Skip to content
18 בדצמבר 2014 / עידן לנדו

רצינו לברכך על החלטתך הנבונה

(מבוסס על אירועים אמיתיים)

 

- שלום, איך אפשר לעזור לך?
– תראי, אתם שלחתם לבן שלי מכתב רשמי בדואר, וכתוב בו כך: "בימים אלה התקבלה בקשתך להצטרף לביטוח הסיעודי "מאוחדת זהב". רצינו לחזק את ידיך ולברכך על החלטתך הנבונה להצטרף לתכנית זו".
– באמת, תרשה גם לי לברך באופן אישי את בנך.
– תודה, באמת תודה. הוא רק לא יכול להודות לך אישית כי הוא בגן עכשיו.
– זה בסדר.
– זה לא בסדר. הוא בן 5. למה הוא צריך ביטוח סיעודי?
– חשוב לא להיתפס לשאננות במחשבה…
- "לי זה לא יקרה". כן, אני יכול לקרוא לבד את המשך המכתב. בכל מקרה, דיברתי עם הבן שלי על זה.
- כן?
- והוא מכחיש בתוקף שהוא ביקש להצטרף לביטוח הסיעודי שלכם. הוא גם פיקפק בכך שיש בכלל מפלצת כזאת, "ביטוח סיעודי", ובכל מקרה הבטיח לי שהוא מזמן הרג אותה עם חרב הקסמים שלו, אולי "כבר שהייתי תינוק", כדבריו.
- אה, אני מתנצלת. הקופה צירפה אותו אוטומטית.
- מה זה??
- כל ילד בגיל 5 מצטרף אוטומטית לתכנית הביטוח הסיעודי שלנו. חשוב לא להיתפס לשאננות…
- אני מבין. זה שימוש מאד מעניין במלים "בקשתך להצטרף", לא?
- הקופה תמיד קשובה ללקוחותיה, מגדול ועד קטן.
- אבל צירפתם אותו אוטומטית, איך הוא היה יכול לבקש להצטרף?
- לכן גם הקפדנו לציין שזאת היתה "החלטה נבונה" מצידו: לבקש להצטרף אוטומטית.
- אבל הוא לא ביקש!
- גם זאת החלטה נבונה. הוא סומך עלינו, ואנחנו מברכים אותו על כך.
- תקשיבי, הילד לא לא החליט כלום. ההחלטה האחרונה שלו היתה להרוג את כל המכבים כי הם גמרו את הסופגניות ליוונים.
- איך קוראים לילד?
- נמרוד-יאנקעל.
- סליחה?
- סתם. רציתי שזה יישמע יותר בכיוון הסיעודי.
- אז איך קוראים לו?
- יאנקעל.
- ואתה בטוח שאין לו שום תסמינים גריאטריים?
- אהה, בוא נראה. טוב, הוא מתלונן כל הזמן, זה כן. הוא כל הזמן שוכח איפה הוא שם דברים. והוא מדבר אל עצמו די הרבה.
- אתה רואה? מה לגבי בריחת שתן?
- מדי פעם, לצערי.
- בבקשה. עכשיו אתה מבין למה הוא צריך ביטוח סיעודי?
- אבל תקשיבי, אנחנו לא רוצים את זה. באמת. תבטלו את הביטוח.
- מי זה "אנחנו"?
- אנחנו, ההורים שלו והוא.
- ואיפה יאנקעל בכל הסיפור הזה?
- מי זה יאנקעל?
- הבן שלך.
- אה. מה זאת אומרת, הוא ואנחנו בדעה אחת.
- תסלח לי שאני אומרת לך, אדוני, אבל לי יש ניסיון כלשהו עם מצבים גריאטריים. ה"דעה" של הפציינט היא לא תמיד "דעה", ולא תמיד "שלו". מדובר באנשים חסרי-ישע.
- מה את אומרת לי? שאי אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלו?
- בדיוק.
- אבל כן סמכתם על שיקול הדעת שלו כשצירפתם אותו לביטוח הסיעודי רק לפני שבוע.
- אוטומטית.
- אז כן היתה לו "דעה".
- החלטה נבונה מאד. אנחנו מברכים עליה.
- אבל כשהוא רוצה לבטל את הביטוח, אין לו "דעה"?
- הוא הרי סיעודי, לא? אדוני, אני יודעת שזה קשה לך להבין, בסך הכל מדובר ביוצא חלציך, אדם שהיה קרוב אליך כל שנותיו. לפעמים צריך לתת לטבע, סליחה, לקופת החולים, לעשות את שלה. תסמוך עלינו, יש לנו ניסיון עשיר במקרים כאלה.
- אז אין דרך להשתחרר מהביטוח הזה?
- משורה ישחרר. מכיר את ההמשך?
- פאק.
- אבל אני יכולה להציע לך משהו אחר. אתה נשמע לי לא כל כך מאוזן הורמונלית. נוטה להתפרצויות, לא?
- עד שקיבלתי את המכתב שלכם הייתי אדם שליו לחלוטין.
- או. אז זה עובד. בכל מקרה, יש לנו תכנית ביטוח מיוחדת לאנשים במצבך ובגילך. קוראים לה "מאוחדת שליה".
- כבר נשמע מפתה.
- ביטוח טרום-לידה לגברים בגיל העמידה.
- רעיון מעולה. אפשר להצטרף?
- הצטרפת כבר. אוטומטית.
- החלטה נבונה מצדי. אני מברך אתכם על ההחלטה שלי.
- תודה. אפשר להמשיך את הביטוח עד הלידה או עד שאתה מפסיק להניק.
- למעשה אני עדיין מניק את הגריאטרי שלי.
- יאנקעל?
- כל יום לפני הגן. יחד עם הקורנפלקס.
- אין בעיה. אפשר לבצע קיזוז בין שני הביטוחים. רק תודיעו לנו על כל שינוי במצבכם.
- באותה הזדמנות, אשתי משוררת. יש לכם אולי…
- ביטוח נגד קריסת תקרות אזבסט בזמן חריזה?
- כן, בדיוק.
- בדרך.
- יופי. בדיוק כזה היא צריכה. תודה רבה.
- הקופה תמיד שמחה לעמוד לשירותך. המשך יום נעים.

30 בנובמבר 2014 / עידן לנדו

שגַעַת הבחירות, נשף המסיכות

ראשית, צריך לומר את המובן מאליו: הקואליציה לא מתפרקת בגלל חוק הלאום. הרעיון שקואליציה בישראל תתפרק בגלל סוגיה סמלית כזאת, שחשיבותה בעיקר הצהרתית ולא מעשית – הוא רעיון מופרך. הדמוקרטיה הישראלית ממילא כפופה לזכויות היתר של הרוב היהודי; קואליציות לא מתפרקות על חוקים שמכריזים את המובן מאליו. לפני שלושה חודשים, כשהאבק שכך על חורבות עזה, צפיתי שפני הקואליציה לפירוק ובחירות חדשות. אף אחד לא צייץ אז על חוק הלאום; משמע, התירוץ פוברק אחרי שהדרך כבר היתה סלולה.

העובדה שכל שרי הממשלה, כאיש אחד, טוענים השכם והערב שזאת העילה לפירוק הקואליציה מלמדת שני דברים: אחד, שהם עדיין חושבים שכולנו מטומטמים, ושניים, שהם חולקים כולם אינטרס משותף, עמוק יותר מן המחלוקות המפוברקות סביב חוק הלאום.

מה שקורה בפוליטיקה הישראלית בשבועות האחרונים הוא נשף מסיכות מופרך. המסיכות זולות, נקנו ב-5 שקלים בדרום תל-אביב, לא מסתירות את הגיחוכים הציניים שמאחוריהן, ובכל זאת כולם מתעקשים לעטות אותן ולהפריח דברי להג ריקים לכל עבר. כל מנהיגי סיעות הקואליציה מקפידים להבהיר שהם אינם מעוניינים בבחירות, שבחירות זה הדבר הכי מזיק למשק עכשיו, שבאמת, אין סיבה לפרק את הקואליציה כי ממילא הקואליציה הבאה שתוקם תהיה דומה-עד-זהה לה – ובכל זאת, כולם עושים כל מאמץ כדי להאיץ ולהבטיח את התרסקותה של הקואליציה והקדמת הבחירות.

אם כולם פועלים כאיש אחד, כנראה שכולם מונעים בידי אינטרס אחד. והשאלה הפשוטה, שאותה נמנעים בעקביות הפרשנים מלשאול, היא מדוע הקואליציה דוהרת בששון אל התהום? ניסיונות התירוץ עלובים. חוק מע"מ 0 הוא חוק גרוע, אבל משמעותו התקציבית אינה גורלית; קואליציות כבר בלעו צפרדעים גדולות הרבה יותר. גביית כספים מקק"ל והנפקת חברות ממשלתיות בבורסה אינן סוגיות שבהן יש חילוקי דעות אמיתיים בין השותפות לקואליציה. מיסוי תיירות המרפא הוא נושא שנוי במחלוקת, אבל הליכוד וישראל ביתנו צודקות – מקומו בחקיקה נפרדת ולא בחוק ההסדרים. ובכל מקרה – על זה לא מפרקים קואליציה.

התמונה המצטיירת היא זאת: כל השותפות לקואליציה מעוניינות בהקדמת הבחירות, ו"יש עתיד" מעוניינת מאד. כן, בדיוק ההיפך ממה שמלעיטים אתכם הפרשנים. לא מדובר בחבורת שלומיאלים שיוצא להם ההיפך ממה שהם רוצים. לא מדובר באנשים שצופים מן הצד בתהליכים הסטוריים בלתי-נמנעים. ובעיקר – אין שום מחלוקת אידאולוגית אמיתית בין שותפות הקואליציה (וזו הסיבה שכולן, אחרי פירוק והרכבה מחדש של הלגו המפלגתי, ירכיבו גם את הקואליציה הבאה).

הגיע הזמן לקבור כבר את המשפט המטומטם "אף אחד לא רוצה בבחירות עכשיו, אבל…". מטרתו היחידה היא לסמא את הציבור: לטשטש את הקשר הסיבתי בין הדינמיקה לפירוק הממשלה ובין מחולליה ביודעין – השרים באותה ממשלה.

כך יש להבין את ההיערמות הזריזה של "סוגיות בלתי פתירות" על שולחן הממשלה – סוגיות שצצו משום מה דווקא עכשיו. אולי המרתיחה מכולן היא סוגית חוק הלאום – הן הגירסה של אלקין והן גירסת הנגד של לבני. מדובר בוויכוח סמלי שהשלכותיו המעשיות זניחות – חומר אידאלי לטורי דעה נסערים (כמו שאר "חוקי הדמיקולו", הקרדיט לרועי צ'יקי ארד). כל זה נוח מאד לראש ממשלה שמתמחה בהסטת הדיון הציבורי שוב ושוב מסוגיות דוחקות של הקיום היומיומי כאן לאיומים פיקטיביים על "הזהות היהודית" או על "המפעל הציוני".

זה נוח עוד יותר לציפי לבני, ששוב מסירה את האבק מפנטזיית "התקווה הלבנה" והשפויה של השמאל, בהתייצבה, כביכול, מול הלאומנים של הימין. אבירת זכויות האדם הזאת, נזכיר, צברה את הקילומטראז' הארוך ביותר בממשלות הדמים של העשור האחרון: דמם של כ-3,600 אזרחים חפים מפשע על ידיה הצחורות: 1,200  במלחמת לבנון השניה (לבני שרת חוץ), כ-800 ב"עופרת יצוקה" (לבני שרת החוץ) וכ-1,600 ב"צוק איתן" (לבני שרת המשפטים). סרבנית השלום העקבית הזאת (ראו כאן תיעוד מפורט), המבוקשת על פשעי מלחמה, שוב תרוץ לכנסת על טיקט השלום, או תהליך השלום, או הנכונות להיכנס לתהליך שלום, או האומץ להצהיר על נכונות להיכנס לתהליך שלום, וכיוב'. למעשה, לבני כבר הזדרזה לפרש את מהלכיה שלה כשהכריזה ש"הבחירות הבאות יתבססו על ההבנה שיש מאבק בין היהודי לדמוקרטי". קיראו זאת מן הסוף להתחלה: המאבק בין היהודי לדמוקרטי מתבסס על ההבנה שיש בחירות.

ולפיד? נו, כאן מדובר בשוחר זכויות אדם ידוע; עוד בקמפיין הבחירות שלו הכריז האיש ש"אם נעלה את אחוז החסימה אז חנין זועבי לא תתעסק באיך עולים על המרמרה 2, אלא בזכויות נשים ערביות". זאת ה"דמוקרטיה" שלפיד נלחם עליה כעת כנגד חורשי רעתה: דמוקרטיה שבה כל הערבים צריכים להצביע למפלגה אחת (להבדיל מהיהודים), ולהתעסק רק בזכויות נשים ערביות.

המפלגות של לבני ולפיד כל כך מחויבות לשוויון האזרחי של ערביי ישראל, שהדבר אינו יורד מסדר יומן. למעשה, שורה שלמה של החלטות ממשלה – אותה ממשלה שלבני ולפיד מכהנים בה, כן? – מעידות על כך ש"יש עתיד" ו"התנועה" לא יתפשרו כמלוא הנימה על זכויות שוות לערבים בכל תחומי החיים. למשל:

  • לבני ולפיד הצביעו בעד הריסת היישוב הבדואי אום אלחיראן והקמת יישוב יהודי תחתיו – מעשה טרנספר באזרחים ערבים שיושבים כחוק על אדמה שהוקצתה להם בידי המדינה, שעכשיו בועטת אותם החוצה.
  • לבני ולפיד הצביעו בעד הצעת החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב ("מתווה פראוור"), שגובשה מעל ראשיהם של האזרחים הערבים שאת גורלם היא חותכת, ללא השתתפותם, תוך התעלמות מתביעות בעלות שהם מנהלים בבתי המשפט מזה שנים ארוכות, ונתנה הכשר למבצע הריסות עצום בממדיו, יותר מ-1,000 בתים מדי שנה ביישובים הבדואים בנגב.
  • לבני ולפיד עומדים להצביע בעד הקמת עוד 11 יישובים בנגב (הרחבה של תכנית "מבואות ערד"); מדובר בלא פחות מקטסטרופה תכנונית שכל הגורמים המקצועיים מתנגדים לה, כולל ראשי רשויות מקומיות בנגב. מטרתה המוצהרת בגלוי היא לטאטא את 8,000 הבדואים המתגוררים באזור בכפרים לא מוכרים, כחלק מתכנית-העל לייהוד כל מרחב בקעת ערד ודרום הר חברון, עליה כתבתי כאן.
  • לבני ולפיד לא התנגדו להשעיית ח"כ חנין זועבי מדיוני המליאה למשך 6 חודשים בשל התבטאויות שלא נעמו לאוזניים ציוניות. בוועדת האתיקה, שהחליטה על ההשעיה, יושבת נציגה של "יש עתיד", ח"כ קארין אלהרר.
  • לבני ולפיד הצביעו בעד הארכה בשנה נוספת של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל", או בכינויו ההולם יותר, "החוק לשמירת הרוב היהודי ודחיקת המיעוט הערבי החוצה", חוק ששם ללעג את כל המלל של הליברלים-לרגע בממשלה.
  • בעוד לבני ולפיד מברברים על זכויות דמיוניות של ערבים דמיוניים, הממשלה שלהם, כמו כל קודמותיה, מפלה באופן קיצוני את היישובים הערביים בהקצאת תקציבים. דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם לאחרונה חשף כי למרות ש-15% מאוכלוסית ישראל מתגוררת ביישובים ערביים, רק 0.3% מדירות הדיור הציבורי נמצאות בהם. חלקם של אותם יישובים ערביים בתקציבים ממשלתיים נמוך באופן עקבי מ-15% (אף כי היה צריך להיות גבוה יותר, שכן רמת התמיכה הממשלתית אמורה לעלות ביישובים מוחלשים): 2% מכלל ההלוואות של משרד השיכון לבניה עצמית וקבלנית בפריפריה, 9% מתקציבי הפיתוח למוסדות ציבור, 2.7% מתקציבי הרווחה, פחות מ-0.5% מתקציבי התמיכה בחקלאות, ופחות מ-0.5% מתקציבי התמיכה בתרבות.

עד כאן הקשר הרופף-משהו בין ההצהרות של פוליטיקאים יהודים בעד שוויון אזרחי מלא לערבים לבין מעשי הממשלות שהם עצמם חברים בהן ומעצבים את מדיניותן. הצהרות לא עולות כלום; להיפך, הן מכניסות רווחים – אלקטורט שמן של שמאלנים תועים ומסוממים, שלא טורחים לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרות.

הסיפור האמיתי: התקציב האנטי-חברתי

התשוקה שבוערת בעצמותיהם של נתניהו-בנט-לבני-לפיד להקדים את הבחירות מובנת לגמרי על רקע המשבר התקציבי שחולל מבצע "צוק איתן". על הדינמיקה הזאת כתבתי לפני שלושה חודשים, יומיים אחרי תום המבצע, בפוסט נרחב שניתח את שיטת המשטר החדשה שהתקבעה בישראל בעשור האחרון: הרפתקאה-צבאית-יקרה-להחריד- בור-תקציבי-פירוק-קואליציה וחוזר חלילה. באותם ימים (שנראים כה רחוקים), כשכולם היו עסוקים בהשגים הבטחוניים של המבצע (עיסוק סרק; לא היו שום השגים), החל שעון החול של הקואליציה לתקתק לאחור.

אני מדביק כאן את תמצית הניתוח ההוא (וממליץ לחזור ולהיזכר בפרטים – שהרי הכל נשכח כה מהר כאן):

"ממשלות ישראל בעשור האחרון נבחרות על בסיס הבטחות לצמצום הפערים החברתיים. חרף זאת, עם כניסתן לתפקיד הן מחוללות-משתתפות-נגררות למבצעים צבאיים שגובים מיליארדי שקלים מתקציב המדינה. כדי לאזן את ההוצאות האלה, אותן ממשלות חייבות לקצץ באופן דרסטי בהוצאה האזרחית, בסתירה גמורה למצע שבזכותו נבחרו. ובכדי שלא להתייצב מול הבוחר ברגע ההכרעה הזה, הן נמנעות מהעברת התקציב האכזרי ומפזרות את הכנסת. התקציב עובר לממשלה הבאה, שתאשר אותו באמתלה שנגזר עליה לתקן את טעויות הממשלה הקודמת. כך, אף ממשלה אינה נושאת באחריות לגזירות הכלכליות שהיא המיטה על הציבור: מה שהיא מבצעת, לא היא החליטה, ומה שהיא מחליטה – לא היא תבצע. ממשלת ישראל לעולם "מכבה שריפות" של הממשלה הקודמת ומבעירה שריפות לממשלה הבאה."

התחזית הזאת מתממשת לנגד עינינו. העובדה שהיא לא נזקקה להתפתחויות של השבועות האחרונים מעידה ששורשיה עמוקים יותר מן הקצף החדשותי שעל פני המים. אין לנו עניין כאן עם קילקול ספציפי בקואליציה הנוכחית אלא עם דפוס שלטוני שהולך ומתקבע כחלק משיטת המשטר הישראלי. התירוצים של כל קואליציה מתחלפים; הדפוס קבוע.

מה שלא צפיתי באותו פוסט הוא שהתירוץ הפומבי לפיצוץ הקואליציה יהיה לא פחות מהעדפה "ללכת לבחירות ולא לפגוע בשכבות החלשות ובמעמד הביניים בישראל." כאן באמת שברה "יש עתיד" שיא חדש של ציניות – לזמבר את התקציבים החברתיים ואז לפוצץ את הקואליציה מתוך דאגה לשכבות החלשות ומעמד הביניים.

הנה לכם תזכורת איפה באמת נמצא הלב של לפיד ושותפיו לקואליציה. סעיף נחבא אל הכלים בחוק ההסדרים מקפיא לארבע שנים את מספר עובדי השירות הציבורי. המשמעות: לא תהיה קליטה של עובדי קבלן בהעסקה ישירה; 400 אלף עובדי הקבלן במגזר הציבורי ימשיכו להתקיים בתנאי שכר והעסקה של עבדים-בפועל. יתירה מזאת, הגידול הטבעי באוכלוסיה לא יאוזן בגידול מתאים בשירות הציבורי, מה שבהכרח יפחית את יעילותו וישמש אמתלה להפרטות נוספות. לא שמעתם ציוץ של מחאה מצד שרי הממשלה נגד הסעיף הזה מן הסיבה הברורה שכולם מסכימים עליו; כולל שר החינוך שהתחייב להעביר את כל מורי הקבלן להעסקה ישירה בתוך שנתייים, התחייבות שאין לכנותה, לאור חוק ההסדרים הנוכחי, אלא שקר עז-מצח.

על מה עוד מסכימים בממשלה? "יש עתיד", "הבית היהודי" ו"התנועה" העבירו הצעת חוק לאסור על "שביתות פוליטיות" – גרזן ניאו-ליברלי מוכר שנועד לשבור את הרסן היחידי על הכוח הבלתי מוגבל של ההון – העבודה המאורגנת. חוק כזה, אם יעבור, יאסור מכל וכל שביתת סולידריות של מגזר אחד עם מגזר אחר או שביתה במחאה על מדיניות כלכלית חובקת-כל (כפי שקורה לא אחת באירופה) – תנאים אידאלים של "הפרד ומשול" להנצחת פערי הכוח העצומים במשק הישראלי.

על זה הם מתאחדים, בקואליציה, ולזה הם מעדיפים שלא תשימו לב. לא טוב להם להיראות בעלי ברית בשעה שהם מצחצחים חרבות לקראת מערכת הבחירות, ועל כן הם מעצימים את "חילוקי הדעות" הטפלים שביניהם, חילוקי דעות נטולי כל השלכה מעשית, לממדים אבסורדיים. לבני ובנט שולפים ציפורניים באולפני החדשות, מתכתשים על "יהודית ודמוקרטית" לעומת  "דמוקרטית ויהודית", ובאותה עת ממש, בוועדות הכנסת ובמליאה, קוברים עמוק יותר ויותר את מעמד הביניים והשכבות המוחלשות. הממשלה האנטי-חברתית ביותר שהיתה בישראל מוכרת לעם אגדה מופרכת על "מחלוקות מהותיות" בנושאים מדיניים (שקר: סטגנציה מדינית, מלווה בהתפרצויות טרור תקופתיות, היא התכנית המדינית המועדפת על כולם) כדי שאף אחד לא יערער על המונוליטיות הכלכלית שלה.

דקה אחרי הבחירות, כמובן, כל אותן "מחלוקות" פיקטיביות יהיו כלא היו. החשודים הרגילים יתייצבו בבית הנשיא להרכבת הקואליציה החדשה: חיוכים, צ'אפחות, שוב עשינו את זה, שוב עבדנו על הפראיירים האלה שמשלמים מיסים (וקבלו את כחלון, הלפיד החדש, עוד מיתוס חברתי שנבנה בעזרת התקשורת). אפשר להמשיך במפעל חיינו: להזרים את הכסף מכיסו של האזרח לתעשיות הביטחון ולטייקונים. על זה אין ויכוח, בזה כולם מפלגה אחת גדולה. בתחילת "צוק איתן" כתבתי כיצד השכלול הטכנולוגי של זירת הקרב מחולל אינטרסים כלכליים רבי-עוצמה שמנציחים את התבססות המשק הישראלי על תעשיות הביטחון. מדהים לראות איך גם העניין הזה נמכר לציבור כ"שירות חברתי" (חייבים להמשיך לייצר פצצות כי זה מספק מקומות תעסוקה – כאילו תעשייה אזרחית לא יכולה לעשות זאת).

התקשורת מתמסרת, כמובן. כשנזרקת לחלל האולפן מילת הקסם "בחירות", גם מעט התבונה והיושרה שעוד נותרו בקודקודם של הפרשנים מתפוגגות דרך החלון. משימתם ברורה להם לגמרי: להלעיט את הציבור עד אובדן הכרה בכל מה שאיננו הנושא האמיתי של הבחירות. כך הנושא האמיתי – חלוקת ההון בחברה ותעשיית הפחד שמנציחה אותה – לעולם לא יעלה לדיון. שהרי אז, חלילה, הציבור עוד עלול לדרוש שינוי אמיתי, שקשור במשהו לחיים שלו.

 

16 בנובמבר 2014 / עידן לנדו

תמונות בתערוכה: 30 שנה עם ימשיטה

פסטיבל הגיטרה בטורונטו, 29 ביוני, 1984. בחור צנום, אוחז בגיטרה "רמירז", עולה לבמה. מביט בחששנות לצדדים, כובש חיוך ביישני, כמו ילד שהתבקש בידי אביו לנגן לפני האורחים. הוא מתיישב. ואז משהו קורה.

"בעוד הוא מתיישב וקד לקהל, משהו לא יאמן מתרחש לנגד עינינו. הילד הקטן הביישן הופך לענק. ברור שתהליך פנימי כלשהו של התרכזות מתרחש בנפשו של האמן. האפקט החזותי על הקהל, אולי שלא במתכוון, הוא שאנו נסחפים אל התמורה שהופכת את הנער לאמן בשל ומלא להט. ד"ר ג'קיל הופך למיסטר הייד. הוא עדיין לא ניגן תו אחד, וכבר כישף את כולנו, עד האחרון, בגוף ובנפש. עכשיו כבר אי אפשר להימלט ממנו!"

בחציה הראשון של התכנית ניגן הגיטריסט יצירות של פרננדו סור, באך ובריטן. בהפסקה הקצרה נצפו בלובי נגנים ידועי-שם מתהלכים במבט זגוגי, מוכי ברק. ויכוחים קולניים נשמעו מכל עבר. אבל אז הגיע החלק השני של הקונצרט. "תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי, בעיבוד לגיטרה. מעולם לפני כן לא נוגנה היצירה הזאת על גיטרה. הקהל נדהם, נרעש, התפצל מיד למחנות בעד ונגד, ולא חדל מכך מאז ועד היום. הביצוע של הנגן הצעיר לסוויטה של מוסורגסקי נחשב עד היום לאחד השיאים של הגיטרה הקלאסית בכל הזמנים, נקודת מפנה בהסטוריה של הכלי.

לנגן קראו קזוהיטו ימשיטה, והוא היה אז בן 23.

* * *

תחנת הרדיו "קול השלום", אי-אז בתחילת שנות ה-80', שעת ערב בין 19:30-21:00: השעה הקלאסית. הרדיו מכוון על התחנה, בעיקר בגלל נעימת הפתיחה הבלתי נשכחת. השדרן שם את "תמונות בתערוכה" בעיבוד לגיטרה, שמו היפני של הנגן חולף באוויר ונשכח מיד. 35 דקות תמימות בלי כל הפרעה. הצלילים המוזרים, המהפנטים, בוקעים ממכשיר הרדיו, ומיד נצרבים בזיכרונו של המאזין.

למאזין קראו עידן לנדו, והוא היה אז בן 16 או 17. הוא לא היה יפני בכלל.

* * *

הסיפור שלי עם ימשיטה מתחיל אז. לפני 30 שנה. מה שמוזר בסיפור הזה, מה שהופך אותו כמעט לנובלה רומנטית בנוסח אמילי ברונטה, הוא העובדה שכל-כולו של הסיפור מתקיים בממלכת הזיכרון; זיכרון של אירוע יחיד, האזנה חד-פעמית, זיכרון מתמשך וחי של המפגש ההוא בין הנגינה של ימשיטה לאוזן שלי. במשך 30 שנה לא שמעתי את היצירה הזאת שנית בנגינתו. ובכל זאת, הצלילים היו חקוקים בי בבהירות, כאילו סותתו בבזלת. זכרתי את המעברים בין התמונות, את גוני הצליל השונים, את חילופי המקצב. במשך שנים הייתי מהמהם לעצמי את היצירה לפי אותו ביצוע בדיוק, ביצוע שהאזנתי לו פעם אחת בלבד.

כמובן שבמהלך השנים ניסיתי לאתר את ההקלטה. אחרי ההאזנה ההיא פקדתי מיד את מקדשי התקליטים של תל-אביב – "אלגרו" ו"בית התקליט". לא מצאתי. המשכתי להאזין בדבקות לשעה הקלאסית ב"קול השלום", בתקווה שישמיעו שוב את היצירה ואצליח לרשום את שמו של הנגן. זה לא קרה. חיפשתי ככל יכולתי בספרים, בכתבי עת. בכל פעם שהייתי מגיע לחו"ל, הייתי עוצר בחנות תקליטים ומדפדף בביצועים השונים של "תמונות בתערוכה". הכל היה שם – כולל העיבוד הגרוטסקי של "אמרסון לייק ופאלמר" – אבל הגיטרה של ימשיטה לא. גם המוכרים לא ידעו במה מדובר. במרוצת השנים גברו הפיקפוקים: אולי בכלל הזיתי את הכל? מתישהו ויתרתי.

ואז, לפני כמה שנים, המציאו את האינטרנט. כך נודע לי ששמו של אותו נגן היה ימשיטה. אבל עדיין – התקליט אזל, וגירסת תקליטור לא היתה קיימת. כל כמה שנים הייתי בודק, מוודא שגיזת הזהב הזאת עדיין בלתי מושגת, ועובר הלאה. באיזשהו מקום אפילו לא התאכזבתי. כמו שאמרתי, בכל רגע נתון, בהחלטה רצונית, הייתי יכול ללחוץ "פליי" על הזיכרון ההוא, שהוקלט במוחי לפני שנים ארוכות, והצלילים היו שבים לתחייה.

עד שמצאתי. אבל רגע. סבלנות.

* * *

ימשיטה הקליט את "תמונות בתערוכה" כשהיה בן 20. מבקר מוזיקה בשם ג'ורג' וורן, שהאזין להקלטה, הודה שעצם הרעיון לעבד את היצירה הזאת לגיטרה נשמע כמו "הרעיון המטופש ביותר שניתן להעלות על הדעת", אבל הביצוע של ימשיטה הותיר אותו פעור-פה. הוא היה בטוח שיש שם טריק כלשהו, הקלטות מוכפלות; לא ייתכן שנגן אחד מפיק את הצלילים האלה מגיטרה אחת. למעשה, הספק הזה הוא שהניע את מתניה אופי, המבקר ומוסיקולוג הגיטרה (ישראלי לשעבר) שצוטט בתחילת הפוסט, להגיע לאותה הופעה בטורונטו, כדי לחזות במו עיניו בביצוע הבלתי-מתקבל-על-הדעת הזה.

אופי מונה את כל ההשגים הבלתי אפשריים בביצוע הזה. בקטעים מסויימים נשמעים אקורדים מלאים במקביל ל"טריל" באצבעות שאמורות לפרוט את האקורד; קטעים מסויימים מצריכים כיוונון מחדש של המיתר התחתון, תהליך שלוקח לנגן ממוצע לפחות כמה דקות, בעוד שבהקלטה המעבר בין הקטעים לוקח שניה או שתיים; הטווח הדינמי של הנגינה – המרחק בין הצליל החרישי ביותר לצליל הרועם ביותר – עצום במידה בלתי סבירה.

ובכן, מתניה אופי מגיע להופעה, צופה מקרוב בימשיטה מבצע את "תמונות בתערוכה", ונאלץ להודות: אין טריקים. הכל אמיתי. הוא מסיק שימשיטה, שלא התחנך על המסורת הקלאסית האירופאית, פשוט לא ידע שיש דברים מסוימים ש"אי אפשר" לעשות על גיטרה. אז הוא הלך וניסה מה שבא לו, מה שהיה דרוש לו כדי לנגן את היצירות שמשכו את ליבו. וכך יצר, יש מאין, מקבץ של טכניקות חדשניות.

הקונצרט המדהים ההוא בטורונטו לא הונצח כראוי. ביוטיוב יש שני קטעים פיראטיים באיכות מוזיקלית מזעזעת, אבל ניתן להתרשם בהם מן הטכניקה הפנומנלית של ימשיטה הצעיר, מאופן האחיזה המוזר שלו בגיטרה ומן הפראות הדמונית שבה הוא מסתער עליה ("אחרי ההופעה אוספים את הציפורניים שלי מן הבמה", הוא העיד).

בעולם הגיטרה הקלאסית שמו של ימשיטה עדיין מצית מחלוקות סוערות: העיבודים שלו ליצירות תזמורתיות ("ציפור האש" של סטרווינסקי, "העולם החדש" של דבוז'אק), מהירות הנגינה, והשאלה הנצחית – האם מדובר באקרובט טכני או במוזיקאי מעמיק. ימשיטה עצמו נמנע לחלוטין מלהתערב בוויכוח, ולמעשה נראה כאילו הפירסום במערב אינו נמצא בראש מעייניו. הוא כבר הקליט יותר מ-80 תקליטים אך רובם לא ראו אור במערב.

* * *

מבחינתי, מעולם לא היתה בכלל שאלה. מדובר במוזיקה שמיימית. למעשה, באותה האזנה מכוננת בנעוריי, לא היה לי מושג שמדובר בהישג טכני יוצא דופן. ניגנתי אז גיטרה באופן חובבני במשך שנה וחצי, וכל הרפרטואר הקלאסי שהאזנתי לו הצטייר לי כפסגות בלתי מושגות של נגינה. מה שהפיל אותי ב"תמונות בתערוכה" של ימשיטה היה היופי, לא הוירטואוזיות. אף פעם לא הגעתי לדרגת מיומנות כזו שתאפשר לי להבחין בחריגות הטכנית של הביצוע הזה. אבל מוזיקלית, חשתי כבר אז בפלא, שנטמן בזכרוני. מאז שמעתי לא מעט ביצועים של "תמונות בתערוכה" – תמיד העדפתי את הפסנתר סולו על התזמורת. הביצוע של ימשיטה לא נופל מן המשובחים שבהם (כמו זה). אולי אינו עולה עליהם (כפי שביצועי הגיטרה לשאקון של באך מתעלים על ביצועי הכינור) אבל לבטח תורם פרשנות מקורית משלו.

ובכן, אחרי כל אותן שנים של חיפושים שהעלו חרס, נזכרתי בדבר שוב לפני מספר חודשים. ובחיפוש האינטרנטי גיליתי שההקלטה כבר הועברה לתקליטור שאפשר לרכוש אותו… אבל רק ביפן, כמובן. וכך, בעבור עלות משלוח שערורייתית מן הקצה השני של הגלובוס, התאחדתי שוב עם אלוף נעוריי. איך היה? יש רגעים שהשתיקה יפה להם.

כתיקון כלשהו לנתק מן היצירה הייחודית הזאת במשך כל כך הרבה שנים, החלטתי לתת לה משכן של קבע בבלוג. עד שיגיע מבול התביעות על הפרת זכויות יוצרים מיפן, אתם מוזמנים ליהנות מן ההפקר.

המלצה: הפיאניסימו של ימשיטה כל כך חרישי שרוב הרמקולים יבלעו אותו לחלוטין. רצוי מאד להאזין עם אוזניות איכותיות.

"תמונות בתערוכה", מאת מודסט מוסורגסקי (קזוהיטו ימשיטה, גיטרה)

 

כמה מילים בזמן שאתם מאזינים.

הסגנון האנטי-קלאסי של ימשיטה ניכר קודם כל באופן הפריטה, בשימוש המכוון בצליל "מלוכלך", בזמזומים ובנקישות שהוא מפיק מן הכלי. אלו יצרמו למאזינים מסויימים אבל לי הם קסמו מאותה סיבה שאני אוהב גיטרה יותר מפסנתר: הגיטרה היא כלי גופני, שצלילה משמר את מגע היד הרבה יותר מן הצליל הפסנתרי המתווך דרך מערכת פטישים. לסלוד מן "הרעש" שנלווה לפריטה בגיטרה זה כמו לסלוד מן הטחינה שמטפטפת ממנה פלאפל. או שאתם בעסק או שלא.

אחת התכונות הבולטות של "תמונות בתערוכה" היא שינויי המזג וה"צבע" בין קטע אחד למשנהו (קראו כאן על התמונות של הצייר ויקטור הרטמן שבהשראתן הולחנה הסוויטה). ימשיטה מתאים במיוחד ליצירה הזאת כיוון שסגנונו מעצים את הניגודיות שבה – בין מהיר לאטי, בין חלש לחזק, בין ענוג לפראי. הכישרון הגאוני שלו הוא ביצירת ניגודיות סימולטנית בין גוונים שונים של נגינה, כאילו באמת מדובר בשני נגנים עצמאיים ולא באחד.

והעיקר, אותו לא ניתן לפרוט לטכניקה אבל הוא מוחש בעליל – החשמל. הדריכות, המתח העצום שאצור גם בקטעים הליריים ביותר, שמתפרק באבחות מהירות ואז נכלא שוב, כמו ברק שמאיר לשבריר שניה נוף בלהות, זוויתי ומפורע, ומיד עוטפת אותו שוב חשיכה מיטיבה.

11 בנובמבר 2014 / עידן לנדו

רוצה לתרגם אותי?

מדי פעם שואלים אותי למה אני לא כותב את הפוסטים באנגלית. אני עונה שאת העבודה הפוליטית שלי אני מכוון בראש ובראשונה לקהל הישראלי, זה שניזון בעיקר מן התמונה החלקית והמעוותת שמספקים כלי התקשורת המרכזיים בעברית. את התמונה הזאת אני מנסה לתקן, בדרך הנגישה ביותר למי שצורך חדשות בעברית.

זה לא אומר שאני חושש מחשיפת החומרים האלה לקהל בחו"ל. להיפך, כל חשיפה נוספת משרתת את המטרה הפוליטית של הבלוג; החתירה לאמת ולצדק אינה מכירה בגבולות גיאוגרפיים או לשוניים. יחד עם זאת, מכיוון שאני משקיע את עיקר מאמציי בתחקירים, איסוף חומר וכתיבה (וזאת בשעות שפנויות מעבודתי האקדמית), לא נותר לי זמן לתרגם בעצמי.

על כן, מלאכת התרגום מוטלת על רצונם הטוב של אחרים. קראת כאן פוסט שחשוב לך לחשוף לדוברי אנגלית או כל שפה אחרת שאת/ה שולט/ת בה? שנס/י מותניים, טול/טלי מקלדת והחל/י לתרגם. ברכתי נתונה לך מראש.

אלה הבקשות שלי ממך:

  1. תרגמ/י היטב. אני לא אבדוק אותך ולא אעבור על התרגום, אני סומך עליך.
  2. חשוב: לא להשמיט קישורים, בלעדיהם אין לבלוג זכות קיום. בתרגום לאנגלית אפשר לחפש מקבילות בעברית. אתרי חדשות כמו "הארץ" ו-Ynet קיימים גם בגירסה אנגלית, ודו"חות של ארגוני זכויות אדם ישראליים גם הם בדרך כלל מופצים בשתי השפות. בכל מקרה שיש מקבילה באנגלית, קשרו אליה. אם אין, שמרו על הקישור המקורי בעברית והוסיפו בסוגריים (Hebrew).
  3. צילומים: אני נוהג להעלות צילומי חדשות בציון קרדיט מלא. אם האתר שבו יופיע התרגום אינו מתיר להעלות צילומים לא מקוריים, התייעצו אתי לגבי פיתרון. לפעמים אפשר למצוא צילומים חלופיים, לפעמים אפשר להשמיט. אנא אל תחתכו חומרים גרפיים מן הפוסט ללא אישורי.
  4. אנא תנו לי קרדיט בראש הטקסט והוסיפו קישור לפוסט המקורי בעברית.
  5. תשלום: אני לא גובה תשלום מאתרים שאינם למטרת רווח (בלוגים ואתרי מדיה אלטרנטיבית). אם הפוסט המתורגם מתוכנן לעלות באתר מסחרי, ייגבה תשלום בהתאם.

תודה,

עידן

28 באוקטובר 2014 / עידן לנדו

סילואן: תזכורת

המהומות בסילואן, עיסאוויה ושכונות אחרות במזרח ירושלים תפסו את הישראלים, כמו תמיד, בהפתעה. התקשורת והפרשנים מתחרים ביניהם מי סופר יותר בקבוקי תבערה ואבנים, נקודת מבט מצומצמת ושטחית להחריד, שמעידה על אמנזיה קשה (אך רצונית ונשלטת). ההשכחה וההדחקה עמוקות במיוחד במקרה של סילואן, מורסה מרוכזת של עוולות תכנוניות ומוניציפליות מזה 30 שנה. אי אפשר להבין שום דבר מן האירועים הנוכחיים מבלי להבין את מציאות חייהם של תושבי סילואן בעשורים האחרונים. אבל אי אפשר להבין את המציאות הזאת מכלי התקשורת, ששוב מתפקדים – כפי שקורה יותר ויותר בזמן האחרון – כשופרות תעמולה; מנגנוני מיסוך וטישטוש שמשאירים את תודעת הציבור במצב של בורות יסודית כל כך שכל דבר שטות יכול להיקלט בה בנוחיות ולהכות שורש. גם כשפותחים מיקרופון לתושבים הערבים, מלעיטים אותנו ב"תחושות", "חרדות" ו"איומים", כאילו מדובר כאן במערבולת רגשית בסדרת טלוויזיה לבני נוער, שאין מאחוריה נתונים קשים על פשעים מתמשכים של המדינה נגד תושביה.

איך מועלת התקשורת בתפקידה? (הדברים נכונים לכל כלי התקשורת להוציא את "הארץ", שממילא פחות מ-5% מצרכני החדשות נחשפים אליו). למשל, בכך שבכל מהלך הסיקור הנוכחי היא מתעלמת לחלוטין מן הפיל שבחדר – "מתחם קדם" המפלצתי שעומד לקום בשטח חניון גבעתי, במרחק 20 מטר מחומות העיר העתיקה, מפלצת תכנונית של פלדה וזכוכית בת 7 קומות ו-16,600 מ"ר בנוי; בכך שאינה חוקרת כיצד ומדוע צמח שטח הבנייה של הפרויקט פי 3 ממה שאושר בוועדת השימור העירונית; וכיצד בכלל התגלגל חניון גבעתי לידיה של עמותת אלע"ד – על אף שהוא נמצא מחוץ לשטח הגן הלאומי "עיר דוד" שבו קיבלה העמותה סמכויות ניהול. התקשורת ממשיכה לפמפם את המיתוס הארכיאולוגי של "עיר דוד" – מיתוס שמושך חצי מיליון מבקרים בשנה והשתפכויות מרטיטות של מנהיגים ואישי ציבור – מבלי להזכיר שעד כה, אחרי 150 שנות חפירה בתל המכונה "עיר דוד", לא נמצא במקום ממצא ארכיאולוגי אחד שמעיד על מלכות דוד או שלמה (כמו כן, מרבית העדויות לנוכחות יהודית במקום הם מן המאות 7-9 לפנה"ס ולא מתקופת דוד ושלמה, המאה ה-10 לפנה"ס).

על פרוייקט קדם וחניון גבעתי פרסמתי תחקיר נרחב לפני שנתיים ו-9 חודשים; מעבר לחמסנות המוכרת של אלע"ד, נחשפה בתחקיר גם מערכת המשפט הישראלית, ובכללה בג"ץ, בערוותה; עשרה קבין של עצימת עיניים והיתממות ירדו על בית המשפט הישראלי בשבתו בדין זכויות הפלסטינים, ותשעה מהם נטל בג"ץ בפרשת חניון גבעתי. השאלות הפתוחות והמטרידות שהועלו שם – עודן פתוחות. כל השתלשלות האירועים הזאת היתה ראויה מאד להתערבות של מבקר המדינה, או לפחות, לתחקיר עיתונאי ראוי לשמו. דבר מזה לא נעשה, ועכשיו צווחים כולם על הפלסטינים ש"מפירים את הסדר".

התקשורת גם אינה מזכירה את השתלטות אלע"ד על מעיין הגיחון שבסילואן ב-1995, חסימת הגישה לתושבים המקומיים בתואנה של "אתר ארכיאולוגי", ו-17 שנים מאוחר יותר, פתיחתו במקום של "מקווה טהרה" למבקרים היהודים ב"עיר דוד" (בור טבילה קטן ששימש אמתלה להקמת מבנה גדול נוסף). ואת תפקידה של רשות הטבע והגנים בכל התועבה הזאת – הס מלהזכיר.

על תולדות ההתנחלות בסילואן כתבתי ארבעה פוסטים ארוכים במהלך השנים. לא אנסה לסכם אותם כאן, כי מדובר בהרבה מאד חומר. בראשי פרקים:

סילואן (1)
כל הסטורית ההתנחלות והגזל בסילואן, הארכיאולוגיה הפוליטית והאבטחה המופרטת

סילואן (2)
הרדיפות הפוליטיות, הניסיון להפרטת הגן הלאומי, מניפולציות ברשות העתיקות, השתלטות תת-קרקעית

סילואן (3)
ההשתלטות על חניון גבעתי ותכנון מתחם קדם, בהכשר בג"ץ

סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
פועלה של רשות הטבע והגנים כזרוע לנישול ערבים

האם אפשר לצפות שאזרח מן השורה יקרא ויתעמק בכל אלפי המילים האלה ביום אחד או יומיים? לא. אבל השאלה היא אחרת: מדוע אותו אזרח הגיע למצב כזה של בורות שרוב המידע שנמצא בטקסטים האלה יהיה לו חדש ובלתי מוכר? מי הביאו למצב הזה, מי במשך שנים מנע ממנו את הידיעה וההבנה, ומי ממשיך להחזיק אותו באפלה? חזרנו לתקשורת. אם רשויות המדינה וזרועות הביצוע שלה אחראיות על ניקוי שכונות מזרח ירושלים מערבים, התקשורת אחראית על ניקוי התודעה היהודית ממה שקורה לערבים. האחד ניזון מן השני ומאפשר אותו בו זמנית.

מה הפיתרון? כמו שכתבתי מזמן, הפתרון מחוץ למסגרת ולא בתוכה. טיפוח והרחבה של המדיה האלטרנטיבית, הפצת מידע ודיווחים במסלולים "עוקפי-מיינסטרים", ובמקביל, דילול דרסטי ברמת הצריכה של הלהג התעמולתי ששוטף אותנו מכלי התקשורת – בייחוד בזמני משבר שכאלה – ומתגדר בכינוי חסר השחר, "דיווח עיתונאי". אם לא יועיל, לא יזיק.

[מילה לציניקנים: כן, הרבה יודעים ולא אכפת להם. כן, הרבה לא יודעים ולא אכפת להם שהם לא יודעים. אבל לא, לא כולם כאלה. אני כותב אל ועל אלה שלא יודעים וכן אכפת להם. גם הם הרבה, אפילו שאף אחד לא סופר אותם].

23 באוקטובר 2014 / עידן לנדו

עקרבה: היד שריססה, היד שהפקיעה, היד שהציתה

בשבוע שעבר שוב הוצת בית כנסת ביהודה ושומרון. אלמונים הסתננו אחרי חצות להתנחלות איתמר, שפכו דלק בבית הכנסת והציתו אותו. המראות מוכרים: קירות מפויחים ספרי תורה חרוכים, וכתובות "תג מחיר" על הקירות: "יהודים החוצה" ו"היטלר צדק". זהו בית הכנסת ה-13 שהוצת בחמש השנים האחרונות ביהודה ושומרון. רשויות החוק ניצבות חסרות אונים מול התופעה שרק הולכת ומתגברת.

אה, סליחה.

מסגד, לא בית כנסת.
"ערבים החוצה", לא "יהודים החוצה".
"כהנא צדק", לא "היטלר צדק".
מסרבות לחקור, לא "ניצבות חסרות אונים".

את המסגד בעקרבה שהוצת בשבוע שעבר, הציבור היהודי כבר הספיק לשכוח; כמו הרבה עוולות אחרות שספגה עקרבה, וזכורות שם היטב, גם העוול הזה טבע בים של אדישות. 12 המסגדים שהוצתו בשטחים לפניו (ואחרים שהוצתו ביישובים ערבים ישראליים) לא מזיזים כנראה לאיש, אחרת אי אפשר להבין איך לא הוגש אפילו כתב אישום אחד (!) נגד חשודים; במרבית המקרים אפילו לא נעצרו חשודים. בזמן שהפה היהודי מלהג גינויים מקיר לקיר, האוזן הערבית שומעת בבירור מסר אחד, שעולה מתוך האדישות הזאת של רשויות החוק: אתם והמסגדים שלכם על הזין שלנו.

רק שוו בנפשכם מה היתה התגובה לו הוצת בית כנסת אחד (מעצרים המוניים, השתוללות של "תג מחיר").

הנה דבריו החסודים של נשיא המדינה:

"שריפת מקומות קדושים היא טרור… איננו יכולים להמשיך להתייחס לתופעות כאלה כתופעות שוליים, יש לעקור אותן מהשורש. אם לא נפעל בנחרצות, נשלם, כולנו, את תג המחיר".

אהה. אז זאת הסיבה שיש לפעול בנחרצות. שלא "נשלם כולנו" את תג המחיר. לתומי חשבתי שכבר יש מי שמשלם אותו – הכפרים הערביים שמסגדיהם הוצתו. אבל לא, הסכנה האמיתית היא ש"כולנו" (כלומר, כל מי שזה עדיין לא מזיז לו, ובקיצור, עמישראל) נשלם. זה קצת נשמע לי כמו "צריך לכבות את האיש הבוער הזה כי אנחנו עלולים להיפגע מהגיצים".

הנה דבריו החסודים של שר הביטחון:

"עלינו להוקיע תופעות כאלה, עלינו להמשיך ולחנך את הדור הצעיר לדעת להתייחס אל האחר. עלינו להמשיך להיות בני אדם, לנצח ולהישאר בני אדם".

תמשיכו להוקיע. תמשיכו לנצח. תמשיכו לא לעשות כלום. הרי רק לפני 3 חודשים הוצת דיר בעקרבה, עוד פעולת "תג מחיר" שאף אחד לא ספר, ובעצם למי היה פנאי, חטיבות שלמות בצה"ל עסקו בעצמן בביצוע "תג מחיר" קולקטיבי (ובכינויו המוכר, מבצע "שובו אחים") בכל אוכלוסיית הגדה המערבית.

הגינויים האלה נשמעים חלולים לא רק על רקע ההצתות הקודמות, אלא על רקע הסטוריה ארוכה של התנכלות ממוסדת. עקרבה היא מקרה מעניין, שההסטוריה שלו מלמדת על מנגנוני הכיבוש הרבה יותר מן הקרקס התקשורתי השגרתי שמתנהל סביב פעולות "תג מחיר". חשוב להכיר את ההסטוריה הזאת כדי למקם את מעשי ההצתות על הרצף העמוק שאליו הן שייכות; רצף שמדינת ישראל עצמה חוללה, במודע ובמזיד. כך אולי נבין את "אוזלת היד" בטיפול ב"תג מחיר", אוזלת יד רצונית ומכוונת. נערי הגבעות מדובללי השיער, המדלגים בזריזות עם פחי דלק ומיכלי ריסוס מכפר ערבי אחד למשנהו, אינם אלא עושי דברם השימושיים להפליא של פקידי המנהל, פוליטיקאים ושרים בממשלה. בין השר ש"מוקיע" בחריפות לבין הצעירים שהציתו את המסגד שוררת ברית אמיצה.

בעקרבה מבינים את האמת הפשוטה הזאת. בישראל נדרש מאמץ ניכר כדי להבחין בה.

עקרבה: ההתחלה

עקרבה היא עיירה בגב ההר בשומרון, בת כ-9,000 תושבים, 18 ק"מ דרומית-מזרחית לשכם. על אף שהיא נמצאת בשטח B, רצועת גב ההר כולה מהווה נדבך בסיסי בתפיסת ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית עוד מימי "תכנית אלון". על כן לטשה מדינת ישראל עיניים חמדניות לקרקעות עקרבה – 142 אלף דונם לפי סקר הכפרים של 1945 – מיד עם תום מלחמת ששת הימים.

עקרבה החזיקה בקרקעות חקלאיות רבות ממזרחה לה ועד לבקעת הירדן. אלה נגזלו מיד; באוגוסט 1967 הוכרזו יותר ממחצית מקרקעות הכפר, כ-76 אלף דונם, שטחים צבאיים סגורים (שטחי אש 900 ו-904א). בפועל, כפי שנראה בהמשך, חלקם עמדו ללא כל שימוש צבאי והועברו לשימוש מאחזים יהודיים.

מקור: "בצלם"

עם התגבשות תכנית ההתנחלות בגב ההר, סימנה מדינת ישראל גם את הקרקעות הקרובות יותר לעקרבה כראויות להתנחלות יהודית. היו אלה הימים הראשונים של הכיבוש, ימים שבהם המותר והאסור התערבבו בלי משים, כמעט ברישול, והמנהל האזרחי ניסה בזו אחר זו שיטות שונות להעביר קרקעות ערביות לידיים יהודיות. "תפיסה צבאית" היתה הכלי היעיל מכל (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979); מי יכול להתנגד להפקעת קרקע לצורך בטחוני דוחק, באותם ימים שבהם הגדה המערבית כולה רחשה "חבלנים"? השקר היה צעיר, אך כבר אז התחיל להבאיש, להירקב, להתפורר, ותחתיו נחשפה תאוות ההתפשטות הישראלית הגולמית.

השמדת היבולים

על פי עדויות תושבי עקרבה, במהלך שנת 1971 הגיעו אליהם נציגי המנהל וניסו לשדל אותם למכור להם שטח של 6,000 דונם. התושבים סירבו. באורח פלא, ממש באותה שנה הודיע המנהל לעיירה על תפיסה צבאית חדשה, של 5,000 דונם בשטח ששימש לחקלאות אינטנסיבית, רובו קרקעות פרטיות של תושבי עקרבה. בסוף ינואר 1972, אחרי שהשדות כבר נזרעו, סימנו השלטונות את גבולות השטח. במרץ כבר צמחה התבואה.

צה"ל לא אהב את מראה היבולים הצומחים על השטח שזה עתה נתפס. באפריל 1972 נשלחו מטוסי ריסוס להשמיד את היבולים; כ-2,000 דונם של תבואה הושמדו כך, צעד שהיה חסר תקדים בתולדות המאבק של השלטון היהודי בישראל באוכלוסיה הערבית. לעומת זאת, האיפול התקשורתי שהוטל על האירוע היה מוכר בהחלט, דפוס משת"פי קבוע ביחסי התקשורת עם השלטון בישראל; המעשה הברברי הזה לא דווח כלל בעיתונות בארץ, ורק ביולי באותה שנה, שלושה חודשים מאוחר יותר, דלף דרך דיווחים בעיתונות הצרפתית. או-אז פרצה סערה-זוטא.

סיעות האופוזיציה משמאל תקפו בחריפות את תפיסת האדמות בעקרבה והצביעו על כך שמטרתה אינה צבאית אלא הקמת התנחלות יהודית. שר של מפ"ם, ויקטור שם-טוב, דרש שמעשים כאלה לא יישנו במדינת ישראל. עיתונאי בכיר ב"דבר", דוד זכאי, כתב: "למעשה שנעשה בשדות עקרבה אין כפרה". נזכור ש"דבר" היה העיתון הרשמי של מפא"י, מפלגת השלטון, אותו שלטון שהשמיד את שדות עקרבה. דיווחיו של הכתב הצעיר נחום ברנע על הפרשה הם מעשה לוליינות מפותל בין פליאה מרוסנת על האופן שבו משתלטת ישראל על אדמות ערבים לבין הגנה כבדת-ראש על ההצדקות למעשיה.

ערבים החוצה, יהודים פנימה

מה שדקר במיוחד את העין בפרשת עקרבה היה לא רק השמדת היבולים אלא העובדה שהתבררה תוך שבועות ספורים מהתפוצצות הפרשה: התפיסה הצבאית של האדמות נועדה להעבירן לידיים יהודיות – התנחלות נח"ל גיתית מדרום מזרח לעקרבה, על גבול השומרון והבקעה. שימו לב לכלים השלובים: כיוון שהתפיסה היא צבאית, אפשר לעשות בה שימוש "צבאי" – כמו הקמת היאחזות נח"ל.

השקר היה גלוי. ב-2 ביולי 1972 משרד הביטחון הכריז: "לא יוקמו יישובים באדמות עקרבה בשומרון", והשטח ישמש לאימוני צה"ל. אבל כבר בסוף אוגוסט עלתה על הקרקע התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, במה שבישר את שיטת הפעולה הקלאסית של מפעל ההתנחלויות: לפעול "מאחורי גב" השלטון – בעידודו הנמרץ של השלטון. אדמותיה של גיתית הן בדיוק אותן אדמות שנתפסו בצו הצבאי מתושבי עקרבה – כך על פי מסמך רשמי של מדינת ישראל, דו"ח שפיגל. על פי חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, כ-3,200 דונם מאדמות עקרבה הועברו כך לגיתית ב-1972. בפברואר 1973 נחום ברנע אוזר עוז וכותב: "מלחמת הצבא בערבים שניסו להיכנס לשטח (מלחמה שהגיעה לשיאה בריסוס המפורסם) נעשתה גם מתוך הכרה שהשטח נועד להתיישבות יהודית". בדצמבר 1974 אוזרחה גיתית. המהלך הושלם (עוד על שלל השיטות לנישול פלסטינים מאדמתם בבקעת הירדן, ראו כאן וכאן).

גם הצד השני של המפה הפוליטית הבין את השיטה. צבי אילן, עיתונאי וארכיאולוג שראה בזכויות היהודים בגדה המערבית עניין מובן מאליו, הצדיק כך את הגזל:

"אין להשתמט ולהכחיש – גיתית תל-טל תקבל חלק מאדמות עקרבה, שהופקעו לצרכי ביטחון. הנך נאלץ להתייחס ולהביע עמדה – האם זה הומאני, האם זה צודק? תשובתי אני חיובית. בקעות, חמרה, כור, גיתית, מעלה-אפרים – יישובים אלה שהוקמו במדבר שומרון – מסמנים את הגבול המערבי של תחום "תכנית אלון" בבקעת-הירדן. הם גובלים בשטחי הכפרים של במת-ההר עצמה, אדמותיהם זיבורית יותר ומקבלות פחות מים. ובכן, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה, שהולכים לעשותה בלב דואב, אך גבולותיה נחשבים גבולות הבטחון שמהם אין לסגת. אם מחייב הדבר להפקיע קרקעות כפרים ערביים – הרי זה הכרח לא יגונה".

ובכן, מכל טוב יש כאן. ראשית, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה; ליהודים, כמובן, לא לערבים. שנית, העירוב המוחלט בין התיישבות ל"בטחון" – גבולות הבטחון חופפים במדויק לתכנית ההתנחלות, גם אם ברור לכל שיישוב דל-אוכלוסין בשולי בקעת הירדן לא מקנה שום יתרון אסטרטגי אלא להיפך – מטיל מעמסה נוספת על מערכת ההגנה. ושלישית, החשוב מכל: צריך להגדיר את המעשה כ"הומאני", כי אנחנו ציונים והציונות היא עסק הומאני.

אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע שיקר משרד הבטחון ביחס למטרת התפיסה הצבאית של אדמות עקרבה? ובתרגום לימינו: אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע מסתיר משרד השיכון את מכרזי הבנייה בהתנחלויות? מדוע מסתיר צה"ל את ממדי הפגיעה באזרחים בעזה? מדוע מי שמעז פשוט לדווח על האמת מוגדר כ"בוגד"?

אם המשטר בארץ הזאת בוהק למרחקים מרוב הומאניות, מדוע הוא עסוק כבר עשרות שנים בהסתרה והכחשה של הדברים שהוא מעולל לערבים?

המחאה ודעיכתה

פרשת עקרבה הפיחה רוח חיים בשמאל החוץ-פרלמנטרי. יחד עם הגירוש הכפוי של אלפי בדואים מפיתחת רפיח בינואר 1972 לצורך הקמת העיר ימית, סימנה השמדת היבולים בעקרבה קו פרשת מים שצעירים רבים בקיבוץ הארצי וגם בקמפוסים בתל אביב ובירושלים לא הסכימו לחצות. בעקרבה הפגינו חברי שי"ח (שמאל ישראלי חדש), שאף נשפטו ונקנסו על כך. הוויכוחים בעד ונגד פעילי שי"ח והיחס הראוי אליהם האפילו על הוויכוחים בעד ונגד עצם המעשה שעליו מחו – גזל אדמות מערבים ומסירתן ליהודים. גם זהו דפוס שהשתרש עד ימינו בשמאל הישראלי: דיונים על מקומו של השמאל בחברה דוחקים לשוליים דיונים על מדיניות המשטר כלפי מיעוטים משוללי זכויות.

בכתבה מעניינת מ-2011 חשפה ניבה לניר, שהיתה אז פעילה בשי"ח, כמה הבטים מעניינים של פרשת עקרבה. לניר אירגנה בזמנו עצומה פומבית נגד נבלת עקרבה, ופנתה לפרופ' מיכאל ברונו – לימים נגיד בנק ישראל – בבקשה לצרף את שמו לעצומה. ברונו נשא אז בתפקיד ממשלתי רגיש – ראש צוות "ליישוב הפליטים ופיתוח השטחים המוחזקים". הוא הסכים, אך באורח פלא, עוד לפני שראתה המודעה אור, זומן לשיחת "נזיפה" אצל ראש הממשלה, גולדה מאיר. מסתבר שהשב"כ פרץ למשרדי שי"ח והחרים את רשימת החותמים. כך או כך העצומה התפרסמה, ובה התנוסס גם שמו של ברונו. הפרופסור הגדיל לעשות ואף פירסם מאמר במרץ 1973, שכותרתו "לאן מובילה הדרך מעקרבה", ובו מחה על כך שמעשה הנבלה חלף ללא הפקת לקחים וללא ענישת האחראים. "חלק מן השטח שהופקע", כתב ברונו, "נמסר בסופו של דבר ולמרבה האירוניה לידיהם של מתיישבים חקלאיים ישראלים".

ושוב, הניגון מוכר, וגם "האירוניה" מוכרת. מה שלא מוכר, ומחמיץ את הלב מקנאה, הוא עוז רוחו של הפרופסור לכלכלה, אדם שמעורבותו בשלטון לא סימאה את עיניו מלדעת טוב מרע. כאלה כבר אין בשלטון הישראלי של ימינו.

במשך שנה געשה העיתונות העברית סביב פרשת עקרבה, ואז, כמעט באחת, חדלה ממנה. בין קיץ 1972 לקיץ 1973 הוזכרה עקרבה בנשימה אחת עם איקרית ובירעם; היא היתה לסמל של ברוטליות קולוניאלית ישראלית. והנה, היא נשכחה כך כך מהר, כל כך ביסודיות, עד ששמה לא אומר דבר לרוב הישראלים כיום. הגל האדיר של ההתנחלויות בלע אותה ולא הותיר ממנה זכר. יהודים מחסלים פרנסה של ערבים בגדה המערבית? יהודים תופסים קרקעות של ערבים? פיהוק.

שנות האלפיים: עקרבה בצבת איתמר-תפוח

הצצה קלה במפה תגלה שעקרבה עטופה ממערב בחגורה של התנחלויות האגרוף של שומרון – איתמר-יצהר-תפוח. מכיוון שכל אדמותיהם במזרח נגזלו, עיקר החקלאות של תושבי עקרבה מתרכז ממערב לעיירה. הקירבה להתנחלויות האגרוף פירושה חיים תחת אלימות והתנכלויות קבועים. כל יציאה למסיק או למרעה עלולה להסתיים בפציעה או מוות.

באוקטובר 2002 יצאה קבוצת פלסטינים מעקרבה למסוק זיתים בחלקה שנמצאת קילומטר וחצי דרומית לאיתמר. קבוצה של מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 (גדעונים) ירדה לכיוונם והחלה לירות לעבר המוסקים. שני פלסטינים נפצעו, ואז הגיעו קרובי משפחתם מכפר עקרבה. הרוצח האלמוני כיוון וירה שוב, הפעם כדור קטלני, לעבר האני בני מניה, בן 24. הוא מת מאיבוד דם. ככל הידוע, לא נעצרו חשודים והרוצח מסתובב חופשי (כמו עוד רוצחים שיצאו מאיתמר). התקפות כאלה, שמותירות אחריהן כבשים מתות ותושבים פצועים, הן עניין של שגרה.

"תג מחיר" ליד שכם, אוקטובר 2013. צילום: אי-פי

"תג מחיר" ליד שכם, אוקטובר 2013. צילום: אי-פי

צפונית לעקרבה נמצא כפר יאנון, כפר-בת של העיירה, בשטח C. יאנון מוקף משלושת עבריו – מערב צפון ומזרח – במאחזים לא חוקיים, שלוחות של איתמר: גבעה 777, גבעה 836, וגבעות עולם. גבעות עולם הוא משכנו של אברי רן, האב המייסד של המאחזים והסיבה העיקרית לכך שרוב תושבי יאנון, כ-270 איש, נטשו את כפרם, עברו "טרנספר מרצון" אחרי סדרת התנכלויות אלימות ארוכה ואכזרית. ב-2011 ירד מספר התושבים במקום ל-35 איש, ומאז הוא מטפס באיטיות חזרה (ראו כאן חוברת שלמה שכתבו מתנדבים בינלאומיים על שגרת החיים בכפר תחת הכיבוש הישראלי).

רן התמקם באזור בשנות ה-90' והשתלט על אדמות של יאנון. מהר מאד החלו הנערים שהתקבצו סביבו למרר את חיי התושבים: יריות לעבר הכפר, הפניית זרקור מאיים אל בתי הכפר בלילה, מניעת גישה לשדות, ניתוק זרם החשמל לכפר, ריקון מכלי מים ורחצה במאגר המים של יאנון. רשויות החוק, שקיבלו לידיהן את התלונות והראיות, לא עשו דבר.

אברי רן עצמו תקף כמה פעילי שמאל ואף התעלל בתושבי יאנון. הנה קטע מעדותו של ר'סאן חדר סולימאן מ-2001, שנמסרה ל"בצלם", על אירוע שבו הוא ועוד ארבעה תושבים נחטפו בידי רן ואנשיו:

"הם הבחינו בכך שאנו מתכוונים לעזוב ושלושה מהם התחילו לירות לעברנו ולכיוון עדר הצאן. הסתתרנו מאחרי סלעים שהיו במקום והתחלנו להתרחק בזחילה לאחור. לפתע ראיתי שחמישה מהמתנחלים רצים לעברנו מהכיוון הנגדי. חמשת המתנחלים הצליחו להשיג אותי. זיהיתי אחד מהם, גבר בשם אברי, בערך בן חמישים. אברי כיוון את נשקו לראשי ודרש ממני לבוא איתו להתנחלות. הסברתי לו שלא עשינו דבר ואנחנו בסך הכל רועים את הצאן. הוא הכה אותי בראש בקת האקדח שברשותו ודרש שאבוא עמו. אמרתי לו שלא אעלה להתנחלות גם אם יירה בי. אברי הורה לארבעת המתנחלים האחרים לירות בנו אם אני אמשיך לסרב לעלות איתו להתנחלות. הם עשו עיגול מסביבנו והתחילו לירות ברובים לכיוון הקרקע, בסמוך לרגלינו. התחלנו לבכות ולצעוק למרות שלא נפגענו מהירי. החלטתי שנלך איתם.

הם הובילו את חמישתנו בטור. הלכתי בסוף הטור ואברי תפס אותי כל הזמן בשיערותי כאשר אקדחו מכוון לראשי. הלכנו בערך 300 מטר עד שהגענו לגדר. הם הורו לנו לשכב על הקרקע כאשר פנינו מופנות כלפי מטה. ארבעת הצעירים נשכבו ואני סירבתי כי פחדתי שיירו בנו ויהרגו אותנו בזמן שאנחנו שוכבים. הם התחילו לבעוט ולהכות אותי בכתות הנשקים שברשותם. בכיתי והתחננתי בפני אברי שיעזוב אותנו, אבל תחנוני לא הועילו…

בשלב מסוים הבחנתי בכך שאברי שם את האקדח מאחורי גבו, התרחק בערך שלושה מטרים, לקח אבן גדולה שמשקלה עולה על עשרים ק"ג והתחיל להתקדם לעברי. קמתי בבהלה והוא זרק את האבן על הרצפה והחל לקלל. הוא קרא לשאר המתנחלים והם הכו אותי בכל גופי. רוב המכות היו בחזי, בפני ובאזור האשכים.

דם רב התחיל לרדת מפני וגופי התחיל להכחיל. הרגשתי סחרחר ואז הבחנתי בהגעתו של ג'יפ אזרחי נוסף. מהרכב ירד מתנחל ובידו מקל ארוך. המתנחל הכה אותי במקל בעוד יתר המתנחלים צוחקים בקול רם. קמתי בבהלה, דחפתי את המתנחל שאחז במקל, והתחלתי לרוץ. אני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוח. אברי, שעמד והביט כיצד מכים אותנו, לקח את אקדחו וירה לעברי כשהייתי במרחק של כשני מטר ממנו. תיארתי לעצמי שינסו לירות בי אבל העדפתי למות כך ולא למות מעינויים. לא הרגשתי שנפגעתי והמשכתי לברוח".

המשטרה הפלסטינית הזעיקה את המשטרה הישראלית, שהגיעה לגבעות עולם ושחררה את יתר החטופים. סולימאן עצמו נלקח לבית חולים ושם הוצא מרגלו הקליע שירה רן.

מתוך כ-150 משפחות, נותרו בכפר יאנון תושבים בודדים, בעיקר זקנים. היתר נטשו מאימת מתנחלי המאחזים שמסביב. אברי רן, עבריין שגורר אחריו מספר הרשעות בעבירות תקיפה ומרמה, הספיק מאז להסתכסך עם כל שותפיו לשעבר באזור המאחזים, שספגו את נחת זרועו האלימה. רק אז הם נזכרו לפתוח עליו את הפה, בריונים שחשו לפתע נבגדים כשמצאו עצמם מן הצד הלא מוכר של האגרוף.

מסכת ההתעמרות ממשיכה: מטלפי המתנחלים לטלפי הצבא ובחזרה

מה שניתן לעשות ביאנון הקטן – טרנספר מרצון – לא ניתן לעשות בעקרבה בת אלפי התושבים. אבל שגרה היא שגרה, ולמרר את חיי התושבים צריך. באפריל 2004 פשט כוח צה"ל על בית בעקרבה ותוך כדי ירי לעבר חלונות הבית קרא לבעלים לצאת החוצה. בעל הבית, מוחמד דירייה, פתח את הדלת ונורה למוות במקום. מאוחר יותר הסתבר שצה"ל רצח את האדם הלא נכון; אחיו של מוחמד, איברהים, שגר בבית הסמוך, היה המבוקש שחיפשו אחריו. בצה"ל מסרו ש"הוסקו מסקנות"; ענישת האחראים, מן הסתם, איננה אחת מהן.

ביולי 2012 אירעו במקום התרחשויות שלא ניתן לכנותן אלא התנכלויות משותפות של חיילים ומתנחלים בתושבי עקרבה. באירוע אחד ירדו מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 למעיין שסמוך לשדות עקרבה והחלו לטבוח בכבשים. פלסטיני שניסה לעצור בעדם הוכה בידי חייל, ואחר נכבל ואחר כך הוכה בעודו כבול – קודם בידי חיילים, ואז בידי מתנחל שהחזיק גרזן בידו, עד לאובדן הכרה. לכל אורך האירוע תקפו החיילים את הפלסטינים שניסו לגונן על הכבשים ועל השדות שלהם.

רועה צאן מא-טאווייל לצד כבשים חרוכות; מתנחלים מהסביבה ריכזו 17 כבשים מן הצאן שלו והבעירו מעגל של אש סביבן. צילום: The Land Research Center

האזור שבו התרחשו התקריות האלה היה כלול בשטח אש 904א, שהוכרז ב-1967 אך בפועל לא נעשה בו שימוש צבאי מראשית שנות ה-80'. בתחילת 2012, עם התגברות ההתנכלויות של מתנחלי המאחזים בחקלאי עקרבה, ריענן צה"ל את איסור הכניסה לאזור. תרגום: איסור כניסה לערבים בלבד. מתנחלי גבעה 777, שנמצאת גם היא בתוך שטח האש, המשיכו לנוע בו בחופשיות ולעבד את האדמות שנגזלו מעקרבה. המאחז הזה, אגב, כמו כל המאחזים, הוקם בניגוד לחוק, מה שלא מנע ממשרד השיכון להזרים לו 800 אלף שקל לתשתיות ומבני ציבור. למעשה גבעה 777, בעצמו מאחז-בת של איתמר, הוציא כבר מאחז-בת משלו – מתנחל בשם קובי שרועה את צאנו בשדות החיטה של עקרבה.

נסכם: ב-1967 נסגרים עשרות אלפי דונם משטחי עקרבה בשטח אש, שלאחר 15 שנה הצבא זונח אותו; ב-1972 נתפסים עוד 5,000 דונם משטחי העיירה בתפיסה צבאית. 3,200 דונם מן השטח שנתפס מוקצים מיד להתנחלות גיתית, ולאחר 30 שנה, כאלף דונם מן השטח שהוגדר "שטח אש" עוברים לשליטת מאחז "גבעה 777". הבעלים המקוריים של הקרקע נזרקים החוצה ונאסר עליהם לשוב לאדמתם. הפולשים – בין ברשות החוק ובין בקריצתו – מקבלים יד חופשית להשתלט על שדותיהם. הנה לכם, בתמצית, הצדק שכוננה ישראל בשטחים, תחת המטריה הנוחה כל כך של "צרכי ביטחון", "אימונים" ו"שטחי אש".

ראוי להזכיר שגם האמתלה שצה"ל סיפק – השדות נחסמים לגישת הפלסטינים כדי להגן עליהם מפני המתנחלים – נדחתה בבג"ץ בשנת 2006 (הרי זו "כמדיניות המצווה על אדם שלא להיכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על-מנת לתקפו", קבע בג"ץ). אותה פסיקה הטילה גם על הרשויות חובה להגן על שלומם ורכושם של חקלאים המבקשים לעבד את אדמתם בשטחי הגדה – חובה שהצבא והמשטרה, כידוע, רואים עצמם פטורים ממנה.

(במאמר מוסגר נזכיר שמתנחלים משתלטים על אדמות פלסטיניות פרטיות גם ללא החסות של "שטחי אש"; זה מתאפשר לאור מגבלות התנועה על פלסטינים, שמונעות מהם להגיע באופן סדיר לשדות בסמוך להתנחלויות. מאז 2006 השתלטו המתנחלים על כ-6,000 דונם כאלה).

בל יהיה ספק בליבכם: לו יכלו הרשויות להרוס את כל עקרבה על 9,000 תושביה, היו עושות כן. הראיה – כשהמבצע בר-ביצוע, אין לבטים מוסריים. לעקרבה יש אדמות בצפון בקעת הירדן, אותן מעבדות 9 חודשים בשנה 3 משפחות שמונות 25 נפשות. גם השטח הזה, הנקרא ח'רבת עין כרזיליה, נמצא בתחומי שטח אש 904 – אותו שטח אש שעד לפני שנתיים צה"ל שכח מקיומו. במשך עשר שנים ניהלה מדינת ישראל מאבק משפטי נגד קהילת הרועים הענייה והנידחת הזאת, עד שבינואר השנה הובס האויב האימתני: ח'רבת עין כרזיליה נהרסה כליל, וצינור המים שלה נותק. בבקעת הירדן הטרנספר נטול מעצורים.

כאן המקום להעיר שגרגרנות הקרקע הישראלית כל כך מופרזת בבקעת הירדן, עד שהיא יוצרת פרדוקסים מביכים. רוב מושבי הבקעה, חרף אוכלוסייתם הדלה, חולשים על שטחים עצומים שהוקצו להם לאחר שהופקעו מאוכלוסית הבקעה הילידית בדרכים שונות. אבל המושבים אינם יכולים לעבד שטחים גדולים כל כך; על כן הם מחכירים אותם לפלסטינים, שיישוביהם סובלים מן הבעיה ההפוכה – מצוקת קרקעות חקלאיות ועודף ידיים עובדות. מין עסקה סיבובית מסריחה ונצלנית, ולמעשה גם לא חוקית: כללי הקצאת הקרקע של המועצה האזורית בקעת הירדן והחטיבה היהודית להתיישבות בהסתדרות הציונית אוסרים להחכיר קרקע למי שאינו אזרח המדינה (רבאק, בשביל מה הפקענו את זה?!?). על פי דו"ח "כרם נבות", אלפי דונמים של יהודים מוחכרים כך בגדה המערבית לידיים ערביות, ויש גם מתווכים שגוזרים קופון באמצע. גם מושב גיתית נוהג כך בקרקעות שנתפסו מעקרבה.

הפרק האחרון במסכת ההרס של עקרבה וסביבתה נרשם לפני חודש: דחפורים של המנהל האזרחי הגיעו לח'רבת א-טוואייל, כפר קטן בין עקרבה ליאנון, והרסו את כל תשתית החשמל שבו (80 עמודים), שנתרמה בידי ממשלת בלגיה. מעל הכפר העתיק הזה מרחפת חרב ההריסה מאז תחילת השנה, ואם לשפוט על פי גורלם של אל-חדידייה וח'רבת טאנה שבבקעה, החרב הזאת תבשר אחריה עוד ועוד מחזורי חורבן והרס. בינתיים יש כמה ישראלים יקרים שמנסים לשמור על שביב של תקווה במקום.

בישראל זה נראה מובן מאליו שאנשים שחיים עשרות שנים על אדמתם חייבים לעוף ממנה כדי "לאפשר לצה"ל להתאמן"; אך להנמקה הזאת אין שחר, לא מוסרי ולא משפטי. הנה תזכורת מן הדיווח של "בצלם":

"גירוש תושבים מבתיהם בשטח כבוש כדי לאפשר לצבא הכיבוש להתאמן בשטחם אינו חוקי. על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, גירוש כזה יהיה מותר רק בנסיבות חריגות, כאשר הדבר נחוץ לצורך צבאי דחוף או לצורך שמירה על בטחון האוכלוסייה המקומית. גם אז – על הגירוש להיות זמני, במהלכו יש לספק להם, ככל שאפשר, דיור חלופי בתנאים סבירים."

לפעמים אפילו בצה"ל נשכח הבולשיט הבטחוני לשניה, ובין קריצה אחת למשנהה מסתנן רגע יקר מפז של אמת. כך קרה בדיון של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לנושא איו"ש במאי האחרון. אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ בפיקוד מרכז, הודה בדיון שהרצון לפעול נגד תופעת הבב"חים (בנייה בלתי חוקית של קהילות פלסטיניות אשר – חובה תמיד להזכיר – אין להן שום אופציה חוקית לבנות על אדמתן) הוא אחת הסיבות המרכזיות שצה"ל מגביר בתקופה האחרונה את האימונים בבקעת הירדן. בהקשר הזה הוא ציין: "אחד ההליכים הטובים שיכולים לחמוק בין האצבעות הם חזרה של שטחי אש למקום שבו הם אמורים להיות והם עדיין לא שם." תרגום: החייאת שטחי אש היא מכשיר מצוין ל"ניקוי" השטח מערבים. יידע כל חייל עברי שמתאמן בבקעה ותדע גם אימו לשם מה הוא מתאמן.

סיכום: דג הטרור היהודי מסריח מהראש

אחת ההצלחות המסחררות של מפעל ההתנחלות הישראלי, מעבר למציאות הבלתי הפיכה שהוא יצר בשטחים, הוא התקבעותה של תמונת מציאות כוזבת בתודעתם של מרבית הישראלים. על פי התמונה הזאת, את מפעל ההתנחלויות הוביל בהתחלה מיעוט זעום ומשיחי, שעם השנים אומנם גדל, אבל הוא עדיין מיעוט. בדרכי עורמה וכחש המיעוט הזה מצליח להפיל בפח ממשלה אחר ממשלה, כולל ממשלות "מתונות", ולגרור את ישראל עמוק יותר אל ביצת הכיבוש, נגד רצונם וטובתם של מרבית האזרחים. על פי אותה תמונה, מדינה שלמה על זרועותיה השלטוניות – הצבא, משרדי הפנים והתשתיות, המנהל האזרחי, מערכת המשפט ועוד – מוחזקת בת ערובה בידיו של מיעוט לאומני שעושה בה כרצונו. אחיזתו של הדימוי הזה כה חזקה עד שלא רק השמאל מאמין בו אלא גם קיצוני הימין, "נוער הגבעות" שמורד במלכות בזעם אדולוסנטי, כאילו היה שורד על מקומו יום אחד ללא תמיכתה המוצקה של אותה מלכות.

התמונה הזאת מופרכת מן היסוד. יש הר עצום של ראיות לכך שהמדינה עצמה מתמסרת ברצון לאותו "מיעוט", ולפעמים אף קובעת לו מראש את יעדיו. מציתי המסגד בעקרבה של 2014 הם יורשיהם של מרססי השדות של עקרבה ב-1972, עובדי מדינה בתשלום. אלה גם אלה צועדים שלוב-ידיים עם הפקידים שחתמו על צווי התפיסה הצבאית ושטחי האש מסביב לעקרבה. היד אותה יד, האגרוף אותו אגרוף, הקורבן אותו קורבן. כשנשיא המדינה מכריז שיש "לעקור את התופעות האלה מן השורש", קשה שלא לשמוע בדבריו משמעות הפוכה, נחבטת כמו ציפור כלואה; את מי לעקור מן השורש? את הילידים או את הטרור היהודי? אבל שורשיו של הטרור היהודי, כבוד הנשיא, הם משכן הכנסת והממשלה, אלה שאסרו מלחמה על האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה ב-1967 וגמרו אומר לנשלה מכל נכסיה החומריים. הפורעים שמציתים מסגדים הם הקצף על פני המים, והמים עכורים ועמוקים מאד.

במערך הפוליטי הזה יש שלוש צלעות: השלטון, המתנחלים, והציבור הרחב. לכל אחד מהם סיבות משלו להמשיך ולטפח את התמונה השקרית של "מיעוט קיצוני שגורר מדינה שלמה בשערותיה". המתנחלים רואים בכך עדות מוחצת לעוצמה הפוטנטית של הזיק המשיחי בהסטוריה היהודית, נצחון הרוח על החומר והתממשות דבר ה' במציאות; השלטון מטפח אותה באדיקות כדי להתנער מאחריותו לתוצאות האסוניות של מפעל ההתנחלויות; בעודו מוקיע את הקצף שעל פני המים הוא יכול להמשיך, ללא מפרע, להעמיק ולהשחיר את המים. והציבור הרחב, גם הוא מוצא רווחה נפשית גדולה באשליה שאין לו יד ורגל בעוולות שמתרחשות מתחת לאפו; אנחנו תינוקות שנשבו, כספינו וחיילינו הטובים נשבו גם הם, ולא נותר לנו אלא להתבונן מן הצד איך חבורה מופרעת מחרבת לנו את המפעל הציוני.

הסיפור הבדיוני הזה נוח מאד, כמובן, והוא התשובה האמיתית למי שתוהה עדיין כיצד יכול המפעל הזה להמשיך בהצלחה כזאת כל כך הרבה שנים. לא די בכך שהמפעל מייצר רווחים נאים, אלא שגם הפסולת והזוהמה שהוא מפיץ מיוחסות לכמה עובדים סוררים במחלקת התברואה ש"מכתימים" את כולנו. פעם קראתי לזה גמביט "והיה מחננו טהור". המחנה אכן נותר טהור, אבל במחיר נוראי: הוא הופך מציבור מעורב פוליטית לבצק חסר צורה, חומר נוח ללישה בידי תועמלנים ודמגוגים, מסה של אדישות קהת חושים. וככל שהוא מתרחק מן הבחירה הראשונית שלו להפוך לכזה, כך הוא מתרחק מן ההבנה שהוא זה שבחר, הוא זה שהכריע.

ורק הוא יכול לבחור גם אחרת.

[תודה לדרור אטקס]

[ותודה לתורמים לבלוג]

19 באוקטובר 2014 / עידן לנדו

מוות איטי בשג'עיה

עבודות של האמן סבאח עיאד, 18 באוקטובר 2014, עזה

 

 

 

 

 

 

 

* * *

על פי נתוני האו"ם, לפחות 1,473 אזרחים נהרגו מאש צה"ל במהלך מבצע "צוק איתן", בהם 501 ילדים ו-257 נשים. יותר מ-11 אלף איש נפצעו. במהלך היממה של 20 ביולי, 2014, המטיר צה"ל על שכונת שג'עיה כ-7,000 פגזים, בהם 120 פצצות של טון כל אחת. 72 אזרחים נהרגו בטבח שג'עיה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,625 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: