קטגוריה: שגיונות

לפני זמן מה התגלגל לידיי אוצר בלום של עברית מכונפת, שלוחת-רסן ושבטבטית:

ירבוז שרוע    ערטנית השדות    לשון-הפר הסמורה    פרתניון אפיל    כף-אווז האשפות    לפופית כפנית    שחליל שרוע    חטוטרן מצוי    בקבוקון מקומט    לשישית מקומטת    חלבלוב קעור    בן-חיטה אריכא    זנב-השועל הביצתי    אצבען מאדים    דו-מוץ חום    זון משכר    חפורית מוזרה    עבדקן מצוי    פרע מסולסל    נזמית לופתת    חוטמית עין-הפרה    מעוג אפיל    בת-חלמית שרועה    עלקת חרוקה    שברק משובל    גרגרנית ערבית    לחך בלוטי    ארכובית שבטבטית    חומעה מגובבת    דטורה אכזרית    צלע-השור החרוזה    כמנון האניס    דל-קרניים כרמלי

מאחורי כל אחת מן התועפות הלשוניות האלה מסתתר עשב בר; מזיק עיקש שמתנכל לגידולים חקלאיים. למעשה, המגדיר שהתגלגל לידיי נכתב בידי חברת "אגן", יצרנית כימיקלים להדברה, ונועד לסייע לחקלאים בהתאמת חומר ההדברה המתאים לכל אחד מ-240 ויותר המינים של עשבי הבר בארץ. בצמוד לכל קבוצת עשבים – השמות מנוקדים, הצילומים מרהיבים – ממליץ המגדיר על קוטל העשבים שיבטיח את כליונה.

מה שכל כך הפעים אותי היה, בעצם, שמות ברשימת חיסול. בני שטן ולילית, שמותיהם המאגיים של העשבים המקוללים האלה מעלים באוב פריצת גדרות ויצרים אסורים.

בקשתי שטוחה לפני המדבירים: אנא, אל תצליחו מדי. השאירו לפחות עשב אחד מכל מין. לכל עשב יש שם, ואם יימחה העשב יימחה שמו, ומה דל ומחורר יהיה אז עולמנו, מי יגבב את החומעה, ומה תלפות הנזמית.

שבלעדיהן חיינו ימשיכו להיות מפרכים ועגומים, ואיתן – גם.

 

1. מנגו עם גלעין מוגדר היטב. מה זה הפלטה הגבנונית הזאת בתוך המנגו? צב מעוך? בורקיטס? למה אין לה צורה? אתה חותך מצד אחד, ונתקע בה. בצד השני אתה כבר נזהר, וחותך רחוק יותר מהמרכז. עכשיו נותרת שכבה בעובי 4 מ"מ בצידה של החביצה הלא ברורה הזאת. לא תבזבז אותה. מה פתאום לבזבז. אתה מקלף, אולי מגלף, את השכבה הדקיקה הזאת, ומניח בצלחת. לא נתחיל אפילו לתאר את היגון המשוקע בניסיון, מאוחר יותר, להעלותה על מזלג. גמרת לקלף, לגלף ולפסל. עדיין הגלעין הוא בגדר מסתורין; לא תואר ולא צורה. חלקלק, חמקמק, פְנים שאינו פְנים.
נחוץ בדחיפות גלעין חדש למנגו. שגבולותיו ברורים, שצורתו ידועה, שיעז להיישיר מבט אל הסכין המתקרבת, שלא יתחבא מאחורי שבעה צעיפים של מסתורין דביק וכתמתם.

 2. ממיר בּרבּרת לבּוסה-נובה. מאן דהוא, או דהיא, קודחים לך בראש. מה קודחים, חופרים לך עם קונגו במשך שעות. טול את הממיר, השחל באוזנך – והנה מוסיקה מערסלת מתנגנת לך בראש. הממיר קומפקטי וכמעט בלתי נראה. בקצה אחד נכנסים סיפורים מפותלים על סכסוכי שכנים, תלונות שלא טופלו בעירייה, נפלאותיה של ציפורן חודרנית וכיוב', ובקצה השני יוצאים – אנטוניו קרלוס ז'ובים, גל קוסטה, קייטאנו ולוסו. רעיון למתנה: אותו דבר אבל הפוך.

 3. משייך שמות לפרצופים. שתל רב-סיבי שימוקם בדיוק בין האזור במוח שבו מאוחסנים שמות לאזור שבו מאוחסנים פרצופים. הרי בלי ספק משהו פקוק שם; אחרי גיל מסויים (בערך 22), כבר אי אפשר יותר לזכור איך נראית סיגלית קרמר (ההיא מהטירונות. או אולי מהטיול להודו?) ואיך קוראים לפרצוף ההוא, הג'ינג'י עם העיניים הקרובות מדי. השתל הבלתי מתכלה יקבע את הקישורים האלה לתמיד (לדבר עם המהנדסים: מה עושים אם דווקא רוצים לשכוח?).

4. אגוז פקאן שניתן לקילוף. שימו לב: לא קילוף יעיל או מהיר; פשוט קילוף. הראו לי בכל ההסטוריה האנושית אדם שהצליח לקלף אגוז פקאן בשלמותו, מבלי שהתוצאה תתרסק בידיו לתערובת של רסיסי אגוז וקליפה מעוכים, מתובלים בקרעים דקיקים (ובלתי אכילים בעליל) של המחיצות החומות האלה בתוך האגוז. האם יש עוד פרי בעולם שכל כך קשה (אבל מפתה!) להפריד מקליפתו? ואם כבר אנחנו בעניין – מה זאת הארגונומיה הדפוקה הזאת? למה אין איפה להיאחז? למה תמיד צריך שני אגוזים כדי לפצח אחד? איך מפצחים את האגוז האחרון? (מכה עזה על השיש, תערובת מעוכה מלאה קליפות וכו'). שאלות, שאלות, ותיסכול מתמשך.

5. מִתקנים לעיסוי כפות רגליים שניתן להתקדם עליהם במהלך התור בבנק הדואר.  כל מילה מיותרת.

6. שפיריות לקינוח אף. מחקרים מוכיחים שרוב בני האדם, ברוב עונות השנה, מסתובבים בעולם עם אף דולף ופיסת טישו טחובה ומקווצ'צ'ת ביד, כשבעיניהם מבט תועה – אהה, לשווא – אחר פח האשפה המושיע. הפיתוח הזה ישים קץ, בו זמנית, לשיטוט המתסכל הזה ולנזק הסביבתי שנגרם מהררי הקלינקס המשומשים. שפיריות שיפותחו במיוחד במכון הביולוגי יתעופפו ברחובות עם שני זוגות כנפיים מרקמה סופגת וריחנית; הנדסה גנטית תקבע במוחם משיכה עזה לריח של סמארק, ועם המגע הראשוני איתו – תשוקת מוות נחרצת. לפיכך, כל אדם מנוזל יהיה מוקף דרך קבע ענן קל של שפיריות קינוח-אף, מחכות לשימוש. הושט את היד, מחט את אפך בשפירית, והנח לה לחוג במחול אובדני אל הקרקע, שם תהפוך לדשן אורגני מזין.

7. מענה טלפוני אוטומטי – הפוך. במקום שאתה תיבָעט מתפריט אחד לשני במסלול מכשולים מפרך עד לקו הסיום, כלומר עד לנציג שירות אנושי – שהוא יעבור את התהליך הזה. דוגמה: אתה צריך לעדכן את פוליסת הביטוח שלך. בלחיצת כפתור אחת אתה מפעיל חייגן אוטומטי לחברת הביטוח. מן הצד השני עונה לו כמובן מענה אוטומטי עם 9 אופציות לבחירה ("לתביעות, הקש 1; לפתיחת תיק, הקש 2; לטיפול בתביעה קיימת, הקש 3…"); החייגן שלך בוחר בעצמו מה שצריך, מבלי להטריד אותך. כך הוא ממשיך, צולח בעקשנות את כל התפריטים (אתה בינתיים מתאים צבע חולצה לצבע מכנסיים, או מקלף תפוז, או אפילו מנהל שיחה עם בן אנוש אמיתי), עד שהוא מגיע לנציג שירות. זה לא הסוף. נציג השירות שואל את החייגן שלך (אחרי כל שאלות הזיהוי) "איך אני יכול לעזור לך, בבקשה?", והחייגן עונה: "אם ברצונך לעזור לגבר, הקש 1; אם ברצונך לעזור לאשה, הקש 2". נציג השירות מתחיל מסלול מכשולים משלו. בשלב הזה הוא יכול רק לחלום לדבר איתך ישירות. בינתיים הוא נאלץ לבחור בין סיוע ללקוח שאוכל בזמן השיחה ללקוח שמסדר את התיק בזמן השיחה, בין שיחה דרך הרמקול לבין שיחה באפרכסת, וכיוצא באלה. כמובן שבכל שלב הוא עלול להיתקל בהודעה בנוסח: "לצערנו, מפאת עומס מטלות, הלקוח שביקש לדבר איתך יצא למכולת ואינו זמין כרגע. אנא השאר מספר טלפון ונחזור אליך בהקדם".

8. חפצים סלחניים. מכנסיים שמתאימים את עצמם לרוחב העכשווי שלך (לא, לא עם גומי) מבלי להזכיר לך צרות ונשכחות; טלפון שמתקן בזמן אמת טעויות חיוג מביכות; מראה שיש בה התבונה לטשטש פרצופים קרובים מדי; גומיות וברגים וכל מיני דברים קטנים שיודעים יותר טוב ממך איפה כדאי להניח אותם מבלי שיאבדו; זוויות שולחן שנסוגות בעדינות מפני גופך המגושם; נייר כתיבה ריק, ועט בצידו, ושום תוכחה במבטם.

לפני כמה ימים נחת בתיבת הדואר האלקטרוני שלי מכתב לא שגרתי. הטקסט הופיע בעברית וגם באנגלית. העתקתי לכאן את הטקסט בעברית, ככתבו וכלשונו:

שלום

אני מוניקה, אני בחורה, אני פשוט קורא את הדוא"ל שלך כעת והתרגשתי. אני חושב שאתה אדם מאוד מעניין. אז החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי להכיר אותך. אני לא חושב שזה מראה בגיל כל כך חשוב. החשוב ביותר הוא מה יש בפנים אתה ואיך אתה מרגיש לגבי החיים. אני יודע את זה בחיים מצדדים רבים ואנחנו דווקא מרגישים הטבע מתגרה אהבה יחד עם אהבה רגשית חזקה הדדית העל. אני חושב שאנחנו צריכים לנצל כל הזדמנות כדי להיות חברים בשום צורה ואופן, ואז פנה אלי לתקשורת כך קל, כי אני אשלח לך תמונות שלי ופרטים נוספים אודות לי, אני עדיין מקווה לתשובה שלך, יש רגע חמים ונעים של אהבה עם אבן נשיקה,
האהבה החדשה שלך מוניקה.

טוב, לא קשה לדמיין שאחרי הקריאה הראשונה, הנחפזת, הייתי מאד נסער. הייתי חייב להירגע. הכנתי לי קרקר עם גבינת עזים, חטפתי גיליון של "ישראל היום" מהשולחן, דפדפתי עד עמוד הדעות, ובהיתי בו. זה תמיד מרגיע אותי. אחרי שהמחשבות שלי התחילו להתארגן מחדש, ולבי הסדיר פעימותיו, שבתי למכתב המרגש הזה. קראתי אותו שוב, הפעם באטיות, ובפעם הזאת כבר הצלחתי לחשוב תוך כדי הקריאה.

שלום
אני מוניקה, אני בחורה,
לא חשבתי אחרת.
אני פשוט קורא
אופס, כנראה שהייתי צריך לחשוב אחרת. אתה בחור?
את הדוא"ל שלך כעת
מה זה?? את קוראת, סליחה, אתה קורא את הדוא"ל שלי? תיכף נברר איך הצלחת לעשות את זה, אבל תרשה לי, מוניקה, לומר כבר בשלב המוקדם הזה של הכרותנו: הגזמת. לא קוראים דוא"ל של חברים. ובטח שלא מכריזים על זה בפניהם. סליחה שאני אומר לך את זה, באמת, אבל מוניקה (אולי נשנה למוניק? אני מתבלבל כל הזמן במין שלך) – אתה תיאלץ להפסיק לקרוא את הדוא"ל שלי אם אתה לא רוצה לסיים את יחסינו כבר עכשיו.
והתרגשתי.
באמת? תודה. ממה בדיוק? מתיאומי פגישות עם סטודנטים? מהערות על מאמרים בלשניים? אמרו לי פעם שהחתימה של המיילים שלי, עם הכתובת והטלפון וכל זה, באמת מיוחדת. אבל "מרגשת" – אף פעם לא אמרו. תודה מוניק, באמת תודה. אתה ריגשת אותי. איך אומרים היום? בירווזת אותי.
אני חושב שאתה אדם מאוד מעניין. אז החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי להכיר אותך.
טוב שמתייעצים אתי קודם. אבל מה זה חשוב? אם אתה קורא את הדוא"ל שלי, אתה ממילא כבר מכיר אותי.
אני לא חושב שזה מראה בגיל כל כך חשוב.
גיל כל כך חשוב… המממ. תגיד, מוניק, יכול להיות שאתה לא ממש ישראלי? כי העברית שלך לא משהו. לא שיש לי בעיה, חס וחלילה, אני בחור מאד קוסמופוליטי, ביחוד בתחום הרומנטי. אני בעצמי לא חושב שזה מראה מאיזה ארץ כל כך חשוב, אם אתה מבין אותי.
החשוב ביותר הוא מה יש בפנים אתה ואיך אתה מרגיש לגבי החיים.
ואללה. זה מה שאני תמיד אומר. אז ככה. בפנים אני יש הרבה בלגאן, אם אתה מבין. בכלל, אם אני מסתכל מחוץ אני ואז בפנים אני – אז אני לא יודע איפה אני מעדיף להיות. ואיך אני מרגיש לגבי החיים… תשמע, מוניק, אולי ניפגש קודם על כוס קפה, ורק אז נגיע לנושאים הקשים האלה? אתה רץ נורא מהר, אני עוד בקושי מכיר אותך, וגם לא יצא לי לקרוא את הדוא"ל שלך אף פעם…
אני יודע את זה בחיים מצדדים רבים ואנחנו דווקא מרגישים

אתה יודע, משהו בכתיבה שלך מזכיר לי את יונה וולך. המעברים מנקבה לזכר, מיחיד לרבים. אני אוהבת את זה, זה עושה לנו צמרמורת. תמשיך.
הטבע מתגרה אהבה יחד עם אהבה רגשית חזקה הדדית העל.
טוב, תראה: חוץ מהמלה האחרונה, שלא הבנתי איך היא קשורה – אתה פשוט משורר. "הטבע מתגרה אהבה"… מדהים, מוניק, מדהים. גם אני מרגיש הרבה פעמים שהטבע מתגרה אהבה, אבל אף פעם לא חשבתי לומר את זה ככה.
אני חושב שאנחנו צריכים לנצל כל הזדמנות כדי להיות חברים בשום צורה ואופן.
הא? כן צריכים להיות חברים או בשום פנים ואופן? אתה נורא מבלבל אותי מוניק, וזה לא כל כך הוגן מצידך, אחרי שהתחלתי להיקשר אליך, להתחיל לשחק ככה ברגשות שלי. כן, כן, יש לי רגשות חזקים הדדיים. רגע, אולי לא הבנתי אותך? "להיות חברים בשום צורה ואופן"? אולי זה בעצם מין יחסים ייחודיים, שאין להם שום צורה ואופן מוכרים – משהו חד-פעמי לגמרי? זה מה שאתה רומז לי, מוניק?
ואז פנה אלי לתקשורת כך קל
אני אעמיד פנים שלא אמרת את זה. לפעמים הדברים שאתה אומר נשמעים לי כמו סינית. וזה רק מכניס אותי ללחץ להתאמץ להבין את הפואטיקה שלך. תדע לך, מוניק: הטבע מתגרה אהבה ואתה מתערטל יבבה (גם אני כותב שירים לפעמים).
כי אני אשלח לך תמונות שלי ופרטים נוספים אודות לי.
סבבה. תמונות של כל הגוף, אם אפשר, לא רק פורטרט. ותסרוק באיכות גבוהה. ושיהיה מהעשר שנים האחרונות, מוניק. הלב שלי כבר שבור מרמאים.
אני עדיין מקווה לתשובה שלך
מה היתה השאלה?
יש רגע חמים ונעים של אהבה עם אבן נשיקה
ואוו. החמים ונעים לקח אותי למקום מאד ארוטי, מוניק, אבל אז הורדת לי את האבן על הראש… נראה לי שיהיה לנו מעניין ביחד. אתה בלתי ניתן לחיזוי.
האהבה החדשה שלך מוניקה.
סגרנו על "מוניק". וזה כבר מרגיש לי כמו אהבה ישנה. חמים ונעים.

"פוליטיקה היא עניין רציני; פוליטיקאים לא." (וינסטון צ'רצ'יל)

"הזכות לאבד את הראש שנייה בחשיבותה רק לזכות לערוף אותו." (מקסימיליאן רובספייר)

 

(להנאה מלאה נדרשת הכרות יסודית עם בית המחוקקים הישראלי)

 

מן הידועות שאהוד בא רק אם יש ג'קוזי

 

 

 לא פעם קראו לאריה ביבי, ולהיפך

 

 

 

מן החשיכה הגיח מול ציפי חוטובלי שעיר ומאיים

 

 

אחרי שנים של תזונה מחמירה, ישראל כץ בסלרי

 

  

אחרי שנים של עבודה משותפת, יעקב כ"ץ בזקנו

 

 

באביב היה מֵנץ מתוך חוטמו של דוד רותם המדבר

 

 

 

"ואז קרא נסים: "זאב, זאב!"

 

   

השכנים ליחשו: שוב העבירו בתוך איתן כבל

 

 

 

לֵצים בחשו למירי רגב עפר בקפה

 

   

זה שבכלל מכירים את לאה – נס!

 

   

 

עקב חיבתה הידועה לילדים, שתתה רונית תירוש בלבד

 

 

תעלומה: מי נעץ בשי חרמש?

 

 

ספק אם מישהו חשב שיש ללִיה שמטוב 

  

פורים שמח לכולם.

סיפור שתחילתו בגדוד ש"ביצע תרבות", וסופו בתפוצה כלל-צה"לית. לטיפולכם המיידי אודה.

משפטי הנצח החרותים בליבנו לא באו לעולם בצורתם הנוכחית; צרור ליקוטים מריצפת חדר העריכה של גדולי הספרות וההגות

 

כשנרדם, הברונטוזאורוס כבר לא היה שם.

כשהתעורר גרגור סמסא בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שמיטתו נהפכה.

כל המשפחות המאושרות הן אומללות לפי דרכן.

ויש גם סיבה חמישית.

אדם זקן, מה יש לו בּחלב.

אביו של גודלמן מת באחד באפריל. סתם, אחד באפריל.

התדע מאין אכלתי את שירי?

השומר אנוכי, אחי?

רגע אחד שקט, בבקשה. מה כבר ביקשתי?

היו אלה הטובים שבזמנים. לא, בעצם היו אלה הרעים שבזמנים.

כל סבלו של האדם נובע מכך שהוא לא מסוגל לשבת לבדו בחדר המתנה.

מה שלא ניתן לשתוק עליו, יש לעבור עליו בצעקה.

1. צודק שר הניקוי האתני, אריאל אטיאס: צריך לעצור את התפשטות הערבים בגליל.

 

 

ולעודד במקומה התפשטות של יהודים. אם אפשר, בלב שכונות חרדיות.

 

2. צודק הרב הצבאי לצה"ל: נשים לא צריכות להתגייס. גם גברים לא. שיילכו להתפשט ביחד בגליל.

3. לא ברור מה הרעש סביב המורה שנפרדה מתלמידיה במתנת DVD שבו היא מצולמת בפעילות סקס (סוערת, ודאי שסוערת). לא מדובר בפורנו משפיל; מורים הם גם מחנכים, וחינוך מיני זה חשוב מאד. וטוב שתלמידים יידעו: גם מורות גומרות.
 
גם מורות
גומרות
גַמורות גומ
רות גַם
אוֹ
אוֹ
רות
גוֹ
גוֹ
אוֹ מיי גוֹ
מְ
רו
ת

עמוד הפתיחה של מוזיאון הכניעה ללא תנאי, מאת דוברבקה אוגרשיץ' (עם עובד 2009):

"בגן החיות של ברלין, ליד הבריכה של פיל הים, יש תצוגה מיוחדת במינה. בתיבת זכוכית מוצגים כל החפצים שנמצאו בקיבתו של פיל הים רולנד, כאשר מת ב-21 באוגוסט 1961, ואלה הם:

מצת ורוד, ארבעה מקלוני ארטיק (מעץ), סיכת מתכת בדמות כלב פודל, פותחן של בקבוקי בירה, צמיד אישה (כנראה מכסף), סיכה לשיער, עפרון עץ, אקדח מים מפלסטיק, סכין פלסטיק, משקפי שמש, מחרוזת דקה, קפיץ (קטן), טבעת גומי, מצנח (צעצוע), שרשרת פלדה באורך כ-40 ס"מ, ארבעה מסמרים (גדולים), מכונית פלסטיק ירוקה, מסרק פלדה, תג זיהוי מפלסטיק, בובה קטנה, פחית בירה (פּילסנֶר שליש ליטר), קופסת גפרורים, נעל של תינוק, מצפן, מפתח למכונית, ארבעה מטבעות, סכין בעלת ניצב עץ, מוצץ, צרור מפתחות (חמישה), מנעול תלוי, נרתיק פלסטיק קטן לכלי תפירה.

מול התצוגה המוזרה הזאת עומד המבקר מוקסם יותר מאשר מבועת, כמו מול ממצאי חפירות ארכיאולוגיות. הוא יודע שיד המקרה (תאבונו הגחמני של רולנד) קבעה את ערכם התצוגתי-מוזיאלי, ועם זאת אין הוא יכול להתעלם ממחשבות מרחיקות לכת, כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין החפצים האלה מערכת יחסים עדינה וטמירה. נתון למחשבה זו, מנסה המבקר להעלות בעיני רוחו יחסי משמעות כלשהי, לשחזר את הקואורדינטות ההסטוריות (עולה בדעתו, למשל, כי רולנד גווע שמונה ימים לאחר הקמתה של חומת ברלין), וכיוצא באלה."
 

הרהורים פנים-קיבתיים 

– יפה לי הצמיד מסביב לטחול?
– בדיוק מה שנחוץ כאן, בחושך הזה. משקפי שמש.
– רגע, הנה גפרורים. נדליק אור. לא, רטוב מדי.
– או, מצת.
– שיט, הבירה סגורה.
– לי יש בובה, ולי יש מסרק, ואני יכול לסרק אותה. נה נה-נה נה נה.
– יש, הגיע פותחן.
– אוכלים משעמום, אוכלים הכל. מה לא ברור?
– הנעל הזאת… גם לי היה פעם תינוק. איפה זה היה?
– סוואלברד, נורבגיה… כמה אני מתגעגע.
– יש מצפן, יש מפתחות למכונית. למה אני מחכה?
– המכונית מפלסטיק. בעיה.
– בדיחה גרועה, אקדח מים. הם רק רוצים להשפיל אותי.
– עפרון. זהו. אכתוב את זכרונותי על לוח לבי.
– או על תג זיהוי מפלסטיק.
– רעש נוראי, בונים שם משהו בחוץ. עוד לבנה ועוד לבנה.
– החושך הזה…
 
ונזכור גם את החבר גסטון.

המודעה המלבבת הזאת צדה את עיני הבוקר בעיתון.

וחשבתי לעצמי: עלו כאן על פורמט גאוני. אין גבול לאפשרויות שחבויות כאן, ואפשר שמדובר ברגע מכונן ממש, כמו למשל, הרגע בו נכתב ההייקו הראשון; הולדתה של סוּגה עלית חדשה. חדדו את העפרונות, פרחי יצירה! 

1.
לסמואל בקט היה אף נשרי. לאורנה דץ יש איליינר אפור-כהה. הוא חיכה לגודו והיא עזבה את משה. הוא מילמל את "מולוי" והיא שרה בפסטיגל. לכאורה, אין סיכוי למפגש. למעשה, אין מרתק מהמפגש הזה.

2.
לאסי אבוטבול יש וילה על החוף בנתניה. לך יש דירת שני חדרים בדמי מפתח בדרום חולון. הוא פותח מזוודות דולרים ואתה פותח קופסאות סרדינים. הוא מזיז קצת את הראש וכולם בשקט, אתה מדבר ומדבר ואיש לא מקשיב. לכאורה, אין סיכוי למפגש. למעשה, תתחיל לכתוב צוואה.

3.
לביבי יש חיוך זחוח. לברק יש חיוך זחוח. הוא דופק את הערבים ומוכר אותנו לעשירים, והוא דופק את הערבים ומוכר אותנו לעשירים. הוא יהיר ושקרן, והוא רמאי ושחצן. לכאורה, אין סיכוי למפגש. למעשה, שניהם מחרבנים לנו על הראש.

(הקוראים מוזמנים לתרום מפרי עטם. אנתולוגיה עם מיטב היצירות כבר בדרך)