תגית: גז טבעי

בזמן שהמחלוקת על ייצוא הגז כובשת את כותרות העיתונים, החל מהלך נמרץ בכנסת להקמת "הקרן לניהול הכנסות המדינה מהיטל על רווחי נפט", ובשמה הידוע יותר, קרן תמלוגי הגז. ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת מקיימת השבוע שלושה דיונים על הצעת החוק להקמת הקרן, שעברה בקריאה ראשונה לפני חודש.

כידוע, את הקרן מקימה ממשלה פורעת-חוק. על פי חוק ששינסקי, קרן תגמולי הגז היתה אמורה לקום עד נובמבר 2011 ולהתחיל לצבור את הרווחים מהיטל הגז מאותה נקודת זמן. אינסוף מאבקים פנימיים בין משרדי האוצר והביטחון, בנק ישראל והמועצה הלאומית לכלכלה, גרמו לסחבת שהגיעה עד בג"ץ. התוצאה: אובדן הכנסה של 300 מליון שקלים. זאת גניבת כספי ציבור לכל דבר ועניין; במקום שיגיעו לקרן הגז הייעודית, זרמו כספי ההיטל האלה לקופת המדינה, ונבלעו בה לבלי שוב. רואי שחורות יגידו שהגניבה הזאת מבשרת את גורלה של הקרן כולה.

את הנוסח המלא של הצעת החוק שעומדת על שולחן ועדת המדע והטכנולוגיה אפשר לקרוא כאן. באופן כללי, בראש מועצת הקרן יעמוד שר האוצר. לצידו ימונו שלושה נציגי ממשלה (משרד ראש הממשלה, משרד האוצר ובנק ישראל) ושלושה נציגי ציבור שייבחרו על-ידי ועדת איתור. המועצה תחליט על מדיניות השקעת כספי הקרן בחו"ל, תוך התייעצות עם ועדת השקעות שתוקם לצידה. הניהול עצמו של כספי הקרן יימסר לידי מחלקת ניהול שתוקם בבנק ישראל.

כספי הקרן יושקעו כולם בחו"ל. ה"פירות" לאזרחי ישראל נקבעו לשיעור של 3.5% מהכנסות הקרן במהלך כל שנה בעשור הראשון לקיומה, ולאחר מכן בגובה התשואה הנומינלית הממוצעת. בפרק ט' של הצעת החוק נקבע שהקצאת הכספים תהיה ל"מטרות חברתיות, כלכליות וחינוכיות". זהו ניסוח מאד לקוני, השונה מן הניסוח בחוק ששינסקי רק בתוספת של "חינוכיות". מהי מטרה "כלכלית"? כל השקעה של כספי הקרן במשק הישראלי היא "כלכלית". יותר חשוב אולי הוא מה שאין כאן: לא מוזכרות מטרות בטחוניות. זה לא מקרה, אבל לפני שאתם קופצים בשמחה ומסמנים ניצחון נדיר על תקציב הביטחון, מומלץ לקרוא את האותיות הקטנות, ולהציץ אל מאחורי הקלעים.

כפי שכבר כתבתי כאן בהרחבה, במקביל לתגליות הגז הישראלי, התפתחה בצה"ל ובגופים כמו המועצה לבטחון לאומי תפיסת ביטחון חדשה, מקסימליסטית על גבול ההיסטרית, שרואה בכל שטח המים הכלכליים של ישראל – שטח הגדול פי 3 משטח ישראל – כאזור שיש לאבטח ולנטר באופן שוטף מן הים והאוויר. התפיסה הזאת מניחה כמובן מאליו שכדאי יותר להשקיע מליארדים באבטחה של מתקני הגז מאשר להגיע להסכמות מדיניות עם ממשלת לבנון או עם חיזבאללה על ניצול הוגן של מרבצי הגז באזור לטובת כל הצדדים. תחשיב עלויות האבטחה שצה"ל הגיש לממשלה הסתכם ב-3 מליארד שקל. זה רק הצטיידות ראשונית; תקציב התפעול השנתי יגיע לכחצי מיליארד שקל, כך שסך כל האבטחה לשנות פעילות המתקנים נאמד ביותר מ-20 מיליארד שקל.

האבסורד הראשון היה שאף אחד לא העלה על דעתו לדרוש מטייקוני הגז להשתתף בעלויות המטורפות האלה, לפחות בגובה החלק שלהם ברווחי הגז. האבסורד השני היה שאנשי מערכת הביטחון דרשו לממן את האבטחה מכספי הקרן לרווחי הגז (ונתניהו, כמובן, תמך בהם); עסקה סיבובית בין הטייקונים לצה"ל על גבם של אזרחי ישראל. מה שמביא אותנו לחודשים האחרונים.

הסיבה העיקרית לעיכוב בהגשתו של החוק להקמת הקרן היתה מחלוקת בין משרד הביטחון למשרד האוצר בדיוק בנקודה הזאת. באוקטובר 2012 דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה את דרישת משרד הביטחון להוסיף את "ביטחון המדינה" למטרות התקצוב של קרן הגז. גם בוועדת הכספים היה קונצנזוס נגד העיוות הזה של חוק ששינסקי. זה לא הפריע לצה"ל להפעיל את אחת מזרועות הלחץ שלו – המועצה לביטחון לאומי – שהמליצה במסמך לרה"מ לתקצב את הוצאות האבטחה מקרן הגז, בגובה של 700 מליון דולר. למי שלא בקי, נבהיר שהמועצה הזאת היא עוד גוף בשורה של ארגונים פארא-בטחוניים בישראל, הכוללת מכוני מחקר למיניהם, שתפקידה לבצר את דוקטרינת הביטחון השלטת ולא, חלילה, לאתגר אותה. ושימו לב: המועצה פונה למשרד ראש הממשלה חודשיים אחרי שכבר התקבלה החלטה בוועדה של הכנסת שלא לשנות את נוסח החוק להקמת קרן הגז כדרישת מערכת הביטחון. כך פועלים במדינה שבה מעמדה של הרשות המחוקקת נחות כל כך לעומת הרשות המבצעת.

הסתערות אחרונה על החוק נרשמה באפריל השנה. משרד הביטחון דרש "כי כספי הקרן לא יועברו לתקציב המדינה או לא יושקעו בחו"ל כל עוד לא הושלם סבסוד עלות אבטחת מתקני הגז בידי משרד הביטחון." למעשה הדרישה היתה לקבל נתח לא רק מהסכום שתפריש הקרן מדי שנה לקופת המדינה אלא גם מההכנסות השוטפות של הקרן. האוצר סיכל את התביעה החצופה הזאת. אבל חכו רגע עם השמפנייה.

מיד לאחר שהחוק החדש קובע את המטרות הכלכליות-חברתיות-חינוכיות, הוא כורה בור מדאיג מאד. בסעיפים 38-39 החוק מתיר למנהלי הקרן לתת הלוואה לממשלה "לשם סיוע בהתמודדות עם אירועים חריגים בעלי השפעה שלילית חריגה על כלכלת ישראל". מהו אירוע חריג? לא מוסבר, למעט התוספת בסעיף קטן (א1) "לרבות אירוע סביבתי". מי מחליט שהאירוע חריג? ממשלת ישראל, כמובן. מי יאשר? הכנסת, ברוב של 65 ח"כים. סעיף 39 גם מאפשר לממשלה הקלה בהחזר ההלוואה. מה זה "הקלה"? דברי ההסבר מבארים: "שינוי תקופת ההחזר או שיעור הריבית ואף קבלת פטור מלא או חלקי מהחזר קרן ההלוואה או הריבית".

אני מקווה שהבנתם שמדובר באישור לשדוד את הקרן ולא להחזיר גרוש. נכון, יש לכאורה חסמים חוקיים על האפשרות הזאת; אך הם מנוסחים בשפה כה רפה ומעורפלת, שאין לי ספק בכלל – אדגיש שוב, אין לי ספק בכלל – שהם ינוצלו לרעה בידי פוליטיקאים תאבי-תקציב, ובעיקר כאלה שנקלעים למשרד הביטחון. הפיתוי של קופה תפוחה שיושבת לה בבנק ישראל וצוברת עשרות מיליארדי שקלים הוא פיתוי שקשה מאד יהיה לעמוד בו.

למעשה יש לי חשד כבד שסעיף "האירועים החריגים" בחוק לא בא לעולם אלא כדי להכניס את תקציבי האבטחה של משרד הביטחון בדלת האחורית, וזו היתה הפשרה שאיפשרה סוף סוף לשחרר את הצעת החוק לקריאה הראשונה. דמיינו לכם שחיזבאללה מתחיל להוציא סיורי סטי"לים לים. לא "אירוע חריג"? לא "בעל השפעה שלילית"? לא קשה גם לדמיין את הלך מחשבתם של קברניטי צה"ל שיידעו, החל מן היום שבו נכנס סעיף 38 לחוק לתוקפו, שגם אם הם מדרדרים את ישראל לגירעון נוראי בעקבות מלחמה או שתיים, תמיד יש מאין לקחת כדי לאזן מחדש את התקציב. ומי שחושב ששיקולים כלכליים אינם משחקים תפקיד בהחלטה לצאת למבצע צבאי לא מבין איפה הוא חי.

[צודקים: מלחמה היא לא אירוע חריג אצלנו. ספק אם זה יגן על כספי הקרן ממולך הביטחון].

אז מה הפיתרון?

שני מוקשים עיקריים טמונים בהצעת החוק הנוכחית. האחד, ערפול-יתר בהגדרת המטרות החברתיות שלשמן הוקמה הקרן. שתיים, ערפול-יתר בהגדרת האירועים החריגים שמצדיקים שימוש בכספי הקרן למטרות אחרות.

באשר למוקש ראשון, כל מה שהצעת החוק קובעת (סעיף 37) הוא ש"הוצאות הממשלה שימומנו על ידי הסכום האמור ייקבעו בחוק התקציב השנתי". ספק אם ניתן היה לחשוב על דרך יצירתית יותר לקבור את הדיון הציבורי על השימוש בכספי הקרן (אוקיי, אפשר היה גם לדחוף את זה לחוק ההסדרים). מה שנחוץ הוא חוק ייעודי להקצאת כספי קרן הגז, שהממשלה תציג לכנסת מדי שנה ושנה, ובו יפורטו כל המטרות שלשמן מוקצה הכסף ומי אחראי לממשן: שיפוץ כך וכך חדרי מיון, בניית כך וכך כיתות לימוד, וכו'. כל מה שהחוק הנוכחי צריך לעשות הוא להטיל את חובת החקיקה התקופתית הזאת על הממשלה המכהנת.

באשר למוקש השני, יש לפרק אותו ככל האפשר. ראשית, לדרוש רוב של 90 ולא רק 65 ח"כים לאישור בקשת הממשלה להלוואה מן הקרן. יש להניח שאירוע חריג באמת (כמו רעידת אדמה עם מאות נפגעים) לא יתקשה להשיג רוב כזה. הרף הנוכחי, של 65 ח"כים, מריח יותר מדי כמו הגודל הממוצע של קואליציה בישראל, ומפקיר את ההחלטה על הלוואה מכספי הקרן לשגיון רוחו של השלטון. שנית, אין כל סיבה לאפשר לממשלה הקלות כלשהן בהחזר ההלוואה, ודאי שלא עד כדי פטור מלא; ככל הידוע לי, אנשים פרטיים שפוקד אותם "אירוע חריג" אינם פטורים מהחזר הלוואות. למעשה, רחובות הערים בישראל מלאים בחסרי דיור שנקלעו למצבם בדיוק בגלל שלא הצליחו להחזיר הלוואה לאחר אירוע חריג בחייהם. סעיף 39 של החוק אינו אלא קארט בלנש לרשות המבצעת לנהוג בהפקרות פיננסית, וכדאי פשוט לבטל אותו.

ההמלצה הכללית לציבור עומדת בעינה: לא להסיר עין מאף דיון בנושא הגז. ניסיון העבר מלמד שכל התרשלות עולה לנו במליוני שקלים (ההתרשלות האחרונה – העיכוב בהקמת הקרן – עלתה 300 מליון שקל; מי יחזיר לנו אותם?). עוד מעט תתחיל ועדת האיתור לחפש נציגי ציבור למועצה המפקחת על הקרן. התהליך הזה חייב להיות שקוף לגמרי (נוכחות עיתונאים או קהל, פתיחת פרוטוקולים לעיון הציבור). פקידי האוצר יתחילו לחפש "בורות" תקציביים לסתום עם כספי הקרן; תפקידנו להגדיר להם, ולא הם לנו, לאן הם יילכו. אם האיום הגדול ביותר על הציבור הישראלי בשלבי הדיונים של ועדות ששינסקי וצמח נשקף מחברות הגז והטייקונים, האיום הנוכחי נשקף מן האינטרסנטים של השלטון. אל תחשבו שהוא קטן יותר.

[ותודה למשמר החברתי, שלא הסירו עין].

"התגליות הנוכחיות של מצבורי הגז הטבעי בים שייכות לעם ישראל, וחשוב ביותר שעם ישראל ייהנה מהן".
(בנימין נתניהו, 10 ביוני 2012)

* * *

הקדמה

אחרי שחיל הים הכריז, לפני חודשיים וחצי, שנחוצים לו עוד 3 מיליארד שקל להצטיידות בכלי שיט ומודיעין על מנת לאבטח את אסדות הגז במים הכלכליים של ישראל, נשמעו הרטינות המוכרות ממשרד האוצר ש"הדרישה מוגזמת". זהו טקס מוכר, פולחני כמעט, שבסופו מקבל הצבא את מבוקשו. נוח היה לשני הצדדים להשמיט נתון מכריע מן הדרישה: תוספת תקציבית של כחצי מיליארד ש"ח לשנה, למשך 30 שנים – עלות התפעול של כל הציוד החדש הזה. האוצר לא יתנגד כי הוא אף פעם לא מתנגד (למעשה האוצר דואג להעביר רזרבות תקציביות ממשרדים אחרים למשרד הביטחון באופן קבוע), אבל הפעם יש סיבה מיוחדת: האבטחה האמורה של מתקני הגז היא גם, ואולי בעיקר, אבטחה של השקעות כלכליות נכבדות מאד של השחקנים המרכזיים בשוק האנרגיה – דלק אנרגיה, נובל אנרג'י, ישראמקו ואחרים. ואם יש מטרה קדושה שאין בלתה בעיניו של משרד האוצר, תחת פיקוחו ההדוק של ראש הממשלה, הרי היא זאת: לרפד את צעדיו של ההון. לעשות שמיניות באוויר כדי שהוא לא ייבהל, ההון הרגיש הזה, המפונק, ושלא יברח לנו לחו"ל ואז ניאלץ אנחנו (הממשלה), לעזאזל, להשקיע באזרחים, במקום להפקיר אותם לחסדיו.

אז אבטחה תהיה, במיליארדים, והגז יזרום, במליוני מטר קוב, והרווחים ינסקו עוד ועוד; אבל הכל יתנהל הרחק מעל ראשו, ומתחת לרגליו, של האזרח, וגובר החשש שמה שהוא יראה מכל הרווחים העצומים האלה זה חשבוניות לתשלום תקופתי ולא השקעה ציבורית בתשתיות חברתיות. לזה מתכוון נתניהו כשהוא מבטיח ש"עם ישראל ייהנה".

ועכשיו לחדשות בהרחבה.

בשנתיים האחרונות עובר המשק הישראלי מהפכה כתוצאה מגילוי מאגרי גז טבעי גדולים מול חופי ישראל. אנחנו רק בראשית המהפכה הזאת, שנותנת אותותיה בכל הזירות המרכזיות: שוק ההון, מהלכי חקיקה, הקמת תשתיות, תקציבי ביטחון ייעודיים ושוק האנרגיה. כבר כעת ניתן לזהות כיוון ברור שאליו צועדת המהפכה. ובכל זאת, למרות ואולי בגלל העובדה שנושא הגז זוכה לסיקור מפורט ושוטף, הכיוון הזה איננו זוכה כמעט לאיזכור מפורש או להכרה ציבורית; מרוב עצים לא רואים את היער. אבל הכיוון הזה קיים, הוא עקבי ושיטתי, ולאורו ניתן להבין לא מעט מהלכים שאירעו כאן בשנתיים האחרונות. המטרה העיקרית של המאמר הזה היא להצביע על הכיוון הזה, לתת לו שם ונוכחות, להציג אותו כעובדה בלתי מוכחשת; ואז, כמובן, להיערך למאבק נגדו.

הכיוון הוא פשוט: כרסום הולך ומתמשך בזכויות הציבור בתגליות הגז, והעברה שיטתית של מיליארדי שקלים משוויים של הנכסים לידיים פרטיות. המעביר, קבלן הביצוע, הוא השלטון. אותו שלטון שלכאורה יזם את העלאת תמלוגי הגז ("חוק ששינסקי") – הוא זה שחותר תחתיו בכל יכולתו. לכיוון הזה אני קורא "תהליך הסלאמי".

כדי לספר את הסיפור הזה כמו שצריך, צריך לרדת לפרטים, להאיר בזרקור את הפינות החשוכות בתהליך קבלת ההחלטות. כיצד נפרסה פרוסה אחר פרוסה מן הסלאמי של הציבור, עד שלא נותר בו דבר. כיצד אמרו לציבור דבר אחד ועשו דבר אחר. זה התחיל כבר בדיוני ועדת ששינסקי וזה נמשך בעצם הימים האלה. אם הציבור לא יתעורר בזמן, התהליך הזה ירוקן את קופת תמלוגי הגז לחלוטין, ואולי אף יתהפך; הציבור יתחיל לסבסד את השקעותיהם של דלק אנרגיה, ישראמקו ונובל אנרג'י.

תהליך הסלאמי הוא רציף, אבל ניתן לחלק אותו לחמישה שלבים כרונולוגיים: (1) ועדת ששינסקי – הרקע להקמתה, דיוניה, מסקנות הביניים שלה והנסיגה מהן בדו"ח הסופי, ולבסוף, מהלכי החקיקה; (2) התהפוכות שעברו על הקרן הלאומית לתמלוגי הגז; (3) ועדת צמח לבחינת ייצוא הגז – מסקנות הביניים שלה והנסיגה מהן בדו"ח הסופי; (4) פריחתו של שוק האבטחה הימית העצום סביב מתקני הגז; (5) תוצאות דיפלומטיות, שלא לומר אמפריאליות, של תאוות הגז הישראלית.

מבין חמשת השלבים האלה, רק השלב הראשון – דיוני ועדת ששינסקי – זכה לסיקור תקשורתי נרחב באמת. שאר הפרקים סוקרו פחות ופחות, עד שבפרק החמישי (התוצאות האמפריאליות) – חייבים להסתמך על מקורות זרים בלבד.

מרגע שהוגש דו"ח ששינסקי כאילו התפוגג באחת כל העניין הציבורי בנושא הגז, או לפחות, כך נדמה היה לעורכי העיתונים, שהחלו להגלות את הידיעות בנושא לעמודים אחוריים. למרות זאת, בסקירה הנוכחית בחרתי גם לכלול את השלב הראשון של ועדת ששינסקי, וזאת משתי סיבות. ראשית, רק כשמציבים את השלב הזה ברצף עם מה שבא אחריו ניתן להבין את השיטה, את ההגיון העקבי של תהליך הסלאמי. שנית, חרף החשיפה התקשורתית הנרחבת (ושוב – אולי דווקא באשמתה), חלק גדול מהציבור, לתחושתי, לא עקב אחרי הסיפור החשוב באמת של ועדת ששינסקי – הפער העצום בין מסקנות הביניים שלה לבין נוסח החוק שאושר בכנסת. אני בעצמי פיספסתי את הסיפור הזה בזמן אמת, ואני מניח שלא הייתי לבד.

כך או כך, המאמר הזה לא נכתב בהינף אחד ואינו מיועד לקריאה כזאת; אם כבר נכנסתם אליו, קחו לכם הפסקות באמצע. קוראים שתמהים לשם מה לטרוח על מאמרים נרחבים כאלה כשכל המידע נמצא, לכאורה, זמין ברשת, מוזמנים לשקול את הטעמים הבאים. ראשית, כפי שכבר רמזתי, הצפה של מידע עלולה לסמא את הראייה לא פחות ממניעה של מידע; מה שנחוץ לא פעם זה מבט מארגן, פרספקטיבה פרשנית שתניח עובדות רלבנטיות זו לצד זו. שנית, מאמרים מסוג זה לא מיועדים לצריכה המונית; זה מובן מאליו בעיני שחלק ניכר מן הקוראים שנקלעים לכאן לא יצלחו את המאמר עד סופו. זה בסדר; למעשה, מאמרים כאלה מיועדים ל"בעלי עניין". מיהם בעלי עניין? כל מי שנושא הגז קרוב לליבו מסיבה כלשהי, ומרגיש שהוא לא מבין אותו עד תום. בעלי העניין כבר יפיצו את הדברים הלאה, וייצרו בעלי עניין חדשים. כך, במעגלים קונצנטריים, מתרחש כל שינוי פוליטי.

שינוי אמיתי, בסופו של דבר, הוא עניין מעשי: שינוי במדיניות ובהקצאת משאבים ציבוריים. מאמר כזה אמור לייצר בסיס ידע לפעולה פוליטית מצידם של סוכני השינוי.

מי שמבין ומתמצא בפרק מסוים מן הסיפור – מוזמן לדלג עליו אל הפרק הבא במאמר. כאמור, בעוד שדיוני ועדת ששינסקי ואולי חלק מדיוני ועדת צמח הגיעו איכשהו אל אוזנו של הציבור הרחב, העסקים האפלים של תעשיית האבטחה של שדות הגז לא ממש פוענחו כהלכה. חציו השני של המאמר מתמקד בהם.

את ההפוגות הקומיות, המודפסות באות כחולה, מספקים ציטוטים ישירים מפרוטוקול ועדת הכלכלה, ישיבה 320 בתאריך 5 לאוקטובר 2010, כפי שהונצחו במחזה "אנרגיות טובות".

הנחת המוצא

הביטו במפת תגליות הגז שמול חופי ישראל, נכון לאוגוסט השנה:

המון גז יש שם. על פי ההערכות המחמירות ביותר, 600 מיליארד מטרים מעוקבים. על פי ההערכות הנדיבות ביותר, כמעט טריליון וחצי מטרים מעוקבים.

הנחת המוצא שלי היא אותה הנחה שאימצו מובילי המאבק להעלאת תמלוגי הגז לפני שנתיים: הגז הזה הוא של כולנו. כולו – של כולנו. ההסבר: גז טבעי הוא אוצר טבע; להבדיל מכוננית מדפים או שבב מחשב, הוא בא לעולם הרבה לפנינו ולא ביוזמתנו. כך גם הים, ההרים, האגמים והיערות הטבעיים: הם של אף אחד באופן מיוחד כי הם של כולם. מרגע שנופלת החלטה לנצל את האוצר הזה, המוּטבים שזכאים ליהנות מן הרווחים הם כלל האזרחים.

במצב אידאלי, 100% מרווחי הגז היו מגיעים לציבור. כל נסיגה מן המצב האידאלי טעונת הצדקה; במלים אחרות, כל שקל מרווחי הגז שחוזר לציבור הוא מובן מאליו, אין שום צורך להציג נימוקים בעדו. אבל כל שקל שהולך לכיס הפרטי של חברות הגז אינו מובן מאליו ונדרשים נימוקים כבדי-משקל להצדיקו. נימוקים כאלה קיימים – החזר הוצאות האיתור של שדות הגז, מתן אפשרות לפיתוח ועמידה בשוק אנרגיה תחרותי – אבל חברות הגז עושות כל שביכולתן להפריז במשקלם ובנגזרות הכספיות שלהם. בתוך כך הן מפריחות חצאי אמיתות ואיומי סרק; הנה מדריך קצר ויעיל להפרכת הטיעונים שלהן.

זאת הנחת המוצא לכל הדיון בהמשך. מי שלא מקבל אותה – יכול לחסוך לעצמו את הקריאה. אני לא אציג "טיעונים" בזכות ההנחה הזאת – ספק אם יש טיעונים רציונליים שישכנעו את מי שליבו ממילא לא נמצא במקום הנכון. אני פשוט אבחן את השתלשלות האירועים לאור ההנחה הזאת, ואשאל שוב ושוב את אותה שאלה: האם חברות הגז עמדו בנטל ההוכחה? האם הנגיסה הזאת, והזאת, והזאת, והזאת בהכנסות הציבור מן הגז – מוצדקות?

רקע: עד ועדת ששינסקי

עד לפני שנה וחצי היה המיסוי על רווחי גז (ונפט) בישראל מן הנמוכים בעולם בהשוואה בינלאומית: חברות המפיקות גז טבעי חויבו בתמלוגים של 12.5% בלבד למדינה. בתוספת מס החברות, המיסוי על הגז הגיע לכ-30%. לשם השוואה, באנגליה המס עומד על 53%, בקנדה על 55%, בארה"ב על 51% בממוצע, בדנמרק על 69%, ובנורבגיה על 75% בממוצע, כשהמקסימום מגיע ל-84% (שיעור המס תלוי בגודל המאגר וברווחיותו).

גובה התמלוגים נקבע ב-1952 בחוק הנפט, ולא הטריד את מנוחתו של איש במשך שנים ארוכות, מן הסיבה הפשוטה שעד לעשור האחרון, כמויות הגז שהתגלו בישראל היו זניחות.

בכל זאת, ב-2002 התעוררו כמה ח"כים בעלי מצפון וניסו לקדם חקיקה שתעלה את תמלוגי הגז לרמה סבירה יותר. הצעת החוק שנדונה אז בוועדת הכלכלה דיברה על 60%. כצפוי, היא נתקלה בהתנגדות עזה של תאגידי הגז, ואלה הפעילו לחצים כבדים מאד על חברי הוועדה. על פי הגרסה המקובלת, ההתנגדות הזאת הובילה להתקפלות הח"כים בוועדה ויירוט היוזמה. אבל התבטאות נדירה של שר האוצר, לפני שנתיים, חשפה גורם נוסף שבחש מאחורי הקלעים – הממשל האמריקני. מתוך דאגה לרווחיות חברות גז אמריקניות שמושקעות באזור, כמו נובל אנרג'י, התנגד הממשל להעלאת מיסוי הגז, וזו, לפי שטייניץ, היתה הסיבה האמיתית לכשלון המהלך. ראוי לציין שגם הממשל הנוכחי הפעיל לחצים על ועדת ששינסקי.

בין אם שטייניץ ניסה לסתור את התזה שהאוצר נכנע לטייקונים ובין אם לאו, הנקודה המעניינת שעולה מן הסיפור הזה היא עומק השליטה של הממשל האמריקני במשק הישראלי; שליטה שמגיעה עד כדי התערבות גסה במדיניות פיסקאלית שמשפיעה על איכות חייהם של מליוני ישראלים. אם הדוד סם רוצה שהכנסות ממשאב ישראלי לאומי יעברו לידיים פרטיות ולא לאוצר המדינה – הוא פשוט מוריד הוראה לירושלים. ככה זה במדינות חסות, ישראל אינה שונה במאום, זולת בדימוי העצמי הכוזב שלה כיישות אוטונומית (ראו את הברברת הבלתי פוסקת על תקיפה באיראן "נגד עמדת ארה"ב", כאילו תקיפה ישראלית, אם וכאשר תתממש, לא תהיה בברכתו של האדון בוושינגטון).

מכל מקום, היוזמה ההיא התפוגגה, וחלפו עוד עשר שנים עד לתגליות הגז הדרמטיות במאגרי תמר ולוויתן, שהעלו שוב על סדר היום, ובאופן דוחק מאד, את מדיניות המיסוי על רווחי גז. בשלב הזה כבר היה ברור לכל שמדובר במיליארדים רבים של דולרים שאין כל סיבה להזרימם בחופשיות לכיסיהם של נובל אנרג'י, ישראמקו ודלק קידוחים. על רקע זה הוקמה ועדת ששינסקי, שהתבקשה לגבש המלצות להגדלת חלק המדינה בהכנסות מרווחי הגז.

* * *

היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: ואני חוזר ואומר, אתם יכולים לגחך על העניין האיראני ועל העניין הלבנוני, כסף איראני הוא כסף לטרור, הוא כסף לחיזבאללה ואחנו יודעים שכבר ספגנו רקטות מהם.
ח"כ דב חנין: על מה הדיון? מישהו בעד רקטות איראניות? על מה אתה מדבר בכלל?
ח"כ אורית זוארץ: מישהו בעד קידוחים באיראן?

* * *

רגע, על כמה כסף מדובר?

לפני שניכנס לעובי הקורה של המלצות ששינסקי, כדאי לשים על השולחן את הסכומים שמדובר בהם. זה חשוב כי כשמדברים על אחוז יותר או אחוז פחות בגובה המס קל להחמיץ את המשמעות הכספית הריאלית של הדברים. וכדי להבין את מהומת האלוהים שהתרחשה סביב ובמהלך דיוני ועדת ששינסקי, חייבים להבין באיזה סכומי עתק מדובר.

מה השווי הכולל של הגז שטמון במעמקי המים הכלכליים של ישראל? נכון להיום, אין אומדן מדויק, שכן המאגר הגדול מכולם, לוויתן, טרם החל לפעול. רוב ההערכות סובבות סביב 250 מיליארד דולר (טריליון שקל) – סכום השווה לתוצר המקומי כולו בשנה; הערכות המינימום מתחילות ב-100 מיליארד דולר והערכות המקסימום מגיעות ל-500 מיליארד דולר.

מה יהיו הכנסות המדינה מן הרווחים האלה (כלומר, התמלוגים פלוס "היטל ששינסקי" מן הסכום הזה לאחר ניכוי כל ההוצאות המוכרות)? הערכות בנק ישראל נעות בין 8-32 מיליארד שקל לשנה. לשם השוואה, כלל הכנסות המדינה ממסים לשנת 2011 הסתכמו ב-211 מיליארד שקל. ההכנסות מן הגז, אם כן, עשויות להגיע ל-10% ויותר מכלל ההכנסות. כל תנודה למעלה או למטה באחוז בודד מהכנסות הגז משמעותה רווח או הפסד למדינה בגובה מקורב של 250 מיליון שקל.

מה זה 250 מיליון שקל? זה קצת יותר מסך הגירעון המצטבר בתקציב הפיתוח של משרד הבריאות, שספג עוד ועוד קיצוצים, עד למצב שבו חולים מאושפזים במבנים מתפוררים ומזוהמים; זאת עלות התפעול השנתית של 124 מיטות טיפול נמרץ במדינה שחסרות בה 500 מיטות כאלה (כך ש-5% מרווחי הגז יתקנו סופית את ההזנחה הפושעת הזאת); זה פי 17 מפערי התקצוב בפנימיות לנוער במצוקה (התקצוב ממשרד הרווחה נותר ללא שינוי במשך 10 שנים); זה פי 60 מן התקציב החסר למרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית (שוב משרד הרווחה); זה מה שדרוש לבנות כמחצית מ-1,100 כיתות הלימוד שמדינת ישראל מסרבת במשך עשרות שנים לבנות במזרח ירושלים, שטחה הריבוני.

אני אפסיק כאן. זה רק מה שניתן לעשות עם אחוז אחד. כזכור, פערי הדרישות בין התומכים במיסוי הוגן של רווחי הגז (עד 80%) לבין עמדת הלובי של התאגידים (בסביבות 40%) היו, בקירוב, פי 40 מן הסכום הזה. כל אחד יכול להתחיל לדמיין את החיים השונים בתכלית שיהיו בהשג ידו של כל אזרח במדינה אם רק יופנה כל הכסף הזה ליעדים החברתיים הנכונים.

אם רק.

האינטרס הציבורי (קצת לקחים מן העולם הנאור)

מי שהוביל, ובהצלחה רבה, את המאבק הציבורי להעלאת המיסוי על רווחי הגז, היה פורום פעולה אזרחית בראשות הרב מיכאל מלכיאור. הפורום טבע נוסחה פשוטה: 80% מהרווחים לציבור, 20% ליזמים (הנה ניר עמדה מפורט יותר). נזכיר ששיעור המס בנורווגיה מגיע עד ל-84% ובמצרים הוא נע סביב 80%. אומנם הממוצע בעולם המערבי נע סביב 60%, ואפשר לתהות מדוע ישראל צריכה למקם את עצמה בקצה הסקאלה של מיסוי מקסימלי על רווחי הגז. התשובה פשוטה. ישראל כבר מיקמה את עצמה, במהלך שיטתי, ארוך-שנים ומכוון לחלוטין, בתחתית הטבלה של ה-OECD ברמת ההשקעה הציבורית שלה בבריאות ובחינוך. ממדינה שרוששה באופן יסודי כל כך את השירותים הציבוריים שלה מותר לדרוש שתשמור לעצמה נתח נכבד יותר מרווחי הגז, לצורך שיקומם של אותם שירותים שעמלה כה רבות להרוס.

בדיון הציבורי לפני ובמהלך דיוני ועדת ששינסקי הוזכר רבות "המודל הנורבגי" כמודל אידאלי בחברה מתוקנת – מודל שבזכותו הפכה אחת החברות העניות באירופה לחברה משגשגת שמובילה בכל מדדי איכות החיים והשירות לאזרח, והכל בזכות ניהול מושכל ונכון של רווחי הגז. על ההצלחה המדהימה של המודל הנורבגי אפשר לקרוא כאן. הנה ראש ממשלת נורבגיה לשעבר, קייל בונדביק, מסביר בקצרה כיצד ניווטה הנהגת המדינה את המעבר מכלכלת דייגים לכלכלה מושתתת-גז, לרווחת כל אזרחיה.

כפי שמציין בונדביק, החששות ש"המשקיעים יברחו" לאחר העלאת שיעור המס מעל 80% התבדו; בפועל, הרווחים כל כך אסטרונומיים שגם 20% בלבד תיגמלו את המשקיעים יפה מאד. הדברים האלה רלבנטיים במיוחד בהקשר הישראלי; חברות הגז שוב ושוב ניפנפו באיום הזה של "המשקיעים יברחו". לענייננו מרשים יותר אולי הוא הניסיון של בוליביה, שם קפצו ב-2006 שיעורי המס על רווחי הגז מ-18% עד לשיעורים של 50%-80%, בעקבות המהפך השלטוני של אוו מוראלס. ונחשו מה? המשקיעים הזרים לא ברחו ולא התקפלו, אלא התיישרו לפי המדיניות החדשה.

הבט נוסף של האינטרס הציבורי הוא מזעור הפגיעה הסביבתית שצפויה מקידוחי הגז הימיים. דו"ח של "אדם טבע ודין" מעריך כי מאגר תמר לבדו מסב נזק סביבתי – פגיעה בדגה, תפיסת שטחים פתוחים, פליטת גז החממה מתאן – בגובה של 200 מיליון ש"ח בשנה. הדו"ח דורש מחברות הגז לפצות את הציבור בגין ההוצאות הכרוכות בתיקון הנזקים הללו, ולהסדיר בחקיקה את השיקול הסביבתי בהקמת מתקני גז חדשים.

כל הנתונים האלה, המודלים האלה והתביעות הציבוריות האלה כבר היו ידועות וגלויות ומונחות על השולחן כשהתכנסה ועדת ששינסקי לגבש המלצות לרפורמה במיסוי הגז. מילת המפתח היתה "קרן לאומית" שתרכז את הכנסות המדינה מרווחי הגז ותממן פרוייקטים חשובים בתחומי החינוך, תשתיות, בריאות ורווחה. בעקבות המלצות הוועדה, הקרן הזאת לכאורה הוקמה בישראל – דה יוּרה לפחות. אבל כמו כל יוזמה שתכליתה להזרים כספים למטרות חברתיות בישראל, מישהו בחלונות הגבוהים כבר דאג לסרס, לעוות ולבסוף לתקוע אותה עמוק באדמה. אל הפרק הזה, הפחות מוכר, בסלאמי המתכווץ והולך של רווחי הגז עוד נשוב בהמשך.

* * *

ח"כ ניצן הורביץ: פה משמיצים אותם מבוקר עד ערב, אבל לנציגות של ארגון "שתיל" לא נתנו להשתתף בדיון.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אולי הם עסוקים בלהעביר חומרים לגולדסטון הבא. אגב, הרב מלכיאור שהוא שייך לתת-העמותות שממומנות על-ידי הקרן החדשה —
ח"כ חמד עמאר: מה זה תת-עמותות?
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מה זה תת-עמותות? אתה יודע, תפסיק.
ח"כ חמד עמאר: לא, אני לא יודע.

* * *

ועדת ששינסקי (בקיצור נמרץ)

כיוון שדיוני הועדה ומסקנותיה זכו לסיקור נרחב בעיתונות, אסכם את הדברים בקצרה. ארחיב רק על מה שהוצנע, והוא תהליך הסלאמי – הקיצוצים הבלתי פוסקים בגובה המיסוי על הגז, פרי מאמציהם של טייקונים, לוביסטים, חברי כנסת "קנויים" וגם ראש ממשלה אחד.

ועדת ששינסקי הוקמה באפריל 2010 כדי להמליץ על מדיניות מיסוי חדשה (שלא עודכנה במשך 50 שנה) בתחום הגז. הוועדה הגישה מסקנות ביניים בנובמבר 2010 ומסקנות סופיות בינואר 2011. בחודשיים שעברו בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות פעל לובי הגז במלוא כוחו לרכך את "רוע הגזרה" – להפחית את שיעורי המס, לדחות את תחילת החלתו, ולהגדיל את היקף ההוצאות המוכרות. במקביל, התנהל קמפיין ימני מוטרף נגד העלאת תמלוגי הגז, שהגיע לממדים קומיים (אלה הונצחו במחזה "אנרגיות טובות").

הפערים המשמעותיים בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות – שאומצו בידי הממשלה – מלמדים שהלחצים נשאו פרי (עוד על השיטה הרקובה שאיפשרה זאת – בהמשך); כך נשחקו משמעותית כמה מהישגי המאבק הציבורי למיסוי הגז.

ואלה עיקרי ההבדלים (ראו גם כאן, כאן וכאן). במסקנות הביניים הוחלט על היטל שיעלה הדרגתית מ-20% ועד ל-60% מהרווחים, מה שיביא את הכנסות המדינה ל-66% מהרווחים. יש לשים לב שכבר נקודת הפתיחה "הנדיבה" הזאת נמוכה ב-14% מרף הדרישה הציבורית – 80% מס (תזכורת: כל אחוז מס שווה ערך לכרבע מיליארד שקל בשנה). זאת היתה פרוסת הסלאמי הראשונה, פרוסה שמנה מאד, שבקושי זכתה לדיון. הדו"ח הסופי פרס פרוסה נוספת של 10% כשהוריד את ההיטל המירבי ל-50%, כך שהכנסות המדינה ירדו ל-57% בממוצע.

זאת ועוד, במסקנות הביניים ההיטל המירבי יופעל לאחר שהיזם מרוויח 230% מן ההשקעה המקורית; במסקנות הסופיות המועד נדחה עד להחזר של 280%. תחילת הפעלת ההיטל נקבעה לרף החזר של 150% מן ההשקעה המקורית – ויתור משמעותי למשקיעים לעומת הממוצע העולמי שנע בין 100%-130%. מאגר תמר זכה לפרס מיוחד – תחילת הגבייה תחכה למועד שבו יוחזרו 200% מן ההשקעה.

מנגנון ה"פחת" מאפשר להפחית את חבות המס באמצעות הורדת שווי הנכס. במסקנות הביניים גובה הפחת נקבע ל-7%, במסקנות הסופיות "הואץ" הפחת ל-10% ובמאגר תמר עד ל-15%.

נסיגה אחרונה, מרגיזה במיוחד, נוגעת לגובה ההיטל על גז מיוצא (עוד על סוגיית הייצוא – בהמשך). כזכור, גובה ההיטל פרופורציונלי לרווחיות המאגר. במסקנות הביניים נקבע שעקרון זה יחול גם על גז מיוצא; כלומר, אם הגז נמכר בחו"ל במחיר גבוה ממחירו בארץ, ההיטל עליו יהיה גבוה מן ההיטל על גז מקומי. העקרון ההגיוני הזה נזנח; במסקנות הסופיות נקבע שההיטל על גז מיוצא לא יעלה על ההיטל על גז מקומי. זאת אף זאת, אם הגז נמכר בחו"ל במחיר נמוך יותר ממחירו בארץ, ההיטל יהיה נמוך יותר. במלים פשוטות: חברות הגז תמיד ישלמו היטל מינימלי על גז מיוצא (וזה, כמובן, תמריץ מצוין לעודד ייצוא על חשבון אספקה מקומית).

חצי שנה של עבודה רצינית ומקצועית (משך העבודה עד למסקנות הביניים) נשחקו בתוך חודשיים של לחצים פוליטיים אגרסיביים. איך זה קרה?

* * *

היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אני מבקש לעדכן את חברי הוועדה, שמבקר המדינה מסר לי שגם מעורבותה של הגברת ששינסקי בקרן החדשה נבדקת בבדיקתו.

* * *

הוועדה הזמינה את שותפויות הגז לשימועים שבהם ניתנה להם הבמה להביע הסתייגויות / לנפנף באיומים / להפעיל לחצים מול חברי הוועדה וגם מול חברי הכנסת המעורבים בהכנת חוק ששינסקי. נציגי החברה האזרחית גם הם הוזמנו. אולם במקביל, וגם לאחר תום השימועים, פעל לובי הגז בכל הערוצים האפשריים – עד פגישות אישיות עם שר האוצר וראש הממשלה. בינואר 2011 פנו עמותת "אדם טבע ודין" והתנועה לאיכות השלטון לראש הממשלה בבקשה לאזן את השימועים החד-צדדיים שהוענקו לשותפויות הגז ולהציג את האינטרס הציבורי במלוא כובד משקלו.

תוך 6 ימים בלבד הגיעה התשובה – מישהו מופתע? – השלילית ממשרד ראש הממשלה. אנא תפעלו "במסלול המקובל", היתה ההמלצה.

הפרטים הלכאורה-קטנים האלה מתמצתים את כל הסיפור. אף כי כל המהלך לרפורמה במיסוי הגז נבע, לכאורה, מתוך הכרה בבעלותו של הציבור על אוצרות הטבע במדינה, הרי שבשלבים קריטיים בתהליך, שבהם התאפשר פתחון פה לציבור – מישהו דאג לטרוק לו את הדלת בפרצוף. והמישהו הזה, במקרה הנוכחי, לא היה פקיד עייף או עסקן קצר-רוח; הוא היה ביבי נתניהו.

הקרב כעת התנהל בזירת הלוביסטים. ושם, כידוע, הכסף הגדול מדבר.

מאחורי הקלעים של הנסיגה ממסקנות הביניים: זמנה של הפוליטיקה המלוכלכת

עם פרסום מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי הכריזו עליו שותפויות הגז מלחמה. צבא של לוביסטים נערך לפשוט על משכן הכנסת ולהפציץ את חברי הכנסת של הקואליציה, ובפרט אלה החברים בוועדת הכספים, בלחצים בלתי פוסקים למתן ולרכך את "גזירות ששינסקי". על פי מקור בכנסת, "בדיוני ועדת ששינסקי, חלק מהלוביסטים היו מכינים מראש דף עמדה, וחברי הכנסת שהשתתפו בדיונים היו מקריאים מהדף שקיבלו מהם". בפברואר 2011 קיים קובי מימון, מבעלי ישראמקו (המחזיקה ב-29% ממאגר תמר), סדרת פגישות חשאיות עם יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, עם חברי הכנסת מהליכוד ציון פיניאן ומירי רגב ועם אמנון כהן מש"ס ("ישראל היום", 28.2.2011, עמ' 23). באופן לא מפתיע, פיניאן ורגב, החברים בוועדת הכספים, התנגדו למסקנות הביניים ודרשו להפחית משמעותית את היטל הגז (יחד עם הח"כיות ליה שמטוב ופאינה קירשנבאום מישראל ביתנו). הנימוקים שהעלו להתנגדותם היו כה מופרכים עד שעמותת "אדם טבע ודין" פנתה למבקר המדינה בדרישה לבדוק האם אין מניעים זרים מאחורי עמדתם של חברי הכנסת.

* * *

ח"כ אמנון כהן: תודה, אדוני יושב הראש, כבוד חבריי, כבוד האורחים המכובדים. אנחנו, עם ישראל, כשמשה רבנו הוציא אותנו ממצרים היו מתלחשים בין החברים והיו אומרים, 'מה, משה רבנו ינהיג אותנו אחרי 40 שנה במדבר לארץ יבשה, לארץ שאין בה מים', בטח שלא אוצרות טבע כמו נפט וגז וכל הזמן היינו מדברים ככה בינינו ופתאום עכשיו מתגלה, אחרי 60 שנה, אחרי שחפרו כ-500 בארות שלא מצאו שום דבר, יש הבטחה שאנחנו מגיעים למדינה של ארץ זבת חלב ודבש.

* * *

עד כמה מוצלחת היתה עבודת הלובינג של שותפויות הגז מלמד הנתון המדהים הבא: נכון לאמצע מרץ 2011 – שבועיים בלבד לפני כניסת חוק ששינסקי לתוקף – רק שני חברי כנסת בלבד מן הליכוד תמכו בחוק: ראש הממשלה, שמינה את ועדת ששינסקי, וח"כ כרמל שאמה-כהן. קצת מביך כשמדובר בהצעת חוק של הקואליציה.

הלכלוך האמיתי של לובי הגז התפוצץ כעימות בין שאמה-כהן לח"כ חיים כץ; העיתונים עטו על הדרמה הפרסונלית וכרגיל הזניחו את ההבט העקרוני של הפרשה. כץ, יו"ר ארגון העובדים של התעשיה האווירית, הוא מקבלני הקולות הכבדים בליכוד. רצה הגורל והוא גם מקורב מאד לקובי מימון, ההוא מישראמקו. בכתבתו של עמית סגל לערוץ 2 הוסברה העוינות בליכוד למסקנות ששינסקי כך: "יותר מח"כ אחד מהליכוד אמר היום לפקידי האוצר שהוא תומך בהקלות לחברות הגז בגלל שהוא חושש שחבר הכנסת חיים כץ, האיש החזק בליכוד, ללא ספק, ומקורב מאוד לבעלי ישראמקו, קובי מימון, ינקום בו בפריימריז ויורה לאלפי המתפקדים שלו שלא לתמוך בו". ואולי לא רק "קירבה" למימון שיחקה כאן תפקיד. לטענת שאמה-כהן, חיים כץ מחזיק תיק השקעות בישראמקו בשווי של 10 מליון שקל. כץ מצידו התנער מהחשדות ותקף את שאמה-כהן אישית, אבל לשמועות האלה היו יותר רגליים מאשר לח"כ אחד בלבד.

בניסיון של הרגע האחרון לעצור את הסחף הלוביסטי המכרסם בהצעת החוק העומדת בפני אישור, הפיצה עמותת "אדם טבע ודין" מסמך מפורט בקרב חברי הכנסת, הסותר אחת לאחת את הכזבים וההטעיות של לובי הגז, ומצביע על הפערים העצומים בין מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי לבין המסקנות הסופיות. זה היה במרץ 2011; ממש באותם ימים נערך כבר לובי הגז לקרב הבא – תיקוני חקיקה בחוק שעמד בפני אישור. גם בקרב הזה נחל הלובי הצלחה.

הישורת האחרונה של חוק ששינסקי: עוד 3 פרוסות מהסלאמי

בנוסף לכל הנסיגות ממסקנות הביניים, הספיקה הממשלה להעביר שורה של הטבות מס נוספות שלא היו כלולות בדו"ח ששינסקי הסופי. תהליך הסלאמי האינטנסיבי הזה נמשך לא יותר מ-4 חודשים (בין נובמבר 2011 למרץ 2012), הרחק מעין הציבור וללא כל דיון פומבי, דוגמה קלאסית לאופן שבו מספקות ועדות ציבוריות מסך עשן למהלכים אנטי-דמוקרטיים של השלטון.

שימו לב לשורה האחרונה בטבלה – כיסוי חצי מהוצאות האבטחה. ה"עז" הזאת מסתירה יותר ממה שהיא מגלה – עוד נשוב אליה בהמשך.

אם לא די בכל אלה, שבוע לפני אישור החוק הסתער ראש הממשלה בכבודו ובעצמו על הסאלמי המתכווץ והולך. נתניהו הביא לאישור השרים שלושה תיקונים לחוק שמשמעותם – הפתעה, הפתעה! – עוד הקלות מס למשקיעים. התיקון הראשון נוגע לגילגול הוצאות מוכרות משנת מס אחת לעוקבת אותה; נתניהו הציע שהמדינה תספוג את הריבית על ההוצאות האלה (בגובה 3%). התיקון השני נוגע לדחיית המועד הסופי שבו שותפות "תמר" נדרשות להזרים גז למשק כדי ליהנות מ"הוראות המעבר" (כלומר, הקלת מס על עצם הפעלת הקלות מס ייחודיות ל"תמר"). התיקון השלישי, והחצוף מכולם, הוא הצמדה שלילית של היטל ששינסקי (שגובהו המירבי, כזכור, נקבע ל-50%) למס החברות במשק. בפועל, כל עליה של אחוז במס החברות תפחית 0.64% מגובה המס על הגז.

התיקון הזה הוא הערמומי והנבזי מכולם. ראשית, הזיקה ההפוכה שהוא יוצר בין מס החברות (שאיננו מס ספציפי על הגז) לבין ההיטל על רווחי הגז לא נשקלה אפילו בוועדת ששינסקי ואין לה שום הצדקה – זולת הכוונה לצמק עוד יותר את היטל הגז. כידוע, אחת מן הדרישות המרכזיות של תנועת המחאה החברתית, שזוכה לתמיכה ציבורית נרחבת, היא העלאת מס החברות בישראל (מ-1986 ועד היום ירד המס מ-36% ל-25% – הנמוך ביותר ב-OECD, פרט לאירלנד). התיקון של נתניהו יוצר סתירה מובנית בין הדרישה הזאת לבין הדרישה המוצדקת לא פחות להעלות את המס על רווחי גז; לא יהיה מצב ששתיהן יתגשמו במלואן.

זאת ועוד, בסיס החישוב של ההצמדה השלילית הזאת הוא מס חברות בגובה של 18% – היעד שנקבע ל-2016, אבל למעשה בוטל בעקבות המלצות טרכטנברג, כך שכיום מוקפא מס החברות על 25%. המשמעות היא שהיטל ששינסקי המקסימלי איננו 50%, כפי שקבעה הוועדה, אלא 45.5%. כך גוזלים מהציבור יותר ממיליארד שקל בשנה במחטף חשאי ובזוי.

השוואה של נוסח הצעת החוק שהוצג לממשלה ב-23 בפברואר 2011 לנוסח שהתקבל ב-10 לאפריל 2011 מלמדת שכל שלושת המחטפים של נתניהו אושרו ומצאו את דרכם אל החוק (ראו סעיפים (2ג'), (6ב') ו-(54ה')).

על פי חישוב "הארץ", כתוצאה מריכוך מסקנות ועדת ששינסקי, ויתרה המדינה לחברות הגז על הכנסות בגובה של כ-30 מיליארד שקל. חתיכת ויתור, אם זוכרים שהכסף הזה שייך לכולנו ושאף אחד לא התייעץ איתנו לפני כן. על פי פרופ' שמואל קניאל, מתמטיקאי מהאוניברסיטה העברית, ההפסד אף גבוה יותר ומגיע ל-44 מיליארד שקל. קניאל עתר לבג"ץ לאור הפערים המטרידים בין שתי גירסאות הדו"ח של ששינסקי. בעתירתו כתב:

"בהיעדר שינוי בתשתית העובדתית או בעמדות המומחים, לא ברור מה גרם לשינויים שהוכנסו בהמלצות… ההבדלים בין הדו"חות לא הובאו לידיעת ועדת הכספים של הכנסת, והחוק אושר למעשה במחטף, מבלי שחברי הכנסת מודעים למעשיהם… חוק ששינסקי לא השיג את המטרה לשמה חוקק, וקבע משטר מיסוי חסר ולא מספק, אשר יוצר פגיעה בלתי מידתית בציבור הישראלי".

העתירה הזאת נדונה יחד עם עתירתם של משקיעי הגז (ישראמקו, גבעות עולם ומשקיעים פרטיים) נגד החוק – שכמובן ביקשו להקטין עוד יותר את שיעורי המס המגולחים שנותרו אחרי כל ההקלות בחוק. באוגוסט בג"ץ דחה את כל העתירות. כנגד המשקיעים, פסל בג"ץ את טענת המיסוי הרטרואקטיבי; כנגד קניאל, קבע בג"ץ כדלקמן:

"טענותיו של העותר אינן טענות לפגיעה בזכויות חוקתיות, אלא טענות שעניינן המובהק הוא מדיניות חברתית-כלכלית… העותר איננו טוען לפגיעה בזכות הקניין שלו או של אדם אחר, אלא לפגיעה אסורה בקניינו של הציבור. הוא איננו טוען לאפליה אסורה שלו או של מגזר מסוים, אלא לקיומה של חובת שוויון כללית, האוסרת לשיטתו על אפליה לרעה של הציבור בדרך של הטבות המיועדות למגזר הנפט והגז".

אכן בושה. חובת שוויון כללית. "לשיטתו". מה מוזר: הלא בבואו להגן על עמדת המדינה נגד משקיעי הגז, קובע בג"ץ מפורשות: "החוק נועד לתכלית ראויה של צדק חלוקתי". אך בבואו להגן על המדינה מפני טיעוניו של קניאל – מבלי שבית המשפט טרח אפילו לסתור את נתוניו המספריים – הוא שומט את הקרקע לגמרי מתחת טענות "שעניינן המובהק הוא מדיניות חברתית כלכלית". ומה זה צדק חלוקתי בדיוק? מדיניות פרמקולוגית?

אמור מעתה: טיעונים חברתיים לגיטימיים כשהם בשירות המדינה אבל לא לגיטימיים כשהם נגדה. ובמלים אחרות: ככל שהדבר נוגע למדיניות חברתית, בג"ץ מעדיף את טובת השלטון על טובת אזרחיו.

עד כאן עלילות ועדת ששינסקי, המסקנות, הריכוך, החוק, המחטפים והעתירות. העלילה מפותלת, אבל מצייתת לקו אחיד ובלתי משתנה: המס על הגז מתכווץ עוד ועוד.

הקרן הלאומית לתמלוגי הגז (או איפה הכסף?)

זוכרים את קרן תמלוגי הגז? ההיא מהמודל הנורבגי? הקרן שאמורה להחזיר לציבור, בצורת השקעות בחברה ובכלכלה, את חלקו הראוי ברווחי הגז (עד 62% מההכנסות, על פי חוק ששינסקי)?

זוכרים? יופי. כי באוצר כנראה שכחו ממנה.

* * *

ח"כ אורית זוארץ: נורבגיה, למשל, מר אקוניס. נורבגיה היא לא מדינה קומוניסטית.
ח"כ דב חנין: בנורבגיה השיעור הוא יותר מ-80%, חבר הכנסת אקוניס.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מר מימרן, יש לך פה תמלוגים בנייר שלך, הם מוזרים מאד.
ח"כ דב חנין: למה אתה מתחמק? בנורבגיה השיעור הוא יותר מ-80%.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מה זה הנייר שכתבת כאן?

* * *

לפני שנשאל איפה הכסף, ניקח צעד לאחור ונשאל – למה מיועד הכסף. שוב – המודל הנורבגי. על פי המודל הזה, הכסף הזה אמור לחזור בתור השקעה בתשתיות האזרחיות: בניית כיתות לימוד, סיבסוד מירבי של הוצאות החינוך, שיפור מערכת הבריאות הציבורית, הבטחת פנסיה נאותה לכלל האזרחים, וכדומה. כל המטרות הראויות האלה נדחסו למשפט אחד בלבד בחוק ששינסקי, סעיף (53א'): "הממשלה תקים קרן לניהול כספים שהתקבלו מהיטל על רווחי נפט לפי חוק זה אשר יועברו למטרות חברתיות-כלכליות".

רשמו לפניכם: מטרות חברתיות-כלכליות.

ועכשיו – לסלאמי. עם תום דיוני ועדת ששינסקי דווח כי כספי הקרן יופנו בחלקם לכיסוי החוב החיצוני של ישראל. מאוחר יותר גם נודע שזאת המלצת קרן המטבע הבינלאומית. החוב החיצוני – נושא מעניין מאד, אבל לא ברור מי קבע שזאת המטרה החברתית הראשונה במעלה בישראל, ועוד פחות ברור מדוע הציבור נדרש לשלם (בהשהיית ההשקעות הציבוריות) עבורו.

זאת רק ההתחלה. בפברואר השנה דווח כי "מחצית מהכנסות המדינה ממשאבי גז ונפט (הכנסות ממס על רווחי יתר), יופקדו לקרן שתשקיע בחו"ל ויהוו "כרית ביטחון" להתמודדות עם אירועים לאומיים בעלי השלכות כלכליות חריגות כגון מלחמה, אסון טבע או משבר כלכלי", ונתניהו הכריז: "היום אנחנו מתחילים את הדיון שיביא להקמת קרן הון ריבונית שפירותיה יחולקו לצרכים החיוניים של ישראל, ובראשם החינוך והביטחון".

אהה. עכשיו כבר הגענו לשלב שבו "מטרות חברתיות-כלכליות" עברו הסבה לאירועים כמו מלחמה ואסון טבע. ומה בדבר אסונות ידי-אדם – כמו חיסול השירותים הציבוריים בידי ממשלות ישראל בעשורים האחרונים? שם אין מה לתקן?

שיא החוצפה, כמובן, היא השתרבבותו של הגרגרן הבלתי-נלאה, תקציב הביטחון, כאחד משני יעדי ההשקעה המרכזיים של קרן תמלוגי הגז (לצד החינוך). כן, אותו תקציב שבולע שנה אחר שנה נתחים גדלים והולכים מעוגת התקציב החברתית, לוטש כבר עיניים לקרן שכל עילת קיומה והקמתה היתה הפניית משאבים לשיקום התשתיות החברתיות; אותן תשתיות שהידרדרו כל כך בין היתר בגלל תפיחתו של תקציב הביטחון.

לזה ייקרא רצחת וגם ירשת. הכל, כאמור, בברכת ראש הממשלה. העובדה שגם עיתונאים מתרשלים ומדווחים כאילו החוק הקצה את משאבי הקרן למטרות בטחוניות רק מוסיפה חטא על פשע. גם המחטף הזה עבר ללא כל תגובה ציבורית (למעט קול מחאה בודד של פורום פעולה אזרחית).

ומה עם הקרן עצמה? על פי החוק, הקרן היתה אמורה לקום ב-1 בנובמבר 2011. נו, חוק זה רק חוק. בינואר 2012 הקרן עדיין היתה וירטואלית, וכבר הוגשה עתירה לבג"ץ (מאת ח"כ אורי אריאל) לחייב את הממשלה להקים אותה. אבל רק ביולי הסתיימו דיוני הצוות שאמור להכין את הצעת החוק לכינון הקרן. מה שנודע בינתיים הוא שהקרן תשקיע את כספיה רק לאחר שיצטברו בה 2 מליארד שקל. מי ישמור על השמנת הזאת בינתיים? כמובן, החתול (משרד האוצר).

נקודה אחרונה למעקב: ח"כ אורי אריאל טוען שבהודעת הממשלה על הקמת הקרן נמסר כי רק מחצית מרווחי הגז יועברו לה. אם הוא צודק – מדובר באחת מפרוסות הסלאמי השמנות ביותר שנחתכו מן הנתח הציבורי, בסתירה מפורשת לחוק. אבל אולי מדובר בפרשנות שגויה – העיתונות דיווחה כי ההחלטה מדברת על השקעה של מחצית מהרווחים בחו"ל.

כמו כל הבט של ניצול משאבי הגז ורווחיהם, ואולי אף יותר מהבטים אחרים – נושא קרן תמלוגי הגז חייב להישאר כל הזמן בראש סדר היום הציבורי. רק עין פקוחה, באופן מתמיד, תבטיח שהכספים שאמורים לשרת את כולנו לא יופנו למטרות לא כשרות או פשוט ייבלעו ברזרבות של האוצר.

עכשיו נייצא את הגז ונרוויח טונות של כסף

מי שמע על ועדת צמח? כנראה שלא הרבה. על ועדת ששינסקי שמעו כולם – היא כבשה את כותרות העיתונים לפני שנתיים. אבל על בתה החורגת שומע רק מי שמתעמק במדורי הכלכלה. זה חבל; מסקנותיה של ועדת צמח ישפיעו עלינו לא פחות ממסקנות ששינסקי.

בספטמבר 2011 הוקמה ועדה בינמשרדית בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה והמים, שאול צמח (שהיה גם חבר בוועדת ששינסקי). מטרתה: גיבוש המלצות וכללים למדיניות ייצוא גז טבעי מן המאגרים שהתגלו מול חופי הארץ.

רגע, רגע. ייצוא? רק לפני שנה-שנתיים גילינו את הגז, עוד לא הספקנו אפילו להעריך כמה גז יש לנו בדיוק – וכבר נחפזים למכור אותו לכל המרבה במחיר?

זאת היתה התגובה שלי כשקראתי לראשונה על הוועדה הזאת. התדהמה שלי גברה כשנוכחתי לדעת שאין כמעט שום דיון ציבורי על עצם נחיצות הוועדה. כאילו הנחת היסוד, לפיה מותר ורצוי לייצא את הגז, מקובלת על כולם; ונשארה רק שאלת ה"עד כמה", לא "אם בכלל". נבירה מעמיקה יותר גילתה פה ושם קולות מתנגדים; מיעוט מבוטל. את הדיון במסקנות ועדת צמח (שהוגשו באוגוסט) אני בוחר דווקא לפתוח בדעת המיעוט הזאת, שנדחקה לשוליים. זהו קול התבונה שטבע בים של תאוות בצע טייקונית וכניעוּת פקידותית.

המכון הישראלי לתכנון כלכלי, גוף מחקר עצמאי ובלתי תלוי, הגיש לוועדת צמח נייר עמדה מפורט ובו ביקורת נוקבת על הנחות היסוד של הוועדה. בראיון עיתונאי התריע יו"ר המכון, יוסי הולנדר, מפני הידרדרות לתרחיש בנוסח ניגריה: מדינה שבורכה במאגרי נפט עצומים (השמינית בעולם) שייצאה כמעט את כל הנפט שלה למדינות זרות, ונאלצת לייבא נפט מזוקק ביוקר (על האסון הפוליטי-כלכלי שהמיטו חברות הנפט הזרות על ניגריה, ראו כאן, כאן, כאן וכאן. ונחשו איזה צד משרתים המזל"טים הישראלים בסכסוך הקולוניאלי הזה?).

לטענת המכון, אין שום הצדקה לייצא גז מישראל לפחות ב-50 השנים הקרובות, ויש לשמור על רזרבות במאגרים שיאפשרו למשק האנרגיה לעבור מנפט לגז, דבר שיוזיל משמעותית את מחירי החשמל. את טענת חברות הגז, שהייצוא דרוש למימון הפיתוח של המאגרים, מגדיר הולנדר בפשטות כ"שקר".

הביקורת לא נגמרה כאן. בתוך המערכת עצמה, מסתבר, הושמע קול ברור ותקיף נגד הכיוון שאליו הולכת ועדת צמח – אך הקול הזה הושתק. המדענים הראשיים של המשרד להגנת הסביבה ומשרד האנרגיה והמים חיברו דו"ח שמזהיר מפני ייצוא הגז עד לשנת 2020, קובע שתחזיות ביקוש הגז המקומי שעל פיהן עבדה ועדת צמח נמוכות בהרבה מן הצפוי, ולמעשה הגז שהתגלה מול חופי ישראל לא יספיק אפילו ל-40 שנה! האם מדינת ישראל רוצה לייצא מחצית או יותר מן הגז שברשותה ובעוד פחות מ-20 שנה להתחיל לגרד את הראש – מאיפה נשיג אנרגיה עכשיו? האם מדינת ישראל רוצה שוב לחזור לשימוש בנפט (יקר יותר, מזהם יותר) אחרי המעבר לגז? המדענים גם צופים שהיתר הייצוא דווקא ייקר את עלות הגז לצרכן הישראלי, שכן למפיקים יהיה אפיק חלופי לשיווק.

במערכת הפוליטית ועדת צמח ומסקנותיה לא נתפסו כ"נושא חם". הפוליטיקאים התעלמו, התקשורת פיהקה – התנאים האידאלים לפעולה חשאית ונמרצת של לובי הגז. שלושה חריגים בפוליטיקה: השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, הביע הסתייגות מתונה (דורש להשעות את ייצוא הגז ב-3 שנים בלבד); ח"כ שלי יחימוביץ' כינתה את דיוני הוועדה "מחטף"; ח"כ דב חנין הגיש הצעת חוק שמשריינת עתודות גז לשוק המקומי למשך 50 שנה ומתירה לייצא רק עודפים.

העמדה השפויה הזאת, שמעמידה את האינטרס הציבורי ואת הטווח הארוך מעל לכל שיקול פיננסי אחר, היתה כאמור עמדת מיעוט. נכון לעכשיו, היא נמחקה מן הדיון הציבורי, ונותרנו עם מסקנות ועדת צמח הסופיות. לצורך המשך הדיון בתהליך הסלאמי, נבחן אותן תחת ההנחה (המופרכת) שכדאי וראוי לייצא גז טבעי מישראל.

באפריל השנה, בתום 7 חודשי דיונים, פירסמה ועדת צמח את מסקנות הביניים שלה, לעיון הציבור. באוגוסט, אחרי 4 חודשי שימועים (רוצה לומר: לובינג מסיבי של חברות הגז), פורסמו המסקנות הסופיות. זוכרים מה קרה בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי? הסלאמי עבד בטורים גבוהים. אותו דבר בדיוק קרה בוועדת צמח, רק הרחק מן הכותרות הראשיות.

הנה תקציר השינויים. במסקנות הביניים קבעה ועדת צמח שיש לשריין אספקת גז לשוק המקומי ל-25 שנה (בלבד!). הערכת הביקוש נעה בין 420 ל-540 מיליארד מ"ק, מתוך תגליות "מוכחות" (מיד נשוב לטיבה של ה"הוכחה") של 800 מיליארד מ"ק. כלומר, היתר לייצוא של כ-350 מיליארד מ"ק. במסקנות הסופיות קפץ ההיתר ל-500 מיליארד מ"ק. מסקנות הביניים איפשרו למאגרים קטנים בלבד לסחור במכסות הייצוא שלהם (כלומר, מאגר גדול יוכל לייצא גז בהיקף מכסת הייצוא שלו ושל המאגר הקטן); המסקנות הסופיות מעניקות את הזכות הזאת לכל המאגרים, לא רק הקטנים, מה שיוביל בהכרח להפחתת העתודות לשוק המקומי. במסקנות הביניים חוייב כל מאגר לשמור על 15% רזרבות לשוק המקומי, בכל זמן שהוא, למקרה של עלייה לא צפויה בביקושים; במסקנות הסופיות בוטלה הדרישה הזאת.

נסיגה משמעותית נוספת היתה בנושא המימון של הקמת תשתיות הולכת הגז. במסקנות הביניים הוטלה האחריות על כך על היזמים, מה שהיה גורע סכומים נכבדים מרווחיהם. בעקבות התנגדותם, החליטה ועדת צמח שהמדינה תממן את עלויות הקמת צינורות הגז. הסלאמי הזה התחיל כבר בוועדת ששינסקי, שנסוגה ממסקנות הביניים שלה וקבעה בדו"ח הסופי שהמדינה תשתתף בעלות הקמת צינורות גז לייצוא (עד אורך צינור דומה לזה שמשרת את השוק המקומי). "הסיבה לכך, מן הסתם, היא שעלויות הקמת מתקנים אלה יסתכמו במיליארדי דולרים, אשר הכרה בהן עלולה למחוק את הכנסות המדינה מן ההיטל", ביאר כתב "דה מרקר". תרגום: מסקנות ועדת צמח עלולות למחוק את הכנסות המדינה מן ההיטל.

ועדת צמח כבובה פוליטית

שוב נשאלת השאלה: איך מתרחשת נסיגה כה דרמטית במסקנות של ועדה מקצועית, ומדוע גם כאן, הנסיגה היא חד-כיוונית – לטובת היזמים, לרעת הציבור? וגם כאן, התשובה היא תשובה. יצחק תשובה. כלומר, הלחץ המסיבי של לובי הגז עשה את שלו. אבל אנחנו מה נלין על אנשי עסקים פרטיים, כשנציגינו שלנו מוכרים אותנו בזול?

ועדת צמח נולדה בחטא. החטא היה העיקרון שמותר וצריך לייצא גז טבעי מישראל לפני שהתבררו לאשורם שני נתונים בסיסיים: היקף המאגרים והיקף הצריכה המקומית בעשורים הבאים. הפוליטיקאים של ההון סימנו מטרה, הוועדה התבקשה לשרטט את הדרך אליה. במקרה הנוכחי, מראית העין של דיון מקצועי היתה קלושה לחלוטין. עמדת המיעוט המתנגד, נציגי המשרד להגנת הסביבה, זכתה ליחס מבטל ולמעשה לא נלקחה בחשבון. ראש הממשלה לא חיכה אפילו למסקנות הסופיות (בכל זאת יש הפקת לקחים מהמסחרה סביב חוק ששינסקי) וכבר אחרי הגשת מסקנות הביניים הטיל את כובד משקלו (יחד עם שר האוצר) להגדיל את מכסות הייצוא שהמליצה עליהן הוועדה. זה קרה יום אחרי פגישה שקיים נתניהו עם ראשי משק האנרגיה, בה הם קבלו על "החסמים הביורוקרטיים" בפני ייצוא הגז לחו"ל.

* * *

גדעון תדמור (מנכ"ל דלק אנרגיה): יתרה מזאת, אנחנו תמכנו בהקמת פקולטה למדעי הגז באוניברסיטת בן גוריון.

* * *

פגישות כאלה בדיוק, אחרי הגשת הצעת חוק ששינסקי לממשלה, הביאו למחטפים של נתניהו בחוק הסופי. ביולי השנה הן קבעו את דמותן של המסקנות הסופיות של ועדת צמח. שווה להתעכב על הדינמיקה הפוליטית הזאת, שעוקפת את מסלול ה"שימועים" הרשמי. במסלול הרשמי, הוועדה נותנת זמן לכל גורם מעוניין להגיש התנגדויות וחוות דעת למסקנות הביניים שלה. האם זה משפיע על עיצוב המסקנות הסופיות? ספק גדול. שכן במקביל למסלול הרשמי, יש מסלול לא רשמי – פגישות בין ראש הממשלה, שר האוצר ושר האנרגיה והמים, יחד עם מנהלי חברות הגז. בפגישות האלה, למעשה, נחתכים הדברים. ולפגישות האלה לא מגיע ולא יכול להגיע אף נציג של החברה האזרחית; לדמיין את לשכת נתניהו מזמנת מומחה מטעם "אדם טבע ודין" או "פורום פעולה אזרחית" לפגישה עם ראש הממשלה זה כמו לדמיין את ביבי מעניק ציון לשבח לארגון "רופאים לזכויות אדם". וכך, כשנשללים מן החברה האזרחית ערוצי השפעה על מקבלי ההחלטות, אפשר לקבל כל החלטה שהיא – פוגענית ככל שתהיה באינטרס הציבורי.

גודל הבלוף של מסקנות ועדת צמח הסופיות התגלה מיד עם פרסומן. בדיקה של "דה מרקר" העלתה שהוועדה הסתמכה בחישוביה על נפחי גז פוטנציאליים (950 מיליארד מ"ק) בסבירות של 50% בלבד, ואישרה לייצא 53% מהם (500 מיליארד מ"ק). בחישוב זהיר יותר, של סבירות 90%, נפחי הגז הפוטנציאליים של ישראל עומדים על 614 מיליארד מ"ק.

יוצא מכך שהוועדה אישרה ייצוא של 84% מן הגז המקומי (שסבירות הימצאותו גבוהה), מה שמשאיר למשק הישראלי גז ל-9 השנים הקרובות בלבד.

מי שגיחך קודם כשהועלתה ההשוואה בין ישראל לניגריה כבר לא מגחך עכשיו.

ועוד גילוי מן הזמן האחרון, שמלמד על ההטייה המובנית של הוועדה. אחרי ששוקללו במכסות הייצוא "עתודות הגז" המשוערות בקידוח "מירה", התברר שהקידוח נכשל, ובעצם אין שם גז. אנחנו לא ניהנה מן הגז הוירטואלי הזה, אבל מכסות הייצוא כבר נהנו.

הפליאה היחידה היא שמישהו בכלל מתפלא על התוצאות האלה. בישראל שולטת דת ההון, וכוהניה פזורים בכל שדרות השלטון. מרגע שההון-שלטון החליט על ייצוא של משאב לאומי כמו גז – הפור כבר נפל. ועדות ותקנות הן רק קוסמטיקה שמטרתה להעניק מראית עין של שיקול דעת מקצועי להחלטה אידאולוגית. מסקנותיהן ידועות מראש, המדרון החלקלק ידוע מראש, וכך גם התרוששותו של הציבור.

צימוק לסיום: את הגז המיועד לייצוא מקררים בהליך יקר ומסובך. לאחרונה פורסם שמונה פרוייקטור להקמת מתקן הנזלת הגז – אלוף (מיל.) עמוס ירון. על המעורבות העמוקה של גנרלים בדימוס בשוק הגז – תמיד מצד רווחי המשקיעים, אף פעם לא מצד רווחי הציבור – ידובר בהמשך. ירון הגדיר את הסכמתו לנהל את הפרוייקט שיגנוב לישראלים את הגז שלהם במלים: "אני פטריוט ישראלי".

ועם מה שנשאר בסוף – נממן את האבטחה של מאגרי הגז

ב-22 ליוני 2011, לאור פרסומים על היערכות צה"ל לאבטחת מתקני הגז, שלחה ח"כ שלי יחימוביץ' שאילתה לשר להגנת העורף, מתן וילנאי, ובה ארבע שאלות:

"1. מהי התוספת השנתית הצפויה לתקציב הבטחון לצורך ביצוע פעילות האבטחה השוטפת של מתקני הגז הטבעי  לחופי ישראל, בכלל זה הגדלת סדר הכוחות?

2. מהי העלות הכוללת של הציוד הנוסף הנרכש על ידי צה"ל לצורך אבטחת המתקנים?

3. האם חברות הגז נושאות בעלויות האבטחה, ואם כן מהו גובה השתתפותן?

4. האם צה"ל לוקח חלק באבטחה השוטפת של מתקני תשתית אזרחית אחרים בישראל, ואם כן, האם אותם הגופים בעלי המתקן המאובטח נושאים בעלויות האבטחה ובאיזה שיעור?"

תשובתו של השר הגיעה ב-16 באוגוסט: "באשר לשאלה הנוגעת למימון עלויות האבטחה יצוין, כי חברות הגז נושאות באופן מלא בעלויות האבטחה, וזאת בשים לב להחלטת ממשלה 2762 מיום 23 בינואר 2011".

או שהשר וילנאי לא קרא את החלטות הממשלה שהוא היה חבר בה, הוא שהוא קרא ולא הבין, או שהוא הבין והוא משקר. כשירות לציבור, הנה הסעיף הרלבנטי מאותה החלטת ממשלה:

"הממשלה תשתתף בהוצאות האבטחה השוטפות של מאגרי גז ונפט ימיים ומתקנים ימיים להפקתם בשטחי חזקה שבשטח המים הטריטוריאליים או הכלכליים של המדינה, ואשר משרד הביטחון דרש את אבטחתם, ובלבד שלכל הפחות רבע מתפוקתו השנתית של מאגר או מתקן כאמור תהיה משווקת לצרכי המשק הישראלי. ההשתתפות תהיה במחצית מההוצאות השוטפות הכרוכות באבטחת מתקני נפט ימיים הנובעות מסדרי האבטחה המונחים על ידי משרד הביטחון".

ובכן, וילנאי חירטט. המדינה תממן חצי מעלויות האבטחה; בפועל, כמעט כל המתקנים והמאגרים (למעט הקטנים ביותר, 25 מיליארד מ"ק ומטה) ייהנו ממימון זה, משום שרף הזכאות – 25% מהגז לשוק המקומי – נקבע במכוון לרמה מגוחכת. זכרו גם שלפי המלצות ועדת צמח, המאגרים הגדולים יורשו לייצא לא יותר מ-75% מתפוקתם.

העובדה המכריעה שנשמטה מלשון החוק (ולא במקרה) היא שהאבטחה שעליה מדברת החלטת הממשלה היא האבטחה הפנימית על אסדות הגז (אל שגשוגו של פלח השוק הזה ותפקידו ברשת האינטרסים של מדיניות הגז נשוב בהמשך). האבטחה ההיקפית של המים הכלכליים, שעלותה מיליארדי שקלים, תהיה על המדינה לבדה, ולא עלה על דעתו של איש לגלגל אותה, או את חלקה, על המשקיעים.

בכל מקרה, המציאות לא חיכתה לוילנאי וגם לא ליחימוביץ'. בשעה שהשניים החליפו ביניהם מכתבים מנומסים, חיל הים כבר איבטח בפועל אסדות גז וגם מכליות גז נוזלי, באופן לא רשמי, לא מוסדר – אבל כמובן מתקציב המדינה. סביב הפעילות הזאת כבר פורחת תעשיית השוּשוּ והגבורה המוכרת (כולל כתבת התדמית הבלתי-נמנעת של רוני דניאל, ש"התלווה ללוחמים").

לא תתפלאו לגלות שאת סעיף המימון הממשלתי לאבטחה הפרטית על אסדות הגז, שלא הופיע במסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי, הוסיף ראש הממשלה באופן אישי. נתניהו גם הגדיל לעשות וקיים פגישות עם מנהלי חברות גז אמריקניות בנושא אבטחת מתקני הגז הישראלים – מן הסתם כדי להסיר חששות מליבם ("דונט וורי, מיסטר דייוידסון, יור גאז איז סייפלי סקיורד ביי די איי-די-אף"). הנה דוגמה נוספת למעורבות העמוקה של נתניהו במשק הגז הישראלי, מעורבות שמציבה באופן עקבי את רווחיות המשקיעים מעל לטובת הציבור.

תיכף נגיע למספרים, ואז כמה לסתות יישמטו בתדהמה. אבל לפני כן, נקודה בסיסית. הרבה קוראים מן הסתם שואלים את עצמם: למה שהמדינה לא תאבטח את מאגרי הגז? זה משאב לאומי, לא? החיזבאללה מאיים לפגוע בו, לא? (לא ממש. הלבנונים טוענים שישראל שואבת גז משטח המים הטריטוריאליים של לבנון; עוד נחזור לזה). כמו שצה"ל מגן על הכור הגרעיני ועל מתקנים אסטרטגיים חשובים, הוא מגן גם על הגז.

לא, זה לא בדיוק "כמו". להבדיל מכל המתקנים האסטרטגיים האחרים, מאגרי הגז שמול חופי ישראל הם מיזמים פרטיים. הם אומנם פועלים בזיכיון ממשלתי, אבל הבעלות עליהם היא כולה בידי חברות הגז. למדינת ישראל – ובהשלכה, לאזרחי ישראל שאינם מחזיקי מניות – אין שום קמצוץ בעלות על הגז הזה. כך שצריך לומר ברורות: צה"ל נשלח להגן על עסקים פרטיים. נזכיר רק שהזכויות על הפטנט הזה שמורות לקואליציה האמריקאית-בריטית שפלשה לעיראק תחת אמתלות כוזבות, ובפועל השתלטה על שדות הנפט העצומים; החיילים שהוצבו שם הבטיחו מעבר חלק של הנפט העיראקי לידי תאגידי נפט אמריקאים ובריטיים (ראו כתבה מצוינת כאן). חייבים להודות שיש משהו בניתוח הלניניסטי של המלחמה כתוצר הכרחי של הדחף הקפיטליסטי לפרוץ שווקים ולמקסם רווחים.

זה נכון שמעמדם של מאגרי הגז שונה ממעמדם של עסקים פרטיים אחרים. באיחור של 50 שנה המדינה אפילו הכירה בכך וחוקקה את חוק ששינסקי. המדינה גובה תמלוגים והיטלים מיוחדים על הגז, ויש לה אינטרס ברור שהמאגרים לא ייפגעו. אבל כל זה לא גורע מן העובדה שגם למשקיעים יש אינטרס ברור להגן על השקעתם. ובמצב כזה נשאלת השאלה – מדוע לא להטיל על המשקיעים השתתפות חלקית בהוצאות האבטחה? כל בעל חניון, אתר בנייה או מחסן סחורות שמציב אבטחה מסביב לנכס שלו מממן את האבטחה הזאת מכיסו; מדוע חברות הגז פטורות מהוצאות האבטחה ההיקפית על נכסיהן, ועוד זוכות לסיבסוד של מחצית מעלות האבטחה הפנימית?

"עלויות סבירות יחסית" (קצין בכיר מרגיע)

בינתיים הזמן עובר, חיל הים כבר מאבטח בפועל את מתקני הגז, והדרישות התקציביות יוצאות לאור. בינואר השנה שיגרו קצינים בחיל הים "בלון ניסוי" בדמות דרישות תקציביות למימון האבטחה של מתקני הגז: תוספת של אלפי שעות שיט, עוד שתי ספינות טילים בעלות של מאות מליוני שקלים, וכדומה. חצי שנה מאוחר יותר הוצגה כבר הדרישה הרשמית – תפוחה ומתפקעת מכל טוב טכנולוגי: ארבעה כלים ימיים גדולים, בסדר גודל של ספינות טילים; גיוס של מאות בעלי תפקידים נוספים; סיורי אוויר של שני מל"טים מסוג "הרון 1" (מכונים "שובל"); והתקנת אמצעי מודיעין וגילוי באזור, כולל מכ"מים על אסדות הקידוח.

העלות של כל השיגועים האלה: 3 מיליארד שקל. זוכרים את ה"עז" שהכניס נתניהו לחוק ששינסקי – "המדינה תשתתף במחצית מעלויות האבטחה למתקני הגז"? המחטף הזה נכנס לחוק על בסיס הערכה שעלויות האבטחה יגיעו ל-20 מיליון דולר בשנה (הערכת המקסימום, של חברות הגז עצמן, עמדה על 25 מליון דולר). שנה וקצת מאוחר יותר – והסכום קפץ פי 40 כמעט! במסדרונות השלטון לא נרשמה התרגשות; תקציב הביטחון שוב גדל, מה עוד חדש. רק שהגידול הנוכחי נוגס ברעבתנות מן הסלאמי ההולך ומתכווץ של הכנסות המדינה מרווחי הגז. חברי הכנסת שהצביעו בעד סעיף האבטחה ממילא לא יזדקקו לשירותים החברתיים שיממומנו מקרן תמלוגי הגז, הוירטואלית לעת עתה.

עם פתיחת הדיונים על תקציב 2013 החל שוב הריקוד המושחת של משרדי האוצר והביטחון, מצג שווא של "חילוקי דעות נוקבים" שנועד לסמא את עיני הציבור. לצורך כך גייס חיל היום את המועצה לביטחון לאומי, וזו החרתה-החזיקה אחריו בדרישה לתוספת תקציבית אדירה לצורך אבטחת מתקני הגז. המחיר הפעם ננקב בדולרים (700 מליון), מן הסתם כדי להעניק לתביעה נופך מקצועי יותר.

והדובדבן שבקצפת, הנרמז רק בחדרי חדרים ובלשון עקיפין מאד זהירה: צוללת "דולפין" השישית והאחרונה שתגיע מגרמניה מיועדת למערך האבטחה של אסדות הגז. העניין הזה רגיש מאד – נשק אסטרטגי (בעל יכולת גרעינית) שעובר הסבה לאבטחת העסקים הפרטיים של טייקוני גז זה לא בדיוק דבר להתכבד בו בראש חוצות. ה"דולפין" הוא כלי הנשק היקר ביותר שצה"ל אי פעם רכש: 400 מליון יורו, מתוכם שליש במימון גרמני. אם אכן יש ממש ברמיזות שהצוללת השישית תשמש גם לאבטחת מתקני הגז, אנחנו כבר נכנסים למה שהאמריקאים מכנים, a whole different ball game. העלות לישראל תהיה בסביבות 1.3 מיליארד שקל.

חכו, זאת רק ההתחלה. עד כאן דובר רק בעלויות רכישה, לא בתפעול שוטף. תפעול כולל הכשרת צוותים, קניית חלפים, אימונים וכדומה; הערכת הצבא מדברת על 480 מליון ש"ח לשנה. דניאל ארגו חישב ומצא שהעלות הכוללת של אבטחת מתקני הגז (מבלי להחשיב את הצוללת), לאורך כל שנות פעילותם, תגיע לכל הפחות ל-17 מיליארד שקל.

רגע. בואו ניזכר: כמה כסף בדיוק מצפה המדינה לקבל מתמלוגי הגז והיטל ששינסקי? על פי החשב הכללי באוצר, כלל ההכנסות הוודאיות (על בסיס כמויות ודאיות במאגרים פעילים) יגיע ל-20.3 מיליארד שקל. הסכום הזה נמחק כמעט לגמרי כשמפחיתים ממנו את עלויות האבטחה, בחישוב של ארגו. אם מוחקים ממנו גם עלויות נוספות בגובה מיליארדי  דולרים שהמדינה התחייבה לשאת בהן – הקמת תשתיות לקליטת הגז וצינורות להובלתו – יוצא שרווחי הגז הוודאיים לא רק נמחקים אלא הופכים לשליליים: כל ההכנסות מן הגז יחזרו בסיבוב של 180 מעלות למימון האבטחה של מתקני הגז והקמת התשתיות הנלוות, והמדינה אף תגדיל לעשות ותשלח יד לכיסו של האזרח כדי לממן עלויות עודפות. זאת לא השערה צינית; גורם צבאי בכיר כבר העריך שעלויות האבטחה ימומנו מקרן תמלוגי הגז (עדכון: הנה הגיעה הדרישה הרשמית של משרד הביטחון; עדכון נוסף: עכשיו זה רשמי, 700 מיליון דולר מכספי הקרן יילכו למימון האבטחה). אהה; אולי לזה התכוון נתניהו כשהבטיח שרווחי הגז יופנו בין השאר לביטחון: לביטחון של משקיעי הגז. ועל מנת שהם יהיו בטוחים לגמרי, גם את מתקן ייצוא הגז הנוזלי שיוקם על פי המלצות ועדת צמח – יאבטח חיל הים. כי מה, אישרנו להם לייצא את רוב הגז שלנו ואז נזרוק אותם לכלבים? אבטחה, אבטחה, אבטחה – כל הדרך אל הבנק.

קרן השפע של תמלוגי הגז הפכה לבור תחתיות. הסלאמי לא יפרנס את הציבור, הציבור יפרנס אותו.

האופטימיים בינינו יכולים לנפנף בהערכות האוצר על הכנסות משוערות מתמלוגי הגז (על בסיס מאגר לוויתן, שעוד לא החל לפעול); אלה מסתכמות ב-548 מיליארד שקל, סכום אגדי לכאורה שמגמד את הוצאות האבטחה הצפויות. המפוכחים בינינו יזכירו רק זאת: כמו שמשרד הביטחון הקפיץ את עלויות האבטחה פי 40 תוך פחות משנה וחצי, הוא יכול לעשות את זה שוב. ושוב. ושוב.

שערוריית תקציב האבטחה המנופח למתקני הגז עברה בשתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת. צדיק אחד בסדום, עיתונאי "דה מרקר" אבי בר-אלי, כתב דברים כדורבנות:

"כשישבה ועדת ששינסקי על המדוכה וחישבה את נתח המדינה הראוי לאזרחי ישראל מרווחי מכירת הגז שלהם, לא חסכו חברות הגז מפירוט הוצאות שונות ומשונות שיש לגרוע מהתחשיבים. כך, שגודל העוגה שתחולק בין החברות הפרטיות לבין אזרחי ישראל יתחיל בקטן. לאט לאט, הן ניכו מהעוגה המשותפת הוצאות חיפוש, קידוח, מבחנים, מימון, הנהלה וכלליות – והותירו על השולחן עוגה מקוצצת, שרק ממנה ייפרס חלקו של הציבור.

לאחר שהקימו קול זעקה נוסף כי אין בשארית כדי להשביע את רעבונן, הן דרשו – וגם קיבלו – הבטחה לכיסוי 150% מהוצאותיהן עד שתתחיל גביית היטל ששינסקי מרווחיהן, בעוד שמאגר תמר אף זוכה לכיסוי מפליג של 200%. ואם לא די בכך, נזעק גם ראש הממשלה עצמו לקריאות ההצלה והסכים לממן מחצית מעלויות האבטחה הפרטית ששוכרות החברות עבור עצמן.

רק מהפרוסה הנכבדה שנותרה על השולחן, אזרה הממשלה אומץ לשמור לעצמה נתח של 60%, אך אבוי – לא שמה לב שבהמולה המלאכותית שכחה היא לנכות קודם את ההוצאות שלה. "קיוויתי ל–3 מיליון והרווחתי מיליון, כשהמדינה רוצה את ה–2 מיליון", הוסיף שלשום רובין [עו"ד פנחס רובין, בא כוחה של ישראמקו, ע.ל.], ושכח לנכות משני המיליונים 3 מיליארד."

מה פשר הטירוף הזה, בעצם?

אני מניח שיותר מקורא אחד תולש את שערותיו בתיסכול בשלב הזה ושואל את עצמו: איך הגענו להוצאות כאלה, מה התכנית האסטרטגית מאחורי הסכומים האגדיים האלה, ולאן כל זה מוביל.

אני לא פרשן בטחוני ולא מתיימר לקרוא את מחשבותיהם של קברניטי המדינה והמשק. כשנכנסים לאזור הספקולציות, חשוב תמיד לזכור: לא תמיד הקברניטים יודעים לאן הם מנווטים. לפעמים גם להם אין מושג, וכל מה שמבדיל אותם מאיתנו זו ארשת פנים צופנת-סוד של "אחד שיודע".

או שהם כן יודעים, ולא ששים לדבר על זה. בכל מקרה, כדאי להציף לפני השטח את מה שכבר ידוע.

ובכן: ההנהגה הישראלית מבקשת להפוך את כל שטח המים הכלכליים של ישראל לשטח מאובטח ומפוקח. אם היום שולט חיל הים בשטח ימי של 13,500 קמ"ר, על פי התכנית הוא עתיד לשלוט ב-36,500 קמ"ר, כמעט פי שלוש. המשמעות היא מהפכה גמורה בתפיסת הביטחון הימי של ישראל, וממנה כמובן נגזרת קפיצה עצומה בסד"כ של חיל הים.

על פי תחקיר של "דיפנס ניוז" שצוטט ב"גלובס", ישראל מתכננת להקים משמר גבול ימי להגנה על שדות הגז שלה, שכן במצב הנוכחי חיל הים אינו מוסמך או מוכשר לטפל בגורמים אזרחיים בתחומי המים הכלכליים. הגוף הצבאי החדש יצוייד בכלי שיט ותצפית לא מאויישים כמו ספינות "פרוטקטור", מל"טים מסוג "הרון" ו"הרמס" ועוד.

שלא תהיה טעות: מאחורי הפטפטת הבלתי-פוסקת על ביטחון ואבטחה יש אינטרסים כלכליים ברורים. לפי "גלובס", שוק ההגנה והאבטחה של אסדות קידוח נהנה מאחד משיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר בשוק הצבאי הגלובלי. הוא נשלט על ידי יוצאי שייטת 13. חברות הגז נמשכות אליהם בגלל הכישורים המתאימים, הם נמשכים לתפקידי האבטחה בגלל החוזים השמנים. תא"ל במיל' נועם פייג, לשעבר סגן מפקד חיל הים, ציין בסיפוק: "אני מודע למדינות רבות, מאמריקה הלטינית ועד מזרח אסיה, שבהן חברות ישראליות מספקות פתרונות (אבטחה והגנה) או מתמודדות במכרזים לאספקת פתרונות כאלה… וזו רק התחלה".

מי זה נועם פייג? בראיון ל"גלובס", הוא מזוהה כאיש חיל הים לשעבר. גם בהרצאה שנשא במכון למחקרי ביטחון לאומי ("איומים ואתגרי אבטחה במתקני האנרגיה הימיים"), הרצאה שגדושה בתרחישי אימים של טילים אוויר וטילי ים, פיגועי התאבדות ומוקשים נגד צינורות גז – הוא זוהה כתא"ל במיל., סגן מפקד חיל הים לשעבר. ככה מוכרים "צרכי ביטחון" לציבור: מציבים מולו גבר סמכותי עם עבר פיקודי בצה"ל.

חיפוש קצר בגוגל מעלה שנועם פייג מכהן מזה שנתיים וחצי כמנכ"ל של חברת N. Maritime Consulting, העוסקת בפתרונות אבטחה ימיים. כלומר, נועם פייג הסא"ל במיל. מנסה לשכנע את מדינת ישראל להקצות תקציבי ענק לאבטחה ימית שמהם ירוויחו, בין השאר, חברות כמו החברה של המנכ"ל נועם פייג.

ניגודי אינטרסים כאלה הם עניין שבשגרה באזור הדמדומים שמשתרע בין "הביטחון" ל"עסקים". גם כשהם ידועים לכל הנוגעים בדבר – נהוג לעבור עליהם בשתיקה. בפני ועדת צמח שנידונה קודם לכן הופיע תא"ל (מיל.) שי ברוש, מפקד שייטת 13 לשעבר, והפגיז אותה באיומים מסמרי שיער על מה שעלול לקרות במקרה של התקפה על מתקן יבשתי לייצוא גז. המלצתו היתה – להקים את מתקן הייצוא בלב ים. עיסוקו האזרחי של ברוש, לא תתפלאו, הוא ייעוץ בטחוני לפלטפורמות ימיות, ולמעשה את המצגת בפני הוועדה הגיש מטעמו של משקיע מחו"ל.

ובפועל? מסתבר ש"אבטחה" זה מושג גמיש למדי. לא פחות מטילי החיזבאללה, גם רשתות דיג של סירות תועות עלולות להסב נזקים כבדים למנועי השאיבה והקידוח של אסדות הגז. מה עושים? מזעיקים את חיל הים, שיגרש את ספינות הדיג. בסך הכל יש לו ניסיון מצוין בפעילות כזאת. תקציב הביטחון סופג הכל.

מה אמור לעשות האזרח המודאג? כצעד ראשון, לוותר באדיבות על עצתו של כל קצין במיל., יהיה זה סמל או רב-אלוף, שאת משכורתו משלמת חברה בעלת עניין בנושא האבטחה הימית. כצעד שני, לזכור תמיד שאנשי צבא נוטים לראות סיכונים ואיומים מתחת לכל אבן. גם בלי אינטרסים כלכליים, קשה להם להתעלות מעל הפרספקטיבה הזאת. הנה, כנגד עמדתם של פייג וברוש, שהמליצו בחום על השקעה מסיבית באבטחת מתקני הגז הימיים, קבוצה אחרת של קצינים המליצה בדיוק ההיפך. ביוני 2011 שיגרה הקבוצה הזאת (בהם עמרם מצנע ואחרים) מכתב לראש הממשלה, שר הביטחון ושר האנרגיה והמים. הקצינים התריעו מפני הסתמכות מופרזת של משק האנרגיה על מרבצי גז ימיים, שעלולה לשתק את המדינה אם חלילה יותקפו המתקנים: "צה"ל", הם כותבים, "כמו כל צבא אחר, אינו יכול להבטיח חסינות מוחלטת מפני פגיעה באסדת גז בלב ים. אין הדבר תלוי ביכולותיו הרבות של צה"ל או בתוספת אמל"ח או סד"כ כי אם באופיה הבלתי אפשרי של המשימה".

ההתרעה הזאת שקעה למצולות, איפהשהוא בין קידוח תמר לים-תטיס. הדוקטרינה שהשתלטה לחלוטין על המחשבה והפעולה של מקבלי ההחלטות גורסת: הכל אפשרי, אם רק שופכים מספיק כסף. בראיה רחבה יותר, אין כאן חידוש, שהרי זו הדוקטרינה הבטחונית השלטת במדיניות הישראלית של העשור האחרון. שני הפרוייקטים העצומים, זוללי-התקציבים ביותר של העשור היו הקמת גדר ההפרדה ופיתוח מערכת "כיפת ברזל". הנחת היסוד בשניהם זהה: בידוד ומיגון מקסימלי של מרחב המחייה הישראלי, שכן מסביב לו שורצים אויבים רצחניים שלא מכירים שפה אחרת חוץ מטרור. הנחה כזאת אומנם מוציאה מחוץ למשחק נתיבי מדיניות חלופיים, שיכולים לערוב לביטחון המדינה ומשאביה בהוצאות קטנות בהרבה, אך כרוכים, למרבה הצער, בפתיחת ערוצי דיאלוג ישירים עם שכנינו הערבים.

הבעיה הפעוטה בדוקטרינה השלטת היא שאין לה תחתית ואין לה קץ; היא מקריבה את הטווח הארוך לטובת הקצר. גדר ההפרדה לא תגן עלינו מפני טרור של טילים, "כיפת ברזל" תרושש אותנו לפני שתצליח להתמודד בהצלחה עם אלפי הטילים שבידי חמאס וחיזבאללה, וכעת, המשמר הימי החדש שיוקם כדי לבודד את מתקני הגז מכל איום טרור פוטנציאלי ישאב אל קרביו עוד ועוד תקציבים (הים ענק, הסטי"לים קטנים, צריך להקטין את זמן התגובה ככל שמפלס ההיסטריה עולה, ולכן – עוד סטי"לים, עוד אמצעי תצפית ויירוט, וכך הלאה והלאה).

ישראלים נאיבים תופסים את ראשם אל מול מצעד האיוולת הזה, לכאורה חסר כל היגיון. אבל התגובה הזאת היא איוולת בעצמה, שכן היא מסרבת לרדת לעומקו של ההיגיון המניע את המערכת הזאת, השמן בגלגלי מפלצת הביטחון הישראלית: ביזנס, בסך הכל ביזנס. או במילותיו של יועץ לאבטחת מתקנים ימיים, יוצא שייטת: "בסופו של יום צריך לזכור שמעבר לשיקולי האבטחה, מדובר בסך-הכול באמצעי לעשות כסף".

כדי להבין טוב יותר איך המכונה עובדת, כדאי להתוודע לנפשות הפועלות; אלה שפועלות בזירה "הבטחונית", אלה שפועלות בזירה "העסקית", ואלה שמרוב בלבול כבר לא זוכרות את מי הן משרתות.

* * *

ח"כ אנסטסיה מיכאלי: כל עיכוב וויכוח סרק פנימי יפעל לטובת אויבינו. עולה חשד סביר כי גורמים עוינים בתוך המדינה, ואני רוצה לחזור על זה שוב, בתוך המדינה, פועלים במכוון נגד עצמאות כלכלית לישראל. גורמים אלה מנסים לתמרן את דעת הקהל על מנת לעכבת את פיתוח התגליות. ולשירותי הביטחון, לדעתי, ואני בטוחה שיסכימו אתי הרבה חברים, צריך לבדוק ולחקור קשר אפשרי בין הגורמים האלה לפעילות חתרנית נגד המדינה. בנוסף, ברור כי הסכמים יש לכבד —
ח"כ נחמן שי: מה שירותי הביטחון צריכים לעשות? לא הבנתי.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אני מציע לך לא להפריע לחברת הכנסת מיכאלי. מכיוון שאני לא אתן לה להפריע לך, כי אני מהמר שהדברים שלך לא ינעמו לאוזניה.
ח"כ נחמן שי: לא הבנתי. אני שואל את חברתי מה עניין שירותי הביטחון לכאן?
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: ההיתממות שלכם בעניין האיראני מדאיגה אותי.
ח"כ ראלב מג'אדלה: היא התכוונה למוסד.
ח"כ אנסטסיה מיכאלי: יש לי עוד ארבעה משפטים לסיים ואחר כך אתם תירשמו לדבר על פי התור.
ח"כ נחמן שי: נרשמנו, רק אנחנו לא מקבלים את רשות הדיבור.
ח"כ ראלב מג'אדלה: לא, השאלה אם התכוונת לשב"כ או למוסד.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: חבר הכנסת מג'אדלה, אני מאד מודה לך. תודה רבה. השר פלד אמר את דברו, אני חושב שהוא מבין כאן יותר מכמעט כולם. בפיקוד הצפון.
ח"כ ראלב מג'אדלה: נכון, הפיקוד הכי חשוב.

* * *

גנרלים נותנים גז

אם פעם קציני צה"ל בכירים היו פורשים כדי "לעשות לביתם", היום הם פורשים כדי "לקדוח לביתם". תגליות הגז הגדולות משכו אליהן לא רק טייקונים אלא גם גנרלים בדימוס, מושבתים מפעילות פוליטית בשל חוק הצינון. שורה ארוכה של גנרלים ואנשי משטרה הוצנחו לחברות הגז מיד עם שחרורם; כהרף עין, מי שפעלו עשרות שנים ללא ליאות להגן על בטחון המדינה, החלו לפעול ללא לאות לגייס הון ולפתוח דלתות. הביטוי השגור הוא "לשחרר חסמים ביורוקרטיים"; הגנרל בדימוס הוא מעין חומר משלשל, לקסטיב, שפותח את העצירות הביורוקרטית לרווחתו של הטייקון. עסקה מצוינת לשני הצדדים; זה נהנה וזה אינו חסר.

ואלה שמות:

1. רא"ל (מיל.) גבי אשכנזי: לשעבר רמטכ"ל, כיום יו"ר "שמן חיפושים". עלות שכר: 100 אלף ש"ח (לחודש, לחודש), לא כולל בונוסים ואופציות. השתלם? כנראה שכן. אחרי מו"מ ארוך עם משרד הביטחון, קיבלה "שמן חיפושים" אישור לקדוח בשטח אש מול חוף פלמחים, והופ, מניית "שמן" זינקה ב-50% (לעומת זאת, אם אתה לא רמטכ"ל לשעבר, תתקשה להשיג אישור אפילו לבור מים בתחומי שטח אש).

2. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, לשעבר ראש אג"ת וראש המועצה הלאומית לביטחון; כיום יועץ חיצוני ל"גבעות עולם". עלות שכר: 45 אלף ש"ח ועוד 750 אלף ש"ח על כל קידוח שיגיע להפקה מסחרית. השתלם? איילנד אופטימי: "הדבר השני הוא ההתנהלות מול הרשויות. כדי להפיק נפט בקידוחים של גבעות, ליד ראש העין, צריך לעבוד באינטנסיביות עם משרד הביטחון – השטח הוא שטח אש – משרד התשתיות, המשרד לאיכות הסביבה, מינהל מקרקעי ישראל, חברת החשמל, רשות ניירות ערך. המון רגולציה, המון רשויות שצריך לדעת להתנהל מולן נכון, ובזה יש לי ניסיון". בינתיים הוא מנצל את המוניטין הבטחוני שלו כדי לדחוק במקבלי ההחלטות לתגבר את האבטחה על מתקני הגז והנפט. שום קשר לבונוסים, כמובן.

3. אלוף (מיל.) מאיר דגן, לשעבר ראש המוסד, כיום יו"ר "גוליבר אנרג'י", שעוסקת בחיפושי נפט, גז ומתכות יקרות. עלות שכר: אין משכורת, אבל יש אופציות בשווי מליוני שקלים. השתלם? כנראה שכן. באפריל השנה הפכה "גוליבר" לחברה הראשונה בתולדות ישראל שקיבלה רשיון לחיפושי אורניום.

4. אלוף (מיל.) יואב גלנט, לשעבר אלוף פיקוד הדרום, כיום מנכ"ל "נאמקס" (מחזיקה בחלק מרשיונות "פלאגי'ק" לקידוחי נפט וגז במעמקי הים התיכון). עלות שכר לא ידועה (החברה פרטית). השתלם? ימים יגידו. כדאי לעקוב אחרי הלחצים של "נאמקס" על ממשלת ישראל להרחיב את הסכם שיתוף פעולה עם קפריסין.

עוד גנרלים שנותנים גז: יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, וניצב בדימוס יעקב רז, ראש אגף תנועה במשטרה לשעבר, כיום דירקטורים ב"שמן"; תא"ל (מיל.) אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר, כיום (בין השאר) יועץ אסטרטגי ל"שמן חיפושים"; משה קראדי, מפכ"ל המשטרה לשעבר, כיום מנכ"ל חברת "פי גלילות"; ודודי כהן, עוד מפכ"ל משטרה לשעבר, כיום יו"ר חברת "כהן פיתוח" (שתי החברות בשליטת "דלק אחזקות" של יצחק תשובה).

כל השקשוקה הזאת של גנרלים, אופציות, רשיונות קידוח, גיוסי הון ותקציבי אבטחה היתה אולי עניין מצחיק אלמלא הבדיחה היתה חוזרת שוב ושוב על עצמה, ותמיד על חשבוננו. הבעיה היא לא התנהלותם האישית של הגנרלים – לא תאוות הבצע משורבבת-הלשון וגם לא ההתחסדות שבה היא נעטפת ("רציתי לתרום לנושא הגז בשל חשיבותו האסטרטגית למדינת ישראל"). הרי אותם גנרלים עשו מעשים חמורים הרבה יותר, כולל פשעי מלחמה, לפני שפשטו את מדיהם. שום שיחת טלפון בין אשכנזי או גלנט לבין פקיד בכיר במשרד האנרגיה והמים, שמטרתה לשמן את גלגלי הביורוקרטיה ולחלץ עוד זכיונות והטבות למשקיעי הגז, לא משתווה בחומרתה לפקודה לשטֵח שכונת מגורים בעזה.

הבעיה היא לא הם, אלא השיטה. שיטה שמעניקה למיליארדרים ולעושי דברם גישה חופשית אל הצמרת השלטונית של ישראל, אך חוסמת את קולו של הציבור; שיטה שבה חברי כנסת מתוגמלים ולא נענשים על התייצבותם הנרצעת לצידו של ההון; שיטה שבה מפטמים את הציבור מצד אחד ב"איומי ביטחון" מבעיתים רק כדי לחלוב אותו מן הצד השני. על הצד הבעייתי הזה של חינגת הגנרלים וקידוחי הגז אף אחד לא מדבר (להוציא את רועי צ'יקי ארד חד-העין); קל הרבה יותר להשתלח בטייקונים מאשר להודות שהאנשים שבחרת לכנסת מכרו את אמא שלך בזיל הזול.

אז בואו ניתן מבט ממעוף הציפור על המערכת הזאת, וברוח הצבאית שנכנסנו אליה, נחלק אותה לשלושה שחקנים: הממשלה, חברות הגז, והציבור. הגורמים הרלבנטיים בממשלה הם משרד הביטחון (הענקת אישורים בטחוניים לקידוחי גז, תכנון ותיקצוב האבטחה ההיקפית עליהם), משרד האנרגיה והמים (מתן זכיונות, קביעת מכסות ייצוא) ומשרד האוצר (גביית ההכנסות לקרן תמלוגי הגז). יש עוד משרד אחד, קוראים לו המשרד להגנת הסביבה, אבל הוא ילד הכאפות הקטן שכל הגדולים משאירים הרחק מאחור כשהם בועטים בכדור הלאה ביניהם.

במשרד הביטחון ידוע לנו מי עובד. במשרד האוצר ידוע לנו מי שולט – נתניהו. משרד הביטחון והצבא דורשים עוד ועוד תקציבים לאבטחת המתקנים. חלק מהכסף יישאר בצבא, חלק יגיע לידי חברות אבטחה פרטיות שמנוהלות על-ידי החברים שלהם, יוצאי צבא, מומחים לאבטחה – וחלק אולי יגיע לידי הקצינים שדרשו אותו, אם יפשטו את מדיהם מספיק מהר כדי להצטרף לחברים שלהם בשוק הפרטי. הדרישות האלה מתקבלות בהתלהבות באוצר ובלשכת נתניהו – גם צמיחה לשוק האבטחה, גם מסר מרגיע למשקיעים, שכספם מוגן היטב. המשקיעים, כזכור, גם הם מיוצגים בידי גנרלים, ואלה מצידם לוחצים כל הזמן "לשחרר חסמים", להגדיל את הייצוא, את האבטחה, את הרווחים. בתווך נמצא משרד האנרגיה והמים, שפועל כחותמת כשרות מקצועית, שליח צייתן בין משרדי הביטחון והאוצר וחוזר חלילה.

השילוש הקדוש, הון-שלטון-ביטחון, פועל בתיאום מושלם. יש מי שממונים על פמפום מפלס החרדה הלאומי, יש מי שממונים על הסחות דעת, וכולם מחלקים ביניהם יפה את אוצרות הארץ הזאת, המצטמקים והולכים.

והשחקן האחרון? הציבור? הס, פן תעיר. ישן לו אפרוח, אפרוח זעיר.

יש לנו צבא חזק וגדול – בואו נגן גם על הגז של קפריסין

כידוע, ההון הגלובלי אינו יודע גבולות מדיניים. בזרימתו החופשית ממדינה למדינה, הוא יוצר מצבים מדיניים חדשים ולא צפויים. ואז נשאלת השאלה מה עושים המדינאים: מעצבים את המדיניות כך שתקל על זרימת ההון ככל האפשר, או שוקלים מנגד גם את טובת הציבור שהעלה אותם לשלטון. טוב, התשובה במקרה הישראלי לא בדיוק נסתרת מן העין.

תגליות הגז של השנים האחרונות חוללו משברים מדיניים מול לבנון וטורקיה, שעלולים להסלים לכדי עימות אמיתי. לבנון טוענת כי הסכם שיתוף הפעולה בקידוחי גז בין ישראל לקפריסין מדצמבר 2010 גזל שטח של 854 קמ"ר מן המים הכלכליים שלה. ישראל הגיבה – להד"ם. בשטח המדובר עדיין אין קידוחים, אך ידוע כבר כי יש בו מרבצי גז משמעותיים. האמריקאים דווקא צידדו בעמדה הלבנונית, אבל המחלוקת לא פשוטה בכלל; הנה הסבר לא משוחד של טיב המחלוקת והנה ניתוח משפטי של הדרכים הפתוחות ליישבה.

איך שלא ייפתר המשבר, עניין אחד ברור: במצב של אי-בהירות ביחס למיקומו של הגבול הימי בין שתי מדינות השרויות בעימות – אין מקום לצעדים חד-צדדיים. מה שנחוץ כעת, מה שממשלת ישראל למעשה היתה צריכה ליזום מעצמה, הוא בוררות בינלאומית מוסכמת שתכריע במחלוקת, ולא הכרזות חד-צדדיות של שני הצדדים על מיקומו של הגבול. דוברים ישראליים משחקים משחק מסוכן מאד כשהם מפמפמים מעל כל במה את "האיום של חיזבאללה" להתקיף מתקני גז ישראליים. האיום הזה בא לעולם בדיוק על רקע המחלוקת הטריטוריאלית – חיזבאללה איים לתקוף כתגובה על כך שישראל "שודדת" משאבי טבע לבנוניים. כל עוד לא הוכרעה שאלת הבעלות – האיום של חיזבאללה אינו תוקפני יותר מהכרזת הגבול החד-צדדית של ישראל. לפחות בדיקת מומחה אחת העלתה שרשיונות הגז שחילקה ישראל (להבדיל מקו הגבול הימי) אינם חורגים מעבר לקו הגבול שדורשת לבנון; לפיכך אולי הכל רוב מהומה על מאומה. "מומחי האבטחה" מתבקשים אם כן לשתוק קצת, עד שהתמונה תתבהר.

אם מול לבנון נשקפים סכנות בשל חוסר שיתוף פעולה, מול קפריסין נשקפות סכנות בשל עודף שיתוף פעולה. בדצמבר 2010 נחתם הסכם בין ישראל לקפריסין על סימון קו הגבול הימי ביניהן, להסדרת קידוחי הגז של שתי המדינות. במהלך 2011 שידרגו שתי המדינות את יחסיהן הבטחוניים – שוב, כדי להגן על האינטרסים המשותפים במאגרי הגז. בפברואר השנה הגיע הרומן הישראלי-קפריסאי לשיא עם ביקורו של נתניהו בניקוסיה. בשלב זה כבר דובר על שיתוף פעולה בחיפוש גז, הקמת מתקן לגז נוזלי בקפריסין שדרכו תייצא ישראל גז לאירופה, הקצאה של ספינות חיל הים לאבטחה של קידוחי גז קפריסאיים ופריסה של מטוסי חיל האוויר (גם כאן) ברחבי האי. במהלך השנה גם דווח שקפריסין תייבא גז מישראל עד שהקידוחים שבתחומה יתחילו לפעול; חברות כמו נובל אנרג'י ודלק אנרגיה, שכבר מיצו את פוטנציאל החיפושים מול ישראל, מתדפקות על דלתות הממשל הקפריסאי לקבל זכיונות קידוח בשטחים הימיים שברשותו.

כל ההתחממות הזאת מעצבנת מאד את הבריון השכונתי השני – טורקיה. ממשלת אנקרה, שאיננה מכירה בממשלה היוונית של קפריסין, כבר שלחה איומים לשני הצדדים ואף שיגרה משחתות לחיפוש גז מצפון לאי. גם העובדה שמטוסים ישראליים חודרים למרחב האווירי הטורקי לא בדיוק תורמת להרגעת האזור.

ההתפתחויות האלה הן מספיק דרמטיות כדי לייצר שיח ציבורי במדינה שבה הציבור (והתקשורת) פוקחים עין על השלטון ומעלליו. בישראל, כידוע, העין הזאת נעצמת כשמגיעים לנושאים שמוגדרים "ביטחון". אפילו סיקור תקשורתי ישיר אין; כל הדיווחים על שיתוף הפעולה הצבאי עם קפריסין מגיעים ממקורות חוץ. שוב ושוב, כשמשווים את עומק הדיווח והביקורתיות של העיתונות הכלכלית כלפי מושאי הסיקור שלה לעומת ההליכה-על-בהונות של העיתונות הצבאית – יוצאת האחרונה מבוישת וחפוית-ראש, עם זנבה בין רגליה.

הידיעה הדרמטית ביותר בהקשר הישראלי-קפריסאי פורסמה בסוכנות הידיעות הטורקית "אנטוליה", במאי השנה, ורק צוטטה בתקשורת הישראלית, ללא שום מעקב. על פי הדיווח הטורקי, ישראל הציעה (התחייבה?) לממן ולהקים מתקן הפקת גז בקפריסין. לצורך הקמתו, יישלחו 10,000 אנשי מקצוע לקפריסין לתקופה לא ידועה, ובליווי משפחותיהם, יגיע מספרם לכ-30,000. כדי לאבטח את מתקן הגז וכמות כזאת של ישראלים (שישוכנו בלימסול), תשגר ישראל לקפריסין עוד 20,000 חיילי קומנדו.

בקיצור: ישראל מתכננת לשגר לקפריסין אוכלוסיה של כ-50,000 איש, סדר גודל של עיר קטנה. מפוקפק? הזוי? תודו שזה לפחות מעניין; מעניין מספיק כדי להציק לרשויות בישראל שיספקו קצת מידע על המיזם הזה. אבל כלום, גורנישט; התקשורת הישראלית מעדיפה לספור מטרים מעוקבים של גז מאשר חיילי קומנדו.

מבלי להתחייב לנכונות הסיפור הזה, ברור שבין ישראל לקפריסין מתקיים שיתוף פעולה צבאי ובטחוני הדוק ביותר, שכבר עתה כולל סיורים ימיים ואוויריים; ברור ששיתוף הפעולה הזה נובע ישירות מאינטרסים כלכליים – הגנה על שדות הגז שבין שתי המדינות; ועוד ברור, שממשלת ישראל הקצתה משאבים צבאיים משמעותיים לטובת העניין.

העניין הזה צריך להדיר שינה מאזרחי ישראל שעדיין מאמינים במשמעות המילולית של צה"ל – "צבא הגנה לישראל". תקראו איך שתרצו לפעילות הימית והאווירית של צה"ל סביב מאגרי הגז הקפריסאיים – "הגנה על ישראל" זה לא. מה שמצטייר כאן לנגד עינינו, בבהירות שאין לטעות בה, הוא רתימה של הכוח הצבאי המדינתי לשירותם של משקיעים פרטיים, מעבר לגבולות המדינה. ובמלים פשוטות: ישראל מפתחת מדיניות אמפריאלית. תדע כל אם עברייה: הבן שהיא שולחת לחיל הים או האוויר עשוי להשקיע את מיטב שנותיו ומרצו בשמירה על רווחי נובל אנרגי' ודלק אנרגיה בחופי קפריסין. ההזניה הזאת של השימוש בכוח הצבאי (תרגום: כספי ציבור, ואולי גם חיי אדם) למטרות כלכליות הרי כבר הפכה לעניין שבשגרה; עוד קודם ראינו שחיל הים מקצה משאבים גדלים והולכים להגנה על מתקני הגז הישראליים. כמו בבדיחה ההיא – כבר ברור שמדובר בזונה; עכשיו נותרה רק שאלת המחיר. ושוב, אין כאן הפתעות: היכן שמושקע ההון הגדול – שם יגן עליו השלטון (כלומר, ישלח אותנו להגן עליו). תהליך הסלאמי שהחל מיד עם קיצוץ מסקנות ועדת ששינסקי הוביל אותנו עד לשיגור מטוסי חיל אוויר אל שדות הגז של קפריסין. והוא ימשיך עוד ועוד, אם לא נעצור אותו.

מחשבות ולקחים

הדמוקרטיה הישראלית איננה שלטון יציג באמת. בסוגיות בעלות משמעות ציבורית מובהקת, אין לציבור ערוצי השפעה על מקבלי ההחלטות. שימועים ציבוריים, מסתבר, הם סוג של שסתום לחץ. השלטון פותח את השסתום לזמן קצר; עמותות וארגוני החברה האזרחית משחררים קיטור באמצעות "ניירות עמדה"; השסתום נסגר, הציבור שב לענייניו – ואז מתחילה מכירת החיסול האמיתית: מאחורי הקלעים, בפגישות ישירות של ההנהגה עם בעלי ההון. ההחלטות שיוצאות מן הפגישות הללו אינן כובשות כותרות, ומדווחות רק בשולי מדורי הכלכלה. כך הציבור לא יודע אפילו שקיימים פערים עצומים בין הצהרות הפוליטיקאים לבין המדיניות שהם אישרו בפועל. וכשאין ידיעה – אין מחאה.

אלה קווי המתאר של פרשיית הגז הטבעי, ואני מניח שהם נכונים גם בתחומים אחרים של מדיניות חברתית. מי שרוצה לשנות את המצב חייב קודם כל להבין את קווי המתאר האלה ולרכז מאמץ במחשבה יצירתית על דרכים לפתח ולהעצים את השפעת הציבור על מקבלי ההחלטות. מה שצריך להיות ברור לכולם זה שתחיבת פתק בארגז קרטון אחת ל-4 שנים איננה תחליף ל"השפעה על השלטון". לא רק שמדובר באקט נקודתי, אלא שכמעט תמיד הבחירה בין פתקים שונים לא משפיעה במאומה על המדיניות הממשלתית בנושאים הקריטיים (כמו תמלוגי הגז).

חשוב גם לדעת על מה אין טעם למחות. אין טעם להיאבק נגד "הטייקונים", זאת טחינת מים. אלה בסך הכל אנשים פרטיים עם תאוות-בצע חריגה – לא עבירה על החוק, ודאי לא "בגידה" בציבור, שממילא לא בחר בהם.

אולי המסקנה החשובה ביותר מפרשיית הגז היא שפעולת שתדלנות, צודקת ונמרצת ככל שתהיה, אף פעם לא תהיה אפקטיבית אם אין בצידה סנקציות ממשיות על הפוליטיקאי שמסרב להיענות לה. ההתגייסות של פוליטיקאים לטובת בעלי ההון נשענת בדיוק על הזיקה הזאת; הפוליטיקאי מרוויח כוח (לפעמים גם כסף) והשפעה, והוא חרד לאבדם. על כן צריך לזהות את הנכס היחידי של הפוליטיקאי שהוא חרד לאבדו ושהציבור יכול לפגוע בו: המוניטין שלו.

חבר כנסת שמצביע בוועדת הכספים נגד העלאת תמלוגי הגז; שר שלוחץ על ועדה ממשלתית להגדיל את מכסות הייצוא של הגז; ראש ממשלה שמבצע מחטפי חקיקה בחוק הנפט והגז ללא ידיעת הציבור – כל אלה צריכים להישחט בזירה הציבורית על מעשיהם. כיוון שהתקשורת המיינסטרימית לא עושה זאת, צריך לפעול בערוצים אלטרנטיביים.

יותר מכך – אדישות אינה אופציה. בכל כנסת ישראל יש לא יותר מארבעה ח"כים שמתמצאים, עוקבים מקרוב ומנסים לעכב קצת את הרכבת הדוהרת שמנשלת את הציבור מנכסי הגז שלו בשנתיים האחרונות. השאר תופסים מרחק ומשאירים לפקידי האוצר ומשרד האנרגיה לנהל את המשאב הלאומי החשוב ביותר של ישראל. גם על האדישות הזאת נבוא איתם חשבון.

תנועת המחאה החברתית כבר פיתחה כמה מודלים חדשים להפעלת לחץ על הנבחרים: המשמר החברתי בכנסת, המשמר החברתי המקומי, כנסת פתוחה, המשאל. יוזמת המדד החברתי מדרגת את חברי הכנסת לפי תרומתם לצדק חברתי. אלה יוזמות מבורכות, אבל לצידן יש לפתח כלים נשכניים יותר, ובנושא הזה – כדאי ללמוד מן הימין הלאומני. נחוץ לנו מעקב מתמיד אחרי פוליטיקאים – ביחוד כאלה המכהנים בתפקידים ביצועיים. שיאנים במדיניות אנטי-חברתית, כמו נתניהו, שטייניץ ולנדאו, יקבלו פרס בדמות קמפיין שלילי, לא מנומס בעליל, שיתבע מהם תשובות. הקו המנחה צריך להיות הפער בין הצהרות למעשים, בדגש על המחיר שמשלמים האזרחים.

פרשיית הגז הטבעי, כפי שגוללה כאן, עלולה לרפות את ידי הפעילים; לכאורה, הסלאמי נחתך עוד ועוד עד שלא נותר ממנו דבר. אבל זהו רושם מוטעה בעליל, שמזניח עובדה קריטית: אלמלא המאבק הציבורי, לא היה סלאמי מלכתחילה. עצם פתיחת נושא תמלוגי הגז לדיון והמעורבות העמוקה של הציבור בדיוני ועדת ששינסקי הם אות של כבוד לציבור הישראלי. למרות השחיקה המשמעותית במסקנות, גופים כמו פורום הפעולה האזרחית יכולים לטפוח לעצמם על השכם; הם הציבו מודל מעורר השתאות של קמפיין ציבורי אפקטיבי ביותר, שהשפיע ישירות על הנוגעים בדבר (ראו עדות פרופ' ששינסקי) ואיזן במשהו את לובי הגז.

הבעיה העיקרית שעליה מצביע המאמר הזה היא שעם תום פרק ששינסקי וכניסת החוק החדש לתוקפו, סר העניין הציבורי בתמלוגי הגז. וכך, השלבים הבאים בתהליך הסלאמי, שהיו לא פחות משמעותיים, לא עוררו כמעט התנגדות ציבורית. בכך שותפה גם התקשורת שקברה את הדיווחים על ועדת צמח בעמודי הכלכלה ולא טרחה כלל להתיר את הקשר הגורדי בין דרישות האבטחה של מתקני הגז לבין אינטרסים עסקיים ברורים.

אבל שוב, אין סיבה להרים ידיים. רוב הגז עדיין באדמה; מאגר לוויתן, המחזיק כמחצית מן העתודות הוודאיות, יתחיל להפיק גז רק ב-2016; וכמו שחוק הנפט שונה אחרי 50 שנה שאיש לא ניגב ממנו את האבק, כך גם הנוסח החדש שלו אינו קבוע במסמרות. לחץ ציבורי מסיבי ומתמשך יכול להביא לפתיחת החוק מחדש (בג"ץ כבר סלל את הדרך), לביטול ושינוי של החלטות ממשלה שהתקבלו ללא בקרה ציבורית נאותה, ולהערכה מחודשת של השימוש בהכנסות מתמלוגי הגז לצורך שיקום התשתיות החברתיות בישראל.

מבט אל האופק: להחזיר את הגז לאזרחים

זה יהיה מאבק לטווח ארוך, ועליו להתמקד בשורה של יעדים מוגדרים. הנה ההצעה הצנועה שלי:

• להחזיר את גובה ההיטל המינימלי למסקנות הביניים של ועדת ששינסקי, 66%, ולחתור למיסוי מקסימלי בגובה 80%, כדרישת הקמפיין האזרחי.
• לבטל את כל ההטבות וההחרגות שהוכנסו בדרך-לא-דרך בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי.
• לבטל את מחטפי נתניהו בנוסח החוק הסופי, ובפרט את ההצמדה השלילית למס החברות.
• להכניס את המלצות ועדת צמח להקפאה עמוקה; להשעות את ייצוא הגז ל-30 שנה לפחות, עד שיתבררו לאשורן עתודות הגז הוודאיות של ישראל ורמת הצריכה שלו בשוק האנרגיה המשתנה.
• לשקלל את השיקול הסביבתי בכל דיון על קידוחי הגז ומשק האנרגיה; לחייב את משקיעי הגז לפצות את הציבור על הנזקים הסביבתיים שנגרמים מהפעלת הקידוחים.
• לשמור על כספי הקרן הלאומית לתמלוגי הגז כלשון החוק – למטרות כלכליות-חברתיות; להכניס נציגי ציבור לוועדה החיצונית שתפקח על השימוש בכספים.
• להקפיא כל פעילות או התבטאות בנושא שאיבת גז משטח המחלוקת עם לבנון עד להחלטה סופית ומוסכמת בגורלו בידי בוררות בינלאומית.
• להחליף את דיסקט "כולם רוצים לפוצץ לנו את אסדות הגז" בדיסקט "כולם ירוויחו משיתוף פעולה אזורי בהפקת הגז שבים התיכון".
• לבצע תחשיב מחודש של הוצאות האבטחה הנדרשות למתקני הגז רק לאחר השגת הסכמה עם לבנון (וחיזבאללה) לגבי מיקומו של הגבול הימי.
• במסגרת התחשיב המחודש, לחלק את הוצאות האבטחה בין המדינה לבין המשקיעים באופן יחסי לחלוקת ההכנסות מרווחי הגז; במלים אחרות, יופסק הסיבסוד הציבורי בגובה מילארדי דולרים של אבטחת המתקנים.
• "ושבו בנים לגבולם"; לבטל כל פעילות צבאית של חילות הים והאוויר באבטחת שדות גז זרים (כמו של קפריסין).
• לבסוף – לא לעצום עין ולא להפנות עורף לרגע לפוליטיקאים שעוסקים בגז הטבעי. מי שנרדם בשמירה מתעורר בלי תחתונים לגופו.

* * *

יצחק תשובה: אין לי שום בעיה שוועדה נכבדה זו תקים ועדה ותשב ותבדוק את הדברים לעומק על מנת לא להטעות. זה חשוב מאד. לא בשבילי, אני לא חשוב, בשביל מדינת ישראל. חשוב לזכור שקל לעצור את המומנטום והתנופה, אך קשה ויקר מאד להחזיר את הגלגל. גורל מדינת ישראל היום הוא חשוב לכולנו וזה הדבר הכי חשוב. הדיון פה זה לא אני, זה לא הגז, זה גורל מדינת ישראל.

* * *

[פוסט ארוך במיוחד. מומלץ לקרוא בחלקים, עם הפסקות קפה]

מעין הקדמה מתודולוגית

יש ידיעות שמסתובבות באינטרנט חודשים ושנים מבלי שמישהו יטרח להתעמק בהן. העובדות מדווחות פעם פה ופעם שם; אתה קולט אותן בחצי עין, לפעמים זוקף גבה, אבל אין לך פנאי, לא ברור לך מה הסיפור שם, אז אתה הודף אותן מעליך וממשיך הלאה.

יש פער עצום בין עובדות לסיפור. אף אחד לא מתעניין בעובדות סתם, מבודדות מהקשר ומשמעות. אף אחד גם לא יכול לזכור אותן. מידע שלא עובר סינתזה לידע, הולך לאיבוד – הן במערכת התפיסתית שלנו, והן באינטרנט.

הסיפור של שדות הגז מול חופי עזה הוא מין "לא-סיפור" שכזה. העיתונות הכלכלית בארץ התעסקה רבות בנפתוליה האינסופיים של עיסקת הגז בין מדינת ישראל לבעלת הזיכיון על הקידוחים, חברת בריטיש גז. ודאי שמעתם על זה. סביר להניח שכמוני, לא ממש התעמקתם. מסובך מדי; כמה מדינות בוחשות בעיסקה (ישראל, בריטניה, מצרים והרשות הפלסטינית), יש אולי בעלי מניות עלומים, העיסקה קמה ונופלת, כמעט נחתמת וברגע האחרון מתבטלת. כל זה מתערבל למין ענן של אבק מתיש ומבלבל, הרבה מעבר ליכולת העיבוד הנורמלית של צרכן החדשות הממוצע. אז הוא מסמן לעצמו מין הוראת הפעלה (מי לא מכיר אותה?): "בפעם הבאה שאני פוגש כותרת בנושא הזה, לדפדף הלאה מיד".

כך גם אני עשיתי. וגם הצלחתי להתעלם מן היתוש המציק שמדי פעם היה מגיח מן הענן הזה, של עיסקת הגז, ועוקץ אותי בעורפי, כמו מזכיר לי: הי, יש פה סיפור. סיפור ענק. הוא רק מחכה שמישהו יאסוף את השברים שלו מן הרצפה. שמישהו כבר יחבר את הנקודות.

המישהו הזה כבר עשה את העבודה לפני חצי שנה. קוראים לו מישל חוסודובסקי, ועוד נחזור אליו. גם אז לא התפניתי. זוכרים מה היה פה לפני חצי שנה?

נכון. ותראו כמה מוזר: מסתבר שיש קשר מעניין מאד בין "עופרת יצוקה" לעיסקת הגז. אז אולי בכל זאת אני אתאמץ? אולי גם אתם?

אני מתריע מראש שהדברים הבאים עשויים להיות בחזקת חדשות ישנות מאד עבור קוראים עירניים ממני. אין לי שום יומרה לגלות את אמריקה בנושא הזה. להשקפתי, סיפור חשוב הוא סיפור חשוב, גם אם מספרים אותו פעמיים ושלוש. הרי יש כל כך הרבה עובדות ישנות, ממש עתיקות, שאינן חודרות לתודעה שלנו. עדיף לטחון עובדות ישנות וחשובות מאשר לעוט על עובדות חדשות שאין בהן כל חשיבות (שוב קופצת לראש המימרה הנוקבת הזאת של אורוול: "כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאמץ מתמיד").

במקרה הנוכחי, אין לי ספק שאני לא לבד; יש עוד הרבה ישראלים שלא ראו את מה שמתחת לאף שלהם.

זאת ועוד, בתקופת "עופרת יצוקה" עשיתי מאמצים רבים לאסוף מידע רב על המתרחש, בניסיון להבין את המדיניות הישראלית. קצב האירועים היה כה קדחתני שלא היה לי ספק שאני מחמיץ דברים מסוימים. בדיעבד, סיפור הגז הוא אולי ההחמצה הגדולה ביותר שלי, בזמן אמת. וחשוב לי להשלים את התמונה, לי ולמי שמעוניין.

שהרי עוד קודם שהייתי מודע לסיפור הגז, ניקרה בי שאלה זמן רב. שאלת ה"למה"? למה פלשה ישראל לעזה? למה בכוח ובברוטליות כאלה? מה היא רצתה להשיג?

את התשובות השגרתיות, שדקלמו הפוליטיקאים והעיתונאים, לא היה קשה להפריך. הפסקת ירי הטילים, הפסקת הברחות הנשק – מי שעיניו בראשו ראה שמדובר בסיפורי בדים. לא אחזור כאן על מסכת ההוכחות והראיות – המעוניינים ייכנסו לארכיון ויעיינו בפוסטים מן החודשים ינואר-פברואר 2009.

כך שלמרות שידעתי היטב מה לא היו מטרות המבצע, לא היה לי ברור (ועדיין לא ברור לגמרי) מה היו מטרותיו האמיתיות. כרגיל, הדילמה היתה: רישעות או איוולת? תיכנון מוקדם, עם מניעים מוגדרים אך מוסתרים היטב מן הציבור, או שמא מצעד איוולת שבו טעות אחת מתגלגלת לטעות שניה עד הכישלון הקולוסאלי?

(תזכורת: "עופרת יצוקה" היה כשלון טוטאלי. את השגיו – מניעת ירי טילים על ישובי הדרום – היה ניתן להשיג על-ידי הארכת הסכם המעברים. וזאת מבלי לשפוך טיפת דם אחת. כאמור, התיעוד קיים בארכיון).

בכל מה שקשור למדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים, אני נוטה תמיד לקבל הסברים מעורבים. כן, היו מטרות זדוניות מראש, אבל הן לא היו מוגדרות לגמרי, ודרכי השגתן לא עובדו עד הסוף. אליהן הצטרף השילוב הישראלי המוכר של קוצר ראייה, טיפשות ויהירות.

סיפור הגז, אני חושב, יוצק תוכן ממשי למרכיב התכנון מראש. כלומר, הוא חושף מטרות כלכליות רבות עוצמה שעמדו מאחורי המבצע. שוב, זה לא מסביר את רמת המיקרו – למה חיילי צה"ל ירו על תושבים שהניפו דגלים לבנים, למה הופגזו מחסנים רפואיים וכיוב'. אבל זה בהחלט מעניק פשר מסוים ברמת המקרו, להילולת ההרס הכה בלתי מובנת שהתפרצה אל חיינו, ובעיקר אל חיי הפלסטינים, ב-27 לדצמבר 2008.

ומכאן לסיפור.

מדינת ישראל והגז של עזה

מי שסוף סוף חיבר את הנקודות לקו רציף הוא מישל חוסודובסקי, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת אוטאווה, ומבקר חריף של הגלובליזציה. ב-8 לינואר השנה הוא פירסם מאמר באתר "גלובל ריסרץ'" תחת הכותרת: "מלחמה וגז טבעי: הפלישה הישראלית ושדות הגז שלחוף עזה".

למיטב ידיעתי, המאמר המרתק הזה לא אוזכר בשום דיון אינטרנטי עברי (על כלי התקשורת אין מה לדבר), למעט שלושה מקומות: מאמר של תמר גו'זנסקי, פוסט של יוסי וולפסון ופוסט של מתי שמואלוף.

חוסודובסקי פורש באופן בהיר את השתלשלות העניינים. בשורות הבאות אני משחזר אותה על בסיס שלד המאמר שלו, מעבה את התיאור העובדתי עם קישורים לדיווחים התקופתיים בעיתונות הישראלית, ומרחיב בכמה עניינים שהוא משמיט. בסוף הדברים אני מחדד את הפרשנות של חוסודובסקי ומציע לה השלמות.

בזמן שאתם צוללים אל תוך הפרשה, נסו במקביל לשים לב גם להבט המתודולוגי שפתחתי בו; האבחנה בין "עובדה" ל"סיפור"; האופי המבודד והמפורק של הדיווחים בעיתונות הכלכלית; היעדר מבט העל; היעדר הפן הפוליטי מן הדיווחים העסקיים; ההתעלמות המופגנת (להוציא מאמרו של חוסודובסקי) מיחסי הגומלין בין הפעילות הצבאית בעזה לבין עיסקת הגז.

[רקע: על רקע משבר הנפט העולמי, הולך וגדל חלקו של הגז הטבעי במשק האנרגיה של מדינות המערב. בהחלטה אסטרטגית משנת 2000 הכירה מדינת ישראל בצורך לקדם באופן משמעותי את הייבוא והניצול של גז טבעי בישראל].

נובמבר 1999: בריטיש גז מקבלת מידי יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, זיכיון לחיפוש, קידוח ושיווק של גז טבעי מול חופי עזה. הזכויות ברווחים מתחלקות כדלקמן: 60% לבריטיש גז, 30% לחברת CCC (בבעלות לבנונית) ו-10% לרשות הפלסטינית.

ראש הממשלה אהוד ברק נתן את הסכמתו, וסביב ההסכמה הזאת התפתחו כל מיני תיאוריות קונספירציה; כביכול "ויתר" ברק, מטעמים מפוקפקים וללא דיון מסודר, על נכס אסטרטגי ישראלי, ומסר אותו לידי הפלסטינים.

חוסודובסקי מבהיר בפשטות: ישראל לא "ויתרה", משום שאין לה זכויות בשדות הגז שמול עזה. מבחינת החוק הבינלאומי, הגז שייך לפלסטינים. שימו לב: מי שהעניק את הזיכיון היה ערפאת, לא ברק. לישראל אין כל חזקה חוקית על חופי עזה.

למעשה, בתגובה לתחקיר של בן כספית, המעלה חשדות דומים, ברק אישר את הדברים: "ישראל לא איבדה 'נכס רב ערך', כאמור בפנייתכם, משום שלא היה 'נכס' והוא לא היה ברשות ישראל. מדובר באזור נטול שיפוט, שאינו בריבונות ישראלית, מול חופי עזה, שברור שבסופו של דבר יהיה בידי הפלסטינים (גם לשיטת ממשלת שרון). פרויקטים מסוג זה הם פרויקטים לעשר שנים ויותר, ולכן לא עמדה בפני ישראל כל אפשרות להפיק מהנכס הכנסות או רווחים."

מה שברק לא אמר בתגובה ההיא (בהיותו אדם פיקח) הוא שניתן להבטיח את השליטה האפקטיבית של ישראל בגז גם ללא חזקה משפטית. בכך מילא את תפקידו בהצגה המוכרת של "הימין צורח שהשמאל מוכר אותנו לפלסטינים בה בשעה שהשמאל מגשים את מאוויי הימין".

מתנגדי העסקה בארץ, שעתרו לבג"ץ, גייסו לשורותיהם חוות דעת של פרופ' יורם דינשטיין, מומחה למשפט בינלאומי. חוות הדעת שניתנה בנובמבר 2000 קובעת: "לישראל יש את מלוא הזכויות במדף היבשתי הסמוך לחופי רצועת עזה. לכן, רק בידיה נמצאת הזכות להעניק זיכיונות לחיפושי גז ונפט מול חופי עזה. למועצה הפלסטינית אין בשלב זה סמכויות מסוג זה… ישראל רכשה את הזכות לחפש ולנצל את המשאבים הטבעיים, מכוח 'החזקתה הלוחמתית' ברצועת עזה. זכות זו, מקבלת משנה תוקף במשטר של 'פוסט החזקה לוחמתית' השורר היום ברצועה."

טוב, אני לא מומחה למשפט בינלאומי, אבל זה נשמע לי כמו התחכמות קולוניאלית קלאסית. בכל מה שנוגע לחובות, ישראל מתעקשת שהרשות הפלסטינית נחשבת למדינה לכל דבר (אכיפת חוק, מניעת טרור, מנהל תקין וכיוב'). כשמגיעים לזכויות (כמו ניצול משאבים טבעיים) – לפתע ה"מדינתיות" מתמוססת לה, ומדובר בסך הכל בטריטוריה, לא במערכת שלטונית, שנמצאת במשטר של 'פוסט החזקה לוחמתית' (מה זה?), ואין מנוס מלנהל אותה מבחוץ. כך או כך, חוות הדעת הזאת לא עוררה כאן שום עניין. אולי כעת ירים את הכפפה איזה משפטן ויפרק אותה לחתיכות?

התזה שרווחה בחוגי הימין בדבר ה"ויתור" התמוה של ברק על שדות הגז יכולה היתה לבוא לעולם רק מתוך האקסיומה של הלאומנות הישראלית, לפיה כל מה שנמצא בטריטוריה הפלסטינית, מעליה ומתחתיה, שייך לישראל. השורש המנטלי של התפיסה הזאת נעוץ ב"פיחות" האנושי של האדם הפלסטיני לעומת אדם רגיל. אחד הממדים הבסיסיים של הקיום האנושי הוא מימד הבעלות והקניין. להיות אדם, מאז ומתמיד, ובעיקר בימינו, זה להיות בעל קניין; לעמוד ביחסי קניין עם חפצים, נכסים או זכויות. הפלסטיני, בתפיסה הישראלית, איננו מגיע למדרגה האנושית שמאפשרת יחסי קניין. ולכן, הוא אינו יכול להיות באמת הבעלים של האדמה שעליה הוא יושב, של עצי הזית שהוא מגדל, של הזמן שהוא מבזבז במחסומים, או של כל זכות אחרת שנשללת ממנו באופן שרירותי. הפלסטיני הוא אורח ארעי בארץ ישראל, שאינו מסוגל לקשור יחסי קניין עם אוצרותיה.

באותה גרגרנות שאינה יודעת שובע, כידוע, נוהגת ישראל במאגרי מי התהום שבשטחים: שואבת לפי צרכיה ומונעת גישה למים מן הבעלים הטבעיים, הפלסטינים. יש לא מעט דמיון בין חמסנות המים לחמסנות הגז והאופן שהן מסבירות (בדרכים סמויות מן העין) את הקושי הישראלי להיפרד מטריטוריה פלסטינית, עתירת משאבים. רק שבמקרה הגז מדובר בסכומים הרבה יותר גבוהים.

למעשה, המושחת האמיתי בפרשת הזכיונות של בריטיש גז הוא ערפאת, שויתר על 90% מערכו של נכס פלסטיני לאומי ומסר את הרווחים העתידיים ממנו לידיים זרות. בכך נהג כמנהיגי עולם שלישי רבים אחרים, שמכרו את נכסי ארצותיהם לתאגידים זרים, בתמורה להון פרטי שביצר אותם ואת קרוביהם בשלטון. דפוס קולוניאלי מוכר, שהגלובליזציה רק עידכנה אך לא ביטלה (המנשלים המודרניים הם תאגידים, לא מדינות).

לאחר מותו של ערפאת והכאוס שהשתרר בשטחים, החליטה ישראל, דה-פקטו, ששדות הגז שייכים לה. להחלטה זו היו השפעות מרחיקות לכת.

אוקטובר 2000: בשני קידוחים, גזה מארין 1 וגזה מארין 2, מגלה בריטיש גז מאגרי גז טבעי מול חופי עזה. על פי ההערכה, שווי הגז במאגרים – 4 מיליארד דולר.

הנה ראיון עם מומחה שמסביר את המשמעות הדרמטית של הגילוי. מבחינה כלכלית, רווחי הגז – אם יגיעו לבעליהם החוקיים, הפלסטינים – יכולים להפוך את הכלכלה הפלסטינית ל"דובאי" שניה. חסל סדר תרומות ונחשלות.

חלומות בצד, נחזור למציאות. מרגע שהתגלה הגז החל ריקוד חיזור-דחייה עקלקל, הנמשך למעשה עד היום, בין ישראל לבריטיש גז, סביב העיסקה.

אוגוסט 2003: ראש הממשלה שרון מטיל וטו על רכישת גז מבריטיש גז. הנימוק הרשמי הוא שישראל איננה מעוניינת שהכסף שהיא משלמת עבור הגז יממן טרור (שימו לב: זה עדיין 3 שנים לפני עליית החמאס לשלטון). בפועל, שרון רומז ששדות הגז בעצם שייכים לישראל.

פברואר 2006: ישראל מחדשת את המגעים עם בריטיש גז. ynet מדווח: "זמן קצר לפני אשפוזו של שרון הוא שינה את דעתו והחליט לחדש את המשא ומתן עם בריטיש גז, בשל השיפור ביחסים עם הפלסטינים מאז מותו של יו"ר הרשות יאסר ערפאת. למרות ניצחון החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית החליט, כאמור, אולמרט להמשיך בשיחות עם בריטיש גז."

שימו לב למילת המפתח: "למרות". הייתכן שראוי להחליפה ב"בגלל"? האם אולמרט הבין שהזמן דוחק ויש להבטיח את האינטרסים הישראלים בשדות הגז של עזה דווקא עכשיו, ימים ספורים לאחר נצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית?

יוני 2006: ראש הממשלה אולמרט מבקש מר"מ בריטניה, טוני בלייר, ללחוץ על בריטיש גז להמשיך את המו"מ עם ישראל ולא לפנות לשוק המצרי. ואכן, בלייר מתערב לטובת ישראל.

נובמבר 2006: המדינה עומדת לחתום על חוזה עם בריטיש גז.

פברואר 2007: מבקר המדינה יבדוק את התנהלות המדינה במו"מ עם בריטיש גז, לבקשת ח"כ גלעד ארדן.

אפריל 2007: ממשלת אולמרט מאשרת את העיסקה.

אפריל-מאי 2007: מתנגדי העיסקה טוענים ששיקוליו של ברק (שיורשו שרון לבסוף אימץ) היו פסולים ונגועים בשחיתות. יוסי מימן, השותף בחברת EMG המתחרה בבריטיש גז על החוזה עם חברת החשמל, מנסה לטרפד את העיסקה, ע"י חשיפת שותפים סמויים בבריטיש גז, ביניהם מרטין שלאף ומוחמד ראשיד.

מאי 2007: התקדמות במגעים מול בריטיש גז. החברה שוקלת להקים באשקלון, בשטחה של קצא"א (צינור נפט אילת-אשקלון), את מתקן הקבלה והטיפול בגז הטבעי שיוזרם מעזה. על פי מקורות בריטיים, העיסקה צפויה להניב לפלסטינים רווח של מיליארד דולר. גורמי ביטחון ישראליים עומדים על כך שהתמורה לפלסטינים תשולם בסחורות ושירותים ולא במזומן.

חוסודובסקי מתרגם: ישראל ניסתה לרוקן מתוכנו את החוזה שנחתם ב-1999 בין ערפאת לבריטיש גז. היא חתרה להשיג שליטה מלאה בגז העזתי.

אוקטובר 2007: בוגי יעלון מתריע במאמר – רכישת גז מבריטיש גז תממן גורמי טרור בעזה.

דצמבר 2007: העיסקה נופלת, ככל הנראה (כך לפי המאמר של יעלון) עקב התנגדות ראש המוסד, מאיר דגן, שטען כי הכסף הישראלי יממן טרור פלסטיני.

ינואר 2008: בריטיש גז סוגרת את משרדיה בישראל בעקבות כשלון המו"מ.

יולי 2008: בריטיש גז מודיעה כי בעקבות פניות של משרדי האוצר והתשתיות בחודש החולף, היא מחדשת את המגעים עם ממשלת ישראל.

מה עוד התרחש ביוני-יולי 2008?

חוסודובסקי מזכיר: ברק מנחה את צה"ל להכין תכניות פעולה למבצע "עופרת יצוקה" – 6 חודשים לפני הפלישה.

כותב חוסודובסקי: "ההחלטה להאיץ את המגעים עם בריטיש גז התקבלה, כרונולוגית, בו זמנית עם תכנון הפלישה לעזה, בחודש יוני. נראה שישראל היתה להוטה להגיע להסכם עם בריטיש גז לפני הפלישה, שכבר הגיעה לשלבי תכנון מתקדמים."

האבחנה הזאת בדבר התלכדות הזמנים היא הגילוי הדרמטי ביותר במאמר של חוסודובסקי, ועוד אשוב אליה. עם זאת, הציטוט לעיל יכול להשתמע כאילו הפלישה לעזה עלולה היתה לסכן את סיכויי השליטה של ישראל בגז, ולכן היא לחצה לסגור את העסקה מוקדם ככל האפשר. לא לגמרי ברור לי אם חוסדובסקי התכוון לכך, אבל אם כן, זו פרשנות מוטעית, לדעתי. שהרי ניתן לראות גם את ההתלכדות הזאת באופן הפוך. לא רק שהפלישה לא סיכנה את השליטה בגז, היא היתה אמורה לבצר אותה. גם לנקודה הזאת אשוב.

במחצית השניה של 2008, במקביל לתכנונים המדוקדקים של המבצע, מתקדם המו"מ עם בריטיש גז.

נובמבר 2008: משרדי האוצר והתשתיות הורו רשמית לחברת החשמל לפתוח במו"מ עם בריטיש גז לרכישת הגז הטבעי מעזה, בהתאם למתווה עליו החליטה הממשלה.

ינואר 2009: שוב קשיים במו"מ. גילוי גז בחיפה מקטין את הסיכוי לשיווק הגז מעזה לישראל.

קצוות פתוחים

המאמר של חוסודובסקי מסתיים כאן, ומותיר שתי שאלות מרכזיות פתוחות.

1. מה בעצם רצתה ישראל להשיג בפלישה לעזה, בהקשר לעסקת הגז? מה היה החזון האסטרטגי שקשר את שני הקטבים הללו של המדיניות הישראלית?

2. מה השתנה במדיניות הישראלית ביחס לגז כאשר החמאס עלה לשלטון?

קצת סדר, סוף סוף

כפי שהשתלשלות האירועים לעיל מלמדת, הזיגזוג של מדיניות ישראל בעיסקת הגז נבע מכך שהיא נקרעה בין שני אינטרסים סותרים.

1. אינטרס כלכלי: משק האנרגיה הישראלי חייב לעבור בהדרגה לגז, והמאגר מול חופי עזה הוא האופציה הזולה והמועדפת. אין מנוס מעסקה עם בריטיש גז.

2. אינטרס מדיני: מדינת ישראל לא השלימה עם שלטון החמאס בעזה והציבה לעצמה מטרה להפילו. ודאי שתזרים מזומנים של מיליארד דולר לעזה לא יסייע במטרה זאת. (מדובר באינטרס מדיני, ולא בטחוני, שהרי את בטחון תושבי הדרום היה ניתן להשיג גם ללא הפלת החמאס).

כל עוד שלט הפת"ח בגדה ובעזה, היתה יכולה ישראל לסמוך על שיתוף הפעולה הכנוע של מנהיגיו. ערפאת, שמכר את זכויות הגז לבריטים, ואבו-מאזן יורשו, שליט הבובה הישראלי, לא היו מסכנים את האספקה השוטפת של הגז לישראל. בסך הכל מדובר במנהיגים שהכשירו אלפי שוטרים פלסטינים (בהדרכת הסי-אי-איי) להגן על תושבי ישראל מפני הטרור. מנהיגי הפת"ח היו ממשיכים לגזור את הקופון שלהם, והגז העזתי היה זורם לאשקלון בלי הפרעה.

במלים אחרות: לו הפת"ח היה ממשיך למשול בשטחים, העסקה היתה נסגרת מזמן. האינטרס המדיני (מספר 2) לא היה בא לעולם, ולא היה עומד כנגד האינטרס הכלכלי הדוחק. וחשוב להבין את האי-הפיכות של העסקה: מרגע שהגז זורם לישראל והופך למרכיב חיוני במשק האנרגיה שלה, לא ניתן לחזור לאחור; יותר מדי מוטל על הכף.

אבל אז, מעשה שטן, קצו הפלסטינים בשלטון הפת"ח המושחת, והעלו את החמאס לשלטון. ראשית, בינואר 2006, בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, ושנית, ביוני 2007, בהשתלטות החמאס על השלטון בעזה.

בנקודה זאת התחולל במדיניות הישראלית פיצול אישיות. האגף הימני-ניצי (ארדן, יעלון, ליברמן) שלל על הסף את עיסקת הגז, מחשש שתחזק את החמאס. האגף הימני-מתון (שרון, אולמרט, ברק) החליט לקדם את העסקה בכל זאת.

האם שני ראשי ממשלה ושר ביטחון (בעלי רקע בטחוני עשיר) לא הבינו שהעסקה תחזק את חמאס? האם הם הפקירו את בטחון אזרחי ישראל (כפי שטענו מבקרי העסקה מימין)?

לא סביר בעליל.

הגיוני יותר ששרון-אולמרט-ברק הבינו שיש דרך אחרת, טובה יותר, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אפשר גם לסגור את העסקה ולהבטיח את עתידו של משק האנרגיה הישראלי, וגם לוודא שהיא לא תחזק את שלטון החמאס ותממן טרור פלסטיני.

איך? פשוט מאד. נפיל את שלטון החמאס.

אם אין בעזה ממשלת בובות שניתן לקנות בשוחד, נדאג לכך שלא תהיה שם ממשלה עצמאית מדי, שמחוייבת לאינטרסים של העם הפלסטיני, ועלולה לאיים על השליטה הישראלית בגז הפלסטיני. הכסף הישראלי לא יזרום לידיים של החמאס כי ביום שבו יתחיל הגז לזרום מעזה לאשקלון כבר לא יהיו ידיים של חמאס בשלטון.

הנה כך גוברת עורמתו של הפוליטיקאי המשופשף על דאגתו הנאיבית של הטירון. בעוד שיעלון סבר שישראל נמנעת מפלישה צבאית לעזה כדי להבטיח את עיסקת הגז – כבר באותה עת התבשל הרעיון המבריק להוציא לפועל פלישה צבאית לעזה כדי להבטיח את העסקה.

הדאגה הישראלית מסיכון ההשקעה שלה במאגרי הגז העזתיים כתוצאה מעליית החמאס לשלטון היתה בהחלט מבוססת. במאי 2007 הודיע החמאס כי יסכל את העסקה. שר האוצר מטעם החמאס, זיאד תאתה, הצהיר: "קבוצת BG היא בושה לעם הפלסטיני. כשחברה מוכרת גז פלסטיני לכיבוש הישראלי, הדבר דומה לגניבה שהישראלים מבצעים כל יום באדמותינו."

כיצד יכול היה חמאס לסכל את העסקה? קשה לדעת, אבל אפשר להעלות השערות. בתרחיש עתידי אחד, שבו הרשות הפלסטינית כולה נופלת לידיו, החמאס יכול פשוט להתנער מההסכמים שהיא חתמה עליהם. גם אם שליטת החמאס תמשיך להיות מוגבלת לעזה, יש בכוחו לשבש את הפעילות הרציפה של מתקני הקידוח (כזכור, ישראל ניסתה במהלך המו"מ להעתיק את כל הטיפול בגז לאשקלון, באמצעות צינור תת-מימי). מה פשוט יותר מלשלוח סירות חמושות לאתר הקידוח? עובדי בריטיש גז הם אזרחים; מטול נ.ט. אחד יבריח אותם במהירות למולדתם.

אין חולק שהדאגה הישראלית היתה מוצדקת (אף משקיע אינו רוצה לראות את כספו שוקע בים, תרתי משמע). השאלה היא האם היא אפילו מתקרבת לכלל הצדקה מוסרית להרוג אלף אזרחים חפים מפשע ולהפוך מאה אלף לחסרי בית. זאת השאלה העקרונית בכל הסיפור הזה, ואף אחד לא שאל אותה. מן הידיעות הכלכליות מצטייר הרושם שהכל היה "ביזנס".

בזהירות בזהירות, מותר להסתכן בהשערה שהנוכחות המסיבית והבלתי פוסקת של חיל הים הישראלי מול חופי עזה לא נועדה רק למטרת אכיפת הסגר. מעבר לצורך הבטחוני הדוחק לירות בדייגים עזתיים חסרי-כל ולמנוע את כניסתן של ספינות סיוע בינלאומיות, אפשר שחיל הים נמצא שם כדי לגונן על מתקני הקידוח. נקודה למחשבה.

עיקרה של הפרשנות הזאת, אם כך, הוא זה. מניע עיקרי, או אחד המניעים העיקריים, לפלישת ישראל לעזה בדצמבר 2008 היה להבטיח שליטה מוחלטת, ארוכת-טווח, במאגרי הגז שמול חופי עזה וניתובם השוטף לישראל. לצורך כך היה צריך לסלק את האיום המרכזי על שליטה זאת – שלטון החמאס בעזה. אם לצטט את הניסוח הבוטה של יוסי וולפסון: במלחמת עיראק כפתה ארה"ב עסקת "דם תמורת נפט" על העם העיראקי; ב"עופרת יצוקה" כפתה ישראל עסקת "דם תמורת גז" על העם הפלסטיני.

על מה נשענת הפרשנות הזאת?

על ארבע רגליים:

1. רגל ראשונה: לאקונה אסטרטגית בהתנהלות ישראל. כפי שכבר אמרתי, המטרה האופרטיבית של הפלישה לעזה היתה הפלת שלטון החמאס. בכירים בהנהגה הישראלית הכריזו על כך שוב ושוב לפני הפלישה, פרשנים בכירים כמו אלכס פישמן אישרו זאת, ומעל הכל – בחירת המטרות שהופצצו במבצע (מבני שלטון, משרדי ממשלה, תשתיות ציבוריות) מוכיחות זאת מעל כל ספק. גם לאחר המלחמה, זו המטרה האסטרטגית של ישראל בעזה, והיא אף עוגנה בהסכם הקואליציוני עם "ישראל ביתנו".

הדברים האלה היו ברורים, לי לפחות, כבר ביום השלישי למבצע.

מה שלא היה ברור לי, זה למה. למה ממשלת ישראל חפצה למוטט את שלטון החמאס? (בפעם האחרונה: השיקול לא היה בטחוני, כמוסבר בלינק השלישי בסעיף זה). הרי כל מי שעיניו בראשו (וזכרונו לא קהה) יכול היה לצפות שהפלת שלטון החמאס עלולה להוביל לשני תרחישים קטסטרופליים עוד יותר מהישארותו בשלטון: או שיעלו במקומו קיצונים יותר (הג'יהאד האיסלמי, תאי אל-קעידה), או שישתרר בעזה כאוס מוחלט, איש הישר בעיניו יעשה ויירה, מצב שרק יסכן עוד יותר את ישובי הדרום.

זאת הלאקונה האסטרטגית. המטרה האופרטיבית ברורה (הפלת החמאס), אבל המטרה האסטרטגית שאותה היא אמורה לשרת – עלומה. אני מודה שעד היום היא עלומה בעיני. כלומר, אם מתגברים על הפיתוי לייחס את כל הפיאסקו המדמם הזה לכסילות טהורה של כל המנהיגים – מראש הממשלה ועד אחרון האוגדונרים – נותרים עם סימן שאלה גדול באוויר.

עיסקת הגז והאינטרסים שאפפו אותה מספקת רציונל, ולו חלקי, להתנהלות הישראלית. אני לא מכיר הסבר טוב יותר. היא כמובן לא מבטלת את מרכיב הכסילות, שהתמצה באשליה שאכן נצליח למוטט את החמאס (במסגרת האסטרטגיה שיעילותה הוכחה שוב ושוב – הכה את העם וצפה כיצד הוא קם על מנהיגיו).

גם מי שכל המהלך הפרשני הזה נראה לו מופרך, חייב תשובה לעצמו: האם באמת כולם טפשים? או שרק אני טיפש?

2. רגל שניה: התלכדות זמנים שחוסודובסקי עלה עליה.

במשך שנתיים וחצי (מאוגוסט 2003 ועד פברואר 2006) היה נתק גמור במגעים בין ישראל לבריטיש גז. בסוף ינואר 2006 נוחל החמאס נצחון מוחץ בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. ימים ספורים לאחר מכן, מנחה אולמרט את אנשי האוצר והתשתיות לחדש את המו"מ עם בריטיש גז.

צירוף מקרים?

3. רגל שלישית: עוד התלכדות זמנים שחוסודובסקי עלה עליה.

אחרי חצי שנה של נתק במגעים (מדצמבר 2007 עד יוני 2008), פונים נציגי הממשלה לבריטיש גז, אפשר לומר בבהילות כלשהי, לחדש את המו"מ. בדיוק באותו חודש, יוני 2008, מתחיל צה"ל להכין את תכניות הפלישה לעזה.

עוד צירוף מקרים?

4. רגל רביעית: ההתעקשות של ההנהגה (ברק-שרון-אולמרט) על העיסקה חרף ההתנגדות של גורמי הבטחון.

לכל אורך הדרך היה ברור שיש סכנה ממשית שתשלומי ישראל עבור הגז יזלגו לידי גורמי טרור. זו למעשה הסיבה שהעסקה שוב ושוב נפלה רגע לפני החתימה. ובכל זאת, חברי ההנהגה – לא בדיוק אנשים שבטחון אזרחי ישראל זניח בעיניהם – התעקשו לממש אותה, ויזמו שוב ושוב חידוש מגעים עם בריטיש גז. היו מי שחשדו, בימין הקיצוני, שהסיבות להתעקשות הללו קשורות בשחיתות אישית (מיד אשוב לכך). הבעיה העיקרית עם ההסבר הזה הוא שאין ביכולתו להסביר מדוע העסקה, בסופו של דבר, לא נחתמה.

אני סבור שהיא לא נחתמה כי חברי ההנהגה היו מוטרדים: גם מן הסכנות הבטחוניות שגלומות בעסקה, אבל לא פחות מכך – מן האי-ודאות ביחס לכוונותיו של החמאס לסכל את הזרמת הגז לישראל. ויחד עם זאת, הם חתרו למימוש העסקה משום שבערוץ מקביל במוחם (עם או בלי תקשורת עם ערוץ העסקה) הם גם תיכננו להפיל את שלטון החמאס בעזה. אלמלא הידיעה-ציפייה ששלטון החמאס זמני, ועל כן האיום על האינטרס הישראלי בשדות הגז זמני גם הוא, קשה להבין את ההתעקשות הזאת, לאורך 10 שנים תמימות.

לא חסר תיאוריות קונספירציה…

נכון, וכבר רמזתי שברשת מסתובבת תיאוריה מבין היוצר של הימין הקיצוני, פייגלין ושות' (לא במפתיע, הקישורים מובילים בדרך כלל לאתר nrg). על פי התיאוריה הזאת, הכל אישי. שרון ואולמרט קשורים בעבותות של שחיתות ושוחד ליזמים מפוקפקים (בעיקר מרטין שלאף) שמחזיקים במניות באתר הקידוח של בריטיש גז. זו הסיבה ששניהם סירבו בתוקף לשקול עיסקה עם ספקי גז אחרים ואף נמנעו מפעולה צבאית בעזה תקופה כה ארוכה.

נו, התיאוריה הזאת קרסה ב-27 בדצמבר 2008. גם לפני זה, ניתן לומר בעדינות, הניבויים האמפיריים שלה לא בדיוק הרקיעו שחקים. עובדה שהעיסקה התנדנדה זמן כה רב, ובעצם, לא נחתמה מעולם. אם שרון ואולמרט היו כל כך לחוצים להשיב טובה על טובה למיטיביהם, מה מנע מהם לדחוף לסגירת העיסקה עוד בראשית שנות ה-2000? כידוע, מדובר בשני תותחי שחיתות לא קטנים. כשהם רצו לסגור עסקאות אחרות, לא היתה להם בעיה.

בעצם, אין לי כוונה להתעמת עם התיאוריה הזאת. המגרעת העיקרית שלה, בעיני, היא העיוורון המוסרי. שהרי פייגלין ויעלון וארדן חולקים את אותה הנחת יסוד עם ה"מושחתים" שעליהם יצא קצפם: הגז של עזה שייך בעצם לישראל. אלה זועמים על "הקרבת הבטחון" למען גריפת רווחים אישיים פסולים, ואלה מפעילים את הצבא כדי להבטיח שליטה אפקטיבית בשדות הגז. כולם מסכימים שלפלסטינים אין שום נגיעה לעניין, או זכויות בגז. מדובר בויכוח בתוך המשפחה של הימין הישראלי. אין לי חלק בו.

נו, ותיאורית הקונספירציה שלך עדיפה?

קודם כל, אני לא בטוח שהיא עונה להגדרה של תיאורית קונספירציה. תיכף נגיע לזה. אבל צריך לומר באופן ברור, ובלי למצמץ, כנגד ההטחה האוטומטית הזאת, "נו, עוד תיאורית קונספירציה…". חברים: לעתים קרובות, תיאוריות קונספירציה מתגלות כנכונות. מלחמת לבנון הראשונה היתה קונספירציה (מבצע "אורנים גדול"). האינתיפאדה השניה היתה קונספירציה ("מליון קליעים באוקטובר"). פיקצית "המאחזים הבלתי חוקיים" היא קונספירציה. "הריבוי הטבעי" הוא קונספירציה.

מה זה קונספירציה? יושבים להם כמה קודקודים בהנהגה, ומגיעים להחלטה. כשלעצמם, הם בטוחים שזאת ההחלטה הכי אינטיליגנטית ביקום. הבעיה הפעוטה היא שהציבור (והעולם כולו) עלולים להתנגד לה, מטעמים מטופשים או קטנוניים. לכן אין ברירה, תופרים להחלטה "חליפה מכובדת", חזות ציבורית שלא תעורר מחאה מיותרת.

מה זה אם לא ההגדרה של שלטון, כל שלטון? תיאורית קונספירציה רק לוקחת את ההגיון הזה כמה צעדים קדימה. המבחן שלה, כמו כל תיאוריה אחרת, הוא המבחן ההסברי: האם היא אכן מסבירה מקסימום עובדות בעזרת מינימום הנחות? להתנגד לתיאוריה רק בגלל יש לה ריח קונספירטיבי זה, לכל היותר, לנקוט עמדה אסתטית ביחס לשאלות עובדתיות. כל עוד אין לך תיאוריה חלופית, גם עם תיאוריה קונספירטיבית צריך להתמודד.

במקרה הנוכחי, אני לא בטוח שחייבים להניח קונספירטיביות לכל אורך הדרך. ניתן לדמיין שההנהגה הרלבנטית – שרון-אולמרט-ברק, וצמרת משרדי האוצר והתשתיות – פעלה מתוך הדחף האינסטינקטיבי, הטבעי לחלוטין, לשמר אינטרסים חשובים. המעבר למשק גז הוא אינטרס לאומי עליון, שכולם מודעים לו. מקבלי החלטות מסוגלים לכוון את צעדיהם ומדיניותם – גם את מדיניותם הצבאית – באופן שיבטיח את מימוש האינטרס הזה, מבלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון כל רגע ורגע על תכלית פעולתם. כבר עמדתי על ההגיון הזה בניתוח של פרשת שליט, שגם בה מסתמנת מטרה אסטרטגית סמויה, מנוגדת להצהרות, שאולי משקפת תכנון מוקדם ומדוקדק, אבל אולי גם לא.

לכן, השאלה אם ההנהגה שלנו פעלה בידיעה והבנה מלאה לכל אורך עסקת הגז – איננה חשובה כל כך בעיני. חשובה המטרה המצטיירת מתוך המעשים עצמם.

שתי שאלות ותשובות זריזות

למה בכלל טרחת על כל זה?

קודם כל, בגלל הסיפור עצמו. אני חוזר להתחלה. העובדות היו מול העיניים, והצטברו עוד ועוד, ובכל זאת, מעטים מאד "ראו" אותן. קשה להעלות על הדעת, כיצד אף אחד לא תוהה על הקשר בין מיזם כלכלי כל כך חשוב לעתיד המשק, המתנהל מול חופי עזה, לבין הפעילות הצבאית בעזה. המוספים הכלכליים עוסקים בבריטיש גז, עמודי החדשות עוסקים בהפצצות על עזה – ואף אחד לא חושב שאולי יש קשר. נניח שהקשר שונה לגמרי ממה שחוסודובסקי ואני חושדים; האם זו סיבה להתעלם מכל העניין?

בכל מקרה, עצם ההתעלמות מן המשמעויות הפוליטיות של עסקת בריטיש גז היא מצב תקשורתי בלתי נסבל. רק לשם הצפת העניין מחדש, היה שווה לטרוח על זה.

האם אתה בטוח בפרשנות שלך לאירועים?

לא, אני לא בטוח. כל פרשנות נושאת על מצחה את חותם הספק. אני חושב שזאת פרשנות סבירה, לא מטורפת בכלל. יש עניינים אחרים שאני בטוח יותר לגביהם. נניח, הפרשנות שלפיה המטרה האופרטיבית (לא האסטרטגית) של הפלישה לעזה היתה מיטוט החמאס נראית לי מעל לכל ספק סביר. לא כך בפרשת בריטיש גז. יותר מכך: העבר אינו מלמד על העתיד. יתכן שכל פרשת בריטיש גז תשקע במצולות הים, אם אכן גילוי הגז האחרון מול חיפה ישחרר את ישראל מן התלות שלה במאגרי הגז של עזה.

ובכל זאת, ביחס להתרחשויות בשנתיים האחרונות, רמת האמון שלי בפרשנות הזאת היא מספיק גבוהה כדי להרהר בה, להתעמת איתה, לנסות לאתגר אותה או לחזק אותה. אני חוזר: נכון להיום, אין לי תיאוריה טובה יותר למה שהתרחש בעזה בינואר-פברואר השנה.

וכמה הרהורים נוגים לסיום

כל הסיפור הזה מתנהל, כמובן, בשני מישורים. מישור המציאות, שבו פועלים צה"ל ובריטיש גז ופקידי ממשלה ואנשי חמאס; ומישור התיווך התקשורתי, שבו הדברים משתקפים, או לא משתקפים, נשזרים לחוט אחד, או נותרים מבודדים זה מזה.

הבט מתסכל במיוחד בפרשת הגז הוא העיוורון הציבורי כלפיה, ובכך אני כמובן כולל את עצמי. כבר עשר שנים העסקה הזאת מלווה את חיינו, אבל לבד מהופעות תדירות במועדונים סגורים (קרי, העיתונות הכלכלית) היא לא הצליחה לפרוץ אל קהל האצטדיונים. נחוץ פרופסור מקנדה כדי שנפקח את עינינו למה שמתרחש מתחת לאף שלנו. קצת מביש.

הכשל כאן הוא כולו של התקשורת, ואולי של האליטה בכלל. ושווה להרהר בסיבותיו. אחת החולשות העיקריות של הפרשנים שלנו היא באינטגרציה של חומר רב מתוך תפיסה פוליטית מגובשת. שהרי בהיעדר תפיסה כזאת, לא ניתן לראות שום "תבנית" באוסף העצום והרועש של העובדות שנוחתות על שולחננו מדי יום ביומו.

קשה במיוחד לעשות את הסינתזה בין התחום הכלכלי לתחום הפוליטי – בדיוק משום ההפרדה המלאכותית ביניהם (כולל ההפרדה במוספים). רבים קוראים חדשות כלליות מבלי להציץ במוסף הכלכלי; ולהיפך, רבים קונים את העיתון רק בשביל המוסף הכלכלי.

כל השיח הציבורי והאקדמי סביב סוגיות כלכליות הוא שיח "מקצועני", שיוצר את הרושם כאילו מדובר בדיסציפלינה א-פוליטית. כאילו עניינים כמו הנפקות לציבור, רפורמת מס או רכישה של זכיונות גז אינם חלק אינטגרלי מן האידאולוגיה הפוליטית השלטת.

ולהיפך, כל השיח סביב סוגיות "מדיניות" מעוקר לגמרי מאינטרסים כלכליים. כאילו מאחורי האחיזה הישראלית בשטחים, תכנית ההתנתקות או התכניות ל"ייהוד" הגליל והנגב אין אינטרסנטים כלכליים, במגזר הפרטי וגם הציבורי. כאילו "אידאולוגיה" מתקיימת בספירה נפרדת לחלוטין מן הספירה של החמדנות ורדיפת הבצע האנושית.

זאת כמובן תפיסה מופרכת. אין כמעט הבט בחיינו שאינו תלוי בגורמים כלכליים, אישיים או לאומיים. ובכל זאת, קשה להתנגד להפרדה המלאכותית הזאת, ורובנו מתמסרים לה.

הנה כאן בדיוק תפקידו של הפרשן: להעמיד את הקורא על המשמעויות הפוליטיות של מהלכים כלכליים כבירים שמתרחשים ממש מול עיניו, כדוגמת עסקת בריטיש גז. ולהיפך, לחשוף את האינטרסים הכלכליים מאחורי מהלכים מדיניים או צבאיים. כלומר, לעשות פוליטיזציה של הכלכלה וכלכליזציה של הפוליטיקה.

יותר מכך, נחוצים לנו מבקרים בעלי "דיסקט" מרקסיסטי, כאלה שמסוגלים להבין את ההוויה שעיצבה את התודעה. אחת הרעות החולות של הפרשנים בארץ היא החשיבות העצומה שהם מייחסים ל"הצהרות", "רעיונות", "אידאולוגיות" ו"חזון" (ראה הפארסה סביב הביטוי "שתי מדינות לשני עמים"). בתוך כך נשכח הרובד הריאלי, המאד לא-רעיוני, שבו כל ההפשטות הללו מתפוגגות כאד קל. כך הופכת הפרשנות לסוג של מיסטיקה זולה, קרקס אוורירי של בלוני לא-כלום.

תחת זאת, יש לטפח פרשנות מטריאלית, שמביטה טוב טוב לחריצי המציאות המלוכלכים, ודולה משם את תובנותיה. פרשנות שמתייחסת בשוויון נפש למה שפוליטיקאים אומרים, ומנתחת לעומק את מה שהם עושים. שלפני הכל שואלת – מי ירוויח מהעניין שעל הפרק. והכוונה היא – ירוויח כסף. ויש כל כך הרבה דוגמאות – הושט היד וגע בן: מי מרוויח מבניית חומת ההפרדה, מי מרוויח מהסגר על עזה, מי מרוויח מניסוי כלי נשק חדשים על אוכלוסיות אזרחיות. מי מפסיד כולנו יודעים. מי מרוויח – את זה צריך לחקור.

זה לא מקרה שמי שעלתה על המאמר של חוסודובסקי היא תמר גוז'נסקי. צריך הכשרה מסוימת כדי לראות דברים באופן הזה. לא עולה בדעתי שום פרשן כיום שמסוגל להתמודד עם האתגרים האלה. היה כאן פעם אחד כזה. קראו לו אריה כספי. עכשיו כבר אין. מפעם לפעם אתה נתקל בניתוחים אינטגרטיביים מן הסוג הזה, שממש פותחים לך את המוח באור חזק, שלא ראית קודם. דוגמה מופתית לכך היא המאמר "מטריקס בבילעין" של גדי אלגזי, מלפני 5 שנים. אבל זאת באמת דוגמה חריגה. חשיבה כזאת פשוט נעדרת לגמרי מן השיח הציבורי בארץ.

יש כאן הרבה חומר למחשבה. לא חייבים להגיב מיד. אני לקחתי את הזמן שלי, תקחו את שלכם.