ללכת דרך קירות: צנזורה צבאית באקדמיה?

איזו תעוזה, איזו הפתעה.
כל הכבוד לפרופסור שיצא נגד המקובל באקדמיה הלאומנית ועמד על דעתו.
שילוב בין דרייפוס לנחשון בן עמינדב.

מוביל לקובץ שלא מוצג בבירור בדפדפן (פיירפוקס).

בשולי העניין עצמו, עדכון קצר. לפי מה שמדווחת העיתונות, סר חינם של רעיונות פוסט-מודרניים בחשיבה הצבאית, במידה רבה כתוצאה מתוצאות מלחמת לבנון השנייה. (גם שמעון נווה עצמו אינו בעמדת השפעה כלשהי ורבים רואים בו ובשיטתו אחראים לכישלון). עמוס הראל כתב בהארץ על דוח של הצבא האמריקני, שיוצא חד-משמעית נגד השפה הפוסט-מודרנית ונגד מושגים כמו "עיצוב התודעה" וקורא לחזור למושגים הצבאיים הישנים של תפיסת שטח, כיתור וכו'.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=1020350&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

ציינת בצדק שאינך מעוניין בתגובות של מי שלא קרא את המאמר, לכן אצמצם עצמי רק להתנהלות.
(אגב פרשת תאל נווה ודלז והקירות פורסמה בהרחבה ב"הארץ" לפני שנה בערך, ועוררה סקנדל בעיקר משום שאם אינני טועה רעייתו היא ראש החוג למגדר והיה צד של עניין כזה גם בפרשה).

כמובן, זוועה וקירנוף וכולי וכולי. אבל יש נקודה חוזרת בנושא הזה, אולי היא רלוונטית. כל כמה זמן מתפרצת שערוריה בקשר לצה"ל, אם גנין גנין או טנטורה טנטורה וכולי. הטענה המרכזית, אם אפשר לסכם את עמדת צה"ל, היא שזה לא הוגן לתלוש את היחידים מתוך ההקשר ולהציב אותם כיעד לניתוח או התקפה בצד המוסרי. (משפטית, כמובן, ברגע שיש הכרעה בפשע מלחמה, עומד הקצין או החייל בפני עצמו ובצדק).

ברגע שמאמר או יצירת אמנות לעניין זה, מתמקדים בפרסונה מסויימת שלא הורשעה בפשע מלחמה, נוצרת לדעתי בעיה משפטית. הרי אותו יחיד, כל עוד לא הורשע, פועל כנציג של גוף ומוגן מתוקף זה. ואכן, אם במקרה אותו פרט לא עבר עבירה ולא חייב בדין בתוך המערך המשפטי (אפילו משפט בינלאומי לא חשוב), הוא זכאי להגן על שמו הטוב בכל זירה, וגם סביר שיזכה כל עוד הגוף הממלכתי לא התנער מהמעשה. ומאחר שלהערכתי מספר פושעי המלחמה הפוטנציאלים בישראל הוא עצום, הנפגעים מפרסום כזה זוכים לתמיכה מקיר לקיר על ידי "הציבור" שחש אשמה או חשש מאישום בעתיד.

אני בעד הסרת מעטה האונימיות מהפרטים שמבצעים את המעשים, אבל זה המחיר, שהעניין הופך למאבק אישי, ואז הכל כשר.

בשלב הבא יתחילו הקצינים האלה לטעון שמגיע להם נכות נפשית טראומה על מה שהם אולצו ללמוד ולבצע. ומי יודע, הם עוד יזכו לזה.

—
בעניין דומה ואחר. פרשת השוחד בעסקאות נשק בחו"ל. מדינת ישראל קבעה רק השנה שיש איסור לעבור עבירת שוחד בחו"ל אגב עסקאות נשק (שהיא מבצעת, הכוונה שהמדינה עצמה ביצעה את העבירות עד כה). נוצר מצב שאם פלוני פעל בשם המדינה וכעובד שלה, הוא חשוף לאישום פלילי, דבר שלא יתכן, אלא אם כן המדינה מתנערת קודם כל מהפעולה וטוענת שנעשתה בחוסר סמכות.
מאחר שנוצר מלכוד, הוחלט שהעמדה לדין בתיקים כאלה תיעשה רק באישור היועץ המשפטי לממשלה, כלומר שתהיה למדינה שליטה בנושא.

אם לכאורה אתה מפרסם שעובד מדינה פלוני עשה כך וכך, ואפילו כל זה נכון, יש לו עילת דיבה כיון שהוא פעל "בסמכות". אותו דבר לגבי צה"ל בשטחים, באופן כללי.

בשורה התחתונה , יש משהו בטענה שזה לא דלז ולא ננוה אלא מדינת ישראל שנכנה לקירות של המשפחות האלה. האם אי אפשר היה לפרסם את המאמר עם ראשי תיבות במקום שמו של הקצין ?

קודם כל, הקישור ל"פולמוס סטודיו" תוקן (אני מקווה…).

איריס – תודה על התגובה המפורטת. ראשית, הלינק הראשון ברשימה שלי מוליך לראיון שאת מדברת עליו. בעניין אשתו של נווה את צודקת, אבל מעבר לעניין הרכילותי, אין כאן עניין לציבור.

האם יחידים המבצעים פשעי מלחמה במסגרת "חוק המדינה" שלהם פטורים מאשמה? נדמה לי שהמשפט הבינלאומי, מאז נירנברג ועד האג, אמר את דברו בצורה ברורה: לא. עם זה את מסכימה, אני מניח.

האם ניתן לבקר את הכיבוש מבלי להזכיר את הנושאים באחריות, כאילו הכל "מבנים" ו"שליטה" ומין רשע מופשט שכזה? לא נראה לי. תסתכלי רק על האפקט המרשים שהיה לחלוקת מצלמות הוידאו של "בצלם" לפלשתינים: סוף סוף קצינים וחיילים שמתעמרים בלי שום סיבה מובאים למשפט, ולפעמים גם מורשעים. עכשיו הם יודעים – יש דין. לא מספיק, לא כמו בצד השני של הקו הירוק, ובכל זאת – יש אחריות אישית.

בסוף דבריך את אומרת שאם מישהו פעל ב"סמכות", יש לו עילת דיבה. אני לא משפטן, אבל זה נראה לי מוזר: עילת דיבה עומדת על היכולת להוכיח שהפרסום היה שקרי, לא? במקרה של ויצמן מול כוכבי, העובדות נמצאות בצד של ויצמן. כל מה שעומד בצד של כוכבי הוא "שמו הטוב". הגנה על שמם הטוב של פושעים (לכאורה) אינה עילת דיבה.

כן, המדינה בהחלט אומרת שוב ושוב – פלוני פעל במסגרת תפקידו הממלכתי, ולכן אינו נושא באחריות. נו, אז היא אומרת. הרי לתבוע את המדינה על "חומת מגן" אי אפשר. נדמה לי שמחובתנו לנפץ טיעונים לגליסטיים-פורמליים כשעל הפרק מונחים פשעים כה חמורים.

דוד – תודה. אם אגלה עוד חומרים, אפרסם.

http://eipcp.net/transversal/0507/weizman/en

לדעתי ביושבם מול מסכי הפלזמה ב"בור" הם קוראים בנוסף את ויריליו ובודריאר, גם אם אינם מודעים לכך!

"המסך פוצל, לחלון שעוקב אחר שיגור ומעוף של טיל מדרום לבנון, בדרך לפגיעתו הקטלנית בחיפה. ובסמוך, נצפתה נעילת הכוונת של פצצה חכמה ששוגרה ממטוס חיל האוויר, והפגיעה בזמן אמת במשגר בצד הלבנוני. התמונה לוותה במבזקי טקסט מידיים של אולמרט ונסראללה, כאשר ברקע נשמעת שאגת אזעקה, שהקפיאה ומתחה אינסופית את האירוע, שסופו פיצוץ שהחריד את התודעה והגוף, שנדחסו לתוך ייחודיות מתגוננת.

הצופה והגולש הפכו למשתתפים פעילים במופע הריאליטי בחוג סגור בתפקיד במאי, שחקן ומפיק, המדווחים בזמן אמת ממקום ההתרחשות, באמצעות הווידיאו-פון שברשותם. הסייברספייס הופך לממשק להודעות SMS, דוא"ל, שיחות ותמונות וידאו בזמן אמת, היוצר לחץ על מקבלי ההחלטות בצבא ועל קובעי המדיניות, שמנטרים אף הם בזמן אמת את רחשי ליבו של קהל בוחריהם המרושת."

ציטוט מתוך "המציאות הווירטואלית היא המציאות היחידה- או שנה אחרי המלחמה".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3425752,00.html

אתה כותב: "למי שאינו בקי בדברים, נוסיף שיוקרתו של "תיאוריה וביקורת" עולה רבות על זו של "מטעם", בדיוק משום שהראשון הוא כתב עת אקדמי שמאמריו עוברים שיפוט (זאת מבלי לחוות דעה על עצם תוכנם של המאמרים המתפרסמים בשני כתבי העת). רוחות רעות מאד, כנראה, נשבו מצד מערכת "תיאוריה וביקורת" לכיוון ויצמן, אם הוא נדרש לצעד החריג הזה."

בישראל, ביצת ביבים אקדמית קטנה ומצחינה במיוחד, כולם מכירים את כולם קל וחומר במדעי החברה והרוח. רבות גורסןת שכלל לא יתכן בואן ליר תהליך של שיפוט אנונימי דומה לזה שקורה בכתבי עת בינלאומיים והעומד בסטנדרטים אקדמים מינימאלים. האם אתה באמת כה תמים להאמין שהכותבים והכותבות בתיאוריה וביקורת אינם ידידיו וידידותיו של העורך? תתעורר מהחלום מותקותפסיק לעשות קוסמטיקה למציאות..

ראשית התנצלות קטנה על כך התגובה המאוחרת מאוד. הגעתי אל הפוסט המצוין של עידן לנדו רק עתה כיוון שרק עתה היגיע לידי מטעם עם המאמר של אייל וייצמן. כמו לנדו גם אני חושב שיש מקום לעסוק בנושא ולא להרפות ממנו ולכן אני מרשה לעצמי להגיב גם עתה. אולי יתעורר הדיון שוב.
אני מסכים מאוד עם התיאור וההערכה של המאמר כפי שהם מופיעים כאן וגם עם המאמר עצמו. יש לי הרבה מה לומר אבל אתעכב רק על נקודה אחת: לנדו מציין כי וייצמן השכל “לזהות את היסודות האלימים בפוסטמודרניזם הרדיקאלי”. אני קצת חולק על כך שזה מה שהוא עשה וגם אם יתברר אני סבור שיש לחפש את שורשי התופעה לא ביסודות אלימים שקיימים או שאינם קיימים בפוסטמודרניזם הראדיקאלי אלא בבמשהו עמוק יותר: בזלזול המהותי בחיי אדם והכשל המוסרי המדהים (שעל מקורותיהם צריך לדון) שחלק לא מבוטל מגיבורי הפוסטמודרניזם הראדיקאלי הביעו בעשרים השנים האחרונות. לפי דעתי עדיין צריך לדון במקורות הכשל הזה, אבל צריך קודם לבסס את עובדת קיומו. אי אפשר כרגע להכביר דוגמאות ולהשפיע ציטוטים אבל הנה גירסא מקוטעת ומקוצרת.
אפשר להסתפק בקביעה של פרדריק ג’יימסון כי “המחויבות הפוליטית [ של היידגר להיטלר] היתה עדיפה מבחינה מוסרית ואסתטית מליבראליזם א-פוליטי”. לא בשאלת היידגר, הגותו ועברו, יש לעסוק כאן אלא בשאלה מהו “האסתטי” ומהו “המוסרי” הזה שמביא אדם לקבוע כי במחויבות להיטלר גלומה עדיפות מוסרית בהשוואה לליבראליזם א-פוליטי (ויש לשאול מהו ליבראליזם אפוליטי זה ומהי רשעתו שמאפילה גם על בוני הגולאגים המחנות). שני הללו לא היידגר שייכים אלא לג’יימסון. והם “פוליטי” מאוד מאוד לא מוסרי השואב את “מוסריותו” מאיזה מקור עלום של עמדה כלשהיא שעצם האחיזה בה מקנה לאוחז מעמד של שופט עליון. עוד לא אלאה את הקוראים שבודאי יודעים על כך יותר ממני בפרטי הויכוח על פול דה מאן ומורשתו. אבל על ג’יימסון אי אפשר לוותר. הלה קבע כי מאמריו האנטישמיים של דה-מאן היו “פשוט עבודה”. בכלל, האופן בו הצטדקו נאמניו של דה-מאן על עברו האיש כאשר נחשף מזכיר את האופן בו הצטדק העורך של תיאוריה וביקורת על מעשה הנבלה או מעשה האיוולת של פרופסור מוצקין. גם כאן, תיאורו של לנדו עובד יפה. גם שם היו “אמירות מהוקצעות להפליא, מסך עשן אפולוגטי ומביך, שמכסה”, אני מוסיף, על כשל מוסרי בסיסי שעולה לא מעובדת היותו של דה מאן הצעיר אנטישמי ופרו נאצי, אלא מן העובדה שהוא ונאמניו יצרו בחמישים השנים שמאז היטלר את התשתית הלשונית שמאפשרת לטשטש הבעייתיות שבפרט ביוגראפי זה. תשתית שעליה נבנית מכבסת הטיהור המנקה את דה מאן עצמו. ג’יימסון גם ניסח הכי טוב את התשובה לשאלה איזה דבר טוב אפשר למצוא במעשה היידגר והיטלר. הוא התפעל מן האסתטיקה שבחבירתו של הפילוסוף לפירר: היה משהו “נאיבי” בחבירה זו, אבל נאיביות זו היתה “פוליטית”, הוא טען. מאותו הטעם ג’יימסון גם התפעל לא פעם מן “היופי האסתטי” (מילים שלי, אני מודה, אבל בהחלט משקפות את עמדתו) של מהפכת התרבות הסינית. הוא האשים את מאו עצמו בכך שנסוג מן “הניסוי” שערך בסינים בדיוק ב”רגע הנעלה” של המהפכה, הקמת הקומונה של שאנגחאי. לולא עשה זאת מאו, כך הוא מבליע, הניסוי היה מצליח. כהיסטוריון של סין שעמדתו אוהדת את המהפכה של 1949 וכחבר לשעבר בכמה מסגרות מרקסיסטיות אני יכול להעיד שכתב ההגנה של ג’יימסון על מאו ועל סטאלין עולה על גם אלה שכתבו המרקסיסיטים האורתודוכסים ביותר. אף אחד, גם לא דנג סיאופינג, לא כלל את בלימת והכלת האלימות ב1968 במכלול “טעויותיו” של מאו. אפשר להמשיך אבל אני מתנדב את לספק את המקורות לכל מי שיפנה. אגב, וייצמן מציין כמה פעמים במאמרו שג’נין ושכם הובנו “כאתרים של ניסוי”.
במקום זה צריך לשוב אל ה”התפעלות מן האסתטי” שמפגינים פוסטמודרניסטים לא מעטים (למשל, אל מול תמונת ביניני התאומים הקורסים תחתיהם [מבלי להתעכב, כמובן, על גורלם של הנשרפים באימה והנקברים תחת הבינינים]). כדי להבין מה מצאו קציני צה”ל בכתבים אלה. כאשר הצהיר תא”ל שמעון נווה באותו ראיון כי הוא “נהנה להרוג” הוא כמובן התיחס למהות האסתטית של פעולת ההרג. שום אדם הגון לא יצהיר דבר שכזה בעיתון לאור היום. אלא אם כן נמצאה, על פי טעמו, הכסות (הפוסטמודרניסטית) הנאותה לכסות בה עמדה שכזו. יש בזה סטייל, יש בזה תחכום. האמירה עצמה היא מעשה אסתטי. ויצמן עצמו מראה במאמרו כי צבאות רבים שמצאו עצמם נלחמים בשטח בנוי הרסו קירות לאלפים (גם ביריחו של יהושע הרסו קירות, ואפשר גם לתהות מדוע אף אחד לא נתן דעתו לכך שבכל חטיבת חי”ר ישנה פלוגת הנדסה שזה אחד מתפקידיה מימים ימימה). מהי אם כן הרבותא הגדולה בכתבי הפוסטמודרניסטים? הם מאפשרים לקורא (הקצין) הנלהב להבין ולפרש את משמעות מעשיו באופן יותר מתוחכם, עם “יותר “סטייל”. משהו שיתאים יותר לתחכום הטכנולוגי העכשווי. כך גם מבינים את האויב או הקורבן: גם הפלסטינים (על פי המצוטט אצל וייצמן) מכינים “מופע ראווה של לוחמה” ולא סתם נלחמים. וכך חיילי צה”ל לא סתם הורסים קירות אלא מסרבים “לציית להגיון של המופע הזה”. הקצין, הפוסטקצין, של היום לא יכול לתאר או להבין את עבודתו הצבאית במונחים המשעממים של פעם. הוא זקוק לא רק להצדקה מוסרית אלא גם לאינפוזיה אסתטית שתאפשר לראות את הרס מחנה בלאטה, למשל, כיצירת אמנות או כתרגיל מחשבתי יאה לקצין מתוחכם של המאה העשרים ואחת.

שכחתי לציין שאני נהנה מאוד מכתיבתך זה זמן רב ומוצא בה הרבה טעם ותוחלת. הייתי כותב תגובה ארוכה יותר מדוע הזלזול הפוסטמודרניסטי בחיי אדם שונה מהותית מן הזלזול שהפגינו מרקסיסטים או אנשי שמאל נוסח סארטר בשם המהפכה (דיי בכך שנציין שפוסטמודרניסטים מקלים ראש גם בימין נוסח דה מאן והיידגר , מה שסארטר לא היה עושה מעולם). הייתי גם חולק על כך שמדובר בפיצול שערות אבל אז באמת היינו מפצלים שערות. אגב, בעקבות מקרה שקרה באוניברסיטה בה אני מכהן אני כן מעניש את עצמי בקריאה של כמה מן הכתבים לעיל (די באובססיביות ובהשתאות אין קץ). אני רואה בזה סכנה, לא לשלום העולם אבל לפחות לשלוות הנפש של אנשי אקדמיה (מה לעשות אני אחד כזה) שהם גם אנשי שמאל.