קטגוריה: שוטף

כך כתבתי בפוסט קודם, על תזכיר קרפ:

"במדינה מתוקנת, כמו שאומרים, או ליתר דיוק, בחברה פתוחה אמיתית, הפוסט הזה על התזכיר של קרפ היה מיותר. סליחה, התזכיר עצמו היה מיותר. לא קרפ היתה צריכה לכתוב אותו, אלא עיתונאי כלשהו לענייני משפט; הפרת פסקי דין של בג"ץ היא עניין ציבורי מובהק, בתחום הכיסוי של כתבים משפטיים. בפועל, אף אחד זולת עו"ד קרפ לא טרח לרכז את העובדות הללו. חמור מכך, גם לאחר שהמלאכה נעשתה, פרסום התזכיר נתקל בחומה של אדישות. היה סיקור ראשוני, אבל חלקי למדי: כתבה ב-"24 שעות" של "ידיעות אחרונות", כתבה ב"הארץ", ראיון קצר עם קרפ, וכתבה ב-nrg. למיטב ידיעתי, לא היה שום דיווח ב-ynet או בערוצי החדשות בטלוויזיה. הכתבות המעטות שפורסמו שקעו בתהום הנשיה; שום דיון ציבורי, שום עניין תקשורתי. התזכיר עצמו מעולם לא פורסם. כך גם אני החמצתי את הסיפור."

המחשבה הנוגה הזאת מתרוצצת לי בראש כבר הרבה שנים, ומגיע לה פעם לצאת החוצה.

מה שקרה עם תזכיר קרפ מדגים תופעה כללית: במשך שנים ארוכות חלה נסיגה מתמדת בתיפקודה הציבורי של התקשורת, נסיגה שכפתה על ארגוני השמאל וזכויות האדם סדר יום חדש. בעבר הרחוק (עד אמצע שנות השמונים?) התקשורת בישראל עוד עמדה איכשהו במשימה הבסיסית שלה: לדווח אמת לקוראים, ללא השמטות גסות מדי. זה איפשר לארגוני המחאה להתרכז בתפקידם העיקרי – מחאה. העובדות היו נגישות לכל, ותפקיד השמאל היה למחות עליהן.

המצב הזה כבר חלף מזמן. כיום מקדישים ארגוני השמאל חלק ניכר מפעילותם לתיעוד ודיווח על הנעשה בשטחים – משימה עיתונאית קלאסית, שהופקרה בידי התקשורת המגויסת בארץ. למעט שלושה-ארבעה עיתונאים שעוד טורחים לדווח על הנעשה בשטחים, כמעט כל המידע הבסיסי מגיע מארגוני זכויות אדם: כמות ההתנחלויות, מצב התברואה, מעצרים וחיסולים, הפקעת קרקעות, הריסות בתים, משטר ההיתרים, הקצבת המים, ועוד. ארגונים רבים קמו מלכתחילה כדי לתעד (בצלם, יש דין, שוברים שתיקה, מחסום ווטש) ואחרים עוסקים בתיעוד באופן שוטף (רופאים לזכויות אדם, הועד הציבורי נגד עינויים בישראל, עמותת גישה). 

לאורך עשרות שנים מקימה ישראל פרויקט קולוניאלי עצום ממדים בשטחי הגדה המערבית, ללא תיעוד רשמי: לא המדינה ולא התקשורת מתעדים את הפרוייקט הזה. מי שנותר בשטח הוא ארגוני השמאל הקטנים. וכך נזנחת המחאה לטובת התיעוד, או אולי: התיעוד עצמו הופך למחאה. זהו הכרח בל יגונה – איך אפשר למחות נגד מה שרוב האוכלוסיה בכלל לא יודע?

[בשלב הזה נדים לי הציניקנים בראשם ואומרים: מה זה חשוב? הרי גם אם האנשים היו יודעים, לא היה להם אכפת. וכשהם כבר יודעים, זה מזיז להם? על כך אני נותן תשובה קבועה: לא כולם כאלה (אף כי הם מתרבים והולכים). כן, ישנם הישראלים שלא אכפת להם אם נבעיר באש את כל הפלסטינים מחר. אני מעולם לא כיוונתי את דברי אליהם, וחבל להשחית עליהם מלים. אותי מעניינים דווקא הישראלים שכן היה להם אכפת, לו היו יודעים יותר; וגם הישראלים שמתאמצים להדחיק את מה שבכל זאת מחלחל להכרתם; וגם הישראלים שמתעקשים להכחיש את העובדות. שהרי מי שחי בשלום עם העובדות המזעזעות של הכיבוש והאפרטהייד, אין לו צורך לא בהכחשה ולא בהדחקה. נכון לעכשיו, עדיין יש הרבה שזקוקים להן, וידיי מלאות עבודה].

כיוון שכך, בחשבון האחרון מזדקר לעין ההבדל הבא: בעוד שהימין הקיצוני מגייס את עיקר מאמציו והאנרגיה שלו לפעולות מחאה שזוכות להד תקשורתי נרחב, השמאל הרדיקלי שקוע עד לצווארו במשימות תיעוד ודיווח אפורות, עד שלא נותר לו עוד הרבה כוח לייצר גם מחאה אחריהן. בכך אין, חלילה, כדי להמעיט בחשיבותה של המחאה השמאלית, כמו זאת שרואים בבילעין ובשיח ג'ראח ובהפגנות של "כוח לעובדים". אלה הם חריגים חשובים, מפיחי תקווה, אך הם אינם משנים את התמונה הכללית.

תמונת המצב הזאת, אגב, מספקת הוכחה, כמעט לוגית, לכך שהדעה הרווחת בדבר ה"שמאלנות" של התקשורת היא מופרכת בעליל. בעוד שהרוב המכריע של ארגוני הימין מסתמך פחות או יותר על המידע שמספקים כלי התקשורת המרכזיים (אתר "רוטר" הוא חריג), הרוב המכריע של ארגוני השמאל אינו בוטח במידע הזה ונאלץ להשיג את המידע על המתרחש בשטחים בדרכים אלטרנטיביות. לו היתה התקשורת באמת "שמאלנית", ארגונים כמו "אם תרצו", "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי", "נאמני הר הבית", "הלב היהודי" ו"נשים בירוק" היו שוקדים מבוקר עד ערב להפריך את מצג-השווא התקשורתי ולהציג לציבור את המידע האמין והשלם אודות המתרחש בשטחים. בפועל, הם כמעט שלא טורחים לערער על הדיווחים בתקשורת, ומתרכזים בשני ערוצי פעולה פוליטיים: חיזוק האחיזה בשטחים והכפשה של ארגוני השמאל.  

יש מי שמשתבח בכך ש"אמירת אמת היא מעשה מהפכני" בזמננו, אך למעשה זאת התפתחות עצובה, שיותר מכל מעידה על זמננו, הרע לתפארת; פעם היינו תוקעים מקלות בגלגליה של מכונת הרשע, היום אנו בעיקר מצלמים וכותבים אותה, מנסים נואשות להוכיח לחברים ולשכנים שלנו שהיא עדיין קיימת. אפילו ההסטוריה של "שלום עכשיו", לא בדיוק ארגון רדיקלי, מדגימה את המהלך הזה: מארגון שעיקר פעילותו התרכזה בהפגנות מחאה בשטחים, הוא הפך לארגון שעיקר פירסומו על הפצת דו"חות תקופתיים שמתעדים את התרחבות ההתנחלויות; מלאכה חשובה מאין כמוה, בלי ספק, אבל בעצם, משימה לעיתונות חוקרת רצינית, לו היתה פה כזאת, ולא לארגון שמנסה להשפיע על הכיוון של החיים הפוליטיים במדינה.

כמו שאמרתי, זאת רק מחשבה נוגה, לא ביקורת או המלצה לשינוי דרך; הבלוג הזה מתנגד באופן עקרוני "להתוות" דרך אחת למאבק או להתקיף שותפים אמיתיים למאבק. אני לא חושב שניתן בכלל להתחיל להטיף לאלטרנטיבה פוליטית לסדר הקיים כל עוד כל כך הרבה אנשים אינם ערים לעיוותים שבו ולשקרים שעוטפים אותו. למעשה, הרצון להיאבק במצב הקיים – הן בבּוּרות והן בתעמולת השקר – היה הסיבה המיידית והדחופה לפתיחת הבלוג הזה.

אבל מכאן משתמע, למרבה הצער, שעתידו של השמאל בכלל והשמאל הרדיקלי בפרט, אחוז לבלי הפרד בעתידה של התקשורת העצמאית בישראל. ככל שהתקשורת תתנער ממוסרות השלטון ותחזור למלא את תפקידה המקורי – נאמנה של האינטרס הציבורי – כך "ישתחרר" השמאל ממשימת התיעוד המפרכת של המציאות הפוליטית, ויוכל להקדיש הרבה יותר אנרגיה להסברה חיובית ולנוכחות פיזית באתרי קיפוח ומצוקה. כמו שהמאובן הקרוי "מפלגת העבודה" משתק את השמאל ומוטב שיעבור כבר מן העולם, כך גם המאובן שקרוי "אמצעי התקשורת הגדולים" משתק את השמאל ומוטב לצמצם את השפעתו ככל האפשר (הנה כמה רעינוות מעניינים כיצד מפתחים תקשורת עצמאית).

לעת עתה, כל עוד התקשורת משמשת כשופר של השלטון ושל האליטה העסקית, אין לשמאל ברירה אלא להקדיש חלק ניכר מפעילותו לחשיפת האמת ולניתוץ השקרים. ושלא יהיה לאף אחד ספק: זאת עבודה מבאסת, שאין בה עונג רב. הרבה יותר מעניין, וגם מאתגר אינטלקטואלית, להתעמק ברעיונות של מרקס או פרודון, להתלבט במתח בין האמנות למוסר, מאשר ללקט עוד ועוד עדויות על פגז של צה"ל שהרג פועל בניין והותיר משפחה עם 5 יתומים אחריו. יותר מעניין, אבל הרבה פחות חשוב.

אף אחד לא בוחר את התקופה שבה הוא חי; מה שנחשב מעשה פוליטי נחוץ בזמן אחד ייחשב לפעולה עקרה בזמן אחר, ולהיפך. הזמן והמקום הם אלה שקובעים לא רק אם נהיה או לא נהיה אנשים פוליטיים, אלא מה במעשינו (או במחדלינו) הופך אותנו לכאלה.

לפני חודשיים וחצי, ב-8 לפברואר השנה, שלחה עו"ד יהודית קרפ תזכיר ליועץ המשפטי החדש, יהודה וינשטיין, למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראס, ולשר המשפטים, יעקב נאמן. כותרת התזכיר היתה: "אי ציות המדינה לפסקי דין של בתי המשפט: בג"ץ ובתי משפט לעניינים מנהליים". קרפ, שכיהנה שנים ארוכות כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, התוודתה בפתח הדברים: "אני כותבת תזכיר זה מתוך חרדה".

התזכיר מפרט 9 מקרים שבהם המדינה אינה מקיימת את פסקי הדין שמוציא בג"ץ, בין בהתעלמות ובין בסחיבת רגליים, וכן 3 פסיקות של בתי משפט מנהליים נגד משרד הפנים שלא קוימו. כותבת עו"ד קרפ:

הצטברות המקרים, שבהם הממשלה, המופקדת על השמירה על שלטון החוק, נותנת יד לאי כיבודו ואף לביזויו, מעלה את החשש שאין המדובר בכשלים מקריים ושוליים של הבירוקרטיה הממשלתית, אלא בתופעה חמורה של התעלמות שיטתית ומודעת מהחובה לקיים פסקי דין… כאשר מדובר בסעדים שעניינם הפרה של זכויות אדם, מסוג הנושאים הנדונים בבית המשפט הגבוה לצדק ובבתי המשפט המנהליים  – חמורים הדברים פי כמה בשל שלילתו של סעד אפקטיבי מהעותרים.

התזכיר של קרפ מבהיר את ההקשר הרחב של הגילויים האחרונים בפרשת בלאו-קם. כפי שעלה מן הכתבה של אורי בלאו בנובמבר 2008, הפיקוד העליון של צה"ל התעלם מן המגבלות החמורות שהטיל בג"ץ על סיכולים ממוקדים. התזכיר של קרפ מראה שההתעלמות מפסיקות בג"ץ אינה מוגבלת לזרוע הצבאית של השלטון, אלא חוצה משרדים ורשויות: כשלמדינה לא מתחשק לקיים את פסיקת בג"ץ, היא פשוט לא עושה את זה.

שלא במקרה, 7 מתוך 9 פסיקות בג"ץ שסוקרת עו"ד קרפ עניינם הגנה על זכויות יסוד של לא יהודים (כמו הזכות לחינוך והזכות לפרנסה). שלא במקרה, פסיקת בג"ץ שהופרה בדיוני המטכ"ל הגנה על זכות אחרת של לא יהודים – הזכות לא להיות מחוסל על לא עוול בכפך.

במדינה מתוקנת, כמו שאומרים, או ליתר דיוק, בחברה פתוחה אמיתית, הפוסט הזה על התזכיר של קרפ היה מיותר. סליחה, התזכיר עצמו היה מיותר. לא קרפ היתה צריכה לכתוב אותו, אלא עיתונאי כלשהו לענייני משפט; הפרת פסקי דין של בג"ץ היא עניין ציבורי מובהק, בתחום הכיסוי של כתבים משפטיים. בפועל, אף אחד זולת עו"ד קרפ לא טרח לרכז את העובדות הללו. חמור מכך, גם לאחר שהמלאכה נעשתה, פרסום התזכיר נתקל בחומה של אדישות. היה סיקור ראשוני, אבל חלקי למדי: כתבה ב-"24 שעות" של "ידיעות אחרונות", כתבה ב"הארץ", ראיון קצר עם קרפ, וכתבה ב-nrg. למיטב ידיעתי, לא היה שום דיווח ב-ynet או בערוצי החדשות בטלוויזיה. הכתבות המעטות שפורסמו שקעו בתהום הנשיה; שום דיון ציבורי, שום עניין תקשורתי. התזכיר עצמו מעולם לא פורסם. כך גם אני החמצתי את הסיפור.

כלומר, על אף העניין הציבורי המובהק שבתזכיר קרפ, שום כלי תקשורת מרכזי לא מצא בו מספיק ערך כדי להמשיך ולטפל בנושא ביתר הרחבה. התופעה הזאת ראויה לדיון נפרד, ואקדיש לה את הפוסט הבא. גם על עמדתי שלי כלפי שלטון החוק ראוי להרחיב, ואעשה זאת בקרוב. כל אלה הם עניינים משניים, הנוגעים לשליח(ים) ולא למסר. כנגד הנטייה הרווחת אצלנו להתעסק עם השליחים ולא עם המסר, אני מתעקש לתחום את הדיון הנוכחי למסר בלבד (מגיבים, אנא כבדו את הבקשה הזאת).

עניינו של הפוסט הזה הוא פשוט להזכיר את הדברים החמורים האלה: כיצד המדינה, המופקדת על אכיפת החוק, הופכת לעבריינית הראשית על החוק.

בקיצור נמרץ, אלה הם המקרים בשנים האחרונות שבהם, על פי התזכיר, המדינה ציפצפה על פסיקות בג"ץ.

1. בג"ץ ביטל את החלטת הממשלה להעניק הטבות בתחום החינוך לפי "אזורי עדיפות לאומית", בין השאר מפאת הפגיעה בעקרון השוויון ואפליה פסולה של אזרחים ערבים. המדינה ביקשה הארכה של שנתיים למילוי אחר פסק הדין, ולאחר מכן, במקום לקיימו, יזמה חקיקה "עוקפת בג"ץ" והאריכה עד 2013 את החלטת הממשלה, שבג"ץ קבע כי אינה חוקית.

2. בג"ץ חייב את המדינה לתקן את המחסור החמור בכיתות לימוד בירושלים המזרחית. המדינה התחייבה לבנות 245 כיתות לימוד נוספות, אך בחלוף 8 שנים ממתן פסק הדין, לא עמדה בהתחייבותה. יותר ממחצית הילדים הערבים במזרח ירושלים (כ-50 אלף) אינם יכולים לממש את זכותם לחינוך ציבורי חינם משום שאין להם מקום במערכת החינוך הציבורית (עוד על שערוריית החינוך ב"מזרח ירושלים" – כאן).

3. המדינה התחייבה לפתוח בית ספר תיכון באזור הכפר אבו תלול בנגב, ולמרות שחלפו יותר מ-3 שנים מפסק הדין, לא נפתח בית הספר.

4. בג"ץ חייב את המדינה לפרק את מעקה הבטון בדרום הר חברון בין היישובים כרמל לטנא בתוך 6 חודשים. המדינה לא קיימה את התחייבותה גם לאחר יותר מ-3 שנים, ואף בוחנת חלופה המבוססת על המכשול הקיים. 

5. בג"ץ פסל את הסדר הכבילה למעסיק ספציפי שחל על עובדים זרים, וחייב את המדינה לגבש בתוך חצי שנה הסדר העסקה חדש, מאוזן ומידתי, שלא ישית סנקציות על עובד זר המתפטר מעבודתו. המדינה לא עמדה בהתחייבותה גם אחרי 4 שנים, העובדים הזרים עדיין כבולים למעסיקם בהסדר לא חוקי.  

6. בג"ץ פסל את תוואי הגדר על אדמות הכפר בילעין והורה למדינה לגבש תוואי חלופי המפחית את הפגיעה בפרנסתם של תושבי הכפר. המדינה איחרה בהגשת החלופה, וכשכבר הגישה אותה, נדחתה גם זו על ידי בג"ץ. רק לפני שנה פורסם התוואי החדש, ועד לאחרונה, למעלה משנה וחצי לאחר פסק הדין, לא פורקה הגדר הישנה. (עדכון: בפברואר השנה הוחל בעבודות, אבל לתושבי בילעין עדיין אין גישה לאדמותיהם כפי שהורה בג"ץ).

7. בג"ץ פסל את תוואי הגדר בכפר עזון. רק לאחר שלוש שנים, עם הגשת בקשה לצו לפי פקודת בזיון בית המשפט, פורק התוואי הישן והוקם חדש תחתיו. עם זאת, כביש הפטרול החדש לא הוזז ממקומו בשל "מחסור במשאבים".

8. בג"ץ פסל את האפליה בין תלמידות אשכנזיות וספרדיות בבית הספר בית יעקב בעמנואל וחייב את משרד החינוך לבטל כל סממן של אפליה בבית הספר. יותר מחצי שנה אחרי פסק הדין, לא השתנה דבר. חלק מן התלמידות הספרדיות נאלצו לעבור לבית ספר אחר, אחרות יושבות בביתן בטלות מלימוד. 

9.  בג"ץ חייב את המדינה למגן מיגון מלא את כיתות הלימוד בשדרות ושאר יישובי "עוטף עזה". מאז פסק הדין חלפו כמעט 3 שנים, וההחלטה אינה מקויימת.

כך עובדת השיטה, על פי קרפ:

ואלה המאפיינים, המסתמנים מן המכלול:  פניות רבות של צדדים להליך שאינן נענות, אלא לאחר תזכורות חוזרות ונשנות, פעמים לאחר חלוף חודשים רבים, ובכללן העדר מענה או מענה חלקי בלבד לפניות עותרים בנושא כיבוד פסק הדין ובנושאים הקשורים לעתירה; ריבוי בקשות למתן אורכה לביצוע פסק הדין, בחלקן לתקופת זמן מוגזמות באורכן ובחלקן לא לפני שתם המועד לביצועו של פסק הדין; העדר הסבר לבית המשפט כיצד פעלה הרשות לביצוע פסק הדין לפני הגשת הבקשה לדחיית הביצוע או דיווחים שאינם משקפים את המציאות בשטח; הימנעות מהגשת כתבי תשובה; הבטחות הניתנות לבית המשפט במהלך ניהול המשפט שאינן מקוימות; הצגת טיעונים שלא נמצאו סבירים בעיני בית המשפט ובמקרים נדירים (כך יש לקוות) גם הצגת דברים שאינם אמת בפני בית המשפט, מתוך אי ידיעה או מתוך הסתמכות על הדיווח של המשרד הנוגע בדבר ללא בדיקה ראויה.

עברו יותר מחודשיים וחצי מאז שקיבל היועץ המשפטי לממשלה את התזכיר. התשובה היחידה שלו בנושא, עד כה, היתה: "הנושא נבדק".

להלן התזכיר של קרפ בנוסחו המלא.

[תודה לקורא ארנון שומר שהביא את הדברים לידיעתי]

"המבצעים של הטרור מוחקים את ההבחנה בין לוחם ללא לוחם וגם בין יהודי ללא יהודי. הם בזים בוז מוחלט לערכים ולחוקים שמקובלים בעולם האנושי והנהוג." (ב"נ, 19.4.2010)

ילדי משפחת סמוני המתים. עזה, 5.1.2009. תצלום: "רויטרס"

"כאשר העושה צופה כי התנהגותו עשויה להצמיח, בדרגת הסתברות קרובה לוודאי, את התוצאה בה מותנית השלמת העבירה, ובכל זאת אינו נמנע מאותה התנהגות, רואים את יחסו כלפי גרימת התוצאה כשקול כנגד החפץ בגרימתה, למרות שלא רצה בה". (הלכת הצפיוּת, ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין כרך א', תשמ"ד, ע' 593)

"הלכת הצפיוּת משווה מודעות, בנסיבות מסויימות, לכוונה. היא רואה בקיומה של מודעות מצד העושה, לכך שהתנהגותו האסורה תגרום, במידת הסתברות קרובה לוודאי, לתוצאה אשר בה תלויה השלמת העבירה, משום מחשבה פלילית השקולה לכוונה פלילית" (הנשיא מ' שמגר בע"פ 172/88, וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, ע' 280).

הפוסט הזה הוא תרגיל באסוציאציות חופשיות. התקבצו בו כל מיני חומרים מעניינים שנתקלתי בהם בחודש האחרון ולא הספקתי לעכל אותם עד תום. בהדרגה החומרים התחילו לשלוח איתותים אחד לשני וליצור איזשהו "מעגל תהודה". במקום לשבת ולכתוב מסה מנומקת על כל אחד מהם, החלטתי פשוט להעלות אותם ביחד ולראות מה קורה (הא, איזה כיף שכתיבת בלוג לא דומה לכתיבת מאמר אקדמי).

במלים אחרות, הפוסט הזה נולד משילוב של סקרנות ועצלות.

אני משאיר לקוראים לעשות את החיבורים, או הניתוקים, בין החומרים השונים. כמו שאמרתי, אין כאן טיעון מסודר, רק אסוציאציות פרטיות שלי. בכל מקרה, כל אחד מהחומרים האלה מרתק בפני עצמו. לא תשתעממו.

1. לפני חודש התפרסם ב"כלכליסט" ראיון מעמיק עם פיליפ זימבארדו, פסיכולוג חברתי שקנה את תהילתו בניסוי הכלא המפורסם בסטנפורד (עוד על הניסוי והשלכותיו, כאן). הראיון הוא קריאת חובה לכל מי שמתעניין בפסיכולוגיה של הרוע. בהזדמנות זאת אמליץ בחום על כל סדרת "השראה" של "כלכליסט", שמשקמת את הכבוד האבוד של עיתונות המדע הפופולרי. הסדרה מתמקדת במדעי החברה והאדם, ולמרות הדגש המופרז על תחומים "כלכליים" כמו קבלת החלטות וחידושים טכנולוגיים, יש בה כמה פנינים אמיתיות, ראיונות עומק עם אנשים חכמים ולא שגרתיים. הראיון עם זימבארדו היה תחילת המסע האסוציאטיבי שלי.

2. לפני שבועיים הודלף לתקשורת העולמית סרטון וידאו שמתעד חיסול ממסוק בירי אוטומטי של יותר מ-12 איש באחד מרבעי בגדד. הסרטון צולם במסוק אפאצ'י אמריקאי ונשמעים בו בבירור חילופי הדברים בין צוות המסוק לבין המפקדה שמאשרת את הירי. בין התושבים שנהרגו היו שני עיתונאי "רויטרס"; אחד מהם שרד במטח הירי הראשון, וזחל בשארית כוחותיו על המדרכה עד שהגיע רכב חילוץ. בשלב זה חיסל מטח ירי שני מהמסוק אותו ואת מחלציו. ראו עוד פרטים כאן.

הסרטון שהודלף בידי "ויקיליקס" כבר עשה כותרות בכל העולם, וגם הוזכר בארץ (אף כי נדחק לשוליים; מה לנו ולחיסולים מהאוויר?). מי שהחמיץ אותו, מוזמן לצפות כאן. זהו אחד הקטעים המצמררים ביותר שראיתי מימי. לא רואים בו דם או גופות מבותרות: רק "אנשים על הכוונת", תק-תק-תק של ירי אוטומטי, והמלים שיוצאות מפיהם של הרוצחים. אין מלים לתאר את המלים.

3. "אזרחים על הכוונת" הוא גם שמו של סרטון שהפיק ארגון "עדאלה" לפני כחודש על אי-שוויון בין יהודים לערבים בישראל. בסרטון סוקרים מומחים את ההבטים המרכזיים של האי-שוויון הזה, באופן מרוכז ובהיר. בין לבין עורך צמד קומיקאים ערבים ראיונות אקראיים עם "היהודי שברחוב", וברקע גם נשמעת מוסיקת ראפ פוליטית. הסרטון מעולה (כלומר מדכא ברמות); אל תחמיצו את השניות האחרונות בחלק השני. ניתן לצפות בסרטון עם תרגום לעברית כאן.

4. והנה יוסי ואיתמר (שיש להם אתר חדש), גם הם בסאטירת רחוב נוסח "בוראט", על יחסם של הישראלים לפליטים מדארפור. כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים.

                             

[תזכורת: כבר עשית מנוי דוא"ל לבלוג במשכנו החדש? אם לא, ראה/י צד שמאל למעלה]

עוד מחשבות על פרשת קם-בלאו

 

1. "לאן נעלמה…"

הסיסמה הזאת עשתה יותר נזק מתועלת. קם לא נעלמה ולא הועלמה; היא ישבה בבית כל הזמן, מוקפת במשפחתה וחבריה. השימוש הפזרני באסוציאציות מתקופת החונטות בצ'ילה טישטש את הסקנדל האמיתי: קם הושתקה, וכמוה שאר העיתונאים. כשמפזרים רמיזות כל כך אפלות, ואז מתברר שהמציאות פחות אפלה מהן, אנשים נושמים לרווחה: נו, אז היא בכלל לא נעלמה. מה הסיפור כאן בכלל? שלא במזיד, סיסמת ה"היעלמות" גימדה את החומרה האמיתית של קשר השתיקה סביב פרשת קם.

 

2. מיסגור

 מי שפירסם פרטים מפרשת קם לפני הסרת צו איסור הפירסום נתקל בביקורת: מה החיפזון, למה לא לחכות שהמידע ייצא באופן מוסמך וגלוי? תשובה ראשונה על כך היא שעד לתחילת השבוע שעבר, בכלל לא היה ברור שצו איסור הפירסום יוסר בקרוב. שנית, כל הויכוח ניטש על משמעות המילה "מידע מוסמך".

חוקרי מדיה מרבים להשתמש במושג המיסגור, פריימינג. זהו האופן שבו מוצגות עובדות; ההקשר שבו הן נחשפות; מערכת ההנחות וההסברים שנלווים אליהן. לכל אלה יש חשיבות מכרעת באופן שבו נקלט, ולאחר מכן גם נחקק בזיכרון, אותו "מידע מוסמך".

מרגע שהתוודעתי לראשונה לפרשת קם, לא היה לי ספק מה יהיה טיבו של המיסגור שבו היא תוצג לציבור, עם הסרת צו איסור הפרסום: המסגרת תהיה עבירה בטחונית, ומעליה תתנוסס הכותרת בגידה. לא, השב"כ אינו מציג לציבור עובדות נייטרליות, אלא טווה עבורו נראטיב שלם, עם מניעים ("לשם פגיעה בבטחון המדינה") ותוצאות קטסטרופליות. וכמובן שהתקשורת ששה לשתף פעולה, וגם שופכת שמן משלה על המדורה (האם מי שהגדיר את קם "חיילת-מרגלת" סבור ש"הארץ" הוא בגדר סוכן זר שכל מגע עימו כמוהו כריגול?). כיוון שכך, אין לציבור כמעט יכולת לשפוט את העובדות במנותק מן ההקשר, או המסגרת המושגית, שבתוכם הן משובצות.

המטרה העיקרית (שלי לפחות) בחשיפת הפרטים עוד לפני ששופרות השב"כ החלו לטרטר מקצה הארץ ועד קצה היתה להציג את העובדות בתוך מסגרת מושגית אלטרנטיבית; מסגרת שבה העבירה של ענת קם היתה לכל היותר עבירת בטחון שדה, ולא היה בה כדי לסכן את בטחון המדינה. להיפך, טענתי שבמעשיה רק חיזקה את בטחונם האישי של אזרחי ישראל. זה היה קריטי לנצל את חלון הזמן המתקצר טרם שטיפת המוח הגדולה. לו הייתי כותב היום את הדברים שכתבתי על קם לפני שבוע, הם היו טובעים במלל הבטחוני, והאפקט שלהם היה אפסי (לא אשלה את עצמי שבפירסום המוקדם האפקט היה הרבה יותר גדול; אבל הוא עדיין היה חשוב, וממילא, השוליות היא חלק מתנאי העבודה של הבלוג הזה). זאת התשובה לשאלת הפירסום המוקדם.

 

3. הפקרת המקור

כעת כבר אפשר לומר שהתנהלות עיתון "הארץ" מרגע חשיפת הפרשה היא שערורייה בפני עצמה. מלכתחילה, חשיפתה של קם כמקור המסמכים של בלאו נבעה משתי טעויות פטאליות של העיתון. ראשית, צילומי מסמכים בסיווג "סודי ביותר", שהופיעו בכתבה, הובילו לפתיחת חקירה בדבר מקור ההדלפה, כפי שהיו יכולים לצפות מראש ב"הארץ". לטענת מקורבי קם, בפירסום הצילומים של המסמכים הפר בלאו את הסיכום איתה.

10 חודשים נמשכה החקירה, מנובמבר 2008 עד ספטמבר 2009, מבלי שהעלתה דבר. רק אז זומן בלאו לחקירה בשב"כ. בעקבות החקירה נחתם הסכם בין השב"כ ל"הארץ", לפיו יעביר בלאו לשב"כ את כל המסמכים הסודיים האופרטיביים, שחשיפתם עלולה לסכן את בטחון המדינה, ומנגד השב"כ לא יעמיד לדין אותו או את מקור ההדלפה.

אבל כפי שניתן בדיעבד להבין, אותם מסמכים שמסר בלאו לשב"כ הם שהובילו לחשיפתה של קם ולמעצרה 3 חודשים מאוחר יותר, בדצמבר 2009. על העניין הקריטי הזה כמעט ולא דיברו (הנה רביב דרוקר מזכיר זאת בחטף), ו"הארץ" רק רומז על כך במעורפל: קם נחשפה דרך המסמכים שהחזיר בלאו לשב"כ. אומנם בכך הפר השב"כ את התחייבותו, אבל סליחה, באיזה מדינה חיים דב אלפון ומיבי מוזר? הם לא יכלו לצפות מראש ששום הסכם לא יוכל לעמוד מול הקלף המנצח של "בטחון המדינה"? זאת היתה הטעות הפטאלית השניה של "הארץ", שגזרה את גורלה של קם.

לא, אני לא מייחס כוונת זדון למערכת "הארץ", רק רשלנות משוועת וחוסר אחריות מינימלי כלפי החיסיון של המקור. ולא מדובר רק בכתבה על הסיכולים הממוקדים. לטענת המדינה, בלאו הרוויח עוד כמה סקופים הודות למסמכים שגנבה קם; מה שמעצים את חוב האחריות של "הארץ" כלפי הגרון העמוק שלו.

וכיצד נוהג "הארץ" לאור האחריות שלו לגורלה של קם? בפשטות, זורק אותה היישר אל מלתעות השב"כ. כאן כבר לא מדובר ברשלנות, אלא באסטרטגיה משפטית. אני עוקב בקפדנות אחרי ההתבטאויות של העיתון בפרשה: ההודעה הרשמית לאחר הסרת צו איסור הפרסום, מאמר מערכת, ראיון של דב אלפון בערוץ 2: בכולם ננקט אותו קו, שעל ניסוחו שקדו בלי ספק מוזר ואלפון בלשכתו של שוקן: הגנה נחרצת על אורי בלאו, גינוי תקיף לשב"כ שהפר את ההסכם איתו – ואף מילה האחריות המלאה של העיתון למה שעובר על ענת קם כעת.

מן הרגע שהושמה קם במעצר, נקט "הארץ" במדיניות ניתוק מגע מן "הבוגדת", וריכז מאמץ בהצלת הכתב שלו. תהי קם כפרתו של בלאו.

"הארץ" אומנם טוען, במאמר הבהרה, שהסיבה העיקרית לכך שאורי בלאו לא שב לארץ היא, לא פחות, הרצון לשמור על חיסיון מקורותיו האחרים; וגם ש"שובו ארצה במצב זה עלול לחזק את התביעה נגד קם." אבל זאת טענה פנטסטית; למעשה יועץ התקשורת של קם, נסים דואק, קרא אתמול לאורי בלאו לשוב ארצה ולהחזיר את המסמכים לשב"כ (דיווח של רז שכניק ב"ידיעות אחרונות"). אז "הארץ" דואג לקם יותר מיועץ התקשורת שלה? אורי בלאו לא שב לארץ מחשש לגורלו של אורי בלאו. זה לגיטימי לגמרי (בלאו אינו אחראי על רשלנות מעסיקיו). מה שלא לגיטימי זה לעטוף את ההחלטה הזאת בדאגה מפוברקת לקם.

לו היה "הארץ" נוהג באחריות המתבקשת כלפי קם, לא היה טורח כל כך להפריד בין המקור לבין העיתונאי (שהרי הקשר שהיה ביניהם הוא בגדר עובדה). למעשה, "הארץ" היה צריך ליזום "איחוד הגנות", על קם ועל בלאו גם יחד, או לכל הפחות לממן את ההגנה המשפטית על קם. מי שסבור שמדובר ברעיון מטורף רק מוכיח עד כמה הופנמה אצלנו התפיסה העסקית-משפטנית של העיסוק העיתונאי, על חשבון תפיסת העיתונות כנאמנה של הציבור – ובכלל זה גם של ה-whistleblowers שבתוכו.

יידעו כל אזרח ואזרחית שבידיהם מידע רגיש: אם תביאו אותו לבניין ברחוב שוקן 21 בתל-אביב, עוד תצאו משם אזוקים ומכוסי עיניים למתקן השב"כ הקרוב.

 

4. תכניות "עופרת יצוקה"

כפי שפורסם, בין המסמכים שהשיג בלאו מקם היו גם תכניות "עופרת יצוקה". "הארץ" העביר ידיעה על כך לצנזורה, שבוע לפני המבצע, והידיעה אושרה. שעות ספורות אחר כך הצנזורה התחרטה, ו"הארץ" "אסף גיליונות" כדי למנוע עבירת צנזורה. מקהלת המרשיעים של קם מצביעה על האירוע הזה כעל הוכחה ניצחת ל"סיכון הבטחוני" שהיה בהדלפת המסמכים.

העניין הזה מעורר אצלי כמה תמיהות, שמשום מה אף אחד לא מדבר עליהן. שימו לב: קם השתחררה מצה"ל במאי 2007. פירוש הדבר שכבר אז היו לצה"ל תכניות מבצע אופרטיביות לפלישה מסיבית לעזה. ניתן להניח שתכניות כאלה לוקח להכין לפחות חצי שנה. כלומר, מבצע "עופרת יצוקה" היה בתכנון לפחות שנתיים לפני שיצא לפועל. בלהט פרשת קם אף אחד לא שם לב שיש כאן חתיכת סקופ. עד כה ידענו שהתכנונים למבצע החלו רק באמצע 2008. הפרסומים בעניין קם מגלים שבעצם ההכנות החלו הרבה קודם לכן – בסוף 2006 (בינואר 2006 זכה החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית; במרץ 2007 הוקמה ממשלת אחדות ברשות איסמעיל האנייה; ביוני 2007 השתלט החמאס על עזה).

התיארוך החדש הזה מחזק באופן משמעותי את התזה שמבצע "עופרת יצוקה" נהגה כמבצע להפלת שלטון החמאס בידי צה"ל. לא תגובה צבאית על ירי הקסאמים, אלא הפעלת צבא להפלת שלטון זר. עוד לפני שהחמאס שלט בפועל בעזה, כבר היו תכניות להפלתו. הפרשנות הזאת לאירועי "עופרת יצוקה" קיבלה ביסוס נרחב בבלוג הזה, וכעת היא מתחזקת אף יותר.

עכשיו לעצם הטענה שחשיפת תכניות "עופרת יצוקה" היוותה סיכון בטחוני. רבותי, אני מזכיר לכולם: "עופרת יצוקה" היתה כישלון מהדהד. מרחץ דמים אכזרי שגבה את חייהם של יותר מאלף אזרחים חפים מפשע, לא השיג אף מטרה אסטרטגית, אפילו לא הפחתה של איום הטילים.

שוו בנפשכם שכל הפיאסקו הזה היה נמנע. שוו בנפשכם שפירסום מוקדם של התכניות היה משבש את ההכנות למבצע באופן בלתי הפיך, כך שהוא היה מבוטל. הלב ממש רועד למחשבה הזאת.

יותר מ-1,400 איש, שהיום קבורים מתחת לאדמה, היו עדיין מהלכים עליה. אלפי בתי מגורים, שהפכו לאבק ואפר, היו עדיין עומדים על תילם. הפצועים, הנכים, הרעבים, החולים וחסרי הבית – כל אלה היו נמנעים. ואולי גם גלעד שליט היה חוזר הביתה.

"סיכון בטחוני", בלי ספק. מזל שתכניות המבצע לא דלפו ואפשר היה להמיט את כל הסבל המיותר הזה.

 

5. מה רוצים מאורי בלאו

קשה לי להאמין לסיפור הרשמי. 700 מסמכים סודיים שנותרו בידיו? הבחור טס עם בת זוגו לטיול תרמילאים בסין. נראה לכם שהוא הכניס לפאוץ' הצדדי של התרמיל דיסק עם כל המסמכים האלה? מאד מועיל, תכניות התחמשות של צה"ל, כשאתה מנסה להיכנס לפגודה בכפר סיני נידח.

עקיבא אלדר הזכיר ש"הכותרת "סודי ביותר" אינה הופכת מסמך לעניין בטחוני ואת הדלפתו למעשה ריגול או בגידה. במקרים רבים הסיווג הזה נועד להבטיח שתוכן המסמך לא יגיע לידיעת הציבור." יוסי מלמן תהה "מדוע לענת קם אסור מה שלבכיר המוסד מותר?" – ושעות אחדות לאחר מכן הוסרה, באופן מסתורי, הכתבה שלו מאתר "הארץ". לא, לא היה בה שום מידע שסיכן את בטחון הציבור, רק רמזים מאד ברורים לגבי הדלפת חומרים מסווגים של הדרגים הבכירים ביותר במערכת הבטחון. החבר'ה האלה הם לא כתבי ברנז'ה בני 23, אין להם זמן להתעסק עם כתבי אישום על ריגול ובגידה. הם פשוט מרימים טלפון לצנזור, או לשוקן, וסוגרים עניין.

אז מה רוצים מבלאו? אני מאמין שמחפשים בכליו מסמכים אחרים. כאלה שהובילו לשורת תחקירים מאד מביכים על עסקיהם המפוקפקים של בכירי מערכת הבטחון. אני מפנה את המעוניינים לשאלות מספר 8 ו-12 בפוסט של רועי צ'יקי ארד להשראה נוספת.

 

6. מֵניע-שמניע

 צעד קרייריסטי? חיפוש חומרים שיעידו על פעילות בלתי חוקית של צה"ל? רצון ש"האחראים לפשעים יגיעו להאג"? אין הרבה טעם להתעסק בספקולציות האלה כעת. מבחינה משפטית יש להן משקל משני בלבד, ומבחינה פוליטית – הן חסרות משמעות. לאורך כל התקופה הזאת חשוב לשנן דבר אחד (וזה קשה, כי הרכילות וההתעסקות באישיות של קם רק יתעצמו כל הזמן): המעשה שענת קם עשתה, ולא חשוב בכלל מה היו מניעיה, היה שירות נדיר בחשיבותו לאזרחי ישראל. היא איפשרה להם לראות את בכירי צה"ל כפי שהם: מפירי חוק. והיא מיקדה את תשומת הלב בעניין חשוב מאין כמוהו – מדיניות הרצח-בלי-משפט בשטחי הגדה המערבית, שהיו מעורבים בה מאות ואולי אלפים של חיילים, מפקדים ושופטים צבאיים. אסור לשכוח את זה, כנגד כל הקישקושים שהיו ועוד יהיו על נפתולי האישיות ו"הסטיות" האידאולוגיות של קם. ואסור לשכוח שענת קם לא היתה יכולה לבצע את השירות החיוני הזה לאזרחי ישראל מבלי להפר את החוק.  

ברוכים הבאים לפוסט הראשון של הבלוג "לא למות טיפש" באכסניה החדשה והעצמאית שלו.

בראשית היתה קטסטרופה.

העברת הבלוג מ”רשימות” לוורדפרס טבעה בתקלות טכניות. כל קבצי הוידאו לא עברו, וגם הרוב המכריע של התמונות לא עבר. זה מעבר לתקלות המינוריות שהיו ידועות מראש (כיתובי תמונה לא ממוקמים נכון, מסגרות טקסט שהתעוותו וכו’). מחקתי את הכל בוורדפרס, ושוב ביצעתי את ההעברה.

אותו דבר: טקסטים וקישורים עברו, וידאו ותמונות לא עברו.

אהה, אמרתי לעצמי, יש כאן שיטה. לא נותרה לי ברירה: התקשרתי לשב”כ.

 

– הלו?
– שלום, הגעתי לשירות הבטחון?
– הכללי או הפרטי?
– יש גם פרטי?
– אנחנו שואלים את השאלות כאן. את מי אתה צריך?
– תראו, נמחקו לי קבצים חשובים מן הבלוג, וחשבתי שאולי…
– איך קוראים לך?
– עידן לנדו.
– אה, אתה צריך את אגף “עוכרי ישראל”. חכה שניה, אני מעביר אותך.
– בעיניים מכוסות?
– מה?
– סתם, סתם. בדיחה סרת טעם.
– הלו?
– שלום, הגעתי ל”עוכרי ישראל”?
– כן.
– יופי. יש לי בעיה עם קבצים שנמחקו לי, ורציתי…
– רגע, רגע. איזה מחלקה אתה צריך?
– מה, יש גם מחלקות של עוכרים? איזה יש?
– עיתונאים, אקדמיה, מפגינים, פעילי שלום, זכויות אדם, אינטרנט, קרנות מימון, צלמים, משוררים, אנשי קולנוע, חיילות עם דיסק-און-קי, יהודים שונאי עצמם, ציפורים…
– ציפורים?
– הן עפות מעל בסיסים צבאיים ורואות הכל. לאיזה מחלקה אתה שייך?
– אני מניח שגם אקדמיה וגם אינטרנט.
– לנדו אמרת? הנה, מצאתי אותך. “לא למות טיפש”. לא רע, אני אציע את זה כסיסמה לרכזי השטח שלנו.
– בקיצור, נעלמו לי קבצים בהעברה של הבלוג לוורדפרס. חשבתי שאולי הם הגיעו אליכם.
– אתה עושה צחוק?
– סליחה, ברור שהם אצלכם. ברור שכל הבלוג אצלכם.
– בדיוק. כשמשעמם לי במשמרת אני נכנס. חומר מעניין. הומור מוזר. אפרופו, בעניין יאיר לפיד, אני חושב שהגזמת.
– מה, הפוסט ההוא? תגיד, לפיד עובד בשבילכם?
– נראה לך שהוא נגדנו?
– לא ממש.
– נו, אז מה נשאר? או שאתה איתנו או שאתה נגדנו. אין באמצע.
– טוב, מה לגבי הבלוג שלי? יש אפשרות שאני פשוט אעתיק לוורדפרס את הבלוג מהשרת שלכם? אני בטוח שהוא שמור אצלכם במצב טיפ-טופ.
– תראה, הייתי בכיף עוזר לך, באמת. אתה עושה לנו שירות מצויין. אנשים כמוך מוכיחים למה צריך את המחלקה שלנו, למעשה למה עוד צריך להגדיל לה את התקציב. אבל כרגע יש בעיה עם השרת.
– מה הבעיה?
– נו, השרת נפל ולא קם.
– לא קם?
– קם, קם.
– מה זה, מין חידון… אה, הבנתי אותך. קם. היא גנבה גם לכם את הקבצים?
– בדיוק.
– כלומר, אם אני רוצה למצוא את הבלוג שלי, אני צריך לחפש את אורי בלאו.
– כן. אתה ועוד 5 מיליון אזרחים.
– איך זה?
– העלמנו לכולם את הקבצים וסיפרנו להם שהם אצל בלאו. ככה מדינה שלמה תעזור לנו למצוא אותו.
– אה, הבנתי. תראה, במחשבה שניה, אולי אני אסתדר לבד.
– תחשוב על זה. שאני אעביר אותך אולי למחלקת “מלשינים ומוסרים” לייעוץ נוסף?

 

טוב, אז הסתדרתי לבד. חרשתי את הארכיון, ושיחזרתי את כל התמונות וסרטוני הוידאו שנמחקו. פוסט אחרי פוסט, 188 פוסטים, אבל מי סופר. מלאכה בזויה שאיני מאחל לגרועים באויביי. שלא לדבר על האפקט המצטבר של קריאה בכל הפוסטים האלה… איזה בנאדם מדכא אני. נפלא מבינתי למה מישהו יקרא אותי מרצונו החופשי. הבטחתי לעצמי לנצל את הדף החדש שנפתח כאן בחיי כדי להעלות את רמת המגניבות והקלילות שלי. עצמי ענה לי ב”פחחחח” מתמשך.

לפחות ניצלתי את המעבר לצרכים פרקטיים. הארכיון של הבלוג עכשיו מסודר ומצוחצח כמו מסדר נעליים פרוסי. ערכתי מחדש את הקטגוריות של הבלוג, הוספתי ענן מפלצתי של תגים (ראו צד שמאל למטה), וכך כל אוהביי וגם שונאיי יוכלו לאתר כהרף עין כל מה שחפצה נפשם מפרי עטי. הקוראים מוזמנים לנבור בארכיון ולעשות לי בקרת איכות – בלי ספק יש עוד טעויות עריכה ועיצוב שדורשות תיקון. אחד הדברים שלצערי הלכו לאיבוד במעבר הוא כותרות של תגובות (אין דבר כזה בוורדפרס). עבור מי שנהג להשתמש בכותרת התגובה כחלק מהותי ממנה (אני, למשל), התוצאה יכולה להיות פטאלית; תגובה כמו "שום דבר כאן לא" (כותרת) "נכון" (טקסט) קוצרה ל"נכון". לפעמים התוצאה היא קומית. באחת הרשימות שלי באגף "בלשנות ללא בלשנים", הגיב מישהו: "עוד מאמרים בבלשנות" (כותרת) "ללא בלשנים! בבקשה!" (טקסט). אחרי המעבר נותרה התגובה מקופדת-הראש: "ללא בלשנים! בבקשה!".

לרגל האירוע החלטתי גם להסביר לקוראים החדשים שהצטרפו לאחרונה לבלוג מה הולך פה, פחות או יותר, וגם לבצע "איפוס" מחדש של הממשק כותב-קוראים.

"לא למות טיפש" הוא בעיקרו – אני מודע לתדהמה שהדברים יעוררו – בלוג פוליטי. מבלי שספרתי במדויק, אני מעריך שבין 80 ל-90 אחוזים מהחומרים שפורסמו בו עוסקים בביקורת/תיעוד/ניתוח פוליטיים מצד שמאל של המפה. החומרים האלה יימצאו, רובם ככולם, תחת הקטגוריה שוטף. מאמרים ישנים יותר תוכלו למצוא תחת “מאמרים שלי ברשת”.

חלק מסויים מן הכתיבה הפוליטית בבלוג מתגלגלת לסאטירה. אני לא רואה הבדל מהותי בין כתיבה "רצינית" לכתיבה "לא רצינית" בעניינים פוליטיים; שתיהן מאד רציניות מבחינתי. מצד שני, אין נושא רציני מדי מכדי לצחוק עליו. למרות הגבולות הדיפוזיים האלה, ולנוחיות הקוראים, קיבצתי את הסאטירות בקטגוריה משלהן.

בין 10 ל-20 אחוזים מן החומרים של הבלוג אינם פוליטיים, או ליתר דיוק, אינם עוסקים בביקורת פוליטית. מדובר בערב-רב של נושאים וסגנונות כתיבה שאין להם הרבה מן המשותף, למעט העובדה שכולם התקבצו להם באישיותי הכאוטית.

בכך כלולים כמה טקסטים מדע-פופולריים על התחום המקצועי שלי, בלשנות עבור לא-בלשנים; מסות שפירסמתי בעיתונים או כתבי-עת שונים בנושאי ספרות, תרבות ומדע; סדרת דיוקנאות שממשיכה להתעדכן מפעם לפעם; פרגמנטים ספרותיים שמתעקשים להצטמצם ל-20 מילה בדיוק; כל מיני תופיני תרבות וספרות שתורמים לשאר רוח, ולצידם מיני זיבורית עגומים שמפעמת בהם רוח עיוועים; מדרשים קצרים על תמונות מדברות; ולבסוף, סתם שגיונות בלי סיבה ותירוץ.

הקוראים הותיקים של הבלוג כבר מכירים את אותי, את טעמיי, את נקודות האור ונקודות החושך שלי. הם גם יודעים שיש לי כללים ברורים מאד בניהול התגובות לבלוג. בכל זאת, העניין הזה אף פעם לא מתיישן, ותמיד יהיה מישהו שידרוש ממך לומר בפעם האלף דברים שכבר נקעה מהם נפשך.  לכן, באיחור של שנה וחצי, סיכמתי (לעצמי ולמגיבים) את ה"אני מאמין" שלי בנוגע לתגובות – קוד אתי לבלוג. לא קריאה מענגת במיוחד, אני מודה, אבל גלולה שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה.

בטווח הרחוק, אני מאחל לעצמי ולכל הקוראים שהבלוג הזה יאבד את עילת קיומו. בטווח הקצר, אני מאחל שלפחות יהיה לנו מעניין בדרך למטה.

[תזכורת: קוראים שמעוניינים להמשיך לעקוב באופן רציף אחרי הפוסטים בבלוג, מוזמנים להירשם באחת משתי דרכים: עדכוני אי-מייל (מצד שמאל למעלה), או פידים ב-RSS (מצד שמאל למטה). שימו לב שניתן גם לקבל פידים ב-RSS על השתלשלות התגובות לפוסט מסוים].

הנה, ככה.

ותודה לסילברסטיין הממזר.

הנה הן מילות הקסם: "לשם שמירה על בטחון המדינה". והופ, השופטת חתמה. הדברים מאשרים את החשד המוקדם שלי שמערכת הביטחון שוקדת על "פחימיזציה" של תיק ענת קם; כלומר, הצגתה כבוגדת שסיכנה את בטחון המדינה. אם כך בצו איסור הפירסום, ודאי שכך יהיה בכתב האישום.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. אם כל מה שקם עשתה הוא מה שפורסם עד כה – אני משאיר מקום לספק, כי אולי יתגלו עוד פרטים מרעישים שיהפכו את התמונה על פיה – הרי לא זאת בלבד שהיא לא סיכנה את בטחון המדינה, אלא היא תרמה לבטחון המדינה. וזאת משני טעמים. אחד, המעשה שעשתה הפנה את אור הזרקורים למדיניות החיסולים השנויה במחלוקת, שלא רק המיתה צדיק עם רשע (ללא משפט) אלא גם זרעה זרעי איבה ומשטמה בקרב דורות ההמשך של הטרור. שניים, המעשה שעשתה חשף את צמרת המטכ"ל כמי שרואה עצמה מעל החוק (שקבע בג"ץ), ולמעשה מנהלת את מדיניות הבטחון של ישראל ללא כל פיקוח אזרחי.

כל מעשה שגם מערער על מדיניות החיסולים וגם מכפיף (בכוח החֶרפּה הציבורית) את הצבא לחברה האזרחית הוא מעשה שתורם לבטחון אזרחי ישראל. לא מיותר להזכיר שלהפשטה הנקראת "מדינה" אין צורך בבטחון, זולת הבטחון של אזרחיה.

רשות הדיבור לכתבת ערוץ 2, רינה מצליח, ברגע צלול של כנות פוליטית במסגרת התכנית "ביקורטיווי" (תודה לבלוגר "בים"):

"יש כוונה מאחורי צו איסור הפירסום הזה, הכוונה היא להפוך את הפרשייה לבטחונית… בבסיס הפרשה הזאת יש פה רצון לנקום, מעבר להכל, ולכן הם מנסים להפוך את הפרשה הזאת לפרשה בטחונית. זה לא פרשה בטחונית, אנחנו לא צריכים לקרוא לה פרשה בטחונית. היא כן קשורה לחופש הביטוי והיא כן קשורה לחופש העיתונות. ועל המגרש הזה צריך לדבר עליה, ואסור להפוך אותה לפרשיה בטחונית, כמו שהיו רוצים גורמי הביטחון השונים."

והיא מוסיפה אמירה מהדהדת אחרונה כלפי מי שחותם על הצווים האלה באופן אוטומטי:

"החברה הישראלית נמנעה מלשפוט את השופטים שנים ארוכות, ארוכות מדי."

לאחר שיחה עם ענת קם, הסכמתי להוריד את הפוסט שכתבתי בעניינה לימים הקרובים. ענת טוענת שהפרסומים מזיקים להתנהלות שלה מול רשויות החוק. כיוון שאני בצד שלה, ולא נגדה, אל לי לחבל במאבק שלה. ממילא הפירסום הזה השיג את מטרתו העיקרית – שבירת השתיקה – כבר כעת. תוך 24 שעות, הוא נכנס לרשימת הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג. תודה לכל הקוראים ולמי שהשתתף בדיון.  

אני מעריך שבשבוע הבא הפרשה סוף סוף תיחשף בעיתונות הישראלית. מי שמצפה לגילויים מסעירים חדשים, צפוי לאכזבה. העובדות העיקריות כבר ידועות – ולכן היתה עילה מוצדקת לפרסמן ברבים. המאבק יהיה על אופן הצגתם של האירועים ועל התדמית הציבורית של הנאשמים. אני מקווה שהבלוג הזה תרם זווית אחרת לדיון הסוער שעוד יבוא.

[אנא הזדרזו; כמו שזה נראה, או הפוסט הזה או אני ניעלם בזמן שאתם קוראים]

עדכון עיקרי הפרשה פורסמו הערב גם אצל סוכנות הידיעות "אי-פי". אבל ההתפתחות החשובה מדווחת שוב אצל ה"אינדיפנדנט": עיתונאי "הארץ" אורי בלאו אכן "מסתתר" בלונדון מחשש שייעצר בארץ בעקבות התחקיר המדובר (בכך מתאמתת סברתו של הבלוגר סילברסטיין שמצוטטת בתחתית הפוסט). עיתון "הארץ", על פי ה"אינדיפנדנט", מנהל מגעים עם הפרקליטות על תנאי חזרתו. ההתפתחות הזאת זורה אור חדש על הפרשה, ואולי מספקת לראשונה את ההסבר לצו איסור הפרסום הגורף. היא גם מסמנת שפל חסר תקדים במעמד העיתונות בישראל: עיתונאים נמלטים לחו"ל מאימת השב"כ. מי שחשב שרק במצרים עוצרים עיתונאים ישראלים, טעה. בשעות הקרובות לא אהיה ליד מחשב, ולכן התגובות ננעלות. הן ייפתחו שוב בשעה 19:00 (2 באפריל).

חרושת השמועות בעניינה של ענת קם הגיעה סוף סוף לקיצה: דיווח עיתונאי מכובד ומוסמך בעיתון "אינידיפנדנט" הבריטי שופך אור על הפרשה שכבר 3 חודשים מנסה לשווא להבקיע את חומת השתיקה העיתונאית. גם ה-JTA (ה-Jewish Telegraphic Agency) מוסיף פרטים. זה כבר הפך לעניין שבשגרה: מי שרוצה לדעת מה באמת קורה מאחורי הקלעים בסין (אופס, סליחה, בישראל), צריך לקרוא תקשורת זרה. הדיווחים האחרונים שמו קץ לתופעה המוזרה שכל מי שניסה לגגל "ענת קם" נתקל בה: אתרים חסומים, הודעות מערכת מסתוריות וכיוצא בזה. בחסות צו איסור הפרסום כולם משחקים בשוּשוּלנד, כפי שכתב יצחק טסלר, הצדיק היחיד בסדום. כל זה היה אולי מבדח אלמלא התחושה המנקרת שמרבית השחקנים ממש נהנים מהקטע השוּשוּאיסטי, כאילו השתתפו בערב הווי לסוכני מוסד בדימוס; במקום לנצל את חירות הביטוי שמאפשר האינטרנט, את החופש ממרות השלטון, הם מכפיפים את כתיבתם המתחכמת-עאלק לאותם מנגנוני חושך שעצרו את ענת קם.

עוד נחזור לחשבון הציבורי. אבל קודם, פרשת קם.

ובכן, כמו שאומרים, על פי מקורות זרים, ובזהירות המתבקשת, תמונת המצב היא זאת. בנובמבר 2008 פירסם כתב "הארץ" אורי בלאו כתבה מפורטת וממוסמכת, שהוכיחה, בשורה התחתונה, כי מפקדי צה"ל הפרו את הנחיות בג"ץ בדבר הסיכולים הממוקדים. מדובר ברמה הכי בכירה – אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה והרמטכ"ל גבי אשכנזי. פסיקת בג"ץ מדצמבר 2006 קבעה, בין השאר, ש"אין להתנקש באדם אם ניתן לעצרו, לחקרו ולהעמידו לדין", וחריגים מותרים רק אם המעצר כרוך ב"סיכון חמור לחיי חיילים." הפסיקה ניתנה בעקבות עתירה לבג"ץ מטעם הועד הציבורי נגד עינויים וארגון Law.

התחקיר של בלאו העלה שב-20 ביוני 2007 (חצי שנה אחרי פסיקת בג"ץ) חוסלו שני פעילים של הג'יהאד האיסלאמי. אחד מהם, זיאד צובחי מחמד בלאישה, הוגדר מראש "יעד ליירוט" – מבלי לשקול מראש אפשרות מעצר מקדים. ההודעה הרשמית של דובר צה"ל טענה שהמבוקשים פתחו באש לעבר החיילים, אולם עדויות שגבה "בצלם" מעלות חשד שבוצע במבוקשים וידוא הריגה. כל זה לא היה בגדר חדשות מרעישות – מסוף שנת 2000 ועד סוף 2008 התנקש צה"ל ב-232 פעילי טרור, בפעולות שגבו גם את חייהם של 154 אזרחים חפים מפשע – אלמלא צירף בלאו לתחקיר שני תפוחי אדמה לוהטים: סיכומי ישיבות מלשכת אלוף פיקוד המרכז ומלשכת הרמטכ"ל שבהן נידונו הסיכולים וניתנו האישורים בניגוד להנחיית בג"ץ.

כאן נחצה הקו האדום. מן הידועות שקציני צה"ל מבליגים בנקל על האשמות מינוריות כגון אחריות לפשעי מלחמה והפקרת דמם ומטה לחמם של תושבים פלסטינים, אבל שקרנים? זה לא. לא בבית ספרנו.

על שני המסמכים הצה"ליים שהוצגו בכתבה התנוסס הסיווג "סודי ביותר". "הארץ" מפרסם מסמכים סודיים ביותר? איך הם הגיעו לידיו? כמו שכתב העורך לשעבר של העיתון, חנוך מרמרי, "פרסום המסמכים המצולמים היה טעות משוועת, שמשמעותה הראשונה והכמעט ודאית – חיסול ממוקד של המקור."

ואכן זה קרה. יותר משנה אחרי פירסום הכתבה, על פי דיווח ה"אינדיפנדנט", הוטל מעצר בית על כתבת "ואללה", ענת קם. על פי החשד קם צילמה את המסמכים כששירתה כחיילת בפיקוד המרכז, והעבירה אותם מאוחר יותר לבלאו. קם נמצאת כבר יותר משלושה חודשים במעצר. על פי ה"אינדיפנדנט", משפטה ייפתח באמצע אפריל.

שלא יהיו לכם ספקות: קם תלך לכלא, ולהרבה זמן. על פי דיווח ה-JTA, התביעה תדרוש 14 שנות מאסר. למי שאינם מורגלים בכגון אלה, הנה תסריט סביר. בקרוב יוסר צו איסור הפרסום על הפרשה, והיא תתפוצץ בענק בכל אמצעי התקשורת. "תתפוצץ בענק" פירושו – כולם יצטטו כל מילה שתצא מפיהם של "גורמים בטחוניים בכירים". ברגעים המכריעים של חשיפת הפרשה – רגעים שבהם נקבעת עמדתו הרגשית של הציבור, שכבר לא יטרח יותר לעדכן אותה, לא משנה איך יתפתחו הדברים – יקבל דובר צה"ל מיקרופון פתוח מסביב לשעון. ידברו על חשיפת סודות כמוסים, על סיכון בטחון המדינה, על אג'נדה אנטי-ציונית סמויה, יהיה הרבה קצף על השפתיים, ודם בעיניים (בן כספית ורוני דניאל כבר קודחים מזעם פטריוטי כבוש), ומעל כל ההילולה ירחף, גם אם לא ייאמר במפורש, אותו אות קין שאין לחמוק ממנו: בוגדת.

כלומר, קם תעבור תהליך מזורז של פחימיזציה. ואכן, לא קשה להבחין בקווי דמיון בין פרשת ענת קם לפרשת טלי פחימה. במוקד שתיהן ניצב מפגש קטלני בין בחורה צעירה, ספק תמימה ספק עוכרת-ישראל, לבין מסמך צה"לי מסווג. בשתי הפרשות מציץ מעבר לכתפה של הבחורה הגבר שבו בעצם מעוניינת מערכת הבטחון: זכריה זביידי המבוקש במקרה של פחימה, אורי בלאו הטראבלמייקר במקרה של קם (עוד על כך בהמשך). בשתי הפרשות, "הבוגדת" למעשה לא סיכנה במאומה את בטחון אזרחי ישראל. חטאה של פחימה, למי שלא זוכר, היה ש"תירגמה" לעברית, עבור פלסטינים דוברי עברית שוטפת, מסמך שצה"ל איבד ברשלנותו, ושממנו עלה, לתדהמת המבוקשים, כי מתנהל מצוד אחריהם, וגם צוינו בו מיקומיהם (למקרה ששכחו אותם). חטאה של קם, לפחות על פי הפרסומים עד כה, הוא שהדליפה מסמכים מסווגים, שמהם עלה, כי סיכולים ממוקדים שכבר יצאו לפועל אושרו בניגוד להנחיות בג"ץ. בכך חשפה את המנוח זיאד צובחי מחמד בלאישה למידע הסודי שהוא כבר מת יותר משנה.

בקצרה, בשתי הפרשות צה"ל מפשל, ומעניש על כך בחורה צעירה. ולא, זה לא מקרה שהקורבן לעולה הוא בחורה צעירה, כמו שלא מקרה הוא שהניזוק העיקרי ממעשיה הוא הזקפה הלאומית. תדע כל אשה עברייה כיצד יש לנהוג בזקפה הלאומית ובעיקר מה אסור לספר לחבר'ה.

כמובן, יש גם הבדלים. פעם האויבים היו מבוקשים בג'נין, היום הם עיתונאים ב"הארץ". פעם הבוגדים החזיקו בעמדות שמאל רדיקליות, היום זאת כבר לא דרישה. אומנם יואב יצחק הגדיר את ענת קם "שמאל קיצוני", אבל ספק אם היא ראויה לתואר; יצחק עצמו הוא נציג מובהק של "מרכז" קיצוני הרבה יותר. למעשה קם כבר הוכיחה שהיא ציונית למהדרין כשפירסמה מתקפה צדקנית נגד סרבנית המצפון סהר ורדי. לא, זה לא יעזור לה, אף כי הייתי ממליץ להגנה להשתמש בטקסט הזה בשלב הטיעונים לעונש. כשמדינה שלמה תתגולל על ענת קם ותבצע בה רצח אופי, היא אולי תלמד משהו על המקום הבודד של הסרבנות. האירוניה היא שבין הישראלים המועטים שיתגייסו להגנתה כשתהפוך לאויבת העם מספר אחת, יהיו לא מעט מאותם סרבנים משוקצים. ככה זה; גם טלי פחימה לא חלמה להיות מה שהיא היום. השלטון מייצר את אויביו, וגם את גיבורי ההתנגדות, מבלי להתייעץ איתם מראש.

בהיעדר מידע מוסמך, פרשת קם כבר החלה לייצר את הסבך המוכר של קונספירציות רשת. הסבירה שבהן עלתה בימים האחרונים בבלוג האמריקאי של ריצ'רד סילברסטיין. בשני פוסטים רצופים מעלה סילברסטיין את ההשערה שמי שבאמת נמצא על הכוונת של שירותי הביטחון הוא הכתב אורי בלאו; ענת קם היא "הדג הקטן" שנועד לסייע בלכידת "הדג הגדול". סילברסטיין מציין שבלאו עזב את הארץ מיד לאחר מעצרה של קם, מחשש שייעצר גם הוא. באשר לבלאו, אין ספק שמדובר בדג שמן: אין עיתונאי בארץ שהצליח להביך כל כך את צה"ל ומערכת הביטחון, פעם אחר פעם, באמצעות הדלפות ועדויות מבפנים. באשר לקם, סילברסטיין מפזר כל מיני רמזים כאילו לא רק חשיפת האמת ועשיית צדק עמדו לנגד עיניה. בין אם יש ממש בדברים או לא, בדבר אחד אין ספק: "פרשת ענת קם" תעסיק את טובי הפרשנים והמלומדים בהבט הצר של בטחון השדה ויחסי הצבא עם התקשורת; על כך יישפכו נהרות של דיו. שאלות היסוד – כמו הלגיטימיות של מדיניות הסיכולים, העובדה שאף פעם הם לא היו "ממוקדים", תרבות השקר בצה"ל, המשפטיזציה של מנגנוני הכיבוש, ולבסוף, הצורך הבוער של החברה הישראלית לסמן ולהוקיע "בוגדים" טריים מדי יום ביומו – כל אלה יידחקו לקרן זווית, כמו תמיד.

[כאמור, לקרוא ולהשמיד אחרי השימוש]

בטווח של שלושה-ארבעה ימים, ארבע ידיעות שנושאן אחד: הזילות הגמורה של הגוף הפלסטיני. קודם הידיעות, אחר כך הרהור או שניים.

1. המתנחלים עם אלות, החיילים מסתכלים מהצד

פעילי שמאל הוזעקו בידי חקלאים מכפר ג'ית, שבסמוך לחוות גלעד. שלושה מתנחלים חמושים באלות ובמוטות ברזל תקפו את הפעילים, גנבו להם מצלמה ושברו את ידו של אחד מהם. המתנחלים טוענים שהפעילים באו "לעשות פרובוקציה", אבל מן הדיווח ברור שפעילי השמאל לא הפעילו שום אלימות. כרגיל, האלות והחבטות מונפות מצד ימין לעבר צד שמאל.

2. דפוק (מכות) וזרוק בצד הדרך

מסעב רבעי (22) רעה את צאנו על אדמתו בקרבת חוות מעון. מתנחלים שהגיעו למקום הזעיקו כוח צה"ל, בפועל, הסתבר, כדי שיכניס לו מכות (לא תמיד המתנחלים מכים בעצמם, לפעמים הם מפעילים את צה"ל כקבלן המכות שלהם). החיילים העלו את מסעב לג'יפ, קשרו את ידיו ואת עיניו, ואז החלה ההתעללות. במשך נסיעה ארוכה – מכות, בעיטות, מכות עם קסדה, עם קת הרובה. הביאו אותו למחנה הצבאי סוסיה. ה"חקירה" נמשכה שם. ארבעה חיילים הגיעו והיכו אותו ברוביהם – "אולי שעה, אולי שעתיים".

בשעת ערב מאוחרת הובא לתחנת המשטרה בקריית ארבע. משם הוסע והושלך אי שם בדרך. חבול וכואב הלך בכביש החשוך, עד שהגיע למשפחתו.

3. הקצין שהיכה – פטור בלא עונש

לפני כשנה וחצי פיקד סגן אדם מלול (מחטיבת כפיר המהוללת) על תשאול פלסטינים בכפר קדום, שבמהלכו הוא ופקודיו היכו, טילטלו וחנקו מספר תושבים. בית הדין הצבאי קבע שחרף הרשעתו של מלול, ו"על אף שבמעשיו של הקצין שהורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות היה פסול, ואף כשלון פיקודי, אסור להתעלם מהעובדה שלא מדובר באלימות חמורה, ומכך שמדובר בקצין שתרם חמש שנים לצה"ל." על כן הסתפקו פה אחד בתקופה בה היה במעצר (64 ימים במחבוש ו-32 ימים במעצר בית). שימו לב לשימוש המעניין במילה "תרם", לתיאור שירות צבאי שחלקו חובה וחלקו בתשלום שכר. ועוד מעניין ההיגיון החשבונאי: הקצין תרם לצה"ל, לכן החשבון עם הפלסטיני המוכה קוזז.

4. רופאים טיפלו בעציר שעבר התעללות – ושתקו

עציר פלסטיני בן 19, ג'האד ריאד עבד-אלכרים מוג'רבי, עבר התעללות קשה במתקן שב"כ, על רקע חשד למעורבות בפיגוע ירי (כלומר, ללא עילת "פצצה מתקתקת", הבעייתית כשלעצמה, החלה על אירועים עתידיים). כשהוא סובל מדימום וחתכים בראש, הובא העציר לבי"ח לניאדו בנתניה. סיפור הכיסוי היה: "הוא נפל במדרגות". החוקרים ביקשו מהרופאים להחזירו לחקירה, ואומנם, לאחר שעתיים בלבד הוא הוחזר לידי השב"כ. מכתב השחרור אינו אומר מאומה על נסיבות הפציעה, ושום דיווח לא הועבר הלאה – בניגוד להוראות ההסתדרות הרפואית ואמנות שהיא חתומה עליהן. מה נותר מהחשדות המקוריים? העציר "ניסה לשכנע פלסטיני אחר לגנוב ציוד לחימה ולבצע פיגוע ירי."

ההסתדרות הרפואית בישראל אישרה את "הצהרת טוקיו", האוסרת על רופאים להשתתף בחקירות ועינויים וקוראת לדווח במקרים של חשד לעינוי עצירים.

* * *

קודם כל צריך לומר – אין כאן שום דבר חדש. אין כיבוש בלא אכזריות, והכיבוש הישראלי אינו יוצא דופן. אין גם חידוש בכך שהאלימות מובנית בכל השכבות של המנגנון הכיבושי, ואיננה בגדר "גידול פרא" הפושה רק בקרב החיילים הפשוטים שנמצאים בחזית המגע עם העם הכבוש. יש שוטרים, ושופטים, ומסתבר שגם רופאים, שיודעים על הכל – ידיעה המגעת עד להתבוננות ישירה בגוף הפצוע והחבול של קורבן העינויים. במקרה הטוב הם שותקים, במקרה הרע גם הם נוטלים חלק בחגיגת האלימות. כפי שכבר נאמר מזמן, כדי שאדם אחד יוכל לענות אדם אחר, מאה אנשים נוספים צריכים להביט הצידה.

סדרת האירועים האלה רק מחדדת תובנה פסיכולוגית פשוטה ובסיסית, שלעתים קרובות נשכחת מרוב סיבוכים וקישקושים שמייצר הכיבוש, או מוטב לומר, משטר ההפרדה בשטחים: גופו של הפלסטיני הוא הפקר. כלומר, בכל שיג ושיח איתו, בכל עימות, בכל התחשבנות – הגוף הפלסטיני נמצא בתחתית השיקולים. עלות אפסית, זניחה לכל עניין ועניין.

הפקר הגוף מאפשר את המובן מאליו של ההתנהלות מול הפלסטינים. אלות, כמובן שאַלות, וגם מוטות ברזל. הגוף יסבול. וכשהוא כפות ומכווץ על ריצפת הגי'פ – מכות, עם קסדות וקתות רובה (איזו עליבות נפש זו – חייל חמוש חובט באדם כפות על הריצפה, כמו בשק סמרטוטים, שוב ושוב). ואם כבר היה משפט והיתה הרשעה – לא יהיה עונש. לא צריך להגזים, סוף סוף מדובר בנזק אפסי לנכס שעלותו אפסית (הגוף הפלסטיני). וכמובן שהאתיקה הרפואית אינה חלה על הגוף הזה, על כאבו, על מה שחולל לו, והיא יכולה לעבור עליו בשלווה צוננת, רגועה; אולי מדובר בכלל בפסולת אורגנית, לא בגוף אנושי.

האיוּן הזה של הגוף הפלסטיני בתודעה הישראלית מקרין גם לרמה הלאומית. כפי שאין זכויות לגוף הזה, אין זכויות לעם הזה. אם לא כואב לו כשמרביצים לו, לא כואב לו כששוברים את מטה לחמו, גוזלים את אדמתו ומחריבים את ביתו. ממילא הלא-אדם הזה, הלא-אומה הזאת, אינם צד אמיתי בסכסוך.

על רקע זה יש להבין את הפארסה הנוכחית סביב אישור הבנייה במזרח ירושלים: פארסה שכולה גינוני עלבון ו"אי-נעימות" חלולים (ומתוזמרים היטב) בין ישראל לארה"ב, ללא כל אפקט ממשי (הבנייה תקום ותהיה, כמו תמיד) – ושהקורבן העיקרי שלה, הפלסטינים שעל אדמתם יוקמו 1,500 הדירות הללו, נעדר ממנה לחלוטין. לא חשוב של מי הקרקע, לא חשוב הטרנספר הנדל"ני ב"מזרח ירושלים"; חשוב רק להימנע מבושות, לרכך את הטון הנוזפני של וושינגטון. כך גם כשישראל עושה כביכול מחווה הומניטרית לפלסטינים; בפועל מדובר בדיל ישיר עם מדינות המערב, שהצד הפלסטיני השתרבב אליו כמעט במקרה.

איך גורמים לישראלים להבין שלפלסטינים יש גוף, גוף שזורם בו דם (והדם נשפך בנקל), מלא רקמות רכות, מרושתות עצבים, ובהם יש קולטני כאב, שמשדרים אותות כאב למוח כל אימת שהם נמחצים תחת מהלומה של עצם קשה? איך נחזיר לתודעה (או אולי נלמדה בפעם הראשונה?) את קדושת הגוף, את שבירותו, את האוניברסליות של הכאב? איך נחזיר לגופני את העדיפות על פני המופשט?

שאלה קשה. אין לי תשובה.

נזכור רק שהפקר הגוף, מרגע שהפך לגיטימי בתרבות, איננו מתיישר לפי גבולות גזע, מגדר או גיל. שלל המופעים של ביזוי נשים, החל מפירסום חוצות, דרך הטרדה מינית ועד לאונס, מושתת על הפקר הגוף הנשי (בתודעה הגברית); הוא גם מסביר את התגובה השלווה של רבים (גם בהם, בלי ספק, יש שופטים ורופאים) לנוכח עדויות של נשים שנפלו קורבן לאלימות מינית; הפקר גופן מוחק אותן ממשוואת הכאב. על אחת כמה וכמה אם מדובר באשה שהיא גם עובדת זרה. וכמובן, ילדים, שתמיד מותר לחלל את גופם, לשבש אותו בלי תקנה, בשם מטרה "חינוכית" עלומה, שמאיינת את כאבם.

אולי נאחד כל הימים האלה – יום האשה הבינלאומי, יום זכויות הילד, יום הפליט הבינלאומי, שבוע האפרטהייד – ליום אחד: יום קדושת הגוף. ואחרי שנתרגל ליום אחד (בלי ספק יהיה קשה להיגמל מן ההתמכרות להפקר הגוף), אולי נהפוך אותו לשבוע, חודש, חיים שלמים.