Skip to content
7 במאי 2015 / עידן לנדו

ספרי ראה אור

לחצו להגדלה

                                                 לחצו להגדלה (צילום הכריכה: שירה סתיו)

בימים אלה יוצא לאור ספר מסות שלי בהוצאת "אינדיבוק" (פרטים למטה). מתוך הספר לפניכם – תוכן העניינים וההקדמה.

* * *

טיפה אפלה בקליפה

מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה

תוכן עניינים

הקדמה

שער ראשון: על אתיקה של דיבור

על ההבדל בין "מוסרי" ל"מוסרני"
בגנות ההגדרות: על טיורינג ועל ויכוחי סרק
נגד ההפשטה

שער שני: על ספרות ושירה

הקורא, ולבו מתפעם מיופי
איזה סקסאפיל יש למשוררים מתים
החול היה רך, נעלו מלאה גרגרים

שער שלישי: על מדע ואמנות

טבע האדם: לא לוח חלק, לא חקוק בסלע
משחקים מן השפה ולחוץ

שער רביעי: על פוליטיקה ומוסר

כתיבה פוליטית: למי, על מה ולשם מה?
ראיון עצבני עם סאטיריקן

שער חמישי: בלשנות

דיאלוג על טבעו של הידע הלשוני
הייצוג הדקדוקי של חוויות נפשיות: לשאלת האוטונומיה של התחביר

שער שישי: באופן אישי

צה"ל ואני: זאת לא פרידה, אנחנו רק צריכים קצת זמן לבד
11 שעות באוטופני

* * *

"העובדה שפיל כלשהו חונן בחדק היא עניין מתמיה;
העובדה שכל הפילים חוננו בחדקים מעוררת חשד כבד לקנוניה" (ג'. ק. צ'סטרטון)

"הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות עם מלים הוא להיכנע להן" (ג'ורג' אורוול)

* * *

הקדמה 

הספר שלפניכם מאגד מסות שנכתבו לאורך שני עשורים כמעט, בשנים 2012-1994. נושאי המסות משקפים נאמנה את תחומי העניין שלי כקורא וככותב בתקופה הזאת: ספרות, מדע ופסאודו-מדע, ביקורת תרבות, שפה וקוגניציה, השיח הפוליטי, מוסר ואקטיביזם. סגנונות הכתיבה נעים בין הפולמוסי למתבונן, בין הפרשני לאישי, ונדחקים כולם תחת כנפיה הרחבות של הסוגה הגמישה הזאת, "מסה". לא כללתי כאן טקסטים רבים מאותן שנים, אם בעלי אופי אקדמי מובהק ואם בעלי אופי עיתונאי-פובליציסטי. רוב המסות פורסמו בעבר בבימות אחרות, ומקצתן ראו אור רק בבלוג שלי, "לא למות טיפש". קיבוצן בכפיפה אחת מאלץ אותי לנסח הרהור או שניים העולים מקריאה רוחבית של הטקסטים, אשר בזמן כתיבתם נראו לי שונים מאוד זה מזה באופיים ובמטרותיהם. כעת אני קורא אותם כאנתרופולוג ומדמה לעצמי שאני מגלה בשבט הנידח הזה, הנושא את שמי, פנים שאינן ידועות לו.

הכתיבה מלווה אותי מאז ומעולם ולכאורה היתה לי לטבע שני. אך כשאני קורא שוב באסופת הטקסטים הזו, אני מגלה עד כמה הביטוי הלשוני אף פעם לא היה נהיר לי עד תומו; כמעט כל אחד ואחד מהם מציב סימן שאלה משלו מעל הניסיון האנושי להריק מחשבות למלים, לייצג מציאות במלים או אולי דווקא להסתירה במלים. פרדוקס השפה – הצורך להבקיע באמצעות הלשון אל מה שמעבר לה – מלווה אותי תדיר, בבלשנות ובפוליטיקה, בספרות ואפילו בהומור. במסתו הידועה "גילוי וכיסוי בלשון" ביאליק כותב, כי "כל דיבור, כל נדנוד של דיבור, הוא כיסוי משהו על קורטוב של 'בלימה', קליפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה של 'תיקו נצחי'". את הקליפה אי אפשר באמת להבקיע; לכל היותר אפשר להמירה בקליפה אחרת, רעננה יותר. אבל זה לא הופך את המאמץ להאיר את הטיפה האפלה למיותר.

מצד שני, אחטא לאמת אם אומר שהאסופה הזאת עוסקת בפרדוקס השפה, וזהו הנושא שלה. כשכתבתי על המדע הקוגניטיבי, באמת ובתמים התעניינתי בשאלות של עיבוד ותפישה, של ידיעה לא מודעת – ולא רק באופן שבו יש לדבר עליהן. כשכתבתי על אמנות, באמת התעניינתי באפקטים החווייתיים שלה – ולא רק באופן שבו יש לדבר עליהם. ודאי וודאי שכשאני כותב על פוליטיקה, אני מעוניין להפנות זרקור אל תופעות מסוימות של אי-צדק, ולא רק אל האופן שבו מדברים עליהן. למעשה, יותר מטקסט אחד באסופה הזאת מתריע נגד הפיתוי "למסגר" את המציאות לטובת דיון בייצוגים הלשוניים שלה. כאן מתבהר אופיו הספירלי, הרגרסיבי של פרדוקס השפה: ההתעקשות להחצין את השיח, לגאול אותו מן הרפלקסיה האינסופית, לפעור אותו אל העולם – עלולה במהרה לגלוש בעצמה לעוד מופע לשוני. רבים מן הטקסטים כאן מנסים לתמרן בארץ החתחתים הזאת, אבל ככל שאני קורא בהם מתחוור לי שזהו מסע ללא קץ.

המבט המשווה, הבדיעבדי, חושף מולי את הקבוע בתוך המשתנה. קבוע ראשון הוא הקדימות של המציאות לייצוגיה. הנושא הזה עובר בפולמוס המוקדם שלי עם הפוסטמודרניזם בשיח האמנותי וגם בפולמוס המאוחר יותר עם מכחישי טבע האדם; כאן וגם כאן ניצבות דוקטרינות אידיאולוגיות, החוצצות בינינו לבין עולם העובדות מתוך שהן גוזרות עליו גלות נצחית. באופן לא צפוי אולי, חוזר הנושא הזה בקריאה שלי בסיפורים של ישעיהו קורן ובאופן שבו הם מפרקים את המסגרות המושגיות השגורות שלנו וסוללים בשבילנו זיקות ישירות יותר, אינטנסיביות יותר, עם עולם החושים. גם כשכתבתי בגנות ההפשטה – כתבתי וריאציה על הנושא הזה. ומהו הטקסט של חנוך לוין שהעסיק אותי אי אז לפני 20 שנה, אם לא משל ספקני ונוקב על הרגרסיה האינסופית של הייצוג, על אפסותה המוחלטת של הדעת (ובו בזמן, שיר הלל צנוע לכוח ההתבוננות)? מיותר כמעט להוסיף שבכתיבה הפוליטית שלי (אשר כמעט אינה מיוצגת באוסף הזה), מקבל הנושא הזה דחיפות מיוחדת: קדימות המציאות לייצוגיה אינה אלא הקריאה לקרוע את מסכי התעמולה והכזב מעל עינינו.

קבוע שני בתוך המשתנה הוא ניסוח וטיפוח של אתיקה של כתיבה ודיאלוג. הכללים של אתיקה כזאת אינם נתונים לנו מראש ויש לגבש וללטש אותם תוך כדי מגע מתמיד עם בני-שיח מתחלפים. אבל גם כאן, אני מבחין בדחף כפול: מצד אחד, להתגושש, לאתגר את בן השיח, לא לאפשר לו לשקוע בנמנום אל תוך הנחות בלתי בדוקות; מצד שני, להדק את שיתוף הפעולה עם אותו בן שיח/יריב, דווקא משום שאתה נמצא אתו בדיאלוג: לברור שפה צלולה ונקייה ממליצות והטעיות, לא לחמוק לדיוני סרק. החשיבות של אתיקה כזאת בולטת בפולמוס עם הפוסטמודרניזם וגם במסה על טיורינג (בגנות ההגדרות), ונמתחת עד היסוד האתי שאני מאתר במחויבות הפואטית של ישעיהו קורן לשפת התצפית הנייטרלית, הכמו-מדעית. את הששון-אלי-אתגר, הפרובוקציה לפתחו של הקורא, אני מוקיר במסה על דוד אבידן, וסימניה ניכרים, כמובן, גם בשני הדיאלוגים המובאים כאן, האחד עם הבלשן והשני עם הסאטיריקן. זהו מודל תקשורתי מתוח מאוד, לא נינוח כלל ועיקר, שחותר להביא למרב את ההבנה בין בני השיח בלי לרכך כהוא זה את הקיטוב הדיאלוגי ששורר ביניהם.

והקבוע השלישי בתוך המשתנה כאן הוא הדה-טריוויאליזציה של הטריוויאלי. זהו אולי המניע  העמוק ביותר, שלשירותו נרתמים כל האחרים. מן הצד האחד, צד החקירה המדעית, הוא מוליד פליאה. החקירה הבלשנית של האוטונומיה של התחביר, כמו הדיאלוג על טבעו של הידע הלשוני, ספוגים בפליאה הזאת לנוכח העושר הבלתי-צפוי שמסתתר מתחת לפני השטח של הטריוויאלי-לכאורה. הביקורת על הפסיכולוגיה האבולוציונית יונקת מאותו שורש: זו דיסציפלינה שמרדדת את המורכבות העצומה של חיי הנפש והרוח האנושית דווקא משום שהיא מרוממת אבחנות בנאליות לדרגת "תיאוריה": מבצעת טריוויאליזציה נוספת בטריוויאלי, במקום להפוך אותו על פיו ולחשוף את אופיו הזר-באמת. לדחייה של הטריוויאלי ולהתקוממות נגדו יש, כמובן, גם צד אפל: הן מסמנות מרחב של ניכור, שבו הטבעי הופך לא-טבעי, ובעצם מתגלה ככזה. את תוצאות ההזרה הזאת אפשר למצוא בפואטיקה של ישעיהו קורן ושל דוד אבידן, בדיאלוג עם הסאטיריקן, וגם במסה "11 שעות באוטופני". פניה תמיד כפולות: ראייה ועיוורון, תובנה ובהלה. ובספירה הפוליטית, המשמעות של הדה-טריוויאליזציה של הטריוויאלי עומדת במוקד המסה על הכתיבה הפוליטית.

אלה הם, אם כן, שלושת החוטים השזורים בטקסטים שלפניכם. הפיל (של צ'סטרטון) שחונן בחדק קודם להכללה בדבר כל הפילים, כשם שהמציאות קודמת לייצוגיה. להניח את ההיפך זה להיכנע למרותן המאבנת של המלים (כדברי אורוול). הפיל הזה הוא גם שורש הפליאה מן הטריוויאלי-לכאורה: פיל עם חדק, כמה מוזר! והחשד לקנוניה שכל זה מעורר הוא כבר ההתרסה, שממנה ינבט הדיאלוג החוקר, המערער, המסרב להיכנע לשקיפות הכוזבת של המלים.

כתיבה היא אולי עיסוק בודד, אבל טקסטים אף פעם אינם שורים בדד: הולדתם וחייהם קשורים תמיד בטקסטים ובאנשים אחרים. על קריאת טיוטות מוקדמות של אחדים מהטקסטים האלה והערותיהן המועילות, אני מודה לשרה ברייטברג-סמל, רחל גיורא ונעמה פרידמן. תודה למיכל הימן על הרשות להשתמש בצילום "במים: גרסת פולארויד". תודה לארז שוייצר מהוצאת "אינדיבוק" על היוזמה והמעורבות בהפקת הספר. הטקסטים שבאסופה הזאת נכתבו תחת השפעתם של אנשים רבים מספור. חלקם תרמו תרומה מכרעת לתפישת העולם שלי, להעדפות ולסלידות שלי, או אפילו לדרך שבה אני מניח מלים זו לצד זו. אי אפשר למנות את כולם כאן, ואסתפק למצער ברשימה חלקית בלבד. תודה לג'ורג' אורוול, גדי אלגזי, ג'ון ברג'ר, ב. מיכאל, ג'ון גריי, סוזן זונטג, נועם חומסקי, אריה כספי, ריצ'רד לבונטין, ישעיהו ליבוביץ', אלן סוקאל, אלבר קאמי, עמוס קינן וג'ורג' קרלין. אשרי ששריתי במחיצתכם.

* * *

הספר יוצא לאור בשתי מהדורות. מחיר מהדורה מודפסת: 55 ש"ח. מחיר מהדורה דיגיטלית: 28 ש"ח. לאתר הספר ולרכישה – לחצו כאן. השיחו בו, עשו בו מעשים, השליכוהו בחוצות; רק תאייתו את שמי נכון.

[ובצירוף מקרים, החודש גם ראה אור ספרון מחקר שלי באנגלית, שהעניין הציבורי בו זעום עוד יותר]

30 באפריל 2015 / עידן לנדו

ילדוּת בשירות ההתנחלות: עבודת ילדים בבקעת הירדן

עדות ראשונה:

"אני מרסס חומר הדברה מתרמיל גב. הבוסים שלנו אומרים לנו להיזהר, אבל לא נותנים לנו מסכות, כפפות, או לבוש אחר. היתה לי פריחה על הידיים, העיניים צרבו לי, והקאתי אחרי הריסוס. הבוסים אומרים לנו ללכת הביתה עד שנרגיש טוב יותר". (ע', בן 16, פועל בהתנחלות תומר)

על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1992, עבודה עם חומרי הדברה אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שניה:

"במאי 2013 התעלפתי חמש פעמים, יום אחרי יום, בזמן שעבדתי בחממת הפלפלים. ביום הראשון הקבלן לקח אותי הביתה. כשזה קרה למחרת, הלכתי לבד. ביום השלישי שזה קרה, הלכתי הביתה ואז לבית חולים ביריחו. נתנו לי כדורים נגד כאב ראש ואמרו לי שזאת מכת חום. אחרי חמש פעמים פיטרו אותי. ביום השישי הלכתי למעסיק חדש. קיבלתי זריקות לחודש… לעזור לי עם מכת החום. הייתי מתעלף ל-2-3 דקות. כשבחוץ יש 40 מעלות, בתוך החממה זה 50 מעלות או יותר בזמן הקיץ, ואז רוב הילדים עובדים, כי אין בית ספר". (מ', בן 16, פועל במושב תומר)

על פי תקנות בטיחות בעבודה שנחקקו בישראל ב-1995, עבודה בטמפרטורה מעל 40 מעלות אסורה לילדים מתחת גיל 18. ישראל לא החילה את התקנות האלה בשטחים.

עדות שלישית:

"מי שנפצע בעבודה צריך לחכות עד סוף היום שהוואן יאסוף אותו… עובד אחד חתך את האצבע שלו בתאונה. הדביקו לו אותה חזרה ונתנו לו לחכות עד סוף יום העבודה… אם אתה נפצע, אתה לא מקבל שום משכורת על השעות שהחסרת". (ח', בן 15, פועל במושב פצאל)

על פי חוק הביטוח הלאומי, עובד שאיבד את כושר העבודה כתוצאה מתאונת עבודה, זכאי לדמי פגיעה בגובה של 75% ממשכורתו, לתקופה של עד 13 שבועות. ישראל לא החילה את חוק הביטוח הלאומי על פלסטינים בשטחים.

* * *

העדויות האלה לקוחות מדו"ח קשה לקריאה של ארגון Ripe for Abuse ,HRW (בשלים לניצול), שהתפרסם לפני כשבועיים (כאן הנוסח המלא). כצפוי, התקשורת הישראלית עברה עליו בשתיקה כמעט רועמת: איזכור יחיד בעברית היה ב-nrg, ואיזכור נוסף היה במהדורת "הארץ" באנגלית. בשני המקומות הובאה כלשונה ידיעה של סוכנות "אי-פי". אף אחד בתקשורת הישראלית לא חשב ששווה אולי לשלוח כתב לבקעה ולבדוק מיד ראשונה את הממצאים המרעישים שבדו"ח. מדובר בסך הכל בחצר האחורית שלנו, שהגויים ישחיתו עליה זמן. אנחנו בעניין של משחקי קואליציה.

גם אתרי השמאל פסחו על הדו"ח ברובם (להוציא "מחסום ווטש" ומק"י), על אף שמדובר בנושא שמתלכדות בו כל העוולות שנגדן נאבק השמאל – כיבוש, נישול קרקעות, ניצול עובדים, ובמיוחד – ניצול ילדים. הדו"ח פורש את סיפורם של מאות ילדים שמועסקים בתנאי עבדות בהתנחלויות של בקעת הירדן. הילדים פלסטינים, המעסיקים יהודים. אלה אינם רואים את אלה, בהבדל מכריע אחד: הילדים מכירים בקיומם של המעסיקים היהודים, אבל אלה אינם מכירים בקיומם של הילדים. כך מתאפשר הניצול הקיצוני שיתואר בהמשך; אוכלוסיה שקיומה מוכחש ממילא אינה נושאת בזכויות כלשהן, בריאותיות או כספיות.

הדו"ח של HRW מתבסס על ראיונות עם 38 ילדים-פועלים שמועסקים בהתנחלויות, וכן ראיונות עם בני משפחותיהם, מורים ומנהלי בתי ספר, עורכי דין ופעילים קהילתיים. הישראלי הממוצע, שלרוב אין לו מושג על הדברים שמתרחשים בשמו בבקעת הירדן, ממילא יסרב לדון בממצאי הדו"ח הזה ויפטור אותו כעוד נדבך בתעמולה אנטישמית; אדם כזה מוטב גם שלא יגיב כאן (אך נזכור תמיד בזכות מי ומה הוא יכול להתבוסס בבורותו). מי שבכל זאת מתעניין במציאות החיים הזאת של אלפי משפחות בבקעת הירדן, יכול ללמוד עוד. למשל, שנושא ההעסקה הנצלנית של ילדים בעבודות חקלאיות מפרכות וגם מסוכנות בהתנחלויות הבקעה נחקר וסוקר בשנים האחרונות – הכל באנגלית – לא מעט. הנה דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן" משנת 2013, כתבה של דליה חתוכה באל-ג'זירה מאותה שנה, תחקיר נרחב של מאט סורוסקו ב-World Policy Institute, על הכפר זבידאת שעשרות מתושביו וילדיו עובדים בהתנחלות ארגמן, וכתבה של דינה אלמוטי ב"דיילי ביסט". בסרטון הבא מתראיינים ילדים-פועלים, הוריהם ואנשי חינוך, ומתארים את הרקע הכלכלי הקשה, כמו גם רפיונה של מערכת החינוך, שעל הרקע שלהם צמחה התופעה.

כל הדיווחים האלה מלווים בעבודת שטח וראיונות שאין כמעט למצוא בתקשורת הישראלית. גם דו"ח HRW, שהושתק בישראל, קיבל כיסוי ב"טלגרף", "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", ועוד. הישראלים יודעים על המתרחש בחצר האחורית שלהם פחות ממה שיודע צרכן התקשורת בעולם. למשמעות של הנקודה הזאת אחזור בסוף הדברים.

השיטה

מספר הפלסטינים שמועסקים בחקלאות בהתנחלויות הבקעה נע בין 10,000 ל-20,000, תלוי בעונה. מתוכם מגיע מספר הילדים לכ-1,000 בעונת השיא. יום העבודה שלהם מתחיל מוקדם, בסביבות 5:30 בבוקר, ונמשך עד אחרי הצהריים. בעונת השיא ילדים עובדים 12 שעות ביום, שישה או שבעה ימים בשבוע. המשכורת הממוצעת ליום עבודה של 8 שעות היא 75 ש"ח. לשם השוואה, שכר המינימום לעובדים מתחת גיל 18 בישראל עמד על כ-135 ש"ח ליום (עד לאפריל 2015); הילדים הפלסטינים, אם כך, משתכרים בממוצע קצת יותר ממחצית משכר המינימום לגילם. הפסיקה הישראלית כבר החילה את חוק שכר המינימום על פועלים בשטחים לפני 8 שנים, והממשלה הקודמת גם החליטה על כך באופן רשמי, אבל לא נראה שיש למישהו כוונה לאכוף את החוק במערב הפרוע של בקעת הירדן.

הבעיה מתחילה עוד קודם. ישראל חתמה על אמנת האו"ם לזכויות הילד שאוסרת על כל ניצול כלכלי של ילדים והעסקתם בעבודה שחושפת אותם לסיכונים ומרחיקה אותם מחינוך חובה. ישראל גם חתומה על אמנות במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי שקובעות את גיל המינימום להעסקת ילדים על 15 ואוסרות על עבודה בסיכון מתחת לגיל 18. אסור גם להעסיק ילדים בשעות הלימודים. כל המגבלות האלה מעוגנות בחוק הישראלי, אבל את מתנחלי הבקעה ואת מפקחי משרד הכלכלה כל זה לא מעניין. מתוך 38 הילדים שרואיינו לדו"ח, 20 היו מתחת לגיל 15. העובד הצעיר ביותר במשרה מלאה היה בן 13 והצעיר ביותר במשרה חלקית היה בן 11.

חלק מן הילדים מתגוררים בכפרים שסמוכים להתנחלויות, אבל חלקם מגיעים מרחוק. פעיל "קו לעובד" שביקר בכפר עוג'ה, מצפון ליריחו, מצא שם מחסן ובו 17 תושבים מהכפר יאמון שליד שכם, בהם 5 ילדים. הילדים האלה, שהתנתקו ממשפחתם כדי להתפרנס, השתכרו 60 שקל ליום, אבל קבלן העבודה גבה מהם 10 שקלים עבור כל לינת לילה ו-5 שקלים עבור דמי הסעה להתנחלויות. 45 שקלים נטו ליום.

קבלני העבודה הם חוליית מפתח בשרשרת הניצול. המתנחל לא בא במגע ישיר עם הפועלים. הוא שוכר קבלן פלסטיני, ("וואסית" בערבית), תמורת 75-100 ש"ח ליום. הקבלן גובה דמי הסעה והוצאות אחרות מן הפועלים, בסכום של 15-25 ש"ח ליום מפועל. אין שום חוזה העסקה, שום ניירת כובלת שאפשר להציג בערכאות משפטיות. התשלום במזומן (אף פועל שרואיין לדו"ח לא ראה תלוש משכורת). היעדר המסמכים מבטיח שהפועל לא יתבע את זכויותיו בבית משפט (גם אם מדובר בדיני העבודה המעטים שהורחבו לשטחים), כיוון שלעולם לא יוכל לעגן את טענותיו במסמכים.

הקבלנים מעידים שמי שדורש שכר מינימום  או פיצויים – מפוטר. רוב סכסוכי העבודה הם על רקע דרישת כספי פיצויים ולא שכר מינימום. זאת משום שמי שדורש שכר מינימום מסתכן בפיטורין, בעוד שמי שדורש פיצויים כבר איבד את עבודתו. יש גם "רשימות שחורות" של פלסטינים שניסו לתבוע מעסיקים מתנחלים בבית משפט אחרי תאונות וכדומה. לא הם ולא בני משפחתם יוכלו למצוא תעסוקה שכן הקבלנים חולקים את הרשימות זה עם זה. לכך מצטרפת פרקטיקה מוכרת של מתנחלים בעלי עסקים: להפעיל את זרועות הביטחון נגד עובדים "בעייתיים" ולשלול את היתרי העבודה שלהם במצג שווא של "מניעה בטחונית".

בקצרה, הפועלים כבולים.

נזקים בריאותיים לילדים

גורמי הסיכון שאליהם נחשפים הילדים-פועלים בבקעה, כפי שעולה מן העדויות בתחילת הפוסט, הם שונים ומגוונים: עבודה עם חומרי הדברה כימיים, נשיאת משאות כבדים, עבודה בטמפרטורות גבוהות במיוחד, שימוש במכשירי חיתוך מסוכנים, סכנת נפילה מעצי תמר, עקיצות עקרבים והכשות נחשים בשדות, וכדומה. הסכנות מובילות לתאונות, והילדים מספרים עליהן. רק שני ילדים שרואיינו בדו"ח העידו שניתנו להם אמצעי מגן נגד חומרים כימיים. הילדים מדווחים על הקאות, סחרחורות, בחילות, צריבה בעיניים, פריחות בעור, כאבי גב, חתכים ושריטות, התעלפויות ומכות חום.

אחד הקבלנים העיד: "ענבים צריכים אלזודף, למשל. להרבה אנשים מתקלף העור בפנים בעונה של הענבים". על פי הדו"ח, אלזודף הוצא משימוש באיחוד האירופי ב-2008 בשל נזקיו הבריאותיים. יש גם עדויות על שימוש באנדוסולפן, חומר שהרשויות בארה"ב הורו לחדול משימוש בו, כיוון שמחקרים הוכיחו קשר בינו לבין עיכוב בהתפתחות המינית של ילדים. הילדים נושאים לעתים ארגזים או משאות שמשקלם מגיע ל-20 ק"ג. על פי החוק בישראל, אסור להעסיק ילדים בעבודה שדורשת נשיאת משא שמשקלו עולה על 12.5 ק"ג.

החוק הישראלי שמחייב מעסיקים לשלם ביטוח לאומי וימי מחלה לעובדים חל גם בהתנחלויות, אבל אף פועל שרואיין לדו"ח לא קיבל תשלומים כאלה. ב-2013 ערך מרכז הפיתוח "מעאן" סקר בקרב 41 פועלים מ-20 התנחלויות בבקעה. 12 מהם נפצעו במהלך העבודה. רק שניים קיבלו פיצויים או ימי מחלה מן המעסיק או הקבלן.

בקעת הירדן: גן עדן למעסיקים נצלנים

ניצול הילדים, עד כדי פגיעה בבריאותם, הוא חלק מתמונה רחבה יותר של הפקרה מוחלטת של העובדים הפלסטינים בהתנחלויות הבקעה, וזאת, בתורה, גם היא חלק מן התכנית הכוללת לרישוש וגירוש האוכלוסיה הילידית מן הבקעה, שנפרשה בבלוג הזה בשני פוסטים נרחבים.

דו"חות מבקר המדינה מתארים באופן שגרתי מציאות בלתי משתנה של הימנעות הרשויות – קמ"ט תעסוקה במנהל האזרחי, משרדי הפנים והכלכלה – מאכיפת דיני העבודה בקרב פועלים פלסטינים בשטחים. למעשה, נציגי הממשלה גם הודו בכך. בשתי תגובות שונות, האחת שניתנה ב-2010 והשנייה ב-2014, הבטיחו נציגי משרד התמ"ת/כלכלה שהם עדיין עובדים על זה. אל תעצרו את נשימתכם.

דו"ח של "קו לעובד" מ-2012 תיאר בפרוטרוט את כל ממדי הניצול של העובדים הפלסטינים בשטחים – שכר נמוך בהרבה משכר המינימום, ללא כל תנאים סוציאליים והפרשות כנדרש בחוק, הימנעות מתיעוד כתוב של חוזי העסקה, התנערות מאחריות באמצעות העסקה קבלנית, צעדי עונשין קיצוניים נגד התארגנויות עובדים, חשיפה לחומרים מסוכנים והתעלמות מתקנות בטיחות בעבודה, שלילת פיצויי מחלה ותאונה, ועוד. הדו"ח מייחד גם פרק מיוחד לתנאים הקשים במיוחד בעבודה החקלאית בבקעת הירדן, בעקבות כתבה נרחבת על "עבדות התמרים" בבקעה. עוד על המחיר האנושי שעומד מאחורי תמרי המג'הול החביבים עליכם כל כך – בסרטון הבא.

זהו מעגל קסמים: ככל שתנאי העבודה מופקרים יותר, כך מתרבות תאונות העבודה. ככל שהן מתרבות, כך קטן האינטרס של מתנחלי הבקעה לקחת אחריות ולפצות את העובדים הפצועים. וככל שנמשכת עצימת העין של השלטונות, ההזנחה הפושעת הזאת יכולה להימשך באין מפרע – על גבם השבור של הפועלים הפלסטינים.

לפני שנה בדיוק פורסם תחקיר של טלי חרותי-סובר ב"דה-מרקר" על – אין מילה אחרת – העבדים הפלסטינים בבקעת הירדן. גיבור הכתבה, ג'מאל פוקהה מעין אל-בידא שבצפון הבקעה, בן 54, עבד במשך 3 שנים, 7 ימים בשבוע, כשומר מטע בננות. משך משמרת יומית היה 16 שעות (מ-2 בצהריים עד 6 בבוקר), ועליה היה מקבל 100 שקלים, 6.25 שקלים לשעה. כלומר, רבע משכר המינימום הקבוע בחוק, שמאז שנת 2007, בעקבות בג"ץ "גבעת זאב", הוחל גם בשטחים. מי שאחראי לחרפה הזאת, תתפלאו אולי לגלות, היה דווקא קיבוץ "כשר", שנמצא בתחומי הקו הירוק – קיבוץ גינוסר. גינוסר חוכר אדמות בצפון הבקעה מהתנחלות שדמות מחולה. מי ששילם לפוקהה – בחבילת שטרות, ללא כל תלוש שכר – היה מנהל הענף של קיבוץ גינוסר. עד כמה אכפת למנהל הזה מן הזכויות של עובדיו אפשר להתרשם מדבריו הגלויים למצלמה.

בדיקה נוספת מגלה עוד שכבת ניצול מתחת לזו הנראית לעין. אדמות מטע הבננות הן אדמות שהופקעו מעין אל-בידא בסוף שנות ה-70' כיוון שבעליהן הוכרזו "נפקדים". במקביל, התייבשו המעיינות הטבעיים של הכפר בשל קידוח "ברדלה" של חברת "מקורות", ומאז מקבל הכפר כמויות הולכות וקטנות של מים בצינורות של "מקורות". הסיפור בתמצית, איפוא: האדמה נגזלה, המים יובשו, וכעת מועסקים תושבי הכפר בתנאי עבדות במטע שניטע על אדמתם ונהנה מן המים שהיו שלהם. קולוניאליזם בכמוסה אחת מרוכזת.

[בהערת שוליים אפשר להצביע על הזיקה העמוקה הזאת, הלא-מקרית בכלל, בין קיבוץ גינוסר, מקום הולדתו של מפקד הפלמ"ח ואיש תנועת העבודה, יגאל אלון, לבין התנחלויות הבקעה, שהוא ותנועתו טיפחו בשקדנות רבה. ועוד אפשר להצביע על התמימות במחשבה שפרקטיקות קולוניאליות כמו גריפת רווחים מהעסקת עבדים נטולי זכויות אינן זולגות לתחומי הקו הירוק ומזהמות את כל שוק העבודה הישראלי].

בדיון בוועדת העבודה של הכנסת שנערך זמן קצר לאחר מכן, שוב צפה בעיית היעדר האכיפה של חוקי העבודה הישראליים בשטחים. נציגי משרד הכלכלה הבטיחו גדולות ונצורות, דובר על הגשת דיני עבודה שיורחבו בצו אלוף לשטחים, אבל ניסיון העבר מוכיח שאלה דיבורי סרק: עם או בלי חקיקה, כשהרשויות אינן חפצות לאכוף, זכויות העובדים הפקר, ולראיה הדברים שכותב מדי שנה מבקר המדינה בנושא, ללא כל השפעה. סקר שנערך לפני שנתיים וחצי העלה שאכיפת זכויות עובדים – מניעת הלנת שכר, הפרשה לפנסיה ותשלום שעות נוספות – בשטחי הגדה מפגרת בעשרות אחוזים מאחורי האכיפה בתחומי הקו הירוק.

תזכורת: מנגנוני הגירוש והניצול בבקעה

ישראלי מן השורה שקורא על ילדים שנשלחים לעבודה במקום לבית הספר מן הסתם שואל את עצמו לפני הכל – איפה ההורים? למה הם אינם דואגים לילדיהם? שאלות כאלה – תמימות או מיתממות – יכולות להישאל רק מנקודת המבט של מי שאינו מסוגל לדמיין את עומק המצוקה והייאוש שנקלעה אליו האוכלוסיה הפלסטינית בבקעת הירדן. לכן צריך לומר כמה מילים על תנאי הקיום הבסיסיים באזור; לתיאור נרחב, ראו את שני הפוסטים האלה.

נתונים בסיסיים: שטח הבקעה הוא 30% מכלל שטח הגדה, ו-88% ממנה מוגדרים שטח C –  שבו אין לרשות הפלסטינית שום סמכויות. כ-86% מאוכלוסיית הבקעה הם פלסטינים, 60 אלף נפש, לעומת 9,500 יהודים. בשטח C שבבקעה חיים כ-18 אלף פלסטינים, הפזורים ב-68 קהילות. חייהם הם גיהנום, באדיבות המנהל האזרחי, צה"ל, ההתנחלויות, ובתי המשפט הישראלים.

למרות שהם מהווים כמעט 90% מתושבי הבקעה, הפלסטינים מודרים מ-94% משטחה (כך זה נראה על המפה). 90% מן השטח מוקצים למועצות האזוריות של ההתנחלויות היהודיות – שטחים עצומים כל כך, שהולידו תופעה של החכרת אדמות חקלאיות בידי מתנחלים לפלסטינים, בניגוד לחוק האפרטהייד של הסוכנות היהודית. כ-45% משטח הבקעה מוגדרים "שטח צבאי סגור", אף כי שטחי האימונים בפועל קטנים בהרבה. בשנה האחרונה נחשף שגם הפטנט הזה נרתם לפרוייקט הגירוש (של פלסטינים) וההתנחלות (של יהודים): שטחי אש מוכרזים באזורים שהמדינה רוצה לגרש מהם פלסטינים ומבוטלים באזורים שהמדינה רוצה ליישב בהם יהודים.

ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. התכנית המנדטורית כמובן חלה על פלסטינים, הישראלית חלה על מתנחלים.

שלל ההמצאות האלה ואחרות הופכות כל בנייה פלסטינית בבקעה לבלתי חוקית – החל מדיר חדש לעזים, חפירת בור מים, הצבת לוחות סולאריים וכדומה. הכל נהרס בשיטתיות; הדחפורים של המנהל האזרחי אינם פוסקים מן המלאכה הקדושה ולו לרגע, ומותירים אחריהם מאות משפחות ללא קורת גג מדי שנה.

שלטונות ישראל אינם רואים בעין יפה את הפיזור הטבעי של קהילות הפלסטינים – חלקם הגדול בדואים רועי צאן – בכל רחבי הבקעה, שטח שכל ממשלות ישראל מצהירות שלעולם לא ייסגו ממנו. את אלה שלא הצליחה לגרש או להרעיב עד מוות, אם כן, מתכננת המדינה לרכז בשתי עיירות – תלת נויעמה (מצפון ליריחו) ופסאייל (בצפון הבקעה). כנהוג מול הילידים, אף נציג של הפלסטינים לא היה מעורב בתכניות, שאינן מתחשבות לא בשטחי הרעייה שדרושים להם ולא במבנה החמולתי שלהם. אין פלא שהם מתנגדים לתכניות.

האפליה הקיצונית לא מסתיימת בהקצאת קרקעות אלא מתבטאת גם בהקצאת מים. בקעת הירדן עשירה במי תהום, אבל הקידוחים הרבים של חברת "מקורות" באזור משרתים את המתנחלים, לא את הפלסטינים. אלה צריכים להישען על מעינות עתיקים שחלקם כבר יבשו, ואחרים בדרך להתייבש בשל קידוחים סמוכים של "מקורות". לפלסטינים אסור לבצע קידוחים חדשים בבקעה ללא הסכמת ישראל, כך קבעו הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית; האישורים המעטים שניתנים מגבילים את עומק הבארות הפלסטיניות ל-150 מטר, בעוד שהבארות של ישראל מגיעות לעומק של מאות מטרים. התוצאה של כל זה היא שמתנחל בהתנחלות כמו רועי צורך בממוצע 431 ליטר ליום (ללא מים לחקלאות, שמעלים את הצריכה מעל לאלף ליטר ליום), ואילו בקהילת רועים פלסטינית כמו אל-חדידייה הסמוכה מסתפקים ב-20 ליטר ליום, חמישית מהמינימום לנפש לפי ארגון הבריאות העולמי, וכמות שמוגדרת "על סף אסון הומאניטרי". מפעם לפעם ממשלת ישראל גם מגדילה את הקצאות המים למתנחלי הבקעה כי באמת, למה לא, בשבילם יש מים בשפע, וכפי שמציין ראש המועצה האזורית בגאווה, "כמעט בכל יישוב יש בריכה". מנגד, המנהל האזרחי מפרק צינורות ומחרים מכליות מים של קהילות פלסטיניות.

וכך הנוסע בכבישי הבקעה יכול לראות, זה לצד זה, יישובים פורחים ומוריקים, שמטעיהם פרושים מלוא כל העין, וממש בסמוך להם מקבצי בקתות עלובים, ללא כל צמחיה, שביניהם פזורים מכלי מים שהובאו מרחוק (הוצאות על מים יכולות להגיע למחצית מן ההוצאה החודשית בקהילות האלה; הייבוש הופך לרישוש).

ועוד לא אמרנו דבר על מגבלות התנועה הדרקוניות, שאינן מאפשרות למי שרכבו אינו רשום כשייך לתושב הבקעה להיכנס אליה, ועוד חסימות פנימיות שמשבשות לחלוטין את חיי היומיום, המסחר וקשרי המשפחה של תושבי הבקעה. לפני שנה וחצי חישב הבנק העולמי שמשטר המגבלות שהנהיגה ישראל בשטח C עולה לפלסטינים 3.4 מיליארד דולר בשנה, מתוכם 704 מיליון דולר בגין המגבלות על מים וקרקע. הדו"ח מציין את הפוטנציאל העצום שטמון בפיתוח חקלאי של בקעת הירדן, פוטנציאל שישראל חוסמת לחלוטין. נתון בולט בדו"ח מצביע על כך שמאמצע שנות ה-90' ועד ל-2011 הוכפל מספר העובדים הפלסטינים בחקלאות, אבל במקביל ירד הפריון בענף פי שתיים; כלומר, הפלסטינים הופכים בהדרגה מעם שחי על ייצור חקלאי לעם שחי על אספקת כוח עבודה זול לחקלאות ההתנחלויות (עוד על כך בדו"ח "כרם נבות").

זאת התשובה – עדיין בראשי פרקים, ללא פירוט רב – לשאלה "למה ההורים של הילדים האלה שולחים אותם לעבוד בהתנחלויות?".

בשביל מה ללכת לבית ספר?

עוד תשובה, מיידית מאד, היא שישראל עושה ככל יכולתה להקשות על החינוך הסדיר של ילדי הבקעה. זרוע ההרס של המנהל האזרחי אינה חסה על בתי ספר, ולו הקטנים והמאולתרים ביותר. בין 2003-2007 צה"ל הרס את בית הספר בג'יפתליק 7 פעמים, ב-2010 צה"ל הרס בית ספר בח'רבת טאנא, צווי הריסה הוצאו נגד בית הספר בכע'בנה, בפסאייל, נגד אוהל שמשמש כבית ספר בעין אל-חילווה, והשנה הוצא צו הריסה לבית ספר שנבנה מלבני בוץ, בסיוע של מתנדבים בינלאומיים בכפר סאמרה. החינוך של הילדים האלה, כך נראה, ימשיך להתרכז במגלצ'ה העצובה הזאת.

ילדים בכפר סאמרה; מעל בית הספר בכפר מרחף צו הריסה. צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס

כתוצאה מהמדיניות הזאת, יותר ויותר ילדים מוצאים את עצמם בכפרים ללא כל מוסד חינוכי, או עם מוסד חינוכי שבנייתו הופסקה לפני שהושלם. הצורך ליסוע באוטובוסים מרחקים ניכרים מדי בוקר, בדרכי עפר משובשות, והעיכובים הבלתי נמנעים במחסומים – כל אלה גורמים לכך שרבים מתייאשים ומוותרים על בית ספר. בדו"ח HRW מצוטט מורה בבית ספר בפסאייל, שמספר כי בכיתה א' בבית ספרו יש 42 תלמידים, אבל בכיתה ט' רק 9 תלמידים. "הקבלנים באים ומשכנעים אותם לעזוב", הוא מסביר, בעיקר בסביבות גיל 14. בהתחלה הם יוצאים לעבוד באופן חלקי, בעיקר בסופי שבוע (המורים יודעים מיד מי הילדים האלה – הם נרדמים בכתה). ואז הם נוטשים את בית הספר לגמרי ועוברים לעבוד יום שלם.

גם אם יש בית ספר קרוב – אין סיבה משכנעת ללכת אליו. הילדים שרואיינו בדו"ח מספרים שיש להם אחים גדולים שגמרו תיכון ואפילו תואר ראשון, ובכל זאת עובדים בהתנחלויות; השכלה תיכונית או גבוהה היא חסרת ערך באזור שאין בו שום פיתוח אורבני, שום אפשרויות תעסוקה מכניסות, ושהניידות של תושביו אליו ומחוצה לו מוגבלת באופן כה חמור. מרואיין אחד, בן 18, שהפסיק ללמוד בגיל 10, סיכם בפשטות: "אז מה אם יש לך השכלה, בכל מקרה תעבוד בשביל ההתנחלויות".

מרבית הילדים האלה נקלטים בחממות ובמטעי התמרים של התנחלויות הבקעה. הסיבה שהם אינם עובדים במפעלים ישראלים פשוטה: הכניסה לאזורי התעשייה בהתנחלויות מותנית בהצגת תעודת זהות, ושם דווקא יש הקפדה על האיסור להעסיק קטינים. בשדות הפתוחים, לעומת זאת, אין שום בקרה – לא של המעסיק המתנחל, לא של המנהל האזרחי ולא של פקחי משרד הכלכלה. ארץ הפקר, ללא חוק ומוסר.

האמת שיש חוק, אבל למי אכפת

תזכורת: התנחלויות הבקעה נמצאות כולן בשטח C. לרשות הפלסטינית אין שום סמכויות אכיפה בשטח הזה. מערכת החוקים הרלבנטית ליחסי העבודה בין מעסיקים יהודים לעובדים פלסטינים בשטח זה יונקת משלושה מקורות: אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן; חוקי העבודה הישראלים שהורחבו בצווי אלוף לשטחי הגדה המערבית; וחוקי העבודה הירדניים, שמכסים את כל מה שלא מכוסה בצווי האלוף (למאמר מקיף בנושא, ראו כאן).

העסקת הילדים בבקעה מהווה הפרה ברורה ורב ממדית של כל החוקים האלה. גיל המינימום להעסקת ילדים הוא 15 – אבל בהתנחלויות עובדים ועבדו ילדים החל מגיל 10. החוק אוסר להעסיק ילדים כל עוד הם תחת חינוך חובה – אבל הילדים בבקעה מועסקים כבר אז; החוק אוסר לחשוף ילדים עובדים לחומרים מסוכנים, למאמצים פיזיים גבוהים, למכונות מסוכנות ולטמפרטורות קיצוניות – וכל אלה מהווים חלק משגרת העבודה של הילדים שעובדים בהתנחלויות הבקעה. כך קובעות אמנת האו"ם לזכויות הילד ואמנות של ארגון העבודה הבינלאומי שישראל חתומה עליהן, וכך גם קובע חוק עבודת הנוער הישראלי. חוק עבודת הנוער אומנם לא הוחל על עובדים פלסטינים למעסיקים ישראלים בשטחים, אבל במקרה כזה, כזכור, חל החוק הירדני – וגם הוא מכיל את אותם איסורים. ולבסוף, חוק שכר מינימום והזכויות הנלוות, שהורחב לשטחים ב-2007, מופר באופן שיטתי בבקעה: ילדים וגם בוגרים פלסטינים משתכרים לעתים לא יותר מרבע משכר המינימום.

אחריותם של מתנחלי הבקעה למערכת הנצלנית הזאת, לצפצוף המתמשך על החוק, היא ישירה וכבדה. הבלוג הזה אומנם מתרכז בעוולות ומחדלים של השלטון, אבל חשוב להבין שאלמלא בחרו המתנחלים להעסיק ילדים דרך קבלנים פלסטינים, אלמלא היו תאבי רווח קל, אלמלא ליבם היה גס כל כך במצבם הבריאותי של עובדיהם – כל זה לא היה אפשרי. בעל חממת פלפלים שמשלם 70 ש"ח ליום עבודה, שלא מספק כפפות ומסכות מגן, שלא משלם פיצויים – לא יכול להיתמם ולומר "לא ידעתי". אומנם גם הקבלן הפלסטיני נושא באחריות, אבל הדבר לא פוטר את המעסיק מאחריותו, ובית המשפט הישראלי אף נדרש לכך ופסק ברוח זו לפני 5 שנים.

מנין יבוא עזרם של הילדים? משרד הכלכלה הכריז בחגיגיות כי "לא ירפה מהדחיפות והחשיבות של נושא זה ( = אכיפת חוקי העבודה) ככל שיידרש", אך אלה הצהרות חלולות. שר הכלכלה היוצא, נפתלי בנט, כבר הבהיר שלפי דעתו התארגנות של עובדים במקום עבודתם היא "כישלון של המנכ"ל". הוא ודאי יודע שעובדים שאינם מאורגנים – על אחת כמה וכמה עובדים מוחלשים כמו הפלסטינים בבקעת הירדן – אינם יכולים להשיג דבר ממעסיק שרואה מול עיניו רק את שורת הרווח. כשמועצת יש"ע, כור מחצבתו של בנט, מעלה על נס את הבקעה כ"סיפור הצלחה ישראלי", הקשר הסיבתי מתחוור: תוציא מינימום כסף על העובדים, תוודא שהם לא יתארגנו, תעסיק ילדים בתנאי עולם שלישי – וכך תמקסם רווחים.

"סיפור ההצלחה הישראלי" הזה, כמו רבים אחרים, נבנה מאסונם של אחרים. יש קווי דמיון בינו לבין הסיפור של אזור התעשייה "ניצני שלום" הסמוך לטולכרם, שסופר כאן בהרחבה; גם שם חברו תאוות בצע של מעסיקים ישראלים, אוזלת יד והעלמת עין שלטונית ארוכת שנים, והפקרה טוטאלית של העובדים לסיכונים בריאותיים. ההבדל העיקרי הוא שבמקרה הנוכחי – ילדים-פועלים בבקעת הירדן – האדנות הישראלית רומסת אוכלוסיה פגיעה באופן מיוחד. למרות שהבלטתי כאן את הצד המשפטי, את שיתוף הפעולה העברייני של המתנחלים בבקעה עם רשויות ה(אי-)אכיפה, הצד השפל והמכוער של ההעסקה הנצלנית בבקעה אינו נזקק למשענת משפטית; הוא מספיק מקומם גם בלעדיה. אדם הגון צריך לדעת שמקומו של ילד בן 14 בבית ספר, שאין גוזלים את ילדותו לשם עשיית רווחים, שאין רומסים נפשות רכות בסחיבת ארגזים וריסוס מטעים 8 שעות ביממה. אדם הגון צריך לבער פשעים כאלה מן החצר הפרטית שלו, ולא להיבנות מהם.

ומה אומרים על כל זה מתנחלי הבקעה?

"זה שקר מחריד. אין שום הצדקה להעסיק ילדים, לא רק מוסרית ומשפטית אלא גם כלכלית". (ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, דוד אלחייני, עושה סדר בשיקולים)

"אלה שקרים ומצגי שווא. חקלאי בקעת הירדן אינם מעסיקים ילדים… הדו"ח של ווטש שם לו מטרה אחת: להוציא את דיבתה של מדינת ישראל רעה ולהשחיר פניה בעולם".(אלחייני מסביר על מה כן צריך לדבר ועל מה לא)

דוד אלחייני הוא חייל נאמן בצבא ההסברה הישראלי. כמו מפקדיו, הוא קודם כל תוקף את השליח, ובתוך כך מקווה שהמסר יישכח. לדבריו, אף ילד פלסטיני לא מועסק בהתנחלויות הבקעה. להד"ם. הכל שקרים ומצגי שווא של עוכרי ישראל. לצידו של אלחייני עומדים גופי הסברה בחו"ל שתקפו את הדו"ח מכל זווית אפשרית – למעט זווית העובדות (ה"פגם" העיקרי בדו"ח, לטענתם, הוא שהוא מתבסס על עדויות של פלסטינים, ומן המפורסמות שאלה אינם כשירים לעדות).

אם כך, מדובר בקונספירציה קולוסאלית ממש בהיקפה. שקרים ומצגי שווא הם כל הראיונות בדו"ח HRW, עם עשרות ילדים ומבוגרים שמעידים על התופעה; שקרים ומצגי שווא הם הראיונות המצולמים עם ילדים-פועלים, חברי מועצות מקומיות ואנשי חינוך בבקעה; שקרים ומצגי שווא הוא דו"ח של מרכז הפיתוח הפלסטיני "מעאן"; שקרים ומצגי שווא הם שלושה תחקירים עיתונאיים נפרדים על העסקת ילדים פלסטינים, גם הם עם ראיונות שטח, משלושה אתרים שונים בבקעה; ולבסוף, שקרים ומצגי שווא הוא דו"ח "קו לעובד" משנת 2012, שמציין כי "כ-10,000 פלסטינים עובדים ללא היתר בהתנחלויות, רובם מועסקים בבקעת הירדן בעונות הגידוד והקטיף, לרבות ילדים מגיל 12 ומעלה" (עמ' 30, הדגשה שלי). גם הצילום הזה, מן הסתם, הוא פטה מורגנה.

ילדים פלסטינים עובדים בשדה בצל של התנחלות תומר, ינואר 2015. צילום: עודד בלילטי,

ילדים פלסטינים עובדים בשדה בצל של התנחלות תומר, ינואר 2015. צילום: עודד בלילטי, "אי-פי"

אולי לא צריך להיטפל לאלחייני, אדם שהאמת אינה נר לרגליו. אחרי הכל, הוא גם טען שמאז הסכמי אוסלו, אושרו לפלסטינים 54 קידוחי מים בבקעה וליהודים אף אחד ושלאף כפר פלסטיני בבקעה לא חסרים מים (!) (על מנגנוני האפליה בהקצאת המים, שמקורם בהסכמי אוסלו, ובפעולתה של ועדת המים המשותפת, אפשר לקרוא כאן, כאן, כאן וכאן). בסך הכל, הכחשת העובדות היא דרך חיים בבקעה. כשנחשף שמתנחלי הבקעה מחכירים אלפי דונמים לחקלאים פלסטינים, אמר בתגובה יו"ר הוועדה החקלאית של המועצה האזורית, צבי אבנר, ש"מדובר בחריגים ולא בתופעה". חקלאי הבקעה מכריזים בכל הזדמנות שלא גזלו את האדמה מאיש ורק הגיעו להפריח את השממה, אבל העובדה היא שאלפי דונמים של קרקע פלסטינית פרטית נגזלו מבעליהם בבקעה והועברו לידי ההתנחלויות (שכיום מעסיקות את צאצאי הבעלים האמיתיים של הקרקע במשכורות רעב). התנחלות גיתית, שחנכה ברוב טקס ופוליטיקאים שכונה חדשה לפני יותר משנה, יושבת על 3,200 דונם של קרקע פרטית פלסטינית שנגזלה מכפר עקרבה. מותג התמרים המצליח "זורגניקה" של אילה סמית מהתנחלות חמרה חייב את קיומו לקרקע שנגזלה מבעלים פלסטינים פרטיים.

כך זה נמשך ונמשך. המתנחלים לא ידעו כלום וממשיכים לא לדעת כלום; רק בחקלאות הם מבינים, לא בפוליטיקה. אבל דבר אחד הם כן מבינים בפוליטיקה, ודואגים להשמיע אותו בכל הזדמנות: את הבקעה חייבים לשמור בריבונות ישראלית. כי שטח שנגזל לא יוחזר. זה בוודאי נוח לא להבין פוליטיקה כשאתה נהנה מפירותיה אבל להבין אותה היטב כשהיא מעמידה את נכסיך בסכנה. זה בוודאי נוח לגלגל את האחריות למעלה (לממשלה, לסוכנות היהודית) כשמדובר בהשתלטות על קרקעות פרטיות, ולגלגל אותה למטה (לקבלני העבודה הפלסטינים) כשמדובר בהעסקת ילדים נגד החוק.

למעשה, המעסיקים היהודים בשטחים מתנדנדים בין שני קטביה של דילמה מזוהמת: או שהם מצהירים שחוק אחד חל בשטחים, ליהודים וערבים, ואז עליהם לשקר ולהכחיש עובדות שמתועדות בהרחבה; או שהם מתנערים מיומרת השוויון, פוטרים עצמם מחובות חוקיות כלפי עובדיהם הפלסטינים (הנה, מתנחל מרועי באמת טען כך בבית משפט, והפסיד), ואז מודים במובלע שבשטחים שורר אפרטהייד. אין דרך אמצעית.

ההכחשה היא דרך חיים בבקעה. ראש המועצה אלחייני הזדרז לבקר ביקור הזדהות בכפר זבידאת אחרי פעולת "תג מחיר" ולגנות בחריפות את מבצעיה: "הם משתדלים ורוצים להרוס את מרקם החיים המצוין בן עשרות שנים שבנינו בין האוכלוסייה הפלסטינית והישראלית בבקעת הירדן. יש בינינו מרקם חיים של כבוד והערכה הדדית." תשאלו את תושבי זבידאת על "הכבוד וההערכה ההדדית" האלה. תתחילו אולי בתושב הכפר שעבד בגיל 14 בהתנחלות ארגמן – שם גר דוד אלחייני – נפל ונלכד תחת טרקטור, נחבל קשות, ונזקק לניתוח ואשפוז בבית חולים. תשאלו אותו אם במסגרת "הכבוד וההערכה" שרחש לו המעסיק היהודי הוא גם דאג לטיפול הרפואי בו (הוא לא). והאם גם טענתו (המבוססת) של ראש הכפר לפני כמה שנים, ש"ישראל היתה רוצה שנחדל להתקיים", היא חלק מ"מרקם החיים המצויין" בבקעה? יכול להיות שכשאלחייני מדבר על "מרקם חיים מצויין" הוא בסך הכל מתכוון לשגרה בלתי-מופרעת ביחסי האדונים-עבדים בין שתי האוכלוסיות בבקעה, יחסים שפעולות מצערות כמו הצתת מכוניות וריסוס כתובות רק מאיימות לשבש?

מתנחלי הבקעה חיים בלה לה לנד, אבל למרבה הצער מרבית הישראלים נמצאים באותו לימבו עמום של ספק-בורות ספק-הכחשה ביחס לבקעת הירדן. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני 4 שנים גילה בורות בממדים מבהילים: כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש. 57% מהמשיבים החזיקו בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה: 10% חשבו שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חשבו שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חשבו שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטינית (כ-86%).

האם בורות פוליטית היא יתרון או חיסרון? תלוי כמובן מי שואל ומי מרוויח מהתשובות. בהתבטאות חושפנית מלפני כשנה, אמר ראש המועצה האזורית, דוד אלחייני: "אנשים לא מחזיקים מאתנו מתנחלים. סקר של מינה צמח שהזמנו בעבר הראה ש-80% מהציבור לא יודע שהבקעה זה מעבר לקו הירוק". 80% או 64%, מה שברור זה שאלחייני רושם את הנתון הזה כהישג תעמולתי. אפשר ממש לדמיין את פרצופו הזורח: תראו מה זה, שנים קדחנו לישראלים בראש שאנחנו בקונצנזוס, שאנחנו לא "קיצונים", שאנחנו בכלל מתנועת העבודה – וזה עבד! הם אפילו לא יודעים שהכל חרטא ושום דבר לא חוקי. כבוד!

כדאי להתעכב שניה על הנקודה הזאת. כדאי לחשוב לרגע מה זה אומר, שההצלחה של המחנה הפוליטי הדומיננטי בישראל מושתתת, בין השאר, על שקרים והסתרת האמת; מה זה אומר, שהוא יודע את זה ושוקד על זה; ומה זה אומר על תפקיד השמאל ועל טיבו של הדיון הפוליטי בארץ. לפחות דבר אחד ברור: מה זה אומר על התקשורת. כתבות ענק על "הקשיים" שניצבים בפני התנחלויות הבקעה (תמיד מזדנבת בהם הנימה הפולנית, "אבל אנחנו לא דורשים דבר מן המדינה, רק שיתנו לנו לחיות"), מיקרופון פתוח לחקלאים שצריכת המים היומית שלהם היתה יכולה לקיים כפר שלם במשך שבוע – וכל זה בלי לומר מילה על הילדים חסרי השם שמסתובבים במטעים ובחממות – זה לא עיתונות, זה בדיחה עצובה.

מה צפוי בעתיד?

בחודש דצמבר האחרון הניח טורבו החקיקה הימנית, ח"כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו בפוסט הזה, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח"כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

האומנם? כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח"כים סטרוק, אילטוב, שקד, פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. זהו תהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי "סיפוח משפטי" של השטחים. המערכת המשפטית ומומחים לזכויות אדם מסתייגים ומזהירים ממנו; אני חושב שהם טועים. אבל הנושא הזה ראוי לדיון בפני עצמו ולפיכך אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב.

ישראלים שמזדעזעים ממדיניותה של המדינה בבקעת הירדן וממעשיהם של המתנחלים רוקעים עכשיו ברגליהם ושואלים מה לעשות. זאת שאלה מצוינת, אבל אדם צריך להפנות אותה קודם כל אל עצמו, ורק אחרי שבחן את עצמו ביושר והגיע למסקנה שהוא באמת מוכן לעשות, וגם לספוג מחיר. הבלוג הזה נמנע בדרך כלל מהטפה לפעולות כיוון שהמנדט העיקרי שלו, כפי שאני רואה זאת, הוא בייצור ידע פוליטי אלטרנטיבי, ובגיבושה של תודעה פוליטית בקרב ציבור רדום ו/או אפוף-תעמולה. השמאל האקטיביסטי רוחש ארגונים ויוזמות וכל אחד מוזמן לבחור לו את נתיב הפעולה שמתאים לו. אני לא כאן כדי לפסול או להמליץ. בכל זאת אני מרשה לעצמי לומר מילה או שתיים לסיום על יוזמות החרם למיניהן. אלה מילים של פיכחון, לא של תוכחה, ואני מקווה שגם יובנו כך.

החרם הבינלאומי על מוצרי ההתנחלויות כבר רשם לעצמו הישגים נכבדים. חקלאי הבקעה ספגו את המכה הכבדה בשנת 2013, אז ירד הייצוא  אצלם ב-14%, הפסד של 29 מיליון דולר. החקלאים מתלוננים, זה ברור; מה שהם לא מספרים לכם ושומרים בסוד, זה שהמדינה מפצה אותם על ההפסדים, נוהל קבוע במשרד הכלכלה. יש שורה שלמה של חוקים ותקנות כאלה, "חוק נזקי החרם" קראתי להן, שמענישות את אזרחי ישראל פעמיים: פעם אחת בהשקעה בלתי מוצדקת מעבר לקו הירוק, ופעם שניה בפיצוי העסקים שנפגעו מהחרם.

בכל מקרה, החבר'ה בבקעה לא פראיירים, וכשהבינו שאירופה מפנה להם כתף קרה, החלו לשווק את תוצרתם לרוסיה, הודו וסין. זה פחות רווחי, אבל בסך הכל הם שורדים יפה. ממדינות שמצב זכויות האדם בהן גרוע כמו בישראל או יותר לא נשקפת סכנת חרם.

מה לגבי חרם מקומי? גם אם כל השמאל הישראלי יפסיק מחר לקנות כל תוצרת חקלאית מהבקעה, זה בקושי יגרד להם פרומיל של פרומיל מהרווחים. ממילא רק 20% מתוצרת הבקעה מיועדת לשוק המקומי, והשאר ליצוא. אני כמובן לא מתנגד לחרם כזה; באופן אישי יש לי בחילה מהמחשבה שעל שולחני יעלו ירקות ופירות שספוגים בזיעת ילדים מנוצלים וסובסדו בכספי. אבל אני מודע לכך שזהו אקט היגייני בעיקרו, שהשפעתו הפוליטית מזערית. תומכי החרם מצביעים על האפקט הפסיכולוגי ולא רק הכלכלי שלו, וזה נכון, ועדיין נראה לי שלא זה מה שישבור את חקלאי הבקעה. לתוצרת שלהם (ובעיקר לתמרי המג'הול) יש תמיד ביקוש בחו"ל. מכאן נובע שצריך לחשוב הלאה. אולי על חרם שניוני, כזה שחל על כל מי שסוחר עם התנחלויות הבקעה (חקלאים צריכים ארגזים, וציוד מכני, וציוד קרור, ועוד ועוד); אולי נחוץ פרסום בנוסח תחקיר "מולד", והפעם על צינורות המימון הממשלתיים הנסתרים שמאפשרים את קיומן של התנחלויות הבקעה.

אין לי פתרונות קסם, וכמו שאמרתי, אלה נושאים ל"מתקדמים". הפוסט הזה מיועד בעיקרו ל"מתחילים" – אלה שעדיין לא יודעים, או לא מבינים, את היקף הגזל והניצול שמדינת ישראל ומתנחליה גובים מתושבי הבקעה. חתירה לשינוי תודעה כזה כבר מוקעת בישראל של היום כבגידה. בישראל של היום, מי שמפר את החוק הבינלאומי, את אמנת האו"ם לזכויות הילד ואת חוק שכר מינימום, מי שמרושש קהילות שלמות ובכך מאלץ את ילדיהן לצאת לעבודה בגיל בית ספר, מי שמסכן את בריאותם של הילדים האלה ומנצל את חוסר הישע המוחלט שלהם מול מערכת החוק הישראלית – פטור מכל עונש. לעומתו, מי שרק קורא לא לקנות מוצרים מאותו גזלן מפר חוק – הוא דווקא מסתכן בהעמדה לדין (תחת "חוק החרם").

לעת עתה נסתפק בכך שכל ישראלי הגון יידע, וגם יפעל לאור הידיעה, שהתנחלויות הבקעה הן מחוץ לתחום. לא צריך לפחד. ואלה שמותיהן:

אבנת, אלמוג, ארגמן, בית הערבה, בקעות, גיתית, גילגל, ורד יריחו, חמדת, חמרה, ייט"ב, יפית, מבואות יריחו, מחולה, מכורה, מצפה שלם, משואה, משכיות, נעמה, נערן, נתיב הגדוד, פצאל, קליה, רועי, רותם, שדמות מחולה, תומר.

[העבודה על הפוסט הזה לקחה שעות רבות; תרומות לבלוג יתקבלו בהכרת תודה]

4 באפריל 2015 / עידן לנדו

המשטר שמתנגד (לשינויים) בעצמו: עפר שלח כמקרה מבחן

ראיון החג של ח"כ עפר שלח (יו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח של ועדת החוץ והביטחון) במוסף "הארץ" של גיליון ערב פסח הוא מסוג האירועים התקשורתיים שמדברים בהם רבות לאחר מכן. הגילויים, ההתפכחות, הביקורת החריפה – אלה הם מקצת התיאורים שמודבקים לראיונות כאלה. מבלי להתכחש לחשיבותו של הראיון, אני רוצה בשורות הבאות למצוא בו פנים אחרות; פנים הפוכות לאלה הגלויות, פנים שחושפות פחדנות ולא אומץ, שיתוק ולא פעולה, הגנה על הקברניטים ולא ביקורת עליהם.

על מנת להגיע לכל המסקנות האלה צריך לקרוא את הטקסט בעיון כלשהו, וגם למקם אותו על רצף של טקסטים דומים של התפכחות, או "נבואות חורבן וזעם" – שמגיעות, למרבה הפליאה, מלב-ליבו של אותו ממסד שנגדו הן יוצאות. אבהיר מראש שבכל הדיון הזה אין לי עניין אישי עם עפר שלח, אדם שלא פגשתי מימיי ולמעשה די סימפטתי בימיו כעיתונאי. שלח נראה לי איש הגון בסך הכל, כותב מוכשר ורהוט, שמדבר בגובה העיניים ולא נפוח מעצמו. אני נטפל לראיון הנרחב איתו כי הוא כל כך סימפטומטי בעיניי לעיוורון העצמי של חלק ניכר באליטה הישראלית – עיוורון לחלקה העמוק באסון שעליו היא לא נלאית מלהתריע. עפר שלח כאן ידובר לא כאדם פרטי אלא כפוליטיקאי, וביתר שאת, כפונקציונר של המשטר: אדם שמתלכדות בו כל הסתירות של ישראל שיכורת הכוח שמדברת בלי הרף על הצורך בריסון עצמי. בתוך כך יעלו גם אי אלו מסקנות כלליות על יכולתו או אי יכולתו של משטר פוליטי לייצר התנגדות למרכיביו ההכרחיים מתוך עצמו.

ראשית, להכריז על הטריוויאלי כעל תגלית מזעזעת

הראיון כולו משובץ אמירות שאין נדושות מהן ביחס לעימות עם עזה. תחושת הנדושות חריפה במיוחד שכן כבר לפני חצי שנה, ולפני שנתיים, וחמש שנים – דברים זהים לחלוטין היו יכולים להיאמר, וגם נאמרו, אף כי הם לא לוו בתצלומי דיוקן קודרים, מכווצי גבינים.

שלח: "לישראל אין שום אסטרטגיה, מדינית וצבאית, להתמודדות עם אויביה הנוכחיים. … צה"ל לא בנה את עצמו מול המלחמה האמיתית שלפניו אלא מול מלחמה מדומה, שלא קיימת עוד…

אין הרתעה, כי יש להם הרבה פחות מה להפסיד ואין להם אחריות של ממש לאוכלוסייה; אין התרעה מודיעינית, כי המלחמות לא נובעות מהחלטה מודעת. למעשה, ברוב הפעמים מי שהפכה את המצב לעימות נרחב היתה ישראל. ואין הכרעה, כי הדרך היחידה להשיג אותה היא כיבוש כל השטח והישארות בו, וזה לא באמת משהו מעשי, לא בעזה ולא בלבנון."

ובכן, החדשות הגיעו עד ועדת החוץ והביטחון: אין הרתעה צבאית, לא בדרום ולא בצפון. דברים שנטחנו כאן לעייפה (למשל, כאן, כאן, כאן, כאן וכאן).

שלח צועד צעד אחד קדימה מתא"ל איתי וירוב, מפקד אוגדת עזה, שהודה בפה מלא שהמבצעים בעזה לא מייצרים וגם לא יכולים לייצר הרתעה (עמדה שחזר עליה גם אלוף יוסי בידץ, מפקד המכללות הצבאיות). וירוב עוד ניסה איכשהו לשכנע אותנו שהמבצע סיכל את הטרור. שלח מודה שמבחינת ירי הטילים, הכישלון היה ברור בזמן אמיתי:

"במלחמה עצמה, יותר ממחצית המטרות שהותקפו מהאוויר ברצועה היו או בתי משפחות של מפקדים בחמאס, כשהמפקדים עצמם מתחת לאדמה, או מחסני רקטות ובורות שיגור. ההפצצות הללו לא השיגו שום מטרה אפקטיבית ולא השפיעו על צמצום ירי הרקטות לעורף בזמן הלחימה… צה"ל הפציץ המון מטרות שהפגיעה בהן לא הביאה לתוצאה אפקטיבית. בפועל, צה"ל לא דיכא כלל את האש לעבר העורף הישראלי לאורך הלחימה."

ושוב: לא שלא ידענו. והרגשנו. ורצנו למרחבים המוגנים. ולא הבנו מה לעזאזל שוות כל ההפצצות על "מתקני החמאס" (אף מילה אגב על שוכני אותם בתים שהופגזו; על כך בהמשך). עכשיו, חצי שנה אחרי, בא שלח ומדליף לנו מסקנות סודיות מן הדרגים הכי גבוהים: לא הרתעה ולא סיכול ולא בטיח.

ואללה.

שנית, להקפיד שלא לערער על האידאולוגיה השלטת

האידאולוגיה השלטת היא שאין מנוס מעימותים צבאיים בעזה, והבעיה היא רק איך להיערך אליהם באופן מושכל יותר. האידאולוגיה השלטת היא שישראל אף פעם אינה חותרת להסלמה ולאמצעים אלימים, אלא רק "נגררת" אליהם כי החמאס מתחיל. שימו לב איך שלח, אינטילגנטי כל כך בניתוח הכשלים הטקטיים, כושל לגמרי בזיהוי המטרה האסטרטגית:

"איך אתה מסביר את ההתנהגות בזמן שובו אחים? אם מפנימים כבר שיש סכנה להתלקחות בעזה, האם היא נלקחת בחשבון כשמסלימים את המהלכים נגד חמאס בגדה? צה"ל עצר מאות פעילים של חמאס, בהם עשרות בכירים ויותר מ–50 משוחררי עסקת שליט, ופגע ברשתות אזרחיות של חמאס ברחבי הגדה, פעולה שלא היה לה שום קשר למאמץ לאתר את השלושה. למה בישראל מכריזים תוך כדי המבצע בגדה שהמטרה היא פירוק ממשלת הפיוס בין חמאס לפתח, כשברור שהפירוש המעשי של פירוק הממשלה יהיה חיסול הסיכוי לתשלום המשכורות בעזה ושבכך חמאס נדחק עוד יותר לקיר, בעודו ערוך לפעולה דרך מנהרה בכרם שלום?"

נו, למה? אתה באמת לא יודע, מר שלח, או לא רוצה, לא מעז לדעת? יום לאחר פרוץ "צוק איתן" ניתחתי את השקר המתגלגל של המבצע, שהחל ב"שובו אחים" בגדה והפך למתקפת טרור מדינתי על רצועת עזה, שגבתה את חייהם של יותר מ-1,500 אזרחים חפים מפשע. למה מכריזים בישראל, שואל שלח, שמטרת המבצע היא פירוק הפיוס? כי זאת היתה מטרתו, דה. שלח מסרב להכיר באמת הכואבת – ממשלת ישראל מבועתת מן האפשרות שהפיוס יצליח ומולה תעמוד חזית פלסטינית מאוחדת בעלת דרישות לאומיות ברורות. זה לא מהיום, פרצי האלימות הישראלים מתוזמנים יפה בדיוק כשהפת"ח והחמאס עומדים בפני פיוס. המטרה האסטרטגית שעומדת מאחורי המדיניות הישראלית היא תמיד זאת: לוודא שאין פרטנר. לאורה, מה ששלח תופס כאיוולת מתחוור כהיגיון ברזל. אם יש בדל סיכוי לפיוס – לקפד אותו; אם יש ניצוץ אלימות בצד השני – ללבות אותו. הכל הגיוני, שלח, רק אתה בסירובך לחבר את הנקודות נשאר לא הגיוני.

מה שעוד יותר עצוב זה שלשלח אין בעצם חזון מדיני מבטיח יותר מזה של נתניהו. כמעט בהסח דעת הוא פולט בראיון את המשפט הבא, שבתוכו הדגשתי שתי מלים קריטיות:

"סירובו של נתניהו ליזום מהלך אזורי, שבמסגרתו היה האינטרס של ישראל בריסון חמאס ובפירוז עזה במקביל לשיקומה, יצר מצב שבו חזרנו להתחלה."

ובכן, גם הריאליסט המפוכח עפר שלח מחזיק בתפיסה ההזויה הזאת, שהסדרה מול עזה מותנית בפירוז הרצועה. את הפנטזיה הילדותית הזאת הגו כמה גנרלים בדימוס במכון ללימודים אסטרטגיים ומאז היא ממוחזרת שוב ושוב, מימין ומשמאל. נשאל זאת בכנות: מישהו באמת מאמין שהחמאס אי פעם יסכים להתפרק מנשקו? יסכים שרצועת עזה תהיה מפורזת? ואולי נשאל להיפך: ישראל מתכננת להתפרק מנשקה בעתיד הקרוב? מה זה בכלל הקשקוש הזה, שצד אחד בעימות מזויין, חמוש עד שיניו במיטב הטכנולוגיה הצבאית העכשווית, כולל טייסות של מטוסי קרב ומל"טים וגייסות שריון וכוחות הנדסה וארטילריה וצוללות גרעיניות ומה לא, תובע מן הצד הנגדי, החלש ממנו בכמה סדרי גודל, שיוותר גם על מעט התחמושת שיש לו? מה יותר מגוחך כאן – החוצפה או התלישות מן המציאות?

זהו האיזון הקדוש של תפיסת הביטחון הישראלית: לנו כל כוח התקיפה, לכם אפס כוח התגוננות. לא תסכימו – אתם מחרחרי מלחמה!

ובכן, הם לא יסכימו, בואו נחסוך את הדמגוגיה. עזה לא תפורז מנשק אף פעם, עם או בלי הסכם. אויבים מרים לא הופכים להיפים שזורי פרחים בשערם עם חתימת ההסכם. הם משיגים את השלום בדרך של הרתעה הדדית, בקביעת סנקציות צבאיות על מי שמפר את ההסכם – ולא באמצעות כיתותם של מליוני טון פלדה וחומר נפץ לאתים ומזמרות. עצוב, אבל ככה זה. ההנהגה הישראלית שממשיכה למכור לציבור את הלוקש הזה של "פירוז עזה" יודעת זאת; גם שלח יודע זאת. ולכן אין פירוש אחר לקלישאת "פירוז עזה" זולת – אנחנו לא מוכנים להסדר. אנחנו קובעים תנאי פתיחה – פירוז עזה – ששום יריב צבאי, בשום מקום אחר, לא היה מסכים להם (ולא מדובר בארגון טרור בתוך שטחי מדינת ישראל; מדובר ביישות מדינית נפרדת, שנדרשת כאן להתפרק מנשקה אל מול בריון קשקשים טכנולוגי). ומי שקובע תנאי פתיחה כאלה – פניו אינם להסדרה מדינית, אלא רק להיערכות יעילה יותר לעימות האלים הבא. זהו, לא פחות ולא יותר, אופק החזון של עפר שלח.

שלישית, להתרחק מטיעונים מוסריים כמו מאש

שלח מודה בפשיטת הרגל של ההרתעה הישראלית: "יותר ממחצית המטרות שהותקפו מהאוויר ברצועה היו או בתי משפחות של מפקדים בחמאס, כשהמפקדים עצמם מתחת לאדמה, או מחסני רקטות ובורות שיגור. ההפצצות הללו לא השיגו שום מטרה אפקטיבית ולא השפיעו על צמצום ירי הרקטות לעורף בזמן הלחימה." הכל נכון. מה שזועק בהיעדרו הוא כמובן המחיר האנושי הנורא שנגבה מן הצד השני בשביל האין-הרתעה הזאת. ארגון "בצלם" בחן 70 אירועים כאלה, שבהם הופגזו בתים על יושביהם רק בגלל "הפללה" בעייתית שכזאת: כ-600 פלסטינים נהרגו בהם, 70% מהם קטינים, נשים או מעל גיל 60. משפחות שלמות נמחו כך מעל האדמה; שלח לא נשמע מוטרד מכך. פעם, לפני שנים לא כל כך רבות, העיתונאי עפר שלח דווקא כן חשב שזה מטריד שצה"ל יורה על אזרחים לא מעורבים. פעם הוא כתב כך:

"מדיניות האש ב"עופרת יצוקה", היא – ולא ירי מקומי בחפים מפשע – שצריכה לעמוד במרכז הדיון. בשבוע שעבר הציג אותה תא"ל (מיל') צבי פוגל, ששימש בתפקיד בכיר ב"עופרת יצוקה", במילים פשוטות: לאחר שצה"ל ירה לאזור שאליו עמד להיכנס ופיזר שם כרוזי אזהרה, מי שנשאר בשטח הפתוח נתפס לא-תמים, ובמילותיו של פוגל, "דמו בראשו". תוסיפו לזה את תפיסת "הבית המופלל", שלפיה מידע על נוכחותם של אנשי חמאס בתוך בית מספיק כדי להורות על הפצצתו, ואת ההנחיה לפיה מותר לגרש משפחות מבתיהן כמעט בכל נימוק – ולהוציא אותן לשטח הפתוח, שמי שנמצא בו כאמור נחשב למטרה לגיטימית – ותקבלו מדיניות ירי שבה פגיעה בחפים מפשע היא בלתי נמנעת."

כל זה היה ב"עופרת יצוקה". עפר שלח היה עיתונאי. ב"צוק איתן" צה"ל הרג פי שניים אזרחים לא מעורבים, מדיניות האש ודאי וודאי שלא היתה יותר זהירה, אבל הפוליטיקאי עפר שלח כבר נמצא במקום אחר. את נוהל "הקש בגג" – טיל קטן אל גג הבית דקות ספורות לפני שפצצה כבדה מחריבה אותו – הוא מגדיר כך בראיון החג ב"הארץ":

"פרקטיקה צבאית על סף האבסורד. מטוס קרב עושה סיבובים באוויר במשך זמן ארוך ומפעילים המון אמצעי צילום ותצפית, והכל בשביל להפיל בית של מ"פ בחמאס שאתה יודע שלא יהיה בבית. בתוך כך, ובצדק, אתה משקיע את כל המאמץ כדי לוודא שנשותיו וילדיו לא ייפגעו. ואחר כך פלא שאחרי המלחמה צריך לשקם את צי המטוסים מרוב שעות טיסה שבוזבזו. המאמץ הערכי ראוי לשבח, אבל השיטה מטורפת וכרוכה בהשקעה אדירה בשביל תוצאה קלושה. בזמן שהמטוסים חגים באוויר הטייסים לא מתאמנים. זו תורת מלחמה שלא מתכנסת לתוצאה הגיונית".

זהו טקסט מרתק, מופת של תעתוע חמקני. האם שלח מוטרד מהבטים מוסריים במחיקת משפחות שלמות? ברור, הנה, הוא אומר "בצדק", ו"מאמץ ערכי ראוי לשבח". אבל קשה שלא להתרשם שמה שמטריד אותו יותר הוא הבזבוז המשווע בשעות טיסה. התוצאה הלא הגיונית. ובקצרה – האיוולת, לא הרשע. אבל מה הוא מציע? נו, זה היופי שבתעתוע, שאין הצעה. נוכחות אנשי חמאס בסביבה אזרחית קולעת את צה"ל למצב בלתי אפשרי. המסקנה האמיתית, האמיצה מן המצב הזה היא שאסור בכלל להיכנס אליו. אין מוצא אנושי מן הצורך להפגיז ילדים ונשים. מי שיודע זאת ובכל זאת מפגיז מתייחס לחייהם באותה קלות דעת שארגון טרור עושה זאת. העיתונאי שלח, לפני 6 שנים, ידע זאת. הפוליטיקאי שלח שכח זאת, וכעת הוא מוטרד יותר מבזבוז שעות הטיסה. אפשר להסיק שאם בצה"ל יגבשו נוהל אזהרה חלופי, שלא יהיה כרוך בבזבוז משאבים שכזה, שלח יסמוך עליו את ידיו. גינוני המוסר יידחקו הצידה (הרי יש "התראה"), ושוב נוכל להפגיז שכונות מגורים מאוכלסות בצפיפות ללא ייסורי מצפון מעיקים.

ה"תמורה" שחלה בשלח לא צריכה להפתיע אף אחד, הפוליטיקה מעצבת את דובריה יותר משהם מעצבים אותה (וגם העיתונות ה"ביקורתית" מוציאה קולות מאנשים שלא בהכרח היו משמיעים בעמדה אחרת). אבל הדברים כן צריכים להדאיג את מי שעוד רואה בשלח ובמגזר שלו – ליברלים תל-אביביים רהוטים – מבשרים של אלטרנטיבה אמיתית לברוטליות הישראלית השגורה. ככל שזה תלוי בהם, הסיבוב הבא בעזה יהיה לא פחות מדמם. כל עוד הוא יתנהל תחת ריסון תקציבי, עם תהליך קבלת החלטות שקוף ומסודר, וילווה ברטוריקה של "הסדרה מדינית אחרי הפסקת האש" (שאינה מחוייבת לשום ויתור ישראלי משמעותי) – הם יהיו מבסוטים. הגופות בעזה ימשיכו להיערם, איכשהו, בדרך מסתורית ולא מובנת לנו, הגופות האלה יקימו עלינו את זעם הערבים והעולם כולו. אבל אז נהיה סוף סוף רשאים – הרי לא חרגנו מהתקציב! הרי הקבינט היה מעורב בכל המהלכים! – להאשים את הפלסטינים. ואולי זה כל שורש המחלוקת של שלח עם נתניהו: ראש הממשלה לא עשה מספיק כדי לבצר את הטיעון הישראלי שאין פרטנר פלסטיני.

רביעית, לוודא שהאחראים לא באמת ישלמו את המחיר

בתחילת הראיון מבהיר שלח למה הדברים הנוקבים שיש לו לומר על ראש הממשלה יוצאים בצורת ראיון עיתונאי ולא בצורת דו"ח של ועדת החוץ והביטחון:

"אין דו"ח של ועדת החוץ והביטחון וגם לא יהיה. התהליך נעצר כשהוכרזו הבחירות וההחלטה על כך מוסכמת גם עלי. היה ברור לכל חברי הוועדה שפרסום הדו"ח בזמן מערכת הבחירות היה מקבל הקשר פוליטי. ידענו שאין ביכולתם של חברי הליכוד בוועדה לחתום על מסקנות שתוקפות את תפקוד הממשלה, למרות שבזמן העבודה היתה בינינו תמימות דעים רחבה יחסית באשר לתוצאות המלחמה, בלי קשר לדעותינו הפוליטיות".

קשה להאמין שהפרשן הפוליטי עפר שלח היה שומע תירוץ כזה בלי לפרוץ בצחוק. "פרסום הדו"ח בזמן מערכת הבחירות היה מקבל הקשר פוליטי?" וגניזת הדו"ח איננה מעשה פוליטי פאר אקסלנס? מעשה פוליטי שתוצאתו היחידה, ואני גורס שגם מטרתו, היא איתרוגה של שדרת ההנהגה הישראלית שאחראית על חרפת "צוק איתן"?

השערות סומרות כאן מממדי הצביעות. מבצע "צוק איתן" כולו נהגה כמהלך פוליטי (שמטרתו לטרפד את הפיוס הפנים-פלסטיני); בזה אפילו שלח מכיר. התבטאויות חברי הקבינט במהלך המבצע, ששלח תוקף גם אותן, היו פוליטיות; הסטת התקציבים האדירים מיעדים חברתיים לביטחון – הנושא היקר לליבו של שלח – היא סוגיה פוליטית. ובכל הסיפור הזה, שלח מספר לעצמו ולנו שרק הדו"ח המקורי של ועדת החוץ והביטחון על "צוק איתן" היה אמור להיות "לא פוליטי"? ורק בגלל העיתוי שלו, במערכת הבחירות, הוא הפך ל"פוליטי"?

כל כך טהור וצדקני כאן הפוליטיקאי שלח, כל כך סולד מעירוב מלחמות עם פוליטיקה, שאפילו את הראיון הוא לא הסכים לקיים בזמן מערכת הבחירות. עמוס הראל מציין: "שלח ביקש לדחות את הראיון בחודשיים, עד לאחר הבחירות, כדי שלא להיראות כמי שמנסה להשפיע על תוצאותיהן באמצעות חקירת המלחמה."

כאן כבר הגענו למחוזות מעשיות העם, ולא מפתיע לראות שהקולגות לשעבר משתפים בה פעולה. שאלה פשוטה לי אל האדונים שלח והראל: האם היתה החלטה גורלית יותר בפוליטיקה הישראלית, בקדנציה האחרונה, מאשר ההחלטה לצאת למבצע "צוק איתן"? אם כך, מה זה הקשקוש הזה על כך שחקירת המבצע עלולה לקבל "הקשר פוליטי"? ההקשר כבר קיים, לא אתם קבעתם אותו, אתם ואנחנו הוטלנו לתוכו. ומה שחסר בתוכו, עדיין, הוא רק אמירת האמת. ומי שמתחמק ממנה, על אף שסמכותו החוקית לומר אותה, עושה מעשה לא פחות פוליטי ממי שאומר אותה בזמן אמת.

ומשמעותה הפוליטית של ההימנעות – הן מחקירה ודו"ח בזמן אמיתי, והן מראיון "נוקב" בזמן אמיתי – אינה אלא זאת: שלח איננו חפץ באמת לערער על שלטון האימים של נתניהו. הוא איננו חפץ באמת לתקוע מקלות בגלגליו. והרטוריקה הנאה על "לקיחת אחריות" של מנהיגים שכשלו מסתירה מאחוריה כוונות חלולות. גם המנהיג הקטן עפר שלח נשא באחריות, בתוקף תפקידו בוועדת החוץ והביטחון. ואחריותו היתה לחקור ולפרסם ממצאים בזמן אמת, לתפקד כזרועו הארוכה של הציבור במסדרונות השלטון החשאיים. אם הממצאים האלה היו חמורים כפי שהוא טוען כיום – אף כי המידע היה זמין כבר אז, שבועות ספורים לאחר תום המבצע – אז ודאי וודאי שהם היו רלבנטיים למערכת הבחירות.

"זה יקרה בהכרח עוד פעם", רועם אלינו שלח. ומה עשית בדיוק למנוע את זה? כשהיית שם בפנים, שתקת. אחרי שזה נגמר ולפני הבחירות שהיו יכולות אולי להסיט את מסלול הקטסטרופה, שוב שתקת. איפה אתה בכל הסיפור הזה, עפר שלח, בזמן שאינך מקפיד שלא לירות בתוך הנגמ"ש?

ציניקנים יגידו שהפוליטיקאי מ"יש עתיד" לא היה יכול להרשות לעצמו לשרוף גשרים אל הליכוד לפני שנודעו תוצאות הבחירות. אבל להערכתי מדובר במשהו עמוק יותר, זיקת מעמקים מושרשת בין אנשים מסוגו של שלח לבין המשטר כאן, זיקה שהופכת אותם לבשר מבשרו גם כשהם "משמיעים ביקורת נוקבת". עם או בלי בחירות, הביקורת של שלח בעצם לא נועדה לשנות; היא יוצאת לאוויר העולם כבר מפורקת מרעום, מנוטרלת מכל פוטנציאל רפורמיסטי. השיירה עוברת, הכלבים נובחים; הם רק מקפידים לא לנבוח בין שתיים לארבע ולא לגרום חלילה לסוסים לחדול מדהירתם.

חמישית, לוודא שהשערורייה האמיתית לא תדלוף לציבור

שלח עסק שנים רבות במערכת הביטחון, בתהליכי קבלת ההחלטות שלה, ובתקציב הביטחון. שם הוא קנה את המוניטין שלו כפרשן, ואפשר לומר שזה היה כרטיס הכניסה שלו לפוליטיקה. הבייבי שלו הוא ביזבוז המשאבים בצה"ל והצורך הדחוף בקיצוץ תקציבי. חודש בלבד אחרי תום "צוק איתן" הוא אמר:

"באופן שבו נעשית הפקת הלקחים מהמלחמה, כל תוספת לתקציב הביטחון תפגע קשות בתקציב המדינה ולא תוסיף דבר לבניין כוחו של צה"ל. צה"ל הוכיח שכאשר נותנים לו כסף, הוא לא יודע להתייעל וגם לא יודע לנצל אותו להיערך למלחמה שעשויה לעמוד בפניו בעתיד."

מלים כדורבנות. והנה, בראיון החג, חצי שנה אחרי תום המבצע, כשכל השיקולים "הפוליטיים" כביכול איבדו את תוקפם, מה עושה שלח כדי לקדם את הייעול התקציבי שבוער כל כך בעצמותיו? הוא משתף פעולה עם המערכת באחת משיטותיה המכוערות ביותר – הסוואת העלות התקציבית של מבצע "צוק איתן":

"במלחמה בעזה, כפי שדווח ב"הארץ", ניכר שימוש אדיר, מופרז בחלקו, באמצעי לחימה ובחימוש. הנתונים המלאים אסורים בפרסום."

את המשפט הזה כתב הראל, אבל גם שלח כמובן חתום עליו. כדרכם של המשפטים הקריטיים, הנקודות העיוורות של הראיון "הנוקב" הזה, הוא חולף כמעט בלי משים.

למה הנתונים אסורים בפרסום? שאלה מעניינת עד מאד. האם צה"ל חושב שיש צורך להסתיר מן החמאס את היקף אמצעי הלחימה שהופעלו נגדו? חה חה, החמאס הרי הרגיש אותם על בשרו. במהלך המבצע וגם אחריו פורסם, למעשה, לא מעט. במתקפה על שכונת שוג'עיה, במהלך יממה אחת (ה-20 ביולי 2014), המטיר צה"ל על השכונה כ-7,000 פגזים, בהם 120 פצצות של טון כל אחת. כמויות התחמושת שהוקצו למבצע היו דמיוניות: 43 אלף פגזי ארטילריה, 39 אלף פגזי טנקים, מליוני קליעים. התוספת לתקציב הביטחון, כתוצאה ישירה מן המבצע בלבד, הגיעה ל-13 מיליארד שקל. בחודשיים הקצרים שבין תום המבצע לבין ההכרזה על בחירות לכנסת (לא סמיכות אירועים מקרית בכלל) התנהלו דיונים סוערים על גובה התוספת הזאת לתקציב הביטחון. שלח היה בכולם. באיזה צד? לא ברור.

בראיון ל"הארץ" הוא אומר כך על "הנתונים האסורים בפרסום":

"זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים."

נשמע לכם ששלח מתוסכל? שהוא רוצה לראות את צה"ל מצמצם ולא מרחיב הוצאות שלא לצורך? אם כך שאלו נא אותו: מדוע הנתונים על כמות התחמושת שצה"ל שפך ב"צוק איתן", והעלויות שלה, אסורים לפרסום? ואל נא, אל תלהגו באוזנינו על ביטחון שדה. לא מדובר על תכניות מגירה אלא על אירועים שכבר קרו: הפגזים שוגרו, הכסף שולם. כעת הציבור עומד וממתין, ומנסה להבין: למה לעזאזל מערכת הביטחון צריכה כל כך הרבה כסף?

שלח היה יכול לעשות דבר פשוט מאד, לו רצה באמת לקדם את אג'נדת ההתייעלות שלו: הוא היה יכול למסור את הנתונים שבידיו לפרסום. ונא לא להתרגש מהצנזורה. כשפוליטיקאי רוצה, הוא יודע יפה לעקוף אותה. הוא יכול לפרסם בגלוי תחת הגנת החסינות שלו; הוא יכול להדליף, גם למקורות זרים; והוא יכול לאלץ את המערכת לפרסם בעצמה את הנתונים באמצעות לחץ עקיף (למשל, איום בפרסום מידע מביך, שאינו אסור). אבל שלח נהג כאן, כמו שכבר ראינו קודם, כחייל טוב: נצור פיך, אוזניים לכותל. רק שהכותל כאן הוא אנחנו, הציבור בכללותו, והפה ששלח נוצר מסתיר מידע בעל חשיבות עליונה: כיצד נוהגת מערכת הביטחון בכספים ששייכים לכולנו. מותר לנו לדעת מה היא עושה בהם בעיתות הפוגה ומותר לנו לדעת מה היא עושה בהם בעיתות קרב.

ממה נפשכם: עומד הפוליטיקאי וזועק: כל הטילים והפגזים שהורדנו שם היו לשווא, הם לא בלמו במאומה את ירי הטילים של החמאס. היה בזבוז נוראי. וזה יקרה שוב פעם. בלי ספק. חייבים לשנות את זה,  אבל הי, אני לא הולך להגיד לכם בכמה כסף מדובר. חס וחלילה שתדעו. כי מי יודע, אולי עוד תתעורר מחאה ציבורית רחבה, אולי עוד לאג'נדה שלי תהיה תהודה שכזאת שהיא אשכרה תחייב את כוהני הביטחון שלנו לקצץ משמעותית בתקציב.

ואז מה? יצאתי חייל רע. ואני בסך הכל חייל טוב. לא רוצה לזעזע את המערכת. לדבר – חופשי. להשפיע – חלילה.

זאת הדינמיקה, אותה שניות לכל אורך הדרך, ובאמת ששלח מייצג כאן פוליטיקאים רבים מן השורה. משמיעים ביקורת נוקבת, אך מסננים ממנה בקפדנות כל אלמנט שעלול באמת לטלטל את המערכת; מגוננים על הסטטוס קוו בזמן שעושים קולות של חשבון נפש. זאת הכלכלה הפוליטית של ישראל, כלכלה של סטגנציה מובטחת מראש.

מר שלח, הנח לנו, באמת. אל תלאה את אוזנינו בדיבורים על הצורך הדחוף ב"תיקון" של מערכת הביטחון. באותו ראיון גם השתלחת בחברי הקבינט: "זה מאפשר לביבי ולבוגי לנהל מבצע לבד ומאפשר לחברי הקבינט לצאת החוצה ולומר בחוסר אחריות דברים שסותרים את מה שהם עצמם אמרו בתוך החדר."

באמת, צבועים. דבר אחד בחדר ודבר אחר מחוצה לו. אבל אתה, לעומת זאת…

לקח או שניים לסיום

הציבור הישראלי צריך להתבגר סוף סוף. להפסיק להקשיב ללהג הפוליטי הרגיל ולבחון את המשמעות הפוליטית של הדברים. אין לי ספק שבראיון החג הזה עפר שלח ביצר עוד יותר את מעמדו כמבקר חריף וחשוב של מערכת הביטחון, ושמו נישא בהתפעלות בחוגי השמאל. כך גם הגיבו בשמאל לדברים המבישים שאמר מפקד אוגדת עזה, תא"ל איתי וירוב, שהודה שהוא מטיל את חייליו למערכה חסרת תוחלת, שכן אין הרתעה צבאית מול עזה. "בוגדים במדים" קראתי להם, שורה ארוכה של גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, פשטו מדים והתחילו להשמיע זמירות שלום. שלח איננו גנרל אבל גם הוא מקפיד להתפכח מאוחר מדי, לא דקה לפני הרגע המכריע שבו פרש מן התפקיד שבו, ורק בו, יכול היה להסיט קמעא את ספינת האבדון הישראלית, אבל אז הוא העדיף רק לשתוק.

מי שקושר לשלח כתרי אומץ עכשיו, מי שחושב שדבריו חשובים ולבטח יחלחלו גם לחלונות הגבוהים, לוקה באמנזיה חריפה או בציניות גמורה. כך גם אמרו על תא"ל גיורא ענבר, תא"ל אילן פז, אלוף גיורא איילנד ותא"ל איתי וירוב. ואלה רק מי שהתראיינו. הרוב פושט מדים ושומר את התובנות המרעישות שלו עמוק בבטן. כך או כך, הספינה ממשיכה בדרכה לאבדון, וראיונות ההתפכחות האלה מעלים אבק, נשכחים, מקוטלגים תחת הנהוני אנחה "דברים שרואים משם", מצהיבים באלבומי ה"אמרתי לכם", מנבאים את הבאים אחריהם, והבאים אחרי הבאים, שושלת מפוארת של כישלונות המשטר הישראלי להכיל בתוכו התנגדות אמיתית.

לשלח ולדומיו אני ממליץ לחזור שוב לראיון החשוב הזה עם מרדכי ציפורי, שמספר על חלקו בממשלת בגין במלחמת לבנון הראשונה. עד מותו ייסר אותו המצפון. אל תחשבו שאתים טובים ממנו, חכמים ממנו. אתם לא. ואל תחשבו שההכאה שלכם על החטא תהיה מובנת יותר, נסלחת יותר. היא לא. להיפך, אחריותכם כבדה משלו, כי לכם עומד ניסיון הסטורי מקיף יותר, שמכיל גם את כשלונו. אתם יכולתם להפיק לקח מן הדפוס החוזר ונשנה. ובכל זאת לא למדתם דבר.

הציבור הישראלי צריך להתבגר. הוא צריך להבין שהמשטר אינו יכול לשנות את עצמו מבפנים. לא משנה כמה הפנים שמפתים אותכם אל הקלפי משכנעות, אם מי שמאחוריהן צמח בתוך המערכת, הוא לא ימרוד נגדה. עפר שלח, מ"פ במילואים ועיתונאי בכלי תקשורת מרכזיים רוב חייו, התעצב בלב הקונצנזוס הישראלי; ממנו הוא ניזון ואליו הוא מדבר. לצפות ממנו שיוביל מהלך של צמצום תקציבי בצה"ל, ריסון החשיבה הצבאית, הגברת הפיקוח של החברה האזרחית על הצבא, חיזוק אלטרנטיבות לא אלימות לפיוס עם הפלסטינים – זה כמו לצפות מעץ מלבלב בבוסתן פרי לעקור את עצמו מן האדמה וללכת לחפש לו מדבר צחיח כבית. זה נגד הטבע וזה לא יקרה. האיש הרי הצטרף להצעת חוק (של יוני שטבון, יריב לוין ועוד) ששוללת מלגות סיוע מסטודנטים ש"השתמטו" משירות ב"צוק איתן". מהי הצעת החוק הזאת אם לא דריסה גסה של ההפרדה ההכרחית בין חובות צבאיות לזכויות אזרחיות? כיצד יכול אדם לתמוך בה בנשימה אחת ובנשימה אחרת לדרוש פיקוח אזרחי הדוק יותר על הצבא?

הציבור הישראלי צריך להתבגר. חלק מההתבגרות הזאת יהיה כרוך בניתוק כואב ממוקדי ההזדהות המדינתיים – שירות צבאי, ערוצי התקשורת המרכזיים, מדורות שבט למיניהן – וטיפוח של מוקדים מקומיים וקהילתיים במקומם. הציפיות מן הממסד יצנחו, וכך גם האכזבות. ראיונות כמו של שלח יחלפו בפיהוק. המבט והאנרגיות יופנו אל החברה האזרחית, שם גם ינבטו זרעי השינוי. אנשים שיצמחו שם ויסתננו למוקדי הכוח יוכלו באמת לטלטל את המערכת (ח"כ סתיו שפיר היא דוגמה כמעט יחידה לכך). אבל לא חייבים להסתנן כדי להשפיע; התנגדות למשטר יכולה להיות אפקטיבית מכל עמדה שהיא. המקרה של שלח דווקא מלמד עד כמה מסוכנת, לשוחרי החופש והשלום, נוכחותו בממסד של נציג שלהם לכאורה, שמדבר בשפתם לכאורה. שלח ודומיו בוועדות הכנסת, בדיונים של גופי המודיעין, בהצבעות על התקציב, אינם מאתגרים את מפלצת הביטחון הישראלית. להיפך, הם מאתרגים אותה, מבצרים אותה כנגד התנגדות אמיתית. הם מספקים לה שכפ"ץ יעיל מאין כמוהו – הביטוי של לנין היה "אדיוטים מועילים" – באשר הם מציגים לראווה את יכולת ההתבוננות העצמית שלה, הביקורת הפנימית, העובדה שלא משתיקים אף אחד.

כל זה יפה ומושך את העין, ומסתכם בסופו של דבר בכך שהאסון "יקרה בהכרח עוד פעם", כפי שמציין הפוליטיקאי-פרשן-שותף-לפשע עפר שלח.

31 במרץ 2015 / עידן לנדו

איגרת חירות לכלואים (2015)

 

חג חירות שמח ל-31 תושבי ח'ירבת עין כרזליה (בהם 16 קטינים) בצפון בקעת הירדן, שצה"ל החריב את כל המבנים בכפרם לפני חודש, זאת הפעם הרביעית, והפקיר אותם לסופות החורף, באמתלה שהם פלשו לשטח אש, אף כי במשך 30 שנה לא התקיימו בו אימונים, וממילא צה"ל לא נוגע במאחז הבלתי החוקי שהוקם בתוך שטח האש, בידי יהודים, שעושים עם הצבא יד אחת להתעמר בחקלאים פלסטיניים במרחב עקרבה.

חג חירות שמח לפועלים הפלסטיניים של בית הדפוס "פלפוט" בקרני שומרון, שהדפיסו מיליוני פתקי הצבעה למערכת בחירות שבה אין להם זכות להשתתף, עבור ישראלים שיחליטו במקומם על גורלם, ואילו הם, הפלסטינים, יסתפקו בבחירת מי שיפנה את אשפה מרחובותיהם.

חג חירות שמח למשפחת אבו-ריאלה מעזה, האבלה עדיין על תאופיק הדייג, שיצא עם סירתו לדוג לפני חודש, והקפיד שלא לחרוג מטווח 6 המיילים שצה"ל קבע לדייגי עזה, מגבלה שרק היא לבדה צימקה את ענף הדיג בעזה לכשליש מגודלו, יותר מ-6,000 דייגים פרשו מהמקצוע, ובכל זאת נורה למוות בידי כוח של חיל הים, מכיוון שסירתו נעה "מהר מדי", ירו והרגו ותיחקרו וטיהרו ועברו הלאה.

חג חירות שמח למשפחת מוהתאסב ולמשפחת אל-רחמן ולמשפחת דנדיס, תושבי רחוב השוהדא בחברון, שדלתות ביתם נעולות ומרותכות ומרפסותיהם מגודרות מכל עבר כיוון שמתנחלי חברון ממטירים עליהם אבנים דרך קבע, שבכל כניסה ויציאה מביתם עוברים דרך מחסום של צה"ל, שנאסר עליהם להזמין אורחים לביתם, כל זאת בחסות הצבא כבר יותר מ-20 שנה, העונש שקיבלו תושבי חברון על הטבח שביצע בהם גולדשטיין.

חג חירות שמח לאלפי הבדואים שבתיהם נהרסו בשנה החולפת (859 מבנים הרסה המדינה ב-2014), מתוכם יותר ממחצית ביישובים מוכרים, בתים שנבנו בלית ברירה ללא תכניות מתאר, שכן המדינה ההורסת היא גם המדינה המסרבת לתכנן, ובמיוחד לתושבי כפר אל-עראקיב, שנהרס ונבנה מחדש כבר 82 פעמים, לתושבי תל-ערד שהמדינה הרסה את מסגדם, ולעשרות הבדואים מכפר סעווה וממשפחת א-נבארי שבתיהם נהרסו בידי הדחפורים של רשות מינהל ישראל.

חג חירות שמח לכ-2,300 תושבי הכפר אל-ולאג'ה, בין בית-לחם לירושלים, שכנים לא רצויים להתנחלויות גילה והר גילה, שגדר ההפרדה זוחלת סביבם בעקביות עד שתקיפם 360 מעלות, לפרקים עוברת ממש בחצר הבתים, וגם פניה, פני יאנוס של אפרטהייד, אבן דקורטיבית ליהודים ובטון חשוף לערבים, גדר שניתקה את הכפר מיותר ממחצית אדמותיו החקלאיות ועתודות הקרקע לבנייה שלו, תוואי "בטחוני" בהכשר בג"ץ כמובן, שרמס גם את נוף הטראסות בן מאות השנים, ובאופן מופלא קיבל גם את תמיכת רשות הטבע והגנים, זאת שאמורה היתה להגן על הטראסות, אלא שהיא הכריזה על 1,000 דונם מקרקעות אל-ולאג'ה "גן לאומי" "לרווחת תושבי ירושלים", למעט תושבי הכפר כמובן, שישקיפו עליו מעברה השני של החומה, על רקע רעש הבולדוזרים של עיריית ירושלים שבאים להרוס, כמובן להרוס, עשרות בתים כבר, אין תכנית מתאר לאל-ולאג'ה, כמובן שהעירייה לא מתכננת, כמובן שהיא גם דוחה את תכניות התושבים, ממול לעומת זאת נמשכת הבנייה, קדחתנית כתמיד, בהתנחלות הר גילה, לרווחת תושבי ירושלים.

חג חירות שמח לתושבי הכפר הלא מוכר היחידי במרכז הארץ, דהמש, 800 איש שחרב הגירוש מרחפת מעליהם כבר יותר מעשור, ולאחרונה קרבה יותר ויותר, 800 איש בלי תשתית מים, כבישים, חשמל, מדרכות, בלי כלום, שלא גזלו את אדמתם מאיש, ורק המדינה מסרבת להכיר בקיומם, והרשויות המקומיות מסביבן יורקות עליהם בבוז, והם באים ויוצאים מבתי משפט כבר שנים, ובפיהם רק בקשה אחת, שייתנו להם לחיות כבני אדם על אדמתם.

חג חירות שמח לבני משפחת חיג'ו מסילואן, שנדחקו מחוץ לביתם בעורמתה המשפטית של עמותת הנישול אלע"ד, שבשנה האחרונה כובשת עוד ועוד מאחזים בלב הכפר הפלסטיני, בתמיכה מסיבית של המדינה.

חג חירות שמח לכ-1,500 פליטים ומבקשי המקלט המוחזקים במשך חודשים ארוכים במתקן הכליאה "חולות", שקפאו בו בחורף, שאינם רשאים לעזבו בלילה, שנמקים בו בחוסר מעש, שיודעים כי חבריהם ש"עזבו מרצון" לסודאן כבר נלכדו ועברו עינויים, ובכל זאת ישראל מסרבת להכיר בהם כפליטים, למעשה הכירה ב-0.07% בלבד מיוצאי אריתריאה ככאלה, בעוד שבשאר העולם מוכרים כפליטים 84% מהם, ומעכשיו הם צפויים לגירוש בכפייה, ובכל זאת הם תולים בנו עיניים כלות, וזוכרים מה שאנחנו שכחנו על יציאה מעבדות לחירות.

חג חירות שמח לכ-500 הפועלים הפלסטיניים באזור התעשייה "ניצני שלום" ליד טולכרם, צמיתים מודרניים הנתונים בצבת שבין מעסיקים חמדנים ונטולי מעצורים ושלטון שהתנער מחובותיו, משתכרים אל צרור נקוב ונושמים אדי אמוניה ונפצעים ללא ציוד מגן ונבעטים החוצה ללא פיצויים, הפנים האמיתיות של "השלום הכלכלי" בחזון אוסלו.

חג חירות שמח לכ-450 עצירים מנהליים פלסטיניים בישראל, אנשים שכלואים חודשים ואף שנים בלי לראות את כתב האישום נגדם או את חומר הראיות, ביניהם 26 חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית (אסירים פוליטיים פר אקסלנס), אנשים שהמערכת וגם הציבור הישראלי ויתרו מזמן אף על מראית עין מינימלית של עשיית צדק איתם, שהשב"כ מענה דרך שיגרה ללא מורא חקירה והעמדה לדין, ובכלל זה ילדים בני 13 ו-14, וכשמתחשק לצבא, הוא יכול גם להכפיל את מספרם בגל מעצרים סיטוני, בן לילה, "עד תום ההליכים" או עד שימות שובת הרעב הראשון.

חג חירות שמח לג'נא אבו ג'בר, בת שנתיים וחצי, ויאמן אבו ג'בר, בן שלוש וחצי, ששרדו הפצצה ישראלית (ללא כל הזהרה) על ביתם באל-בורייג' בעזה לפני חצי שנה, אבל איבדו את הוריהם, את אחותם בת ה-4, ועוד 14 בני משפחה, ויש לפניהם עוד שנים ארוכות לצפות שצה"ל יחקור כיצד ולמה הפכו ליתומים בגיל כה צעיר, הם ועוד עשרות ילדים כמותם, אבל הוא לא יחקור.

חג חירות שמח ל-250 תושבי הכפר נבי סמואל, הסגור מכל עבריו בידי הצבא הישראלי, כלוב לערבים רק קילומטר משכונות היהודים בירושלים, שרשות הטבע והגנים הכריזה על שטחו וסביבותיו "גן לאומי", אפס אישורי בנייה ואפס פיתוח כבר עשרות שנים, כל דיר נהרס, כל מיכל מים מוחרם, ומעבר למחסום – אתר ארכיאולוגי משגשג להנאת היהודים, גם הוא על חורבות בתיהם של תושבי הכפר.

וכמו לפני 6 שנים, חג חירות שמח לכל מי שהמדינה, תודה לאל, עדיין לא שמה בכלא, אבל הוא או היא חיים בכלא פנימי, וטרם התנערו מן האיסורים והחרמות שכובלים כל אדם אל המוכר מדי והצפוי מדי והמובן מאליו, וטרם פתחו עליהם באש ויצאו לדרך חדשה.

כשאדם קם / דוד אבידן

כשאדם קם בבוקר אדם לובש
את מכנסיו ופותח מיד באש
על מטתו ועל מרפסתו ועל ספריו
ועל אלומות המים הדולקות אחריו
אדם מנומנם קם בבוקר ולא חושש
ללבוש מכנסיים ולפתוח מיד באש

 

[ציורים: פרנסיס בייקון]

8 במרץ 2015 / עידן לנדו

רואנדה והנשק הישראלי: קשר השתיקה

[קריאה דחופה בסוף הפוסט, נא לקרוא היום, 8.3.15]

בין החודשים אפריל ויולי 1994 רצחו מיליציות של בני ההוטו, בתמיכתה הפעילה של ממשלת רואנדה, בין 800 אלף למיליון בני טוטסי. היה זה קצב של 9,000 קורבנות ביום בממוצע, מספר מחריד כשלוקחים בחשבון שכלי הרצח העיקריים היו מצ'טות ורובים. שיטות הרצח היו מגוונות. רצח העם ברואנדה היה צפוי מראש והוכן במשך חודשים ארוכים בידי צבא רואנדה, המיליציות וכלי התקשורת במדינה. העולם ראה ושתק. מדינות מסוימות לא הסתפקו בכך וגם סייעו לרוצחים באמצעות משלוחי נשק ואימון לוחמים. בראשן עמדה צרפת, שאף החזיקה כוחות ברואנדה. הצבא הצרפתי קרא לבני הטוטסי להתרכז במחנות תחת הגנתו, אך לאחר מכן הפקיר אותם; כך נטבחו במוראמבי 45 אלף איש.

חלקה של ישראל בפשעים האלה היה קטן יותר, אך עדיין מביש. המדינה נאבקת בכל ניסיון לחשוף את היקף משלוחי הנשק הישראליים לרואנדה בזמן הטבח מטעמים של "הגנה על בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה". אלה הבלים; לכל היותר מדובר בשמירה על שמם הטוב של כמה פוליטיקאים וסוחרי נשק מפוקפקים. האמת על שיתוף הפעולה הישראלי, הרשמי והלא רשמי, עם מבצעי רצח העם, חשובה יותר. המאבק המשפטי נקלע השבוע לשלב דרמטי במיוחד שנדרשת בו מעורבות ציבורית. הפוסט הזה קורא לכם להשתתף בו (ראו פרטים בסוף).

המעורבות הישראלית

סדרה של תחקירים וספרים שפורסמו בחו"ל בשנים שלאחר רצח העם קשרו את ישראל עם הצבא ומיליציות ההוטו. עיקר הממצאים סוכמו בכתבה נרחבת של שרה ליבוביץ'-דר ב"מעריב" לפני שלוש שנים, שאף הוסיפה על הדברים ראיונות עם חלק מסוחרי הנשק הישראליים. באופן רשמי, הופסק ייצוא הנשק הישראלי לרואנדה כחצי שנה לפני רצח העם, באוקטובר 1993. אבל בפועל, נשק ישראלי זרם לידי צבא ההוטו בעצם ימי הטבח. בספרם של בריאן ווד וג'ון פלמן מ-1999, The Arms Fixers, מובאים רישומים של משרד הביטחון ברואנדה. על פי הרישומים, בין אפריל למחצית יולי 1994 הועברו 7 משלוחי נשק קל בשווי של 6.5 מיליון דולר מישראל (דרך אלבניה) לידי המיליציות. ב-17 וב-18 באפריל, עשרה ימים אחרי תחילת הטבח, הועברו מתל אביב לגומא שבזאיר 560 אלף כדורים רגילים וכדורים נותבים בקוטר 5.56 מ"מ, בשווי של כמעט 900 אלף דולר. שבוע אחר כך הועברו רימונים ותחמושת נוספת מתל אביב לגומא בשווי של 681 אלף דולר. יש צילומים של ארגזי נשק ישראלים, בגבול זאיר-רואנדה. ראש המשלחת הישראלית לרואנדה ביולי 1994, השר לאיכות הסביבה יוסי שריד, אמר אז: "אין לנו שליטה לאן הנשק שלנו מגיע". סוחר נשק ישראלי אחד תירץ את מעורבותו כך: "הבנתי שאני בעצם דוקטור ולא סוחר נשק. כל אדם סביר היה רוצה למות מכדור בראש ולא מפגיעה של מצ'טה. אני מספק את הכדור הזה שגורם לאנשים למות בצורה נעימה יותר."

דו"ח של "אמנסטי" ב-1995 חשף שמקלעי עוזי ונשק שלל מצרי ממלחמת יום הכיפורים נשלחו מישראל לגומא שבזאיר דרך אלבניה, באפריל 1994, יחד עם תחמושת סינית שנרכשה באלבניה. חברת שילוח ישראלית בשם Trade and Maritime Services היתה מעורבת בעסקה. על פי עדויות אחרות, קצינים ישראלים אימנו את חיילי המיליציות לפני הטבח. האימונים התקיימו בזאיר והכשירו את יחידות המוות של מיליצית ההוטו. בכתבה הזאת של איתי אנגל על רצח העם (זהירות, תמונות קשות לצפייה) מופיעים צילומים של נשק ותחמושת ישראלית (דקה 10:24) שבידי כוחות ההוטו.

 

 

ב-22 במאי 1994 פירסמה ממשלת ישראל הודעה מיוחדת: "ממשלת ישראל מזועזעת מרצח העם המתרחש ברואנדה ומהשמדת מאות אלפי אנשים חפים מפשע. העם היהודי, אשר התנסה באירוע המר ביותר, השואה הנאצית, ומדינתו, מדינת ישראל, אינם יכולים להישאר אדישים לנוכח הזוועות ברואנדה."

ממדינה שהתנערה באופן כה מפורש, ובזמן אמיתי, מן הזוועות ברואנדה, אפשר היה לצפות שלא תתנגד כלל וכלל לבקשה הפשוטה לחשוף לאור היום את סחר הנשק עם רואנדה באותה תקופה. מה כבר יש להסתיר? המדינה זועזעה מרצח העם, אבל אנחנו, האזרחים, 20 שנה אחרי כן, מזועזעים מסירובה העיקש לדבר על חלקה העקיף בו. כמה עוד אפשר לנפנף מעל כל במה בעולם בשואה וברצח העם היהודי, מבלי לקיים את הלקח הבסיסי ביותר מהם – חקירה וחשיפה של כל חשד למעורבות בפשעים נגד האנושות?

מדינת ישראל נגד חשיפת האמת

מי שמנהלים את המאבק המשפטי נגד משרד הביטחון, על בסיס חוק חופש המידע, הם עו"ד איתי מק ופרופ' יאיר אורון. בינואר האחרון דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם וקיבל את עמדת המדינה כלשונה, לפיה חשיפת המידע תפגע בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. המדינה לא נימקה את עמדתה, אך הודתה – וזאת נקודה קריטית – שהמסמכים הרלבנטיים אותרו. מכאן משתמע שבתקופת רצח העם ברואנדה אכן נשלח מישראל נשק לרואנדה (אחרת היתה המדינה מכחישה את עצם הייצוא וממילא גם את הימצאותם של המסמכים). צריך גם להדגיש שהפיקוח הבטחוני על ייצוא נשק מישראל הדוק מאד ואין אפשרות פרקטית להבריח נשק מנתב"ג מתחת לאף של משרד הביטחון.

מי שחושב שסחר הנשק של ישראל הוא עניין עסקי טהור שאין לציבור שום זכות לדחוף אליו את האף שוכח את התפקיד המכריע של הדרג המדיני ביזימת, הובלת ומימוש עסקאות הנשק. דיפלומטים ישראלים מן הדרג הגבוה ביותר מקדישים מאמצים רבים, טיסות ופגישות בינלאומיות, כדי לסלול את דרכן של התעשיות הבטחוניות לעוד ועוד שווקים. מאז ומעולם, חלק מרכזי, ובלתי מוצהר, בדיפלומטיה הישראלית נועד לפרוץ שווקים לתעשיות הבטחוניות. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הצ'ופר הדו-שנתי שהדרג המדיני מעניק להן – ניסוי כלים "על רטוב" ברצועת עזה – שגם הוא מקפיץ את המכירות בחו"ל, סוד גלוי לגמרי בתעשייה.

ובכן, אם המדינה שלך מעניקה סיוע כלכלי ודיפלומטי נרחב כל כך לתעשיות הבטחוניות, אם היא עושה זאת בשמך, על חשבון כספי המיסים שלך, ולפעמים גם על חשבון חייך – יש לך זכות מלאה לדרוש שקיפות. זה לא עניין "עסקי", זה עניין פוליטי ומוסרי מן המדרגה הראשונה.

ועדיין, בית המשפט המחוזי לא סבר שיש עניין ציבורי מספיק בחשיפת האמת. בעקבות כך עירערו מק ואורון לבית המשפט העליון (נוסח העירעור המלא נמצא כאן). בערעורם כתבו: "על פני הדברים נראה כי השיקול המרכזי של המשיבים באי גילוי המידע באופן גורף הינו רצונם למנוע דיון ציבורי בישראל, ולטייח את המעורבות האישית החמורה של גורמים במשרד הביטחון ובמשרדי ממשלה אחרים, ויצואני נשק ישראלים, ברצח העם ברואנדה". ובהמשך: "לא יעלה על הדעת כי מדינה שהוקמה על חורבות האפר וההרג של יהודים באירופה, אשר מובילה את המחקר העולמי של שואת אירופה ונאבקת על הנצחתה, תמנע עיון במסמכים לגבי מעורבותה ומעורבות אזרחיה ולו בעקיפין ברצח עם במדינה אחרת".

מק ואורון גם מנהלים מאבק מקביל לחשיפת סחר הנשק עם סרביה בזמן שזו עסקה בטיהור אתני ביוגוסלביה (השנים אותן שנים, ההנהגה הישראלית, רבין-פרס, אותה הנהגה). עתירה קודמת של עו"ד מק הביאה לחשיפת מידע חלקי על היקף סחר הנשק הישראלי וזהות לקוחותיו, אף כי ברור שעדיין רב הנסתר על הגלוי. המאבק הזה מצטרף לפרוייקט "חמושים" שמטרתו להציף לדיון הציבורי את הייצוא הבטחוני הישראלי והמחיר – הפנימי והחיצוני – שהוא גובה מן הישראלים, מחיר שרובם המכריע אינם ערים לו. זהו לטעמי אחד המאבקים החשובים ביותר של השמאל בימים אלה, והוא אכן נוגע בצומת עצבי מאד רגיש בחברה הישראלית, קשר שתיקה שמקיף אלפי סוחרים ומהנדסים ויוצאי צבא וכל מי שמתפרנס מתעשיית המיליארדים הזאת.

המדינה אינה בוחלת בתכסיסים בזויים. כנגד הערעור לבית המשפט העליון, דרש משרד הביטחון ערבון בסך 25 אלף שקלים (הסכום המקורי היה 40 אלף שקלים, שהופחת אחרי מאבק), וזאת לכאורה לכסות את הוצאותיו אם יידחה הערעור. נזכיר שוב כי העותרים הם אזרחים פרטיים, עו"ד מק ופרופ' אורון, שאין מאחוריהם שום גב כלכלי (היו סמוכים ובטוחים שתועמלני הימין יפברקו בקרוב זיקה ל"קרן החדשה"); מולם ניצב משרד ממשלתי שתקציבו השנתי מעל 70 מיליארד שקל. הדרישה לערבון, אם כן, איננה אלא ניסיון השתקה דרך הכיס. אבל אם לא יופקד הערבון עד יום חמישי הקרוב (12.3.2015), בית המשפט העליון לא ידון כלל בערעור. העתירה תידחה, ואיתה ייקבר גם הסיכוי לפתוח את התיקים העלומים האחרים ששוכבים במרתפי משרד הביטחון ובהם מתועדת תמיכתה של ישראל בשלל מעשי טבח ברחבי העולם.

מק ואורון עסוקים כעת בגיוס תרומות קדחתני. אם מאבקם חשוב בעיניכם, יש לכם אפשרות פשוטה לסייע לו באמצעות תרומות ושיתוף הפוסט הזה. את התרומות, בכל סכום שהוא, אפשר להעביר לחשבון נאמנות ע"ש איתי מק:

בנק הפועלים
סניף: 158
מס' חשבון: 013514

עו"ד מק מציין שמאחר שמדובר בערבון בלבד, אם לא ייפסקו הוצאות הערבון יוחזר והתורמים יקבלו חזרה את כספם. לשם כך הוא מבקש מכל מי שתורם ליצור איתו קשר כדי לשלוח לו קבלה.

עו"ד איתי מק
050-7583741
eitaymack@gmail.com

עדכון (10.3.2015): סכום הערבון גוייס בהצלחה! תודה לכל התורמים, אין צורך בעוד תרומות (אבל מי שהבטיח וטרם העביר את הכסף, אנא להעבירו). נמשיך לעקוב אחרי הדיון בבית המשפט העליון. 

26 בפברואר 2015 / עידן לנדו

אסוצ(ליל)אציות

"הדרך הכי מדויקת לומר דבר מה היא לשתוק" (מישהו, פעם).

לא יכולתי לכתוב על הקטעים המוזיקליים האלה, אז כתבתי מסביבם, מעליהם ומתחתם. אסוציאציות קצרות שנפתחו עם הצלילים.

* * *

שנים רבות אחרי שנפרדו ועקרו לערים וארצות שונות, ולא ראו זה את זה ולא ידעו עוד האחד את קורותיו של השני, עדיין היו נעים בתואם מושלם, כגוף אחד, בקצב שנגזר מראש רק עבורם.

 * * *

אבק סמיך עמד באוויר מחסן הגרוטאות, וכל צעד בתוכו הקים רעש מוזר, כאילו פגעה הרגל בשרשרת ארוכה של אברי רהיטים עקורים, מדפי חלודה מעוקמים, שקים מתפקעים מאריזות פלסטיק חלולות, וכולם מתעקשים לחרוק מילה אחרונה לפני שישובו לשתיקתם.

 * * *

השפירית הזאת כמעט נמסה בשמש.

 * * *

מבעד לחלון כמעט שלא נראו טיפות, אבל משיצאנו לרחוב והתחלנו ללכת, לא חלפו דקות ספורות וכבר היו בגדינו ספוגים לחלוטין, גופנו הצטמרר ונע בכבדות, ורק כעבור כמה דקות נוספות פשה נועם באיברינו, כאילו חזרנו בזמן, אל עריסת המכאוב והנוחם.

 * * *

לצד הצריף נמתח חבל כביסה עבה להפליא, חבל של אונייה למעשה, מלופף ושרירי כקיבורת זרועו של ספן, מאוזן לכל אורכו, ורק באמצעיתו, היכן שנתלתה כותונת לבנה דקיקה, חצי שקופה, ניכרה שקערורית קלה.

 * * *

סבך הצמחיה השופעת והפרועה, שהשתרע ככל שהגיע המבט, הסתיים בבת אחת ברמה סלעית וצחיחה, שמעבר לה הסתמנו במרחק רק כמה צבירי שיחים אפורים ונוקשים. המשכנו להתקדם.

13 בפברואר 2015 / עידן לנדו

על הנדחקים ליהנות מזיו השררה (השבט הלבן סוגר שורות)

התפרקותו של מוסד פרס ישראל, המלווה בצווחות ונהי מכל עבר, היא מסוג הפארסות שאני נוהג להשקיף עליהן בנחת, שעון לאחור בכורסתי, לא בלי שמץ של קורת רוח, אך בכל מקרה בלי שום דחף להוסיף את הזרד שלי למדורה, שגם כך בוערת יפה בלעדיי, ובלהטה נצלים בזה אחר זה, כתפודים משובשי צורה, כל הבוחשים בקלחת הדביקה של כיבודי השלטון והתרבות, עד שהם נעשים כולם דומים להפליא, מפוחמים בזעמם הקדוש, ואין לדעת עוד מי עלב ומי נעלב ומי סתם זיהה הזדמנות וקפץ על עגלת הפאתוס המקרקשת למרחוק.

מה ששלף אותי מאותה זחיחות מתנשאת, שלא לומר בני-ציפרית, היה הרטוריקה האבסורדית שבה נקטה שורת המתפטרים כלפי התערבות ראש הממשלה במינוי השופטים. "זה סוג של מדינת שטאזי", הרעים האחד, "גם בתקופת סטלין היתה ספרות מטעם", התריעה האחרת, ובאמת, לא אתפלא אם בימים הקרובים נשמע עוד התבטאויות מתונות כאלה, מפיהם של אנשי רוח ועט, שאמונים כידוע על הניסוח המדוייק ועל הראייה המפוכחת, ואולי אחד מהם גם יזהיר ש"במקום שבו מתערבים בוועדות פרס, ישרפו אנשים".

בינתיים ראש הממשלה חזר בו בשיניים חשוקות, גם השופטים חזרו בהם (שטאזי או סטאלין, עם כיבודים לא מתווכחים), אבל הנזק כבר נעשה; והמראות שנחשפנו אליהם לא יימחו בקלות מהזיכרון.

יש טונות של צביעות וגם התרפסות בתגובות של השבט הלבן. קשה לדעת מאיפה להתחיל. ראשית, הטענה שהליך הבחירה של זוכי פרס ישראל לספרות הוא הליך נקי ואובייקטיבי, חף מהטיות פוליטיות, ואילו רק התערבותו של ראש הממשלה "מזהמת" את הפרס בפוליטיות – הטענה הזאת מגוחכת. פרס שמבין זוכיו ב-15 השנים האחרונות היה ערבי בודד בלבד (דרוזי כמובן), 18% נשים בלבד, ו-8% בלבד שאינם אשכנזים הוא פרס פוליטי, באבו-אבוה פוליטי. חיים באר ודוד גרוסמן יכולים לספר לעצמם שהדרת שמאלנים היא "פוליטית" והדרת נשים, מזרחים וערבים אינה "פוליטית", אבל לסיפור הזה מאמין רק השבט הלבן. מחוצה לו, ברור לכל שפרסים בכלל ופרס ישראל בפרט משקפים מערכי כוח בחברה. העובדה שהדחת השמאלנים היתה מספיק הגונה כדי להצהיר על טעמיה ואילו ההדרה השיטתית של לא-גברים-אשכנזים היתה תמיד סמויה ופחדנית אינה הופכת את האחרונה לפחות פוליטית; אם כבר, להיפך.

מצד שני, אל מול מקהלת המודרים, שתובעים לעצמם ייצוג שווה בקרב זוכי הפרסים הממשלתיים ואינם מוכנים להתפשר ולו על פירור קטנטן מתועפות הכיבודים שמרעיף השלטון, צריך להציב את השאלה הפשוטה: מי לעזאזל צריך את פרס ישראל?

ברור מי לא צריך. אנחנו, צרכני התרבות, לא צריכים את הפרס. אנשים שאוהבים לקרוא ספרים ולראות סרטים, אין להם שום חפץ בפרסים שמוענקים מטעם השלטון לאנשי רוח. בין כה וכה טעמנו האישי לא יושפע מן הידיעה שסופר פלוני זכה או לא זכה בפרס. הפרס הוא מין עסקה סגורה: איש הרוח זוכה בכיבודים, השלטון מתקשט באיש הרוח. זה מפרכס את זה, ואילו הציבור משקיף מן הצד. נשאלת השאלה באיזה מבט הוא משקיף. משתאה? מייחל? מקנא? מתחשבן? שווה-נפש?

אני מציע לנצל את פרשת פרס ישראל להתבוננות עצמית. לא להיגרר אל שיח הקלישאות שמעצבים עבורנו השלטון והאליטה – לכאורה יריבים, בפועל שותפים שניצבים מצד אחד של המתרס – אלא לבחון ביושר את עמדתנו שלנו כלפי הנחות הבסיס של השיח הזה.

כל יוצר וכל איש רוח מייחל להכרה. זה טבעי. אך מהי ההכרה שאנו מבקשים לנו? וממי אנחנו מבקשים אותה? מה ערכה של הכרה "רשמית", של מוסדות המדינה, לעומת הכרה אישית, של אדם שיצירתך חדרה אל ליבו? מדוע הראשונה נחשקת יותר מן השנייה? ומה פשר הצורך הזה, האינפנטילי עד השורש, לזכות במנוד ראש רשמי של המדינה? ילד בן 4 שבכל צעד וצעד נושא עיניים מצפות להוריו, מייחל לטפיחת עידוד, הוא מכמיר לב; גבר בן 60, עתיר נכסים סמבוליים ולעתים גם חומריים, נערץ בידי אלפי קוראים ותלמידים, שעדיין נושא עיניים מצפות אל המדינה, מייחל לטפיחת עידוד, איננו מכמיר לב: הוא נלעג.

על הנדחקים ליהנות מזיו השררה כתב חנוך לוין כך:

"תמוהה הנטיה בקרב אנשים לא מעטים להידחק בעצרות-עם כדי ללחוץ את ידו של ראש-הממשלה. וכי מה רווח מזומן להם בזה? לא כסף, לא בריאות, לא מזל. הם מנסים לחוות, כביכול, חוויה היסטורית, אך החוויה מתפוגגת במהירות, ראש-הממשלה לא יזכור אותם, מגע ידו לא ישאר טבוע בכף-ידם, אף השררה הרי לא תהיה שלו לעולמים. ובכן, למה? להותיר רושם עז על שכנים וקרובים?

הנה, נניח, חזרת הביתה. מלמטה, מן החצר, צעקת אל שכנך היושב על המרפסת:

"לא היית בעצרת?"

והלה משיב: "אוכלים אבטיח."

ואתה: "ראש-הממשלה נאם נאום גדול. אחרי העצרת ניגשתי אליו. לחץ לי את היד."

והשכן: "כן?".

וחוזר לאבטיח.

וזה הכל. "כן?" אחד קטן, השתאות קצרה, שהנה כבר פסה לה מן העולם. ההוכה השכן בשבץ? החדל לרגע מאכילת האבטיח? העלה ערכך בעיניו? היוותר לך ולו על פרוטה מחלקך בהוצאות ניקוי חדר-המדרגות? אין שום ממשות בלחיצת היד ההיא, לא כלום, אוויר, ריקנות גמורה."

שמור להם, לנדחקים ליהנות מזיו השררה, טיעון בדיוק לנקודה הזאת. הם אומרים לנו: זאת לא השררה, זה הציבור. הציבור מעניק לנו את הפרס, השררה היא רק מתווך. פרס ישראל גדול מן הפוליטיקאים שמעניקים אותו, הם אומרים, ומייצג את הכרתו של כלל הציבור בערכה של יצירתנו. לכן כבוד הפרס הוא כבוד הציבור ואין להתפשר עליו.

מלים גבוהות וריקות. מעניין אם איש הרוח חושב כך לעצמו בשעה שהוא לוחץ את ידיהם של לימור לבנת ושל נתניהו על בימת הטקס: כן, הוא מזכיר לעצמו, זאת לא היד של לבנת כאן, זה הציבור כולו שלוחץ את ידי. ובעצם, זה לא אני שלוחץ את ידה, זאת התרבות העברית לדורותיה שלוחצת את ידה. אני והיא רק שליחי מצווה כאן. לשיא האבסורד הגיע בזמנו הצייר משה גרשוני, שהתעקש לקבל את הפרס בהיעדרו, כיוון שסירב "לקשט" את הטקס בנוכחותו. בג"ץ דחה את העתירה הילדותית הזאת, של מי שלא היה מוכן לשאת בתוצאות ה"מרד" שלו בממסד.

פיקציית היצוגיות היא מכשיר רטורי יעיל. השופט אהרון ברק נודע ביכולתו להריק אל תוך הביטויים "האדם הסביר" ו"הציבור הנאור" עולם אידאולוגי שלם מבלי להרגיש שהוא "מזהם" את הפסיקה בעמדותיו הפרטיות. ככלות הכל, היה זה "הציבור הנאור" בכללותו שדיבר מגרונו. גם אנשי הרוח שמזדעזעים מן הפגיעה ב"תרבות העברית" מניחים, כמובן מאליו, שתרבותם שלהם היא נחלת הכלל, ומכל מקום, מה שאינו כלול בה אינו ראוי להגנה מפני "התערבות" השלטון. כמו השופט ברק, גם הם לכודים בפיקציה שבראו; הם מאמינים באמת ובתמים שהם שומרי החומות, שהברברים בפתח.

התפיסה שהריבון מגלם את "רצון העם", את מכלול מאוויו וטעמיו, היא למעשה הפילוסופיה הפוליטית ההגליאנית, שסללה את הדרך לפאשיזם. יש יותר מקמצוץ של אירוניה בעובדה שאנשי רוח חופשיים לכאורה, ביקורתיים לכאורה, נאבקים בציפורניים ממש על זכותו הקדושה של השלטון להעניק פרסים לנתיניו. הסתירה נעלמת מעיניהם: הם מתעקשים שהשלטון יעניק את הפרס, אך אינם מתירים לו להתערב בשיקולי הבחירה. המדינה, אותה "מפלצת קרה" בלשונו של ניטשה, מזרימה שלמונים לכיסיהם של אנשי רוח נבחרים; זה בסדר גמור מבחינתם. מה שחורה להם זה שהיא עוד מעזה להביע את דעתה בעניין.

בהקשר הזה כדאי להזכיר שבמשך שנים ארוכות – שנות שלטון מפא"י – השבט הלבן ראה את עצמו בשר מבשרו של השלטון. אז הוא עוד לא נזקק לאקרובטיקה המוסרית (פרי עלייתם של "הרוויזיוניסטים" לשלטון) שתאפשר לו להמשיך לינוק מעטיני המדינה בעודו משחיר את פניה בכנסי מחאה למיניהם. כל כך הדוקה היתה הסימביוזה, עד שאנשי רוח ראו לנכון להתריע בפני השלטון על "עמיתים סוררים" (כמו עמיחי שהואשם ב"ניהיליזם"), פרשה שנדונה גם כאן.

ההתערבות של נתניהו בפרס ישראל היא בזויה, אך ממנו אין לצפות ליותר. בזויה ממנה היא זעקת השוד ושבר שבקעה מפיהם של חברי השבט הלבן, באחידות מעוררת סלידה. מי שהולך לישון עם לימור לבנת שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם פרצוף של דני קושמרו. התחממתם שנים לאור מדורת השבט וכעת נכוויתם מגיץ או שניים?

נה לכם.

אנשי רוח, יוצרים ואמנים: הרפו מן השררה, היגמלו מן הצורך האובססיבי לחוש את ידה המלטפת על עורפכם, יד שבמוקדם או במאוחר תחליק קדימה ותלפות את צווארכם. את ההכרה הראויה לכם חפשו במקומות אחרים. כל פרס עדיף על פרס ישראל, וככל שהוא קטן יותר, מקומי יותר, ממסדי פחות – ערכו רב יותר. פרס אגודת הסופרים עדיף, פרס הספריות הציבוריות של ראשון לציון עדיף עוד יותר, מחיאות כפיים בחוג בית עדיפות עוד יותר, ומכתב פרטי של קורא אחד נרגש הוא הפרס היקר מכולם. לכיבודי השלטון השאירו בוז קר או שוויון נפש יגע.

איש הרוח שנעלב משלטון שלא חפץ ביקרו ראוי לרחמים. קחו אותו לפינה והסבירו לו לאט שהרבה יותר מעליב הוא שלטון שכן חפץ ביקרו. המחשבה שבזמן כלשהו תשב ועדה ממלכתית ותמליץ עלי לפרס כלשהו, על עבודתי האקדמית או הפוליטית, עושה את בשרי חידודין-חידודין; אדע אז לבטח שנכשלתי כישלון חרוץ.

דינו של זיו הקונצנזוס, או הקאנון, כדינו של זיו השררה; אין כבוד בהידחקות אל זה או אל זה. קבוצות מוחלשות או מודרות בחברה נלחמות תדיר על מקומן במרכז, על "ניראות" ציבורית, על מעמד שווה לקבוצה ההגמונית. עצוב לראות שהמאבקים הללו על פי רוב יוצאים מאותן הנחות שמנציחות את פערי הכוחות שנגדם הם מכוונים. כשרועי חסן מקלל אשכנזים מעל דפי מוסף "תרבות וספרות" של הארץ הוא משחק את תפקיד הדוב המאולף שמרקד במופע רחוב לבורגנים מדושנים. זה לא אירוני, זה לא הפוך על הפוך; זה בעיקר עצוב. הקול המודר מתעקש להישמע דווקא היכן שלא רוצים לשמוע אותו, המקופח מתחנן למבט של הכרה, לזיק של קבלה, דווקא מעיניו של הקאנון שקיפח אותו. מה זה אם לא הנצחת הפער, מה זה אם לא אישוש נוסף לתחושת הנחיתות? אם זעקת במשך שנים כלפי ההגמוניה, מי את שתקבעי לי מה טוב ומה רע, מה פשר החיפזון לקבל את תו ההכשר בדיוק מאותה הגמוניה, להסתופף מתחת ל"טעם" שלה (ובתוך כך, אין מנוס, לאבד את עצמך)?

אלטרנטיבה תרבותית או פוליטית לא חייבת לנתב את עצמה מראש לעמדת הנחיתות שמתחננת לקצת צומי. שלב התלונה ("הבכיינות") הראשוני יכול להוביל לקריאת תיגר אמיתית. כשהייתי ילד מתבגר, המקובלים היו עושים מסיבות רק לעצמם. הלא מקובלים התחלקו לשניים: אלה שמתדפקים ברפיסות על הדלת כל הערב, ותוך כדי כך הופכים לשטיחון שהמקובלים דורכים עליו בכניסה, ואלה שהתחרעו בחצר למטה ויצרו מסיבה אלטרנטיבית, שבהדרגה זלגו אליה חבר'ה מהמסיבה הרשמית. שאלו את עצמכם מי המודל שלכם.

הנה שתי דוגמאות. ומראש אני מבהיר: אני לא "קובע" כאן (בתור גבר אשכנזי) איך קבוצות מודרות "צריכות" לנהל את מאבקיהן הפוליטיים. אני מתאר את המציאות כפי שאני מבין אותה.

מוזיקאים מזרחים שהודרו במשך שנים מתחנות הרדיו ומן הקאנון הישראלי יכולים להיאבק על מקומם בתוכו, או לייצר אלטרנטיבה מחוצה לו. מי שבוחר בדרך הראשונה נשמע מהר מאד כמו איל גולן ומאיה בוסקילה. מי שבוחר בדרך השניה מקים את "קפה גיברלטר", אתר המוזיקה והתרבות הכי מעניין ורציני כיום בישראל.

דוגמה שניה. במשך שנים ארוכות נשלטו תנועות השמאל החוץ-פרלמנטרי בישראל בידי חבורות גברים. נשים שהודרו מעמדות כוח בתנועות האלה היו יכולות להיתקע בעמדת התלונה הקבועה על השוביניזם של השמאל, או לקום ולעשות מעשה: ליזום עשייה פוליטית אחרת, שממזגת שיח של שלום ופיוס עם סדר יום פמיניסטי. אלה שעשו כך חוללו מהפכה בשמאל הישראלי, וכיום הן הרוח החיה והאפקטיבית ביותר שלו.

חשוב להפריד כאן בין הדרישה לצדק חלוקתי לבין הדרישה להכרה ממסדית (בדמות פרסים, כבוד וכד'). הראשונה היא נגזרת של אזרחות שוויונית, השניה היא שכפול של תסביך נחיתות. חובה על המדינה לתקצב מוסדות תרבות ללא כל אפליה אידאולוגית, וזה עניינה של ההכרזה "או שתהיה עוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה". אך ודאי שלא חובתו של איש הרוח או האמן לדרוש כיבודים מן השלטון או מחיאות כפיים מקוראי "הארץ"; הייתי אומר שמוטב לו, אם לא נחוץ ממש, לשמור על מרחק בריא מכל אלה. המאבק לצדק חלוקתי הוא מאבק פוליטי חשוב; ההידחקות ליהנות מזיו השררה חותרת תחתיו ומשמרת את האי-שוויון התרבותי.

מן הבחינה הזאת, סקנדל פרס ישראל חשף דמיון מפתיע בין השבט הלבן לבין יריביו. לכאורה, כל מחנה והזעם שלו. ההירשפלדים כועסים על "מדינת השטאזי" שבוחשת בשיפוט התרבותי שלהם, השטריתים מלינים על החד-ממדיות של אותו שיפוט. אבל כולם מסכימים על דבר אחד: שפרס ישראל חשוב. ושהייצוג בו חשוב. ושהפולמוס הציבורי סביב העניין הוא חשוב.

ומה שחומק מכולם הוא שכל ההנחות האלה, והן בלבד, הופכות את העניין לחשוב. אלמלא חשבו כל הנוגעים לעניין שמדובר בנושא חשוב, הוא לא היה חשוב (זאת לא טאוטולוגיה: יש הרבה מאד נושאים שחשיבותם אינה תלויה בדעתם של אנשים: שינויי אקלים, רגולציה בשוק ההון וכד'). אבל הדיון החשוב יותר עדיין לא מתנהל: למה להידחק לזיו השררה, מה דמותו של איש הרוח שעושה כן, מה דמות איש הרוח שנכשל, מה דמות הציבור שמתווכח עליהם בלהט, ובעיקר, מה מרוויח השלטון מכל הפסטיבל הזה?

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,702 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: