הריסות בתים: רעש הרקע הקבוע של הציונות
כשמישהו יסכם פעם את הפרויקט הציוני, בתרועת ניצחון או בתוגת מפסידים, לא משנה, הוא יידרש גם לתמיהה מוזרה אחת: כיצד זה קרה שכל כך הרבה אנשים מקשרים ציונות עם עשייה ובנייה, ולאו דווקא עם הרס ונסיגה. שהרי במקביל לקדחת הבנייה הבלתי פוסקת, בעיקר מעבר לקו הירוק, תמיד נשמעו גם נהמות הדחפורים: עולים, חובטים, שוברים ומרסקים. שיכונים לעולים הוקמו במהירות שיא, שכונות בנה-ביתך, שכונות לאנשי קבע, פרברי שינה, מגדלי יוקרה צצו בכל פינה; ובאותה שעה ממש גרף מלאך ההסטוריה הציונית עוד ועוד ערימות של הרס וחורבן מאחורי גבו.
ההריסות, כמובן, יועדו לערבים. מדי פעם הורסת המדינה גם בדל-מאחז יהודי בשטחים; הורסת ידי חובה, בהרכנת ראש חסודה לבג"ץ. בל יעלה על דעתו של איש להשוות בין בן גזע האדונים שאינספור אפשרויות חוקיות פתוחות בפניו לבנות את ביתו לבין בן גזע העבדים שכל הארץ, עד קצה האופק, חסומה בפניו בהררי סייגים משפטיים; בין מי שמבקש ואף מצליח להקים את ביתו על קרקע גזולה לבין מי שמבקש ולא מצליח להקים את ביתו על אדמתו הפרטית; בין מי שהריבון יאבטח את ביתו באמצעות הטלת משטר אימים על כל שכניו לבין מי שיכול רק לחלום על כך שהריבון יאבטח אותו.
ועוד אולי יתמה אותו אדם על כך שמעט כל כך ישראלים ידעו בכלל על ממדי ההרס הזה, שהתחולל כל הזמן, מדי שבוע בשבוע, כמעט אין יום שמדינת ישראל לא הורסת בית ערבי כלשהו בין הירדן לים. ועל הזיכרון הישראלי הקצר יתמה, זיכרון שכבר שכח מזמן כיצד השלטון הזר הבריטי עולל לנו בדיוק אותם פשעים. והתמיהה הגדולה מכולן תהיה על אותם אלה שידעו ובכל זאת תמיד הניחו איכשהו שההרס הזה נכון, ראוי, מוצדק משפטית; שהם הניחו, בפשטות שאין לחשוב אחריה, כי כמחצית מן האוכלוסיה בין הירדן לים, אותה מחצית שבמקרה דוברת ערבית, היא גם פורעת חוק מטבעה, פשוט לא מסוגלת לציית לחוקי הבנייה, ולא רק זאת, אלא גם לוקה באיוולת וקוצר רואי משוועים כל כך, שהיא ממיטה על עצמה כל כך הרבה הריסות בתים, מרוששת את עצמה לדעת. הרי מה פשוט יותר היה מלתכנן כראוי ולהגיש כראוי ולקבל אישור כראוי ואז לבנות? בקיצור, מה פשוט יותר מלהיות יהודי?
כן, ככה חושבים לעצמם הישראלים שומרי-החוק, ומישהו פעם יתהה גם על כך. נניח כעת לתמיהות האלה ונחזור למציאות האפורה של פסולת הבניין והרהיטים ההפוכים. זה קורה כל הזמן, כמעט ללא זכר בעיתונות, זה עובר ליד האוזן וחולף הלאה. נהמת הדחפורים היא רעש הרקע הקבוע של הציונות. תאזינו לו כמה רגעים.
* * *
"הרס בית משפחת אל-ערבייה (בענתא) עולה על כל הדברים הנוראים שראיתי ב-17 שנותיי ברבנים למען זכויות אדם. לא הייתי מאחל לאויביי המרים ביותר להביט במראה של ילד או ילדה שחוזרים מבית הספר ומגלים שהרסו להם את הבית."
(הרב אריק אשרמן)
* * *
להוציא פגיעה בגוף ובנפש, אין פגיעה אכזרית יותר באדם מאשר הריסת ביתו. המשמעות הכלכלית עבור רוב האנשים היא אובדן ההון העיקרי שצברו בחייהם; נסיגה של 20-30 שנים לאחור מבחינת העצמאות הכלכלית. אבל הרס הבית הוא כמובן הרבה יותר מזה. זהו הרס המרחב האישי והאינטימי שבו נוצרו הזכרונות היקרים ביותר לאדם. עבור ילד – זהו המרחב בו נוצרו כל זכרונותיו האינטימיים. כל פרט קטן בבית, סתמי לכאורה לעין זרה, נושא איתו משמעויות אינטנסיביות עבור מי שגר בו. העץ בחצר, הזווית של הצללים שחודרים לחדר, המשקוף הסדוק, הסידור הפרטי של הבגדים או הצעצועים. כל אלה נמחים בהרף רגע ברוטלי כשעולה הדחפור על ביתך, והתחושה ההכרחית היא של תלישות – ניתוק וציפה בחלל מנוכר, לא אישי. המילה הזאת, שעברה זילות נוראה בשפה שלנו – "טראומה" – הולמת בדיוק מצב כזה.
* * *
מדינת ישראל הורסת והורסת. הנה שורה של הריסות כאלה, רצף חורבני, מתחילת השנה ועד הימים האחרונים. אי אפשר לתעד את הכל. אי אפשר להעלות מאות תמונות, של כל בית ובית שהמדינה הרסה בחצי שנה האחרונה. צריך לתפוס את הזוועה, אבל אי אפשר לתפוס אותה. בינתיים נסתפק בדגימה. תנו כבוד להורסים במלאכה.
מדינת ישראל הרסה את ביתו של ראפעת עיסאווי, כאמצעי לחץ על אחיו סאמר, שובת הרעב. עיסאוויה, 4 לינואר 2013. צילום: שירז גרינבאום
מדינת ישראל הרסה 4 בתים וזרקה 36 איש ללא מחסה. אום אל-ח'יר ודרום הר חברון, 14 לינואר 2013. צילום: קרן מנור
מדינת ישראל הרסה את בית משפחת אל-רג'אבי. 15 לינואר 2013, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: מחפוז אבו-טורק, APA Images
מדינת ישראל הרסה 70 מבנים וזרקה מספר לא ידוע של נפשות ללא מחסה. 17 לינואר, חמאם אל-מליח, בקעת הירדן. צילום: אחמד אל-באז
מדינת ישראל הרסה 55 מבנים וזרקה 187 איש ללא מחסה. אל-מייתה, בקעת הירדן, 20 לינואר 2013. צילום: קרן מנור
מדינת ישראל הרסה שני בתים וזרקה לרחוב 30 איש. 5 בפברואר 2013, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: WAFA
מדינת ישראל הרסה את בית משפחת אבו-סאפא וזרקה 12 איש לרחוב. 18 לפברואר, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: PNN
מדינת ישראל הרסה מסעדה. בית ג'אלה, 18 לאפריל 2013. צילום: אן פאק
מדינת ישראל הרסה חלקים מבית משפחת ג'רדאת. א-טור, מזרח ירושלים, 24 לאפריל 2013. צילום: ריאן רודריק ביילר
מדינת ישראל הרסה את בית משפחת סבאח וזרקה לרחוב שני הורים וחמישה ילדים. מחנה שועפאט, 20 למאי 2013. צילום: טלי מאייר
מדינת ישראל הרסה 15 מבנים וזרקה מביתם עשרות בדואים. כפר עתיר, 21 במאי 2013. צילום: אורן זיו
מדינת ישראל הרסה שני בתים וזרקה לרחוב חמש משפחות. ג'בל מוכאבר, מזרח ירושלים, 21 למאי 2013. צילום: אחמד ג'רבלי, AFP
מדינת ישראל הרסה שתי דירות של משפחת אל-סלאימה וזרקה 13 איש לרחוב. בית חנינא, מזרח ירושלים, 29 למאי 2013. צילום: לזאר סימיינוב
מדינת ישראל הרסה 4 בתים וזרקה לרחוב למעלה מ-40 איש. כפר אל-נועימה, בקעת הירדן, 4 ליוני 2013. צילום: AFP
* * *
בשנת 2011 לבדה הרסה ישראל כ-1,000 בתים בכפרים הבדואים בנגב. את הנתונים לגבי שנת 2012 משרד הפנים אינו חושף.
בשנת 2012 לבדה הרסה ישראל כ-600 מבנים ברחבי הגדה המערבית. כתוצאה מכך, 880 אנשים, יותר ממחציתם ילדים, איבדו את ביתם. כ-90% מההריסות היו בשטח C, היתר במזרח ירושלים.
נכון לעכשיו, סכנת הריסה מיידית מרחפת מעל 400 בתים בשכונות מזרח ירושלים.
מאז 1967 הרסה ישראל בשטחים הכבושים יותר מ-28,000 מבנים פלסטיניים.
37% מאדמות המדינה בגדה המערבית הוקצו להתנחלויות יהודיות מאז 1967; בכל אותה תקופה, רק 0.7% מאדמות אלה הוקצו לפלסטינים.
מאז 1967 צמחה האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים כמעט בכרבע מליון נפש; לאורך כל אותה תקופה, ניתנו במזרח העיר 3,900 היתרי בנייה בלבד.
כמעט במחצית משטח מזרח ירושלים הפלסטינית עדיין אין תכניות מתאר במשך 46 שנה. 35% מהשטח המתוכנן מוגדר "שטח נוף פתוח", שאין לבנות בו. רק 17% משטחי מזרח ירושלים הפלסטינית עומדים לרשות התושבים לבנייה למגורים, והם מוצו כמעט עד תום. אין לתושבים פלסטינים במזרח ירושלים דרך חוקית לבנות בתים.
בשנים 2005-2009 אושרה בנייתן של כ-18,000 יחידות דיור בירושלים; רק 13% מהן אושרו במזרח העיר.
ברוב שטחי מזרח ירושלים מותרת בנייה עד 75%; במערב העיר מותרת בניה בין 75%-150%.
180,000 הפלסטינים המתגוררים בשטח C נאלצים להסתפק ב-0.5% משטחו בלבד להיתרי בנייה.
בשנים 2009-2010 אושרו 13 מתוך 776 בקשות של פלסטינים לבנייה בשטח C; זה 1.7% בלבד.
מדינת ישראל מתכננת למחוק כפרים שלמים בשטח C. נגד רוב מבני ח'רבת סוסיא (כפר בן 180 שנה), שמונה 250 נפש, הוצאו צווי הריסה. כך גם נגד תושבי ח'רבת א-דוקייקה וח'רבת זנותה, המונים כ-550 נפש.
* * *
ומה קורה כשהורסים את הבית הלא נכון? על טעויות (של יהודים) משלמים (הערבים) ואז מתוודים (בפני יהודים) ומקבלים חיבוק חמים.
* * *
אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים (ישעיהו, א', ז').
לא למות טיפש 
אדם מרגיש כל כך עצוב, כל כך מתוסכל, כל כך מלא חימה וכל כך חסר אונים. מה לעשות אם רוב העם בוחר בממשלות הנוראות האלה? מה לעשות אם הממשלות הנוראות האלה נעשות איומות יותר ויותר? לדעתי אין שום תקווה, לפחות לא בדור שלי. בוודאי שלא בדור שלי…
"איזה גנוב אתה"
הרי בכל מקום בעולם המהוגן המשפחה הזו היתה מקבלת פיצוי של מיליונים, וכל הצוות המעורב (כולל המ"מ, בעצם בעיקר המ"מ) היו נשפטים ואולי אפילו יושבים בכלא. אבל במערב הפרוע זה "איזה גנוב אתה".
נו חנה, אם אלו הדעות שלך אז כנראה שאני כהניסט 🙂
החלטתי לחכות עם הקישור למאמר של הרב אריק אשרמן לזמן בו אוכל להרשות לעצמי להתפרק לגמרי, כי כרגע הפסקה "עבור ילד – זהו המרחב בו נוצרו כל זכרונותיו האינטימיים" משאירה אותי תלוי במקום לא טוב, ואני לא יכול להרשות את זה לעצמי. תודה כתמיד על המילים האלה.
אני מגיב כדי להצביע על ניואנס מסוים שנוגע לעיתוי שבו הפוסט מתפרסם: אתמול עלה ב"העוקץ" מאמר חובה בשם " דיור ותקווה: להיות בבית בעולם" מאת האנתרופולוג ההודי-אמריקאי ארג'ון אפאדוראי – http://www.haokets.org/2013/06/07 (ללחוץ על הקישור). המאמר ארוך למדי ואינו בהכרח קריאה קלה – הוא עוסק במושג "הבית" בהקשר של אוכלוסיות העוני-העמוק הגדולות בעולם. המאמר מציג הן שיח שהולך ומתפתח ברמת הכלים התיאורטיים-מושגיים והן שלל פרקטיקות של דיור, סביבה, התארגנות קבוצתית וארכיטקטורה שצומחות מתוך ערי-העוני עצמן על בסיס השיח הזה – כהתארגנות נגד למערך הקפיטליסטי-מודרני שכמו עם כל דבר אחר המיר את התופעה האנושית של בית לסחורה עוברת לסוחר, והתוצאות הקטסטרופאליות של המחיקה, צעד אחר צעד, של כל רעיון של מהות אנושית בפני ההיגיון הרצחני של שורת הרווח (כלומר קפיטליזם):
"מסגרות משפטיות שהתפתחו במהלך 300 השנים האחרונות ושתכליתן היא הפיכת דיור לנכס אותו ניתן לקנות, למכור ולהחליף מבלי להתחשב בשוויו הממשי; מערכות פוליטיקה וממשל שהפכו את הדיור למעין חייל שחמט במסגרת שחיתות בדרגים בכירים, קרימיניליזציה ולוחמה פוליטית. התוצאה היא שבערים רבות דיור הפך לשדה קרב של ממש – מעזה לבגדאד, מהארארה (זימבבווה) לבייג'ין. […]
"לא תמיד זה היה כך. במסגרת הסיפור הארוך של החיפוש אחר מגורים מוגנים, ובזמן שחברות תמרנו בין ציד וליקוט, גידול בעלי חיים, חקלאות, מסחר, כיבוש ואסטרטגיות אחרות לארגון סוציו-אקונומי, דיור לא היה בדרך כלל עניין של חוק, רכוש פרטי או מסחר ספקולטיבי. במקום זאת, דיור היה חלק מתהליכים פחות פורמאליים שבמסגרתם קהילות אנושיות הקצו את המשאבים המרחביים הקולקטיביים שלהן […]
"המחקרים האנתרופולוגיים הללו אינם הזמנות לנוסטלגיה, אלא עדות חיה לקשר הרעיוני העמוק בין דיור, מגורים ובית. בכל זמן ובכל מקום בהם בני אדם מוצאים צורות לבניית מחסה, הם לא רק מחפשים הגנה מפני פגעי הטבע, ביטחון מפני טורפים, או פרטיות מפני מבטם של זרים. הם גם מסמנים את עצם המשמעות של אנושיותם דרך עשב וסכך, במבוק ואבן, בוץ ולבנים, עץ וחימר. מגוון צורות הדיור בהיסטוריה האנושית, וברחבי העולם כיום, מדגיש את הקשר האינטימי בין חיי משפחה, עיצוב, קוסמולוגיה, ודימיון חברתי. הקשרים הללו לא זקוקים לממון רב, יציבות או ביטחון בכדי לממש את כוחם. אפילו בתים שנוצרו במסגרת כאוטית, לנוכח אסון אקולוגי או שואה פוליטית, מעולם לא חדלו לשאת בקרבם עדויות של הצורך להרחיב את משמעות האנושיות. […]
"המאבקים האחרונים נגד פיתוח עירוני וניצול נדל"ני בשיכון העוני הענק והמפורסם דהרבי (Dharavi) מדגישים את המורכבויות שבהתנגדות לכוחות של הון גלובלי וספקולציות דיור. [9] כאן, בעיר המאסיבית הזו של משתכנים שלא כדין, SDI ושותפיו בהודו שיתפו פעולה עם ארגונים קהילתיים אחרים במאבק יוצא דופן נגד עקירתם של מיליון תושבים. הם הצליחו לעצור, לפחות זמנית, איחוד רב-עוצמה של כוחות עירוניים, המדינה ואילי הון מקומיים וגלובליים אשר מבקשים להשתלט על אדמות המוערכות בכ-140$ למ"ר תמורת עשירית המחיר, תוך מחשבה מועטה על יישוב והעסקה מחדש של העקורים מאדמות אלה. […]
"המאמצים להצלת דהרבי עבור אלה שנאבקו להפוך אותה לראויה למגורים – מתיישבים שהפכו נוף של אשפה לנוף של מגורים – שופכים אור על הגיוון יוצא הדופן, ההיסטוריות התרבותיות העשירות, התרומות המורכבות לכלכלה האורבנית, והיכולת לממשל פנימי שמאפיינים כיום ערי אשפה כאלה. בשנים האחרונות התפתחה בדהברי תנועה חברתית של ממש, המאופיינת במפקדי תושבים המאורגנים על ידי הקהילה, צעדות ציבוריות שלוות, שיתופי פעולה הדוקים בין ארגונים לא ממשלתיים מקומיים וקהילות מקומיות, והראוי לציון מכל – שיתוף פעולה בין מפלגות פוליטיות שבדרך כלל יריבות זו לזו. באחת ההזדמנויות אף נכחתי בפגישה בלתי פורמלית במשרד של ה-NSDF בין נציגים של מפלגת בהרטיה ג'נטה, המפלגה הקומוניסטית, ומפלגת הקונגרס השלטת אשר התכנסו לדיון באסטרטגיות מחאה עם ג'וקין ארפות'ם (Jockin Arputham) שעומד בראש ה-NSDF וה-SDI.." סוף ציטוט.
אני מתנצל לצטט בכזו אריכות. המאמר כאמור הוא קריאה חובה על מיליוני בנות ובני האדם המתקיימים בתנאים הקשים ביותר בכל העולם שמתחיל לצעוד קדימה מהזוועה הקפיטליסטית שמוחצת אותו. ואז יש את הציונות: אידיאולוגיה מזרח-אירופאית מהמאה ה-19. גרסת הפארסה לטרגדיה של הלאומנות הלבנה שהביאה כל כך הרבה ברכה לכדור הזה שעליו אנחנו מהלכות. בבת עינם של האדונים הקפיטליסטים חובבי הפריביליגיות של עצמם שלא יעצרו בשום עוול ובשום פשע כדי להמשיך להעצים את תנאי-קיומם עד אינסוף. בלתי-ניתן להם להפסיק, לא משנה מה המחיר שתאוות הבצע והשררה שלהם גובה. תדע כל אם יהודייה השולחת את בניה לצבא הטרור הציוני: שומר נפשו ירחק מה"ציונות" ככל שרק ניתן לו. לא נשאר מאחורי המילה הזאת שום דבר מלבד גזל, כוח, ערלות לב ובערות. ותחלוף ממשלת זדים מן הארץ.
למה הערבים לא בונים לגובה?
למה היהודים לא קוראים לעומק, ששון?
איפה שאסור לבנות, אסור לבנות גם לגובה. ובאזורים שהפוסט דן בהם, פשוט אסור לבנות. מה אתה מציע, שיתחילו מהגובה ויתקדמו אל הקרקע?
איפה שמותר לערבים לבנות (טיפה פה וטיפה שם במזרח ירושלים), יש הגבלות חמורות על אחוזי הבנייה. הכל כתוב.
העדות של החייל פשוט מצמררת.
הייתי בזמנו בדרום הר חברון, עם "שוברים שתיקה", והייתי מזועזע שאנחנו שוברים את תקרות מערות המגורים של דרי המערות, למשל בסוסיה, בהם הם גרים מזה דורות, בטענה שאלו מבנים לא חוקיים.
מה אגיד לכם, אנחנו פשוט אימפריית הרשע.
כתבתי על זה אז בהרחבה, עדיין תחת הרושם, כאן: http://theshingimel.wordpress.com/2012/04/10/susia/
אוי ואני הייתי בטוח בראותי ב'פייסבוק' שאתה מדבר על הרס של בתי אנשים שבנו אותם בצורה חוקית על שטח פרטי, כמו בגוש קטיף, עמונה ועוד מאחזים שנבנו באישור המדינה.
מסתבר שאתה מדבר על הריסת מבנים לא חוקיים של אנשים שפלשו לקרקעות לא להם ובנו ללא חוק. טוב, זה יופי של פוסט הפוסט הזה. פוסט ציונות.
לפני שלנדו יענה לך אני רק רוצה להגיד שאישית אני נגד הריסת בתים – גם אלו של גוש קטיף. היה צריך להוציא את צה"ל משם ומי שרוצה שיישאר שם לחסדי החמאס .
אנונימי, תראה כמה בעיות יש בפייסבוק הזה:
1. אנשים קוראים רק פיסקה ראשונה. אם היית קורא את הפיסקה השניה בפוסט אולי היית מבין שכבר השבתי לך.
2. לאנשים אין מושג בעובדות. עמונה נבנה על שטח פרטי של פלסטינים, בניגוד לחוק: http://www.haaretz.co.il/misc/1.1200741
3. אנשים מתחבאים מאחורי אנונימיות.
ואתה בורכת בכל הפגעים הללו.
דברי אנונימי משקפים איזה הלך רוח כללי, לפיו כמו שפלסטיני שנרצח על-ידי כוחות הבטחון הופך (באותו רגע ממש!) -למחבל, כך גם בית שנהרס על-ידי הצבא הופך (באותו רגע ממש!) ללא חוקי.
בנייה לא חוקית, פעילות עוינת, הפרות סדר, סיכול ממוקד, חישוף, כתר: כמה עוד תוכל העברית לספוג לפני שתהפוך לז'רגון צבאי רובוטי?
בזכות אנונימי נחשפנו גם לקטיגוריה משפטית חדשה – "באישור המדינה" (לגבי המאחזים, כי אפילו הוא יודע שחלקם בנוי על אדמה פלסטינית פרטית). מי היא המדינה? הממשלה, אותה עבריינית היסטרית אפילו לפי בג"צ האולטרה-ציוני? פריכותה של הקטיגוריה לא תפריע לקרובות משפחה ונגזרות להופיע תחת כל עץ רענן – תוך תמיכת המדינה, בתמיכת שר הבינוי, תוך שיתוף פעולה עם גורמי מדינה, בקריצת המדינה.
אני מודה לך על הפוסט הזה. קיוויתי כבר זמן רב להיתקל במידע בנושא.
אבסורדי בעיני שהמוחים הכי גדולים על העוולות האלה הם בדרך כלל אלו שקוראים לחיזוק הרשויות הממשלתיות.
לא כל כך מבין את ה"אבסורד". ה"רשויות הממשלתיות" זה ערב-רב ומבולגן של ביורוקרטים, ואין שום דרך רציונלית להתייחס אליהם כמקשה אחת. שוחרי זכויות אדם אינם מנסחים את מאבקם במונחים של "נגד השלטון" או "בעד השלטון", אלא בפשטות – "בעד האזרח", ובעיקר, "בעד האזרח המוחלש" (שלפעמים אפילו אינו אזרח). רשות ממשלתית שפועלת בכיוון הזה תזכה לתמיכת המאבק; רשות ממשלתית שפועלת נגד האזרח תיתקל בהתנגדות מוצדקת. אקטיביזם זאת זירה שונה מאד מוויכוחים סמינריוניים על שיטת המשטר האידאלית.
כמובן שיש הבדל בין פרקטיקה אקטיביסטית ותאוריות אידאליות.
אבל אני מכיר ברמה אישית אנשים שרוצים להאציל יותר סמכויות על הממשלה, תוך כדי שהם חותרים לשנות אותה. בכך למעשה הם מעצימים את הנבחרים שהם עוד לא החליפו.
בכל אופן תודה על הפוסט.
קוראת את הבלוג שלך כבר חצי שנה, ובכל פעם מחדש מזדעזעת מהפשעים שמתבצעים בשמי מדי יום. כל פעם מחדש חושבת "באמת באמת זו המדינה שלי?" כל פעם מחדש אומרת לעצמי שאין שום דרך לגור כאן יותר. מה אתה עושה עם הדיכאון, התסכול, חוסר האונים והעצב הנורא?
רעות,
אני מזקק מהם את הכעס, וכותב איתו עוד פוסט. ועוד אחד, ועוד אחד. וכאשר אני כבר לא מצליח ומתחיל להיחנק, אני פשוט שותק ובורח להנאות הקטנות של החיים, כמו כולם.