דילוג לתוכן
11 במרץ 2020 / עידן לנדו

ראיון עם נועם חומסקי על "איזה מין יצורים אנחנו?"

הספר "איזה מין יצורים אנחנו?", שיצא לאור החודש, הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה, ואפשר אולי לומר בבחינת מעט תשובות המחזיקות הרבה שאלות. חלק מן השאלות שהתעוררו אצלי במהלך הקריאה והתרגום של הספר הפניתי לנועם חומסקי. מתוך שלל הנושאים שנידונים בספר, ריכזתי את השאלות בכמה נושאים מרכזיים: מושג "החומר" ובעית הגוף-נפש; הקשר בין אינטאיציות מוסריות לבין דטרמיניזם פיסיקלי; "אנרכיזם בשטח" – גורלן של קהילות אנרכיסטיות בעולם בן-זמננו; השפה האנושית – מכשיר למחשבה או לתקשורת?; המתח בין פסימיזם פילוסופי לקידמה מדעית; והקשר בין ספקנות מדעית לספקנות פוליטית.

חומסקי השיב, כדרכו, תשובות יסודיות ומעוררות מחשבה. השיחה איתו, כך נדמה לי, אף פעם אינה נגמרת.

* * *

ש: הלקח העיקרי בספר הזה עולה מקריסתו של מושג "החומר" על פי השכל הישר שלנו, בעקבות החידוש של ניוטון בדבר קיומה של פעולה מרחוק (כוח הכבידה). מאותה נקודה ואילך, לטענתך, מושגי המדע נהיו יותר ויותר מרוחקים מן השכל הישר. כיוון שכך, עלינו לצעוד בעקבות פריסטלי וראסל ולהניח שהמחשבה עצמה איננה אלא עוד היבט של החומר שנבצר מבינתנו. אבל האם שני האתגרים האפיסטמולוגיים האלה אומנם נמצאים על מישור אחד? את "פיזיקת המגע" אפשר אולי לזנוח מרגע שאנחנו מכירים בכך שהיבטים פיזיקליים מסויימים של העולם אינם ניתנים לצפייה (ייתכן שהם קטנים מדי, או מחוץ לספקטרום הנראה), ולכן נראים כאילו הם פועלים מרחוק. החיצוי בין גוף לנפש, לעומת זאת, נראה עמוק יותר לאין שיעור. כבר בצעד הראשון מכה בנו הלם: איך יכולים הזיכרון של כלב הילדות שלי, או המשפט האחרון של פרמה, להתממש בחומר – ואחת היא אם הוא בלתי ניתן לצפייה או בלתי נגיש לחושים שלנו? קל לי יותר לדמיין יקום מקביל שבני אנוש לעולם לא יוכלו להגיע אליו מאשר ייצוג חומרי של המשפט של פרמה. אתה אומר שמדובר בהבדל של דרגה בלבד, לכל היותר, אבל התבוננות פנימית (שבערכה אתה מכיר במקומות אחרים) מצביעה על דיכוטומיה. אפילו אם הדיכוטומיה גם היא היבט נוסף של הפסיכולוגיה האינטואיטיבית שלנו, היא מוזרה.

ת: זה לקח מעניין, אבל אני לא החשבתי אותו כלקח העיקרי של הספר. תיכף אחזור לזה. זה קצת מטעה לתאר את הלקח הזה רק ככישלון של השכל הישר או אפילו רק בהקשר של פעולה מרחוק. הוא עמוק יותר. המסתורין לא מתפוגג גם אם שוקלים עצמים קטנים מדי או מחוץ לטווח התפיסתי שלנו; המסתורין הזה נתפס באותה תקופה (המאה ה-17) כבעיה עמוקה, בצדק לדעתי. והיו לכך השלכות. כפי שציינו הסטוריונים של מדע שציטטתי בספר, המסתורין הלך ונטמע באופן מובלע ב"שכל הישר המדעי" החדש, והשאפתני פחות, מהלך משמעותי בהסטוריה של החקירה האנושית, לדעתי.

מה שהיה מוטל על הכף היה נטישתן של "האיכיויות הטמירות" המבוזות של הניאו-סכולסטים לטובת המדע המודרני, על נכונותו להשתאות ממה שנראה מובן מאליו (סלעים נופלים אל מקומם הטבעי, מהר יותר מנוצות; עצמים פועלים זה על זה באמצעות סימפתיות ואנטיפתיות; וכיוב') ועל דרישתו להסברים לכידים.

התשובה שהוצעה לשאלה מהו הסבר לכיד, החל מגלילאו ובני זמנו, דרך דקארט, לייבניץ, הויגנס, ניוטון ודמויות בולטות אחרות במדע המודרני, ואף אחריו, היתה "הפילוסופיה המכאנית": הרעיון שהעולם הוא מכונה, גרסה מורכבת יותר של המכונות הסבוכות שבאותם ימים הרכיבו בעלי מלאכה מיומנים ועוררו השתאות בכל רחבי אירופה. זה סיפק את אבן הבוחן ל"ניתנות להבנה", כלומר הסבר אמיתי, עבור גלילאו ושאר המייסדים של המדע המודרני. מה שניוטון, לייבניץ ודמויות בולטות אחרות החשיבו כ"אבסורד" שכל אדם בעל הבנה מדעית ידחה מעליו – מה שלוק ויום החשיבו כתעלומה החורגת מן ההבנה האנושית – היה מסקנתו של ניוטון ששני עצמים רגילים יכולים לפעול זה על זה ללא מגע. זו היתה חזרה ל"איכיוות הטמירות" של הניאו-סכולסטים, כך מחו לייבניץ והויגנס, וניוטון עצמו די הסכים איתם. פירוש הדבר היה שהפרוייקט שהעניק השראה להתנתקות של המדע המודרני מן הניאו-סכולסטיקה המיסטית נחל כישלון (אף כי ניוטון עצמו הוסיף כמה הסתייגויות, שנידונות בספר).

לא עניין של מה בכך.

שים לב שלא התיאוריה של ניוטון היתה בלתי מובנת; להיפך. העולם שהיא תיארה היה כזה. התוצאה היתה שהמדע הנמיך את הסטנדרטים שלו, ומאותו רגע הסתפק במובנות של התיאוריה. מיד גם הובנה מסקנה נוספת, והיא שאין לנו יותר מושג ברור של "חומר" (גוף, הפיזיקלי). כל אלה הם מה שהתיאוריה ההסברית הטובה ביותר מניחה. אם המדע יאמץ בסופו של דבר את התיאוריה של הפיזיקאי ג'ון ווילר "עצם מתוך ביט", והתשובה לשאלות הללו היא "הכל הוא מידע", יהי כן. אותו דבר אם העולם מורכב כמעט כולו מאנרגיה/חומר שחורים מסתוריים, שאין דרך למצוא אותם. או אם הוא מורכב משדות, או מיקומים מקבילים, או מיתרים, או גרביטונים, או מרחב-זמן מעוקם, או מה שלא תהיה הסטייה הרדיקלית מן הפילוסופיה המכאנית שהתיאוריה הטובה ביותר מורה לנו לאמץ.

אינטואיציה לגבי מה שנראה "עמוק יותר לאין שיעור" לא יכולה להשכיל אותנו. הכל עמוק מדי להבנתנו, וזו הסיבה שהיוזמה של המדע המודרני המוקדם נזנחה לטובת חיפוש הרבה יותר מצומצם אחרי תיאוריה מובנת. לצידה נזנחה, אף כי הרבה יותר מאוחר, הדרישה לרדוקציה. למרות שאני חושב ש"הלקח" שאנחנו דנים בו כעת ראוי לעיון רציני, לקח משמעותי יותר, נראה לי, טמון בהתפתחות העצמאית של הכימיה וכיצד "הפער ההסברי" נסגר לפני מאה שנים (פרק 4 בספר) – לקח עבור החקירה של השפה והנפש, הכיוון שבו עליה לצעוד, והקשיים שלכאורה ניצבים בדרכה.

אם נחזור להשפעה של התגליות המדהימות של ניוטון, עד מהרה הובן שאי אפשר יותר אפילו לנסח את בעית הגוף-נפש, לפחות לא במובן הקלאסי שלה. לוק הציע, באופן סביר לגמרי (אם נניח בצד את המסגרת התיאולוגית שלו), שבדיוק כשם שליסודות העולם יש תכונות שחומקות מהשגתנו, כפי שניוטון הוכיח, כך ייתכן שלמבנים מאורגנים של היסודות האלה יש את תכונת המחשבה – הזיכרון שלך של הכלב שהיה לך, או ההרהור שלי על השאלות שלך. ובמהלך מאה השנים הבאות היה זה סביר להמשיך ולפתח את ההצעה הזאת, עד לעבודה של פריסטלי (ועד לאזכור החוזר במחברותיו של דרווין). למרות שזה לא היה סביר לשכוח אותה ואז לברוא אותה מחדש בלי להכיר במקור שלה כ"תגלית מדהימה" (פרנסיס קריק), התזה של הביולוגיה החדשה ש"דברים מנטליים, לרבות הנפש, הם תכונות שמגיחות מן המוח" (ורנון מאונטקאסל, שמסכם את מסקנות "עשור המוח" , 1990-2000), וכדומה, כפי שמתואר בספר.

הביולוגיה החדשה חוזרת על הצעת לוק והספרות שהשתלשלה ממנה (לעתים קרובות באותן מילים בדיוק) ומתעלמת מן התקדימים ומן הרקע החשוב:  לוק הבין שאחרי ניוטון, אנו מצויים ב"בורות חשוכת-מרפא ביחס למה שאנו חפצים לדעת" על אודות החומר וגלגוליו, כך שנותר לנו רק לחתור אל התיאוריות הטובות ביותר, להניח לחלקי הפאזל להסתדר בדרכם, ובכלל זה גם לתפיסה של לוק את "החומר החושב", שהפכה בימינו לדוקטרינה השלטת.

אני חושב שאנחנו יכולים להסכים על כך שאנחנו לא חכמים יותר מן הדמויות שציטטתי, ועובדה היא שלא למדנו מאז שום דבר חדש שנוגע ל"אבסורד" של ניוטון. על כן אין לפטור בנקל את הדברים האלה. אלה היו רגעים קריטיים בתולדות החקירה של העולם ושל "איזה מין יצורים אנחנו"; וגם בתולדותיה של ההבנה העכשווית הטובה ביותר של הדרך לחקור את העולם.

ש: אני לא ממעיט בערכו של כישלון הפרוייקט שהעניק השראה ל"התנתקות המדע המודרני מן הניאו-סכולסטיקה המיסטית". בביטוי "עמוק יותר לאין שיעור" התכוונתי לאינטואיציות הקדם-מדעיות של האדם הפשוט, לא לפילוסופיה המכאנית המתוחכמת יותר. אחרי הכל, איכויות טמירות מאכלסות לא רק את המדע האריסטוטלי אלא גם אינספור מיתולוגיות ומערכות אמונה של שבטים עתיקים; מה שאומר שגם הן – ולא רק פיזיקת המגע – מהוות חלק מן "המדע האינטואיטיבי" שלנו. למרות שלא דיברתי מעולם עם בושמנים קדם-מודרניים, אני משער שהם יגיבו באופן שונה למדי לשתי הטענות הבאות:

  1. רוח (spirit) חיה ובלתי נראית מסיעה את העננים ומממטירה גשם על השדות שלנו.
  2. הזיכרון של כלב ילדותי איננו אלא זרמים כלשהם במוח שלי.

קרוב יותר לבית, אנו יכולים לשאול ילדים איזו מהטענות האלה נראית להם פחות הגיונית. הניחוש שלי הוא שטענה (2) סותרת באופן בוטה יותר את האינטואיציות המולדות שלנו מאשר טענה (1); אולי האינטואיציה ש-(2) מפירה אוניברסלית, בעוד שזו שמופרת ב-(1) תלוית תרבות (אם היא "אינטואיציה" בכלל). אולי אתה לא מסכים עם ההערכה הזאת. אבל אם לא, כדי לחדד את השאלה המקורית שלי, יש כאן פיצול ב"במדע האינטואיטיבי" שלנו שאיננו המשך רציף של הפיצול שאתה מתאר באופן כה חד וברור במהפכה המדעית המוקדמת.

ת: לגבי (1) ו-(2), ההשערה שלי היא כמו שלך, אבל מסיבות שנראות אחרות. למעשה, יש לי ניסיון אישי כאן. כשהילדים וכשהנכדים שלי היו קטנים, הייתי ממציא להם סיפורים על יצורים קטנים ומסתוריים שמרימים את השמש בבוקר (כמו אפולו), שגורמים לגשם ליפול ולעשב לצמוח וכד'. קל לדמיין את זה, וזה לא שונה כל כך ממה שילדים ממציאים בעצמם או מבינים בלי בעיות באגדות. הם הוקסמו מזה, והזכרונות נשארו איתם גם כשגדלו. לו הייתי משתמש בזכרונות שאגורים במוח, זה היה פשוט ומשעמם מדי בשבילם. אז אוקיי, יש דימויים שאגורים במוח בדרך כלשהי, למי אכפת איך? אולי כמו שהניאו-סכולסטים חשבו, הדימויים הם העתקים מדוייקים של מה שנתפס. אבל מה הם זרמים חשמליים? משהו שהילד מעולם לא שמע עליו.

לא ברור לי איך אפשר לשלב את זה. למעשה, חלק מזה כבר משולב. בפילוסופיה הניאו-סכולסטית, ההנחה היתה שהדימוי, נניח של משולש, מעופף באוויר ואז נשתל במוח. היה זה אחד מאותם רעיונות מיסטיים שהפילוסופיה המכאנית ביקשה לבער. דקארט הרהר במצב שבו אדם עיוור משרטט עם מקל את קווי המתאר של דימוי באוויר, ואז מוחו בונה את המשולש מתוך רצף הגירויים הזה – גרסה מוקדמת של מה שאנו כיום יודעים על תנועות עיניים סקאדיות (saccadic). זה נראה בתחומי הפילוסופיה המכאנית.

ש: יש חוסר סימטריה תמוה בין התגובות שלך לשתי "תעלומות" שמלוות אותנו מן המאה ה-17. אחת היא ההשפעה מרחוק בין גופים, שקוראת תיגר על הפילוסופיה המכאנית, והופכת את התיאוריות המדעיות שלנו לבלתי ניתנות להבנה (לשכל הישר). כאן אתה מאמץ את הצעת לוק, בפועל מיסטריאניזם: המציאות אינה מחויבת להתיישר לפי המגבלות הקוגניטיביות שלנו. בפרט, מה שנראה לנו אינטואיטיבי בתכלית – שתנועה דורשת מגע – עשוי להיות אשליה. אבל עכשיו תראה איך אתה ניגש לתעלומה של הרצון החופשי. גם זו חורגת מעבר לפילוסופיה המכאנית. אנחנו תופסים את הרצון החופשי כסוג של גרימה סיבתית שאיננה דטרמיניסטית וגם לא אקראית. זאת אינטואיציה שאין עליה עוררין; אבל מנין לנו שהיא איננה דומה ל"אינטואיציה של פיזיקת המגע" – היבט של המגבלות הקוגניטיביות שלנו ולא של המציאות? ייתכן  שהפעולות שלנו, בסופו של דבר, כן נגזרות מראש. אין שני מצבים זהים לחלוטין ותמיד יהיה הבדל כלשהו ברמת הפעילות הנוירונית; הבדלים זעירים ברמה המולקולרית עשויים להסביר מדוע אני מרים את זרועי בתרחיש א' ולא בתרחיש ב', שנראים זהים מנקודת המבט שלנו, המוגבלת בהכרח. לתחושתי, אתה תתנגד לאנלוגיה הזאת, ואני תוהה מדוע: מה הופך את אינטואיציות הרצון החופשי שלנו יותר מבוססות-מציאות מאינטואיציות פיזיקת-המגע שלנו (השגויות)?

ת: כפי שאמרתי, אני לא רואה את עניין הפעולה מרחוק בדיוק כפי שאתה מתאר אותו; על הכף מוטל הרבה יותר מאשר סטייה מן השכל הישר.

האנלוגיה שניסחת נראית לי די הוגנת. אף פעם לא ערערתי עליה. אני חושב שאפשר להרחיב אותה. נראה לי שיש לנו (לי לפחות) אינטואיציות סותרות לגבי רצון חופשי. על פי אחת מהן, כל אחד מאיתנו מאמין, באופן שאין מוצק ממנו, שאנחנו יכולים לבחור בזה הרגע להרים או לא להרים אצבע – אפילו להניח אותה בלהבות, אם לשאול דוגמה מדקארט. ובמקרה של השפה, אם נמשיך בקו מחשבתם של דקארט ובני זמנו, דבר מה יכול "לעורר ולהטות" אותנו לדבר בדרכים מסויימות, אבל לא "לכפות" זאת עלינו ("ההיבט היצירתי של השימוש בשפה"). ברגע זה אני יכול לבחור לדווח על מזג האוויר בחוץ, אבל לא אעשה זאת.

אבל יש לנו גם אינטואיציה מנוגדת: שמה שקורה בעולם נקבע באופן סיבתי (נניח בצד את האקראיות).

המדע לא מספק תשובות. הוא לא יוצא מגבולות ההיקבעות הסיבתית או האקראיות, ואינו מפריך את האינטואיציה הראשונה. לעת עתה, איננו יכולים להוסיף על המסקנות של המדענים שחוקרים תנועה רצונית, אמיליו ביצי ורוברט אג'מיאן, שכותבים ("כיד הדמיון החופשית", כדבריהם) ש"יש לנו מושג כלשהו לגבי המבנה המורכב של בובת המריונטה ושל החוטים שלה, אבל אין לנו תובנה לגבי מוחו של מפעיל הבובה".

אם כך, ניצבות בפנינו שתי אפשרויות. אנו יכולים לדחות את מה שאנו מאמינים בו באופן המוצק ביותר, ולהסתמך על אינטואיציה מנוגדת ועל קוצר ידו של המדע לספק תשובות. או שאנו יכולים לאמץ גירסה כלשהי של מסקנת דקארט במכתב למלכת שוודיה שציטטתי: כיוון ש"דבר אינו מובן לנו ביתר בהירות ושלמות מן העובדה שפעולותיהם החופשיות של בני האדם אינן נקבעות סיבתית… יהיה זה אבסורד" לפקפק במשהו ש"אנו מבינים באופן אינטימי וחווים בתוכנו" רק משום שהוא מנוגד למשהו אחר ש"נשגב מבינתנו" (דקראט ממשיך  ואומר שאנו יודעים כי הדבר הזה נעוץ ב"גזירה אלוהית מראש").

בקיצור, אין לנו תשובה. יש החלטה – שגם היא אולי נקבעת סיבתית, לכן איננה באמת החלטה, או שהיא באמת נתונה לבחירתנו על בסיס ניתוח רציונלי.

אם לחזור להערה שלך, ברמה היסודית לא צריכה להיות אסימטריה. אנחנו לא יודעים אם התמוטטות הפילוסופיה המכאנית מציבה תעלומה-עבור-בני אנוש, כפי שלוק ויום סברו (וניוטון הודה בעקיפין), או שמא היא בעיה בלבד (במינוח שאני משתמש בו). ההסטוריה העשירה של חצי המיליניום האחרון מלמדת, לדעתי לפחות, שלוק, יום וניוטון צדקו, אבל השאלה עדיין פתוחה – אף כי אפשר לדמיין מחקרים ניסיוניים שישפכו עליה אור, וקיימים כמה כאלה, כמו העבודה הקלאסית של מישוט ועוד רבים אחריו.

הדברים האלה נכונים גם ביחס לרצון החופשי, מקום שבו אנו (אני לפחות) ניצבים בפני אינטואיציות מנוגדות. באופן אישי אני נוטה לחשוב שישנו פער כלשהו בהבנה המדעית שלנו, אולי פער שאינו בר-תיקון עבור המדע האנושי, ולאמץ עמדה דומה לזו של דקארט; ועדיין, להשאיר פתח לאפשרות שהיבט כלשהו של העולם, בלתי ידוע לחלוטין, כופה עלי לעשות כך, ואף לכתוב את המלים האלה. ליתר דיוק, זה לא "להשאיר פתח לאפשרות", משום שנכפה עלי לעשות אפילו את זה – כך שהדיון בינינו איננו אלא אינטראקציה בין שני אוטומטים שנשלטים בידי סיבתית ואקראיות, ללא סיבה או תכלית. רק "שאון וזעם, ופשר אין".

ש: רוב הליברלים יפטרו בבוז את מה שהם תופסים כנאיביות ברעיונות של רודולף רוקר. אבל רעיונות אנרכיסטיים ללא הרף מזינים תנועות חברתיות ולפעמים גם מיושמים בשטח. הניסוי האנרכיסטי המרשים ביותר בעשור האחרון, לדעתי, התרחש באוטונומיה של רוג'בה, בצפון-מזרח סוריה: קונפדרציה של קהילות שוויונית, רב-אתנית, פמיניסטית ובעלת מודעות סביבתית גבוהה, שמתנגדת במוצהר למודל של מדינת הלאום, ושואבת השראה ישירות מן הרעיונות האנרכיסטיים של מוריי בוקצ'ין. האוטונומיה של רוג'בה, שמתגוררים בה בין 4-5 מיליון איש, הפכה למעין מגדלור לפעילים פרוגרסיבים ברחבי העולם, ממש כמו שהזפטיסטה בצ'יאפס היו שני עשורים לפני כן. אבל בימים האלה רוג'בה נמצאת תחת מתקפה עזה של הצבא הטורקי, בעקבות הנסיגה של חיילי ארה"ב מהאיזור. כרגע מאד לא ברור אם הניסוי הרדיקלי הזה ישרוד, וקשה שלא לחשוב על נפילתן של הקהילות האנרכיסטיות בקטלוניה בזמן מלחמת האזרחים בספרד (גם הן נזנחו בידי המערב ונפלו לידי כוחות הפשיזם). האם תוכל להתייחס לסוגיה הכללית – מהם סיכויי ההצלחה של חברה אנרכיסטית אמיתית בעולם של ימינו, שבו כוחות עצומים – צבאיים וגם כלכליים (כמו תאגידי נפט) – מגמדים לגמרי את כוחן של קהילות מקומיות? וגם למקרה הספציפי של רוג'בה.   

ת: הם יכולים ללעוג, אבל קודמיהם, אבות הליברליזם הקלאסי, לא היו לועגים – החל מלוק, דרך הומבולדט ועד לאברהם לינקולן וג'ון סטיואט מיל. גם פועלים במהפכה התעשייתית המוקדמת לא היו לועגים, נושא שדנתי בו קצת בפרק 3 של הספר ובהרחבה במקומות אחרים. יש ערך רב, לדעתי, בטיעון של רוקר שהמסורת האנרכיסטית שבה הוא דגל היא היורשת הטבעית של האידאלים של הליברליזם הקלאסי, אחרי שאלה התרסקו על שרטון הקפטיליזם התעשייתי.

אני חושב שאתה צודק למדי שכמו החפרפרת הישנה של מרקס, הרעיונות הבסיסיים שהפיחו חיים בליברליזם הקלאסי ובשלוחות שלו אל השמאל הליברטריאני (אנרכיסטי) מתחפרים מתחת לפני השטח, נכונים תמיד להגיח בצורה כלשהי (אין לבלבל אותם עם ה"ליברטריאניזם" האמריקני, שהוא אנטי-ליברטריאני מיסודו, לדעתי). אני מסכים גם שמה שהושג ברוג'בה הוא יוצא דופן, במיוחד בתוך ההקשר של מלחמה רצחנית שבה כוחות פנימיים ושותפים חיצוניים פועלים בלא כל חמלה.

הבגידה של טראמפ בכורדים, שנלחמו נגד דאע"ש על הקרקע בתמיכת ארה"ב (וספגו 11 אלף קורבנות בנפש, בהשוואה ל-6 אמריקאים), מסרה אותם לידי האויבים הטורקים והסורים שלהם; זהו פשע נתעב – וגם מתנה שדאע"ש שמח לקבל, כרטיס "יציאה מהכלא בלי לשלם", מן הסוג שהם אירגנו מלכתחילה. למרבה הצער, הברוטליות של טראמפ איננה עניין חדש. למעשה, זאת היתה דרישת התפקיד מכל המנהיגים האמריקאים מאז קיסניג'ר ופורד, ובאופן דרמטי גם רייגן וקלינטון – לבגוד בכורדים באופן מחפיר בשם "האינטרס הלאומי". החרפה הזאת רוב הזמן מודחקת בשיח המערבי, אבל היא אמיתית מאד.

אולי יסודות כלשהם של "הניסוי הרדיקלי" ברוג'בה ישרדו, אבל הסיכויים נראים קלושים בזמן שהכורדים לכודים בין הכוחות של המדכאים הטורקים המסורתיים שלהם עם כוחות העזר הג'יהאדיסטים שלהם והמשטר הסדיסטי של אסד; ובקרוב, ככל הנראה, כוחות דאע"ש משוקמים, שטראמפ יעניק להם אורך נשימה חדש. לעת עתה ה"מגינים" שלהם הם בעיקר הרוסים, לא בדיוק נמל מבטחים. אני מניח שההנהגה הכורדית, בהיעדר חלופה ממשית, תנסה להגיע להסדר כלשהו עם אסד, תחת חסות רוסית, כפי שהם עשו בעבר. לא תחזית מעודדת.

יסודות של חברה אנרכיסטית מצויים בהרבה מקומות בעולם, חלקם בקנה מידה גדול ומשגשג לאורך זמן ממושך. הדוגמה הבולטת ביותר היא איגוד המונדרגון בבעלות העובדים שבארץ הבאסקים, שפורח מזה 60 שנה. הוא איננו חברה אנרכיסטית, ואי אפשר כמעט שיהיה כזה בעולם המבוסס על מדינות קפיטליסטיות. אבל שליטה של העובדים על הייצור היא מרכיב יסודי באידאל הסוציאליסטי-אנרכיסטי של השמאל הליברלי הקלאסי, חלק מן הדרישה שמבני סמכות ושליטה יצדיקו את עצמם, ואם אין ביכולתם לעשות כן (כמו במקרה של חוזה העבודה), יש לפרק אותם לטובת מבנים חופשיים וצודקים יותר.

על מנת להמשיך מכאן הלאה צריך יהיה לפרק מוסדות דכאניים גדולים הרבה יותר – לכל הפחות, לשבש את יכולתם של הכוחות הגדולים להרוס ניסיונות ראשוניים לכונן חופש וצדק, נושא שחוזר ונשנה בהיסטוריה עד לימינו. לא תמיד זה עולה בידם של הכוחות האלה, לפחות לא לגמרי. לכן אנו יכולים להבחין בגרעין של אמת במשפט של מרטין לותר קינג ש"הקשת המוסרית של ההיסטוריה לעתים אכן נוטה לעבר הצדק". לא בלי נסיגה רצינית, ולא מעצמה. הקשת המוסרית נוטה לעבר הצדק רק כשמאמץ מסור ונחוש לוחץ עליה בכיוון הזה. זה לא פחות נכון בימינו מאשר זה תמיד היה. לא אתה ולא אני צריכים לעמול קשה כדי לראות סימנים מרים של האמת הבסיסית הזאת. ואנחנו ודאי לא לבדנו.

צריך להוסיף עוד עניין קריטי שנוטים להתעלם ממנו – למרות שלא המדענים הישראלים. הם הגיעו למסקנה שהשאלות שאנחנו דנים בהן, הגם שיש בהן אולי עניין אינטלקטואלי, לא משנות הרבה, כי אם ישראל תמשיך במסלולה הנוכחי, יחד עם מדינות נוספות, האזור כולו יהפוך בקרוב לבלתי ראוי למחיה. אבל יש חדשות טובות לישראל עצמה. מדען אקלים ישראלי אחד מציין שישראל "לא צפויה לשקוע בקרוב", רק רובה; לרמאללה יוותר מעט יותר זמן מאשר לרוב ישראל. עוד חדשות טובות הן ש"ערים עלולות להינטש בעיראק, באירן ובמדינות מתפתחות, אבל בארץ שלנו אפשר יהיה לחיות." ולמרות שהטמפרטורה של הים התיכון עלולה להגיע ל-40 מעלות צלזיוס, "המקסימום המותר בג'קוזי", עדיין "בני האדם אמנם לא יתבשלו חיים כמו קיפודי הים והארגמנית סמוקת הפה, אבל בשיא עונת הרחצה הכניסה למים עלולה להיות מסכנת חיים."

האבחנה החשובה ביותר היא של פרופ' אלון טל: "אנו מחמירים את מצב הפלנטה. המדינה היהודית הסתכלה בעיניים לאתגר האולטימטיבי של האנושות — ואמרה 'יוק'. מה נגיד לילדים שלנו? שרצינו יותר איכות חיים? שהיינו חייבים להוציא את כל הגז מן הים כי זה היה כל כך רווחי וכלכלי? אלה הסברים עלובים. מדובר בנושא הגורלי ביותר, במיוחד באגן הים התיכון, וממשלת ישראל לא מצליחה להביא שר שאכפת לו מכך שאנחנו פשוט הולכים להתבשל".

כמובן, כל זה חל, וברמה משמעותית הרבה יותר, על הארכי-פושעים בוושינגטון, שישראל בחרה להסתמך עליהם להישרדותה תוך שהיא מתריסה נגד כל גורם הומאני במידה כלשהי בעולם. אם נהיה כנים, נכיר בכך שטראמפ והמפלגה הפוליטית שהוא כרגע בעליה בפועל הם הארגון המסוכן ביותר בהסטוריה האנושית, שמקדיש את כל עיתותיו להרוס את הסיכויים לחיי אדם מאורגנים על פני כדור הארץ, באמצעות שימוש מקסימלי של דלק מאובנים. כל זה בידיעה מלאה מה הם עושים, כשהם חותרים להרוס את החברה האנושית בקנה מידה שהיטלר מעולם לא דימיין, רק כדי לגרוף עוד דולרים לכיסים הגדושים-להתפקע שלהם, ולאחוז בשלטון כל עוד נותר דבר מה לשלוט בו.

מוגזם? אני חושש שלא. ומה היא התשובה שלנו לפרופ' טל? "יוק".

ש: נושא שעובר כחוט השני בכתיבה שלך, וגם בספר הזה, הוא ש"תכונות יסודיות של מנגנון השפה" מלמדות שבעיקרו של דבר הוא מכשיר למחשבה – ולא לתקשורת. איך, אם כן, עלינו לחשוב על תכונות של המנגנון הזה שכל תכליתן, כך נראה, היא תקשורתית? בראש ובראשונה, האבחנה בין "עניין" (topic) לבין "מוקד" (focus), תֶמה-רֶמה, או קדם הנחה-טענה, כולן וריאציות על אותו רעיון. המושגים האלה מניחים במובלע מצב תקשורתי, שבו הנחות משותפות מובחנות מהנחות לא משותפות באמצעות סימון דקדוקי כלשהו; הן אוניברסליות, במובן הזה שכל שפה מקודדת אותן בדרך כלשהי (באמצעות הזזה תחבירית, מבנה פרוזודי או סימון מורפולוגי). אבל אני לא יכול להעלות על דעתי דרך להצדיק את האבחנות האלה מנקודת מבט פרטית לגמרי. באותו הקשר אפשר לתהות על סמני ראייתיות (evidentiality) בשפות רבות, שמציינים את דרגת הוודאות או את מקור המידע של המבע הלשוני – שוב, תכונה מתמיהה אם מנגנון השפה מתעלם מתקשורת. עכשיו, אני יודע שאתה מבחין בין "מנגנון" לבין "שימוש", אבל האבחנה הזאת עצמה איננה מובנת מאליה, ונחוצים לנו קריטריונים להכריע מדוע התופעות שהזכרתי (כמו גם אחרות, כמו "עובדתיות" (factivity), אינדקסיקליות וכו') משתייכות ל"שימוש" ולא ל"מנגנון".

ת: אלה שאלות מעניינות שמעולם לא נחקרו בקפידה. תשובה פשוטה עולה על הדעת, אבל ייתכן שיש טעם לבחון את הנושא ביתר הרחבה.

התשובה הפשוטה עולה מתוך השוואה של פעולת המיזוג עם קבוצת הדוגמאות שהזכרת. מיזוג היא פעולה צירופית אופטימלית, הבסיס למה שכיניתי "מנגנון השפה" – לצד עקרונות כלליים של יעילות חישובית, שמגיעים חינם ללא עלות. אם תוציא את פעולת המיזוג מן השפה, לא יישאר דבר. עם תוציא את הדוגמאות שהזכרת, לא ישתנה דבר – כמה אופציות לא יתממשו, מה שקורה כל הזמן. ההבדל האיכותי הוא עצום, ומצדיק את המסקנה שהשפה בנויה ביסודה כמערכת מבוססת-מיזוג – ומכך נובע, כפי שנידון בספר, שהיא מערכת של מחשבה, כשתקשורת היא אחד משימושיה.

אבל בוא נבחן את הנושא יותר לעומק. אני חושב שאפשר לגשת אליו מן הכיוון הבא. "מנגנון השפה" (language design) הוא מונח תיאורי מעורפל. אף אחד לא מאמין ששפות מעוצבות (designed). יחד עם זאת, אני חושב שאפשר להציע אבחנה מועילה בין עקרונות יסודיים של השפה (מנגנון השפה) לבין תכונות שבמקרה יש לשפות, חלקן באופן אוניברסלי. דרך שיטתית לגשת לשאלה הזאת היא לשאול מה הן המטרות של התיאוריה הבלשנית מלכתחילה.

המטרות של כל תיאוריה שהיא הן למצוא הסברים אמיתיים לתכונות משמעותיות בתחום הנחקר. במקרה של השפה, זה אומר הסברים אמיתיים לתכונות אוניברסליות משמעותיות של השפה. הסבר אמיתי, לפחות במסגרת התכנית הביו-בלשנית שנמצאת ברקע של הספר הזה ועבודות קודמות, צריך לספק שני תנאים: ניתנות ללמידה (על ידי הילד) וניתנות להתפתחות (על ידי האבולוציה). התנאי הראשון הדריך את המחקר מראשיתו של "המפעל הגנרטיבי"; ממנו נגזר הדגש על דלות הגירוי, שמן הרגע הראשון נתפסה כבעיה רצינית, וכעת ידוע שהיא אפילו יותר חמורה ממה ששיערנו, הודות למחקריו הסטטיסטיים של צ'רלס יאנג על אודות דלילות המידע הלשוני שנגיש לילד, ולמחקר ענף שממחיש את היקף הידע הלשוני שיש לילדים כבר בגיל צעיר מאד. התנאי השני נדחק לרקע עד לאחרונה, אבל כעת אני חושב שהוא נמצא בטווח הדיון האפשרי, מן הסיבות שצוינו בספר.

הסבר אמיתי במסגרת התיאוריה של השפה קשור הדוקות לתזה המינימליסטית החזקה, שלפיה תכונות השפה נקבעות על ידי פעולה חישובית אופטימלית (מיזוג) ועקרונות כגון חישוב מינימלי, עקרונות שאינם תלויים בשפה ובמקרה הטוב ביותר ניתן לראות בהם חוקי טבע. במידה שאפשר להתקרב אל התזה הזאת, יש לנו הסברים אמיתיים (שכוללים בתוכם כבר יסוד מולד, ובכך מספקים את תנאי הניתנות להתפתחות אבולוציונית של מנגנון השפה, ולכן גם ניתנות ללמידה של שפות ספציפיות).

אנחנו יכולים להחשיב כליבו של מנגנון השפה את מה שמקבל הסבר אמיתי ומספק את התזה המינימליסטית החזקה. את הרעיון הזה אפשר להרחיב, בדרגות שונות, לסוגים מוגבלים יותר של הסבר. אין צורך למתוח גבול חד למונח תיאורי שימושי כמו "מנגנון שפה כללי", אלא אם כן ישנה סיבה תיאורטית לעשות זאת. בוא נתרכז כאן בליבו של מנגנון השפה.

החלק המרכזי של הספר, מנקודת ראותי, הוא פרק 1, שסוקר תוצאות מחקריות מן העת האחרונה, המציעות הסברים אמיתיים. לי לפחות, נראה שיש להן משמעות גדולה, מסוג בלתי מוכר עד כה בחקר השפה ומערכות קוגניטיביות בכלל; משמעות שבעצם אי אפשר היה לנסח עד לאחרונה. חישוב אופטימלי (לרבות הבחירה בפעולת המיזוג כפעולה הצירופית הבסיסית) מספק הסבר בסיסי למבנה הכללי של השפה, מה שלעתים מכונה "התכונה הבסיסית" של השפה; התחביר במובנו הצר מייצר ייצוגים עבור הממשק המושגי-התכוונותי, ואלה מתפרשים כמחשבות, בעוד שההחצנה היא תופעה משנית שממפה מבנים תחביריים לממשק החושי-מוטורי, על פי רוב לצלילים.

בנוסף לתכונה הבסיסית, אותן הנחות יסוד שנידונות בפרק 1 מספקות הסברים אמיתיים לתכונות יסודיות אחרות של השפה: את התופעה השכיחה של התקה (מיזוג פנימי), שתמיד נתפסה בעבר – גם על ידי – כ"פגם" אנומלי בשפה, אנו מבינים כעת כמקרה הפשוט ביותר, שאין דרך להימנע ממנו אלא באמצעות קביעה שרירותית; רקונסטרוקציה והתוצאות הסמנטיות המורכבות שלה; התכונה המוזרה של תלות-מבנה, שמשתמע ממנה כי ילדים מתעלמים באופן אינסטינקטיבי מ-100% ממה שהם שומעים (סדר לינארי) ומרכזים את תשומת ליבם רק במה שהם אף פעם לא שומעים ושמוחם בונה (מבנה מופשט).

יש עוד השלכות שלא נכנסתי אליהן כאן, למשל, הסבר לשאלה מדוע הפעולה המסובכת יותר של מיזוג חיצוני קיימת בכלל; התנאים שבהם מיזוג פנימי יכול, חייב או מנוע מלפעול; היכן שפות שונות זו מזו ומשתנות במערכת ההחצנה; מעמדם של פרמטרים של שונות ומרחבי חיפוש  שניתן לסרוק בהצלחה; ועוד ועוד.

מסקנה אחת מן התוצאות האלה היא שיש תמיכה מוצקה לתפיסה המסורתית שמנגנון השפה הוא מערכת לחשיבה; ההחצנה מובנת כתהליך משני, והשימוש בשפה לצורך תקשורת, שתלוי בהחצנה, עוד משני ממנה ביחס למנגנון השפה.

כל זה לא צריך להפתיע. להיפך, זה מה שהיינו מצפים. מה שמפתיע זה שלקח לרעיונות האלה זמן כה רב להגיח מחדש בעת המודרנית, ושעכשיו הם נראים מפתיעים (אם לא פשוט פוגעניים או אפילו חסרי פשר, כפי שחלק מן התגובות מלמדות). אחרי הכל, החצנה היא תמהיל של שתי מערכות בעלות תכונות שונות ושאין ביניהן קשר אבולוציוני: השפה עצמה והמערכת החושית-מוטורית, בדרך כלל דיבור. מן הסיבה הזאת, אם נרצה לדייק, החצנה איננה חלק מן השפה לבדה. גם אין להתפלא שמקור השונות, הסיבוכיות וההשתנות של שפות מצוי ברובו, אולי בכולו, בתמהיל הזה.

התוצאות המחקריות הנוגעות למנגנון השפה מספקות תמיכה אמפירית לציפיות כאלה. תמיכה נוספת מגיעה מחקירה של "עימותים" בין יעילות חישובית ליעילות תקשורתית (הראשונה היא תוצר של עקרונות כלליים, ולכן חלק מן התזה המינימליסטית החזקה). בכל המקרים הידועים, מוקרבת היעילות תקשורתית. יש גם תמיכה מן הכיוון הנוירובלשני והפסיכובלשני, שנידונה בפרק 1.

אין ספק שהשפה משמשת לתקשורת, אף כי מבחינה סטטיסטית, כפי שמצוין בספר, השימוש הזה נדיר, תהיה מה שתהיה משמעות הדבר. שום דבר בניתוח הנוכחי לא פוסל את האפשרות שיסודות מסוימים בשפה ישמשו בעיקר לתקשורת, אבל לא נצפה שהם יהיו חלק מלב מנגנון השפה. למשל, ביטויי ציווי משמשים בעיקר בהקשר של אינטרקציה חברתית, אך למרות שמנגנון השפה מאפשר אותם, אין להם כל תפקיד בהסבר אמיתי. אני חושב שזה נכון לגבי סוג הדוגמאות שהעלית בשאלה שלך. מנגנון השפה מאפשר אותם (ובמקרים מסוימים, כמו תֶמה-רֶמה, אולי אפילו מסביר אותם חלקית). אבל אין להם הסבר אמיתי והם לא משתתפים בכזה. כפי שציינתי, אם מסירים אותם, דבר לא משתנה, בדיוק כפי שדבר לא ישתנה אם נסיר מן השפה מילות צבע.

נראה לי שהדוגמאות שנתת יכולות לשמש גם ב"דיאלוג פנימי", שהוא רוב-רובו של השימוש בשפה, ובמובן הזה גם לצורך מחשבה, אף כי מקומן הטבעי, כדבריך, הוא באינטרקציה חברתית, תקשורת במובן הרחב. אני לא רואה, אם כך, שהן מציבות דילמה כלשהי.

אפשר לתת את הדעת על הדוקטרינה הרווחת שהפונקציה של השפה היא תקשורת, וששפות התפתחו ממערכות תקשורת של בעלי חיים. הטענה השניה היא השערה אמפירית נטולת תימוכין שעומדת בסתירה לראיות מוצקות. בטענה הראשונה אין תוכן ממשי, מן הסיבות שנידונו בספר. באותה מידה היה מעט תוכן ממשי בטענה ההפוכה שהפונקציה של השפה היא מחשבה, אלא אם כן מבינים אותה כאומרת שמנגנון השפה הוא מערכת של מחשבה. הניסוח הזה יש בו ממש ונראה לי מבוסס דיו כעת, עם השלכות ניכרות.

ישנו נושא מרתק שעולה מן ההרהורים האלה, שנמנעתי ממנו עד כה. אכן, החצנה מתבצעת בתוך תמהיל של שתי מערכות נפרדות: השפה עצמה והמערכות החושיות-מוטוריות. אבל האם זה לא נכון גם לגבי התחביר במובן הצר, המייצר ייצוגי מחשבה, שהוא מערכת חיצונית? האם הוא באמת מערכת חיצונית? השאלות האלה מעוררות סוגיות רציניות ומוקשות.

ההשקפה המסורתית היתה ששפה ומחשבה כרוכות זו בזו באופן הדוק: בשביל וילהלם פון הומבולדט, הן היו זהות בפועל; עבור ויליאם דוויט וויטני, שפה היא "סימנים צליליים למחשבה"; עבור אוטו יספרסן, ככל הנראה האחרון בשושלת שנדחקה הצידה מפני הזרמים הסטרוקטורליסטים/ביהייביוריסטים, חשיפת "העקרונות היסודיים שמשותפים לדקדוקי כל השפות" [תוביל] ל"הבנה עמוקה יותר של הטבע הכמוס של השפה והמחשבה האנושית".

אין לנו מושג ברור של מחשבה מחוץ למחשבה מבוססת-שפה. זו הסיבה שאלן טיורינג, במאמרו המפורסם על אינטליגנציה של מכונה שהזניק את תחום האינטיליגנציה המלאכותית, כתב שהשאלה האם מכונות יכולות לחשוב היא "כה חסרת משמעות שאין טעם לדון בה". הממשק המושגי-התכוונותי מהווה את המערכת החיצונית במידה מסוימת (עבור הומבולדט, לחלוטין). לא כך עם הממשק החושי-מוטורי, הנפרד לחלוטין מן השפה, וזו עוד אסימטריה קריטית.

אני מדלג כאן על הרבה מאד חומר (בפרט, חלקו של התחביר הכללי שנקרא "סמנטיקה פורמלית", נושא גדול). יש עוד הרבה מה לומר על הנושאים האלה, אבל זה צריך להספיק כדי להתמודד עם השאלות שהעלית.

ש: הספר מפתח הרבה רעיונות ונושאים שקוראיך יזהו מעבודות קודמות שלך. עדיין, אני חש בגוון חדש, או לפחות מודגש יותר, של ספקנות שמלווה אותו לכל אורכו – בעיקר ספקנות ביחס לגבולות הקוגניציה האנושית. "מיסטריאניזם" הוא סוג של ספקנות (סקפטיציזם), ולכן אין פלא שאנחנו פוגשים את יוּם בעמודים האלה הרבה יותר מאשר בכתבים מוקדמים שלך. אני תוהה על שורשי התמורה הזאת: האם היא נקודת מבט טבעית שמגיעה עם הגיל (חוכמה ברוח קוהלת)? או שמא זו תגובה מכוונת-היטב כלפי אופטימיות היתר שאתה רואה בענפים מסויימים של המדע הקוגניטיבי התיאורטי? מי שעבר אולי מסלול דומה של "התפכחות" מחזון המדע הקוגניטיבי היה הפילוסוף ג'רי פודור, בין ספרו "המודולריות של הנפש" (1983) לבין "הנפש לא עובדת כך" (2000). דברים אחדים שאתה אומר יכולים להישמע כעמדה תבוסתנית, שאין בכוחה להפיח השראה בעבודה פורצת-דרך באמת. אחרי הכל, אלמלא היינו מנסים למתוח את גבולותינו כל הזמן, איך היינו יודעים היכן הם ניצבים?

ת: כמובן שעלינו לנסות למתוח את גבולותינו, כפי שהמדעים אכן עשו, עם השגים יוצאי דופן, מאז שהנמיכו את שאיפותיהם לאחר שהופנמה משמעותן של תגליות ניוטון. עבורי לפחות החלק החשוב ביותר של הספר הוא הפרק הראשון, מן הסיבות שהוזכרו קודם: סקירת העבודה שניסתה "למתוח את גבולותינו". תוצאות המחקר הזה לא נחשבו אפילו בטווח האפשרי עד לפני שנים ספורות. ואם נסתכל אחורה, נזכור שבשנות ה-50' של המאה ה-20 שלטה "התזה של בואז", שהוזכרה בפרק 1; לפי תזה זאת, להוציא חריגים שוליים, שפות יכולות להיות שונות זו מזו באופן שרירותי וכל שפח חדשה יש לחקור ללא כל מושגים מוקדמים.

העיסוק שלי ב"בעיות ותעלומות" (באופן יחסי לאורגניזם, כפי שאני משתמש במונחים הללו) הוא לא חדש. בדפוס, הוא הופיע לראשונה במאמר שנכלל בספר לזכרו של חברי הקרוב יהושע בר-הילל ("בעיות ותעלומות בחקר השפה האנושית", שפה במוקד, בעריכת אסא כשר) – נושאים ששנינו דיברנו עליהם באופן פרטי עוד זמן ניכר קודם לכן.

ההערה שלך על אופטימיות היתר נכונה למדי, אבל התופעה ישנה הרבה יותר. בר-הילל כתב עליה במאמרים הרטרוספקטיביים שלו, בהתייחסו לציפיות המוגזמות בעליל מתרגום מכונה כענף מדעי (שלאחר מכן נזנח לחלוטין, כפי שהוא כתב). באופן כללי יותר, האופוריה חסרת הבסיס ביחס לסיכויי ההצלחה של מדעי ההתנהגות בתקופה שלאחר המלחמה היתה אחת הסיבות העיקריות לכך שבשנות ה-50' המוקדמות, שלושה סטודנטים ספקניים בהארוורד (מוריס האלה, אריק לינברג ואנוכי), ולאחר מכן עוד כמה אחרים, חנכנו את הפרויקט הגנרטיבי-ביובלשני שמתואר בפרק הראשון של הספר. האופוריה ממשיכה כיום וניכרת בפרשנות המאד מוטעית של התוצאות של "למידה עמוקה" (תוצאות אמיתיות, אך שונות מפרשנותן). אכן, היא סימן היכר קבוע של התחום, בעיקר באמריקה ובעיקר מאז מחצית המאה ה-20'. יש עניין סוציולוגי-פוליטי בנושאים האלה, שדנתי בו בקצרה בספרי "שפה ונפש" לפני 50 שנה.

לא הייתי לגמרי שותף ל"התפכחות" של ידידי הוותיק ג'רי פודור מסיכויי הצלחתו של המדע הקוגניטיבי – בין השאר משום שציפיותיי היו נמוכות יותר מלכתחילה. אבל שוב, אני מסכים שעלינו למתוח את גבולותינו תוך שאנו מנסים לגלות אותם בדרך ניסיונית, לאורם המועיל של ההיסטוריה והניסיון שהצטבר. ואם בני אדם הם חלק מן העולם האורגני, אל לנו להתפלא כשאנו מגלים שאותן תכונות של הנפש שמחוללות טווח עצום של יכולות גם מטילות מגבלות על השאלות שאנו מסוגלים לנסח כמו גם על יכולתנו לענות על השאלות שאנו כן מסוגלים לנסח. אם אלה פני הדברים, ישנה אבחנה יחסית-לבני אדם בין בעיות שאנו מסוגלים להתמודד איתן לבין תעלומות שחורגות מהבנתנו; וזה מאשר את מסקנותיהם של לוק ויום לנוכח תגליות ניוטון ודורש מאיתנו להנמיך שאיפות, כפי שאכן נראה שהמדעים עשו, לאחר ניוטון.

יש לכך אולי השלכות לגבי הרעיון החוזר ונשנה של "הבעיה הקשה". כיום, מקובל לשמוע שהתודעה היא "הבעיה הקשה". במאה ה-17, התנועה היתה "הבעיה הקשה" ("הסלע הקשה בפילוסופיה"; ראה פרק 4 בספר). גורלה של זו עשוי ללמד אותנו דבר או שניים.

ש: נדמה לי שיש קווי דמיון – אני מסתכן כעת בהשערה מאד ספקולטיבית – בין ספקנות במדעים לבין ספקנות בזירה החברתית/פוליטית. מה שאתה מתאר כ"אופוריה חסרת בסיס" במדעי ההתנהגות היה ועודנו חלק מהשקפה מודרנית כללית שמוכרת בשמות רבים – "פרוגרסיביזם", "פוזיטיביזם" וכד' (ראה כתביו האחרונים של סטיבן פינקר): האמונה המוצקה שהמין האנושי צועד בלי הרף קדימה ולמעלה – שבסך הכל, העניינים משתפרים עבור יותר ויותר אנשים ושהעולם נעשה יותר הומאני ומתקדם הודות לאלומת האור היציבה של המדע המערבי. יש מעט רעיונות שנראים לי דוחים או מסוכנים יותר; קו ישר מחבר ביניהם לבין הפרוייקט האמריקאי של "הפצת דמוקרטיה וחופש" ברחבי העולם, או הנדסה חברתית באופן כללי (למרבה האירוניה, מקורה במרקס). יש גם "אופוריה חסרת בסיס" בקרב הוגים פוליטיים ומעצבי מדיניות; כאילו "דמוקרטיה" ו"חופש" הם ממש בטווח הושטת היד, וכל מה שצריך זה דחיפה קטנה (או ברוטלית) בכיוון הנכון כדי להגיע אליהם; שאפשר ללוש אנשים לכל שיטה פוליטית שרצויה למי שמחליט על כך.

ת: לא תתפלא לשמוע שאני שותף לתחושות שלך.

ש: ייתכן שישנן "תכונות של הנפש" (שהרי בני אדם הם חלק מן העולם האורגני) – שעומדות בדרכו של המאמץ לקדם מטרות כאלה. בני אדם הם יצורים קהילתיים וקל להם יותר לחוש אמפתיה למי שדומה להם מאשר למי ששונה; בני אדם הם טרף קל לתעמולה שבטית כיוון שהיא מהדהדת את "מעגלי הסולידריות" הקונצנטריים שבתוכם. אין ספק שעלינו למתוח את הגבולות האלה בדיוק כפי שאנחנו מנסים למתוח את הגבולות הקוגניטיביים שלנו; אבל לפעול מבלי להכיר בקיומם – להתייחס לבני אדם כאל לוח חלק גם בהיבט החברתי/מוסרי – יכול רק לחולל נזק. אין צורך לומר שתכונות מולדות אחרות – כמו האינסטינקט לחופש או להגינות – מבטיחות את הפוטנציאל לקידמה, שמותח את גבולות הסולידריות.

האם ההקבלה הזאת נראית לך מועילה? כמובן שהסוגיות האלה אינן מופשטות; הפולמוס הטעון סביב מכסות הגירה – בארה"ב, באירופה וגם בישראל – נסוב בדיוק סביב גבולות הסולידריות שלנו.

ת: תיכף אשוב להערות שלך, אבל מה שעלה בדעתי הוא הקבלה אחרת. חשבתי על גורלו של "הסלע הקשה"  של המחשבה במאה ה-17 בתקופה הפוסט-ניוטונית. הסלע הקשה, למעשה, נותר על כנו. התעלומות של המאה ה-17 לא נפתרו, אלא פשוט אופסנו בשעה שהמדע אימץ מטרות צנועות יותר, כפי שנידון קודם. ההתמוטטות הכללית של החתירה ליסודות (foundationalism) במאה ה-17 – אם לצטט את הסטוריון המדע ריצ'רד פופקין – הובילה ל"הכרה שאין ביכולתנו להעניק עוגן ודאי לחלוטין לידע שלנו, אך יש לנו עדיין אמות מידה להעריך את האמינות והישימות של מה שגילינו על אודות העולם", וכך "אנו מקבלים ומגדילים את הידע עצמו", ובו זמנים מבינים ש"סודות הטבע, הדברים כשלעצמם, לעולם נסתרים מאיתנו". התעלומות הקבועות של יום, הבלתי ניתן לידיעה של קאנט. למדנו הרבה מאד על תכונות התנועה וטיבה, כמובן, אבל ה"אבסורד" שכה הטריד את ניוטון ובני זמנו לא מש ממקומו.

ייתכן שיש מקום לראות את "הבעיה הכי קשה" של זמננו בדרך דומה.

בחזרה להערות שלך, הן מעוררות הרבה עניינים – מסובכים, לא מובנים עד תום, עם השלכות כה עמוקות על חיי האדם שאני נרתע מלדון בהם כדרך אגב.

אני חושב שהצדק איתך בנוגע למעגלים הקונצנטריים והשבטיות, והצורך למתוח את גבולותיהם. נושאים מאד כבדים ומאד עכשויים. אין צורך לפרט, יש מספיק בטווח הראייה של שנינו. למרבה המזל, ישנם כאלה שמתריסים נגד השבטיות, באומץ. כידוע לך, אני כעת גר לא רחוק מן הגבול הדרומי עם מקסיקו והחומה המתועבת של טראמפ – שנבנתה בעזרתם של מומחים ישראלים, בעלי ניסיון טוב בעניינים כאלה. כל זה מזכיר לי לפעמים את הזמן שביליתי בקיבוץ הזורע בימים נאורים יותר, כמעט לפני 70 שנה (6 שבועות במהלך 1953, ע"ל). לפעמים הייתי מצטרף לקיבוצניקים בשמירת לילה שסירבו לקחת עימם נשק כיוון שה"מסתננים" היו בסך הכל חקלאים עניים שביקשו לקצור את השדות שמהם הם גורשו זמן קצר קודם לכן.   

יש אנשים טובים. כאן בטוסון, איפה שאני גר כעת, יש קבוצות שמשאירות בקבוקי מים ומפזרות ערכות סיוע קטנות לפליטים האומללים שמשוטטים במדבר האכזרי, נסים על נפשם ממדינות מרכז אמריקה שאנחנו החרבנו. האנשים האלה הועמדו למשפט פדרלי כאן, בעוון ניסיונם לתת סיוע תוך סיכון חייהם שלהם, ועד כה חברי המושבעים המקומיים שיחררו אותם. בחזיתות בתים רבים הוצבו שלטים בנוסח "עזרה הומאניטרית איננה פשע". יש תקווה.

אני גם מסכים איתך מאד על התוצאות המוסריות של הטענה האבסורדית כאילו לבני אדם אין טבע מולד, והם רק תוצר של ההיסטוריה והניסיון – ולפיכך מי שטוב מהם יכול לעצב ולשלוט בהם – לטובתם, כמובן. זו תפיסה ששבה וחוזרת בהיסטוריה, בצורות שונות, לכל רוחב הקשת הפוליטת. דמויות מודרניות בולטות העניקו לה הכשר "מדעי". למשל אדוארד תורנדייק, ממייסדי מדע הפסיכולוגיה המודרני, הסביר ש"למזלו הגדול של המין האנושי, יש קורלציה ניכרת בין אינטליגנציה ומוסריות, לרבות רצון טוב כלפי הזולת… כתוצאה מכך, מי שנעלה עלינו ביכולת הוא בממוצע גם מי ששוחר את טובתנו, ולעתים קרובות מוטב לנו לשים בו את מבטחנו מאשר בעצמנו". או בלבוש טכני יותר, מפיו של הדמות הבולטת ביותר בביהייביוריזם המודרני, ב. פ. סקינר, שהשפעתו היתה עצומה בשנים המוקדמות שלי בקיימברידג', מסצ'וסטס. סקינר הסביר ש"שליטה אתית עשויה לשרוד בקבוצות קטנות, אבל שליטה באוכלוסיה בכללותה חייבת להיות מסורה לידיהם של מומחים – משטרה, כמרים, בעלי נכסים, מורים, מטפלים וכדומה, על כל החיזוקים המיוחדים להם ונסיבותיהם האופייניות".

יותר מכך, אותן תפיסות מנחות את תעשיית יחסי הציבור האדירה, והן אבן יסוד של התיאוריה הדמוקרטית המודרנית. אם נתרכז בקצה הפרוגרסיבי של טווח המיינסטרים המוכר, אותה תיאוריה מדריכה אותנו להתנער מן "התפיסה הדמוקרטית הדוגמאטית שבני אדם הם השופטים הטובים ביותר של האינטרסים שלהם". הם לא. אנחנו כן. אנחנו, "האנשים האחראים", "המיעוט הנבון". ובכדי שנוכל להוציא לפועל את אחריותינו, יש להגן עלינו מפני "הדהרה השואגת והרומסת של העדר אובד העצות", שאותו יש להאכיל ב"אשליות הכרחיות" וב"פישוט-יתר עמוס רגשות של תמונת המציאות" כדי לשמור עליו במקומו הראוי (הווארד לאזוול, אחד ממיסדי מדע המדינה הליברלי המודרני; וולטר ליפמן, האינטלקטואל הליברלי הבולט ביותר במאה ה-20, ריינהולד נאיבור, "התיאולוג של הממסד הליברלי" הנערץ). ובעוד גרסאות של מפלגת האוונגרד והוועדה המרכזית.

אכן, סוגיות לא מופשטות בכלל.

3 תגובות

להגיב
  1. David Palma / מרץ 11 2020 12:21

    וואו איזה עומק! ואיזה כיף לך ששוחחת איתו…

  2. ujanissary / מרץ 11 2020 17:59

    לטעמי התשובות חסרות מרכיבים אחדים מן הפיזיקה העכשווית שממקדים את ההתייחסות לנושא ׳היקום המכאני׳. ניוטון עצמו, במכתביו לבנטלי, הדגיש את בעיית הפעולה מרחוק. מאז אינשטיין שום פיזיקאי רציני, וזה גם חל על ג׳וני ווילר, אינו יכול לקבל את העקרון של פעולה מרחוק. בפיזיקה זה מכונה סיבתיות (causality ) וזה מה שמכניס בדלת האחורית את ׳המידע׳ כאחד ממרכיבי היסוד. במובן ידוע, ובעיקר בגלל מדידת אי השוויון של ג׳ון בל (שזירות קוונטית) נסוגונו, לפחות לעת עתה, מאינטרפטציה של המציאות כמקומית ראליסטית (local realism), במובנו של ׳יקום המכאני.׳
    אך גם שעודנו מחזיקים בשרץ הפעולה מרחוק אנו רוחצים ברעיון שמידע אינו יכול להיות ״בלתי סיבתי״ — כלמר לנוע במהירות גבוהה ממהירות האור.
    לדעתי עוד לא נאמרה המילה האחרונה בענין זה. התשובה לכך תהיה אמפירית כי אין לנו שום מסגרות תיאורטיות בפיזיקה המאפשרות להשיב על השאלה מעקרונות ראשונים — גם מכאניקת הקוונטים היא תורה אמפירית. אני לגמרי לא אהיה מופתע אם וכאשר ניסוי יראה ששזירות קוונטית נשברת במרחב זמן עקמומי (שדה גרוויטציה). מה שמפתיע הוא שלמרות שלדעתי אפשר בעיקרון לערוך ניסוי שכזה אף קבוצת מחקר אינה עובדת על כך ברצינות .

  3. איתמר ש / מרץ 17 2020 09:22

    תודה עידן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: