איש במעון ומעשהו בכרמל

מקורות:
– דיווח "בצלם", 7.6.2015
– ספר שמואל א', פרק כ"ה

* * *

חם היה בחול המועד פסח, חם מאד היה בדרום הר חברון, "ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה", זאת כרמל המקראית כמובן, היום נמצא שם הכפר הפלסטיני אל-כרמל, ומדוע הזכרנו את החום הכבד, זאת על שום הבריכה הנאה שהותקנה שם, עיריית יטא שיפצה אותה בלב פארק ציבורי, בריכה שבמימיה הקרירים נוהגות משפחות פלסטיניות מכפרי הסביבה לרחוץ להנאתן, מוזר, גם להם יש הנאות קטנות, ומה פתאום הם עושים להם פארק שם אתם תוהים, ובכן, מדובר בשטח A, כידוע השטח המצומצם שבו "הסכימה" ישראל להעניק לרשות הפלסטינית סמכויות מלאות, בטחוניות ואזרחיות, וכך הרהיבה עיריית יטא לשפץ את הבריכה וסביבותיה במסגרת אותן סמכויות אזרחיות, וסברה לפי תומה שהיא עמלה על רווחתם של תושביה ולא על רווחתם של מתנחלי האזור.

ובכן, דוד קרא והנערים עלו כרמלה, זה היה בחול המועד פסח, הרבה נערים ונערות היו שם, עם גדול ורב, וגם רב, כן, הרב הצבאי הראשי היה שם בערבוב הלא-מורגש כבר בין המתנחלים לצבא, על פי הדיווחים כאלף תיירים ישראלים צבאו על האתר, "תהלוכה חגיגית בשילוב שחקני רחוב בבריכת כרמל המקראית", צוין שם בהתרגשות השמורה לעיתוני החג, סיכומי הטיולים ומראות הארץ המרהיבים, "לצד טבילה במי הבריכה הקרירים", מוסיף העיתון, "הבריכה, המוזכרת בתנ"ך בסיפורי דוד ואביגיל, נמצאת בפאתי הכפר הערבי כירמיל ומהווה אטרקציה תיירותית בכל מועד", ובכן, גוזמאות חביבות של עיתונאי נוצה, שום בריכה לא מוזכרת ב"סיפורי דוד ואביגיל", בעצם רק סיפור אחד עליהם יש בתנ"ך, לא בריכה ולא שלולית, אף כי בסופו של הסיפור עוזבת אביגיל את ביתו של בעלה המת והופכת לאשתו-שפחתו הנרצעת של דוד, "הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני", ואולי דימו להם המתנחלים שרחצה את רגליו בבריכת כרמל, אקט סמלי של מחילה ופיוס, אלא שלא לשם מחילה וודאי לא לשם פיוס הגיעו אלה בהמוניהם לבריכה, ולראיה עשרות שוטרי מג"ב ואנשי המנהל האזרחי שהתלוו אליהם, חמושים ונחושים ובפיהם שתי מילים בלבד לרוחצים הפלסטינים שבבריכה: צאו מכאן.

"המתנחלים התלוננו שנכנסנו ושלושה מתנחלים צעירים התחילו לשחות לכיוון שלנו. כמה חיילים התערבו וביקשו משלושת המתנחלים להתרחק מאתנו. אחרי שהם התרחקו הורה לנו אחד החיילים לצאת מהמים. לא הסכמתי לצאת ונעמדתי ליד קצה הבריכה. חייל אחר התקרב אליי, כיוון עליי את הנשק שלו וצעק עלי לצאת מהמים מהר", כך העיד איבראהים בן ה-15, מבלי להבין שפלש לאחוזתו של נבל הכרמלי, "איש קשה ורב מעללים", למה אחוזתו, איך אחוזתו, הלא מדובר בשטח A, בפארק של עיריית יטא, ואם כבר מתעקשים המוני המתנחלים להתרחץ שם, מדוע ובאיזו זכות לגרש את הרוחצים בבריכה, שלא התגרו בהם, למעשה הגירוש תוכנן מראש, לשם כך הצטיידו במג"ב מבעוד מועד, אף כי מארגני הסיור הקפידו להשמיט את כל אלה מן התיאור הקסום שהפיצו, "גברים נשים ילדים וטף", הם ותו לא, התנ"ך הגון יותר, אינו מסתיר את מעטה האלימות, "ויחגרו איש את חרבו, ויחגור גם דוד את חרבו ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתיים ישבו על הכלים", ומי עוד לא מוזכר בתיאור של "מרכז לימוד וסיור סוסיא", הרוחצים הפלסטינים שהוצאו באיומים מהבריכה כמובן, ורוכזו בפינת הפארק עד שיסיימו המתנחלים לרחוץ בשלווה במים שנוקו מנוכחותם המזהמת, המתנחלים התלוננו והמקומיים גורשו, שהרי "היום רבו העבדים מתפרצים איש מפני אדוניו", קשה להאמין כמה רבו העבדים ואיך הם מחציפים פנים ומעיזים להתפרץ כך, מול אדוניהם.

"והנה לו משתה בביתו כמשתה המלך ולב נבל טוב עליו". צילום: יאיר עמיחי

ובסך הכל הדברים מובנים מאליהם וטבעיים, הסיור הזה יוצא מדי שנה בחגים, זאת כבר שגרה, מתחילים באתר הארכיאולוגי של סוסיא העתיקה, אתר שהוקם על אדמות פרטיות של תושבי ח'רבת סוסיא הפלסטינית, קהילת רועי צאן מרודים שהמדינה גמרה אומר לטאטא לכל רוח, ומתעמרת בהם כבר 30 שנה, וכשאנחנו אומרים מדינה אנחנו מתכוונים במיוחד לבג"ץ, שאישר את העקירה והנישול, בג"ץ "כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו", הכל כאן טבעי ומוכר, ואם כבר הפקיעו, והרסו ואטמו בורות מים, מה הרבותא בכך שגם את מי הבריכה חמדו, "ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי", אמנם נבל לקח את מימיו שלו והמתנחלים לקחו את מימיהם של הפלסטינים, הבדל קטן לטובת נבל, קמצן קמצן אבל לא גזלן, ואם נותרה עוד תמיהה אחרונה בכל העניין הזה, הרי היא כיצד התאפשר לאלף ישראלים להיכנס כך בחופשיות לשטח A, שכידוע אסור בכניסה לישראלים, ובכן התשובה לכך גם היא מובנת וטבעית, מסתמן כי רשויות הצבא כלל לא ידעו על הסיור, ורק לאחר מכן טענו שהוא תואם מראש, כלומר היהודים תיאמו בינם לבין עצמם פלישה המונית לשטח פלסטיני ריבוני, בסך הכל דפוס פעולה מוכר בשטחים, היהודים קובעים עובדות בשטח והחוק מתאים את עצמו אליהם, עם ערבים זה כמובן הפוך, החוק כותב את עצמו נגדם, החוק כידוע הוא עניין גמיש, מי כמו דוד המלך ידע זאת.

סוף רשע לתליה, כך על כל פנים בתנ"ך, גורלו של נבל איש הבליעל היה רע ומר, "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן", עונש נורא אך הולם למי שליבו היה קר וקפוץ, אבל לא עוד עונש בימינו, למי שליבו כבר אבן בחייו.