Skip to content
4 ביולי 2015 / עידן לנדו

סיפוח משפטי: למה לא, בעצם?

הקדמה

בשטחי הגדה המערבית, יודע כל דרדק, שורר כאוס משפטי. זה לצד זה מסתופפים שם, ולעתים קרובות מתגוששים, מקטעים מן החוק העות'ומני, החוק הירדני, המשפט הישראלי ותחיקת ביטחון של המפקד הצבאי. מבחינת השליט הישראלי, הכאוס הזה משתלם. הוא מייצר מסך של עמימות שבחסותו השתרר בשטחים, הלכה למעשה, משטר אפרטהייד. זכויות אדם ואזרח בסיסיות שמהן נהנה כל מתנחל נשללות משכנו הפלסטיני בעילות שונות ומשונות. אחד התחומים שבהם האי-שוויון צף לפני השטח ואף טופל בערכאות המשפטיות הוא תחולתם של חוקי העבודה הישראלים בשטחי הגדה המערבית. בבלוג הזה פורסמו שני פוסטים נרחבים על כך, הראשון עסק (בין השאר) בניצול עובדים פלסטינים באזור התעשייה "ניצני שלום" והשני בניצול עבודת ילדים פלסטינים בבקעת הירדן. ניצול הילדים התאפשר לא רק בגלל היעדר אכיפה (בעיה כרונית בשטחים) אלא בגלל היעדר בסיס חוקי לאכיפה: חוקי עבודת הנוער ובטיחות בעבודה מעולם לא הורחבו מעבר לקו הירוק.

והנה, בחודש דצמבר האחרון הניח ח"כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו כאן, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח"כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח"כים סטרוק, אילטוב, שקד, פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. אבל אין להכחיש שמתוך שלא לשמה אפשר להגיע לשמה.

ההצעה של לוין היא חלק מתהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי "סיפוח משפטי" של השטחים. בקואליציה הנוכחית, וגם בממשלה, יש ייצוג נכבד לתומכיו: כל חברי הבית היהודי והאגף הלאומני בליכוד (לוין-דנון-חוטובולי-אלקין-רגב-אקוניס). מאחורי הקלעים, התהליך כבר בעיצומו. כשיושלמו מהלכיו העיקריים, יישמעו קולות המחאה הצפויים מן האופוזיציה. במקרה הזה, הם גם יישענו על עמדתה של האליטה המשפטית – המאוחדת בהתנגדות נחרצת לסיפוח המשפטי. זאת תהיה טעות פוליטית חמורה, והפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מדוע. לפני שאגיע לטיעון, צריך לומר כמה מילות רקע על המצב המשפטי הסבוך בשטחי הגדה המערבית.

המשפט בשטחים

[מקור: "שלטון אחד, שתי מערכות חוק", דו"ח האגודה לזכויות האזרח, אוקטובר 2014]

בשטחי הגדה המערבית מתקיים משטר כלאיים משפטי. לכאורה, סמכויות החקיקה באזור, שישראל לא החילה בו את ריבונותה, מסורות למפקד הצבאי (אלוף פיקוד המרכז). ואומנם, התושבים הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית כפופים לדין הצבאי, שחלקו נחקק בידי שלטונות הצבא וחלקו משמר את הדין הירדני ששרר באזור לפני הכיבוש. גם בשטחי A, שלכאורה מצויים בסמכותה המלאה של הרשות הפלסטינית, יש לישראל סמכויות שיפוט בעברות ביטחון ובעבירות גניבת רכב. בשטחי B ו-C חלה תחיקת הביטחון במלואה. דו"ח האגודה מונה שורה ארוכה של תחומים – הדין הפלילי, דיני מעצרים, זכויות להליך הוגן, זכויות קטינים, דיני תעבורה, חופש ביטוי ועוד ועוד – שבהם כפופים הפלסטינים בשטחים, אבל לא המתנחלים, לדין הצבאי, ועל כן זכויותיהם מצומצמות הרבה יותר.

מנגד, המתנחלים נהנים מ"חבילה" משפטית אחרת לגמרי. ראשית, הדין הפלילי הישראלי וכן 17 חוקים מרכזיים נוספים (כניסה לישראל, ביטוח בריאות ממלכתי, מס הכנסה, בחירות לכנסת ועוד) הוחלו באופן אקס-טריטוריאלי ופרסונלי על המתיישבים היהודים בשטחים (החוק מגדירם "זכאי חוק השבות" – כלומר, אפילו אזרחות ישראלית אינה תנאי להשתייך לקבוצה הפריבלגית). שנית, המפקד הצבאי הרחיב בצווים צבאיים את תחולתם של חוקים ישראלים רבים לשטחי ההתנחלויות, למשל, חוקי ניהול הרשויות המקומיות והאזוריות, בתי משפט מקומיים שמוסמכים לשפוט על פי החוק הישראלי בדיני רווחה, עבודה, תכנון ובניה ועוד. שלישית, בתי המשפט הישראלים נוקטים יוזמה עצמאית ומדי פעם מרחיבים את תחולתו של הדין הישראלי לגדה המערבית (תוצר לוואי של כך הוא הרחבת ההגנות המשפטיות גם לפלסטינים, כפי שנראה מיד). רביעית, בית המשפט העליון קבע שחוקי יסוד חלים גם על מתנחלים, אף כי תחולתם על פלסטינים איננה מובנת מאליה ולמעשה בתי המשפט הצבאיים אינם מכירים בה. את המערכת המתוחכמת הזאת ניתן לסכם במשפט הממצה של פרופ' אמנון רובינשטיין: מבחינת המתנחלים, "הממשל הצבאי אינו אלא שלט, דרכו פועלים החוק והממשל הישראלים".

בית המשפט הצבאי במחנה עופר. צילום: דניאל בר און / ג'יני

בית המשפט הצבאי במחנה עופר. צילום: דניאל בר און / ג'יני

סיפוח משפטי זוחל

בשנים האחרונות גילו נציגי המתנחלים בכנסת, פעם אחר פעם, שהחוק הישראלי לא חל באופן אוטומטי על ציבור הבוחרים שלהם, ובמעשה הטלאים שמרכיב את מערכת החוק הדו-ראשית ששוררת בשטחים, יש לאקונות לא מעטות.

כך גילתה ח"כ (לשעבר) אורית סטרוק שנשים מתנחלות חשופות לפיטורין בתקופת ההריון; מיהרה והציעה להחיל את חוק עבודת נשים גם בשטחים. מתנחלת בבית"ר עלית גילתה לתדהמתה שלמשרד התמ"ת "אין סמכות לאכוף חוק אי-תשלום דמי חופשה מעבר לקו הירוק" (תדהמה שהפלסטינים יכולים רק להתקנא בה). מתנחלים אחרים גילו, שוב לתדהמתם, שחוקי סביבה רבים אינם חלים מעבר לקו הירוק (ספרו את זה לתושבי טולכרם, שלמדו את זה על בשרם מזה 30 שנה), ודרשו גם הם להרחיב אותם לשטחים.

וכאן קורה דבר מוזר. למרות שהצעות החוק של לוין וסטרוק חלות במפורש גם על עובדים פלסטינים, ולכאורה ישדרגו את מעמדם המשפטי בסכסוכי עבודה, הן נתקלו בחזית סירוב אחידה – הן במערכת המשפטית והן במפלגות המרכז והשמאל – להוציא שתי ח"כיות, מרב מיכאלי ופנינה תמנו שטה, שתמכו בהצעה של סטרוק. היועץ המשפטי וינשטיין התנגד לחוק סטרוק בנימוק ש"יש לו השלכות במישור המשפט הבינלאומי". ציפי לבני ויעקב פרי טענו שמדובר ב"ניסיון לספח את השטחים משפטית ולפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל". ח"כ חנין, על אף מחויבותו העמוקה לחקיקה סביבתית, אמר שהוא "מתנגד עקרונית להחלת כל חוק ישראלי מעבר לקו הירוק". למעשה, ההתנגדות הגיעה עד ראש הממשלה, שבחר בדרך הישנה והטובה של הרחבת חוק עבודת נשים באמצעות צו אלוף במקום בחקיקה ראשית. למעשה ישראל עומדת להרחיב את כל דיני העבודה לשטחים באמצעות תחיקת ביטחון, תהליך שנמצא בעבודת מטה כבר כמה שנים.

הפולמוס ניצת שוב לאחרונה עת הורחבו לשטחים ההגנות של הדין הפלילי הישראלי, שוב בצו אלוף, בחריג בולט אחד: תיקון "שי דרומי", שמנקה מאחריות פלילית אדם שהודף פורץ לביתו או לעסקו, לא הורחב. הסיבה היא שהגנה זו היתה מאפשרת לפלסטינים להדוף התקפות מתנחלים על בתיהם מבלי לשאת באחריות פלילית. לכך בוודאי לא התכוון המחוקק הגזעני שבסך הכל רצה לסייע למתנחלים שהסתבכו בפלילים, לא לפלסטינים. בכל זאת, ההגנות החדשות בהחלט משופרות ביחס להגנות הקודמות (שהיו תערובת של החוק הירדני, תקנות בריטיות לשעת חירום וצווי אלוף הפיקוד). ושוב, בשמאל נרשמה חמיצות: "התיקונים נקודתיים" (עו"ד תמר פלדמן), "המשמעות הצהרתית" (אייל גרוס), ובעיקר, מוחים בשמאל, מדובר במסיכת איפור על פניו המכוערות של הכיבוש. עדיף בלעדיה.

בואו נעשה סדר. הסיפוח המשפטי מגיע בכמה גרסאות, ואלה הן:

  1. אפרטהייד זקוף-ראש – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שחלה במפורש רק על מתנחלים ולא על פלסטינים. כזכור, מדינת ישראל כבר קבעה ש-17 חוקים מרכזיים שלה יחולו באופן סלקטיבי, על בסיס אתני, בשטחי הגדה.
  2. אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית. אלה הם חוקי הכנסת שמורחבים (תוך התאמות) באמצעות צו אלוף (תחיקת ביטחון) אך ורק לתושבי ההתנחלויות. בנובמבר 2014 הגישה ח"כ סטרוק הצעת חוק שלפיה כל חקיקה עתידית של הכנסת תורחב אוטומטית באמצעות צו אלוף לתושבי ההתנחלויות. ההצעה נפלה בעקבות התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה. החודש הוגשה ההצעה שוב בידי הח"כים מגל וסמוטריץ'.
  3. משפט שוויוני – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שתחול באופן לא סלקטיבי על כל תושבי הגדה המערבית, יהודים או ערבים. ככל הידוע לי, אין כיום חוקים כאלה, אבל מתוך דבריהם של דוברי הימין שדוגלים בסיפוח מלא של הגדה, ניתן להבין שחקיקה שוויונית כזאת תהיה חלק טבעי מהתהליך.
  4. משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית. אלה הם חוקי כנסת שמורחבים באמצעות צו אלוף או בפסיקות של בתי משפט ישראלים לכל תושבי הגדה המערבית, במקרה שהמתנחלים לא נהנו מהם קודם לכן, או רק לפלסטינים, אם המתנחלים כבר חסו תחת החוק הישראלי. למשל, צווי אלוף שמרחיבים את ההגנות של הדין הפלילי לפלסטינים בשטחים, את חוק עבודת נשים ועוד. במסלול הפסיקתי הדוגמה הבולטת ביותר היא בג"ץ "קו לעובד", שהשווה את תנאי השכר וזכויות העובדים של פלסטינים המועסקים בידי ישראלים לאלה של עובדים ישראלים.

הקונצנזוס בקרב האליטה המשפטית והשמאל בישראל מתנגד לכל האופציות האלה, בסדר יורד של עוצמה. למעשה, כל מהלך (שיוזמתו בכנסת או בממשלה) לשלוח את זרוע החקיקה הישראלית אל מעבר לקו הירוק נתקל בהתנגדות עקרונית של המחנה הזה. ההתנגדות הזאת תמוהה, לפחות ביחס לאופציות (3) ו-(4) (בהמשך אטען שהיא אפילו תמוהה ביחס לאופציות (1) ו-(2)). מה עומד מאחוריה?

טיעוני השמאל והאליטה המשפטית נגד סיפוח משפטי

למרות ההתנגדות הגורפת לסיפוח משפטי, לא קל למצוא טיעונים סדורים נגדו. אמירות מבטלות כמו "אלה תיקונים נקודתיים בלבד" מוטב שלא ייאמרו. מה שנראה נקודתי מן הפקולטה למשפטים או ממשרד ממוזג בתל אביב יכול להיות שינוי גורלי בחייו של נתין פלסטיני. אני מציע לכל מי שממעיט בחשיבותו של המאבק המשפטי הסיזיפי, ההולך בקטנות, להרחיב את החוק הישראלי לשטחים, לפנות אל כל אותם עובדים פלסטיניים שבעקבות בג"ץ "קו לעובד" הדרמטי החלו לתבוע מעסיקים ישראלים על הפרת זכויותיהם;  לתבוע, וגם לזכות בדין. אני מציע להתוודע לסיפור מעורר ההשראה של מחצבת "סלעית", מאבק העובדים המאורגן הראשון בגדה המערבית, שהוביל ארגון העובדים "מען"; סיפור שלא היה מתאפשר לולא הורחבו דיני העבודה הישראלים לשטחים. גם בבקעת הירדן הצליח עובד פלסטיני, הודות לאותו בג"ץ, לתבוע ולזכות בזכויותיו מידי מתנחל ממושב רועי, ובימים אלה מתנהל מאבק דומה באזור התעשיה "ניצני שלום". הניצחונות במאבקים האלה נדירים, לכאורה טיפה בים, אבל אין לשמאל השגים גדולים מהם.

מאבקים פוליטיים משמעותיים הם בדרך כלל אפורים, רבי-יגע, נטולי תהילה. כולנו רוצים שהכיבוש והאפרטהייד יסתיימו, ולכל אחד מאיתנו חזון אוטופי משלו איך ייראה היום שאחרי. אבל מחויבות אמיתית לצדק ושוויון היא, מעל הכל, מחויבות לאנשים אמיתיים, שחיים כאן ועכשיו. אין לנו זכות מוסרית להקריב את זכויותיהם הבסיסיות של קורבנות המשטר הישראלי בשמו של חזון שמי יודע אם יתממש בימי חייהם. לעתים קורה שפולמוס אקדמי או משפטי משתבלל בתוך עצמו ובתוך כך מותיר מאחור את הקורבנות שעליהם הוא נסוב. כדאי לעצור ולחשוב אם זה לא מה שקרה בשיח סביב הסיפוח המשפטי.

הצגה עקרונית יותר של ההתנגדות לסיפוח המשפטי של השטחים אפשר למצוא בעתירות לבג"ץ. לצורך הדיון השתמשתי בעתירה של "גוש שלום" נגד הכשרתו של רדיו המתנחלים "גלי ישראל". הפרשה בקצרה: בשנת 2007 הכריז משרד התקשורת על הכוונה להקים תחנת רדיו אזורית להתנחלויות. בעקבות כך עתרה תנועת "גוש שלום" לבג"ץ וטענה שאין למדינת ישראל סמכות לעשות זאת בשטח הנתון לשליטה צבאית. מדינת ישראל הגיבה בהקמת "הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש", גוף רגולטורי שהוסמך לפעול בשטחים שבהם הרשות השניה איננה יכולה לפעול. זהו בדיוק התעלול המשפטי שנקטה המדינה כאשר רצתה להכשיר את מכללת אריאל שלא בדרך המלך העוברת במל"ג: היא הקימה את "מל"ג יו"ש". טענת העותרים שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת נדחתה, והתחנה עלתה לאוויר באירוע השקה חגיגי בנוכחותו של שר התקשורת דאז, משה כחלון.

אני מצטט מתוך כתב העתירה של עו"ד גבי לסקי ועו"ד סמדר בן נתן את הטיעון העקרוני:

"מגמתו של אופן פעולה זה, של רתימת רשויות אזרחיות ישראליות על ידי הדרג הצבאי וללא חקיקה של הכנסת שתאשר זאת (שכן יהיה מדובר בסיפוח דה פקטו),  היא "נירמול" חייהם של היהודים בשטחים הכבושים, כאילו הם חיים ממש בתוך שטחה של מדינת ישראל, המבקשת לטשטש את ההבדל בין החיים במדינה ריבונית לבין החיים בשטח כבוש הנתון תחת ממשל צבאי. החלטה מסוג זה יכולה להתקבל רק על ידי הריבון האמיתי של מדינת ישראל, הכנסת, אשר לא קיבלה החלטה מעין זו, ומובן כי על בית המשפט הנכבד להישמר מלקבל החלטה אשר תכשיר סיפוח משפטי זוחל של השטחים הכבושים. מדובר מבחינה משפטית בהכשרה רטרואקטיבית של פעילויות נעדרות סמכות לחלוטין, המביאות לטשטוש המציאות הפוליטית והמשפטית באזור, תוך מתן סמכות רטרואקטיבית מחד לרשות סטטוטורית ישראלית לפעול בשטחים ומאידך למפקד הצבאי להורות לגופים שהוקמו בחוק ע"י הכנסת לפעול בהתאם לתחיקת הביטחון."

אין לי שום מחלוקת עם טענת האי-סמכות. השאלה היחידה שלי היא: למה זה חשוב? למה זה הפך להיות הטיעון המרכזי של השמאל נגד הסיפוח המשפטי? איך בדיוק התנגדות להרחבת החוק הישראלי לשטחים מגינה על קורבנות משטר האפרטהייד? אני מזכיר שוב, שהגנה כזאת היא הרציונל העליון שאמור להכתיב את מאבקי השמאל. "בזבוז" משאבים על מטרות אחרות אינו אסור, כמובן, אבל רובץ עליו נטל הוכחה כבד.

עניינה של העתירה המדוברת היה ניסיון למנוע מהמתנחלים הקמת רדיו משלהם, כשהדגש בה היה על אי-חוקיות המהלך. אבל תפיסה לגליסטית כזאת של מדיניות ישראל בשטחים מחמיצה את העיקר: החוק עצמו שכוננה ישראל בשטחים – מעשה טלאים שכבר מזמן אינו "תפיסה לוחמתית זמנית" ושנועד להיטיב עם המתנחלים ולא להגן על זכויות האוכלוסיה הכבושה – פסול מיסודו ואין לו שום עיגון בדין הבינלאומי. מטרתו של החוק הזה תמיד היתה להכשיר את פרוייקט ההתנחלות ונישול הפלסטינים, לא לרסן אותם. ואומנם, האופן שבו הסתיימה הפרשה מוכיח זאת יפה: המדינה שינתה את "החוק", יצרה יישות משפטית חדשה בשם "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש" – ובזה הסתיים העניין. גם מבחינת בית המשפט הסתיים כאן העניין: הכל חוקי.

קשה לטעון שבמקרה הזה קופחו זכויותיהם של פלסטינים. נכון, אלה מעולם לא יזכו לתחנת רדיו משלהם באישורו של המנהל האזרחי. אבל הם לא יזכו בה בין אם המתנחלים יקבלו תחנה משלהם ובין אם לאו. כך שהחלת החוק הישראלי על מתנחלים לא מקפחת כאן את הפלסטינים; אלה מקופחים בין כה ובין כה. ההבדל היחידי הוא שלפני הרחבת החוק, הקיפוח שלהם סמוי יותר מן העין, ואחריו – הוא גלוי. והנה, כאן דווקא נעוץ הטיעון בעד הרחבת החוק הישראלי לשטחים. במשך שנים רבות נוקטות הרשויות בפרקטיקות מפלות נגד הפלסטינים, פרקטיקות שאינן מעוגנות בחקיקה. ואולם מרגע שחקיקה ישראלית מורחבת לשטחים, ולו רק לטובתם של מתנחלים, האפליה מקבלת מעמד רשמי.

ובאפטרהייד רשמי תמיד קל יותר להיאבק מאשר באפרטהייד לא רשמי. זכרו את פרשת ההפרדה בקווי האוטובוסים בגדה.

אני חוזר לארבע אופציות ההרחבה שדוברו כאן, ומתרכז בשתיים מהן: האופציה השניה, "אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית", והאופציה הרביעית, "משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית". אם המחוקק נוקט באופציה (4), הריהו מיטיב עם הפלסטינים ומאפשר להם לתבוע את זכויותיהם בבתי משפט ישראלים. אם הוא נוקט באופציה (2), הוא מתעלם מן הפלסטינים ומשווה את המתנחלים לאזרחים שבתחומי הקו הירוק. בתוך כך, הוא מעניק גושפנקה רשמית לפרקטיקות גזעניות ומפרסם את עצמו כמשטר אפרטהייד גלוי. האפשרות הראשונה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שחפצים להקל על סבלם הממשי של קורבנות המשטר הישראלי; האפשרות השנייה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שנאבקים לקלף את הדימוי הנאור מעל פניו האמיתיות של משטר זה ולהביא לקיצו. אף אחת משתיהן אינה כרוכה בקיפוח נוסף של קורבנות המשטר.

אז למה אתם מתנגדים? האם העובדה שאתם נמצאים באותו צד של המתרס עם ראש הממשלה, שמתנגד גם הוא לסיפוח משפטי, לא מדליקה אצלכם נורה אדומה? האם לא ברור שהתנגדות "המבוגרים האחראים" שבשלטון לסיפוח המשפטי משקפת את הבנתם שסיפוח כזה יערער את הסטטוס-קוו החיוני להישרדותם ולהישרדות משטר האימים ששורר בגדה?

מה לשמאל ולהישרדות הזאת?

במחוזות האבסורד

ההתנגדות של השמאל לסיפוח המשפטי גולשת לפעמים לאבסורד. להצעת החוק של סטרוק, שמוחזרה בידי מגל וסמוטריץ', להחיל אוטומטית בהתנחלויות כל חקיקה ישראלית חדשה, הגיב הפרשן המשפטי יובל יועז בזעזוע לא מוסתר. מדוע? שמשום שעד כה "ישראל הרשמית יכולה להמשיך לומר לעצמה ולעולם, כי השטחים לא סופחו וכי ישראל אינה מקיימת משטר של אפרטהייד." הצעת החוק הזאת, מתריע יועז, תחרב את הכל. "כבר היום שורר בשטחים משטר בעל מאפיינים של אפרטהייד, שמשמעותו דין נפרד לאוכלוסיות נפרדות. חקיקת 'חוק הנורמות' של סטרוק, שתחול על ישראלים בלבד, תעמיק מאפיינים אלה, תיצור מצג של סיפוח משפטי, ותעורר שוב את ההאשמות המשוות את הציונות לגזענות. זו תהיה בכייה לדורות."

הבנתם את הבעיה? יש משטר אפרטהייד, זה ידוע. יש גם מצג שווא (שכרוך ברמייה עצמית), לפיו אין אפרטהייד. הצעת סטרוק תחשוף את הפער הזה, תיצור "מצג של סיפוח משפטי" (הפרשן בילבל את עצמו; המצג הוא של אין-אפרטהייד, הסיפוח המשפטי דווקא יקרע אותו לגזרים), וזו תהיה "בכיה לדורות".

לא לאפרטהייד הקיים קורא יועז בכיה לדורות (כבר שני דורות, 48 שנים וסופו מי ישורנו), לא למצג השווא שמאפשר לישראלים וגם לבני בריתם המתמעטים והולכים להעמיד פנים שאין אפרטהייד הוא קורא בכיה לדורות. רק ההצעה לחשוף את השקר הממאיר הזה – היא בעיניו בכיה לדורות. האם לשכת נתניהו הכתיבה את המאמר הזה? האם יובל יועז הוא שם עט של יועז הנדל? לא ולא, פשוט נגלה לנו כאן נוף האבסורד הסכיזופרני של האליטה המשפטית, זו שמרבה לדבר על צדק ושוויון אבל בשעת המבחן רותמת את המשפט לא אליהם אלא דווקא לתעמולת השלטון.

הקונצנזוס הזה חוצה גבולות. בתחילת הפוסט הזכרתי את עבודת הילדים הפלסטינים בבקעה, שעליה כתבתי בעקבות  דו"ח HRW. גם מחברי הדו"ח המטלטל הזה נקלעים לפרדוקס. אחרי שהם מונים בקפדנות רבה את כל האפליות שסובלים מהם עובדים פלסטינים בשטחים לעומת עובדים יהודים בתחומי ישראל, הם קובעים מפורשות שאין בכל זה סיבה להמליץ על הרחבת תחום השיפוט של ישראל לשטח הגדה, שכן מהלך כזה יעמוד בניגוד לחוק הבינלאומי.

הא. אבל רגע, כמעט כל מה שישראל עושה בשטחים עומד בניגוד לחוק הבינלאומי. לעזאזל, כל מתנחל מצוי, כל קצין זוטר בשומרון או בבקעה, עושה לפחות 6 דברים לא חוקיים (על פי החוק הבינלאומי) לפני ארוחת הבוקר. הסיפוח המשפטי הזוחל של השטחים כבר מתרחש שנים רבות; הוא בבחינת קישוט, מוזיקת רקע לתהליכים החשובים באמת: הפקעת אדמות, הרס סיטוני של בתים, גירוש קהילות, ירי חי על מפגינים, מעצרים פוליטיים, ענישה קולקטיבית, ועוד ועוד. אלה מתרחשים בין אם החוק מתיר אותם ובין אם לאו. כל מי שהתעמק בזכויות אדם בשטחים יודע זאת: השלטון קובע מדיניות, החוק מסתגל אליה. השלטון מסמן מטרה, החוק כבר ימצא דרך לירות אליה. לפעמים החוק מפגר אחרי השלטון; המדינה נוקטת בצעדים "לא חוקיים" לכאורה. אבל אל דאגה: המדינה תכשיר את העבירות בדיעבד. ככלות הכל, למדינה יש זכות ראשונים בקביעת החוק. המאחז הלא-חוקי יוכשר, הפקעת האדמות תוצדק בצורך בטחוני, העינויים יחסו תחת "הגנת הצורך". החוק ימרק כל עוון. זה תפקידו.

בשנים האחרונות מנהל הימין מאבק עיקש להכשיר את כל המאחזים הבלתי חוקיים, והנושא גם קיבל דחיפה בהסכמים הקואלציוניים של הממשלה הנוכחית. תגובת הרפלקס של השמאל למאבק הזה היא כמובן לזעוק ולמחות. עמדתי שלי תמיד היתה הפוכה ומאז שכתבתי את הדברים האלה רק התחזקה.

"אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, "כי אין ברירה"), העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.

על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון: בילעין-נעלין, שיח-ג'ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות, תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים להכיר בכך – את הבדיחה.

ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.

פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית "נייטרלית", אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים, הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו "הסדרה" או "אדמה פרטית" – אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל…

נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא דה פקטו.

ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה, מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה בדיוק. חוק "הסדרת" המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך אותה לחוק מדינה רשמי?"

שוויון על הניר, קיפוח בשטח

ישנה עוד התנגדות משמעותית לסיפוח המשפטי שאני לא רוצה להמעיט בערכה. משפטנים שמעורים באופן מעשי באופן שבו מחילים בתי המשפט הצבאיים את החוק הישראלי טוענים שמאחורי מראית העין של שוויון פורמלי (בין זכויות פלסטינים ליהודים) מסתתרת אותה מציאות עגומה של אפליה וקיפוח. במאמר חשוב על ההשלכות הבלתי נראות של תהליך "מיזוג" שתי מערכות המשפט, מעלה סמדר בן-נתן את הנקודות הבאות:

  1. השופטים הצבאיים שמיישמים בפסיקתם את תהליך המיזוג הם חברי הקהילה המשפטית הישראלית, ופועלים כך כדי לקבל לגיטימציה ממנה ולא מהאוכלוסיה הפלסטינית אותה הם שופטים.
  2. ישראל מפירה את עקרון הנגישות לחוק: צווים צבאיים קיימים בתרגום לערבית אך לא נגישים באינטרנט או בפרסומים מסחריים, תיקוני החקיקה התכופים ואפילו פסקי הדין אינם מתורגמים לערבית.
  3. עורכי הדין הפלסטינים שמייצגים את הנאשמים (רק מיעוט מיוצג בידי עורכי דין ישראלים) לא הוכשרו בשיטת המשפט הישראלית אלא בשיטה הירדנית והפלסטינית. הם נאלצים לפעול בתוך מערכת שאינם בקיאים בה, ושקהילתם לא היתה שותפה בעיצוב הנורמות השיפוטיות שלה.
  4. על פי המשפט ההומניטרי הבין-לאומי, הריבון הצבאי רשאי לחוקק אך ורק הוראות שהכרחיות למילוי חובותיו. בכל השאר, עליו לאמץ את הדין המקומי, ולא "לייבא" את מערכת המשפט של המדינה הכובשת. במקרים רבים, אין הצדקה למיזוג המשפטי שכן הדין המקומי (הפלסטיני) או הבין-לאומי – הנגישים לפלסטינים הרבה יותר מן המשפט הישראלי – מבטיחים את אותן זכויות בדיוק.
  5. מיזוג מערכות המשפט מוביל לסיפוח דה-פקטו שפוטר את הריבון מסיפוח רשמי, אשר היה מחייבו להעניק זכויות אזרחיות מלאות לפלסטינים.

הטיעונים האלה אומנם מציירים תמונה יותר מורכבת מ"כן סיפוח או לא סיפוח", אבל לא מטים את הכף באופן ניכר. באשר לטיעון (1), אין בו עילה להתנגדות פוליטית למהלך הסיפוח המשפטי; כוונות שונות (ואף מפוקפקות) יכולות להביא לתוצאות רצויות. את התועלת של הסיפוח המשפטי יש לבחון לגופה, בלי קשר לגורמי המוטיבציה של השופטים הצבאיים. טיעון (2) נראה לי טכני בעיקרו, אף כי אני לא מזלזל בו. במהלך השנים חל שיפור בנגישות החוק הצבאי לדוברי ערבית, ובהחלט ייתכן שדווקא הרחבת הייצוג המשפטי של פלסטינים לתחומים נוספים שאליהם חודר המשפט הישראלי בשטחים תאלץ את המערכת, ולו רק כדי להמשיך לתפקד, להגביר את הנגשת החוק בערבית.

טיעונים (3) ו-(4) הם טיעונים מהותיים. בן-נתן לא טוענת שהשופטים הצבאיים נשענים על חלקים בלתי ראויים של המשפט הישראלי. לא, הם דווקא מחילים עוד ועוד נורמות מתחום זכויות האדם (כמו בתחום עילות מעצר וחקירת קטינים). גם כאן, הפלסטינים אינם יוצאים נפסדים ממהלך המיזוג; לכל היותר, הם זוכים לגירסה מדוללת שלו (ביחס לאזרחי ישראל) ובכל מקרה היו יכולים לזכות בה מכוח הדין המקומי שלהם. הנקודה הזאת חשובה משום שחרף כל ההסתייגויות, הסיפוח המשפטי איננו מוצג כגורם שהרע את מצבם של הפלסטינים. לכל היותר, הוא מיושם באופן כזה שאינו מאפשר להם למצות את יתרונותיו. אחרי עשרות שנים של אינטראקציה הדדית, מערכות המשפט בישראל ובשטחים לא הולכות להיפרד; השופטים הצבאיים לא יעברו בעתיד הנראה לעין השתלמויות בחוק הפלסטיני או הירדני. מוטב לכן להתרכז בפוטנציאל הפוליטי שגלום בסיפוח המשפטי.

הטיעון האחרון, טיעון (5), מניח במובלע שאין קשר בין הסיפוח המשפטי לאיזרוח מלא. אבל כאן בדיוק נתונה המציאות בשטחים, ודינמיקת הסיפוח, לפרשנויות חלופיות. תרחיש לא בלתי-סביר בכלל דווקא יכול לראות בתוצרי הסיפוח המשפטי – הגנות רחבות יותר ויותר על זכויות הפלסטינים – פלטפורמה פוליטית אפקטיבית יותר לתביעה של שוויון אזרחי מלא. עבדים גמורים אינם יכולים לחולל מהפכה (קשה לחולל מהפכות כשאתה מעביר את יומך במלחמת הישרדות אינסופית ומנוסה מפני מגפו של השליט), אבל עבדים למחצה אולי כן יכולים. זאת אמת נושנה שתקפה בכל זירה של מאבק פוליטי.

תביעה כזאת יכולה להיענות באחת משתי דרכים – שלילה נחרצת מצד הריבון והכרתו בצורך בהיפרדות אמיתית, או דווקא קבלה ואישור של התהליך ההסטורי שיצר מדינה אחת דה-פקטו בין הירדן לים.

לא, זה לא לניניזם

טרוניה קבועה נגד השמאל הרדיקלי הוא שדחיקת הקץ שלו מבשרת פורענות לאזורנו, שהוא מייחל לדם ואש ותמרות עשן, כי רק מתוכם, לשיטתו, יצמח העולם החדש והנועז. אני לא שותף לא לטרוניה ולא לפנטזיה. האמירה "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב" איננה תופסת במקרה הנוכחי משום שכבר עכשיו רע לתפארת, ואין בהצעה לקבל בברכה את הסיפוח המשפטי משום הרעה ממשית. למען האמת, הבחירה בין ארבע האופציות ששורטטו למעלה אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת תנאי הקיום הקשים של רוב הנתינים הפלסטינים בשטחים. ירצו היהודים לצ'פר את אחיהם בהתנחלויות – יצ'פרו; ירצו על הדרך (או אולי ייאלצו מחמת מראית העין) לצ'פר גם באופן שוויוני את הפלסטינים – תפאדל. הפלסטינים רק ירוויחו. ישברו היהודים את הראש האם לעשות זאת בחקיקה ראשית או צבאית? מה אכפת לפלסטיני. כך או כך, האפטרהייד שריר וקיים. הפקעת האדמות תימשך, אדמות המדינה ימשיכו להיות מחולקות ליהודים בלבד, מי התהום ינוצלו באופן לא שוויוני, וכמו שבג"ץ המשוקץ אישר לאחרונה, סמכויות התכנון יישארו בלעדית בידי עם האדונים. גם הסמכות להפעיל כוח, הפלישות החמושות באישון ליל, המעצרים המנהליים, כל אלה יימשכו באין מפריע.

מכל בחינה שהיא, ישראל תמשיך להחזיק בשטחים ולנצל את משאביהם לטובתה, תוך שמירה על פער כוחות אבסולוטי לטובתה. הסיפוח המשפטי לא ישנה דבר במציאות לרעת הפלסטינים, אבל יכול בהחלט לשפר, באופן מקומי, את זכויותיהם בבתי המשפט בישראל. אלא שברמת הדימוי, האופן שבו נתפסת ישראל בעולם, יש בו פוטנציאל מבורך לערעור שקרי ההסברה וזירוז ההבנה הבינלאומית שפניה של ישראל להנצחת הסכסוך ולא לפתרונו.

נראה כי בשמאל המשפטי יש מי שחוששים מן האפקט התדמיתי הכוזב של השיפור המקומי שטמון באופציות (3) ו-(4). החשש הוא כזה: ישראל תחיל בשטחים באופן שוויוני חוקים מבודדים (דיני עבודה, הגנות פליליות) רק כדי שנציגי ההסברה שלה יוכלו "להפריך" את "שקר האפרטהייד". בנוסף, נשמעת האזהרה שהאימוץ של נורמות משפטיות מישראל בבתי המשפט הצבאיים הוא מן השפה ולחוץ, קליפה ריקה שאין בה תוכן ושכל מטרתה היא שדרוג תדמיתי. זאת למשל המסקנה של דו"ח "בצלם" האחרון, "עצור עד שלא הוכחה חפותו", שמראה כיצד חוק המעצרים הישראלי, שלכאורה אומץ בשטחים, רוקן מתוכנו. שופטים צבאיים מאשרים אוטומטית מעצר עד תום ההליכים – הליך חריג בתחומי ישראל – ובכך מאלצים למעשה את מרבית הנאשמים לחתום על עסקאות טיעון (ניהול משפט הוכחות, תחת מעצר, לוקח זמן רב יותר מעונש המאסר שצפוי להם במסגרת העסקה).

החשש הזה נראה לי מופרז. האפקט התדמיתי, במידה שקיים, מוגבל לעולמם הצר של אנשי הפרקליטות הצבאית. כמו "הצבא הכי מוסרי בעולם", גם "שוויון זכויות ללא הבדל גזע ודת" איננה אלא מנטרה שמזמררים זה לזה קברניטי המדינה והצבא; מחוץ למעגל הפנטזיה שלהם, אף אחד לא קונה את הבלוף. ככל שהפערים בין ההגנות המשפטיות שזוכים להם פלסטינים לעומת אלו שזוכים להם יהודים ממשיכים להתקיים במציאות, מאמצי ההסברה להכחישם יישארו מגוחכים. די יהיה בדיווחים השוטפים על הרס הקהילות בבקעת הירדן, על אטימת בורות המים, על השחתת מטעי הזיתים ההמונית, על הפקעת האדמות בחסות חומת ההפרדה, על מעצרי הקטינים וההתעללות בהם, וכל שאר מוראות הכיבוש והאפרטהייד – די יהיה בכל אלה להאפיל על כל ניסיון פאתטי של ישראל לטעון שהפלסטינים נהנים משוויון אזרחי בשטחים.

ונניח לרגע, רק לצורך הדיון, ובאופן בלתי סביר, שהסיפוח המשפטי בגרסתו השוויונית לא יישאר שולי אלא דווקא יילך ויעמיק (הנה שתי תחזיות נאיביות, מן הצד הליברלי של המפה הפוליטית). תוצאה בלתי נמנעת שלו תהיה הצפתם של בתי משפט ישראלים בעוד ועוד תיקים שבהם פלסטינים תובעים לעצמם את הזכויות החדשות שהעניק להם המחוקק. בתי המשפט ייאלצו להחליט. וככל שיושווה מעמדם של הפלסטינים בעוד ועוד תחומי חיים, כך תזדקר יותר לעין האפליה בתחומים שבהם נותר על כנו האי-שוויון. המתח הזה יהפוך בלתי נסבל ויתבע פיתרון; הוא יכרסם במערכת מבפנים. מה שלא יחליטו השופטים – המאבק הפלסטיני ייצא נשכר. יפרשו את החוק כלשונו ויפסקו באורח שוויוני – התובעים הפלסטינים ירוויחו (אבל ההסברה הישראלית עדיין תאכל חצץ בניסיונה להסביר מדוע זכויות עובדים כן וזכויות קרקע לא). יפרשו את החוק "ברוח האפרטהייד" – יספקו תחמושת חיונית למאבק באפרטהייד.

סיכויים וסיכונים

כאן מתעוררות שתי שאלות. האחת, מה עומד אם כך מאחורי ההתנגדות הגורפת של הממסד המשפטי בכלל, והאגף השמאלי שלו בפרט, לסיפוח המשפטי? השנייה, מדוע הימין הקיצוני חותר בעקשנות כזאת למצב, שעל פי הניתוח הנוכחי, רק יזרז את מפלתו?

באשר לשאלה הראשונה, אני מעדיף להימנע מספקולציות, ואציין עניין בסיסי פשוט: כל גילדה מקצועית מייצרת אתוס של נאמנות פנימית, והגילדה המשפטית איננה שונה מאחרות. ברירת המחדל של משפטן תהיה להגן על החוק בתור שכזה ולא לתמוך באופן גלוי בהפרתו. סיפוח משפטי, כאמור, עומד בסתירה גלויה לדין הבינלאומי, ואפשר להבין מדוע משפטנים שמגייסים לצידם, באורח קבע, את הוראות הדין הבינלאומי, לא יכולים באותה נשימה לצפצף עליו. אפשר גם להבין מדוע אנשים שכל תודעתם הפוליטית נוצקה בדמות הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ממשיכים לדבוק בה על אף שאבד עליה הכלח במציאות של היום, ומגלים עוינות לכל מהלך שחושף את קלונה. רכבת האפטהייד חלפה על פניהם בסערה ומזה שנות דור הם אפופים באבק של בלבול ומבוכה.

ובכן, ברוך שלא עשני משפטן. בשלב הזה כבר צריך להיות ברור ששאלת הסיפוח המשפטי של השטחים איננה שאלה משפטית אלא פוליטית, ועל כן, אין דעתם של המשפטנים בעלת משקל יותר מכל דעה אחרת בנושא.

גם באשר למה שעובר לתגרני הימין בראש אין לי עניין בספקולציות, ואסתפק בהערה שכוחה תמיד יפה: לא רק רשעות יש כאן, אלא גם איוולת. הימין האידאולוגי בישראל מונע בלהט משיחי כה עז ובלתי מתפשר, שאין להתפלא אם בוחן המציאות שלו לקוי באזורים מסוימים. כנגד כל "הישג" הסטורי של הימין הזה – וחלילה אין לזלזל בהשגיו – ניתן להציג הפסד הסטורי לא פחות, שגבה מאזרחי ישראל מחיר כבד. כך שמה שנראה מבחוץ כאסטרטגיה ימנית שמשרתת את האינטרסים של השמאל, לא נראה כך מתוך הימין עצמו. ומה שנתפס בעינינו כהפסד, לעתים קרובות נתפס שם כהישג, אם בכלל נותנים עליו את הדעת.

אותי מעניין המאבק של השמאל: צמצום הפגיעה בחייהם של הפלסטינים, וזירוז קיצו של משטר האפרטהייד. אלה המטרות, ולאורן בלבד אני בוחן את הסיפוח המשפטי. מתוך הפרספקטיבה הזאת, נראה לי שהדרך הכפולה עליה כתבתי בפוסט על הכשרת המאחזים עודנה הדרך הנכונה:

"ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג"ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת אפרטהייד כדוגמת חוק "ההסדרה" … לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות להטות אותה לטובת קורבנותיה."

הדיון הרציני על הסיכויים והסיכונים שבסיפוח המשפטי עוד לא באמת התחיל בשמאל. הוא כמובן נוגע בחלוקות יסודיות יותר בשמאל, בין אלה שסלידתם מן המציאות הנוכחית כל כך עמוקה עד שאינה מאפשרת להם למנף אותה למטרות פוליטיות, לבין אלה שאינם נרתעים לטבול את ידיהם ברפש כדי לקדם את החזון. הפוסט הזה לא מתיימר לומר את המילה האחרונה בוויכוח הזה, ואפשר שהמציאות עוד תטפח על פניי. מה שנראה לי נחוץ בכל תרחיש שהוא הוא רענון יסודי של קטגוריות המחשבה השגורות ביחס הפרדה המשפטית בין ישראל לגדה. מסיבות ברורות, הממסד המשפטי הצבאי מאמץ עוד ועוד סממנים של "שוויון" בין החקיקה והשפיטה הצבאית לזו שבישראל. מסיבות פחות ברורת, האליטה המשפטית והשמאל מאוחדים בדעה שמהלך כזה "יטשטש" את האפטרהייד האמיתי ושנזקו (התדמיתי) רב מרווחו (בשיפור זכויותיהם של הפלסטינים). שתי ההנחות האחרונות טעונות בדיקה חוזרת, ומתוכה עשויה להסתמן דרך שלישית: תמיכה אינסטרומנטלית בסיפוח המשפטי במטרה לערער את שלטון האפרטהייד מבפנים, בשילוב ידיים עם המאבק החיצוני להפלתו.

הסיפוח המשפטי כבר כאן. על פי כל הסימנים, קומנדו שקד-לוין-אלקין-סמוטריץ' ילחץ ביתר שאת להרחיב אותו עוד ועוד; אל תבנו על נתניהו ווינשטיין שיעמדו בפרץ. אל תבנו עליהם – כי הסיפוח המשפטי הוא טוב. הוא טוב לפלסטינים (כשהוא שוויוני) והוא טוב למאבק באפרטהייד (כשהוא גזעני). הוא כנראה לא טוב לחלום שתי המדינות, אבל עם יד על הלב – מה שקבר את החלום הזה הוא המציאות הבלתי-הפיכה שחוללה ישראל בשטחים, מאות אלפי המתנחלים ומילארדי השקלים שהושקעו שם – ולא מהלכי חקיקה יצירתיים שהיהודים משתעשעים בהם לאחר 50 שנות כיבוש. בהתנהלות נבונה ובחשיבה פוליטית ארוכת-טווח, הסיפוח המשפטי של השטחים עוד עשוי להתגלות כמנוף הארכימדי של תחילת הקץ של הכיבוש.

[תודה לסמדר בן-נתן ולאמיר פז-פוקס על הערותיהם המאירות]

27 ביוני 2015 / עידן לנדו

ערב השקה

 

[ללא גלוטן וללא עידוד ממשרד התרבות. בואו בהמוניכם]

8 ביוני 2015 / עידן לנדו

איש במעון ומעשהו בכרמל

מקורות:
דיווח "בצלם", 7.6.2015
– ספר שמואל א', פרק כ"ה

* * *

חם היה בחול המועד פסח, חם מאד היה בדרום הר חברון, "ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה", זאת כרמל המקראית כמובן, היום נמצא שם הכפר הפלסטיני אל-כרמל, ומדוע הזכרנו את החום הכבד, זאת על שום הבריכה הנאה שהותקנה שם, עיריית יטא שיפצה אותה בלב פארק ציבורי, בריכה שבמימיה הקרירים נוהגות משפחות פלסטיניות מכפרי הסביבה לרחוץ להנאתן, מוזר, גם להם יש הנאות קטנות, ומה פתאום הם עושים להם פארק שם אתם תוהים, ובכן, מדובר בשטח A, כידוע השטח המצומצם שבו "הסכימה" ישראל להעניק לרשות הפלסטינית סמכויות מלאות, בטחוניות ואזרחיות, וכך הרהיבה עיריית יטא לשפץ את הבריכה וסביבותיה במסגרת אותן סמכויות אזרחיות, וסברה לפי תומה שהיא עמלה על רווחתם של תושביה ולא על רווחתם של מתנחלי האזור.

ובכן, דוד קרא והנערים עלו כרמלה, זה היה בחול המועד פסח, הרבה נערים ונערות היו שם, עם גדול ורב, וגם רב, כן, הרב הצבאי הראשי היה שם בערבוב הלא-מורגש כבר בין המתנחלים לצבא, על פי הדיווחים כאלף תיירים ישראלים צבאו על האתר, "תהלוכה חגיגית בשילוב שחקני רחוב בבריכת כרמל המקראית", צוין שם בהתרגשות השמורה לעיתוני החג, סיכומי הטיולים ומראות הארץ המרהיבים, "לצד טבילה במי הבריכה הקרירים", מוסיף העיתון, "הבריכה, המוזכרת בתנ"ך בסיפורי דוד ואביגיל, נמצאת בפאתי הכפר הערבי כירמיל ומהווה אטרקציה תיירותית בכל מועד", ובכן, גוזמאות חביבות של עיתונאי נוצה, שום בריכה לא מוזכרת ב"סיפורי דוד ואביגיל", בעצם רק סיפור אחד עליהם יש בתנ"ך, לא בריכה ולא שלולית, אף כי בסופו של הסיפור עוזבת אביגיל את ביתו של בעלה המת והופכת לאשתו-שפחתו הנרצעת של דוד, "הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני", ואולי דימו להם המתנחלים שרחצה את רגליו בבריכת כרמל, אקט סמלי של מחילה ופיוס, אלא שלא לשם מחילה וודאי לא לשם פיוס הגיעו אלה בהמוניהם לבריכה, ולראיה עשרות שוטרי מג"ב ואנשי המנהל האזרחי שהתלוו אליהם, חמושים ונחושים ובפיהם שתי מילים בלבד לרוחצים הפלסטינים שבבריכה: צאו מכאן.

"המתנחלים התלוננו שנכנסנו ושלושה מתנחלים צעירים התחילו לשחות לכיוון שלנו. כמה חיילים התערבו וביקשו משלושת המתנחלים להתרחק מאתנו. אחרי שהם התרחקו הורה לנו אחד החיילים לצאת מהמים. לא הסכמתי לצאת ונעמדתי ליד קצה הבריכה. חייל אחר התקרב אליי, כיוון עליי את הנשק שלו וצעק עלי לצאת מהמים מהר", כך העיד איבראהים בן ה-15, מבלי להבין שפלש לאחוזתו של נבל הכרמלי, "איש קשה ורב מעללים", למה אחוזתו, איך אחוזתו, הלא מדובר בשטח A, בפארק של עיריית יטא, ואם כבר מתעקשים המוני המתנחלים להתרחץ שם, מדוע ובאיזו זכות לגרש את הרוחצים בבריכה, שלא התגרו בהם, למעשה הגירוש תוכנן מראש, לשם כך הצטיידו במג"ב מבעוד מועד, אף כי מארגני הסיור הקפידו להשמיט את כל אלה מן התיאור הקסום שהפיצו, "גברים נשים ילדים וטף", הם ותו לא, התנ"ך הגון יותר, אינו מסתיר את מעטה האלימות, "ויחגרו איש את חרבו, ויחגור גם דוד את חרבו ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתיים ישבו על הכלים", ומי עוד לא מוזכר בתיאור של "מרכז לימוד וסיור סוסיא", הרוחצים הפלסטינים שהוצאו באיומים מהבריכה כמובן, ורוכזו בפינת הפארק עד שיסיימו המתנחלים לרחוץ בשלווה במים שנוקו מנוכחותם המזהמת, המתנחלים התלוננו והמקומיים גורשו, שהרי "היום רבו העבדים מתפרצים איש מפני אדוניו", קשה להאמין כמה רבו העבדים ואיך הם מחציפים פנים ומעיזים להתפרץ כך, מול אדוניהם.

 

"והנה לו משתה בביתו כמשתה המלך ולב נבל טוב עליו". צילום: יאיר עמיחי

ובסך הכל הדברים מובנים מאליהם וטבעיים, הסיור הזה יוצא מדי שנה בחגים, זאת כבר שגרה, מתחילים באתר הארכיאולוגי של סוסיא העתיקה, אתר שהוקם על אדמות פרטיות של תושבי ח'רבת סוסיא הפלסטינית, קהילת רועי צאן מרודים שהמדינה גמרה אומר לטאטא לכל רוח, ומתעמרת בהם כבר 30 שנה, וכשאנחנו אומרים מדינה אנחנו מתכוונים במיוחד לבג"ץ, שאישר את העקירה והנישול, בג"ץ "כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו", הכל כאן טבעי ומוכר, ואם כבר הפקיעו, והרסו ואטמו בורות מים, מה הרבותא בכך שגם את מי הבריכה חמדו, "ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי", אמנם נבל לקח את מימיו שלו והמתנחלים לקחו את מימיהם של הפלסטינים, הבדל קטן לטובת נבל, קמצן קמצן אבל לא גזלן, ואם נותרה עוד תמיהה אחרונה בכל העניין הזה, הרי היא כיצד התאפשר לאלף ישראלים להיכנס כך בחופשיות לשטח A, שכידוע אסור בכניסה לישראלים, ובכן התשובה לכך גם היא מובנת וטבעית, מסתמן כי רשויות הצבא כלל לא ידעו על הסיור, ורק לאחר מכן טענו שהוא תואם מראש, כלומר היהודים תיאמו בינם לבין עצמם פלישה המונית לשטח פלסטיני ריבוני, בסך הכל דפוס פעולה מוכר בשטחים, היהודים קובעים עובדות בשטח והחוק מתאים את עצמו אליהם, עם ערבים זה כמובן הפוך, החוק כותב את עצמו נגדם, החוק כידוע הוא עניין גמיש, מי כמו דוד המלך ידע זאת.

סוף רשע לתליה, כך על כל פנים בתנ"ך, גורלו של נבל איש הבליעל היה רע ומר, "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן", עונש נורא אך הולם למי שליבו היה קר וקפוץ, אבל לא עוד עונש בימינו, למי שליבו כבר אבן בחייו.

25 במאי 2015 / עידן לנדו

הייצוא הבטחוני הישראלי לדרום סודן: קשר השתיקה

מאת: עו"ד איתי מק ועידן לנדו

כפי שידוע לנו היום, ישראל ייצאה נשק בשנות ה-90' לרואנדה, בזמן שהתחולל שם רצח עם. המידע על כך עודו חסוי ועתירה למען חשיפתו מתבררת בימים אלה בבית המשפט העליון. מן הפרשה ההיא, מסתבר, לא הופקו לקחים. מזה שנה וחצי מתרחשת במדינה אחרת באפריקה, דרום סודן, מלחמת אזרחים עקובה מדם, שמעורבים בה פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. התקשורת הבין-לאומית מסקרת אותה על בסיס יומיומי. התקשורת הישראלית סיקרה אותה בחודשים הראשונים ומאז היא בעיקר שותקת, אף כי מעשי הזוועה נמשכים בעצם הימים האלה. לשתיקה הזאת יש כנראה סיבה; גורמים בכירים בתעשיות הביטחון ובשלטון מעורבים בסחר נשק, טכנולוגיות ביטחון פנים ומעקב, והכשרת כוחות צבאיים, עם גורמים בדרום סודן, וכל פרסום בנושא עלול להביך אותם קשות.

מאז שנות ה-60' של המאה הקודמת מדינת ישראל מנהלת "מלחמה סודית" בדרום סודן ואף תמכה במאבקם של המורדים לשחרור החבל מעריצותה של חרטום. תמיכתה של ישראל לא נבעה מערכיה או מהזדהותה הכנה עם מאבק צודק ולגיטימי לשחרור, אלא בעיקר מאינטרסים אסטרטגיים שונים. בינואר 2011 התקיים משאל עם באזור דרום סודן בעקבות לחץ מסיבי של הקהילה הבין-לאומית. 99% מן התושבים הצביעו בעד עצמאותם מחרטום, וב-9 ביולי באותה שנה הכריזה דרום סודן על עצמאותה.

מדינת ישראל היתה בין המדינות הראשונות שהכירו במדינה החדשה, ובדצמבר 2011 ביקר בישראל נשיא דרום סודן, סלווה קיר. ישראל ראתה בעצמאותה של דרום סודן הזדמנות פז לקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה באזור, והשקיעה לא מעט בתשתיות אזרחיות ובסיוע צבאי. מערכת היחסים שנרקמה בין שתי המדינות חריגה גם בהשוואה לקשרים ההדוקים שהיו לישראל עם מדינות אפריקאיות אחרות, ויש בהם מימד של חסות.

את הקירבה המיוחדת הזאת יש להבין גם על רקע רשת האינטרסים האזורית. הסכסוך המקומי בין סודן ודרום סודן שהתנתקה ממנה מוזן ומפורנס על ידי איראן וישראל. בזמן שאיראן הידקה את קשריה סודן המוסלמית, ישראל הידקה את קשריה עם דרום סודן הנוצרית, שגם מספקת לה נפט. לפני שנתיים וחצי הפציצה ישראל – על פי מקורות זרים – מפעל נשק בחרטום, שהיה בבעלות איראנית, לפני שנה נתפסה ספינת נשק שהובילה לעזה נשק איראני מסודן, ורק החודש דווח על מל"ט ישראלי שיורט בשמי סודן. אין ספק שאיראן וישראל מנהלות ביניהן מלחמה מלוכלכת דרך בנות חסותן באפריקה. השאלה היחידה שצריכה להישאל כאן אם יש באסטרטגיה הכמו-אימפריאלית הזאת הצדקה כלשהי לסיוע עקיף לכוחות דרום סודניים שמבצעים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. שום אינטרס אסטרטגי של ישראל – אמיתי או מדומה – לא יכול לפטור אותה מן החובה החוקית והמוסרית למנוע כל ייצוא בטחוני שעלול לשמש למעשים הללו.

חגיגות העצמאות של דרום סודן, למרבה הצער, התחלפו במהרה באחת הטרגדיות הקשות של העשור השני במאה ה-21. מאז מחצית דצמבר 2013 מתנהלת בדרום סודן מלחמת אזרחים בין קבוצות אתניות ופוליטיות יריבות, הממשיכה למעשה את מלחמת האזרחים העקובה מדם שארכה כ-22 שנים עד לעצמאות המדינה מסודן. לפי העדכונים האחרונים, המלחמה הנוכחית גבתה עד כה כ-50,000 הרוגים, כשני מיליון פליטים ועקורים וכ-2.5 מיליון אזרחים בסיכון לרעב. ארגוני זכויות אדם והאו"ם מנו בשנה האחרונה כ-12,000 ילדים-חיילים בדרום סודן. כל הצדדים הלוחמים, ובפרט ממשלת דרום סודן והמליציות הקשורות אליה, מעורבים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והפרות חמורות של זכויות האדם.

הצדדים היריבים אינם מצליחים להכריע את המלחמה וגם מבחינה אתנית אין רוב לאף שבט; שבט הדינקה, שהממשלה הנוכחית מאויישת באנשיו, מהווה כ-35% מאוכלוסיית דרום סודן. מאחר שחלק מלוחמי האופוזיציה הם אנשי כוחות הביטחון לשעבר של הממשלה שערקו לשורות האופוזיציה על נשקם והכשרתם, לא פשוט לממשלה להכריעם בשדה הקרב. לכן בחרה הממשלה באסטרטגיה חלופית: מעשי טבח המוניים, אונס על בסיס אתני והתעללויות באזרחים המזוהים עם האופוזיציה. כל עוד הייצוא הביטחוני ממשיך לזרום ממדינות זרות, אין אינטרס לממשלת דרום סודן להגיע לפשרה, והיא דבקה באמונת שווא שתצליח להכריע את האופוזיציה בשדה הקרב.

בנסיבות אלה הטילו מדינות אירופה אמברגו נשק על דרום סודן, וארה"ב השעתה את הסיוע הצבאי לשם. מזה זמן מתקיימים נסיונות להעביר החלטת אמברגו דומה גם במועצת הביטחון של האו"ם. עד כה הנסיונות לא צלחו, הן עקב המחלוקות והמתיחות בין חברות המועצה והן בשל החשש שהמורדים יביסו את הממשלה. על אף הקשיים הפוליטיים לאישור אמברגו במועצה, חומרת המצב בדרום סודן ברורה לכל. ב-3 במרץ השנה אושרה במועצת הביטחון החלטה שנוסחה בידי ארה"ב (החלטה מס' 2206) המציבה אולטימטום: יוטלו אמברגו נשק וסנקציות נוספות אם הצדדים לא ינצרו את נשקם.

על אף התגובות המסתמנות בעולם, על פי פרסומים ומידע שהתקבל מפעילי זכויות אדם שהיו או נמצאים בדרום סודן, "המלחמה הסודית" של ישראל נמשכת. מאז הכרזת עצמאותה של דרום סודן, ישראל מזרימה אליה נשק ללא הרף, מאמנת את כוחות הממשלה ומספקת טכנולוגיות ביטחוניות שונות. שיתוף פעולה מתקיים גם בין ישראל לבין השב"כ הדרום סודני, וגורמים ישראלים התקינו ועוזרים להפעיל מערכת פיקוח ומעקב פנימי בדרום סודן.

המעורבות הישראלית כיום בדרום סודן חריגה בהסטוריה של הייצוא הביטחוני הישראלי. לא מדובר בתאוות בצע בלבד. ישראל אוחזת בקרנות המזבח ונאבקת על המשכו של פרויקט שהשקיעה בו לא מעט במשך שנים רבות, פרויקט שכשלונו עלול לפגוע באמינותה בעיני רודנים ומשטרים אחרים ברחבי היבשת, המקבלים ממנה סיוע צבאי.

פרסום רשמי של משרד הביטחון מנובמבר 2014 (כמעט שנה מפרוץ מלחמת האזרחים בדרום סודן) מתגאה בהצלחת סיב"ט (האגף לייצוא בטחוני) בתערוכה של "סייבר סקיוריטי" שפקדו אותה 70 משלחות מרחבי העולם – ביניהן גם משלחת של דרום סודן. ישנן עדויות על רובי גליל אייס שנמצאים ברשות צבא דרום סודן. שנה וחצי לפני פרוץ מלחמת האזרחים דיווח עיתון סודני על "רכבת אווירית" שמזרימה מישראל לדרום סודן טילים, ציוד צבאי וגם שכירי חרב אפריקנים (אחרי אימון). וזה נמשך עד ההווה: בתערוכת נשק ישראלית שתיערך בשבוע הבא במרכז הירידים בגני התערוכה תבקר גם משלחת צבאית מדרום סודן.

חישבו על כך לרגע: מדינה שבשטחה מתבצעים בימים אלה ממש פשעים נגד האנושות באמצעות נשק זר, שאירופה וארה"ב עצרו כל סחר ביטחוני איתה, שולחת משלחת רכש צבאי למדינת ישראל, ומתקבלת בזרועות פתוחות.

הדין הבין-לאומי והמוסר האנושי מחייבים את עצירתו של ייצוא ביטחוני העלול לשמש לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בעבר, מטעמים פוליטיים ובשל המלחמה הקרה, הקהילה הבין-לאומית לא יישמה חובה זו בהצלחה, אולם מאז שנות ה-90' של המאה הקודמת, החובה הזו קרמה עור וגידים בחקיקה חד משמעית בארה"ב ובאירופה, באמנות הבין-לאומיות ובמוסדות בין-לאומיים, כגון האו"ם ובתי הדין הפליליים הבין-לאומיים.

מלבד עצירה מוחלטת של הייצוא, אין לישראל דרך ממשית להבטיח שהנשק שהיא מספקת אינו משמש לטבח באזרחים; שאין הוא מכוון לראשן של נשים בשעה שכוחות ביטחון ומיליציות דרום סודניות אונסים אותן; שהאימונים שישראל מעבירה לכוחות ביטחון דרום סודניים לא משמשים לרצח ועינויים של אזרחים; ושטכנולוגיות ביטחוניות שהיא מספקת לא משמשות לרדיפת אזרחים על רקע פוליטי ואתני, ומסייעות בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. צריך להבהיר שהדין הבין-לאומי אוסר גם על ייצוא טכנולוגיות ונשק "שאינם יורים", במידה והם עלולים לסייע לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

ב-12 במרץ השנה התראיין עו"ד איתי מק בתכנית "לפי מקורות זרים" ברדיו "כל השלום" על הייצוא הבטחוני לדרום סודן (החל מדקה 47:50). בתכנית הוא הוסיף פרטים ועדויות על מעורבותה של ישראל באספקת נשק ואימונים לכוחות בדרום סודן. בעקבות הממצאים האלה, פנה עו"ד מק למשרד הביטחון בבקשה לעצור את הייצוא הביטחוני לשם. הפנייה, לא תופתעו, נדחתה.

בימים אלה פועלת ח"כ תמר זנדברג לשבור את קשר השתיקה. היא פנתה למשרד הביטחון ודרשה לעצור לאלתר את  הייצוא הבטחוני לדרום סודן. לפניה צורפה חוות דעת שעו"ד מק הכין ובה מפורטים היבטים עובדתיים ומשפטיים של העניין (נוסח הפנייה עם חוות הדעת נמצא כאן).

הציבור הישראלי חייב להצטרף לדרישה הזאת. הזמן הוא עכשיו.

* * *

שני עדכונים:

הפוסט תורגם לאנגלית כאן.

ביום שלישי, 2.6.15, בשעה 16:00, תיערך הפגנת מחאה במרכז הירידים (גני התערוכה) מול תערוכת ISDEF 2015, שבה מתארחת גם משלחת צבאית מדרום סודן. לפרטים נוספים ראו כאן.

7 במאי 2015 / עידן לנדו

ספרי ראה אור

לחצו להגדלה

                                                 לחצו להגדלה (צילום הכריכה: שירה סתיו)

בימים אלה יוצא לאור ספר מסות שלי בהוצאת "אינדיבוק" (פרטים למטה). מתוך הספר לפניכם – תוכן העניינים וההקדמה.

* * *

טיפה אפלה בקליפה

מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה

תוכן עניינים

הקדמה

שער ראשון: על אתיקה של דיבור

על ההבדל בין "מוסרי" ל"מוסרני"
בגנות ההגדרות: על טיורינג ועל ויכוחי סרק
נגד ההפשטה

שער שני: על ספרות ושירה

הקורא, ולבו מתפעם מיופי
איזה סקסאפיל יש למשוררים מתים
החול היה רך, נעלו מלאה גרגרים

שער שלישי: על מדע ואמנות

טבע האדם: לא לוח חלק, לא חקוק בסלע
משחקים מן השפה ולחוץ

שער רביעי: על פוליטיקה ומוסר

כתיבה פוליטית: למי, על מה ולשם מה?
ראיון עצבני עם סאטיריקן

שער חמישי: בלשנות

דיאלוג על טבעו של הידע הלשוני
הייצוג הדקדוקי של חוויות נפשיות: לשאלת האוטונומיה של התחביר

שער שישי: באופן אישי

צה"ל ואני: זאת לא פרידה, אנחנו רק צריכים קצת זמן לבד
11 שעות באוטופני

* * *

"העובדה שפיל כלשהו חונן בחדק היא עניין מתמיה;
העובדה שכל הפילים חוננו בחדקים מעוררת חשד כבד לקנוניה" (ג'. ק. צ'סטרטון)

"הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות עם מלים הוא להיכנע להן" (ג'ורג' אורוול)

* * *

הקדמה 

הספר שלפניכם מאגד מסות שנכתבו לאורך שני עשורים כמעט, בשנים 2012-1994. נושאי המסות משקפים נאמנה את תחומי העניין שלי כקורא וככותב בתקופה הזאת: ספרות, מדע ופסאודו-מדע, ביקורת תרבות, שפה וקוגניציה, השיח הפוליטי, מוסר ואקטיביזם. סגנונות הכתיבה נעים בין הפולמוסי למתבונן, בין הפרשני לאישי, ונדחקים כולם תחת כנפיה הרחבות של הסוגה הגמישה הזאת, "מסה". לא כללתי כאן טקסטים רבים מאותן שנים, אם בעלי אופי אקדמי מובהק ואם בעלי אופי עיתונאי-פובליציסטי. רוב המסות פורסמו בעבר בבימות אחרות, ומקצתן ראו אור רק בבלוג שלי, "לא למות טיפש". קיבוצן בכפיפה אחת מאלץ אותי לנסח הרהור או שניים העולים מקריאה רוחבית של הטקסטים, אשר בזמן כתיבתם נראו לי שונים מאוד זה מזה באופיים ובמטרותיהם. כעת אני קורא אותם כאנתרופולוג ומדמה לעצמי שאני מגלה בשבט הנידח הזה, הנושא את שמי, פנים שאינן ידועות לו.

הכתיבה מלווה אותי מאז ומעולם ולכאורה היתה לי לטבע שני. אך כשאני קורא שוב באסופת הטקסטים הזו, אני מגלה עד כמה הביטוי הלשוני אף פעם לא היה נהיר לי עד תומו; כמעט כל אחד ואחד מהם מציב סימן שאלה משלו מעל הניסיון האנושי להריק מחשבות למלים, לייצג מציאות במלים או אולי דווקא להסתירה במלים. פרדוקס השפה – הצורך להבקיע באמצעות הלשון אל מה שמעבר לה – מלווה אותי תדיר, בבלשנות ובפוליטיקה, בספרות ואפילו בהומור. במסתו הידועה "גילוי וכיסוי בלשון" ביאליק כותב, כי "כל דיבור, כל נדנוד של דיבור, הוא כיסוי משהו על קורטוב של 'בלימה', קליפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה של 'תיקו נצחי'". את הקליפה אי אפשר באמת להבקיע; לכל היותר אפשר להמירה בקליפה אחרת, רעננה יותר. אבל זה לא הופך את המאמץ להאיר את הטיפה האפלה למיותר.

מצד שני, אחטא לאמת אם אומר שהאסופה הזאת עוסקת בפרדוקס השפה, וזהו הנושא שלה. כשכתבתי על המדע הקוגניטיבי, באמת ובתמים התעניינתי בשאלות של עיבוד ותפישה, של ידיעה לא מודעת – ולא רק באופן שבו יש לדבר עליהן. כשכתבתי על אמנות, באמת התעניינתי באפקטים החווייתיים שלה – ולא רק באופן שבו יש לדבר עליהם. ודאי וודאי שכשאני כותב על פוליטיקה, אני מעוניין להפנות זרקור אל תופעות מסוימות של אי-צדק, ולא רק אל האופן שבו מדברים עליהן. למעשה, יותר מטקסט אחד באסופה הזאת מתריע נגד הפיתוי "למסגר" את המציאות לטובת דיון בייצוגים הלשוניים שלה. כאן מתבהר אופיו הספירלי, הרגרסיבי של פרדוקס השפה: ההתעקשות להחצין את השיח, לגאול אותו מן הרפלקסיה האינסופית, לפעור אותו אל העולם – עלולה במהרה לגלוש בעצמה לעוד מופע לשוני. רבים מן הטקסטים כאן מנסים לתמרן בארץ החתחתים הזאת, אבל ככל שאני קורא בהם מתחוור לי שזהו מסע ללא קץ.

המבט המשווה, הבדיעבדי, חושף מולי את הקבוע בתוך המשתנה. קבוע ראשון הוא הקדימות של המציאות לייצוגיה. הנושא הזה עובר בפולמוס המוקדם שלי עם הפוסטמודרניזם בשיח האמנותי וגם בפולמוס המאוחר יותר עם מכחישי טבע האדם; כאן וגם כאן ניצבות דוקטרינות אידיאולוגיות, החוצצות בינינו לבין עולם העובדות מתוך שהן גוזרות עליו גלות נצחית. באופן לא צפוי אולי, חוזר הנושא הזה בקריאה שלי בסיפורים של ישעיהו קורן ובאופן שבו הם מפרקים את המסגרות המושגיות השגורות שלנו וסוללים בשבילנו זיקות ישירות יותר, אינטנסיביות יותר, עם עולם החושים. גם כשכתבתי בגנות ההפשטה – כתבתי וריאציה על הנושא הזה. ומהו הטקסט של חנוך לוין שהעסיק אותי אי אז לפני 20 שנה, אם לא משל ספקני ונוקב על הרגרסיה האינסופית של הייצוג, על אפסותה המוחלטת של הדעת (ובו בזמן, שיר הלל צנוע לכוח ההתבוננות)? מיותר כמעט להוסיף שבכתיבה הפוליטית שלי (אשר כמעט אינה מיוצגת באוסף הזה), מקבל הנושא הזה דחיפות מיוחדת: קדימות המציאות לייצוגיה אינה אלא הקריאה לקרוע את מסכי התעמולה והכזב מעל עינינו.

קבוע שני בתוך המשתנה הוא ניסוח וטיפוח של אתיקה של כתיבה ודיאלוג. הכללים של אתיקה כזאת אינם נתונים לנו מראש ויש לגבש וללטש אותם תוך כדי מגע מתמיד עם בני-שיח מתחלפים. אבל גם כאן, אני מבחין בדחף כפול: מצד אחד, להתגושש, לאתגר את בן השיח, לא לאפשר לו לשקוע בנמנום אל תוך הנחות בלתי בדוקות; מצד שני, להדק את שיתוף הפעולה עם אותו בן שיח/יריב, דווקא משום שאתה נמצא אתו בדיאלוג: לברור שפה צלולה ונקייה ממליצות והטעיות, לא לחמוק לדיוני סרק. החשיבות של אתיקה כזאת בולטת בפולמוס עם הפוסטמודרניזם וגם במסה על טיורינג (בגנות ההגדרות), ונמתחת עד היסוד האתי שאני מאתר במחויבות הפואטית של ישעיהו קורן לשפת התצפית הנייטרלית, הכמו-מדעית. את הששון-אלי-אתגר, הפרובוקציה לפתחו של הקורא, אני מוקיר במסה על דוד אבידן, וסימניה ניכרים, כמובן, גם בשני הדיאלוגים המובאים כאן, האחד עם הבלשן והשני עם הסאטיריקן. זהו מודל תקשורתי מתוח מאוד, לא נינוח כלל ועיקר, שחותר להביא למרב את ההבנה בין בני השיח בלי לרכך כהוא זה את הקיטוב הדיאלוגי ששורר ביניהם.

והקבוע השלישי בתוך המשתנה כאן הוא הדה-טריוויאליזציה של הטריוויאלי. זהו אולי המניע  העמוק ביותר, שלשירותו נרתמים כל האחרים. מן הצד האחד, צד החקירה המדעית, הוא מוליד פליאה. החקירה הבלשנית של האוטונומיה של התחביר, כמו הדיאלוג על טבעו של הידע הלשוני, ספוגים בפליאה הזאת לנוכח העושר הבלתי-צפוי שמסתתר מתחת לפני השטח של הטריוויאלי-לכאורה. הביקורת על הפסיכולוגיה האבולוציונית יונקת מאותו שורש: זו דיסציפלינה שמרדדת את המורכבות העצומה של חיי הנפש והרוח האנושית דווקא משום שהיא מרוממת אבחנות בנאליות לדרגת "תיאוריה": מבצעת טריוויאליזציה נוספת בטריוויאלי, במקום להפוך אותו על פיו ולחשוף את אופיו הזר-באמת. לדחייה של הטריוויאלי ולהתקוממות נגדו יש, כמובן, גם צד אפל: הן מסמנות מרחב של ניכור, שבו הטבעי הופך לא-טבעי, ובעצם מתגלה ככזה. את תוצאות ההזרה הזאת אפשר למצוא בפואטיקה של ישעיהו קורן ושל דוד אבידן, בדיאלוג עם הסאטיריקן, וגם במסה "11 שעות באוטופני". פניה תמיד כפולות: ראייה ועיוורון, תובנה ובהלה. ובספירה הפוליטית, המשמעות של הדה-טריוויאליזציה של הטריוויאלי עומדת במוקד המסה על הכתיבה הפוליטית.

אלה הם, אם כן, שלושת החוטים השזורים בטקסטים שלפניכם. הפיל (של צ'סטרטון) שחונן בחדק קודם להכללה בדבר כל הפילים, כשם שהמציאות קודמת לייצוגיה. להניח את ההיפך זה להיכנע למרותן המאבנת של המלים (כדברי אורוול). הפיל הזה הוא גם שורש הפליאה מן הטריוויאלי-לכאורה: פיל עם חדק, כמה מוזר! והחשד לקנוניה שכל זה מעורר הוא כבר ההתרסה, שממנה ינבט הדיאלוג החוקר, המערער, המסרב להיכנע לשקיפות הכוזבת של המלים.

כתיבה היא אולי עיסוק בודד, אבל טקסטים אף פעם אינם שורים בדד: הולדתם וחייהם קשורים תמיד בטקסטים ובאנשים אחרים. על קריאת טיוטות מוקדמות של אחדים מהטקסטים האלה והערותיהן המועילות, אני מודה לשרה ברייטברג-סמל, רחל גיורא ונעמה פרידמן. תודה למיכל הימן על הרשות להשתמש בצילום "במים: גרסת פולארויד". תודה לארז שוייצר מהוצאת "אינדיבוק" על היוזמה והמעורבות בהפקת הספר. הטקסטים שבאסופה הזאת נכתבו תחת השפעתם של אנשים רבים מספור. חלקם תרמו תרומה מכרעת לתפישת העולם שלי, להעדפות ולסלידות שלי, או אפילו לדרך שבה אני מניח מלים זו לצד זו. אי אפשר למנות את כולם כאן, ואסתפק למצער ברשימה חלקית בלבד. תודה לג'ורג' אורוול, גדי אלגזי, ג'ון ברג'ר, ב. מיכאל, ג'ון גריי, סוזן זונטג, נועם חומסקי, אריה כספי, ריצ'רד לבונטין, ישעיהו ליבוביץ', אלן סוקאל, אלבר קאמי, עמוס קינן וג'ורג' קרלין. אשרי ששריתי במחיצתכם.

* * *

הספר יוצא לאור בשתי מהדורות. מחיר מהדורה מודפסת: 55 ש"ח. מחיר מהדורה דיגיטלית: 28 ש"ח. לאתר הספר ולרכישה – לחצו כאן. השיחו בו, עשו בו מעשים, השליכוהו בחוצות; רק תאייתו את שמי נכון.

[ובצירוף מקרים, החודש גם ראה אור ספרון מחקר שלי באנגלית, שהעניין הציבורי בו זעום עוד יותר]

30 באפריל 2015 / עידן לנדו

ילדוּת בשירות ההתנחלות: עבודת ילדים בבקעת הירדן

עדות ראשונה:

"אני מרסס חומר הדברה מתרמיל גב. הבוסים שלנו אומרים לנו להיזהר, אבל לא נותנים לנו מסכות, כפפות, או לבוש אחר. היתה לי פריחה על הידיים, העיניים צרבו לי, והקאתי אחרי הריסוס. הבוסים אומרים לנו ללכת הביתה עד שנרגיש טוב יותר". (ע', בן 16, פועל בהתנחלות תומר)

על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1992, עבודה עם חומרי הדברה אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שניה:

"במאי 2013 התעלפתי חמש פעמים, יום אחרי יום, בזמן שעבדתי בחממת הפלפלים. ביום הראשון הקבלן לקח אותי הביתה. כשזה קרה למחרת, הלכתי לבד. ביום השלישי שזה קרה, הלכתי הביתה ואז לבית חולים ביריחו. נתנו לי כדורים נגד כאב ראש ואמרו לי שזאת מכת חום. אחרי חמש פעמים פיטרו אותי. ביום השישי הלכתי למעסיק חדש. קיבלתי זריקות לחודש… לעזור לי עם מכת החום. הייתי מתעלף ל-2-3 דקות. כשבחוץ יש 40 מעלות, בתוך החממה זה 50 מעלות או יותר בזמן הקיץ, ואז רוב הילדים עובדים, כי אין בית ספר". (מ', בן 16, פועל במושב תומר)

על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1995, עבודה בטמפרטורה מעל 40 מעלות אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שלישית:

"מי שנפצע בעבודה צריך לחכות עד סוף היום שהוואן יאסוף אותו… עובד אחד חתך את האצבע שלו בתאונה. הדביקו לו אותה חזרה ונתנו לו לחכות עד סוף יום העבודה… אם אתה נפצע, אתה לא מקבל שום משכורת על השעות שהחסרת". (ח', בן 15, פועל במושב פצאל)

על פי חוק הביטוח הלאומי, עובד שאיבד את כושר העבודה כתוצאה מתאונת עבודה, זכאי לדמי פגיעה בגובה של 75% ממשכורתו, לתקופה של עד 13 שבועות. ישראל לא החילה את חוק הביטוח הלאומי על פלסטינים בשטחים.

* * *

העדויות האלה לקוחות מדו"ח קשה לקריאה של ארגון Ripe for Abuse ,HRW (בשלים לניצול), שהתפרסם לפני כשבועיים (כאן הנוסח המלא). כצפוי, התקשורת הישראלית עברה עליו בשתיקה כמעט רועמת: איזכור יחיד בעברית היה ב-nrg, ואיזכור נוסף היה במהדורת "הארץ" באנגלית. בשני המקומות הובאה כלשונה ידיעה של סוכנות "אי-פי". אף אחד בתקשורת הישראלית לא חשב ששווה אולי לשלוח כתב לבקעה ולבדוק מיד ראשונה את הממצאים המרעישים שבדו"ח. מדובר בסך הכל בחצר האחורית שלנו, שהגויים ישחיתו עליה זמן. אנחנו בעניין של משחקי קואליציה.

גם אתרי השמאל פסחו על הדו"ח ברובם (להוציא "מחסום ווטש" ומק"י), על אף שמדובר בנושא שמתלכדות בו כל העוולות שנגדן נאבק השמאל – כיבוש, נישול קרקעות, ניצול עובדים, ובמיוחד – ניצול ילדים. הדו"ח פורש את סיפורם של מאות ילדים שמועסקים בתנאי עבדות בהתנחלויות של בקעת הירדן. הילדים פלסטינים, המעסיקים יהודים. אלה אינם רואים את אלה, בהבדל מכריע אחד: הילדים מכירים בקיומם של המעסיקים היהודים, אבל אלה אינם מכירים בקיומם של הילדים. כך מתאפשר הניצול הקיצוני שיתואר בהמשך; אוכלוסיה שקיומה מוכחש ממילא אינה נושאת בזכויות כלשהן, בריאותיות או כספיות.

הדו"ח של HRW מתבסס על ראיונות עם 38 ילדים-פועלים שמועסקים בהתנחלויות, וכן ראיונות עם בני משפחותיהם, מורים ומנהלי בתי ספר, עורכי דין ופעילים קהילתיים. הישראלי הממוצע, שלרוב אין לו מושג על הדברים שמתרחשים בשמו בבקעת הירדן, ממילא יסרב לדון בממצאי הדו"ח הזה ויפטור אותו כעוד נדבך בתעמולה אנטישמית; אדם כזה מוטב גם שלא יגיב כאן (אך נזכור תמיד בזכות מי ומה הוא יכול להתבוסס בבורותו). מי שבכל זאת מתעניין במציאות החיים הזאת של אלפי משפחות בבקעת הירדן, יכול ללמוד עוד. למשל, שנושא ההעסקה הנצלנית של ילדים בעבודות חקלאיות מפרכות וגם מסוכנות בהתנחלויות הבקעה נחקר וסוקר בשנים האחרונות – הכל באנגלית – לא מעט. הנה דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן" משנת 2013, כתבה של דליה חתוכה באל-ג'זירה מאותה שנה, תחקיר נרחב של מאט סורוסקו ב-World Policy Institute, על הכפר זבידאת שעשרות מתושביו וילדיו עובדים בהתנחלות ארגמן, וכתבה של דינה אלמוטי ב"דיילי ביסט". בסרטון הבא מתראיינים ילדים-פועלים, הוריהם ואנשי חינוך, ומתארים את הרקע הכלכלי הקשה, כמו גם רפיונה של מערכת החינוך, שעל הרקע שלהם צמחה התופעה.

כל הדיווחים האלה מלווים בעבודת שטח וראיונות שאין כמעט למצוא בתקשורת הישראלית. גם דו"ח HRW, שהושתק בישראל, קיבל כיסוי ב"טלגרף", "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", ועוד. הישראלים יודעים על המתרחש בחצר האחורית שלהם פחות ממה שיודע צרכן התקשורת בעולם. למשמעות של הנקודה הזאת אחזור בסוף הדברים.

השיטה

מספר הפלסטינים שמועסקים בחקלאות בהתנחלויות הבקעה נע בין 10,000 ל-20,000, תלוי בעונה. מתוכם מגיע מספר הילדים לכ-1,000 בעונת השיא. יום העבודה שלהם מתחיל מוקדם, בסביבות 5:30 בבוקר, ונמשך עד אחרי הצהריים. בעונת השיא ילדים עובדים 12 שעות ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע. המשכורת הממוצעת ליום עבודה של 8 שעות היא 75 ש"ח. לשם השוואה, שכר המינימום לעובדים מתחת גיל 18 בישראל עמד על כ-135 ש"ח ליום (עד לאפריל 2015); הילדים הפלסטינים, אם כך, משתכרים בממוצע קצת יותר ממחצית משכר המינימום לגילם. הפסיקה הישראלית כבר החילה את חוק שכר המינימום על פועלים בשטחים לפני 8 שנים, והממשלה הקודמת גם החליטה על כך באופן רשמי, אבל לא נראה שיש למישהו כוונה לאכוף את החוק במערב הפרוע של בקעת הירדן.

הבעיה מתחילה עוד קודם. ישראל חתמה על אמנת האו"ם לזכויות הילד שאוסרת על כל ניצול כלכלי של ילדים והעסקתם בעבודה שחושפת אותם לסיכונים ומרחיקה אותם מחינוך חובה. ישראל גם חתומה על אמנות במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי שקובעות את גיל המינימום להעסקת ילדים על 15 ואוסרות על עבודה בסיכון מתחת לגיל 18. אסור גם להעסיק ילדים בשעות הלימודים. כל המגבלות האלה מעוגנות בחוק הישראלי, אבל את מתנחלי הבקעה ואת מפקחי משרד הכלכלה כל זה לא מעניין. מתוך 38 הילדים שרואיינו לדו"ח, 20 היו מתחת לגיל 15. העובד הצעיר ביותר במשרה מלאה היה בן 13 והצעיר ביותר במשרה חלקית היה בן 11.

חלק מן הילדים מתגוררים בכפרים שסמוכים להתנחלויות, אבל חלקם מגיעים מרחוק. פעיל "קו לעובד" שביקר בכפר עוג'ה, מצפון ליריחו, מצא שם מחסן ובו 17 תושבים מהכפר יאמון שליד שכם, בהם 5 ילדים. הילדים האלה, שהתנתקו ממשפחתם כדי להתפרנס, השתכרו 60 שקל ליום, אבל קבלן העבודה גבה מהם 10 שקלים עבור כל לינת לילה ו-5 שקלים עבור דמי הסעה להתנחלויות. 45 שקלים נטו ליום.

קבלני העבודה הם חוליית מפתח בשרשרת הניצול. המתנחל לא בא במגע ישיר עם הפועלים. הוא שוכר קבלן פלסטיני, ("וואסית" בערבית), תמורת 75-100 ש"ח ליום. הקבלן גובה דמי הסעה והוצאות אחרות מן הפועלים, בסכום של 15-25 ש"ח ליום מפועל. אין שום חוזה העסקה, שום ניירת כובלת שאפשר להציג בערכאות משפטיות. התשלום במזומן (אף פועל שרואיין לדו"ח לא ראה תלוש משכורת). היעדר המסמכים מבטיח שהפועל לא יתבע את זכויותיו בבית משפט (גם אם מדובר בדיני העבודה המעטים שהורחבו לשטחים), כיוון שלעולם לא יוכל לעגן את טענותיו במסמכים.

הקבלנים מעידים שמי שדורש שכר מינימום  או פיצויים – מפוטר. רוב סכסוכי העבודה הם על רקע דרישת כספי פיצויים ולא שכר מינימום. זאת משום שמי שדורש שכר מינימום מסתכן בפיטורין, בעוד שמי שדורש פיצויים כבר איבד את עבודתו. יש גם "רשימות שחורות" של פלסטינים שניסו לתבוע מעסיקים מתנחלים בבית משפט אחרי תאונות וכדומה. לא הם ולא בני משפחתם יוכלו למצוא תעסוקה שכן הקבלנים חולקים את הרשימות זה עם זה. לכך מצטרפת פרקטיקה מוכרת של מתנחלים בעלי עסקים: להפעיל את זרועות הביטחון נגד עובדים "בעייתיים" ולשלול את היתרי העבודה שלהם במצג שווא של "מניעה בטחונית".

בקצרה, הפועלים כבולים.

נזקים בריאותיים לילדים

גורמי הסיכון שאליהם נחשפים הילדים-פועלים בבקעה, כפי שעולה מן העדויות בתחילת הפוסט, הם שונים ומגוונים: עבודה עם חומרי הדברה כימיים, נשיאת משאות כבדים, עבודה בטמפרטורות גבוהות במיוחד, שימוש במכשירי חיתוך מסוכנים, סכנת נפילה מעצי תמר, עקיצות עקרבים והכשות נחשים בשדות, וכדומה. הסכנות מובילות לתאונות, והילדים מספרים עליהן. רק שני ילדים שרואיינו בדו"ח העידו שניתנו להם אמצעי מגן נגד חומרים כימיים. הילדים מדווחים על הקאות, סחרחורות, בחילות, צריבה בעיניים, פריחות בעור, כאבי גב, חתכים ושריטות, התעלפויות ומכות חום.

אחד הקבלנים העיד: "ענבים צריכים אלזודף, למשל. להרבה אנשים מתקלף העור בפנים בעונה של הענבים". על פי הדו"ח, אלזודף הוצא משימוש באיחוד האירופי ב-2008 בשל נזקיו הבריאותיים. יש גם עדויות על שימוש באנדוסולפן, חומר שהרשויות בארה"ב הורו לחדול משימוש בו, כיוון שמחקרים הוכיחו קשר בינו לבין עיכוב בהתפתחות המינית של ילדים. הילדים נושאים לעתים ארגזים או משאות שמשקלם מגיע ל-20 ק"ג. על פי החוק בישראל, אסור להעסיק ילדים בעבודה שדורשת נשיאת משא שמשקלו עולה על 12.5 ק"ג.

החוק הישראלי שמחייב מעסיקים לשלם ביטוח לאומי וימי מחלה לעובדים חל גם בהתנחלויות, אבל אף פועל שרואיין לדו"ח לא קיבל תשלומים כאלה. ב-2013 ערך מרכז הפיתוח "מעאן" סקר בקרב 41 פועלים מ-20 התנחלויות בבקעה. 12 מהם נפצעו במהלך העבודה. רק שניים קיבלו פיצויים או ימי מחלה מן המעסיק או הקבלן.

בקעת הירדן: גן עדן למעסיקים נצלנים

ניצול הילדים, עד כדי פגיעה בבריאותם, הוא חלק מתמונה רחבה יותר של הפקרה מוחלטת של העובדים הפלסטינים בהתנחלויות הבקעה, וזאת, בתורה, גם היא חלק מן התכנית הכוללת לרישוש וגירוש האוכלוסיה הילידית מן הבקעה, שנפרשה בבלוג הזה בשני פוסטים נרחבים.

דו"חות מבקר המדינה מתארים באופן שגרתי מציאות בלתי משתנה של הימנעות הרשויות – קמ"ט תעסוקה במנהל האזרחי, משרדי הפנים והכלכלה – מאכיפת דיני העבודה בקרב פועלים פלסטינים בשטחים. למעשה, נציגי הממשלה גם הודו בכך. בשתי תגובות שונות, האחת שניתנה ב-2010 והשנייה ב-2014, הבטיחו נציגי משרד התמ"ת/כלכלה שהם עדיין עובדים על זה. אל תעצרו את נשימתכם.

דו"ח של "קו לעובד" מ-2012 תיאר בפרוטרוט את כל ממדי הניצול של העובדים הפלסטינים בשטחים – שכר נמוך בהרבה משכר המינימום, ללא כל תנאים סוציאליים והפרשות כנדרש בחוק, הימנעות מתיעוד כתוב של חוזי העסקה, התנערות מאחריות באמצעות העסקה קבלנית, צעדי עונשין קיצוניים נגד התארגנויות עובדים, חשיפה לחומרים מסוכנים והתעלמות מתקנות בטיחות בעבודה, שלילת פיצויי מחלה ותאונה, ועוד. הדו"ח מייחד גם פרק מיוחד לתנאים הקשים במיוחד בעבודה החקלאית בבקעת הירדן, בעקבות כתבה נרחבת על "עבדות התמרים" בבקעה. עוד על המחיר האנושי שעומד מאחורי תמרי המג'הול החביבים עליכם כל כך – בסרטון הבא.

זהו מעגל קסמים: ככל שתנאי העבודה מופקרים יותר, כך מתרבות תאונות העבודה. ככל שהן מתרבות, כך קטן האינטרס של מתנחלי הבקעה לקחת אחריות ולפצות את העובדים הפצועים. וככל שנמשכת עצימת העין של השלטונות, ההזנחה הפושעת הזאת יכולה להימשך באין מפרע – על גבם השבור של הפועלים הפלסטינים.

לפני שנה בדיוק פורסם תחקיר של טלי חרותי-סובר ב"דה-מרקר" על – אין מילה אחרת – העבדים הפלסטינים בבקעת הירדן. גיבור הכתבה, ג'מאל פוקהה מעין אל-בידא שבצפון הבקעה, בן 54, עבד במשך 3 שנים, 7 ימים בשבוע, כשומר מטע בננות. משך משמרת יומית היה 16 שעות (מ-2 בצהריים עד 6 בבוקר), ועליה היה מקבל 100 שקלים, 6.25 שקלים לשעה. כלומר, רבע משכר המינימום הקבוע בחוק, שמאז שנת 2007, בעקבות בג"ץ "גבעת זאב", הוחל גם בשטחים. מי שאחראי לחרפה הזאת, תתפלאו אולי לגלות, היה דווקא קיבוץ "כשר", שנמצא בתחומי הקו הירוק – קיבוץ גינוסר. גינוסר חוכר אדמות בצפון הבקעה מהתנחלות שדמות מחולה. מי ששילם לפוקהה – בחבילת שטרות, ללא כל תלוש שכר – היה מנהל הענף של קיבוץ גינוסר. עד כמה אכפת למנהל הזה מן הזכויות של עובדיו אפשר להתרשם מדבריו הגלויים למצלמה.

בדיקה נוספת מגלה עוד שכבת ניצול מתחת לזו הנראית לעין. אדמות מטע הבננות הן אדמות שהופקעו מעין אל-בידא בסוף שנות ה-70' כיוון שבעליהן הוכרזו "נפקדים". במקביל, התייבשו המעיינות הטבעיים של הכפר בשל קידוח "ברדלה" של חברת "מקורות", ומאז מקבל הכפר כמויות הולכות וקטנות של מים בצינורות של "מקורות". הסיפור בתמצית, איפוא: האדמה נגזלה, המים יובשו, וכעת מועסקים תושבי הכפר בתנאי עבדות במטע שניטע על אדמתם ונהנה מן המים שהיו שלהם. קולוניאליזם בכמוסה אחת מרוכזת.

[בהערת שוליים אפשר להצביע על הזיקה העמוקה הזאת, הלא-מקרית בכלל, בין קיבוץ גינוסר, מקום הולדתו של מפקד הפלמ"ח ואיש תנועת העבודה, יגאל אלון, לבין התנחלויות הבקעה, שהוא ותנועתו טיפחו בשקדנות רבה. ועוד אפשר להצביע על התמימות במחשבה שפרקטיקות קולוניאליות כמו גריפת רווחים מהעסקת עבדים נטולי זכויות אינן זולגות לתחומי הקו הירוק ומזהמות את כל שוק העבודה הישראלי].

בדיון בוועדת העבודה של הכנסת שנערך זמן קצר לאחר מכן, שוב צפה בעיית היעדר האכיפה של חוקי העבודה הישראליים בשטחים. נציגי משרד הכלכלה הבטיחו גדולות ונצורות, דובר על הגשת דיני עבודה שיורחבו בצו אלוף לשטחים, אבל ניסיון העבר מוכיח שאלה דיבורי סרק: עם או בלי חקיקה, כשהרשויות אינן חפצות לאכוף, זכויות העובדים הפקר, ולראיה הדברים שכותב מדי שנה מבקר המדינה בנושא, ללא כל השפעה. סקר שנערך לפני שנתיים וחצי העלה שאכיפת זכויות עובדים – מניעת הלנת שכר, הפרשה לפנסיה ותשלום שעות נוספות – בשטחי הגדה מפגרת בעשרות אחוזים מאחורי האכיפה בתחומי הקו הירוק.

תזכורת: מנגנוני הגירוש והניצול בבקעה

ישראלי מן השורה שקורא על ילדים שנשלחים לעבודה במקום לבית הספר מן הסתם שואל את עצמו לפני הכל – איפה ההורים? למה הם אינם דואגים לילדיהם? שאלות כאלה – תמימות או מיתממות – יכולות להישאל רק מנקודת המבט של מי שאינו מסוגל לדמיין את עומק המצוקה והייאוש שנקלעה אליו האוכלוסיה הפלסטינית בבקעת הירדן. לכן צריך לומר כמה מילים על תנאי הקיום הבסיסיים באזור; לתיאור נרחב, ראו את שני הפוסטים האלה.

נתונים בסיסיים: שטח הבקעה הוא 30% מכלל שטח הגדה, ו-88% ממנה מוגדרים שטח C –  שבו אין לרשות הפלסטינית שום סמכויות. כ-86% מאוכלוסיית הבקעה הם פלסטינים, 60 אלף נפש, לעומת 9,500 יהודים. בשטח C שבבקעה חיים כ-18 אלף פלסטינים, הפזורים ב-68 קהילות. חייהם הם גיהנום, באדיבות המנהל האזרחי, צה"ל, ההתנחלויות, ובתי המשפט הישראלים.

למרות שהם מהווים כמעט 90% מתושבי הבקעה, הפלסטינים מודרים מ-94% משטחה (כך זה נראה על המפה). 90% מן השטח מוקצים למועצות האזוריות של ההתנחלויות היהודיות – שטחים עצומים כל כך, שהולידו תופעה של החכרת אדמות חקלאיות בידי מתנחלים לפלסטינים, בניגוד לחוק האפרטהייד של הסוכנות היהודית. כ-45% משטח הבקעה מוגדרים "שטח צבאי סגור", אף כי שטחי האימונים בפועל קטנים בהרבה. בשנה האחרונה נחשף שגם הפטנט הזה נרתם לפרוייקט הגירוש (של פלסטינים) וההתנחלות (של יהודים): שטחי אש מוכרזים באזורים שהמדינה רוצה לגרש מהם פלסטינים ומבוטלים באזורים שהמדינה רוצה ליישב בהם יהודים.

ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. התכנית המנדטורית כמובן חלה על פלסטינים, הישראלית חלה על מתנחלים.

שלל ההמצאות האלה ואחרות הופכות כל בנייה פלסטינית בבקעה לבלתי חוקית – החל מדיר חדש לעזים, חפירת בור מים, הצבת לוחות סולאריים וכדומה. הכל נהרס בשיטתיות; הדחפורים של המנהל האזרחי אינם פוסקים מן המלאכה הקדושה ולו לרגע, ומותירים אחריהם מאות משפחות ללא קורת גג מדי שנה.

שלטונות ישראל אינם רואים בעין יפה את הפיזור הטבעי של קהילות הפלסטינים – חלקם הגדול בדואים רועי צאן – בכל רחבי הבקעה, שטח שכל ממשלות ישראל מצהירות שלעולם לא ייסגו ממנו. את אלה שלא הצליחה לגרש או להרעיב עד מוות, אם כן, מתכננת המדינה לרכז בשתי עיירות – תלת נויעמה (מצפון ליריחו) ופסאייל (בצפון הבקעה). כנהוג מול הילידים, אף נציג של הפלסטינים לא היה מעורב בתכניות, שאינן מתחשבות לא בשטחי הרעייה שדרושים להם ולא במבנה החמולתי שלהם. אין פלא שהם מתנגדים לתכניות.

האפליה הקיצונית לא מסתיימת בהקצאת קרקעות אלא מתבטאת גם בהקצאת מים. בקעת הירדן עשירה במי תהום, אבל הקידוחים הרבים של חברת "מקורות" באזור משרתים את המתנחלים, לא את הפלסטינים. אלה צריכים להישען על מעינות עתיקים שחלקם כבר יבשו, ואחרים בדרך להתייבש בשל קידוחים סמוכים של "מקורות". לפלסטינים אסור לבצע קידוחים חדשים בבקעה ללא הסכמת ישראל, כך קבעו הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית; האישורים המעטים שניתנים מגבילים את עומק הבארות הפלסטיניות ל-150 מטר, בעוד שהבארות של ישראל מגיעות לעומק של מאות מטרים. התוצאה של כל זה היא שמתנחל בהתנחלות כמו רועי צורך בממוצע 431 ליטר ליום (ללא מים לחקלאות, שמעלים את הצריכה מעל לאלף ליטר ליום), ואילו בקהילת רועים פלסטינית כמו אל-חדידייה הסמוכה מסתפקים ב-20 ליטר ליום, חמישית מהמינימום לנפש לפי ארגון הבריאות העולמי, וכמות שמוגדרת "על סף אסון הומאניטרי". מפעם לפעם ממשלת ישראל גם מגדילה את הקצאות המים למתנחלי הבקעה כי באמת, למה לא, בשבילם יש מים בשפע, וכפי שמציין ראש המועצה האזורית בגאווה, "כמעט בכל יישוב יש בריכה". מנגד, המנהל האזרחי מפרק צינורות ומחרים מכליות מים של קהילות פלסטיניות.

וכך הנוסע בכבישי הבקעה יכול לראות, זה לצד זה, יישובים פורחים ומוריקים, שמטעיהם פרושים מלוא כל העין, וממש בסמוך להם מקבצי בקתות עלובים, ללא כל צמחיה, שביניהם פזורים מכלי מים שהובאו מרחוק (הוצאות על מים יכולות להגיע למחצית מן ההוצאה החודשית בקהילות האלה; הייבוש הופך לרישוש).

ועוד לא אמרנו דבר על מגבלות התנועה הדרקוניות, שאינן מאפשרות למי שרכבו אינו רשום כשייך לתושב הבקעה להיכנס אליה, ועוד חסימות פנימיות שמשבשות לחלוטין את חיי היומיום, המסחר וקשרי המשפחה של תושבי הבקעה. לפני שנה וחצי חישב הבנק העולמי שמשטר המגבלות שהנהיגה ישראל בשטח C עולה לפלסטינים 3.4 מיליארד דולר בשנה, מתוכם 704 מיליון דולר בגין המגבלות על מים וקרקע. הדו"ח מציין את הפוטנציאל העצום שטמון בפיתוח חקלאי של בקעת הירדן, פוטנציאל שישראל חוסמת לחלוטין. נתון בולט בדו"ח מצביע על כך שמאמצע שנות ה-90' ועד ל-2011 הוכפל מספר העובדים הפלסטינים בחקלאות, אבל במקביל ירד הפריון בענף פי שתיים; כלומר, הפלסטינים הופכים בהדרגה מעם שחי על ייצור חקלאי לעם שחי על אספקת כוח עבודה זול לחקלאות ההתנחלויות (עוד על כך בדו"ח "כרם נבות").

זאת התשובה – עדיין בראשי פרקים, ללא פירוט רב – לשאלה "למה ההורים של הילדים האלה שולחים אותם לעבוד בהתנחלויות?".

בשביל מה ללכת לבית ספר?

עוד תשובה, מיידית מאד, היא שישראל עושה ככל יכולתה להקשות על החינוך הסדיר של ילדי הבקעה. זרוע ההרס של המנהל האזרחי אינה חסה על בתי ספר, ולו הקטנים והמאולתרים ביותר. בין 2003-2007 צה"ל הרס את בית הספר בג'יפתליק 7 פעמים, ב-2010 צה"ל הרס בית ספר בח'רבת טאנא, צווי הריסה הוצאו נגד בית הספר בכע'בנה, בפסאייל, נגד אוהל שמשמש כבית ספר בעין אל-חילווה, והשנה הוצא צו הריסה לבית ספר שנבנה מלבני בוץ, בסיוע של מתנדבים בינלאומיים בכפר סאמרה. החינוך של הילדים האלה, כך נראה, ימשיך להתרכז במגלצ'ה העצובה הזאת.

ילדים בכפר סאמרה; מעל בית הספר בכפר מרחף צו הריסה. צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס

כתוצאה מהמדיניות הזאת, יותר ויותר ילדים מוצאים את עצמם בכפרים ללא כל מוסד חינוכי, או עם מוסד חינוכי שבנייתו הופסקה לפני שהושלם. הצורך ליסוע באוטובוסים מרחקים ניכרים מדי בוקר, בדרכי עפר משובשות, והעיכובים הבלתי נמנעים במחסומים – כל אלה גורמים לכך שרבים מתייאשים ומוותרים על בית ספר. בדו"ח HRW מצוטט מורה בבית ספר בפסאייל, שמספר כי בכיתה א' בבית ספרו יש 42 תלמידים, אבל בכיתה ט' רק 9 תלמידים. "הקבלנים באים ומשכנעים אותם לעזוב", הוא מסביר, בעיקר בסביבות גיל 14. בהתחלה הם יוצאים לעבוד באופן חלקי, בעיקר בסופי שבוע (המורים יודעים מיד מי הילדים האלה – הם נרדמים בכתה). ואז הם נוטשים את בית הספר לגמרי ועוברים לעבוד יום שלם.

גם אם יש בית ספר קרוב – אין סיבה משכנעת ללכת אליו. הילדים שרואיינו בדו"ח מספרים שיש להם אחים גדולים שגמרו תיכון ואפילו תואר ראשון, ובכל זאת עובדים בהתנחלויות; השכלה תיכונית או גבוהה היא חסרת ערך באזור שאין בו שום פיתוח אורבני, שום אפשרויות תעסוקה מכניסות, ושהניידות של תושביו אליו ומחוצה לו מוגבלת באופן כה חמור. מרואיין אחד, בן 18, שהפסיק ללמוד בגיל 10, סיכם בפשטות: "אז מה אם יש לך השכלה, בכל מקרה תעבוד בשביל ההתנחלויות".

מרבית הילדים האלה נקלטים בחממות ובמטעי התמרים של התנחלויות הבקעה. הסיבה שהם אינם עובדים במפעלים ישראלים פשוטה: הכניסה לאזורי התעשייה בהתנחלויות מותנית בהצגת תעודת זהות, ושם דווקא יש הקפדה על האיסור להעסיק קטינים. בשדות הפתוחים, לעומת זאת, אין שום בקרה – לא של המעסיק המתנחל, לא של המנהל האזרחי ולא של פקחי משרד הכלכלה. ארץ הפקר, ללא חוק ומוסר.

האמת שיש חוק, אבל למי אכפת

תזכורת: התנחלויות הבקעה נמצאות כולן בשטח C. לרשות הפלסטינית אין שום סמכויות אכיפה בשטח הזה. מערכת החוקים הרלבנטית ליחסי העבודה בין מעסיקים יהודים לעובדים פלסטינים בשטח זה יונקת משלושה מקורות: אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן; חוקי העבודה הישראלים שהורחבו בצווי אלוף לשטחי הגדה המערבית; וחוקי העבודה הירדניים, שמכסים את כל מה שלא מכוסה בצווי האלוף (למאמר מקיף בנושא, ראו כאן).

העסקת הילדים בבקעה מהווה הפרה ברורה ורב ממדית של כל החוקים האלה. גיל המינימום להעסקת ילדים הוא 15 – אבל בהתנחלויות עובדים ועבדו ילדים החל מגיל 10. החוק אוסר להעסיק ילדים כל עוד הם תחת חינוך חובה – אבל הילדים בבקעה מועסקים כבר אז; החוק אוסר לחשוף ילדים עובדים לחומרים מסוכנים, למאמצים פיזיים גבוהים, למכונות מסוכנות ולטמפרטורות קיצוניות – וכל אלה מהווים חלק משגרת העבודה של הילדים שעובדים בהתנחלויות הבקעה. כך קובעות אמנת האו"ם לזכויות הילד ואמנות של ארגון העבודה הבינלאומי שישראל חתומה עליהן, וכך גם קובע חוק עבודת הנוער הישראלי. חוק עבודת הנוער אומנם לא הוחל על עובדים פלסטינים למעסיקים ישראלים בשטחים, אבל במקרה כזה, כזכור, חל החוק הירדני – וגם הוא מכיל את אותם איסורים. ולבסוף, חוק שכר מינימום והזכויות הנלוות, שהורחב לשטחים ב-2007, מופר באופן שיטתי בבקעה: ילדים וגם בוגרים פלסטינים משתכרים לעתים לא יותר מרבע משכר המינימום.

אחריותם של מתנחלי הבקעה למערכת הנצלנית הזאת, לצפצוף המתמשך על החוק, היא ישירה וכבדה. הבלוג הזה אומנם מתרכז בעוולות ומחדלים של השלטון, אבל חשוב להבין שאלמלא בחרו המתנחלים להעסיק ילדים דרך קבלנים פלסטינים, אלמלא היו תאבי רווח קל, אלמלא ליבם היה גס כל כך במצבם הבריאותי של עובדיהם – כל זה לא היה אפשרי. בעל חממת פלפלים שמשלם 70 ש"ח ליום עבודה, שלא מספק כפפות ומסכות מגן, שלא משלם פיצויים – לא יכול להיתמם ולומר "לא ידעתי". אומנם גם הקבלן הפלסטיני נושא באחריות, אבל הדבר לא פוטר את המעסיק מאחריותו, ובית המשפט הישראלי אף נדרש לכך ופסק ברוח זו לפני 5 שנים.

מנין יבוא עזרם של הילדים? משרד הכלכלה הכריז בחגיגיות כי "לא ירפה מהדחיפות והחשיבות של נושא זה ( = אכיפת חוקי העבודה) ככל שיידרש", אך אלה הצהרות חלולות. שר הכלכלה היוצא, נפתלי בנט, כבר הבהיר שלפי דעתו התארגנות של עובדים במקום עבודתם היא "כישלון של המנכ"ל". הוא ודאי יודע שעובדים שאינם מאורגנים – על אחת כמה וכמה עובדים מוחלשים כמו הפלסטינים בבקעת הירדן – אינם יכולים להשיג דבר ממעסיק שרואה מול עיניו רק את שורת הרווח. כשמועצת יש"ע, כור מחצבתו של בנט, מעלה על נס את הבקעה כ"סיפור הצלחה ישראלי", הקשר הסיבתי מתחוור: תוציא מינימום כסף על העובדים, תוודא שהם לא יתארגנו, תעסיק ילדים בתנאי עולם שלישי – וכך תמקסם רווחים.

"סיפור ההצלחה הישראלי" הזה, כמו רבים אחרים, נבנה מאסונם של אחרים. יש קווי דמיון בינו לבין הסיפור של אזור התעשייה "ניצני שלום" הסמוך לטולכרם, שסופר כאן בהרחבה; גם שם חברו תאוות בצע של מעסיקים ישראלים, אוזלת יד והעלמת עין שלטונית ארוכת שנים, והפקרה טוטאלית של העובדים לסיכונים בריאותיים. ההבדל העיקרי הוא שבמקרה הנוכחי – ילדים-פועלים בבקעת הירדן – האדנות הישראלית רומסת אוכלוסיה פגיעה באופן מיוחד. למרות שהבלטתי כאן את הצד המשפטי, את שיתוף הפעולה העברייני של המתנחלים בבקעה עם רשויות ה(אי-)אכיפה, הצד השפל והמכוער של ההעסקה הנצלנית בבקעה אינו נזקק למשענת משפטית; הוא מספיק מקומם גם בלעדיה. אדם הגון צריך לדעת שמקומו של ילד בן 14 בבית ספר, שאין גוזלים את ילדותו לשם עשיית רווחים, שאין רומסים נפשות רכות בסחיבת ארגזים וריסוס מטעים 8 שעות ביממה. אדם הגון צריך לבער פשעים כאלה מן החצר הפרטית שלו, ולא להיבנות מהם.

ומה אומרים על כל זה מתנחלי הבקעה?

"זה שקר מחריד. אין שום הצדקה להעסיק ילדים, לא רק מוסרית ומשפטית אלא גם כלכלית". (ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, דוד אלחייני, עושה סדר בשיקולים)

"אלה שקרים ומצגי שווא. חקלאי בקעת הירדן אינם מעסיקים ילדים… הדו"ח של ווטש שם לו מטרה אחת: להוציא את דיבתה של מדינת ישראל רעה ולהשחיר פניה בעולם".(אלחייני מסביר על מה כן צריך לדבר ועל מה לא)

דוד אלחייני הוא חייל נאמן בצבא ההסברה הישראלי. כמו מפקדיו, הוא קודם כל תוקף את השליח, ובתוך כך מקווה שהמסר יישכח. לדבריו, אף ילד פלסטיני לא מועסק בהתנחלויות הבקעה. להד"ם. הכל שקרים ומצגי שווא של עוכרי ישראל. לצידו של אלחייני עומדים גופי הסברה בחו"ל שתקפו את הדו"ח מכל זווית אפשרית – למעט זווית העובדות (ה"פגם" העיקרי בדו"ח, לטענתם, הוא שהוא מתבסס על עדויות של פלסטינים, ומן המפורסמות שאלה אינם כשירים לעדות).

אם כך, מדובר בקונספירציה קולוסאלית ממש בהיקפה. שקרים ומצגי שווא הם כל הראיונות בדו"ח HRW, עם עשרות ילדים ומבוגרים שמעידים על התופעה; שקרים ומצגי שווא הם הראיונות המצולמים עם ילדים-פועלים, חברי מועצות מקומיות ואנשי חינוך בבקעה; שקרים ומצגי שווא הוא דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן"; שקרים ומצגי שווא הם שלושה תחקירים עיתונאיים נפרדים על העסקת ילדים פלסטינים, גם הם עם ראיונות שטח, משלושה אתרים שונים בבקעה; ולבסוף, שקרים ומצגי שווא הוא דו"ח "קו לעובד" משנת 2012, שמציין כי "כ-10,000 פלסטינים עובדים ללא היתר בהתנחלויות, רובם מועסקים בבקעת הירדן בעונות הגידוד והקטיף, לרבות ילדים מגיל 12 ומעלה" (עמ' 30, הדגשה שלי). גם הצילום הזה, מן הסתם, הוא פטה מורגנה.

ילדים פלסטינים עובדים בשדה בצל של התנחלות תומר, ינואר 2015. צילום: עודד בלילטי,

ילדים פלסטינים עובדים בשדה בצל של התנחלות תומר, ינואר 2015. צילום: עודד בלילטי, "אי-פי"

אולי לא צריך להיטפל לאלחייני, אדם שהאמת אינה נר לרגליו. אחרי הכל, הוא גם טען שמאז הסכמי אוסלו, אושרו לפלסטינים 54 קידוחי מים בבקעה וליהודים אף אחד ושלאף כפר פלסטיני בבקעה לא חסרים מים (!) (על מנגנוני האפליה בהקצאת המים, שמקורם בהסכמי אוסלו, ובפעולתה של ועדת המים המשותפת, אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן וכאן). בסך הכל, הכחשת העובדות היא דרך חיים בבקעה. כשנחשף שמתנחלי הבקעה מחכירים אלפי דונמים לחקלאים פלסטינים, אמר בתגובה יו"ר הוועדה החקלאית של המועצה האזורית, צבי אבנר, ש"מדובר בחריגים ולא בתופעה". חקלאי הבקעה מכריזים בכל הזדמנות שלא גזלו את האדמה מאיש ורק הגיעו להפריח את השממה, אבל העובדה היא שאלפי דונמים של קרקע פלסטינית פרטית נגזלו מבעליהם בבקעה והועברו לידי ההתנחלויות (שכיום מעסיקות את צאצאי הבעלים האמיתיים של הקרקע במשכורות רעב). התנחלות גיתית, שחנכה ברוב טקס ופוליטיקאים שכונה חדשה לפני יותר משנה, יושבת על 3,200 דונם של קרקע פרטית פלסטינית שנגזלה מכפר עקרבה. מותג התמרים המצליח "זורגניקה" של אילה סמית מהתנחלות חמרה חייב את קיומו לקרקע שנגזלה מבעלים פלסטינים פרטיים.

כך זה נמשך ונמשך. המתנחלים לא ידעו כלום וממשיכים לא לדעת כלום; רק בחקלאות הם מבינים, לא בפוליטיקה. אבל דבר אחד הם כן מבינים בפוליטיקה, ודואגים להשמיע אותו בכל הזדמנות: את הבקעה חייבים לשמור בריבונות ישראלית. כי שטח שנגזל לא יוחזר. זה בוודאי נוח לא להבין פוליטיקה כשאתה נהנה מפירותיה אבל להבין אותה היטב כשהיא מעמידה את נכסיך בסכנה. זה בוודאי נוח לגלגל את האחריות למעלה (לממשלה, לסוכנות היהודית) כשמדובר בהשתלטות על קרקעות פרטיות, ולגלגל אותה למטה (לקבלני העבודה הפלסטינים) כשמדובר בהעסקת ילדים נגד החוק.

למעשה, המעסיקים היהודים בשטחים מתנדנדים בין שני קטביה של דילמה מזוהמת: או שהם מצהירים שחוק אחד חל בשטחים, ליהודים וערבים, ואז עליהם לשקר ולהכחיש עובדות שמתועדות בהרחבה; או שהם מתנערים מיומרת השוויון, פוטרים עצמם מחובות חוקיות כלפי עובדיהם הפלסטינים (הנה, מתנחל מרועי באמת טען כך בבית משפט, והפסיד), ואז מודים במובלע שבשטחים שורר אפרטהייד. אין דרך אמצעית.

ההכחשה היא דרך חיים בבקעה. ראש המועצה אלחייני הזדרז לבקר ביקור הזדהות בכפר זבידאת אחרי פעולת "תג מחיר" ולגנות בחריפות את מבצעיה: "הם משתדלים ורוצים להרוס את מרקם החיים המצוין בן עשרות שנים שבנינו בין האוכלוסייה הפלסטינית והישראלית בבקעת הירדן. יש בינינו מרקם חיים של כבוד והערכה הדדית." תשאלו את תושבי זבידאת על "הכבוד וההערכה ההדדית" האלה. תתחילו אולי בתושב הכפר שעבד בגיל 14 בהתנחלות ארגמן – שם גר דוד אלחייני – נפל ונלכד תחת טרקטור, נחבל קשות, ונזקק לניתוח ואשפוז בבית חולים. תשאלו אותו אם במסגרת "הכבוד וההערכה" שרחש לו המעסיק היהודי הוא גם דאג לטיפול הרפואי בו (הוא לא). והאם גם טענתו (המבוססת) של ראש הכפר לפני כמה שנים, ש"ישראל היתה רוצה שנחדל להתקיים", היא חלק מ"מרקם החיים המצויין" בבקעה? יכול להיות שכשאלחייני מדבר על "מרקם חיים מצויין" הוא בסך הכל מתכוון לשגרה בלתי-מופרעת ביחסי האדונים-עבדים בין שתי האוכלוסיות בבקעה, יחסים שפעולות מצערות כמו הצתת מכוניות וריסוס כתובות רק מאיימות לשבש?

מתנחלי הבקעה חיים בלה לה לנד, אבל למרבה הצער מרבית הישראלים נמצאים באותו לימבו עמום של ספק-בורות ספק-הכחשה ביחס לבקעת הירדן. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני 4 שנים גילה בורות בממדים מבהילים: כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש. 57% מהמשיבים החזיקו בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה: 10% חשבו שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חשבו שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חשבו שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטינית (כ-86%).

האם בורות פוליטית היא יתרון או חיסרון? תלוי כמובן מי שואל ומי מרוויח מהתשובות. בהתבטאות חושפנית מלפני כשנה, אמר ראש המועצה האזורית, דוד אלחייני: "אנשים לא מחזיקים מאתנו מתנחלים. סקר של מינה צמח שהזמנו בעבר הראה ש-80% מהציבור לא יודע שהבקעה זה מעבר לקו הירוק". 80% או 64%, מה שברור זה שאלחייני רושם את הנתון הזה כהישג תעמולתי. אפשר ממש לדמיין את פרצופו הזורח: תראו מה זה, שנים קדחנו לישראלים בראש שאנחנו בקונצנזוס, שאנחנו לא "קיצונים", שאנחנו בכלל מתנועת העבודה – וזה עבד! הם אפילו לא יודעים שהכל חרטא ושום דבר לא חוקי. כבוד!

כדאי להתעכב שניה על הנקודה הזאת. כדאי לחשוב לרגע מה זה אומר, שההצלחה של המחנה הפוליטי הדומיננטי בישראל מושתתת, בין השאר, על שקרים והסתרת האמת; מה זה אומר, שהוא יודע את זה ושוקד על זה; ומה זה אומר על תפקיד השמאל ועל טיבו של הדיון הפוליטי בארץ. לפחות דבר אחד ברור: מה זה אומר על התקשורת. כתבות ענק על "הקשיים" שניצבים בפני התנחלויות הבקעה (תמיד מזדנבת בהם הנימה הפולנית, "אבל אנחנו לא דורשים דבר מן המדינה, רק שיתנו לנו לחיות"), מיקרופון פתוח לחקלאים שצריכת המים היומית שלהם היתה יכולה לקיים כפר שלם במשך שבוע – וכל זה בלי לומר מילה על הילדים חסרי השם שמסתובבים במטעים ובחממות – זה לא עיתונות, זה בדיחה עצובה.

מה צפוי בעתיד?

בחודש דצמבר האחרון הניח טורבו החקיקה הימנית, ח"כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו בפוסט הזה, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח"כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

האומנם? כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח"כים סטרוק, אילטוב, שקד, פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. זהו תהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי "סיפוח משפטי" של השטחים. המערכת המשפטית ומומחים לזכויות אדם מסתייגים ומזהירים ממנו; אני חושב שהם טועים. אבל הנושא הזה ראוי לדיון בפני עצמו ולפיכך אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב.

ישראלים שמזדעזעים ממדיניותה של המדינה בבקעת הירדן וממעשיהם של המתנחלים רוקעים עכשיו ברגליהם ושואלים מה לעשות. זאת שאלה מצוינת, אבל אדם צריך להפנות אותה קודם כל אל עצמו, ורק אחרי שבחן את עצמו ביושר והגיע למסקנה שהוא באמת מוכן לעשות, וגם לספוג מחיר. הבלוג הזה נמנע בדרך כלל מהטפה לפעולות כיוון שהמנדט העיקרי שלו, כפי שאני רואה זאת, הוא בייצור ידע פוליטי אלטרנטיבי, ובגיבושה של תודעה פוליטית בקרב ציבור רדום ו/או אפוף-תעמולה. השמאל האקטיביסטי רוחש ארגונים ויוזמות וכל אחד מוזמן לבחור לו את נתיב הפעולה שמתאים לו. אני לא כאן כדי לפסול או להמליץ. בכל זאת אני מרשה לעצמי לומר מילה או שתיים לסיום על יוזמות החרם למיניהן. אלה מילים של פיכחון, לא של תוכחה, ואני מקווה שגם יובנו כך.

החרם הבינלאומי על מוצרי ההתנחלויות כבר רשם לעצמו הישגים נכבדים. חקלאי הבקעה ספגו את המכה הכבדה בשנת 2013, אז ירד הייצוא  אצלם ב-14%, הפסד של 29 מיליון דולר. החקלאים מתלוננים, זה ברור; מה שהם לא מספרים לכם ושומרים בסוד, זה שהמדינה מפצה אותם על ההפסדים, נוהל קבוע במשרד הכלכלה. יש שורה שלמה של חוקים ותקנות כאלה, "חוק נזקי החרם" קראתי להן, שמענישות את אזרחי ישראל פעמיים: פעם אחת בהשקעה בלתי מוצדקת מעבר לקו הירוק, ופעם שניה בפיצוי העסקים שנפגעו מהחרם.

בכל מקרה, החבר'ה בבקעה לא פראיירים, וכשהבינו שאירופה מפנה להם כתף קרה, החלו לשווק את תוצרתם לרוסיה, הודו וסין. זה פחות רווחי, אבל בסך הכל הם שורדים יפה. ממדינות שמצב זכויות האדם בהן גרוע כמו בישראל או יותר לא נשקפת סכנת חרם.

מה לגבי חרם מקומי? גם אם כל השמאל הישראלי יפסיק מחר לקנות כל תוצרת חקלאית מהבקעה, זה בקושי יגרד להם פרומיל של פרומיל מהרווחים. ממילא רק 20% מתוצרת הבקעה מיועדת לשוק המקומי, והשאר ליצוא. אני כמובן לא מתנגד לחרם כזה; באופן אישי יש לי בחילה מהמחשבה שעל שולחני יעלו ירקות ופירות שספוגים בזיעת ילדים מנוצלים וסובסדו בכספי. אבל אני מודע לכך שזהו אקט היגייני בעיקרו, שהשפעתו הפוליטית מזערית. תומכי החרם מצביעים על האפקט הפסיכולוגי ולא רק הכלכלי שלו, וזה נכון, ועדיין נראה לי שלא זה מה שישבור את חקלאי הבקעה. לתוצרת שלהם (ובעיקר לתמרי המג'הול) יש תמיד ביקוש בחו"ל. מכאן נובע שצריך לחשוב הלאה. אולי על חרם שניוני, כזה שחל על כל מי שסוחר עם התנחלויות הבקעה (חקלאים צריכים ארגזים, וציוד מכני, וציוד קרור, ועוד ועוד); אולי נחוץ פרסום בנוסח תחקיר "מולד", והפעם על צינורות המימון הממשלתיים הנסתרים שמאפשרים את קיומן של התנחלויות הבקעה.

אין לי פתרונות קסם, וכמו שאמרתי, אלה נושאים ל"מתקדמים". הפוסט הזה מיועד בעיקרו ל"מתחילים" – אלה שעדיין לא יודעים, או לא מבינים, את היקף הגזל והניצול שמדינת ישראל ומתנחליה גובים מתושבי הבקעה. חתירה לשינוי תודעה כזה כבר מוקעת בישראל של היום כבגידה. בישראל של היום, מי שמפר את החוק הבינלאומי, את אמנת האו"ם לזכויות הילד ואת חוק שכר מינימום, מי שמרושש קהילות שלמות ובכך מאלץ את ילדיהן לצאת לעבודה בגיל בית ספר, מי שמסכן את בריאותם של הילדים האלה ומנצל את חוסר הישע המוחלט שלהם מול מערכת החוק הישראלית – פטור מכל עונש. לעומתו, מי שרק קורא לא לקנות מוצרים מאותו גזלן מפר חוק – הוא דווקא מסתכן בהעמדה לדין (תחת "חוק החרם").

לעת עתה נסתפק בכך שכל ישראלי הגון יידע, וגם יפעל לאור הידיעה, שהתנחלויות הבקעה הן מחוץ לתחום. לא צריך לפחד. ואלה שמותיהן:

אבנת, אלמוג, ארגמן, בית הערבה, בקעות, גיתית, גילגל, ורד יריחו, חמדת, חמרה, ייט"ב, יפית, מבואות יריחו, מחולה, מכורה, מצפה שלם, משואה, משכיות, נעמה, נערן, נתיב הגדוד, פצאל, קליה, רועי, רותם, שדמות מחולה, תומר.

[העבודה על הפוסט הזה לקחה שעות רבות; תרומות לבלוג יתקבלו בהכרת תודה]

4 באפריל 2015 / עידן לנדו

המשטר שמתנגד (לשינויים) בעצמו: עפר שלח כמקרה מבחן

ראיון החג של ח"כ עפר שלח (יו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח של ועדת החוץ והביטחון) במוסף "הארץ" של גיליון ערב פסח הוא מסוג האירועים התקשורתיים שמדברים בהם רבות לאחר מכן. הגילויים, ההתפכחות, הביקורת החריפה – אלה הם מקצת התיאורים שמודבקים לראיונות כאלה. מבלי להתכחש לחשיבותו של הראיון, אני רוצה בשורות הבאות למצוא בו פנים אחרות; פנים הפוכות לאלה הגלויות, פנים שחושפות פחדנות ולא אומץ, שיתוק ולא פעולה, הגנה על הקברניטים ולא ביקורת עליהם.

על מנת להגיע לכל המסקנות האלה צריך לקרוא את הטקסט בעיון כלשהו, וגם למקם אותו על רצף של טקסטים דומים של התפכחות, או "נבואות חורבן וזעם" – שמגיעות, למרבה הפליאה, מלב-ליבו של אותו ממסד שנגדו הן יוצאות. אבהיר מראש שבכל הדיון הזה אין לי עניין אישי עם עפר שלח, אדם שלא פגשתי מימיי ולמעשה די סימפטתי בימיו כעיתונאי. שלח נראה לי איש הגון בסך הכל, כותב מוכשר ורהוט, שמדבר בגובה העיניים ולא נפוח מעצמו. אני נטפל לראיון הנרחב איתו כי הוא כל כך סימפטומטי בעיניי לעיוורון העצמי של חלק ניכר באליטה הישראלית – עיוורון לחלקה העמוק באסון שעליו היא לא נלאית מלהתריע. עפר שלח כאן ידובר לא כאדם פרטי אלא כפוליטיקאי, וביתר שאת, כפונקציונר של המשטר: אדם שמתלכדות בו כל הסתירות של ישראל שיכורת הכוח שמדברת בלי הרף על הצורך בריסון עצמי. בתוך כך יעלו גם אי אלו מסקנות כלליות על יכולתו או אי יכולתו של משטר פוליטי לייצר התנגדות למרכיביו ההכרחיים מתוך עצמו.

ראשית, להכריז על הטריוויאלי כעל תגלית מזעזעת

הראיון כולו משובץ אמירות שאין נדושות מהן ביחס לעימות עם עזה. תחושת הנדושות חריפה במיוחד שכן כבר לפני חצי שנה, ולפני שנתיים, וחמש שנים – דברים זהים לחלוטין היו יכולים להיאמר, וגם נאמרו, אף כי הם לא לוו בתצלומי דיוקן קודרים, מכווצי גבינים.

שלח: "לישראל אין שום אסטרטגיה, מדינית וצבאית, להתמודדות עם אויביה הנוכחיים. … צה"ל לא בנה את עצמו מול המלחמה האמיתית שלפניו אלא מול מלחמה מדומה, שלא קיימת עוד…

אין הרתעה, כי יש להם הרבה פחות מה להפסיד ואין להם אחריות של ממש לאוכלוסייה; אין התרעה מודיעינית, כי המלחמות לא נובעות מהחלטה מודעת. למעשה, ברוב הפעמים מי שהפכה את המצב לעימות נרחב היתה ישראל. ואין הכרעה, כי הדרך היחידה להשיג אותה היא כיבוש כל השטח והישארות בו, וזה לא באמת משהו מעשי, לא בעזה ולא בלבנון."

ובכן, החדשות הגיעו עד ועדת החוץ והביטחון: אין הרתעה צבאית, לא בדרום ולא בצפון. דברים שנטחנו כאן לעייפה (למשל, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן).

שלח צועד צעד אחד קדימה מתא"ל איתי וירוב, מפקד אוגדת עזה, שהודה בפה מלא שהמבצעים בעזה לא מייצרים וגם לא יכולים לייצר הרתעה (עמדה שחזר עליה גם אלוף יוסי בידץ, מפקד המכללות הצבאיות). וירוב עוד ניסה איכשהו לשכנע אותנו שהמבצע סיכל את הטרור. שלח מודה שמבחינת ירי הטילים, הכישלון היה ברור בזמן אמיתי:

"במלחמה עצמה, יותר ממחצית המטרות שהותקפו מהאוויר ברצועה היו או בתי משפחות של מפקדים בחמאס, כשהמפקדים עצמם מתחת לאדמה, או מחסני רקטות ובורות שיגור. ההפצצות הללו לא השיגו שום מטרה אפקטיבית ולא השפיעו על צמצום ירי הרקטות לעורף בזמן הלחימה… צה"ל הפציץ המון מטרות שהפגיעה בהן לא הביאה לתוצאה אפקטיבית. בפועל, צה"ל לא דיכא כלל את האש לעבר העורף הישראלי לאורך הלחימה."

ושוב: לא שלא ידענו. והרגשנו. ורצנו למרחבים המוגנים. ולא הבנו מה לעזאזל שוות כל ההפצצות על "מתקני החמאס" (אף מילה אגב על שוכני אותם בתים שהופגזו; על כך בהמשך). עכשיו, חצי שנה אחרי, בא שלח ומדליף לנו מסקנות סודיות מן הדרגים הכי גבוהים: לא הרתעה ולא סיכול ולא בטיח.

ואללה.

שנית, להקפיד שלא לערער על האידאולוגיה השלטת

האידאולוגיה השלטת היא שאין מנוס מעימותים צבאיים בעזה, והבעיה היא רק איך להיערך אליהם באופן מושכל יותר. האידאולוגיה השלטת היא שישראל אף פעם אינה חותרת להסלמה ולאמצעים אלימים, אלא רק "נגררת" אליהם כי החמאס מתחיל. שימו לב איך שלח, אינטילגנטי כל כך בניתוח הכשלים הטקטיים, כושל לגמרי בזיהוי המטרה האסטרטגית:

"איך אתה מסביר את ההתנהגות בזמן שובו אחים? אם מפנימים כבר שיש סכנה להתלקחות בעזה, האם היא נלקחת בחשבון כשמסלימים את המהלכים נגד חמאס בגדה? צה"ל עצר מאות פעילים של חמאס, בהם עשרות בכירים ויותר מ–50 משוחררי עסקת שליט, ופגע ברשתות אזרחיות של חמאס ברחבי הגדה, פעולה שלא היה לה שום קשר למאמץ לאתר את השלושה. למה בישראל מכריזים תוך כדי המבצע בגדה שהמטרה היא פירוק ממשלת הפיוס בין חמאס לפתח, כשברור שהפירוש המעשי של פירוק הממשלה יהיה חיסול הסיכוי לתשלום המשכורות בעזה ושבכך חמאס נדחק עוד יותר לקיר, בעודו ערוך לפעולה דרך מנהרה בכרם שלום?"

נו, למה? אתה באמת לא יודע, מר שלח, או לא רוצה, לא מעז לדעת? יום לאחר פרוץ "צוק איתן" ניתחתי את השקר המתגלגל של המבצע, שהחל ב"שובו אחים" בגדה והפך למתקפת טרור מדינתי על רצועת עזה, שגבתה את חייהם של יותר מ-1,500 אזרחים חפים מפשע. למה מכריזים בישראל, שואל שלח, שמטרת המבצע היא פירוק הפיוס? כי זאת היתה מטרתו, דה. שלח מסרב להכיר באמת הכואבת – ממשלת ישראל מבועתת מן האפשרות שהפיוס יצליח ומולה תעמוד חזית פלסטינית מאוחדת בעלת דרישות לאומיות ברורות. זה לא מהיום, פרצי האלימות הישראלים מתוזמנים יפה בדיוק כשהפת"ח והחמאס עומדים בפני פיוס. המטרה האסטרטגית שעומדת מאחורי המדיניות הישראלית היא תמיד זאת: לוודא שאין פרטנר. לאורה, מה ששלח תופס כאיוולת מתחוור כהיגיון ברזל. אם יש בדל סיכוי לפיוס – לקפד אותו; אם יש ניצוץ אלימות בצד השני – ללבות אותו. הכל הגיוני, שלח, רק אתה בסירובך לחבר את הנקודות נשאר לא הגיוני.

מה שעוד יותר עצוב זה שלשלח אין בעצם חזון מדיני מבטיח יותר מזה של נתניהו. כמעט בהסח דעת הוא פולט בראיון את המשפט הבא, שבתוכו הדגשתי שתי מלים קריטיות:

"סירובו של נתניהו ליזום מהלך אזורי, שבמסגרתו היה האינטרס של ישראל בריסון חמאס ובפירוז עזה במקביל לשיקומה, יצר מצב שבו חזרנו להתחלה."

ובכן, גם הריאליסט המפוכח עפר שלח מחזיק בתפיסה ההזויה הזאת, שהסדרה מול עזה מותנית בפירוז הרצועה. את הפנטזיה הילדותית הזאת הגו כמה גנרלים בדימוס במכון ללימודים אסטרטגיים ומאז היא ממוחזרת שוב ושוב, מימין ומשמאל. נשאל זאת בכנות: מישהו באמת מאמין שהחמאס אי פעם יסכים להתפרק מנשקו? יסכים שרצועת עזה תהיה מפורזת? ואולי נשאל להיפך: ישראל מתכננת להתפרק מנשקה בעתיד הקרוב? מה זה בכלל הקשקוש הזה, שצד אחד בעימות מזויין, חמוש עד שיניו במיטב הטכנולוגיה הצבאית העכשווית, כולל טייסות של מטוסי קרב ומל"טים וגייסות שריון וכוחות הנדסה וארטילריה וצוללות גרעיניות ומה לא, תובע מן הצד הנגדי, החלש ממנו בכמה סדרי גודל, שיוותר גם על מעט התחמושת שיש לו? מה יותר מגוחך כאן – החוצפה או התלישות מן המציאות?

זהו האיזון הקדוש של תפיסת הביטחון הישראלית: לנו כל כוח התקיפה, לכם אפס כוח התגוננות. לא תסכימו – אתם מחרחרי מלחמה!

ובכן, הם לא יסכימו, בואו נחסוך את הדמגוגיה. עזה לא תפורז מנשק אף פעם, עם או בלי הסכם. אויבים מרים לא הופכים להיפים שזורי פרחים בשערם עם חתימת ההסכם. הם משיגים את השלום בדרך של הרתעה הדדית, בקביעת סנקציות צבאיות על מי שמפר את ההסכם – ולא באמצעות כיתותם של מליוני טון פלדה וחומר נפץ לאתים ומזמרות. עצוב, אבל ככה זה. ההנהגה הישראלית שממשיכה למכור לציבור את הלוקש הזה של "פירוז עזה" יודעת זאת; גם שלח יודע זאת. ולכן אין פירוש אחר לקלישאת "פירוז עזה" זולת – אנחנו לא מוכנים להסדר. אנחנו קובעים תנאי פתיחה – פירוז עזה – ששום יריב צבאי, בשום מקום אחר, לא היה מסכים להם (ולא מדובר בארגון טרור בתוך שטחי מדינת ישראל; מדובר ביישות מדינית נפרדת, שנדרשת כאן להתפרק מנשקה אל מול בריון קשקשים טכנולוגי). ומי שקובע תנאי פתיחה כאלה – פניו אינם להסדרה מדינית, אלא רק להיערכות יעילה יותר לעימות האלים הבא. זהו, לא פחות ולא יותר, אופק החזון של עפר שלח.

שלישית, להתרחק מטיעונים מוסריים כמו מאש

שלח מודה בפשיטת הרגל של ההרתעה הישראלית: "יותר ממחצית המטרות שהותקפו מהאוויר ברצועה היו או בתי משפחות של מפקדים בחמאס, כשהמפקדים עצמם מתחת לאדמה, או מחסני רקטות ובורות שיגור. ההפצצות הללו לא השיגו שום מטרה אפקטיבית ולא השפיעו על צמצום ירי הרקטות לעורף בזמן הלחימה." הכל נכון. מה שזועק בהיעדרו הוא כמובן המחיר האנושי הנורא שנגבה מן הצד השני בשביל האין-הרתעה הזאת. ארגון "בצלם" בחן 70 אירועים כאלה, שבהם הופגזו בתים על יושביהם רק בגלל "הפללה" בעייתית שכזאת: כ-600 פלסטינים נהרגו בהם, 70% מהם קטינים, נשים או מעל גיל 60. משפחות שלמות נמחו כך מעל האדמה; שלח לא נשמע מוטרד מכך. פעם, לפני שנים לא כל כך רבות, העיתונאי עפר שלח דווקא כן חשב שזה מטריד שצה"ל יורה על אזרחים לא מעורבים. פעם הוא כתב כך:

"מדיניות האש ב"עופרת יצוקה", היא – ולא ירי מקומי בחפים מפשע – שצריכה לעמוד במרכז הדיון. בשבוע שעבר הציג אותה תא"ל (מיל') צבי פוגל, ששימש בתפקיד בכיר ב"עופרת יצוקה", במילים פשוטות: לאחר שצה"ל ירה לאזור שאליו עמד להיכנס ופיזר שם כרוזי אזהרה, מי שנשאר בשטח הפתוח נתפס לא-תמים, ובמילותיו של פוגל, "דמו בראשו". תוסיפו לזה את תפיסת "הבית המופלל", שלפיה מידע על נוכחותם של אנשי חמאס בתוך בית מספיק כדי להורות על הפצצתו, ואת ההנחיה לפיה מותר לגרש משפחות מבתיהן כמעט בכל נימוק – ולהוציא אותן לשטח הפתוח, שמי שנמצא בו כאמור נחשב למטרה לגיטימית – ותקבלו מדיניות ירי שבה פגיעה בחפים מפשע היא בלתי נמנעת."

כל זה היה ב"עופרת יצוקה". עפר שלח היה עיתונאי. ב"צוק איתן" צה"ל הרג פי שניים אזרחים לא מעורבים, מדיניות האש ודאי וודאי שלא היתה יותר זהירה, אבל הפוליטיקאי עפר שלח כבר נמצא במקום אחר. את נוהל "הקש בגג" – טיל קטן אל גג הבית דקות ספורות לפני שפצצה כבדה מחריבה אותו – הוא מגדיר כך בראיון החג ב"הארץ":

"פרקטיקה צבאית על סף האבסורד. מטוס קרב עושה סיבובים באוויר במשך זמן ארוך ומפעילים המון אמצעי צילום ותצפית, והכל בשביל להפיל בית של מ"פ בחמאס שאתה יודע שלא יהיה בבית. בתוך כך, ובצדק, אתה משקיע את כל המאמץ כדי לוודא שנשותיו וילדיו לא ייפגעו. ואחר כך פלא שאחרי המלחמה צריך לשקם את צי המטוסים מרוב שעות טיסה שבוזבזו. המאמץ הערכי ראוי לשבח, אבל השיטה מטורפת וכרוכה בהשקעה אדירה בשביל תוצאה קלושה. בזמן שהמטוסים חגים באוויר הטייסים לא מתאמנים. זו תורת מלחמה שלא מתכנסת לתוצאה הגיונית".

זהו טקסט מרתק, מופת של תעתוע חמקני. האם שלח מוטרד מהבטים מוסריים במחיקת משפחות שלמות? ברור, הנה, הוא אומר "בצדק", ו"מאמץ ערכי ראוי לשבח". אבל קשה שלא להתרשם שמה שמטריד אותו יותר הוא הבזבוז המשווע בשעות טיסה. התוצאה הלא הגיונית. ובקצרה – האיוולת, לא הרשע. אבל מה הוא מציע? נו, זה היופי שבתעתוע, שאין הצעה. נוכחות אנשי חמאס בסביבה אזרחית קולעת את צה"ל למצב בלתי אפשרי. המסקנה האמיתית, האמיצה מן המצב הזה היא שאסור בכלל להיכנס אליו. אין מוצא אנושי מן הצורך להפגיז ילדים ונשים. מי שיודע זאת ובכל זאת מפגיז מתייחס לחייהם באותה קלות דעת שארגון טרור עושה זאת. העיתונאי שלח, לפני 6 שנים, ידע זאת. הפוליטיקאי שלח שכח זאת, וכעת הוא מוטרד יותר מבזבוז שעות הטיסה. אפשר להסיק שאם בצה"ל יגבשו נוהל אזהרה חלופי, שלא יהיה כרוך בבזבוז משאבים שכזה, שלח יסמוך עליו את ידיו. גינוני המוסר יידחקו הצידה (הרי יש "התראה"), ושוב נוכל להפגיז שכונות מגורים מאוכלסות בצפיפות ללא ייסורי מצפון מעיקים.

ה"תמורה" שחלה בשלח לא צריכה להפתיע אף אחד, הפוליטיקה מעצבת את דובריה יותר משהם מעצבים אותה (וגם העיתונות ה"ביקורתית" מוציאה קולות מאנשים שלא בהכרח היו משמיעים בעמדה אחרת). אבל הדברים כן צריכים להדאיג את מי שעוד רואה בשלח ובמגזר שלו – ליברלים תל-אביביים רהוטים – מבשרים של אלטרנטיבה אמיתית לברוטליות הישראלית השגורה. ככל שזה תלוי בהם, הסיבוב הבא בעזה יהיה לא פחות מדמם. כל עוד הוא יתנהל תחת ריסון תקציבי, עם תהליך קבלת החלטות שקוף ומסודר, וילווה ברטוריקה של "הסדרה מדינית אחרי הפסקת האש" (שאינה מחוייבת לשום ויתור ישראלי משמעותי) – הם יהיו מבסוטים. הגופות בעזה ימשיכו להיערם, איכשהו, בדרך מסתורית ולא מובנת לנו, הגופות האלה יקימו עלינו את זעם הערבים והעולם כולו. אבל אז נהיה סוף סוף רשאים – הרי לא חרגנו מהתקציב! הרי הקבינט היה מעורב בכל המהלכים! – להאשים את הפלסטינים. ואולי זה כל שורש המחלוקת של שלח עם נתניהו: ראש הממשלה לא עשה מספיק כדי לבצר את הטיעון הישראלי שאין פרטנר פלסטיני.

רביעית, לוודא שהאחראים לא באמת ישלמו את המחיר

בתחילת הראיון מבהיר שלח למה הדברים הנוקבים שיש לו לומר על ראש הממשלה יוצאים בצורת ראיון עיתונאי ולא בצורת דו"ח של ועדת החוץ והביטחון:

"אין דו"ח של ועדת החוץ והביטחון וגם לא יהיה. התהליך נעצר כשהוכרזו הבחירות וההחלטה על כך מוסכמת גם עלי. היה ברור לכל חברי הוועדה שפרסום הדו"ח בזמן מערכת הבחירות היה מקבל הקשר פוליטי. ידענו שאין ביכולתם של חברי הליכוד בוועדה לחתום על מסקנות שתוקפות את תפקוד הממשלה, למרות שבזמן העבודה היתה בינינו תמימות דעים רחבה יחסית באשר לתוצאות המלחמה, בלי קשר לדעותינו הפוליטיות".

קשה להאמין שהפרשן הפוליטי עפר שלח היה שומע תירוץ כזה בלי לפרוץ בצחוק. "פרסום הדו"ח בזמן מערכת הבחירות היה מקבל הקשר פוליטי?" וגניזת הדו"ח איננה מעשה פוליטי פאר אקסלנס? מעשה פוליטי שתוצאתו היחידה, ואני גורס שגם מטרתו, היא איתרוגה של שדרת ההנהגה הישראלית שאחראית על חרפת "צוק איתן"?

השערות סומרות כאן מממדי הצביעות. מבצע "צוק איתן" כולו נהגה כמהלך פוליטי (שמטרתו לטרפד את הפיוס הפנים-פלסטיני); בזה אפילו שלח מכיר. התבטאויות חברי הקבינט במהלך המבצע, ששלח תוקף גם אותן, היו פוליטיות; הסטת התקציבים האדירים מיעדים חברתיים לביטחון – הנושא היקר לליבו של שלח – היא סוגיה פוליטית. ובכל הסיפור הזה, שלח מספר לעצמו ולנו שרק הדו"ח המקורי של ועדת החוץ והביטחון על "צוק איתן" היה אמור להיות "לא פוליטי"? ורק בגלל העיתוי שלו, במערכת הבחירות, הוא הפך ל"פוליטי"?

כל כך טהור וצדקני כאן הפוליטיקאי שלח, כל כך סולד מעירוב מלחמות עם פוליטיקה, שאפילו את הראיון הוא לא הסכים לקיים בזמן מערכת הבחירות. עמוס הראל מציין: "שלח ביקש לדחות את הראיון בחודשיים, עד לאחר הבחירות, כדי שלא להיראות כמי שמנסה להשפיע על תוצאותיהן באמצעות חקירת המלחמה."

כאן כבר הגענו למחוזות מעשיות העם, ולא מפתיע לראות שהקולגות לשעבר משתפים בה פעולה. שאלה פשוטה לי אל האדונים שלח והראל: האם היתה החלטה גורלית יותר בפוליטיקה הישראלית, בקדנציה האחרונה, מאשר ההחלטה לצאת למבצע "צוק איתן"? אם כך, מה זה הקשקוש הזה על כך שחקירת המבצע עלולה לקבל "הקשר פוליטי"? ההקשר כבר קיים, לא אתם קבעתם אותו, אתם ואנחנו הוטלנו לתוכו. ומה שחסר בתוכו, עדיין, הוא רק אמירת האמת. ומי שמתחמק ממנה, על אף שסמכותו החוקית לומר אותה, עושה מעשה לא פחות פוליטי ממי שאומר אותה בזמן אמת.

ומשמעותה הפוליטית של ההימנעות – הן מחקירה ודו"ח בזמן אמיתי, והן מראיון "נוקב" בזמן אמיתי – אינה אלא זאת: שלח איננו חפץ באמת לערער על שלטון האימים של נתניהו. הוא איננו חפץ באמת לתקוע מקלות בגלגליו. והרטוריקה הנאה על "לקיחת אחריות" של מנהיגים שכשלו מסתירה מאחוריה כוונות חלולות. גם המנהיג הקטן עפר שלח נשא באחריות, בתוקף תפקידו בוועדת החוץ והביטחון. ואחריותו היתה לחקור ולפרסם ממצאים בזמן אמת, לתפקד כזרועו הארוכה של הציבור במסדרונות השלטון החשאיים. אם הממצאים האלה היו חמורים כפי שהוא טוען כיום – אף כי המידע היה זמין כבר אז, שבועות ספורים לאחר תום המבצע – אז ודאי וודאי שהם היו רלבנטיים למערכת הבחירות.

"זה יקרה בהכרח עוד פעם", רועם אלינו שלח. ומה עשית בדיוק למנוע את זה? כשהיית שם בפנים, שתקת. אחרי שזה נגמר ולפני הבחירות שהיו יכולות אולי להסיט את מסלול הקטסטרופה, שוב שתקת. איפה אתה בכל הסיפור הזה, עפר שלח, בזמן שאינך מקפיד שלא לירות בתוך הנגמ"ש?

ציניקנים יגידו שהפוליטיקאי מ"יש עתיד" לא היה יכול להרשות לעצמו לשרוף גשרים אל הליכוד לפני שנודעו תוצאות הבחירות. אבל להערכתי מדובר במשהו עמוק יותר, זיקת מעמקים מושרשת בין אנשים מסוגו של שלח לבין המשטר כאן, זיקה שהופכת אותם לבשר מבשרו גם כשהם "משמיעים ביקורת נוקבת". עם או בלי בחירות, הביקורת של שלח בעצם לא נועדה לשנות; היא יוצאת לאוויר העולם כבר מפורקת מרעום, מנוטרלת מכל פוטנציאל רפורמיסטי. השיירה עוברת, הכלבים נובחים; הם רק מקפידים לא לנבוח בין שתיים לארבע ולא לגרום חלילה לסוסים לחדול מדהירתם.

חמישית, לוודא שהשערורייה האמיתית לא תדלוף לציבור

שלח עסק שנים רבות במערכת הביטחון, בתהליכי קבלת ההחלטות שלה, ובתקציב הביטחון. שם הוא קנה את המוניטין שלו כפרשן, ואפשר לומר שזה היה כרטיס הכניסה שלו לפוליטיקה. הבייבי שלו הוא ביזבוז המשאבים בצה"ל והצורך הדחוף בקיצוץ תקציבי. חודש בלבד אחרי תום "צוק איתן" הוא אמר:

"באופן שבו נעשית הפקת הלקחים מהמלחמה, כל תוספת לתקציב הביטחון תפגע קשות בתקציב המדינה ולא תוסיף דבר לבניין כוחו של צה"ל. צה"ל הוכיח שכאשר נותנים לו כסף, הוא לא יודע להתייעל וגם לא יודע לנצל אותו להיערך למלחמה שעשויה לעמוד בפניו בעתיד."

מלים כדורבנות. והנה, בראיון החג, חצי שנה אחרי תום המבצע, כשכל השיקולים "הפוליטיים" כביכול איבדו את תוקפם, מה עושה שלח כדי לקדם את הייעול התקציבי שבוער כל כך בעצמותיו? הוא משתף פעולה עם המערכת באחת משיטותיה המכוערות ביותר – הסוואת העלות התקציבית של מבצע "צוק איתן":

"במלחמה בעזה, כפי שדווח ב"הארץ", ניכר שימוש אדיר, מופרז בחלקו, באמצעי לחימה ובחימוש. הנתונים המלאים אסורים בפרסום."

את המשפט הזה כתב הראל, אבל גם שלח כמובן חתום עליו. כדרכם של המשפטים הקריטיים, הנקודות העיוורות של הראיון "הנוקב" הזה, הוא חולף כמעט בלי משים.

למה הנתונים אסורים בפרסום? שאלה מעניינת עד מאד. האם צה"ל חושב שיש צורך להסתיר מן החמאס את היקף אמצעי הלחימה שהופעלו נגדו? חה חה, החמאס הרי הרגיש אותם על בשרו. במהלך המבצע וגם אחריו פורסם, למעשה, לא מעט. במתקפה על שכונת שוג'עיה, במהלך יממה אחת (ה-20 ביולי 2014), המטיר צה"ל על השכונה כ-7,000 פגזים, בהם 120 פצצות של טון כל אחת. כמויות התחמושת שהוקצו למבצע היו דמיוניות: 43 אלף פגזי ארטילריה, 39 אלף פגזי טנקים, מליוני קליעים. התוספת לתקציב הביטחון, כתוצאה ישירה מן המבצע בלבד, הגיעה ל-13 מיליארד שקל. בחודשיים הקצרים שבין תום המבצע לבין ההכרזה על בחירות לכנסת (לא סמיכות אירועים מקרית בכלל) התנהלו דיונים סוערים על גובה התוספת הזאת לתקציב הביטחון. שלח היה בכולם. באיזה צד? לא ברור.

בראיון ל"הארץ" הוא אומר כך על "הנתונים האסורים בפרסום":

"זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים."

נשמע לכם ששלח מתוסכל? שהוא רוצה לראות את צה"ל מצמצם ולא מרחיב הוצאות שלא לצורך? אם כך שאלו נא אותו: מדוע הנתונים על כמות התחמושת שצה"ל שפך ב"צוק איתן", והעלויות שלה, אסורים לפרסום? ואל נא, אל תלהגו באוזנינו על ביטחון שדה. לא מדובר על תכניות מגירה אלא על אירועים שכבר קרו: הפגזים שוגרו, הכסף שולם. כעת הציבור עומד וממתין, ומנסה להבין: למה לעזאזל מערכת הביטחון צריכה כל כך הרבה כסף?

שלח היה יכול לעשות דבר פשוט מאד, לו רצה באמת לקדם את אג'נדת ההתייעלות שלו: הוא היה יכול למסור את הנתונים שבידיו לפרסום. ונא לא להתרגש מהצנזורה. כשפוליטיקאי רוצה, הוא יודע יפה לעקוף אותה. הוא יכול לפרסם בגלוי תחת הגנת החסינות שלו; הוא יכול להדליף, גם למקורות זרים; והוא יכול לאלץ את המערכת לפרסם בעצמה את הנתונים באמצעות לחץ עקיף (למשל, איום בפרסום מידע מביך, שאינו אסור). אבל שלח נהג כאן, כמו שכבר ראינו קודם, כחייל טוב: נצור פיך, אוזניים לכותל. רק שהכותל כאן הוא אנחנו, הציבור בכללותו, והפה ששלח נוצר מסתיר מידע בעל חשיבות עליונה: כיצד נוהגת מערכת הביטחון בכספים ששייכים לכולנו. מותר לנו לדעת מה היא עושה בהם בעיתות הפוגה ומותר לנו לדעת מה היא עושה בהם בעיתות קרב.

ממה נפשכם: עומד הפוליטיקאי וזועק: כל הטילים והפגזים שהורדנו שם היו לשווא, הם לא בלמו במאומה את ירי הטילים של החמאס. היה בזבוז נוראי. וזה יקרה שוב פעם. בלי ספק. חייבים לשנות את זה,  אבל הי, אני לא הולך להגיד לכם בכמה כסף מדובר. חס וחלילה שתדעו. כי מי יודע, אולי עוד תתעורר מחאה ציבורית רחבה, אולי עוד לאג'נדה שלי תהיה תהודה שכזאת שהיא אשכרה תחייב את כוהני הביטחון שלנו לקצץ משמעותית בתקציב.

ואז מה? יצאתי חייל רע. ואני בסך הכל חייל טוב. לא רוצה לזעזע את המערכת. לדבר – חופשי. להשפיע – חלילה.

זאת הדינמיקה, אותה שניות לכל אורך הדרך, ובאמת ששלח מייצג כאן פוליטיקאים רבים מן השורה. משמיעים ביקורת נוקבת, אך מסננים ממנה בקפדנות כל אלמנט שעלול באמת לטלטל את המערכת; מגוננים על הסטטוס קוו בזמן שעושים קולות של חשבון נפש. זאת הכלכלה הפוליטית של ישראל, כלכלה של סטגנציה מובטחת מראש.

מר שלח, הנח לנו, באמת. אל תלאה את אוזנינו בדיבורים על הצורך הדחוף ב"תיקון" של מערכת הביטחון. באותו ראיון גם השתלחת בחברי הקבינט: "זה מאפשר לביבי ולבוגי לנהל מבצע לבד ומאפשר לחברי הקבינט לצאת החוצה ולומר בחוסר אחריות דברים שסותרים את מה שהם עצמם אמרו בתוך החדר."

באמת, צבועים. דבר אחד בחדר ודבר אחר מחוצה לו. אבל אתה, לעומת זאת…

לקח או שניים לסיום

הציבור הישראלי צריך להתבגר סוף סוף. להפסיק להקשיב ללהג הפוליטי הרגיל ולבחון את המשמעות הפוליטית של הדברים. אין לי ספק שבראיון החג הזה עפר שלח ביצר עוד יותר את מעמדו כמבקר חריף וחשוב של מערכת הביטחון, ושמו נישא בהתפעלות בחוגי השמאל. כך גם הגיבו בשמאל לדברים המבישים שאמר מפקד אוגדת עזה, תא"ל איתי וירוב, שהודה שהוא מטיל את חייליו למערכה חסרת תוחלת, שכן אין הרתעה צבאית מול עזה. "בוגדים במדים" קראתי להם, שורה ארוכה של גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, פשטו מדים והתחילו להשמיע זמירות שלום. שלח איננו גנרל אבל גם הוא מקפיד להתפכח מאוחר מדי, לא דקה לפני הרגע המכריע שבו פרש מן התפקיד שבו, ורק בו, יכול היה להסיט קמעא את ספינת האבדון הישראלית, אבל אז הוא העדיף רק לשתוק.

מי שקושר לשלח כתרי אומץ עכשיו, מי שחושב שדבריו חשובים ולבטח יחלחלו גם לחלונות הגבוהים, לוקה באמנזיה חריפה או בציניות גמורה. כך גם אמרו על תא"ל גיורא ענבר, תא"ל אילן פז, אלוף גיורא איילנד ותא"ל איתי וירוב. ואלה רק מי שהתראיינו. הרוב פושט מדים ושומר את התובנות המרעישות שלו עמוק בבטן. כך או כך, הספינה ממשיכה בדרכה לאבדון, וראיונות ההתפכחות האלה מעלים אבק, נשכחים, מקוטלגים תחת הנהוני אנחה "דברים שרואים משם", מצהיבים באלבומי ה"אמרתי לכם", מנבאים את הבאים אחריהם, והבאים אחרי הבאים, שושלת מפוארת של כישלונות המשטר הישראלי להכיל בתוכו התנגדות אמיתית.

לשלח ולדומיו אני ממליץ לחזור שוב לראיון החשוב הזה עם מרדכי ציפורי, שמספר על חלקו בממשלת בגין במלחמת לבנון הראשונה. עד מותו ייסר אותו המצפון. אל תחשבו שאתים טובים ממנו, חכמים ממנו. אתם לא. ואל תחשבו שההכאה שלכם על החטא תהיה מובנת יותר, נסלחת יותר. היא לא. להיפך, אחריותכם כבדה משלו, כי לכם עומד ניסיון הסטורי מקיף יותר, שמכיל גם את כשלונו. אתם יכולתם להפיק לקח מן הדפוס החוזר ונשנה. ובכל זאת לא למדתם דבר.

הציבור הישראלי צריך להתבגר. הוא צריך להבין שהמשטר אינו יכול לשנות את עצמו מבפנים. לא משנה כמה הפנים שמפתים אותכם אל הקלפי משכנעות, אם מי שמאחוריהן צמח בתוך המערכת, הוא לא ימרוד נגדה. עפר שלח, מ"פ במילואים ועיתונאי בכלי תקשורת מרכזיים רוב חייו, התעצב בלב הקונצנזוס הישראלי; ממנו הוא ניזון ואליו הוא מדבר. לצפות ממנו שיוביל מהלך של צמצום תקציבי בצה"ל, ריסון החשיבה הצבאית, הגברת הפיקוח של החברה האזרחית על הצבא, חיזוק אלטרנטיבות לא אלימות לפיוס עם הפלסטינים – זה כמו לצפות מעץ מלבלב בבוסתן פרי לעקור את עצמו מן האדמה וללכת לחפש לו מדבר צחיח כבית. זה נגד הטבע וזה לא יקרה. האיש הרי הצטרף להצעת חוק (של יוני שטבון, יריב לוין ועוד) ששוללת מלגות סיוע מסטודנטים ש"השתמטו" משירות ב"צוק איתן". מהי הצעת החוק הזאת אם לא דריסה גסה של ההפרדה ההכרחית בין חובות צבאיות לזכויות אזרחיות? כיצד יכול אדם לתמוך בה בנשימה אחת ובנשימה אחרת לדרוש פיקוח אזרחי הדוק יותר על הצבא?

הציבור הישראלי צריך להתבגר. חלק מההתבגרות הזאת יהיה כרוך בניתוק כואב ממוקדי ההזדהות המדינתיים – שירות צבאי, ערוצי התקשורת המרכזיים, מדורות שבט למיניהן – וטיפוח של מוקדים מקומיים וקהילתיים במקומם. הציפיות מן הממסד יצנחו, וכך גם האכזבות. ראיונות כמו של שלח יחלפו בפיהוק. המבט והאנרגיות יופנו אל החברה האזרחית, שם גם ינבטו זרעי השינוי. אנשים שיצמחו שם ויסתננו למוקדי הכוח יוכלו באמת לטלטל את המערכת (ח"כ סתיו שפיר היא דוגמה כמעט יחידה לכך). אבל לא חייבים להסתנן כדי להשפיע; התנגדות למשטר יכולה להיות אפקטיבית מכל עמדה שהיא. המקרה של שלח דווקא מלמד עד כמה מסוכנת, לשוחרי החופש והשלום, נוכחותו בממסד של נציג שלהם לכאורה, שמדבר בשפתם לכאורה. שלח ודומיו בוועדות הכנסת, בדיונים של גופי המודיעין, בהצבעות על התקציב, אינם מאתגרים את מפלצת הביטחון הישראלית. להיפך, הם מאתרגים אותה, מבצרים אותה כנגד התנגדות אמיתית. הם מספקים לה שכפ"ץ יעיל מאין כמוהו – הביטוי של לנין היה "אדיוטים מועילים" – באשר הם מציגים לראווה את יכולת ההתבוננות העצמית שלה, הביקורת הפנימית, העובדה שלא משתיקים אף אחד.

כל זה יפה ומושך את העין, ומסתכם בסופו של דבר בכך שהאסון "יקרה בהכרח עוד פעם", כפי שמציין הפוליטיקאי-פרשן-שותף-לפשע עפר שלח.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,724 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: