חודש: נובמבר 2011

אליה לנדו, בת 7 (הודעה שנמצאה בחדר העבודה היום אחר-הצהריים).

חשבתי שאצליח להרחיק את הסכסוך שלי עם הנהלת אוניברסיטת בן גוריון מחוץ לבלוג הזה. חשבתי, וטעיתי.

מצד אחד, הפרטיות שלי יקרה ללבי, ולכן גם לא התראיינתי לאף כלי תקשורת.
מצד שני, הסכסוך הזה איננו רק פרטי שלי, ונוגע לסוגיות עקרוניות של יחסי עובד-מעביד במוסדות ציבור ולאקלים הפוליטי הרודפני של השנים האחרונות.
מצד שלישי, אין זה נאה להטריח את הציבור בערימת מסמכים כאחרון המתלוננים בבית משפט לתביעות קטנות.
מצד רביעי, כבר יש דיון ציבורי בפרשה, והוא מושתת על ידיעה חלקית מאד של העובדות, שניתן לתקנה בנקל.

לכן, לטובת העניין הציבורי המוגבל בפרשה (וגם לטובתי שלי, למה לכחד), אני מעלה כאן את כל המסמכים הרלבנטיים, לפי סדרם הכרונולוגי. שקיפות היא ערך עליון באג'נדה של הבלוג הזה, ביחס לשלטון, ביחס למגיבים – אז למה לא ביחס לעצמי?

אין לי מה להוסיף על המסמכים שמובאים כאן – לא בחיזוקים ולא בהסתייגויות. את כל מה שהיה לי לומר כבר כתבתי במכתב הראשוני שלי (הקישור השלישי להלן), ולא שמעתי עד כה שום טיעון חדש שלא קיבל מענה כבר שם. נכון לעכשיו – הסכסוך עדיין עומד בעינו.

* * *

הידיעה הראשונית על המאסר הצבאי שלי.

החלטת ההנהלה לנכות מחצית ממשכורתי בתקופת המאסר.

המכתב שכתבתי לחברי הסגל בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוני' בן גוריון. המכתב מגולל את הפרשה, כולל  פגישתי עם הנשיאה פרופ' רבקה כרמי והטיעונים שלי לעומת שלה.

עצומת תמיכה של חברי סגל באונ' בן גוריון, אשר נשלחה לנשיאה בעקבות המכתב (87 חתימות).

מכתב לנשיאה מאת יו"ר ועד הסגל האקדמי באוניברסיטה, פרופ' מיקי מונד, שמצדד בעמדתי.

תשובתה של הנשיאה ליו"ר ועד הסגל.

כתבה ראשונה ב"הארץ" על הפרשה.

פוסט שלי על טיבו של המחקר האקדמי.

עצומת תמיכה של חברי סגל באוניבסיטאות אחרות בארץ ובעולם, שנשלחה לנשיאה (כ-350 חתימות בינתיים).

מכתב שני וחריף יותר לנשיאה מאת יו"ר ועד הסגל האקדמי באוניברסיטה.

כתבה שניה ב"הארץ" על הפרשה.

ישנה גם פעילות ערה ברמה האישית – מכתבים שנשלחים אלי וגם אל נשיאת האוניברסיטה. אני מביא כאן שני מכתבים שנשלחו לנשיאה אשר עומדים על ההשלכות המסוכנות של ההחלטה. כתבו אותם פרופ' שלום לפין ופרופ' יוסי גרודז'ינסקי, שניהם בלשנים בעלי-שם. לפין הוא שמאל מתון בדעותיו; הוא היה מן הפעילים המרכזיים בבריטניה בקמפיין נגד החרם האקדמי על ישראל (קמפיין שגם פרופ' רבקה כרמי השתתפה בו). מן המכתב עולה שהוא גם מתנגד לסרבנות. לא פגשתי את לפין מעולם ואני מכיר את שמו רק בזכות המוניטין האקדמי שלו (והתנגדותו הנחרצת לבלשנות החומסקיאנית). גרודז'ינסקי קרוב יותר לעמדותי הפוליטיות, ויש לי הכרות רבת-שנים איתו.

המכתב של פרופ' לפין.

המכתב של פרופ' גרודז'ינסקי.

עמותות הימין אלע"ד ו"עטרת כוהנים", כידוע, אינן עוסקות בנושאים פוליטיים. חפירות ארכיאולוגיות ומיזמי נדל"ן הם נושאים א-פוליטיים מובהקים – גם כשהם מתבצעים במזרח ירושלים, מתחת, או מעל, או במקום בתי מגורים של תושבים פלסטיניים. כיוון שפעילותן הנמרצת של עמותות הימין איננה פוליטית, אין להם מה לחשוש מהצעות החוק שמבקשות לאסור לחלוטין על מימון שמקורו בממשלות זרות (ח"כ אופיר אקוניס) או להטיל עליו מס של 45% (ח"כ פאינה קירשנבאום).

וכך, יכולים כל הפרוייקטים הלא-פוליטיים של עמותות אלה להימשך בלי הפרעה: בשיח ג'ראח, בסילואן, בראס אל-עמוד, בג'בל מוכאבר, ובא-טור. השתלטות על נכסים פלסטיניים על בסיס מסמכי בעלות מתחילת המאה ה-20 איננה פוליטית, גם אם מסמכי בעלות פלסטינית מאותה תקופה חסרי כל מעמד משפטי; בנייה יהודית במזרח ירושלים איננה פוליטית גם אם אף תושב פלסטיני לא יכול להשיג אישורי בנייה לעצמו או למשפחתו; והצבת כוחות אבטחה פרטיים בשכונות הערביות, שתפקידם להגן על יהודים מפני ערבים אבל אף פעם לא להיפך – גם היא איננה פוליטית.

לעומת זאת, כל המידע הזה על פעילותן של עמותות ימין במזרח ירושלים נאסף בידי עמותות כמו "עיר עמים" ו"האגודה לזכויות האזרח", והן דווקא ייפגעו קשות מן החוקים החדשים. זה נכון והוגן, כי הפקעת קרקעות ערביות, הרס בתים פלסטיניים ומעצר סיטוני של קטינים ערבים אינם מעשים פוליטיים, גם כשהם נעשים בשירות פרוייקט ההתנחלות של אלע"ד ו"עטרת כוהנים". אבל הדיווח הציבורי עליהן – הוא פוליטי. אותו יש להפסיק, אותם לא.

גם התרומות מחו"ל לעמותת "אם תרצו" אינן פוליטיות, ולא חשוב אם הן מגיעות מכומר אנטישמי או מאוליגרך פורע-חוק. רדיפת מרצים בגין תכני הקורסים שלהם ורדיפת ארגוני זכויות אדם בגין הדו"חות שהם מפרסמים (ובהם מידע שנאסף ממקורות שלטוניים ברובו) – זו איננה פוליטית. אומנם המימון הזר ל"אם תרצו" הוא בגדר "התערבות כספית… בשיח הפוליטי הפנימי במדינת ישראל, תוך פגיעה בריבונותה", ו"זו תופעה פסולה ואנטי-דמוקרטית", כדברי ההסבר של ח"כ פאינה קירשבנאום להצעת החוק. אבל גם הוא פטור מן החוקים החדשים.

וזה הסוד: מימון פרטי לעמותות בעלות אג'נדה פוליטית זה בסדר. 50 מיליון דולר מארווין מוסקוביץ' זה בסדר גמור. אבל מימון ממשלתי זה איכסה. 21 אלף שקל מממשלת אירלנד זה כבר "תופעה פסולה ואנטי-דמוקרטית".

יש אומנם העניין הפעוט הזה – מימון ממשלתי זר בגובה של 3 מיליארד דולר, שפחות או יותר מכתיב את סדר היום הפוליטי בישראל. גם זה בסדר: מותר להתערב בפוליטיקה הפנימית של ישראל דרך משרד הביטחון. רק דרך עמותות אסור.

אומנם, על הדרך נקבור גם את רוב העמותות במגזר השלישי, ואיתן יירדו לטמיון עשרות פרוייקטים בתחום החינוך המיוחד, הסיעוד, הגנה על זכויות עובדים – אתם יודעים, כל הזבל הפוליטי של הסמול. העיקר שהכסף לא יגיע מבחוץ.

כי מה חשבתם, שברגע שהפרטנו את כל השירותים האלה, התנערנו מאחריות? יש לנו אחריות: לדאוג שהאוכלוסיות האלה ימשיכו להתבוסס בנחשלותן. לקח לנו 20 שנה לזרוק לכלבים את כל מי שישב על הצוואר של תקציב המדינה כמו עלוקה – התלמידים בפריפריה, הקשישים,  הנשים במגזר הערבי, צעירי השכונות. ופתאום מה גילינו? שבמקומנו נכנסו האירופאים. ממשלת ישראל הפסיקה לדאוג לאזרחים החלשים שלה, ובמקומה נכנסו עמותות, עם כסף אירופאי, שעושות את העבודה במקומה.

לא יקום ולא יהיה. החוקים החדשים ייבשו את העמותות, ויחזירו את כל המסכנים האלה למקום הטבעי שלהם – כלוב משוריין בתחתית החברה הישראלית. אנחנו כבר נדאג ששום שקל ושום יורו ושום דולר לא יחדרו לשם וחס וחלילה יפתחו להם את הכלוב.

 

 

[ובלי קשר: עוד מסמר – אחרון? – בארון הקבורה של הקשקוש על ועדות ההתנגדות העממיות והפיגוע ליד אילת].

במסגרת הפסטיבל התקשורתי על תנאי ההעסקה שלי באוניברסיטת בן גוריון, עלו לא מעט תהיות ושאלות שראויות למענה. אני לא ממש שש לרתום את הבלוג הזה למאבק האישי שלי, ולכן לא אכנס לפרטים שלו, שממילא פורסמו במקומות אחרים. אתרכז רק בהבט אחד של הדיון שחושף אי הבנה מהותית לגבי טיבו של המחקר האקדמי. מדובר באי הבנה כרונית, שמוכרת לכל חוקר באקדמיה. זאת השאלה: "אז מה בעצם אתה עושה שם?". אז הנה, נקרתה על דרכי הזדמנות לעשות שירות לכלל וגם שירות לעצמי במכה אחת.

הדברים הבאים יכולים להתפרש כאפולוגטיקה, אבל אני באמת רואה בהם סוג של הסברה. המגזר המקצועי שאליו אני משתייך (הסגל האקדמי הבכיר) סובל מהסברה גרועה מאד, ויש להודות שאני מעולם לא ניסיתי לשפר אותה; אם כבר, פה ושם הצטרפתי לקולות המבקרים, שהרי יש לא מעט הבטים מקוממים בהתנהגות הפומבית של הסגל האקדמי הבכיר (במיוחד בחוסר הסולידריות שלו עם מגזרים "נמוכים" יותר באקדמיה). על כל פנים, יש גם ביקורת ציבורית זולה ומרושעת על תנאי ההעסקה של המרצים הבכירים, כאילו מדובר בהסדר מופקר שחוגגים עליו אלפי אוכלי-חינם. הרבה מן הביקורת הזאת מבוסס על חוסר ידע. במקרה שלי, כמובן, הצטרפה לביקורת גם איבה פוליטית. את הפוליטיקה אניח עכשיו בצד ואתרכז בהבט האקדמי.

אז הנה מה שהרבה שואלים: מה פתאום שהאוניברסיטה תשלם למישהו שנעדר מהעבודה שבוע?

שני ציבורים שואלים את השאלה הזאת: התמימים והמיתממים. המיתממים מבינים היטב את תקנון החובות ההדדיות ששורר בין חוקר למוסד שלו, תקנון שמספק תשובה מצוינת לשאלה – ובכל זאת הם שואלים, כדי לנגח. חבל לבזבז זמן עליהם. אני כותב כאן לתמימים, אלה שבאמת לא מבינים.

אי ההבנה הראשונה קשורה לזיקה המשוערת בין שעות נוכחות במוסד האקדמי לבין החובות כלפי המעסיק. בכל מקום עבודה אחר, יש חפיפה כמעט מוחלטת בין שני המדדים האלה: מילוי החובות כלפי המעסיק כרוך בנוכחות פיזית במקום העבודה, ונוכחות פיזית במקום העבודה הריהי כמילוי החובות כלפי המעסיק. מכאן התמיהה על הסידור המוזר הזה באוניברסיטה, ועל טענות שגורות של אקדמאים שהם מבצעים מחקר מן הבית, או, לא עלינו, בכלא.

לאמיתו של דבר, הנוכחות הפיזית באוניברסיטה חיונית לכל הבטי העבודה זולת המחקר. כדי ללמד, להשתתף בישיבות, להיפגש עם סטודנטים – צריך להיות באוניברסיטה. אבל כדי לבצע מחקר, וגם מחקר אכותי, אין צורך בנוכחות פיזית רצופה במשרד. למעשה, נוכחות כזאת לא פעם מפריעה ומשבשת את הפעילות המחקרית.

הדברים האלה נכונים במיוחד במדעי הרוח והחברה, אבל גם בתחומים מופשטים כמו מתמטיקה. אם המחקר שלך לא מתבצע במעבדה – המשרד אינו טוב מכל מקום אחר לנהל אותו.

כי מה זה מחקר אקדמי בכלל? לא פעם אני נתקל בקושי גדול להסביר לאנשים "מה אני עושה", וזה עוד לפני שאני אומר מילה על בלשנות. מה זה בכלל מחקר? טוב, אתה מגיע בבוקר לעבודה ו… מה אתה עושה? מניסיוני, קשה להסביר את זה למי שלא התנסה בזה; ההסבר תמיד נשמע "חלול", משהו חסר שם. הסיבה היא כנראה זאת: עיקרו של המחקר הוא בעבודה אינטלקטואלית, בעוד שבמשרות אחרות עבודה כזאת היא בדרך כלל מה ש"מסביב", הכנה לדבר האמיתי. באקדמיה, העיקר הוא להיתקע ב"מה שמסביב".

אז הנה ניסיון נוסף, כנראה לא מספק, להסביר מה זה מחקר אקדמי. מראש אסייג ואומר שאני מתאר כאן את הניסיון שלי, ואין דרך יחידה או נכונה לבצע מחקר. וכאמור, יש הבדלים גדולים בין מדעי הטבע למדעי הרוח והחברה.

1. נתחיל בעובדה פרוזאית: יותר ממחצית הזמן של "מחקר אקדמי" מוקדשת לקריאה. פשוט קריאת טקסטים: ספרים, מאמרים בכתבי עת, עבודות גמר וכד'. בכל יום נתון מתפרסמים בתחום שלך עשרות חיבורים חדשים. אתה עוד לא השלמת את קריאת ה"קלאסיקה", החיבורים שכל חוקר בתחום אמור להכיר על בוריים, וכבר אתה רץ בקוצר נשימה להשיג את המאמר העדכני ביותר על הנושא שמעניין אותך; גם כדי לדעת מה קורה, וגם – חשוב יותר – לא לכתוב משהו שמישהו אחר כבר כתב. הצורך לחדש מאלץ כל חוקר באקדמיה להיות מעודכן כל הזמן בהתפתחויות בתחום שלו. התוצאה המוכרת של כל זה היא הצטברות ערימות של ספרים ומאמרים על השולחן, והידיעה המרה שלחלקם כבר לא תגיע אף פעם בימי חייך.

2. קריאה לצורך מחקר שונה מקריאה רגילה (להנאה או סתם לרכישת מידע). זאת קריאה "אקטיבית", מחפשת, מתעמתת, אובססיבית. אם מישהו עובד על הנושא שלך, אתה תקרא את העבודה שלו בשבע עיניים, תסחט אותה עד תום, תדלה ממנה כל שביב תובנה שיכול לעזור לך להתקדם בעבודה שלך, ותסמן במארקר גדול כל נקודה חלשה, שראויה לביקורת. המאמרים שאני קורא לצורך המחקר שלי נראים, בתום הקריאה, כמו שדה קרב מבולגן של קשקושי עיפרון בשוליים וסימונים במארקר.

3. אין דבר כזה, קריאה בודדת. כל מאמר שמעניין אותך – אתה קורא כמה וכמה פעמים. יש מאמרים שקראתי כבר יותר מעשר פעמים. כל פעם אתה מבין משהו חדש שלא הבנת קודם, עושה חיבור שלא עשית קודם. יש מאמרים שקראתי לפני שנים, ואני חוזר אליהם כאילו בפעם הראשונה. לא זוכר כלום ממה שקראתי אז, ולא מבין איך לא ראיתי אז מה שאני רואה היום. הצטברות הידע המחקרי משנה כל הזמן את האופן שבו אנחנו קוראים עבודות ישנות.

4. שני המצרכים החיוניים ביותר לעבודה מחקרית טובה: זמן ושקט מהפרעות. אי אפשר לעשות מחקר רציני בחצי השעה שבין שיעור אחד לבין ישיבה אחרת. הימים שאני מצליח לעשות בהם מחקר במשרד שלי באוניברסיטה הם ימים "נקיים" – שאין בהם שום שיעור ושום פגישה. בממוצע, יש לי יום אחד כזה בשבועיים. ברגע שיש אירועים כלשהם במהלך היום – הלך המחקר. אין יכולת להתרכז, אין מספיק זמן להיכנס שוב לעובי הקורה של בעיה שמעסיקה אותך, וכל דפיקה בדלת או צלצול טלפון קוטעים את קו המחשבה. על כתיבה בכלל אין מה לדבר. זה קרב אבוד.

5. זאת הסיבה שחלק ניכר מאנשי האקדמיה מעדיפים לחלק את זמנם בין המשרד לבית. במשרד עושים את כל מה שלא דורש מאמץ אינטלקטואלי וריכוז; בבית עושים את המחקר האמיתי (יש כאלה שמעדיפים את הרעש הנייטרלי של בית קפה). במדעי הרוח והחברה, זה לא מסובך. לוקחים מאמר או ספר בתיק, חוברת כתיבה עם עט ומארקר – וזה מספיק. אני לקחתי אתי לכלא ארבעה מאמרים וחוברת כתיבה. הספקתי לקרוא רק שלושה, וכתבתי לעצמי הערות, כולל סקיצה למאמר חדש. זה יותר ממה שאני מספיק בשבוע רגיל בעבודה. כשהתעייפתי ממאמרי הבלשנות, קראתי ספר של ניטשה, וכשהתעייפתי ממנו, חזרתי לבלשנות. בפוסטים שכתבתי על השהות בכלא כמובן שלא פירטתי על חומר הקריאה הבלשני שהיה אתי; למה להעניש קוראים חפים מפשע במחשבות המרתקות שלי על אליפסיס של מושאים והדרכים להבחין בינו לבין אליפסיס של צירוף פעלי, תנועת אופראטורים או כינויי גוף ריקים?

6. יום "טוב", יום שבו אתה גאה בתפוקת המחקר שלך, יכול להיות יום שלמעשה עבדת בו על המחקר לא יותר משלוש שעות, ובשאר הזמן לא עשית שום דבר מועיל. אבל שלוש השעות האלה היו זמן מרוכז ואיכותי, שהניב ממך תובנות חדשות, שהבקעת בהן מחסומי חשיבה. בתום שלוש השעות האלה אתה סחוט לגמרי. מי שחושב שאפשר "לעשות מחקר" באופן רצוף מ-9 עד 5 לא מבין מה הוא שח; זה כמו לשחות פרפר כל השעות האלה, בלי לנוח.

7. עוד לא דיברנו בכלל על כתיבה, השלב האחרון של העבודה המחקרית, זה שאמור לתת את "התוצר הסופי" – מאמר או ספר אקדמי. גם כאן קשה לתאר למי שאינו בתחום מה פירוש לכתוב כתיבה אקדמית. הדימוי שעולה בראשי הוא של אדם שאוסף אלף חוטים דקיקים ושוזר אותם לקו אחד, ואז כותב בקו הזה מילה אחת ומפסיק. ושוב, אוסף אלף חוטים לקו חדש, כותב איתו מילה שניה, ומפסיק. וכך הלאה. כלומר, הסינתזה היא עצומה; מאחורי כל משפט שלך חייב לעמוד מבנה מסובך של תמוכות ופיגומים, שמבססים את האמירה ולא מאפשרים לה לצנוח אל תהום האי-וודאות. מאמר אחד – נניח 20 עמודים – יכול לסכם עבודת מחקר של שנה, שנתיים או חמש שנים. היחס בין כמות החומר שקראת והטמעת לבין התוצר הקומפקטי שהפקת הוא בלתי נתפס. התוצאה היא שהטקסט המחקרי מאד דחוס, עמוס בקיצורים ובמראי מקום שרק יודעי ח"ן מסוגלים לפרק ולפרש. אין דרך אחרת למצע בין הדרישות הסותרות של העבודה המחקרית, בין החובה לדעת ה-כ-ל לבין הדרישה לצמצם את התרומה שלך למינימום ההכרחי.

8. שלא יתקבל הרושם שהאינטנסיביות הזאת מלווה אותנו כל יום. ממש לא. יש גם תקופות יובש. מעבר לכל הטכניקה והפירוטכניקה, בבסיס העבודה המחקרית יש גלעין יצירתי; או שיש לך רעיון חדש, או שאין לך. ולפעמים פשוט אין, ולא יעזרו כל התמרונים. בתקופות כאלה אתה מבלה את זמנך בפעילויות אקדמיות אחרות: מכין קורסים חדשים, אולי כותב ספר לימודי ולא מחקרי, וכל הזמן ממשיך לקרוא, לקרוא ולקרוא, אולי יבוא לך רעיון מבריק מן המאמר הבא שתקרא.

ובכן, כך נראית העבודה המשונה שלי ושל עוד אלפי אנשים באקדמיה. עבודה שמיטבה נעשה, לעתים קרובות, לא במשרד אלא בבית, או בבית קפה, או בכלא, או בזמן ריצה על ההליכון, או בארבע לפנות בוקר. עבודה שנמדדת, בסופו של דבר, באיכות וגם בכמות הפרסומים האקדמיים שלך, ולא בשעות שאתה מבלה מול המחשב במשרד והולם בתסכול על שולחנך על כך שלא מניחים לך לעבוד בשקט. וראה זה פלא: המוזרות הזאת של העבודה האקדמית מובנת מאליה בכל מוסדות המחקר בעולם; ובאף אחד מהם חוקרים אינם נדרשים לחתום על שעון נוכחות. מדדי המחקר המוכרים – פרסומים, הרצאות בכנסים, זכייה בקרנות וכו' – מתעלמים לחלוטין מן הדרך והזמן שבו הושגו ההישגים, מתוך הבנה שמדובר בפעילות אנושית מאד נזילה ודינמית, שאין שום דרך או צורך למשטר אותה במקום ובזמן קבועים.

כמובן שלא נגעתי כאן בשאלות כמו בשביל מה בכלל צריך בעולם מקצועות כמו בלשנות גנרטיבית או פילוסופיה של המשפט או לימודי מגדר או הסטוריה של העולם העתיק; וגם אם צריך, למה מגיע להם מימון ציבורי. מי שמלכתחילה סבור שמדעי הרוח והחברה הם אכסניה לאוכלי-חינם מפונקים ממילא לא יתעניין בשאלה האזוטרית "מה זה מחקר" באותם תחומים. כן, אני מניח שיש הצדקה מלאה להשקעה ציבורית בפיתוח והעמקת הידע גם בדיסציפלינות שאינן מייצרות טכניקות חדשות להפקת אנרגיה או לריפוי גנטי. אבל זה דיון נפרד ויש גבול להתנצלויות.

[הפוסט סגור לתגובות כיוון שברור לי שהוא ישמש פלטפורמה להשמצות אישיות. לאלה יש די והותר מקום באתרים אחרים].

אחרי מפגני השלטון

עוקבות כמו צל
השמועות.
השליטים שואגים
העם לוחש.

הבכירים

התכנסו בחדר אחד.
אדם ברחוב,
הנח לכל תקווה.

הממשלות
כותבות חוזי אי-התקפה.
אדם קטן
כתוב את צוואתך.

(ברטולד ברכט, "מטעם" 27, תירגמה: ליאורה בינג-היידקר)

 * * *

בני בגין: "זאת חבלה חמורה ביכולתה של הממשלה לקבל החלטות בתחומי הביטחון בנושאים שונים… מדובר במעשה נבלה."

אביגדור ליברמן: "זכות הציבור לדעת היא לא זכות הציבור להתאבד. הדיבור מיותר."

יובל שטייניץ: "יש פטפטת, ספינים וויכוח תקשורתי חסר תקדים, חסר אחריות ובלתי נסבל בנושא הזה."

אלי ישי: "הפטפטת וכל דיון ציבורי בענין איראן מיותרים. איבדנו כיוון מבחינת יכולת המדינה להתנהל בעניינים בטחוניים."

הציבור מתבקש לשתוק.
שמעתם משהו? תתעלמו.
אלה סוגיות ביטחון לאומי.
זה לא נוגע לכם.
זה לא נוגע לחייכם.
אולי למותכם.
אין לכם זכות.
אין לכם סמכות.
זה חוסר אחריות.
די לפטפט, תנו לעבוד.
שקט שיהיה פה.
הממזרים שינו את הכללים.
אנחנו מתכננים מלחמות.
אתם בשר תותחים.