Skip to content
14 בספטמבר 2008 / עידן לנדו

ללכת דרך קירות: צנזורה צבאית באקדמיה?

מאמר שמתפרסם בגיליון "מטעם" 15 האחרון מלהיט את הרוחות הכבויות בדרך כלל באקדמיה בארץ. את המאמר, "ללכת דרך קירות", כתב הארכיטקט והתיאורטיקן אייל ויצמן, ועניינו הוא החיבור המפתיע והמרתיע בין תורות פוסטמודרניות של הוגים כמו דלז וגואטרי לבין תורת הלחימה של צה"ל. המאמר משובץ בראיונות שערך ויצמן עם תא"ל אביב כוכבי, שהיה מפקד חטיבת הצנחנים במרץ 2002. כוכבי פיקד על פשיטה למחנה הפליטים בלאטה, שבה יושמה לראשונה פילוסופיה צבאית שעוצבה ונוסחה בהשראת תפיסות פוסטמודניסטיות של מרחב והתנגדות. זה היה ניסוי הכלים שהגדיר את הלוחמה במבצע "חומת מגן", חודש לאחר מכן, בו עברו חיילי צה"ל מבית לבית באמצעות שבירת קירות פנימיים. המתווך הראשי של תפיסות אלה אל תורת הלחימה של צה"ל (ובהמשך, של צבאות מערביים אחרים) היה תא"ל שמעון נווה, מנהל המלת"מ (המכון לחקר תורת המערכה), שמאז נסגר. נווה הוא שילוב יוצא דופן של אינטלקטואל אמיתי עם יצר הרג בולדוגי, כפי שעולה מראיון שהעניק ל"הארץ" לפני כשנה. עוד אחזור למאמר של ויצמן.

לפני שהתעוררה הסערה סביב תוכן המאמר (וראוי שתתעורר), כבר התעוררה סערה אחרת סביב נסיבות פרסומו. מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" פרס ביום שישי האחרון את עיקרי הפרשה. מאחר שיש לי עניין מיוחד במאמר של ויצמן, מצאתי לנכון להוסיף כמה דברים משלי.

הנה השתלשלות הפרשה. במרץ 2006 פירסם ויצמן את המאמר Walking Through Walls באנגלית, בכתב העת Radical Philosophy. פרופ' יהודה שנהב, עורך כתב העת הישראלי "תיאוריה וביקורת", קרא את המאמר והזמין את ויצמן לפרסם אותו גם בעברית ב"תיאוריה וביקורת". המאמר עבר שיפוט והערכה והיה כבר כשיר לפרסום, כאשר חל מהלך חריג בכל קנה מידה: יו"ר מועצת המערכת של "תיאוריה וביקורת", פרופ' גבריאל מוצקין, החליט לשלוח את המאמר לתא"ל אביב כוכבי, לקבלת תגובה.

ראוי להבהיר: מדובר בצעד חסר תקדים, ככל שהדברים אמורים בשיפוט אקדמי. למעשה, המדיניות המקובלת היא להימנע מלשלוח מאמרים לשיפוט בידי מישהו שיש יסוד להניח כי יש לו עניין אישי בנושא המאמר, לטוב או לרע. האתוס האקדמי מושתת על אי תלות – של הכותב בכתב העת, של השופטים בכתב העת, של השופטים בכותב וכדומה. מה שנהוג מסיבות מובנות בעיתונות (קבלת תגובה ממי שעלול להיפגע מתוכן הידיעה) – אין לו מקום בזירה האקדמית. פרופ' מוצקין לא רק חרג מתהליך השיפוט האקדמי המקובל – הוא גם עשה כן שלא בידיעת חברי המערכת של "תיאוריה וביקורת" (כך על פי הדיווח ב"ידיעות").

מה שאף אחד לא צפה היה שתא"ל כוכבי ישגר מכתב חריף למערכת ובו איום בתביעת דיבה, אם יפורסם המאמר. בשלב הזה הדיווח ב"ידיעות" לא לגמרי ברור. מערכת "תיאוריה וביקורת" לכאורה המשיכה לעמוד מאחורי המאמר, אך ביקשה מויצמן לערוך בו כמה שינויים. בסופו של דבר הוא החליט למשוך את המאמר ולהגישו ל"מטעם", לא בגלל השינויים אלא בגלל "ההתנהלות של מכון ון ליר" (המו"ל של "תיאוריה וביקורת"). עורך "מטעם", יצחק לאור, קנה את המאמר מ"תיאוריה וביקורת", ולאחר שוידא כי כל הכתוב בו מעוגן במסמכים, פירסם אותו.

לאור רואה בעצם שליחת המאמר לתגובת קצין בצה"ל עדות נוספת לשיתוף הפעולה בין האקדמיה הישראלית לצבא, שעליו בדיוק מסתמכים יוזמי החרם האקדמי על ישראל. אפילו כתב העת הביקורתי ביותר באקדמיה אינו נקי מן הנגע הזה. יהודה שנהב צירף לגיליון שממנו נעדר המאמר פתח דבר ארוך ומפותל, ההופך גם את הפרשה המבישה הזאת ל"טקסט" שיש לנתחו בכלים ביקורתיים (למשל, "התהליכים שהתרחשו ב"תיאוריה בביקורת" מחדדים את הצורך לנסות להבין את אופן התנהלותו של כתב עת המצוי במטריצות שונות של כוח: פוליטי, כלכלי, או משפטי-לגלי… המשבר מזמין דיון ביחס שבין כתב העת, הנתון בשגרה של אילוצים מוסדיים… לבין היכולת להתמיד בפיתוח חשיבה ושפה ביקורתית, שהתממשותן תלויה ביכולת להתמיד בפסיעה מעבר לגבולות השיח הלגיטימי". וכן הלאה וכן הלאה, אמירות מהוקצעות להפליא, מסך עשן אפולוגטי ומביך, שמכסה על אוזלת היד במישור המעשים באמצעות פעלתנות-יתר במישור המלים).

[מאמר מערכת של Radical Philosophy, מהחודש שעבר, מגולל אף הוא את הפרשה ומנתח את משמעותה, אך למרבה הצער מתוך אמפתיה עמוקה מדי לתסביכי הזהות של "תיאוריה וביקורת", לטעמי].

עד כאן הדיווח ב"ידיעות" ועמדת כתב העת. מה שאותי מקומם במיוחד בהתנהלות של "תיאוריה וביקורת" היא שגם לאחר הטעות הראשונית, הפטאלית של פרופ' מוצקין, לא עשו שם אחורה-פנה. יכלו להתעלם מן האיום בתביעת דיבה (הרי לפחות מחצית מן המאמרים שמתפרסמים ב"תיאוריה וביקורת" מוציאים את דיבתה הרעה של המדינה, ובצדק); יכלו לתקן בזריזות את העניינים העובדתיים הטעונים תיקון ולהמשיך בהליך הפרסום. ובעיקר, יכלו לעמוד ביתר תקיפות לצידו של מחבר המאמר, איל ויצמן, ולא להניח לו להרגיש בודד במערכה מול תא"ל כוכבי ועורכי הדין שלו. הרי עורך "תיאוריה וביקורת" בעצמו הזמין את המאמר מויצמן; וכולם, כולל פרופ' מוצקין (!) מודים שמדובר במאמר מצוין. מנין איפוא פיק הברכיים הזה, חולשת הדעת של מבצר הרדיקליזם האקדמי הישראלי – בעמידתו הרופסת מול נציגי הכוח והשררה? האם היו הדברים צריכים להגיע לידי כך שויצמן ימשוך את מאמרו ויגיש אותו ל"מטעם"?

למי שאינו בקי בדברים, נוסיף שיוקרתו של "תיאוריה וביקורת" עולה רבות על זו של "מטעם", בדיוק משום שהראשון הוא כתב עת אקדמי שמאמריו עוברים שיפוט (זאת מבלי לחוות דעה על עצם תוכנם של המאמרים המתפרסמים בשני כתבי העת). רוחות רעות מאד, כנראה, נשבו מצד מערכת "תיאוריה וביקורת" לכיוון ויצמן, אם הוא נדרש לצעד החריג הזה.

הרבה דברים אפשר ללמוד מן הפרשיונת הזאת. אחד, שרדיקליות פוליטית אינה בהכרח מלווה באומץ פוליטי. לעורכי "תיאוריה וביקורת" יפה הפתגם האנגלי – הם אינם מניחים את כספם איפה שפיהם נמצא, ובפרשה הנוכחית התגלתה ערוותם – הנתק בין התיאוריה לפרקטיקה, חרף היומרה לשלבם זה בזה. שניים, לאור צודק: הפרשה כולה מטילה צל כבד של משת"פיות על האקדמיה הישראלית. שלוש, הכוח והאיום בכוח הוא שפה אוניברסלית, המובנת היטב הן במחנות הצבא והן במערכות כתבי-עת אקדמיים.

כל זה היה רק מעין הקדמה, והיא לא היתה מוצדקת אלמלא מאמרו של ויצמן היה חשוב כל כך. למאמר התוודעתי כשהתפרסם באנגלית ב-2006. הוא הרעיש אותי כל כך שהחלטתי להפיץ אותו בין מיודעי ואף יזמתי פגישה עם כמה חברים לדון בו. די לומר שהרוחות סערו, והסכמה לא היתה. אין לי כוונה לסכם את המאמר כאן או להתפלמס עליו; לא על כל דבר אפשר להתפלמס במסגרת של של בלוג. למשל, אין לי חשק להתחיל להגיב לטוקבקים מצד מי שלא קרא את המאמר; זה לא רציני. דיון רציני במאמר יצריך תגובות של 500 מילה כל אחת. בקיצור, מדובר בנושא לסמינר, לא לבלוג.

ובכל זאת, אני חייב להסביר בכמה מלים מדוע מדובר במאמר חשוב כל כך, אולי פורץ דרך.

ראשית, עצם הסקופ: קציני צה"ל קוראים דרידה ודלז! לא סתם קוראים, אלא מתעמקים. ולא סתם קצינים, אלא קודקודים שמפקדים בפועל על מבצעים מסובכים. הציטוטים שרשם ויצמן מפיהם של נווה וכוכבי עולים על כל דמיון, ורק הם שווים פרסום כשלעצמם.

שנית, השוֹק. הייתכן חיבור מופרך מזה? מצד אחד, מיליטריזם ברוטלי, שאמור להיות גם חף מכל השכלה אינטלקטואלית וגם לאומני בהגדרתו; ומצד שני – כתבים סופר-מופשטים (דלז וגואטרי חתומים על כמה מהטקסטים הכי פחות נגישים בפילוסופיה המודרנית) שנבעו מפוליטיקה שמאלנית רדיקלית. היילכו שניים יחדיו?

שלישית, הניתוח. ויצמן מפליא לטוות את כל החוטים האלה יחדיו: גם לאתר את המקורות ההסטוריים של הפילוסופיה הצבאית החדישה, גם לזהות את היסודות האלימים בפוסטמודרניזם הרדיקלי, גם להמחיש באופן מצמית כיצד דמיון פוליטי מעצב את המרחב האורבני, ובתוך כך גם להעניק קול לקורבנות (משפחות הפלשתינים שהצבא עבר דרך קירות בתיהם באישון ליל). המאמר הוא מופת של חשיבה צלולה, גלוית מבט.

לבסוף, ההשלכות. אי אפשר לקרוא את המאמר מבלי לשקוע בהרהורים עצובים מאד על הזנייתה של הרוח באקדמיה, ובפרט, על ההשחתה המוסרית שהשיתו זרמים מסויימים בפוסטמודרניזם על מדעי הרוח והחברה. נכון, צבא לא זקוק להצדקות פילוסופיות כדי לפלוש לשכונות ולהחריב בתים פרטיים. ובכל זאת, ויצמן מראה כמה תועלת יכולה להפיק הפרקטיקה הצבאית כשהיא מגובה בצידוקים עיוניים. בתקופת פעילותו, המלת"מ של נווה פעל כראש חץ אוונגרדי בלב הממסד הצבאי, ושיגר את תלמידיו ה"מבריקים" אל שדה הקרב עם רעיונות יצירתיים במיוחד כיצד לשרת את הכיבוש מבלי לכבוש את הקרקע בפועל (נווה עצמו תומך בהיפרדות טריטוריאלית מהשטחים – תוך שמירת הזכות לפלוש אליהם בכוח בכל עת. במובן הזה, הוא מייצג נאמן של העבודה-מרצ).

חסידי התורות הפוסטמודרניות יכולים להפליג באפולוגטיקות משוכללות על "השימוש לרעה" בתורותיהם, אבל העובדה הפשוטה היא שדווקא תורות אלה, ולא אחרות, נתנו השראה לתא"ל נווה, מי שהגדיר את עצמו כ"אדם שנהנה להרוג". בדיוק לאותה עמדה אפולוגטית נקלעים חסידי ניטשה כשהם נזקקים להגן עליו מפני ההאשמה שנתן הכשר לנאציזם במושג "האדם העליון" שלו.

האופן שבו רעיונות מתגלגלים למעשה, האחריות המוטלת על אינטלקטואלים, הכוח של המלים, האופן שבו הן מתפרשות ועד כמה ניתן לייחס להן משמעות אינהרנטית – כל אלה הם נושאים מרתקים לדיון. מרתקים, קשים, וחשובים מאין כמוהם למי שרעיונות הם עיסוקו העיקרי, מלים הן המכשיר העיקרי שלו, והקשר בין כל אלה לבין גורלם של אנשים אמיתיים וחיים אינו נותן לו מנוח. אי-שם לפני יותר מ-10 שנים הייתי מעורב בדיון כזה (פולמוס "סטודיו"); אני מעז לומר שמאמרו של ויצמן מזרים דם חדש בדיון ההוא ומחדד את דחיפותו. כבר אמרתי שלא ניתן ללבן את העניינים האלה במסגרת של בלוג ותגובות. אבל לפחות אפשר להפנות את תשומת הלב למאמר של איל ויצמן. קיראו אותו, התעמתו איתו, התווכחו איתו. אל תניחו לו לחלוף לידכם.

17 תגובות

להגיב
  1. באנדר / ספט 14 2008 14:13

    איזו תעוזה, איזו הפתעה.
    כל הכבוד לפרופסור שיצא נגד המקובל באקדמיה הלאומנית ועמד על דעתו.
    שילוב בין דרייפוס לנחשון בן עמינדב.

  2. עומר / ספט 14 2008 14:37

    ששרון רוטברד כתב על הנושא הזה של ללכת דרך הקירות
    בספר העיר לבנה

  3. דודי / ספט 14 2008 14:43

    מוביל לקובץ שלא מוצג בבירור בדפדפן (פיירפוקס).

    בשולי העניין עצמו, עדכון קצר. לפי מה שמדווחת העיתונות, סר חינם של רעיונות פוסט-מודרניים בחשיבה הצבאית, במידה רבה כתוצאה מתוצאות מלחמת לבנון השנייה. (גם שמעון נווה עצמו אינו בעמדת השפעה כלשהי ורבים רואים בו ובשיטתו אחראים לכישלון). עמוס הראל כתב בהארץ על דוח של הצבא האמריקני, שיוצא חד-משמעית נגד השפה הפוסט-מודרנית ונגד מושגים כמו "עיצוב התודעה" וקורא לחזור למושגים הצבאיים הישנים של תפיסת שטח, כיתור וכו'.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=1020350&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

  4. כרובי / ספט 14 2008 14:53

    מדוע עלי לשלם 69 ש"ח כדי לקרוא אותו ?
    מעניין אם אפשר לקבל אישור מכותב המאמר להעלותו לאינטרנט ולהפכו לנגיש יותר.

  5. איריס / ספט 14 2008 16:53

    ציינת בצדק שאינך מעוניין בתגובות של מי שלא קרא את המאמר, לכן אצמצם עצמי רק להתנהלות.
    (אגב פרשת תאל נווה ודלז והקירות פורסמה בהרחבה ב"הארץ" לפני שנה בערך, ועוררה סקנדל בעיקר משום שאם אינני טועה רעייתו היא ראש החוג למגדר והיה צד של עניין כזה גם בפרשה).

    כמובן, זוועה וקירנוף וכולי וכולי. אבל יש נקודה חוזרת בנושא הזה, אולי היא רלוונטית. כל כמה זמן מתפרצת שערוריה בקשר לצה"ל, אם גנין גנין או טנטורה טנטורה וכולי. הטענה המרכזית, אם אפשר לסכם את עמדת צה"ל, היא שזה לא הוגן לתלוש את היחידים מתוך ההקשר ולהציב אותם כיעד לניתוח או התקפה בצד המוסרי. (משפטית, כמובן, ברגע שיש הכרעה בפשע מלחמה, עומד הקצין או החייל בפני עצמו ובצדק).

    ברגע שמאמר או יצירת אמנות לעניין זה, מתמקדים בפרסונה מסויימת שלא הורשעה בפשע מלחמה, נוצרת לדעתי בעיה משפטית. הרי אותו יחיד, כל עוד לא הורשע, פועל כנציג של גוף ומוגן מתוקף זה. ואכן, אם במקרה אותו פרט לא עבר עבירה ולא חייב בדין בתוך המערך המשפטי (אפילו משפט בינלאומי לא חשוב), הוא זכאי להגן על שמו הטוב בכל זירה, וגם סביר שיזכה כל עוד הגוף הממלכתי לא התנער מהמעשה. ומאחר שלהערכתי מספר פושעי המלחמה הפוטנציאלים בישראל הוא עצום, הנפגעים מפרסום כזה זוכים לתמיכה מקיר לקיר על ידי "הציבור" שחש אשמה או חשש מאישום בעתיד.

    אני בעד הסרת מעטה האונימיות מהפרטים שמבצעים את המעשים, אבל זה המחיר, שהעניין הופך למאבק אישי, ואז הכל כשר.

    בשלב הבא יתחילו הקצינים האלה לטעון שמגיע להם נכות נפשית טראומה על מה שהם אולצו ללמוד ולבצע. ומי יודע, הם עוד יזכו לזה.


    בעניין דומה ואחר. פרשת השוחד בעסקאות נשק בחו"ל. מדינת ישראל קבעה רק השנה שיש איסור לעבור עבירת שוחד בחו"ל אגב עסקאות נשק (שהיא מבצעת, הכוונה שהמדינה עצמה ביצעה את העבירות עד כה). נוצר מצב שאם פלוני פעל בשם המדינה וכעובד שלה, הוא חשוף לאישום פלילי, דבר שלא יתכן, אלא אם כן המדינה מתנערת קודם כל מהפעולה וטוענת שנעשתה בחוסר סמכות.
    מאחר שנוצר מלכוד, הוחלט שהעמדה לדין בתיקים כאלה תיעשה רק באישור היועץ המשפטי לממשלה, כלומר שתהיה למדינה שליטה בנושא.

    אם לכאורה אתה מפרסם שעובד מדינה פלוני עשה כך וכך, ואפילו כל זה נכון, יש לו עילת דיבה כיון שהוא פעל "בסמכות". אותו דבר לגבי צה"ל בשטחים, באופן כללי.

    בשורה התחתונה , יש משהו בטענה שזה לא דלז ולא ננוה אלא מדינת ישראל שנכנה לקירות של המשפחות האלה. האם אי אפשר היה לפרסם את המאמר עם ראשי תיבות במקום שמו של הקצין ?

  6. דוד / ספט 14 2008 20:19

    עידן תודה,
    האם תוכל לכוון לחומר נוסף או הרצאות בנושא?

  7. עידן / ספט 14 2008 20:42

    קודם כל, הקישור ל"פולמוס סטודיו" תוקן (אני מקווה…).

    איריס – תודה על התגובה המפורטת. ראשית, הלינק הראשון ברשימה שלי מוליך לראיון שאת מדברת עליו. בעניין אשתו של נווה את צודקת, אבל מעבר לעניין הרכילותי, אין כאן עניין לציבור.

    האם יחידים המבצעים פשעי מלחמה במסגרת "חוק המדינה" שלהם פטורים מאשמה? נדמה לי שהמשפט הבינלאומי, מאז נירנברג ועד האג, אמר את דברו בצורה ברורה: לא. עם זה את מסכימה, אני מניח.

    האם ניתן לבקר את הכיבוש מבלי להזכיר את הנושאים באחריות, כאילו הכל "מבנים" ו"שליטה" ומין רשע מופשט שכזה? לא נראה לי. תסתכלי רק על האפקט המרשים שהיה לחלוקת מצלמות הוידאו של "בצלם" לפלשתינים: סוף סוף קצינים וחיילים שמתעמרים בלי שום סיבה מובאים למשפט, ולפעמים גם מורשעים. עכשיו הם יודעים – יש דין. לא מספיק, לא כמו בצד השני של הקו הירוק, ובכל זאת – יש אחריות אישית.

    בסוף דבריך את אומרת שאם מישהו פעל ב"סמכות", יש לו עילת דיבה. אני לא משפטן, אבל זה נראה לי מוזר: עילת דיבה עומדת על היכולת להוכיח שהפרסום היה שקרי, לא? במקרה של ויצמן מול כוכבי, העובדות נמצאות בצד של ויצמן. כל מה שעומד בצד של כוכבי הוא "שמו הטוב". הגנה על שמם הטוב של פושעים (לכאורה) אינה עילת דיבה.

    כן, המדינה בהחלט אומרת שוב ושוב – פלוני פעל במסגרת תפקידו הממלכתי, ולכן אינו נושא באחריות. נו, אז היא אומרת. הרי לתבוע את המדינה על "חומת מגן" אי אפשר. נדמה לי שמחובתנו לנפץ טיעונים לגליסטיים-פורמליים כשעל הפרק מונחים פשעים כה חמורים.

    דוד – תודה. אם אגלה עוד חומרים, אפרסם.

  8. איריס / ספט 14 2008 22:37

    אני אתך, עידו, בכל המטרות והכוונות. העליתי את האיפכא מסתברא, כיון שבסופו של דבר, אם הבנתי נכון (קראתי את הלינק באנגלית, את הדיון במה שקרה לפרטיו, ועדיין לא את המאמר ) העסק נפל על עניין משפטי נטו. אפשר לנתץ אבל לא להתעלם, כיון שמדובר בסופו של יום בכסף, וכולי וכוליץ

    אני מנסה בדיוק כמוך לחשוב על טיעון עוקף, אבל אין דין מחשבה שלך או שלי שמעשה מסויים הוא פשע לפי המשפט הבינלאומי או המקומי, ובין הכרעה שזה המצב. שנינו יכולים לחשוב ככה, כל עוד אין לזה תוקף משפטי או פוליטי מוסכם, זה נותר בגדר מחשבה יפה מול עורכי דין עם שיניים.

    הבמות שעוסקות בזה, כמו תיאוריה וביקורת, תמיד נמצאות על סף התהום הכלכלית והציבורית, כך שהן בטח לא יכולות להתעלם. ראה מה קרה למוחמד בכרי, ובכלל בארץ לאחרונה מי שעשה דברים כאלה נענש קשה. כלכלית אישית, ולעיתים נאלץ לגלות מישראל.

    עניין קטן, לגבי רעייתו של נווה. אני חולקת עליך מאד. יש עניין ציבורי בזה, אך לא כאן המקום להיכנס לזה, מבחינת השיח הפנים פמיניסטי. הנושא שב ועולה בכל הזדמנות שבה נדונה "בגידת הפמיניזם הממוסד" בצורות שונות או התיאוריה של "לשכב עם האויב" וכדומה.

    אני מבינה מהמבוא שהבאת, שגם הכותבים (מחו"ל) סברו שעדיף היה לבצע תיקונים ולפרסם בתיאוריה וביקורת, אבל גם הבינו את עמדת וייצמן שסרב.

    הסיבה שאני מתעכבת על כך היא שלדעתי זה נושא חשוב מאין כמותו, ברמה העקרונית, וכן צריך להתייחס ברצינות לצד המשפטי. אין לי הצעת מחץ איך לעקוף את זה. ולדעתי, זה כן דיבה במובן המשפטי אם משתמע שהקצין עשה "פשע מלחמה" ולדעתו הוא גיבור חיל לא רק במובן שהוא ביצע פקודות אלא שהוא גאה בהן :). על זה יהיה נסוב המשפט, ופחות על העובדות בשטח.

  9. כרובי / ספט 15 2008 00:49
  10. עידן / ספט 15 2008 07:21

    זו גירסה מאד מקוצרת שהופיעה ברשת. את המאמר המקורי לא ניתן להוריד בלי הרשאה של מנוי אלקטרוני.

  11. אבי רוזן / ספט 15 2008 07:50

    לדעתי ביושבם מול מסכי הפלזמה ב"בור" הם קוראים בנוסף את ויריליו ובודריאר, גם אם אינם מודעים לכך!

    "המסך פוצל, לחלון שעוקב אחר שיגור ומעוף של טיל מדרום לבנון, בדרך לפגיעתו הקטלנית בחיפה. ובסמוך, נצפתה נעילת הכוונת של פצצה חכמה ששוגרה ממטוס חיל האוויר, והפגיעה בזמן אמת במשגר בצד הלבנוני. התמונה לוותה במבזקי טקסט מידיים של אולמרט ונסראללה, כאשר ברקע נשמעת שאגת אזעקה, שהקפיאה ומתחה אינסופית את האירוע, שסופו פיצוץ שהחריד את התודעה והגוף, שנדחסו לתוך ייחודיות מתגוננת.

    הצופה והגולש הפכו למשתתפים פעילים במופע הריאליטי בחוג סגור בתפקיד במאי, שחקן ומפיק, המדווחים בזמן אמת ממקום ההתרחשות, באמצעות הווידיאו-פון שברשותם. הסייברספייס הופך לממשק להודעות SMS, דוא"ל, שיחות ותמונות וידאו בזמן אמת, היוצר לחץ על מקבלי ההחלטות בצבא ועל קובעי המדיניות, שמנטרים אף הם בזמן אמת את רחשי ליבו של קהל בוחריהם המרושת."

    ציטוט מתוך "המציאות הווירטואלית היא המציאות היחידה- או שנה אחרי המלחמה".
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3425752,00.html

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / ספט 15 2008 14:57

    http://roundtable.kein.org/files/roundtable/Weizman_lethal%20theory.pdf
    בגירסה זו, המאמר נקרא "תיאוריה קטלנית"

  13. נו באמת / ספט 28 2008 19:06

    אתה כותב: "למי שאינו בקי בדברים, נוסיף שיוקרתו של "תיאוריה וביקורת" עולה רבות על זו של "מטעם", בדיוק משום שהראשון הוא כתב עת אקדמי שמאמריו עוברים שיפוט (זאת מבלי לחוות דעה על עצם תוכנם של המאמרים המתפרסמים בשני כתבי העת). רוחות רעות מאד, כנראה, נשבו מצד מערכת "תיאוריה וביקורת" לכיוון ויצמן, אם הוא נדרש לצעד החריג הזה."

    בישראל, ביצת ביבים אקדמית קטנה ומצחינה במיוחד, כולם מכירים את כולם קל וחומר במדעי החברה והרוח. רבות גורסןת שכלל לא יתכן בואן ליר תהליך של שיפוט אנונימי דומה לזה שקורה בכתבי עת בינלאומיים והעומד בסטנדרטים אקדמים מינימאלים. האם אתה באמת כה תמים להאמין שהכותבים והכותבות בתיאוריה וביקורת אינם ידידיו וידידותיו של העורך? תתעורר מהחלום מותקותפסיק לעשות קוסמטיקה למציאות..

  14. עידן / ספט 28 2008 20:36

    "תיאוריה וביקורת" יותר יוקרתי מ"מטעם". זאת עובדה סוציולוגית, שאינה נושאת עימה שום נקיטת עמדה בעד או נגד כתבי העת האלה. אם נראה לך שהגנתי פה על המוניטין של "תיאוריה וביקורת", תקרא/י שוב את הדברים לפני שאת/ה קופצ/ת.

    אולי השיפוט מוטה, אולי כולם שוכבים עם כולם. מה זה קשור? בין אם זה מוצא חן בעיניך או לא, כתבי העת האלה ממוקמים בנקודות שונות מאד בסקאלת היוקרה של הפירסום האקדמי.

  15. צבי / נוב 8 2008 13:47

    ראשית התנצלות קטנה על כך התגובה המאוחרת מאוד. הגעתי אל הפוסט המצוין של עידן לנדו רק עתה כיוון שרק עתה היגיע לידי מטעם עם המאמר של אייל וייצמן. כמו לנדו גם אני חושב שיש מקום לעסוק בנושא ולא להרפות ממנו ולכן אני מרשה לעצמי להגיב גם עתה. אולי יתעורר הדיון שוב.
    אני מסכים מאוד עם התיאור וההערכה של המאמר כפי שהם מופיעים כאן וגם עם המאמר עצמו. יש לי הרבה מה לומר אבל אתעכב רק על נקודה אחת: לנדו מציין כי וייצמן השכל “לזהות את היסודות האלימים בפוסטמודרניזם הרדיקאלי”. אני קצת חולק על כך שזה מה שהוא עשה וגם אם יתברר אני סבור שיש לחפש את שורשי התופעה לא ביסודות אלימים שקיימים או שאינם קיימים בפוסטמודרניזם הראדיקאלי אלא בבמשהו עמוק יותר: בזלזול המהותי בחיי אדם והכשל המוסרי המדהים (שעל מקורותיהם צריך לדון) שחלק לא מבוטל מגיבורי הפוסטמודרניזם הראדיקאלי הביעו בעשרים השנים האחרונות. לפי דעתי עדיין צריך לדון במקורות הכשל הזה, אבל צריך קודם לבסס את עובדת קיומו. אי אפשר כרגע להכביר דוגמאות ולהשפיע ציטוטים אבל הנה גירסא מקוטעת ומקוצרת.
    אפשר להסתפק בקביעה של פרדריק ג’יימסון כי “המחויבות הפוליטית [ של היידגר להיטלר] היתה עדיפה מבחינה מוסרית ואסתטית מליבראליזם א-פוליטי”. לא בשאלת היידגר, הגותו ועברו, יש לעסוק כאן אלא בשאלה מהו “האסתטי” ומהו “המוסרי” הזה שמביא אדם לקבוע כי במחויבות להיטלר גלומה עדיפות מוסרית בהשוואה לליבראליזם א-פוליטי (ויש לשאול מהו ליבראליזם אפוליטי זה ומהי רשעתו שמאפילה גם על בוני הגולאגים המחנות). שני הללו לא היידגר שייכים אלא לג’יימסון. והם “פוליטי” מאוד מאוד לא מוסרי השואב את “מוסריותו” מאיזה מקור עלום של עמדה כלשהיא שעצם האחיזה בה מקנה לאוחז מעמד של שופט עליון. עוד לא אלאה את הקוראים שבודאי יודעים על כך יותר ממני בפרטי הויכוח על פול דה מאן ומורשתו. אבל על ג’יימסון אי אפשר לוותר. הלה קבע כי מאמריו האנטישמיים של דה-מאן היו “פשוט עבודה”. בכלל, האופן בו הצטדקו נאמניו של דה-מאן על עברו האיש כאשר נחשף מזכיר את האופן בו הצטדק העורך של תיאוריה וביקורת על מעשה הנבלה או מעשה האיוולת של פרופסור מוצקין. גם כאן, תיאורו של לנדו עובד יפה. גם שם היו “אמירות מהוקצעות להפליא, מסך עשן אפולוגטי ומביך, שמכסה”, אני מוסיף, על כשל מוסרי בסיסי שעולה לא מעובדת היותו של דה מאן הצעיר אנטישמי ופרו נאצי, אלא מן העובדה שהוא ונאמניו יצרו בחמישים השנים שמאז היטלר את התשתית הלשונית שמאפשרת לטשטש הבעייתיות שבפרט ביוגראפי זה. תשתית שעליה נבנית מכבסת הטיהור המנקה את דה מאן עצמו. ג’יימסון גם ניסח הכי טוב את התשובה לשאלה איזה דבר טוב אפשר למצוא במעשה היידגר והיטלר. הוא התפעל מן האסתטיקה שבחבירתו של הפילוסוף לפירר: היה משהו “נאיבי” בחבירה זו, אבל נאיביות זו היתה “פוליטית”, הוא טען. מאותו הטעם ג’יימסון גם התפעל לא פעם מן “היופי האסתטי” (מילים שלי, אני מודה, אבל בהחלט משקפות את עמדתו) של מהפכת התרבות הסינית. הוא האשים את מאו עצמו בכך שנסוג מן “הניסוי” שערך בסינים בדיוק ב”רגע הנעלה” של המהפכה, הקמת הקומונה של שאנגחאי. לולא עשה זאת מאו, כך הוא מבליע, הניסוי היה מצליח. כהיסטוריון של סין שעמדתו אוהדת את המהפכה של 1949 וכחבר לשעבר בכמה מסגרות מרקסיסטיות אני יכול להעיד שכתב ההגנה של ג’יימסון על מאו ועל סטאלין עולה על גם אלה שכתבו המרקסיסיטים האורתודוכסים ביותר. אף אחד, גם לא דנג סיאופינג, לא כלל את בלימת והכלת האלימות ב1968 במכלול “טעויותיו” של מאו. אפשר להמשיך אבל אני מתנדב את לספק את המקורות לכל מי שיפנה. אגב, וייצמן מציין כמה פעמים במאמרו שג’נין ושכם הובנו “כאתרים של ניסוי”.
    במקום זה צריך לשוב אל ה”התפעלות מן האסתטי” שמפגינים פוסטמודרניסטים לא מעטים (למשל, אל מול תמונת ביניני התאומים הקורסים תחתיהם [מבלי להתעכב, כמובן, על גורלם של הנשרפים באימה והנקברים תחת הבינינים]). כדי להבין מה מצאו קציני צה”ל בכתבים אלה. כאשר הצהיר תא”ל שמעון נווה באותו ראיון כי הוא “נהנה להרוג” הוא כמובן התיחס למהות האסתטית של פעולת ההרג. שום אדם הגון לא יצהיר דבר שכזה בעיתון לאור היום. אלא אם כן נמצאה, על פי טעמו, הכסות (הפוסטמודרניסטית) הנאותה לכסות בה עמדה שכזו. יש בזה סטייל, יש בזה תחכום. האמירה עצמה היא מעשה אסתטי. ויצמן עצמו מראה במאמרו כי צבאות רבים שמצאו עצמם נלחמים בשטח בנוי הרסו קירות לאלפים (גם ביריחו של יהושע הרסו קירות, ואפשר גם לתהות מדוע אף אחד לא נתן דעתו לכך שבכל חטיבת חי”ר ישנה פלוגת הנדסה שזה אחד מתפקידיה מימים ימימה). מהי אם כן הרבותא הגדולה בכתבי הפוסטמודרניסטים? הם מאפשרים לקורא (הקצין) הנלהב להבין ולפרש את משמעות מעשיו באופן יותר מתוחכם, עם “יותר “סטייל”. משהו שיתאים יותר לתחכום הטכנולוגי העכשווי. כך גם מבינים את האויב או הקורבן: גם הפלסטינים (על פי המצוטט אצל וייצמן) מכינים “מופע ראווה של לוחמה” ולא סתם נלחמים. וכך חיילי צה”ל לא סתם הורסים קירות אלא מסרבים “לציית להגיון של המופע הזה”. הקצין, הפוסטקצין, של היום לא יכול לתאר או להבין את עבודתו הצבאית במונחים המשעממים של פעם. הוא זקוק לא רק להצדקה מוסרית אלא גם לאינפוזיה אסתטית שתאפשר לראות את הרס מחנה בלאטה, למשל, כיצירת אמנות או כתרגיל מחשבתי יאה לקצין מתוחכם של המאה העשרים ואחת.

  16. עידן / נוב 8 2008 16:36

    תודה רבה על התגובה המעניינת ופוקחת עיניים.

    אני מסכים: ישנו גם אותו זן של פוסטמודרניזם, ששורשיו מרקסיסטיים/מאואיסטיים, והוא מתאפיין, כמו שאמרת, ב"זלזול מהותי בחיי אדם". המהפכה תמיד חשובה יותר מן הגלגלים שמניעים אותה.

    אבל יש גם התפעמות מאלימות לשמה, כמו אצל הסיטואציוניסטים, וסו-קולד אסתטיקנים של הפוליטיקה.

    מדובר בפיצול שערות, בסך הכל, ואין סיבה להתעמק בו (אלא אם כן הענשת את עצמך בהתעמקות בנבכי הפוסטמודרניזם): ביסודו של דבר היסוד ההומני, חיי אדם בודד, נמחק לטובת משהו גדול יותר/"צודק" יותר/יפה יותר.

  17. צבי / נוב 8 2008 18:31

    שכחתי לציין שאני נהנה מאוד מכתיבתך זה זמן רב ומוצא בה הרבה טעם ותוחלת. הייתי כותב תגובה ארוכה יותר מדוע הזלזול הפוסטמודרניסטי בחיי אדם שונה מהותית מן הזלזול שהפגינו מרקסיסטים או אנשי שמאל נוסח סארטר בשם המהפכה (דיי בכך שנציין שפוסטמודרניסטים מקלים ראש גם בימין נוסח דה מאן והיידגר , מה שסארטר לא היה עושה מעולם). הייתי גם חולק על כך שמדובר בפיצול שערות אבל אז באמת היינו מפצלים שערות. אגב, בעקבות מקרה שקרה באוניברסיטה בה אני מכהן אני כן מעניש את עצמי בקריאה של כמה מן הכתבים לעיל (די באובססיביות ובהשתאות אין קץ). אני רואה בזה סכנה, לא לשלום העולם אבל לפחות לשלוות הנפש של אנשי אקדמיה (מה לעשות אני אחד כזה) שהם גם אנשי שמאל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: