"המימד האנכי": צה"ל
ידיעה קטנה שפורסמה בעיתונות הכלכלית לפני שבועות ספורים בישרה שחברת הסטארט-אפ הישראלית "אקסטנד" (XTEND), שמייצרת רחפני קרב, גייסה השנה 30 מיליון דולר. מתחילת המלחמה בעזה סיפקה החברה 500 רחפנים לצה"ל תמורת 10 מיליון דולר; "המכירות לצבא הביאו אותנו הרבה יותר חזקים לגיוס ההשקעות", אמרו בחברה. זה לא מפתיע: מלחמות בעזה מזניקות את עסקי הנשק הישראלים, וגם המלחמה הנוכחית תרמה תרומה משמעותית לקידום מכירותיהם.
הידיעה על גיוס ההשקעות של "אקסטנד" לא עוררה תשומת לב מיוחדת בישראל, אך היא צדה את עינו של פרופ' ר'סאן אבו-סיטה, רופא כירורג פלסטיני-בריטי (ומאפריל השנה, רקטור אוניברסיטת גלאזגו), שהגיע לבצע ניתוחים בעזה בחודש וחצי הראשונים של מלחמה. אבו-סיטה זיהה את המותג "אקסטנד": "המפלצות האלה מייצרים רחפנים עם רובה צלפים. לילה אחד היו לנו 30 פציעות כשהם נשלחו לירות באנשים שניסו להגיע לבית החולים אל-אהלי. אחד מהם היה ילד בן 9 שנורה בצווארו. הוא דימם למוות בחדר הטיפול הנמרץ".
"אקסטנד" מציגה את התמהיל הכה-אהוב על הישראלים: צעירים יוצאי צבא, יזמות, טכנולוגיה צבאית "סקסית" ומתוחכמת, רווחי עתק בזמן קצר להפליא. זו הסיבה שהחברה והעומד בראשה, אביב שפירא, זוכים לשפע כתבות תדמית מפרגנות בשנתיים האחרונות. שפירא חוזר על המסרים בכל אחת מהכתבות האלה, כמו בכתבה הזאת ששודרה ב"כאן". מסר אחד הוא שהפעולות של הרחפן "מאד כירורגיות ומדוייקות"; מסר שני הוא שמטרת המערכת היא "לשמור על חיי אדם".
מה חושב הכירורג ר'סאן אבו-סיטה על השימוש הזה במילה "כירורגי" לתיאור ירי מפוזר על עשרות אנשים?
בואו נתעכב שניה גם על הביטוי "לשמור על חיי אדם", שלפעמים מועצם עד כדי "להציל חיי אדם". זהו מרכיב תדמיתי קבוע בעולם מערכות הנשק המתקדמות, האוטונומיות למחצה או למעלה מזה, שנעזרות בבינה מלאכותית לסרוק, לזהות ולהשמיד יעדים. "רחפנים יחליפו ככל הנראה את החיילים בחלק מן המשימות המסוכנות על מנת לשמור על חיי אדם ויתנו לחיילים בשטח אפשרות לנהל לוחמה חכמה הרבה יותר", נכתב בכתבה מן השנים האחרונות; סרטון תדמית של רחפן "לאניוס" מתוצרת "אלביט" מתהדר ב-maximizing human survivability. "לאניוס" מבחין בין חמושים לאזרחים לא חמושים באופן אוטונומי, מה שמעורר ספקות כבדים לגבי סיכויי השרידוּת של אזרחים שיזוהו בטעות כחמושים.
ובעצם, זה העניין. בסופו של דבר, היתרון של שמירה על חיי אדם נחלק באופן מאד לא סימטרי בין התוקף למותקף. רחפנים וכלי נשק רובוטיים אחרים נוצרו, לפני הכל, כדי להרחיק לוחמים מזירת הקרב ובכך לצמצם את הסיכון לחייהם. זו בוודאי מטרה נעלה. אלא שתוצר בלתי נמנע של המהפכה הזאת בשדה הקרב היה חשיפה מוגברת של המותקפים לסיכונים *לא ממוקדים* ולא כירורגיים. התוצאה הזאת מתממשת באופן הבוטה ביותר במצבי לוחמה אסימטרית, בין צבאות משוכללים ומצויידים בשיא הטכנולוגיה לבין יחידות גרילה שנשענות עדיין על לחימה פיזית בשטח ללא הלוקסוס של שיגור כלי רובוטי שיסתכן בשבילך. בדיוק משום שהצד בעל היתרון הטכנולוגי – נניח, צבא שמפעיל רחפני תקיפה – שרוי בבטחה הרחק מטווח הפגיעה של הצד הנחות יותר, פתוחה בפניו האפשרות להפעיל עוצמת אש גדולה הרבה יותר מאשר היה מעז לו נאלץ להפעיל אותה פיזית בקרבת האויב. וכך יוצא שהרווח ההיפותטי של "הדיוק הכירורגי" יוצא בהפסד הקונקרטי שנגזר מעוצמת אש גדולה מאד – המספר האבסולוטי של טעויות בזיהוי ונפגעי נזק אגבי נוסק למעלה.
זאת ועוד, צה"ל מפעיל מגוון גדול של רחפני תקיפה בעזה, ורובם הגדול אינם "כירורגיים" וגם לא נועדו לכך. רחפן "קרנף" שפותח ביחידת יפת"ח יורה רימונים ממטול; רחפני "רותם" (תעשייה אווירית) ו"מעוז" (רפא"ל) נושאים מטענים ומתפוצצים איתם על המטרה ("מסייע ללוחמים להגדיל את טווח הקטלניות שלהם באופן ששומר על חייהם"); ולהקות רחפנים שתוקפות במשולב תא שטח של האויב (שוב, באופן לא כירורגי).
הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי, היה הפרוייקטור הנלהב של החדרת הרחפנים לשירות מבצעי בצה"ל. כדרכו, עטף את מהלך הברוטליזציה הזה של הצבא בז'רגון פסבדו-תיאורטי על "המימד האנכי" ולחימה "רב-מימדית". הוא חנך את יחידת "רפאים" – כשמה לא היא, התקשורת הוזמנה והיחידה נחשפה ברעש גדול – שמפעילה את כל סוגי הרחפנים בשירות כוחות קרקע, ונהנית מזרם קבוע של כתבות יח"צ. בד בבד, רחפנים הוטמעו ביחידות השדה עד כדי הקצאת להקת רחפנים אוטונומים לכל מפקד פלוגה מסייעת בצבא הסדיר.
עזה היא מעבדת הניסויים של תעשיות הנשק הישראליות. בכל סיבוב דמים, צה"ל מכניס לשימוש כלי משחית חדשים, חלקם בבכורה עולמית, ועיני הקניינים צופיות. לכאורה, אין סיבה להקדיש מאמר שלם רק לרחפני התקיפה. אחרי הכל, עיקר ההרג וההרס בעזה היו תוצאה של הפצצות מסיביות, בפצצות טון או חצי טון, של שכונות מגורים שלמות. נזקם של הרחפנים מצומצם הרבה יותר. ואף על פי כן, רחפני התקיפה ראויים מאד לדיון נפרד, שכן הם מסמנים, באופן הברור ביותר, את קו הגבול בין מערכות נשק פסיביות למערכות אוטונומיות, מעבר שמטריד מאד הרבה אנשים ברחבי העולם, הרבה פרלמנטים וועדות וארגוני חברה אזרחית; זהו דיון שכמעט אינו מתקיים בישראל. הרחפנים הם השחקן החדש בזירה – בעזה טבילת האש שלהם היתה ב"שומר חומות", ואילו ב"חרבות ברזל", כדברי תא"ל במיל' יעקב נגל, סגן ראש המטה הלאומי לשעבר ומי שהיה מעורב שנים ארוכות בפיתוח הטכנולוגי של צה"ל, "האוויר בעזה מלא בהם".
המימד האנושי: עזה
איך זה מרגיש, לחיות בעזה כשהאוויר מלא ברחפנים? הזמזום הבלתי פוסק, החדירה המבהילה של הרחפן דרך החלון, צרחות האימה, ההסתתרות. הרסיסים. הדימום. המתים והפצועים. איך מתעדים פגיעה בידי רחפן?
אלה קולות ומראות שלא יבקיעו אל התקשורת. גם בתקשורת העולמית, שמתרכזת בקצה העליון של החורבן בעזה, אין איזכורים רבים לתקיפות רחפנים. בישראל, כאמור, הסיקור כולו חנף ומעריץ, מנקודת המבט של מפעיל הרחפן, אם לא של היצרן עצמו. אין לי ספק שרחפני תקיפה אכן חיסלו לוחמי חמאס ותשתיות טרור במסגרת הפעילות האינטנסיבית שלהם בעזה. מצד שני, לא צריך להיות ספק שזה לא כל הסיפור. רחוק מכך.
בשורות הבאות אביא סדרה של אירועים שתועדו בכמה אתרים ובעיקר בטוויטר. המדווחים הם תושבים או עיתונאים עצמאיים שמצאו עצמם תחת התקפת רחפנים. העדויות גולמיות, ראשוניות. הן לא מגיעות מדוברי חמאס (אף כי ישראלים רבים כבר לא מסוגלים להבחין בהבדל). אלה לא "תחקירים" מדוקדקים שעבדו עליהם חודשים ארוכים, אבל יש פה די והותר חומר גלם לתחקירים, אם מישהו ימצא את הפנאי והיכולת. כל כך הרבה דברים נוראיים קורים ברצועת עזה, אסון רודף אסון, ואין מי שיתעד ויתחקר מספיק את כולם.
7.1: רחפנים יורים לעבר תושבים שמנסים להקים אוהל מגורים.
24.1: טבח אל-ראשיד. קבוצה של מאות תושבים רעבים, שהמתינה למשאיות סיוע על כביש אל-ראשיד בסמוך לחוף עזה, הותקפה בידי להקת רחפנים. כ-40 תושבים נהרגו מן הירי. הכתבה מתארת פרקטיקה שחוזרת גם בעדויות אחרות: שימוש בירי חי של רחפנים "לזרז" אזרחים עזתים שמתפנים מאזור מסויים. תושב שייח'-רדואן שהתפנה יחד עם אשתו וילדיו במונית, מספר על רחפן שירה כ-15 כדורים על המונית בזמן שזו נסעה לכיוון מרכז עזה. תושב אחר מתאר ירי רחפנים מיד אחרי שצה"ל הצניח עלונים עם הוראות פינוי.
2.2: אולפאת שאקורה, בת 39, נמלטה מחאן יונס לרפיח, ובהגיעה לשם גילתה שהוריה עדיין בחאן יונס. היא יצאה ברגל בחזרה לשכונת אל-אמל בחאן יונס, יחד עם בנה בן ה-5. כשהגיעו סמוך לשכונה, רחפן ירה בה ופצע אותה אנושות. אולפאת אמרה לבנה לרוץ לבית המשפחה. הוא הצליח להימלט ולהגיע לבני משפחתו, אך אלה פחדו לצאת מן הבית כי השכונה שרצה רחפנים. אולפאת דיממה במשך 3 שעות ומתה.
8.2: עדותו של זיאד יאסין, בן 13, שנקלע יחד עם אביו למטח ירי של רחפנים. זיאד נפצע מ-14 כדורים, אביו נפצע מ-5 כדורים (הדוד והדודה נהרגו עם שתי בנותיהם, לא ברור אם מהרחפנים). הוא עבר 8 ניתוחים, מצבו עדיין רעוע, ובחיוך שובר לב הוא אומר: "אני נשבע שלא עשיתי להם כלום, לישראלים. רק הלכתי ושיחקתי, לא עשיתי שום דבר שזה מגיע לי."
19.2: תחקיר של "יורומד" על הרג בידי רחפנים. ב-24 בדצמבר נורה אמיר עודה, בן 13, על ידי רחפנים מחוץ למרפאת הסהר האדום שאליה התפנה עם משפחתו. הכדור חדר דרך החלון ופגע בחזהו של עודה, שלבסוף מת מאיבוד דם. ב-12 בפברואר רחפנים ירו למוות בשני אחים צעירים, בני 17 ו-19, הצעיר שבהם מוגבל פיזית ומנטלית, באוהל במחנה הפליטים אל-שאבורה. באותו יום הרגו רחפנים ישראלים זוג אחים נוסף, בן 16 ובת 21, במחנה באדר צפונית-מערבית לרפיח. התחקיר מתאר שימוש ברחפני Lanius (של "אלביט") ו-Matrice 600 (של DGI) שיורים אש אוטומטית.
12.3: רחפן פתח באש על עיתונאית שמדווחת משכונת חמד.
12.3: הסופרת והאקטיביסטית האמריקאית-פלסטינית סוזן אבו אל-האווה סיירה בדרום הרצועה במשך כמה שבועות וגבתה עדויות מנשים שאושפזו בבתי חולים. אחת הנשים סיפרה שכמה עשרות מהם מצאו מחבוא במבנה נטוש. כוחות צה"ל הקיפו אותם והחדירו פנימה רחפן שריסס את קירות החדר בירי, בעודם שם, צורחים באימה. הכתבה מתארת חוויות מחרידות נוספות מן הימים שעברו עליהם כשהיו כלואים בידי צה"ל.
18.4: ילד בן 9 נפגע מקליע של רחפן בזמן ששהה בחדרו בבית; ניצל בנס.
18.4: הצטברות עדויות על שימוש זדוני ברחפנים במחנה נוסייראת. הרחפנים משמיעים בלילה הקלטות "מערערות" – בכי תינוקות, נביחות, זעקות לעזרה – ותושבים שיוצאים החוצה לבדוק את מקור הקולות, מטוּוחים בידי רחפנים.
19.4: ילדה במחנה נוסייראת תיעדה ירי של רחפן לתוך דירתה.
13.5: רחפנים פתחו באש על שיירה של רכבי עיתונות והגנה אזרחית ברפיח.
15.5: רחפן פתח באש על צוות עיתונות בג'באליה.
16.5: אשת צוות רפואי בבית החולים כמאל עדואן בבית לאהיא נורתה למוות בידי רחפן בשעה שהיא מטפלת בפצועים בשטח בית החולים.
הרשימה הזאת אינה ממצה, וכל יום שחולף מאריך אותה. התמונה שמצטיירת מוכרת עד זרא: מרגע שכלי משחית מופקד בידי חיילים בזירת קרב, אין שום דרך להגביל את השימוש בו לשימושים התיאורטיים שעבורם הוא יוצר במעבדה. כל הסימנים מראים שצה"ל מפעיל רחפנים בעזה לא רק ככלי איתור וזיהוי, לא רק ככלי חיסול טרוריסטים, אלא גם ככלי שיטור למטרות כלליות: הטלת סגר על מתחמים, אילוץ תושבים להסתתר בבתיהם, או להיפך, שידולם לצאת החוצה; זירוז תנועת אנשים; או סתם הטלת אימה. כל זאת בירי חי שגובה חיי חפים מפשע, מתוך התייחסות אגבית אל אוכלוסיה אזרחית כאל עדר כבשים שיש להעיז מתוך המכלאה וחזרה פנימה.
וכך אפשר לראות באור שונה את סיסמת המכירות המנצחת של רחפני התקיפה – "לשמור על חיי אדם". מסתבר שיש אדם שראוי לשמור על חייו, והוא החייל הישראלי, ויש אדם שחייו אינם ראויים לשמירה – עובר אורח פלסטיני, ילד או אישה פלסטינית. או שמא לא מדובר באותו יצור? "אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם" (בבא מציעא קי"ד). ועל "דיוק כירורגי" מוטב שלא תיאמר עוד מילה.
המימד האופקי: אנחנו
הכניסה המסיבית של רחפנים לשדה הקרב היא חלק ממגמה עולמית, שישראל ניצבת בראש החץ שלה, של שימוש גובר והולך ברובוטים לא מאויישים למשימות צבאיות. בהקשר הישראלי, אחת המטרות הסמויות של המגמה הזאת היא הורדת המחיר האנושי (בצד הישראלי) של מצב הלוחמה הנצחי עד למינימום נסבל, בלי קץ נראה לעין ("אין מחיר למלחמה, אין עילה לשלום", כיניתי את הלך המחשבה הזה). אבל ברקע פועל המכבש העולמי שדוחף לשכלולים טכנולוגיים בלתי פוסקים בכל הבט והבט של חיינו. ההתמכרות לפתרונות הקסם שהוא מציע בשדה הקרב היא שעמדה בבסיס השאננות מאחורי מחדל ה-7 באוקטובר (שקר "הגדר החכמה"), כפי שכעת, באיחור משווע, מבינים גם בתוך מערכת הביטחון. אבל כעת, לפני סיום, אני רוצה דווקא למקד את המבט עלינו, על החברה האזרחית שבתוכה צומחת תעשיית הנשק הקטלני הזאת. אנחנו המימד האופקי.
שנים ארוכות אני כותב על תעשיית הנשק הישראלית והמחיר הנוראי שהיא גובה – מן הפלסטינים, מן החברה הישראלית, מן הדימוי של ישראל בעולם. לישראלים יש סדרת טיעונים ארוכה מדוע תעשיות הנשק שלנו לגיטימיות או הכרחיות; אלה טיעונים מאד חלשים, והתייחסתי אליהם בסופו של פוסט קודם. תעשיות המוות חילחלו בשנים האחרונות עמוק לענפי ההייטק והסייבר הנחשקים, וכך זכו להלבנה כפולה – הרחקה מנטלית מן הדימויים המרתיעים של תותחים ופגזים כבדים, לצד התהדרות ביוקרה העצומה שמורעפת בישראל על עולם ההייטק והסייבר. אבל נשק שהורג ילדים איננו נעשה נקי או מוסרי יותר בזכות מעבד בינה מלאכותית או מצלמה דיגיטלית משוכללת שהותקנו בו. ומי שמעורב בפיתוח וייצור אמצעים כאלה איננו נקי יותר מאחריות מוסרית רק בזכות העובדה שהוא כותב שורות קוד ולא מרכיב ראשי נפץ.
מעגלי המעורבות יכולים להגיע רחוק, וצריך לתת עליהם את הדעת. "לא צריך להיות אמא תרזה", כתבתי שם, "כדי לחיות חיים הגונים. מספיק לא לשתף פעולה עם מנגנוני הרשע. מספיק לעמוד על המשמר. שאל את עצמך, מדי יום, האם שותפותך ברשע – כולנו שותפים במידה זו או אחרת – היא מעבר להכרחי, מעבר לשליטתך, או שמא נשאבו לתוכה כבר מיטב משאביך, מיטב בחירותיך."
זוכרים את חברת XTEND מראשית הפוסט? יצרנית הרחפנים הזאת היא חברת סטארט-אפ. חברות סטארט-אפ חייבות לגייס הון. מאיפה גוייס ההון של XTEND? מסתבר שהחברה קיבלה מענק מחקר ופיתוח של 50 אלף יורו מקרן הורייזן של האיחוד האירופי, וזאת למרות שאמנות האיחוד אוסרות על מימון פרוייקטים צבאיים. למעשה, האיחוד האירופי השקיע לא פחות מ-14 מיליון יורו בחברות ישראליות שמפתחות מל"טים, ו-200 אלף יורו מתוכם הגיעו למשרד הביטחון. לאירופה יש תיאבון גדול למוצרי נשק ישראלים; כלל הייצוא הבטחוני לאירופה ב-2022 עמד על 3.7 מיליארד דולר. את הקשרים ההדוקים האלה צריך לזכור בכל פעם שמנהיגים אירופאים מגנים את המדיניות של ישראל בשטחים ובעזה; הכסף מדבר חזק יותר מן המילים.
אך זהו חשבון שאזרחים אירופאיים צריכים לעשות מול המוסדות הפוליטיים שלהם. בואו נחזור הביתה. ממש לבית שלי. מסתבר שחברת XTEND מקבלת מימון מן המעסיק שלי, אוניברסיטת תל אביב. קרן הון סיכון שהקימה האוניברסיטה, TAU Ventures, משקיעה כל שנה כמה מאות אלפי דולרים בחברות הייטק שבוחרת עבורה תכנית אקסלרטור של השב"כ. שיתוף הפעולה הזה בין השב"כ לאוניברסיטת תל אביב הושק ב-2018 ומאז השקיעה הקרן בעשרות חברות סטארט-אפ שמפתחות מוצרים, ובכן, שהשב"כ חפץ ביקרם. כמו למשל, חברה שמייצרת רחפני תקיפה שיורים על אזרחים בעזה. אוניברסיטאות בישראל מקדמות פרוייקטים של השב"כ? אל תיפלו מהכיסא; יש עוד הרבה. אלה קשרים שקופים לחלוטין לישראלים, אבל הם מככבים בתחקירים ודו"חות של תנועת ה-BDS. לכל הפחות, בל נפער עיניים משתוממות כשמדברים איתנו על חרם אקדמי. את הרע נבער מקרבנו.
לא למות טיפש 
תודה רבה, עידן.
לפני יותר מעשור כתבתי על כך מאמר. לא על עזה. על int'l law and science
fiction.
הי עידן,
תודה על הפוסט, אני בטוח שהוא טוב, אבל לא הספקתי לקרוא הכל. כבר ראיתי ש:
24.1: טבח אל-ראשיד – מופיע פעמיים בפוסט…
לידיעתך.
נחשון
[image: Mailtrack]
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
Sender
notified by
Mailtrack
https://mailtrack.io?utm_source=gmail&utm_medium=signature&utm_campaign=signaturevirality11&
21.05.24,
16:58:07
תודה, אורנה. זה כבר מזמן מדע יישומי. וככל שאני רואה (יש קישור לכתבה ב-NYT), החוק הבינלאומי עדיין מדשדש מאחור בזמן שהמציאות שועטת קדימה ללא רסן.
נחשון – תוקן! תודה.
האם הנזק שגורם הראש היהודי ניתן לקיזוז עם התועלת שהוא מביא?
לְמָה (FOR WHAT) נבחר "העַם הנבחר"?
האם ההתבהמות של עם ישראל הכרחית להתבגרותו כעַם עם מדינה משלו?
האם ניתן למצוא התבהמות דומה בתולדות העמים האחרים שהגיעו לבגרות?
כל תהליך הוא תוצאה של תהליך אחר. לאיזה תהליך מוביל התהליך הנוכחי?
חורבן? תקומה? השמדה עצמית? שיגשוג מופלא?
שתי נקודות שלא הבנתי עד הסוף:
תום,
1. גם וגם. רוב הרחפנים משמשים לירי לא כירורגי: מטול רימונים, ירי אוטומטי, ורחפן מתאבד. לגבי רחפן עם רובה צלפים אפשר אולי להניח שהירי כירורגי – אף כי לא ראיתי נתונים אמפיריים שבוחנים את רמת הדיוק שלהם לעומת צלף אנושי. אבל כמו שראית בכתבה, רחפן כזה הופעל כלפי אזרחים שניסו להגיע לבית החולים ופשוט נורו. כלומר מעבר לחוסר כירורגיות הטכני, הבעיה הגדולה הרבה יותר – בכל מדיניות האש בעזה – היא חוסר האבחנה בין מעורבים לבלתי מעורבים. וזה פגם עמוק שמופיע שוב ושוב גם בלוחמת המל"טים של ארה"ב באפגניסטן ובכל מקום עם מאפיינים כאלה.
2. ככל הידוע לי עדיין הירי עצמו הוא בידי אדם, אבל אולי גם זה כבר לא אבסולוטי. צה"ל בטח לא יחשוף מידע כזה מרצונו. אבל גם עד הירי יש לא מעט שלבים אוטונומיים, כולל "זיהוי" חשודים ותנועה כלפיהם.
נורא
כיצד תסביר את הטענה, כי יחס הנפגעים האזרחיים לעומת הנפגעים הלוחמים בקרב הפלסטינאים בעזה, העומד בערך על 1:1, הינו חסר תקדים בלוחמה המודרנית, בפער גדול מאוד מהמקום השני?
אם טענה זו נכונה, האם היא לא נזקפת למוסר הלחימה הישראלי, למאמצים למניעת נפגעים אזרחיים ובעיקר לטכנולוגיית האיתור העתידנית (AI) ולאמצעי הלוחמה המדוייקים, ביניהם רחפנים?
לב (זה שמך? אנא הזדהה בשם אמיתי, כנהוג כאן),
אין ל"טענה" הזאת על מה לסמוך. לא צה"ל ולא משרד הבריאות הפלסטיני (מב"פ) מסוגלים לפלח בסערת הקרב לוחמים מלא-לוחמים. צה"ל אולי יודע נקודתית, בקרבות מסויימים, כמה לוחמי חמאס נהרגו. אבל אין לו מושג כמה לא-לוחמים נהרגו כשמורידים פצצה על בניין מגורים בג'באליה ונהרגים 70 איש. השיוך המלא של הרוגים לארגונים (חמאס, גא"פ) נעשה חודשים ארוכים אחרי המבצעים (כך בעופרת יצוקה ובצוק איתן) ובמקרה הנוכחי ספק אם יושלם אי פעם.
מה שיש לנו זה פילוח נשים/ילדים/קשישים, כי זה דבר שבתי החולים, שמקבלים את המתים, מסוגלים לקבוע. האחוז שלהם מן ההרוגים מגיע לשני שליש בערך. האם *כל* השליש הנותר, כלומר, גברים בגיל לחימה, הם פעילי חמאס? לא סביר. לכן להערכתי, האחוז האמיתי של פעילי חמאס שנהרגו במלחמה לא יעלה על 25%.
האם יחס של 3/4 הרוגים בלתי מעורבים הוא אות למוסריות או לא, אני משאיר לך להחליט.
מעבר לכך, הדיון המספרי מעוקר מכל התייחסות ספציפית לאירועים שתועדו. היו מאות אירועים של הטלת פצצות של טון על אזורי מגורים (קישורים בפוסט), כולל מחנות פליטים צפופים, מה שאף צבא מערבי לא עושה. היה שימוש מסיבי בתחמושת מיושנת (עד 70 שנה ויותר) שאף צבא מערבי לא משתמש בה. כל אלה מובילים לדיון נפרד ולא קשור לסוגיית הרחפנים ולכן אעצור כאן.
אני האחרון שיסמוך על טענות הפלסטינאים וגם לטענות ישראל אני מתייחס בחשדנות.
עם זאת, על-פי הנתונים המעודכנים של האום (OCHA) מספר הילדים, נשים וזקנים הוא כ-15 אלף ומספר הגברים הוא כ-10 אלף. נכון שלא כל הגברים פעילי חמאס, אך ילדים נחשבים עד גיל 18 ולכן רבים מבין הילדים הם למעשה לוחמים (בטוח שמגיל 17 ולדעתי אף בגיל צעיר יותר).
לכן, אני סבור שהיחס קרוב יותר ל-1:1 (אולי 1:1.5) מאשר 1:4 שאתה ציינת.
כך או כך, האירוע הוא טרגי. טוב שיש אנשים כמוך אשר מגדירים את הצד השמאלי של הספקטרום ומאזנים מעט את הצד האולטרא-ימני, אשר מאפיין יותר את החברה הישראלית.
בתור אדם המחזיק בדעות קרובות לשלך, אני מוכן לסבול את הניתוק הרגשי והסטריליות המסוכנת שיש בלוחמה המתקדמת הישראלית על-מנת להקטין נפגעים בצד הישראלי. אני גם סבור שכלי המלחמה המתקדמים הללו הצילו אינספור פלסטינאים לא-לוחמים. בתוך הארסנל הזה חייבים למנות גם את כיפת ברזל. אם זו לא הייתה, והעורף הישראלי היה נפגע מהתקפות הטילים של החמאס, מי יודע כיצד ישראל הייתה נאלצת להגיב.
ארנון
תודה. כרגיל, מרתק ומעיק. ורק לדמיין מה צפוי לנו כאשר הבינה המלאכותית תיקח פיקוד על מלחמותינו.
ארנון,
אני אתקן ש"התיקון" של האו"ם עבר ספין תקשורתי. האו"ם התחיל לפרסם גם מספר הרוגים שזוהו בנוסף למספר הכולל, שלא ירד ועמד על 34 אלף. הוא גם פירסם הבהרה אבל התשקורת בישראל כדרכה סילפה את הדברים. נוסף על כך יש אלפים קבורים לא מזוהים – שיעור הלא מעורבים מתוכם יהיה גבוה יותר, אם תחשוב על זה רגע.
https://edition.cnn.com/2024/05/13/middleeast/death-toll-gaza-fatalities-un-intl-latam/index.html
ייתכן שיש משהו שלא לקחת בחשבון.
מערכת זיהוי אוטומטית מתקדמת עדיפה בהרבה על זיהוי בידי הלוחם הבודד – ואכן תחסוך חיי אדם בצד המותקף.
הלוחם הבודד הוא לעיתים קרובות לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, לא החומר האנושי הכי משוכלל, ולא מן הנמנע כלל שהוא מחזיק באופי, חינוך ודעה פוליטית שמקלים מאד את לחץ האצבע שעל ההדק.
Sent from my iPhone
>
ערפל קרב הוא בלתי נמנע, טעויות הן בלתי נמנעות, ושאיפה שהלוחם הצה״לי הבודד יהיה, כתולדה של טבעו, הכשרתו הצבאית וחינוכו מהבית – רצחני במידה והומניסט במידה – היא אבסורדית ומגוחכת. כשלעצמי, אני מאמין שאוטומציה תחסוך דם משני הצדדים.
אריק,
"מערכת זיהוי אוטומטית מתקדמת עדיפה בהרבה על זיהוי בידי הלוחם הבודד – ואכן תחסוך חיי אדם בצד המותקף."
הבלוג הזה מבוסס עובדות. יש מחקר שמאשש את הטענה הזאת? לא ראיתי, למרות שחיפשתי לא מעט. לכן גם לא טענתי להיפך. אם זאת רק אמונה פרטית שלך, אני פטור מלהתייחס אליה.
הטענה שלי היתה שונה. מבלי לדעת עדיין איזו שיטה יותר מדוייקת, אנחנו כבר יודעים ששימוש במערכות אוטונומיות מגביר מאד את עוצמת האש שמופעלת ולכן גם את המספר המוחלט של הקורבנות הלא מעורבים. הנה מחקר אחד שמראה איך, למשל, מדיניות החיסולים המתירנית של אובמה הביאה לעלייה במספר האזרחים ההרוגים בהשוואה לנשיאים לפניו ואחריו:
זו אכן רק אמונה פרטית שלי, היא אכן מבוססת על ניסיוני הפרטי וניסיון חברי, אינני מכיר מחקר שמאשש אותה, ואתה אכן פטור מלהתייחס אליה.
מאידך – השתתפתי בחיי בהרבה קרבות. יריתי, באצבעותי שלי, לא מעט יריות, וראיתי, בעיני שלי, לא מעט טעויות זיהוי קטלניות ונוראיות – כולן נעשו בגלל טעויות אנוש – חלקן בטיפשות, חלקן ברוע, חלקן בערפל הקרב.
השורה התחתונה: מדובר במלחמה. לא יודע אילו קרבות אתה ניהלת – מחוץ לאקדמיה, אבל אם אתה פוטר את חוות דעתי וניסיוני הפרטי ב״היעדר מחקר מאושש״ – המשך להתבשם בצדקתך.
כרגיל, אתה חד וחריף ומותיר אותי חסר מילים,ל"מות" זו המילה היחידה שעולה לי, ובנוסף יש לנו רוה"מ שאיך נגיד, סופו/ סופנו מי ידע…
בכל מקרה תודה.
אריק, ניסיונך הפרטי, לדבריך שלך, כולל רק התנסות בטעויות אנוש. מסתבר שאין לך אפילו ניסיון בהפעלת מערכות אוטונומיות אבל יש לך "אמונה פרטית" שהן פחות מועדות לטעויות. יוצא מכך שניסיונך הפרטי לא רלוונטי לשאלת הדיוק של מערכות אוטונומיות – אין לך שום ניסיון בהן. ולכן שום בסיס להשוואה.
אני לא "פוטר" את ניסיונך הפרטי, הוא פטר את עצמו.
הוא שאמרתי – התבשם בצידקתך.
(למרות שנראה שאינך זקוק לאישורי בעניין, ענני בושם צידקתך (או צחנתו) נישאים ברוח.
בהמשך לפיסקה האחרונה: האקדמיה הישראלית אכן ראויה לחרם ותקוותי היא שנצליח להגביר אותו ולהביא אותו לכדי השפעה מורגשת. גם עולם התרבות הישראלי והכלכלה הישראלית ראויים מאוד לחרם הרבה יותר מקיף מהחרם הקיים, שכבודו במקומו. על החרם בעברית.
תודה על המידע המזעזע והשימושי בפוסט והניתוחים החשובים.
אנחנו חיים בעולם כל כך מטורף, אבל הוא תמיד היה כזה, רק שהשוק שהמדינה שלי עושה את כל זה והצפייה בקלות האגבית שכל זה נעשה מתקבל לא נקלטים. האכזריות האנושית מתחרה רק בצביעות האנושית, שמגינה על האכזרים מפני הכרה באכזריותם. ואתה צריך לקבל פרס פוליצר על העבודה שאתה עושה
תודה עידן
קשה לקרא אבל חובה וטוב שאתה מתעד.
אם יש דבר נורא ומחליא יותר מקיצונים ימניים משיחיים, אלו קיצוני השמאל הפרוגרסיבי.
גם בין המגיבים כאן יש כאלו. אנטישמיים יהודיים שמייצרים נזק גם לאלו שהם מתיימרים, בהתייפייפות נפש, לעמוד לצידם.
הדרך הנכונה היא במרכז. קצת ימין. קצת שמאל. אנושיות, פרגמטיות, שכל בריא.
חרם על האקדמיה? על התרבות והכלכלה הישראליים? הרי גם מי שמוביל את האקדמיה, המדע, התרבות והכלכלה בישראל הם ברובם תומכי שלום.
עידן, שכחתי לציין בתגובות הקודמות, שאפו גדול על הפוסטים המצויינים ומעוררי המחשבה. תודה רבה.
ארנון
ארנון, תודה על המחמאה. אבל אני חייב להסתייג נמרצות מהאשמת ה"אנטישמיות". אין כאן שום אנטישמים, ותמיכה בחרם על ישראל איננה אנטישמיות. הרבה מאד יהודים תומכים בכך וצריך להפסיק לקרוא לזה אנטישמיות, האשמה מגוחכת כלפי יהודים, ולקרוא לזה אנטי-ציונות. עמדה לגיטימית.
חרם הוא התנגדות *לא* אלימה. אני אישית מחרים את ההתנחלויות – לא מבקר, לא קונה, לא משתף פעולה עם אוניברסיטת אריאל. זה רחוק מלהספיק, אם יש מסר ברור שעולה מהעבודה שלי בבלוג לאורך השנים, וגם מהפוסט הנוכחי, זה המעורבות ההדוקה של כל החברה הישראלית בפרוייקט הכיבוש. בנקים, אוניברסיטאות, חברות נדל"ן, אין לזה סוף. מי שחי מחוץ לישראל מתקשה מאד להבחין מה שייך לפרוייקט הכיבוש ומה לא. חרם כולל על מדינה שמקיימת אפרטהייד במשך 6 עשורים וכעת עומדת לדין באשמת רצח עם הוא לא פעולה קיצונית, גם אם לא מסכימים איתה.
עידן, שמח על השיח המתון והסובלני עימך.
חרם כלפי גורמים המשתייכים באופן ישיר ל-״פרויקט הכיבוש״ – לגיטימי בהחלט. אני גם ״חוטא״ בכך פה ושם.
חרם כלפי כל דבר ישראלי – דבר אחר לגמרי.
כל הישראלים ״נחטפו״ ל-״פרוייקט הכיבוש״. רובם המוחלט, גם אנשי ימין שלא לדבר על אנשי מרכז ושמאל, ללא רצונם. חוץ מלמחות, להפגין ולהצביע פעם בארבע שנים (או שנתיים, או שנה), אין להם הרבה מה לעשות.
ואם מתכסים בתירוץ ״לא-אנטישמי-אלא-אנטי-ציוני״ (שזאת אנטישמיות חדשה לדעתי), אזי יש לעשות זאת מחוץ לגבולות המדינה. אחרת זאת צביעות. יואילו הקוראים לחרם גורף כל ישראל ומוסדותיה לרדת מהארץ (אולי לבלגיה או צרפת) ומשם להפליא משנתם האנטי-ציונית.
אם מי שחי מחוץ לארץ קורא להשמדת ישראל ורצח יהודים (כן, זאת המשמעות של ״פלסטין מהנהר לים״) והוא מתקשה לקרוא מעט על-מנת להבחין מה שייך לפרוייקט הכיבוש או לא, אז הוא לא לגיטימי.
אין מי שמתעב את נתניהו, מחריב ישראל, יותר ממני. אולם האשמת ישראל ברצח עם מגוחכת, קיצונית ואנטישמית. היא אינה מכוונת לביבי, כי אם לחברי, אנשי שמאל ושלום שנקראו לדגל באוקטובר וחלקם שילמו את המחיר האולטימטיבי.
ארנון
הו לא, לא נחטפנו. שירתנו במילואים בשטחים, שוב ושוב; הצבענו למפלגות שבנו בהתנחלויות, שוב ושוב; עבדנו בחברות ובמפעלים שיש להם שלוחות בשטחים; ואנחנו ממשיכים לעשות זאת. הפרוייקט הזה, שהתחיל משילוב קטלני של מפלגת העבודה (פרס, גלילי, אלון) עם גוש אמונים, הלך והשתלט על הזרם המרכזי של הפוליטיקה בישראל. מזה שנים ארוכות הליכוד הוא מפלגה שמקדמת ללא שום מעצור את ההתנחלויות, בלי קשר לציונות הדתית. רוב העם בהחלט רואה ביו"ש חלק אינטגרלי מן המדינה ולא מעלה על דעתו לסגת משם.
כאמור, כתבתי על זה לא מעט בבלוג, די מזמן. הנה כמה לינקים לפוסטים רלוונטיים. בכל מקרה, זה לא נושא הפוסט הזה ולכן לא אמשיך יותר.
סליחה מראש על הנאיביות של גימלאי בוגר מלחמות שאינן עתירות טכנולוגיה, אבל אני לא מצליח להתחבר לא אל התוכן ולא אל הטון. מה ההבדל הדק שבין הפגזה והפצצה בפצצות מטופשות לבין הרחפנים המתוארים בתחקיר? או בלשון המשנה: ממתי מקבלים כלי המשחית טומאה? והתשובה, ״ליסטיאה בליסטוטיה ידיע.״
אם אפשר היה לגמור את זה על לוח השחמט אז זה לבטח היה יותר אלגנטי. אפילו יותר אינטליגנטי.
off topic מוחלט בעניין טכני שולי
עידן, תודה על זה. אני מניח שזה יהיה בזבוז של זמנך לנסות לפתור את זה אבל אולי מישהי אחרת נתקלה בבעיה ויודעת איך לפתור אותה?
משום מה, יש בעיה עם צפיה בניידים בבלוג (ובכלל עם אתרי וורדפרס רבים בזמן האחרון) בדפדפנים שאינם מבוססי כרומיום (פיירפוקס במקרה שלי). כל מיני אלמנטים לא מופיעים או מופיעים חתוכים, גם כשמורידים את כל ההגנות והתוספים ומנקים את מטמון הדף. ניסיתי בשני מכשירים שונים. אולי זו בעיה ספציפית בפיירפוקס.
זה מזכיר לי עבודה של ג׳רמי דלר שראיתי בווינה בשנה שעברה:
https://www.themoderninstitute.com/artists/jeremy-deller/works/from-the-river-to-the-sea-2021/952/
אוהב את הבלוג שלך ואתה הכתיבה שלך, אם כי אני חש בפער שבין ׳רצוי למצוי׳ שבכתיבתך. סלח לי אם לא קראתי את כל המאמר (עדיין) וכבר מיהרתי לענות, אך הרגשתי צורך לעשות זאת.
אין לי ספק שהמציאות סביבנו היא פועל יוצא של הרבה החלטות שגויות, כוחניות וכו׳.. חלק מהצד ׳השני׳, הרבה מהצד ׳שלנו׳.
ועם כל זאת, אני, בתור יליד 89׳, אני נולדתי למציאות שהיא מאוד מעוותת ומורכבת. השנאה גועשת.
יצא לי להיות במחנה פליטים בסרביה, להתנדב מעל חודשיים. יצא לי לשבת עם פליטים באיטליה ובגרמניה, ולדבר איתם שיחות מורכבות, לעיתים שיחות נפש.
חוויותיי (המאוד אינטנסיביות) היו עם בני אדם ממדינות כגון ניגריה, עיראק, איראן, סוריה ושטחי פלסטין ועוד.
בוא נגיד, שהיו אנשים שהיו בטוחים שאמור להיות לנו זנב וקרניים (ליטרלי). היו כאלה שטענו שלמדו בבתי הספר בדמשק על כך שהיהודים היו אחראיים ל-9/11 ועוד חוויות מוזרות.
אני למדתי מחוויותיי ולא מהספרים, שכדי לשחק את משחק האוטופיה, כולם, אבל כ-ו-ל-ם צריכים לשחק לפי כללי המשחק, אחרת, יש ניצול ציני של המשתתפים ע״י אלה הנמנעים מלהשתתף במשחק.
אני אומר תודה רבה שלישראל יש את הכח הצבאי שיש לה. לצד הכח הצבאי האדיר, שלצערי צריך להיות אדיר אף יותר בהתחשב באינטרסים המעורבים בסיפור, שאינם קשורים רק באינטרסים של הפלסטינים או הישראלים (כדוגמת איראן – שאם אנו טוענים שמעורבותה היא נטו בגלל המצב בחמאס, אז באמת, לעניות דעתי, קריאת המפה הגיאו-פוליטית היא שגויה לחלוטין).
עם זאת (הצורך לדעתי בצבא חזק אף יותר בשל הנסיבות), אני רואה את הכח הזה כאמצעי שצריך להקנות למדינה את הביטחון לנסות ולחתור לשלום.
כן, זה נשמע כמו עולם והיפוכו, אבל לדעתי, זו הדרך היחידה.
מכל חוויותיי הפסיכדליות, אני רואה באמירות מנותקות (לדעתי) כי ישראלים יכולים פשוט להניח את נשקם, בתור ההזיה הגדולה ביותר.
ייתכן שזה מרדף אינסופי אחר ההתחמשות, אבל לחלוטין רואה כיצד הנחת הנשק וצמצום הצבא אינו צעד שבא בחשבון.
אבוי לנו.
דניאל,
לא רואה איך הסקת מהפוסט הזה (שלא קראת עד סופו) או מעשרות פוסטים אחרים שלי על תעשיות הנשק הישראליות (שלא קראת גם) שאני מציע ש"ישראלים יכולים פשוט להניח את נשקם". אתה מתווכח עם מישהו דמיוני.
כמו כן, לא הבנתי מה הקשר בין אנטישמיות של כל מיני אנשים בסרביה וניגריה לעובדה שישראל רוצחת חפים מפשע באמצעות טכנולוגיה מתוחכמת שלפעמים אפילו לא נשלטת ביד אדם.
בבלוג הזה מגיבים לעניין, ובהתבסס על עובדות. תודה.
עידן שלום,
קוראת את הבלוג כמה שנים.
בצומת הדרכים אם לעזוב כאן לתמיד או להישאר ולהמשיך לנסות, המילים שלך מלוות.
תודה,
איה
הי איה, תודה. צומת דרכים מוכר…
הכתיבה כאן לא נועדה לכוון את ההחלטה הזאת, רק להשכיל אותה.