עובדי הקבלן כבר לא שקופים
[פורסם באתר J14]
ידיעה משולי החדשות: 1,500 עובדי קבלן שמועסקים בהוראה בפרוייקט היל"ה הכריזו על סכסוך עבודה במחאה על תנאי העסקתם. יש להם כבר כינוי, מעורר סלידה כשלעצמו: "מורי קבלן" (כפי שיש "רופאי קבלן", ובקרוב יהיו גם "שוטרי קבלן" ו"מכבי-אש קבלן" ו"סוהרי קבלן"). ספק גדול אם נתקלתם בידיעה, ספק גדול אם שמעתם אי פעם על היל"ה.
תכנית היל"ה ("השלמת יסוד ולימודי השכלה") היא תכנית הצלה חינוכית, לא פחות, שמיועדת לבני נוער שנשרו ממערכת החינוך. מדובר בבני נוער בעל רקע עברייני, או כאלה שהיו קורבנות לפגיעה פיזית ומינית. התכנית מסייעת להם במיומנויות למידה בסיסיות וגם מלווה אותם עד לבגרויות. כיום היא מטפלת ב-6,000 בני נוער.
עבודה מבורכת, לא? קדושה, לא? במדינה נורמלית, בידי מי מופקדת עבודה רגישה וחיונית כזאת? בידי המדינה. כך אומנם היה ב-8 השנים הראשונות להפעלת התכנית, עד שנת 2000. בשנת 2000 תכנית היל"ה הופרטה ונמסרה לניהול החברה למתנ"סים. זה לא חריג, כמובן: מערכת החינוך עוברת הפרטה נמרצת בעשור האחרון. מה שאולי חריג זה רמת הניצול של העובדים.
על מה מוחים מורי הקבלן? על כל ממדי הניצול המוכרים, הנלווים בהכרח להפרטה של שירותים ציבוריים. רובם משתכרים סביב שכר המינימום (כ-4,000 ש"ח); אין להם שום ביטחון תעסוקתי; אין משכורות בתקופת הקיץ או בתקופות החגים; והמעסיק, החברה למתנ"סים, כל כך להוט לחסוך כל גרוש, שהוא מנכה להם חצי שיעור מכל שיעור שמתבטל בגין היעדרות תלמידים (מה שקורה לא מעט, באוכלוסיות היעד). לזה אין לי מילה טובה יותר מ"זנות".
אז נמאס להם, והם התאגדו – ממש כמו עובדות הניקיון באונ' בן גוריון – בעזרת "כוח לעובדים". ועכשיו הם דורשים, העבדים, משהו כמו יחס אנושי.
הבעיה היא כמובן שהם פונים לכתובת הלא נכונה. יחס אנושי מקבלן? יחס אנושי ממי שזכה במכרז כי הציע את ההצעה הזולה ביותר? ואיך בדיוק הוא ימשיך לזכות במכרז, אם לא ימשיך לקצץ בעלויות על גבם של עובדיו? הלא זה כל ההגיון של השיטה (הגיון שגם הקבלנים עצמם אנוסים לציית לו, כדי לשרוד כלכלית). אומנם כך: ב-2009 נפתח המכרז מחדש והחברה למתנ"סים זכתה בו שוב – רק הודות ליכולתה לכווץ עוד יותר את הזכויות המינימליות של עובדיה. נציגת החברה הודתה: "כללי המשחק האלה הוכתבו ע"י משרד החינוך, ואנחנו נאלצים להתמודד במכרז כמו כל חברה מסחרית אחרת. אם ארצה להתייחס למורים כאל עובדים שלנו לכל דבר – לעולם לא אזכה בשום מכרז."
מי שלא מתאים לו, נפלט; בהיל"ה מדווחים על תחלופה שנתית של קרוב ל-40% (!) מן המורים. תארו לעצמכם שכמעט כל מורה שני בבית הספר של ילדכם היה מתחלף, מדי שנה. זה טוב לילדים נורמליים? אולי זה עוד פחות טוב לילדים עם רקע כל כך קשה כמו אלה שמגיעים להיל"ה?
הסיפור של היל"ה מעניין עוד יותר, כי הוא חושף את קשר השחיתות שאופף את המכרזים הממשלתיים האלה. בחודש מאי השנה כתב מבקר המדינה על האופן שבו זכתה החברה למתנ"סים במכרז להפעלת היל"ה: "החברה התערבה באופן גס בהליכי הכנת המכרז, ועובדי המינהל (מינהל חברה ונוער במשרד החינוך) אפשרו לה לעשות זאת. החברה היתה במצב של ניגוד עניינים, שכן בהיותה קבלן מבצע ומציע במכרז היא עלולה להעלות הצעות שיש בהן כדי לעצב את התוכנית ואת תנאי המכרז על פי האינטרסים שלה."
הבנתם? עד כדי כך מגיעה רמת האמינות של "הפיקוח הממשלתי" על הקבלנים, עד כדי כך מגיעה העצלות של המדינה בבואה לטפל בחינוך בני נוער במצוקה – שהיא אפילו מתנערת מחובתה להגדיר את תנאי המכרז בעצמה. ניתן לזכיין העתידי לכתוב מה צריך שם; הוא במילא יודע הכי טוב מה הוא יכול ומה הוא לא יכול לעשות.
הדפוס המושחת הזה חוזר שוב ושוב במהלכי הפרטה, לכל רוחב הסקאלה. הנה דוגמה לכאורה לא קשורה, אבל בעצם מאותו סוג. בינואר השנה פורסם שעיריית ירושלים ומשרד התיירות הקצו 2 מיליון ש"ח (מיליון מכל צד) להקמת "מוזיאון המעין" בגן הלאומי "עיר דוד", שמנוהל בידי עמותת אלע"ד. מדובר בפרוייקט ממשלתי בחסות החברה הממשלתית לתיירות, אבל בפועל, מסתבר שעמותת אלע"ד תיכננה את הפרוייקט והגישה אותו לעירייה. שוב – היפוך התפקידים: הממשלה פועלת כקבלן ביצוע של העמותה הפרטית, לא הרבה יותר מחותמת גומי. עמותת אלע"ד (למתעניינים – הנה תיאור נרחב של מעלליה) עומדת במרכז מהלך הפרטה מאסיבי ביותר בימים אלה – הפרטת הגנים הלאומיים – שאליו אני מקווה לחזור באחד הפוסטים הבאים.
חזרה לחינוך הזול. עוד מגזר שמוחה כבר שנים ארוכות על ההעסקה הקבלנית שלו הוא הסגל האדמי הזוטר. גם השנה הזאת תיפתח בשביתה שלהם. רשימת הקלקולים בתנאי ההעסקה של הסגל הזוטר ארוכה כגלות. כמה זוטר הסגל הזוטר? לא ממש. חלק גדול ממנו נושא בתארי ד"ר, יש בו 9,300 מרצים, והוא אחראי על מחצית מכלל שעות ההוראה באוניברסיטאות בישראל. ועדיין, כל המאסה הזאת – שמועסקת על בסיס סמסטריאלי, אפילו לא שנתי – כמעט שקופה בעיני הקודקודים בות"ת ובאוצר. יודעים איך קוראים ליו"ר ות"ת? טרכטנברג. מנואל טרכטנברג.
האמת? מתחשק לי לומר להם – תשביתו בלי הגבלה. תשתקו את האוניברסיטאות. בארץ הרי מבינים רק כוח. אבל הסוף הרי ידוע מראש – העובדים הבעייתיים יפוטרו. הרוב לא ישרוד בלי משכורת יותר מחודש. מי שיפוטר יוחלף במהרה, שהרי השוק רווי באקדמאים שנלחמים על כל משרה פנויה. השביתה הזאת סופה להיכשל – אלא אם כן תקבל בסיס תמיכה וסולידריות ממגזרים נוספים שישבתו יחד איתה. עוד אתגר המונח לפתחו של המאבק החברתי.
תופעת עובדי הקבלן היא אחד הנגעים המכוערים ביותר בחברה הישראלית. ממנגנון שנועד מלכתחילה לספק פתרונות מקומיים ומוגבלים למעסיקים שאין ביכולתם להכשיר כוח אדם למטלות ספציפיות, הוא הפך לבור ניקוז ענקי שמושך אליו, מצד אחד, את העובדים הפגיעים ביותר במשק, ומצד שני, את המעסיקים החמדניים ביותר. בשבוע שעבר התפרסם נתון מזעזע: בישראל אחד מכל עשרה עובדים (כ-300 אלף מתוך 3 מליון) מועסק דרך חברות קבלן. לשם השוואה, ממוצע עובדי הקבלן במדינות המפותחות הוא 1.5% – פחות משישית. הנה עוד מדד אי-שוויון חברתי שישראל מובילה בו בבטחה (הנתונים מתוך הכתבה המאלפת הזאת – קריאה מומלצת).
הממשלה שלנו, כמו בחזיתות אחרות, מושכת קדימה. היא מתגאה בשיעור של 20% עובדי קבלן מכלל מועסקיה, ועוד היד נטויה. זה אולי לא נראה טוב, ולכן יש מי שדאג למתג מחדש את עובדי הקבלן כ"עובדי שירות" וכך לגרוע אותם מן הסטטיסטיקה המביכה הזאת (שאלה: האם המיתוג מחדש בוצע בידי "עובד קבלן" או "עובד שירות"?).
בניגוד לדעה המקובלת, כשהממשלה עוברת להעסקה עקיפה, היא לא תמיד חוסכת כסף. לפעמים החיסכון מתקזז בהוצאות על הקמת מנגנון שיפקח על עבודת הקבלן. מה שברור הוא שפיקוח על קבלן תמיד לוקה בחסר, בהשוואה לפיקוח ישיר על העובדים שלך. חברות הקבלן הן "מפרות סדרתיות" של דיני העבודה וחוקי המגן. בשנת 2010 לבדה התקבלו כ-4,600 תלונות במשרד התמ"ת על הפרת דיני עבודה בחברות הקבלן. למרות זאת, היקף הקנסות שהוטלו בכל התקופה בין 2007-2010 היה נמוך מ-5 מליון שקלים. זאת מציאות שמעודדת ניצול עובדים. הסובלים ביותר, כמו תמיד, הם מי שנמצאים בתחתית הפירמידה: נשים ומיעוטים.
המאבק החברתי שניצת בקיץ העלה, סוף סוף, את בעיית עובדי הקבלן למודעות הציבור הרחב; הנהגת המאבק מדברת עליהם מפורשות וגם צוות ספיבק-יונה דורש מעבר להעסקה ישירה במגזר הציבורי. השאלה הקריטית היא האם אותו ציבור שהתעורר בקיץ יעמוד במבחן הסולידריות המעשית עם מאבקיהם של עובדי הקבלן – מורי היל"ה, הסגל האקדמי הזוטר, עובדי קרן קרב, עובדי האוניברסיטה הפתוחה ועוד ועוד (הנה רשימה מלאה באתר "כוח לעובדים") – או ששוב יתנער מהם באדישות, "כי זאת לא הבעיה שלי". לשם כך נחוץ גם להצביע על המעסיקים הפוגעניים ביותר – שיאני ההעסקה של עובדי קבלן: חברת רפא"ל, שירותי בריאות כללית, הרשויות המקומיות והאוניברסיטאות.
משהו אחד טוב כבר יצא מן המודעות החדשה הזאת: יו"ר ההסתדרות הכריז על סכסוך עבודה שמטרתו "לפתור" את בעיית עובדי הקבלן. אל ייקל הדבר בעיניכם: זאת הפעם הראשונה שההסתדרות מכריזה על סכסוך כללי במשק שלא בעניין תוספות שכר או הסכמי עבודה, אלא נגד עצם צורת ההעסקה של עובדי קבלן. אל הצעד הזה התייחסתי בספקנות; ליו"ר ההסתדרות יש עבר (קרוב מאד) מפוקפק ביותר בכל הקשור על הגנה על עובדי קבלן. ואומנם, שלשום נודע שעיני הסיר בינתיים את איום השביתה הכללית במשק לנוכח "התקדמות במגעים" עם האוצר ועם נציגי המגזר העסקי הפרטי על קליטת עובדי קבלן. אל תעצרו את נשימתכם: המגעים האלה יסתכמו בשינויים קוסמטיים לכל היותר. קיצוץ דרסטי בהיקף ההעסקה העקיפה במשק דורש שינויים מבניים עמוקים – לא מן הסוג שאנשים כמו עיני, שטייניץ, שרגא ברוש או אוריאל לין יסגרו ביניהם מטוב ליבם. שינויים כזה יכול להגיע רק לאחר טלטלה חברתית שתוציא המונים לרחובות.
עיני הוא אופורטוניסט; על רכבת עובדי הקבלן הוא נאלץ לקפוץ, שלא מיוזמתו, תחת לחצים חיצוניים – רוח המחאה החברתית והאתגרים המרשימים שמציב ארגון "כוח לעובדים" בפני ההסתדרות בארגון עובדים, ייצוגם המשפטי ומאבק על זכויותיהם. ובכל זאת, מותר לפנטז. מתוך שלא לשמה אולי יבוא לשמה: שביתה כללית במשק לביעור תופעת עובדי הקבלן תעביר בארץ רוח כמעט-צרפתית של סולידריות עובדים. מה תעשה המדינה? תרוץ לבית המשפט, כמובן, ותטען שהשביתה לא חוקית. מה יעשה בית המשפט? שוב יקדש את זכויות המעסיקים על חשבון זכויות העובדים, כפי שנהג בהתפטרות המתמחים, או שיעז, סוף סוף, לתת פירוש אחר, מוסרי יותר, ל"שלטון החוק"?
ואם לא ראיתם את סרט החובה הזה, עדיין לא מאוחר מדי: "זהב לבן, עבודה שחורה", מאת טלי שמש.
לא למות טיפש 
לגבי 'סוהרי קבלן' , עד כמה שאני זוכר בג"ץ עצר ברגע האחרון את בית הסוהר הפרטי שעמד לקום פה.
אינני נוהגת להשתמש ב"אמרתי לך", אך הכעס מעביר אותי על דעתי.
איך שעיני יצא עם ההצהרה הנבובה שלו שישבית את המדינה בשל עובדות ועובדי הקבלן, הזהרתי מפניו. איש שפל, מנצל את מגזר העובדים החלש ביותר, המאגד יהודיות וערביות, יהודים וערבים, למקסם את כוחו הפוליטי; ולאחר מכן משליכו לפח האשפה. הוא ושלי יחימוביץ', גרורתו, מתאימים זה לזו וזו לזה.
עיני, תתפטר כבר ושחרר אותנו מעולך.
צודק. עובדי קבלן משמשים לשני צרכים. הראשון כפי שתיארת יפה, ליצירת מעמד עבדים ללא כל זכויות. שנית ככלי נשק כנגד העבודה המאורגנת בישראל, לא ברור מדוע ההסתדרות לא התעוררה קודם להלחם בתופעה, שכן הוועדים הגדולים יודעים יפה מאד למנוע כל כניסה של עובדי קבלן, ראה נמלים למשל. בכל מקרה אני בעד כל מאבק בתופעה המכוערת הזו.
אתה נהדר, פשוט. כותב עם הרבה כבוד לקורא ולנושא.
אכן, לא שכר אלא מבנה ההעסקה, הוא העניין. הוא הרעה החולה. בשנות השמונים קראו להעסקה זו "שוק משני" שנמצא בשוליים של שוק העבודה הראשוני ומהווה מנגנון לגידול העניים וה"מיואשים" אשר נפלטים משוק העבודה.
אבל, למרות שזה מאפיין של שיטה רחבה שמכוננת על ידי גורמים רבים, פוליטיים וכלכליים, צריך להתבונן בתוך הארגון כדי להבין כיצד מבנה כזה נשמר ומוצדק על ידי חברי הארגון על שורותיו. למשל, מיהו המרוויח העיקרי משיטת העסקה זו באוניברסיטה, לא של עובדי הניקיון, איתם קל להזדהות או לייצג, אלא של ה"סגל הזוטר" (כמה מעליב התואר הזה "זוטר")? מי מצקצק בלשונו לאות הזדהות אבל מרוויח יוקרה ותחרות מצומצמת על משאבי מחקר, ולא ממהר לשנות את השוק המפוצל של האוניברסיטה? ומי מפרשן את ההבדלים הביורוקרטיים שרירותיים כאילו היו מהותיים ומייצגים הבדלים איכותיים בכישורים של העובדים בשני השווקים? כן, לא הממשלה, לא הטייקונים, אלא הסגל הבכיר.
בכאב רב, ומבעד לשבר הענן של החלום לחקור, דברים אלו נכתבים.
עידן תודה על הפוסט.
כמי שעבד במערכת כמה שנים, אני כואב את כאבם של מורי הילה. אין צודקים מהם בעולם.
ניהלתי מרכז השכלה כזה באחת מערי הפריפריה. היה קושי עצום בגיוס מורים מחוייבים ומקצועיים בגלל השכר. התגמול לשעה אינו נמוך אמנם – 50 ש"ח למורה ללא נסיון ו60 או 70 ש"ח למורים עם כמה שנות נסיון, אבל העובדה שלא משולם שכר על כמעט ארבעה חדשים בשנה ושמערכת השעות משתנה כל הזמן (נוער בסיכון), לא מאפשרת אפס קצהו של בטחון כלכלי. התוצאה היא, באמת, העסקה של סטודנטים או אנשים בין משרות שעוזבים איך שהם יכולים.
העובדה המדהימה ביותר היא שמשרד החינוך מקיים מנגנון פיקוח כפול (יש לא מעט אנשים בתפקיד זהה במשרד, במחוזות, במטה קידום נוער ובמטה החברה למתנסים ובתפקידי פיקוח שונים בשני הצדדים) כמעט לכל האורך, מנגנון שעולה כסף רב. מה שמוזר עוד הוא שהחברה למתנסים היא חברה ממשלתית שלכאורה טובת הציבור אמורה להיות לנגד עיניה.
ותיקון טעות אחד – מיקור החוץ של הילה לא החל בחברה למתנסים. לפניה פעלו קבלנים אחרים.
תודה אלכס. הטעות במקור (הכתבה בואללה): "התוכנית עברה בשנת 2000 לאחריות החברה למתנ"סים, חברת קבלן שפועלת כיום ב-160 מרכזים בכל הארץ."
אין ספק, קיבלנו מהביל מהתנור – עוד מסמך מכונן, מבית הצדק החברתי של עידן לנדו. למתעניינים איך נראה העניין מעיניו של עבד-סיעוד-קבלני (ענף נוסף, הרבה יותר מושתק…), אני מזמין אתכם להציץ בפוסט הספרותי-פילוסופי שכבתי לאחרונה. http://cafe.themarker.com/post/2377795/ דב קולר
עידן, כרגיל, לך תודות רבות.
לקוראיך אספר שבגליל העליון (מאהל קריית שמונה התוסס ושותפיו הרבים באזור) מארגנים מזה זמן מה פעילויות בנושא. באירוע המחאה בשבת (איני נוקבת בתוארו, כי יצאתי מאסיפת העם בטרם החלטה על השם המפורש של האירוע) מארגנים קיום מיצג בנושא, הסרטתו והפצה דרך יוטיוב וגם בשוק בקריית שמונה יקיימו מיצג של סחר עבדים מודרניים בימים1
הקרובים. אני מקווה שבכל רחבי הארץ יצאו מפגינים לרחובות גם הפעם. כך או כך, את הפוסט שלך אפיץ בין יושבי המאהל.
תודה עידן,
חוץ מהמידע החשוב הרשימה הזו היא פשוט בית ספר לכתיבה אקטיביסטית.
אני רוצה לחבר בין שתי נקודות שהצבעת עליהן ברשימה: מצד אחד המחאה החברתית מעלה את מצוקת עובדי הקבלן למודעות והם כבר לא שקופים, מצד שני לעובדים קשה מאוד להתמיד ולנצח בשביתה – קל לשבור אותם ואת מי שלא ישבר קל להחליף.
מדברים הרבה על הפער בין ההתלהבות והתמיכה במחאה החברתית לבין הקושי לאלץ את הממשלה לשנות את התנהלותה. האמת היא שהפער הזה לא מפתיע. מחאה, גדולה ככל שתהיה, היא דבר שהשלטון יכול להתעלם ממנו או למרוח אותו. בעצם כרגע אין שום סיבה לנתניהו להענות לדרישות.הוא צריך קצת יכולת עמידה כדי לעייף את המוחים וקצת יצירתיות כדי למצוא איך לבלבל אותם וזהו.
את הממשלה – ואת ההסתדרות ואת המעסיקים וכו' – צריך להכריח להענות לדרישות וכדי להכריח אותם צריך שיהיה איום ממשי על האינטרסים שלהם.
שביתה היא סוג של איום כזה וכאן יכול להתרחש החיבור:
המחאה צברה/יצרה כוח אבל לא מצאה דרכים להביא אותו לידי ביטוי אפקטיבי. תמיכה בשביתות יכולה להיות דרך כזו: דרך אחת היא גיוס הקשרים של המחאה בתקשורת כדי להכניס ידיעות אוהדות על השובתים מול הדלגיטימציה שהממשלה והמעסיקים מנסים לעשות להם. דרך אחרת היא להגיע ולהפגין איתם, להראות שיש כאן כוח גדול ולא מדובר בכמה מאות עובדים שקל יהיה לשבור. ומה שאולי הכי חשוב, לגייס דרך התמיכה במחאה כספים לקרן שביתה שתוכל לתמוך בשובתים שאינם מקבלים משכורת. שקל אחד מחצי מיליון מפגינים זו התחלה לא רעה לקרן כזו.
אביב
תודה, אביב. קרן שביתה זה רעיון הכרחי, כשחושבים על מאבק עם נשימה ארוכה, השאלה מי ירכז דבר כזה כשההסתדרות לא בתמונה.
אני מן היום הראשון חשבתי שבמקביל לשפה החיובית והמעצימה של המחאה, חייבים לטפח גם שפה שלילית וביקורתית -בדיוק נגד הגורמים במשק ובממשלה שבאופן אינהרנטי ינסו להכשיל אותה. אין מרוויחים בלי מפסידים, ומי שמפסיד חייב להיות מי שכל הזמן הרוויח על גבנו. נו, החבר'ה מרוטשילד לומדים דברים בקצב שלהם. ובכלל, בארץ כולם נורא מנומסים ככל שהדברים נוגעים למאבקים בין יהודים. כולנו עם אחד, לא?
פגיעה באינטרסים של בעלי כוח היא כלי אלמנטרי בכל מאבק עממי. שביתות, סנקציות, הענשה בקלפי, חשיפת קשרי הון-שלטון והוקעתם.
וזו ההזדמנות לחזור ולהזכיר את סיפור הפרטת המכינות הקדם אקדמיות. סיפור שבו ניסיתי אני הקטנה לקחת צד במאבק (דווקא ככתבת ספרות שלצורך העניין עשתה הסבה לנושא חינוך ובסוף הכתבה היחידה שנכתבה בנושא הזה היתה שלי וגם היא עלתה באיזה עלון עלום ופרסומי שגלובס עשתה לסטודנטים)
ואם זה מעניין מישו (כי הנושא מאוד דומה), מדובר במפעל מפואר של המדינה שמציל ברגע האחרון ממש את אלו שנפלו במשך השנים מתוך מערכת החינוך, או שהגיעו מאזורי מצוקה וכו' וכו', שסר החינוך התעקש להפריט למרות שהוא לא ידע בכלל שום דבר בנושא הזה (לא הצלחתי כמובן לדבר איתו אבל הבורות שהפגין העוזר/דובר שלו אמרו הכל).
והמפעל הזה הופרט כמובן. לידי חברת מרמנת.
חברה שעוסקת בפרוייקטים לוגיסטיים במדינות עולם שלישי. שום הבנה או ידע בחינוך. למותר לציין שהמורים שהם לקחו בפרוטות לצורך הפרוייקט שנפל לידיהם, הם עובדי קבלן או מורי קבלן כדברייך.
וזו הכתבה:
http://2nd-ops.com/esty/?p=63388
ואפרופו, רק מכיוון אחר: "שכטמן (זוכה פרס נובל לכימיה): "זאת התעללות למנוע מקצועות ליבה"
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3545804,00.html
אסתי הזריזה-מתמיד שוב לא שמה לב שהקישור לרשימתה המצוינת כבר מופיע בפוסט ("הפרטה נמרצת"). לא נורא.
מה זאת אומרת מי ירכז? נוציא מכרז, החברה למתנסים יגישו הצעה … אקטיביזם לא צריך להיות נטול רווחים אתה יודע
את תופעת המכרז המוזמן אני מכיר טוב מהצד העסקי, בעיקר בעבודה מול חברות ממשלתיות בעולם השלישי (חברות טלפון לאומיות במדינות כמו תאילנד, אינדונזיה, אוגנדה, אוזבקיסטן ועוד).
קוראים לזה "מכרז ידידותי".
באנגלית: Friendly RFP
הנה תסריט שגרתי:
עקב קשרים אישיים או קשרים עיסקיים קודמים (או שוחד), נוצר מצב שבו הקשר בין הלקוח לספק כל כך הדוק, עד שהספק הופך למועדף על פני כל המתחרים. כמעט ברירת מחדל.
אולם לרוב, לצער כל הצדדים, הלקוח כבול בתקנות וביקורת המחייבים עריכת מכרז.
במצב שכזה, לא נדיר שלקוח "חלש" (והכוונה היא לכזה שלא ממש מבין את המוצר, את התחום, או סתם סובל מעצלות כללית), מבקש מהספק "לעזור" בכתיבת המכרז. (כלומר לתרום שאלות או לכתוב את כל המכרז).
לא פעם תרמתי שאלות ותנאים למכרזים של חברות בחו"ל, שאח"כ חזרו אלי כמכרזים רשמיים למענה (וכמובן שהמתחרים שלי לא יכלו לענות עליהם במלואם עקב מגוון בורות ומתן עדיפות ליכולות של המוצר שדחפתי באותה התקופה).
זו התנהלות מאוד שיגרתית ונפוצה בתחום שבו אני עובד ונתקלתי בו לא פעם, במגוון חברות שונות. זה תמיד עבר מעל הראש, מתוך מחשבה שמדובר בעולם שלישי או מדינה זרה. זו לא בעיה שלי וכו'.
העובדה שזה קורה גם כאן מצערת.
תודה, טל. אני חושב שרצוי להבחין בין מגזר עסקי לציבורי. מכרז ידידותי במגזר העסקי פוגע לכל היותר באינטרס של המזמין (וגם, לא תמיד, לפעמים באמת המכרז נתפר למי שמסוגל לספק אותו הכי טוב). הבעיה במכרזים מוזמנים (ולא רק ידידותיים) במגזר הציבורי הוא שאין קשר בין המזמין לבין מי שיישא בתוצאות. ממשלת ישראל מזמינה (במפורש או בהעלמת עין) תנאי מכרז מזכיין מסויים, ומי שאוכל אותה אלה, למשל, נוער במצוקה או קשישים סיעודיים.
אם כל פקיד ממשלתי שמאשר מכרז מוזמן היה מחויב לשאת גם בתוצאותיו – הכל היה נראה אחרת. זה מתקשר לנקודה עם אביב – כשאין סנקציות, ההפקרות חוגגת.
אופססססססס
וככה שוב התגלה שכשמשהו מרגיז אותי אני לא מתעכבת על כל לינק ולינק כדי להתעצבן עוד יותר ):
ושוב תודה גדולה על הפוסט החשוב הזה.
פוסט מצויין שמצביע על בעיה חמורה ביותר! עם כל הכבוד לקפיטליזם ישנם תחומים שלא מפריטים!
"אם כל פקיד ממשלתי שמאשר מכרז מוזמן היה מחויב לשאת גם בתוצאותיו – הכל היה נראה אחרת. זה מתקשר לנקודה עם אביב – כשאין סנקציות, ההפקרות חוגגת."
משפט נפלא שהייתי מרחיבה לאם כל פקיד ממשלתי ו/או עובד ציבור שפישל בגלל עצלנות או רשלנות היה מחוייב לשאת גם בתוצאות-הכל היה נראה אחרת…
"
עידן, תודה על הפוסט המצוין. כמורה בהיל"ה ופעיל בהתארגנות העובדים אני מודע לדברים, אבל גם כך חשוב לקרוא. מורי היל"ה הם לא מורי הקבלן היחידים בארץ – יש גם את מורי קרן קרב ומורים אחרים. בסך הכל ההערכה היא שישנן כ-10,000 מורים המועסקים כעובדי קבלן (ובכל מערכת החינוך מועסקים כ-130,000 מורים; כלומר, כ-8% מכלל המורים הם עובדי קבלן).
כמה תוספות ותיקונים: תכנית היל"ה נוסדה על ידי משרד החינוך בשנת 1992, בהמשך להחלטת הממשלה על יישום חוק חינוך חינם לנוער מנותק. משרד החינול הפריט את התכנית מבלי להסס לרגע, ועד שנת 2000 התכנית הופעלה על ידי רשת אורט, בפטור ממכרז. משנת 2000 ועד היום התכנית מופעלת על ידי החברה למתנ"סים, במכרז המתחדש מידי כ-3 שנים. המכרז הראשון, של שנת 2000, היה עוד סביר, אבל כל מכרז חדש הרע את התנאים.
ועוד תיקון קטן – לא מנכים חצי שעה משיעור שהתבטל… מנכים את השיעור עצמו. במילים פשוטות: אין תשלום עבור שיעור שהתבטל. באתי לכיתה, התלמיד לא הגיע – אני לא מקבל תשלום. יש פיצוי בגובה חצי השכר השעתי, שמורה זכאי לקבל וזאת עד לפעמיים בחודש.
אותו הדבר קורה בדיוק עם מורי קרב, כ4000 מורים שמקבלים שכר שעתי ומעוסקים בפועל רק 8 חודשים, ללא שכר בחופשות. גם בקרב נשרד החינוך התכופף לדרישות הקבלן- מרמנת, חברת בת של מנפאואר העולמית. ההורים נותנים את כספם לא רק עבור העשרת ילדם אלא לגריפת הון של חברת כוח אדם.
לגבי עייני- אם הוא לא יוכיח את עצמו אז הוא יהיה שייך לפח הזבל של ההיסטוריה!
אפשר להוסיף עוד ועוד מקרים מצערים של ניאו-ליברליזם בפריחה. בסוף התחושה הכללית היא של התבוננות בתור ארוך של נתינים שבאים להתחנן בפני המלך. 'האוצר' הוא מין מלך. אנחנו קבצנים בפתח דלתו. אני אישית הייתי עד לתהליכי ההפרטה והייבוש במרכזי המתדון. ברוך השם שעובדי המרכזים התאגדו ב'כוח לעובדים' והם מעצימים את עצמם ככל שהזמן עובר, אבל התהליך עצמו, היה לא פחות מטרגי לדעתי. המרכז הירושלמי, שמשרת 400~ מכורים נקיים, כנראה ייסגר. זאת משום שתנאי המכרז שונו, וכעת השורה התחתונה היא כמובן הכסף. אנחנו, אלו שמכירים את המקום ואת האנשים, וגם את הממשלה ואת האוצר, יודעים שמה שיבוא במקום המוסד הישראלי המפואר הזה יהיה קליניקה פשוטה, עם טיפול פסיכו-סוציאלי מינימלי ביותר. כאמור, זו טרגדיה אמתית. אחד מהמנהלים של המרכז ניסח את התהליך במילים מדויקות — 'חלק מהרס שיטתי של מערכות הרווחה'. הזכרת את ההפסד של תהליכי הפרטה חסרי אחריות. האמת שאפשר למתוח את המחשבה הזו רחוק יותר, ולשאול, עבריין — כמה הוא עולה למדינה? מכור — מה העלות של העסקת שוטרים וסוהרים ש'יטפלו' בו? כבר בתחילת שנות ה-80 עשו חישובי עלויות כאלו. כלכלית (ואני לא מדבר על מוסרית), מכור עולה למדינה בערך פי 5 כשהוא לא מטופל כראוי. זו באמת אידאולוגיה מאוד לא הגיונית גם כלפי עצמה ובתוכה… ניאו-ליברליזם. אידאולוגיה שהיא ספין.
עמית, תודה על הפרטים האלה. מסתבר שהכתבות בעיתון מאד לא מדוייקות, ולא במפתיע, חוסר הדיוק מיטיב עם השלטון. היה כתוב שם במפורש שהתכנית הופעלה בידי משרד החינוך 8 שנים, עד 2000. אתה כותב שהיא נולדה כתוכנית מופרטת, וזה עוד מדרגה בדרך למטה.
מלני – תודה. ידעתי שיש מורי קבלן בקרן קרב, לא מכיר את הסיפור לפרטיו ואשמח לקבל קישורים.
הערה קטנה לגבי מצבו של הסגל הזוטר (שחלק הולך וגדל ממנו הוא של בעלי תואר ד"ר וחלקם לאחר פוסט דוקטורט אחד או יותר) ולגבי סיכויי השביתה שלו. אני מסכים לגמרי שהכוח של הסגל הזוטר אינו מספיק מהסיבות שפירטת אבל אחת הבעיות היא חוסר ההזדהות הממשית הקבוע והמתמשך של הסגל הבכיר. מלבד מעטים, הסגל הזוטר מעניין כקליפת השום את אנשי הסגל הבכיר.
רמת ההשכלה הגבוהה נפגעת בגלל שיטת התעסוקה הזו מסיבות רבות, אבל בגלל אופי העבודה האקדמית אנשי ונשות הסגל הבכיר עסוקים בעיקר בקידום האישי שלהם (שמבוסס בעיקר או רק על פרסומים ולא על מטלות ההוראה שלהם). הרבה פחות הם עסוקים במצבה של ההשכלה הגבוהה בישראל בכלל. אילו ארגוני הסגל הבכיר היו קובעים שהם לא מוכנים להמשיך לקיים את האוניברסיטאות והמכללות בתנאים הנוכחיים ובמקום העסקה פוגענית של המרצים דור ב' הם תובעים הגדלת התקנים וביטול המעמד של מורים מן החוץ (שבעבר היה חריג והפך להיות נפוץ יותר מאי פעם בעבר), אני מאמין ששינוי לטובה היה מתרחש.
יוסי, אתה צודק. יש דור א' ודור ב' בכימיקלים חיפה, במפעלי ים המלח, וגם באוניברסיטאות. והשיטה בנויה על הפרדה: לפנק את דור א' ולרושש את דור ב'. כך קורה שהאינטרס של ועדי העובדים המאורגנים הוא למעשה המשכת ההעסקה הפוגענית של דור ב', כי הכללתם בתנאים המועדפים של העובדים המאורגנים תביא בהכרח להרעת התנאים (יהיו יותר נהנים על אותה עוגה).
מצד שני, זהו אינטרס מבני, ואנשים יכולים לפעול נגדו גם בתוך המסגרת. יש באוניברסיטאות לא מעט מרצים בכירים (לא אעיד על עצמי) שמאד פעילים למען הסגל הזוטר. הפורום להגנת ההשכלה הציבורית הוקם ומנוהל על ידי סגל בכיר, והוא כל הזמן פעיל למען זכויות של הזוטרים, עובדי הניקיון, המאבטחים וכו'. הנה מהזמן האחרון:
http://www.publiceducation.org.il/?p=891
שוב ושוב חוזרים לשאלת הסולידריות: איך לגרום למי שיש לו הרבה להקריב קצת למען מי שאין לו כמעט כלום. זאת השאלה הכי יסודית של המאבק החברתי, לדעתי הרבה יותר מרשימת היעדים הספציפיים.
עידן,
ראשית, אתה צדיק בלי מרכאות. לא בגלל העמדות שלך אלא בגלל המחוייבות לצלול לתוך הנושא שעליו אתה כותב, לבדוק, לקשר ולבסס כדי שאפשר יהיה לטעון טענה כללית יותר. דבריך נאמרים בכובד ראש וללא מורא. מעריצה את המופע הייחודי שלך – שילוב של פרוטנסטנטיות ומחשבה חדה.
ולעניין עובדי הקבלן באוניברסיטאות, אני חושבת שראייה של כלכלה-פוליטית תוך אוניברסיטאית היתה מגלה שלא (רק) ה"ביבי/טייקונים" הם אלה שמתחזקים אותה אלא, כמו שכתבתי ואמר זה לפני, הסגל הבכיר, שלא לומר, ראשי האוניברסיטאות והפקולטות (ר' התקפתם מאתמול על מאבק זה). הסגל הבכיר באמת מצקצק בלשונו אבל לא יעשה דבר לשנות את המצב כי אנחנו ממלאים את פונקציית ההוראה. לא אסגיר את המחלקה שבה אני עובדת אבל אומר לך ששם הסגל הבכיר ממלא את חובת ההוראה הפורמלית בכל מיני שעות שאינן לימוד קורסים במובן המסורתי של המילה כמו, כתיבה מודרכת וכו', בעוד שאנחנו נדרשים להציג סילאבוסים חדשים בתדירות גבוהה כי זה נראה טוב לדיקן ולרקטור. למה זה גורם? לכך שהזוטרים יוצפו בהוראה והבכירים יתפנו למחקר וכתיבה. אבל, לא רק שאנחנו, אלה שבאמת רוצים לחקור, מוצפים בהוראה או נעשים יותר ויותר עניים כשהם מסרבים לרוץ ממכללה למכללה, הפתח לחקור – מענקי המחקר הלאומיים – נחסם בפנינו כי איננו "משוייכים".
הפורום להשכלה גבוהה באמת חדור אמונה שצריך לשנות את המערכת ואין לי ספק שאתה או איריס או עודד או יובל רוצים לשנות את המצב כי אידיאולוגית אינכם מבסכימים לו. אבל אתם מעטים. מעבר לזה, הפורום עושה טעות, שבגללה סגל זוטר לא מרגיש באמת מיוצג, בכך שאתם כורכים אותנו עם עובדי הניקיון באוניברסיטה. זה הרי לא רציני כאסטרטגיה של מאבק שרוצה להצליח. זה נכון בעיקרון, כמחאה פוליטית, אבל לא מספיק. זה גם מעליב את אלה שממהרים לזהות אותם עם השכבה הכי נמוכה בחברה. מדוע, לחלופין, שלא תקחו סגמנט אחד במציאות הבלתי אפשרית של אלה שסיימו דוקטורט בחמש השנים האחרונות, תאבקו על פתיחת הזכות להגיש בקשות למענקי מחקר בפניהם? לא לכל העולם ואשתו אבל כן לאלה שנשארים איכשהו במעגל המחקר ועושים זאת על חשבונם. זו, למשל פעולה שתעזור להתנגד למגמת הפרולטריזציה של עמיתי ההוראה. הרי אם יש סיכוי להתקבל למסלול באיזה שלב לא רחוק מסיום הדוקטורט, זה רק אם מקבלים מענק מחקר שמאפשר לעשות את מה שאנחנו רוצים באמת לעשות. זהו מעשה קטן; לא שינוי ה"שיטה", אבל שינוי גדול.
כמו שאומרת תערוכת הפרוייקטים החברתיים הנבחרים בעולם שהוצגה במומה בשנה שעברה: Small scale` big change.
http://www.moma.org/visit/calendar/exhibitions/1064
א.ר. (שם פרטי יעזור),
תודה. קודם כל, הבהרה: אני לא חבר פעיל בפורום. מכיר את איריס אבל לא שותף להתנהלות שם, פשוט כי הבלוג סוחט כל דקת פנאי שלי. אני חושב שאת הביקורת שיש לך עליו כדאי להעלות שם (לא יודע אם ניסית).
לגבי האסטרטגיה – תרשי לי לחלוק עלייך. אני מקווה שלא נרמז מדברייך שכדי לקדם את הסגל הזוטר חייבים להתעלם מעובדות הניקיון. מה זה אם לא עוד "הפרד ומשול", כשזה מגיע לבית הפרטי שלך? אני לא חושב שהפורום "כורך ביחד" את שני המאבקים במובן הזה שברור שהדרישות שונות. אבל כן, חייבים להעלות לסדר היום את כל סוגי ההעסקה הפוגענית באוניברסיטה. בדיוק כמו שאני קושר בין עובדי היל"ה למתמחים ולסגל הזוטר, וטורח להסביר שמדובר באותן בעיות עומק, בכל מקום. לא יתכן שאת תדרשי מהסגל הבכיר – בצדק גמור – סולידריות איתך אבל תפני עורף לעובדות הניקיון.
מה שאמרת – יחזור אליך. הסגל הבכיר "נעלב" כשכורכים אותו יחד עם הזוטר. זה אולי "נכון פוליטית אבל לא רציני כאסטרטגיה של מאבק שרוצה להצליח". אלה ממש הדברים ששמעתי באוזניי מפי אנשי סגל בכירים כשעלתה האפשרות לשלב ידיים עם הסגל הזוטר. איך זה נשמע לך? רע מאד. זה גם נשמע רע כשהקבוצה המודרת היא עובדות ניקיון. ברור שסוג התמיכה יהיה שונה (שום ארגון סגל לא ייצג אותן פורמלית), אבל עקרון הסולידריות זהה לחלוטין. וכן, מותר וצריך להשבית מגזר אחד גם עבור מגזר שני שאינו מאוגד באותו ארגון, בטח ובטח כשהם נמצאים באותו מוסד ומסתובבים באותם מסדרונות.
זאת כאמור דעתי האישית ואני לא מייצג את הפורום.
אנחנו לא חלוקים ברמה העקרונית. המקרים השונים שהעלית – היל"ה או סגל זוטר, מתמחות ועובדי ניקיון – כולם שייכים לתופעה רחבה שהוציאה אנשים לרחובות בקיץ. ובצדק. הרבה מדי מתנסים בהעסקה פוגענית והמחאה הפוליטית חשובה. שנינו לוקחים בה חלק בדרכים שונות.
ההתנגדות שלי לכריכה הזו איננה משום שלא אצא להילחם בזכות העסקה הוגנת לעובדות ניקיון. אצא ויצאתי בזמנים אחרים. דברי לא נובעים מאליטיזם. הם נובעים בדיוק מההרגשה שיש מי שמרוויח מהדגשת החייץ המפריד בין בכיר לזוטר. ההבדל בין שני אנשים עם אותו מרחק זמן מסיום הדוקטורט, האחד זוטר והשני התקבל למסלול, לא נראה לעין ברזומה של כל אחד מהם בשלב ההתקבלות/דחייה. הסיבה שאחד התקבל והשני לא, תוסבר בעיקר על ידי רישות במערכת המקומית. ולא על ידי כישורים והישגים או חשיבות עבודתו. לאחר עשר שנים, ההבדלים בין השניים משמעותיים. מיעוט של תקנים מייצר נפוטיזם ופרקטיקות עכורות של הדרה, אבל מוצדק באופן מריטוקרטי.
אגב, אינני חושבת שהיה מי מהרופאים הבכירים, אלה שאיימו השבוע להתפטר, אשר כרך בטיעוניו את המתמחים עם כוח העזר של בית החולים.
עידן תודה,
זוהי תזכורת חשובה לכך שהחברה לא יכולה לעמוד מנגד ולקוות ש"השוק החופשי" יסדר לה את כל הבעיות. אם לא נגן כחברה על החלשים, בעלי ההון בוודאי לא יעשו זאת בשבילנו, כי אין להם כל אינטרס לעשות זאת. בלי המדינה אין מי שמונע מהחזק לרמוס את החלש. אפשר להישאר חופשיים ודמוקרטיים, גם עם קובעים קווים אדומים לניצול.
העניין הוא שככל שהזמן חולף כולנו הופכים לחלשים יותר, ויותר ויותר מאיתנו נזקקים להגנה מפני הדורסנות הכלכלית של מי שיש להם אמצעים, במיוחד בסוגיות של העסקה הוגנת, בריאות, פגיעה סביבתית, משפטית והשפעה פוליטית. האזרחות שלנו נפגעת בכול פעם שמישהו פרטי מקבל זכות בלתי מוגבלת לעשות רווח ממשאב ציבורי, כמו מים, חשמל, האוויר, חוף הים וכו'. זכויות פרטיות זה חשוב, אבל אי אפשר בלי הגבלתן.
כידוע, הבעיה הזאת היא גם בעיה עולמית, מאחר והעולם מתפקד היום כמערכת כלכלית אחת, שמבוססת על ניצול ותנאי-עבדות. בודדים מרוויחים מכך, ומיליונים סובלים.
הסיבה שלקח לי קצת זמן להגיב היא שרציתי לצרף את זה:
איל, תודה על הסרטון המושחז הזה, שאכן הכרתי כבר אבל שוב השתאיתי ממנו.
שאלת תם: איך מתאפשר לקבלנים להעסיק עובדים בתנאים כאלה (או נכון יותר, בחוסר תנאים)? איזו פרצה בחוק מאפשרת לקבלנים את מה שהיא לא מאפשרת לאף אחד אחר?
יפה, מסכים עם כל מילה.
ההעסקה הפושעת של עובדי הקבלן יכולה וצריכה להיפסק במחי החלטה אחת: חקיקה האוסרת על העסקה חיצונית.
פשוט אין, וזהו. מובן שאז יאיימו ראשי החברות הללו והתעשיינים ב"קריסה" וב"הפסדים עצומים" שיעלו באובדן
משרות המוני במשק. אנו, אז, נצטרך להמשיך ולזכור כי מדובר בקשקוש: הצורך בעבודה לא "נעלם", כך שחברות
הקבלן לעולם אינן "מייצרות" עבודה, הן רק מייצרות עבדות. חוק אחד: אסור. לא במגזר הציבורי ולא בפרטי.
רוצה עובד? העסק אותו עם כל התנאים וההגבלים המתחייבים מכך. לא רוצה לשלם? בעיה שלך.
אור, זה קצת פשטני. יש הצדקה למעמד של עובדים זמניים (בעבודות עונתיות למשל). הבעיה היא שהמעבידים התחילו להשתמש בפרצה הזאת כדי להלבין ניצול של עובדים במשרות שאינן זמניות לפי שום קנה מידה.
מה שנדרש באמת הוא מנגנון פיקוח שיעניק אישור העסקה זמנית רק במצבים שבהם זה הגיוני. אם אתה מעביד שהחברה שלו פועלת רוב השנה באותו הנפח, צריך למנוע ממך להשתמש במנגנון הזה.
@ערן, לדעתי מדובר בשילוב של (א) מחסור בהתאגדויות עובדים (ב) אכיפה אפסית של דיני העבודה ו-(ג) אדישות כללית למצבם של אותם עובדים.
כתבה חשובה! צריך להזכיר שגם רבים מהמורים "הרגילים" בירושלים לפחות מועסקים ע"י עמותת רנה קאסן ולא ע"י משרד החינוך. הכל במדינה הזו הופך להיות מופרט עד שגם השופטים יופרטו…… \
לארך אפיים:
היכן נדרשות "עבודות עונתיות" ? בשוק החלקאות למשל, המתועש לחלוטין ופועל כל השנה?
בהוראה או באוניברסיטה, היכן שישנה חופשת לימודים?
אה, נו. שלם לעובדים שכר שנתי והקצה להם את החופשות הללו כחלק מתנאי ההעסקה.
דווקא כן פשוט מאוד.
ראה עובדה: במהפכה התעשייתית של המאה ה19, וכן בחברות המודרניות של תחילת המאה העשרים,
לא היה כזה ייצור. מדוע עלה לפתע הצורך בסוף המאה העשרים? בשל עבודות עונתיות?
לבד מכך, אין כל מניעה להעסיק עובדים לצרכי פרוייקטים מסוימים. קוראים לזה freelance.
שלם לעובד שכר מוגדר מראש לטווח עבודה מוגדר מראש. עדיין, אין לך שום צורך במתווך
הטפילי והנצלני.
ואני אוסיף על דבריו של אור, שיש עוד כברת דרך ללכת גם בתחום הזכויות לפרילנסרים. המעמד הזה, שצריך להוות אלטרנטיבה בריאה לקבלנות, סובל מאותם תחלואים ונעדר את אותן זכויות סוציאליות.
צריך בהחלט עובדי קבלן, אם מזכירה נמצאת בחופשת הריון ויש איזו סטודנטית בחופש שרוצה להרוויח כסף אז מישהו כאן יכול לשדך בין הביקוש להיצע ולהרוויח על זה – אישתי עשתה כך כמה שבועות בעבודות פקידות כשסיימה את לימודיה אבל עדיין לא קיבלה את הציונים ולא הייתה לה הסמכה כעו"ס. זה בעצם היה הבסיס לקיומן של חברות הקבלן ומפתרון לבעיה נקודתית בשוק העבודה גדלה המפלצת הזאת עד שחברת 'השמירה' היא אחד המעסיקים הגדולים במשק.
הגיע הזמן שהפרטאץ הישראלי הזה שנקרא עבדי קבלן (לא עובדי) יפסק לאלתר.
הרעיון של העסקה דרך צד שלישי כדי להתנער מאחריות היא לא פחות מפשע.
אגב – גם למען העצמאים צריך לצאת לעזרה. הם לא מקבלים תנאים סוציאלים, מילואים הורסים להם את העסק (אני יודע שאתה גם ככה לא מתלהב ממילואים מסיבותיך…), והרעיון המבחיל הזה של שוטף פלוס – זה לא פחות מהלנת מס ברשות החוק. הגיע הזמן שגם זה יפסק.
אכן אכן, איבחנת נכון את הארדקור של הניצול, וזו השיטה או נכון יותר "חובת המכרזים" לכאורה המטרה הייתה ליעל ולחסוך כספי ציבור, המטרה הושגה ע"י מחיקת זכויות עבודה, כמו שכתבת הקבלן על מנת שיוכל להרוויח נאלץ לחמוד את המעט שיש לעובדיו ולעיתים בניגוד גמור לחוקי העבודה. נדמה לי שהתנועה לזכויות אדם בישראל עתרה בדיוק בנושא זה והוכיחה שקבלן לא יכול להרויח אם יפעל לפי החוק. וכך השיטה של חובת המיכרזים והסף הנמוך לזכיה גוררים שאולה את זכויות העובדים.
לא מן הנמנע כי הסיבה האמתית שמאפשרת ניצול כזה ופגיעה כזו בעובדים היא כי יחסי עובד מעביד בישראל אינם נאכפים וגם אינם בגדר עבירה פלילית, למעשה ניתן לא לשלם אגורה לעובד שיסכים לעבוד בחינם, זה אולי לא חוקי אבל חוקי העבודה אינם כאמור עבירות פליליות, ולכן ניתן בקלות יתרה לעשוק את העובדים, הצד המחליא באמת הוא שהמדינה היא מזמינת העבודה מהקבלנים אם ישירות ואם בצורה עקיפה, נמצא איפה שהמדינה היא מעודדת העבריינות הגדולה בכל הקשור לחוקי עבודה עליהם היא חתומה.
ההסתדרות נתנה יד מאז ומעולם לתופעה והיא קיימת משנות השישים, תמיד לצד העובדים החוקיים היו עבדים, במיוחד בעבודות פשוטות או עבודות כפיים אגב השאלה של חוקי העבודה פתוחה להרבה תהיות למשל האם התנדבות או אירגון שחי רק על עבודה התנדבותית בעצמו לא מעודד אי-קיום חוק של תשלום עבור עמל.
כל זאת ועוד לא קשורים לעושק של עובדי הקבלן שזועק לפתרון יסודי.
תודה על הפוסט.
כל פעם אני מזועזע מחדש שבכל כך הרבה תחומים יש עוולות, יש שחיתויות, ושבסופו של דבר הכל נופל עלינו, האנשים הפשוטים, שיש להם ילדים, שבסך הכל רוצים לחיות בכבוד, בשלווה כלכלית. קצת לחסוך, זו לא מילה גסה. לקנות דירה, זו לא מילה גסה. והעיקר עייני משבית את המדינה לשעתיים ואנחנו שצריכים לצאת לעבודה לא יודעים באותו בוקר מה יהיה, ומה יקרה אם נפספס יום בעבודה, הרי המשכורת תרד לנו. נראה שפושטקים מנהלים פה את הכל. פשוט נמאס.