תגית: הסדר מדיני

חידה: מה משותף לציפי לבני ולעמיר פרץ?
א. שניהם פוליטיקאים כושלים שריסקו את האופוזיציה הפרלמנטרית בישראל.
ב. שניהם פושעי מלחמה שהוצאו נגדם צווי מעצר.
ג. שניהם הפכו לכתובת של "מחנה השלום".
ד. כל התשובות נכונות.

באמת שלא התכוונתי לכתוב על מערכת הבחירות. דעתי עליה לא השתנתה מלפני שלוש שנים. אני עדיין מתבונן בהשתאות כיצד מיטב המוחות האנליטיים מפצלים שערות בחור השחור שבלע את הפוליטיקה הישראלית, הידוע בכינויו "המרכז הפוליטי". בטח שלא התכוונתי לכתוב על "התנועה", כלומר הקפיאה במקום, של ציפי לבני ועמיר פרץ. נשבע לכם. פוליטיקאים לא מעניינים אותי ביומיום ועוד פחות בתקופת בחירות.

אבל אז הגיע הקמפיין הזה, ואמרתי – עד כאן. יש גבול. כמה אפשר להתעלל בנו? שש מלים בלבד במודעה (!), צבעים מזעזעים, גרפיקה של כיתה ח'… כמה עוד אפשר לסבול?

אה, וגם העניין הפעוט הזה. "ציפי לבני – שלום". אפילו לא טרחו להכניס פועל למשפט הזה. תביא שלום? שונאת שלום? מגדל שלום?

בקיצור, אחרי שניקיתי מהבגדים את כל הזבל ששפכה עלי "התנועה", התפניתי לעשות את מה שהמודעות ממליצות: לחשוב ("מוגש כחומר למחשבה ע"י 'התנועה'"). ישבתי וחשבתי, וזה מה שיצא.

כמה עובדות על לבני (וקצת על פרץ) שאולי שכחתם

1. הפעם האחרונה שלבני ופרץ היו בשלטון לא היתה מזמן. לבני היתה שרת החוץ בין מאי 2006 למרץ 2009, פרץ היה שר הביטחון בין מאי 2006 ליוני 2007. בתקופה הקצרה הזאת הספיקו לבני ופרץ, תחת ניצוחו של אולמרט, להביא למותם של כ-2,000 אזרחים חפים מפשע בשני מבצעים צבאיים שישראל יזמה, אשר הסתיימו בתבוסה מדינית מוחצת. במלחמת לבנון השנייה הרגה ישראל כ-1,200 אזרחים בלבנון, ובמבצע "עופרת יצוקה" הרגה ישראל קרוב ל-800 אזרחים. שום "הגנה עצמית" לא הצדיקה את הפשעים האלה, וגם בהגיון האסטרטגי הצר – הם רק הביאו לחיזוקם של החיזבאללה והחמאס והתעצמותם הצבאית. ממשלת אולמרט היתה הממשלה הרצחנית ביותר בתולדות ישראל, הרבה יותר מממשלת נתניהו הנוכחית; לבני ופרץ היו מעורבים ישירות באישור המבצעים הברוטליים שלה.

2. על הרקע הזה הוצאו נגד לבני ופרץ צווי מעצר בבריטניה בחשד לביצוע פשעי מלחמה (הצו נגד לבני בוטל בלחץ דיפלומטי). רק בישראל יכולים שני פוליטיקאים שחשדות כבדים כאלה מרחפים מעל ראשם להקים מפלגה (שם חלופי: "לונדון לא מחכה לנו") ולרוץ לבחירות תחת הסיסמה שהם יביאו שלום.

3. בהחלטתו האומללה לקבל את תיק הביטחון בממשלת אולמרט, ביזבז פרץ קרדיט ציבורי עצום שציבור רחב העניק לו. מי שלא חזה בשברון הלב של הפעילים החברתיים, שבזכותם כבש פרץ את ראשות העבודה בסוף 2005 וגרף 19 מנדטים בבחירות 2006, לא ראה בגידה פוליטית מימיו. את חזון השלום הבוער בעצמותיו מיהר שר הביטחון הטרי ליישם בשטח: בשנה שבה כיהן, הספיק לאשר את הרחבתן של ארבע התנחלויות ולחתום על אישור ההקמה של התנחלות משכיות (הנודעת לשמצה במעלליה) – אחרי עשור שלם שבו לא הוקמו התנחלויות חדשות.

4. חזון השלום של ציפי לבני מסעיר לא פחות. הוא מושתת על שני עקרונות פיסניקיים מובהקים: שלילה מוחלטת של כל הידברות עם החמאס, וניהול מו"מ אינסופי עם הרשות הפלסטינית, שמטרתו היחידה היא… ניהול מו"מ עם הרשות הפלסטינית.

5. המדינאית המפוכחת לבני מעולם לא הפנימה את העובדה שבעזה נבחר החמאס לשלטון. ערב מבצע "עופרת יצוקה" הצהירה שרת החוץ שיש למוטט את שלטון החמאס. הקו הדומיננטי הזה במדיניות הישראלית הכתיב את אופיו של המבצע הזה (הפצצות מאסיביות של משרדי ממשלה ותשתיות אזרחיות) והבטיח גם את כשלונו. לבני סולדת כל כך מעצם הרעיון שהיא תיאלץ להחליף מילים באופן ישיר עם נציגי החמאס עד שהיתה מוכנה להשלים עם כך שגלעד שליט לא יחזור מהשבי ("לא תמיד אפשר להחזיר את כולם הביתה"). בתום מבצע "עמוד ענן" עקפה לבני את נתניהו מימין ותקפה אותו על כך שהגיע להסכמות עקיפות עם החמאס; מבחינת לבני, לדבר עם החמאס זה כפירה בעיקר.

עד לפני כמה שנים היו פוליטיקאים ישראליים מן הזרם המרכזי נשבעים בנקיטת חפץ – "אסור לדבר עם החמאס!". זאת היתה מעין מנטרה, כרטיס כניסה לקונצנזוס, על משקל "אסור לחלק את ירושלים!". אבל בינתיים חלו כמה התפתחויות באזור, המנטרות נסדקו, ואני לא מדבר כאן על עמדות השמאל. אנשים כמו שאול מופז, יחיאל זוהר (ראש עיריית נתיבות, איש ליכוד), אלוף במיל. שלמה גזית, ואפילו גם, שימו לב, חתן פרס נובל ואיש ימין מושבע, פרופ' ישראל אומן – מדברים באופן ישיר או עקיף על הצורך לפתוח בשיחות ישירות עם החמאס. אף אחד כמובן לא משלה את עצמו שניתן לחתום עם החמאס על הסכם שלום כולל בעתיד הקרוב (או בכלל), אבל ההבנה הפרגמטית כבר כאן: הסכמי הפסקת אש, הסדרת המעברים, וכל מחלוקת אחרת יש לפתור מול הממשלה הנבחרת, בעלת יכולת הביצוע והאכיפה – ממשלת החמאס.

ההבנה האלמנטארית הזאת פסחה על ציפי לבני, כמו גם על חאלד משעל; היא לא פסחה על אחמד ג'עברי, פרטנר פוטנציאלי להסדרים פרגמטיים, ובדיוק משום כך חיסלה אותו ישראל. לבני היא נץ מן הזן הישן שמתהדר בנוצות של יונה מדינית. ממש כמו מנהיגי ישראל בשנות ה-80' שדחו בתוקף את הרעיון לנהל מו"מ עם אש"ף (והמשיכו לפטפט על "ידינו המושטת לשלום"), היא נלחמת את המלחמה הדיפלומטית של אתמול – על גביהם של קורבנות האלימות משני צידי הגדר. ועוד יש לה חוצפה לדבר על "הסדר מדיני".

6. הסרבנות של לבני אינה מתמצה רק בדיבורים אלא גם במעשים, ולא רק מול החמאס אלא גם מול הרשות הפלסטינית – הפרטנר-לכאורה שלבני אינה פוסקת מלהעלות על נס. העניין הזה לא זכה לשום דיון ציבורי בארץ על אף שהוא חושף את מהותה האמיתית של נסיכת מחנה השלום הישראלי.

לפני שבוע קיבלה לבני מחמאה ממקור לא צפוי: ראש המל"ל והיועץ לביטחון לאומי לשעבר, עוזי ארד. בהתייחסו להתנהלותה של לבני במו"מ עם הפלסטינים בתהליך אנאפוליס, קבע ארד: "ציפי לבני עמדה בעיקשות ובצורה המרשימה ביותר על אינטרסים מרכזיים ועל עקרונות לאומיים". האמירה הזאת היתה מובנת רק ליודעי ח"ן, ובכל זאת, באוזניו של כל איש שמאל היה צריך להישמע צלצול אזהרה כשאדם כמו ארד מחמיא ללבני. אז הנה הסיפור, בקיצור נמרץ.

זוכרים את מסמכי אל-ג'זירה? לרגע קל, בינואר 2011, רעש העולם כולו מחשיפה מסמכי המו"מ שניהלה ממשלת אולמרט עם הפלסטינים במהלך שנת 2008. בראש הצוות הישראלי למו"מ ישבה ציפי לבני, שנשאה ונתנה עם ראש הצוות הפלסטיני, אבו עלא. המסמכים המביכים הוכחשו מיד משני הצדדים, ולא בכדי: הם הציגו את הצד הישראלי כסרבן קשה-עורף ואת הצד הפלסטיני כמשת"פ נרצע (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן).

חלקה של לבני בהחמצה ההסטורית הזאת היה מרכזי; היא היתה זו שדחתה, בבוז גלוי יש לומר, את הניסיון של אבו עלא לדון על חלוקת ירושלים ("יוסטון, יש לנו בעיה", הגיבה לבני בסרקאזם זול, לא מודעת כנראה לאירוניה שבדבריה, המציגים דווקא את ישראל, ולא את הרשות, כמי שמנותקת מן הקרקע).

כך סיכמתי אז את הגילויים של מסמכי אל-ג'זירה:

"מנהיגת "הרוב השפוי" בפרלמנט הישראלי מתגלה כנץ אולטרה-ימני. לבני דוחה על הסף כל דיון על פשרה במרחב העצום שזכה לכינוי הפיקטיבי "מזרח ירושלים". היא דוחה הצעה שמותירה בידי ישראל את כל השכונות ב"מזרח ירושלים", למעט הר-חומה; הצעה שמותירה על מקומם, ללא פינוי, 413 אלף מתנחלים; הצעה שמחלקת את העיר העתיקה לפי הפרמטרים של קלינטון; הצעה לניהול משותף של הר הבית; ולבסוף, הצעה שנסוגה, לראשונה בהסטוריה, מזכות השיבה הפיזית, ומסתפקת בחזרתם לישראל של 100 אלף פליטים במשך 10 שנים (שממילא יתקזזו עם 300 אלף הפלסטינים שייגרעו משטח ישראל). את כל זה דוחה המנהיגה ציפי לבני, שעדיין רואה את עצמה כמי שפעלה יותר מכל קודמיה לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים. את האשמה בכשלון השיחות היא מגלגלת על כל העולם – ביבי, אבו עלא, הבחירות – רק לא על עצמה. וכדי להעניק חותמת כשרות סופית לכך שמדובר ביונה מדינית של ממש, היא גם מציעה לטרנספר כמה וכמה כפרים ערביים לשטח פלסטין.

בכך שהקשיחה את העמדה הישראלית הרבה מעבר לקווי הסכם טאבה, והדפה את ההצעה הפלסטינית הנוחה ביותר שאי פעם עלתה על שולחן הדיונים – בגדה לבני במנדט שקיבלה מבוחריה, ובפרט מרבבות בוחרי השמאל שערקו לקדימה ממפלגות העבודה ומרצ: המנדט לעשות שלום. אומנם כן, ההצעה אולי לא היתה עוברת ברחוב הפלסטיני; אבל לא משום כך לבני קברה אותה (ואילו היתה מנהיגה אמיתית, היתה חותרת לניסוח הסכם שיש לו סיכוי לעבור, בשני העמים).

ועם כל זאת, אם נחבוש לרגע את כובע הפרשן הפוליטי הציני (כלומר, מן הסוג השכיח בתקשורת): לבני עשתה צעד קריירה מזהיר; לו אני עריקאת, הייתי בודק את האפשרות שמקור ההדלפה בלשכה שלה. פרסום המסמכים ממצב אותה כמנהיגה "שקולה ואחראית" שאינה מתפשרת על מילימטר בנושאי בטחון. עם ישראל אוהב אותה יותר עכשיו, ויגמול לה בבחירות הבאות. עם ישראל אוהב לגמול למי שמפקיר את דמו."

השורות האחרונות היו מעין נבואה מרה, שמתגשמת לנגד עינינו. לבני הולכת לקצור בבחירות הקרובות את פירות הסרבנות המדינית שלה ("עמידה עיקשת ומרשימה על עקרונות לאומיים", כלשון עוזי ארד), והכל תחת הסיסמה האורווליאנית "חתירה להסדר שלום". לא תהיה עוד הצעה מרחיקת לכת בפייסנותה כמו הצעתם של הפלסטינים בשיחות ב-2008. הרשות הפלסטינית היתה אז בשיא חולשתה, לאחר נצחון החמאס בעזה, והיתה זקוקה נואשות לפריצת דרך דיפלומטית כדי להצדיק את קיומה. על ההחמצה ההסטורית הזאת – שעומדת בשורה אחת עם דחייתה של גולדה את הצעת השלום של סאדאת ועם התעלמותו של שרון מיוזמת השלום של הליגה הערבית – אף אחד לא בא איתה חשבון. להיפך, מחנה השלום קושר לה כתרים. אולי לכך הכוונה בביטוי "השמאל ההזוי".

ועוד ספיח: מסמך דיפלומטי נוסף שהודלף, מינואר 2007, חשף שלבני לא מאמינה כי ניתן להגיע להסדר קבע עם אבו מאזן. לבני הכחישה כמובן, אבל כל פעולותיה מאז הוכיחו שההערכה היתה מדוייקת: לא חתירה כנה להשגים מדיניים הדריכה אותה, אלא חתירה ליצירת דימוי של מי שחותר להשגים מדיניים. התמהיל הזה מוכר היטב מימי "המערך" הרעים – מאבא אבן ועד לשמעון פרס – המטרה תמיד היתה למשוך את המו"מ ולמתוח אותו עד בלי די, אבל לבלום תמיד מבעוד מועד, לפני שחותמים על ויתור כלשהו. גם מהסיבה הזאת קונה לבני את ליבו של השמאל הוותיק – היא נתפסת כיורשת הרוחנית של הדיפלומטים של מפלגת העבודה.

7. אם לא שמאל מדיני אולי שמאל חברתי? לא ממש. ציפי לבני לא ששה לדבר על נושאים כלכליים וחברתיים (מישהו זוכר איזושהי אמירה שלה מתקופת המחאה?), אבל כשהיא סוף סוף מתבטאת, מתגלה קלסתר ניאו-ליברלי טיפוסי. לא קיצוני כמו של נתניהו וליברמן, אבל בהחלט שיקוף נאמן של אליטת ההון הישראלית, ובקצרה – חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. לבני תומכת במינימום התערבות ממשלתית בשוק, בהורדת נטל המס ובצמצום ההוצאה הממשלתית. נרענן גם את זכרונו של הקורא עמיר פרץ ונזכיר כי לבני כיהנה כמנכ"לית רשות החברות הממשלתית בממשלת נתניהו הראשונה, בשנים 1996-1999, וניצחה על שורה של מהלכי הפרטה מאד מאסיביים. היא זאת שטבעה את האמירה "יש להפריט כל מה שזז". בין היתר, הוציאה לפועל את הפרטת "כימיקלים לישראל" (לידי משפחת עופר), החברה שעוסקת בכריית אוצרות טבע בים המלח. העסקה הזאת התבררה בדיעבד כמקח טעות קולוסאלי שעלה לציבור בהפסדים של מאות מליוני דולרים.

אפשר לסכם ולומר: כל קשר בין המעשים של לבני לבין שמאל הוא מקרי בהחלט.

אז למה ציבור גדול בשמאל רואה בה את מנהיגתו?

התשובה הקצרה היא: הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. אנשים מתרשמים מדיבורים ולא ממעשים. לבני בנתה קריירה פוליטית שלמה מהתנצחויות בלתי פוסקות עם נתניהו; עקיצות, נזיפות, האשמות, שסובבות סביב שום-כלום. ברגע שמושכות השלטון הושמו בידיה, היא ביצעה בדיוק את מה שנתניהו היה מבצע במקומה.

כל השאר זה פסיכולוגיה וסוציולוגיה. בניגוד למה שהוא אוהב לחשוב על עצמו, גם מחנה השמאל מצביע מהבטן, לא רציונלית, נגד האינטרסים של עצמו – בדיוק כמו תמונת התשליל שלו מ"השכונות". המחנה הזה תופס את לבני כבשר מבשרו: אשכנזיה-יהודיה, חילונית, ותיקה, סוציאליסטית, לאומית, ובקיצור – אחוס"לית (טוב, לא בדיוק סוציאליסטית, אבל כאמור, כשמצביעים מהבטן, השכל בתחת). לא בכדי דבק בלבני הכינוי "התקווה הלבנה" – כינוי מעורר סלידה דווקא משום שהוא מדוייק.

הציבור הזה נמצא כבר שנים בקרב מאסף, אבוד מראש, על הבכורה בחברה הישראלית; את ציפי לבני הוא נושא על כפיים כמי שתשיב לו את תחושת הבעלות על המדינה. זה הולם להפליא את התפיסה העצמית של לבני והתנהלותה בפוליטיקה; תחת הנהגתה התרוקן המושג "אופוזיציה" ממשמעותו, שכן מי שחדור בתחושה כה עמוקה שהוא נמשח לשלטון לא יכול באמת לכונן אופוזיציה אמיתית. ולבסוף, לבני נהנית מתמיכה מגדרית ב"אשה חזקה", ויש לשער שהחבירה לעמיר פרץ גם תאפשר למצביעיה להתהדר בפתיחות עדתית. בקיצור, מכל טוב. המארג הצפוף הזה של דימויים, מאוויים ומשאלות לב, הוא בלתי חדיר לעובדות. המותג "ציפי לבני" מזמן הכריע את הפוליטיקאית ציפי לבני – סרבנית השלום, תומכת נלהבת בהפצצות של אוכלוסיה אזרחית, מפריטה סדרתית. רק כך ניתן להבין איך "התנועה" זוכה לתמיכתם של כ-300 אלף ישראלים על פי הסקרים, ככל הנראה רובם "אנשי שמאל" לפי תפיסתם העצמית. רק כך ניתן להבין איך פעיל שמאל ותיק, שדווקא תומך במו"מ עם החמאס, יוזם עצומה ציבורית בקרב אנשי שמאל לתמיכה בלבני. השמאל ההזוי.

מפלגת קדימה היתה פיגוע אסטרטגי בדמוקרטיה הישראלית. המפלגה הזאת, שגנבה חצי מהקולות של השמאל ולמעשה ריסקה אותו, שהכניסה לכנסת כסוס טרויאני חבורה של לאומנים גזעניים וקבלני חקיקה של ההון, שהביאה לשיאים חדשים את הזיגזוג בין קואליציה לאופוזיציה, שפערה בלב הפוליטיקה הישראלית חור שחור, "המרכז", שבולע אל תוכו מכל הבא ליד – המפלגה הזאת היתה רשומה בטאבו על שמה של התקווה הלבנה, נקיית הכפיים – ציפי לבני. לבני לא פרשה ממנה בסלידה; היא פרשה מאונס ובאי-רצון, לאחר שהודחה מן ההנהגה. כך גם עמיר פרץ, שמכר בנזיד עדשים את מפלגת העבודה לקואליציה של אולמרט, ועכשיו מספר לנו שהוא חבר ללבני בזכות החזון המדיני שלה (כיוון שהוא לא אדיוט, הוא חייב להיות שקרן). אם הציבור הישראלי היה שופט את נציגיו על סמך מעשיהם ולא על סמך דיבוריהם, אנשים כמו לבני ופרץ היו מתביישים להראות את פרצופם ברבים.

טיעון הסרק המקומם ביותר הוא "אז למי נצביע? לבני היא הרע במיעוטו". לא, לבני היא רע עם רקורד מוכח. הרקורד של נתניהו טוב מזה של לבני; כמות החפים מפשע שדמם בראשו קטנה פי 20, ולא רשומה על שמו שום החמצה הסטורית במו"מ עם הפלסטינים. הרקורד של יאיר לפיד נקי לחלוטין, ולכן גם הוא טוב יותר. ויש עדיין כמה מפלגות שמאל אותנטיות יותר. לא שאני חושב שהבחירות האלה חשובות במיוחד; המרחק בין הכנסת הישראלית לבין הסוגיות הפוליטיות הבוערות עדיין עצום, והוא לא ייסגר ב-22 בינואר. אבל בפוליטיקה מי שנכשל בגדול צריך להסתלק, ולא להמשיך לחרבן על ראשו של הציבור את השקרים הישנים, עטופים בצבעי פסטל עזים. וגם הציבור צריך סוף סוף להפסיק לאכול את כל זה.

[מוגש כחומר למחשבה ע"י המציאות]

תמונת מצב בעזה, היום השביעי ל"עמוד ענן": 103 הרוגים, קרוב ל-700 פצועים, כ-600 בתים הרוסים לגמרי או חלקית. מבין ההרוגים, לפחות 58 אזרחים לא חמושים; מתוכם, 21 ילדים ו-12 נשים. כלומר, בתוך שבוע הדביק שיעור האזרחים הלא חמושים מכלל ההרוגים – 56% – את שיעורם במבצע "עופרת יצוקה" (54%). עד כאן "הדיוק הכירורגי" של פעולת צה"ל.

* * *

שלשום, ביום החמישי לפרוצדורה הכירורגית "עמוד ענן", התפרסם בעיתון "הארץ" ראיון תבוסתני, רווי בשנאה עצמית, עם עוד סמולן שכנראה לא גר בדרום ויכול להרשות לעצמו לדבר ככה:

"עדיף לוותר בנושאים מדיניים תמורת הסדרה ביטחונית טובה יותר… הסדר כזה יכלול… הפסקת אש על יד שני הצדדים וכן ערבות מצרית לא רק לשקט, אלא לכך שלא ייכנס אמל"ח לעזה… בין הוויתורים המדיניים – הסרה של המצור הימי מהרצועה… ישראל תכיר בכך שעזה היא מדינה ששולט בה חמאס… זו מדינה ששולט בה שלטון נבחר ואני מצפה שהשלטון הזה ינהג בצורה אחראית, כמו מדינה… לא מספיק לומר 'חמאס ייכנע', צריך לתת משהו, אם לא לחמאס, לאחרים… אי אפשר להגיע להישג שבו צד אחד נכנע. אנחנו שבויים לפעמים בסיסמאות, כמו ‘לא נדבר עם החמאס'. אני אומר הפוך: זו עובדה שהחמאס שולט בעזה ושעזה היא מדינה. צריך להכיר בכך ולנצל את היתרונות שבמצב הזה… אין הכרח בכניסה קרקעית. צריך לשאול מה המטרה שלנו. אם המטרה היא מציאות שבה חמאס לא יורה יותר, הרי שלא חייבים כניסה קרקעית."

שם המרואיין הוא איילנד. גיורא איילנד. אלוף במילואים גיורא איילנד, בשבילכם. ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, ראש אגף תכנון בצה"ל לשעבר.

וגם, כמה מעניין, עד לפני ארבע שנים בסך הכל, מטיף אדוק ל"דוקטרינת א-דאחייה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

באוקטובר 2008 פירסם איילנד, אז כבר אלוף במיל. אבל עדיין חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מאמר בכתב העת "עדכן אסטרטגי" (כרך 11, גיליון 2), ובו פרס את גירסתו שלו לדוקטרינה הזאת. שם טען שישראל נכשלה במלחמת לבנון השנייה משום שפעלה מול האויב הלא-נכון: חיזבאללה, במקום לבנון. "אי אפשר לנצח ארגון גרילה יעיל ומצוייד היטב אם הארגון פועל בחסות מדינה", כתב איילנד, בשעה שהתשתיות של המדינה חסינות לחלוטין מפני פעולות התקפיות. המסקנה:

"המלחמה הבאה תהיה בין ישראל ללבנון ולא בין ישראל לחיזבאללה. מלחמה כזו תביא לחיסולו של צבא לבנון, להרס תשתיות במדינה ולסבל קשה לאוכלוסיה. המצב שאזרחי ביירות (לא כולל רובע דחייה) נהנו ללכת לים ולבתי קפה שעה שאזרחי חיפה ישבו במקלטים לא יחזור. הפגיעה הקשה בלבנון, הרס בתים ותשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים הם הדברים שיכולים להשפיע יותר מכל על התנהגותו של חיזבאללה."

דוקטרינת א-דאחייה אכן אומצה בצמרת המטכ"ל אבל יושמה לראשונה לא בלבנון אלא בעזה, במבצע "עופרת יצוקה" (על תורת הלחימה החדשה, ראו תיעוד מקיף בדו"ח הזה). התוצאה היתה, מעבר להריגתם של למעלה מ-700 אזרחים לא מעורבים, הרס עצום לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים.

ובכן, מה השתנה בין איילנד של אוקטובר 2008 לאיילנד של נובמבר 2012? איך זה שאותו אדם, עם אותן דרגות אלוף בדיוק, המליץ אז בחום על תקיפה ישירה של אוכלוסיה אזרחית, שתביא להרס תשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים, ואילו היום הוא שינה עורו והפך למופת של מתינות זהירה, שמתנגד לכניסה קרקעית וקורא לפתיחת מו"מ ישיר ומיידי?

אפשרות א': איילנד גרסת 2008 דיבר על מצב שבו ארגון טרור פועל מתוך מדינה (לבנון) ולא על מצב שבו אין הבחנה ברורה בין השלטון לבין גורמי הטרור (עזה). אם כך, איילנד הוא אותו איילנד, ולמעשה תמיד התנגד להפעלת כוח מאסיבית בעזה. אבל האפשרות הזאת קורסת לנוכח מאמר אחר שפירסם איילנד באותו כתב עת בפברואר 2009 (כרך 11, גיליון 4), ובו הוא מביע שביעות רצון מלאה מתפקוד צה"ל במהלך "עופרת יצוקה". הביקורת שלו מתמקדת בהיעדר מטרות מדיניות ברורות מאחורי המבצע, אבל עצם יישומה של דוקטרינת א-דאחייה בשכונות הצפופות של עזה לא מחלצת ממנו שום הרהור כפירה.

אפשרות ב', הס מלהזכיר, לקרוא ומיד להשמיד: מלחמה זה רע לעסקים. לאיילנד 2008 לא היה מה להפסיד, לאיילנד 2012 יש.

אפשרות ג': האזרחות עושה את שלה. שנה-שנתיים-שלוש-ארבע שנים בלי מדים, והגנרל פתאום מתחיל לראות את העולם לא דרך כוונות הרובה. פתאום הוא מבין שאפשר להשיג הרתעה אפקטיבית יותר באמצעות הידברות וחתימת הסכמים, מבלי לשלם מחיר תדמיתי כבד בזירה הבינלאומית (איני חושד באיילנד שחיים של ערבים נעשו יקרים יותר בעיניו). בקיצור, תובנה קוסמית הפציעה במוחו של הגנרל בדימוס: קודם מדברים, אחר כך יורים.

אל התובנה הקוסמית הזאת – הישג טריביאלי לאזרח מן השורה, שעולה במאמצי-על לאנשי צבא – מגיעים הגנרלים הישראלים רק לאחר שהם פושטים את המדים. זמן קצר חולף ופתאום הם צצים מתחת כל מקרופון רענן ומרביצים בנו את תורת הפיוס וההידברות. הדוגמאות רבות, נזכיר רק עוד שתיים מן העשור האחרון.

תא"ל אילן פז כיהן כראש המנהל האזרחי בשנים 2002-2005, ואז השתחרר מצה"ל. ימים ספורים בלבד לאחר שחרורו הוא העניק ראיון נרחב שבו נשא מלים כדורבנות בגנות הכיבוש:

"שום דבר טוב לא יכול לצאת מהשפלתו של עם שכן… תכנית ההתכנסות לא תצא לפועל גם בעוד עשרים שנה… אם לא נעביר את השטח לגורם שיש לו אינטרס משותף איתנו להגיע להסדר של שתי מדינות בגבולות 67', המצב ייצא מכלל שליטה… הגיע הזמן לבחון את האמירה שאבו-מאזן הוא מנהיג חלש ולכן אינו פרטנר. היתה לנו יד ורגל ביצירת התמונה הזאת… יש בחברון תופעות איומות של אלימות כלפי פלסטינים אך גם כלפי כוחות הביטחון. יישוב שלם לקח את החוק לידיו. אני מאמין שאין מנוס אלא להוציא משם את המתנחלים… עשרות התנחלויות יושבות על אדמה פרטית שנגזלה מפלסטינים ובחסות הממשלה ממשיכות להתפתח".

מאוחר יותר הצטרף גם תא"ל במיל. פז למועצה הציבורית של ארגון "יש דין". איני חושד בו שדעותיו כיום מזויפות; מה שמטריד ומקומם כל כך הוא הפער ביניהן לבין המדיניות שהוציא לפועל כשנשא בתפקיד ציבורי. נזכיר שראש המנהל האזרחי הוא לא פחות מאשר המושל הקולוניאלי של השטחים הכבושים; הארגון שהוא מופקד עליו אחראי על כל ההיבטים המכוערים ביותר של הכיבוש, החל מהפקעת הקרקעות, דרך משטר ההיתרים הדרקוני ועד לצווי ההריסה הסיטוניים. תא"ל פז אומנם נתפס כקצין "שמאלני" בעיני המתנחלים, אבל היו סמוכים ובטוחים שבעיני הפלסטינים שהיו נתונים למרותו לא היה הבדל ניכר בינו לבין כל אחד אחר באותו תפקיד.

מקרה שני: תא"ל גיורא ענבר. תא"ל ענבר שירת כמפקד יחידת הקישור ללבנון בשנים 1994-1996, ונחשב לאחד הקצינים הלוחמניים ביותר שפעלו בגזרה ההיא. חודשים ספורים לאחר שחרורו מצה"ל, העניק ראיון נרחב ל"הארץ" ובו פרש את משנתו הפיסניקית. שימו לב לתשובה שהוא משיב לשאלת המראיין (העיתונאי אביחי בקר):

"השהייה באזור הביטחון היא טעות. מה שצריך זה מנהיגות שלא תסתפק בהצהרות שברור שאין לנו מה לעשות שם, אלא שתיקח החלטות אמיצות. מסכן אלוף פיקוד צפון שמקבל מהפוליטיקאים מסר מעורפל ובינתיים הוא זה שצריך להמשיך לנפק מבצעים או לחתום על אישורים לשיירות שעולות לבופור כמו פיל בחנות חרסינה, זאת בשעה שאין לנו בכלל מה לחפש שם. אם ננתח את המצב בכלים אקדמיים, הרי מבצע שלום הגליל שממנו והלאה אנחנו תקועים בלבנון נועד לטפל בפלשתינאים וביאסר ערפאת. 17 שנים חלפו, מה קרה מאז? הם כבר ישות, על סף מדינה שיש לה הכרה בינלאומית, ואנחנו, הדמוקרטיה הכי מתוחכמת במזרח התיכון, עדיין תקועים שם.

למה כמפקד יק"ל לא שמענו ממך התבטאויות כאלה? האמירות שלך אז היו בנוסח 'נתקע אותם'.

בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון."

שנה לאחר מכן החזיר ראש הממשלה, אהוד ברק, את כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון – ככל הנראה ההחלטה המועילה היחידה שניתן לזקוף לזכות הקריירה הפוליטית של האיש הזה; החלטה שנפלה 18 שנים מאוחר מדי, אחרי מאות קורבנות שווא, ושאליה ההנהגה הישראלית נדחפה, ככפואת שד, בידי לחץ ציבורי בלתי מתפשר.

זה כמובן לא היה הסוף, הגבול עם לבנון המשיך להתלקח מדי פעם ולגבות קורבנות. גם מלבנון, כמו מעזה, יצאנו בלי הסכם, מותירים מאחורינו שובל ארוך של סוגיות נפיצות ולא פתורות – לקח שכדאי אולי ליישם כשסוף סוף נשתחרר מעזה באמת.

יהיו שיברכו על התופעה הזאת – גנרלים בדימוס שרואים את האור. אותי היא מוציאה מן הכלים, כשאני חושב על כל הסבל המיותר שהם חוללו, או סתם השלימו עימו, דווקא בתקופה היחידה בחייהם שבה יכלו לעשות משהו כדי למנוע אותו. במאמר ישן כתבתי עליהם כך:

הייתכן שאילן פז וגיורא ענבר הבינו את גודל הטעות ואת עומק ההשחתה עוד בהיותם בתפקיד? איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה?

אילן פז, כמו גיורא ענבר לפניו, אינו יכול להסתתר מאחורי חובת הציות. לא מדובר כאן בקצין שלישות זוטר, אלא במפקד המינהל האזרחי בכבודו ובעצמו. אדם שחתימתו מעטרת אלפי צווים ותקנות, שהפכו את הכיבוש לאותה קללה שעכשיו הוא מגנה בלהט שכזה: הצבת מחסומים, הפקעת אדמות, סלילת כבישים על אדמות פלסטיניות, הנהגת משטר קפקאי של אישורי מעבר ושהייה והובלת סחורה ואיחוד משפחות וניתוק משפחות וכל מה שעולה על רוחו של הריבון הצבאי. במלים אחרות, במשך שלוש שנות שירותו בתפקיד, אילן פז היה מר כיבוש בכבודו ובעצמו, שני רק לרמטכ"ל. עכשיו הוא אומר לנו "סתאאם, בצחוק, בעצם אני שונא את הכיבוש ורוצה לחזור לגבולות 67". אילן פז השתתף אישית ב-2002 בלכידתו של מרואן ברגותי. עכשיו הוא מוכיח את מדינת ישראל על שבמו ידיה תרמה למצב שבו "אין פרטנר".

ואילן פז לא מתנצל. לא חולם אפילו להתנצל (גם גיורא ענבר דילג על העניין המביך הזה). מבחינתו, אין סתירה בין פעולותיו כקצין בצה"ל לבין התבטאויותיו כאזרח. בינו לבינו הוא מן הסתם משתבח בחומת ההפרדה הקוגניטיבית הזאת: בקרב יורים, בבית מדברים. למפקדיו לא סירב, מתפקידו לא פרש בטריקת דלת: חופשת שחרור של תשעה חודשים ריפדה את פרישתו. מברוק. ככה ייעשה לקצין שמבצע את העבודה הנדרשת ממנו, נגעל קצת, ושותק.

חבל שתא"ל פז הפר את שתיקתו עם שחרורו. חבל שלא חסך מאיתנו את התובנות שבערו בעצמותיו. עכשיו הוא מרגיש אמיץ, ואנחנו מרגישים מרומים. והרי דבר מכל זה לא יסיט ולו במילימטר את מכונת הכיבוש ממסלולה. המכונה הזאת הלא בנויה על אלפי אילן פזים כאלה, אלה גלגלי השיניים והברגים שלה; אנשים טובים ומוסריים, שפשוט עושים דברים איומים מכורח הנסיבות. אמנם, מתי מעט נמצאים בעמדת כוח כמו של פז, עמדה שהייתה מאפשרת להם לזעזע את המכונה באמת, באקט אמיץ של סירוב. אך כולם יחד ממשיכים לשאת בעול; כולם מבטיחים שהמכונה לא תיעצר לעולם. האם מוגזם לבקש שלפחות דיבורי הסרק שלהם ייפסקו?

עכשיו הצטרף אל פז וענבר גם גיורא איילנד, מר "חשבתי-שלשטח-שכונות-מגורים-זה-רעיון-טוב-אבל-אולי-טעיתי", והשאיר אותנו לאכול את החרא שהוא בישל לנו במאמרים מלומדים של מכון אסטרטגי מלומד. אומנם חשדנו שזה חרא, הריח היה מוזר, וגם הטעם לא משהו, אבל כל הזמן הוא וחבריו סיפרו לנו שזה שוקולד בלגי. עכשיו הוא מודה, זה בעצם היה חרא. אולי בכל זאת עדיף לדבר, לחתום על הסכמים, לסגת מרצועת הביטחון של עזה, כמו שנסוגנו מזו של לבנון.

האם ניאלץ לחכות 18 שנים ולקבור 546 חיילים, עד שיפול האסימון למנהיגים המבריקים שלנו שאזור החיץ מעבר לגדר המערכת בעזה – 17% משטח הרצועה! – מייצר את הסיכונים הבטחוניים שאותם הוא אמור לסכל? תא"ל ענבר הודה שהאסימון נפל לו רק לאחר פעולת החיזבאללה בפברואר 1999, שבה נהרג מפקד יק"ל, תא"ל ארז גרשטיין. יום אחרי הפעולה הזאת הכריז מועמד העבודה לראשות הממשלה, אהוד ברק, שהוא יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה מכניסתו לתפקיד. האם זה מה שנחוץ? שקצין בכיר מאד ייהרג? האם רק דמם של תתי-אלופים סמוק דיו כדי לטעת ספק בליבם של מאות ואלפי הקצינים שמסיירים לאורך גדר המערכת בעזה? האם מותם המיותר של 154 אזרחים עזתיים לא חמושים, מותם המיותר של החיילים נתנאל מושיאשוילי ונדב רוטנברג – לא מספיק מזעזעים כדי לשקול שנית מה בעצם אנחנו מנסים להשיג ברצועת הביטחון של עזה?

מילה אחרונה לקצינים שמשרתים בגבול עזה

קודם כל, שיהיה שחרור קל ונעים. אבל אחרי השחרור, אנא מכם – אל תרוצו לתקשורת ואל תשחררו את חרצובות לשונכם. את חשבון הנפש שלכם תעשו בבית, חיסכו לנו את החוכמה העמוקה ומצולקת-הקרבות שקניתם שם, לאורך הגדר, בלילות טרופים של סיורים דרוכים. ממילא הציבור לא יטה לכם אוזן; עכשיו כבר אין לכם מדים. תמו ולא ישובו הזמנים שבהם הציבור הישראלי היה שותה את מילותיכם בצמא. עכשיו הוא סוגד ללובשי המדים של היום.

על כן, טוב תעשו אם את התובנות החדשות שלכם מן האזרחות, בדבר חוסר התוחלת במצב הכיבוש-למחצה של הרצועה ובפתרונות כוח מול אוכלוסיה אזרחית, תנחילו לא לנו אלא לחבריכם, שעדיין משרתים בצבא. אל תלך לעיתון, מר איילנד, אלא תרים טלפון למח"טים ולמפקדי האוגדות שצועדים במצעד האיוולת המדמם הזה כבר למעלה משבע שנים. תגיד להם שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אולי גם תצטט להם שוב את דברי תא"ל גיורא ענבר:

"בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון."

רק תחליף את "לבנון" ב"עזה". אתה יודע, אצלנו מתקשים ללמוד מההסטוריה.

* * *

צפיית חובה: "ערפל הקרב", שיחות עם רוברט מקנמרה, סרטו התיעודי של ארול מוריס (2003).

אחרי הררי הפרשנויות, הסותרות זו את זו, כדאי אולי לסנן את הטפל ולהבליט את העיקר; כי הטפל שוקע ונעלם, ועם העיקר נחיה עוד שנים ארוכות.

1. האויב האמיתי: המסמכים מוכיחים כי האויב האמיתי של הישראלים אינם הפלסטינים – אלא ממשלת ישראל; והאויב האמיתי של הפלסטינים אינם הישראלים – אלא הרשות הפלסטינית. קשה לחשוב על שיתוף פעולה ציני והרסני כל כך כמו זה שבין שתי ההנהגות הללו, שהקריבו את האינטרסים האמיתיים של בני עמם לטובת שימור אחיזתם בשלטון. העובדה שאחת מהן נבחרה בהליך "דמוקרטי" והשניה לא היא טפלה לחלוטין. שלטון שמשתין בקשת כזאת על אזרחיו מרוקן את המילה "דמוקרטיה" מתוכנה.

2. הבגידה הישראלית: מנהיגת "הרוב השפוי" בפרלמנט הישראלי מתגלה כנץ אולטרה-ימני. לבני דוחה על הסף כל דיון על פשרה במרחב העצום שזכה לכינוי הפיקטיבי "מזרח ירושלים". היא דוחה הצעה שמותירה בידי ישראל את כל השכונות ב"מזרח ירושלים", למעט הר-חומה; הצעה שמותירה על מקומם, ללא פינוי, 413 אלף מתנחלים; הצעה שמחלקת את העיר העתיקה לפי הפרמטרים של קלינטון; הצעה לניהול משותף של הר הבית; ולבסוף, הצעה שנסוגה, לראשונה בהסטוריה, מזכות השיבה הפיזית, ומסתפקת בחזרתם לישראל של 100 אלף פליטים במשך 10 שנים (שממילא יתקזזו עם 300 אלף הפלסטינים שייגרעו משטח ישראל). את כל זה דוחה המנהיגה ציפי לבני, שעדיין רואה את עצמה כמי שפעלה יותר מכל קודמיה לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים. את האשמה בכשלון השיחות היא מגלגלת על כל העולם – ביבי, אבו עלא, הבחירות – רק לא על עצמה. וכדי להעניק חותמת כשרות סופית לכך שמדובר ביונה מדינית של ממש, היא גם מציעה לטרנספר כמה וכמה כפרים ערביים לשטח פלסטין.

בכך שהקשיחה את העמדה הישראלית הרבה מעבר לקווי הסכם טאבה, והדפה את ההצעה הפלסטינית הנוחה ביותר שאי פעם עלתה על שולחן הדיונים – בגדה לבני במנדט שקיבלה מבוחריה, ובפרט מרבבות בוחרי השמאל שערקו לקדימה ממפלגות העבודה ומרצ: המנדט לעשות שלום. אומנם כן, ההצעה אולי לא היתה עוברת ברחוב הפלסטיני; אבל לא משום כך לבני קברה אותה (ואילו היתה מנהיגה אמיתית, היתה חותרת לניסוח הסכם שיש לו סיכוי לעבור, בשני העמים).

ועם כל זאת, אם נחבוש לרגע את כובע הפרשן הפוליטי הציני (כלומר, מן הסוג השכיח בתקשורת): לבני עשתה צעד קריירה מזהיר; לו אני עריקאת, הייתי בודק את האפשרות שמקור ההדלפה בלשכה שלה. פרסום המסמכים ממצב אותה כמנהיגה "שקולה ואחראית" שאינה מתפשרת על מילימטר בנושאי בטחון. עם ישראל אוהב אותה יותר עכשיו, ויגמול לה בבחירות הבאות. עם ישראל אוהב לגמול למי שמפקיר את דמו.

3. הבגידה הפלסטינית: אין מה להכביר מלים על עומק המשת"פיות של ההנהגה הפלסטינית, כפי שהוא נחשף במסמכים. הוויתור על קרקעות יקרות סביב ירושלים, הנכונות לקלוט מאות אלפי מתנחלים לשטח פלסטין, הבוגדנות כלפי עזה, תיאום החיסולים עם השב"כ, וכו' וכו'. כל אלה מציבים את ההנהגה המושחתת של אבו-מאזן ואבו-עלא בשורה אחת עם מנהיגי העולם הערבי שהקרקע בוערת תחת רגליהם בשבועות האחרונים, מזעם ההמונים. בהבדל הקטן: אבו-מאזן וחבריו, להבדיל מבן עלי ומובארק, הם בובות של מנהיגים, לא מנהיגים אמיתיים. גם אם ההצעה מרחיקת הלכת שהגישו לישראלים ב-2008 היתה מתקבלת ברחוב הפלסטיני, לא ההנהגה הנוכחית היתה מצעידה את הפלסטינים אל השלום; גורלה של זו כבר נחרץ להיזרק לפח האשפה של ההסטוריה בהקדם האפשרי.

4. הנאיביות של השמאל: מודעות של יוזמת ז'נבה ו"גוש שלום" מבשרות לכולנו – אהה, הוכח שיש פרטנר פלסטיני. סליחה? בובות הסמרטוטים מרמאללה הם הפרטנר שיבטיח שלום אמת בינינו לבין הפלסטינים? הנהגה שמכרה בנזיד עדשים את עמה – היא הפרטנר שלנו? לגיון השכירים של הסי-אי-איי וצה"ל – הוא זה שישכין שלום? האם לא הגיוני יותר מצידו של מחנה השלום הישראלי לייחל להנהגה פלסטינית אמיתית, שזוכה לאמון ותמיכה רחבים ברחוב הפלסטיני? שוו בנפשכם שממשלת ישראל היתה מתאמת חיסול של מנהיג אופוזיציה ישראלי בידי הביטחון המסכל הפלסטיני. בעצם, שוו בנפשכם שאת ההתנקשות ברחבעם זאבי רקם רקם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עם מוחמד דחלאן. איזו לגיטימיות יש לשלטון שעושה יד אחת עם אויב חיצוני – ועוד עם כוח כובש – לחסל מתנגדים פוליטיים?

עד מתי ישחק השמאל הישראלי ב"נדמה לי"? עם מי בדיוק הוא רוצה לעשות שלום: עם מי שיסכים לכל גחמה ישראלית או עם מי שיכול באמת להבטיח שהשלום יחזיק מעמד? מה האינטרס האמיתי של אזרחי ישראל: לאתר את הפראייר הפלסטיני התורן שיסכים לוותר על אלפי דונמים מעבר לקו הירוק, או אולי לאתר את המנהיג הפלסטיני האותנטי שיהיה מסוגל לאחד מאחוריו את רוב עמו בתמיכה בשלום? (שריקות בוז בקהל: אה, אתה מעדיף את החמאס? התשובה: החמאס יהיה מרכיב – עיקרי או משני – בכל הסכם שייחתם עם הפלסטינים. זאת עובדה שלא קשורה להעדפות הישראליות. כדאי אולי להתעורר אל המציאות).

5. העם, העם: אבו מאזן איננו "פרטנר" יותר מאשר נתניהו. שניהם מייצגים אינטרסים של אליטות צרות ששלום אמת בין העמים הוא מהן והלאה. זה מוותר על הכל, וזה לא מוותר על כלום. אבל הסימטריה נשברת כשפונים אל העם. בעוד שהעם הפלסטיני מבין היטב שהנהגתו מוליכה אותו שולל, העם הישראלי דווקא סבור שהנהגתו מוליכה אותו בטוחות אל עתיד טוב יותר. בעוד שהעם הפלסטיני כבר התנער ממושחתי אש"ף בעזה, ובמוקדם או במאוחר, יעשה זאת גם בגדה, העם הישראלי אינו שוקל אפילו לנער מעליו את מושחתי הליכוד-קדימה-עצמאות-עבודה. בינתיים.

6. מהפכת היסמין: אינשאללה, בקרוב אצלנו.

הקדמה

הבלוג מארח מאמר של אסף אורון, סטטיסטיקאי בכיר במחלקה לבריאות סביבתית ותעסוקתית באוניברסיטת וושינגטון. המאמר מנסה לאתגר את ההתנגדות האוטומטית של השמאל הרדיקלי להסדרי ביניים – מתוך הנחות מוצא של אותו שמאל. מיותר לציין שהדעות המובעות במאמר הן של אסף ולא שלי. למרות שבנקודות מסויימות אני חלוק על הניתוח וההמלצות, אין לי ספק שבמסגרת השיח הפוליטי בישראל, הנוסחתי וקבעוני עד זרא, כל רעיון חדש, כל זווית רעננה, הם בגדר אוויר לנשימה.

אין לי כוונה לנהל כאן דיון בשמו של אסף, ולכן הפוסט סגור לתגובות. רק שתי מלים כנגד התקפת אד-הומינם שכבר נחזית כאן: "נו, עוד אחד שיושב באמריקה ומייעץ לנו איך לפתור את הסכסוך…". אז ראשית, אסף פועל למען השלום עם הפלסטינים יותר מרוב הישראלים שחיים בארץ; ושנית, ראינו כבר מה שוות התכניות של הפוליטיקאים שחיים כאן. מתחתית הבור שאליה נקלענו, נדמה לי שגם הצעות שיגיעו מכוכב מאדים ראויות לעיון רציני.

תגובות אפשר לשלוח לאסף ישירות: assaf.oron@gmail.com

                                                                * * *                                          

                                        הסדר ביניים – למה לא בעצם? / אסף אורון

בחודשים האחרונים אני מוצא עצמי בהסכמה עם שותפים בלתי צפויים: קודם היה זה אביגדור ליברמן, ועכשיו לפתע גם שאול מופז קפץ על העגלה שלי, עגלת הסדר הביניים. כמו אדונים נכבדים אלה ורבים אחרים, גם לדעתי ההתעסקות במתווה הסדר קבע ישראלי-פלסטיני הפכה מזמן לבריחה יצירתית מן המציאות ה"זמנית" הנקבעת בינתיים בשטח. שלא כמותם, אני חושב גם שהמציאות הנוכחית רחוקה מדי ממצב יציב או קביל לטווח ארוך. חוסר היציבות וחוסר הקבילות מייצרים משברים בתדירות הולכת וגוברת. המטרה הראשית של שני העמים צריכה להיות החלפת המציאות הנוכחית במצב ביניים, המנטרל במהרה את האלמנטים הנפיצים והרעילים ביותר של ההווה. לאחר כמה שנים של מציאות רגועה ואנושית יותר, יהיה קל יותר לדון בהסכם קבע.

שאלת השאלות היא מה יכלול הסדר הביניים. הטעות המרה בהסדר הביניים הקודם – הסכמי אוסלו – היתה שלמרות פריצת-הדרך הסמלית, המציאות בשטח השתנתה רק במעט והשליטה הישראלית ברוב תחומי החיים הפלסטינים נמשכה עד לקריסת התהליך. מכאן ברור שההסדר שמציע ליברמן, שפירושו בעצם קבלת חותמת הכשר בינלאומית למצב הקיים, הוא בדיחה גרועה שאינה מתקבלת על הדעת. מה שנחוץ הוא בדיוק ההיפך: עלינו לשאוף למצב ביניים בו אנחנו כבר לא שולטים בפלסטינים, ובו מערכת היחסים בין שני העמים עולה על מסלול של שיקום.

השינויים הדרושים אינם מוגבלים לנושא הנוכחות הצבאית או פינוי התנחלויות. עובדה: ב-2005 הוציאה ישראל את כל כוחותיה ומתנחליה מעזה. דוברי המרכז והימין הישראלי משתמשים בכשלון ה"התנתקות" כראייה שאסור לסמוך על הערבים; מן העבר השני רואים בסיפור זה הוכחה לכך שדווקא ישראל היא זו המכורה להמשך משטר הכיבוש בכל מחיר, כי אנחנו ממשיכים לשלוט בעזתים בעקיפין באמצעות המצור. שאר העולם פשוט מגרד את ראשו בתדהמה נוכח מצעד האיוולת הנמשך בישראל-פלסטין. אבל אם יש לקח אחד מן ה"התנתקות" שניתן אולי להסכים עליו, הרי הוא שהסדרים טריטוריאליים, הזזת חיילים ואזרחים ושרטוט קווים על מפות – התחביב האהוב על ממציאי הפתרונות למיניהם מאז 1967 – הם אולי רכיב בלתי-נמנע של כל הסדר אבל אינם המפתח העיקרי לשינוי המציאות בשטח.

כך למשל, מבחינה כלכלית ישראל מנהלת את השטחים כולל עזה כשוק שבוי, אשר נכפה עליו ייבוא סחורות דרך ישראל במחירים מופקעים ודרך ספקים מונופוליסטים, ואשר חייב לספק את רוב תוצרתו לישראל מתוך עמדת מיקוח נחותה. גם מבחינת תשתיות תלויים השטחים בישראל לחלוטין. כל הקשקושים על "שיקום הכלכלה הפלסטינית" הם חסרי שחר כל עוד היא נתונה במצב החנק הנוכחי. כלכלה נורמלית אינה יכולה להתפתח תחת תנאים כאלה.

הנה כמה דרכים לשיקום אמיתי של הכלכלה הפלסטינית בתקופת הביניים:

– פתיחה סופית ובלתי-הפיכה של גבולות הגדה והרצועה אל ירדן מצד אחד ומצרים מצד שני, למעבר אנשים וסחורות. כמו כן, פתיחת הנמל בעזה ושיקום נמל התעופה. ישראל תהיה רשאית להקים מחסומי מכס על מעבר הסחורות לשוק הישראלי, אבל לא יהיה כל פיקוח ישראלי, ישיר או עקיף, על המעברים בין השטחים לעולם החיצון. יהיה פיקוח בינלאומי, אך הוא לא יקבל הוראות מישראל. הסדר הביניים יכלול התחייבות הדדית להגבלת ההתחמשות, אך ניתן להניח שתיכנס לשטחים בחשאי כמות מסוימת של אמצעי לחימה. בוקר טוב: גם כיום משיגים הפלסטינים אמל"חים, בין אם דרך המנהרות ובין אם ברכישה ישירה מגורמים בעולם התחתון הישראלי. הברירה בידינו: אנחנו יכולים להמשיך לשחק עם הפלסטינים בשוטרים וגנבים כפי שאנו עושים כבר 42 שנה. אבל התוצר העיקרי של משחק זה הוא לא ביטחון לישראלים, אלא חנק הכלכלה והחברה הפלסטיניות ופתיחת מרחב אינסופי לשחיתות.

תאמינו או לא, אבל החנק הזה הוא דווקא אחד הגורמים העיקריים להיעדר ביטחון אצלנו, כי חוסר האפשרות לנהל חיים תקינים מספק תמיכה ומתנדבים לביצוע פעולות אלימות. אין עתיד נורמלי לארץ הזאת בלי חופש תנועה וכלכלה לפלסטינים. לכן עדיף להיגמל מקיבעון הפיקוח שלנו במכה אחת, מאשר להמשיך ולהיתפס לאשלייה של ביטחון דרך חנק. זה יסוד עיקרי של ההסדר כולו. באותה נימה, יחודש גם  ה"מעבר הבטוח" בין עזה לגדה, שיופעל באופן רציף בסיוע גורמים בינלאומיים. יחלו גם עבודות לקו רכבת ישיר בין שני השטחים.

– פרוייקט בינלאומי מזורז להקמת תשתיות עצמאיות לפלסטינים. במיוחד, ביסוס מערכת החשמל הפלסטינית על מקורות שמש-רוח מבוזרים. הטכנולוגיה לכך כבר קיימת ומיושמת בארצות מתועשות רבות. בשטחים הפלסטיניים יש שלושה יתרונות עצומים לאנרגיית שמש על פני ארצות אלה: קרינה חזקה בהרבה, צריכת חשמל צנועה בהרבה, והיעדר תחנות כוח קיימות המתחרות על משאבי תחזוקה. ניתן בהחלט לספק את כל צרכי החשמל של הפלסטינים בשטחים בעזרת מתקני שמש ורוח מבוזרים. הדילוג לתשתיות מתקדמות יעזור להזניק את הכלכלה והטכנולוגיה הפלסטינית למאה ה-21, ולחזק את יישום האנרגיה הנקייה בשטח גם בישראל. עוד יתרון נלווה: מערכת מבוזרת אי אפשר לשתק לחלוטין באמצעות הפצצות מן האוויר.

– באשר לתשתיות אותן אי אפשר לחלק לשניים או להקים יש מאין, תוקם רשות ניהול תשתיות משותפת לישראל ופלסטין. הרשויות הנפרדות של כל לאום יהיו כפופות לרשות זו. בתקופת המעבר ישתתפו בה גורמים בינלאומיים המוסכמים על שני הצדדים. במיוחד אמורים הדברים לגבי תשתיות המים, אשר ניהולן משני עברי הצד הירוק יהיה משותף.

בכוונה פתחתי בנושאים כלכליים, על מנת להמחיש את טבעו של השינוי הנדרש במציאות בשטח. אתם יכולים להשוות עם ה"שלום הכלכלי" של ביבי, שהוא בעצם כלכלת-חסות מושחתת של קומץ אנשי עסקים פלסטינים שהשלטון הישראלי חפץ ביקרם. וכעת לנושאים "כבדים" יותר.

– הסכם הפסקת אש הדדי, מקיף וארוך טווח הכולל גם את החמאס.

– פירוק המינהל האזרחי וביטול כל סמכות ישראלית על פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, כל עוד הם אינם נכנסים לתחום ישראל. הפסקת כל הפקעות הקרקע לשימוש ישראלי, ופתיחה מחדש של אותן הפקעות אשר עדיין לא נעשה בהן שימוש. באשר למזרח ירושלים, ראו בהמשך.

– צמצום השב"כ והפיכתו לארגון שעיקרו פומבי וחשוף לביקורת הציבור הישראלי, ופירוק אגפי השב"כ המנסים כיום לנהל את חיי הפלסטינים. מכיוון שגדלנו לתוך מציאות של שב"כ, מוסד ושלל גופים חשאיים נוספים שאפילו שמם אינו ידוע לנו, איננו מבינים עד כמה מציאות זו חולנית, מושחתת ומסוכנת לנו עצמנו. לטובת עתיד שני העמים, על השב"כ להפוך ממשטרה חשאית העוסקת בעיקר בדיכוי פלסטינים – מוסד שאין לו שום מקום בדמוקרטיה – לבולשת ארצית דוגמת ה-FBI. ואכן, ה-FBI יכול לסייע לשב"כ לעבור את מהפכת השקיפות ולהיגמל ממחלת השליטה בפלסטינים. כמו כן, כל האסירים הפלסטינים שנשפטו בבתי משפט צבאיים יועברו לידיים פלסטיניות.

– הגדרת תחום גיאוגרפי הכולל את רוב הגדה המערבית, ממנו יתפנו תוך זמן קצוב (וקצר) כל כוחות צה"ל וכל ההתנחלויות. הפלסטינים יקבלו ריבונות מלאה על תחום זה, הן בקרקע והן באוויר. אם יבחרו בכך, יוכלו להצהיר על מדינה עצמאית. תחום זה יכלול כמעט את כל אזור גב ההר, וכן את כל אזור הבקעה וים המלח. צה"ל פשוט לא ייכנס יותר לשטח זה – לא על הקרקע ולא באוויר. לגבי ההתנחלויות, מבחינה ישראלית פנימית חשוב להראות שאין אפלייה בין מתנחלים לפי שיוכם החברתי: גם המתנחלים "המשוגעים" של התנחלויות ומאחזי גב ההר, וגם המתנחלים "המתונים" של הבקעה, ייאלצו להיפרד מבתיהם כבר בתחילת הסדר הביניים תמורת פיצויים. אין שמץ של סיכוי לעצמאות פלסטינית כלשהי – ולקבלת אמון מינימלי של הפלסטינים ושאר העולם ברצינות התהליך – בלי איזשהי פיסת שטח רצופה, המחוברת לעולם החיצון ואינה מוקפת בהתנחלויות מכל עבר. דרך אגב, התנחלות נוקדים של השר אביגדור ליברמן תפונה גם היא (אני מנחש שמתווה הסדר הביניים שלו אינו כולל פינוי כזה).

– באזורים אחרים יוקמו מנגנוני ניהול משותף על בסיס שוויוני, שהרשויות המקומיות של שני העמים יוכפפו אליהם. הריבונות על אזורים אלה לא תהיה ישראלית אלא משותפת. מדובר בירושלים רבתי ובגירסה מצומצמת של "גושי ההתנחלויות". ירושלים עצמה תנוהל במשותף כיחידה אחת, כולל ירושלים המערבית. אחרי 42 שנה של דיבורים שקריים על "ירושלים המאוחדת" תוך אפלייה בוטה של ערביי מזרח העיר, הגיע הזמן לנסות לאחד את העיר באמת על בסיס שוויוני. באשר ל"גושי ההתנחלויות": לאחרונה התפארו מנהיגים בהתנחלות אפרת כי לקחו פקחים מטעם הממשל האמריקני לסיור אצל שכנים פלסטינים והראו להם את מערכת היחסים הטובה. נהדר, גם אני בעד שכנות טובה. אבל מדוע שלא תהיה השכנות הזו מבוססת על שוויון ושיתוף בשליטה על המשאבים, במקום על אדנות נאורה?

באופן כללי, המשטרה הפלסטינית תטפל בפלסטינים והישראלית בישראלים (תוך מתן זכות מוגבלת למעצר בני העם השני במקרה של תפיסת עבריינים "על חם"). יחסי גומלין בין כוחות ביטחון יהיו על בסיס שוויוני. כמו ברשות ניהול התשתיות, ישתתפו במנגנוני הניהול (לפחות בשלב הראשון) גורמים בינלאומיים שישמשו כמנחים ויועצים לישראלים ולפלסטינים. באזורים בהם עובר כעת מכשול ההפרדה, ייפתח המכשול כך שפלסטינים ינועו בכל השטח בחופשיות. גם המעבר הבטוח בין הגדה לעזה ייחשב לאזור ניהול משותף, וכך גם קו הרכבת גדה-עזה.

– הגדרת המעטפת להסדר הקבע: הסדר הקבע יכלול פתרון מוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים. נושא הפליטים היהודים מעדות המזרח אשר שוב נחפזים לנופף בו אצלנו, הוא עניין בין ישראל לבין אותן מדינות שגירשו את הפליטים, לעתים מתוך תיאום מראש עם ממשלת ישראל. מכל מקום אין מה לתלות אותו כקולר על צוואר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לגבי שטחים והתנחלויות, יובהר כי תחת הסדר הקבע יוכלו הצדדים לבחור בין גבולות 1967 פלוס מינוס תיקונים מוסכמים ופינוי יתר המתנחלים משטחי המדינה הפלסטינית; מעבר הדרגתי לפדרציה שוויונית; או שילוב בין שני הפתרונות עם אזורי ריבונות משותפת על בסיס קבוע (כמו למשל ירושלים ומסלול הרכבת בין עזה לגדה).

תקופת הביניים תהיה תקופת מבחן לניהול המשותף של אותם חלקים של ישראל-פלסטין שאינם ניתנים לחלוקה קלה כעת. אם הנסיון ייכשל, לא יהיה מנוס מלחתוך: מתנחלי גוש עציון, מעלה אדומים ואריאל ייאלצו כנראה להיפרד לשלום מבתיהם. השליטה בירושלים תחולק וייתכן שיהיה צורך לפנות כמה מן השכונות-התנחלויות המרוחקות. מכאן שלמתנחלים שלא יפונו בשלב הביניים יהיה אינטרס מובהק לשתף פעולה עם ההסדר ולא לחבל בו. מתנחלים אלה יצטרכו להחליט: אם אכן הם אוהבים את ביתם, את הקשר ההיסטורי ואת הנוף הסובב – עליהם ללמוד לחיות בו תוך יחסי שוויון עם שכניהם אשר חיים בתוך הנוף הזה מדורי דורות, ולא תוך עליונות אנוכית הנשענת על כידוני צה"ל. אם הנסיון יצליח יוכלו רבים מן המתנחלים להישאר, וייתכן שתיסלל הדרך לפדרציה ישראלית-פלסטינית עם חופש מגורים בכל רחבי הארץ, במקום שתי מדינות עוינות-למחצה עד עוינות המשקיעות משאבים ומאמצים בהצרת צעדים הדדית.

גם מן הצד הפלסטיני יהיה אינטרס מובנה בהצלחת מודל הניהול המשותף. ככל שיהיה הניהול הרמוני יותר, כך תיפתח הדלת בפני הפלסטינים להשתתף בניהול לא רק של אותם 22% מן הארץ הנמצאים מעבר לקו הירוק, אלא של הארץ כולה, ולאחד את חלקי העם הפלסטיני הממודרים כיום במעמדות אזרחיים שונים, אשר כולם נחותים למעשה ממעמדם של אזרחי ישראל היהודים.

זה מתווה הביניים שאני מציע. מבחינת היקף השטח המפונה ניתן לחשוב שהוא דומה להצעה של מופז. אבל ההבדל הוא במהויות: מופז רואה לנגד עיניו יישות פלסטינית תלויה וחלשה, הנמצאת במצב מבחן מתמיד, בעוד אנו קונים לעצמנו חופש פעולה מוחלט והרחבת ריבונות המדינה תמורת פינוי אותן התנחלויות מבודדות אשר כמה וכמה ממשלות כבר הביעו נכונות לוותר עליהן. המוטיבציה של מופז – כמו של ביבי – היא לבצע את השינוי המינימלי בשטח אשר יספיק לדעתו לשפר את מצבנו הבינלאומי. ההסדר המוצע כאן מגיע ממקום אחר לגמרי: להעביר את ישראל-פלסטין מהמציאות המעוותת, האלימה והאנטי דמוקרטית של העשור האחרון למציאות בריאה, שוויונית ודמוקרטית בהקדם האפשרי. העקרון המנחה הוא סיום מהיר של השליטה הישראלית על הפלסטינים בשטחים, על כל רבדיה הגלויים והסמויים, והכרה בשוויון זכויות בין שני העמים.

                                                             * * *

נראה לי שניתן להשיג הסכמה פלסטינית להסדר מסוג זה. אחרי הכל, אפילו החמאס מציע הפסקת אש בלתי-מוגבלת תמורת סיום הכיבוש בשטחים. הבעייה העיקרית נמצאת ללא ספק בזירה הציבורית והפוליטית הישראלית. לכאורה, אין תשובה טובה לשאלה הישראלית הקלאסית "מה יוצא לי מזה?" למה שהישראלים יזיזו את התחת, תסלחו לי על המילה, יתחילו לפרק את מנגנוני השליטה ולפנות עשרות אלפי מתנחלים, כל עוד אף אחד לא מכריח אותנו?

על מנת להבין מה באמת יוצא לנו, צריך קודם כל להפנים שישראל-פלסטין 2009, ובעצם של תשע השנים האחרונות, אינה מציאות נורמטיבית אלא דווקא אנומליה. מציאות סוטה זו היא בעיקרה תוצר לוואי של תאונה היסטורית ששמה ג'ורג' W בוש, הנשיא הגרוע ביותר בתולדות האומה האמריקנית. מה שבוש עולל לארץ שלנו אינו שונה מהותית מבחינת אופי המדיניות וסוג הנזק, ממה שעולל לחלקים רבים של העולם ובראש ובראשונה לארצו שלו. כבן של נשיא, יורש עצר מפונק, שטחי ועצלן עם נטייה לפנאטיות וחושים פוליטיים חדים, בוש מבין היטב את המכנה המשותף הנמוך ביותר בין אזרחים בחברת השפע המערבית, ועל הבנה זו ביסס את הקריירה שלו.

בוש ידע שכל עוד תשרור בכלכלה האמריקנית אווירה של חגיגה ללא קשר למצב האמיתי, רוב הציבור האמריקני לא ישאל יותר מדי שאלות. הוא פתח את הברזים משלושה כיוונים: עידוד בועה פיננסית-נדל"נית באמצעים שונים, קיצוץ במיסים בעיקר לעשירים שהביא להשתוללות בכל ענפי צריכת היוקרה, והמלחמה בעיראק אשר מבחינה כלכלית היא פשוט הזרמה אדירה של כספי ציבור אל מגזר התעשיות הבטחוניות. התוצאה: לא סתם בועה, אלא "אם כל הבועות" שהלכה והתפשטה ברחבי העולם. שורה מכובדת למדי של מוכיחים בשער, ובראשם הכלכלן היהודי חתן פרס נובל פול קרוגמן, חזו די במדוייק את הנולד וניסו להזהיר את הציבור. אבל כל עוד החגיגה נמשכה, ואפילו כשהחלה להיסדק, העדיפו כולם לטמון את הראש בחול עד שהיה מאוחר מדי.

עכשיו נמשך המשבר כבר שנתיים וחצי ועדיין לא ברור אם הגענו לקרקעית – בין השאר משום שבשנה וחצי הראשונות של המשבר בהן היה בוש עדיין בשלטון, עסקו הממשל והתקשורת בטיוח ובדחיקת הקץ במקום בבעיות היסוד.

ומהמשל האמריקני אל הנמשל הישראלי: כמו בכלכלה האמריקנית, גם כאן הניע את בוש שילוב בין אידאולוגיה פנאטית ופשטנית לבין חשבונות פוליטיים קרים. ההתייצבות "לצד" ישראל ביססה את מעמדו כחביב הימין הנוצרי האמריקני, וכן איפשרה לו לנגוס בעוגה החשובה של הקול היהודי המצביע באופן מסורתי נגד מפלגתו. ואכן, עד היום מאמינים רבים בעולם היהודי שבוש היה "ידיד אמת", אולי חסר-תקדים בעוצמת מחויבותו. איך זכה בוש בתואר זה?

בעוד הפלסטינים שילמו בשנות בוש על כל חטא וכל טעות בריבית דריבית, קיבלה ישראל צ'ק פתוח לעשות כל העולה על רוחה מבלי לתת את הדין:  פירוק למעשה של האוטונומיה הפלסטינית ללא כל נטילת אחריות על האוכלוסיה; הקמת מכשול ההפרדה בתוך הגדה על תוואי בזבזני המוכתב באופן ברור משיקולי גזל אדמות; יציאה מעזה תוך אי-פתיחת גבולותיה והתעלמות מזלזלת מאבו-מאזן שאירגן לנו שקט תעשייתי במהלך הפינוי; ועוד כהנה וכהנה – הכל קיבל הכשר למהדרין מן הבית הלבן.

בדיוק כמו הציבור האמריקני בשנות בועת הנדל"ן, מעדיף הציבור הישראלי את גן-העדן של שוטים באדיבות בוש, על פני התמודדות עם המציאות הקשה. ל"גן-העדן" הזה היה מחיר יקר, שאנחנו עדיין מתעלמים ממנו. מי מקשר אצלנו בין ההזנחה המוחלטת מצד בוש בשנים 2001-2002 את תפקידה המסורתי של ארה"ב בהשכנת הפסקות אש, לבין התגברות גל הטרור הפלסטיני באותה תקופה למימדים שאיש לא חזה אפילו בגרועים שבסיוטים? כמה ישראלים מבינים שקו ישר מוביל ממצב העונשין התמידי אליו השלכנו את הפלסטינים, בתוספת הבחישה הגסה של בוש בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית החל מ-2002, אל נצחונות החמאס בבחירות 2005 ו-2006? ואולי מדאיג מכל: האם אנו מוכנים להודות שהתחושה שהשתררה במסדרונות השלטון שלנו בתקופת בוש ש"הכל עובר" ואין דין ואין דיין, עודדה מאוד את היצר ההרפתקני בחוגי השלטון הישראלי? אין זה מקרה ששנות בוש הסתיימו בשתי המלחמות התכופות ביותר בתולדות המדינה, מלחמות מיותרות לחלוטין שנולדו במוחם הקודח של גאוני המטכ"ל והממשלה.

כעת אנחנו חוזרים, לאט מדי ומאוחר מדי, אל קרקע המציאות. אין מצב שישראל יכולה להמשיך להתנהג כמו בשנות בוש, בלי לחטוף חזק על הראש בזירה הבינלאומית. לנו אולי יש זיכרון סלקטיבי, אבל כל שאר העולם דווקא מבין מה קורה בארץ ורואה שלושה דברים: 1. אנחנו שולטים בכוח בעם אחר וגוזלים את אדמותיו ומחייתו; 2. התחייבנו באוסלו לסיים את המצב הזה; ו-3. אנחנו מנסים בדרכים עקלקלות ומתחכמות להתחמק ממילוי ההתחייבות. התרגיל שלנו עבד לא רע מ-2001 ועד עכשיו בעיקר בגלל בוש, אבל כנראה שהחגיגה נגמרה.

בכל מקרה, התגברות הלחץ הבינלאומי על ישראל אינו הבעייה אלא סימפטום שלה. הבעייה היא המציאות בישראל-פלסטין, מציאות שהיתה טעונה שיפור עוד לפני שנות בוש, אך הפכה כעת להזויה לחלוטין. אנא מכם, עצמו את העיניים ונסו להיזכר איך נראתה הארץ בסוף שנות ה-90 – ואיך היא נראית כיום. האם באמת כדאי לריב עם כל העולם למען המשך המצב הנוכחי?

בינתיים, בשמאל יכולים להמשיך בויכוח התיאורטי על מדינה אחת או שתיים. אבל בלי ניתוק חד ומהיר של הקשר החולני הנוכחי בין שני העמים, קשר הכיבוש, כל הסדר של שתי מדינות עלול להפוך לציפוי קוסמטי בלבד להמשך הכיבוש; זה בעצם מה שקרה לאוסלו. מצד שני, בלי ניסיון בשטח בניהול משותף ולו גם של מספר מצומצם של תחומים, קשה מאוד לשכנע מישהו שניהול משותף של הארץ כולה אפשרי בימינו. במרכז ובימין יכולים להמשיך "לשחק שחמט עם עצמנו" ולהציע רעיונות שאינם מתקרבים אפילו לפתרון הבעיות האמיתיות של הפלסטינים בשטחים ומחוצה להם.

אבל עם קצת יותר תעוזה אפשר למצוא פתרון זמני שתועלתו עבור שני העמים תורגש בשטח תוך זמן קצר. בימין הקיצוני אשר לרוע המזל כולל את ביבי ואת רוב הקואליציה שלו יכולים להמשיך להתגעגע לבוש, או לחילופין להאמין ש"הזמן פועל לטובתנו". להאמין שאפשר ורצוי להשתין על העולם מן המקפצה – ולצפות שכולם ימשיכו להגיד שזה גשם כמו בימי בוש העליזים; לספר לעולם שהפלסטינים פשוט מאושרים ואסירי תודה שנפלנו עליהם משמיים להתנחל על אדמותיהם (סליחה, על "הנחלה ההיסטורית של עם ישראל") ולנהל להם את החיים, ולצפות שמישהו יאמין לנו. גן עדן של שוטים כבר אמרנו?

בקיצור, כנראה שלא מן השלטון הנוכחי תבוא הישועה. אבל צריך להציב על שולחן שרטוט הפתרונות את שני עקרונות הברזל של כל הסדר, ביניים או קבע: 1. סיום מוחלט של השליטה הישראלית, ישירה או עקיפה, על פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, ו-2. הכרה בכך שהארץ הזו, ללא קשר למספר הקווים והגדרות שנעביר עליה, היא דו-לאומית ולכן חייב להיות בה יסוד מסוים של ניהול משותף ושוויוני.

גורלנו בידינו. אפשר להמשיך ולחכות ולראות מה ילד יום, לשחק על זמן ולקוות ששוב נתחמק מאחריות. ואפשר גם לנסות סוף סוף לפתור את בעיות היסוד של הארץ. אם נתחיל לסמן מטרות ברורות, מעשיות והוגנות, במקום כאלה שעדיין שבויות בתפיסות המעוותות של הכיבוש ושל שנות בוש, או במקסם השווא של "הסדר הקבע המושלם" – תימצא בבוא העת הדרך להשיג אותן וגם האנשים שיעשו זאת.

קצר ולעניין

לא בגלל ש"יהודי לא מגרש יהודי".

לא בגלל ש"אסור להעמיד את חיילי צה"ל בדילמה".

לא בגלל הקרע שתחולל סרבנות הימין.

וכמובן, לא בגלל שההתנחלויות חוקיות.

לא צריך לפנות התנחלויות, כי פשוט לא צריך.

צריך לצאת מהשטחים. מכל השטחים, באופן מיידי. לחזור לקו הירוק. כבר 42 שנה צריך.

אבל מי אמר שהמדינה, או הצבא, או מישהו בכלל, צריך לפנות את המתנחלים?

עכשיו לאט יותר

במסגרת הסכם שלום עתידי עם המדינה הפלסטינית, רוב שטחי הגדה המערבית יעברו לריבונות זרה. המחוייבות הישראלית היא להעביר את השטחים שכבשה ב-1967 לידי הבעלים החוקיים שלהם, ובייחוד את מיליוני הדונמים שהופקעו ועליהם הוקמו התנחלויות יהודיות.

מה יקרה עם האזרחים הישראליים שמתגוררים בשטחים שיוחזרו? ובכן, יקרה מה שקורה עם כל אזרח שנמצא בטריטוריה זרה. אם טוב לו שם, שיישאר במעמד של נתין זר במדינת פלסטין. אם רע לו שם, שימהר ויארוז את עצמו ויחזור לתחומי הקו הירוק.

הרעיון הפשוט-להדהים הזה אינו חדש. לפני שנים נחשפתי אליו בטור של ב. מיכאל, ומאז שמור לו מקום של כבוד במדף הפתרונות השפויים-עד-טירוף במוחי. בשורות הבאות אנער ממנו את האבק. אולי הוא מגוחך, אבל לבטח אינו מגוחך יותר מרעיון הפינוי בכוח של 300 אלף מתנחלים.

לנוחיות השלטונות, מוצע נוסח למכתב שיישלח לכל מתנחל ומתנחלת (לשון זכר במכתב ננקטת מטעמי נוחיות בלבד).

ההתפנות מהשטחים: פרוייקט אישי ולאומי

א.נ,

כפי שידוע לך, יישוב מגוריך נמצא על קרקע פלסטינית, ובמסגרת הסכם השלום שנחתם בתאריך XXX, בעוד שנה יעבור שטח זה לריבונות פלסטינית.

החל מתאריך YYY, שנה מיום שליחתו של מכתב זה, יפקעו זכויותיהם של כל רשויות מדינת ישראל בשטח זה – צה"ל, שב"כ, ומשרדי הממשלה השונים. החל מאותו יום – לא תהיה שום נוכחות של כוחות ביטחון ישראליים באזור מגוריך. מדינת ישראל תחדל לערוב לבטחונך, כפי שאינה יכולה לערוב לבטחונו של כל אזרח ישראלי שבוחר לטייל במכסיקו, טורקיה או הודו.

מדינת ישראל הקימה מִנהלת התפנות (ראה טל' וכתובת למטה) שעומדת לשירותך בכל עניין ועניין הקשור להתפנותך מביתך (ודוק: התפנותך, לא הפינוי שלך). המדינה מכירה באחריותה לך ולרכושך, באשר היא זו שאישרה ועודדה את הימצאותך שם. על כן, היא הקציבה לך חבילת פינוי בסך ZZZ אלפי שקלים וכן שלל הטבות מס למשך תקופת התאקלמות של שנתיים.

כל שירותי ההובלה והאיחסון הכרוכים במעבר מוצעים לך בחינם. המדינה גם מתחייבת למצוא לך מגורים חלופיים בתוך 8 חודשים אם לא תצליח לעשות זאת בכוחות עצמך. צוות מסור של אנשי מקצוע בכל התחומים – דיור, תעסוקה, חינוך, רווחה ובריאות – יסייע לך בחזרה הקשה לתחומי הקו הירוק.

שים לב: מערך התמיכה והסיוע למתפנים תקף רק בגבול הריבונות הישראלית. לשון אחר, בתאריך YYY, היום שבו יעבור השטח לידיים פלסטיניות, יפוג תוקפו של מערך התמיכה והסיוע בשטחי הגדה המערבית. החל מיום זה ואילך, כל אזרח ישראלי שיימצא בשטחי הגדה ייאלץ לפתור את בעיותיו – הלוגיסטיות, מוניציפליות או בטחוניות – מול הריבון החדש בשטח, קרי, נציגי הממשלה הפלסטינית.

שים לב: מדינת ישראל לא תשלח ולו חייל או שוטר אחד לפנות אותך מביתך. יחסי המדינה איתך הם יחסי אחריות הדדית בין בוגרים, לא יחסי גננת-פעוט. יש לך שנה שלמה להתפנות מרצונך; שנה שלמה שבה משאבי עתק יועמדו לרשותך, שנה שבה הנסיגה מהשטחים הכבושים תהיה הפרוייקט הלאומי החשוב ביותר של ישראל.

בתום שנה זאת, אם לא תתפנה – האחריות כולה שלך.

מדינת ישראל מכירה בקשר העמוק של המתנחלים לאדמת ארץ ישראל, קשר שעבור חלקם עולה בחשיבותו על זיקתם למדינה. המדינה אינה מעמידה עצמה מעל צו התורה, ולכן אינה כופה עליך להתפנות; אתה אל תכפה עליה להמשיך לשלוט על 3 מיליון פלסטינים נגד רצונם.

בברכת שנת שיתוף פעולה וחזרה לפרופורציות, מִנהלת ההתפנות

תרגיל רציונלי או היתממות?

אורח החשיבה שעומד מאחורי הגישה הזאת הוא זר ומוזר לישראלים, ובייחוד למתנחלים. אלה רגילים שהמדינה נשרכת אחריהם, ברטינה או בצהלה, וטורחת לנקות את כל הבלגן שהם מחוללים בארשת מתרפסת. המתנחלים יכולים לנאץ קציני צה"ל, לכפור בזכותה של מערכת המשפט להעמידם לדין, לצפצף בריש גלי על כל תקנה או חוק שישראלים אחרים כפופים להם – רק מפני שהם יודעים שתמיד, בסופו של היום, יתאחדו שוב בחיבוק פייסני עם אותו ממסד מנואץ.

ובל נשכח את עובדת הקיום הבסיסית בשטחים: ההתנחלויות מתקיימות על כידוני צה"ל. ללא מערך האבטחה העצום של צה"ל בשטחים – גדרות, מחסומים, סיורים – לא היה ניתן לקיים את ההתנחלויות יותר משבוע. גם הכנופיות האלימות של הר חברון ויצהר יודעות זאת; הם יכולים להתעלל ברועי צאן ולכרות מטעי זיתים רק משום ש"האח הגדול", צה"ל, מגן עליהם מפני סכנת נקמה פלסטינית. כן, כזאת היא גבורתם; גבורתו של הבריון השכונתי שאף אחד לא מתעסק איתו כי אבא שלו הוא עבריין שמחזיק באוטו ערימה של לומים וסכינים.

לכל זה כבר התרגלנו. השאלה היא האם צריך להתרגל לכך שאלה יהיו פני היחסים בין המתנחלים למדינת ישראל גם כאשר תעמוד על הפרק הנסיגה משטחי הגדה המערבית. שהרי מדובר ביחסים מעוותים להחריד, כפי שכל פסיכולוג מתחיל יעיד: יחסים שמושתתים על חוסר אחריות בסיסי, עקרוני ומוחלט, של האזרח כלפי המדינה; שמצידה, גומלת לו באחריות-יתר ומעניקה לו מחילה עקרונית ומוחלטת על כל נבלה שיוצאת תחת ידו.

רעיון הפינוי בכוח, כמו גם הדרך בה יושם בפינוי גוש קטיף, הוא פרי ההילולים של היחסים המעוותים האלה. במקום לבחור בדרך השפויה והבוגרת, ולהותיר את ההחלטה האישית על ההתפנות בידי המתנחל, בוחרת המדינה בדרך הלא-שפויה וההיסטרית של התנגשות מכוונת ראש-בראש, וגרירה על עפר של אנשים בוגרים בציצת ראשם, תוך הנהון אימהי סלחני.

אם כן, מטרתה הראשונה של הצעת ההתפנות, כאלטרנטיבה ל"משחק היחיד בעיר", הפינוי בכוח, היא זאת: תרגיל להשבת השפיות, שיחזור הרציונליות האזרחית.

באופן טבעי, עולות שתי התנגדויות.

1. "זאת היתממות, ברור שאף מתנחל לא ירצה להישאר לגור תחת ריבונות פלסטינית, וברור שהמדינה הפלסטינית לא תתיר למתנחלים להישאר במקומם."

לא, לא ברור. יש מתנחלים שבאמת מעדיפים ארץ על מדינה, ויש נכונות בהנהגה הפלסטינית לקבל אוכלוסית מתנחלים לשטחה. מן הסתם, לא מדובר בפיתרון שיגרוף אחריו המונים; אבל זאת בדיוק הנקודה – למתנחלים יש ברירה. הם רק צריכים להתחיל להפנים מושג חדש לחלוטין עבורם – לכל בחירה יש מחיר.

2. "אסור למדינת ישראל להפקיר את אזרחיה לטרור הפלסטיני, שבלי ספק יסתער עליהם ברגע שצה"ל יסוג מהשטחים."

הטענה הזאת מניחה מראש את מה שראוי לערער עליו – המחויבות האבסולוטית של מדינת ישראל לאזרחיה גם מחוץ לשטחה הריבוני. ישראלי שמחליט, על דעת עצמו, להסתובב בפרברי הפשע של בוגוטה או בשדות הקרב של צ'צ'ניה לא יכול לצפות שידו הארוכה של צה"ל תגן עליו בכל אשר יילך; ואם הוא מתעורר בבוקר מבותר לכמה חתיכות – יש לו רק את עצמו להאשים. "אבל השטחים זה לא בוגוטה!", אני שומע מהיציע. זהו, שכן; אחרי ההיפרדות מהם, השטחים הם לא שלנו. תחזרו על המלים האלה כמה פעמים בראש: השטחים לא שלנו. השטחים לא שלנו.

נוסח ההצעה במכתב למעלה מותח קו ברור וחד בין אחריותה המכסימלית של המדינה למתנחלים עד תאריך היעד YYY, ופקיעתה של האחריות הזאת לאחריו. זה לא נקרא להפקיר; זה נקרא לכבד את חופש הבחירה האישי של האזרח.

בונוס אחד או שניים

בונוס מיידי מהחלפת דיסקט הפינוי בכוח בדיסקט ההתפנות הוא שכל גילויי הסרבנות מימין, כגון איומי החיילים בחטיבת "כפיר" שלא ישתתפו בפינוי – מצטמקים לגודלם הטבעי, הלא-חשוב בעליל. אם אין פינוי בכוח – אין למה לסרב. חסל סדר החגיגה התקשורתית המנופחת הזאת.

למה זה בונוס? מכמה טעמים. טעם ראשון הוא ההשוואה הנלוזה בין סרבנות השמאל לסרבנות הימין, והטענה שמושמעת תדיר כאילו הראשונה סללה את הדרך לאחרונה. בעניין הזה כבר נאמר מספיק, ואין זה המקום להמשיך ולדוש בהבדלים התהומיים בין שני סוגי הסירוב. מכל מקום, הורדת הפינוי בכוח מעל סדר היום תוריד ממנו, מניה וביה, את הסירוב הימני; וכך ייחסך מרבים וטובים הצורך המייגע לשוב ולשנן מדוע הנסיבות החריגות שמצדיקות סירוב ליטול חלק בפעולות כיבוש ובפשעי מלחמה אינן מתקיימות במצבים שבהם מוטלת על הפרק העברת אוכלוסיה כובשת לשטח לא כבוש.

טעם שני הוא שהשמאל לא ימצא את עצמו שוב נופל למלכודת הדבש של מבחן הנאמנות הפטריוטית, כפי שקרה, למרבה הצער, בפרשיות האחרונות של חטיבת כפיר. איומי החיילים שלא ישתתפו בפינוי התנחלויות מעוררים חשש אמיתי שהצבא, החל מרמת החייל הפשוט ועד לדרגים הגבוהים ביותר, כבר הפנים את סדר היום הלאומני-מתנחלי, ועתה הוא מציב גבולות ברורים לשלטון. המרד כבר כאן, כפי שכתב עמיתי ל"רשימות", נעם לסטר. הגדיל לעשות יואל מרשק, מרכז אגף המשימות של הקיבוץ הארצי, שהזדרז להתקשר למח"ט כפיר ולהציע לו את "מיטב הנוער הקיבוצי", על מנת לאזן את פשיטת הרגל הערכית של החטיבה. למי שלא זוכר, זהו אותו יואל מרשק שבזמנים אחרים מתייצב לצד פלסטינים במסיק הזיתים שלהם, תחת רדיפות המתנחלים.

החששות האלה כנים, אולם יש לתמוה מה להם לסדר יומו של שמאל פעיל במדינה שממילא כבר נשלטת על ידי הצבא. נדמה שרבים בשמאל עדיין שבויים באשליה שבישראל שוררת הפרדה ברורה, כמו בכל דמוקרטיה אמיתית, בין השלטון האזרחי לבין הזרוע הצבאית; ושהצבא בדמוקרטיה הישראלית אינו אלא מכשיר שלטוני צייתן, הכפוף לחלוטין לדרג המדיני.

לאמיתו של דבר, אף פעם זה לא היה ממש כך, ובישראל יש מסורת ארוכה של רמטכ"לים שניהלו את מדיניות הביטחון של ישראל בעודם במדים, או זמן קצר לאחר שפשטו אותם ונכנסו ללשכת שר הביטחון. השינוי העיקרי שבישרו שנות ההתנחלות, ובמיוחד שני העשורים האחרונים, היה שפתאום הצבא התמלא בכיפות סרוגות ובשיח דתי-אמוני – סממנים שהם בגדר סדין אדום לשמאל החילוני. קודם לכן, מעורבותו העמוקה של הצבא בקביעת מהלכי השלטון הישראליים היתה "שקופה" מדי, אינטימית מכדי לעורר מחאה.

ובשפה בוטה יותר: תמיד זה היה צבא שיש לו מדינה, ולא להיפך. רק שקודם הצבא הזה שהיתה לו מדינה היה "שלנו"; עכשיו הוא "שלהם".

הבעיה העיקרית של הצבא בישראל היא לא שיעור המתנחלים במפקדיו אלא כוחו העצום, שלוחותיו התמנוניות במערכת החינוך, בשוק העבודה, בחיים הפוליטיים ובכל הבט של חיינו (עד לתדמית של כוכבי בידור, כידוע). מה שאנחנו צריכים, בדחיפות, זה לא צבא "פחות לאומני", אלא "פחות צבא". הניסיון הבלתי פוסק לעצב את אופיו של הצבא, החרדה מ"דמותנו" כפי שהיא משתקפת בו – גם כשהם נובעים ממניעים נאצלים – משקפים את הקושי העצום של האזרח הישראלי לדמיין את זהותו האזרחית והאנושית במנותק מן ההוויה הצבאית. בדרכם שלהם, הם תורמים לביצורה של הצבאיות כתשתית העומק הבלעדית של הישראליות; אין ולא תהיה קולקטיביות אחרת בלתה.

ישראל היא מדינה מיליטריסטית באופן קיצוני, והחברה האזרחית המתכווצת שלה חייבת להתעשת ולהציב גבולות ברורים לצבא, בכל אתר ואתר, לנטרל אותו, ולהחזירו לממדיו הטבעיים.

ועל כך בדיוק מופקד השמאל. לא להחזיר את צה"ל ל"ידינו" (התנועה הקיבוצית) מ"ידיהם" (המתנחלים), אלא להוציא את המדינה כולה מידי צה"ל!

והכי חשוב, לחשוף את הספין

הערך החשוב ביותר שטמון בהצגת אלטרנטיבת ההתפנות כנגד הדיבור על פינוי בכוח הוא מניעת הספין הגדול שלפיו מתנהל מאבק איתנים בין הממשלה למתנחלים על עתיד ההתנחלויות.

הספין הזה הוא כה עתיק ונדוש, שלא אתחיל אפילו לספר בו כאן. הבה נודה מיד: כל הענן העצום הזה, הזמזום הבלתי נפסק אודות "מאחזים בלתי חוקיים", "הקפאת בניה", "פינוי התנחלויות" – זמזום שחולף כבר 30 שנה בין ישראל לוושינגטון ורמאללה – איננו מותיר שום חותם במציאות. במציאות – בונים, במרץ בונים, ומספר המתנחלים כבר חצה את קו ה-300 אלף. כך היה תמיד, וכך יהיה. די להעמדות הפנים, ולפחות – די להאמין להם בשמאל.

שום ממשלה ישראלית לא תפנה את בית אל, או עפרה, או אריאל, או אפרת, או קדומים. לא ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. לא עם לחץ אמריקני ולא בלי לחץ. זה פשוט לא הולך לקרות, חברים, תוציאו לכם את זה מהראש. מדובר בנתון יסודי של המציאות הישראלית פוסט-1967: בשטחים הכבושים מתנחלים, לא מתקפלים.

[פינוי ישראלי יזום עולה בדעתי רק במסגרת תרחיש קטסטרופלי-אזורי כה קיצוני, שאינני מעז להגות בו].

לא זה המקום לתהות מה מקורו של עיקרון היסוד הזה של המדיניות הישראלית זה יותר מ-40 שנה; מה בדיוק חלקו של החזון המשיחי, מה חלקו של השיקול הבטחוני, כמה מזה נעוץ בפשטות בגרגרנות כלכלית (שאיבת מים ממאגרי הגדה), איסלאמופוביה וכו'. הניתוח מסובך, אבל השורה התחתונה פשוטה וגלויה לעין כל: ישראל כל הזמן בונה בשטחים, ומעולם לא פינתה התנחלות (משחקי התופסת של המאחזים הם בגדר הסחת דעת – קריצה הדדית בין המתנחלים למדינה מאחורי גבה של ארה"ב, וגם של השמאל).

אם זהו העקרון המדיני היסודי, הרי שכל הדיבורים על ניגוד אינטרסים בין המתנחלים למדינה, שיגיע לכלל פיצוץ באיזשהו תרחיש פינוי עתידי, הם דיבורי סרק. אין ניגוד אינטרסים כזה, כי המדינה היא מתנחלת והמתנחלים הם עצם מעצמה של המדינה (לפעמים אף מוברגים היטב במנגנון הממשלתי). כל מה שיש הוא הצגות מחזוריות של "עימות" בין חיילים לנערי גבעות משולחי רסן, לפטם בהן את התקשורת העולמית ואת השמאל הישראלי.

המסר התעמולתי הוא ברור: קשה הפינוי כשאול. מול נחישותה של המדינה לשמור על החוק, עומד ציבור קנאי שאינו בוחל בהתקפות על נציגי החוק. מדובר בהצגה, גם אם השחקנים עצמם – נערי גבעות מכאן וחיילים פשוטים מכאן – אינם ערים לכך וממלאים את תפקידם מתוך אמונה תמימה שהם אכן ניצבים משני צידי המתרס. זאת הצגה משום שהתסריט שלה נכתב מראש, מעל ראשי השחקנים, על ידי קבוצה מצומצמת של מנהיגים – בממשלה ובהנהגת יש"ע.

ההצגה הזאת הגיעה לשיאה הדרמטי, שובר הלב, בפינוי גוש קטיף; אותה "טראומה" שנהגתה והוצאה לפועל מתוך התכוונות לחרות על ליבו של כל ישראלי את הלקח המתבקש: לא עוד. אם זה מה שקורה כשמפנים 7,000 איש, האל ישמור ממה שצפוי בפינוי של 300 אלף איש. הנה כך שירתה ה"התנתקות" את הנצחת הכיבוש בגדה המערבית (הדברים אף נאמרו בגלוי בסביבתו של אריק שרון, והיו מי שהבינו זאת מראש).

ובכן, חסדו של האל לא יהיה נחוץ – אם לא יהיה פינוי בכוח. האלטרנטיבה, מודל ההתפנות (בתמיכה נדיבה אך תחומה-היטב של השלטונות), חוסכת את המאבק המיוזע והפוטוגני בין החיילים למתנחלים, על כל עוצמתו הרגשית. כך מיורט, עוד טרם בואו לעולם, הספין של "המדינה נגד המתנחלים", ובמקומו ניצבת המדינה לראשונה אל מול תהייתו הנוקבת של האזרח: האם את לצידי, או לצד פורעי החוק בשטחים? אם את לצידי – תני להם צ'אנס להתפנות בכבוד, ואז תניחי להם לנפשם.

(ואם את לצידם… לפחות עכשיו אני יודע. הדברים על השולחן. סוף סוף אני מבין מול מה ומי אני עומד).

הו התמימות, חושב לעצמו הקורא העייף; באמת נראה לך שהמדינה תשאיר להם את הבחירה? באמת נראה לך שהתנחלות אחת תיעקר ממקומה בהתפנות רצונית?

הו התמימות, משיב הכותב העייף לא פחות; באמת נראה לכם שהמדינה תכפה עליהם את הבחירה? באמת נראה לכם שהתנחלות אחת תיעקר ממקומה בפינוי בכוח?

העמדה הרשמית של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים, מזה 9 שנים, היא טענת ה"אין פרטנר". טענה זו כמובן בלתי ניתנת להפרכה; כשהיה פרטנר, לא דיברנו איתו, וכשכבר דיברנו עם מישהו, דאגנו מהר להפוך אותו לבובת סמרטוטים, כלומר, ל"לא פרטנר".

במהרה הפכה הפרקטיקה להגדרה מכוננת: מי שנושא ונותן עם ישראל – איננו פרטנר. ומי שיכול להיות פרטנר, או שהפצצנו אותו (הריסוק של מנהיגות הפת"ח בתחילת האינתיפאדה השניה) או שהכנסנו אותו לכלא (מרואן ברגותי). מפה לשם יוצא שבאמת, אין פרטנר. על חבל ה"אין פרטנר" מבצעת ישראל פירואטים מדיניים מרהיבים, שבאמת מצליחים להשכיח מן הציבור המהופנט מיהו ה"לא פרטנר" האמיתי.

אחד הגילויים האבסורדיים של הכחשת הפרטנר הוא הדילים שישראל רוקמת עם כל שועי העולם הגדול – על גורלם וחייהם של הפלסטינים בשטחים הכבושים והנצורים. כל קלחת נתניהו-מיטשל-אובמה של החודשים האחרונים היא מין ספק דיל, ספק ספין שכזה: ישראל מבטיחה לוושינגטון (קריצה בעין) שלא תבנה יותר התנחלויות (שתי קריצות) על אדמה פלסטינית. וושינגטון מדגמנת הגינות נחרצת (קריצה וחצי) של מתווך נייטרלי החרד לאינטרסים הפלסטיניים (שלוש קריצות ודי). כל המשחק התפל הזה מעסיק אינסוף כתבים ופרשנים, כאילו יש בו בדל של אמת או התקדמות לפיוס.

למה הדבר דומה? לאבא מתעלל שאשתו מאיימת עליו בפרידה אם לא יפסיק להרביץ לילד שלהם. האיום הוא כמובן איום סרק (היא אף פעם לא תזרוק אותו), אבל האבא משתף פעולה ויורד על ברכיו, מפציר ומבטיח שבאמת, יותר לא ירים יד על הילד. החרטה היא חרטת סרק, והסליחה היא סליחת סרק. הדבר היחיד שלא סרק כאן הוא המכות שהילד ימשיך לחטוף. מה שמעניין זה שכל בני המשפחה האחרים מרותקים לפסבדו-דרמה הזוגית הזאת, ואף אחד לא מתעניין בילד.

מדברים עם אובמה כי לא מוכנים לדבר עם הפלסטינים. ולא מוכנים לדבר עם הפלסטינים כי, נו, אתם יודעים, "אין פרטנר". ואם יש, אין על מה לדבר איתו. ואם יש על מה לדבר, אין פרטנר. וחוזר חלילה.

התוצר הביזארי האחרון של המדיניות הזאת הצליח להפתיע גם אותי. התבשרנו שישראל מסכימה לאפשר לצרפת (ביחד עם קטאר) לשקם את בית חולים "אל-קודס" בעזה, שנהרס במתקפה הישראלית בינואר השנה. ומדוע הסכמנו? "כמחווה הומניטרית ולאור העמדה התקיפה שמגלה צרפת בנושא הגרעין האיראני."

מחווה הומניטרית למי? העיתון סתם ולא פירש. לרגע קל חלף חשד נורא בראשי: מחווה לפלסטינים. אבל מחשבה צלולה נוספת סילקה את החשד הנורא. לו רצה נתניהו להפגין מחווה הומניטרית כלפי הפלסטינים – למה הוא זקוק לעסקה סיבובית דרך סרקוזי? חסר דרכים להפגין את רוחב הלב שלו? הרי במעברים לעזה תקוע כבר חודשים ארוכים ציוד חיוני שהכנסתו היתה משפרת באופן דרמטי את איכות החיים של העזתים (חלקי חילוף למשאבות מים ולמתקני טיהור שופכין, חומרי בניין לשיקום מבנים וכיוב'). מה הוא מתנחמד לפלסטינים דרך צרפת?

מכאן שכנראה מדובר במחווה הומניטרית כלפי הצרפתים. יפי הנפש האלה, ליבם שותת בשל סבלם של תושבי עזה הנצורים. נתניהו לא יכול יותר לראות את האירופאים האלה סובלים כל כך (וזה עוד אחרי כל מה שהם עברו בשואה), ולכן הוא משחרר את השסתום במעבר קרני. קחו, תעבירו קצת מכשירי דיאליזה ומיטות אישפוז לעזה, זה יעשה לכם קצת טוב על הלב.

ותודה על ה"עמדה התקיפה" בנושא הגרעין האיראני. באמת תודה.

טוב, כל העניין מסריח מדיפלומטיה רגילה. אנחנו נעשה לצרפתים טובה, וניתן להם לעשות טובה לפלסטינים. אולי רק נדמה לי שהסירחון עז מהרגיל, כי הילד בעזה, גם אחרי השיקום של בית החולים "אל-קודס", ימשיך לחטוף מכות.

ידיעות כאלה בעיתון עוזרות מאד לישראלי הממוצע לשכוח את מה שהוא מעדיף לשכוח. נתניהו וסרקוזי מדסקסים באינטימיות שובת לב עניינים של חיים ומוות. אומנם פלסטיניים, אבל הם לא צד בעניין. לא פרטנר.

לכן לא תזיק כאן תזכורת מן העולם האמיתי. מי סבל סבל מיותר, ומי חולל אותו. בעולם האמיתי, לפני 9 חודשים, פלשה ישראל לעזה, ובמשך פחות מ-3 שבועות, המיטה חורבן עצום על העיר וסביבותיה. בואו נדבר על מה שחוללנו למתקנים הרפואיים בעזה – שמציקים כל כך למצפון הצרפתי. לפני חצי שנה פירסמה עמותת "רופאים לזכויות אדם" דו"ח מקיף על ההבטים הבריאותיים של הפלישה לעזה. הדו"ח מתעד מקרים רבים של פגיעה בצוותים רפואיים ומניעת סיוע רפואי, שהסתיימה במוות של פצועים. ביחס להפגזות הישראליות על מתקנים רפואיים, הדו"ח קובע שצה"ל פגע ב-34 מתקני רפואה, בהם 8 בתי חולים ו-26 מרפאות לטיפול ראשוני.

התגובה הישראלית, אוטומטית כפתיחת נצרה, היא כמובן שכל בתי החולים והמרפאות האלה בעצם היו מפקדות חמאס במסווה. עדויות הפוכות מן השטח, כולל של נציגי ארגוני סיוע בינלאומיים שפעלו בבתי החולים, לא הזיזו לאיש. ודאי שאף אחד אף לא ניסה להתמודד עם הטענה שאסור, פשוט אסור, להוריד פצצות על חולים המרותקים למיטתם, רק בגלל שבקומה מתחתם מתחבאים לוחמי חמאס. העניין הזה של אבחנה בין לוחם לאזרח, חמוש ולא-חמוש, אשם וחף מפשע – האבחנה הזאת התרסקה לרסיסים כבר בדקות הראשונות של הפלישה, בהפגזת טקס הסיום של השוטרים בעזה.

הנה סיכום קצר מן הדו"ח של רל"א:

27 בדצמבר – פגיעה בבניין של הסהר האדום הפלסטיני ובבניין של מנהלת רכבי ההצלה. בשעות הצהריים ניזוקו שני מתקנים רפואיים כתוצאה מהפצצת חיל האוויר הישראלי שכוונה לבסיס המרכזי לשעבר של הבטחון המסכל בשכונת תל אל-הוא בעיר עזה. 28 בדצמבר – פגיעה במרפאת "אל-סראני". מרפאת אל-סראני בשכונת שג'אעייה נפגעה קשות מהפצצת צה"ל שכוונה לפגוע בתחנת המשטרה בשכונה. כתוצאה מההפצצה נפצעה באופן אנוש ראויה עוץ', רוקחת שעבדה באותה השעה במרפאה. 30 בדצמבר – פגיעה בבניין המרכזי של מרכז עזה לבריאות הנפש. כתוצאה מהפצצת תחנת משטרת התנועה ברחוב אל-רשיד בעיר עזה, נפגע באופן קשה הבניין המרכזי של מרכז עזה לבריאות הנפש הנמצא בסמוך לתחנה. ממידע שהועבר לרל"א על ידי נציגי המרכז התברר כי חלונות ודלתות נופצו, קירות נסדקו וחוררו ומרבית המחשבים במקום הושבתו. עוד נמסר כי בעקבות הפגיעה הופסקה לחלוטין פעילות המרכז הכוללת מתן שירותי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה לאוכלוסייה האזרחית. 4 בינואר – תקיפת המרכז הרפואי אל-רעאיה ומרפאותיה הניידות. בלילה שבין ה-4 ל-5 בינואר הופצץ המרכז הרפואי אל-רעאיה. המרכז שוכן בסמוך לבית החולים שפאא', במרכז שכונת מגורים ואין בסביבתו משרדים ממשלתיים או עמדות צבאיות. ועם זאת, לפי ההערכות הראשונות הנזק שנגרם למרכז ולמרפאות הניידות נאמד בכ-800,000 דולר. המרכז סיפק שירותי יום שונים: מרפאות מומחים למחלות פנימיות, מרפאת ילדים, מרפאה גניקולוגית ויולדות, מרפאה אורולוגית, נוירוכירורגיה ושירותי חירום. כל השירותים הופסקו, לרבות השימוש בשלוש המרפאות הניידות של המרכז, שנהרסו כליל. בליל ה-9 בינואר נפגעו המרכזים הרפואיים סבחא אל-חאראזין והאלה אל-שווע, שאותם מפעיל משרד הבריאות הפלסטיני, בעקבות ירי ארטילרי ישראלי. ב-10 בינואר אש ארטילרית הרסה את הקיר הצפוני של בית החולים האירופאי בח'אן יונס. נפגעו צינורות מים ראשיים, הגנרטור של בית החולים ניזוק וזרם החשמל נותק. אחד מעובדי התחזוקה סבל מטראומה. ב-13 בינואר נהרסה מרפאה בשכונת שג'אעייה ששימשה כמרפאה לבריאות הנפש ולבריאות הילד מירי טילים ישראליים. ב-13 בינואר נפגע ישירות בית החולים ע"ש מחמד אל-דרה לרפואת ילדים בשעה ששמונה חולים ואנשי רפואה שהו במקום. פגיעה 15 בינואר – פגיעה ישירה בבית החולים אל-קודס. בשעות הצהריים פגע הצבא הישראלי פגיעה ישירה בבית החולים שמפעיל הסהר האדום הפלסטיני שבשכונת תל אל-הוא. כתוצאה מהפגיעה, נהרסה קומת האדמינסטרציה כליל ובמתחם נוסף בבית החולים פרצה שריפה. בבית החולים שהו באותה העת כ-300 בני אדם, מתוכם 40 אנשי צוות רפואה וכמה עשרות חולים, ביניהם 15 שהיו מחוברים למכונות רפואיות.

לו היתה ממשלת ישראל מעוניינת באמת ב"תהליך שלום" עם הפלסטינים, ולא רק במאמצי הסברה בלתי נלאים לשכנע את כל העולם שהפלסטינים אשמים בסבלותיהם, הרי שכבר במרץ השנה, עם שוך הקרבות, היתה יכולה ליזום מהלך פשוט: שיקום מסיבי ואינטנסיבי של כל מתקני הרפואה שנפגעו במהלך המתקפה. אפילו לא מכיסה; פשוט לפתוח את המעברים ולהתיר הכנסת ציוד ותשתיות רפואיות מכל גורם בעולם שהיה מעוניין לתרום אותם.

את זה היא כמובן לא עשתה ולא תעשה. קל יותר לזרוק עצם הומניטרית לסרקוזי מאשר לקחת אחריות מינימלית על הפשע הברוטלי שישראל חוללה כלפי החולים והנכים של עזה.

למען הסר ספק, אין בלבי ספק שהיוזמה הצרפתית איננה נובעת מדחפים מוסריים נעלים. אלה מעולם לא היו חלק מן הדיפלומטיה המזרח תיכונית. לסרקוזי יש שיקולים משלו. אולי אינטרסים משותפים עם קטאר (השותפה לפרוייקט השיקום), אולי צרכים אלקטורליים פנימיים (ריצוי האוכלוסיה המוסלמית), וכמובן השאיפה הבלתי מוסתרת שלו להחזיר לצרפת את מעמדה המרכזי באזור. מצוקת האישפוז בעזה לא ממש נוגעת לו.

ציניקנים מקומיים נתלים ב"צביעות האירופית" כסוג של תירוץ לאדישותם הפוליטית. בבחינת "אני לא נוקף אצבע למען הפלסטינים אם האצבע הענוגה שלי תתלכלך תוך כדי כך בכסף אירופי ספוג צביעות". זאת עמדה מתפנקת, אנטי פוליטית ובסופו של חשבון, אנטי מוסרית. הכסף האירופי אולי צבוע, אבל הוא באמת מופנה לפרוייקטים חשובים של בריאות ותשתית בשטחים הכבושים והנצורים. כל עוד ממשלתנו שלנו איננה לוקחת אחריות על הנזקים העצומים שהיא חוללה בשטחים אלה, במעשה ובמחדל, אין לנו זכות להדוף מעלינו – סליחה, מעל הפלסטינים – את הסיוע האירופי. שלא לדבר על החוצפה: קודם הרסנו להם את החיים, עכשיו אנחנו גם מטיפים להם (ולישראלים שעוזרים להם) ממי לקחת כסף לשקם אותם.

חסרי הבית בעזה שזוכים לקורת גג בזכות הכסף הזה, השכונות שמחוברות למים זורמים, החולים שזוכים לטיפול נאות – לכל אלה באמת לא אכפת שהם חבים את מזלם הטוב לעיסה סבוכה של אינטרסים כלכליים ומצפונם המיוסר של צרפתים ונורבגים מדושנים. ודאי שאינם רואים בעיסה הדוחה הזאת עילה למנוע מעצמם את הרווחה העצומה שהכסף האירופי מאפשר להם. ליבם של הישראלים גס בתרומות האלה; כמה קל לזלזל בכסף שעוזר לאחרים ולא לנו.

גם ההסטוריה של היהודים מלמדת שלא פעם כדאי, ובעצם צריך, להתעלם מן הריח החשוד שעולה מכספי תרומות, ולעשות בהם שימוש מיידי להצלת חיים. כל בחירה אחרת היא העדפה של הטוהר הנרקיסי (של האני) על פני הסבל הממשי (של הזולת). ואיך נכנה את עמדתה הנוכחית של ממשלת ישראל, שהמירה את הסבל הפלסטיני למטבע דיפלומטי, ז'יטון המתגלגל בזריזות מיד אחת לשניה במחול של "מחוות ידידות", הנלחשות בחדרי חדרים? אני מודה, שכרגע אין לי מלים.

שש וחצי שנים היא מונחת על השולחן. מעלה אבק, נשכחת מלב. גם כשבאה לאוויר העולם, מיהרו הישראלים לאטום את אוזניהם ולהסתכל לכיוון השני. העיתונים עזרו להם – היוזמה מעולם לא זכתה לדיון רציני בעמודי החדשות. 

אם לא בדיווח עיתונאי, אולי בתשלום, חשבו בליבם הפלשתינים התמימים. לכן מימנו מודעות עמוד בכל העיתונים, המפרטות את יוזמת השלום הערבית. זה כל המודעה – דיווח חדשותי לאזרח הישראלי. מה שהיה אמור להתפרס על פני עיתון שלם, לפני 6 וחצי שנים, ובחינם, מופיע עכשיו על פני עמוד אחד, ובתשלום.

  

ומה תעשה עם זה? מה תעשי עם זה?

רוצים שלום?

מישהו פה רוצה שלום?

רוצים שלום ?!?

אז אולי לעזאזל תעשו עם זה משהו? אולי פעם אחת תעמידו את זה כתנאי למפלגה שאתם מצביעים עבורה? אולי תגידו פשוט: "או שתאמצו את היוזמה הערבית, ומיד, או שתעופו לנו מהעיניים, לפני שאתם מחרחרים את המלחמה הבאה".

תקראו טוב. היוזמה לא מדברת על שיבת פליטים. היוזמה קוראת לפיתרון מוסכם לבעית הפליטים. היא לא קוראת לישום החלטה 194 (שיבת פליטים גורפת), אבל היא כן קוראת לישום החלטות 242 ו-338 (החזרת שטחים גורפת).

לא מספיק טוב לכם? רוצים להישאר בפינה שלכם ולזעוף ביחד עם בני בגין? לפנטז עם ביבי על "שלום כלכלי" ולזרוק לעבדים בעזה עוד כמה מקומות עבודה? לקשקש על "הסדר מדיני" עם ציפי לבני על כלות הימים? להמשיך לבנות בהתנחלויות עם אהוד ברק?

רוצים להיות צדקנים לנצח?

רוצים להמשיך לנסוע בדרך השלום, לחלוף על פני מגדלי השלום, בדרך אל מסעדת השלום, ולקוות שתגיעו בשלום? האם לא הגיע הזמן להחליף את גוזמת השלום הישראלית ביוזמת השלום הערבית?

אתם רוצים שלום או לא??? 

נוסח היוזמה המלא – כאן. פרשנות – כאן.