תגית: דרום הר חברון

הכותרת הזאת היא תיאור מדויק של אחד הנימוקים ההזויים – רק אחד מהם – שסיפקה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחיית תכנית המתאר לכפר הפלסטיני שסכנת ההרס והגירוש מרחפת מעליו זו הפעם הרביעית ב-30 השנים האחרונות. החלטת הוועדה פורסמה לפני שלושה שבועות, ב-24 באוקטובר, ובצידה החלטה של ועדת המשנה לפיקוח להוציא צווי הריסה סופיים נגד כל מבני הכפר (בכפוף לארכה של 60 יום לפנייה לערכאות). עד כה היא לא זכתה לאף איזכור בתקשורת.

בח'ירבת סוסיא חיים כ-300 איש, ב-40 משפחות הפזורות על נחלותיהן החקלאיות (בהמשך נבין מדוע אין ריכוז קהילתי לכפר). הם מתגוררים בחושות ובמערות בדלות קיצונית, ללא כל תשתיות חשמל או מים, ולמרבית אדמותיהם הפרטיות נמנעת מהם הגישה בידי השלטונות או המתנחלים שבסביבה. מצבם הקשה של הפלסטינים האלה נגע כנראה לליבם של פקידי המנהל האזרחי; כל כך נגע, עד שהחליטו אלה לפסול את תכנית המתאר שהתושבים עצמם הגישו בנימוק שהיא רק תנציח את מצוקתם. הכי טוב בשבילכם (לא בשבילנו, מה פתאום בשבילנו) שתלכו למקום אחר, אומר המינהל לתושבים. באמת. תחשבו קצת על עצמכם.

ובלשון הרשות המצוחצחת:

"אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם… ככל שהעיר מהווה מפגש של אוכלוסיות מגוונות היא מהווה מקור להעשרה תרבותית, כלכלית וחינוכית. בצד השני של הסקאלה, ככל שהמגורים הכפריים מקוטעים, מפוזרים, הם בנויים על שיוך שבטי ומשפחתי שסוגר על האזרח, על היחיד, ואינו נותן לו כלים לקידום חברתי משלו לפיתוח יכולות להזדמנות פרנסה, להעצמה תרבותית או חינוכית…

"המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות."

הציניות בנימוקי הדחייה האלה מסמרת שיער ממש, ואחרי שנפרוש כאן את כל תולדות ההתעמרות של הריבון הכובש השח כך בדאגה אבהית אל הילידים הנבערים מדעת, אולי נתחיל להרגיש שמץ מן הזעזוע שהדברים עוררו בתושבי ח'ירבת סוסיא עצמם. כבר כעת ניתן לקבוע ששיא החוצפה הקודם נשבר: אם הטרנספר של תושבי המערות בשטח אש 918 נומק באופן אגואיסטי טהור – חיסכון תקציבי לצה"ל – נימוקי הטרנספר של ח'ירבת סוסיא הם סאלטה הפוכה לאחור, מפגן מדהים של אלטרואיזם: העשרת אופקים, חילוץ ממעגל העוני, קידום האישה והילד, ואולי גם בהמשך, מי יודע, ייסוד מצעד גאווה בח'ירבת סוסיא ובחירת טרנסקסואל לראשות המועצה. הכל תלוי במידה שבה יעזרו הילידים לריבון לעזור להם להיחלץ ממדמנת הפרימטיביות שלהם. מי אמר שהכיבוש לא נעשה יותר ויותר נאור?

ח'ירבת סוסיא, הממוקמת ממערבית לשטח אש 918, תקועה כמו קוץ בישבנה של חגורת המאחזים חוות-מעון-מצפה-אביגיל-מצפה-יאיר, משבשת את הרצף היהודי לאורך כביש 317 של התנחלויות מעון-כרמל-סוסיא-בית יתיר, והחשוב מכל – סותרת בעצם קיומה את תכנית-העל לטיהור כל מרחב בקעת-ערד ועד דרום הר חברון מבדואים ופלסטינים; על התכנית הזאת כבר כתבתי כאן. לטובת חיסכון בצה"ל או לטובת האישה הפלסטינית – המעטפת הרטורית של הכובש חלולה לחלוטין, ומאחוריה תמיד ניצב המגף שבועט החוצה. ובכל זאת, ההידרשות לנימוקים כאלה, המחשבה על אוסף פקידים שאשכרה יושבים במשרדי המינהל האזרחי ומנסחים אבסורדים כאלה, מעלות מחשבות נוגות על עומק ההשחתה הנפשית שהמיטה השליטה בפלסטינים על עם האדונים. בחלוף חמישה עשורים אלה עדיין לא השלימו עם עובדת קיומם של הילידים בארץ, אבל הם יודעים היטב עד כמה מגונה ומשוקצת אי-השלמתם זו בעולם של ימינו, ומכאן המאמץ ההירואי-גרוטסקי להסוות אותה בנימוקים "קבילים".

עוד נחזור לטקסט הביזארי של ועדת התכנון בסוף הפוסט; הוא מלא תופינים להתפקע. אבל כבר עכשיו כדאי להחזיר את הדיון התלוש הזה במעמד האשה הפלסטינית ובאפשרויות הפרנסה שלה אל קרקע המציאות של סוסיא. ואולי נתחיל בתזכורת לחברי אותה ועדת תיכנון בדבר ההבדלים פעוטים בין שתי הסוסיאות – הפלסטינית המקורית והיהודית שקמה לרשת אותה.

ח'ירבת סוסיא מול התנחלות סוסיא

הכפר ח'ירבת סוסיא התקיים ברציפות מזה כ-180 שנה בדרום הר חברון. ב-1982 קבעה פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ומי שהכשירה את הקמתן של יותר מ-100 התנחלויות על "אדמות מדינה" שנגזלו מפלסטינים, שח'ירבת סוסיא דווקא יושבת על קרקע פלסטינית פרטית. כן, אפילו פליאה אלבק לא פיקפקה בכך. אבל מרגע שהוקמה בסמוך לכפר הפלסטיני התנחלות סוסיא, בשנת 1983, היה זה רק עניין של זמן עד שתהליך הנישול יחל.

בסוסיא נקט השלטון הישראלי במסלול נישול ייחודי: אדמות הכפר הוכרזו "אתר ארכיאולוגי" והופקעו מתושביו. זה קרה ב-1986, הצבא גירש את תושבי הכפר, כי עתיקות זה עתיקות ומאחורי כל ארכיאולוג ישראלי בשטחים מבצבץ קנה של רובה. אומנם כבר בשנות ה-70' של המאה הקודמת נערכו חפירות במקום שחשפו בית כנסת יהודי עתיק, ואז איש לא חשב לגרש את הפלסטינים מביתם; בימים התמימים ההם רווחה ההנחה המגוחכת שדין תושבי סוסיא כדין תושבי באר שבע או מודיעין, ושחפירה ארכיאולוגית איננה מצדיקה עקירה וגירוש של אדם מביתו.

כל זה השתנה, כאמור, זמן קצר לאחר הקמת ההתנחלות סוסיא – מוקד של בריונות פורעת חוק, שיתואר בהמשך – מה שמוכיח שלארכיאולוגיה לא היה דבר וחצי דבר עם גירוש הפלסטינים; ממש כמו בסילואן, הארכיאולוגיה בסך הכל שימשה עלה תאנה לתאוות הנישול וההתפשטות הישראלית. בריוני סוסיא – פורעי חוק בשליחות החוק – רכבו כל הזמן על גבה הנוח להפליא של רשות העתיקות. אני רק מקווה שהארכיאולוגים הנכבדים ד"ר זאב ייבין (ז"ל), ד"ר יובל ברוך, ד"ר אברהם נגב ויהודה גוברין ישנו טוב בלילה, עם שוך הלמות המכושים באתר החפירות בסוסיא, ביודעם שהגילויים המדעיים המסעירים שייזקפו לזכותם נקנו במחיר עקירתם של מאות אנשים מאדמתם.

[הפטנט הזה של גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, אגב, תופס תאוצה: היישוב הבא על הכוונת הוא זנוטה, כפר רועים במערות דרום הר חברון].

אם טרם צפיתם בסרטם המעולה של דני רוזנברג ויואב גרוס על תושב ח'ירבת סוסיא שמשלם כרטיס כניסה לאתר הארכיאולוגי כדי לבקר בביתו לשעבר  ואז שוב מגורש החוצה – עשו זאת כעת.

אתר "סוסיא העתיקה" הוכרז כאתר מורשת לאומית וממשלת ישראל השקיעה בו לא פחות מ-7 מיליון שקל. בזמן שתושבי סוסיא אינם עסוקים בהפעלת החזיון האורקולי ובשחזור כדרות קדומה, ואינם מארחים אמנים ידועי-שם שרק "מבקשים לקרב לבבות"  (ולבבות צריכים חניונים, וחניונים צריכים להפקיע עוד קרקע פלסטינית), הם מפעילים במרץ את אחת המכבסות היעילות ביותר של זוהמת הכיבוש: חקלאות אורגנית. העובדה שהתפארת הזאת נטועה על כ-700 דונמים שנגזלו מתושבי ח'ירבת סוסיא מוצנעת יפה בפרסומים. העובדה ש"יקבי כרמל" מתפרנסים מכרם נבות שבסוסיא גם היא מוסתרת היטב, ונחשפה רק לאחר מעקב בלשי של ממש.

אה, ועוד גילוי מהעת האחרונה, מאת מבקר המדינה: כמו 100 אלף מתנחלים אחרים ב-75% מההתנחלויות, מתנחלי סוסיא אינם משלמים דמי חכירה למנהל מקרקעי ישראל; עבירה על החוק, שרק מעבר לקו הירוק אפשר לצאת ממנה ללא קנסות ומאסר.

גאוות היישוב על מחלבת "חלב הארץ" שמספקת מוצרי חלב עיזים לכל מרכולי הטבע המפונפנים של צפון תל-אביב. בהקשר הזה מרתק לראות כיצד מחלחל שיתוף הפעולה עם הכיבוש לכל אגפי המשק הישראלי. בוודאי תתעניינו לדעת כיצד חברת Talking Brands, בבעלות פדי מרגי, מיתגה את היוגורט של סוסיא תחת הלוגו של "עיזי": "עז חביבה, נעימה וקצת חושנית ועדיין נראית (עצרו נשימתכם!, ע.ל.) 'אחת משלנו'".

ומי סיפק למחלבה את מכון החליבה לעיזים המשוכלל והגדול בישראל? מפעל בשם צח"מ אפיקים, שפועל באפיקים ובנצר סרני. שלא ייגרע חלילה חלקם של הקיבוצים בחגיגה.

בבחירות האחרונות לכנסת, אגב, גרף גוש יש עתיד-העבודה-מרצ 81% מקולות המצביעים באפיקים, ו"הבית היהודי", המפלגה שמשקפת נאמנה את אידאולוגיית סוסיא, קיבלה 3% בלבד מן הקולות. בנצר סרני קיבל "הבית היהודי" אחוז בודד. אז אחת מן השתיים: או שבצירוף מקרים מופלא מצביעי הימין הקיצוני הספורים שבקיבוצים מתרכזים כולם במפעלים שמפרנסים ותורמים לשגשוג כלכלת ההתנחלויות; או שבמוחם של מצביעי המרכז-שמאל, המסה הגדולה בקיבוצים, יש נתק תודעתי גמור בין מה שהידיים עושות לבין מה שהפה מדבר. תחליטו לבד.

הפרטים הקטנים האלה מלמדים יותר מכל כמה חלול "הרצון לשלום" שמבטאים מרבית הישראלים (ולא רק בקיבוצים) בסקרים, בשיחות יום שישי וגם בהצבעה בקלפי. ואם הם נכונים לאזרח, ודאי וודאי שהם נכונים לשלטון (על כן כל לא רק דיפלומטיית השלום השוצפת של קרי-לבני-עריקאת, אלא גם העיסוק הציבורי בה, הוא זריית חול בעיניים).

הסטוריית האלימות של התנחלות סוסיא

התמונה הזאת עשתה הרבה רעש בתקשורת, בארץ ובעולם, כשצילמה אותה תושבת ח'ירבת סוסיא ביוני 2008:

הבריונים האלה – תמיד רעולי פנים, כי בכל זאת, מדובר במוגי-לב – פצעו קשה את תמאם א-נוואג'עה, בת 58, ופצעו בינוני את בעלה בן ה-60 ובנם בן ה-32. תיעוד מצולם ועדויות ראיה היו למכביר, המשטרה אפילו עצרה חשודים, אבל בואו לא ניסחף: התיק נסגר לאחר שנה מסיבת "עבריין לא נודע", השיטה שבה נקבר אחד מכל שני תיקי חקירה על אלימות מתנחלים נגד פלסטינים (רק 8.5% מכלל התיקים מסתיימים בכתב אישום).

אין זאת אלא שנערי האלות מסוסיא פעלו בעצה אחת עם ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי, זו שהביעה דאגה מכך שהחיים בח'ירבת סוסיא "מונעים מהאישה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני ולהתקדם בחינוך ועבודה". המכות שספגה תמאם נועדו רק לזרז את יציאתה ממעגל העוני והבורות.

לא תמיד מסתפקים בריוני סוסיא בהסתרת פניהם. לפעמים הם גם מתגנבים בלילה ומכים אנשים בשנתם, במקלות וסכינים, שורפים אוהלי מגורים, לפעמים חותכים צמיגי משאיות של משפחות העוסקות במסיק זיתים, לפעמים מכים פעילי שמאל, ולפעמים מרוב להיטות אינם מבחינים שמי שהם מכים הם למעשה שוטרים בתחפושת.

עם כל הפציעות האלה, תושבי סוסיא נזקקים להרבה טיפולים רפואיים. זו כנראה הסיבה – דאגה כנה לשלומם – שוועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי קבעה ש"לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות". רק על מתנחלי סוסיא האומללים לא חשבה הוועדה: במי יכלו אלה את זעמם משעה שיטוהר השטח מערבים?

הסטורית הגירושים מח'ירבת סוסיא

[לסקירות מקיפות, ראו כאן וכאן]

נחזור להתחלה. במשך 4 שנים, אחרי "הגירוש הארכיאולוגי" מאדמתם, התגוררו תושבי ח'ירבת סוסיא בסמוך להתנחלות היהודית עד שזו קצה בשכניה הפלסטינים. ב-1990 הועברו כל תושבי הכפר במשאיות לצומת זיף, 15 ק"מ צפונית לסוסיא. הם חזרו לחלקותיהם החקלאיות, כל משפחה בנפרד, והתמקמו בחושות ובמערות. כך למעשה התפרקו החיים המשותפים של היישוב, אף כי המשפחות עדיין מקיימות קשרים הדוקים זו עם זו.

במהלך שנות ה-90' השתלטו מתנחלי סוסיא והמאחזים שהוקמו באזור על 3,000 דונם מאדמות הכפר, שכיום נמנעת מתושביו הגישה אליהן. שני פלסטינים נרצחו בידי מתנחלים באזור: מחמוד מוחמד אל-נוואג’עה נהרג בידי מתנחל כשרעה צאן באדמתו ב-1991, ומוסא אבו סבחא נורה בראשו, בעודו כפות ושרוע על הקרקע, בידי יורם שקולניק ב-1993. ב-2001 נרצח באזור המתנחל יאיר הר-סיני בידי תושב יטא, אירוע ששימש אמתלה לגירוש השלישי של תושבי ח'ירבת סוסיא, שנחת ללא כל התראה, ובמהלכו הרס הצבא מערות מגורים ואטם בורות מים. עתירת התושבים לבג"ץ הביאה לעצירת ההרס אך לא לעצירת ההתנכלויות השגרתיות של המתנחלים, בחסות הצבא שנתן להם יד חופשית.

בשל אטימתם של כ-30 בורות המים בשטחי היישוב, נאלצים התושבים לקנות מיכליות מים ביטא במחירים מופקעים. חלקות אדמה שהפלסטינים מתקשים להגיע אליהן מאימת המתנחלים הופכות אחרי 3 שנים ל"קרקע נטושה", על פי הפרשנות הישראלית לחוקי הקרקעות העות'ומאניים, ונהיות זמינות כ"אדמות מדינה" להתנחלויות.

במשך עשור שלם ניסו תושבי הכפר לקבל היתרי בנייה, אך לשווא. נזכיר רק שדרום הר חברון מוגדר בתכנית המתאר המנדטורית, מלפני 70 שנה (!), כשטח חקלאי שהבנייה אסורה בו כמעט לחלוטין. בהיעדר תכניות מתאר עדכניות, הפלסטינים באזור עדיין כפופים לאיסורים דרקוניים שהופכים כל אוהל, בור מים או גדר צאן ל"מבנה" בר-הריסה. תשאלו: אז איך זה שהמתנחלים שחיים באותו מרחב אינם כפופים לתכנית המתאר המנדטורית? נו, שאלה חסרת-טקט. לא שואלים דברים כאלה.

רק לפני שנה, בעקבות עתירה של "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם" משנת 2010 לאפשר לתושבים גישה לאדמותיהם, ויתר המנהל האזרחי ברוב טובו על 12% מהאדמות שנגזלו (437 דונם) ופינה מתנחלים משתי חלקות פרטיות. זה כבר היה יותר מדי לנאמני ארץ ישראל. עמותת "רגבים", שעצם הרעיון של בעלות ערבית על קרקע בארץ ישראל הוא חילול קודש עבורה, הגישה בפברואר 2012 עתירה לבג"ץ בדרישה לפנות את ח'ירבת סוסיא. הכפר תואר בעתירה כ"מאחז בלתי חוקי" (דין ח'ירבת סוסיא כדין עמונה, גילגלו עיניים בימין), שתושביו "פלשו" לאדמתו (שקר גס, הם בעלי הקרקע).

על האופן שבו הפכה "רגבים" אידאולוגיה לאומנית וגזענית במפורש לאקטיביזם משפטי אפשר לקרוא במאמר המצויין הזה. וראה זה פלא: עוד טרם התקבלה החלטה בנושא (בג"ץ רק הוציא צו ביניים שאסר על תושבי ח'ירבת סוסיא להוסיף מבנים חדשים), הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה ל-52 מבנים בכפר, בהם מרפאה, גן ילדים וגנרטור סולארי, ספק החשמל היחידי בכפר. סמיכות הזמנים הזאת מעלה חשד יותר מסביר ש"רגבים" פועלת למעשה כשלוחת Gongo של השלטון הישראלי; קטליזטור שיכול להתניע מהלכים משפטיים במסווה של "ביקורת ציבורית" בעודו מקדם אג'נדה שלטונית מובהקת. מנהל הפעילות של העמותה, בצלאל סמוטריץ', מחזק את החשד: "בדרגי השטח ובהרבה מאוד מחלקות במשרד הפנים, במנהל מקרקעי ישראל, במשרד המשפטים ועוד, מזהים ב'רגבים' גורם חיובי שבא לעזור להם, ולחשק אותם מול הלחץ שהם סופגים משמאל. רובם אנשים טובים, ציוניים ואידאליסטים". לא מיותר לציין שמנכ"ל "רגבים", הרב יהודה אליהו, מתגורר במאחז הבלתי מורשה חרשה, שהמדינה מנסה להכשיר בניגוד לעמדת בג"ץ, ובמקביל מקבל משכורת כעובד ציבור מן המועצה האזורית בנימין כ"עוזר ראש מועצה" (תודה לדרור אטקס על המידע).

בדומה למתרחש בנגב ובבקעה, גם כאן הרשות השופטת פועלת בעצימת עין בזויה כלפי התנהלות השלטונות: ידוע היטב שפלוגות הבולדוזרים הישראליות מנצלות כל הפוגה בדיון המשפטי להרוס עוד ועוד ובכך לשנות מן היסוד את התשתית העובדתית שעליה נסמכים צווי הביניים של בג"ץ. בג"ץ יודע ולא מונע. ביוני האחרון שוב חולקו צווי הפסקת עבודה ל-40 אוהלים, חממות ובור מים בכפר. למותר לציין שח'ירבת סוסיא מוקפת במאחזים יהודיים לא חוקיים – חוות מעון, מצפה אביגיל ומצפה יאיר, שאף מבנה בהם לא הוקם במסגרת תכנית מתאר קיימת.

במשך כל השנים התחננו תושבי ח'ירבת סוסיא להסדרת יישובם באמצעות תכנית מתאר. הבקשות לא נענו מסיבה עקרונית: המנהל האזרחי אינו מכין תכנית מתאר כמעט לאף יישוב פלסטיני בשטח C (כ-60% משטח הגדה המערבית), והמעט שמאושר אוסר כל התרחבות, שכן ישראל חותרת לדילול שיטתי של האוכלוסיה הפלסטינית בשטח C.  בדצמבר 2012 הגישו התושבים, באמצעות "שומרי משפט", תכנית מתאר שהכינו בעצמם. במאי השנה דנה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי בתכנית ובאוקטובר היא נדחתה בשלל נימוקים מדהימים, שרק דגימה קטנה מהם הובאה בתחילת הפוסט. נעבור אם כן לטקסט הביזארי הזה.

נימוקי ועדת התכנון והרישוי נגד תכנית המתאר לח'ירבת סוסיא

[אני מודה לעו"ד קמר מישרקי-אסעד על המידע והמסמכים המלאים בנוגע להליכי התכנון בח'ירבת סוסיא].

תכנית המתאר שהגישו התושבים הציגה מספר חלופות. אחת מן החלופות התבססה על המצב הקיים ללא שינוי, שבו פזורה אוכלוסיית הכפר בשישה מוקדים שונים. חלופה אחרת ריכזה אותם בשלושה מוקדים, חלופה נוספת בשני מוקדים וחלופה אחת אף ריכזה את כל התושבים במוקד אחד. בכל החלופות השטחים שהוקצו ליישוב נמצאים בבעלותם העכשווית של התושבים ומבוססים על החלקות החקלאיות שבעיבודם. חשוב לזכור את הדברים האלה, ובפרט את העובדה שתכנית המתאר כן מציעה אפשרות לריכוז כל אוכלוסיית הכפר במקום אחד. תשובתה של ועדת התכנון, כפי שנראה מיד, מתעלמת מכך לחלוטין.

נימוק ראשון: "שיקול ראשוני הוא מהי אוכלוסית הסף הכמותית שיכולה לשאת שירותים מוניציפליים ושיכולה לספק לעצמה את המענה בתחום החינוך, הבריאות והרווחה. נדמה כי מספר בתי האב במקרה זה אינו מצדיק את התכנית."

תשובה: זהו איננו קריטריון תכנוני אלא גזעני, שכן באורח פלא הוא אינו חל על התנחלויות ומאחזים של יהודים באותו מרחב גיאוגרפי. בח'ירבת סוסיא יש כ-40 משפחות ו-300 נפש. במאחז מצפה יאיר הסמוך יש 8 משפחות בלבד, במצפה אביגיל הסמוך ישנן 20 משפחות. ברחבי הגדה המערבית פזורות עשרות התנחלויות זעירות, כדוגמת חמדת (174 תושבים), חרמש (180), מבוא דותן (272), מגדלים (138), משכיות (72), נירן (58), גבעת הראל (13 משפחות), ועוד ועוד. כשהמדינה רוצה, גם קרוואן וחצי יכולים לספק לעצמם את כל צרכיהם.

נימוק שני: "לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות".

תשובה: יפה מצידה של הוועדה שהיא שוקלת את שיקוליה של הרשות הפלסטינית מבלי שיושב בה אף נציג של הרשות. זה המקום לציין שבוועדה גם לא יושב אף נציג של ח'ירבת סוסיא, בניגוד לנציגות המקובלת בתכנון יישובים יהודיים. בכל זאת, ערבים. ובכלל, ועדה יקרה, זוכרים למה היישוב מפוזר "לכל עבר"? אולי בגלל שאתם בעצמכם – כלומר, המינהל האזרחי – הרס ופירק אותו ב-1990 ולא הותיר למשפחות ברירה אלא לחזור בנפרד לחלקותיהן? ולבסוף, הוועדה מתעלמת באלגנטיות מכך שתכנית המתאר המוצעת כן מציגה חלופות של ריכוז האוכלוסיה כולה במוקד אחד. את ההתנגדות הזאת צריך בעצם לשכתב: "לא מדינת ישראל ולא המינהל האזרחי מסוגלים, סליחה רוצים, להתמודד עם כפרים ערביים בשטח C, נקודה".

נימוק שלישי: "תשתיות – באיזו מידה הקהילות והמשפחות יכולות לצאת בהוצאת הקמת תשתיות בנושא חשמל, מים, ביוב, דרכים, פינוי פסולת. וגם כאן התשובה לצערנו היא שרק מבנה עירוני מרוכז, יעיל, מתוכנן, מחושב, יכול להתקרב למענה ולו חלקי של הצרכים האלה".

תשובה: אפשר היה לגלות האם ובאיזו מידה המשפחות והקהילות מצליחות לארגן לעצמן תשתיות חשמל, מים וביוב אילו המינהל האזרחי עצמו לא היה טורח, בקפדנות סאדיסטית של ממש, ולאורך שנים ארוכות, להחריב ולהרוס כל רמז לפיתוח תשתיות כאלה; אילולא היה אוטם עשרות בורות מים, מוציא צווי הריסה למתקני אנרגיה סולאריים ולטורבינות רוח, ולא מתיר לתושבים לבצע אף פעולה שיש בה כדי לחלץ את עצמם מאותה דלות חומרית שעכשיו כל כך מזעזעת אותו. קודם דואגים לנוון את הילידים ואחר כך גוערים בהם שהם לא חפצים להשתנות.

נימוק רביעי: "התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים".

תשובה: המילה שמטריפה אותי כאן היא "עוד". כלומר, בנוסף לניסיונות העבר למנוע מן האוכלוסיה הדלה וקשת היום את האפשרות להתקדם. חברי הוועדה ודאי רואים עצמם כחומה בצורה שעומדת בפרץ כנגד כל הניסיונות הנלוזים של תושבי ח'ירבת סוסיא ונציגיהם, שוב ושוב, לחבל באינטרסים של עצמם. לא, לא ניתן לכם את התענוג הזה. את העזרה שלנו תקבלו ישר לתוך הקיבה, כמו אווזים בפיטום.

נימוק חמישי: "אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האוכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם."

תשובה: כאן מנסה הוועדה לתקוע טריז בין התושבים לבין נציגיהם ("שומרי משפט"). מפליא שהוועדה רואה עצמה כשירה לקבוע לא רק מה טוב לתושבים אלא גם מה הם חושבים שטוב להם, ולמצוא שיש פער בין מה שהם רוצים לבין מה שנציגיהם מתכננים עבורם – וכל זאת מבלי שניתן פתחון פה מינימלי לנשואי הדיון – תושבי ח'ירבת סוסיא. אלה שקופים לחלוטין, למרות ש"טובתם" נישאת בכל פה בחגיגיות. לו היו טורחים חברי הוועדה להקשיב לתושבים עצמם, היו שומעים קול ברור ואחיד: החקלאות בדרום הר חברון היא עולמם מדורי דורות, שם ביתם ושם הם רוצים לחיות. אין הם רואים לעצמם כל אפשרות להתפרנס ולחיות חיים מכובדים כמובטלים בשולי העיירה יטא (לא כרך אורבני מסעיר בהזדמנויותיו, כתיאור הוועדה, אלא עיירה מוכת עוני ואבטלה), והם שבים ושואלים מדוע קהילות מתנחלים קטנות שקמו סביבם ב-20 השנים האחרונות כן יכולות להתקיים באופן עצמאי על בסיס חקלאי ורק הם, שעשו כך מזה 180 שנה, אינם יכולים.

הנה הם. פנים, קולות, מאוויים, חששות. הביטו בהם, האזינו להם.

וההמלצה לסיום: "יש להעדיף תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים ומניעת פרבור יתר… מוסדות התיכנון המחוזיים, ובכללם ועדה זאת, מחוייבים לבחון שיקולים אזוריים ולא רק מקומיים וספציפיים. פיתוח מרחב העיר יטא מחייב התפתחות שלבית והדרגתית, אשר נגזרת מליבת העיר, ולא משלוחות מרוחקות באדמות החקלאיות הפזורות מסביב לעיר…  הוועדה ממליצה לדרי המקבץ לא לזנוח את האפיק התכנוני וליזום תכנון חלופי… על תכנון זה לחול על מיקום קרוב יותר ליטא, כאשר לשם כך ניתן לשקול, מול הגורמים הרלבנטיים במנהל האזרחי, את כלל האפשרויות הרלבנטיות מבחינה תכנונית לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב".

תשובה: מן הדברים מתקבל הרושם שבין ח'ירבת סוסיא ליטא משתרעים מרחבים עצומים של כאוס תכנוני. בפועל מרוחק גבולו הצפוני של הכפר מתחום השיפוט של יטא 3 ק"מ בלבד. אבל הנה פיסת מידע קריטית שהחלטת הוועדה מסתירה: ח'ירבת סוסיא ניצבת על גבולו של שטח C. הזזתה לכיוון יטא, ולו באופן מינימלי, תעביר אותה בהכרח לשטחי A ו-B, שבהם סמכויות התיכנון והקצאת הקרקעות מסורות לרשות הפלסטינית. במלים פשוטות: המינהל האזרחי ממליץ לתושבי ח'ירבת סוסיא להסתלק משטח C. הניסוח האדיב לא יכול להסוות את גסות ההצעה. שתי ציפורים כאן: גם נסלק ערבים משטח שההתנחלויות היהודיות לוטשות אליו עין, וגם ניפטר מן החובה, ולו הפורמלית, להתעסק עם תכניות מתאר לפלסטינים. את המשפט הראשון בהמלצה יש לקרוא כך: " יש להעדיף (אנחנו נעדיף בשבילכם) תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים (עבור יהודים) ומניעת פרבור יתר (של ערבים)". שיא הציניות מסתתר במלים האחרונות: "… לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב". מי יעשה שימוש? לא המינהל, כי האדמות המדוברות שאליהן נבעטים התושבים מצויות בשטחי A ו-B. צ'ק בלי כיסוי לפנינו, שנועד לטשטש את האמירה הסופית של הוועדה: אנחנו לא סופרים אותכם ואתם לא באחריותנו, נה נה-נה נה נה.

סיכום היסטורי-ביורוקרטי: קודם כל חונקים את היישוב, לאט לאט ובמשך שנים: אפס היתרי בנייה, צווי הריסה, חיסול כל ניסיון לפתח תשתיות, מניעת פרנסה; בכל אותו זמן נמנעים מלקיים את חובתו הבסיסית של השלטון כלפי האזרח וגם כלפי הנתין במשטר כיבוש: הכנת תכניות מתאר; לבסוף מאפשרים "בנדיבות" לתושבים להכין, על חשבונם, תכנית מתאר ליישוב; ואז פוסלים את התכנית על הסף, באבחה קצרה ואכזרית, ומסתבר מה שנחשד כל הזמן: עצם זיקתם של התושבים לטריטוריה אינה מתקבלת על דעת השליט. כולנו "רגבים".

זאת לא הפעם הראשונה: כך קרה בעיסאוויה וכך קרה באום אלחיראן, שסיפורו הובא כאן בהרחבה לפני שנה. התחזיות הקודרות מן הפוסט ההוא התממשו במלואן, לצערי: היישוב היהודי חירן קיבל את חותמת הממשלה השבוע, ולשם כך ייהרס אום אלחירן הבדואי. אני ממליץ לחזור אל הפוסט ההוא רק כדי להיזכר שוב בנשף המסיכות הביורוקרטי שלתוכו גררו הרשויות את עצמן ואת התושבים, שעה שהתוצאה הסופית היתה כתובה על הקיר מההתחלה. זוכרים את נשיאת הרכב הערר שממש התקשתה להאמין שהיישוב המוצע יקלוט יהודים בלבד? "אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית", כך היא אמרה.

נו, אז עכשיו היא בבעיה רצינית.

סיכום

ח'ירבת סוסיא עומדת בפני הריסה וגירוש שוב, בפעם הרביעית. הפעם הזאת נבדלת מן הקודמות בכך שלא ברור שיהיה לעקורים לאן לחזור. החלטתה של ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחות את תכנית המתאר שהכינו התושבים היא מעשה טלאים מופרך, שהשקר זועק מכל סדקיו. היא נותחה כאן לעומק כדי להציג במערומיה את מסכת השקרים הבזויה שלועסת עבורנו מדינת ישראל שוב ושוב ביחס ליישובים הערביים: שקר "הבנייה הלא חוקית", שקר ה"אי-תכנון", שקר ה"נחשלות מרצון", ומעל כולם, שקר "הרצון הטוב של המדינה". כל כך הרבה ישראלים ניזונים מן השקרים האלה (הציצו כאן לראות מה קורה כשמעמתים אותם עם העובדות) שכמעט לא נותר זכר למציאות האמיתית בדיווחים התקשורתיים על הנושא. בשאלות המפתח שנוגעות ליחסים בין השלטון, הערבים והאדמה – רוב הישראלים היהודים חיים בעולם בדוי לחלוטין.

שואלים אותי כל הזמן למה לטרוח להציג את האמת כשהיא ממילא לא משנה לאף אחד. זאת שאלה חסרת יסוד, כי כל עוד הרוב אינו נחשף לאמת, אין לנו מושג אם היא משנה לו או לא. פה ושם כשהיא מציצה מתחת לברזנט הצבאי של חיינו, מסתבר שהיא בכל זאת משנה משהו למישהו. מכל מקום, לא מוכרת לי דרך להתניע שינוי פוליטי שאיננה מתחילה בתיקון יסודי של תמונת המציאות. והאמת על סוסיא ועל שאר היישובים בדרום הר חברון, על בקעת הירדן ועל הכפרים הלא מוכרים בנגב, היא אותה אמת תמיד: יהודים מבצעים טרנספר בערבים. זה לא ב"שוליים" וזה לא "קטע של הימין"; זאת פרקטיקה שמהווה בשר מבשרו של המשטר הישראלי, והיא חורצת את גורלם של עשרות אלפי אנשים. אם כל מה שתיקחו מן הפוסט הזה הוא ציקצוק שפתיים מתחסד אל מול בריוני האלות של התנחלות סוסיא – לא הבנתם כלום ולא עשיתי כלום. אני ואתם הם האלות.

ארגון "שומרי משפט", שמלווה מקרוב את תושבי ח'ירבת סוסיא באופן שוטף, יגיש עתירה לבג"ץ נגד החלטת המינהל האזרחי. דף המאבק בפייסבוק – כאן.

[פוסט ארוך, לקחת אוויר ולקרוא בהפסקות]

טקסט ופשרו

"האימונים הנערכים בשטחי האש, ובכלל זה בשטח אש 918, תורמים תרומה משמעותית להכשרת חיילי צה"ל לפעילות שהם מבצעים בין היתר באזור יהודה ושומרון, וכן למוכנותו של צה"ל לתרחישים מבצעיים שונים שעשויים להשפיע על בטחון האיזור". (מתוך תשובת המדינה לעתירות נגד צווי הפינוי שהוצאו לכאלף תושבי הכפרים והמערות בדרום הר חברון, 29.7.2013, סעיף 158).

המדינה דורשת לגרש את תושבי הכפרים הפלסטיניים שאדמתם הוכרזה "שטח אש 918". המדינה פורשת שלל נימוקים לדרישתה זו. המדינה נסמכת על דיני התפיסה הלוחמתית במשפט הבינלאומי. המדינה טוענת: כן, כמובן שהצבא זקוק לשטחים האלה. הוא זקוק להם כדי להתאמן ולהתכונן לתרחישים מבצעיים שיכולים להתעורר ממש בשטח הכבוש עצמו! ומהם התרחישים המבצעיים שעלולים להיווצר ביהודה ושומרון? מן הסתם, התנגדות פלסטינית לנוכחות כוחות הכיבוש: תקיפה של חיילי צה"ל או התנחלויות. לכך צריך להתכונן, ולכן צריך להפקיע את שטח האש, ולכן צריך לגרש משם את תושביו.

עכשיו לאט יותר. הצבא כבש את השטחים ומנהיג שם משטר אפליה דורסני מזה 46 שנים. האוכלוסיה המקומית מתקוממת ומבצעת פעולות התנגדות. כדי להתמודד באופן נאות עם הפעולות האלה, יש להפקיע עוד שטחים כבושים ולגרש עוד תושבים פלסטיניים. ובקצרה: הצבא בעצם נוכחותו מחולל את הצורך הצבאי ששוב מצדיק את העמקת הדיכוי והנישול, ואלה מצידם רק יעצימו את ההתנגדות הפלסטינית. ואז, כמובן, יווצר צורך צבאי דחוק יותר להכביד את העול.

הרי לכם הגיון הכיבוש על רגל אחת. היה אפשר כמובן לשבור את מעגל הקסמים הזה באמצעות ניטרול הסיבה הראשונית – ביטול הכיבוש והאפליה. אבל אז מה היה על כל תפיסת הבטחון, ותחושת האדנות, ותעשיות הבטחון, והתקציבים, ומקהלת הדמגוגים שגורסים שהסיבה הראשונית היא אחרת לגמרי, לא קשורה בכלל לכיבוש, ואמנת החמאס והאנטישמיות והתכניות הזדוניות של תושבי המערות בהר חברון להשמיד את מדינת ישראל באמצעות טילים של, אההממ, גללי עזים עטופים ביריעות ברזנט.

תשובת המדינה: יולי 2013

תשובת המדינה לעתירות ניתנה לפני שבועיים, והיא מלאה מכמנים מסמרי-שיער כגון זה. היא רק השלב האחרון במאבק המשפטי למניעת התכנית לניקוי שטח אש 918 מפלסטינים, חלק מן התכנית הכוללת יותר לטיהור האתני של שטח C. בנובמבר 1999 כבר חוו תושבי הכפרים באזור טרנספר המוני: בתיהם ורכושם של 700 תושבים נהרסו בפעולה ברוטלית של המנהל האזרחי. כיום מתכוונת המדינה להשלים את המהלך בגירוש של למעלה מ-1,000 פלסטינים באזור.

במהלך השנים הציגה המדינה שלל נימוקים מרתקים ומאלפים מדוע יש לסלק את תושבי הכפרים מאדמתם; עוד נחזור אליהם. בתשובה האחרונה מוכיח השלטון הישראלי שהוא קשוב לרוח הזמן ואף מתאים אליו את נימוקי הגירוש. רוח הזמן היא רוח הקיצוצים בתקציב, ובמיוחד כולם לוטשים עין לתקציב הביטחון. על כן מתריעה המדינה: שטח אש 918 חוסך כסף! הנה כך:

"קרבת שטח האש לבסיס האימונים מאפשרת חיסכון במשאב היקר ביותר בתחום האימונים בצה"ל – משאב הזמן. קרבה זו מאפשרת גם חיסכון משמעותי בכסף, בשים לב לעלויות הגבוהות הכרוכות בהובלת מאות לוחמים, ציוד וכלי רכב לאימונים בשטח אש מרוחק… משמעות ביטולו של שטח האש (918) הינה שהיחידות אשר מגיעות להכשרה בבא"ח נח"ל ייאלצו להתאמן בשטחי אש מרוחקים מהבא"ח, דבר שיפגע באופן משמעותי ביעילות האימונים, יהא כרוך בעלויות כספיות גבוהות ביותר וכן יגרום לאבדן זמן אימונים יקר" (סעיפים 108-109).

תודו שמול הנימוק המוחץ הזה כל ההתנגדויות קורסות. מי ייקח על עצמו לנפח עוד את תקציב הביטחון? אם צריך להעיף אלף פלסטינים קיבינימאט כדי לחסוך בהוצאות הובלה לצה"ל – אז אין ברירה. חיסכון הוא צו השעה, וגם שוכני המערות בדרום הר חברון נדרשים להדק חגורה. איכשהו פיספסו עו"ד ענר הלמן ועו"ד יצחק ברט מפרקליטות המדינה, שחיברו את תשובת המדינה לעתירות, את הסעיף המדויק בדיני התפיסה הלוחמתית שמתיר לכוח הכובש לגרש אוכלוסיות מקומיות משיקולי התייעלות תקציבית. אבל אל דאגה, העותרים שוב יעתרו, המדינה שוב תשיב, והשמיים הם הגבול לדמיון המשפטי.

בין השורות נשמטה העובדה הפעוטה שבסיס האימונים של הנח"ל בתל-ערד, הממוקם בקרבה כה נוחה לשטח אש 918, הוקם ב-1993 – 13 שנים לאחר הכרזת שטח האש. כלומר, השטח הוכרז כשטח אש הרבה לפני הרציונל-בדיעבד שניתן לו עם הקמת בסיס הנח"ל. המדינה היא שבחרה להקים את הבסיס היכן שבחרה, ובכך הטילה על עצמה מגבלה גיאוגרפית שכעת – הפלסטינים נדרשים לשאת במחירה.

אם כך, מדוע בכלל הוכרז שטח אש 918? שאלה מעניינת שנחזור אליה בסוף. במיוחד היא מעניינת לאור העובדה שצה"ל לא עשה בו כמעט שימוש במשך 20 שנים, כפי שמעידים הפלסטינים שמתגוררים באזור ושהיו אמורים להיפגע מן האימונים בו. בשנת 2004 תחקירן "בצלם" הגיע אל שטח האש והתקשר לרשויות הצבא "לתאם את כניסתו". הקצין שהשיב לו אמר שבמקום מתבצעים אימונים אינטנסיביים ושהכניסה תסכן את חייו. התשובה הזאת היתה דמיונית – השטח היה שומם.

זאת כנראה הסיבה שמתנחלי חוות מעון לא חששו להקים את המאחז שלהם בתוך שטח אש 918, ביוני 1997. במשך שנתיים וחצי לא הדאיגה ישיבתם של מתנחלי החווה בתוך "שטח אש" אף אחד בצמרת צה"ל; שם כנראה יודעים שדרכם של כדורים ופגזים תועים לפגוע בפלסטינים ולא ביהודים. בסוף 1999 פונתה חוות מעון במסגרת עסקה מפוקפקת עם מועצת יש"ע, ושוב, לא מטעמי בטיחות (לנקודה הזאת נחזור בסוף). לפני כן, באפריל 1998, פירסם "הארץ" כי המנהל האזרחי "הסתפק במגעים עם ההתנחלות ולא פנה עדיין לבית המשפט. כיוון שבשטח האש מתנהלים אימונים לעיתים רחוקות בלבד, לא ראו במערכת הביטחון צורך דחוף בפינוי המבנה." במקרה של הפלסטינים, כמובן, הצורך בפינוי היה דחוף הרבה יותר.

חוות מעון, אגב, שרירה וקיימת. המנהל האזרחי הורס בה מדי פעם בית או קרוואן, אבל מניח לבריונים להישאר במקום. בסך הכל יש להם עבודה חשובה – להטיל טרור על שכניהם הפלסטינים ועל פעילי זכויות אדם.

הרקע בקצרה

[לפרטים נוספים, ראו כאן, כאן וכאן].

שטח אש 918 משתרע על פני 33 אלף דונם ומכיל 12 כפרים פלסטיניים (הקרויים בערבית "ח'ירבה", שמשמעו כפר קטן), בהם חיים כ-1,300 איש. על פי נתוני האו"ם (OCHA), בכלל שטחי האש של שטח C חיים כ-5,000 פלסטינים. תושבי הכפרים בשטח אש 918 מתגוררים ברובם במערות טבעיות שמשמשות גם כדירים לצאן; בחלק מהכפרים נבנו בתים מאבן לא מסותתת. עיקר פרנסתם של התושבים על חקלאות ורעיית צאן; סקר שנערך ב-2005 העלה ש-88% מהם נולדו במערות. כשליש מן השטח מצוי בבעלות פלסטינית פרטית. על פי המחקר ההסטורי והאתנוגרפי, הנוכחות הפלסטינית במקום מקורה בראשית המאה ה-19. באזור אין תשתיות חשמל או מים ותושביו חיים בדלות קיצונית, שממשיכה להדהים מבקרים במקום.

בפי הפלסטינים נקרא האזור "מסאפר יטא". למרבית תושביו יש קרובי משפחה בעיירה יטא, וחלקם גם מחזיקים בה בנכסים (עובדה שעומדת להם לרועץ, כפי שיבואר מיד). כיוון שישראל לא מתירה שום פיתוח באזור, חייבים תושבי המערות להישען על שירותי יטא בכל תחומי החיים – חינוך, בריאות וכדומה. מראה שגרתי באזור הוא שיירת ילדים שצועדת שעה ארוכה לבית הספר ביטא, בליווי מתנדבים בינלאומיים שמגנים עליהם מהתנכלויות מתנחלים.

הסטורית ההתנגשויות של התושבים עם השלטון החלה בסוף שנת 1999. אף כי שטח אש 918 הוכרז עוד ב-1980, השלטונות לא עשו בו שום שימוש לפינוי האוכלוסיה הפלסטינית. ב-16 לנובמבר 1999, בעקבות חלוקת צווי פינוי למרבית תושבי האזור, גירש הצבא 700 תושבים והרס את בתיהם. האירוע הטראומטי ההוא עומד ברקע החשש האמיתי מאד של תושבי מסאפר יטא מגירוש דומה או חמור ממנו בעתיד הקרוב.

תעצרו שניה ותחשבו מה עשיתם בנובמבר 1999. אני בדיוק סיימתי דוקטורט וחזרתי ארצה. אני מניח שבשעה שטרחתי לארגן לי משרד קטן ונחמד וקניתי גם תמונה לקיר, הצבא השליך 700 איש מביתם והפקיר אותם לישון מתחת כיפת השמיים עם שרידי רכושם הדל. לפעמים קשה להאמין כמה בנאלי כאן הרשע.

המאבק המשפטי

בתוך זמן קצר הוגשו שתי עתירות לבג"ץ נגד הפינויים (באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר). במרץ 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שקיבל את בקשת העותרים והורה להשיב את הסטטוס קוו על כנו. על אף הפסיקה, התיר המנהל האזרחי רק לעותרים עצמם ולא לכלל המגורשים לשוב לבתיהם. במהלך השנים הבאות נעשו נסיונות גישור שלא צלחו, משום שהמדינה הציעה לעותרים שטחים מצומצמים בהרבה מאלה שהיו ברשותם ובנוסף לא מתאימים לאורח חייהם. הליכי הגישור הופסקו ב-2005, ובמהלך השנים מאז עשו הרשויות יד אחת עם פורעי ההתנחלויות למרר את חייהם של הפלסטינים באזור.

הצבא מחרים כלי רכב וטרקטורים של פלסטינים ("אסור ליסוע בשטח אש"), הורס ואוטם בורות מים, מוציא צווי הריסה על בתי ספר, לוחות סולאריים ואפילו גרוטאות רכב שמשמשות לאחסון, ומנחית במסוקים רעולי פנים שפושטים על הכפרים ומטילים אימה על סביבותיהם. אלימות המתנחלים כלפי התושבים הפלסטיניים היא מעשה של יום ביומו, לעתים קרובות הפורעים פועלים תחת השגחתם של חיילים שצופים מרחוק ולא מתערבים; על אכיפת חוק משטרתית אין מה לדבר. ממצפה יאיר, אביגיל, חוות מעון וסוסיא יוצאים רעולי הפנים לשרוף עצי זית, להכות רועים פלסטיניים (לעתים עד אובדן הכרה), להרעיל בארות בפגרי עופות ולהרוג עזים. הרשת מלאה בדיווחים האלה, עשרות על עשרות; תושבי דרום הר חברון הם שק חבטות ובעיטות לבריוני המאחזים, הכל בברכתם השקטה של השלטונות, בהעלמת עין של החיילים בשטח. דרום הר חברון הוא האשה המוכה שכל הישראלים היפים מסתירים בבית כשהם יוצאים החוצה. וכמו לא מעט גברים מכים, גם השלטון הישראלי מצדיק את מעשיו בטענה שהוא בעצם פועל לטובת הפלסטינים:

"קיום שמירת החוק עומד מעל הכל. צר לנו על הניסיונות הבלתי פוסקים של גורמים בעלי אינטרס ועניין להפר את החוק, ואנו נמשיך לפעול תוך שילוב מאמצים לסייע לאוכלוסייה ביהודה ושומרון בתחום החינוך, התשתיות והרווחה, כל זאת במסגרת החוק".

סמויה יותר מן העין היא האלימות המשפטית, אך היא זו שמאפשרת את האלימות הפיזית. למעשה, גרירת הרגליים של המדינה, במשך 13 שנים, עד לתשובתה לעתירות ב-2012, סיפקה לצבא מרחב פעולה מוגן מביקורת שיפוטית. בחסות המצב "הזמני", עד להתבררות העתירות, ניתן להתעלל ככל שרוצים באוכלוסיה המקומית; כל עוד לא מפנים אותה פיזית מהשטח, צו הביניים של בג"ץ אדיש לגורלה. גם על השותפות-בשתיקה הזאת של בג"ץ במסכת ההתעללויות בתושבי הר חברון יש לתת את הדעת.

הדפוס הזה מוכר גם מהתנהלות המדינה מול הבדואים בנגב. בזמן שתביעות קרקע תלויות ועומדות בבתי המשפט (עוד משנות ה70'!), השלטון הורס בתים ורכוש דרך שגרה, כאילו ההכרעה כבר ניתנה ובית המשפט פסק שהעותרים פלשו לקרקע לא להם. ההליכים המשפטיים האינסופיים מעניקים עלה תאנה של דין הוגן בשעה שהמדינה כבר החליטה, בפועל, שהשטח שייך לה.

ביולי 2012 חלה תזוזה בזירה המשפטית. שר הבטחון אהוד ברק מסר סוף סוף תשובה לבג"ץ, לפיה הצבא יהרוס 8 מתוך 12 הכפרים שבשטח אש 918 (בפועל, רק 2 כפרים מאוכלסים, טובא ומופקרא, יוותרו על כנם). 1,000 התושבים המגורשים אמורים לעבור ליטא, שם (על פי המדינה) מגורי הקבע האמיתיים שלהם. המדינה הסכימה להתיר למגורשים גישה מוגבלת לאדמותיהם – בשבתות ובחגי ישראל, ובנוסף לשתי תקופות של חודש כל אחת במהלך השנה. המשמעות היא למעשה חיסול רעיית הצאן ופגיעה קשה באפשרות לעבד את האדמה באופן רציף באזור.

בעקבות המצב החדש, בג"ץ הורה על מחיקת העתירות המקוריות מבלי להכריע בעניין. בינואר השנה הוגשו העתירות המחודשות בשמם של 108 תושבי הכפרים המיועדים להריסה, ובג"ץ הוציא צו ביניים ארעי המורה למדינה להימנע מפינויים עד לקבלת החלטה בעתירות. 6 ימים בלבד לאחר מכן, בסמיכות חשודה להוצאת הצו, החל הצבא להתאמן בשדות ובשטחי מרעה של תושבי האזור, תוך ירי בקרבתם. קשה להימנע מהמחשבה שצה"ל אותת לתושבים: ימיכם ספורים, צו הביניים של בג"ץ לא יגן עליכם.

תזכורת: מי שגירש 700 מתושבי הכפרים בדרום הר חברון בנובמבר 1999 היה ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. מי שהחליט לגרש עוד אלף מהם ביולי 2012 היה שוב שר הביטחון אהוד ברק. למי ששכח, ברק נבחר ליו"ר מפלגת העבודה. פרוייקט הטיהור האתני של שטח אש 918, אם כן, הוא פרוייקט-המחמד של מפלגת העבודה, שכנראה מביטה כעת בעיניים כלות כיצד גורפת ממשלת הימין את תהילת הגירוש.

לעתירה בינואר צורפה חוות דעת של שלושה מומחים למשפט בינלאומי. חוות הדעת קובעת כי העברת אוכלוסיה מוגנת בשטח כבוש אסורה באופן מוחלט (סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית, המוכרת כמשפט מנהגי גם בישראל):"האיסור הוא מוחלט ללא חריגים והוא אינו מותנה בתושבות קבע של התושבים במקום". הנקודה הזאת קריטית להמשך. החוק מתיר רק פינוי זמני של אוכלוסיה מוגנת, וזאת או לשם הגנה על בטחונה או לצורך צבאי דחוף, ומטיל על הריבון את האחריות להשבת האוכלוסיה לביתה עם הסתיימות הצורך. חוות הדעת מזהירה כי פינוי התושבים הפלסטיניים משטח אש 918 יהווה עילה מוצדקת לפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

וביולי 2013, לפני שבועיים, ניתנה סוף סוף תשובת המדינה בעתירות המחודשות, אותה תשובה שבה פתחנו את הרשימה. משלל התרגילים והתעלולים המשפטיים ששלפה המדינה מן הכיס, אני רוצה להתמקד כעת בטענה המרכזית, שלפיה תושבי הכפרים בשטח אש 918 הם "תושבים עונתיים" בלבד ואינם יכולים להיחשב תושבי קבע.

תאמרו: למה בכלל להתמודד עם הטענות המופרכות של המדינה? הרי המטרה הסופית שלה ידועה מראש, מה כל ההתפלשות הזאת בפרטים המייגעים של הדיון המשפטי? ובכן, הפרטים חשובים בשני הבטים. בהבט המשפטי הטהור הם חשובים כי עליהם נשענת העתירה וכל עוד קיים סיכוי, דל ככל שיהיה, לעצור את האסון הזה באמצעות התערבות נדירה של בג"ץ, אין לזלזל בו. שמאלני-כורסא שכבר "ראו את הכל" ומזלזלים בכל מה שהוא פחות מהפיכה טוטאלית, מעולם, כנראה, לא עמדו לאבד את קורת גגם; על כן אין להם זכות להמעיט בערכה של פעולה שעשויה להציל אחרים מגורל כזה.

אבל יש גם חשיבות ציבורית ופוליטית לחשיפת פרטי הדיון המשפטי, ובאופן מיוחד הצהרות המדינה מול עתירות התושבים. רק כך יכול האזרח לעמוד על עומק ההסתרה והטכסיסנות שנוקט השלטון שלו, שנבחר על ידו ומשתמש בכספי המיסים שלו, כדי לגרש מעל אדמתם מאות פלסטינים שאין בליבם שום כוונת זדון וכל מבוקשם הוא להמשיך לחיות על האדמה שממנה הם ואבות אבותיהם הוציאו את לחמם.

בשורות הבאות ננבור בשיח השקרי והמיתמם הזה של השלטון; אני מציע לקורא/ת לעצור מפעם לפעם ולשאול את עצמו/ה מה אומר השיח הזה על מערכת המשפט הישראלית; מה אומרת העובדה שניתן לשרבט הבלים מופרכים כאלה, בשיא הרצינות וכובד הראש, הן בפרקליטות המדינה והן בדיונים בבג"ץ, על עומק ההשחתה שפשתה בחוגי השלטון הישראלי, על מנטליות האפרטהייד כטבע שני שאין מהרהרים עוד אחריה.

האומנם לא תושבי קבע?

נזכיר מיד שהשאלה הזאת לא רלבנטית. העברת אוכלוסיה בשטח כבוש (בתוכו או מחוצה לו) אסורה בלי קשר לשאלה מהו מקום מושבה הקבוע. לשון החוק קובעת בפשטות "בית" ואיננה מגבילה אותו למגורי קבע (קטגוריה בעלת חשיבות בנסיבות אחרות). אבל כיוון שהדיון המשפטי עדיין לא הסתיים, אין לדעת אם בית המשפט יאמץ את ההשקפה הזאת או את עמדת המדינה. על סמך מה קובעת המדינה שלא מדובר בתושבי קבע?

1. המדינה טוענת שבספרו של יעקב חבקוק על מערות דרום הר חברון אין עדויות על מגורי קבע בשטח. אבל הציטוטים מתוך הספר מוכיחים ההפך. חבקוק מדבר על 100-200 משפחות שגרו בקביעות בשטח; הוא מדבר על כך שחלק מהח'ירבאות ששימשו למגורים זמניים לתושבי יטא הפכו במרוצת הזמן ליישובי קבע בעלי אוכלוסיה "המונה מאות אנשים". בשנת 2000 כתב פרופ' גדעון קרסל, מדריכו של יעקב חבקוק, לאגודה לזכויות האזרח את הדברים הבאים:

"המערות שהיו תחילה משכן עונתי לחלק מהמשפחות שרעו עדרים בקרבתן בחורף, אוכלסו במרוצת השנים על-ידי כמה מאותן משפחות, באופן קבוע. כלומר, גם אם למשפחות המורחבות של תושבי המערות הנ"ל יש קרובי משפחה הגרים בבתים בכפרים הסמוכים למערות, אין משמע כי גם להן זכות שימוש בבתים שבכפרים הנ"ל. ראוי אפוא להכיר, כי המערות הן בתיהם ומרכז חייהם ולאפשר שובם לשכון בהן."

2. המדינה טוענת שכתובתם במרשם האוכלוסין של תושבי הכפרים היא יטא. זה טיעון שבלולי מופלא: כמובן שכתובתם היא יטא ולא מופקרא או ג'ינבה או כל אחד מ-12 הכפרים שבשטח האש, כי כל אלה אינם מוכרים ואינם חוקיים להשקפת המדינה. הכתובת היחידה שניתן לרשום למי שנולד במערות דרום הר חברון היא כתובת של יישוב מוכר. בכל מקרה, כתובת רשמית איננה מבחן סופי למגורי קבע, כפי שהמשפט הישראלי אומנם מכיר.

3. המדינה טוענת שהעותרים שוהים בשטח האש רק בעונות הגשם והאביב, לצורך זריעת שדות ורעיית צאן. באיזו תקופה מדובר? על פי ספרו של יעקב חבקוק שהמדינה מצטטת (סעיף 14), מדובר בחודשים אוקטובר-נובמבר, עם הגשם הראשון, ועד שלהי אפריל וראשית מאי. בתשובת המדינה לעתירות המקוריות ב-1999 הצהירה המדינה עצמה כי קיימת נוכחות באזור מחודשים נובמבר-דצמבר ועד למאי-יוני (סעיף 65). מה שהמדינה מכנה, אם כן, "חודשים ספורים בכל שנה", מתמתח על לפחות 6-7 חודשים מדי שנה. מה הופך את מחצית השנה שביטא ל"מגורי קבע" ואת מחצית השנה (או יותר) שבמערות ל"מגורים עונתיים"?  גם לשיטתה של המדינה, משך שהותם של התושבים באזור איננו בגדר "חודשים ספורים".

4. המדינה טוענת שבבעלות חלק מן העותרים בתים ביטא ועל כן הם אינם יכולים להיות תושבי קבע בכפרים. על כך צריך להשיב שגם בבעלותו של ראש הממשלה נתניהו בית פרטי בקיסריה ולכן הוא אינו יכול להיחשב תושב קבע בביתו שבירושלים (אף כי הוא מגיע לקיסריה רק בחלק מסופי השבוע). המדינה מגדילה לעשות (סעיף 86) ומנפנפת מול בית המשפט בצילום הבית ביטא של אביו של אחד העותרים, כדי להוכיח שהעותר עצמו תושב קבע של יטא. מדהים. פעם גם צילמו אותי ליד הבית של סבתא שלי בחדרה, אבל איכשהו הצלחתי מאז להשתמט מתשלום הארנונה עליו.

5. המדינה טוענת כי ח'ירבות מרכז וג'ינבה שוכנות בתוך אתרים ארכיאולוגים מוכרזים, ועל כן "ודאי שלא היו בהן מגורי קבע כדין בתקופה הנדונה" (סעיף 32). כלומר, אם זה לא חוקי, זה לא קיים. תפיסה כזאת יכולה להוביל למהפך מרענן ביחס לעשרות המאחזים הלא חוקיים בשטחי הגדה המערבית: לא חוקיים – לא קיימים.

6. המדינה טוענת שעד לשנת 1993 התקיימו בשטח אש 918 אימונים של חיל האוויר (סעיף 36): "מובן מאליו, שהעובדה שבשטח האש התקיימו אימוני תקיפה מהאוויר מלמדת שלא היו אז מגורים קבועים במקום". עוד WTF לרשימה. כדי לגרש את התושבים משטח האש, טוענים שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות; כדי להוכיח שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות, מציגים כראייה את העובדה ש… מדובר בשטח אש. אם יש במעגל הלוגי הזאת עובדה אחת ראויה לציון, היא שצה"ל מתאמן בשטחי מחייה של פלסטינים. זה לא חדש, כלי הרכב הצבאיים שרומסים גידולים חקלאיים והירי סמוך או ממש בתוך הכפרים משרתים את אותה מטרה בדיוק שמשרתים ההליכים המשפטיים: הברחה וגירוש.

7. המדינה טוענת שמבחן תושבות הקבע חל רק על מי שהתגורר באיזור קודם להכרזתו כשטח אש ב-1980. זאת בשעה שהמדינה עצמה גררה רגליים ונמנעה במשך 13 שנים להשיב לעתירות הראשונות, ולאחר שנים ארוכות שבהן לא נעשה כל שימוש צבאי בשטח. בפועל, המדינה מודה שהגירוש ב-1999 לא הבחין בין תושבי קבע לתושבי ארעי. מבחינת המדינה, הזמן עצר מלכת: גם אם כיום יש בשטח האש פלסטינים שיושבים בו קבע במשך 33 השנים האחרונות, יש לפנות אותם משום שלפני כן לא היה אף תושב קבע באזור. האבסורד גלוי לעין: אנחנו נדרשים להאמין שעצם הכרזת שטח האש עודדה וזירזה מאות פלסטינים להתיישב בו באופן קבוע. נזכיר: מדובר בתושבי מערות עניים מרודים, לא בכוח 17 של הפת"ח.

8. המדינה מתעלמת במופגן מכך שבהווה מרבית תושבי הכפרים המיועדים לגירוש הם תושבי קבע. למען הסר ספק, הנה תיעוד מן השנים האחרונות של תקריות שאירעו בחודשי הקיץ, יוני-אוגוסט, שבהם – לפי גרסת המדינה – נוטשים התושבים את האזור וחוזרים לבתי הקבע שלהם ביטא:

יולי 2009: מתנחלים מאביגיל תקפו שני רועי צאן מח'ירבת שועב אל-בוטום, זרקו עליהם אבנים והרגו כבשה אחת.

יולי 2011: כ-30 מתנחלים מסוסיא ומצפה יאיר תקפו שלושה רועי צאן מג'ינבה וגנבו מהם מצלמות וטלפונים ניידים.

יולי 2012: נרשמו כ-10 תקיפות של מתנחלים נגד רועי צאן וילדים פלסטינים ומתנדבים בינלאומיים בשטח אש 918.

אוגוסט 2012: שני מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו בתער ומקלות רועה צאן בן 67 מביר אל עיד. הכפר ביר אל עיד ננטש בהדרגה על ידי תושביו בשל התנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלים.

יולי 2013: מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו רועה צאן מח'ירבת אל-מרכז והיכו אותו באבן בראשו. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע".

עכשיו המדינה זוקפת גבות תמהות. מה בכלל עושים רועי הצאן האלה בשטח אש 918 בחודשי הקיץ הלוהטים? הם הלא "תושבי קבע" של יטא, שנמצאים בכפרים רק בחודשי החורף והאביב! אהה, המדינה נדה בראשה בתוכחה, הם בוודאי מתגנבים לשם דווקא בחודשי הקיץ; הם בוודאי חוטפים מכות ממתנחלים דווקא בחודשי הקיץ; הם יעשו כל דבר, המנוולים האלה, דווקא בחודשי הקיץ – כדי להוכיח שהם תושבי קבע באזור. אין גבול לנכלוליות הפלסטינית.

התכנית המדינית מאחורי שטח אש 918

הנה כי כן, שמונה תעלולים משפטיים, שמונה יריקות בפרצופו של השכל הישר והמוסר הבסיסי, שמטרתן הבלתי מוצהרת אחת היא; שמונה דרכים לאיית "טרנספר". משקרס מגדל הקלפים המשפטי ונחשפה הכוונה המדינית מאחוריו, אפשר לשאול שאלות לגבי ההקשר הפוליטי הרחב יותר של המהלך הנוכחי.

נחזור לחוות מעון. המאחז הזה הוקם ביוני 1997, בתוך שטח האש שמתנהלים בו "אימונים אינטנסיביים". שנתיים וחצי לקח לשלטונות לפנות את החווה (ונזכיר – הפינוי לא הושלם מעולם, החווה קיימת וממשיכה לפרוע בשכניה). ב-10 לנובמבר 1999 היא פונתה, בעקבות הסכם בין שר הביטחון אהוד ברק ומועצת יש"ע. 6 ימים בלבד לאחר מכן, ב-16 לנובמבר, יצא לדרך מבצע הגירוש של 700 תושבי כפרים פלסטיניים בשטח האש. זאת לאחר שהצבא "סבל" את נוכחותם שם במשך קרוב ל-20 שנה. צירוף מקרים?

עיתון "הארץ" פירסם, ב-18 לנובמבר 1999, שפינוי חוות מעון נכרך יחד עם גירוש הפלסטינים בסיכום של ברק עם מועצת יש"ע (דו"ח "בצלם", "כבשת הרש", 2000, עמ' 9). הגיון האפרטהייד הישראלי גזר גזירה שווה בין כמה מתנחלים אלימים שפלשו לאזור שנתיים וחצי לפני כן, תוך הפרת החוק הישראלי והבינלאומי, ובין 700 פלסטינים שמשפחותיהם ישבו באזור מן המאה ה-19. ה"סימטריה" הזאת איפשרה למבצע הגירוש, שהמתין במגירות מאז 1980, לצאת אל הפועל.

הסיפור הזה מציג את פורעי המאחזים בתור מה שהם – שלוחי השלטון, מדעת או שלא מדעת. בעוד שהפורעים מוכרים לעצמם ולתקשורת דימוי אנרכיסטי של מי שכופרים בלגיטימיות השלטון הישראלי, בפועל נוכחותם בשטח היא אחד ממנופי הלחץ האפקטיביים ביותר שמפעיל השלטון על האוכלוסיה הפלסטינית. ב"עסקת מעון" הקריבה מועצת יש"ע (לטווח קצר בלבד) כמה קרוואנים וקיבלה בתמורה אלפי דונמים נקיים מפלסטינים. תמונות הפינוי האלים של חוות מעון ששטפו את התקשורת טשטשו את העובדה הבסיסית הזאת – הן החייל והן המתנחל שהוא גורר בכוח על הארץ בעצם צועדים יחדיו על גופם של פלאחים פלסטיניים.

דו"ח "בצלם" מוסר עוד פרטים על ההקשר המדיני של הכרזת שטח אש 918. בפברואר 2000 פורסם כי "מערכת הביטחון ממליצה להותיר בריבונות ישראלית: […] הגוש המזרחי של יישובי הר חברון (סוסיה, מעון, כרמל, עם חיבור דרומה לכיוון בקעת ערד)." זהו האזור שהוכרז שטח אש 918. באותו חודש נפגשה משלחת סופרים (דוד גרוסמן, דליה רביקוביץ', ס. יזהר וחיים גורי) עם אלוף פיקוד המרכז, משה יעלון, למחות על גירוש הפלסטינים (המחשבה על יעלון ורביקוביץ' באותו חדר מעוררת בי חלחלה). יעלון אמר להם כי ישראל נמצאת כרגע לפני הסדר הקבע ולפני השרטוט של קווי הגבול הסופיים, ויש אינטרס ישראלי שהאזור ישאר בשטחה. הרי לכם גילוי לב נדיר (שמאז לא חזר על עצמו, למרבה הצער): לא צורכי אימונים ולא בטיח; תאוות התפשטות, זה הכל. 13 שנים מאוחר יותר, אותו יעלון יהיה שר ביטחון שעומד לסגור את מה שהשאיר פתוח אז, בגירוש שני, מסיבי יותר, של תושבי האזור.

כוונות הסיפוח האלה קיבלו ביטוי מפורש בתוואי הגדר בדרום הגדה המערבית, שאושר באוקטובר 2003. על פי התוואי המקורי, הורחקה הגדר בין 5-8 ק"מ צפונית לקו הירוק (העובר ממערב למזרח), לאורך כביש 317, וכך סופחו לישראל 170 אלף דונם. שטח אש 918 היה כלול כולו באזור המסופח, מדרום לתוואי הגדר. בפברואר 2005, בעקבות בג"ץ בית-סוריכ, תוקן התוואי כך שרובו הוצמד לקו הירוק, עם כמה חריגות להכללת התנחלויות אשכולות, סנסנה ומצדות יהודה. אבל המדינה לא ויתרה, והקימה מעקה בטון בגובה 82 ס"מ לאורך 41 ק"מ של כביש 317, כמו לשחזר את תוואי הגדר המקורי שנפסל; החציצה הזאת ניתקה בפועל את תושבי הכפרים בשטח האש מעיירת האם יטא. גם התעלול הזה נפל בבג"ץ, וגדר הבטון פורקה לבסוף באוגוסט 2007. הסקירה הקצרה הזאת מלמדת עד כמה חשוב למדינה להמשיך לשלוט באזור שמדרום-מזרח ליטא ולרוקנו מאוכלוסיה פלסטינית.

"פסיכוזת הטריז" משני עברי הקו הירוק

ההתעקשות ארוכת השנים הזאת של מדינת ישראל לגרש את כל תושבי דרום הר חברון ראויה לציון במיוחד לאור העובדה שמדובר באחד האזורים הרגישים בגדה המערבית, עם ניראות גבוהה בארץ ובעולם. כמעט כל ארגוני זכויות האדם הישראליים פועלים במקום באינטנסיביות ואף מעורבים בהגשת עתירות בשם התושבים; מתנדבים בינלאומיים שוהים באופן קבוע באזור; סופרים ומשפטנים נרתמים למען המאבק, והאיחוד האירופי גם הוא מתנגד לתכנית הגירוש. מערות דרום הר חברון נמצאות כבר יותר מעשור תחת העדשה (אף כי הן בגדר שמועה רחוקה עבור ישראלים רבים), ובכל זאת – ממשלות ישראל לא מרפות. ממשלה יוצאת וממשלה באה, עתירה יוצאת ובאה, הצבא הורס והתושבים חוזרים – וחרב הגירוש עדיין מתנפנפת. עוד שבועיים, ב-2 לספטמבר, יתקיים דיון ראשון בבג"ץ על העתירות ועל תשובת המדינה שנפרשה כאן בהרחבה. דיון ראשון במהות העניין, אחרי 16 שנים של סחבת.

מהתעקשות המדינה על מעשה כה אכזרי, שהשלכותיו האנושיות חמורות כל כך, ותוצאותיו המדיניות ידרדרו באופן ניכר את יחסי החוץ של ישראל עם אירופה, אני למד שני דברים. אחד, ששטח אש 918 חיוני מאד בתפיסת ההתנחלות הישראלית (נזכיר כי הנימוק הצבאי – "צורכי אימונים" – משמש כאן מסך עשן). שתיים, שאין מקום לשאננות. מי שמשליך את יהבו על שיקול דעתם של הקברניטים, שברגע האחרון יסוגו בהם לנוכח המחיר המדיני הכבד של הגירוש, עלול להתבדות. כבר אמרנו בעבר, במצבים דומים: את זה הם לא יעזו לעשות, על זה העולם לא ישתוק. הם העזו, והעולם המהם קצת, ושתק.

תפיסת ההתנחלות הישראלית נותרה כשהיתה: הפרד (בין טריטוריות פלסטיניות) וגזול (כמה שיותר טריטוריה ליהודים). כך בא לעולם שטח C  וכך גם נראית מפת "המדינה הפלסטינית" – אוסף מנותק של קרעי קרקע.

שטח אש 918 נפרש מצפון לקו הירוק. מצפון-מערב לו – רצועת ההתנחלויות והמאחזים שמכתרת את יטא (מעון, כרמל, סוסיא, אביגיל, מצפה יאיר, מצדות יהודה) ומבתרת אותה מחברון. מדרום לו – בקעת ערד. בבקעה מתגוררים כ-8,000 בדואים. בכל דרום הר חברון מתגוררים יותר מ-4,000 פלסטינים. שטח האש תקוע בתווך ביניהם.

מתחילים להבין? לפנינו מימוש נוסף של "דוקטרינת הטריז", וליתר דיוק, "פסיכוזת הטריז", לפיה אסור להניח לערבים, ובמיוחד לא לבדואים, ליצור "רצף טריטוריאלי" שמכיל יותר מ-10,000 נפש, כי אז הם עלולים… אהממ… להקים אוטונומיה מיליטנטית חמושה ולכבוש את כל ארץ ישראל מידי היהודים. הרפלכס הציוני הזה, למיטב הבנתי, עומד מאחורי ההתעקשות של ממשלות ישראל לנקות את שטח אש 918 מערבים. ושימו לב שפסיכוזת הטריז איננה מכירה בקו הירוק או בכל הבדל שהוא באוכלוסיה הערבית: מבחינתה, כל הבדואים במרחב שמערד ועד חברון הם ישות עוינת אחת (לא משנה שמדובר בשבטים נפרדים בעלי הסטוריה מאד שונה), שיש לבתר ולקצץ ולדלל ולגרש.

חיזוק לפרשנות הזאת נמצא במה שמתרחש בדיוק מדרום לשטח אש 918 (ולקו הירוק), באזור בקעת ערד. שם הולכת ונרקמת המפלצת התכנונית הידועה בשם "תכנית מבואות ערד" (עליה כתבתי כבר בפוסט על אום אלחיראן), שבמסגרתה יקומו 10 יישובים קהילתיים בכל האזור שבין קו ערד-צומת שוקת בדרום ועד הקו הירוק בצפון. התכנית הזאת נתקלה בהתנגדות עזה של כל גורמי התכנון בארץ. דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים. גם תושבי ערד והדרום בעצמם מבינים שמישהו מנסה לקדם אג'נדה פוליטית על חשבונם.

אם שטח אש 918 הוא טריז, תכנית "מבואות ערד" היא מגה-טריז. בעתירה שהוגשה לפני שנה לבג"ץ נחשף כי התכנית תביא לפינויים של 5 יישובים בדואים (עתיר אום אלחיראן, תל ערד, אל-חומרה, סעוורה, אל-באט) שבהם מתגוררים כ-8,000 איש; התכנית הממשלתית מנפנפת אותם כ"פזורה בדואית דלילה". לא מיותר להזכיר שתושבי אום אלחיראן ותל ערד הוזזו למיקומם הנוכחי בשנות ה-50' לטובת הקמת יישובים יהודיים; עכשיו הם שוב מפריעים ליהודים. הוגי תכנית "מבואות ערד" אפילו לא טרחו להסוות את העילה הטרנספריסטית שמאחוריה. מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, הסביר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

"למנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד".  שימו לב למחיקת הקו הירוק. כך גם מתבטא סגן ראש ערד: "הרצף הטריטוריאלי בין באר שבע לים המלח יישמר". שטח אש 918, אם כן, הוא לאוכלוסית דרום הר חברון מה שתכנית "מבואות ערד" היא לאוכלוסית בקעת ערד: בעיטה החוצה. ההבדל בין הכלים התכנוניים – הכרזת שטח אש לעומת תכנית מתאר – הוא טפל לחלוטין, בהינתן המטרה המשותפת. לוקח זמן לראות ולהבין את זה, כי הורגלנו במשך שנים לחשוב על המרחב הגיאוגרפי של הארץ כחצוי לשני חלקים נפרדים לחלוטין, לאורך הקו הירוק. עד כדי כך הורגלנו, שקשה אפילו למצוא מפה שמציגה את כל המידע הרלבנטי ביחידה גיאוגרפית אחת – היישובים היהודים והערביים ושטחי האש משני עברי הקו הירוק. הפרגמנטציה התודעתית הזאת, כמובן, משרתת יפה את השלטון, כיוון שהיא מנציחה את פער הידע לטובתו. אזרחים שאופק ראייתם חסום, שרואים לכל היותר רק חלק מן התמונה, הם אזרחים סבילים יותר, נוחים ללישה.

אם התמונה הזאת נכונה, הרי שהשערתו של ארז צפדיה, לפיה ישראל מכינה יישובים במבואות ערד לקליטת המתנחלים שיפונו מדרום הר חברון, היא בגדר משאלת-לב נאיבית. מקרה גוש קטיף לא יחזור על עצמו; מי שמגורשים (ולא מפונים), מי שמקום מושבם ידוע אבל המקום אליו ייאלצו לנדוד אינו ידוע – הם ערבים בלבד.

לסיום, נקודה למחשבה: מי שהגיש את תכנית "מבואות ערד" לאישור הממשלה ב-2011 היה השר לעניינים אסטרטגיים, הוא-הוא אלוף פיקוד המרכז בשנת 2000, שהצהיר על הכוונה לספח את שטח אש 918 לישראל, הוא-הוא שר הביטחון ב-2013, שדוחף קדימה את תכנית הגירוש של כ-1,000 מתושבי דרום הר חברון: משה יעלון. הכל מתחבר.

* **

עניין אחר: השבוע יורטה הצעת החוק לקבורת הדיור הציבורי בישראל, הודות להתנגדותה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שסחפה אחריה את סיעת ישראל ביתנו, וזכתה לשיתוף פעולה מפתיע (רב הנסתר על הגלוי) של שרת המשפטים, ציפי לבני. זה לא קורה לי כל יום – להשתתף במאבק ציבורי שמוכתר בהצלחה. התשואות מגיעות לצוות הדיור הציבורי, שפעילותו הנמרצת מאחורי ולפני הקלעים אחראית להישג הזה, וראויה לשמש מודל לשאר הארגונים במחאה החברתית.