"כלבי קש" והאתגר האפל של ג'ון גריי (פרק א')

יש ספר אחד שלא נותן לי מנוח כבר חודשים ארוכים. הרעיונות שלו, הניסוחים שלו, מסתובבים לי בראש ולא רוצים לצאת. יש בו חלקים שקראתי כבר חמש או שש פעמים. לפעמים הוא מדהים אותי, לפעמים מרתיח, ולפעמים מכניע ביופיו. ניסיתי לסכם אותו לעצמי כבר כמה פעמים, ונכשלתי. כל ניסיון לסכם מוביל אותי שוב אל הטקסט, שמסרב לכותרות.

זה ספר אגרסיבי; הוא תוקף ונושך. אבל יש בו גם אמפתיה זהירה; בעודך חובש את פצעיך, הוא מביט בך מן הצד, שקט וכמעט נוגה. המבט שלו מפציר בך לחשוב על האלימות שלו כלפיך. על אלימות בכלל.

חשבתי לעצמי: איך לפתור את האובססיה שלי עם הספר? ועלה בדעתי שבדיוק לצרכים כאלה אנשים כותבים בלוגים: לנקז אובססיות מן המרחב הנפשי אל מרחבי האינטרנט. כן, אני מבין שזאת אשליה: לא הנפש ולא האינטרנט באמת יוצאים נשכרים בטווח הארוך. אבל לא יכולתי לחשוב על שום פתרון אחר. אם כך, לכתוב עליו.

הספר נכתב באנגלית ולא תורגם לעברית. המחבר לא מוכר בארץ, אבל מוכר מאד במולדתו, אנגליה. בארץ לא היה שום דיון עליו, שום איזכור. ככה זה כשגרים בבועה ולא רואים אף אחד ממטר; המוח טובע בדייסה של הבלים.

אז זה הספר: "כלבי קש" (2003), מאת ג'ון גריי. זה לכאורה ספר עיון פילוסופי, אבל הוא עוסק בנושא החשוב ביותר שניתן לעסוק בו – מקומו של האדם בעולם. והוא כתוב בסגנון הנדיר והנושן שהפילוסופים כבר שכחו מזמן – כתיבה קצבית ודחוסה, כמעט מכתמית, ללא הערות שוליים וללא פיצול שערות מייגע.

גריי הוא פרופסור למחשבה אירופאית שפרש לפני שנתיים ממשרתו ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס". עיקר פרסומיו, עד "כלבי קש", עסקו בתולדות המחשבה הפוליטית המערבית, ובפרט, שורשי הליברליזם. שמרן בטבעו הבסיסי, גריי היה תומך נלהב של הת'אצ'ריזם בשנות ה-80' של המאה הקודמת, התפכח ממנו ועבר ל"לייבור החדש" בשנות ה-90', התפכח גם ממנו והפך למבקר חריף של הגלובליזציה בשנות ה-2000. במשקפיים של "ימין מול שמאל", גריי הוא חיית כלאיים מוזרה, שלא ניתנת לסיווג פשוט.

"כלבי קש" תוקף את כל היקר לכם, ועושה זאת בחדווה גלויה. היעד החובק-כל של ההתקפה של גריי הוא ההומניזם המערבי, ובמיוחד, המערכת המסועפת של אשליות, פירכות ויומרות שעוטפת אותו. "הומניזם", בשפה של גריי, הוא לאו דווקא המוסר ההומניסטי (אף כי גם ממנו גריי לא במיוחד מתפעל) אלא רעיון הקידמה: התפיסה שבני האדם שולטים בגורלם ומסוגלים לכוון את חייהם באופן שמוביל לעתיד צודק ונאור יותר. התפיסה הזאת, על פי גריי, היא אם כל חטאת, ואותה הוא יוצא לנתץ. שום בעל חיים אינו שוגה באשליות כאלה; גריי מציע לנו להשלים באופן עמוק יותר עם טבענו החייתי (כותרת המשנה של הספר היא "מחשבות על בני אדם וחיות אחרות").

לשם כך הוא מגייס מגוון עצום והטרוגני של הוגים ורעיונות – הפילוסופים היוונים, דארווין, ג'וזף קונארד, שופנהאור, תיאוריית הגאיה, טאואיזם והמדעים הקוגניטיביים. גריי מנתר בינהם כפרפר תזזיתי, מלקט מה שנראה לו וממשיך הלאה.

התוצאה, לכאורה, אינה מכילה שום דבר חדש. אבל למעשה הסינתזה חדשה לגמרי, ובאופן מפליא, גם לכידה ועקבית. גריי הוא אופורטוניסט יסודי, כלומר, מבין לעומק את הרעיונות שמהם הוא רוקח את עולמו. על כן ניתן לסלוח לו על אי-דיוקים כאלה או אחרים, שמתגמדים אל מול התוצאה הסופית. הביקורות על הספר (וקראתי כבר הרבה כאלה) נחלקו לשניים: ההמומים ומתלהבים (כמוני), והמצקצקים ונוזפים. הקבוצה השניה מורכבת, בדרך כלל, מפילוסופים מקצועיים שאינם יכולים לסבול חיבור פילוסופי שאיננו טוחן טיעונים וטיעוני-נגד עד דק, מעדיף משיכות מכחול רחבות על פני תיקוני צבע דקדקניים, והולך בגדולות, באמת בגדולות. הפילוסופים האלה כנראה שכחו את טעם קיומה של הפילוסופיה, שהוא לעורר את האדם מתרדמתו, ולאלץ אותו לחשוב ברצינות על כל המובן מאליו בחייו. את זה "כלבי קש" עושה טוב יותר מעשרות כרכים מלומדים על תולדות הפילוסופיה המערבית.

"כלבי קש" הוא ספר שבוער לך ביד. בוער לו להעביר לך מסר חתרני ומערער, ובוער לך להיפטר ממנו, לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל על כורחך אתה ממשיך לקרוא.

הסיבה השניה להתנגדות העזה שהספר עורר ועדיין מעורר היא הפסימיזם העמוק שלו. גריי מבטל את הפרוייקטים הגדולים של הנאורות – הדמוקרטיה הליברלית, המדע – באותה נחרצות שבה הוא תוקף את הדתות המונותאיסטיות הגדולות; למעשה, הוא לא רואה הבדל גדול בין אלה לאלה, באשר כולם מגלמים הבטחות גאולה כוזבות. לא מעט מבקרים הטיחו בגריי את ההאשמה "הנוראה" מכל: ניהיליסט. התיוג הזה, כך נראה, אמור לסתום את הגולל על כל התמודדות אפשרית עם האתגרים שגריי מציב.

על כך יש לי שתי הערות קצרות.

האחת – ניהיליזם הוא עמדה לגיטימית, לא פחות מגונה (ואפשר שפחות מזיקה) מאידאליזם. מה אנחנו יודעים; אולי באמת אין תכלית לחיים, ואין תוחלת למאמצינו, והכל מיותר ומאוס. עם עמדה כזאת, במידה שהיא מנומקת, ראוי להתמודד באומץ, ולא לעשות לה "נו-נו-נו" בפה קפוץ. הבהלה שהניהיליזם מעורר בנו, האימה הקרה שהוא מזחיל על עורפנו – אינן סיבות מספיק משכנעות לשלול אותו.

ג'ון גריי (בין חברים)

השניה – בעצם, גריי איננו ניהיליסט. הוא צועד קרוב מאד, לפעמים אף משיק באופן מתגרה, להרמת הידיים הניהיליסטית, אבל שומר על מקום מובחן ממנה. קריאה מעמיקה של ספרו תאתר בו לא מעט נקודות של אמפתיה למצב האנושי. מתוך שלילת האשליות, עולה חיוב צנוע ומאד זהיר, של חיים משוחררים ממאמץ להגשים איזו תכנית-על יומרנית; אפשר לומר, חיים הרמוניים. ומי שמתעמק עוד יותר בגועל – ממש גועל – שמעוררות בגריי כל הדוקטרינות הגרנדיוזיות של המין האנושי, יבחין במהרה מה בדיוק מגעיל אותו: המחיר האנושי הבלתי נסבל שלהו; מיליונים של קורבנות אדם. ניהיליסט אמיתי היה נותר שווה-נפש כלפי מחיר כזה.

ואף על פי כן, אני מרגיש שהספר הזה לא ידבר אל איש או אישה שאינם מתחככים במחשבות ניהיליסטיות לפחות פעמיים בשבוע.

בתום קריאת הספר, התחשק לי לשבת מיד ולסכם את רעיונותיו. מחשבה שניה הבהירה לי שמדובר ברעיון הבל, ועל כן הסתפקתי רק במבוא הקצר הזה. גריי הוא הסיכום הטוב ביותר של גריי. יש הגיון עמוק במבנה האפיזודי-קופצני של "כלבי קש", הגיון שיילך לאיבוד בסיכום יבש וסדרתי. הטקסט של גריי מאלץ אותך "להשלים פערים" כל הזמן, לקפוץ מחלוק נחל אחד למשנהו מעל מים סוערים. זאת חוויה קריאה ייחודית – חינוכית וגם מרגשת – ואין לשבש אותה.

על כן החלטתי לתרגם חלקים נרחבים מן הטקסט. בכך, בלי ספק, ייגרע משהו מכוחו הרטורי של הטקסט האנגלי המקורי, טקסט שחווית הקריאה בו מעוררת הנאה פיזית ממש. ועדיין אני מקווה שהקוראים ירוויחו מכך הכרות בלתי-אמצעית עם הספר החד-פעמי הזה.

שמו של הספר לקוח מ"טאו טה צ'ינג" של לאו דזה, הטקסט הטאואיסטי העתיק ביותר (תורגם לעברית כספר הדרך והסגולה). בסין העתיקה היה נהוג להקריב כלבים עשויים מקש לאלים. עד לטקס ובמהלכו, היו נוהגים בכלבי הקש בכבוד עילאי. משתם הטקס, לא היה בהם עוד כל צורך; הם הושלכו לרחוב והיו למרמס. אומר לאו דזה: "השמיים והארץ הם חסרי רחמים, ונוהגים בכל יצורי הבריאה כבכלבי קש." (על גירסאות שונות לתרגום, ראו כאן). סו צ'ה מפרש: "השמיים והארץ אינם נוטים לכאן או לכאן. הם לא הורגים יצורים חיים מתוך אכזריות ולא מעניקים להם חיים מתוך נדיבות. אנחנו עושים אותו דבר עם כלבי הקש שאנו מכינים בטקסים. אנחנו מלבישים ומציבים אותם על המזבח, אבל לא משום שאנו אוהבים אותם. משתם הטקס, אנו משליכים אותם לרחוב, אבל לא משום שאנו שונאים אותם." הציטוט הזה, המגלם את אדישות היקום לתופעת החיים והמוות (לא רק של בני אדם), היה גם מקור ההשראה לסרטו הנודע של סם פקינפה מ-1971 שנושא את אותו שם.

הפוסט הנוכחי הוא הוא ראשון בסדרה של ארבעה פוסטים שמוקדשים ל"כלבי קש". שני הפוסטים הבאים, השני והשלישי, יכילו רק תרגומים נוספים מן הספר. בפוסט הרביעי והאחרון אטול לעצמי שוב את זכות הדיבור והתגובה, ואנסה להתמודד עם האתגר המטריד ביותר – עבורי, לפחות – שגריי מציב: שמיטת הקרקע מתחת לרגלי המוסר ההומניסטי. האם ניתן לחלץ הגנה סבירה על מוסר זה, לנוכח הספק המאכל-כל של גריי, ועדיין לעשות זאת מתוך אהדה עקרונית לרוב רעיונותיו האחרים? על כך, כאמור, בפוסט הרביעי.

מתוך "כלבי קש"

"יש הרבה פירושים להומניזם, אבל מבחינתנו פירושו אמונה בקידמה. להאמין בקידמה זה להאמין שבאמצעות הכוחות החדשים שמעמיד לרשותנו הידע המדעי המצטבר, בני אדם יכולים לשחרר את עצמם מן המגבלות שתוחמות את חייהם של בעלי חיים אחרים. התקווה הזאת משותפת כמעט לכולנו בהווה, אבל היא חסרת יסוד. הידע האנושי אומנם ימשיך, ככל הנראה, לצמוח, וכמוהו גם הכוח האנושי, אבל החיה האנושית תישאר כמו שהיא: מין עתיר המצאות, ולא פחות מכך, אחד הטורפניים וההרסניים ביותר.

דארווין הראה שבני האדם הם כמו בעלי חיים אחרים, אבל הומניסטים טוענים שהם לא. הומניסטים מתעקשים שהודות לידע שלנו אנו יכולים לשלוט בסביבתנו ולשגשג יותר מאי פעם. בכך הם מחדשים את אחת ההבטחות המפוקפקות ביותר של הנצרות – שהישועה פתוחה לכולם. האמונה ההומניסטית בקידמה אינה אלא גירסה חילונית לאמונה הנוצרית הזאת." (4)

"אם יש משהו ודאי לגבי המאה הנוכחית, זה שהכוח המוקנה ל"אנושות" בידי הטכנולוגיות החדשות ישמש לביצוע מעשי זוועה נגדה. משניתן יהיה לשבט בני אדם, יפותחו זנים של חיילים מעוקרים מרגשות אנוש רגילים. הנדסה גנטית אולי תאפשר לחסל מחלות עתיקות-יומין, אך בה בעת, היא גם תהיה כנראה הטכנולוגיה המועדפת בהשמדות-עם עתידיות.

מי שמתעלם מן הפוטנציאל ההרסני של טכנולוגיות חדשות יכול לעשות כן רק משום שהוא מתעלם מההסטוריה. ימי הפוגרומים הם כימי הנצרות; אבל ללא מסילות רכבת, הטלגרף וגז רעיל לא היתה יכולה השואה להתרחש. מאז ומעולם היו רודנויות; אבל ללא אמצעי התחבורה והתקשורת המודרניים, סטאלין ומאו לא היו יכולים להקים את הגולאגים שלהם. הפשעים הנוראים ביותר של האנושות התאפשרו הודות לטכנולוגיה המודרנית.

ישנה סיבה עמוקה יותר מדוע "האנושות" אף פעם לא תשלוט בטכנולוגיה. טכנולוגיה היא לא דבר שהמין האנושי יכול לשלוט בו. היא אירוע שקרה לעולם. מרגע שטכנולוגיה מסוימת נכנסת לחיי האדם – האש, הגלגל, האוטו, הרדיו, הטלוויזיה או האינטרנט – היא משנה אותו בדרכים שאף פעם לא נבין עד תום. מכוניות אולי הומצאו כדי להקל על התנועה במרחב; אבל במהרה הן החלו לגלם תשוקות אסורות…

כמה רווח היום לקונן על כך שהקידמה המוסרית מפגרת אחרי הידע המדעי. לו רק היינו יותר אינטליגנטיים או מוסריים, היינו מסוגלים להשתמש בטכנולוגיה למטרות טובות בלבד. הפגם הוא לא בכלים שלנו, אנו אומרים, אלא בעצמנו.

במובן מסוים, זה נכון. הקידמה הטכנולוגית הותירה רק בעיה אחת לא פתורה: שבריריות הטבע האנושי. לרוע המזל, לבעיה הזאת אין פתרון." (14-15)

"לאורך כל הפרה-הסטוריה ורוב ההסטוריה שלהם, בני אדם לא ראו את עצמם שונים משאר בעלי החיים שבקרבם הם חיו. ציידים-לקטים החשיבו את טרפם שווה להם אם לא נעלה עליהם, ובתרבויות מסורתיות היה נהוג לסגוד לבעלי חיים. התפיסה ההומניסטית בדבר התהום שפעורה בינינו לשאר בעלי החיים היא סטיה. התפיסה האנימיסטית בדבר היותנו חלק מן הטבע הכולל היא הנורמלית. קלושה ככל שהיא היום, התחושה שאנו חולקים גורל משותף עם שאר היצורים החיים טבועה בנפש האנושית. אלה שנאבקים לשמר את מה שנותר מן הסביבה הטבעית מונעים על-ידי אהבה ליצורים חיים, ביופיליה, אותה זיקה רגשית ושברירית שקושרת את המין האנושי לכדור הארץ."

"המדע אינו יכול לספק את הצורך האנושי למצוא סדר בעולם. לפי מדעי הטבע המתקדמים ביותר, סיבתיות ולוגיקה קלאסית אינן חקוקות בטבעו של העולם. אפילו החוויות הפשוטות ביותר שלנו עשויות להיות אשליה. חלוף הזמן הוא חלק אינטגרלי מחיי היומיום. עם זאת… על פי המדע הזמן הוא לא חלק ממבנה העולם. הלוגיקה הקלאסית אומרת לנו שאותו אירוע אינו יכול גם להתרחש וגם לא להתרחש. אבל תחת אינטרפרטצית "העולמות המרובים" של הפיסיקה המודרנית, זה בדיוק מה שקורה. על פי השכל הישר שלנו, העולם החומרי אינו משתנה כתוצאה מכך שאנו מתבוננים בו. אבל השפעת התצפית על העולם נמצאת בלב המכניקה הקוואנטית. כמו הטכנולוגיה, המדע התפתח כדי לשרת צרכים אנושיים; כמוה, הוא חושף לעינינו עולם שבני האדם אינם יכולים למשול בו, או אפילו להבינו עד תום.

המדע נרתם להשקפה היהירה שלפיה בני האדם שונים לחלוטין משאר בעלי החיים ביכולתם להבין את העולם. בפועל, תרומתו החשובה ביותר עשויה להיות ההוכחה שהעולם אותו מתוכנתים בני האדם לתפוס הוא חזיון תעתועים." (23-24)

"בעלי חיים אחרים נולדים, מחפשים בני זוג, תרים אחרי מזון ומתים. אבל אנחנו בני האדם – כך אנו חושבים – שונים. אנחנו אנשים, שפעולותיהם נובעות מבחירות. בעלי חיים אחרים מעבירים את חייהם ללא מודעות, אבל אנחנו מודעים. הדימוי העצמי שלנו ניזון מן האמונה המוצקה שמודעות, עצמיות ורצון חופשי הם שמגדירים אותנו כיצורי אנוש, ומציבים אותנו מעל לכל יתר הברואים.

ברגעינו היותר מפוכחים, אנחנו מודים שהדימוי הזה של עצמנו פגום. החיים שלנו דומים יותר לשברי חלומות מאשר להתגלמותה של עצמיות מודעת. יש לנו שליטה חלקית מאד על הדברים שהכי חשובים לנו; רבות מההחלטות הגורליות ביותר שלנו מתקבלות מבלי שנהיה ערים לכך. ובכל זאת אנו מתעקשים שהמין האנושי יכול להשיג את מה שאנחנו לא יכולים: שליטה מודעת בקיומו. זאת דתם של מי שהמירו את האמונה הלא רציונלית באל באמונה לא רציונלית במין האנושי. אבל מה יקרה אם נזנח את התקוות הריקות של הנצרות ושל ההומניזם? ברגע שנכבה את פס הקול – הפטפוט על אלוהים וחיי נצח, על קידמה ואנושות – איזה פשר נעניק לחייינו?"

"שופנהאור קיבל את הצד הספקני בפילוסופיה של קאנט והפעיל אותו נגד קאנט עצמו. קאנט הראה שאנו לכודים בעולם של תופעות ואיננו יכולים להכיר את הדברים כשלעצמם. שופנהאור הלך צעד אחד קדימה והבחין שאנו עצמנו שייכים לעולם התופעות… אנו אוהבים לחשוב שהתבונה מכוונת את חיינו, אבל התבונה – כדברי שופנהאור, המהדהד את יוּם – אינה אלה השפחה החרופה של הרצון. כוחותינו השכליים אינם צופים גרידא בעולם, אלא משתתפים פעילים בו. הם מעצבים תמונה שלו שמסייעת לנו במאבקינו. מבין שלל המבנים הדמיוניים שיוצר השכל בשירותו של הרצון, אולי המתעתע מכולם הוא הדימוי שהוא יוצר לעצמנו – כאינדיבידואלים רציפים ולכידים." (43-44)

"הפוסטמודרניסטים משתבחים ברלטיביזם שלהם כענווה מסוג נעלה – הודאה צנועה בכך שאין לנו חזקה על האמת. בפועל, ההכחשה הפוסטמודרנית של האמת היא יוהרה מן הסוג הגרוע ביותר. בהכחישם שהעולם הטבעי מתקיים באופן בלתי תלוי בהשקפותינו אודותיו, הפוסטמודרניסטים דוחים מעליהם כל מגבלה על שאיפות אנוש. ההכרזה על השקפות האדם כבורר האחרון של המציאות כמוה כקביעה שדבר לא מתקיים אלמלא הוא מופיע בתודעה האנושית.

הרעיון שאין דבר כזה "אמת" הוא אולי אופנתי, אבל לבטח אינו חדש. לפני 2,500 שנה פרוטגורס, הסופיסט היווני הראשון, הכריז: "האדם הוא מידת כל הדברים." הוא התכוון לאינדיבידואלים, לא למין האנושי; אבל המסקנות זהות. בני אדם מחליטים מה אמיתי ומה לא. הפוסטמודרניזם הוא רק הצעקה האחרונה באנתרופומורפיזם." (55)