעדיפה את המצב הנוכחי מול הוודאות של הסכם שלום. נדע שמי שמנהיג אותנו, לא מעז ללכת לשלום כי הוא פחד לשלם את מחיר פינוי ההתנחלויות". הוא מזכיר גם בדבריו את "המצוקה הבלתי אנושית של הפלסטינים בארץ". הוא קורה בנאום להסכם שלום ממשי איתם ולא עוד הפסקת אש. הוא אולי לא מצטט את חומסקי מילה במילה וקורה לטבח בשמו (הוא משתמש במילה "מלחמה", שבה הוא מאשים את הנהגת ישראל). אבל הוא כן מזכיר בנאום כי "תהליכים מסוכנים עוברים על ישראל בגלל הייאוש והחרדה הלאומנות הגזענות [ש]פרצו בבת אחת כאן".
    נדמה לי גם ש"הזמן הצהוב" היה אחד הטקסטים המרכזיים שהביאו להכרה ישראלית שיש בכלל כזה דבר "פלסטינים" ושיש שם במצוקה ושיש לעשות איתם הסכם. אם אני זוכר נכון ברומן כמו "חיוך הגדי" גרוסמן מתאר את הטרגיות של הסכסוך.
    נכון שגרוסמן ודומיו אינם שמאל רדיקלי, אבל הם רדיקלים מספיק בשביל האליטה החדשה של נתניהו. ואני עדיין חושב שהאליטה הלבנה החדשה שנתניהו ושותפיו מתכננים הרבה יותר גרועה. ושיש סיכוי טוב שגם אתה "תצווח" אם חס וחלילה הם רק ירצו ויגיעו אליך ויכו גם במטה לחמך (מה לעשות, גם אתה אליטה, אם תרצה או לא, רק אליטה אולד סקול שזמנה עבר כנראה בישראל). הם כבר עשו ואמרו דברים יותר גרועים, ואני לא מדבר על פרס ישראל.
    5. חשבתי שזה המצב. לא ידעתי שהתחום נמצא בכזה שגשוג.

  70. boazfr / פבר 17 2015 00:07

    עידן, אני בסך הכל הגבתי לטיעונים שאתה העלת. ראנד וקרוי לא היו ליברטריאנים. בכל מקרה, לא תיארתי שניישב את המחלוקות בינינו. אני רק טוען שבמשפט שלך ("חובה על המדינה לתקצב מוסדות תרבות…") אתה בעצם יורה לעצמך ברגל ומאיין את מה שכתבת לפני כן, וחבל. כמעט, אבל ממש כמעט יצאת מהמערה 🙂

    לא יודע למה הצחקתי אותך, אבל בכיף. כמזור לנפשך, אני באמת ובתמים מאמין שבשוק חופשי יהיה ביקוש לתרגום של יצירות לועזיות (קל וחומר יצירות מופת).

  71. אלמוג לוין / פבר 18 2015 19:38

    עידן, תודה על הדוגמאות, עכשיו יותר קל לי לדון בהיבט הזה. הארגונים שמנית הם ארגונים חשובים. אני חשבתי, גם על דרך האנלוגיה, שאתה מתכוון לפוליטיקה נשית שעוסקת בזכויות נשים או שהשיגה הישגים בתחום הקיפוח וההדרה של נשים. ההשגים היחידים בתחום הזה כמה שאני מצליחה לזכור (ואולי אני לא זוכרת הכל) נעשו מתוך המערכת, עם כל הקשיים המובנים בגישה הזאת. אז גם זה חלק מהדילמה שאתה חווה כשזה כן נוגע לך ממש.

  72. עידן לנדו / פבר 18 2015 20:28

    אלמוג, ארגונים פמיניסטיים בהגדרתם מלכתחילה הוקמו על ידי נשים, לכן לא היתה שם הדרה.

    אבל גם מה שנראה לך שינויים "מתוך המערכת" זה אשליה אופטית. המערכת היא האינרציה בהתגלמותה, היפופוטם שאין לו סיבה לזוז מרביצתו הגסה אם לא מאלצים אותו. שום שינוי בזכויות נשים לא התחיל בכנסת או בממשלה. זאת תמיד החברה האזרחית – תקשורת, ארגונים – שמייצרת את השיח ואת התביעות ואת המודעות. ואז, אחרי כך וכך שנים של עבודה מאומצת, אפורה ולא מסוקרת ברובה, מגיעות נשים כמו מרב מיכאלי (אחרי החלוצות, גוז'נסקי ואלוני) לעמדות כוח. והן כבר מגיעות אחרי חניכה מאד אינטנסיבית מחוץ למערכת. אחת הבעיות הכרוניות של הישראלים היא חוסר הנכונות להכניס את הפוליטיקה ליומיום שלהם, בצורה של פעולה אזרחית, מתוך אמונה (חסרת בסיס לחלוטין) שהמנהיגים כבר יפתרו את הבעיות.

    בלי להיכנס לפרטים, רק תסתכלי על מה שקורה בשנה האחרונה סביב מאגרי הגז, מה שקורה ועוד יקרה סביב הדיור הציבורי, מה שקרה רק לפני שבוע עם ניתוקי המים (שום כיסוי בתקשורת, לא מפתיע בכלל, הנה ההישג: http://www.acri.org.il/he/34013), ותראי מה כיוון ההשפעה: מי לוחץ ומי נענה ללחץ.

  73. תיקון שגיאת כתיב קטנה / פבר 20 2015 11:12

    צפירת הרגעה (במקור ארגעה)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: