אינתיפאדת שייח' ג'ראח איננה מלחמת אזרחים אלא מלחמה נגד אזרחים

זה נראה כמו לפני נצח נצחים, אבל רק לפני שלושה חודשים התקיימו הפגנות סדירות של אזרחים ערבים נגד הפקרתם לידי כנופיות אלימות. ההפגנות התקיימו בכניסה לאום אלפחם, בקריאה למשטרה להיכנס ליישובים הערביים ולמגר את האלימות בתוכם. המשטרה אכן נענתה לקריאה (ב-26 בפברואר 2021), רק קצת אחרת: היא הגיעה ותקפה בברוטליות את המפגינים. כדורי ספוג שחורים, רימוני גז והלם, מי בואש ומכות נמרצות; בקיצור, נוהל ערבים, מחוץ או בתוך הקו הירוק. כ-35 מפגינים נפצעו, בניהם ח״כ יוסף ג'בארין ששוטרים ירו כדור ספוג בגבו. גם ראש העיר אום אלפחם פונה לטיפול רפואי.

אני מריץ קדימה ל-11 במאי 2021. הערים המעורבות מתחילות לבעור במעשי ונדליזם של יהודים וערבים, התפרצות שראשיתה במהומות שייח אבו ג'ראח, עבור במהומות אל-אקצא ועד למבצע "שומר חומות" בעזה. הרשתות החברתיות גועשות בהתארגנויות של כנופיות ימין קיצוני יהודיות במטרה לעשות שפטים בערבים. התעבורה גלויה, המסרים ברורים. נפגשים בגן הזה, צועדים לצומת הזה, להביא אגרופנים, סכינים, בקבוקי תבערה, לזיין את הערבים.

כל המידע הזה גלוי וידוע. ארגון פייק-ריפורטר מנטר באופן קבוע את הקבוצות של הימין הקיצוני (השמות מלאי השראה, למשל "מוות לערבים עדכונים"). ב-11 במאי הוא מעביר למשטרה את כל המידע שברשותו בבקשה למנוע את ההתלקחות. אבל מעצרים מונעים, מסתבר, הם פריוולגיה לערבים. מוקד המהומות הוא לוד. ב-12 במאי זורמים לעיר מאות מתנחלים, חמושים בנשק קר וגם חם, לעשות שפטים בערבים. עינת פישביין מתעדת את מה שקורה בשעות האלה. צעירים מארגון "שומר אחי", תנועת "אור", "קדמה – התיישבות צעירים" מגיעים לעיר וחוברים לגרעין התורני "יהודיה", פרוייקט ייהוד מנקר-עיניים שהוצנח אל לב מצוקה והזנחה של תושבי העיר הערבים. זה נראה כמו "תכנית סדורה לזריעת אנרכיה", מדווח ישראל פריי.

נזכיר: באותו לילה לוד אמורה להיכנס לעוצר לילי. זה פורסם בכל מקום. הפורעים המאורגנים באוטובוסים מההתנחלויות שמעו על כך ולא התרגשו. ואכן, בלילה שבין ה-12 ל-13 הם השתוללו בחופשיות בלוד, לצד פלוגות מג"ב שסיירו ברחובות. את מלאכי החבלה שזרמו באוטובוסים ללוד המשטרה לא עצרה. את מי כן? אוטובוסים עם נשים וילדים מוסלמים שביקשו להגיע באותו ערב למסגד אל-אקצא. ב-1 בלילה הותקף המסגד בדהמש בידי פורעים יהודים, הכל מול עיני שוטרים: "לדברי התושבים הערבים שהיו בפנים, המתנחלים ניסו לפרוץ פנימה, והמשטרה עמדה בסמוך בחוסר מעש. מחוץ למסגד נותרו עשרות אבנים על הכביש. 'זה טרור בגיבוי המשטרה והמדינה', אמר אחד התושבים. 'המשטרה היתה בצד השני עסוקה בנו.  נתנו להם לעשות מה שהם רוצים'".

בסרטון הזה אפשר לראות יהודים מיידים אבנים לעבר ערבים בשעה שהם מוקפים "אבטחה" משטרתית.

מה שראינו בערים המעורבות – לא רק בלוד אלא גם בעכו וחיפה ובת ים – הוא המשך ישיר של תחילת האירועים בירושלים. סעודת האיפטאר בשייח ג'ראח, לשבירת צום הרמדאן, הפכה לפיגוע לאומני בעקבות פרובוקציה של יהודי שריסס גז פלפל על פלסטיני. בן גביר קפץ על המציאה והקים בדיוק מול הסועדים "לשכה", להוסיף שמן למדורה. זה עבד. אבל גם שם, המשטרה לא מנעה את הפרובוקציה; להיפך, היא איבטחה אותה, איתרגה אותה, סיפקה לה תנאי מחיה נוחים.

בשייח ג'ראח ובערים המעורבות, המשטרה ידעה מראש על תכניות של יהודים לפלוש לשכונות של ערבים ולפעול באלימות, ובכל זאת לא מנעה זאת. באום אלפחם, לעומת זאת, המשטרה ירתה גז ורימוני הלם על מפגינים ערבים שרק מחו בכניסה לעירם ולא סיכנו אף יהודי. וכדאי להזכיר: גם זה לא חדש, אלא דפוס מוכר בשטחים: "חיילים עומדים מנגד". "בצלם" אסף עשרות סרטונים של פורעים יהודים בגבעות השומרון מתעדים מעשי ביזה, השלכת אבנים, הצתת שדות, חבלה במכוניות ועוד – אל מול עיניהם של חיילים העומדים בקרבת מקום, נינוחים ולא מוטרדים מן המתרחש. דו"ח שלם של "יש דין" מוקדש רק לתופעה הזאת. וכמו הרבה רעות חולות אחרות, היא זלגה פנימה (ולכן – לא "כיבוש" אלא אפרטהייד) וכעת היא חלק ממציאות החיים בערים המעורבות בישראל.

זאת המציאות, מציאות של פער עצום ביחסי הכוחות בין הצד היהודי והצד הערבי ופער עצום בגיבוי השלטוני שהם זוכים לו. אל המציאות הזאת נזרק כעת הביטוי המסולף והמטעה "מלחמת אזרחים". אני לא היסטוריון במקצועי לכן לא אתחייב על כך שבמלחמות אזרחים השלטון אינו מגבה את אחד הצדדים באופן גלוי. ובכל זאת, הביטוי מטעה וממסך על שום הסימטריה שבו (אזרחים מול אזרחים) ובעיקר משום שחלקו המכריע של השלטון נעדר ממנו.

הדוגמאות הספורות האלה מבליטות פן יסודי של המהומות בערים המעורבות שמוצנע ומושתק בדיון הציבורי: המשטרה ניצבת באופן ברור לצד היהודים. מול אלפי מפגינים ערבים שמוחים נגד אלימות, המשטרה מפעילה אמצעים ברוטליים שמשמשים לדיכוי פלסטינים בשטחים. מול מאות יהודים שמתכננים מראש פעולות נקם אלימות, המשטרה נוקטת "הכלה" ואמצעי שידול רכים. הנה הקלטה של פעילי ימין בחיפה: "אין לנו מה לדאוג, המשטרה לא תעשה לנו כלום, יתנו לנו גיבוי ויעלימו עין, זה הזמן, המדינה נותנת לנו יד חופשית בואו ננצל את זה״. הם מדברים מניסיון העבר.

מה שמתגלגל לנגד עינינו אינו מלחמת אזרחים. אם מתעקשים על המילה "מלחמה" (שגם ביחס למתקפה על עזה אין לה מקום, לדעתי), צריך לומר: מלחמה של מדינת ישראל נגד המיעוט הערבי שבתוכה. המלחמה הזאת מתנהלת עשרות שנים באמצעים ביורוקרטיים שעיקרם אפליה ממוסדת בגישה לטובין ציבוריים – קרקע, שירותי חינוך ובריאות, תחבורה ופיתוח כלכלי. הדברים האלה ברורים לגמרי למפגינים הערבים – פשוט תקשיבו להם. היא עלתה הילוך והפכה למלחמה חוקית עם "חוק הלאום", וכעת היא מלחמה פיזית. זאת אבולוציה טבעית לחלוטין, מוכרת מדרום אפריקה, מגטאות השחורים בארה"ב, שכונות המהגרים בפרוורי פריז וכד'. נושאי הלפידים והאגרופנים מצטיירים כבריונים שפועלים על דעת עצמם; אבל אפילו ארגון "לה פמיליה" מקיים קשרים הדוקים עם הליכוד ולמעשה פועל ברשות ובשליחות השלטון.

זו הסיבה לרעש התעמולתי הבלתי פוסק מן הימין, שמנסה ליצור כאן סימטריה כוזבת. אומרים שהונדליזם הערבי מקבל השראה מן החמאס, או מהחיזבאללה, או מאיראן; מתעקשים לראות בו פן מוסלמי פונדמנטליסטי, כאילו הכל התחיל ונגמר באל אקצא. אבל למחאה הזאת יש פן מעמדי-אתני ברור, וחלק ניכר מן המפגינים הערבים מגיעים משכונות ויישובי מצוקה עניים. עוני לא מקרי; מנוחשלים, לא נחשלים. בקרב הערבים, זו אינתיפאדה שצמחה מלמטה, התפרצות געשית של תסכול רב-שנים. בקרב היהודים, זו מערכת עונשין מדינתית, בריונות שלטונית שנמסרה מידי פקידם ושופטים לידי נושאי אלות ואגרופנים.

השם ההולם לאירועים הנוכחיים הוא אינתיפאדת שייח' ג'ראח. כי שורש העימות בשייח' ג'ראח הוא בדיוק זה: נישול של ערבים מבתיהם באמצעים "חוקיים" שבהמשך מתגלגלים לאלימות שלטונית (מג"ב) או פרעות של יודונאצים. הדרה ונישול הם המוטיב החוזר. קיראו על הרקע ההיסטורי של האפליה בתכנון ובהקצאת הקרקעות, בלוד (ועוד בלוד), ברמלה, בעכו (ועוד בעכו), וכמובן ביפו. בכל מקום זה אותו סיפור. מראש, הקרקע הזמינה לשכונות וליישובים הערבים מצומצמת מאד בגלל אפליה היסטורית עוד מימי ראשית המדינה; מאז ועד היום, היישובים הערבים נתונים לאפליה ביורוקרטית בכל הקשור לתכנון ואישורי בנייה (הסיבה המרכזית לריבוי הבניה הלא חוקית באותם יישובים); ובעשור האחרון, חדירת הגרעינים התורניים, שלוחות של ארגוני מתנחלים כולל כהניסטים, אל תוך השכונות הערביות, חדירה שמלווה בגיבוי שלטוני, אבטחה וגם נגיסה נוספת בנדל"ן המתכלה של התושבים הערבים.

שייח' ג'ראח היתה הגפרור המדויק ביותר להצתת התבערה הזאת. הנה דברים שאומר מפגין ערבי מן הצפון:

"אתם לא ראיתם את זה אבל אצלנו כל ילד בן שלוש הבין את עוצמת הפגיעה. בסילוואן או בהתנחלויות יש תמיד מאבקים משפטיים שנמשכים שנים רבות. בשייח' ג'ראח פשוט התקבלה החלטה להוציא דיירים ערבים מהבתים שלהם ולתת אותם למתנחלים באופן כמעט מיידי. בבוקר המיטה היא של ערבי ובערב ישן בה כבר מתנחל. כל ערבי ששמע את הסיפור הזה הבין אותו בצורה הכי פשוטה – המדינה לקחה מאחד ונתנה לשני. דיווחו שזה לפי החוק אבל אין חוק. 70% מאזרחי ישראל הפלסטינים הם פליטי פנים וגם הם נטשו רכוש ב-48'. אם אנחנו שומעים שהמתנחל רוצה בחזרה דירה שרכש ב-1843, והמדינה נותנת לו, מתעוררת השאלה מה עם הקרקעות שלי? מה עם הבית שלי בעין הוד או בעין כרם שהפך לבית אמנים."

ברור לי מראש שיהיו אנשים שיקראו את הדברים האלה כהצדקה לאלימות ערבית כלפי יהודים חפים מפשע. אבל ניתוח איננו הצדקה, אלא שלב הכרחי בדרך לפיתרון. הישראלים לא יצליחו להתמודד עם אינתיפאדת שייח' ג'ראח אם ימשיכו להיות כבולים למיסגור השקרי שמפיצות זרועות התעמולה והתקשורת. סיסמאות קליטות כמו "מלחמת דת" או "גזענות" אינן מתחילות לגרד את פני השטח של הקיפוח הרב-ממדי של אזרחי ישראל הערבים. מבלי להתכחש למימד הדתי שמלווה את העימות, במיוחד בירושלים, ברור לכל שהוא כשלעצמו לא יכול היה לעורר איבה ואלימות כה קשים בין מי שקיימו עד לפני שבוע יחסי שכנות סבירים אם לא שלווים. הערבי בישראל, כל ערבי בכל שטח ישראל, מכיר מקרוב את התחושה ש"מושכים את הקרקע מתחת רגליו". וזאת תחושה איומה, הסוגרת והולכת, שאין ממנה מוצא (וגם האלימות, פורקן רגעי, איננה מוצא).

"אין אף ערבי שלא חושב לעצמו איך יטרנספרו אותו", אמר ד"ר נזיר יונס מבית החולים הלל יפה לדוד גרוסמן לפני כ-30 שנה (נוכחים נפקדים, 1992, הקיבוץ המאוחד, עמ' 247-248). "אצלי זה במחשבה כל הזמן: או שבצורה פסיבית ילחצו אותנו אל הקיר, ולא יהיה לי מה לעשות פה, או שפיזית יעשו לי את זה, יביאו אותי לגבול, ברגל, במשאית, יגידו – לך! מה אתה כל כך מתפלא?", הוא שואל את גרוסמן, וזה משיב:

"על מה אתה מדבר? רגזתי, נדהם קצת, "איך אתה יכול להאמין שדבר כזה בכלל אפשרי. מי ירשה לעשות דבר כזה? גם מבחוץ וגם מבפנים יילחמו בניסיון כזה!". יונס חייך חיוך נוגה, הינהן בראשו הכבד: "לאנשים שדוגלים בזה יש מספיק ניסיון… הם כבר ניסו עלינו את השיטות האלה – והצליחו". חשבתי שהוא מפריז… אבל אחר כך, בפגישות רבות ונוספות שהיו לי, עם "עמך" ועם בעלי השכלה, עם זקנים ועם ילדים, חזר והידהד איום הטרנספר, והרגשתי את הפחד החי. היה מפליא ומדכא להיווכח עד כמה זמינים לבני שיחי המונחים הטכניים והפרטים המעשיים: איך יקחו אותם, לאן יובילו, במה יסיעו… מאז אני מהרהר בכך: שאנשים שאני מכיר, אזרחים כמוני, חיים תחת אימת סיוט כזה."

כתבתי על המציאות האי-שוויונית שמתוכה פרצה אינתיפאדת שייח' ג'ראח ומדוע זה שקר נוח לקרוא לה "מלחמת אזרחים" ולספוק כפיים מולה, כאילו אין אשמים ברורים במצב שהוביל אליה. אבל לא רק עובדות אלא גם רגשות יש כאן, ועל מנת לקרב את תודעת הרוב היהודי אל תודעת המיעוט הערבי צריך לפעמים להידרש למילים של סופרים. אני אסיים בציטוט נרחב ממאמר של ס. יזהר שפורסם גם הוא ב-1992 (הוי כל מושכי הקרקע מתחת לרגליים, "ידיעות אחרונות").

"משיכת הקרקע מתחת הרגליים היא סיוט האדם הקשה מכולם. מאז העפת התינוק הזועק בידי דוד מתמוגג, מאז נטישת הקרקע מפני בצורת כבדה, מאז עזיבת הארץ מפני ההגליה מעליה – הסיוט של ידיעת השתמטות הקרקע, של נפילה אל בלימה, איבוד היציב, אבוד המוצק, איבוד השייך לך בשייכות ראשונית בסיסית, כמו המשפחה שלך, כמו הבטחון שלך שיש נמל בסופו של כל ים, כך במיתוסים, וכך בהיסטוריה, וכך בחיי יום יום, וכך מימי קין והבל והרצח הראשון, וכך עד בכלל, וכולנו יודעים.

מי שמשכו לו את הקרקע מתחת רגליו – העולם נופל לו תחתיו ונופל לו עליו, מפסיד את חייו, את כבודו, את זהותו ואת ערכו. ואם יש אסון בעולם, זה האסון. לא רק כהפסד קניין אלא כהפסד רשותך לקיום. כמחיקת טענתך לזכויות. זה ביטולך וזה איונך. ברשימת הגרוע מכל, המפחיד מכל, המחריד והממש את המבהיל – באים הגירוש, ההגליה, ההרחקה, ובא המנודה, והנטוש, והתלוש, והעקור, והפליט, ומחנה הפליטים, ושיירת העקורים, והמושלכים, והרמוסים, וההפקר לאובדן, ואובדן הבסיס שלך, אובדן הנקודה הארכימדית שבלעדיה אתה אבוד, שווה לאפס, מועד וכושל ואין תקווה, וכלום לא יפסח עליך כעת, לא השפלה ולא רעב ולא מחסור, ואתה יתום ואלמנה וגר, ואתה לא חשוב, והכל רק חסר ערך, וחסר מוצקות, ויום המחר, והעולם, וההגיון, והסדר, והאמונה, אין כלום, ואין לך עוד אלא יש רק אין.

ואילו אלה שלקחו מהם ומשכו להם את הקרקע מתחת רגליהם, גם אם בתחילה הם רק המומים ונדהמים ורק חלשים ואובדי עצות – הם לא ינוחו ולא ישכחו ולא יסלחו ולא יוותרו. ובלי להצדיק אף מעשה אלימות שעשתה האינתיפדה, הרי היא אופן מאבק של עם שמאיימים עליו במשיכת טוטאלית של כל הקרקע מתחת רגליו. ומי יודע, אילו עשו לי או לך ככה, אם לא היינו יוצאים ונלחמים שבעתיים."

גרוסמן וס. יזהר, לכאורה, היו חלק מהבעיה: בשר מבשרו של המחנה הציוני הליברלי, הלבן, העסוק-בלי-סוף בתחושת הצדק שלו ואינו קורא תיגר על הנחות היסוד שלו. אפשר וצריך לבוא איתם חשבון על דברים אחרים שכתבו, והרי הם כתבו כה הרבה. ובכל זאת, שניהם מייצגים כאן גם משהו אחר: מקום וזמן שבו קולות מובילים במיינסטרים הציוני קיימו קשרים הדוקים וממושכים עם ערבים בני הארץ הזאת, וידעו מקרוב את מצוקתם, ולא חסכו מילים כדי לתת לה ביטוי עז ונוקב. כל זה נראה כמו איגרת רחוקה מישראל של פעם, שטבעה מאז במצולות השנאה והקיטוב. ובכל זאת, למרות שאין כמעט מי שיכתוב וידבר כך בציבוריות הישראלית כיום, התחושות שהם ביטאו עדיין מוכרות לרבים מאיתנו. ואנו יודעים, מבעד ללהבות ההווה, שהצדק איתם. ואנחנו גם יודעים, שבניגוד למנטרה הנוחה, לא רק נתניהו אשם באינתיפאדה הזאת, אף כי היא נפלה לחיקו כפרי בשל.

בימים אלה מתגבשות גם יוזמות מעוררות תקווה של פיוס וסולידריות בין יהודים לערבים. כל זה טוב ויפה אבל רחוק מלהיות מספיק. תיקון דורש נטילת אחריות, ומי שנושא בעיקר האחריות לאינתיפאדת שייח' ג'ראח הוא המשטר הישראלי. המשטר הזה אינו רעוע או מתנדנד – בסיס התמיכה שלו רחב הרבה יותר מתומכי נתניהו. לפני חודשיים אישרו השופטים ענת זינגר, חגית מאק-קלמנוביץ' ואלכסנדר רון את את גירושם של 31 תושבים משייח' ג'ראח מבתיהם, שבהם התגוררו מזה 70 שנה. אין כל סיבה להניח שהשופטים האלה מצביעים לליכוד או לימינה, וכך הדבר לגבי עשרות השופטים, מאות הפקידים ואלפי השוטרים שממחישים מדי יום ביומו לערביי ישראל מה פירוש הדבר להיות אזרח מסוג ב' במולדתך.

על כן, היהודים צריכים לקחת אחריות על המשטר שהם-עצמם יצרו, בדמותם ובצלמם, ועל חטאיו כלפי יושבי הארץ שאינם יהודים. נטילת אחריות אין פירושה לנפנף אצבע מאשימה אל "מנהיגי הציבור הערבי". אלה אינם גננות והאזרחים הערבים אינם בובות על חוט. מנהיגיו יכולים להעביר מסרים של הרגעה (ואומנם עשו כן), אבל ליהודי מן השורה, הנמצא בצד המוטבים של משטר האפליה השורר כאן, אין שום זכות לתבוע דין וחשבון מנציגי המיעוט המקופח. לפני הכל, חובתו לקחת אחריות על עצמו ועל האנשים הקרובים אליו, ומיד לאחר מכן, לתבוע שינוי מן היסוד במנגנונים הממלכתיים שחוללו את האסון הנוכחי. אינתיפאדת שייח' ג'ראח היא קריאת השכמה, אבל רק למי שמוכן להטות אוזן.