חודש: אפריל 2012

החוק אומר ככה, הוועדה תסדר ככה

ביום שלישי הקרוב, ב-1 במאי, תתייצב ממשלת ישראל כאיש אחד על הר גבוה בירושלים, תפשיל מכנסיה ותשתין בקשת גבוהה על בג"ץ. בג"ץ פסק שחמישה בניינים בג'בל ערטיס, הידוע יותר כשכונת האולפנה בבית אל, נבנו על קרקע פלסטינית פרטית, ועל כן, על פי עמדת המדינה עצמה, יש לפנותם.

אל תעצרו את נשימכתם; זה לא יקרה. המדינה שוב תבקש דחייה, תקבל או לא תקבל, זה לא חשוב, הרי השר יעלון כבר הודיע שיחד עם אולפנה גם הממשלה תתפרק, והרי בג"ץ כבר גער במדינה פעם אחת ופעם שניה על הסחבת של הרשויות בפינוי המבנים, ושום דבר לא זז. סליחה, דברים ממשיכים כל הזמן לזוז, הנה עוד מאחז שהוקם לפני שבוע על קרקע פלסטינית פרטית, חכו שנה-שנתיים, חודש-חודשיים, ואולי שבוע-שבועיים, וגם הוא יוכשר כדת וכדין.

מחזה האבסורד שנקרא "שלטון החוק" בשטחים מעולם לא היה מאלף יותר. כדי לאזן במעט את הברברת של המתנחלים ושליחיהם בשלטון, נזכיר את העובדות. בנייתם של חמשת הבניינים בג'בל ערטיס החלה ב-2006, ומיד אחריה הוצא צו להפסקתה (השכונה כולה הוקמה ב-1999 באופן בלתי חוקי ובמשך 4 שנים הוצאו נגדה עוד ועוד צווי הריסה, שמעולם לא קוימו). כיוון שהמתנחלים התעלמו מן הצו, הגישו בעלי הקרקע, תושבי הכפר דורא אל-קרע, עתירה לבג"ץ למימוש צווי ההריסה. במהלך הדיונים בעתירה התגלו עובדות מרתקות. למשל, שהסכם הרכישה היה פיקטיבי ושהרוכשת, חברת "אמנה", ידעה זאת; למשל, שהמוכר היה בן 7 בעת רישום המקרקעין ולכן לא היה יכול להירשם כבעלים. למשל (ובניגוד למתנחלים המגלגלים עיניים למרומים – "אבל אף אחד לא עיבד את הקרקע לפנינו"), שהקרקע הפרטית נתפסה "לצרכים צבאיים" בשנות ה-70, ומשום כך נמנעה מבעליה גישה אליה – למרות שלא נעשה בה כל שימוש זולת הקצאתה למתנחלי בית-אל.

שכונת האולפנה לא תפונה; נתניהו כבר הורה ליועץ המשפטי למצוא דרכים "להסדיר" את הבניה, ומכיוון שאינו סומך על היועץ שיעשה זאת, הורה מיד לאחר מכן להקים ועדה שתעשה זאת. זאת הצעקה האחרונה בתחום גזל האדמות בשטחים: הקמת ועדות ממשלתיות ש"מסדירות" התנחלויות בלתי חוקיות. רק השבוע הוחלט על הקמת ועדה "להסדיר" את מעמדן של התנחלויות רחלים, ברוכין וסנסנה. מי בוועדה? נתניהו, ברק, יעלון ובגין. לא יצאו 24 שעות, והוועדה (שבלי ספק ישבה על המדוכה ושקלה בכובד ראש שיקולים לכאן ולכאן, ושמעה את כל הצדדים, ופעלה ללא משוא פנים, ולא הזדרזה בכלל להוציא החלטה תחת ידיה, והבינה לעומק את המשמעות הכבדה שיש לעובדה שראש ממשלה בישראל חותם אישית על צווים ששמים ללעג את החוק) – החליטה שאכן שלוש ההתנחלויות חוקיות, למרות שהוקמו ללא תכניות בניה מאושרות.

טוב שיש ועדות.

"מחזה סוריאליסטי": מתעקשים לקיים פסיקת בג"ץ

כל מי שעיניו בראשו מבין מה קורה כאן. הרשות המבצעת מוציאה הנחיות ברורות לרשות השופטת כיצד לפסוק; ראש הממשלה ושר הביטחון קובעים מה חוקי ומה לא. בית המשפט החליט מה שהחליט, אבל עם כל הכבוד – לנו יש ועדות. את החוק לא צריך לכופף, מספיק שיש הליך של "הסדרה". המילה המכוערת הזאת (איני יכול להימנע מן המרכאות סביבה) רומזת שיש בה כדי להשיב את "הסדר"; בפועל "הסדרה" היא פריקת עול החוק, והשלטת כוח הזרוע.

לכאורה, אין חדש בפרקטיקה. החידוש הוא ברטוריקה שכבר איננה נחבאת ומסתתרת מאחורי שבעה צעיפים של "מנהל תקין". הקשיבו למתנחל הזה מגבעת האולפנה, שמספר על דברים שאמרו לו שרי ממשלה בביקור במקום:

"הוא סיפר כי שרים תיארו לו ולחבריו "מחזה סוריאליסטי" שבו פקידים במשרד המשפטים מתעקשים לקיים את פסיקת בג"ץ. "ראש הממשלה אומר להם שהשכונה לא תיהרס, ומורה להם 'תמצאו פתרון משפטי' והפקידוּת אומרת לו לא. זה בלתי נתפש, ופה צריך את הכוח של השרים אל מול אותם פקידים. זו קבוצה שמנסה לייצר אנרכיה בתוך השלטון, יש ממשלה ריבונית שהחליטה משהו והם מנסים להשתלט".

יפה, לא? "מחזה סוריאליסטי שבו פקידים במשרד המשפטים מתעקשים לקיים את פסיקת בג"ץ". אנרכיסטים נגד השלטון. התדהמה של המתנחל מוצדקת לגמרי; הרי לפי כללי המשחק המוסכמים החוק בשטחים נועד לקדם את המתנחלים, לא לעמוד בדרכם. האזינו לדברי היועץ המשפטי של משרד הביטחון, רק השבוע: "המדיניות עליה הוחלט היתה להוציא צווי הריסה, אך בפועל לא לבצע אותם". כמו שהילדים אומרים: הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.

עוד אבחנה רטורית שראוי לקלף ולהשליך לפח היא בין "אדמות מדינה" ל"אדמות פרטיות". אנשים שאינטגריותם אמנותם, כמו בני בגין למשל, מתעקשים לחדד את העיפרון השחוק הזה בכל ראיון שהם נותנים. אבל כדאי לשים לב איך הממשלה עצמה מתנערת מן האבחנה הקדושה הזאת. ועדת "ההסדרה" להתנחלויות רחלים, ברוכין וסנסנה עסקה לכאורה באדמות מדינה. שכונת האולפנה, שהוקמה על אדמה פרטית, הצריכה ועדה נפרדת. אבל כבר כעת נשקלת ברצינות האפשרות "לספח" את מקרה אולפנה לועדת "ההסדרה" הכוללת, בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי. הוועדה הזאת, נזכיר, קמה כדי "להסדיר" את מעמדם של מאחזים לא חוקיים שהוקמו על אדמות מדינה.

שוב המכנסיים למטה, שוב המדינה משתינה (והפעם על מסמכים שלה עצמה): אדמות מדינה, אדמות פרטיות, מה זה חשוב. הכל שלנו.

נזכיר בפעם האלף: מבחינת החוק הבינלאומי, אין שום משמעות לאבחנה הזאת. ישראל משחקת בקקי עם עצמה (הימין האידאולוגי כופר בגלוי באבחנה הזאת, דוברי השלטון נתלים בה); הדברים מבוארים יפה בחוות הדעת הזאת שהגישה האגודה לזכויות האזרח לועדת "ההסדרה" של לוי. ועוד שקר במדרגות השקרים האינסופיות הוא עצם הכרזת קרקע בשטחים כ"אדמת מדינה" – כביכול נכס ציבורי שאין לאף תושב חזקה בו. דו"ח מפורט של בצלם מן החודש שעבר בחן את מדיניות הכרזת אדמות מדינה שהנהיגה ישראל בשטחים החל בשנות ה-80' (בעקבות בג"ץ אלון מורה). הדו"ח חשף שחרף הסתמכותה על הדין המקומי בשטחים – המשפט העות'ומאני, הירדני והמנדטורי – הפעילה ישראל מדיניות שעומדת בסתירה לדין הזה. באמצעות פרשנות מחמירה ומפלה, נושלו פלסטינים מאדמותיהם באמתלה שלא עיבדו אותה או לא השתמשו בה למרעה, וזאת על פי קריטריונים שאינם מעוגנים בדין המקומי.

אדמות מדינה, אדמות פרטיות: הכל אסור בהתנחלות, אומר הדין הבינלאומי. אדמות מדינה, אדמות פרטיות: הכל שלנו, אומרת ישראל. ולעזאזל הפלסטינים. בהקשר אחר כתבתי כך: "הפלסטיני, בתפיסה הישראלית, איננו מגיע למדרגה האנושית שמאפשרת יחסי קניין. ולכן, הוא אינו יכול להיות באמת הבעלים של האדמה שעליה הוא יושב, של עצי הזית שהוא מגדל, של הזמן שהוא מבזבז במחסומים, או של כל זכות אחרת שנשללת ממנו באופן שרירותי. הפלסטיני הוא אורח ארעי בארץ ישראל, שאינו מסוגל לקשור יחסי קניין עם אוצרותיה."

בין "הסדרה" לחקיקה מחדש: שלטון החוק במלקחיים

הנחשול הנוכחי התחיל במגרון. אחרי הביזיון הבלתי-נסבל ההוא, שבו נדרשה המדינה לפנות פולשים לא חוקיים מאדמות פלסטיניות פרטיות (ביזיון שהסתיים בניצחון סוחף למתנחלים, שיעלה לכולנו 53 מיליון שקל), החליטו בקואליציה שגם המכשול הרפה והרעוע האחרון אשר ניצב בפני הבולענות הנדל"נית של המתנחלים – שלטון החוק – צריך להיעלם. כן, לא פעם הוא שירת אותם יפה מאד, הציפוי הדק הזה של לגיטימיות משפטית, אבל אלה היו ימים רחוקים. אצה להם הדרך, לדני דנונים ולישראל כצים, ונקעה נפשם מכל ההליכים המשפטיים הארוכים האלה. המטרה סומנה מזמן – הפקעת כל הקרקעות בשטחי B ו-C לבעלות יהודית – אבל החץ היה איטי להחריד. כך באה לעולם מפלצת "ההסדרה".

באוקטובר 2011 החליט נתניהו להקים ועדה ל"הסדרת" הבניה הבלתי חוקית בשטחים. בינואר נודע שלצידו של השופט בדימוס אדמונד לוי יהיו בוועדה השופטת תחיה שפירא והיועץ המשפטי לשעבר למשרד החוץ, אלן בייקר (דני דנון "בירך" על הרכב הוועדה); כמו כן נמסר שהוועדה תתרכז בבניה לא חוקית על אדמות מדינה, אף כי בעיית המאחזים כידוע נוגעת גם לקרקעות פלסטינות פרטיות. כך או כך, מדובר במהלך ברור של עקיפת היועץ המשפטי לממשלה, שהוא ורק הוא מוסמך לייעץ לממשלה בנושאים משפטיים. זהו אם כן צידו האחד של ריקון שלטון החוק בשטחים מתכנו.

על הצד השני מופקד קומנדו החקיקה הלאומני שבכנסת, והוא פועל במקביל (וככל הנראה גם בתיאום) למהלכי ה"הסדרה". בנובמבר העלו 20 חברי כנסת בראשות זבולון אורלב הצעת חוק להכשרת מאחזים שהוקמו על קרקע פרטית. לפי ההצעה, לא ייהרסו בתים ביישובים בני 20 משפחות ויותר אם במשך ארבע שנים מהקמת היישוב לא פנו הטוענים לבעלות על הקרקע לבית משפט ולא הוכיחו את צדקתם. במקרה שהוכחה בעלותם על הקרקע, "רשאי בין הדין להורות על פיצוי כספי".

במלים פשוטות: חסל סדר קניין פרטי לפלסטינים. מדובר בפריבלגיה שצריך להוכיח אותה (בזמן קצוב של 4 שנים) בבית דין צבאי של הכוח הכובש, לא בזכות טבעית, וגם אם היא הוכחה – אין השלטון מחויב לאפשר את מימושה. הזכות הטבעית היחידה היא זכותם של המתנחלים על הקרקע בשטחים – כולל על אדמות פרטיות של פלסטינים. זכותם של אלה, לכל היותר, היא לקבל פיצוי.

נסו רק לדמיין "צדק" דומה בתחומי הקו הירוק. נסו לדמיין אדם שמקים בית על מגרש פרטי שלכם, ובעצם המעשה הזה מפקיע את זכותכם בקרקע.

ההצבעה על חוק אורלב, החוק שיהפוך הפקעת קרקע פלסטינית פרטית לטובת התנחלות יהודית –  ללא שום איצטלה של צורך צבאי או "ציבורי" – למעשה חוקי, נדחתה לעת עתה; היועץ המשפטי מתנגד, אבל נו, מי צריך אותו אם אפשר להקים עוד ועדה. בין כך או כך הצעת החוק הזאת היא כבר חלק מן השיח הפוליטי, ובוודאי תשמש כמכבש לחצים שישפיע על מסקנות ועדת ה"הסדרה" של אדמונד לוי. בינתיים הממשלה מפתחת עוד ועוד את פרקטיקת ה"הסדרה". השבוע פורסם שהממשלה הורתה לאלוף פיקוד המרכז להוציא צו להקמת מבנים בגדה ללא הליכי תכנון, וזאת על מנת ליישב את מפוני מגרון ב"גבעת היקב"; כך מתקנים עוול אחד בפשע שני. ושוב – הרשות המבצעת מעבירה הנחיה לרשות השופטת להכשיר את השרץ. מה שאנו חוזים בו הוא ראשיתה של מהפכה חקיקתית ושלטונית שהופכת את האפרטהייד לשיטה פוליטית רשמית.

אלה הם שני פני יאנוס של "שלטון החוק" שרוקן מתכנו בשטחים. החוק השוויוני, ההוגן, יכול לבחור בין שתי דרכי מיתה שונות: או שיעקפו אותו באמצעות הליכי "הסדרה" אקס-טריטוריאליים, או שיחקקו תחתיו חוק גזעני במפורש. כך או כך ישמש המשפט לא יותר מעטיפה חלולה לאגרוף האלים, שפת סימנים עלומה שאינה מסמנת עוד דבר זולת רצונו הגולמי, החמסני של השלטון.

מבדיחות עדיף לצחוק בקול רם

שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה. לפני כמה חודשים פורסם נתון מדהים (או לא מדהים): 99.76% מהתיקים הנידונים בבתי דין צבאיים מסתיימים בהרשעה. זה יותר מאחוזי "התמיכה" באסד בבחירות בסוריה. אלה נתונים רשמיים של הצבא. המשמעות היא שרק 1 מתוך 400 נאשמים פלסטיניים בגדה מזוכה מאשמה.

אחוזי הצלחה מסחררים כאלה בהרשעות מעלים את השאלה לשם מה לטרוח בכלל עם הליך משפטי. בשביל הסיכוי הדל (רבע אחוז) שהנאשם יזוכה? הרווח העלוב הזה יוצא בהפסדם של הנזקים הכוללים שנגרמים לכלל הפלסטינים מעצם הטירטור הזה (מעצרים, קנסות, עיכובים במחסומים בדרך לבין הדין, אובדן פרנסה למשפחות הנאשמים), שלא לדבר על ההוצאות העצומות מתקציב הביטחון לתחזק את כל התיאטרון המופרך הזה (בקרו בבלוג הזה כדי להתוודע לעולם הצללים ההוא). לא עדיף כבר לצייד את המג"בניק שעוצר את החשוד הפלסטיני במפתחות לתאי הכלא בקציעות? ממחסום בית אל ישירות לבית הכלא, בלי הפטפוט המיותר של מערכת המשפט, שבסך הכל מעכבת קצת את התהליך ותו לא.

על המעצרים המנהליים מיותר להכביר מלים; הקשר בינם לבין עשיית צדק הוא מקרי בהחלט. האם השיטה המלוכלכת הזאת עומדת לעבור מן העולם? נכון לעכשיו יש 2,000 (!) שובתי רעב בבתי הכלא הבטחוניים בישראל, שדורשים לבטל את  המעצרים המנהליים ולהשיב להם זכויות אסיר בסיסיות (להוציא עמירה הס ב"הארץ", אף כלי תקשורת ישראלי לא מדווח על ממדי המרד הזה). העניין הבינלאומי בתופעה גדל והולך. ניסיון העבר מלמד שככל שהזוהמה נראית יותר למרחוק – כך גדלים הסיכויים למגר אותה.

אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, "כי אין ברירה"), העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.

על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון: בילעין-נעלין, שיח-ג'ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות, תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים להכיר בכך – את הבדיחה.

ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.

פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית "נייטרלית", אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים, הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו "הסדרה" או "אדמה פרטית" – אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל.

את החוכמה הזאת ידעו מנהיגי מפלגת העבודה תמיד, וגם שר הביטחון ברק נושא אותה עימו. על רקע זה – ורק על רקע זה, כלומר, חילוקי דעות טקטיים – יש להבין את ה"מתיחות" בינו לבין חברי הממשלה שאצה להם הדרך להכשיר הקמת מאחזים על קרקע פרטית. מנהיגי העבודה ידעו היטב עד היכן אפשר למתוח את גבול הסובלנות של העולם המערבי ולא חצו אותו. נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא דה פקטו.

ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה, מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה בדיוק. חוק "הסדרת" המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך אותה לחוק מדינה רשמי?

שמגר מזהיר מ"לניניזם"

האמירה "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב" מיוחסת ללנין. לנין התכוון שבמצב הטרום-מהפכני, הניצול של הפרולטריון צריך להגיע לרמה קיצונית וכואבת מאד על מנת שהפועלים יעורו מתרדמתם ויקומו על הבורגנות. מאז הפכה האמירה הזאת להתגלמותה של פוליטיקה תאבת-אסונות, שרואה בחיוב קורבנות כבדים בהווה לצורך השגת עתיד טוב יותר. במקרה הסובייטי, ידוע לאן הדברים הובילו.

לקראת סוף הסרט "שלטון החוק" משוחח הבמאי, רענן אלכסנדרוביץ', עם השופט בדימוס מאיר שמגר. שמגר היה מי שבתוקף תפקידו כפרקליט הצבאי הראשי איפשר לתושבי השטחים לעתור לבג"ץ – צעד חריג וככל הנראה חסר תקדים ביחסי מדינה כובשת ואוכלוסיה נכבשת. ארבעה וחצי עשורים ואלפי פסיקות לאחר מכן, שואל אלכסנדרוביץ' את שמגר אם ההחלטה הזאת בעצם הועילה או הזיקה לתושבי השטחים. הוא מקריא לשופט קטעים ממאמר שכתב מומחה למשפט שטוען כי ההחלטה למעשה "כיבסה" את פשעי הכיבוש בכך שיצרה מראית-עין של הליך משפטי הוגן לפלסטינים; בפועל, בג"ץ הכשיר אלפי פשעים נגד אוכלוסית השטחים ונמנע, כמעט תמיד, לערער על שיקול דעתו של "הריבון הצבאי". הסטטיסטיקה שצוטטה כאן לעיל תומכת בפרשנות הזאת.

על כך מגיב שמגר בתערובת של תמיהה וזעזוע. "את זה כתב פרופסור באוניברסיטה"?, הוא שואל, "הרי זה לניניזם. ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב". ואני אפרש: שמגר סבור שזכות העמידה של הפלסטינים בפני בג"ץ היא אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית (הוא מביע תקווה שאומות נוספות יילכו בעקבותינו). מה, עדיף שהם בכלל לא יוכלו לעתור? שלא יהיה שום רסן משפטי על מעשי הצבא בשטחים?

אני לא רוצה לזלזל בטיעון הזה. אני גם מאמין ששמגר מאמין בו בלב תמים; ודאי שהאמין בו אי-אז, ב-1967, כשפתח את שערי בג"ץ בפני הפלסטינים. בכלל, מי שקורא מסמכים משפטיים מן השנים הראשונות של הכיבוש, לא יכול שלא להבחין בנאיביות הטראגית הזאת, של אנשים שהתחנכו על ברכי תורת משפט ליברלית ודמוקרטית, בבואם לארגן את הכאוס המשטרי שנחת עליהם בן לילה, משבלעה מדינת ישראל הצעירה, בת 19 בלבד, אוכלוסיה של מאות אלפי נתינים תחת משטר צבאי. החבר'ה הטובים בפרקליטות האמינו אז באמת ובתמים שהכיבוש הוא "מצב זמני", קראו כל תו ותג באמנת ג'נבה ובתקנות האג, ועמלו יומם ולילה לרבע את המעגל, לעצב לעצמם כיבוש נאור.

השאלה היא פוליטית, ולכן התשובה עליה חייבת להתחשב בשיקולי רווח והפסד. אני לא רוצה לשקול כאן את השאלה שהוצבה בפני שמגר, אלא את שאלת חוקי "ההסדרה" למיניהם. האם, מבחינת האינטרס של מאבק השחרור הפלסטיני והסולידריות של השמאל איתו, מוטב למדיניות גזל הקרקעות בגדה שתהיה מעוגנת בחוקי אפרטהייד מפורשים או לא? במבט קר, אני חושב שהתשובה היא שעדיף אפרטהייד משפטי מאפרטייד ביורוקרטי. האם לאורך השנים בג"ץ הגן על זכויות הקרקע של הפלסטינים כנגד שאיפות ההתפשטות של המתנחלים? לא. כשהגדרת "אדמות מדינה" שונתה לטובת המדינה ולרעת הפלסטינים, הוא שתק; כשאדמות פרטיות הופקעו ל"צרכים צבאיים" שהתבררו, תוך זמן קצר, כשכונת קרוואנים לזוגות צעירים, הוא שתק (למעט במקרה האחד והידוע של אלון מורה); וכשהמדינה נקטה סחבת בפסקי הדין שהוא כבר מוציא נגדה – הוא דווקא דיבר, אבל אלה דיבורי סרק.

בג"ץ הטיל פה ושם רסנים על הברוטליות המופרזת של הכובש; שמגר ודאי כיוון לפסיקות הבודדות האלה, כשתמה כיצד אפשר להעדיף כיבוש בלי בג"ץ על פני כיבוש עם בג"ץ. אבל בה בעת, דרך אלפי פסיקות אחרות, בג"ץ סייע להנצחת מצב הכיבוש, טווה ועיבה בשיטתיות את הריקמה המשפטית שמאחה את שני חלקי הארץ הזאת, משני עברי הקו הירוק. הנורמליזציה של המצב האנומלי והחריג הזה – החזקת שני מליון נתינים במצב של קיפוח ממוסד ומתמשך – היא במידה רבה פרי עמלו של בג"ץ. את הצד הזה של המשוואה, כך נדמה, שמגר (כמו גם רוב רובו של המחנה הליברלי הישראלי) לא ראה מעולם.

בג"ץ הוא עלה התאנה של האתנוקרטיה היהודית, ולכן אולי אין מקום לתקוף אותו חזיתית. ספק אם הוא יכול לפעול אחרת במגרש פוליטי שגבולותיו מוגדרים על-ידי זאב אלקין מימין ורובי ריבלין "משמאל". ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג"ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת אפרטהייד כדוגמת חוק "ההסדרה" (מן הטעמים שנמנו לעיל) לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות להטות אותה לטובת קורבנותיה.

הפילוסופיה הזאת היא לחם חוקו של הימין האידאולוגי. הגיע הזמן לאמץ אותה גם בשמאל (ולא רק בזירה המדינית אלא גם בחברתית, אבל זה כבר מאמר נפרד).

אתמול הזדעזעו מוסדות ארץ. עיתון "הארץ" בישר לקוראיו בהתרגשות ש"בניגוד לתיאוריה הבלשנית, גם קופים מצליחים לזהות מלים". כמי שיש לו עניין מיוחד בבלשנות, בקופים ובמלים, הזדרזתי להתעדכן בממצאים שמאיימים להפוך עלי את עולמי. חרדתי גברה והלכה עד שהגעתי למשפט שקובע ש"תיאורית הדקדוק האוניברסלי של הבלשן נועם חומסקי זוכה בעת האחרונה ליותר ויותר ביקורת" – ואז נרגעתי. אם יש משהו שמלווה בקביעות את התיאוריה הבלשנית של חומסקי, מיום היוולדה, אלה השמועות על מותה הממשמש ובא. אני ובלשנים רבים אחרים הורגלנו לראות בהן מעין קמע נגד עין הרע, סגולה לאריכות ימים. כשאני נושא עיני סביב, אל העולם הבלשני שמוכר לי כבר יותר מ-20 שנה, אני רואה מהלך ברור של צמיחה מתמדת, התרחבות עצומה של תחומי המחקר ושיטות המחקר, ריבוי עצום של שפות שנחקרות כל העת, והצטברות מדהימה של ידע מדעי שלא ניתן היה לשערו אך לפני כמה עשורים. במקביל, אני קורא בעיתונים שהתיאוריה "גוססת" ושכבר אף אחד לא מאמין בה.

אוקיי, אנחנו בטריטוריה מוכרת. מצד אחד – המציאות. מצד שני – מה שכתוב בעיתון.

בתום הקריאה בכתבה עלה באוב בזכרוני פוסט שכתבתי לפני 3 וחצי שנים על גילויים מסעירים נוספים של "הארץ" בתחום הבלשנות. התחלתי לקרוא גם אותו וראיתי שאין חדש תחת השמש. הפתיחה של הפוסט ההוא מתאימה כמו כפפה ליד גם לפוסט הנוכחי. הנה היא:

"מי שיודע דבר או שניים בתחום מדעי מסויים, ודבר או שניים על עיתונות – יודע לשמור נפשו מן החיבור המסוכן בין השניים. למעט מקרים נדירים באמת, האופן שבו המדע מוצג בעיתונות הוא כמעט תמיד מעוות, על גבול הגרוטסקה. כל דמיון למציאות מקרי בהחלט. עיתונאים מוכשרים במיוחד עוד יכולים לדווח על תגליות מדעיות במידה כלשהי של מהימנות; אבל כשהדבר מגיע לתובנות מדעיות, כלומר, מקום שנדרשת בו הבנה מינימלית – הכאוס חוגג.

עכשיו אזרוק את כל ההקדמה הזאת לפח, כי אני הולך להפר במו מקלדתי את הכלל שעד כה שמר עלי יפה מאד מכל פיגוע עיתונאי-מדעי שנקרה על דרכי. ויש הרבה כאלה, האמינו לי: מי שעיסוקו הוא בלשנות אינו יכול שלא להיתקל על ימין ועל שמאל בדעות קדומות, בדיות ופירכות הכרוכות בשפה, שחלקן הגדול, להכעיס, מציגות עצמן ברבים כ"בלשנות" (שלא להזכיר את הגנדרניות מכולן, המנופפות ב"לינגויסטיקה" כבצעיף קשמיר מרהיב). ובכן, ב-99 אחוז מהמקרים אני פשוט מבליג ועובר הלאה (להלן "בלוגר", ב' רפויה: אחד שמבליג). עוד יש מה לתקן בארץ הזאת, אתם יודעים, חוץ מבורות בענייני בלשנות."

אז הנה אני מוצא את עצמי שוב מפר את נדר ההבלגה, פעם שניה בתוך ארבע שנים. יקחני האופל.

הידיעה ב"הארץ", עליה חתום אסף שטול-טראורינג, מדווחת על מחקר שפורסם בכתב העת Science. החוקרים אימנו שישה בבונים להבחין בין רצפים בני 4 אותיות שהרכיבו מלים קיימות באנגלית (כמו KITE) לרצפים בני 4 אותיות שלא הרכיבו מלים קיימות (כמו ITCS). הקופים צפו באותיות על גבי צג מחשב שבתחתיתו שני כפתורים (האחד בצורת פלוס, השני בצורת אליפסה). לחיצה על הפלוס סימנה שהאותיות אינן מרכיבות מילה; לחיצה על האליפסה סימנה שהאותיות מרכיבות מילה קיימת (הנה סרטון הדגמה מן הניסוי). הדרך שבה "רכשו" הקופים את המלים היתה באמצעות חשיפה מוגברת אליהן. בכל סדרת אימונים היו 100 גירויים, מתוכם 25 של מילה אחת, 25 של מלים שכבר נרכשו, ו-50 "לא מלים". מבחינת הקופים, "מילה" היתה רצף של אותיות שהופיע בתדירות גבוהה במיוחד. מבחינת החוקרים, רף של 80% הצלחה בזיהוי של רצף אותיות הוגדר כ"רכישת מילה".

אחרי חודש וחצי של אימונים וחשיפה לעשרות אלפי רצפים כאלה, הגיעו הקופים ל-75% הצלחה בזיהוי נכון של מלים כמלים ושל "לא מלים" כ"לא מלים". הם רכשו עשרות מלים – מ-81 (הקוף הפחות מוכשר) ועד 308 (הקוף המוכשר ביותר). התוצאה המעניינת ביותר היתה שהקופים לא סתם פעלו על בסיס שינון של המלים שכבר רכשו, אלא חילצו מתוכן הכללות סטטיסטיות. החוקרים בנו את רצפי האותיות באופן כזה שהמלים הכילו רצפים מאד שכיחים מבחינה סטטיסטית בלקסיקון האנגלי, וה"לא מלים" הכילו רצפים נדירים יותר. כאשר נתקלו הקופים ברצף חדש של אותיות, הם הגיבו אליו בהתאם למידת הדמיון שלו לקטגורית המלים לעומת קטגורית ה"לא מלים"; ככל שהרצפים שבו היו דומים יותר לאלו שבקטגורית המלים, כך הם נטו יותר לזהות אותו כמילה, ולהיפך. המחקר מדגים, אם כך, למידה סטטיסטית של מערכת אורתוגרפית ללא ידע לשוני מוקדם.

 

 

האומנם "בניגוד לתיאוריה הבלשנית", כלשון הכותרת ב"הארץ"? נבהיר שהתיאוריה הבלשנית האמורה, כפי שעולה מתוכן הידיעה, היא באופן ספציפי הבלשנות הגנרטיבית; זו שדבק בה, למרבה הצער, הכינוי "בלשנות חומסקיאנית" (למעשה, יש לא מעט אסכולות גנרטיביות שחולקות על חומסקי בנקודות מכריעות). ובכן, האם התגלית שבבונים יכולים להפיק הכללות סטטיסטיות מרצפים של אותיות באנגלית סותרת את הבלשנות הגנרטיבית?

לא קופים ולא יער. לא מניה ולא מקצתיה. קשקוש בלבוש. ההצגה הזאת של הדברים חושפת בורות טוטאלית של התיאוריה הבלשנית. בגוף הידיעה עצמה הפרשנות הזאת של הניסוי הולכת ומסתבכת בהבלים ושיבושים כה רבים, עד שקשה לדעת איפה להתחיל בתיקון.

הנה עובדה בסיסית, כל כך בסיסית שאולי אין בסיסית ממנה: הבלשנות הגנרטיבית לא עוסקת כלל וכלל במערכות כתב, ביכולת לקרוא סימני כתב ובתנאים להיווצרותה. כבר בחיבורים הראשונים שלו חומסקי מעמיד במרכז הבמה "דובר-נמען" (speaker-hearer) ושואל מהו הדקדוק המנטלי שקובע את יכולתו להפיק דיבור ולהבין אותו. הספרות הגנרטיבית העצומה, שחוקרת מאות שפות מכל זווית אפשרית (פונולוגיה, מורפולוגיה, תחביר וסמנטיקה) עוסקת כל-כולה בתופעת השפה המדוברת (או שפת הסימנים של החירשים), במבעים ובשיפוטים הלשוניים הספונטניים, ואין לה שום יומרות או טענות מרחיקות-לכת בדבר הכישורים החזותיים או הקוגניטיביים שכרוכים בקריאה.

בעצם, אפשר היה לעצור את הביקורת כבר כאן. למחקר החביב של גריינגר ועמיתיו, שעוסק בזיהוי סימני כתב, אין שום השלכה על התיאוריה הבלשנית הגנרטיבית. היא לא מתקשרת איתו, והוא לא מתקשר איתה. סוף פסוק. הכותרת ב"הארץ" היתה יכולה להיות באותה מידה של היגיון "בניגוד לתיאוריה הבלשנית, גם קופים נהנים ממוזיקה קלאסית", או "בניגוד לתיאוריה הבלשנית, גם לקופים יש שתי כליות".

 

יש סיבות רבות וטובות לאבחנה הבסיסית כל כך בין דיבור לקריאה/כתיבה; נזכיר אותן בקצרה. רכישת דיבור הוא תופעה מולדת ספונטנית שמתרחשת בילדות המוקדמת; כל תינוק ש"אפוף" בדיבור ירכוש את יכולת הדיבור בלי מאמץ ניכר (ובניגוד לסברה הרווחת, גם בלי הנחיה מפורשת) עד גיל 6-7 בערך. לעומת זאת, רכישת קריאה היא תופעה לא מולדת אלא תלוית תרבות והכוונה ממושכת; תינוק שיושם בספריה, ללא הכוונה רצופה ומאומצת של מורה, לעולם לא ילמד לקרוא. יש עדויות משכנעות שתינוקות מצויידים מיומם הראשון ב"פונטיקה אוניברסלית"; אין שום עדות שהם נולדים עם "אורתוגרפיה אוניברסלית". אין חברה אנושית ללא שפה מדוברת, אבל חברות רבות (למשל, שבטים אינדיאניים באמאזונס) התקיימו לאורך מאות שנים ללא מערכת כתב וללא שום יכולת קריאה. ממצאים אנתרופולוגיים (שרידי גולגלות, מבנה הגרון) מעידים שהדיבור התפתח בקרב קהילות בני אדם לפחות לפני 100 אלף שנה; הכתיבה היא תופעה מאוחרת הרבה יותר, בת 5,000 שנה לכל היותר.

הבדלים אלה ואחרים מלמדים שמדובר בשתי יכולות שונות מאד. היכולת לדבר דומה יותר לאינסטינקט; היכולת לקרוא דומה יותר למיומנות. כמובן שיש אינטראקציה הדדית בין שתי היכולות האלה, אבל תופעת הדיבור נבדלת מספיק מתופעת הקריאה בכדי להצדיק את ההכרעה המתודולוגית של בלשנים גנרטיביים להתמקד בשפה המדוברת.

נמשיך לכותרת המשנה של הידיעה ב"הארץ": "עד כה סברו שהיכולת הזאת [קרי, לזהות אותיות] ייחודית לבני אדם". לא נכון. שוב לא נכון. היכולת לזהות סדירויות סטטיסטיות בגירויים חזותיים היא יכולת בסיסית של בעלי חיים רבים; בלעדיה אי אפשר בכלל לדמיין התנהגויות נפוצות כמו זיהוי של קרובי-דם, ניווט במרחב, אבחנה בין מזון אכיל לרעיל וכדומה. אך טבעי היה לבדוק אם בעלי חיים מסוגלים להשתמש ביכולת הזאת לזיהוי אותיות. ואומנם כן, כבר לפני 30 שנה התגלה שיונים מסוגלות לזהות אותיות ולאחסן אותן על פי דרגת הדמיון ההדדי ביניהן.

מאיפה לקח כתב "הארץ" את הטענה שממצאי המחקר בבבונים סותרים את התיאוריה הבלשנית? מאיפה הוא לקח את הטענה שעד כה סברו שהיכולת לזהות אותיות ייחודית לבני אדם? אין לי מושג. ליתר ביטחון, קראתי את המחקר עצמו (הקישורים ל-Science, לצערי, מובילים רק לתקצירים; כדי להוריד את הטקסט המלא צריך הרשאה מוסדית). כנהוג בכתבי-עת מדעיים, לצידו של מאמר מחקרי מופיע לעתים קרובות גם מאמר פרשנות, שנכתב בידי חוקרים אחרים, אשר עומד על המשמעויות הרחבות של תוצאות המחקר. קראתי גם אותו. והנה הממצא שלי: לא המחקר המקורי ולא הפרשנות שמופיעים ב-Science מזכירים ולו במילה אחת את התיאוריה הבלשנית הגנרטיבית או את חומסקי. אין שום רמז אפילו שקיימת סתירה כלשהי בין המחקר לבין התיאוריה הבלשנית. אין גם שום טענה שהיכולת המוכחת נמצאה עד כה רק בבני אדם. טוב לדעת שהחוקרים לפחות לא שוגים בהזיות כמו העיתונאי.

אולי תגידו שדרכם של עיתונאים לצייר באופן סנסציוני תגליות שאינן נהירות להן עד תום. ובכן, זו אולי דרכם של עיתונאי מדע בארץ. המחקר בבבונים דווח גם בלוס-אנג'לס טיימס וגם ברויטרס; ושוב – אף מילה על ה"צרות" שהמחקר עושה לבלשנות או לחומסקי. אם כך, תעלומה: מי לחש את ההבלים האלה על אוזנו של כתב "הארץ"? יש לי השערה, תיכף נגיע אליה.

כאמור, אפשר היה לעצור כאן, באמירה (המוצדקת) שהדגמה של למידה סטטיסטית של סימני כתב אינה מעניינה של הבלשנות הגנרטיבית. אבל אני רוצה לקחת את הדיון לנתיב מעניין יותר, נתיב שאולי הסתתר בירכתי מוחו של העיתונאי המבולבל, ולשאול: מה בנוגע ללימוד סטטיסטי של יחידות דיבור? האם ממצאים בתחום הזה כן מלמדים אותנו משהו אודות הדקדוק המנטלי? האם יש בהם כדי לאתגר את הנחות היסוד של הבלשנות הגנרטיבית?

הנושא הזה, למעשה, נחקר באופן אינטנסטיבי בעשור האחרון, ונודע תחת השם "בעיית הסגמנטציה" (קיטוע, חלוקה ליחידות): כיצד מנתח המוח את שטף הדיבור ליחידות צליל-משמעות קטנות יותר – צירופים תחביריים, מלים, מורפמות ופונמות? הבעיה הזאת קשה לאין שיעור מבעיית הסגמנטציה של סימני הכתב. האחרונה למעשה טריביאלית; מאחר שכל סימן כתב מוקף ברווח לבן (צר) וכל מילה מוקפת ברווח לבן (רחב), זיהוי נכון של הסגמנטים הכתובים אינו מצריך שום תהליך חישובי מסובך. לא כך בשטף הדיבור, שאין בו שום רמז אקוסטי מהימן לגבולות בין יחידות הצליל השונות; מיתרי הקול אינם פוסקים לרטוט במהלך הדיבור (הנה דוגמה לספקטוגרמה אקוסטית כזאת).

בעיית הסגמנטציה של שטף הדיבור ליחידות לשוניות ובעית הזיהוי של יחידות לשוניות הן למעשה שתי פנים של אותה בעיה. כדי לזהות את Y ברצף Z-Y-X צריך לקטוע את הרצף במקומות הנכונים, אבל לשם כך צריך לזהות נכונה את X ו-Z. המכניזם הקוגניטיבי שמאפשר לכל תינוק לבצע את שתי המשימות הללו במקביל הוא פלא חישובי שעדיין לא פוצח במלואו.

בהקשר הנוכחי, נשאלת השאלה האם למידה סטטיסטית – על בסיס חשיפה לקורפוס גדול של קלט לשוני – יכולה לסייע בהתנעת התהליך הזה. מסתבר שכן; ב-15 השנים האחרונות האחרון הצטברו  עוד ועוד עדויות לאפקטיביות של למידה סטטיסטית בקרב תינוקות ובוגרים בחילוץ יחידות לשוניות בדידות מתוך הרצף האקוסטי. יתירה מזאת, לא מדובר ביכולת אנושית ייחודית: גם קופים עושים בדיוק בדיוק אותו דבר (ממצא מרשים הרבה יותר מן המחקר שדווח ב"הארץ", בהינתן ההבדל המכריע בין הרציפות של האות האקוסטי לעומת האי-רציפות של סימני הכתב). אבחנות פונטיות בסיסיות כמו קטגוריזציה של צלילים לקוליים לעומת לא-קוליים נרכשו גם על-ידי צ'ינצ'ילות. בקיצור – מדובר ביכולת קוגניטיבית רווחת, חוצת מינים.

ובכן – האם הממצאים האלה עומדים "בניגוד לתיאוריה הבלשנית"? ודאי שלא. לא רק שלמידה סטטיסטית של יחידות לשוניות איננה סותרת את הבלשנות המודרנית; עצם הרעיון הזה מופיע בחיבור המכונן של הבלשנות הגנרטיבית, "המבנה הלוגי של התיאוריה הבלשנית" (חומסקי, 1955). למעשה, בהזדמנויות שונות חומסקי ציין שקשה לחשוב על דרך אחרת שיכולה לסייע בסגמנטציה של שטף הדיבור, זולת חילוץ סדירויות סטטיסטיות מתוכו ותיוג לשוני של יחידות שמופיעות בתדירות גבוהה במיוחד. כל המהומה הזאת על ה"הפרכה" של תיאורית הדקדוק האוניברסלי באמצעות למידה סטטיסטית היא מהומה רבה על לא דבר.

כעת מגיעה השאלה המכרעת: האם העובדה שלמידה סטטיסטית משרתת יכולת לשונית מסוימת מוכיחה שהיא מסוגלת להפיק דקדוק מנטלי שלם מן הקלט הלשוני – רק על סמך חישובי הסתברויות? כמובן שלא. האם העובדה שיכולת המנייה (אחד, שתיים, שלוש…) משרתת פעולות מתמטיות מסוימות מוכיחה שניתן לגזור את כל המתמטיקה רק מן היכולת הזאת? אין שום קשר לוגי בין בעיית הסגמנטציה לבעיות אחרות שרכישת שפה צריכה להתמודד איתן; הטענה שאלגוריתם יחיד מסוגל לפתור את כל הבעיות היא בגדר דוֹגמה אידאולוגית שאין לה על מה לסמוך.

כאן כבר העיתונאי של "הארץ" לא לבד אלא מצטרף למחנה לא מבוטל של בלשנים (לא גנרטיביים). הנה הבלשנית דורית רביד, המצוטטת בכתבה: "אנחנו רואים אצל בבונים למידה סטטיסטית, שזאת יכולת לזיהוי סדירויות או תבניות בנתונים כמו שעושה אנליסט פיננסי או איש מודיעין, לדוגמה. במקום ההסבר החומסקיאני של איבר מנטלי שמאפשר לנו לרכוש שפה, יש לנו יכולת קוגניטיבית כללית רבת עוצמה לאיתור דפוסים, לא משנה אם זה בשפה, בתחום של מוסר או בכל תחום אחר". (אם מישהו תהה מי לחש על אוזנו של העיתונאי שממצאי המחקר בבבונים הם "בניגוד לתיאוריה הבלשנית", נדמה לי שעלינו על התשובה).

שימו לב לקפיצה האסטרונומית מן הממצא של הניסוי בבבונים (נזכיר שוב – ממצא לא מרעיש, סגמנטציה סטטיסטית היא כבר עובדה קוגנטיבית מוכחת בכמה וכמה מינים של בעלי חיים) – אל "ההסבר החומסקיאני של איבר מנטלי שמאפשר לנו לרכוש שפה". האם רביד סבורה שהכלי הסטטיסטי שמשווה הסתברויות הופעה של צמדי אותיות מסויימים בקלט מסוגל לחלץ דקדוק שלם ממבעים לשוניים ספונטניים, לא מנותחים, שאופפים את הילד בשנותיו הראשונות? אם כן, מדובר בטענה פנטסטית שאין שמץ ראיה בזכותה. נדגיש שגם גריינגר ועמיתיו וגם שאר החוקרים בתחום הלמידה הסטטיסטית (אליסה ניופורט, מארק האוזר ואחרים) אינם חולמים לבטל את הדקדוק המנטלי לטובת אלגוריתמים סטטיסטיים ותו לא. ככל הידוע לי מדובר ביומרה פרטית של דורית רביד ואסף שטול-טראורינג.

קצת רקע לא יזיק. למידה סטטיסטית סורקת צמדי גירויים (אותיות או צלילים) סמוכים; זה כוחה וזו גם חולשתה. גם אם רוצים לאפשר לאלגוריתם לחשב צמדי גירויים לא סמוכים, חייבים להגדיר לו מראש את גודל המרחק ביניהם. בעגה הטכנית קוראים לזה "זיקות מארקוביות" (Markovian dependencies). אבל כבר ב-1957 סיפק חומסקי הוכחה קלאסית ששפה טבעית חורגת מטווח ההבעה של זיקות מארקוביות, שכן היא כוללת מבנים בעלי זיקות לא-מקומיות, בין גירויים לא סמוכים, שלא ניתן להגדיר מראש את המרחק ביניהם. הזיקה בין מילת שאלה לבין העמדה המקורית שלה היא מהסוג הזה ("עם מי חשבת שיוסי הלך לטיול __?"). יש עוד מבנים רבים שבהם רכיב אחד מפורש "פעמיים" – בעמדה שהוא מופיע ובעמדה אחרת, שבה הוא "חסר" ("קניתי מגזינים להציע לרונית לקרוא ___ בטיסה"), יש מבנים שבהם קיימת תלות לא-מקומית בין מילת שלילה לכמָת (quantifier) שאינו יכול להופיע בלעדיה ("לא רציתי לדבר עם אף אחד", אבל *"רציתי לדבר עם אף אחד" אינו דקדוקי). כל אלה הן זיקות לא-מקומיות; הן שכיחות לגמרי בדיבור הספונטני, בכל השפות; ואין שום אלגוריתם סטטיסטי שמתחיל להתקרב אפילו לרכוש אותן מן הקלט הלשוני הגולמי. עובדות כאלה מצביעות על ידע לשוני מוקדם ועשיר במוחו של הדובר – אותו דקדוק אוניברסלי שאוהבים כל כך להשמיץ.

למידה סטטיסטית מעוררת בעיות ידועות אחרות, כמו איך להבחין בין מבעים נדירים אך אפשריים לבין מבעים בלתי אפשריים לחלוטין. מבחינה סטטיסטית, משפט כמו "למרות שבהיעדר תותים חשמליים נבצר מאיתנו שלשום להתפרקד מאחורי הטווס המריר" הוא בעל הסתברות שואפת לאפס (צמדי המלים שמשורשרות בו נדירים מאד בעברית), ועדיין הוא משפט עברי תקין לגמרי. זאת בניגוד למשפט הפשוט להפליא *"הרופא טיפל עם הילד" שאינו דקדוקי, אף כי צמדי המלים שמשורשרות בו שכיחים לפחות כמו במשפט הראשון אם לא יותר. כל דובר ילידי של עברית יבחין מיידית במעמד השונה של שני המשפטים האלה, אבל אלגוריתם שמבוסס על הסתברויות תפוצה ייקלע למבוי סתום. אלה הם טיעונים מוכרים ואין טעם להרחיב בהם יותר מדי. הנקודה הפשוטה היא שלמידה סטטיסטית מאפשרת לחלץ יחידות לשוניות מתוך רצף אקוסטי אבל אין בכוחה למפות אותן למבנים מורכבים ועוד פחות מכך להפיק כללים ועקרונות מופשטים שינבאו באופן מדויק כיצד ניתן וכיצד לא ניתן לבנות משפטים בשפה.

כאמור, מחברי המחקר בבבונים יודעים את כל זה. אז מה החשיבות שהם עצמם רואים ביכולת של קופים להבחין בין מלים כתובות ל"לא-מלים" על סמך למידה סטטיסטית? אם לצטט אותם, התוצאות מראות ש"ידע לשוני איננו תנאי מוקדם להשיג יכולת עיבוד אורתוגרפי המשתווה ליכולת האנושית". ומדוע שיהיה? אפשר היה לשער בהיגיון שיכולת הזיהוי של אותיות הא"ב נשענת על הכרות מוקדמת עם הקורלאטים הפונטיים שלהם (הצלילים שהן מייצגות), ובמובן זה ידע לשוני מוקדם היה נדרש (או לפחות מסייע מאד) בעיבוד אורתוגרפי.

אבל כדי לשלול את ההשערה התמימה הזאת לא היה צורך להטריד שישה בבונים מסכנים באלפי לחיצות משעממות על צג מחשב; מספיק להעיף מבט בסינית, במצרית עתיקה ובשפת סימנים. הכתב הסיני הוא כתב לוגוגרפי, המצרית העתיקה השתמשה בפיקטוגרפים, ושפת הסימנים היא ביסודה איקונית. בשלושת המקרים הללו מערכת הכתב איננה מבוססת על ייצוג של צלילי דיבור. חירשים שלומדים לקרוא עברית או אנגלית במקביל לשפת הסימנים שבה הם מדברים מוכיחים באופן הברור ביותר שאין תלות קוגניטיבית בין עיבוד אורתוגרפי לעיבוד פונטי. בסופו של חשבון, ניסוי הבבונים איננו חדשה מרעישה כזאת. הוא מאשר משהו שידענו מזמן: היכולת לקרוא נשענת על מיומנויות שונות מאד מן היכולת לדבר. ונחשו מי טען את זה לפני שנים? נכון, הבלשנות הגנרטיבית. לא זו בלבד שהניסוי איננו עומד "בניגוד" אליה, אלא שהוא מאשר את הנחות היסוד שלה.

אז מה היה לנו? כתבה עיתונאית שטוענת שמחקר חדש בבבונים מדגים יכולת שעד כה סברו שהיא ייחודית לבני אדם (אבל אף אחד לא סבר כך), שתוצאותיו עומדות בניגוד לתיאוריה הבלשנית (אבל במידה שהן בכלל רלבנטיות, הן רק מאשרות אותה), ושמצבו של הדקדוק האוניברסלי בכי רע (תודה, לקחנו לתשומת ליבנו). ומחקר לא חשוב במיוחד, שמדגים יכולת למידה סטטיסטית שאיש אינו חולק עליה, שהודגמה כבר בחיות אחרות וגם בקופים אחרים, ובמשימות קשות יותר של סגמנטציה אקוסטית, ושאין בה שום תובנה ביחס לשאלות בלשניות רציניות.

מי שקורא את הדברים בעיתון יקבל את הרושם שבאמת, מדע בכלל ובלשנות בפרט הם עיסוקים תפלים ותמוהים, שנעים בין הטריביאלי למשעמם. את הרושם הזה ניסיתי לתקן, אבל הנזק המצטבר של כתבות מדע מסוג זה הוא בלתי נסלח, וסופו שהוא משריש גישה צינית ואנטי-אילטלקטואלית בקרב הציבור כלפי השאלות המעניינות ביותר שאנו מסוגלים לשאול אודות עצמנו ואודות העולם.

בימים אלה הוציאה שירה סתיו ספר שירים ראשון, "לשון אטית", בהוצאה משותפת של "דביר" ו"קסת".

הספר יושק בערב חגיגי ב-19 למאי, ברוטשילד 12, תל-אביב (עוד פרטים בקרוב). כאן אפשר לקרוא רשימת ביקורת של אלי הירש, כאן רשימת ביקורת של ארז שוויצר, וכאן שיחה עם עינת יקיר.

למרבה התדהמה, שירה היא אשתי.

ועכשיו שיחה.

שיחה

הילדים כבר ישנים?
לא יודעת. זה כבר מקליט?
אין לי מושג. אני אעצור ואבדוק.
. . .
מקליט, אבל שומעים חלש.
טוב.
לא מפריע לך הרעש של המדיח?
אולי תתחיל כבר?

* * *

המון שנים את כבר כותבת שירים, ורק עכשיו פירסמת ספר ראשון. אכן "לשון אטית".
אני כותבת שירים מאז שהייתי ילדה, אבל לספר נכנסו שירים רק מ-15 השנים האחרונות.
אז למה חיכית?
הכותרת "לשון אטית" קשורה אלי. אני בן אדם אטי בכל דבר שאני עושה, וזה התבטא גם בכך שלקח לי המון שנים להוציא ספר. אבל יש עוד סיבות.
כמו?
קודם כל, מאד מסובך להוציא ספר שירים בארץ. המשורר או מישהו מסביבתו חייב להשקיע הרבה מאד אנרגיה כדי שזה יקרה.
ובמקרה הזה המשוררת לא ממש רצתה?
רציתי, אבל היו לי הרבה מעצורים ומחסומים. לא רציתי לפגוע בכל מיני אנשים שעלולים להיפגע כשיקראו שירים מסוימים, וזה עצר אותי הרבה זמן.
ועכשיו הם לא ייפגעו?
הם עדיין עלולים להיפגע, אבל עברתי איזשהו תהליך. אני עדיין מקווה שהפגיעה לא תהיה קשה.
בואי נמשיך להתעכב על הכותרת של הספר. נחזור אחורה, מן ה"אטית" אל ה"לשון". הכותרת הזאת לוכדת יפה מוטיב שחוזר בלא מעט שירים: הקושי לדבר, קושי גופני ממש שמתואר באופן מאד פיזי: "פלס בשיניך דרך בבשר, לחוש בתסיסה / המתפשטת בחלל הפה נמזגת בפנות השכוחות" (פיתוּת); "לשון ניתכת על הקרקעית, אטית כמו / צב ים פצוע, ההגה הנבלע במערות הלוע", "כי כבדות פה וכבדות / לשון אנחנו / אחותי ואני" (לפעמים אני שומעת בקולי); "הלשון משיטת בפה / נחבטת בצוקי השיניים / מעלה קצף / השפתיים גופות נפוחות / בשרן נחרץ בשמש / נבקע עם כל תנועה / המלים / פרפורי דגים אחרי / הפתיון, וקרס / נוקב את חכן" (דיבור). אז עכשיו, אפשר לומר לך בחיוך, שבשביל מישהי שכל כך מתחבטת ומתעכבת בעצם פעולת הדיבור, את מדברת וכותבת לא מעט בחיים שלך. אבל אני מניח שהכוונה כאן שונה. מה שעולה מן השירים זה לא סתם קושי, אלא מתח ומאבק פנימי בין שתי רשויות: הנפש שרוצה לדבר והגוף שמכשיל אותה, ממש משתיק אותה. מצטיירת תמונה כאילו כל אקט של דיבור מבליע בתוכו אלימות.
יש מתח בין דיבור לכתיבה. כתיבה מבטאת אותי טוב יותר מדיבור. אומנם גם בכתיבה יש לי קשיים עצומים, זה הכל בא בייסורים ומאד באטיות, אבל אני חושבת שהכתיבה נוחה לי יותר מהדיבור.
כן, אבל הציטוטים שהבאתי הם לא ארס-פואטיים. הם לא עוסקים בתהליך הכתיבה.
נכון, אני רק התייחסתי למה שאמרת קודם על זה שאני "מדברת וכותבת לא מעט". חשוב לי לחדד את האבחנה בין שתי הפעולות האלה.
אוקיי.
בדיבור, להבדיל מכתיבה, אני תמיד ארגיש שלא הצלחתי להגיד את מה שרציתי, שלא דייקתי, שגמגמתי. אתה שם לב שגם עכשיו, תוך כדי שאני מדברת…
זאת תחושה סובייקטיבית לגמרי. את אדם מאד רהוט.
כן?
כן.
אני תמיד מרגישה שהשפה המדוברת שלי יותר פשוטה ו"נמוכה" מהיכולת האמיתית שלי. זה קשור לצמצום עצמי, דבר שאני מתמודדת אתו מאז הילדות.
מעין מיומנות שרכשת לעצמך.
כן.
וזה בא על חשבון דיוק?
אני לא בטוחה. גם כשמדברים גבוהה-גבוהה אין דיוק. מעבר לזה, יש לי גם את התחושה הפיזית שלי, ביחס לתנועה של הלשון בתוך הפה, ביחס לדיבור, ואני לא בטוחה שכל אחד מרגיש ככה.
על זה דיברתי. הדיקציה?
זה גם הדיקציה.
ברור לי שיש כאן מטאפורה שרוכבת על הדיקציה.
אני תמיד הרגשתי, אני לא יודעת למה, שהקול שלי שמנוני.
(צחוק)
(צחוק) הכל קשור ללא להרגיש בנוח בגוף שלך, לא להרגיש בנוח בתוך העולם, לא להרגיש בהמשכיות טבעית בין המחשבה לבין הדיבור, בין הדיבור לבין הגוף, בין הגוף לבין האוויר שמסביבו.
האם הגוף הוא המכשול בפני הדיבור?
זה לא בדיוק זה, אלא שאני זרה לגופי, וגופי זר לעולם, ויש מין מערכת כזאת של זרויות. זאת אולי חוויה שהרבה אנשים מכירים: לשמוע את עצמך ולחשוב – של מי הקול הזה? או כשמסתכלים במראה. החוויה הבסיסית היא של ניכור עצמי. זה פן אחד של "לשון אטית". פן שני הוא האטיות. פן שלישי הוא אסוציאציה ארוטית.
המממ.
יש כל מיני צדדים לעניין של הלשון.
לא רק שליליים.
כן.
למרות הקושי הזה בדיבור, באופן כמעט פרדוקסלי, ואולי לא, הספר מלא בדיאלוגים. יש לא מעט שירים שפונים אל נמען בגוף שני (ראיון עבודה, וגם אני, מקץ תשע שנים, אשר יצר, זהב), ויש גם שירים שמתנהל בהם דיאלוג פנימי (פסיל זהוב, הסווטשרט בורדו של גלית). בכלל, יש משוררים של תיאור, ויש משוררים של דיבור. את משוררת של דיבור, לא?
מה זאת אומרת?
למשל, אלתרמן הוא משורר של תיאור, אבות ישורון הוא משורר של דיבור. ההבדל הוא בשורש, המקום שממנו נובט השיר. ובכל זאת, למרות כל הקושי שכרוך בדיבור מבחינתך, את לא מתחמקת ממנו, אלא דווקא בוחרת בו. ובמיוחד בוחרת בדיאלוג.
נכון. משם באים השירים, מהצורך לדבר עם מישהו. אני אדם מאד דיאלוגי, אבל רוב הדיאלוגים שאני מנהלת הם דיאלוגים פנימיים. אני בעצם מדברת עם עצמי, זאת אומרת אני מדברת עם אחרים אבל עם ההטלות שלהם בתוכי. אני כל הזמן מדברת עם אנשים.
הם לא יודעים את זה.
(צחוק) בדיוק. הרבה מהשירים הם עיבודים של השיחות הפנימיות האלה.
האם חלק מהדיאלוגים הם סוג של תיקון בדיעבד, של אירוע שבו שתקת?
אפשר להגיד. לפעמים הדיאלוג מוסר את האמת שמתחת לפני השטח של הדברים שנאמרו. למשל בשיר ראיון עבודה, הרי זה לא דברים שאומרים בראיונות כאלה.

אני רוצה לעבור לעניינים ביוגרפיים יותר. בשיר אקוינוקס את כותבת שכשנולדת, אביך רצה בן, ובאמת עם הזמן נעשית בן: "בן מוזר מעט, עם פות / ומשחה לבנה / אבל את החור לא מצאתי / צריכה הייתי / להמציא אותו / יש מאין." בהמשך השיר את כותבת על המשבר שאליו נקלעה המשפחה לאחר עזיבתך: "שברתי אתכם / נשארתם ביחד אבל / נפצתם לכל עבר / רסיסי אדם / עם החור באמצע / ומה היה עוד / מלבדו." מעניין ומוזר הקישור הזה שאת עושה בין החור הגופני, סמן הנשיות שהיית צריכה להמציא בעצמך, לבין החור הנפשי שנפער במשפחה, וגם בך (במקום אחר את כותבת על "שנאת האברים הפנימיים"). עד כמה הקשר הזה הכרחי? האם את תופסת את הנשיות שלך, או נשיות בכלל, כאתר פרובלמטי, שצריך "להמציא" אותו כל הזמן? האם להמציא את עצמך כאישה זה גם להמציא את עצמך כ"חור", כמקום של אבל וריקות עבור אחרים?
התשובה היא כן (צחוק). התשובה נמצאת כבר בשאלה. זה לא דברים שחשבתי עליהם. בכלל, השירים שלי ברובם לא נכתבים מתוך מחשבה, אלא מתוך חוויה. זה לא בא מהאינטלקט.
זה גם הכוח שלהם.
בעניין השיר הזה, אני יכולה לומר, אולי בעצם לא כדאי שזה יופיע בראיון, אבל אני זוכרת בתור ילדה פעולה פיזית של חיפוש החור. ואני זוכרת שלא מצאתי אותו.
באיזה גיל מצאת?
לא חשוב.
למצוא את החור ולהמציא את הנשיות.
הנשיות זה לא דבר שמובן לי. אני לא עברתי חניכה נשית במובן המקובל. גם לא חינכו אותי לזה וגם היתה לי התנגדות פנימית לזה.
צריך לומר שגדלת בבית דתי.
בבית דתי דווקא יש חניכה נשית מאד מסוימת. מה זה להיות אשה, מה התפקיד שלך בעולם.
אבל אין דיבור על מין.
נכון. אבל אני מדברת על חניכה נשית במובן הרחב. איך אשה מתנהגת, איך היא מחזיקה את עצמה, איך היא מתנועעת.
העניין הזה של תפקידי נשים מקבל ביטוי חזק בשיר שחיטה כשרה, שהוא בעצם סיפור שלם, שמתאר איך אמא שלך שולחת אותך להביא תרנגולות מהשוחט, איך את עדה למליקת הצוואר, ואז הפירוק שלהן ומריטת הנוצות ופשיטת העור במטבח עם אמא. זה בעצם השיר היחידי שהאם נוכחת בו לבדה.
נכון. שם מדובר על פשיטת עור, וזה מה שנשים עושות מאז ומעולם.
מה זאת אומרת?
התפקיד הנשי מחייב אלימות, גם כלפי העצמי וגם כלפי נשים אחרות. לקיים את המסורת. השנאה העצמית הזאת, האלימות הפנימית, אלה דברים שכרוכים בלהיות אשה, הם חלק מהחניכה הנשית.
אז את זה כן קיבלת?
אפשר להגיד. אני לא עברתי חניכה נשית במובן של איך להיות מול גבר, איך לפלרטט, איך להתלבש, להסתרק, להזיז את הגוף. אף פעם לא ידעתי לעשות את הדברים האלה, ולא היו לי דוגמאות. הייתי פרא אדם.

הפראות הזאת, התחושה של לגדול בלי מבוגרים, חוזרת בספר. יש בו כמה שירים שהיו יכולים להתכנס תחת הכותרת: ילדות מופקרת לרוח. השירים האלה (באמת, גדלנו, הקפיצה, חולון) נוגעים ללבי במיוחד. יש בהם תחושה ראשונית של חופש (תמיד כרוך ביציאה מן הבית), פריקת-עול מלוכלכת בחול ובדלי סיגריות, אבל בו בזמן מרחף מעליהם, קודר, גזר הדין של הארעיות ("אבל פכחון כבר זוחל אלינו / לטאה ארסית בשמש / מכיש בצוואר", את כותבת). הייאוש המופקר הזה הזכיר לי קצת ספרות ביטניקית. כמה מזה משקף תודעה-אמיתית-בזמן, של נערים ונערות בני 16, וכמה זה השלכה-לאחור, של הבנה מאוחרת יותר?
זה מעורב. בגיל 16 התחושות האלה היו מאד חריפות. בטח שלא חייתי באשליה שהנעורים יפים. אולי אף נער ונערה לא חיים באשליה כזאת. אבל אני לא חושבת שהשירים האלה מדברים על חופש. התחושה בהם היא התחושה שגדלתי בה, שהאפשרויות הולכות וסוגרות עלי, הולכות ומצטמצמות. נורא קשה לשאת את התחושה הזאת, כאדם צעיר.
כן, אבל את נהיית מודעת לזה בסיטואציות של חופש, של פריקת עול. סיגריות עם חברים, נגיעות ראשונות במין. כל הדברים האסורים.
אתה נוגע בהם ממרחק, מתוודע אליהם. אבל האפשרויות נסגרות. ככה זה היה בקהילה השומרונית, שבה גדלתי. זה ההיפך מהאופן שבו גדלים נערים בסביבה חילונית, שבה יש תחושה שהחופש הולך ונפתח ככל שאתה מתבגר. גם יש את העניין של המשא, הנטל, שכל הזמן רובץ עליך. התרבות שלך, המשפחה, ההורים, הקהילה, העבר, המסורת. הכל מאד כבד. ונוצרת כמיהה מאד חזקה לחיים חסרי משקל, בלי כל המטען הזה, בלי כבלים. זאת אשליה, אבל אל האשליה הזאת אתה נושא את עיניך.
יש הרבה אברי גוף בספר הזה: שפתיים, לשון, צוואר, אברי מין, בטן, חזה. אבל הם מפורקים, הם לא יוצרים גוף אחדותי. האם זה בגלל טיבו של הזיכרון, שיכול להעלות באוב רק חלקים ולא את השלם? או שזאת תחושת "החור שבאמצע", היעדר המרכז? מבחינה פואטית אולי יש כאן יתרון מסוים, בכך שהשירים שלך אינם נרתעים ממגע קונקרטי במציאות, אינם מחפשים מסתור בהפשטות וחוויות חוץ-גופניות. הצרה של המשוררת הופכת לברכה לקוראים.
הרגעים שמפעילים את הכתיבה של השיר הם באמת רגעים חושיים. זה יכול להיות קשור לזיכרון חזותי, או לקול, למשפט שמתנגן לי בראש בקצב מסוים, לפעמים במשך שנים. אבל הפירוק הזה של הגוף קשור לעניין כללי יותר, והוא שאין לי חוויה של רצף, אני חווה את העולם  באופן מקוטע, מכל מיני סיבות. זה מתבטא גם בפרגמנטציה של הגוף.
אבל להבדיל מהחוויה האישית שלך, השיר שיוצא על הדף איננו נקרא כ"שירה קטועה". כאילו הכתיבה מאַחה מחדש את החוויה. יש אצלך שירים שמורכבים ממשפטים מאד ארוכים. זה לא כתיבה פרגמנטארית.
יש לי שירים שמספרים סיפור. חלק מהשירים אני כותבת כי אני לא יכולה לכתוב סיפור.
אני רוצה לשמוע לסיום את שירה מבקרת הספרות מאפיינת את השירים של שירה המשוררת. איזה מין שירה היא כותבת? מה הפואטיקה שלה? את יכולה למקם את הספר של שירה בשדה העכשווי? בזרם כלשהו?
אני לא יכולה למקם את הספר. אני כן חושבת שהשירים שלי מאד פשוטים ומאד נגישים. יש בהם משהו מאד בהיר.
זה משהו שאת חותרת אליו במכוון?
לא, זה יוצא ככה.
(אחרי נסיונות עקשים, חוזרים ונשנים, לחלץ את המבקרת מציפורני המשוררת)
אולי זאת כתיבה אקספרסיבית, מאד מחוספסת. יש מערך של שיטות ליטוש, עידון, תימצות – שאני לא עושה בו שימוש.
לא שכלתנית?
לא שכלתנית. חשוב לי לשמור על הצורה הגולמית והמחוספסת של השיר ולא לעבוד עליו עוד ועוד כדי לדייק יותר. זה קשור למה שהזכרת קודם, שזאת שירה של דיבור. הגישוש אחרי מלים, הוא נשאר בתוצר הסופי, רואים את הגישוש הזה בהרבה שירים. מה שיעקובסון קורא לו "ציר הברירה", כשאתה מתלבט באיזו מלה לבחור.
אז את משאירה את זה, כמו הציירים שמשאירים עקבות של פעולת הציור.
כן. אני לא חשה בנוח בליטוש קפדני. אני משתמשת בחלק קטן מהמלים שבמילון, כמו שאמר עמיחי.

* * *

מה זה, התחיל גשם?
לא, זה עדיין המדיח. כמה זמן דיברנו?
50 דקות.
מעייף.
נלך לישון?
תיכף, אני רק בודקת אימייל.

* * *

הקדמה

המאמר שתרגומו לעברית יובא כאן בהמשך הופיע לפני שבועיים במגזין המקוון Truthdig. הוא הותיר בי רושם עז, ולבקשתי התירו לי עורכי המגזין לפרסם אותו בבלוג הזה, בתרגום לעברית.

כותב המאמר, כריס הדג'ס, הוא עיתונאי רב-פעלים והשגים. במשך כ-20 שנה דיווח מאזורי מלחמה בכל העולם (אל-סלבדור, עזה, סראייבו, סודאן), ובמהלכם איבד כמה עמיתים קרובים למקצוע. בשנת 2002 זכה בפרס פוליצר עם עמיתיו ב"ניו יורק טיימס" על סיקור הטרור הגלובלי. 15 שנותיו ככתב חוץ בעיתון הזה הגיעו לסיום פתאומי עם הדחתו לאחר שנשא נאום במכללת רוקפורד שבאילינוי ובו מתח ביקורת על הפלישה האמריקאית לעיראק וצפה שהיא תוביל למרחץ דמים. ברבות השנים והניסיון, במקום להתמתן ולהשקיף על העולם באדישות מנומנמת של שועל שבע-קרבות, כמו רבים מעמיתיו הוותיקים, הדג'ס דווקא נעשה נחרץ ורדיקלי יותר. הוא כתב וממשיך לכתוב ספרים שעוסקים בחווית המלחמה ובניסיון לערער על הקלות הבלתי נסבלת שבה אומות מסתערות אל שדה הקרב. לאחרונה גם הצטרף באופן פעיל לתנועת המחאה OWS באמריקה.

המאמר הזה שייך באופן מובהק לסוגה "כתיבה אנטי-מלחמתית" – סוגה שנעדרת כמעט לחלוטין מן היצירה העברית המקורית. בספרות הבדיונית והתיעודית, בשירה, במחזאות ובקולנוע – מספר היצירות הישראליות המקוריות שניתן לתארן כאנטי-מלחמתיות הוא זעום להחריד. בתחום הסיפורת, רואי וולמן מוצא "ריק גדול", הנמתח על פני 70 שנה, בין "השיגעון הגדול" (אביגדור המאירי, 1929) לבין "אוקטובר / יומן מלחמה" (יורם קופרמינץ, 2000). למעשה, ספרו של המאירי נכתב בעקבות מלחמת העולם הראשונה ועל כן אין לכלול אותו בחשבון הכתיבה האנטי-מלחמתית שהגיבה למלחמות ישראל. ספרו של קופרמינץ, לעומתו, שמתאר את הזוועות שעבר הכותב במלחמת יום הכיפורים, הוא חריג בכל קנה מידה מקומי, ואין זה מקרה שלא נכתב בידי סופר "מקצועי". אף אחד מן הסופרים הקאנוניים בישראל לא כתב יצירה אנטי-מלחמתית, אף כי רבים מהם מיקמו את העלילות של יצירותיהם על רקע צבאי. גם ס. יזהר, שאולי התקרב לכך יותר מכולם, לא התעניין כל כך במוראות המלחמה אלא בנפשם של אנשים צעירים, במלחמה ומחוץ לה. לשם השוואה, חישבו על שמות כמו ירוסלב האשק, פרדיננד סלין, גו'זף הלר, ברטולד ברכט ובוריס ויאן – כולם סופרים ומשוררים שכתבו יצירות אנטי-מלחמתיות, אשר לא רק שלא עיכבו את כניסתם לקאנון אלא אולי ביססו אותה.

המצב בשירה העברית שונה אך במעט. ככלל, השירה העברית תמיד צעדה כמה צעדים לפני הפרוזה בתעוזתה האידאולוגית, בנכונותה לקרוא תיגר על הקונצנזוס. ואומנם, תמיד היתה כאן שירה פוליטית, שירת מחאה ותוכחה, אפילו נוקבת, שהוקיעה את פשעיו של הצבא הישראלי במלחמות ואירועים שונים (מפעולת קיביה ועד "עופרת יצוקה", מן האינתיפאדה הראשונה ועד מלחמת לבנון השניה). אבל לא בזה מדובר; לא כל שירת מחאה, ולו גם כזאת שמוקיעה את הצבא, היא שירה אנטי-מלחמתית. כזאת, כמעט שאין בעברית (ברגע זה אני יכול לחשוב רק על "תמונת מחזור" של תמיר להב-רדלמסר, 2003, וגם הוא כבר מרוחק ומעודן יחסית).

 

 

מהו טקסט אנטי-מלחמתי? מהי עמדה אנטי-מלחמתית? מה מבדיל אותם מטקסטים ועמדות אחרים שמוחים נגד הפשעים שמתחוללים במלחמה?

ראשית, עומק ורוחב מעשה ההוקעה. טקסט אנטי-מלחמתי לא עוסק בביקורת פרגמטית או אינסטרומנטלית על אירועים ספציפיים במלחמה; הוא מציב על דוכן הנאשמים את המלחמה בכללותה, המלחמה כעיקרון. זו איננה נתפסת עוד כסיטואציה חריגה שבה אנשים מעוללים דברים נוראיים לאנשים אחרים מכורח הנסיבות, אלא כחילול הנורא ביותר של החיים, הדרגה הנמוכה ביותר של האנושיות. המלחמה, בטקסט האנטי-מלחמתי, היא הרע האולטימטיבי.

שנית, הטקסט האנטי-מלחמתי כופר באבחנה בין הצד "שלנו" לצד "שלהם". כולם נמצאים באותו צד – הצד שפושע נגדי. כולם פורעי חוק ומוסר, כולם שליחיו הנתעבים של כוח הרס מכלה-כל, ולכולם לא תהיה מחילה. אל מול הזוועות שמתרחשות במהלך המלחמה, שאלת ההתגרות ("מי התחיל?") ושאלת ההצדקה ("מי התוקפן ומי הקורבן?") מתגמדות לחלוטין.

שלישית, הטקסט האנטי-מלחמתי נובע מחוויה ישירה של מי שחזה מבשרו את הזוועות, ולא מהתבוננות מרוחקת. על כן, גם בהיותו בדיוני לחלוטין, הוא תמיד נושא גם את חותם העדות, התיעוד. יש לו עניין מועט בלבד בעיבוד אינטלקטואלי או בשכלול אסתטי; אבני היסוד שלו הן הגועל, הזעזוע, האבסורד, חוסר האונים המוחלט, אובדן צלם אנוש, מחיקה מוחלטת של ערך חיי האדם. כל אלה, ששופרות המלחמה מדחיקים ומשתיקים, שסיפורי "מורשת הקרב" והגבורה אינם מכירים בקיומם, מקבלים כאן קול משלהם – קול זעקה רמה וצלולה.

כדאי להוסיף שאין חפיפה הכרחית בין כל זה לבין פציפיזם. טקסטים אנטי-מלחמתיים נכתבו על ידי פציפיסטים ולא-פציפיסטים כאחד. גם מי שאינו פציפיסט יכול לעמוד על כך שהמלחמה היא "רע הכרחי", בדגש ברור על ה"רע"; זאת להבדיל מן הקלישאה הפוליטית שהמלחמה היא "רע הכרחי", עם דגש על הכרחיותה, אי-נמנעותה. רוב הממשלות, ברוב הזמנים והמקומות, ממעיטות מדי בגודל הרוע שכרוך במלחמה (ולמעשה עסוקות בלי הרף בהסתרתו באמצעות השגבה פטריוטית). הטקסט האנטי-מלחמתי מחדד את הראייה והחישה שלנו אל תהומות הרוע והסבל שבמלחמה, על מנת שנשקול שוב עד כמה הם באמת הכרחיים.

כאמור, לכל זה אין כמעט זכר בכתיבה העברית. ולא שחסרה כאן כתיבה על מלחמות. הו, לא. מדפי הספרים קורסים מרוב ספרים שעוסקים במלחמות או בצבא. יש הרי סוגה עניפה של "ספרות מלחמה" אצלנו (העיפו מבט זריז ברשימת הפרסומים של הוצאת משרד הביטחון), יש ספרי מורשת קרב, יש ספרות יפה שמתרחשת על רקע השירות הצבאי ("התגנבות יחידים", "חדר"), וישנה כמובן הסוגה היוקרתית מכולן, "יורים ובוכים", שלמרבה הצער נתפסת לא פעם כסוג של תחליף מכובד לספרות אנטי-מלחמתית אמיתית.

אני בטוח שמי שיסרוק היטב היטב את תולדות הספרות הישראלית, ימצא פה ושם דוגמאות לכתיבה אנטי-מלחמתית, שנדחקו לקרן זווית. הנה פרוייקט נחוץ מאד: העמדת קאנון אלטרנטיבי שכזה (איתור היצירות, בניית מאגר מידע, ניתוח השוואתי של התגובות למלחמות השונות, וכמובן גם הדפסה מחודשת של היצירות השכוחות). ואף על פי כן, המורשת תישאר דלה ולבטח לא תכלול אף יצירה מרכזית, כזאת שנכנסה לזרם הדם של התרבות המקומית. מי שירחיק מבטו אל המחזאות ימצא שם שניים-שלושה קברטים סאטיריים של חנוך לוין; בקולנוע היה הסרט "כיפור" של עמוס גיתאי. כתיבה עיתונאית אנטי-מלחמתית, הגות אנטי-מלחמתית, מן הסוג שהציף את אירופה אחרי מלחמות העולם, ומשגשג גם כיום באמריקה של מלחמות האמפריה בעיראק ובאפגניסטן – לא תימצא כאן אפילו בנרות.

מכאן ואילך ניתן לפתוח דיון – למה אין? הסיבות מגוונות ולא זאת מטרת הפוסט (תיכף אני חוזר לכריס הדג'ס). הדיון הזה יצביע, אפשר להניח, על התפקיד החריג, מכונן-הזהות, של הצבא בתרבות הישראלית, על אידאולוגית הקורבן-הצודק-תמיד שמושרשת כבר בבתי הספר ובמהלך ההכשרה הצבאית, על הזיקה האינטימית ממש של היוצרים המרכזיים בספרות הישראלית למוקדי הכוח הפוליטיים (זיקה שאינה מאפשרת אמירות חתרניות באמת), ואולי גם על גורמים פרוזאיים יותר (אורכן הקצר יחסית של מלחמות ישראל, אורכן הקצר עוד יותר של תקופות ה"תופת" בתוכן).

זה העבר, והעתיד מעלה שאלות חדשות ומאתגרות לא פחות. האם ניתן לצפות להתפתחותה של כתיבה אנטי-מלחמתית בישראל? הסוציולוגים מרבים לדבר על התחזקותן המתמשכת של מגמות אינדיבידואליסטיות בחברה, על התפרקות המנגנונים שמבטיחים סולידריות ולכידות; כל אלה לכאורה יכולים לתרום לגיבושו של מבט אחר על המלחמה – המבט של הפרט הנרמס. אבל בעצם – האם הפרט באמת נרמס? האם הוא עומד להירמס? המציאות צועדת דווקא בכיוון ההפוך. שדה הקרב משתנה נגד עינינו כל הזמן, והמגמה הבולטת בו היא השימוש האינטנסיבי בטכנולוגיה שמרחיקה את הלוחם מקו המגע הקטלני עם האויב. רובוטים לראייה מרחוק, להסרת מכשולים, לפיצוץ מטענים, להפגזה מן האוויר, ועוד ועוד. כמו שזה נראה, בעתיד פחות ופחות חיילים ישראלים ייאלצו לחוות מכלי ראשון זוועות כמו אלה שפקדו אלפי חיילים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים (מצד שני – האזרחים בעורף יחוו מראות קשים יותר ויותר). יהיה זה עתיד משונה למדי: המלחמות תמשכנה להתנהל, אולי בתכיפות גבוהה יותר, אבל אף אחד לא יהיה מספיק מזועזע כדי לכתוב נגדן. הכתיבה האנטי-מלחמתית תגווע גם היא, יחד עם הקורבנות חסרי-הפנים של האויב.

מי שלא שם לב, העתיד כבר כאן.

 

 

כתיבה אנטי-מלחמתית היא נסיוב הגנה חיוני לחברה חפצת-חיים. מורשת רציפה ונוכחת בתודעה של כתיבה כזאת אולי איננה ערובה מוחלטת לבריאות הנפשית של תרבות לאומית; אבל היעדרה של מורשת כזאת הוא סממן ברור של תרבות חולה. היעדרה בחברה שחיה ממלחמה למלחמה ומפעילה את הצבא שלה באופן שגרתי לא פחות משירותי בריאות או כיבוי-אש – הוא בגדר פתולוגיה אמיתית.

כיוון שאין מספיק כתיבה מקורית אנטי-מלחמתית, צריך לתרגם הרבה יותר, ולא רק קלאסיקות, אלא דברים שנכתבים ממש בימים אלה. התרגום הנוכחי הוא תרומתי הצנועה השניה למטרה זו (התרומה הראשונה היתה זאת). מעבר לנושאים המוכרים של הכתיבה האנטי-מלחמתית, עולה במאמר הזה של כריס הדג'ס נקודה מרתקת שאין מרבים לדבר עליה: המשיכה הפרברטית אל הסכנה ואל המוות שמתפתחת בקרב מי שהמלחמה היתה לחם חוקם זמן ממושך. בהקשר הזה הוא מזכיר עיתונאי מלחמה, חיילים ותיקי קרבות ואזרחים שנקלעו לסכסוכים מזויינים. זהו ייצר המוות, התנטוס, שדוחף יחידים וגם אומות שלמות שוב ושוב אל זרועות האלימות, אל הריגוש שבחיים על הקצה, אל העונג המעוות שמופק מן הידיעה שמותנו כבר חקוק בסלע, גזר דין שמרחף מעלינו מרגע שהגחנו אל העולם – דווקא במקום ובזמן האלה.

מישהו מכיר אולי אומה כזאת, עם משיכה חולנית אל המוות?

רצח הוא לא אנומליה במלחמה / כריס הדג'ס

המלחמה באפגניסטן – היכן שהאויב חמקמק ובקושי נראה, היכן שהנתק התרבותי והלשוני הופך כל יציאה מן הבסיס לביקור בטריטוריה עוינת, היכן שברור לכל שאתה מפסיד על אף מכונת ההרג התעשייתית שברשותך – מזינה תרבות של מעשי זוועה. הפחד והלחץ, הכעס והשנאה, מצמצמים את כל האפגאנים לכדי אוייבים, וזה כולל נשים, ילדים וזקנים. אזרחים ולוחמים מתערבבים לכדי מאסה מתועבת, חסרת שם ופנים. המרחק הפסיכולוגי בין זה לבין רצח הוא קצר. ורצח קורה כל יום באפגניסטן. הוא קורה בהתקפות מל"טים (מטוסים ללא טייס), בהפגזות ארטילריות, תקיפות אוויריות, תקיפות טילים, ואש המקלעים המטילה טרור בכפרים.

התקפות צבאיות כאלה באזורים מיושבים חושפת את האבסורד בדיונים על זכויות אדם. רוברט ביילס, סמל ראשון בצבא האמריקאי שהרג לכאורה 16 אזרחים בשני כפרים אפגניים, בהם 9 ילדים, איננו חריג. מי שמגנה את הטבח במקרה הזה ומגן על מלחמת הכיבוש שאנחנו מנהלים אינו יודע דבר על זירת הקרב. אנחנו הורגים ילדים כמעט כל יום באפגניסטן. בדרך כלל אנחנו לא הורגים אותם מחוץ למבנה של היחידה הצבאית. לו חייל אמריקאי היה הורג או פוצע עשרות אזרחים בעקבות הפעלה של מטען מאולתר נגד השיירה שלו, לא היינו שומעים על כך בחדשות. הצבא לא נשאר בשטח לספור "נפגעים בלתי מעורבים". אבל האפגאנים יודעים. הם שונאים אותנו על ההשתוללות הרצחנית. הם שונאים אותנו על צביעותנו.

ההיקף האמיתי של הרצח במימון המדינה שלנו מוסתר מהציבור. כתבים שנלווים ליחידות צבאיות והופכים, פסיכולוגית, לחלק מהן, טווים סיפורים שהממונים עליהם בצבא והציבור רוצים לשמוע, מעשיות מיתולוגיות של הוד וגבורה. המלחמה נתפסת רק דרך עדשת הכובשים. מגינים עליה כעל חסד לאומי. המיתוס מאפשר לנו להכניס הגיון למוות ולתוהו ובוהו. הוא מצדיק את מה שעל פי רוב אינו יותר מאכזריות אנושית דוחה, ברוטליות ואיוולת. הוא מאפשר לנו להאמין שהשגנו את מקומנו בחברה הודות לשרשרת ארוכה של מאמצים הרואיים, ולא להודות באמת העגומה שאנו כושלים לאורכו של מסדרון אפל של אסונות. הוא מסווה את חוסר האונים שלנו. הוא מסתיר מעיני כל את העובדה שהמנהיגים שלנו רגילים לגמרי ואימפוטנטים. בהמירנו הסטוריה במיתוס אנחנו הופכים אירועים אקראיים לרצף שנגזר מראש בידי רצון חזק וגדול משלנו. אנו נישאים מעל הריבוי, צועדים אל אופק אצילי. אבל זה שקר. וזה שקר שוותיקי המלחמות נושאים בתוכם. לכן רבים כל כך מהם מתאבדים.

"גם אני שייך למין הזה", כתב ג'ס גלן גריי על חוויותיו במלחמת העולם השנייה. "אני מתבייש לא רק במעשיי ולא רק במעשי האומה שלי, אלא במעשי אנוש בכלל. אני מתבייש להיות אדם".

כשארני פייל, העיתונאי הידוע של מלחמת העולם השנייה, נהרג באי ישימה שבאוקיינוס השקט ב-1945, נמצאה טיוטה לא מעובדת של טור עיתונאי על גופתו. הוא הכין אותו לפרסום לציון סוף המלחמה באירופה. הוא עשה לא מעט לקדם את מיתוס הלוחם ואצילות הנפש החיילית, אבל לקראת הסוף דומה שעיַיף מכל זה:

"אך יש בין החיים לא מעטים שצרבו במוחם את המראה הלא טבעי של מתים קרים, פזורים בגבעות ובתעלות לאורכן של גדרות גבוהות בכל רחבי העולם.

מתים בייצור המוני, בארץ אחרי ארץ, חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה. מתים בחורף ומתים בקיץ. מתים בשפע מוכר כל כך שהם נהיים מונוטוניים. מתים בכמויות מפלצתיות כל כך שאתה כמעט מתחיל לשנוא אותם.

דברים כאלה אתם שם בבית לא צריכים אפילו לנסות להבין. עבורכם בבית הם טורי מספרים, או מישהו מהסביבה שהלך ופשוט לא חזר. אתם לא ראיתם אותו שרוע, כה גרוטסקי ובצקי, לצידו של שביל חצץ בצרפת.

אנחנו ראינו אותו, ראינו אותו לאלפים. זה ההבדל."

בכל המלחמות קיים דחף למצוא סטיות חדשות, צורות חדשות של מוות, עם שוך ההתלהבות הראשונית; מאמץ הגנתי, ובסופו של דבר עקר, להדוף את השעמום של מוות שגרתי מדי. זו הסיבה שבזמן המלחמה באל-סלבדור חוליות מוות וחיילים כרתו את אברי המין של קורבנותיהם ודחפו אותם לפיות של הגוויות. זו הסיבה שבבוסניה מצאנו, העיתונאים, גופות צלובות או ערופות על דפנות האסמים. זו הסיבה שמארינס אמריקאיים השתינו על לוחמים מתים של הטאליבן. הנטבחים בקרב נשזרים בזר הניצחון של הורגיהם, פיסות של מיצג גרוטסקי. זה קרה בכל מלחמה שסיקרתי.

"הכוח", כתבה סימון וייל, "אינו מרחם על מי שמחזיק בו, או חושב שהוא מחזיק בו, יותר מאשר על קורבנותיו; את האחרונים הוא מוחץ, את הראשונים משכר".

המלחמה משחיתה והורסת אותך. היא דוחפת אותך עוד ועוד לעבר קיצך – הרוחני, הרגשי, ולבסוף הפיזי. היא הורסת את המשכיות החיים, משסעת את כל המערכות הכלכליות, החברתיות, הסביבתיות והפוליטיות שתומכות בנו כבני אנוש. במלחמה אנחנו מעוותים את עצמנו, את המהות שלנו. אנחנו מוותרים על המצפון האישי, אולי אפילו על התודעה שלנו, עבור ההיסחפות בהמון, פרץ של פטריוטיות, האמונה שעלינו להתייצב יחד כאומה ברגעי משבר. לנקוט עמדה מוסרית, לקרוא תיגר על הפיתוי שבמלחמה, עלול להיות בעוכריך בתרבות של מלחמה. מהות המלחמה היא מוות. טעם מספיק ממנה ובמהרה תאמין שהסטואים צדקו: בסופו של דבר כולנו באמת נשמיד את עצמנו בתבערה גדולה.

מחקר על מלחמת העולם השניה גילה שמקץ 60 ימי לחימה רצופה, 98% מכל הלוחמים ששרדו יהפכו לפגועים נפשית. בקרב שני האחוז הנותרים, תימצא נטיה שכיחה לפתח "אישיות פסיכופטית אגרסיבית". לוטננט קולונל דייב גרוסמן, בספרו "על הריגה: המחיר הפסיכולוגי שמשלם מי שלומד להרוג במלחמה ובחברה", כותב: "זה לא לגמרי בלתי סביר לטעון שיש משהו בלחימה רציפה, ללא מוצא נראה לעין, שיגרום ל-98% מהאנשים לאבד את שפיותם בתוכה, בעוד ששני האחוזים הנותרים כבר היו מטורפים אם נכנסו אליה".

במלחמה באל סלבדור, הרבה חיילים שירתו שלוש או ארבע שנים ואף יותר, בדומה למלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגינסטן, עד שהתמוטטו פסיכולוגית או פיזית. מפקדים אסרו על מכירת סמי הרגעה בערים ששוכנות ליד מחנות צבא משום שהחיילים השתמשו בהם בהפקרות. במלחמה ההיא, כמו במלחמות במזרח התיכון, פגועי נפש היו שכיחים. פעם ראיינתי סמל בן 19 מן הצבא האל סלבדורי, שנלחם במשך 5 שנים ואז איבד לפתע את ראייתו בעין ימין, לאחר שהיחידה שלו נקלעה למארב של כוחות המורדים. המורדים הרגו 11 מחבריו לנשק בקרב האש, בהם גם חברו הקרוב. הוא לא היה מסוגל לראות עד שהעבירו אותו לבית חולים צבאי. "יש לי כאבי ראש נוראיים", הוא אמר לי בעודו יושב על קצה המיטה, "יש לי רסיס בתוך הראש. אני כל הזמן אומר לרופאים להוציא אותו". אבל הרופאים אמרו לי שאין לו שום פציעת ראש.

ראיתי חיילים אחרים, בקרבות אחרים, שנעשו חרשים או אילמים, או כאלה שגופם רעד מבלי יכולת לעצור.

מלחמה היא נקרופיליה. הנקרופיליה הזאת חיונית לתהליך הכשרת החייל כשם שהיא חיונית ליצירתם של מחבלים מתאבדים וטרוריסטים. הנקרופיליה מסתתרת מאחורי הכרזות נדושות על "תחושת חובה" או "אחוות לוחמים". היא פורצת החוצה ברגעים שנדמה שאין עוד תקווה ולא נשאר הרבה לְמה לחיות, או ברגעים שבהם שכרון המלחמה מגיע לשיאו. לאחר שהות מספיק ממושכת במלחמה, היא באה אלינו כסוג של שחרור, חיבוק מפתה וגורלי שבכוחו להביא לידי מיצוי את הפלירט הארוך שלנו עם השמדתנו העצמית.

בספר זכרונוותיו של מילובאן דז'ילאס, "זמן מלחמה", על לוחמת הפרטיזנים ביוגוסלביה, הוא כותב על המשיכה העזה של הלוחמים אל המוות. הוא ניצב מעל גופתו של חברו לנשק, המפקד סאבא קובצ'ביץ', והבין:

"… זה לא נראה נורא או לא צודק למות. זה היה הרגע המיוחד ביותר, המרומם ביותר של חיי. המוות לא נראה מוזר או מרתיע. העובדה שעצרתי בעצמי מלהסתער היישר אל קו האש ואל המוות נבעה אולי מתחושת מחויבות כלשהי לחיילים או לתזכורת של חבר בנוגע למשימות שיש לבצע. בזכרונות שלי חזרתי לרגעים האלה פעמים רבות, עם אותה תחושה של אינטימיות עם המוות ותשוקה אליו שחוויתי בזמן שהייתי בכלא, במיוחד במאסר הראשון שלי".

שלטון המלחמה מוחק את הארוס. הוא מוחק כל רכות ועדינות. הכוח הקולקטיבי שלו מבקש ליַיתר את האדם הפרטי, למסור את כל התשוקות, את ההחלטות ואת הקול עצמו – למרותו של ההמון.

"התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרֵעות להסדיר באופן מלא היתה האהבה", כתב סבסטיאן הפנר ב"סיפור של גרמני", "אך גם נגדה יש לרֵעות נשק: הבדיחות הגסות. כל ערב, אחרי כיבוי אורות, התחיל סבב הבדיחות הגסות. אלה שייכות לסדר-היום ההכרחי של כל רעות גברית, ואין דבר טפשי יותר מהדעה, המקובלת על סופרים אחדים, שזו תשובה למיניות מודחקת, תחליף לסיפוק מיני ומה לא. לבדיחות האלה אין שום השפעה מינית או מגרה; להפך, מטרתן היא להפוך את האהבה לעניין דוחה ככל האפשר, לקרב אותה לתחום העיכול, ולהציג אותה כנושא לבדיחות. הגברים, המדקלמים כאן חרוזים של בית-בושת ומשתמשים במלים גסות לחלקי-גוף נשיים, מתכחשים כליל לכך שהיו מסוגלים פעם לרגשי חיבה או אהבה, שפעם ביקשו לראות עצמם נאים וראויים לאהבה…" (תרגום: שולמית וולקוב, חרגול 2002).

כשאנו מבינים זאת, כשאנו מכירים בטיבה האמיתי של ההתמכרות שלנו, כשמתחוור לנו עד כמה הושחתנו בידי המלחמה, החיים נעשים קשים מנשוא. ג'ון סטיל, צלם שבילה שנים באזורי מלחמה, עבר התמוטטות עצבים בנמל התעופה הומה האדם של הית'רו, עם שובו מסראייבו. סטיל חזה פתאום בטיבה האמיתי של העבודה שלו, שהפשיט ממנה את מחלצות האינטנסיביות והצדקנות. במהלך שהותו בסראייבו הוא נקלע למקום שנקרא "סמטת הצלפים", וצילם שם "ילדה שנפגעה בצוואר מכדור של צלף", הוא כתב. "צילמתי אותה באמבולנס, ורק אחרי שהיתה כבר מתה תפסתי שהדבר האחרון שהיא ראתה היה ההשתקפות של עדשת המצלמה שהחזקתי מולה. זה שבר אותי. חטפתי את המצלמה והתחלתי לרוץ בסמטת הצלפים, מצלם מגובה הברך את הבוסנים הנמלטים לכל עבר".

שנה אחרי סוף המלחמה בסראייבו, ישבתי עם חברים בוסנים שעברו סבל נוראי. אישה צעירה, ליליאנה שמה, איבדה את אביה, סרבי שסירב להצטרף לכוחות הסרביים שצרו על העיר. כמה ימים קודם לכן היא נאלצה לזהות את גופתו. הגופה הורמה אל על מתוך אתר קבורה קטן בבית העלמין המרכזי, מים דלפו מדפנות הארון הנרקב. כעבור זמן קצר היא היגרה לאוסטרליה, שם – אמרה לי – "אתחתן עם איש שמעולם לא שמע על המלחמה הזאת ואגדל ילדים שלא יידעו דבר עליה או על הארץ שממנה באתי".

ליליאנה היתה צעירה. אבל המלחמה גבתה ממנה מחיר. לחייה היו שקועות, שערה יבש ופריך. שיניה הרקיבו וכמה מהן נשברו לחתיכות משוננות. לא היה לה כסף לרופא שיניים; היא קיוותה לטפל בהן באוסטרליה. למרות זאת, כל אותו אחר צהריים היא וחבריה לא חדלו להספיד בגעגועים את הימים שעברו עליהם בפחד ורעב, כחושים מרזון, בזמן שצלפים סרביים טיווחו בהם מן הגגות. הם לא ייחלו לשוב אל הסבל. ואף על פי כן, הם הודו, היו אלה הימים המלאים ביותר בחייהם. הם הביטו בי בייאוש. הכרתי אותם כשמאות פגזים נפלו מדי יום בקרבתם, כשלא היו להם מים לרחצה או לכביסה, כשהם הצטופפו בדירות לא מחוממות שעה שכדורי צלפים ניתזו על קירות הבתים מבחוץ.

בדבריהם נגלתה התפכחות כואבת מן ההווה – הריק, העקר והסטרילי. השלום שוב חשף את הריקנות שהיתה גדושה קודם לכן בלהט המלחמה והקרבות. שוב הם חזרו – אולי כמו כולנו –  אל הבדידות, כבר לא מאוחדים במאבק משותף, בלי הזדמנות נוספת להיות אציליים והרואיים, לא בטוחים בתכלית החיים ובפשרם. הרעות הישנה, כוזבת ככל שהיתה, התפוגגה עם היריה האחרונה

זאת ועוד, הם ראו שכל מה שהקריבו היה לשווא. הם נבגדו, כמו כולנו בזמן מלחמה. הבוסים המושחתים של המפלגה הקומוניסטית, שהפכו בן לילה ללאומנים ואז המיטו עליהם את האסון הזה, התעשרו על גב סבלותיהם, ועדיין אחזו בשלטון. ליליאנה וחבריה התמודדו עם 70 אחוזי אבטלה. הם חיו על נדבות מן הקהילה הבינלאומית. הם הבינו שצידקת מאבקם, אשר בימים עברו היתה באופנה, ממש כמותם, בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים, נזנחה ונשכחה. שחקנים, פוליטיקאים ואמנים לא נדחקו עוד לבקר בזמן הפסקות האש – ביקורים שכמעט תמיד היו לא יותר מיחצ"נות בוטה. הם הכירו כבר בכזבי המלחמה, בעובדה שהאידאלים שלהם היו נלעגים, וניסו להתמודד עם אשליות מנופצות. ועדיין, הם רצו שהכל ישוב, וכך גם אני.

זמן מה לאחר מכן קיבלתי איגרת לחג המולד. היא היתה חתומה "ליליאנה מאוסטרליה". לא היתה כתובת. לא שמעתי ממנה יותר. אבל רבים מאלה שעבדתי איתם ככתבי מלחמה לא ברחו. הם לא יכלו להיחלץ מן הריקוד עם המוות. הם נדדו מעימות אחד למשנהו, תמיד מחפשים עוד מנה אחת.

בתקופה ההיא הייתי כבר בעזה ובשלב מסוים נקלעתי אל תוך מארב. חמישה מטרים ממני פלסטיני צעיר נפצע אנושות בחזה. שוב התפתיתי לחזור, אבל כעת לא חשתי את התגעשות העורקים הישנה, אלא רק פחד. הגיע הזמן להיחלץ, להרפות. ידעתי שבשבילי זה נגמר. למזלי יצאתי בחיים.

קורט שורק – מבריק, אמיץ וחדור מוטיבציה – לא היה יכול להרפות. הוא נהרג במארב בסיירה לאונה עם חבר נוסף שלי, מיגל ג'יל מורנו. המילכוד שלו – החיבוק של תנטוס, ייצר המוות – לא הוזכר אפילו בטקס הזיכרון המעוקר שנערך לו בוושינגטון. כולם עקפו את הנושא בעדינות. אבל אלה מאיתנו שהכירו אותו ידעו שהוא התאכּל עד תום.

עבדתי עם קורט במשך 10 שנים, שהחלו בצפון עיראק. הוא היה משכיל ומצחיק – לעתים קרובות, כך נדמה, האמיצים הם מצחיקים. החלפנו ספרים זה עם זה במאמץ לנסות להבין את הטירוף שמסביבנו. האובדן שלו הוא חלל שלעולם לא אצליח למלא. האפר שלו נטמן בבית העלמין "אריה" שבסראייבו, לקורבנות המלחמה. טסתי לסראייבו ופגשתי את במאי הקולנוע דן ריד. היה זה ערב קדורני בנובמבר. עמדנו מעל הקבר שלו וגמענו כוס בירה. דן הדליק נר. אני הקראתי שיר שנכתב בידי המשורר הרומי הלירי קאטולוס לזכר אחיו המת.

"על פני חופים זרים, ימים רבים בים,
באתי הנה לטקס אשכבתך
להביא לך, המת, את מנחת החיים
ואת מילותי – צלילי-שווא לאפר ואבק.
הו אחי,
נלקחת ממני. נלקחת ממני,
בידי גורל קר שנהפך לצל, למכאובי.
הרי לך מזון הטקס העתיק, שהוקדש
מאז ומעולם למזי-הרעב, שוכני העפר.
קח אותו: הוא רטוב מדמעות אחיך: וקח
אל הנצח, ממני, את ברכת השלום והפרידה."

שם היה מקומו של קורט – בין 4,000 קורבנות המלחמה. לשם הוא שייך. הוא מת משום שלא הצליח לשחרר את עצמו מן המלחמה. הוא ניסה שוב ושוב לחוות מחדש את מה שחווה בסראייבו, ללא הצלחה. המלחמה כבר לא תחדש יותר. קורט היה לפני כן במזרח טימור ובצ'צ'ניה. לסיירה לאונה, אין לי ספק, לא היתה שום משמעות עבורו.

קורט ומיגל לא היו מסוגלים להרפות. הם היו הראשונים להודות בכך. משעה שבילית מספיק זמן במלחמה, לא תשתלב עוד בשום מקום אחר. בסוף היא הורגת אותך. זה לא סיפור חדש. הוא מתחיל כמו אהבה, אבל זהו מוות.

המלחמה היא הנימפה הצעירה והיפהפייה ההיא מן האגדות, שברגע שנושקים לה – נושפת את אדי השאול.

ביוון העתיקה היתה מילה לגורל כזה: אקפירוסיס. המשמעות שלה היא להישרף בכדור של אש. היוונים השתמשו בה לתאר גיבורים.

 

תרגום: עידן לנדו

[התרגום מוקדש לזכרם של מֵתֵי העתיד – קורבנות השווא של הפלישה הבאה לעזה והמלחמה עם איראן, ולמשפחותיהם, השכולות-לעתיד]