[פורסם באתר J14]
כלי התקשורת: זאב בעור כבש
הכותרת בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" היום, בעקבות ההפגנה הסוערת אתמול מול עיריית תל-אביב, היתה: "איומים על חיי חולדאי". הכותרת בעמוד 8 היתה: "ועכשיו: האלימות" (המילה "אלימוות" הודגשה באדום). כותרת המשנה, שמתארת מפגינים משליכים ביצים, לא מותירה ספק מי, לדעת העיתון, פועל כאן באלימות.
מבט לא פחות מדויק על אירועי אתמול היה יכול להוליד כותרות שונות לחלוטין. למשל: "ועכשיו – הביזה" (כותרת משנה: פקחי עיריית תל אביב גנבו באישון לילה מחשבים אישיים וציוד פרטי של שוכני המאהל). או אולי: היס"מ מפזר הפגנות בתל-אביב בשיטות שמוכרות רק במגזר הערבי.
השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".
הגדרות זה נושא מעניין, אבל לא עליו אני רוצה לדבר. אירועי אתמול גם מציבים שאלות קשות של סולידריות פוליטית בפני מנהיגי המחאה; גם עליהן לא אדבר כרגע. המאבק נתון בתוך מטריצה של כוחות פנימיים וציבוריים. אני רוצה להתרכז בתפקיד הבעייתי והמאיים שהתקשורת משחקת בתוכה.
בתוך חודשיים של פעילות נמרצת ומלהיבה, התבגר המאבק. אתמול עוד לא ידע ללכת, היום הוא כבר נותן גז בעלייה. ועוד מסימני ההתבגרות: המעבר מתנועה תמימה שכמהה "לחבק" את כ-ו-ל-ם, לתנועה מפוכחת שיודעת להבחין בין ידיד לאויב, שמבינה היטב שאין בפוליטיקה בעד (איזשהו X) שאיננו גם, בהכרח, נגד (איזשהו Y). התהליך הזה יתרחב ויתחדד ככל שיתמשך המאבק, והוא יתמשך; רק ידידים אמיתיים ימשיכו לצעוד בדרך הזאת, הטרמפיסטים-לרגע יתפזרו לכל רוח.
קל לסמן את האויבים הברורים של המאבק: פקידות האוצר, הטייקונים, מערכת הביטחון. קשה יותר לזהות גורמים שמתחזים לידידים אבל נאמנותם כפופה לאינטרסים שאינם חופפים את מטרות המאבק, ועלולה להתברר כמשענת קנה רצוץ. אל גורמים כאלה ראוי להתייחס בחשדנות עמוקה; הם אולי אינם אויבים מושבעים, אבל כשהם מחבקים אותנו – לא יזיק להציץ מאחורי גבם, לבלוש אחר נצנוצו של הפגיון החבוי שם.
התקשורת הישראלית, להערכתי, היא "ידיד חשוד" שכזה. החגים בפתח, ועל כולנו נגזר להתמסר להרבה, המון, יותר מדי, חיבוקים משפחתיים. אני מציע לוותר על החיבוק של התקשורת.
לכאורה, המאבק רק נהנה מן החיבוק התקשורתי. הסיקור עצום בממדיו, ההפגנות תופסות כותרות ראשיות, ראשי המאבק מקבלים שפע של זמן מסך. אבל בעצם, מה ההתרגשות? התקשורת מבצעת את תפקידה הטריביאלי; מדווחת על האירועים החשובים בזירה הציבורית. אין חולק שהמחאה היא האירוע של הקיץ; צריך להיות מטורף להתעלם ממנה. מול הטענה שגורסת כי התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא צודקת, ניצבת אלטרנטיבה לא פחות משכנעת: התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא מעלה את המכירות (העם צורך מידע תקשורתי שיש לו עניין בו). כל מי שאי פעם עבד בכלי תקשורת מרכזי יודע בדיוק על מה אני מדבר. וטוב שיש גם עיתונאים, אומנם אנונימיים, שמדברים גלויות:
"עיתונאי אחר מסביר כי לתזמון המחאה חשיבות מכרעת. "אנחנו בקיץ, עונת המלפפונים", הוא אומר, "כולם בפגרות, המקורות הרגילים שלך בחופשה, תמיד בקיץ יש ואקום, וזה נפל בזמן הנכון". עיתונאי אחר מוסיף כי בתקופה שכזו, בחירה שלא לסקר בהרחבה את המאבק היא חסרת היגיון מסחרי. "עם ישראל מרגיש מאוחד", הוא אומר, "אני לא חושב שאיזשהו עורך רוצה לבוא ולפוצץ את הבועה הזאת בפנים". לכך יש להוסיף כי מחאה עממית שמובלת על-ידי צעירים היא חומר שקל לתרגם לעיתונות פופולרית, בלי קשר למסרים שהצעירים הללו מעבירים."
"בלי קשר למסרים". מרשל מקלוהן לא היה אומר את זה טוב יותר.
בכתבה הזאת ב"עין השביעית" נחשף המתח בין פעילי המאבק לבין העיתונאים שמסתובבים במאהל ומחפשים "סיפור טוב"; מתח שמגיע עד כדי עוינות אמיתית. ההכרה הזאת מחלחלת לאיטה להכרת הפעילים (אני מניח שאלה שהתקשורת "צדה" לעתים תכופות מבינים זאת מהר יותר מאלה שהיא פוקדת לעתים נדירות), והיא תמשיך לחלחל: המסרים שהמאבק רוצה להפיץ אינם בהכרח מה שהתקשורת רוצה לשדר. עיתונאים שנשלחים בידי כלי תקשורת מרכזיים כפופים ל"חוקי הז'אנר", חוקים שעל פי רוב הם לא מודעים להם. החוקים האלה מגדירים מה זה סיפור טוב ומה זה לא (רמז: נתונים סטטיסטיים על ההוצאה הפרטית לחינוך – חרא סיפור; ה"מתיחות" בין איציק שמולי לדפני ליף – אחלה סיפור), כמה זמן מותר לדבר מול מסך ומתי חותכים אותך באמצע המשפט, מהי "שפה פוליטית" ומהי "שפה אישית", והם גוררים אחריהם מטען שלם של תבניות חשיבה מסויידות, כותרות קליטות, שמתייקות ומסדרות ומתייגות יפה-יפה כל דבר שיכול אי פעם לקרות בעולמם, בתוך קופסה קטנה וסגורה משלו; חמגשית נוחה לעיכול.
אם יש משהו שהמחאה הזאת עשתה מיומה הראשון, זה לפרוע את כל הסדרים ולחרב את כל התבניות ולמעוך את כל הקופסאות. ומן הסיבה הפשוטה הזאת, המאבק החברתי הזה גדול בכמה מספרים גם על העיתונאים רחבי-הדעת ביותר, נבצר מבינתם המוגבלת של פטפטני התקשורת, ומייצג עבורם לא פחות מקריסת מערכות קוגניטיבית גמורה.
אבל זאת הבעיה שלהם. אנחנו צריכים לחשוב איפה זה הופך לבעיה שלנו.
התשקורת מזייפת
בשבועות האחרונים היתה הצטברות של מקרים שמבהירים היטב איך הבעיה הקוגניטיבית של כלי התקשורת המרכזיים הופכת לבעיה פוליטית של תנועת המחאה. במשך שלושה שבועות, בין הפגנת ה-300 אלף להפגנת ה-400 אלף, התקשורת כולה זימרה שיר אחד: המחאה דועכת; מאבדת גובה; מתפצלת; מאבדת כיוון; מתמסמסת.
התיאורים האלה היו כולם פרי דמיונם המשועמם של עורכי עיתונות שיכולת קריאת המציאות שלהם – אולי גם החיבור שלהם לאתרי האינטרנט הרלבנטיים – מוגבלת להחריד. דווקא בשלושה השבועות האלה התעצמה המחאה, שברה סוף סוף את דימוי "מעמד הביניים" וסחפה את האוכלוסיות המוחלשות בפריפריה, גיבשה קבוצות עבודה ודיונים בנושאים ספציפיים, ואימצה פרקטיקות רדיקליות כמו סקוואטים. לכל זה קראו גאוני התקשורת – "דעיכה".
עלינו אולי זה לא עבד, אבל על מי שלא היה במאהלים וניזון רק מכלי התקשורת המרכזיים – זה עובד. על מי שמתלבט אם להצטרף למאבק ומקבל רושם שהשיא כבר מאחוריו – זה עובד. התקשורת טיפחה דה-מורליזציה נטולת כל יסוד, ובכך הפכה מידיד המאבק לאויבו. חשוב להבין את זה ולא להתלהב מכל כתב שפותח מקרופון מול פעיל מאהל; לא פחות קריטיים ומשפיעים מזמן המסך הזה, הם דברי הקריין באולפן לפני שהועבר השידור לשטח, ודברי הפרשן באולפן אחרי כן. המחאה עדיין מסוקרת, אבל המיסגור שלה הולך ומזעיף פנים. ומאתמול כבר ברור: מעל ראשיהם של הפעילים מרחף כל הזמן האישום "חוליגנים" שיש להתנצל עליו. כך מוסטת תשומת הלב מעוולות השלטון ואפשר להתמסר למשחק הגינויים המוכר (הנה הכתבים דוחקים מיקרופון מתחת לפרצופם של ליף ושפיר ותובעים: האם אתן מגנות את האלימות של המפגינים? אה, אה, מגנות או לא מגנות?).
אני צופה שסיקור המחאה יתעוות וילך, יתרחק ויילך מן המציאות, ככל שהיא תשנה את פניה (והיא כל הזמן משנה את פניה). כבר עכשיו התקשורת מועדת. השבוע פירסם "מעריב" שמאהל הוד השרון התקפל – דבר שלא היה ולא נברא. אולי שכחו ב"מעריב" לעשות בוחן מציאות לכוונות המשטרה וקיבלו אותן כעובדה מוגמרת. בערב הפגנת ה-300 אלף התקשרה לשכת ראש הממשלה למערכת החדשות של ערוץ 1 ודרשה להפסיק לדווח על מספר המפגינים. במקרה הזה נענתה פניית הפוליטבירו של ביבי בשלילה, אבל עצם הפנייה מעידה על נוהג קיים, וכנראה שבעבר פניות כאלה אכן השפיעו על הסיקור החדשותי. וכש"ישראל היום" (אויב מוצהר של המאבק) מכוון את המפגינים לכיכר רבין במקום לכיכר המדינה, מישהו יכול להיות בטוח שמדובר רק בטעות?
דעה רווחת היא שהמחאה זוכה לאהדה תקשורתית משום שהעיתונאים עצמם שמסקרים אותה הפכו למעמד מנושל ומנוצל, חסר ביטחון תעסוקתי; זאת גם המחאה שלהם. אבל זאת ראייה מאד חלקית של התמונה התקשורתית. נכון, בתחתית הפירמידה של כלי התקשורת נמצאים כתבי השטח, שרובם שייכים למעמד הביניים ולמטה ממנו. אבל מעליהם נישא מערך גדול של עורכי חדשות בכירים, מפיקים, מו"לים ובעלי מניות באמצעי התקשורת, והאג'נדה הטבעית שלהם היא ריאקציונית. פערי השכר העצומים בין עורך בכיר בדסק חדשות לבין כתב שטח מתחיל גם קובעים, מניה וביה, את ההכרה המעמדית שלהם.
ככל שהמאבק יתמשך, יתחדד גם האופי המעמדי שלו. בתוך כך תובלט הדרישה להגן על זכויות עובדים לא מאורגנים (המועסקים בחוזים אישיים) ועובדי קבלן, ולהגביר את הפיקוח על מעסיקים פוגעניים. אם למישהו יש ספק מתי עיתון "הארץ", שהתגייס בהתלהבות למאבק, ישבור הצידה – זה יהיה הרגע. המו"ל עמוס שוקן הוא אויב מושבע של העבודה המאורגנת בישראל, וכבר הוכיח בעבר שמי שחושב אחרת ממנו – לא יישאר בבית. מבחינת שוקן (ונושא כליו, שטרסלר), המאבק הנוכחי מצומצם למטרה אחת בלבד – שבירת המונופולים במשק הישראלי. הם לא יתנו לו לערער על עצם השיטה הניאו-ליברלית, לפחות לא מעל דפי עיתונם. אני רק יכול לדמיין את צמרמורת הסלידה שעברה בגוו של שוקן כששמע את דפני ליף מתיזה בבוז את המילים "זה קפיטליזם!" בהפגנה האחרונה. ושוקן הוא רק דוגמה אחת; אין שום אינדיקציה שמוזס, דנקנר, נמרודי ואדלסון תורמים בסתר לתנועת המאבק הסוציאליסטי או למרכז "אדווה".
התקשורת אהבה אותנו צעירים במאהל רוטשילד, עוסקים במקצועות כמו גרפיקה ופרסום, ובעיקר, אהבה את הידיעה הסמויה שיש לנו איפה לגור חוץ מבאוהל. היא לא אוהבת אותנו מבוגרים במאהל ג'סי כהן, חסרי תעסוקה או עובדים בניקיון ותחזוקה, ובמיוחד היא לא אוהבת את מי שאין לו בית. התקשורת תדלל את הדיווח שלה, תצבע אותו בצבעים שקריים, ולנוכח מעגלי הדיון השקטים והיסודיים שמתהווים בכל רחבי הארץ – תפהק ותעבור הלאה. כזאת היא.
לחשוב (ולפרסם) מחוץ לקופסה
יש מי שחושב שצריך לנהל את המאבק התקשורתי מבפנים: "להחדיר" לכלי התקשורת המרכזיים עיתונאים ופרשנים בעלי השקפה ביקורתית, שיסדקו את הקונצנזוס. לדעתי זאת מלחמת האתמול; הפתרון יימצא מחוץ למיינסטרים, מחוץ לקופסה, כמו שרוב הפתרונות שמציע המאבק הזה נמצאים מחוץ לקופסה. שהרי הבעיה היא לא פרסונלית, אלא מבנית; האנשים ששולטים בקו התקשורתי הרשמי מדברים בקול שעוצב לחלוטין בידי ההקשר הסוציו-תרבותי שלהם. בימים רחוקים, אנשים כמו נחום ברנע ובן-דרור ימיני היו לוחמים ללא-חת לצדק חברתי. מה שהשתנה מאז זה לא החברה הישראלית (שהפכה עוד פחות צודקת), אלא מיקומם של ברנע וימיני בתוכה – הנסיקה שלהם לעבר עשירונים שמהם המחאה נדמית כסרט זר ואקזוטי, והזיקה העזה, רבת-השנים, בינם לבין גופי התקשורת העשירים שבתוכם הם פועלים.
לא, חלפו הימים של "לשנות מבפנים", וזאת אחת התגליות המסעירות של המחאה הנוכחית. דפני ליף וחבריה לא ניסו "לעשות לבבות" במרכז הליכוד או בקדימה, הם לא ניסו לפרסם מאמרים ב"ידיעות" או ב"הארץ", וגם לא הפעילו לובי שילחץ על ועדות כנסת שונות. את הזירות המסורתיות שמזוהות עם המרחב הפוליטי הם דחקו הצידה – באומץ, בלי שמץ בושה – ופקחו את עינינו למרחב הפוליטי האמיתי: הרחוב והאינטרנט. מעתה ואילך, שם ייקבע סדר היום הפוליטי של ישראל, ולא בשיחות מסדרון בכנסת או במערכת החדשות של ערוץ 2. ההבנה הזאת היא בלתי הפיכה, וכל ניסיון להשיב את הגלגל לאחור מחמיץ את המשמעות, כמו גם המומנטום, של מה שקרה כאן.
שתי דוגמאות אישיות. אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון שלי על המאבק, קיבלתי מייל מעורכת במגזין "טיימאאוט". "אנחנו עושים פרוייקט על המחאה, מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה".
אהה, הניגון המוכר. תמיד זה בבהילות, תמיד בהקדם, תמיד אתה נדרש לרדוף אחרי התקשורת שמעמידה אותך בזמנים שלה. אלה כללי היסוד בהתנהלות מול ענק תקשורתי; אתה העבד הנרצע, הוא עושה לך טובה.
טוב, אני מזמן כבר לא במשחק הזה. עניתי באדיבות מה שאני עונה תמיד: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים (אוקיי, במקרה של טיימאאוט, הדרישה השניה היתה סוג של בדיחה). התשובה, שדווקא איחרה להגיע, היתה: טוב, בסוף זה לא נכנס, כי היה צריך לקצר את הטקסט, ולא הסכמת. כמובן. תודה תודה ושלום שלום.
תוך זמן קצר קיבלתי מייל נוסף, הפעם מעורכת ב"גלובס". אותו טקסט בדיוק: "מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה" (זה אני שתמיד כותב לפני הסגירה, או הם שתמיד סוגרים אחרי שאני כותב?). עניתי באותו טקסט: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים. הפעם התשובה היתה: מצטערים, לא יכולים להכניס קישורים לכתבות של מתחרים (כמו "כלכליסט"). כמובן. תודה תודה ושלום שלום.
אלה דוגמאות פעוטות (ולא היחידות), ומנסיוני הן מדגימות עיקרון מוחלט: כשהתקשורת "קוראת" לך, היא קובעת את הכללים. והיא לא נסוגה מהם. גם כשהיא לכאורה "מעוניינת" לשמוע אותך, גם כשהיא, ברוב טובה, מציעה לך במה – אתה תרקוד לפי החליל שלה. באולפן הטלוויזיה ימרחו לך איפור על הפרצוף, באתר האינטרנט ימרחו לך את הטקסט.
למזלי, אני לא תלוי לפרנסתי בהתיישרות לפי הקוד של אף עריץ וערוץ תקשורת, ולכן אני יכול לסרב בלב קל ובנפש חפצה. אשרַי, בלוגר אנוכי. אבל התוצאה ברורה: אוסף עצום של מגבלות "טכניות" וגם מהותיות מצמצם מאד את טווח העובדות, הידיעות והפרשנויות שיכולות להיכנס אל בין כותלי תקשורת המיינסטרים. והסיבות, כפי שכבר אמרתי, הן עמוקות ומבניות.
הפתרון: תקשורת אלטרנטיבית
מכל האמור לעיל מסתמן הפתרון היחידי: לפתח ערוצי תקשורת אלטרנטיביים. לכאורה, אני לא מחדש כאן כלום, ותיכף כולם יצביעו על הפייסבוק, והבלוגוספירה, ואתרי הדעות השונים. אבל במחשבה קצת יותר זהירה, קל לראות שהאינטרנט הישראלי בימינו לא מציע אלטרנטיבה של ממש לעיתונות המיינסטרים.
מה שהאינטרנט הישראלי מציע כיום, ולטעמי האישי במינון גבוה מדי, הוא בעיקר דעות והגיגים. אבל כמו שכל מו"ל מתחיל יודע, מדעות לא עושים עיתון. עיתון עומד, קודם כל, על מערכת חדשות. ודעות צריכות, קודם כל, לעמוד על עובדות. המחסור החמור בעובדות, בתיעוד אלטרנטיבי של המציאות, הוא הלאקונה הגדולה של האינטרנט הישראלי. נכון להיום, ידוע לי רק על שני גופי חדשות שפועלים בזירה הזאת: הטלוויזיה החברתית והחדשות מהירקון 70. יש לי רק מלים טובות עליהם, אבל מדובר בטיפה קטנה מאד, שצריכה להפוך למעיין שופע.
אם עיתון מדווח על שביתת המתמחים בלי להכניס אף מילה על פרטי ההסכם שמקפח אותם – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתשלים את החסר. אם עיתון מדווח על קיפול מאהלים שלא היה ולא נברא – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתדווח אמת במקומו. אם עיתון משמיט מתיאור ההסלמה בדרום תקיפות קטלניות של צה"ל – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתיתן את התמונה המלאה. אם עיתון מדווח על "מהפכה" בחינוך בעקבות תכנית "עוז לתמורה" ואינו מזכיר במאומה את הפגמים החמורים שבה – צריך תקשורת אלטרנטיבית שתעשה את זה במקומו.
אלה הן רק דוגמאות מקריות מן השבועות האחרונים. כל צרכן תקשורת ביקורתי מסוגל לזהות בכל יום עשרות השמטות, אם לא שקרים ממש, בתמונת המציאות שתקשורת המיינסטרים מציירת לנו. ולכן, עוד לפני שמגיעים לפרשנות ולפרשנות של הפרשנות – דרוש בישראל, בדחיפות, תיקון יסודי בדיווח החדשותי שמוצע לאזרח; תיקון שיספק לו את כל המידע הרלבנטי לעיצוב השקפה פוליטית מושכלת.
התיקון הזה לא יבוא מתוך כלי התקשורת הקיימים, בדיוק כמו שהשינוי המיוחל בשיטה הכלכלית-חברתית בישראל לא יבוא מתוך הגופים הפוליטיים המסורתיים. לכל היותר, כלי התקשורת יגררו אחריו (כפי שהם מוצאים עצמם נגררים, לא פעם, אחרי הבלוגוספירה), ממש כמו שהמפלגות הפוליטיות נגררות כעת אחרי האג'נדה החברתית שהציבור מגבש ברחובות. הדברים שלובים לבלי הפרד; בפראפרזה על מארקס, האזרחים צריכים להשתלט לא רק על אמצעי הייצור, אלא גם על אמצעי הייצוג. האוצר כבר לא אומר לנו "מה טוב למשק"; אין סיבה שערוץ 2 ימשיך לומר לנו "מה קורה במשק".
זה לא אומר שממחר בבוקר צריך להחרים את כלי התקשורת. אבל זה כן אומר שהיחס אליהם צריך להיות צונן, אופורטוניסטי וחשדני. להשתמש ולזרוק; לא להתמסר, לא להתחנף, לא לרדוף אחריהם, לא לארוז עבורם סיסמאות קליטות. לזכור: הם שם בגללנו, לא להיפך.
בהתחלה צפויים קשיי גמילה וחרדת נטישה. שיואו, מה נעשה אם ערוץ 2 יפסיק לסקר אותנו? שיואו, מה יהיה אם העיתונאי של "ידיעות" ייעלב ויפסיק להתקשר? על המנטליות הילדותית הזאת צריך להתגבר, ממש כפי שהציבור כבר לומד להתגבר על התלות האינפנטילית במנגנונים המפלגתיים. הקיץ הזה הוכיח סופית (למי שעדיין לא הבין זאת קודם) שהשינויים העמוקים ביותר בחברה ובשיח הציבורי מתרחשים הרחק מחוץ לזירה המפלגתית; בתוך חודשיים, הפכה הכנסת לפריפריה והרחוב למרכז. מהלך דומה אפשר וצריך ליזום גם בזירה התקשורתית: בואו נהפוך את ערוצי הטלוויזיה ואת העיתונים הגדולים לפריפריה שלנו. ממילא הם לא משקפים נאמנה את המאבק ואת מה שמעסיק את רוב האזרחים; כל מה שנחוץ זה להפסיק לחשוב על עצמנו באמצעותם. נחוצה עצמאות תקשורתית.
חזונצ'יק, במהרה בימינו
אז הנה החזון: עיתון אינטרנט שלם – מן האזרחים, בידי האזרחים, ולמען האזרחים. עיתון עם מערכת חדשות רצינית, עם כיסוי בכל התחומים (חברה, כלכלה, ביטחון, סביבה, חינוך, בריאות, תרבות). כיסוי רציף, יומיומי, ולא מזדמן. ומחלקת תחקירים עצמאית, וצוותי שטח עם ציוד הקלטה וצילום. וצוות פרשנים מצומצם (לא צריך יותר משלושה-ארבעה), ולא כאלה שסועדים כל יום שישי בצהריים עם שטייניץ או עם סער.
עיתון שנותן מקסימום במה לקול של האזרח (ללא הבדל דת, גזע, מין, רמת הכנסה או אזור גיאוגרפי) ומינימום במה לשלטון; עיתון שלא יפרסם לעולם הודעה לעיתונות של דובר או יחצ"ן בלי לבדוק ולאמת אותה בשטח; עיתון שלא פוחד "להבריח קוראים" על כל צעד ושעל.
ולפני שהחלום הזה מתפורר מן הסיבות המוכרות, כמה כללי יסוד. הכתבים והעורכים לא מתנדבים, אלא עובדים בשכר; והשכר מיידי, לא שוטף+60. וכולם מאורגנים בחוזה קיבוצי, ואולי אפילו, שומו שמיים, שותפים בבעלות על המיזם, כמו בקואופרטיב. ואין חסויות, ואין פרסומות קופצות, ואין שום אינטרס מסחרי בתמונה. וכשמבקשים ממך לפרסם טקסט שלך, לא מעמידים לך תנאים.
הו, אתם מגחכים, התמימות. ומה בדיוק המודל העסקי שאתה מציע? ממה יבוא הלחם וממה תבוא החמאה? אז אני, בעוונותי, לא כלכלן, ולא יכול גם להציע מודל עסקי. אני יכול רק לומר שלא מדובר בהזיה נרקוטית, וכבר יש מודלים שונים שפועלים בעולם; ארגוני תקשורת אלטרנטיבית שעומדים בקריטריונים האלה יפה מאד, ולאורך זמן, ובנו לעצמם מוניטין מפואר. לאמריקאים יש את PBS, The Nation, Democracy Now, NPR. איך הם מתקיימים? מתרומות של ארגונים חברתיים, ממערכת מנויים, מגיוס תרומות שנתי (fund raising). ככל שהעיתונות המסורתית מתפוררת והופכת לכלי שרת של בעלי הון ואינטרסנטים, פורחת בעולם תקשורת אלטרנטיבית; הנה כמה דוגמאות שאפשר לקבל מהן השראה.
צריך הון התחלתי? למישהו יש את הטלפון של "הקרן החדשה לישראל"? של מי היד שם, של קלמן ליבסקינד? תודה לך. מישהו אחר? אולי מליונר עם מצפון סדוק? מי זה שם, דב מורן?
האמת, אני לא צריך לתת רעיונות. החודשיים האחרונים הוכיחו שלאזרחי ישראל יש אינספור רעיונות יצירתיים איך לאתגר את השיטה הקיימת, ומה שיפה ברעיונות האלה – הם ישימים. אז אני משאיר את הרעיון הגולמי שלי לפתחם של אנשים מוכשרים ממני, וחוזר רק אל המסר הראשוני: הציבור בישראל מחזיר לידיו, סוף סוף, את השליטה במציאות. באותה נשימה, הוא חייב להחזיר לעצמו את השליטה בייצוג המציאות. וזאת מן הסיבה הפשוטה שכל עוד המציאות מיוצגת ומעוותת בידי כוחות שעוינים את האינטרס הציבורי, יכולת הפעולה והשינוי של כל מאבק פוליטי נפגעת אנושות.
ועד שזה יקרה, נמשיך ללקט את פיסות האמת באינטרנט. והטלוויזיה תישאר כבויה בסלון.
לא למות טיפש 