מי בעד חיסול הגדנ"ע?

"המאבק שלנו הצליח", סיכם גיל בן משה, תלמיד כיתה י"א מלוד. ה"מאבק" המדובר היה המחאה של מאות תיכוניסטים נזעמים נגד החלטת משרד הביטחון להקפיא את אימוני הגדנ"ע השנה, "בשל אילוצים תקציביים". ארבעה ימים בלבד נמשך "המאבק", ובסופו הודיע דובר צה"ל שההקפאה מבוטלת והגדנ"ע יחזור לפעילות, לאחר שנמצא לו "מענה תקציבי".

אז הנה, יש מאבקים חברתיים שמצליחים בארץ הזאת. טוב תעשה תנועת המחאה החברתית אם תכיר במאפיינים היחודיים של המאבק להשבת הגדנ"ע שתרמו להצלחתו, וכך אולי תוכל להפיק לקחים לטובת המאבקים על הדיור, הבריאות ויוקר המחיה.

ומה הם מאפייני המאבק להשבת הגדנ"ע? אחת, מטרת המאבק היא לשמר את הזכות לשרת את המדינה (ולא לאלץ את המדינה לשרת את האזרח, רעיון העיוועים של ליף ושות'); שתיים, מטרת המאבק היא להוסיף תקציב לצה"ל ולא לגרוע ממנו (עוד רעיון עיוועים של המחאה החברתית); ושלוש, התכונה החשובה ביותר להצלחתו של כל מאבק חברתי שהיה או יהיה אי פעם – שלא יתחולל בו שום מאבק אמיתי.

שכן את זה שכחו לספר לשביעיסט התמים מלוד: ב"מאבק" שלו נגד צה"ל, צה"ל היה לצידו כל הזמן. קוראי החדשות הפחות תמימים הבינו היטב שצה"ל מנהל כאן מערכה ציבורית נגד כוונת האוצר לקצץ בתקציב הביטחון; מה קל יותר מלשסות תיכוניסטים מאוכזבים וזועמים בכלי התקשורת – "השיבו לנו את הגדנ"ע!". גם לב האבן של פקידי האוצר נסדק מחמלה.

אבל היו גם קוראי חדשות לחלוטין לא תמימים. ואלה הבינו שאפילו ההתכתשות הקולנית בין האוצר לצה"ל היתה סוג של הצגה נואלת, החוזרת מדי שנה בשנה עם פתיחת ספר התקציב. מעבר לטינה האישית בין שטייניץ לגנץ וברק שוררת אחדות דעים עמוקה שבתקציב הביטחון אין לגעת באמת. הפרשנים כדרכם עטים על המלים ומזניחים את המעשים. בפועל, השעבוד של אוצר המדינה לגרגרנות הבטחונית הוא שעבוד מרצון. ואכן, גם הפעם: בעוד יד אחת לוקחת כסף, יד שניה החזירה אותו מסביב (קוראים לזה "עודפי תת-ביצוע", וכך עובדת השיטה, למעוניינים).

עכשיו הכל מובן. כשקבוצת אזרחים יוצאת "להיאבק" על העברת תקציבים מגורם א' לגורם ב', בשעה ששני הגורמים כבר הסכימו ביניהם מראש על ההעברה – "המאבק" באמת יצליח. למעשה, אין לו דרך להיכשל. כולם יוצאים מורווחים, ובמיוחד האזרחים הנאבקים, שיוצאים בתחושת הישג מספקת.

שבוע הגדנ"ע בכיתה י"א הוא נדבך מרכזי באתוס המיליטריסטי הישראלי. הרעיון שבבסיסו הוא ששנתיים או שלוש שנות שירות צבאי חובה אינן מספיקות; צריך להתכונן אליהן מראש עוד בזמן התיכון. הווי צבאי, מדים, סביבה צבאית, משמעת – כל אלה אינם יכולים לחכות עד גיל 18, ורצוי "לנטוע" אותם בנפשות הרכות עוד קודם לכן, כדי שיישאו פירות בעתיד. מתבונן מבחוץ עשוי לתמוה – מה בדיוק סוד המשיכה של שבוע מרוכז של אימוני שדה, משמעת קשוחה והשפלות, מזון לא במיוחד טעים ומחסור בשעות שינה? אבל התלמידים, ההורים וגם המורים יודעים: מדובר בחוויה מבוקשת ונחשקת; אוי למי שינסה לגזול אותה מן התלמידים.

כך נראה "מרד" תלמידי תיכון "מבואות הנגב" בקיבוץ שובל , לפני שלושה חודשים, במחאה על הכוונה לבטל להם את שבוע הגדנ"ע:

וכך זה נראה חודש מאוחר יותר בבית הספר "נופי הבשור" באשכול:

התמונות האלה, אני חייב להודות, משרות עלי דכדוך עמוק. לפני שאסביר למה, זכות הדיבור למורים ולמחנכים. לא תופתעו לגלות שאלה עומדים כחומה בצורה מאחורי ה"מרד" של התלמידים. מנהל בי"ס מבואות הנגב אומר: "אנחנו גאים מאוד במאבק של התלמידים ומתרשמים מהמנהיגות והאכפתיות שהם מגלים בנוגע לשרות הצבאי". מנהלת בי"ס נופי הבשור אומרת: "גיליתי כוחות יפים אצל הילדים, לפני שבוע היה פה שבוע הדמוקרטיה, לזכרו של רבין. דיברנו על חופש המחאה, והנה, יש לנו ממש מימוש של מה שהם למדו במהלך השבוע." וראש המועצה האזורית אשכול מתפוצץ מגאווה: "מועצות, ערים שלמות, מחנכות את הנוער להגיע ליום הזה, לראות את הנוער נלחמים על הזכויות שלהם במדינה דמוקרטית."

מסתבר שזאת תמצית החינוך לדמוקרטיה: התעקשות על חינוך צבאי. ואלה ה"זכויות" של הנוער בדמוקרטיה: הזכות להפוך לחייל. ושוב, מתבונן מהצד אולי היה סבור שהתחיילות היא חובה שהמדינה מטילה על האזרח, ולא זכות שהוא תובע ממנה; אבל בישראל אין מתבוננים מהצד. במנהלי בתי הספר האלה, מן הסתם, אף אחד לא ינזוף ואף אחד לא יציע לפטר אותם; אין זאת אלא שתמיכתם הנמרצת בהכפפת מערכת החינוך לצרכי הצבא משרתת את הדמוקרטיה הרבה יותר מהשתתפות במצעד זכויות האדם.

ולמה הסרטונים האלה כל כך מדכדכים? מעבר לוויכוח על כן-גדנ"ע-לא-גדנ"ע, מעבר לשאלת המיליטריזם, המראה של צעירים גדושי-עסיס-ועזוז שיוצאים "למאבק" בשיתוף פעולה מוחלט של כל שרשרת הפיקוד מעליהם – מורים, מחנכים, משרד החינוך וצה"ל – המראה הזה ממלא אותי ייאוש. הרי לכם המודל הדפוק ביותר למחאה אזרחית – להפגין בעד השלטון. הצעירים הנלהבים האלה ("אני נשבע שאעשה הכל כדי להיות בגדנ"ע"!) הם דוגמת-טקסטבוק ל"תודעה כוזבת" – מוחים ובעצם תומכים, בובות מריונטה במחזה שנכתב מראש ומטרתו לחזק את השיטה במקום לשנותה. ואם כך הם בגיל 17…

בשביל מה צריך גדנ"ע?

לא צריך. הנזק רב מהתועלת. להשקפתי, צריך לבטל את הגדנ"ע (ושלל תכניות ההכנה לצבא). הנה איום אחד של צה"ל שחבל שלא התממש.

אין זה מתפקידה של מערכת חינוך אזרחית "להכשיר" חיילים עתידיים; אין זה מתפקידה "לחשוף" בני נוער, למשך שבוע, למציאות שממילא ייחשפו אליה תוך זמן לא רב ולמשך שנתיים או שלוש מחייהם; אין זה מתפקידה של מערכת החינוך להטמיע בבני נוער מושגים של ציות נרצע לסמכות או נכונות להקריב את חייהם עבור הלאום. גם בימים כתיקונם ובפרט בימים קשים כאלה, מוטב למחנכי ישראל שיתרכזו בחידוד המסרים החשובים של שיעורי האזרחות. את אשר לצבא – שישאירו לצבא. ולקציני החילות השונים הצובאים על שערי בתי הספר, "לדוג" ולפתות מועמדים לגיוס, צריך להראות את הדלת החוצה: מקומכם לא כאן. עוד רגע קט וממילא "מיטב הנוער" שלנו ייפול כפרי בשל לחיקכם, עם או בלי התעמולה המאומצת הזאת; הניחו לו אם כן ליהנות מן הרגעים האחרונים של העלומים, זיו העלומים המתעמעם במהרה, בלי שאגות ניחרות בגבו של מדריך הכושר ובלי הדריסה הקבוצתית והאלימה הזאת של נפש היחיד. הרפו.

ועכשיו כמה טענות וטענות-נגד זריזות.

המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה בבני הנוער להתגייס לצבא. בלעדיו, המוטיבציה הנמוכה ממילא תרד עוד יותר.

נו, ואז מה? נשאל זאת כך: ולשם מה להגביר את המוטיבציה? האם לצה"ל חסרים מתגייסים? לא, להיפך, יש עודף במתגייסים. זהו סוג של סוד גלוי. מצד אחד, ראשי המערכת מקוננים אחת לכמה זמן על מצוקת כוח האדם בצבא; מצד שני, הצבא מעניק פטורים בסיטונות, וכיום כל אזרח שני במדינה איננו מתגייס. בשנים האחרונות מקבלים יותר ויותר מועמדים לגיוס פטור משירות עקב "עודף כוח אדם" – לעתים בניגוד לרצונם. אומנם למצלמות נוהגים הדוברים הרשמיים להוקיע את "תופעת ההשתמטות", אבל המגמה העקבית והשקטה, לאורך שנים, היא להקל במתן פטורים משירות. כדאי לשים לב שגם קצינים בכירים מדגישים שהסכנה בירידת שיעורי הגיוס איננה סכנה מבצעית (מחסור בכוח אדם חיוני) אלא "סכנה לצבא העם"; משמע, סכנה לסמל, לא למבצעיות. סכנה לאמונה שלפיה כור המצרף האולטימטיבי של האזרחות הישראלית עובר דרך השירות הצבאי.  הנתונים מוכיחים שזהו מיתוס, בשנים הקרובות יתהפך הגלגל ושיעור האזרחים המשרתים יהיה נמוך יותר מאלה שאינם משרתים; "צבא העם" מת. ועדיין, יש מי שחרדים למיתוס ומנסים לבצר אותו בכל מחיר.

ובכן, אם המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה לשירות, על אף שאין מחסור במתגייסים – למה צריך להגביר את המוטיבציה? תשובה: כדי להגביר את ההזדהות של הצעירים עם הצבא, כדי לטשטש את הגבול בין זיקתם האזרחית למדינה לבין זיקתם הצבאית לצה"ל, כדי לטפח אתוס מיליטריסטי ותחושת סכנה מתמדת בקרב דור העתיד. כל אלה הן מטרות אידאולוגיות מובהקות, משוללות הצדקה צבאית אמיתית.

אבל התיכוניסטים בעצמם דורשים גדנ"ע, זה חשוב להם.

כן, ראינו את הסרטונים. וגם שמענו את שוועתה של התלמידה הממורמרת גל הריס מבי"ס נופי הבשור: "אנו מרגישים שלאט לאט אנו מתנתקים מהשאיפה להקריב את עצמנו למען המדינה." שמענו והצטמררנו. בני נוער רוצים להתחבר שוב לשאיפה להתנתק מהחיים. אם התוצאה של מורשת הגדנ"ע היא המנטליות הספרטנית הזאת, אולי הגיע הזמן לעקור אותה מן השורש?

בכלל, ראוי לקחת בעירבון מוגבל כל מה ש"התיכוניסטים דורשים בעצמם". התיכוניסטים דורשים גם גישה חופשית לפלאפונים ולאינטרנט במהלך השיעורים, הם דורשים לבטל מקצועות מבאסים במיוחד, ואם זה היה תלוי בהם, אולי גם היה צריך לפטר מורים זקנים ומורות לא סקסיות. איכשהו הטיעון של "התלמידים דורשים בעצמם" נעצר בלי בעיה על סיפם של עקרונות חינוכיים אחרים, אבל מקבל במה חופשית בכל הנוגע להכנה לצבא. מכאן שמי שמשמיע אותו בעצם מרוצה מאד מרעיון ההכנה לצבא ורק משתמש ב"רצון התלמידים" וב"חופש הבחירה שלהם" כאיצטלה ליברלית לקידום מטרותיו.

מה לגבי הגיבוש, ההווי, החוויות שנצברות בגדנ"ע?

איפה כתוב שגיבוש והווי אפשר להשיג רק כשמעמידים אותך בזמנים ונותנים לך לאכול גושי פתיתים צהובים ותה פושר ומתוק להבחיל? יש אלף פעילויות אחרות עם תרומה אזרחית ממשית, שניתן לשלוח אליהן בני נוער תאבי הווי: קטיף במטעים, חפירות ארכיאולוגיות, שימור אתרי טבע, סיוע בגני ילדים ועוד ועוד. יש משהו מצומצם ומדכא במושג "ההווי הישראלי" – הווי שמשכפל את עצמו באלפי עותקים החל מן הגדנ"ע, דרך "ערבי היחידה" בצבא, מפגשי המילואימניקים, חבורות המטיילים הישראלים במזרח הרחוק, ואפילו הדאחקות העלובות של "תכניות ההומור" בטלוויזיה (שבגרעינן תמיד אותה שגרה – מצא קורבן, הלעג אותו בפומבי, קצור שבחים וחפש את הקורבן הבא). מהי החרדה הזאת מפני הווי קצת שונה? האם בני נוער שלא עשו גדנ"ע הפכו לנוער מנותק? אין להם הווי אחר? זהו חותמה הבלעדי של כל חתיכת הווי כאן – גירבוץ עטוף בפלנלית?

התמונה הרחבה והמבהילה

הגדנ"ע היום הוא תמנון רב-זרועות, משוכלל ומפולח, בהתאם לדרישות השוק הצרכני. יש התמחויות: גדנ"ע קליעה וגדנ"ע מזרחנים וגדנ"ע חובלים וצלילה וגדנ"ע אוויר וגדנ"ע תקשוב. לצורך איתור מועמדים לגדנ"ע מזרחנים (עתודת החיילים של אמ"ן) מגיעים קציני צבא לבתי ספר ונפגשים כבר עם כיתות ז' (!!), על מנת לשכנעם להמשיך בלימודי ערבית. אם ישראל היתה מדינה מתוקנת, לימודי הערבית בה היו חובה ולא רשות, מכיתה ד' ולא מכיתה ז', ובעידוד משרד החינוך, ולא בעידוד הצבא. תודה לאל, הגדנ"ע כבר לא נרתם ל"קליטת עלייה" כפי שהיה נהוג בשנות ה-50' (מהאופי הקולוניאלי-גזעני של הפעילות ההיא ניתן להתרשם כאן). כפי שנראה מיד, הוא גם לא לבד במערך העצום של "הכנה לצה"ל" שבני נוער מנותבים אליו בכפייה או מ"רצון" מהונדס היטב. ועדיין, מדובר במכשיר החיברות המיליטריסטי המרכזי, הקונצזואלי ביותר בישראל; אם הטיעונים נגדו מכריעים, ודאי וודאי שהם יהיו אף מכריעים יותר נגד שאר התכניות שעוצבו בהשראתו במרוצת השנים.

את תכנית "הדור הבא", שבה מוצמדים סגני אלופים לבתי ספר תיכוניים, יזמה שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת. הקצינים מלווים את בני הנוער מכיתה י' ועד הגיוס בשיחות בנושאי "ערכים ורוח צה"ל" (אבל אני, כשאני שומע שקצין מופקד על ערכים, גווי רועד). התכנית עוררה ביקורת נוקבת של אנשי חינוך וגם של תלמידים (הו, יש תקווה), אבל זה לא הפריע ליורש של לבנת, גדעון סער, להמשיך במגמת חיול הערכים וליזום את תכנית "דרך ערך" (ומה בהמשך? "ציוניוני הערך"? "ערך אפיים"?).

בעידודו של (קומי)שר החינוך הנוכחי כל תכניות ה"הכנה לצה"ל" קיבלו דחיפה עצומה בשנים האחרונות, כחלק ממדיניות מוצהרת. תלמידי תיכון מוזמנים לצפות בתרגילי אש ולמחוא כפיים בהתלהבות, בתי ספר מסוימים משלבים את ההכנה לצה"ל עם הטיול השנתי (למה, בעצם?), ואין להתפלא שהחוויה המרגשת מסתיימת באימון קליעה על דמויות עטויות כאפיה. משרד החינוך לא נח לרגע (הרי עם החינוך הבסיסי גמרנו, ההישגים בשחקים, אפשר כעת להתפנות למשימות הדחופות באמת) ומפגיזה בתכניות ללא רחם: "מיזם 101", "יום בעקבות לוחמים",  "סדנה לקראת שירות", "מדבר מהשטח", "מיצג חילות", והשיא הפרברטי מכולם – "תלמידים מאמצים חללים ומטפחים חלקות קבר". באתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך מוצעות לא פחות מ-17 חוברות הדרכה למורים בנושא הכנה לצה"ל.

כדאי לציין שהניכוס ההולך ומעמיק של משאבים חינוכיים לטובת הצבא זוכה לגיבוי כמעט גורף של המורים והמנהלים. לפני מספר שנים פורסם על יוזמה שערורייתית של אגף כוח אדם בצה"ל "לאסוף" מידע על משתמטים פוטנציאליים באמצעות גורמי החינוך בבית הספר. במלים פשוטות: הצבא התכוון להפעיל מורים כמקורות מודיעין על תלמידיהם. לא ידוע לי אם התכנית יושמה (אשמח לקבל עדכון) אבל עצם העובדה שהיא זכתה לתמיכה בקרב מנהלי בתי ספר מסוימים כבר היא בלתי נסבלת.

האבסורד הוא שכל התכניות והפרוייקטים האלה ממומנים מתקציב משרד החינוך, למרות שמדובר בהוצאות ביטחוניות לכל דבר. אם הכשרת טכנאי מסוקים ועתודאי רפואה, ערבי גיבוש למילואים ותצוגות נשק בארץ ובחו"ל נחשבים כולם להוצאות ביטחוניות וממומנים מתקציב הביטחון – מדוע הכשרת הלבבות של חיילי העתיד איננה כזאת? כך יוצא שמרמים אותנו פעמיים. פעם אחת מרמים אותנו בתקציב הביטחון; התקציב הריאלי גבוה הרבה יותר ממה שמפורסם, שכן הוא כולל מליוני ש"ח נוספים שמוחבאים תחת סעיף ה"הכנה לצה"ל" בתקציב משרד החינוך. ופעם שניה מרמים אותנו כשמספרים לנו שאין כסף לתוספת כיתות לימוד שתקל על הצפיפות בכיתות (הבעיה האקוטית ביותר של מערכת החינוך, לפי רוב המומחים). בעצם לא חסר כסף, פשוט גדעון סער מעדיף לשפוך אותו על תרגילי הסדר של הגדנ"ע. טובים 35 תלמידים במדי חאקי שמצטופפים בכיתה אחת על 25 תלמידים שיושבים בה ברווחה אבל אין להם מושג איך מפרקים אם-16.

יותר כיף מבית ספר. הצילום מתוך אתר נוער מג"ב: http://www.planetnana.co.il/noar_magav/

קדחת ההכנה לצבא גלשה זה מכבר למגזר השלישי ולשוק הפרטי ואיננה מוגבלת עוד לפרוייקטים ממלכתיים. גם תנועות הנוער נרתמות, (אם לא נלכדת בכיתה, תילכד בשבט), גם  החברה להגנת הטבע (האם מבינים החניכים שצה"ל הוא ממשחיתי הסביבה הנפשעים ביותר בארץ? במקום הכנה למאבק נגדו, הם מקבלים הכנה לשיתוף פעולה), לאחרונה התבשרנו על נוער מג"ב ("כיף ללכוד שב"חים"), יש גם עמותות פרטיות כמו "אחריי" שעובדות בשיתוף מלא של גורמי חינוך, וכל מיני חברות שמעבירות קורסי הכנה לצה"ל – בדרך כלל מסלולי כושר מפרכים – לכל המרבה במחיר. מדובר בתעשייה לכל דבר, עם כל תוצאות הלוואי הנפסדות המוכרות מקורסי ההכנה לפסיכומטרי (עוד על  תהליכי המיליטריזציה של מערכת החינוך בישראל ניתן לקרוא בדו"ח הלא-חדש אך עדיין מקיף מאד של עמותת "פרופיל חדש" מ-2004, "גיוס ילדים בישראל").

מאיפה צמח בולמוס "ההכנה לצה"ל"?

כפי שראינו – לא ממחסור במתגייסים. לפנינו פרדוקס: דווקא בתקופה שבה אין שום מחסור במועמדים לגיוס (אם רק יירד רף הפטורים מ-50% ל-45% צה"ל ירוויח עשרות אלפי מתגייסים חדשים), דווקא בתקופה שבה לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד שכנותיה, ומול הסכנה הקיומית המשוערת היחידה (טילים מאיראן) ממילא אי אפשר להתמודד עם עוד מאסות של מתגייסים – דווקא בתקופה הזאת פורח מערך ממלכתי וגם פרטי של "הכנה לצה"ל". למה?

הסיבה היא כאמור אידאולוגית. המשטר והחברה בישראל נמצאים בתהליך מתמשך של "לאומניזציה", ובמסגרתו יותר ויותר נכסים ומשאבים ציבוריים מופנים לחיזוק הקולקטיב היהודי-ציוני ובסיס ההזדהות שלו – צה"ל. בעוד שמרכיבי זהות אזרחיים – שוויון זכויות לכל, צדק חלוקתי, אחווה וסולידריות – הולכים ומצטמקים ואף זוכים לקיתונות של בוז מצד נציגי השלטון, תופח ועולה במרכז הזהות הישראלית סמל אדיר כוח שמספק חלופה סמלית לכל הנכסים הממשיים שמהם נושלנו: מולך הביטחון, הפאלוס הצבאי.

אין לך איך לגמור את החודש? הבריאות שלך בזבל וגם הרפואה הציבורית שם? תעודת הבגרות שלך שווה לתחת כי החינוך הממלכתי פשט את הרגל? לא נורא, העיקר שכולנו היינו בצבא, או נהיה בו, או מעולם לא יצאנו ממנו. שם הנחמה, שם הגאולה, שם כולנו יחד, שוחים בשמן רובים. רק תחתום כאן כאן וכאן, זה בשביל הגדנ"ע של הילד, אתה יודע, "עידוד לגיוס משמעותי", ואל תדאג, תקבל אותו עוד שבוע מורעל כמו קוץ של קיקיון, ועוד ארבע שנים בכלל לא תזהה אותו, ואז למי יהיה ראש בכלל לחשוב על בריאות ופרנסה.

חייבים לראות את ההתעצמות של "ההכנה לצה"ל" בהקשר הרחב והעמוק יותר של חברה המתפרקת מחובותיה האזרחיות ותרה בקדחתנות אחרי מחוללי סולידריות חלופיים. וככל שפעולתם של המחוללים האלה מוקדמת יותר, מוטמעת בבני נוער צעירים יותר – כך מובטחת השפעתה המקיפה לטווח ארוך. את זה הבינו כבר בספרטה, שם החל החינוך הצבאי הרשמי בגיל 7. אנחנו צועדים לשם במרץ.

האם אין מוצא? ברור שיש. תמיד יש. אפשר להמיר את השירות הצבאי בשירות אזרחי, אפשר לבטל את גיוס החובה ולהפוך את צה"ל לצבא מקצועי. כל אלה הם יעדים לטווח הארוך. אבל צריך להתחיל ממשהו קונקרטי, ממוקד. אז הנה: נתחיל בביטול הגדנ"ע.