עשר שנים חלפו מאז פירסם ג'ון גריי את ספרו המטלטל, המחשמל, המקומם והיפהפה, "כלבי קש". בשנים האלה הוא לא הפסיק לכתוב, אבל רק השנה הוא חזר ישירות לפרוייקט ההוא, וכתב מעין המשך לאותו חיבור, בשם "שתיקת החיות" (או אולי "השקט של החיות"); כזכור, כותרת המשנה של הספר הראשון היתה "מחשבות על בני אדם וחיות אחרות". הספר הנוכחי לא מגיע לעוצמתו של "כלבי קש", ולו רק מפני שאפקט החדשנות והזעזוע כבר מוצה. הוא שקט ולירי יותר, כמעט סטואי, אבל עדיין מרתק ומעורר מחשבה בכיוונים שנמתחים הלאה מקודמו, שאכן השאיר את הקורא תמה: ומכאן – לאן?
לפני שלוש שנים צללתי אל תוך "כלבי קש" והתוצאה היתה סדרת פוסטים עליו, שנפתחה במבוא נלהב, תרגום קטעים נרחבים מהספר, ולבסוף ניסיון להתעמת עם גריי בשאלת הבסיס למוסר ההומניסטי והצדקת האקטיביזם הפוליטי. תמצאו אותה כאן: פרק א', פרק ב', פרק ג' ופרק ד'. החוויה האינטלקטואלית של הטקסט הועשרה גם בדיון המעניין שהתפתח בתגובות.
הפעם מטרתי צנועה יותר: לומר דברים קצרים על הספר החדש ולתרגם קטע אחד מתוכו. אין הכרח לקרוא את סדרת הפוסטים הקודמת כדי להבין את הדברים הבאים, אף כי הכרות כזאת כמובן תעמיק את ההבנה. כדרכו, עורר גם הספר הזה של גריי דיון ביקורתי ער, ומי שחפץ בכך יכול להרחיב את היריעה: הביקורת של תומאס נייגל בניו-יורק טיימס (שמוכיחה שגם פילוסוף גדול יכול להיות פוץ לא קטן), הביקורת של ג'ון באנוויל בגארדיאן, והביקורת של ריצ'רד הולוואי בניו-סטייטסמן, אולי המעמיקה מכולן.
הספר החדש פותח בנקודת המוצא שעיקרו של הספר הקודם הוקדש לביסוסה: מתקפה חריפה על מיתוס הקדמה המוסרית שגריי מייחס לשורש הדו-ראשי של תרבות המערב: המורשת הנוצרית והמורשת הסוקראטית. גריי איננו פילוסוף במובן המקובל, ואת מקום הטיעון הסדור מחליף אצלו רצף של ציטוטים ארוכים, רבי-עניין, מחיבורים מוכרים יותר ובעיקר מוכרים פחות, שאחוזים יחדיו בדברי הקישור התמציתיים שלו. בייחוד מושכים את ליבו סופרים-עדים ומתבוננים, שמעבירים בשפה צילומית ומדוייקת את חוויותיהם. כנגד מיתוס הקדמה המוסרית (גריי קורא לו בקצרה "ההומניזם", אבל זהו הפירוש שמעניין אותו) הוא מציג בפנינו קטעים מיצירותיו של ג'וזף קונרד על זוועות האדם הלבן באפריקה; תיאורים של נאפולי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשהעיר נסוגה לקיום כמו-ברברי של חבורות ציידים-לקטים; תיאורים של זוועות הסטאליניזם (מפי ארתור קסטלר, אחרי שהתפכח, ואחרים) שבוצעו, כמובן, בשמה של הקדמה; וכיוב'. אתה קורא ונאלץ להסכים: האדם הוא לא שוס גדול.
המהלך הזה ממשיך ומרחיב למעשה את המהלך של "כלבי קש" ולא אעיר עליו כאן (על הבעייתיות שבהיקש ממצבי קיצון אל "הטבע האנושי" כתבתי בפרק ד' של הסדרה הקודמת). סיכומו מובא, שוב בציטוט נפלא, מפי העיתונאי והספקן הרדיקלי הרוסי בן המאה ה-19, אלכסנדר הרצן. הרצן מדמיין דיאלוג בין חסיד הקדמה לספקן, שבמהלכו שופך הספקן אש וגופרית על אמירתו המפורסמת של רוסו: "האדם נולד להיות חופשי – אך בכל מקום הוא נתון בכבלים". האמירה הזאת, טוען הספקן, סותרת את כל הניסיון ההסטורי ומעליבה את האינטיליגנציה. איך היית מתייחס למישהו, הוא שואל את חסיד הקדמה, שהיה נד בראשו בעצב ואומר: הדגים נולדו לעוף – אבל בכל מקום הם שוחים? מנין הרעיון שהכל מתקיים כפי שהוא צריך להתקיים, אבל אצל האדם זה להפך?
חלקו השני של הספר מוקדש בעיקרו לקריאה חוזרת בפרויד שמציגה אותו במלוא הפסימיות העקרונית שלו – הוגה על גבול הניהיליזם, על פי גריי, שמעולם לא התיימר לרפא את האדם מחולייו, אלא רק לגרום לו ללמוד לחיות איתם. ממנו עובר גריי ליונג, ואז לסופרים בוראי-מיתולוגיות כמו באלארד ובורחס, בניסיון לזקק מעבודתם מושג נקי ומפוכח יותר של מיתוס (גריי מכיר בכך שגם אם כל המיתוסים כוזבים, האדם עדיין זקוק להם). הדרך ממשיכה אל הוגים שכוחים כמו תומס האלם הבריטי ופריץ מאוטנר האוסטרי, ספקנים רדיקליים שביקשו לחלץ את האדם מן הכלוב הסימבולי של השפה והדת; ממאוטנר הוא שואל את המושג "מיסטיקה ללא אל", מעין ניסיון להצביע (מבלי יכולת לבטא במלים) על עולם החושים והחוויה שחבוי מעבר לכל ניסיונות המישמוע האנושיים.
כן, גם סמואל בקט מצטרף למצעד, אבל באופן מפתיע, ואת הזיווגים האלה רק גריי יכול לעשות, מצטרפים גם "כותבי טבע" נדירים, אותם מתבוננים סבלניים ושקדנים בטבע הלא-אנושי, שדרך היפתחותם, עד כדי היפערותם, אל עולמן של החיות, מצליחים למתוח אותנו קצת מעבר לגבולות המוכרים של האנושי; הנה ספר מרהיב שגריי גאל מן השכחה, אודות הבז (peregrine) הבריטי. סוגת הכתיבה על הטבע (nature writing) היא אחת האהובות עלי ביותר, ואני חש שהסיבה היא בדיוק זו שמעניינת את גריי: גם היא, בדרכה, מחזירה את האדם למקומו הטבעי, השולי לחלוטין, בבריאה, ומלמדת אותו פרק או שניים בהלכות פליאה וענווה. טקסטים מכוננים בתרבות האנגלוסקסית שייכים לסוגה הזאת, אך שלא במפתיע, אין לה כמעט נציגים בכתיבה העברית, שירשה ממקורותיה היהודיים את היחס המתנכר והמתנשא אל הטבע הלא-אנושי.
סיומו של הספר הזה, ממש כמו קודמו, משאיר את הקורא בערפל מסוים; גריי מעביר את השרביט למשוררים כמו וואלאס סטיבנס וג'ון אשברי, שמנסחים בשפה לירית מעין חזון סטואי, טרנס-הומניסטי, של התבוננות שקטה ומפוכחת בעולם. הקטע שבחרתי לתרגם חולק את כותרתו עם הספר כולו, ורומז אולי על הכיוון שאליו יצעד גריי בספריו הבאים. לא אכחד שהפיתוי לתרגם מן הספר אינו רק רעיוני אלא גם לשוני; גריי הוא רב אמן של השפה האנגלית, וסגנונו הצלול והגבישי מצטלצל באוזניך זמן מה גם לאחר תום הקריאה. אשר למילה המכרעת silence, עמדתי בפני המצב הלא-שכיח שבו העברית מבחינה בין שני מובנים ("שקט" ו"שתיקה") שהאנגלית מתיכה יחדיו. בקטע המתורגם שני המובנים מתקרבים זה לזה עד כדי השקה וההבדל ביניהם נעשה דק מן הדק; התלבטתי והתלבטתי, בסוף החלטתי ושתקתי, אבל שקט לא ידעתי.
שתיקת החיות / ג'ון גריי
נראה שהאדם לבדו מחפש את השקט. חיות אחרות נסות מפני רעש, אבל הרעש שממנו הן נמנעות מקורו באחרים. רק בני אדם רוצים להחריש את השאון שבראשם. עייפים מן הפטפוט הפנימי, הם מבקשים להחריש את צלילי מחשבתם. מה שאנשים מחפשים במרדף אחרי השקט הוא רעש מסוג אחר.
מוסדות חברתיים שנועדו לטפח שקט מלאים ברעש הזה. בכנסיות שורר שקט רק כשהן ריקות – ולעתים קרובות אפילו לא אז. הזמזום של התפילות מייצר המולה בלתי פוסקת, הד חוזר ומונוטוני של זוטות אנושיות. בכנסיות נטושות השאון דועך, בייחוד אם הן ננטשו לפני זמן רב. כנסיה שבלתה ונשחקה תחת כוחות הטבע אוצרת בתוכה שקט שאין למצוא בכנסיה שיש בה עדיין מתפללים.
הסופר, חייל ואיש המסעות פטריק ליי פרמור, בהקדמה לספרו "זמן לשמור על שקט", שבו מתועדות נסיעות הנופש שלו למנזרים בצרפת בשנות ה-50' של המאה ה-20, כותב בצער על העזובה שפגש ברבים מן המבנים הללו:
"הם מגיחים בשדות כמו פסגות של אטלנטיס אבודה, מעומק של ארבע מאות שנה. המנזרים חלולי-הקרביים ניצבים בין התלמים, חסרי שימוש, ורק עמודים שבורים מעידים על הסימטריה הקדומה של המעברים והמשעולים. העמודים הצפופים, המוקפים בשיחי סמבוק שחור, בסיסיהם קבורים בסבך של שרכים ובשברי כרכובים שמציירים מסלולים חינניים מעל צמרות העצים, תומכים את שוליו הענקיים והריקים של חלון רוזטה בשמיים מוכי-עורבים. כאילו מזמור גרגוריאני כביר נקטע לפני מאות שנים ונשאר שם תלוי, קפוא ברגע השיא שלו, מאז ועד עכשיו."
ליי פרמור לא נראה בדיוק הטיפוס שזקוק לשקט. חלק גדול מחיי האיש הזה, אוהב החיים הטובים, הוקדש להרפתקאות ותענוגות. בשנת 1933, כשהיה רק בן 18, חצה את אירופה לאורכה ולרוחבה, חוויה שהונצחה שנים רבות לאחר מכן – שכן היה גם פרפקציוניסט – בשני ספרי מסעות יוצאי דופן בסגנונם ורעננותם, "תקופה של מתנות" (1977) ו"בין היערות והמים" (1986). במסגרת שירותו הצבאי במפקדת המבצעים המיוחדים במלחמת העולם השניה, הוא התגורר שנתיים בהרי כרתים, תחת זהות של רועה צאן, והוביל את המפלגה שחטפה את המפקד הגרמני של האי – אפיזודה שתוארה בסרט Ill Met by Moonlight מ-1950. עד סוף חייו הארוכים – הוא מת בגיל 96 – היה פעיל. עד גיל 90 נהג לשחות בים האגאי וביום שלפני מותו סעד את ליבו בארוחה יפה.
הסברה שאדם מסוג זה אינו יכול להשתוקק לשקט היא דעה קדומה יותר מאשר עובדה. אדם לעמל יולד, אבל לחץ החיים אינו מבטל את הצורך בהתבוננות שקטה. לנוכח מלחמת עולם שאיימה להחריב את כל מה שהוקיר בציביליזציה, ליי פרמור היה אנוס להילחם. כבן דורו ארתור קסטלר, הוא לא היה יכול לעמוד מן הצד. אבל פעולה אינה ממצה את כל החיים או אפילו את המיטב שבהם, ולעתים קרובות דווקא האנשים הפעילים ביותר זקוקים לפורקן שבהתבוננות השקטה. רק האדם המודרני, בהערכתו העצמית המופרזת, סבור שהאנשים הנועזים ביותר מסתפקים בחברת אנוש.
אף כי ליי פרמור היה עשוי להסכים ששרידי המנזרים השוממים מכילים שקט שאין למצוא כמותו בבתי תפילה פעילים, הוא הצר על היעלמותם של חיי הנזירות. ובצדק. כנסיות ומנזרים מוכיחים ששקט איננו המצב האנושי הנורמלי. בני אדם משתיקים את עצמם – וביתר שאת, אחרים – באופן טבעי, אבל אינם שקטים באופן טבעי. לכן הם מוכרחים לרדוף אחרי השקט. המנזרים שפשטו באירופה בטרם העידן המודרני והשכונות העצומות של נזירים ונזירות שהתקיימו בטיבט לפני שנהרסו בסוף המאה ה-20, היו יותר מאשר שרידים של חברה פיאודלית. הם ביטאו צורך אנושי עמוק, שממשיך לתבוע את סיפוקו חרף דיכויו בחברה המודרנית.
אם ירד קרנו של השקט, הרי זה משום שלהודות בצורך בו פירושו לקבל את היותך חסר שקט פנימי – מצב שפעם נחשב לאומללות והיום נחשב למעלה. "לעתים קרובות אמרתי", כותב פסקל, "שהסיבה היחידה לאומללות האדם היא חוסר יכולתו לשבת בשקט בחדרו". אם אתה מודה בצורך שלך בשקט, אתה מכיר בכך שחלק ניכר מחייך הושחת על הסחות דעת. "האיום הגדול ביותר על מי שמודעים למהותם הפנימית באופן טבעי הוא המנוחה; הם יעשו כל שביכולתם שיפריעו להם" (פסקל).
כשאתה חושב על החיים כמצב תמידי של חוסר מנוחה, אתה חפץ בהפרעות כל הזמן. העבודה הודפת את העול הכבד יותר של הבטלה, ואפילו הנסיעה הלוך-ושוב אל העבודה עוזרת לעמעם את המלמול הפנימי. מאז ומעולם היה ברור שלהיות עסוק תמידית זה סוג של הסחת דעת. אבל רק בעת האחרונה הוכתר המרדף אחר הסחות הדעת כמשמעות החיים.
לצאת למסע בעקבות השקט פירושו להכיר בכך שאין די בחיי הפעולה, דבר שמעטים בלבד יודו בו בימים אלה. יותר מציאותיים הם אנשי דת מן הזן הישן, שיודעים כי אין למצוא סיפוק בעולם הממשי. אבל הדתיים סובלים מהסחות דעת משלהם, ביניהן הרעיון שהצורך בשקט מוכיח את מותר האדם על החיה. בספרו "עולם השתיקה", התיאולוג השוויצרי הקתולי מקס פיקאר כותב:
"שתיקת החיות שונה משתיקת האנשים. שתיקת האנשים צלולה ובהירה שכן היא ניצבת מול העולם, משחררת את המילה בכל רגע וקולטת אותה בחזרה לתוכה… לחיות יש שתיקה כבדה. כמו גוש סלע. חיות צועדות על גבי גושי השתיקה, מנסות להינתק מהם אבל תמיד כבולות אליהם.
השתיקה מבוּדדת אצל החיות; לכן הן בודדות.
זה כאילו שניתן ממש למשש את השתיקה של החיות. היא מפלסת את דרכה אל מחוץ לחיה, ולחיות אין ישועה לא רק משום שאין להן יכולת דיבור, אלא משום לשתיקה שלהן עצמה אין ישועה; זוהי שתיקה קשה, קרושה."
אף כי נכון הדבר שאיכות השתיקה שונה אצל חיות אחרות, השוני איננו זה שפיקאר מתאר. בעוד שעבור חיות אחרות שתיקה היא מצב מנוחה טבעי, עבור בני האדם שתיקה היא בריחה מהמולה פנימית. לפי שטבעה הפכפך ומסוכסך, החיה האנושית מחפשת בשתיקה מנוח מעצמה בעוד שיצורים אחרים נהנים ממנה כזכות מלידה. בני אדם מבקשים שתיקה מפני שהם מבקשים להיגאל מעצמם, חיות אחרות מצויות בה מפני שאינן זקוקות לגאולה.
ההיפוך שמבצע פיקאר בין איכות השתיקה של החיה וזו של האדם מעניק לבני האדם מעמד מיוחס, בדומה לטענה של מרטין היידגר שחיות אחרות הן "עניות-עולם". בראיית העולם הניאו-נוצרית של היידגר, עכברושים, נמרים, גורילות וצבועים פשוט מתקיימים, מגיבים בפסיביות לעולם הסובב אותם. משוללות כל תחושה של ה"הוויה" המסתורית שממנה הגיחו, חיות אחרות אינן נעלות על עצמים גרידא. בני אדם, לעומת זאת, אינם עצמים, כיוון שהם מעצבים את העולם שבו הם חיים.
מוטב לסיפור הישן והמייגע הזה לשקוע בתהום הנשייה. כל יצור בעל-חישה הוא בורא-עולם. העולם המרחף של הנץ הוא פרי רוחו לא פחות מכפי שהעולם המרותק לקרקע הוא פרי רוחנו. אולי חיות אחרות הן עניות במובן כלשהו, אבל העוני שלהן הוא אידאל מחוץ להישג ידו של האדם. כשהנוצרים, וההומניסטים בעקבותם, מזלזלים בשתיקת החיות, אפשר שהקנאה היא שמדברת מגרונם.
המרחק בין שתיקת האדם ושתיקת החיה הוא תולדה של השימוש בשפה. לא משום שיצורים אחרים נעדרים שפה; השיחה של ציפורים היא יותר מאשר מטאפורה אנושית. חתולים וכלבים זעים בשנתם ומדברים לעצמם שעה שהם עוסקים בענייניהם. רק בני אדם משתמשים בשפה ליצור דימוי עצמי וסיפור מחייהם. גם אם חיות מתקיימות ללא המונולוג הפנימי הזה, לא ברור מה בכך מקנה לאדם עליונות כלשהי. לשבור את השתיקה רק כדי להיאבק בקולניות על כינונה מחדש – איפה כאן ההישג הגדול?
הרבה אנשים סבורים שלבני האדם יש משהו ייחודי שנקרא "מודעות". בצורתה המשוכללת ביותר, המחשבה הזאת כמו מניחה שבני האדם עלו על דעתו של היקום כאמצעי להתבונן בעצמו:
"מן האין באנו ואליו נשוב.
הוא משאיל אותנו לזמן, וכאשר נשכב
בשקט מהרהרים ברֶיק
נרגיש אותו, כך אומרים, מהרהר בנו.
לא נכון, אבל מי יכול לשאת את האמת.
אנחנו עצמנו הריק המהרהר.
אנחנו כל חושיו, יד ועין ועצָב." (רוח רפאים IV, דון פטרסון)
בני אדם הם הריק המתבונן בעצמו. זה דימוי מלבב. אבל לרומם כך את בני האדם? ייתכן שעיניהם של יצורים אחרים צלולות יותר. על כורחם רואים בני האדם את העולם דרך צעיף השפה. במרדף שלהם אחר השקט הם מנסים להשאיר מאחור את הסימנים שיוצרים את עולמם. המאבק הזה אוניברסלי ממש כשפה עצמה. באמצעות שירה, דת או התמזגות עם הטבע, בני האדם מנסים להשיל מעליהם את המלים שאופפות את חייהם. ביסודו של דבר, זה מה שהם עושים כשהם מתאמצים להיות שקטים. המאמץ הזה לעולם לא יישא פרי, אבל זה לא הופך אותו לחסר-טעם.
פילוסופים יגידו שבני האדם אף פעם לא ישתקו כיוון שהנפש עשויה ממלים. עבור לוגיקאים רופסי-שכל שכאלה, שתיקה היא בסך הכל עוד מילה. להכניע את השפה באמצעות השפה זה כמובן בלתי אפשרי. התבונן פנימה ותמצא רק מלים ודימויים שמרכיבים אותך. אבל אם תתבונן מחוץ לעצמך – אל הציפורים והחיות והמקומות המשתנים תדיר שבהם הן מתקיימות – תשמע אולי משהו מעבר למלים. אפילו בני אדם יכולים למצוא שקט, אם יצליחו להביא את עצמם לשכוח את השקט שאותו הם מחפשים.
לא למות טיפש 