לראות את הכל, על סף הידיעה

(התנצלות לקוראי הבלוג: החופשה הזמנית הזאת לא תוכננה ונבעה מלחץ בעבודה. אני מקווה לשוב במהרה אל חיקה החומצי של הכתיבה הפוליטית).

* * *

על שתי כפות ידיים ומילה, מאת ישעיהו קורן, הספריה החדשה, 2013

[פורסם ב"הארץ" ב-5.4.2013]

לפני שמדברים על הפרוזה של ישעיהו קורן, צריך לתת לה לדבר בעצמה. הנה פיסקה מתוך הסיפור "תנור" שמופיע בקובץ הסיפורים החדש:

"יוליק שיחק בבלוט אלון שהחזיק בידו. הוא הוציא אותו מכובע הקשקשים היבש שלו ותחב אותו לתוכו מחדש. שני בלוטים חומים וחלקים היו מושלכים על הרצפה, לרגלי המיטה, אבל אימו לא התכופפה להרים אותם. היא המשיכה ללכת, ורק ליד המדרגה הסתובבה אליהם. רחש המים מעבר לקיר כבר חדל. שררה דממה. "לילה טוב", אמרה בשקט. היא כיבתה את האור, אבל כאשר עלתה על המדרגה ויצאה מהחדר ומשכה אחריה בזהירות את הדלת, היא שוב מעדה. הספר שהחזיקה כמעט נשמט מידה, החל לגלוש על גופה, גם הדלת לא נסגרה עד הסוף. היא תפסה את הספר בשתי ידיה, התנודדה לרגע, והזדקפה. סדק רחב של אור ירד לאורך משקוף הדלת, הוטל על הרצפה, האיר עליה, ונשבר על המיטה של אחותו. ראשו המסורק של קיפניס, שכבר חזר מהמקלחת, ניבט דרכו. גם מתחת לדלת, לרוחב המדרגה, עבר פס צהוב של אור".

בקריאה ראשונה, אין כאן כלום לכאורה. אמא של יוליק משכיבה אותו ואת אחותו לישון. בדרכה החוצה היא מועדת קלות, הספר כמעט נשמט מידה. ברקע מסיים את מקלחתו קיפניס, מורה במושבה שמבקר בערבי שבת יחד עם בעל הבית שלו, העגלון אשכנזי, אצל אביו של יוליק. האורחים נוהגים גם להתקלח בבית המארחים בסוף הביקור.

הקריאה הראשונה מחמיצה את הכל. אצל קורן כדאי להתחיל מיד בקריאה השניה והשלישית. אין פרטים מקריים, ואופן המסירה הוא חלק מן המסר. נתחיל שוב. הבלוט של יוליק הוא חפץ אחד מבין שלל חפצים שיוליק וילדים אחרים אצל קורן מחזיקים בידיהם, מכניסים לכיס וממששים שוב ושוב, מוציאים ובוחנים ושוב מטמינים: אבנים, אצטרובלים, חוטים. העצם עצמו לא חשוב, מה שחשוב זאת הפרטיות שלו. בעולם של ניראות קיצונית כמו בסיפורים של קורן, שבו הילדים נתונים כל הזמן למבטים שופטים של בני גילם ושל מבוגרים, החפץ הקטן והמוכמן הוא עוגן של עצמיות שלילד יש עליה מרות מלאה. לשם החוץ אינו פולש.

רחש המים מעבר לקיר הוא המקלחת של קיפניס. במהלך הסיפור יתחוור שאביו של יוליק חושד בקשר החיבה שנרקם בין אישתו לבין קיפניס, עד שהדברים יובילו לסצינת קינאה אלימה ומתפרצת. לעת עתה הקשר מסתמן רק בשברי מלים ותנועות גוף, ומבחינת יוליק עצמו – רחש מעבר לקיר. ושוב, המעט מכיל את המרובה; הילדים אצל קורן מצויים תמיד במין שניות תודעתית של ידיעת-יתר וחוסר מודעות; הילד רואה הכל ושומע הכל ועדיין מצוי על סף-הידיעה האמיתית. בסיפור שלפני כן, "מריטה", הזיקה בין קיפניס לאימו של יוליק מרומזת יותר: קיפניס עובר ברחוב, מסתובב ליד הבית, לא יותר.

עכשיו המעידה והספר. אמו של יוליק בהריון. אצל קורן המילה כמובן לא נאמרת במפורש, רק בטנה המעוגלת מוזכרת כמה פעמים. המעידה קשורה הן למאמץ הפיזי במדרגות והן לספר המסויים שהיא נושאת עימה, בדרכה למטבח. את הספר היא שלפה מארון הבגדים שלה, שם מוחבאים הספרים הישנים בשפה הזרה (שהביאה עמה מרומניה). בספר מופיעה תמונתו של המשורר ביירון, שקודם לכן קיפניס ציטט מתוך מחזור השירים שלו "מנגינות עבריות". אמא של יוליק רוצה להראות לו את התמונה, אבל הספר גולש על גופה. זהו רגע דרמטי מאד בשפה המאופקת של קורן, והוא מעלה על הדעת שיש רגליים לחשדותיו של האב. הסיפור הבא, "הובלה", נפתח בנסיעתה של האם לעיר הגדולה מסיבות עלומות. בתוך התיק שלה היא מניחה את ספרו של ביירון שקיבלה מקיפניס. רק בסוף הסיפור מסתבר שמטרת הנסיעה היתה לבצע הפלה. האם יש קשר בין החשד לאבהותו של קיפניס לבין ניסיון ההפלה (שלא צלח)? קורן משאיר את הדברים פתוחים. אני רק מבקש להראות עד כמה המלים הפשוטות של הפיסקה המצוטטת אינן פשוטות בכלל.

ולבסוף האור. האור הוא דמות מרכזית בכל סיפוריו של קורן. הביטו כיצד הוא מצייר את האור המוטל אל החדר מבחוץ, הגיאומטריה של הנפילה והשבירה, החרכים והפסים. האור הזה, שבו ניבט ראשו של קיפניס, מבשר הן את הקירבה לידיעה והן את ההדרה ממנה.

ישעיהו קורן

שישה סיפורים וממואר אחד בספרו החדש של ישעיהו קורן, ספר חמישי לאורך תקופה של כיובל שנים. לא בדיוק גלילה רון-פדר (למעלה מ-300 ספרים עד כה), ובכל זאת, אוהביו של קורן לא מתלוננים; הם יודעים שהמיצוי הגבישי של הטקסטים האלה לוקח זמן רב. סיפוריו של קורן מבשילים לאיטם כמו יין גורמה או גבינה מיושנת, שוכנים במרתפים שנים ארוכות עד שהם רואים אור. הטקסט המוקדם ביותר בספר הנוכחי פורסם כבר ב-1993 ב"הארץ", ויתר הטקסטים, למעט אחד, פורסמו במהלך השנים גם ב"קשת החדשה" וב"המעורר". כינוסם יחדיו הוא מעשה בעיתו, שמאפשר לראשונה להשתקע בעולמו של יוליק, וגם של קורן הילד, עולמה של מושבה קטנה בישראל המנדטורית, שבה שוכנים זה לצד זה, ללא כל הבדל של מעלה או ערך, ילדים ומבוגרים, יהודים וערבים, בני אדם וחיות.

ביטול החציצות המושגיות והתרבותיות הוא עקרון חשוב בפואטיקה וגם באתיקה של סיפורי קורן, שמבקשים להפיק מבט חדש ורענן בעולם, משוחרר ככל האפשר מכבלי ההתניות המקובלות. מי שמחפש בהם את הדרמות הגדולות של היישוב העברי באותן שנים – יתאכזב. אלה נדחקות לשוליים, בדמותם של אנשי מחתרת מסתוריים שמופיעים ונעלמים, ירייה בודדת בפרדס, סימני צמיגים של קומנדקר. לעומת זאת, מי שיכול להבין לעומקה את סערת נפשו של ילד שחבריו מצווים עליו להשליך ארצה ביצים מתוך קן ציפור שאיתר על עץ ברוש, והוא מגיע אליהן, ו"קליפתן היתה דקה-דקה, אפורה-ורודה, כמו עור רך של תינוק", ומשהו בו מסרב לגעת בהן – קורא כזה ימצא כאן עולם ומלואו. הילד על העץ הוא מיכה גלוזמן, שכבר הופיע בסיפור "יום אחד לפני תחילת הלימודים" בקובץ קודם של קורן, גם אז כמושא ללעג חבריו. הרגע שבו הוא מזהה בקן שעל העץ חוט רקמה אדום, שנשר מעבודתה של אמו התופרת, עף ברוח, וככל הנראה ליקטה אותו הציפור והשתמשה בו לקן שבו הפקידה את ביציה – הוא רגע מסחרר של התעלות וסגירת מעגל, הן למיכה גלוזמן והן לקורא, ובו מוחש הקשר העמוק אל האם, החוט שקושר ילדים וגוזלים לאמותיהם. מיכה ימשיך לאחוז בחוט הזה לכל אורכו של הסיפור.

למי שזהו מפגשו הראשון עם קורן (עדיין, למרבה הצער, יש רבים מדי כאלה) הייתי ממליץ להיכנס אל הסיפורים ברמת החושים. לקורן יש יכולת נדירה לבנות רגעים של דחיסות חושית אינטנסיבית (והם גם הרגעים שבהם נסוגה התבונה, מתמסרת לשטף בלתי מפוענח של חוויות). הסיפור "חריש" ספוג כולו ריחות של רגבי אדמה לחים, ריחות הפרדס, זיעתם של מבוגרים, ריח התחמיץ ברפת. הסיפור "מריטה" הוא קונצרט כרומאטי של צבעים – לבן (נוצות התרנגולות הנמרטות), אדום (דם התרנגולות, אודם מבריק), צהוב וירוק (פריחה בשדות). בסיפור "הרים כחולים, כמו ים" מתואר טיול של יוליק עם אמו אל הביצה שבגבול הישוב כשבר של הסדר התרבותי הטוב. במהלך הסיפור נהפכת האם אל מול עיני הילד לחיית בר במאבק הישרדותי, שסופו להעמיק את הקשר ביניהם. גם בסיפור הזה, אגב, האם בהריון, מוטיב חוזר שעוד נחזור אליו.

קוראים שזה להם מפגש מחודש עם קורן, החפצים להעמיק בקריאה שניה ושלישית, מוזמנים להתחקות אחרי מלאכת הסיפֵר המשוכללת שלו, הנחבאת מאחורי הצפה של פרטים מקריים לכאורה ברצף העלילה. ראו כיצד אנשים וחיות ועצמים מתערבבים זה בתיאורים מקבילים: הפרדה שבורחת מאביו של יוליק, משתוללת בפרדס, וסופגת ממנו מכות – וכך גם יוליק עצמו; עגלון בז'קט מרוט ותרנגולות מרוטות; אחות עטופה בשמיכה וכינור עטוף בבד לבן; דמעותיו של הילד הערבי וטיפות הגשם על פניו של יוליק. שימו לב כיצד הוא מוביל את עלילת הסיפור "מריטה" ממיקום אחד למשנהו באמצעות קבוצת ילדים שרצה ביניהם; כיצד בסיפור "תנור" הופך עצם סתמי לכאורה, צנצנת חרסינה לבנה עם קוביות סוכר שמונחת על שולחן, לצומת של מבטים, תנועות ומחוות גוף, עד להתנפצותה הבלתי נמנעת על הרצפה. וכותבים צעירים וגם לא צעירים – קחו לקח ובינה: איך להראות במקום להסביר, איך לדייק במקום לטשטש, איך להפעיל את הקורא במקום להלעיט אותו. הטקסטים של קורן הם מעבדה ושיעור חי בכתיבה-עִלית של עברית, נחוצה מאד בזמננו.

סיפור אחד בקובץ החדש לא הופיע מעולם בשום במה, ולו אייחד את מילותי האחרונות. הסיפור "הובלה" הוא בעצם נובלה שאורכה 75 עמודים, שתחומה במסגרת זמן של יום אחד. בבוקרו של היום יוצאת האם מן הבית לתל אביב, אחרי ריב סתום עם אימה (סבתו של יוליק), כשהיא לוקחת עימה צרור קטן עטוף בעיתון שמוסר לה האב. בסוף הסיפור, בשעות הערב, חוזרת האם תשושה ורטובה מן הגשם, מחזירה את הצרור לאב ומבשרת לילדים שבקרוב ייוולד להם אח, או אחות. אז מתברר שהצרור היה כסף עבור הפלה, שלא בוצעה. הדברים מוסתרים מיוליק ומאחותו. לאורך כל הסיפור מהדהדת השאלה שלו, שחוזרת ונשנית: "איפה אמא?".

"הובלה" היא נובלה מורכבת מאד, מבנית וגם תמאטית, וההערות הבאות רק יגרדו את פני השטח שלה. מהלך הזמן של הנובלה איננו לינארי אלא לולאתי, או ליתר דיוק, דו-לולאתי. היא נפתחת בסצינה שבה יוליק, יחד עם אביו וידידו אשכנזי, עוצרים את עגלתם בסמוך לפרדס, בשעת צהריים, למראה פרה שנעצרה והתיישבה לצד הדרך. הנער הערבי שמוביל את עדר הפרות לעבר הפרדס מנסה לדרבן אותה אך היא מסרבת לקום. יוליק אומר: "רוצה להמליט". בנקודה זו חוזר הסיפור אחורה אל הבוקר (דרך שרשרת היזכרויות שנעוצה בריחות), אל יציאת האם מן הבית, ואז לסדרת אירועים, חלקם עם חבריו של יוליק וחלקם במהלך הנסיעה בעגלה עם אביו ואשכנזי. באמצע יש לא מעט שיטוטים בבית הקברות, וחלקים בסיפור נושאים אופי של סיפור אימה (ראו למשל את המפגש המצמית של יוליק עם המַגוב, כלי חקלאי אימתני שניצב בחצר ביתו), אימה שנובעת, כמו בסרט של היצ'קוק, מן המבט שניטח בך מעצמים שעברו הזרה.

אחרי 40 עמודים נסגרת הלולאה הראשונה והסיפור "מדביק" את נקודת ההתחלה שלו שנית – הסצינה עם הפרה הרובצת בשדה. משם הוא ממשיך הלאה לנסיעה לכפר הערבי (לצרכי מסחר), ולקראת סופו שוב חוזרים אל השדה, והלולאה השניה נסגרת. הפרה עדיין שם – עכשיו פצע רחב מתוח לאורך בטנה. עגלה קטנה מתרוצצת סביבה, אבל לא ברור אם באמת הפרה המליטה אותה בשעה ש"נעדרנו" משם. גם הרועה פצוע; הזירה כולה זרועה סימני פורענות. ככל הנראה חיילים בריטיים ערכו מצוד באזור אחרי איש מחתרת.

שני צירים סמויים מניעים את הנובלה: ציר הפריון-לידה-עקרות, וציר הראייה-עיוורון. אל האם והפרה הקשורות בקשר ההריון מצטרפת הפירדה (שאליה רתומה העגלה, "המנוע" של העלילה, שאחראי על ה"הובלה"), "הפירדה שלעולם לא תלד", כפי שמזכיר לנו הטקסט. גם מעשייה שמספר אביו של יוליק על פלאח ושומר שדות נסובה סביב הריון ולידה. מה שנצרב בזכרונו של הילד ממנה הוא צעקתה של היולדת, ש"חתכה את העולם". האלימות המעוורת שכרוכה בלידה, כפי שהיא נתפסת בעיני ילד, מופיעה גם בסיפורים קודמים של קורן. בסיפור "צלף" צופה ילד, באמצעות משקפת, בלידה של עז המתוארת באופן גראפי. העז כמו מתבקעת מולו, והוא נשאב כל כך עמוק אל החוויה עד שבסופה הוא מאבד את הכרתו; כשהוא מתעורר, "הוא לא ראה דבר". לא מיותר להזכיר שמשמעות כותרת הסיפור "הובלה" באנגלית (delivery) היא גם הולדה.

הלידה, כמו הנשיות בכללותה, הם מחוזות אסורים בראייה לילד. טאבו כבד אופף אותם, ולכן הסיפור גם רצוף מסמנים של עיוורון. על מדף הספרים בביתו של יוליק ניצב פסלון של שופן בעל "עיניים חלקות, חסרות אישונים". בצריף של השכנים מתגורר פסל (מתברר בדיעבד שהוא איש המחתרת המבוקש) אשר הותיר אחריו אבן שראש אדם לא גמור חצוב בה, ובו "עין שקד חלקה, חסרת-אישון". הנער הערבי, רועה עדר הפרות שהוכה, נפגע בעינו, עד ש"הנפיחות הלכה וסגרה עליה… אישונה כבה". סכי העיניים "סגרו את מבטה" של הפרדה, ואשכנזי נותן ליוליק להתבונן ב"משקפת קטנה בעלת גליל אחד", שרואים בה חרוזים צבעוניים (כנראה קליידוסקופ). יוליק מתבונן דרכה ואומר: "זה לא משקפת, במשקפת מסתכלים החוצה. לא כמו שכאן".

יוליק אומנם סופג כל הזמן מראות וצלילים וריחות, אבל עדיין משתוקק לראייה אמיתית ויודעת של הדברים. רק בסופו של הסיפור, בעמוד האחרון ממש, מתכנסים שני צירי הנובלה. יוליק חווה התגלות-הארה שבמהלכה הוא עצמו יולד ובכך מביא מעין תיקון לפרה ולפירדה ולמתים שפגש במהלך כל אותו יום. זהו, כך נראה, קיצה של הילדות, וטעמה של הראייה הסוף-סוף צלולה של הדברים המצויים מעבר לגבול הילדות הוא מתוק, אך לא פחות מכך, מר וסופי.

[עוד על מכלול כתיבתו של קורן – במסה הנרחבת הזאת].