[קריאה דחופה בסוף הפוסט, נא לקרוא היום, 8.3.15]
בין החודשים אפריל ויולי 1994 רצחו מיליציות של בני ההוטו, בתמיכתה הפעילה של ממשלת רואנדה, בין 800 אלף למיליון בני טוטסי. היה זה קצב של 9,000 קורבנות ביום בממוצע, מספר מחריד כשלוקחים בחשבון שכלי הרצח העיקריים היו מצ'טות ורובים. שיטות הרצח היו מגוונות. רצח העם ברואנדה היה צפוי מראש והוכן במשך חודשים ארוכים בידי צבא רואנדה, המיליציות וכלי התקשורת במדינה. העולם ראה ושתק. מדינות מסוימות לא הסתפקו בכך וגם סייעו לרוצחים באמצעות משלוחי נשק ואימון לוחמים. בראשן עמדה צרפת, שאף החזיקה כוחות ברואנדה. הצבא הצרפתי קרא לבני הטוטסי להתרכז במחנות תחת הגנתו, אך לאחר מכן הפקיר אותם; כך נטבחו במוראמבי 45 אלף איש.
חלקה של ישראל בפשעים האלה היה קטן יותר, אך עדיין מביש. המדינה נאבקת בכל ניסיון לחשוף את היקף משלוחי הנשק הישראליים לרואנדה בזמן הטבח מטעמים של "הגנה על בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה". אלה הבלים; לכל היותר מדובר בשמירה על שמם הטוב של כמה פוליטיקאים וסוחרי נשק מפוקפקים. האמת על שיתוף הפעולה הישראלי, הרשמי והלא רשמי, עם מבצעי רצח העם, חשובה יותר. המאבק המשפטי נקלע השבוע לשלב דרמטי במיוחד שנדרשת בו מעורבות ציבורית. הפוסט הזה קורא לכם להשתתף בו (ראו פרטים בסוף).
המעורבות הישראלית
סדרה של תחקירים וספרים שפורסמו בחו"ל בשנים שלאחר רצח העם קשרו את ישראל עם הצבא ומיליציות ההוטו. עיקר הממצאים סוכמו בכתבה נרחבת של שרה ליבוביץ'-דר ב"מעריב" לפני שלוש שנים, שאף הוסיפה על הדברים ראיונות עם חלק מסוחרי הנשק הישראליים. באופן רשמי, הופסק ייצוא הנשק הישראלי לרואנדה כחצי שנה לפני רצח העם, באוקטובר 1993. אבל בפועל, נשק ישראלי זרם לידי צבא ההוטו בעצם ימי הטבח. בספרם של בריאן ווד וג'ון פלמן מ-1999, The Arms Fixers, מובאים רישומים של משרד הביטחון ברואנדה. על פי הרישומים, בין אפריל למחצית יולי 1994 הועברו 7 משלוחי נשק קל בשווי של 6.5 מיליון דולר מישראל (דרך אלבניה) לידי המיליציות. ב-17 וב-18 באפריל, עשרה ימים אחרי תחילת הטבח, הועברו מתל אביב לגומא שבזאיר 560 אלף כדורים רגילים וכדורים נותבים בקוטר 5.56 מ"מ, בשווי של כמעט 900 אלף דולר. שבוע אחר כך הועברו רימונים ותחמושת נוספת מתל אביב לגומא בשווי של 681 אלף דולר. יש צילומים של ארגזי נשק ישראלים, בגבול זאיר-רואנדה. ראש המשלחת הישראלית לרואנדה ביולי 1994, השר לאיכות הסביבה יוסי שריד, אמר אז: "אין לנו שליטה לאן הנשק שלנו מגיע". סוחר נשק ישראלי אחד תירץ את מעורבותו כך: "הבנתי שאני בעצם דוקטור ולא סוחר נשק. כל אדם סביר היה רוצה למות מכדור בראש ולא מפגיעה של מצ'טה. אני מספק את הכדור הזה שגורם לאנשים למות בצורה נעימה יותר."
דו"ח של "אמנסטי" ב-1995 חשף שמקלעי עוזי ונשק שלל מצרי ממלחמת יום הכיפורים נשלחו מישראל לגומא שבזאיר דרך אלבניה, באפריל 1994, יחד עם תחמושת סינית שנרכשה באלבניה. חברת שילוח ישראלית בשם Trade and Maritime Services היתה מעורבת בעסקה. על פי עדויות אחרות, קצינים ישראלים אימנו את חיילי המיליציות לפני הטבח. האימונים התקיימו בזאיר והכשירו את יחידות המוות של מיליצית ההוטו. בכתבה הזאת של איתי אנגל על רצח העם (זהירות, תמונות קשות לצפייה) מופיעים צילומים של נשק ותחמושת ישראלית (דקה 10:24) שבידי כוחות ההוטו.
ב-22 במאי 1994 פירסמה ממשלת ישראל הודעה מיוחדת: "ממשלת ישראל מזועזעת מרצח העם המתרחש ברואנדה ומהשמדת מאות אלפי אנשים חפים מפשע. העם היהודי, אשר התנסה באירוע המר ביותר, השואה הנאצית, ומדינתו, מדינת ישראל, אינם יכולים להישאר אדישים לנוכח הזוועות ברואנדה."
ממדינה שהתנערה באופן כה מפורש, ובזמן אמיתי, מן הזוועות ברואנדה, אפשר היה לצפות שלא תתנגד כלל וכלל לבקשה הפשוטה לחשוף לאור היום את סחר הנשק עם רואנדה באותה תקופה. מה כבר יש להסתיר? המדינה זועזעה מרצח העם, אבל אנחנו, האזרחים, 20 שנה אחרי כן, מזועזעים מסירובה העיקש לדבר על חלקה העקיף בו. כמה עוד אפשר לנפנף מעל כל במה בעולם בשואה וברצח העם היהודי, מבלי לקיים את הלקח הבסיסי ביותר מהם – חקירה וחשיפה של כל חשד למעורבות בפשעים נגד האנושות?
מדינת ישראל נגד חשיפת האמת
מי שמנהלים את המאבק המשפטי נגד משרד הביטחון, על בסיס חוק חופש המידע, הם עו"ד איתי מק ופרופ' יאיר אורון. בינואר האחרון דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם וקיבל את עמדת המדינה כלשונה, לפיה חשיפת המידע תפגע בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. המדינה לא נימקה את עמדתה, אך הודתה – וזאת נקודה קריטית – שהמסמכים הרלבנטיים אותרו. מכאן משתמע שבתקופת רצח העם ברואנדה אכן נשלח מישראל נשק לרואנדה (אחרת היתה המדינה מכחישה את עצם הייצוא וממילא גם את הימצאותם של המסמכים). צריך גם להדגיש שהפיקוח הבטחוני על ייצוא נשק מישראל הדוק מאד ואין אפשרות פרקטית להבריח נשק מנתב"ג מתחת לאף של משרד הביטחון.
מי שחושב שסחר הנשק של ישראל הוא עניין עסקי טהור שאין לציבור שום זכות לדחוף אליו את האף שוכח את התפקיד המכריע של הדרג המדיני ביזימת, הובלת ומימוש עסקאות הנשק. דיפלומטים ישראלים מן הדרג הגבוה ביותר מקדישים מאמצים רבים, טיסות ופגישות בינלאומיות, כדי לסלול את דרכן של התעשיות הבטחוניות לעוד ועוד שווקים. מאז ומעולם, חלק מרכזי, ובלתי מוצהר, בדיפלומטיה הישראלית נועד לפרוץ שווקים לתעשיות הבטחוניות. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הצ'ופר הדו-שנתי שהדרג המדיני מעניק להן – ניסוי כלים "על רטוב" ברצועת עזה – שגם הוא מקפיץ את המכירות בחו"ל, סוד גלוי לגמרי בתעשייה.
ובכן, אם המדינה שלך מעניקה סיוע כלכלי ודיפלומטי נרחב כל כך לתעשיות הבטחוניות, אם היא עושה זאת בשמך, על חשבון כספי המיסים שלך, ולפעמים גם על חשבון חייך – יש לך זכות מלאה לדרוש שקיפות. זה לא עניין "עסקי", זה עניין פוליטי ומוסרי מן המדרגה הראשונה.
ועדיין, בית המשפט המחוזי לא סבר שיש עניין ציבורי מספיק בחשיפת האמת. בעקבות כך עירערו מק ואורון לבית המשפט העליון (נוסח העירעור המלא נמצא כאן). בערעורם כתבו: "על פני הדברים נראה כי השיקול המרכזי של המשיבים באי גילוי המידע באופן גורף הינו רצונם למנוע דיון ציבורי בישראל, ולטייח את המעורבות האישית החמורה של גורמים במשרד הביטחון ובמשרדי ממשלה אחרים, ויצואני נשק ישראלים, ברצח העם ברואנדה". ובהמשך: "לא יעלה על הדעת כי מדינה שהוקמה על חורבות האפר וההרג של יהודים באירופה, אשר מובילה את המחקר העולמי של שואת אירופה ונאבקת על הנצחתה, תמנע עיון במסמכים לגבי מעורבותה ומעורבות אזרחיה ולו בעקיפין ברצח עם במדינה אחרת".
מק ואורון גם מנהלים מאבק מקביל לחשיפת סחר הנשק עם סרביה בזמן שזו עסקה בטיהור אתני ביוגוסלביה (השנים אותן שנים, ההנהגה הישראלית, רבין-פרס, אותה הנהגה). עתירה קודמת של עו"ד מק הביאה לחשיפת מידע חלקי על היקף סחר הנשק הישראלי וזהות לקוחותיו, אף כי ברור שעדיין רב הנסתר על הגלוי. המאבק הזה מצטרף לפרוייקט "חמושים" שמטרתו להציף לדיון הציבורי את הייצוא הבטחוני הישראלי והמחיר – הפנימי והחיצוני – שהוא גובה מן הישראלים, מחיר שרובם המכריע אינם ערים לו. זהו לטעמי אחד המאבקים החשובים ביותר של השמאל בימים אלה, והוא אכן נוגע בצומת עצבי מאד רגיש בחברה הישראלית, קשר שתיקה שמקיף אלפי סוחרים ומהנדסים ויוצאי צבא וכל מי שמתפרנס מתעשיית המיליארדים הזאת.
המדינה אינה בוחלת בתכסיסים בזויים. כנגד הערעור לבית המשפט העליון, דרש משרד הביטחון ערבון בסך 25 אלף שקלים (הסכום המקורי היה 40 אלף שקלים, שהופחת אחרי מאבק), וזאת לכאורה לכסות את הוצאותיו אם יידחה הערעור. נזכיר שוב כי העותרים הם אזרחים פרטיים, עו"ד מק ופרופ' אורון, שאין מאחוריהם שום גב כלכלי (היו סמוכים ובטוחים שתועמלני הימין יפברקו בקרוב זיקה ל"קרן החדשה"); מולם ניצב משרד ממשלתי שתקציבו השנתי מעל 70 מיליארד שקל. הדרישה לערבון, אם כן, איננה אלא ניסיון השתקה דרך הכיס. אבל אם לא יופקד הערבון עד יום חמישי הקרוב (12.3.2015), בית המשפט העליון לא ידון כלל בערעור. העתירה תידחה, ואיתה ייקבר גם הסיכוי לפתוח את התיקים העלומים האחרים ששוכבים במרתפי משרד הביטחון ובהם מתועדת תמיכתה של ישראל בשלל מעשי טבח ברחבי העולם.
מק ואורון עסוקים כעת בגיוס תרומות קדחתני. אם מאבקם חשוב בעיניכם, יש לכם אפשרות פשוטה לסייע לו באמצעות תרומות ושיתוף הפוסט הזה. את התרומות, בכל סכום שהוא, אפשר להעביר לחשבון נאמנות ע"ש איתי מק:
בנק הפועלים
סניף: 158
מס' חשבון: 013514
עו"ד מק מציין שמאחר שמדובר בערבון בלבד, אם לא ייפסקו הוצאות הערבון יוחזר והתורמים יקבלו חזרה את כספם. לשם כך הוא מבקש מכל מי שתורם ליצור איתו קשר כדי לשלוח לו קבלה.
עו"ד איתי מק
050-7583741
eitaymack@gmail.com
עדכון (10.3.2015): סכום הערבון גוייס בהצלחה! תודה לכל התורמים, אין צורך בעוד תרומות (אבל מי שהבטיח וטרם העביר את הכסף, אנא להעבירו). נמשיך לעקוב אחרי הדיון בבית המשפט העליון.
לא למות טיפש 