בחזרה לסילואן: גירוש, ייהוד והפרטה בתנופה מחודשת

(שימו לב – מצד שמאל אפשר בלחיצה אחת לקבל עדכונים מעמוד הפייסבוק של הבלוג).

(פוסט ארוך, מעין המשך לפוסט הזה).

שוב חרב הגירוש מתנופפת מעל  סילואן

בני משפחת סומרין, תושבי שכונת סילואן, כבר החלו לארוז את חפציהם לקראת הפינוי מביתם, שנקבע ליום שני השבוע. ברגע האחרון הודיע הגורם המפנה – קק"ל – על דחיית רוע הגזירה. עוד מרווח נשימה קטן לבני המשפחה הזאת- 12 נפשות, בהן 5 ילדים, אשה בהריון וסב שנזקק לטיפול דיאליזה. כבר 5 שנים לא פונתה בכוח אף משפחה מסילואן; טחנות האי-צדק טוחנות לאט אבל בטוח. מכל מקום, תכניות פיתוח מרקיעות שחקים, פארקים תיירותיים ואתרי עתיקות – כולם על שטחים שכרגע מאוכלסים בפלסטינים – יש גם יש. רק הגירוש מתעכב.

רגע, מה לקק"ל ולנכסים מעבר לקו הירוק? שאלה טובה. נלך קצת אחורה. ביתה של משפחת סומרין הופקע ב-1991 מכוח החוק לנכסי נפקדים והועבר ל"הימנותא", חברת בת של הקרן הקיימת לישראל. בכתב התביעה שהגישה החברה לסילוק התושבים בשנת 2005 הועלה הטיעון המשפטי המעניין הזה: "השטח הוא בעל חשיבות היסטורית רבה לעם היהודי, בו נמצאו שרידים היסטוריים רבי משמעות בהם ארמון המלך דוד, קברי בית דוד, ניקבת השילוח."

אכן סיבה לגיטימית לסלק ערבים מאדמתם, מה עוד שביתם, מעשה שטן, ניצב בפתח הגן הלאומי "עיר דוד" שמפעילה אלע"ד בסילואן. נזכיר בעוונותינו (לא שזה רלבנטי) שעד היום לא התגלה שום שריד בחפירות "עיר דוד" שקשור למלכות דוד או שלמה. הקול בכתב התביעה הוא קול "הימנותא", אבל הידיים (וגם עורכי הדין) – ידי אלע"ד. "הימנותא" היא זרוע חשאית-למחצה של קק"ל המתמחה ברכישת קרקעות מעבר לקו הירוק – מה שאסור לקק"ל עצמה לעשות, על פי חוק. העברת הנכסים לרשות "הימנותא" הבטיחה שהם יגיעו לידיים יהודיות בלבד – מה שמכרז ממלכתי לא יכול להבטיח. בקק"ל ניסו להתנער מאחריות לפרשה (בכל זאת, התורמים של קק"ל זה לא התורמים של אלע"ד), אבל ללא הועיל: שמה של "הימנותא" מתנוסס על כל המסמכים המשפטיים, כולל צו הפינוי למשפחה.

החלתו של חוק נכסי נפקדים על נכסים במזרח ירושלים עומדת בניגוד לדעתם של רוב המשפטנים (כולל יועצים משפטיים לממשלה בעבר), אבל היועץ הנוכחי, יהודה וינשטיין, כנראה סומך את ידיו על הפרקטיקה המגונה הזאת. על המסלול המסריח הזה, שבו המדינה מנצחת על הפקעת נכסים, גירוש פלסטינים וייהוד שכונות במזרח ירושלים, והכל באמצעות קבלני משנה בדמות "הימנותא" ואלע"ד – אפשר לקרוא כאן.

הודות לפעילות מחאה נמרצת של "סולידריות שיח ג'ראח" ו"רבנים למען זכויות אדם", נחשף חלקה המביך של קק"ל במפעל הנישול וייהוד-מחדש של מזרח ירושלים. קק"ל מיהרה להשעות את פינוי בית סומרין. לקח ראשון: יש תוצאות לאקטיביזם! לקח שני, מפוכח יותר: לא לעולם חוסן. במוקדם או במאוחר תסתער שוב עמותת אלע"ד על הבית שתקוע כמו קוץ בגרונה, עם או בלי הכיסוי הציבורי של "הימנותא". יש בסילואן עוד שני בתים כאלה, הנמצאים בסכנת פינוי עקב הפקעה של האפוטרופוס על נכסי נפקדים. ועוד לא דיברנו על תכנית "גן המלך" (בתרגום לערבית: התכנית לגרש 100 נפשות משכונת אל-בוסתאן). בסילואן חיים בצל הגירוש, כל הזמן.

עוד רדיפות בסילואן

הסיבה לכתיבת הפוסט הנוכחי היתה שרציתי לבדוק מה התחדש בסילואן בשנה שחלפה מאז שכתבתי את המאמר הזה (הפרוייקט הגדול ביותר בתולדות הבלוג הזה, לפי שעה). למה אני ממשיך לחפור בסילואן, ובפרטנות כזאת? בסך הכל, על ספקטרום קורבנות הכיבוש, תושבי סילואן לא נמצאים בדרגה הנחותה ביותר. מדינת ישראל לא מרוששת ומצמיאה אותם, כמו את תושבי בקעת הירדן; הם אינם חשופים להצקות והשפלות קשות כמו תושבי חברון; ופעולות "תג מחיר", לפי שעה, לא הגיעו אל סף ביתם.

ובכל זאת, סילואן היא המעבדה הטובה ביותר, המזוקקת ביותר, להבנת מנגנוני הכיבוש והאפרטהייד הישראליים. שם הם מצטלבים ומתלכדים באופן העמוק ביותר, שם ניתן להתוודע אל שלל הפרקטיקות שבזכותן הפך "הכיבוש" ליקום בפני עצמו, עם הגיון ודינמיקה פנימיים. בסילואן תפגשו את שלטון החוק שהפך לשלטון השרירות, המשפט כמשפָח; את הריקוד המושחת שמנהלות זרועות שלטוניות עם עמותות פרטיות לצורך הלבנת פשעיהן; את החזון המשיחי לצד ההון המעורטל, הנדל"ני, החמדני; את הארכיאולוגיה שירדה לזנות מגוייסת; את העסקנות המוניציפלית במירעה; את מיזמי התיירות הגרנדיוזיים, את הבזבוז הלא-ייאמן של כספי ציבור; וגם תפגשו שם את דמותכם וצלמכם, עם ישראל שנוהר בהמוניו ומחבק אל לב הקונצנזוס את כל התועבה הזאת.

הריכוז הנדיר הזה של כל כך הרבה ממדים של ניצול והסתרה מצדיק את ההתייחסות המיוחדת לסילואן. כדי לפרק אותם אחד לאחד צריך סבלנות וגם קיבה עמידה. הקוראים מתבקשים להצטייד בשתיהן.

ובכן, מה התחדש השנה בסילואן? נפתחה "מנהרת המסתור", הוחל במהלכי חקיקה שיבצרו את שליטת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", והתחילו להתחוור הממדים האמיתיים של תכנית-העל ל"ירושלים של מטה", תכנית שקושרת את כל הקצוות וכל הגופים והעמותות שפעילים באזור. על כל אלה בהמשך. קודם נרחיב עוד על השגרה היומיומית בשכונה.

בסילואן יש מגוון עשיר של דרכי התנכלות לתושבים. אפשר לגרש אדם מביתו גם מבלי להפקיע את הבית – למשל, באמצעות צו הרחקה מנהלי של אלוף הפיקוד. כך נעשה לעדנאן ג'ית, פעיל פוליטי בכפר שמוחה נגד התכנית להרוס 22 בתים בשכונת אל-בוסתאן כחלק מפרוייקט "גן המלך" (שאולי בכלל לא היה שם). ג'ית ושני פעילים נוספים שהרשויות עוצרות ומשחררות באופן סדרתי, רק כדי להציק ולרפות את ידיהם, פנו השנה לאיחוד האירופי בבקשה שיעניק לג'ית מקלט מדיני באחת הקונסוליות במזרח ירושלים.

חשוב להזכיר: כל הפעילים הללו, שנאבקים נגד תכניות לגרשם מאדמתם, פועלים בדרכים לא אלימות, ואין כל ראיות מפלילות נגדם. בדיוק משום כך מפעילות נגדן הרשויות אמצעים דרקוניים, עוקפי-חוק, כמו מעצרים שרירותיים וצווי הרחקה מנהליים. מעניין שישראל מצהירה מעל כל במה אפשרית שמזרח ירושלים נמצאת תחת ריבונות ישראלית, ובו בזמן מפעילה בה צווים צבאיים כאילו היתה שטח כבוש – הכל לפי צרכי השעה.

בשנה החולפת נפרצו עוד סייגים ביחס השלטונות לילדי סילואן. מאות ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית נעצרו ונחקרו בניגוד לחוק (הוצאה מן המיטה באישון לילה, איזוק, לקיחה לחקירה ללא נוכחות הורה ושימוש באלימות). למעשה "חוק הנוער", שאמור להגביל ולרסן את הטיפול הפלילי בקטינים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל (ומזרח ירושלים, נזכיר, סופחה לישראל הריבונית) – הפך בסילואן לכלי ריק מתוכן.

בין לבין, שגרת החיים של תושבי סילואן תמיד כפופה לצרכי הפיתוח התיירותי של אתר "עיר דוד". במרץ השנה קבע בית המשפט העליון שעבודות הפיתוח בשכונת ואדי חילווה בסילואן נעשו ללא הליך תכנוני ובלי שיתופם של תושבי השכונה הפלסטינים. נדגיש שמדובר בעבודות פיתוח שנועדו רק לטובת פרוייקט החפירות של "עיר דוד"; בית המשפט לא עסק כלל בשאלה מדוע אין בסילואן תכנית מתאר ואין שום השקעה בתשתיות שנועדה לשפר את חיי התושבים הפלסטינים.

לא רק לחיות קשה בסילואן, אלא גם למות. תושבי הכפר שנהגו לקבור את מתיהם בבית הקברות העתיק באב אל-רחמה (בן כ-1,300 שנה) כבר לא יכולים לעשות זאת ללא עימות עם החוק. הוועד למניעת הרס עתיקות הר הבית (שעליו נמנים אנשי רוח כגון א"ב יהושע, חיים גורי ועוד) עתר השנה לבג"ץ למנוע קבורה במקום מחשש לפגיעה בעתיקות. מאז ואילך מסתכן מי שמבקש לקבור את קרוביו במקום במעצר.

 

 

לנוכח האצת פעילות ההתנחלות בשכונות במזרח העיר, גוברים כל הזמן החיכוכים בין התושבים הפלסטינים למתנחלים. כך גם תופח עוד ועוד מנגנון האבטחה שנדרש כדי למגן את המתנחלים. בשנה החולפת עלה תקציב האבטחה השנתי ב-40% והגיע ל-76 מליון ש"ח. בממוצע, עולה 3,160 ש"ח לאבטח כל מתנחל יהודי בשכונות מזרח ירושלים.

עולה למי? לכולנו. מדובר בכסף ציבורי, מתקציב משרד השיכון, שהולך למימון אבטחה פרטית. 3,160 ש"ח לחודש עבור מתנחל בודד. תזכרו את זה בפעם הבאה שאומרים לכם שאין מנין לקחת כסף למטרות חברתיות.

על שערוריית האבטחה הפרטית במזרח העיר (כולל האצבע הקלה שלה על ההדק) כבר כתבתי בפוסט הקודם. מדובר, לכאורה, בפעילות שאינה מעוגנת בחוק ואיננה בסמכות. השנה הגישו תושבי סילואן יחד עם האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ שמבקשת להחזיר את האבטחה במזרח העיר לידי משטרת ישראל, כפי שאכן החליטה ממשלת ישראל בספטמבר 2006. בחודש שעבר בג"ץ הורה למדינה להשיב לעתירה.

אבל ההתפתחויות המדאיגות ביותר בשנה החולפת התרחשו לאו דווקא ברחובות סילואן אלא במסדרונות הכנסת. נחשול החקיקה הלאומנית-גזענית לא פסח על סילואן. למעשה, אפשר לומר ששתי הצעות חוק שמקודמות עכשיו בכנסת "נתפרו" במיוחד לפי מידתה ולפי דרישתה של עמותת אלע"ד – הכל כדי להסיר את מעט המכשולים החוקיים שעוד מונעים ממנה לעשות ככל העולה על רוחה בסילואן.

הפרטת הגן הלאומי "עיר דוד": ימין לאומני פוגש ימין כלכלי

הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון, שעברה בקריאה טרומית ביולי השנה, מבקשת לחולל מהפכה של ממש בשליטה על הגנים הלאומיים בישראל. על פי ההצעה, המדינה תהיה רשאית להעביר את השליטה בגנים הלאומיים לגופים חיצוניים שבין מטרותיהם "הנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכיאולוגית, אדריכלית, טבעית או נופית." כיום החוק מאפשר למסור את השליטה רק ב"אתרים לאומיים", שהגדרתם מצומצמת מאד. התיקון שחסון מציע בעצם יאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל.

במה מדובר? תחזיקו חזק בכיסא. בישראל יש 115 גנים לאומיים, ביניהם מצדה, קיסריה, נחל אלכסנדר, תל מגידו, עין עבדת, בית גוברין וציפורי, שחולשים על מאות אלפי דונמים. תקציבה של רשות הטבע והגנים, שמנהלת את הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בישראל, עומד על 350 מיליון שקל. הודות לאתרים מכניסים במיוחד, כמו מצדה ועתיקות קיסריה, הרשות היא גוף רווחי (ב-2010 רשמה הכנסות של 150 מיליון שקל). הצעת החוק הלקונית-להחריד של ישראל חסון (וחבריו עתניאל שנלר, יריב לוין, זבולון אורלב, דוד אזולאי וזאב אלקין) קובעת כי "הרשות מתקשה לתפעל לבדה את כל הגנים הלאומיים ברמה המניחה את הדעת", ולשם כך יש להוציא את ניהול הגנים מידיה. הקביעה הזאת חסרת שחר, נטולת סימוכין, וכפי שתיכף נראה – מסך עשן שנועד להסתיר את הכוונה האמיתית מאחורי החוק.

למרבה המזל, ח"כ חסון שייך כבר לדור חדש של מחוקקים, שאינם נוהגים להסתיר את כוונותיהם האמיתיות בעומק השרוול; זהו דור ה"אין בושה". אין לו בעיה להודות שמטרת החוק היא להכשיר את שליטתה של עמותת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", שליטה שנמסרה לידי העמותה בהליכים מפוקפקים ולכאורה גם בניגוד לפסיקת בג"ץ. לדברי חסון, "הדיון בנושא עיר דוד צריך להישאר במגרש הפוליטי. אבל ברגע שגופים עותרים לבג"ץ, הדיון הפוליטי נפרץ, ולכן נאלצתי להגיש הצעת החוק. לא צריך להציג את זה תחת האצטלה של דאגה לרשות הטבע והגנים".

צפירת הרגעה; תודה על ההבהרה. לרגע חששנו שמישהו מחמשת יוזמי החוק באמת דואג לרשות הטבע והגנים. אז נרגענו; הם לא דואגים.

הגוף שעתר לבג"ץ וממש לא הותיר לח"כ חסון ברירה אלא להפקיע, במכה אחת, את כל הגנים הלאומיים של ישראל מרשות הציבור, היה עמותת "עיר עמים". ביולי 2010 הגישה העמותה, העוקבת מקרוב אחר מהלכי עמותות הימין במזרח ירושלים, עתירה לבג"ץ לבטל את הסכם השליטה בגן הלאומי "עיר דוד" בין אלע"ד לבין רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה ועיריית ירושליים. העתירה אומרת את המובן מאליו: לא ייתכן שהשליטה ב-24 דונם באזור כל כך רגיש, ממש מתחת להר הבית, אזור בעל חשיבות ארכיאולוגית ודתית עצומה, תהיה נתונה בידי עמותה פרטית בעלת זיהוי אידאולוגי מובהק (אשר בא לידי ביטוי בהדרכות שמועברות באתר, כמו גם באג'נדה הארכיאולוגית שמקדמת העמותה).

קונצנזוס חריג בהיקפו של שלל גופים וארגונים יצא חוצץ נגד הצעת החוק של ח"כ חסון. החברה להגנת הטבע התריעה נגד הכפפת השיקול הציבורי של שמירה על הטבע לשיקולי רווח. עמותת "אדם טבע ודין" הזהירה מפני הפירצות בחוק ("מי יערוב לכך שהיזם שביקש להקים כפר נופש בחוף פלמחים, לא יקים עמותה סביבתית ובחסות חוק הגנים הלאומיים יממש את יוזמתו, בטענה שרק כך יוכל לתחזק כלכלית את הגן הלאומי פלמחים?"). ארכיאולוגים, אדריכלי שימור ומדריכי סיורים הגישו עצומת מחאה לשר להגנת הסביבה ולשרת התרבות והספורט: "חוק זה מניח תשתית לניכוס שרידי העבר של הארץ לטובת בעלי עניין המקורבים לשלטון… הארכיאולוגיה והמורשת התרבותית של ישראל הן נחלת כל אזרחי המדינה, ובעלות חשיבות תרבותית עולמית. אל לנו למסור נכסים אלה בידי מעטים המבקשים להפיק מהם רווח כלכלי ופוליטי."

אבל מי אלה המוחים? בסך הכל נציגי החברה האזרחית. ממתי ובאיזה עניין מייצגים חברי הכנסת את האינטרסים של החברה האזרחית? אחרי קיץ 2011, התשובה צריכה להיות ברורה. במשך כל הקיץ, זעקה והתקוממה החברה האזרחית בישראל – בעוד הכנסת בפגרה. אך חזרו הח"כים מהפגרה וחיש מהר התפנו לקדם חקיקה ש… שמה? שתיתן מענה לדרישות המחאה החברתית? לא, לא ממש. הח"כים שלנו עסוקים בעניינים בוערים הרבה יותר.

ובכן, רישמו לפניכם: הצעת החוק של ח"כ חסון עברה בקריאה טרומית עם 58 תומכים ו-10 מתנגדים. ואלה שמות הח"כים שמוכנים לזרוק לעזאזל (ובתנאי שיהיה זה עזאזל רווחי) את כל הגנים הלאומיים של ישראל, והכל כדי לשמור על "עיר דוד" בידי עמותת המתנחלים אלע"ד:

נינו אבסדזה, רוחמה אברהם, רחל אדטו, יואל חסון, ישראל חסון, רוברט טיבייב, מרינה סולודקין, גדעון עזרא, רונית תירוש, אריה אלדד, אורי אריאל, מיכאל בן ארי, יעקב כץ, אורי אורבך, זבולון אורלב, דניאל הרשקוביץ, יולי אדלשטיין, זאב אלקין, אופיר אקוניס, בני בגין, גילה גמליאל, דני דנון, ציפי חוטובלי, משה כחלון, חיים כץ, ישראל כץ, לימור לבנת, יריב לוין, לאה נס, גדעון סער, ציון פיניאן, יוסי פלד, איוב קרא, ראובן ריבלין, כרמל שאמה, סילבן שלום, ישראל אייכלר, מנחם מוזס, אורי מקלב, יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, משה מטלון, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, חמד עמאר, פאינה קירשנבאום, דוד רותם, ליה שמטוב, דוד אזולאי, נסים זאב, אלי ישי, אמנון כהן, יצחק כהן, אברהם מיכאלי, יעקב מרגי, משולם נהרי.

שמתם לב להטיה קלה, איך נאמר, לצד ימין? כאן נחשפת הזיקה העמוקה בין הימין הלאומי לימין הכלכלי; האחד משרת את השני והשני את האחד. ככל שהאידאולוגיה השלטונית יותר לאומנית, כך נעשה מסובך יותר להוציא אותה לפועל באמצעות גופים ציבוריים שאמורים לשקף אינטרס ציבורי רחב, עיוור לאבחנות אתניות; על כן גובר האינטרס למסור את המלאכה לידי גופים פרטיים, שאינם חייבים דין וחשבון לכלל הציבור. ולהיפך: ככל שהשוק הפרטי נוגס עוד ועוד בנכסים ציבוריים, כך הולכים אינטרסים מגזריים ומשתלטים על סדר היום הלאומי; וכל עוד הכסף הגדול נמצא בימין (ותמיד הוא יהיה שם, ולא בשמאל), האינטרסים הללו יהיו ימניים גם הם.

וכך, כמו שהקונצנזוס נגד החוק חוצה גבולות, כך גם הקונצנזוס בעדו חוצה גבולות – זולת הגבול של המחנה הלאומני: הכהניסט מיכאל בן ארי, ה"חברתי" משה כחלון, שומר כבוד החוק רובי ריבלין, וכמובן, דני דנון הבלתי נלאה. כולם כולם מאוחדים בתשוקה עזה אחת – להיפטר מהעול המעיק של ניהול ציבורי נאות לגנים הלאומיים ולתת אור ירוק להמשך פרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים (בלשון נקייה, "הפעילות החינוכית של אלע"ד").

אבל רגע. אולי אתם שואלים: למה כל כך חשוב למדינה שאלע"ד תמשיך לנהל את "עיר דוד"? מה יקרה אם הניהול ישוב לידי המדינה עצמה? בסך הכל פרוייקט ההתנחלות הוא בעיקרו ממלכתי ולא פרטי. למה דווקא ב"עיר דוד" נחוץ קבלן פרטי?

קשי הבנה אנחנו בשמאל. עוד לא מבינים את השיטה. מזל שיש ערוץ 7 ששואל את השאלות בשבילנו ומקבל עליהן תשובות. כך הסביר שם ישראל חסון את הרציונל לחוק:

"עוד הוא מוסיף ומציין שבמידה ואכן יילקח המקום מידי עמותת אלע"ד והמדינה תבצע במקום חפירות ארכיאולוגיות, עמותות כמו "שלום עכשיו" יצלמו את הדבר ויעבירו אותו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג כחפירות של מדינה במקום כבוש, מהלך האסור על פי החוק הבינלאומי, ובכך יבקשו לסבך את מדינת ישראל באפיק נוסף."

עכשיו הבנו. גן לאומי או לא גן לאומי – את החפירות ב"עיר דוד" חייבים להסתיר מעין המצלמות, כי מדובר, כמה מביך, בהפרה של החוק הבינלאומי. ואם המדינה תנהל את החפירות, יחולו עליה חובות מצערות, כגון שקיפות ציבורית. נמסור נא את המלאכה לידי עמותה פרטית וחסל סדר צילומים ופומביות.

כך עובד מוח קרימינלי. צריך להמשיך להפר את החוק (הבינלאומי), אבל אסור שאף אחד יידע, אז כדי להסתיר את זה, נפר גם את החוק הישראלי (שאינו מסמיך את המדינה למסור גנים לאומיים לניהול פרטי). בעצם, בואו נשנה את החוק הישראלי. וזה רק בינתיים; יריב לוין וזאב אלקין כבר עובדים במרץ, מן הסתם, גם על שינוי החוק הבינלאומי.

 

 

התעצבנתם? יופי. עכשיו תעשו משהו עם העצבים שלכם. קודם תחתמו על העצומה לעצירת ההפרטה של הגנים הלאומיים. אבל זה לא מספיק. עם הח"כים שהעבירו את הצעת החוק השפלה הזאת ותמכו בה – תתחשבנו בכל דרך אפשרית.

ומה קורה עם העתירה של "עיר עמים", שחוללה את כל הביזיון החקיקתי הזה? בחודש שעבר פסק בג"ץ שההסכם בין רשות הטבע והגנים לבין אלע"ד הוא חוקי, אבל יש להכניס בו שינויים שיצמצמו את הסמכויות הנרחבות של אלע"ד. ההדרכות ב"עיר דוד" יוצאו מידי העמותה וכך גם גביית דמי הכניסה לאתר, תוסדר פתיחת האתר למבקרים בשבת, ולאלע"ד לא תהיה זכות וטו בוועדת ההיגוי שמנהלת את המקום. במרץ 2012 יוצג לציבור לראשונה הסכם גלוי בין רשות הטבע לגנים לבין אלע"ד, והעותרים, עמותת "עיר עמים", יקבלו טיוטה שלו להערות (כך מוסר עו"ד מיכאל ספרד). במלים אחרות: בג"ץ הכשיר את השרץ, אבל קבע שהוא חייב להיות פומבי.

מופתעים? אל תהיו. גם הארכיאולוג יוני מזרחי הופתע כשגילה על קיר בית המשפט העליון פסיפס יווני, אשר נחשף בחפירות סבסטיה בשומרון בשנת 1931. אם בית המשפט מתכבד בממצא ארכיאולוגי שנתפס בשטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי, מדוע שימצא פסול כלשהו בפעילות הארכיאולוגית והנדל"נית של אלע"ד מעבר לקו הירוק? נזכיר שהדיונים האלה בבג"ץ, שטרם הסתיימו, הם בגדר שידור חוזר של דיונים שהתקיימו כבר לפני עשור בבג"ץ סביב מסירת הניהול של "עיר דוד" לאלע"ד. בשנת 2000 קבע בג"ץ שהחוזה שחתם מנהל מקרקעי ישראל עם עמותת אלע"ד מבוטל כיוון שנעשה שלא כדין. ב-2001, בעקבות דיונים משפטיים ממושכים, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי ניהול הגן הוחזר לידי רשות הטבע והגנים. אבל – החלטות לחוד ומדיניות לחוד. למרות שבג"ץ ביטל את החוזה של מנהל מקרקעי ישראל עם אלע"ד, למרות שכבר נחתם חוזה מחודש עם רשות הטבע והגנים – העבירה הרשות, ביוזמתה החופשית, את ניהול הגן לידי אלע"ד ב-2002, מהלך שמבטא יותר מכל את שותפות האינטרסים בין הרשות לאלע"ד, מתחת למראית העין של המתח המובנה בין גוף מפקח ציבורי לעמותה פרטית.

והנה צימוק לסיום: נחשו מי עורך הדין שייצג את אלע"ד בבג"ץ בחודש שעבר? פרופ' דוד ליבאי. מה לאיש המתון ונשוא-הפנים הזה ולקדחת המשיחית של "עיר דוד"? השאלה לא במקום, כמובן, הוא בסך הכל עורך דין פרטי שרוצה להתפרנס. מעניין שאותו דוד ליבאי, בשבתו כשר המשפטים בממשלת רבין בשנת 1992, תמך במסקנות ועדת קלוגמן – אותה ועדה שחקרה את דרכי ההשתלטות של עמותות הימין על נכסים במזרח ירושלים. הוועדה הוקיעה בחריפות את דרכי העבודה של אלע"ד ושל הרשויות (הוגשו תצהירי בעלות כוזבים, לא נערכו מכרזים על הנכסים, בוועדה של משרד השיכון שהחליטה על החכרת הנכסים ישבו נציגי אלע"ד, ועוד כהנה וכהנה).

שר המשפטים ליבאי, אם כן, האמין שאלע"ד השתלטה שלא כדין על נכסי ערבים בסילואן. עורך הדין ליבאי, לעומתו, מגן בבג"ץ על זכותה של אלע"ד להמשיך ולשלוט על הגן הלאומי "עיר דוד" – אף שגם בתחומיו כלולים נכסים שאלע"ד הפקיעה מתושבי סילואן. מה יש לנו כאן? המחשה מרהיבה לאקרובטיקה האידאולוגית של פוליטיקאים ועורכי דין? דוגמה למתח הקבוע בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי?

לא ולא. הסיפור של אלע"ד, מראשיתו, היה תמיד טנגו לשניים: העמותה יחד עם המדינה. המדינה שיתפה פעולה באופן מלא ויזום עם מהלכי אלע"ד בסילואן; תפקידה היה להשמיע ציוצי מחאה קלושים, מפעם לפעם, לצרכי הסברה. במילותיו של דורון שפילמן, מנכ"ל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 13). ליבאי השר וליבאי העו"ד מחזיקים באותן השקפות ופעלו שניהם לטובת הזרוע המבצעת של ההתנחלות בסילואן, עמותת אלע"ד. ההבדל ביניהם הוא קוסמטי – השר נזקק לפאסון של מנהל תקין, העו"ד פטור מכך.

בתנועת מלקחיים: קודם הגן הלאומי, אחר כך כל הארכיאולוגיה

המועצה לארכיאולוגיה היא הגוף האחראי העליון של הארכיאולוגים בישראל. המועצה, המורכבת מכ-30 חברים (מרביתם ארכיאולוגים ומקצתם נציגי ציבור), מייעצת לשר הממונה על רשות העתיקות. חבריה יושבים בוועדות שמוציאות רשיונות חפירה ומתוקף כך יש לה השפעה מכרעת על הנוף הארכיאולוגי בארץ – איפה יחפרו ואיפה לא, איפה ירכזו יותר משאבים ואיפה פחות.

בדצמבר 2010 מונה פרופ' רוני רייך ליו"ר המועצה, וצורפו אליה ד"ר איילת מזר וד"ר גבי ברקאי. המשותף להם: שלושתם קבלני ביצוע של אלע"ד. רייך (ביחד עם אלי שוקרון) מנהל כבר כ-15 שנה את החפירות באזור מעיין השילוח, בריכת השילוח, חניון גבעתי והמנהרות לכיוון הכותל. מזר חופרת במרכז המבקרים של "עיר דוד" ובמתחם הר הבית, צמוד לכביש העופל; ברקאי מנהל את פרוייקט סינון העפר מחפירות הר הבית מטעם עמותת אלע"ד.

איילת מזר תרמה רבות לפרוייקט הייהוד של חפירות אלע"ד. ממצאים שחשפה בעיר דוד הם שרידים, לטענתה, מימי נחמיה, וביצורים שחשפה בגן העופל היא מתארכת למלכות שלמה. שתי הטענות שנויות מאד במחלוקת בקהילה הארכיאולוגית, מה שלא מפריע לאלע"ד להציגן כעובדות הסטוריות באתרי המבקרים. לאחרונה הסתכסכה מזר עם אלע"ד סביב חפירת "בור ירמיהו" בצמוד לאתר שהיא חפרה בעבר – וזאת ללא הסכמתה. הסיום האירוני הזה של הרומן בין אלע"ד לבין הארכיאולוגית המסורה ביותר לאג'נדה האידאולוגית של העמותה מזכיר דפוס מוכר ביחסי מתנחלים-שלטון: אותו פקיד או שר שאך אתמול נישא על כפיים בזכות "תרומתו להתיישבות" ייזרק עד מהרה לכלבים על כל סטיה אידאולוגית קלה בתואנה שהוא "בגד בציבור המתנחלים". מזר מצטרפת כאן לשורה ארוכה של פוליטיקאים שהימין ההתנחלותי השתמש בהם וזרק לאחר שלא היה בהם עוד חפץ.

על מעלליו של פרופ' רייך (כולל הרטוריקה ה"מדעית-נייטרלית" שבה הם עטופים) כבר כתבתי בפוסט הקודם. המהלך הנוכחי, שהובילה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, הופך למעשה את הגוף העליון של ענף הארכיאולוגיה בארץ למשת"פ של האידאולוגיה ההתנחלותית. אם יו"ר המועצה לארכיאולוגיה, שאמורה לפקח על תקינות ושקיפות המחקר המדעי בתחום, מבצע זה שנים חפירות בניגוד לסטנדרטים הבסיסיים בתחום ותוך פגיעה מתמשכת בבתים של האוכלוסיה המקומית (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן) – המקצוע בכללותו הופך לבדיחה; כמו, נניח, מינוי של יו"ר חברת "דרך ארץ", שהקימה ומפעילה את כביש 6, לתפקיד מנכ"ל החברה להגנת הטבע.

כאן לא תמו היוזמות של השרה לבנת. על פי החוק הקיים, יו"ר מועצת רשות העתיקות (הגוף ששולט בכל החפירות הארכיאולוגיות ואתרי העתיקות בארץ) חייב להיות חבר האקדמיה הלאומית למדעים. השבוע נודע שלבנת ניסתה בקיץ האחרון למנות לראשות המועצה חבר אקדמיה שהוא  מומחה לנוירולוגיה (!) במקצועו (מה לא ברור פה? חפירות, סינפסות, חרסים, היפוקמפוס – הכל קשור). אולי בגלל שהניסיון לא צלח, לבנת הגישה ביולי הצעת חוק שלפיה השר הממונה יוכל לבחור יו"ר למועצת רשות העתיקות שלא מתוך האקדמיה הלאומית למדעים, כראות עיניו, מה שכמובן פותח פתח למינויים פוליטיים. מבקרי החוק רואים בו ניסיון שקוף לטרפד את מינויו של המועמד המוביל לראשות המועצה של רשות העתיקות, פרופ' יורם צפריר, שמתח בעבר ביקורת על החפירות בסילואן ובאיזור הכותל. מכל מקום הצעת החוק מתיישבת יפה עם רוח החקיקה בכנסת הנוכחית, שדורסת באופן עקבי את האוטונומיה המקצועית של גופים ציבוריים באמצעות שליטה פוליטית במינוי בעלי התפקידים הבכירים שבהם. הדוגמה האחרונה, ואין צורך להכביר מלים, היא הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים.

זוכרים את התגובה הנזעמת של ישראל – הקפאת התשלום לארגון – לאחר שאונסק"ו קיבל לשורותיו את הרשות הפלסטינית? בשנים האחרונות אונסק"ו עשה לא מעט צרות לישראל. יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו, פרופ' מייק טרנר, היה מי שהביא להכרת הארגון באתרי מורשת עולמית כמו מצדה, "העיר הלבנה" בתל אביב והגנים הבהאיים בחיפה. אבל לטרנר היו השגות מקצועיות קשות על הפרוייקטים שתוכננו לרחבת הכותל בירושלים, השגות שעיכבו את קידומם. אחרי עשר שנים בתפקיד, הוא הודח. למה אני מספר לכם את זה? כי מי שמונה למחליפו של טרנר הוא האדריכל אריה רחמימוב. ומי הוא רחמימוב? אדריכל הבית של עמותת אלע"ד, מי שתיכנן בין היתר את תכנית "גן המלך" (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, ולצורך כך ייהרסו 22 בתים פלסטיניים ומשפחותיהם ייעקרו).

כך עובדת השיטה.

להשלמת התמונה, נזכיר שרק לאחרונה מונה מנכ"ל חדש לרשות הטבע והגנים – שאול גולדשטיין, ראש המועצה האזורית גוש עציון. חודש לפניו מונה בנצי ליברמן, ראש המועצה האזורית שומרון לשעבר, למנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל. כך עוברת השליטה בקרקעות מדינת ישראל – משאב לאומי קריטי – לידיהם של שני מתנחלים. מותר להניח שמנכ"ל רשות הטבע והגנים גולדשטיין יאיר פנים לשליחי עמותת אלע"ד כשאלה יבואו אליו עם תכנית הפיתוח הבאה ל"עיר דוד". אחרי הכל, בתווך יעמוד מתנחל נוסף, מעפרה: מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, הלא הוא אביתר כהן. מה היה תפקידו הקודם של כהן? מנהל מרכז המבקרים של אלע"ד.

כך עובדת השיטה. עובדת מצוין.

הרפתקאות אלע"ד במנהרת המסתור

כפי שתיארתי בסוף הפוסט הקודם בנושא, סילואן היא רק אבן הפינה של תכנית-העל לכיתור העיר העתיקה במרחב "מיוהד" – שרשרת של תשעה גנים לאומיים, פארקים ואתרים ארכיאולוגיים, על שטחים שכיום, כמובן, מאוכלסים בתושבים פלסטיניים. התכנית הזאת, שגובשה בשיתוף פעולה של הממשלה עם עמותות הימין, נחשפה לפני שנתיים בדו"ח של "עיר עמים". לכשתושלם, ינותקו זו מזו השכונות הפלסטיניות ויסוכל סופית הסיכוי לפשרה טריטוריאלית בירושלים (משמע, יסוכל סופית הסיכוי לסיים את הסכסוך).

 

 

כדרכן של תכניות מסוג זה, השתיקה יפה להן. לא תתפסו אף שר או פקיד בכיר מדבר בגלוי על מה שעולה מתוך המסמכים והתכתובות (אבל מדי פעם דג רקק כזה או אחר לא יוכל להתאפק ויתן ראיון פזיז).

בשנה החולפת עשתה אלע"ד צעדים משמעותיים למימוש תכנית-העל, באמצעות סגירת הפער בין "עיר דוד" לבין מתחם הר הבית. לקראת חג סוכות השנה עיטרו את העיתונים מודעות ענק, שבישרו על פתיחתה לקהל של "מנהרת המסתור". העמותה הזמינה את הציבור הרחב לבוא ולצעוד במנהרה מן הגן הלאומי "עיר דוד" אל הכותל המערבי. על המודעה היו חתומים חברי המועצה הציבורית של אלע"ד, בינהם בין השאר אלי ויזל, אלעזר שטרן, יהורם גאון, צבי טל ושלמה אהרונישקי. השניים האחרונים (שופט עליון לשעבר ומפכ"ל המשטרה לשעבר) מייצגים היטב את שלטון החוק בישראל. לאורך השנים, עמותת אלע"ד השתלטה על נכסים בשכונת סילואן תוך זיוף תצהירים, שימוש בלתי כשר בחוק נכסי נפקדים (שאינו אמור לחול במזרח ירושלים), הפעלת סחיטה ואיומים על בעלי בתים באמצעות "קנסות" מוניציפליים, ולבסוף, קבלת חזקה על הגן הלאומי "עיר דוד" באופן שלמעשה עקף את הליך הערעור בבג"ץ (לפירוט מלא וקישורים, ראו כאן).

בדיעבד, כל הפרות החוק הבוטות האלה הוכשרו והולבנו בידי בתי המשפט ורשויות האכיפה. על כן יש צדק רב, וגם דיוק הסטורי, בעובדה ששופט עליון לשעבר ומפכ"ל משטרה לשעבר מכהנים בהנהלת אלע"ד ומזמינים את הציבור ליהנות מ"חוויה מרגשת" במנהרת המסתור.

נתעכב לרגע על סיפורה של אותה מנהרה, שמייצג, בזעיר אנפין, את האופי האידאולוגי המובהק של פעילות אלע"ד בסילואן, אופי שקובר תחתיו כל יומרה לאובייקטיביות מדעית בחפירות הארכיאולוגיות באתר. המנהרה עצמה היא קטע ממערכת ניקוז שנחשפה עוד במאה ה-19 בידי הארכיאולוג צ'רלס וורן. הקטע האחרון בה נחשף בנובמבר 2010 ותואר כתעלת מים שמשקפת (בניסוחו של פרופ' רוני רייך) את "הטיפול בדברים הבסיסיים". תוך שנה בלבד הפכו "הדברים הבסיסיים" האלה לחוד החנית של הפולחן הדתי בעיר. באוקטובר השנה, עם פתיחת תעלת המים לקהל, היא מותגה מחדש כ"מנהרת המסתור"; זאת בהסתמך על טקסט של יוסף בן מתיתיהו שמתאר כיצד הסתתרו ניצולי המרד בירושלים במנהרות המים ושם לכדו והרגו אותם הרומאים. לישראלים הצועדים במנהרה היום מוסבר שהם הולכים בדרכם של עולי הרגל לעיר.

הנה כך, בתמצית, מבשלים מיתוס מעובדות. תעלת ניקוז מים הופכת למנהרת מסתור וזו הופכת לדרך עולי הרגל. מסניטציה לקדוּשה בשני צעדים זריזים.

 

 

הקריין אומר: "לאחר אלפיים שנה, נפתחה התעלה ששימשה מנהרת מסתור מפני הרומאים" (אף מילה על על השימוש הבסיסי שלה – תעלת מים; הצופה התמים מבין שהתעלה נחפרה לצורך הסתתרות מהרומאים).

הקריין אומר: "המבקרים בגן הלאומי "עיר דוד" יוכלו מעתה ללכת בחלק מתוואי הרחוב הראשי שעלה מבריכת השילוח אל הר הבית, ממש כפי שעשו זאת עולי הרגל והמבקרים בירושלים לפני אלפיים שנה."

סליחה? ממש כפי? כלומר, עולי הרגל לפני אלפיים שנה הזדחלו להר הבית דרך תעלות מים? הקריין מעלים את ההבדל הפעוט – עולי הרגל לפני 2,000 שנה צעדו מעל הקרקע, בתוואי שכיום חסום, למרבה הצער, בבתי מגורים של פלסטינים.

הנה כך נבנה המיתוס (וכך עיתונאים נלהבים מטפחים אותו), כך יוצרים גשר מיתי בין העבר הקדום להווה, תוך דילוג אלגנטי על עובדות לא נעימות.

בין העובדות הלא נעימות שאלע"ד מדלגת עליהן נמצאים גם תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים. "מנהרת המסתור" היא חלק קטן ממערכת מסועפת של מנהרות ואולמות תת-קרקעיים שנחפרת במרץ מתחת לירושלים העתיקה. בפרוייקט הזה משתתפות הקרן למורשת הכותל (עמותה המנוהלת בידי משרד ראש הממשלה), רשות העתיקות, החברה הממשלתית לפיתוח מזרח ירושלים, ועמותות הימין אלע"ד ועטרת כוהנים. העמותות מגייסות את הכסף הגדול, הגופים הציבוריים מספקים את הלגיטימציה. מלבד מנהרת המסתור, משתרע פרוייקט החפירות על המנהרות ב"עיר דוד", מנהרות הכותל, מערת חזקיהו שמתחת לרובע המוסלמי, ומנהרה שנחפרת מתחת לבית הכנסת "אוהל יצחק" ברובע המוסלמי אל עבר מנהרות הכותל. תכנית-העל של כל החפירות האלה היא ליצור מרחב תת-קרקעי רציף ועצום, שבו יוכלו תיירים להיכנס למנהרות "עיר דוד" בצד אחד ולצאת ברובע המוסלמי בצד השני, "להתחבר" לעבר היהודי המפואר של האזור – וכל זאת בתוך חללי אבן מסותתים, מוארים ויפים, וכמובן בלי לראות אף אחד מתושבי האזור הערבים. הכסף לחפירות הרגישות האלה – כמעט כולו מתורמים פרטיים. ואם יש למישהו ספק לגבי המוטיבציה מאחורי החפירות, האם מדובר בעניין ארכיאולוגי אמיתי בהסטוריה הכוללת של המקום או שמא בפרוייקט אידאולוגי, בא רב הכותל ומסלק כל אי הבנה: "המטרה היא להגיע לבית שני."

מאחורי הפאתוס הלאומי, חשוב לזכור, מסתתרים אינטרסים כלכליים רבי כוח. מנהרות הכותל מושכות 750 אלף מבקרים בשנה; "עיר דוד" מושכת כחצי מיליון מבקרים. החיבור ביניהם ייצור סינרגיה שתהפוך, בלי ספק, לאתר התיירות המכניס ביותר בישראל. בין לבין, אפשר גם לפנק שרים ושועים באירועים פרטיים, סגורים לקהל; יום הולדת במנהרות הכותל – הנה דרך מקורית להרביץ בעשירי הארץ קצת הסטוריה של בית שני.

 

 

עמותת "עמק שווה" חיברה מסמך מקיף ויסודי על פרוייקט המנהרות והאולמות התת-קרקעיים בעיר העתיקה ובסילואן. אני מצטט חלק מן המסקנות משם:

"ההולך לאורכו של המסלול פטור מלראות את המציאות של ירושלים בעת הנוכחית. המסלול נועד ליצור חוויית ביקור בירושלים אחרת, מדומיינת, שבה שרידים בעיקר משתי תקופות: ממלכת יהודה וימי בית המקדש השני. שתי תקופות אלה מזוהות בנרטיב הישראלי בתור התקופות העיקריות שיש להן משמעות לעיצוב הזהות הישראלית ולעיצוב הקשר בין העם לארץ…

כך הולך ומתרחב תחום הכותל כדי לכלול בתוכו את כל הגבעה של ירושלים הקדומה ושכונת ואדי חילווה. רשות העתיקות ושולחיה – מתנחלי אלע"ד, הקרן למורשת הכותל ואחרים – עושים אפוא יד אחת כדי לרדד הן את ההיסטוריה היהודית והן את תולדות ירושלים. היהדות כולה נדחסת לתקופות הקצרות של ריבונות ישראלית-יהודית בירושלים, תוך התעלמות מכל מה שאינו כרוך בריבונות מדינית ובפולחן של קורבנות…

זאת ועוד, הסיפור המסופר על המנהרות משמש אמצעי הצדקה להתנחלות הישראלית בכפר סילוואן וברובע המוסלמי. המנהרות יוצרות עיר תת-קרקעית יהודית-ישראלית והופכת את השולטים בה, קרי המתנחלים הישראלים, למתיישבים, ואת המנותקים ממנה, קרי התושבים הפלסטינים, לזמניים ולא-שייכים…

מערכת המנהרות התת-קרקעיות יוצרות עיר נוספת, קדומה וטהורה, המתיימרת לייצג את ירושלים האמיתית, זו הקודמת לכל סכסוך ומנותקת ממנה. עיר תת-קרקעית זו מייתרת את העיר המעורבת הקיימת והופכת, בעיני הציבור הישראלי, את השליטה באגן ההיסטורי להכרחית, גם במחיר שלילת כל הסכם מדיני."

בחזרה לסילואן

באלע"ד לא נחים לרגע. בתחילת השנה פורסם שעיריית ירושלים תקציב מליון ש"ח להקמת "מוזיאון בית המעין" בשטח עיר דוד; עוד מליון ש"ח יגיעו ממשרד התיירות. הגורמים הרשמיים מכחישים כל מעורבות של אלע"ד בתכניות להקמת המוזיאון, אבל בפועל, כמו בכל תכנית בנייה או פיתוח בסילואן (הנה דוגמה מושחתת במיוחד) – הארנק התפוח של אלע"ד עומד מאחורי התכניות למוזיאון.

מאיפה מגיע הכסף של אלע"ד? שאלה טובה. בעבר פורסם כי העמותה קיבלה מיליוני שקלים מרווחי קזינו ביוון. על פי חוק העמותות, כל תרומה מעל 20,000 ש"ח חייבת להיות מזוהה, אך אלע"ד מסרבת לחשוף חלק ממקורותיה. ב-2007 שקל רשם העמותות לפרק את העמותה על רקע סירובה לחשוף את זהות התורמים לה. אלע"ד עמדה בסירובה, ודרשה להעניק חיסיון לתורמים; בתחילת 2008 נענה רשם העמותות לבקשתה. הנה עוד עדות (אם יש צורך בכך) להגנה והטיפוח המתמידים שזוכה להם אלע"ד מן השלטון. זהו אותו שלטון, נזכיר, שנזעק עכשיו לבער את "המימון הזר" של עמותות השמאל. למרות העובדה שאלע"ד מגייסת יותר כספים מ-7 עמותות השמאל הגדולות גם יחד, מקורות המימון שלה חסויים ולא נשקפת שום סכנה לעצירתם. כבר אמרנו: יש כסף אסור ויש כסף מותר.

חרף כל הפשעים שמבצעת מדינת ישראל נגד תושבי סילואן באמצעות שליחתה אלע"ד, הצליח אתר המבקרים של "עיר דוד" לחדור ללב הקונצנזוס ולדלג בקלילות מעל כל סממן של מחלוקת פוליטית; הצלחה מזהירה של יחסי ציבור, ללא ספק. "שבתות יהדות", סיורי קצינים, סיורי תלמידים באדיבות השר גדעון סער, וגם הופעות אמנים, כולל אמנים שמתנאים ב"רגישות חברתית". כל עוד ממשיך הציבור הישראלי להצביע ברגליו ולבקר ב"עיר דוד " בהמוניו, דבר לא יעצור את מנגנון האימים של אלע"ד מלהתרחב עוד ועוד. האם יש מה לעשות? דווקא יש, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית. דרכי המחאה שפתוחות בפני ישראלים רחבות ומגוונות יותר במזרח ירושלים מאשר בחלקים אחרים של השטחים הכבושים (ולראיה ההצלחה האחרונה); על כך כתבתי בסוף הפוסט הקודם על סילואן ולא אחזור על הדברים. אסיים רק באותן מילים שכתבתי אז, לפני שנה:

מי שינצח במאבק על סילואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, "אלע"ד", ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים, יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?

[הערה: אלע"ד כבר הגישה תביעות דיבה נגד "סולידריות שיח ג'ראח" ונגד "עיר עמים".  התיקון האחרון לחוק לשון הרע יאפשר לה גם לשפד בלוגרים. במקרה שלי, סכום התביעה יהיה כנראה בין 600 אלף למליון וחצי ש"ח; הכינו את הארנקים].