פורסם באתר "העוקץ"
(הערה: זהו מאמר ארוך ומורכב. הוא לא נכתב בהינף אחד, ולא מיועד לקריאה כזאת)
הקדמה
בסוף הסיור שעורכת עמותת "עמק שווה" בכפר סילוואן, נפגשים המשתתפים עם נציג "מרכז המידע ואדי חילווה – סילוואן". הבחור הצעיר שפגש אותנו (היינו כ-15 איש בקבוצה) תיאר את החיים בצל ההשתלטות ההדרגתית של עמותת אלע"ד על נכסים פרטיים ועל שטחי ציבור בכפר. הוא תיאר את האלימות של מג"ב ושל המאבטחים הפרטיים, ואת נסיונות הסרק למצוא אוזן קשבת אצל רשויות החוק הישראליות. ואז הוא שאל אם יש שאלות.
היו לא מעט שאלות. בשלב מסוים פנה אליו אחד המשתתפים בסיור ושאל: אם יוחלט שקו הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית מותיר את סילוואן בתחום הרשות (ומחוץ לישראל) – האם תקבלו את מתנחלי אלע"ד בקרבכם? הבחור (ולא רק הוא) הגיב בחיוך. איזו סיבה בעולם יש לו לקבל בברכה גוזלי אדמות שממררים את חייו כבר יותר מעשור? הוא ענה בנימוס: לא, לא נקבל אותם. מיד ניצת ויכוח סוער בין המשתתפים, האם זה צודק או לא, איך צריך להיראות הסדר הקבע, עם פינוי מתנחלים או בלי, וכיוצא בזה שאלות שמעסיקות את הישראלים כבר יותר מ-40 עשורים. כלומר, מעסיקות את היהודים. הבחור הפלסטיני הביט בנו ושתק.
הנה כך שכפלנו, בלי משים, את תבנית היחסים הקבועה בין מדינת ישראל לתושבי "מזרח ירושלים": התווכחנו על גורלם מעל ראשיהם, כאילו הם אינם צד בעניין. העובדה שהמתווכחים היו כולם אנשי שמאל מובהקים, כמו העובדה שהצד שהודר מן הוויכוח עמד ממש מולנו – רק הוסיפו נופך גרוטסקי למעמד. למרבה המזל, אחרי 3-4 דקות עצר מדריך הסיור את הוויכוח המטופש הזה וביקש לדעת אם למישהו יש עוד שאלות למארח שלנו. כך נזכרנו ברעיון העקרוני, המהפכני ממש, שעומד בבסיס פעילותה של עמותת "עמק שווה": להתייחס לתושבי סילוואן בגובה העיניים ולהציע דרך אלטרנטיבית לניהול חפירות ארכיאולוגיות בקרב (ומתחת) שכונת מגורים ענייה ומאוכלסת בצפיפות. הסיור, אגב, מומלץ מאד.
כדאי להגיע לסילוואן ולראות בעיניים את קריסתן של מערכות החוק והצדק, אחת אחרי השנייה, על גבם של עשרות אלפי פלסטינים, שהם, הלכה ולא למעשה, תושבי מדינת ישראל. כדאי לקרוא וללמוד כיצד פעלו וממשיכות לפעול בסילוואן מערכות רבות עוצמה וממון של גופים שלטוניים, ארגוני ימין, ועדות מוניציפליות, יזמים וקבלנים, וגם ארכיאולוגים תאבי פרסום, וכולם משרתים מטרה אחת ויחידה: דחיקתם החוצה של ערביי סילוואן והעמקת האחיזה היהודית בכפר. לשם כך – כל האמצעים כשרים. ולא תאמינו כמה דמיון ונחישות מושקעים באמצעים האלה.
המאבק על סילוואן מתחמם והולך, במיוחד בשנה האחרונה. במוקדם או במאוחר, הוא יגיע לנקודת התלקחות. אם תפרוץ אינתיפאדה שלישית, יש סיכוי גבוה שהיא תתחיל שם, בין "בית יהונתן" ל"בית הדבש". כפי שיילך ויתבהר בהמשך הדברים, מי שינצח במאבק על סילוואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל. לכן סילוואן חשובה כל כך, ואסור לתת לה לרדת מסדר היום. לא רק ל"מהומות" (תסמכו על כתבי המשטרה שידווחו עליהן), אלא גם לעסקאות הנדל"ן המפוקפקות שבהן נחתך גורלן של משפחות רבות בכפר, וגם לתכניות הבנייה הגרנדיוזיות של ניר ברקת, ולכל מה שמתרחש מאחורי הקלעים.
ב-20 השנים האחרונות אנחנו מפסידים יום יום. "אנחנו" – יהודים וערבים שחפצים לחיות בשלום בארץ הזאת. המנצחים הברורים הם שורה של גופים שלטוניים (משרד השיכון, עיריית ירושלים, רשות הטבע והגנים, משרד התיירות) שעמותת אלע"ד משמשת להם כיסוי נוח, "פרונט מן" שמוציא ומביא את מדיניות הטרנספר השקט ב"מזרח ירושלים". במלים אחרות: סילוואן מהווה מקרה מובהק שבו מדינת ישראל ניצבת נגד אזרחיה; כל פעולותיה שם מעמיקות את הזעם והשנאה בין העמים, ומובילות לפיצוץ. בתור מי שסובל ויסבול עוד יותר מפעולות האיבה השלטוניות האלה – לא מגיע לנו לדעת יותר? וכשנדע יותר – לא מגיע לנו לדרוש שינוי רדיקלי במדיניות? שינוי שיבטיח לנו גם חיים ויצירה וידידות, ולא רק מוות, הרס ושנאה עד קץ הדורות?
כמה מלים על המניעים לכתיבת המאמר הזה. לכאורה, לא חסר תיעוד מפורט, לאורך שנים, של הנעשה בסילוואן. לא מדובר כאן על מקרה של השתקה או סיקור לקוי, אלא אולי להיפך: הצפה של מידע, שמשבשת את הראייה הכללית. אני בטוח שכמעט כל ישראלי שמע את השם "סילוואן", יודע שיש שם "מהומות", ובטח שכל ישראלי שמע את הצירוף "עיר דוד". הרבה גם יודעים שבסילוואן פועלת עמותה בשם אלע"ד. מעבר לכך – אני בספק אם הישראלי הממוצע מבין מה קורה שם.
קשה להאשים אותו. קודם כל, התמונה באמת מורכבת. יש מתנחלים בסילוואן, יש ארכיאולוגיה, יש כוחות אבטחה, ויש עסקאות נדל"ן. הרבה מאד גופים בוחשים בכפר הזה, ואין שום דרך לצייר את מערך הכוחות הזה, באופן ברור, במסגרת של אייטם חדשותי בן 3-4 דקות. כך קורה שצרכן החדשות הממוצע מופצץ, במשך השנים, בעשרות ידיעות על "בעיות" בסילוואן, בלי שום יכולת לצרף אותן לכדי תמונה קוהרנטית, שיש לה פשר פוליטי וכיוון מאד מוגדר. מהלך אינטגרטיבי כזה אפשרי רק בפריסת יריעה רחבה, כפי שנעשה בדו"חות תקופתיים של ארגוני זכויות אדם (אבל מי קורא אותם?) וגם במאמרים כמו זה (שוב, מי קורא אותם?).
אם כן, מטרה ראשונה של המאמר היא פשוט ארגון החומר הקיים; תיאור ותיעוד של התהליכים שמתרחשים בסילוואן כבר יותר מ-20 שנה (עם קצת רקע היסטורי); וניסיון להפריד בין הממדים השונים של פעולות המדינה ועמותת אלע"ד בסילוואן מבלי לוותר על תיאור השתלבותם זה בזה. אני מקווה שריכוז המקורות על פי נושאים, שהקוראים ימצאו כאן, יהיה לעזר לכל מי שמעוניין להמשיך ולחקור בנושא. פה ושם גיליתי פערים מטרידים בנראטיב המתועד, שמזמינים חקירות כאלה, והקדשתי להם דיון נרחב.
מטרה שניה, שתבוא לידי ביטוי בולט יותר בחלקו השני של המאמר, היא להציע מסגרת פרשנית לאירועים. גם כאן אין לי יומרות לגלות את אמריקה; רוב התובנות שלי כבר נוסחו ונכתבו בידי אחרים. התרומה הצנועה שלי היא בסינתזה של הרעיונות, ובדגשים מסויימים שאני מבקש להבליט. חשוב להבין שכל אבן שזזה ממקומה בשכונת סילוואן נושאת משמעות פוליטית. ואין טעם בכל מפעל התיעוד הזה אם הוא אינו מצביע על הקשרים, הגלויים והסמויים, בין זרועות השלטון הישראלי, האינטרסים שלהן, גופי הביצוע שלהם – לבין הנעשה בשטח (ומתחת לפני השטח) בסילוואן. אחרי הידיעה, ואחרי ההבנה, הקרקע אולי תהיה כשרה לפעולה. יחליט כל קורא לעצמו.
לצורך כתיבת המאמר, נעזרתי בעשרות רבות של מקורות. ראוי לציון מיוחד הוא דו"ח עמותת "עיר עמים" ממאי 2009, "עסקה אפלה בסילוואן". את הדו"ח כתב העיתונאי החוקר מירון רפופורט, אולי המומחה מספר אחת בארץ לסילוואן. זהו אחד המסמכים המעמיקים ביותר שקראתי מימיי בכל התחום של זכויות אדם בשטחים – מדהים ביסודיות התחקירית שלו, מרעיש בגילוייו. בכל מדינה מתוקנת מסמך כזה היה מקבל מיד את פרס העיתונות או השירות לציבור, והיה הופך לשיחת היום; במקביל, היה גורם לפתיחתן של תריסר חקירות פליליות של פקידים בכירים ואף שרי ממשלה. אצלנו כל זה לא קרה, וגם הסיקור התקשורתי של הדו"ח היה צנוע למדי. אני מקווה שהמאמר הנוכחי יחדש את העניין במסמך החשוב הזה.
להלן מבנה הפרקים של המאמר:
פרק א': אבטחה ליהודים = התנכלות לפלסטינים
פרק ב': "אבטחה פרטית" עאלק, ואלימות מופרטת
1. המדינה נגד, כלומר עם, השוק הפרטי
2. הסיפור המסריח: כך תיחמנה הממשלה את עצמה ואת הציבור
פרק ג': קרקעות סילוואן: נישול מופרט
1. אלע"ד בשטח: השתלטות תלת-שלבית
א. שלב א': 1986-1992
ב. שלב ב': 1992-1997
ג. שלב ג': 1997-2010
2. ארכיאולוגיה התנחלותית: חופרים ומנשלים
רקע
בכפר סילוואן (שמכונה לעתים "שכונה") מתגוררים 60 אלף פלסטינים. בקרבם מפוזרים כ-500 יהודים, ב-15 מוקדים שונים הנתונים תחת אבטחה כבדה. עם זאת, מי שנמצא בסכנה מתמדת אלו התושבים שהאבטחה ניצבת נגדם.
להיות פלסטיני בסילוואן פירושו להיות נתון לסיכונים ואיומים מתמידים מכמה כיוונים במקביל. מצד אחד עיריית ירושלים, שלא מפנה זבל בכפר, לא מחברת בתים לביוב, ולא דואגת למוסדות חינוך (תיכון אחד משרת את כל הכפר). אפילו סניף של טיפת חלב לא הסכימה העירייה לפתוח בסילוואן. ברוב חלקי הכפר העירייה לא נתנה היתרי בנייה מאז 1967. בשכונות אל-בוסתאן וואדי חילווה לא אושרה אף תכנית בניין עיר; בוואדי חילווה (שמונה כ-5,500 תושבים) ניתנו פחות מ-20 היתרי בנייה מאז 1967. כך הופכת עיריית ירושלים את רוב תושבי הכפר לעברייני בנייה בעל כורחם (ועל הדרך מרוויחה אלפי שקלים מן הקנסות שמוטלים על ה"עבריינים").
בסילוואן אף פעם לא היה ממש שקט, אבל בחצי השנה האחרונה חלה הסלמה דרמטית ברמת החיכוכים בין התושבים הפלסטיניים לבין המתנחלים היהודים, שלצידם עומדים כוחות מג"ב ומאבטחים פרטיים. הרקע לכך הוא החלטתה של עיריית ירושלים מחודש יוני השנה לאשר את תכנית הפיתוח של "גן המלך" על שטח שכונת אל-בוסתאן שבסילוואן. כחלק מן ה"פיתוח", ייהרסו 22 בתים לא חוקיים שבהם מתגוררות כ-100 נפשות. במקום יוקם פארק ארכיאולוגי, או בלשונו הרהוטה של ניר ברקת, "עוגנים תיירותיים".
התכנית, לכאורה, תאפשר לתושבים אלה לבנות מחדש את בתיהם בחלק המזרחי של השכונה, אבל קריאה מדוקדקת בהוראות התכנון המעודכנות של העירייה מגלה שמדובר בתעלול משפטי; בפועל, לא יוכלו המנושלים לנצל את ה"זכות" הזאת, כי תנאי הסף לבנייה מחודשת נקבעו מעבר ליכולתם.
תכנית "גן המלך" הועברה בהליך בזק בעיריית ירושלים, בלחצו הישיר של ראש העיר, ניר ברקת; זאת למרות שבביקורת פנימית של העירייה התגלו בתכנית 250 (!) ליקויים, למרות שהיא "לא עומדת בסטנדרטים משפטיים", ולמרות שתכניות בינוי בחלקים אחרים של העיר כבר תקועות שנים בהליכי אישור מדוקדקים ואיטיים (כמעט מיותר לציין – התכנית גם מפירה את החוק הבינלאומי).
ברוכים הבאים לעולם של סילוואן – מקום שבו החוק אינו חוק, והשורה התחתונה תמיד זהה: מרחב תופח ליהודים, מרחב מצטמק לערבים.
למותר לציין שאין שום בדל ראייה ששכונת אל-בוסתאן ממוקמת באתר שבו שכן הגן של המלך דוד, שלמה או פרדיננד הראשון. העילה העיקרית לפרוייקט היא תיירותית, כלומר, תאוות ממון קפיטליסטית מן הסוג השכיח; אם אפשר לסלק מהאזור גם 100 ערבים, על הדרך – מה טוב. צפו בכתבה שהכינה תכנית "60 דקות" של רשת סי-בי-אס על סילוואן לפני כחודש. דלגו מהר לדקה 10, שם מתחיל ברקת ליחצ"ן את תכנית "גן המלך". בדקה 11:13 בוקע מפיו שקר גס, בלי הנד עפעף, כשהוא מכחיש שהתכנית כרוכה בפינוי תושבים מביתם (בלי ספק כבר ידע על צווי ההריסה שעתידים להישלח). הכתבת לא מרפה, והשקר נחשף. אלא שברקת מוכר לה את הלוקש הרגיל – הבתים אינם חוקיים. לו היתה עושה את מלאכתה נאמנה, היתה משיבה לו שהעירייה שלו אינה מאפשרת ומעולם לא איפשרה לתושבי "מזרח ירושלים" לבנות בתים באופן חוקי. אל החוצפה הלגאליסטית הזאת הצטרף ממש בשבועות האחרונים גם מבקר המדינה, שמתח ביקורת חריפה על אוזלת ידה של עיריית ירושלים אשר לא פעלה "בנחישות מספקת" נגד הבנייה הבלתי חוקית בשכונת אל-בוסתאן. ככל הידוע, העובדה שאין שום תכנית בניין עיר לשכונת אל-בוסתאן, כבר יותר מ-40 שנה, איננה בעיה שמעסיקה את המבקר.
הסכנה שתיזרק מביתך בידי העירייה כדי לפנות מקום לחובבי ציון עם מבטא אנגלוסקסי וזיק משיחי בעיניים היא רק אחת מהסכנות שמאיימות על כל תושב בסילוואן. לעירייה חוברת עמותת אלע"ד, שמשתלטת כבר שנים, עקב בצד אגודל, על כל השטחים הציבוריים בכפר וגם על בתים פרטיים, באמצעים מפוקפקים ולעתים גם לא חוקיים (על כך בהמשך). מצד שלישי, המשטרה (תחנות "שלם" ו"דוד" של משטרת מחוז ירושלים), שנמנעת מלהגן על התושבים מפני אלימות של מתנחלים או מאבטחים, ומפעילה אכיפה סלקטיבית כלפי הפלסטינים (בניגוד למתנחלים), לעתים בניגוד לחוק. ומצד רביעי, המאבטחים הפרטיים שנשכרו על ידי עמותת אלע"ד להגן על נכסיה בכפר, והפכו למטרד יומיומי, אם לא לאיום קיומי של ממש, על חייהם ושלומם של התושבים הפלסטיניים. שני ההבטים האחרונים – האיום המשטרתי ואיום המאבטחים – עומדים במרכז הדו"ח מרחב לא מוגן, שפירסמה האגודה לזכויות האזרח לפני חודשיים.
וזאת תמצית הדברים.
פרק א': אבטחה ליהודים = התנכלות לפלסטינים
1. תלונות נגד אלימות של מתנחלים אינן מטופלות; להיפך, המתלוננים הפלסטיניים הופכים לחשודים.
מתוך דו"ח האגודה לזכויות האזרח, "מרחב לא מוגן", ספטמבר 2010:
"ראיסה מוסא אלקרקי, שחולקת מסדרון עם מתנחלים שגרים בדירה הסמוכה, מוסיפה לספר: "לפני שבוע וחצי, בשעה שתים-עשרה וחצי באישון לילה, שמעתי את קולם של חמישה או שישה גברים שצועקים במעבר. יצאתי לראות מה קורה. חלק מהמתנחלים נכנסו בחזרה לדירה שלהם וחלקם עזבו. ניגשתי לדלת הכניסה הראשית כדי לסגור אותה. פתאום אחד מהם חזר ודחף את הדלת בעוצמה רבה, בזמן שהיד שלי הייתה על הדלת, וכתוצאה מכך נחתכה לי היד והתמלאתי דם […] כל כך הרבה התנכלויות היו לנו והגשנו הרבה תלונות, כעשרים פעם ניגשתי למשטרה, ואף פעם זה לא הועיל. בפעם האחרונה החתימו אותי על התחייבות שלא לבוא אִתם [עם המתנחלים] במגע ואפילו לא לדבר אִתם. תמיד כשאני הולכת להגיש תלונה במשטרה אני החשודה. תמיד צועקים עליי ודופקים על השולחן בעוצמה, ותמיד הם גורמים לי לבכות מרוב מרמור". (מרחב לא מוגן, עמ' 6).
דרך נוספת שבה פועלת המשטרה באופן חד-צדדי כקבלנית של המתנחלים, תוך רמיסת הזכויות של תושבי סילוואן הפלסטיניים, היא בחסימת כבישים. לא רק בחגים יהודיים, אלא גם באירועים פרטיים שנערכים בגן האירועים היהודי שנמצא ב"חלקה 44" (שהוקם בניגוד לחוק ופעל ללא רישיון – על כך בהמשך) המשטרה חוסמת את הכביש המרכזי בשכונה, ואדי חילווה, לתנועת פלסטינים. שוו בנפשכם יהודים החיים עשרות שנים בשכונה של רומא או ברלין, שהיו נתקלים דרך קבע במחסומים בתוך עירם, שבהם נאמר להם: "המעבר ליהודים אסור".
מתנחלים פוגעים באופן שגרתי ברכושם של התושבים הפלסטינים; משחיתים מתקני משחקים, מנקבים צמיגי מכוניות ומנפצים זגוגיות; הם גם מסתובבים עם מצלמות וידאו ומצלמים את התושבים אחד אחד; במקרים אחדים מתנחלים גם חדרו לדירות פלסטיניות וצילמו את היושבים בהם.
כל התלונות שהוגשו בגין פגיעות אלה זכו להתעלמות המשטרה. תושבי סילוואן למעשה נואשו מלקבל יחס הוגן מרשויות האכיפה ב"מזרח ירושלים" וככלל פסקו מלהגיש תלונות נגד מתנחלים או מאבטחים. נזכיר רק שחוסר הנייטרליות של משטרת ירושלים בעימותים שמעורבים בהם מתנחלים ידועה מכבר; הנה תיעוד מאד מפורט של עלילות המשטרה בשיח ג'ראח.
2. חקירות משטרה שכבר נפתחות אינן ממוצות ונסגרות מחוסר עניין לציבור או חוסר ראיות – גם במקרים של פגיעות פיזיות חמורות.
ב-11 לספטמבר 2008 פתח בירי חייל בחופשה על שני תושבים בחניון גבעתי בואדי חילווה, אף כי לא היו חמושים. הירי הותיר אחד מהם, אחמד קראעין (39), נכה לצמיתות. כשנה לאחר מכן נסגר התיק "מחוסר ראיות", למרות שהאירוע תועד במצלמות אבטחה והיו לו עדים רבים (עדותו של קראעין מופיעה בדו"ח מרחב לא מוגן, עמ' 33-35).
ב-5 לנובמבר 2008 הרסה עיריית ירושלים בית ותוספת בנייה בשכונת אל-בוסתאן שבסילוואן (אותה שכונה שמכנני העיר מייעדים לפארק "גן המלך"). במהלך הפינוי נגח שוטר יס"מ באמצעות הקסדה שלראשו בראשיהם של גבר ואישה. האירוע תועד במצלמות "בצלם" ותלונה הוגשה למחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים. בינואר 2009 הוגש כתב אישום נגד השוטר. למיטב ידיעתי, לא דווח עדיין כיצד התגלגל המשפט. כדאי לעקוב, אבל להנמיך ציפיות: אם שוטר שנגח במפגין ימין לא הורשע (ורק חויב בפיצויים בתביעה אזרחית נפרדת), קשה להאמין שמחיר הנגיחה בפרצוף פלסטיני יהיה גבוה יותר. התרת הרסן של כוחות הביטחון בסילוואן הגיעה לשיאים אבסורדיים ממש לאחרונה: באוקטובר 2010 תועדו שוטרי מג"ב מיידים אבנים על קבוצת פעילים של "סולידריות שיח ג'ראח" בשכונה.
3. בכל הקשור לחקירת הצד הפלסטיני – המשטרה אינה חוסכת מאמצים, עד כדי הפרת החוק. חוק הנוער קובע שאין לחקור קטינים מעל גיל 12 בשעת לילה, שחובה לקחת אותם בליווי הורה או קרוב אחר, ושהחקירה תתבצע בידי חוקר ילדים ונוער. את כל התנאים האלה – מפירה המשטרה בסילוואן. בשנה האחרונה נעצרו יותר מ-300 ילדים בסילוואן (על פי רוב בחשד להשלכת אבנים). זאת ועוד, לעתים מזומנות סופגים הנערים התעללות פיזית במהלך החקירה (מרחב לא מוגן, עמ' 9-10). ידועים גם מקרים שנלקחו לחקירה ילדים בני 10, בהפרה בוטה של החוק, הקובע כי גיל האחריות הפלילית הוא 12.
זו רק דוגמה אחת מני רבות כיצד משתמשות רשויות החוק בכוחן כדי להפר את אותו חוק שהקנה להן את הכוח הזה.
4. המאבטחים היהודיים מתנכלים באופן תדיר לתושבי סילוואן הפלסטיניים, פוגעים בהם פיזית, ולאחרונה – גם הורגים.
בספטמבר האחרון הרג מאבטח את תושב סילוואן, סאמר סרחאן (לטענת המאבטח הוא נקלע למארב, אך מצלמות האבטחה סתרו את גירסתו). במהומות שפרצו לאחר מכן השתמשה המשטרה בגז מדמיע, שככל הנראה גרם למותו מחנק של תינוק בן שנה.
האירועים הקטלניים האלה לא הפתיעו אף אחד. כלומר, אף אחד ממי שעקב אחרי ההסלמה העקבית ברמת החיכוכים האלימים בין תושבי סילוואן לבין המאבטחים היהודיים. קדמה להם שורה ארוכה של התנגשויות, שהתרחשו כולן בשולי החוק – אותו חוק שהסמיך את המאבטחים להתנכל לתושבי השכונה וגם איפשר לשוטרי משטרת ישראל להעלים עין, תקופה כה ארוכה, ממעשיהם.
התקדים של ירי גז מדמיע באזור מגורים צפוף, ואף ישירות לתוך בית ששוהים בו נשים וילדים, נקבע כבר במהומות שפרצו ביוני השנה בעקבות פריצת המאבטחים לבית אבו-נאב. כפי שניתן לראות בכתבה הזאת, כוחות משמר הגבול הפעילו כוח ברוטלי חסר תקדים, כולל השלכת רימוני גז והלם, מול אוכלוסיה אזרחית לא חמושה. יותר מ-50 נפצעו, אשה הרה אחת הפילה וצעיר איבד עין, בלילה ההוא של ה-27 ביוני, שזכה לכינוי "ליל בלהות בסילוואן", בעדותו המצמררת של דניאל דוקרביץ'.
תושבי סילוואן נתונים למעקב חודרני של מצלמות אבטחה הפרושות בכל רחבי הכפר, ובולשות אחר מעשיהם, לעתים גם בתוך הבתים (מרחב בלתי מוגן, עמ' 15-17). עקב צפיפות הבנייה, מצלמה שמותקנת בחזית בית מתנחלים מסוגלת לתעד בפרוטרוט את המתרחש בבית הפלסטיני הסמוך. הנפגעות העיקריות הן הנשים הערביות, שנאלצות, לעדותן, להשאיר את כיסוי הראש והלבוש הצנוע גם בתוך ביתן, עקב החשש מעיניים זרות. למותר לציין שחוק הגנת הפרטיות אוסר לצלם אדם ברשות היחיד שלו. כך הופכת העילה של "הגנה" על החוק (שמגן על היהודים) כיסוי נוח להפרה בוטה של החוק (שמתנכל לערבים).
פרק ב': "אבטחה פרטית" עאלק, ואלימות מופרטת
1. המדינה נגד, כלומר עם, השוק הפרטי
כבר בשלב המוקדם הזה ראוי להתנער משפת הכזבים שנהוגה בתקשורת. המיליציה החמושה בסילוואן, שפוצעת והורגת תושבים פלסטיניים, איננה גוף פרטי, אלא מופרט; היא פועלת באישורו ובמימונו של הציבור הישראלי, ועל כן נכון לראות בה נציגה לגיטימית שלי ושלכם. כדי להבין את הסיפור השערורייתי שמאחורי "האבטחה הפרטית" בסילוואן, צריך לחזור 20 שנים אחורה.
כאשר החל תהליך ההשתלטות של עמותת אלע"ד על נכסים פלסטיניים בסילוואן, בשנת 1991, הודיעה העמותה בעתירה לבג"ץ כי תממן מכיסה הפרטי את סידורי הבטחון ולא תדרוש "אפילו איש משטרה אחד". המדינה התנגדה לסידור הזה; בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, נכתב כי "לא יעלה על הדעת כי העותרים (אלע"ד) ימנו שומרים מטעמם", במיוחד ב"מקום רגיש כשכונת השילוח (סילוואן), שבה יש למנוע מעורבותם של אזרחים חמושים, שאינם נמנים עם כוחות הביטחון… דבר שיש בו אף כשלעצמו משום גורם מתסיס" (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 34).
שימו לב להגיון השלטוני הזה, לדואליות המתעתעת שבו. מצד אחד הריבון עומד על הפריבלגיה שמגדירה את ריבונותו: האלימות נתונה בידיי בלבד. הריבון אינו סובל "מתחרים", "אזרחים חמושים", שמתיימרים לאכוף את החוק בשמו. בהתעקשותו על הזכות הבלעדית שלו להפעיל אלימות חוקית, הריבון לכאורה מתייצב לצד האזרח התמים, זה שחפץ בהגנה מפני "אזרחים חמושים". ואולם באותה נשימה, מסתבר, הריבון גם קובע כי הוא זה שיכניס כוחות חמושים לסילוואן, כדי להגן על המתנחלים. כלומר, הריבון אינו מתנגד להכנסת כוחות חמושים ללב שכונת מגורים מפאת הסכנה הנשקפת מהם לתושבים הפלסטיניים. לא שלומם עומד לנגד עיניו אלא, כאמור, הצורך להגן על הפריבלגיה שלו כסוכן האלימות החוקית הבלעדי בחברה.
ובמלים פשוטות יותר: בראשית הדרך, המדינה התעקשה שהיא זאת שתיכנס באמא של הערבים, ולא אף גורם פיראטי אחר.
למרות זאת, אבטחת המתנחלים נמסרה לגורמים פרטיים, אף כי המימון שלהם נשאר ציבורי, מתקציב חברת "עמידר" של משרד השיכון. המשרד מעסיק בסילוואן חברות אבטחה פרטיות, שהגדולה בהן היא "מודיעין אזרחי". המבקר בשכונה יכול להתרשם מכמות המשאבים שמושקעים באבטחת המתנחלים: מאות מאבטחים מספקים הגנה הקפית כוללת לכל מתחם מגורים יהודי; אבטחה אישית למתנחלים (ליווי ברכב וברגל של כל תנועה בשכונה); פריסה של מאות מצלמות אבטחה; הסעות בכלי רכב כבדים ומשוריינים, ועוד.
כמה זה עולה לנו? בשנת 2010 עמדה עלות האבטחה ברחבי "מזרח ירושלים" על סך 54 וחצי מליון שקל (מרחב לא מוגן, עמ' 12). הכסף מגיע כולו מתקציב משרד השיכון, כלומר, מן הכיס שלי ושלכם. לפיכך רשאים כל אזרח ואזרחית בישראל לראות עצמם שותפים מלאים בהריגתו של סאמר סרחאן, בירי אש חיה כלפי מפגינים, בהגנה על מפרי חוק וגוזלי אדמות, ובאופן כללי, בהפיכת חייהם של תושבי סילוואן לגיהנום מתמשך.
לכל חובבי ההפרטות באשר הם, כדאי להזכיר מה כל כך משובש ומעוות במסירת האחריות על האבטחה בשכונות מגורים לידי חברות פרטיות. ראשית, יש עניין חוקי בסיסי: פעילות המאבטחים החמושים אינה מעוגנת בשום סמכות חוקית (החוק לא הסמיך את משרד השיכון להעביר תפקידי אבטחה כאלה לידיים פרטיות); בעניין הזה כבר פנתה האגודה לזכויות האזרח לשר לבטחון פנים. שנית, מכל העדויות עולה שידם של המאבטחים על ההדק קלה יותר משל גורמי אכיפה מוסמכים. למשל, באירועים החמורים של יוני השנה, היו אלה המאבטחים שפתחו באש חיה כלפי התושבים; כוחות מג"ב הפעילו רימוני גז והלם. מאבטחים אינם עוברים הכשרה כשל שוטרים בהתמודדות עם מצבי לחץ מול אוכלוסיה אזרחית זועמת ואינם ערים לגבולות הברורים שהחוק מציב בפניהם. על פי עדויות התושבים, המאבטחים אינם מסתפקים בהגנה על בתי המתנחלים אלא גם מתערבים באופן בוטה בחיי הרחוב בסילוואן, בתנועת כלי הרכב, בהרחקת ילדים מאזורים מסוימים ועוד. שלישית, המאבטחים פועלים למעשה ללא כל פיקוח מצד המדינה. כמו במקרים אחרים של הפרטת שירותים חיוניים, המדינה "מצילה" את עצמה על גבם של האזרחים: ההפרטה מאפשרת למדינה להוציא מידיה את "העבודה המלוכלכת" ולרחוץ בניקיון כפיה כאשר מתגלים פגמים מהותיים בעבודתו של הקבלן.
2. הסיפור המסריח: כך תיחמנה הממשלה את עצמה ואת הציבור
האם המדינה כל כך טיפשה שהיא לא מבינה איזה אסון מחוללת הנוכחות המתמדת של מיליציה פרטית, הכפופה לגורמי ימין קיצוני, באתר כל כך רגיש כמו בשכונת סילוואן? האם המדינה לא מבינה שחברות האבטחה חייבות לצאת מסילוואן, לפני שנוכחותן תצית אש שכבר אף אחד לא יצליח לכבות? גם כאן מתעוררת השאלה הקלאסית – רישעות או איוולת (או שתיהן).
למרבה הפליאה, ברגע חולף של צלילות, הכירה המדינה במדרון החלקלק הזה וניסתה לעצור את ההידרדרות. התפנית השולית הזאת בעלילה ראויה לתשומת לב מיוחדת, משום שהיא שופכת אור על הדרכים העקלקלות שבהן מכופף ההון את השלטון, שמצידו די נהנה להתכופף, והכל בהסתר מעיני הציבור. להלן התחקירון שערכתי בנושא.
ב-2005 מינה שר השיכון, יצחק הרצוג, "ועדה ציבורית לבדיקת השמירה ואבטחת המתחמים במזרח ירושלים". בראש הוועדה עמד אלוף (מיל.) אורי אור, ובספטמבר אותה שנה הוגשו המלצותיה. הוועדה עמדה על כך שפעילות המאבטחים אינה מעוגנת בחוק, תיעדה את הגידול העצום בהוצאות האבטחה משנה לשנה (יותר מ-400% בתוך עשור), והמליצה חד משמעית להחזיר את האחריות לאבטחת המתחמים היהודיים לידי המשטרה. שר השיכון הודיע כי הוא מאמץ את המלצות הוועדה. ואומנם, שנה מאוחר יותר, בספטמבר 2006, קיבלה ממשלת אולמרט החלטה ברוח זו.
והנה תפנית מפתיעה בעלילה: 4 חודשים בלבד לאחר מכן, הפכה ממשלת אולמרט את ההחלטה הזאת על פיה, וקיבלה החלטה הפוכה: "אבטחת המתחמים של הישוב היהודי במזרח ירושלים תישאר בתחום הפעילות של משרד הבינוי והשיכון כפי שהיה הדבר עד כה".
הא? מי, מה, למה? אין הסברים. ההחלטה לקונית וסתומה. והקורא העירני תמה: מה בדיוק קרה בין ספטמבר 2006 לבין ינואר 2007 שגרם לממשלה לחזור בה מהחלטתה לבטל את האבטחה הפרטית בסילוואן (וב"מזרח ירושלים" בכלל)? איזה טיעונים חדשים צצו בתקופה זו, שגברו על מסקנותיה של ועדת אור, אשר גם שר השיכון וגם הממשלה אימצו קודם לכן?
המממ. בהיעדר מידע, הספקולציות פורחות. טלפונים באישון לילה ממנכ"ל חברת "מודיעין אזרחי" ליצחק הרצוג? מעטפות מזומנים שמנות שעברו מיד אל יד בחניון תת-קרקעי אפל וטחוב?
מה לעזאזל גרם לנציגי הציבור שלנו להתקפל, בלי שום הסבר, ולהפקיר את האינטרס הציבורי לטובת חברה פרטית, למסור לידיה מליוני שקלים ובתמורה לקבל מיליציה חמושה ולא מפוקחת בשכונת סילוואן? ככל שהצלחתי לגלות, אף אחד גם לא תמה על הפליק-פלאק הזה, למעט גיא לשם בכתבה מצוינת שהתייחסה לנושא. לשם רומז שהדג מסריח מהראש – והראש היה אולמרט, שלא רצה להרגיז את עמותות המתנחלים, שמן הסתם היו זועמות על ביטול האבטחה הצמודה. גם בלי ההנחה הזאת, די לזכור שאולמרט מגלם את ההיתוך המושלם בפוליטיקה הישראלית בין הון לשלטון, ובפוליטיקה הזאת כבר אבד הכלח על האבחנה הנושנה בין אינטרס מסחרי-פרטי לבין טובת הציבור. בכל מקרה, השתלשלות האירועים האלה, על הגלוי והנסתר שבהם, עדיין זועקת לתחקיר עיתונאי רציני.
יש עוד פיסת מידע משמעותית אחת שניתן לצרף לפאזל. כבר במאי 2006 – כלומר, אחרי שמסקנות ועדת אור היו ידועות, אבל לפני החלטת הממשלה הראשונה, בספטמבר אותה שנה – ביקש משרד השיכון בהצעת התקציב 32 מליון שקל למימון אבטחה ב"מזרח ירושלים". מבינים? ברמת ההצהרות, שר השיכון והממשלה מקבלים את מסקנות הוועדה ותומכים בביטול האבטחה הפרטית ב"מזרח ירושלים". אבל במקביל, משרד השיכון כבר נערך לחידוש החוזים עם חברות האבטחה, וניתן רק לנחש – מתוך ידיעה מראש, שהחלטת הממשלה הצפויה ממילא לא תאריך ימים, ומדיניות האבטחה הפרטית תימשך ללא הפרעה. הנה הסבר חלקי לתעלומת ההחלטה השניה של הממשלה, שזרקה לעזאזל את מסקנות ועדת אור: הצהרות לחוד ומעשים לחוד. הועדות נובחות, ושיירת ההפרטה עוברת.
את הפרטת האבטחה בסילוואן צריך להבין לא רק בהקשר הבטחוני-כלכלי, אלא גם בהקשר המדיני הכולל, שעיקרו נישול תושבי השכונה מנכסיהם והייהוד השיטתי שלה. סוכן הביצוע של הפרוייקט הזה היה ועודנו גם הוא גוף פרטי – עמותת אלע"ד. וגם הוא, ממש כמו חברות האבטחה, פועל כזרוע שלטונית לכל דבר, שהתווית "גוף פרטי" המתנוססת מעל ראשו פוטרת אותו מכל דין וחשבון לציבור. כאן נפגשות שתי זרועות ההפרטה שגזרו כליה על סילוואן הערבית: הפרטת הנישול והפרטת האלימות החמושה.
פרק ג': קרקעות סילוואן: נישול מופרט
עמותת אלע"ד ("אל עיר דוד") הוקמה ב-1986 על-ידי דוד ("דויד'לה") בארי, לשעבר סגן מפקד יחידת דובדבן, במטרה "לגאול אדמות ולהחזיר את התודעה היהודית לעיר דוד". בארי סיפר בראיון נדיר לפני שנתיים שבאחת הפעמים ששב מפעילות סמויה בסילוואן שאל את עצמו "מדוע הוא צריך להתחפש כדי להיכנס למקום שהיה עירו הקדומה של דוד המלך. באותו לילה גמלה בליבו החלטה לנטוש את המסגרת הצבאית לטובת העניין". כמובן, מישהו אחר (ולא הכתבת החנפנית של nrg) היה יכול להסביר לבארי שאין כל צורך להתחפש כדי להיכנס לסילוואן: מאות ואלפי יהודים עשו ועושים זאת כל העת. הסוד שלהם פשוט: הם באים להתעניין בגורלם של תושבי הכפר ולא באים לגזול את אדמתם או לעצור אותם באישון ליל. רק מי שהחליט מראש לדבר עם התושבים בשפה אחת, שפת האלימות, צריך לחשוש לשלומו. באותו ראיון סנטימנטלי ניסה בארי לשווק חזות פייסנית לציבור, ואף טען כי יחסי השכנות בין יהודים לערבים בשכונה הם "מצויינים ממש". נו, כנראה מישהו שכח לעדכן את הערבים שכך הם מרגישים.
אף כי עמותת אלע"ד מקפידה לשמור על דימוי פומבי א-פוליטי, מדובר בגוף ימני-התנחלותי לכל דבר. דמויות בכירות מן הימין ההתנחלותי (כמו אורי אליצור ועדי מינץ) כיהנו בוועד המנהל שלה, והתנועה המיישבת של גוש אמונים, "אמנה", תרמה לאלע"ד סכומי כסף גדולים. עמוק עמוק, מתחת למעשיות הצרופה של פעילי אלע"ד, נטוע חזון משיחי מובהק – ייהוד טוטאלי של כל המרחב המקיף את הר הבית (עוד נחזור לכך בפרק ד'). מכאן החשיבות העצומה של סילוואן בעיניהם. האם הייתם מודעים כמה קרובה סילוואן להר הבית?
בשל מעורבותה העמוקה של העמותה במעשים פליליים, וגם מתוך הבנה שדיבורים מיותרים מעכבים את המעשים, שומרת אלע"ד על פרופיל ציבורי נמוך. למעשה, לעמותה הפעלתנית הזאת, שמגלגלת תקציבי עתק (ב-2008 עמדו הכנסותיה על 104 מיליון שקל, מתוכם 94 מיליון מכספי תרומות) ברכישת נכסים ומימון חפירות ארכיאולוגיות אין אפילו אתר אינטרנט משלה. באתר הבית הסופר-משוכלל של "עיר דוד", פרוייקט הדגל התיירותי של דוד בארי – שמה של אלע"ד אפילו אינו מוזכר, ולא במקרה. ואף על פי כן, סיפור ההשתלטות היהודית על נכסים פרטיים ושטחי ציבור בשכונת סילוואן הוא סיפור התהילה הפרטי של אלע"ד.
1. אלע"ד בשטח: השתלטות תלת-שלבית
א. שלב א': 1986-1992
עד 1992 פעלה אלע"ד בשני ערוצים "חוקיים" להשתלטות על קרקעות. האחד, חוק נכסי נפקדים, והשני, רכישה מקק"ל של אדמות שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20.
חוק נכסי נפקדים נחקק ב-1950 והסמיך את האפוטרופוס על נכסי נפקדים (הכפוף למשרד האוצר) להפקיע נכס אם בעליו היה "נפקד" בתאריך הקובע במאי או יוני 1948. במקביל החוק מתיר ליהודים לתבוע את נכסיהם מלפני 1948 (כפי שאכן קורה בסילוואן ובשיח' ג'ראח).
מיד לאחר סיפוח השטחים ו"מזרח ירושלים" ב-1967, קבע היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, שאין להחיל את החוק על פלסטינים החיים תחת שלטון ישראלי (כלומר, ב"מזרח ירושלים"), באשר הם אינם "נפקדים" מן הארץ, ולעתים אף מתגוררים מאות מטרים ספורים מן הבית שנאלצו לנטוש. אף על פי כן עבר ב-1970 תיקון לחוק המאפשר להפקיע גם נכסיהם של מי שנפקדו מביתם בתאריך סיפוח "מזרח ירושלים". התיקון הבעייתי הזה הופעל לעתים רחוקות בלבד עד שנות ה-80'. אז חל מפנה דרמטי, בניצוחו של שר השיכון, אריאל שרון, שהביא להפקעות נרחבות ב"מזרח ירושלים" בחסות החוק הזה. מדיניות זו קיבלה אישור רשמי ב-2004 מידי ועדת השרים לענייני ירושלים (שבה ישבו בדיוק שני שרים: זבולון אורלב ונתן שרנסקי). בעקבות כך שלח היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, חוות דעת לרה"מ נתניהו ובה הוא חוזר על עמדתו של היועץ שמגר מלפני 35 שנה, לפיה אין בסיס חוקי להפקעת נכסים מתושבי "מזרח ירושלים". ב-2006 קיבלה עמדה זאת מעמד של "הלכה מנחה" בפסיקה של בית משפט מחוזי, ואולם לאחרונה נודע כי היועץ המשפטי הנוכחי, יהושע וינשטיין, תומך בהחלת החוק במזרח העיר (לסקירה של תולדות החוק, ראו כאן).
הוכחת "הנפקדות" הנחוצה להחלת החוק נסמכת על תצהירים של עדים. במקרה של סילוואן, הופקעו נכסים על סמך תצהירים שקריים, תחת לחץ של עמותת אלע"ד, כמו במקרה של בית משפחת עבאסי (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 11-12). כלומר: לא רק שהחוק שאיפשר את הנישול איננו כשר, אלא שגם הפעלתו נסמכה על תצהיר שקרי, כפי שבית משפט קבע. למרות זאת, מתנחלי אלע"ד יושבים במקום עד לרגע זה.
בית עבאסי נחמס באופן מעורר חלחלה: במבצע ברוטלי, באישון לילה במהלך אוקטובר 1991, פרצו אנשי אלע"ד אל הבית בשעה שבני הבית ישנו, שברו את מנעולי הדלתות, השליכו רהיטים לחצר, הניפו את דגל ישראל על הבית ופצחו בשירים וריקודים. אין לי מידע בדוק בעניין, אבל במהלך העיון בחומרים ששימשו לכתיבת המאמר הזה, צדה את עיני הידיעה על המשפט של "חולית סילוואן" הרצחנית, שהיתה אחראית למותם של 35 ישראלים. שניים מחברי החוליה היו בני משפחת עבאסי מסילוואן. האם הם שהו בבית המשפחה באותו לילה ארור, 10 שנים קודם לכן, שבסופו מצאו את עצמם על המדרכה בחוץ? אינני יודע. גם אם לא, אין ספק שהאירוע נחרת בהם. הנה נקודה למחשבה על גורמי העומק של הטרור. לא, אין כאן ניסיון להצדיק את מעשי העוולה האלה, רק להבין אותם במונחים אנושיים, הגיוניים, ולא (כנהוג אצלנו) במונחים מניכאיים-אסכטולוגיים.
הערוץ השני שבו פעלה אלע"ד עד ל-1992 היה רכישה מקק"ל, בסכומים סמליים, של נכסים שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20. בנכסים אלה התגוררו, כמובן, תושבים פלסטיניים במשך עשרות שנים. דוד בארי הגיע להסכם עם קק"ל – מאחורי גבם של התושבים – שהוא יאתר נכסים כאלה, ובתמורה תפנה קק"ל את דיירי הבתים, תעניק לאלע"ד שכירות מוגנת בנכס, וזו מצידה תדאג לפיצוי הדיירים הפלסטיניים המקוריים.
כך, למשל, פונו 30 מבני משפחת גוזלן מביתם בסילוואן ב-2006, על בסיס מסמכי בעלות של קק"ל משנות ה-20'. לזכותם של בני המשפחה לא עמדה גם העובדה שאביהם, חאג' מוחמד גוזלן, הציל יהודים בפרעות תרפ"ט (אף אחד מתושבי השכונה היהודיים לא נפגע בפרעות). העניין הזה מביא אותנו לנושא התיישבות התימנים ההסטורית בסילוואן, והאופן הציני שבו השתמשה עמותת אלע"ד בהתיישבות ההיא, לפני 100 שנה, כדי להצדיק את מעשי הגזל שלה בהווה.
ב-1884, שנתיים אחרי עליית "אעלה בתמר", התיישבו התימנים הראשונים בדרום-מזרח שכונת סילוואן. מדוע התיישבו מחוץ לחומות העיר העתיקה? משום שיהודי היישוב הישן – אשכנזים וספרדים כאחד – לא חפצו בשכנותם. התימנים דיברו שפה זרה, התלבשו אחרת, התפללו לפי נוסח שונה, והיו עניים מרודים. החשדנות והגזענות שבהם נתקלו אילצו אותם להתגורר במשך תקופה ארוכה במערות סלע (!) בהרי ירושלים. לבסוף (ביוזמתו של העיתונאי והעסקן י.ד. פרומקין) נבנו עבורם מבני קבע בסילוואן, והמקום נקרא "כפר השילוח". הכפר שרד 45 שנה, עד לפרעות תרפ"ט, ובשיאו התגוררו בו למעלה מ-150 משפחות.
יש עדויות רבות על יחסי השכנות הטובה של התושבים התימנים של "כפר השילוח" עם התושבים הערבים של סילוואן. כאמור, אנשי סילוואן עצמם לא השתתפו בפרעות ואף הצילו יהודים (הנה מכתב התודה של היהודים למצילם, מוחמד גוזלן).
ובכן, איפה התימנים ההם, שחיו בשלום ובידידות עם שכניהם הערבים, ואיפה עמותות המתנחלים הדורסניות שמתיימרות "לגאול" את נכסיהם ולהמשיך את מורשתם? מה בדיוק הקשר בין יהודים שתושבי סילוואן הצילו מפרעות ב-1929 ליהודים שעוקרים את תושבי סילוואן מביתם 80 שנים מאוחר יותר? שום קשר.
הציניות ההתנחלותית מגיעה לשיאה בפרשת "בית מיוחס". הבית אכן היה שייך למשפחת מיוחס הירושלמית מסוף המאה ה-19 ועד למלחמת 48'. חידוש ההתיישבות היהודית בו התבסס על העיקרון המוכר – כל יהודי, בכל זמן, הוא יורש חוקי של כל נכס יהודי, מכל תקופה הסטורית (ולו גם לפני מאות שנים, ולו גם דרך מתווכים מפוקפקים או גופים "לאומיים" שמייצגים אותו, כמו קק"ל). מקים הבית, נתן רחמים מיוחס, היה קשור בקשרים הדוקים עם ערביי סילוואן ואף כתב רבות על אורחות חייהם. כפי שכותב עמוס נוי במאמר מאיר עיניים על ההסטוריה התימנית של כפר השילוח:
"כיום זה ודאי אינו "ביתו של מיוחס", לא רק מפני שהאנשים שהתיישבו בו אינם מיוחסים בשום מובן ואינם מתייחסים למשפחת מיוחס או להשקפות, שאפיינו ומאפיינות את בניה ובנותיה. עמותות המתנחלים המשלמות את שכרך אמנם השימו עצמן ליורשות הנדל"ן של כל יהודי (ושל העם היהודי כולו) בכל מקום ובכל עת, אבל השימוש בשמו של מיוחס הוא אחיזת עיניים מרושעת ומכוערת: לא רק שרבים מצאצאיה של משפחה זו סולדים מעמותות המתנחלים המתגוררות ב"נכסיהם" (כביכול) ועושות שימוש מניפולטיבי וציני בשמם במסווה של "רציפות הישוב היהודי" ו"בעלות יהודית" – אלא שיש טעם לוואי מאוס דווקא בשימוש בשמו של יוסף מיוחס, שהקדיש את חייו לתרבות הערבית ולהפצתה, מתוך אהבת הערביות ואמונה בחיוניות ובאפשרות של כינון תרבות משותפת וחיים בצוותא בין עמי האזור."
אכן, יורשי מיוחס הביעו מפורשות את הסתייגותם מן ההתנחלות; מובן שאיש לא שאלם האם מקובל עליהם השימוש בשם משפחתם לציון אי מבוצר ומאיים של מתיישבים יהודיים בלב כפר ערבי.
נוי כתב את מאמרו כמכתב תגובה לשחקן מתי סרי, אשר השכיר את שירותי המשחק שלו, כמו גם את המיתוג התימני שלו, לטובת יחסי הציבור של פרוייקט "עיר דוד" של עמותת אלע"ד. בסרטון היחצ"ני הזה מתפייט סרי על דוד המלך, כשברקע נראה בית מיוחס שנבנה מחדש.
לא, מר סרי, אין שחר למשפט הזה שבקע מפיך, "גבעת עיר דוד היתה עדיין ריקה וחשופה כמעט לחלוטין". אין שחר, משום שעד לכניסת המתנחלים לשכונה, לפני 20 שנה בלבד, לא היה דבר כזה "עיר דוד" – מושג חדש, שזיקתו ל"עיר דוד" המקראית מפוקפקת ביותר (הארכיאולוג ד"ר גבריאל ברקאי מבהיר: "הכינוי "עיר דוד", שבו משתמשים כיום בעבור כל שטח התל של ירושלים הקדומה, הוא למעשה שם בן ימינו, שאינו זהה כלל למשמעותו ולתחולתו הגאוגרפית של השם הזה במקרא"). היה כפר סילוואן, מזה מאות בשנים, ובמאה השנים האחרונות, היה גם "כפר השילוח". ועוד אין שחר, משום שהגבעה לא היתה "ריקה וחשופה", אלא מיושבת בכפר ערבי שהתקיים במקום לאורך כל התקופה העות'ומנית, החל מן המאה ה-16.
בחול המועד פסח השנה ערכו מתנחלי "בית יהונתן" – מפרי חוק שהמדינה מסרבת לפנות וגם מממנת את הגנתם – "הפנינג" ברוח "כפר התימנים". תחת אבטחה כבדה הוזמן הציבור לבוא ולאכול אוכל תימני וגם לצפות בדיירים ש"מתחפשים" לתושבים התימנים המקוריים. ובכך נסגר מעגל הניצול והנישול: אי אז נדחקו התימנים לסילוואן בגלל גזענות יהודית, בהמשך נדחקו ערבים מסילוואן בגלל גזענות יהודית, וכיום המנשלים חוגגים את כל זה בפסיבל, נו, איך לומר, קצת אוריינטליסטי. ותודה למנשה, סליחה, מתי התימני.
עד כאן השלב הראשון בהשתלטות אלע"ד על נכסי ערבים בסילוואן, שבו נעשה שימוש מירבי בחוק נכסי נפקדים וב"גאולת" רכוש יהודי. על פי נתוני "עיר עמים", מסרו המדינה וקק"ל לידי עמותת אלע"ד, בשתי הדרכים שתוארו לעיל, 36 דונמים מכלל שטחי שכונת ואדי חילווה, שהם רבע משטחה.
ב-1992 הקיץ הקץ על הגזל ברשות החוק הזה, בדמות דו"ח ועדת קלוגמן.
איש ישר היה (ועודנו) בישראל, חיים קלוגמן שמו. קלוגמן כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים בתקופת ממשלת רבין ועמד בראש ועדת בדיקה ממלכתית לנושא פעילות העמותות היהודיות ב"מזרח ירושלים". הדו"ח שהגישה הוועדה ב-1992 צייר תמונה מסמרת שיער של נכלים וכזבים, כיפופי חוק וזיופי מסמכים, שרק בזכותם הצליחו אנשי אלע"ד (וגם עמותות אחרות, כמו "עטרת כוהנים") להשתלט על נכסי ערבים בסילוואן. בין השאר, קבע הדו"ח כי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לא ערך כל ביקורת על אמיתות התצהירים שסיפקו אנשי העמותות לפני הכרזת ה"נפקדות" ולא איפשר כל טיעוני נגד; חלק מהתצהירים נחתמו מול עורכי הדין של העמותות, רבים מהם על ידי מצהיר סדרתי שהוכח כבלתי אמין; לא נערך כל מכרז על הזכויות בנכסים, והם יועדו לקבוצה מצומצמת מאד של עמותות ימין. ועדה המשותפת לחברת "עמידר" ומשרד השיכון החליטה למי יוחכרו או יושכרו הנכסים; בוועדה ישבו נציגי אלע"ד, כמו המנכ"ל דוד בארי, שהיו מעורבים ב"סימון" הנכסים כנפקדים. כסף שיועד לעולים חדשים ולמשפחות במצוקה הועבר לעמותות; ועוד.
האם מישהו מן המעורבים בגזל האדמות הלא חוקי הזה נתן את הדין על מעשיו הפליליים? הי, לא צריך להיסחף; החוק הוא כידוע מה שבעלי הכוח קובעים שהוא החוק. "דו"ח קלוגמן אומנם הגדיר נהלים אלה כ"ניגוד אינטרסים חמור", מציין הדו"ח של "עיר עמים", "אבל התמונה המתקבלת היא של זהות אינטרסים: בכירים בשלטון יזמו מדיניות זו, הרשויות הממלכתיות מימנו אותה ותמכו בה; ואלע"ד הגשימה אותה. במלים של דורון שפילמן, מנכ"ל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל" (עמ' 13).
זיכרו את המלים האלה, שיכולות לשמש מוטו לכל המעשים הלא-חוקיים והאנטי-אנושיים שהיו מנת חלקם של תושבי סילוואן הערבים ב-20 השנים האחרונות: הראש והידיים מאחוריהם תמיד היו בגדר "סניף של ממשלת ישראל".
על אף העובדה שאף אחד מהמעורבים בפרשיות האפלות האלה לא נענש, דו"ח קלוגמן אילץ את הנהגת אלע"ד לשקול דרכים חלופיות ויצירתיות יותר לייהד את סילוואן. הכסף הגדול התחיל לזרום.
בשנות ה-90' החלו עמותות אלע"ד ו"עטרת כהנים" לרכוש בכספי תרומות עלומות (עוד נחזור לשאלת מקורות המימון של אלע"ד) נכסים בסילוואן ישירות מידי בעלי הקרקע. כך נרכשו "חניון גבעתי", חלק מ"מתחם אדרת", והשטח שעליו עומד "בית יהונתן" (המיועד, פורמלית, להריסה). דוד בארי מקפיד להדגיש, בכל התבטאות תקשורתית, שכל הרכישות האלה היו כשרות וחוקיות. אבל המציאות שונה.
בתיקים רבים שהגיעו לבית המשפט מתגלה מנגנון ערמומי וכוחני של דחיקת בעלי הנכסים אל הפינה. במנגנון פעילים אנשי קש של אלע"ד וגורמים פליליים מבין תושבי סילוואן. היו עסקאות שבהם הוחתמו המוכרים "אחרי מותם"; עסקאות שבהן זויפו מכתבים שלכאורה מאיימים על בעלי נכסים בחובות מס. כמו כן נחשף שיתוף פעולה של גורמים בעיריית ירושלים עם עמותת אלע"ד בהפעלת לחץ על בעלי נכסים. כנגד בעלי בתים רבים בסילוואן נפתחו הליכים משפטיים בגין בנייה לא חוקית. נזכיר – הבנייה לא חוקית כי לפלסטיני, תושב סילוואן ולו גם מזה עשרות שנים, אין שום דרך חוקית לקבל היתר בנייה (בהיעדר תכנית בניין). נציגי העמותות פונים אל בעלי הנכסים ומבטיחים להם כי אם ימכרו את ביתם, יפעלו לטובתם בעירייה ויבטלו את ההליכים המשפטיים נגדם (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 14-15). גם עמותת "עטרת כוהנים" מעורבת ברכישות בסילוואן; מי שמעוניין להתוודע לשיטות המאפיונריות למהדרין שהעמותה מפעילה (שוחד, זונות, טיסות חינם לחו"ל) מוזמן להתעמק בתחקיר המפורט הזה של מירון רפופורט.
ב-1997 חל מפנה דרמטי בפעילות הנדל"נית של אלע"ד בסילוואן. במקום לרכוש בית אחר בית, נפל לחיקה כפרי בשל שטח של 24 דונם – הגן הלאומי "עיר דוד". ההישג הזה איפשר לעמותה (ודרכה – לרשויות השלטון) למזג בין שתי אסטרטגיות של ייהוד: ייהוד המרחב שמעל הקרקע, באמצעות בנייה נוספת (ולא חוקית) בשטחי הגן הלאומי, וייהוד המרחב שמתחת לקרקע, באמצעות ארכיאולוגיה מגוייסת.
הגן הלאומי "עיר דוד" כולל בתוכו אתרים הסטוריים וארכיאולוגיים יוצאי דופן, כמו נקבת השילוח ובריכת השילוח. במשך שנים ארוכות נוהל הגן בידי רשות הטבע והגנים, שאחראית על כל הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים". אולם ב-1997 – בעקבות מהלכים לא ידועים, מאחורי הקלעים – חתם מנהל מקרקעי ישראל חוזה עם עמותת אלע"ד למשך 7 שנים, המעביר לה את סמכויות הניהול בגן, ובכלל זה גם באתר החפירות הארכיאולוגיות שבשטחו. החוזה נחתם ללא מכרז וקיומו הוסתר מגופים ממשלתיים הנוגעים בדבר, כמו רשות העתיקות (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 17). הנה יריית פתיחה הולמת להשתלטות של אלע"ד על שטחים ציבוריים בסילוואן: אי-חוקיות מן הרגע הראשון.
גם עיריית ירושלים העבירה את סמכויותיה בגן הלאומי "עיר דוד" לידי אלע"ד. המהלכים הללו עוררו התנגדות רבה בקרב ארכיאולוגים ורשות העתיקות. במשך כמה שנים, עד 2001, הוקפא המהלך על רקע הליכים משפטיים, שבסופם הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי החוזה עם אלע"ד בוטל וניהול הגן הוחזר לידי רשות הטבע והגנים.
וכאן, שוב כבמטה קסם, תפנית מן הסוג שכבר הורגלנו אליו – החלטות רשמיות לחוד, ומדיניות לחוד. למרות שבג"ץ ביטל את החוזה של מנהל מקרקעי ישראל עם אלע"ד, למרות שכבר נחתם חוזה מחודש עם רשות הטבע והגנים – העבירה הרשות, ביוזמתה, את ניהול הגן לידי אלע"ד ב-2002. גם כאן, לכאורה, פעלה המדינה באופן לא חוקי כדי לשמר את אחיזתה של אלע"ד בשטח. מדוע ועל איזה רקע התקבלה ההחלטה הזאת ברשות הטבע והגנים? הנה עוד תחקיר עיתונאי נחוץ מאד, שלא נעשה. ואולי כל התערובת המופלאה הזאת, של חוקיות בלתי-חוקית, מתנקזת אל דמותו של איש אחד – אביתר כהן, מתנחל מעפרה, סמח"ט במילואים, מקימם של מאחזים בלתי-חוקיים, וכיום מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים. תשאלו מה היה תפקידו הקודם? מעניין ששאלתם. הוא היה מנהל מרכז המבקרים של אלע"ד. איך שגלגל מסתובב. מה שבטוח, לא משנה איזה כובע הוא חובש – "השטח הוא שלנו".
מיד נגיע אל המימד הארכיאולוגי של הההתנחלות בסילוואן. אבל בשלב זה חשוב לציין, שהעברת שטחי "עיר דוד" – שהם שטחי ציבור לכל דבר – לניהול אלע"ד איפשרה לעמותה להוסיף ולבנות בסילוואן. למעשה, לא ברור בכלל שאלע"ד רואה בארכיאולוגיה את יעדה העיקרי, ואפשר שפנתה לערוץ הזה מתוך אילוצים. כפי שחושף הדו"ח עסקה אפלה בסילוואן (עמ' 18), בתחילת שנות ה-90' הגישה אלע"ד תכנית להקמת 200 יחידות דיור על אתר העתיקות באזור העופל, בשטח "עיר דוד". התכנית נפסלה על רקע ארכיאולוגי – עניין מוזר, לכאורה, אם מאמינים לאלע"ד שהפיתוח הארכיאולוגי של "עיר דוד" הוא בראש מעייניה. זאת ועוד, בשטח הגן הלאומי נמצאת חלקה הידועה בשם "חלקה 44", שתושבי סילוואן נטעו בה עצי פרי. בשנת 2002 עקרו אנשי אלע"ד את העצים, והקימו בשטח קרוואנים ואוהל המשמש כגן אירועים. ב-2007 הגישה העמותה בקשה לבנות בשטח הזה בית כנסת, כיתות גן, 10 יחידות דיור, וחניון תת-קרקעי – כל זאת למרות שמדובר בשטחי גן לאומי, שעל פי חוק אסור לעשות בהם כל שינוי בלי אישור הרשות. שוב, גם כאן מתעורר החשד שהארכיאולוגיה משמשת "כיסוי" לחמדנות טריטוריאלית גרידא, ופרנסי העמותה מוכנים להקריב שטחי חפירות לטובת ההתנחלות.
ובכלל, כדאי לנפץ את הדימוי הרוחני-משהו של עמותות הימין, המצטיירות כמי שפועלות בהשראת חזון דתי טהור, נקי משיקולים חומרניים. בסכסוך מכוער אחד, סירבה אלע"ד לפנות שטח בדרום-מזרח ירושלים שיועד למעון למפגרים; קק"ל, בעלת השטח, גיבתה כרגיל את אלע"ד. וזוכרים את האוהל, שמשמש כגן אירועים? תחקיר של רשת ב' חשף כי הגן הזה, שהוקם בחלקו ממימון ציבורי, ומכניס כסף לכיס הפרטי של אלע"ד – פועל ללא רשיון עסק. רשות הטבע והגנים וגם עיריית ירושלים טענו כי לא ידעו בכלל שהעמותה מפעילה גן אירועים פרטי על שטח הגן הלאומי. תושבי סילוואן, לעומת זאת, יודעים זאת היטב, משום שבכל פעם שמתקיים אירוע כזה בגן, הופך עורק התנועה הראשי בשכונה, רחוב ואדי אל חילווה, לכביש אפרטהייד, אסור לתנועה לפלסטינים (מרחב לא מוגן, עמ' 23).
נזכיר עובדה בסיסית, שאמורה להיות מובנת מאליה. "עיר דוד", כמו כל גן לאומי אחר, היא שטח ציבורי. שטח ציבורי, בהגדרתו, אמור לשרת את כלל הציבור, ובפרט את האוכלוסיה המקומית שבקרבה הוא מצוי. בפועל, המתחם הגדול של "עיר דוד" בתוככי סילוואן סגור ומסוגר בפני התושבים הפלסטיניים, וכל דרך ניהולו אומרת ניכור והדרה של הציבור שבקרבו הוא ממוקם. נסו לדמיין לרגע לעצמכם מצב כזה בשכונת מגוריכם: אתר ארכיאולוגי/תיירותי/מסחרי שתקוע בלב השכונה, מקים רעש ואבק (וגם סודק קירות של בתים) בלתי פוסקים, מוקף גדרות ושומרים, וכל אופיו וזהותו שוללים את הזהות והזיקה שלכם למקום. כל זה נמשך כבר יותר מעשר שנים, והסוף לא נראה לעין.
זאת היא "עיר דוד" לתושבי סילוואן. עכשיו ננסה להבין מה היא ליהודים.
2. ארכיאולוגיה התנחלותית: חופרים ומנשלים
הגן הלאומי "עיר דוד" הוא הצלחה מסחררת. תוך שנים ספורות בלבד התברג האתר לחמשת אתרי התיירות המובילים בישראל, עם חצי מליון (!) מבקרים מדי שנה. הגן מכניס לכיסה של אלעד כ-9 מיליון שקלים בשנה. עשרות אלפי חיילים ותלמידי תיכון מקבלים הדרכות באתר מדי שנה, במימונה של אלע"ד. המסר המועבר שם הוא ברור וחד: המקום יהודי, תמיד היה יהודי, ורק יהודי. הנה התרשמויות של מבקר אחד בסיור המודרך:
"סרטון תלת המימד אשר מוצג בפני המבקרים בפתיחת הביקור הוא ללא ספק מושקע מבחינה ויזואלית, אך ציר הזמן המלווה אותו תמוה באופן מחשיד: מיד אחרי חורבן בית שני מדלגת ההיסטוריה המעובדת של הנהלת הגן הלאומי היישר אל סוף המאה ה-19 – אל ימי העלייה הראשונה – ומשם להקמת המדינה ולמלחמת ששת הימים… ההיסטוריה הערוכה של יוצרי הסרט לא מזכירה אפילו את התקופה הצלבנית, הרומית או המוסלמית. גם הממלוכים והעות'מאנים נמחקו כלא היו… בעת הסיור, כאשר אנו פוסעים בין אתרי החפירות, אני שם לב שאין כמעט שלטים עם הסברים המלווים אותנו לאורך הדרך כפי שנהוג באתרים מן הסוג הזה. המידע כולו נמצא אצל המדריך הבוחר ללוות כל הסבר בציטוט מן התנ"ך."
למי שלא מבין את הקשר בין ההסטוריה לבין הפוליטיקה בהווה, הארכיאולוג יוני מזרחי מתנדב להבהיר:
"אחרי שלוש שעות בסיור של אלע"ד אתה משוכנע שאתה נמצא באתר יהודי בלבד. ממצאים כנעניים, ביזנטיים, מוסלמיים וכמובן פלסטיניים נדחקים לפינה. לירושלים יש 4,000 שנות היסטוריה, ואצלם זה מתרכז בסיפורים מפוארים על שלמה, דוד וחזקיהו, שאגב לא נמצאו שום ממצאים ארכיאולוגיים שקושרים אותם למקום. כשמציגים ככה את הסיפור למאות אלפי מבקרים מכל העולם, זה כלי עם הרבה כוח פוליטי ודרך להצדיק את ההתנחלות באיזור."
עדיין לא מבינים? טוב שיש מדריכות סיורים שמפרשות עד הסוף את מה שטעון פירוש:
"הגענו לעיר דוד במסגרת טיול מטעם העבודה", משחזרת מיכל, בת 29, מכפר סבא. "את ההדרכה העבירו שתי צעירות דתיות. במהלך הסיור הן הטיפו עד כמה חשוב שיהודים יקנו אדמות בכפר סילוואן כדי לחזק את האחיזה של עם ישראל בשטח, לגאול את האדמות וכדומה. לכל מי שיש כסף ואפשרות כדאי מאוד לתרום לעניין… הסתכלנו אחד על השני ולא האמנו שזה באמת חלק מן ההדרכה."
הדברים ידועים לכל, כולל לגופים הציבוריים שמאשרים את פעילות אלע"ד (ואת זה צריך להדגיש שוב ושוב – הכל ידוע ומאושר). הנה אנדרסטייטמנט ראוי לציון, מפיו של יו"ר מועצת רשות העתיקות, פרופ' בנימין זאב קדר: "רשות העתיקות מודעת לכך שאלע"ד, עמותה עם אג'נדה אידיאולוגית מוצהרת, מציגה את ההסטוריה של עיר דוד באופן מוּטה". (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 24).
"עיר דוד" היא כיום קונצזוס. אם לא באמצעות צווי פינוי והשתלטות על נכסים, אז דרך מיתולוגיה של חרסים ומנהרות חצובות בסלע הצליחה אלע"ד להתנחל בלבבות של כל עם ישראל. תשאלו את שלמה גרוניך (ההוא ששר עם ערבים, כי הוא בעד דו-קיום), ואפילו את יונה אליאן-קשת.
נתחיל מהסוף: בכל החפירות שהתנהלו ב"עיר דוד", החל מסוף המאה ה-19 ולאורך כל המאה ה-20, ובכלל זה 16 השנים האחרונות, שבהן מתנהלות מספר חפירות באופן אינטנסיבי בשטחי האתר – לא נמצא שום ממצא שקושר את הדמות המקראית של דוד המלך למקום. יותר מכך, במילותיו של הארכיאולוג יוני מזרחי: "מתוך עשרות השכבות הארכיאולוגיות שנמצאו באתר, לא נמצאה אף עדות לנוכחתו של מלך יהודה או מלך אחר שחי באתר."
אם כן, כנגד כל המצגות המשוכללות והסיורים ברוח התנ"ך והמיתולוגיה התיירותית שעמותת אלע"ד מפיצה בארץ ובעולם, חשוב לומר גם את הדבר הפשוט הזה: אין שום ממצא ארכיאולוגי שמעיד כי דוד המלך אי פעם חי ב"עיר דוד". דוד בארי כן, דוד המלך לא (לכן מדויק יותר יהיה לקרוא לאתר "עיר דויד'לה"). לא נעים, אבל אלה העובדות.
בכך אין כדי לגרוע מחשיבותו הארכיאולוגית של האתר. בחפירות התגלו ממצאים עשירים מלפני 7,000 שנה ועד ימינו. החל מסביבות 3,000 לפנה"ס התקיים ישוב במקום, והחל מ-1,700 לפנה"ס היתה זו כבר עיר. התגלו ביצורים מהתקופה הכנענית, חותמות ("בולות") מסוף בית ראשון, שרידי ארמון מהתקופה ההלניסטית, מבנים מרשימים מהתקופה הביזנטית, ועוד. הממצא ה"יהודי" הידוע ביותר הוא כתובת השילוח, שהתגלתה ב-1880, והתגלו גם כתובות רבות עם שמות של פקידים יהודיים בממלכת יהודה, שחלקם מופיעים בתנ"ך. תיאור של הממצאים הארכיאולוגיים ב"עיר דוד", מנקודת מבט מדעית שאינה רתומה לנראטיב הלאומי-יהודי, ניתן למצוא בחוברת "ארכיאולוגיה בצל הסכסוך" שהוציאה עמותת "עמק שווה".
מכל מקום, החשיבות הארכיאולוגית של אתר "עיר דוד" איננה מה שעומד כאן על הפרק, וגם לא טיבם של הממצאים במקום, ועל כן לא אנסה להיכנס לעובי הקורה של המחלוקות המדעיות השונות שאופפות את הממצאים. הארכיאולוגיה רלבנטית לדיון כאן רק מן הסיבה שהיא נגררה, או אולי גררה עצמה ברצון, אל ליבו של סכסוך פוליטי. והשאלה שצריכה להישאל פשוטה מאד: האם יש הצדקה מוסרית וציבורית להרוס לאלפי אנשים את החיים – החל מגזילת כל השטחים הציבוריים שהיו פנויים בשכונתם, דרך חסימת כבישים ועד הטלת אימה באמצעות כוחות שיטור מופרטים – רק בשם המחקר הארכיאולוגי? ונניח, לצורך הדיון, שמחר או בשבוע הבא מתגלה בחפירות "עיר דוד" כתובת שבה מוזכר המלך דוד בשמו. יודעים מה, נהיה לארג'ים: נניח שמישהו מגלה את הנבל שבו היה דוד מנעים זמירות לשאול. האם המחיר היומיומי שנכפה על תושבי סילוואן היה הופך למוצדק באותו רגע?
בואו נפרט קצת. החפירות ב"עיר דוד" נגועות בכמה פגמים יסודיים. במקרה אחד לפחות נרשמה חריגה מרשיון החפירה שניתן מידי רשות העתיקות, והחפירה נעצרה רק כי נתקלה ביסודות של בתי תושבים (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 20). הנה הקלטה שבה מסביר דוד בארי איך עבדה אלע"ד על רשות העתיקות וחפרה מחוץ לתוואי שאושר לה (לא לדאוג, רשות העתיקות מעולם לא הקפידה עם אלע"ד על שטחים ששייכים לערבים).
בניגוד גמור לאתיקה הארכיאולוגית הנהוגה כבר עשרות שנים, שמחייבת חפירת שכבות לעומק, מצומצמת בהיקפה, ב"עיר דוד" מבוצעות חפירות רוחב, מתחת לבתי תושבים בשכונה. זאת ועוד, בניגוד לחוק, איש לא שאל את התושבים ולא קיבל את רשותם לחפור מתחת בתיהם. למעשה, אנשי אלע"ד ודוד בארי לא מסתירים, ואפילו די מתגאים, בעובדה שהם חופרים מתחת לבתי השכונה.
החפירות האלה כבר הסבו נזקים לא מעטים. בשנת 2006 הופיעו סדקים בקיר של גן ילדים בשכונת ואדי חילווה, עד כדי סכנת התמוטטות; רשות העתיקות "התנערה" מכל אחריות לחפירות – הנה אחד מ"פירות" ההפרטה בסילוואן, שעוד נשוב אליהם (התפוגגות ה-accountability). החל משנת 2008 החלו להופיע בורות בכבישי השכונה, רצפות קרסו וקירות בתים נסדקו; הבתים טובעים באבק. כך גילו התושבים, לראשונה, שחפירות מתבצעות מתחת בתיהם. כשפנו לעירייה לבדוק את מקור הנזקים, לא נענו. משטרת ישראל הגדילה לעשות ועצרה חמישה תושבים – יום אחרי שעתרו לבג"ץ בבקשה שיעצור את החפירות המתנהלות מתחת ביתם, ללא אישורם.
נו, ומה בג"ץ קבע, אתם שואלים? אל תעצרו את נשימתכם. השופטת עדנה ארבל דחתה את העתירה, בנימוק ש"למול הפגיעה הנטענת ניצב אינטרס ציבורי משמעותי בביצוע העבודות." צא ולמד מיהו ה"ציבור" אליבא דעדנה ארבל; מן הסתם הוא אינו כולל את תושבי סילוואן, שהאינטרס הציבורי שלהם הוא, בפשטות, שלא יקרסו להם הבתים ושרעשי הקידוח שמחרישים את אוזניהם כבר יותר מ-15 שנה ייפסקו. לא, זה לא ציבור וזה לא אינטרס. השופטת ארבל הפליאה לנמק: "ישראל אמנם מדינה צעירה, אך שורשיה עמוקים בהיסטוריה, ואדמתה רוויה בשרידים עתיקים של ציביליזציה אנושית קדומה… תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך". את הטקסט הזה היתה יכולה ממש להעתיק מאתר האינטרנט של מרכז המבקרים ב"עיר דוד". ועוד כתבה השופטת: "חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות." והיתה יכולה להוסיף: חוצה בתים וקירות.
הפגיעה הפיזית וגם הסימבולית בתושבי סילוואן איננה הכרח בל יגונה. גם המבקרים החריפים של חפירות "עיר דוד" אינם מבקשים לסתום את הגולל על החפירות, אלא רק לשנות, באופן דרמטי, את האופן שבו הן נעשות; בראש ובראשונה, להפוך אותן מאלמנט זר ומבוצר בשכונה למקור עניין וגאווה, מתוך שילוב האוכלוסיה המקומית בפיתוח האתר. יש גם מודלים של ארכיאולוגיה לא לעוּמתית, מעורבת בקהילה ואף מעצימה אותה, כפי שניתן ללמוד מפעילות עמותת "עמק שווה" – שהקימו ארכיאולוגים בשיתוף עם תושבי סילוואן. לפני הכל, צריך לראות בתושבים בני אדם, ולא מטרד, כמו שקי עפר שיש לסלק מאתר החפירות.
אחת הסיבות הפורמליות לכך שאין כמעט חסמים ומגבלות על החפירות שממנת אלע"ד היא שלהוציא אחת מהן, כולן מוגדרות "חפירות הצלה". הדו"ח עסקה אפלה בסילוואן מבאר: "על פי חוק, רשות העתיקות היא שמבצעת "חפירות הצלה" בשטחים המיועדים לבנייה כדי למנוע השמדה של עתיקות ועל מנת לבדוק כיצד, אם בכלל, אפשר לשמר את העתיקות. הרשות רשאית לאסור כליל על בנייה באתר, אם מתגלות בו עתיקות שיש להן ערך יוצא דופן." (עמ' 19). ואולם באתרי "חפירות ההצלה" ב"עיר דוד" אין תכניות בניין מאושרות, ובחלקם אפילו לא הוגשו תכניות כאלה. ההתנהלות הזאת מנוגדת לחלוטין למקובל בחפירות הצלה אחרות. גם ארכיאולוגים בכירים בארץ מפקפקים בכך שניתן לקרוא לחפירות המתנהלות כבר למעלה מ-15 שנה, וכל הזמן רק מתרחבות, "חפירות הצלה".
אם כך, ממה בדיוק "מצילים" את החפירות? ככל הנראה – משקיפות ציבורית. להבדיל מחפירות מחקריות רגילות, "חפירות הצלה" מאושרות בהליך פנימי ברשות העתיקות ללא בקרה חיצונית. דו"ח עסקה אפלה בסילוואן חושף שבחסות "חפירות ההצלה" מתחת לחניון גבעתי נעשו עבודות תשתית מאסיביות לקראת הקמת מרכז מסחרי גדול – ללא תכנית בניין עיר (תב"ע) מאושרת וללא היתרים. בכתבה המצויינת על חפירות "עיר דוד" של נסים מוסק לחדשות ערוץ 1, מגלה הארכיאולוג רפי גרינברג כי רשות העתיקות התחייבה לפנות את העתיקות בחניון גבעתי למרתף של הבניין שאלע"ד תקים על שטח החניון. גרינברג קורא לילד בשמו כשהוא מסכם: "רשות העתיקות עובדת כאן בשביל היזם."
באור הזה צריך לראות את "חילוקי הדעות" המנומסים בין רשות העתיקות לבין אלע"ד; לא גילויים של בקרה ציבורית נאותה (נזכיר כי רשות העתיקות היא גוף ציבורי), אלא הסכמה כנועה להעלים עין מכל הפגמים המקצועיים והאתיים שבהתנהלות העמותה. בכך, יש להודות, אין שום חריג, שכן כל רשויות השלטון, במגען עם אלע"ד, נוהגות באדיבות מופלגת. מי שסבור שכל אותן רשויות "נאנסות" לציית לתכתיבים של אלע"ד הופך כאן את היוצרות; אלמלא הגשימה העמותה הזאת את המטרות הגלויות והסמויות של השלטון הישראלי, אלמלא ביטאו יעדיה באופן עמוק גם את אמונותיהם הפרטיות של הפקידים האמורים לפקח על אלע"ד – לא היתה העמותה מגיעה לאן שהגיעה. התבנית הזאת, כמובן, היא מקרה פרטי של תבנית היחסים הכללית בין ממשלות ישראל לבין האקטיביזם ההתנחלותי, שכל אורחו ורבעו מתמצה באי-לגאליות בחסות השלטון.
חשוב לציין שקהילת הארכיאולוגים בארץ חצויה ביחסה לחפירות "עיר דוד". מבין הקולות הביקורתיים בולטים שניים – יונתן מזרחי ורפי גרינברג. השניים כותבים מאמרים ואף מנחים סיורים "אלטרנטיביים" לסילוואן, ודבריהם ראויים להאזנה קשובה (מאמרים של מזרחי – כאן וכאן וכאן; מאמרים של גרינברג – כאן וכאן). גרינברג גם מתראיין ארוכות בכתבת הוידאו הבאה (מאת נטשה דודינסקי, דיגרסמדיה 2008), שמציגה באופן בהיר ומטריד כאחד כמה נמוך ירדה האתיקה הארכיאולוגית במנהרות שמתפתלות מתחת לבתי סילוואן. הצפייה מומלצת.
בשלב הזה הקורא ודאי סקרן לדעת מה אומרים להגנתם הארכיאולוגים שמנהלים את החפירות ב"עיר דוד"; המנצחים על המלאכה הם פרופ' רוני רייך ואלי שוקרון. אלה הם, אם תרצו, "שכירי האֵת" של אלע"ד. שלא במפתיע, הם ממעטים לדבר ולהתראיין. אולי הם סבורים שאם ידירו עצמם מן הזירה הפוליטית, יישמר האופי המדעי "הנקי" של פעילותם. זאת היתממות במקרה הטוב, וציניות במקרה הרע. הארכיאולוג אלי שוקרון, כשנשאל על המימון לפעילותו מכספי אלע"ד בכתבה של נסים מוסק, מזעיף פנים ומפטיר: "אני לא מעוניין לדבר על כך." שותפו, פרופ' רייך, הגן על פעילותו ב"עיר דוד" בראיון נדיר שנתן בתכנית של לונדון וקירשנבאום במלים האלה: "אין לי שום אג'נדה פוליטית… המטרה היחידה שלי היא הוספת ידע על תולדות המקום, לאו דווקא יהודי". האם פרופ' רייך מאמין למלים שיוצאות מפיו – רק הוא יודע. בכל מקרה, מה שכל ילד במאה ה-21 צריך לדעת, היא שאג'נדות פוליטיות מתקדמות יפה מאד הודות לשיתוף הפעולה של אנשים שטוענים בתוקף ש"אין להם שום אג'נדה פוליטית". למעשה, הדרך האופטימלית לממש אג'נדה פוליטית שנויה במחלוקת היא לגייס לשורותיך אנשים שהדימוי הנייטרלי שלהם מרחיק ממך כל צל של מחלוקת או חשד לפלילים.
הביטו במערך המסועף של אנשי מקצוע "לא פוליטיים" שבזכותו מפעל ההתנחלות והאפרטהייד משגשג מיום ליום: חיילים "בלי אג'נדה פוליטית" שמגנים על עוקרי עצי זית, קבלנים "בלי אג'נדה פוליטית" שמקימים גדר הפרדה על אדמות פרטיות של פלסטינים, מפעלי מזון ורהיטים "בלי אג'נדה פוליטית " שיושבים על קרקע כבושה, חברות אלקטרוניקה "בלי אג'נדה פוליטית" שמספקות לצבא ציוד אופטי משוכלל שמותקן על מל"טים, כדי שיוכלו להפציץ ריכוזי אוכלוסין מן האוויר ("אחרי אזהרה!"), ועכשיו, סוף סוף, גם ארכיאולוגים "בלי אג'נדה פוליטית", שמקדמים מדי יום את מאמצי הייהוד של סילוואן, ואף עורכים שם כנסים מדעיים, ובכך, בלי ספק, תורמים שוב ל"הוספת ידע" על הדרך לחרב לכולנו את העתיד.
את העפר שהוא שולה מתחת לבתי סילוואן יכול פרופ' רייך לזרות בעיניו ובעיניהם של עוד כמה קולגות מיתממים, אך לא בעינינו. אנחנו יודעים היטב מה הוא עושה שם.
ביולי השנה הוגשה עתירה לבג"ץ להוציא את ניהול הגן הלאומי "עיר דוד" מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרשות הטבע והגנים, הגוף שהחוק הסמיכו למטרה זאת. העתירה עדיין תלויה ועומדת, אך אני מנחש שאין חשיבות רבה לתוצאותיה. בין אם תישאר אלע"ד הגוף המבצע, לפני או מאחורי הקלעים, בשלב זה כבר ברור שאין שום סתירה בין מטרותיה לבין מטרותיהם של המוסדות השלטוניים אשר הפקידו בידיה את המפתחות ל"עיר דוד". אשר על כן – מה שהיה הוא שיהיה.
3. אלע"ד כזרוע שלטונית
מי שעקב אחרי ההסטוריה של השתרשות אלע"ד בסילוואן יכול להבין שלא היתה מסוגלת לרשום לעצמה השגים מרשימים כל כך, בתחום הנדל"ן, התיירות והנישול, אלמלא זכתה לשיתוף פעולה וגיבוי של הרשויות. בעניין הזה אין שום הבדל בין ממשלות ימין לשמאל, למעט המעטפת הרטורית – הימין מצהיר בגלוי על מדיניות שהשמאל היה מבצע בחשאי. כך הכריז שר הפנים, אלי ישי, לפני שנה וחצי: "עכשיו, כשמוניתי כאחראי על משרד הפנים, אני מתכנן ללכת על עיר דוד בכל הכוח. כל תוכנית מתאר שתבוא, תכלול התיישבות יהודית ומפעל תיירות יהודי נרחב. אני מתכוון לפעול בנושא זה במלוא העוצמה. עיר דוד היא סלע קיומנו, זאת ארץ ריבונותנו, התיישבות יהודית שם היא זכותנו. משם צמחנו". (במאמר מוסגר ניתן להרהר על השימוש בשפה הצבאית הזאת, "ללכת בכל הכוח", "בכל העוצמה", בהקשר של פעילות שלטונית בתוככי שכונת מגורים).
הנה כמה הוכחות לקשרים ההדוקים של אלע"ד עם השלטון, עוד לפני אלי ישי.
ראשית, מילה על מקורות המימון של עמותת אלע"ד. בעבר פורסם כי העמותה קיבלה מיליוני שקלים מרווחי קזינו ביוון. על פי חוק העמותות, כל תרומה מעל 20,000 ש"ח חייבת להיות מזוהה, אך אלע"ד מסרבת לחשוף חלק ממקורותיה. ב-2007 שקל רשם העמותות לפרק את אלע"ד על רקע סירובה לחשוף את זהות התורמים לה. אלע"ד עמדה בסירובה, ודרשה להעניק חיסיון לתורמים; בתחילת 2008 נענה רשם העמותות לבקשתה (תודו שאתם לא נופלים מהכיסא). הנה כך, אזרחי ישראל אינם רשאים לדעת מי מממן את ניהול הגן הלאומי "עיר דוד" – נכס ציבורי, כזכור – ומהן מטרותיו הפוליטיות (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 36).
תחילת הרומן של אלע"ד עם השלטון היתה, כנהוג בשטחי יהודה ושומרון, דרך הצבא. כבר ב-2001 אירחה אלע"ד "כנס הצדעה של תושבי ירושלים למערכת הביטחון", בנוכחות הרמטכ"ל דאז, שאול מופז (שקרא שיר של אצ"ג), קצין חינוך ראשי (העדיף לקרוא עמיחי), ו-300 חיילים. "ירושלים היא נקודת המוקד של האהבה, הגעגועים, התקוות והשאיפות של העם העברי", אמר אז מופז, "משום כך אנו שולחים מספר רב של חיילים לסייר בירושלים. בימים אלו, בהם אנו נמצאים בלחימה מתמשכת, ראוי לעצור לרגע ולהרהר מדוע אנחנו כאן." אכן, שאלה טובה.
לציון 40 שנות "איחוד" ירושלים, החליט פורום מטכ"ל לציין את האירוע ב"עיר דוד" (אתר שמסמל יותר מכל את האי-איחוד של העיר). תחת הנהגתו של הרב הצבאי אבי רונצקי, הרבנות הצבאית מיסדה מערך של "שבתות יהדות" בשיתוף עם אלע"ד, שבמסגרתן נלקחים חיילים לסיורים ב"עיר דוד" – הכל ללא תשלום, על חשבון אלע"ד. בנוסף, נערכים גם סיורי קצינים במקום, וגם בהם לא נזנח המסר החינוכי החשוב: "לדברי אחד ממפקדי הגדודים שהשתתפו באירוע, "מההתחלה היה ברור שיש אג'נדה נוספת לשבת. חזרו על עצמן אמירות על החיוניות של הישיבה בלב שכונות ערביות והחשיבות של יצירת חיץ בין הר הבית והפרלמנט הפלסטיני באבו דיס להתנחלות של מעלה הזיתים. הם דיברו גם על החשיבות של הבנייה ב-E1 (המסדרון שבין ירושלים למעלה אדומים)."
באופן רשמי, צה"ל אינו מגבה את הסיורים האלה (ש"לא תואמו עם חיל חינוך"). בפועל, כמובן, מדובר במדיניות הקריצה והסכמה שבשתיקה, שמאפיינת את יחסי אלע"ד והשלטון לכל אורך הדרך.
מה שטוב לצבא טוב גם לבתי הספר, כפי ששר החינוך הנוכחי שב ומזכיר לנו. בהוראתו של גדעון סער, הוגברו סיורי תלמידים לירושלים בשנתיים האחרונות. "עיר דוד" היא היעד השלישי בבירה מבין היעדים המועדפים על מערכת החינוך, עם 73,000 תלמידים מבקרים מדי שנה. משתתפים בסיורים העידו על אופיים האינדוקטרינרי.
בעיריית ירושלים מעולם לא הסתירו את מעמדה השלטוני-למחצה של אלע"ד. כבר ב-1997, כשהעבירה העירייה את סמכויותיה בגן הלאומי "עיר דוד" לאלע"ד, הנימוק היה שהיא רואה את העמותה כ"זרוע של העירייה" (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 17). לפני שנה נחשפה פרשה פלילית של ממש: עיריית ירושלים הזמינה תכנית מתאר ממשרד האדריכלים של משה ספדיה עבור אזור "עיר דוד". עמותת אלע"ד, שבבעלותה נכסים במקום, השתתפה במימון התכנית בהיקף של מאות אלפי שקלים. היועץ המשפטי של עיריית ירושלים, עו"ד יוסי חביליו, כתב חוות דעת חריפה בנושא, שבכל מדינה מתוקנת היתה מובילה כנראה לחקירה פלילית. אצלנו הדברים עובדים קצת אחרת. עו"ד חביליו – אחרי שורה של עימותים עם ראש העיר על רקע דומה – התפטר.
לבסוף, בחודש האחרון הסתבר, בעקבות מאבק משפטי שניהל דרור אטקס לחשיפת הנכסים שהעבירה המדינה לידי עמותות הימין, כי מנהל מקרקעי ישראל מסתיר מידע מהציבור כדי לספק לאלע"ד את מסך העשן הדרוש להמשך פעילותה בסילוואן.
רשימת הגופים השלטוניים שמשתפים פעולה עם עמותת אלע"ד ומאצילים עליה סמכויות ציבוריות מובהקות (כמו שימור שטחי ציבור, תיכנון ערים, אבטחה) היא ארוכה: האפוטרופוס על נכסי נפקדים, מנהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח, חברת "עמידר" (משרדי השיכון והתשתיות), קק"ל וחברת הבת שלה "הימנותא", רשות הטבע והגנים (המשרד לאיכות הסביבה), רשות העתיקות (משרד התרבות), משרד התיירות, הרשות לפיתוח מזרח ירושלים, משרד התחבורה, עיריית ירושלים, ועדת ההיגוי לפיתוח ירושלים (משרדי התיירות, דתות), צה"ל (חיל חינוך, רבנות ראשית), רשם התאגידים (משרד המשפטים), ועדת התכנון המחוזית ירושלים (משרד הפנים), משרד הבטחון.
לסיכום, רשות הדיבור לדורון שפילמן, מנהל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל, אבל בלי להיקבר תחת הבירוקרטיה הממשלתית." (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 36-37).
פרק ד': תחזית, ניתוח, לקחים
1. מבט קודר לעתיד
כיצד רואה עמותת אלע"ד את עתידה של "מזרח ירושלים"? לא צריך להפריח ניחושים והשערות. יש מפה, והיא נקיה מערבים. מי שנקלע לשיחות עם המתנחלים היהודיים במקום, שומע דברים דומים: "עוד מעט כל הערבים ימותו, אם ירצה השם".
מוקד הפעילות של אלע"ד הוא אומנם בסילוואן, אבל העמותה כבר החלה להשתרש בשכונות אחרות מסביב לעיר העתיקה, בכל שטחי הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים" (ש"עיר דוד" היא רק חלק ממנו). רשות הטבע והגנים מסרה לידי אלע"ד את ניהול תעלת המים הרומית העוברת תחת טיילת ארמון הנציב (הר העצה הרעה); העמותה מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, שהוקם ללא היתר בנייה, ועתה עובר שיפוץ בהיקף של 30 מיליון שקל במימון "הרשות לפיתוח ירושלים" ומשרד התיירות; היא מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי "עמק צורים" שמצפון להר הזיתים, בין שכונת ואדי ג'וז לאוניברסיטה על הר הצופים; היא מממנת פרוייקט של ניפוי שפכים מעבודות השיפוצים ברחבת המסגדים בהר הבית; והיא מפעילה מרכז מבקרים ב"יער השלום", בתוך שטח של 5 דונם שנמסר לה מידי קק"ל.
במקביל, אלע"ד גם פועלת בלב שכונות ערביות אחרות. התנחלות "מעלה זיתים" היא גוש של 117 יחידות דיור שתקועות כמו עצם בגרון של שכונת ראס אל-עמוד, המונה 14 אלף תושבים ערבים. אלע"ד מתכננת להוסיף עוד 104 יחידות דיור, "מעלה דוד" – מעבר לכביש הראשי של השכונה, שיחוברו ל"מעלה זיתים" בגשר עילי (!). את הקרקעות רכש ארווין מוסקוביץ', ואם תאושר ההרחבה (והיא תאושר), תהפוך "מעלה-זיתים-דוד" להתנחלות הגדולה ביותר ב"מזרח ירושלים". ההתנחלות הזאת הביאה עימה חידוש מסעיר לראס אל-עמוד: מדרכה. למרבה הצער, אורכה של המדרכה בדיוק כאורך הקטע של ההתנחלות. לפניה ואחריה – חול ועזובה, כרגיל.
התנחלות "נוף ציון" גם היא הוקמה בלב שכונה ערבית, ג'בל מוכבר, ויש בה כיום 91 יחידות דיור. על פי התכנון, יוקמו במקום 400 יחידות דיור, בית מלון, פארק ועוד. לפני שנה עלה המקום לכותרות כשהתברר שאחד הרחובות בהתנחלות נקרא על שמו של השחקן שייקה אופיר ז"ל, ללא ידיעת משפחתו. "נוף ציון" משווקת את עצמה כשכונת יוקרה עם נוף חלומי הפונה להר הבית, וגם – זאת לא בדיחה – "פיתוח סביבתי מושלם". ניברו באתר שוב ושוב, ולא תמצאו בו זכר למלים "ג'בל מוכבר". סיפוח סביבתי מושלם.
יומיים בלבד לפני שהמאמר הזה פורסם, נודע על יתד יהודי נוסף שנתקע בג'בל מוכבר: חברת קש שממוקמת באיי קוקוס (!) רכשה בניין בן 3 קומות בשכונה, שלטענת יושביו נמכר בהליך לא חוקי. במבצע פינוי משטרתי שכבר הפך לשגרה משומנת, פונו מן הבניין 15 דייריו (בהם 7 ילדים וזקן על כסא גלגלים). מייד לאחר מכן נכנסו אל הבניין מאבטחים שמוכרים לתושבים מסילוואן. ככל הידוע, מאחורי חברת הקש המסתורית עומדת לא אחרת מעמותת אלע"ד.
זהו המודל שפותח בסילוואן, ומוגשם כיום בכל רחבי "מזרח ירושלים", שכונה אחר שכונה: מתחמים יהודיים מבוצרים, בבנייה ראוותנית ובומבסטית, צמודים קיר אל קיר עם בתים ערביים מטים לנפול, דגל ישראל מתנוסס ממעל, מסוגרים מאחורי סורגי ברזל, מסביב מאבטחים מופרטים עם ג'יפים, וכמובן – תמיד בהכנות ל"שלב ב'" (הרחבת ההתנחלות).
העמודים האחרונים של דו"ח עסקה אפלה בסילוואן מתארים, בפירוט דקדקני, את תכנית-העל הישראלית להשתלטות "על אגן העיר העתיקה, הפקעה מאסיבית של שטח פרטי וציבורי מידי הפלסטינים, והמרתו לאזור ישראלי-יהודי תוך כדי בנייה מקיפה למגורים ומסחר, פארקים, מערכות תחבורה, וכו'." (עמ' 32). הציר העיקרי של התכנית הוא תב"ע 11555, שהוכנה על-ידי משרדו של האדריכל משה ספדיה. לפי התכנית, 548 דונמים משטח סילוואן יעברו "עיצוב מחדש", ועליהם יוקמו, בין השאר: גן ארכיאולוגי, טיילת, רכבל, מנהרה, מבני ציבור ועוד. לתכנית זו מצטרפות תכניות פיתוח נרחבות אחרות – לסלילת כבישים בין כל ההתנחלויות היהודיות במזרח העיר, להקמת רצף של פארקים מסביב לעיר העתיקה, וכל זאת תוך הפקעת אדמות מאסיבית מן התושבים הפלסטיניים.
המטרה האסטרטגית של תכנית-על זאת ברורה: לכתר את העיר העתיקה משלושת עבריה – צפון, מזרח ודרום – ברצף התיישבות יהודי, שיתחבר למערב העיר. מהלך זה יבסס את ההגמוניה היהודית סביב האגן הקדוש, יבתר וינתק את השכונות הפלסטיניות זו מזו, ויגשים את המטרה העילאית של הימין האידאולוגי: סיכול סופי של כל פשרה טריטוריאלית בירושלים, שפירושו: גזר דין מוות לכל הסכם שלום אפשרי (וגם להרבה יהודים וערבים, הקורבנות העתידיים של האינתיפאדה השלישית).
משמעותה המיידית של התכנית הזאת היא עקירה בכוח של אלפי תושבים פלסטינים מבתיהם בשכונות הערביות של ירושלים. בשל הקרבה למקומות הקדושים – ואף התכנונים להגיע במנהרות תת-קרקעיות ממש עד חומות העיר העתיקה – יש בה פוטנציאל התלקחות ממשי בין ישראל לעולם הערבי בכללותו. חרף כל זאת, התכנית הזאת מעולם לא נוסחה באופן מפורש (למעט חריג אחד מהשבוע: חבר מועצת עיריית ירושלים מכריז בגלוי על החזון), ולא נידונה בכנסת, בממשלה או בציבור הישראלי.
2. הפרטה רב-מימדית בסילוואן
מה הופך את סילוואן למיוחדת כל כך? מהו הדבר שמייחד את המקום הזה משאר האתרים שבהם מפעילה מדינת ישראל את זרועותיה השונות כדי להרחיב את תחום המחיה היהודי על חשבון תחום המחיה הערבי? ניתן להצביע על כמה גורמים, אבל להבנתי הייחוד של סילוואן הוא בצירוף שהתרחש בה, לראשונה בכל תולדות הכיבוש הישראלי, בין נישול מופרט לאלימות מופרטת.
בפרק ב' כבר התייחסתי למודל האבטחה המופרטת שמיושם בסילוואן ומורחב בימים אלה לשכונות נוספות ב"מזרח ירושלים". הזכרתי את הבעיות העיקריות שבו: חוסר הכשרה מתאים של המאבטחים להתמודד עם מצבי לחץ בקרב אוכלוסיה אזרחית, היעדר סמכות חוקית למבצע מעצרים ופלישות לבתים, והיעדר פיקוח אפקטיבי מצד הרשות המפריטה, במקרה זה, משרד השיכון. כל מי שקרוב לנושא ההפרטה יודע דבר בסיסי: את כדור ההפרטה קל לגלגל, אבל קשה מאד לעצור. בעוד אתה תמה כיצד בכלל מכניסים מאבטחים חמושים לשכונת מגורים, הכדור ממשיך להתגלגל: במאי השנה נחשפה תכתובת פנימית של ראש עיריית ירושלים, שביקשה לבחון שימוש במאבטחים פרטיים להריסת בתים, ביצוע סיורים ב"מזרח ירושלים", כניסה לנכסים, גביית עדויות ואיסוף ראיות. רעיון עיוועים? הניסיון מלמד שכל רעיון כזה, בישראל, מגיע זמנו.
למעשה, תהליך ההפרטה של תפקידים צבאיים ומשטרתיים-למחצה כבר החל מזמן בישראל, ועל פי כל הסימנים, סופו לדרדר את הבטחון האישי של האזרח, לא להגביר אותו. הנה שלושה אירועים מן השנים האחרונות:
אפריל 2005: מאבטחי כביש "חוצה ישראל" הפעילו שוקרים חשמליים נגד מפגינים חרדים – בניגוד להוראות המשטרה.
מאי 2007: 4 מאבטחים של גדר הפרדה פתחו באש חיה על צלמי עיתונות ליד אפרת (ראו תמונה משמאל).
יולי 2010: תיכוניסטים עובדי "רשת ביטחון" נשכרו כדי לרוקן בתי בדואים בכפר אל-עראקיב לפני הריסתו.
בנוסף, עברו מחסומי הקבע בשטחי הגדה המערבית הפרטה כוללת, ונמסרו כולם לניהול של חברות אבטחה פרטיות. המהלך הזה בוצע (כמו הרבה מהלכי הפרטה) ללא דיון ציבורי מקדים בהשלכותיו העצומות; ראו מאמרה המעולה של אילת מעוז בנושא.
עכשיו, יבוא הציניקן ויאמר – והמשטרה יותר עדינה? עובדי ציבור מחוייבים באמת לשלום הציבור? נו, לא ממש. אלימות משטרתית היא בעיה לאומית בישראל. הנקודה היא שביחס לאלימות משטרתית, יש מנגנונים קבועים בחוק שעקרונית, לפחות, מסוגלים לבקר ולרסן אותה (השאלה למה הם לא מופעלים באופן אפקטיבי היא שאלה נפרדת); בעוד שביחס לארגונים חמושים פרטיים, דומה שהכל פרוץ, ושום דבר אינו שקוף (מכירים את זקירת הסנטר הזאת של המאבטח: "מצטער, אין כניסה". למה אין כניסה? כי זה "פרטי". למה "פרטי"? כי הממשלה החליטה להיפטר מזה, בלי לפטור אותנו מעול המימון).
במקביל להתרופפות האחריוּתיוּת (accountability) כלפי האזרח, מובילה הפרטת שירותי ביטחון באופן בלתי נמנע לשימור והעצמת סכסוכים. מרגע שיש גורם שמרוויח מאספקת שירותי ביטחון, יש אינטרס כלכלי לספק עוד מהם; כלומר, יש אינטרס כלכלי לשמר ולהרבות מצבי סכסוך ועימותים אלימים, ואינטרס נגדי לבלום מהלכי פיוס ושלום. בדיוק אותו היגיון שמנחה את תעשיות הנשק העולמיות בליבוי סכסוכים חמושים מנחה את חברות האבטחה שנשלחות לאזורי עימות. הדוגמה הבולטת ביותר היא חברת "בלאקווטר" האמריקאית ועלילות ההרג המוטרף שלה בעיראק, כפי שנחשפו בהדלפת ויקיליקס האחרונה. לבסוף, כאשר עובדים פרטיים משלמים את מחיר הביטחון, ולא חיילים או עובדי ציבור, שאלת הסיכון וכדאיותו יוצאת מתחום הדיון הציבורי שמשקלל את הרווחים וההפסדים בשימור מצב הסיכסוך. עד כאן, בקצרה, נזקיה של הפרטת האלימות של כוחות הבטחון (לדיון נרחב בנושא, ראו מאמרו של שיר חבר, "הפרטת הביטחון בישראל").
אם לחזור לסילוואן, חשוב להבין שכניסת המאבטחים לכפר היתה רק שלב ב' בהפרטה. שלב א' החל כבר בסוף שנות ה-80', עם פלישתה של עמותת אלע"ד אל הכפר. האם ניתן לראות ברכישות הקרקע של אלע"ד מהלך של נישול מופרט?
התשובה היא כן וכן. נישול, כפי שראינו בפרק ג', משום שהקרקעות והבתים נרכשו תוך כיפוף החוק, ללא מכרזים, בשיטות פליליות, ומתוך מטרה ברורה לייהד את השכונה. מופרט, משום שאלע"ד פעלה ועדיין פועלת כזרוע שלטונית לכל דבר; באה ויוצאת במסדרונות השלטון, מרוויחה מתכניות בניין שהיא עצמה יזמה ומימנה, נהנית ממעמד בלעדי בגישה לנכסים אצל קק"ל, ופועלת בעצה אחת עם בכירי עיריית ירושלים ומשרד הפנים.
אומנם לא היה שום הליך פורמלי של הפרטה, שכן אלע"ד מעולם לא היתה פורמלית גוף שלטוני. אבל זה רק משום שהמדינה החליטה מראש להפריט, במקרה של סילוואן, את הפונקציות שהיא שומרת לעצמה במקרים אחרים (השוו את התנחלות "הר חומה", שמאחוריה עומד משרד השיכון באופן רשמי). עם חשיפת תכנית-העל לכיתור העיר העתיקה בהתנחלויות יהודיות, מתברר שיותר משניצלה אלע"ד את רשויות התכנון לצרכיה, ניצלו הן אותה. מהלך כל כך דרמטי להשתלטת הדרגתית על שטחים ונכסים ב"מזרח ירושלים", שכרוך בפינוי של אלפי פלסטינים מבתיהם, לא הוצג מעולם לציבור בארץ ובעולם. וברור למה: המהלך היה מסוכל. מבפנים, הוא היה מצית אינתפיאדה של ערביי ישראל, ומבחוץ, היה הופך את ישראל למצורעת בינלאומית, בתקופה שבה הקונצנזוס הבינלאומי סביב ירושלים התיישר לפי "הפרמטרים של קלינטון" (שכונות יהודיות בריבונות יהודית, שכונות ערביות בריבונות ערבית).
ובכן, אלה הם קווי המתאר של הבעיה. יש תכנית–על לייהוד המרחב סביב העיר העתיקה; יש רצון פוליטי של מגזר אידאולוגי גדול (אבל לא של הרוב) לממש את התכנית; ויש מימון נדיב מצד מיליונרים יהודים בחו"ל שישמחו לתת יד. כל מה שחסר הוא מנגנון ציבורי שיבצע את התכנית. למעשה, די ברור שלא ניתן להשתמש במנגנון ציבורי כזה – פתיחת תכניות לעיון הציבור, מכרזים פתוחים, שקיפות, אי-אפליה בין יהודים לערבים וכו'.
הפתרון: הפרטת הזרוע המבצעת. עמותות פרטיות יבצעו במחשכים את המדיניות שהממשלה לא יכולה להרשות לעצמה לבצע לאור יום. להבדיל ממשרד השיכון, על מקורות המימון של אלע"ד ניתן להטיל חיסיון (ואכן הוא הוטל); להבדיל משר השיכון, שר הפנים וראש עיריית ירושלים, המנכ"לים של אלע"ד ושל "עטרת כהנים" אינם עומדים לשיפוטו של הציבור בבחירות. להבדיל מרשויות השלטון, אלע"ד לא מחוייבת לחשוף את מסמכיה בפני מבקר המדינה. זאת אם כן הלוגיקה העמוקה של פריחת עמותות הימין ב"מזרח ירושלים", וזאת הסיבה האמיתית לחסינותן: שום תחקיר ושום גילוי מזעזע על פשעי העמותות לא יביאו לפירוקן. כמו שלא מפרקים את משרד השיכון ואת רשות העתיקות, לא מפרקים את הזרוע הביצועית שלהם.
[במאמר מוסגר נזכיר שגם כאן הויכוח הנושן סביב "תיאוריות קונספירציה" הוא חסר טעם. פוליטיקאים ופונקציונרים פועלים על פי אינטרסים שלפעמים נוכחים בתודעתם, ולפעמים לא. ניתוח פוליטי אמין צריך לבסס זיקות בין אינטרסים למעשים, מבלי לנקוט עמדה לגבי ה"מודעות" של הנוגעים בדבר. כך לגבי פשעי המלחמה בעזה, וכך לגבי פשעי הנישול בסילוואן].
בסילוואן פיתחה המדינה פטנט יצירתי במיוחד להגשמת החזון של ירושלים "נקייה מערבים": הנישול הופרט כדי לבודד אותו מביקורת ציבורית, והאלימות החמושה הופרטה כדי לאפשר לה חופש פעולה נרחב במיוחד בדיכוי ההתנגדות לנישול.
3. עוד לקחים ומסקנות
א. אבד הכלח על המסגרת המושגית של ה"כיבוש". במסגרת ההיא, נחצתה המציאות לשניים: בתוך הקו הירוק – מנגנונים דמוקרטיים; מעבר לו – מנגנונים צבאיים-רודניים. סילוואן משרטטת, כמו בזכוכית מגדלת, מציאות אחרת לגמרי, גם אם לא חדשה למי שבקי בהסטוריה של מפעל ההתנחלות: אותם מנגנוני שלטון שפועלים בתחומי הקו הירוק פועלים גם מעבר לו; אותם גופים, רשויות ומוסדות שנזהרים בזכויותיו וכבודו של האזרח הישראלי (היהודי, יש לומר), אינם מהססים לרמוס את זכויותיו וכבודו של הלא-אזרח הפלסטיני, גם אם מפרידים ביניהם 300 מטרים בלבד. ה"כיבוש" אינו מנוהל בידי אנשים עלומים, מעבר להרי החושך, אלא בידי אותם פקידים ומקבלי החלטות שאחראים על חיינו שלנו. אנחנו יודעים מי הם, חלקם שכנים שלנו, קרובי משפחה. אנחנו, כולנו, שותפים במפעל הייהוד והנישול ב"מזרח ירושלים". המסקנה הזאת רלבנטית מאד לדיון אודות הלגיטימיות של פעולות חרם נגד ישראל; אני משאיר את ההתמודדות איתה לקורא/ת.
ב. גם האבחנה בין ממשלת "ימין" לממשלת "שמאל" היא פיקציה תעמולתית, לא יותר. העניינים המהותיים שעל סדר יומו של שמאל אמיתי – הזכות למגורים ופרנסה, החופש מדיכוי, שוויון בפני החוק – לא זכו להגנה מיוחדת מצד ממשלות השמאל בהשוואה לממשלות הימין. נזכיר, לדוגמה, שבתקופת שלטון ה"שמאל" – ממשלות רבין ופרס בשנים 1992-1996 – פרחו "העסקות האפלות" בסילוואן, שבהן נרכשו נכסים רבים בדרכים פליליות, בשיתוף פעולה הדוק עם עיריית ירושלים. מדיניות החנק של תושבי מזרח העיר, שהתבססה על היעדר תכנית בניין עיר ואי-מתן היתרי בנייה, הונהגה כבר ב-1967, ולא השתנתה מאז. במשך 26 שנה, עד 1993, פיקח על המדיניות הזאת ראש העיר טדי קולק – איש מפלגת העבודה.
ג. גם בלב המאפליה תמיד יש נקודות של אור. הדו"ח של חיים קלוגמן (מנכ"ל משרד המשפטים בשנות ה-90') וחוות הדעת של עו"ד יוסי חביליו (היועץ המשפטי לשעבר של עיריית ירושלים) הם שתי דוגמאות (וזכורות גם דוגמאות מן העבר, כמו יהודית קרפ וטליה ששון). זה לא מקרה שהאדם ההגון הוא עובד ציבור, ולא פוליטיקאי; אדם שמחוייב באופן הבסיסי ביותר לאתיקה של עבודתו המקצועית ולא לקבוצות לחץ אינטרסנטיות. אנשים כאלה, בעלי אומץ להשמיע דברים לא נעימים בפני הממונים עליהם, הם תמיד מיעוט, והמערכת דואגת להשתיק אותם או למצוא דרכים לנטרל את השפעתם. תפקידו של השמאל הוא לאתר אותם מבעוד מועד, להעצים אותם, לספק להם רשת ביטחון, ולהעביר את המסר הציבורי שהגינות משתלמת.
ד. בכל הקשור לחייהם ורווחתם של אזרחים – אין החלטות "א-פוליטיות". אין החלטה של גוף תיכנוני שאיננה פוליטית, אין מאבטחים לא פוליטיים, אין ביקור ב"עיר דוד " שאינו פוליטי, ואין פעילות ארכיאולוגית שאינה פוליטית. הניסיון לצייר את כל המתרחש בסילוואן (ובמקומות אחרים בשטחים) כפעילות שגרתית של גופים "מקצועיים" נטולי אג'נדה פוליטית הוא נסיון נואל, זריית חול בעיניים. התודעה הכוזבת של מי שמשתף פעולה עם הדיכוי איננה יכולה למחוק את העוול שנגרם לקורבנות; והעוול הוא פוליטי.
ה. "החוק" הוא מושג גמיש להפליא. ברצותה, יכולה המדינה להפעיל סעיף אחד בחוק כדי להפר סעיף אחר בחוק; ברצותה, היא יכולה להתעקש על קוצו של יוד במימוש של פסק דין אחד ולצפצף בגלוי על פסק דין אחר – הכל לפי צרכי השעה. המדינה יכולה לחוקק חוקים שמכירים בזכויות של יהודים וכופרים בזכויות מקבילות של ערבים; אבל בדרך כלל אין צורך אפילו בכך. המדינה – החל ממשרד השיכון, דרך בתי המשפט ועד הבולודזרים של עיריית ירושלים – יכולה להפוך חוקים מסויימים בלתי נגישים לאזרחים מסוג ב'. גם אם אדמתך הופקעה, גם אם מאבטח פתח עליך באש כי אתה מתנגד לפינוי, גם אם כבישים בשכונה שלך נחסמים לתנועה לך ולא ליהודים – אין לך סיכוי לקבל סעד חוקי. המרחק בינך לבין החוק הוא עצום, בלתי נתפס ממש, כמו המרחק בין ק. לבין הטירה ברומן של קפקא. כל סעיף חוקי שתנסה לגייס לצידך ייקבר מיד תחת ערימת סעיפים חוקיים שמשמשים את יריביך רבי העוצמה.
בהינתן מצב עניינים כזה, שבו המדינה ושלוחיה מפרים את החוק באופן שגרתי או מכופפים אותו לצרכיהם, נשאלת השאלה מה תוקף הדרישה מן הקורבן להמשיך ולציית לחוק. במלים אחרות – כשנערים משליכים אבנים על מי שגוזל את אדמתם, שעל אחר שעל – מי כאן הפושע האמיתי? כשמדברים על "התפרעויות בסילוואן", מה הבסיס להנחה ש"שקט בסילוואן" הוא מצב חוקי או מוסרי?
ו. כנגד כל הגופים רבי העוצמה שגמרו אומר לעקור אותם מאדמתם, תושבי סילוואן מגלים נחישות ויזמות מעוררות השראה. בראש ובראשונה, הם החליטו לערער על המונופול של השלטון בקביעת ה"עובדות". הם הקימו את "מרכז המידע ואדי חילווה – סילוואן", שמספק מידע חיוני על המתרחש בכפר, כולל ריכוז כתבות, ואפילו הצליחו לגרום לכך שכלי תקשורת מרכזיים יקחו אותם ברצינות (הדיווחים על ביקור צמרת משרד המשפטים בכפר וצילומים מאירוע ההריגה של סאמר סרחאן הגיעו מן המרכז הזה). זהו מודל פעולה חשוב שכדאי לאמץ ולטפח: ליצור מרחב ציבורי אוטונומי שבו הקורבנות מדברים בקולם שלהם. תהליך התיעוד העצמי הוא בעל חשיבות עצומה, פסיכולוגית וגם פוליטית; הוא משקם את הזיקה הרמוסה בין אנשים שקולם נשלל לבין היכולת והסמכות למסור תיאור נאמן של המציאות; הקורבן מוצא מחדש את קולו, חוזר להיות סובייקט, ומפיץ את הנראטיב שלו לעולם. כך הופכים מרחבים של שיקום למרחבים של התנגדות. בד בבד, הם מגלים עד כמה מוטית האינפורמציה שמגיעה אלינו מצינורות השלטון. לא פעם הם כוללים הוכחות מוצקות, בדמות תצלומים מן השטח, שהגרסה השלטונית היא שקרית לגמרי. כמובן שלא ניתן להקים מרכזי מידע אלטרנטיביים כאלה ללא סולידריות מוקדמת עם הקורבנות; ואולם מרגע שהוקמו, הם הופכים למנוף יעיל מאין כמוהו להעמקת הסולידריות הזאת והרחבתה למעגלים נוספים.
4. מה אפשר לעשות?
להתנגד!
יש לא מעט דרכים שבהן אזרח או אזרחית שנפשם סולדת מערימת הפשעים שמתגבהת בסילוואן יכולים למחות. הדרך האפקטיבית ביותר (ברמת הפעולה האישית) היא ניתוק מגע ודה-לגיטימציה של מפעל ההתנחלות בכפר.
ביקרתם לאחרונה ב"עיר דוד"? אם לא אתם, אז שכן או קרוב משפחה שלכם; סביר להניח שתיכוניסט או חייל. עם חצי מליון מבקרים מדי שנה, בהם יותר מ-70,000 תלמידים, אין סיכוי שהביקורים האלה פסחו על משפחתכם. ובכן, למה לשתף איתם פעולה? אומנם רק 10% מהכנסות של אלע"ד מבוססות על מרכז המבקרים, אבל למה לעזור להם אפילו בזה? מה שחשוב יותר הוא הלגיטימיות הציבורית שאלע"ד שואבת מן הסיורים האלה (ועוד לא הזכרנו את האינדוקטרינציה הלאומנית שמוטמעת במבקרים), לגיטימיות שאלע"ד שמה בראש מעייניה.
יש לכם בן או בת בצבא או בתיכון? מה יקרה אם תדברו איתם על זה, תסבירו להם מה עומד מאחורי ה"יום כיף" הזה? ואם הם ישתכנעו, מה יקרה אם יסרבו להשתתף בסיור? יקבלו עוד שבת בבסיס? ואולי זה יהיה לקח אזרחי חשוב בשבילם, שתועלתו החינוכית מאפילה על התועלת המפוקפקת של הסיור?
האם אתם או מישהו שאתם מכירים לומד ארכיאולוגיה? האם מישהו במרצים שלהם מנהל חפירות ב"עיר דוד"? למה שלא יביעו את עמדתם בעניין? ובעצם, לא רק סטודנטים. יש בארץ הזאת אלפים של חובבי ארכיאולוגיה נלהבים. הגוף שמספק להם ממצאים ועניין כה רב – רשות העתיקות – הוא גם הגוף שהסמיך את אלע"ד לממן ולהציג לציבור את ממצאי החפירות בסילוואן. האם זה בלתי נתפס שכל אותם סטודנטים וחובבי ארכיאולוגיה ישמיעו את דברם? יפעילו לחץ ציבורי (עם איום לסנקציות) על רשות העתיקות?
האם אתה או את מתגוררים בירושלים? האם הצבעתם לניר ברקת רק כדי "לבלום את החרדים"? האם אתם מכים על חטא? מה אתם עושים כדי לעצור את מסע הגזל והטרנספר שמנהלת העירייה שלכם, שאולי בחרתם את העומד בראשה? האם עולה על דעתכם להציב, כתנאי מקדים, דרישה לכל מועמד לראשות העירייה שחפץ בקולכם – "הסר ידיך מנכסי הערבים במזרח העיר"? או שמא שוב תחזרו להתכתשות המוכרת והחביבה על פתיחת פאבים בשבת?
האם אתה בעל עסק? האם אתה זקוק לשירותי אבטחה? האם פנית לחברת "מודיעין אזרחי"? האם אתה שלם עם כך שהחברה שמאבטחת את העסק שלך גם יורה אש חיה על תושבים בסילוואן כדי לפנות את בתיהם עבור יהודים? האם אתה נותן לשיקולים פשוטים כאלה להתערב לך בבחירת החברות שאתה עושה איתם עסקים?
נושא מימון האבטחה המופרטת במזרח ירושלים גם הוא חייב לחזור למרכז הדיון הציבורי: מדוע נדרש הציבור לממן, ב-54 מיליון שקלים לשנה, מיליציות חמושות שמגינות על גוזלי בתים וקרקעות? לא ברור לי מדוע לא הוגש בג"ץ בעניין; יש לאקונה חוקית בעניין סמכות הפעולה של המאבטחים, יש מסקנות ועדת אור, חוות דעת של יועצים משפטיים, הצהרות רשמיות של שרי ממשלה שהתחייבו להוציא את האבטחה מידיים פרטיות – ובכל זאת דבר לא קרה. אתם שם, מגישי הבג"צים המיומנים – עורו!
אלה הן רק דוגמאות. המאמר הזה גדוש בשמות ופרטים, וגם בקישורים שכוללים עוד מהם, שמציירים תמונה מבהילה – עד כמה העמיק שיתוף הפעולה של החברה האזרחית בישראל עם מנגנוני הנישול בסילוואן. ואולם עדיין, הרשות נתונה בידי כל אחד ואחת מאיתנו – האם להמשיך לשתף פעולה או לא. האם להקדיש בדל מחשבה להחלטות שאנו רגילים להפריד באופן חד בינן לבין "פוליטיקה"? האם נתחיל להבין שעצם ההפרדה בין ההחלטות האישיות שלנו לבין המתחולל במקומות כמו סילוואן וראס אל-עמוד וג'אבל מוכבר – היא מעשה פוליטי (ויש לו שם: משת"פיות)?
התנגדות פירושה לא רק ניתוק מגע עם התוקפן, אלא גם חיזוק המגע עם הקורבן. תושבי סילוואן יודעים יפה להתארגן ציבורית ופוליטית, אבל תמיד ישמחו לכל סוג של תמיכה. למשל, כיוון שהממשלה לא הקימה ולו מתנ"ס אחד ל-25,000 הילדים שבכפר, התארגנו התושבים והקימו מרכז קהילתי עצמאי, מאדאא סילוואן. אפשר לסייע וגם לתרום כסף.
ישנם אנשים שכל הדיבור הזה על אחריות אישית, ופוליטיקה של אזרחים, מעורר בהם קוצר רוח. הם לא מבינים איך זה יעצור בולדוזר אחד שבא להרוס בית ערבי, או ישנה החלטות של שר השיכון. אבל זאת תפיסה מיושנת, וגם מסוכנת, שמותירה את הפוליטיקה בידי "הרשויות"; תפיסה של נתינים, לא של אזרחים. האמת המעשית היא שפוליטיקאים כמעט תמיד נגררים אחרי הלכי רוח ציבוריים, ולא מובילים אותם. זה נכון יותר מתמיד בעידן הטלוויזיוני שלנו, שמחשק את הפוליטיקאים מימין ומשמאל בחרדת סקרים ואובדן פופולריות. שינויים פוליטיים אמיתיים מתחילים מלמטה, בעבודת שטח; זה גם סוד ההצלחה של הימין האידאולוגי. קודם מגבשים ציבור סביב רעיון, מחדירים בו מוטיבציה, מחדדים את חושיו הפוליטיים (כך פועלת תנועת "סולידריות שיח' ג'ראח", שלאחרונה הפיקה פרוייקט צילומי-שירי מטלטל ושובר-לב, "לא נעזוב"). רק אז מתעוררים הפוליטיקאים להבין שיש כאן כוח אלקטורלי, ומעצבים את עמדותיהם בהתאם. ואין דרך להפוך ציבור של אנשים לציבור פוליטי מבלי להעמיד אותם, לפני הכל, על המשמעות הפוליטית של הבחירות שהם עושים, או נמנעים מלעשות, בחייהם הפרטיים.
כמו שכתבתי בפתח המאמר, מי שינצח במאבק על סילוואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, "אלע"ד", ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי "מזרח ירושלים", יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילוואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?
מקורות עיקריים (לא כולל עיתונות)
דו"ח עמותת "עיר עמים", "עסקה אפלה בסילוואן" (מאי 2009)
דו"ח האגודה לזכויות האזרח, "מרחב לא מוגן" (ספטמבר 2010)
אתר קבוצת "עמק שווה"
מרכז מידע ואדי חילווה – סילוואן
לא למות טיפש 
