השוליים זה המקום הנכון: חמישה שיאים מוזיקליים נסתרים ב-2011

על האלבומים האחרונים של אסף ארליך, טליה אליאב, יאפים עם ג'יפים, ישראל ברייט וגבריאל בלחסן


כשאתה בשוליים, אתה צריך לבחור איך להתייחס למרכז. ויש שתי אפשרויות בדיוק. או שאתה עסוק כל הזמן בהשוואות, מודד את עצמך מול המודל של המרכז, מתנגח בו, מייצר לעצמך הצדקות עצמיות, מחדד כל הזמן את ההבדלים בינך לבינו, ובקצרה: חי כל הזמן לאורו.

או ש: אתה מפנים לעומק את היותך שוליים, שוכח מהמרכז, ופשוט עושה את את מה שאתה אוהב ומה שאתה טוב בו, בלי לבזבז זמן ואנרגיה מיותרים במחשבות על מרכז שממילא אף פעם לא תהיה חלק טבעי ממנו. החיים קצרים, מוטב שנחיה את חיינו ולא חיים של אחרים.

והברירה הזאת של השוליים מול המרכז חוזרת ושבה בכל מקום ובכל זירה: בעשייה פוליטית, בתקשורת, בספרות ובתיאטרון ובמוזיקה.

עכשיו אני רוצה לדבר על מוזיקה. כזאת שנקראת "מוזיקת שוליים", אבל בשבילי (ובשביל לא מעט אחרים) היא בעצם המרכז. הסיבה היחידה שאנחנו בעצם אוהבים מוזיקה וטורחים לתקוע אוזניות בתוך אוזנינו בכל מיני מקומות. על כל השאר – כלומר, על המרכז המוזיקלי – אין בעצם סיבה לומר דבר. להתעקש לדבר עליו, מן השוליים, זה לעשות את הבחירה הלא נכונה.


שקט עכשיו / אסף ארליך

לא ברור, ממש ממש לא ברור, איך יצא האלבום הזה בשקט כזה. אולי באשמת השם, למרות שהמוזיקה של ארליך רחוקה מלהיות שקטה. בכל מקרה, האלבום הזה מסתמן כבר כאחת ההחמצות הגדולות של 2011. החמצה של הקהל, הכוונה. ארליך עצמו פגע בול.

זה אלבום לאוהבי הגיטרות המנסרות. עבודת גיטרות כל כך טובה לא נשמעה פה מאז… ואללה, אולי מאז ומעולם. צריך להודות שעבודת גיטרות זה לא בדיוק הצד החזק של הרוק הישראלי. מה שכל להקה בינונית משיקגו או סיאטל שכחה מזמן, להקות ישראליות עוד לא למדו. ואני לא מדבר על "סולואים" מתפתלים ומעיקים. אני מדבר על הסאונד החובק הזה, של כמה גיטרות חשמליות שמנגנות במקביל – ביחד ולחוד, אחת נותנת קצב, אחת אקורד מחזורי, עוד אחת על המלודיה, ומדי פעם כולן מתאחדות, ושוב מתפצלות. ככה. יפה כזה.

הרוק הישראלי בקושי גירד את הסאונד הזה. "איפה הילד" ניסו, סחרוף ניסה, מנסה כל הזמן. תמיד נבהלים קצת לפני הדבר האמיתי, נרתעים, מחליקים למשהו נעים מדי, מתחנף. ומהצד השני – המכסחים: "היהודים", "סטלה מאריס". לא, גם זה לא עבודת גיטרות, זה מעדרים וטוריות.

לאסף ארליך (ושותפו לנגינה, עידו אגמון) יש את זה. עשר שניות בתוך השיר, ואתה יודע את זה: אתה בידיים טובות. בשביל שירים כאלה המציאו את הגיטרה החשמלית, לא בשביל הצליל המסורס ששולט ברוק הישראלי. תעצמו את העיניים ותדמיינו איך הצליל הזה נראה: מין משהו עבה ועסיסי, לנעוץ בו את השיניים, והוא סמיך ומתמשך, דופק באטיות גראנג'ית, מדי פעם משתעשע בדיסטורשן, במתינות, תמיד במתינות, בלי חנטרישים, בלי צלילים מיותרים. ארליך הוא הגיטריסט הכי מדויק ששמעתי בארץ.

לצערי, לא הכל דבש. החולשה העיקרית של האלבום היא ההגשה הקולית. יותר מדי, ה-ר-ב-ה יותר מדי השפעה סחרופית ניכרת בשירה של ארליך (יש גם ביצוע ל"רעש לבן" של סחרוף), והיא לא עושה לו טוב. המנעד השטוח, האיפוק הרגשי, עד כדי אדישות, הפוזה הקוּלית – בעצם לא קוּליים בכלל. צילו של סחרוף רובץ על ארליך כמו כותונת משוגעים; הלוואי שיקרע אותה מעליו ויתחיל כבר להשתגע. בסך הכל השירים (וגם הקול) של ארליך הרבה יותר טובים מאלה של סחרוף. אני כנראה מסתכן כאן בנפשי, אבל עלי להתוודות: "נסיך הרוק הישראלי" לא עושה לי את זה. סחרוף הוא גיטריסט ומפיק מיומן, לא יותר. אהבתי אותו לצד פורטיס, לא אוהב אותו כסולן, לא כמלחין, לא כזמר, ולא כגואל פיוטי ישראל. ארליך, כך נדמה, עדיין מביט על סחרוף מלמטה למעלה, למרות שבשירים שלו יש הרבה יותר עוצמה, ואופי, ורגש מאשר בשירים של המאסטר.

איך המלים? בסדר. לא מדהימות ולא מביכות. רוק, אתם יודעים. תתרכזו בגיטרות.




קוד הזיכרון / טליה אליאב

סוגיית שירת הנשים לא צריכה בכלל לעלות לדיון בחברה נורמלית. מצד שני, אם היא כבר עולה, לא מזיק שיעמדו לצידך זמרות כמו טליה אליאב; כי בינינו, עם מירי מסיקה ואיה כורם קשה להגן על הצורך הדוחק בנשים שרות.

אליאב מצטרפת לנישה היוקרתית של נשים-מלחינות-מבצעות-פסנתרניות-מוכשרות-בטירוף, שמאוכלסת כבר בידי מרינה מקסימיליאן-בלומין ורות דולורס-וייס. בלי מקף בשם המשפחה, אליאב לא נופלת משתי החברות המכובדות הללו. כמו דולורס-וייס, היא לא פוחדת מלחנים קשים ולא קליטים; כמו מקסימיליאן-בלומין, יש לה קול חזק ומחוספס, והיא לא משתדלת להישמע "ענוגה", כמצוות הפלייליסט (השתיים גם חולקות חיבה עזה לכובעים בלתי סבירים).

נגינת הפסנתר שלה פחות וירטואוזית מזו של השתיים האחרות, אבל לטעמי המנעד המוזיקלי שלה רחב ומעניין יותר. מן הבסיס הג'אזי היא יוצאת למסעות נסיוניים לקברט, למוזיקה ערבית, לרוק מלוכלך וגם לטנגו לטיני. ובכל מקום היא נשמעת לגמרי בבית. חוץ משיר אחד ("מחזיקה חזק"), טעות מצערת, אין באלבום הזה שום ניסיון להתחנף לקיטש המוכר של מצעדי הפזמונים.

יש כאן השפעה מודעת לגמרי של פי. ג'יי. הארווי (שזה עדיף על השפעה לא מודעת של כריסטינה אגילרה, תודוּ), רוברט ואייט וברברה. ההפקה של האלבום מאד ישירה, לא מהוקצעת עד זרא, וזאת עוד נקודה לזכותו. האוזן מופתעת פה ושם מפריטה קדחתנית על כלים לא שגרתיים – בגלמה (מעין גרסה מוקדמת של הבוזוקי) וקאנון.

ועם זאת, אליאב מביאה אל המוזיקה חוכמה קדומה ונשכחת – חוכמת השקט. איך לייצר צליל מעניין מבלי להטביע אותו באפקטים, איך לפצל את הקשב של המאזין מבלי לאבד אותו. הרבה מוזיקאים פוחדים מן הרגעים האלה, שמשפט מוזיקלי אחד הסתיים והמשפט הבא עדיין לא התחיל; לכן הם ממהרים לדחוס אותו ברעש – מעבר תופים רועם, קרשצ'נדו של אקורדים. אליאב מפנה לשקט מקום של כבוד, משתמשת בו לרווח ולהעמיק את הצלילים שמשני עבריו. ממש כמו אמן סיפור קצר או משורר מיומן, שמתייחסים אל הרווחים בין השורות כאל חלק אינטגרלי  של הטקסט.

אבל העיקר, בלי ספק, הוא הקול של אליאב – קול נוכח מאד, ממלא את החזית, טעון רגש ותשוקה. אי אפשר להסיר ממנו את האוזניים.




יאפים עם ג'יפים / קיץ של עור נמר

האם האנונימיות המתמשכת של הלהקה הזאת היא תוצאה של שמה מעורר הרתיעה (הפוך על הפוך, אין כאן שום יאפים ושום ג'יפים)? האם זאת העובדה שהם לא מפיקים קליפים? לא מופיעים? לא מצרפים את מילות השירים לדיסקים (מסיבות עקרוניות)?

הלוואי. האמת העגומה היא שהמוזיקה של יע"ג היא באמת קשה ומאתגרת, מוזיקה למיטיבי-שֶמע עם נטיות מזוכיסטיות קלות. אין כאן סיפוקים מידיים ואין שירים שתוכלו לזמזם אחרי שמיעה ראשונה או שניה. או תשיעית או עשירית.

במקרים כאלה תמיד נשאלת השאלה – למה להתאמץ? מה מחכה לנו בקצה הדרך, שיצדיק את כל המאמץ הזה לעקוב אחרי המלודיות הפתלתלות, להבין את הטקסטים החידתיים? והתשובה היחידה שיש לי היא – שהדרך מעניינת, גם אם לא ברור לאן היא מובילה. ועוד דבר: הצליל של יא"ג הוא בבסיסו צליל חם ואקוסטי, לא צורם את האוזן (זה לא רוק תעשייתי, נניח). לא תסבלו, גם אם תישארו בסוף תמהים ולא-נגועים.

עדות אישית: הקסם מתחיל לעבוד לאט לאט, אבל דרושות בערך עשר עד חמש-עשרה השמעות כדי לספוג אותו. האלבום קצר ודחוס (37 דקות בסך הכל), זה עובר מהר.

בשמיעות ראשונות זה קצת מזכיר את "הבילויים" – משהו בהגשה הקולית המתריסה, של דניאל קיצ'לס מזכיר את נעם ענבר – אבל מהר מאד מתחדדים ההבדלים. יא"ג לא מתעקשים להיות חריפים וציניים בכל שורה שנייה, הפוליטיקה שלהם הרבה יותר מוסווית, והכל טובל באווירה מוזיקלית הרבה פחות קרנבלית. הכי חשוב: למרות שהם עוד הרבה פחות קליטים מן "הבילויים", משהו במנגנון הבסיסי של יא"ג נוגע ברגש טהור, בעוד ש"הבילויים" בדרך כלל מתקשרים איתך ברמה השכלתנית.

קשה מאד לתאר את המוזיקה של יא"ג, מעבר לשיטוט אסוציאטיבי די שטחי בין סגנונות הקאנטרי, רגאיי, סיד בארט, טום וייטס, ואפילו מזמורים אליזבתניים (כמו באחד משיאי האלבום, "פושטי היד"). המשפטים המוזיקליים ארוכים שקשה להאמין, כמעט תמיד תהיה בהם גלישה כרומאטית, דיסוננטית, שתסכל כל ניסיון "לזהות" את המהלך.

אולי מה שאני הכי אוהב באלבום המופלא הזה הוא התיזמור – הבחירה והשילוב של כלי הנגינה בכל שיר – שלא חדל לעקוץ את האוזן. יש כאן שלל כלי פריטה שמעניקים למוזיקה גוון עממי-עתיק (בנג'ו, מנדולינה, ג'ומבוש, צ'רנגו), ובקטעים מסוימים, אם אתה עוצם את העיניים, קל לדמיין לפניך קבוצת נגנים אלבנית או קרואטית שתעתה בדרך ונקלעה בטעות לחופינו. יש מינימום אלקטרוניקה, ומן הבחינה הזאת מדובר בתצוגת תכלית מרהיבה: איך מוחות יצירתיים יכולים להפיק מוזיקה מורכבת ועשירה להפליא מכלים פשוטים בלבד, ללא פירוטכניקה.

רק אוויל ינסה לפרש את הטקסטים של יא"ג; ככל שאני מבין, אין שם "סיפור" או "כוונה", אלא רצף אימפרסיוניסטי של דימויים, שאמור למקם את המאזין במרחב מסוים ולהניח לו להתבונן מסביב. מוטיב אחד שאולי אפשר להצביע עליו הוא מעין תחושת חרדה או איום מפני עולם קדם- (או פוסט-) ציביליזציוני; עולם שהתפרק מן המבנים המוכרים שלו ועתה ניצב בחורבותיו, לוחש ומרקיב. יש כמות עצומה של איזכורים לבעלי חיים באלבום: אני מצאתי שם נמלים, תולעים, עכברושים, חולדות, עורבים, צפרדעים, כלבים, ינשופים, קופים ולוויתנים, וזה חוץ מתחפושות הארנב והצפרדע שעל הכריכה, והנמר שבשם האלבום. יא"ג מתנאים בשם שמייצג את השיא המלאכותי של תרבות הפלסטיק והצריכה, אבל עסוקים באופן כפייתי בפְנים החייתי והכאוטי שמתחת לקליפה הזו.




דרגות לכלוך וניקיון / ישראל ברייט

אפתח ואצהיר שבאופן אישי, השילוב של להקה בשם "השמחות" עם סולן ששם משפחתו הוא "עליז, מואר" (באנגלית) מעולם לא הילך עלי קסם; מה לי ולכל השמֵייח הזה? אני, תנו לי דיכאון מרוכז לווריד – פינק פלויד, ניק דרייק, מאט אליוט – ואני מבסוט. שירים עולצים, לדאבוני, משרים עלי דכדוך.

לכן האלבום הנוכחי של ברייט תפס אותי לא מוכן. זה אומנם לא דיכאון איכותי, אבל גם לא "מוכרחים להיות שמח". יותר מכל, זאת אנרגיה מזוקקת של שפה, של מקצב, של חדוות השיר עצמו. ברייט הוא סוג של קוסם, שמשליך לכובע המוזיקלי שלו כל מיני סגנונות שלא קשורים זה לזה, ואיכשהו מה שיוצא החוצה נשמע סגנון טבעי ואישי לגמרי. באלבום הזה הוא חופר עמוק במוזיקה הגיאורגית, ויותר מכך, במקצב ובאינטונציה המיוחדים של השפה, רק כדי לשאוב אותם לתוך העברית המדוברת ולהתענג על ההיתוך הזה (כאן הוא מסביר איך זה עובד). השיר שמביא זאת לשיא הוא "גוז'י קחטמי" (חזיר ותרנגול, בגיאורגית), שפשוט קשה לתאר אותו במלים: מין נאום-בהול-חתוך בהגייה גיאורגית, שנמהלות בו מלים מגיאורגית, עברית, וסתם מילות נונסנס, והכל יושב על מקצב פראי וא-סימטרי. בשמיעה ראשונה התגובה שלי היתה תערובת של צחוק ובהלה; אני לא זוכר מתי שמעתי משהו דומה לזה.

פתאום אני מבין במה האלבום הזה כל כך שונה מאלבומים אחרים, למה הוא נשמע כל כך שונה. המרכז כאן הוא הדיבור, השירה סבה סביב הטונים והמנעדים של הדיבור הטבעי. להבדיל, רוב זמרי הפופ/רוק/ראפ אצלנו עסוקים בלצעוק; השירה שלהם מסתובבת במחוזות דציבליים ששום אדם נורמלי לא מדבר בהם.

העיבודים מינימליסטיים: הקול (היפה והחם) של ברייט, בס, תופים ואקורדיון. האקורדיון כאן הוא בלי ספק הגיבור הראשי, והנגן ויטלי פודולסקי עושה בו מעשים דֶמוניים ממש. הוא חד, קצבי, מלא תפניות מפתיעות, דרוך כמו קפיץ. תשכחו מכל מה שידעתם על הכלי הזה; כאן תגלו אותו מחדש.

יש גם מלים שאפשר להרהר בהן פעם ועוד פעם מבלי לחוש עלבון לאינטילגנציה: "המקום שבו אנו צודקים", של יהודה עמיחי, ושני שירים חברתיים חמוצים-מרירים ("המנקה", "התזמורת משלמת בשביל לנגן"). ויש גם לא מעט מלים שכמה שלא תהרהר בהן – לא תמצא בהן שום משמעות. הצליל הוא המשמעות.




גם כשעיני פקוחות / גבריאל בלחסן

כמו ברייט, גם בלחסן הוא קודם כל אמן מדבר. אבל אם השירים של ברייט פוסעים על קרקע דקיקה של חוסר משמעות, השירים של בלחסן מתפקעים ממשמעות, היא זבה מהם כמו מפצע מוגלתי, והשיר לעולם אינו מסוגל להכיל אותה במלואה. זוהי האמת של המחלה, והיא גולשת מעבר לשפה הבריאה, השפויה. המוזיקה של בלחסן היא לא ניסיון "לזקק" את המחלה לאיזושהי משמעות נעלה וגם לא ניסיון להיגאל ממנה דרך האמנות. המוזיקה היא, בפשטות, עוד הבט של המחלה. עד שלא תבטלו בדמיונכם את החציצה הכוזבת בין המחלה שלו לבין השירים שלו, לא תתקרבו באמת לבלחסן.

וכשתבטלו את החציצה בין המחלה לבין השירים, תיבהלו; גם החציצה בין המחלה שלו לבין הבריאות שלכם תיראה לכם פתאום קלושה להפליא.

בלחסן הוא התמכרות, והיא לא מתאימה לכולם. גם לי לקח הרבה זמן להעז. אבל כשסוף סוף העזתי, נשביתי. האלבום החדש, שהוקלט יחד עם האלבום הקודם "עתיד", בעצם חוזר אחורה אל האלבום שקדם לשניהם – "בשדות". האנרגיה העיוורת והחורכת של "עתיד" כמעט שאיננה ניכרת כאן; למעט שיר-טריפ אחד של טקסט שוצף ובלתי נגמר (Deep TMS), שאר השירים נראים ונשמעים כמו שירים אמיתיים.

הקול של בלחסן שבור יותר, סדוק יותר; הנגינה בגיטרה עדיין מתפקדת כמו עוגן של יציבות, אקורדים קצובים, לא מתפרעים – כשבחזית משתולל הטקסט הקדחתני, מלים מסתחררות למעמקים. הלחנים דומים יותר ויותר לתפילות, וכשבלחסן מדקק את קולו ונוסק בסולמות המוזיקליים מעלה ומעלה, הלב נסדק.

שורות רבות משקפות את ההפרעה הדו-קוטבית ברמה הלשונית ממש, באמצעות ניגודים חושיים חריפים: "מימיני ים זוהר / וחול אדמדם קטיפתי / ומשמאלי בוץ ופיח / אבק ועצמות"; "נעליה בצבע בהיר / עורי הלבין שירד הלילה / נדם ליבו של הדוב השחור / של זאבי הקוטב". לבלחסן יש עין חזיונית אדירה והוא מצייר אפוקליפסות בנוסח ויליאם בלייק: "אני תלוי על חבל בגובה רב / בין ההרים והגאיות / והגשר עשוי פעמונים / יהלומים וזהב מבריק / ובצד אחד שמש מסנוור / ובצד השני חושך צלמוות / ירח ערפל / וכוכבים עתיקים / ולפני עומד שרף ולא אדם".

ומצד שני – ישנן ההפוגות, רגעי אושר עילאי. זמנים שבהם המבט נחלץ סוף סוף מן הכלוב של האני ומשתחרר אל הזולת. השיר "5 בבוקר" שכולו הלל לחמלה ("השירים הכי טובים לא נכתבים בכלל / הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב"), או השיר "שתיים בלילה", שמסתיים כך:

"זה כמעט פשע להרגיש ככה
גם אם יעלם אחכה לו בכל יום שיבוא
אני אחרוט את זה על הזרוע. אני אשבור את
הקיר
בשביל לזכור שיש חיים אחרים מאלה
שזה אמיתי וקרוב ורוטט בבשר
שהשכינה מציצה מבעד לחלון פעם בכמה
שנים
שהכל הבל הבלים הרגליים שלי יפות
שכדאי ורצוי לחיות גם בעולם פושע שכזה".

העולם פושע, וגם האושר הרגעי הזה הוא "כמעט פשע". אבל תראו אותו, את האיש החבול הזה, הכל הבל הבלים, הוא יודע, ובכל זאת הוא מרים עיניו, ופתאום הוא רואה, רואה ויודע: הרגליים שלי, שעומדות בתוך כל החרא הזה, יפות. תראו אותו.



שלוש קינות לאמצע הלב

אשה-פסנתר; גבר-גיטרה; אשה-גיטרה

[לפתוח רמקולים, לעמעם אורות]


Ruins, Nancy Elizabeth


דשא ב', גבריאל בלחסן


Colours of the Night, Evi Vine

 

 


צרור אחוז בחוט בלתי נראה: על השאקון של באך

(אף מילה על פוליטיקה) 

כמה מאיתנו שומעים היום את אותה מוסיקה ששמענו בגיל 15?
כמה מאיתנו אינם קוברים פניהם מבושה כשהם נזכרים במוסיקה שהעריצו בגיל 15?
כמה יצירות מוסיקליות שהסתובבו על הפטיפון שלנו שוב ושוב בגיל 15 עדיין מרתקות אותנו בבגרותנו – 20, 30 או 40 שנה אחרי?

התשובה על כל השאלות היא אחת – מעט מאד, אם בכלל. השנים משנות אותנו ללא הכר, וגם את הטעם המוסיקלי שלנו הן משנות. וטוב שכך. מי רוצה להיות תקוע עם "בוני אם" או ה"בי ג'יז" עד יום מותו? תקופות שונות בחיים קוראות למוסיקה שונה, חוויות חדשות מבקשות לעצמן הד מוסיקלי בצלמן. מי שמוסיקה היא חלק הכרחי מחייו יודע זאת; לפעמים האהבה המוסיקלית החדשה שלנו מספרת לנו משהו על עצמנו שעוד לא ידענו לנסח במילים.

אבל לפעמים יש חריגים; קטע מוסיקלי ששובר את כל ההכללות. קטע שתקוע במוח שלנו כבר עשרות שנים, ולא יוצא. ואנחנו גם לא רוצים שייצא. אנחנו נשתנה, הוא יישאר כמו שהוא לנצח. אנחנו נחלוף, הוא ייצרב בנו כתזכורת ליופי שאינו בר-חלוף.

בגיל 15 שמעתי לראשונה את השאקון של באך. זה היה עיבוד לגיטרה, בנגינתו של נרציסו יֶפּס הספרדי. שמעתי – ונלכדתי. כבר כמעט 30 שנה אני לכוד.

השאקון היה הסיבה שהתחלתי ללמוד לנגן גיטרה קלאסית. הוא כנראה גם היה הסיבה שויתרתי. מה כבר הבנתי – ניסיתי לטפס על האוורסט של הנגינה הקלאסית עם סנדלי בד מרוטים. החלטתי לוותר על הטיפוס, לחנות למרגלות ההר – ולהתבשם ממראהו הנשגב למשך שארית חיי.

מאז ועד היום הקשבתי לשאקון מאות פעמים. הוא לא נמאס. תמיד מסקרן אותי לגלות איך הוא יתפתח – למרות שאני כבר מכיר בו כל תו ותו. אולי לא סקרנות, אלא אי אמון; שוב אני משתאה למראה המבוך העצום שנבנה מצלילים, שוב אני מתקשה להאמין שהמבנה המשוכלל הזה לא יקרוס לפני הסוף, שוב אני עובר בפרוזדורים ובמעברים הנסתרים שלו ונדהם לגלות את עקבותי שלי פרושים לפני. מה, כבר הייתי כאן? כבר הכלתי את היופי הזה?

אתה לא מכיל את השאקון. הוא מכיל אותך.

פתיחה; 30 וריאציות; שוב פתיחה; עוד 30 וריאציות. שלושה פרקים: מינורי-מאז'ורי-מינורי. הטמפו מתון, מדוד: שלושה רבעים עם פעימה אמצעית. לכאורה ריקוד, למעשה תהלוכת אבל; מסופר שבאך הלחין אותו לאחר מות אשתו הראשונה.

הנושא של השאקון הוא הנעלם הגדול שלו: לכל אורך היצירה – כ-15 דקות עמוסות ודחוסות – הוא אינו מופיע אף פעם באופן מפורש בקו המלודי הראשי. ארבעת התווים היורדים של הנושא חוזרים שוב ושוב, אבל תמיד בעקיפין: או בקו הבס או במהלך ההרמוני. המאזין "סופג" את הנושא בעשרות צורות מתחלפות, אבל אינו "יודע" זאת. למעשה, גם מוסיקאים שמנגנים את השאקון לא תמיד יודעים לומר מהו הנושא שלו.

הכל אחוז בצרור מהודק היטב, אבל החוט – בלתי נראה. כמו חיוך המונה ליזה, שהציור כולו מצביע עליו, והוא – חומק. כמו אהבה עתיקה שדמותה כבר נמחקה ורק טביעות פסיעותיה נותרו על החול הרך של הזיכרון.

ואולי הכל מתקשר במעמקים. השאקון – לתחושתי, לפחות – הוא קינה מתמשכת, שסובבת ללא הפסק סביב "חור שחור", מנסה לדובב משהו או מישהו שאבד לבלי שוב (ריבוי הקולות הפוליפוני מעצים את תחושת "השיחה" הזאת). "הנושא הנעלם", אם כן, הוא אותו אופק שהיצירה מתכוונת אליו ולעולם אינה מגיעה עדיו; כך הופך הנעדר לנוכח, מה שאין מדברים עליו – נושא השיחה האמיתי.

סביב השאקון התפתחה מיתולוגיה שלמה, נומרולוגיה של צפנים ומסרים סודיים, פרשנויות נוצריות וקבליסטיות. כך מגיבים הפראים כשהם ניצבים מול פלאי הבריאה; הם טווים מיתוסים. אבל הפלא של השאקון הוא כולו מוסיקלי, ואין מה "לפתור" בו, רק לצלול לתוכו.

השאקון נכתב במקור כפרק המסיים של הפרטיטה השניה בדי-מינור לכינור, ואולם מהר מאד התקבל כיצירה עצמאית בפני עצמה (שאורכה עולה על ארבעת הפרקים שקודמים לה ביחד). עכשיו אני אגיד משהו שאינו מתקבל על הדעת: בכתיבת השאקון נפלה טעות עריכה. הטעות היא בייעוד היצירה לכינור.

בעצם, באך כתב את השאקון לגיטרה (או ללאוטה, המקבילה בת זמנו). אולי הוא לא חשב על זה במודע, אבל זה לא משנה; השאקון נועדה לגיטרה והגיטרה נועדה לשאקון. העניין הזה מתחוור מיד למי שמקשיב לביצועים ולעיבודים השונים שקיבלה היצירה. גם הביצוע המבריק ביותר על כינור לא משתווה לביצועים בינוניים בגיטרה. יש גם עיבודים לפסנתר ולתזמורת – מוטב לעבור עליהם בשתיקה.

השאקון "עורג" לגיטרה. הפוליפוניה שלו מתפתלת באי-נוחות על הכינור אבל מתפרקדת בנוחיות בין מיתרי הגיטרה. הטמפו האטי מתנכל לאוזן כשהוא נמתח על הכינור אבל זורם כקצב נשימה טבעי על הגיטרה. והארפגי, הו הארפג' הארוך והמרהיב (כ-5 דקות מפתיחת השאקון), שרוקם ופורם ומערסל ושוב רוקם מחדש – ממש נולד לפריטה על גיטרה.

לכן אספתי כאן רק ביצועים לגיטרה. המדגם כמובן לא מייצג –  לא הכל יש ב-Utube. מראש לא כללתי ביצועים שמתכחשים לאופי האלגי של השאקון, לא משנה כמה הם וירטואוזיים (ולכן לא תמצאו כאן את ג'ון ויליאמס). ובכל זאת, הביצועים מאד שונים זה מזה, במזג ובצליל. בכל אחד מהם יש דברים שאני אוהב יותר ואוהב פחות; עוד לא מצאתי את הביצוע האידאלי לשאקון. כמו הנושא שלו, אולי גם הביצוע האידאלי תמיד נמצא "מעבר".

נתחיל, איך לא, באנדרס סגוביה. העיבוד המודרני של השאקון לגיטרה נעשה בידי סגוביה, ושימש בסיס לכל העיבודים האחרים. סגוביה כמו סגוביה: הטכניקה מושלמת, הנגינה מאד זורמת ואלגנטית. הביצוע מאד ריתמי, מודגשת הריקודיות של השאקון, וגם מאד "קישוטי", על סף המנייריסטי. אבל הכל טעון ברגש גדול. פתיחת הפרק השלישי – עדנה טהורה.

אנדרס סגוביה, חלק א'.

אנדרס סגוביה, חלק ב'.

המבצע הבא הוא מרסלו וידאל הברזילאי. הרבה רגישות וריכוז יש כאן, אבל גם הרבה מעידות טכניות. הסיבה העיקרית שאני מביא אותו היא הצליל המלא, הפעמוני של הגיטרה המיוחדת שלו (בעלת 7 מיתרים).

מרסלו וידאל, חלק ב'.

את ג'וליאן ברים אין צורך להציג. ברים מתמחה במוסיקה אליזבטנית וברוקית, ומנגן גם על לאוטה. הביצוע שלו, לטעמי, משיג את ההישג הנדיר של שמירה על טמפו מדוד, לא מהיר מדי ולא אטי מדי, בלי להתפתות לשום כיוון. יש בו הרבה איפוק ואצילות. המגרעת היחידה – שמלווה את כל נגינתו של ברים – היא האובססיה שלו עם צלילים חדים כתער, שכמעט פוקעים את אוזנך; הוא אוהב לפרוט בקצה הימני של המיתר, וככה גם כשהוא מנגן בגיטרה, לפעמים זה נשמע כמו לאוטה. ההקלטה קצת מזמזמת, לצערי, אבל העומק הרגשי נוכח מאד.

ג'וליאן ברים, חלק א'.

ג'וליאן ברים, חלק ב'.

קרייג לייק הוא גיטריסט אוסטרלי לא מוכר. הביצוע שלו מאד מדוייק ורב עוצמה, ומוכיח (בניגוד לכל מיני שמועות זדוניות) שגיטרה כן יכולה "להחזיק צליל", ואפילו כמה צלילים יחד. למה נדלקתי עליו? בגלל הבאסים… צליל יפהפה.

קרייג לייק, חלק א'.
 

קרייג לייק, חלק ב'.

קרייג לייק, חלק ג' (שימו לב לילד החמוד שמשוטט בפריים החל מ-1:55).

הביצוע של נרציסו יפס הספרדי, כמו שאמרתי, היה הראשון ששמעתי בחיי. מה שאהבתי לפני כמעט 30 שנה אני עדיין אוהב היום: האטיות, האטיות המהורהרת הזאת. וגם המנעד הרחב – יפס מנגן על גיטרת 10 מיתרים. לעומת זאת, היום האוזן שלי מתכווצת מהרישול הטכני – תווים שנבלעים או נאטמים. הנגינה של יפס לא "זורמת", אבל היא נובעת ממקום עמוק מאד. בתו של יפס יצרה ריקוד על רקע הנגינה של אביה, מתוך תכנית שנקראה "דיאלוגים עם אבי". הקשר בין השאקון לבין יחסים עם האב הוא כר נרחב לפרשנות, שאני משאיר לקוראים/ות.

נרציסו יפס, חלק א'.

נרציסו יפס, חלק ב'.

וקוריוז לסיום. הצרפתי הגנוב הזה נראה ונשמע כמו סוג של בדיחה. אבל אחרי הפתיחה ההזויה, שנמשכת 3 דקות, הוא פתאום נכנס עמוק לארפג' של השאקון, והללויה – זה הופך למעדן פסיכדלי משכר, שאתה לא רוצה שייגמר.

ברונו דרוקס, הארפג' מן השאקון.

"נער לב חרסינה גוף פחם": על "בשדות" של גבריאל בלחסן

את הרשימה הזאת הייתי צריך לכתוב לפני שנתיים וחצי, כשהתוודעתי לראשונה לאלבום "בשדות" של גבריאל בלחסן. האלבום יצא חצי שנה לפני כן, באוגוסט 2006. חצי שנה לא התקרבתי אליו. הדברים שקראתי עליו הפחידו אותי. איבוד שפיות, קרביים בחוץ, צרחות ואימה.

מה אני צריך את זה, חשבתי. גם ככה לא קל לשמור כאן על שפיות.

ובכל זאת, פה ושם ברשימות הביקורת, לא ניתנת להכחשה: התדהמה. אנשים שמעו ונדהמו. וכך הוא נתקע בירכתי מוחי, חובה בלתי ממומשת. ידעתי שמתישהו אגיע אליו. כשיהיה לי קצת יותר אומץ. תחנות הרדיו עזרו לי: גם הן בחרו להתעלם ממנו.

עברה חצי שנה. נכנסתי לחנות וקניתי איזה שבעה דיסקים, וביניהם "בשדות". לא מיהרתי. הקשבתי לאחרים קודם, שמרתי אותו במקום מוצנע, בתחתית הערימה. בסוף הגיע תורו. שמתי שיר ראשון: "העוקד, הנעקד והמזבח".

אוי.

המלים נשפכות בקדחתנות. זכרונות מסוייטים מהאישפוז באברבנאל, התבוססות בבוץ וזיעה וצואה ופיח; חזיונות של קץ, התאיינות, התרוששות החושים והטעם והדעת והתבונה; הינבאות זועמת, קודחת מתשוקת חיים, נשברת מתחת לאלוהים קר ואכזר.

ולצד כל זה – נביטה מחודשת. ציץ ירוק, כמוסה של אושר שהולך ונפרש, חידוש המגע עם החיים. תפילה שנענית; אהבת אשה.

אין טעם לדוש בטקסטים של בלחסן; העוצמה שלהם הודפת כל ניסיון פרשני מתחכם מדי. ובכל זאת, לא עולה על דעתי שום כותב שמסוגל לדווח על עולמו וגורלו האישי בו בדיוק כה חודר, מבלי לחטוא לא לרוח ולא לבשר. זה לב העניין אצלו: הקשר המסוכסך בין הנפש לגוף, בין השמיים לאדמה (כותרת רשימה זו, הלקוחה מן השיר "עריסת יהלום", משקפת זאת היטב). והלא זו הבעיה העקרונית של הכותבים שלנו, זמרים ומשוררים כאחד: לייצג את עצמם כשלמות של נפש המגולמת בבשר ובשר הממריא בנפש. אבל הבשר אמיתי ופגום, והנפש אמיתית ונבוכה, ובניגוד לבני דורו, בלחסן אינו רוצה ואינו יכול לברוח לשום הזיה אדולוסנטית, התפנקות רליגיוזית או זימתית, שמוקרנת על מסך של רעש מסיח דעת.

ומכאן המינימליזם של האלבום הזה; ליווי של גיטרה ובס זה מספיק, עם נגיעות קלידים עדינות; ולפעמים אפילו גיטרה חשמלית אחת, וקול אחד ניחר, הם כל מה שנחוץ כדי להטביע את המאזין בעולם צלילי שלם (כמו בשיר "בשדות").

דיברו הרבה על המלים הטעונות של האלבום הזה, על ההסטוריה של בלחסן, על "אלג'יר" ועל מה לא. לא דיברו מספיק על המוסיקליות הצרופה של "בשדות". שהרי אם היה בלחסן רק משורר ממחוזות הטירוף והכאב, לא היה יכול להבקיע אלינו, ה"שפויים" כביכול, כפי שהוא עושה זאת באלבום הזה. אבל המוסיקה מחוללת בערבוביה הזאת של סבל וכאב איזה נס, והנס זורם מן השר אל המאזין. הלחנים שקטים, כמעט נוגים; משפטים מוסיקליים ארוכים, מתערסלים. לפעמים המלודיה היא בחזית (קולו של בלחסן), ולפעמים היא ברקע, מאחורי הדקלום שלו. תבניות ממכרות, חוזרות על עצמן. העדינות שלהן אינה מניחה למלים להתפזר או לאבד עצמן לדעת, האימה כאן מוכלת כל כולה בתוך מעשה אהבה יצירתי, גואל. ברגעים לא מעטים באלבום (כמו בשיר "ברוך הבא", החותם אותו) המוסיקה מזדככת ליופי מלאכי, כוראלי באיכותו (לצערי, לא מצאתי ברשת את הקליפ של "ברוך הבא" ושל השירים הרכים האחרים, "שלושה אביבים ו"בשדות").

בסופו של דבר, לא היתה לי סיבה אמיתית לפחד מהאלבום הזה; יש בו תעצומות נפש שיזינו אותי עוד שנים ארוכות.

בלחסן לא קיבל את היחס הראוי לו בעקבות יצירת המופת הזאת. גם זה לא חדש; התרבות הישראלית מעולם לא הצטיינה בזיהוי אמנים אמיתיים, בזמן אמת. במקרה הנוכחי, הצער גדול במיוחד: "בשדות" הוא האלבום הישראלי הטוב (החשוב? הנוקב? קשה למצוא מלים) ביותר ב… כמה שנים? בעצם, קשה לי אפילו לדרג אותו. בואו נאמר שכל מצעד אלבומים של 30 השנים האחרונות יהיה חייב לכלול אותו בשלישיה הפותחת. לא, אני לא מגזים.

כבר שנתיים שאני שומע את "בשדות"; כוחו לא קהה. בכל מאות מילותיו לא מצאתי עוד מילה אחת שאיננה אמת. אף פעם לא הצלחתי לשמוע אותו ב"רקע". אני תמיד "נפגש" איתו מחדש, שוב מתחייב להקשיב לו, לפנות לו מרחב פנוי ונקי בתוכי. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ממנו.

טול קורה (גיחה מוסיקלית)

קוֹרָה – קליפה חלולה של חצי דלעת, עטופה בעור פרה; 21 מיתרים, עשויים מסיבים של רשתות דגים; צוואר עץ ארוך, עליו מושחלות טבעות כיוונון ומתיחה למיתרים. מולדת: מערב אפריקה.

ארבע אצבעות פורטות: האגודל והאצבע בכל יד. הפריטה במקביל מאפשרת פוליפוניה מורכבת ממה שניתן להשיג בכלי פריטה רגילים. לעתים קרובות תשמעו שלושה קולות בו זמנית: קו בס, קו מלודי, וקו אילתור. תתקשו להאמין שנגן אחד מפיק את כולם (כן כן, לפתוח רמקולים).

טוּמאני דיאבטה ממאלי הוא מגדולי המוסיקאים שמנגנים בקורה (בעבר כונה ה"ראווי שנקר" של הקורה). לצד שליטה פנומנלית בכלי, הוא מטמיע בנגינתו מסורות מוסיקליות מכל רחבי העולם. קטעי הסולו שלו הם מדיטטיביים, ואריאציות אינסופיות על בסיס תבניות ריתמיות חוזרות ונשנות. קצת מזכיר את קית' ג'ארט, בלי המלודרמטיות.

אני מכור לכלי פריטה. תנו לי קטע שמבוסס על כלי פריטה, לא חשוב איזה – גיטרה אקוסטית, מנדולינה, לאוטה, עוּד – ואני מרוצה. לבושתי, עד לפני שנה לא שמעתי על הקורה.

שכן זאת יש לדעת: לקורה יש את הצליל היפה בעולם.

אנו בעד הנביא תומש

הקליפ הזה הוא מפגן מסחרר של דמיון: מוסיקלי, מילולי ותיאטרלי. הוא גם מוכיח שני דברים מעל כל ספק: 1) בפסגותיו הנעלות, הומור הוא אמנות צרופה; 2) תומש הוא אלוהים.

[ההקלטה בינונית; שווה להתאמץ להבין כל מילה]

קצת מוסיקה אחרת, בבקשה

מיאוס הולך ומתמשך מן המוסיקה המושמעת בתחנות הרדיו העיקריות (להוציא את 88 FM) דחף אותי לזרועות מייספייס. כמו הלך תועה במדבר שוטטתי שם ימים ולילות, תר אחר נווה-מדבר להשיב את נפשי. מה אומר ומה אוסיף, יש חיים אחרי גלגל"צ.

בשנים האחרונות גיליתי שמוסיקה יותר מדי מוקפדת, מסונתזת או מלוטשת, משעממת אותי. בכל שיר אני קודם כל מחפש לשמוע את האצבעות, או הפה, של היוצר. זה הריגוש: חריקת האצבע על המיתר, הנשימה החולפת בחליל, ההדהוד של קליד פסנתר. שיישארו שם, שלא יחתכו לי אותם החוצה.

כל המוסיקאים להלן ניתנים לסיווג תחת הכותרת המעורפלת משהו "אקוסטי-אקספרימנטלי". כולם אחרים, מוזרים. כאלה שתופסים את האוזן בהדרגה, וצעד אחר צעד כובשים להם נחלה בנשמתך.
 
Matt Elliott – אותו דווקא גיליתי בהאזנה מקרית ל-88 FM, ורק אחר כך חקרתי אותו לעומק ברשת. אין מלים בפי לתאר את המוסיקה הכאובה, המופלאה, של מאט אליוט (רוברט וויאט פוגש להקת זמרי-עם אלבנית?). אסתכן בדימוי סתום: כשאני מאזין לו אני מרגיש עתיק מאד.

Mike Bethel – קול של פיטר גבריאל, טכניקה קלאסית של ג'ון ויליאמס, אטונאליות של אלבן ברג. מייק בת'ל הוא וירטואוז גיטרה עם חיבה מיוחדת לדיסוננסים, והכל מחובר לזמר נשמה מן הסוג החרוך. מי שקונה את הדיסקים שלו מקבל הקדשה אישית.

Thee, Stranded Horse – השם המוזר הזה שייך למוסיקאי בריטי-צרפתי, שמנגן על קורה – כלי מיתר אפריקאי עם 24 מיתרים, בעל צליל מהדהד בין עוּד לנבל. הבחור אקסצנטרי, ללא ספק, ומתעקש לשיר בקול צפצפני משהו, אבל על הכל מחפה פריטה מהפנטת על הקורה וגיטרה 12 מיתרים (לפעמים במקביל).

Manyfingers – עוד בחור בריטי שמנגן על אלף כלים (מכאן השם אולי). קטעים אינסטרומנטליים רפטטיביים שמעלים על הדעת את פיליפ גלאס ומייק אולדפילד המוקדם: תבנית מלודית מאד פשוטה שצוברת בהדרגה עוד ועוד כלים, עוד ועוד ואריאציות. להבדיל מגלאס, אין כאן שום מתיקות מלודית, והיד המנגנת תמיד מורגשת.

Nancy Elizabeth – עוד בריטית מפוצצת מכישרון, פורטת על יותר מעשרה כלי מיתר שונים (ביניהם נבל, בוזוקי ודולסימר), עם קול צלול שמזכיר את דולורס אוריורדן. גם כאן המלודיה חשובה פחות מן ההרמוניה, הרבה מרקמים אקוסטיים שמפתיעים את האוזן, וקול מלאכי מרחף ממעל.