Skip to content
4 בפברואר 2016 / עידן לנדו

טכנולוגיות של דיכוי: החגיגה של תעשיות הביטחון הישראליות בברזיל

למה אומרים בברזיל שישראל מייצאת את מודל עזה לשכונות העוני של ריו? מי מרוויח מזה? איזו חברה ישראלית רישתה את כל הרחובות הראשיים והאצטדיונים בריו באמצעי תצפית ומעקב? למה משרד החוץ מקדם מכירה של מערכות ציתות אלקטרוני לדיקטטורים שמשתמשים בהן לבצע רציחות פוליטיות וטיהורים אתניים? מה עובר בראשו של מהנדס ב"אלביט"? מה עובר בראשו של אזרח ברזילאי שהטכנולוגיה הישראלית מופנית נגדו? ואיך דני דיין קשור לכל זה?

הערה קצרה על פוסטים ארוכים

הפוסט הזה לא נכתב ביום ולא מיועד לקריאה ביום. הוא שייך לחטיבת התחקירים הארוכים בבלוג, שמטרתם איננה להגיב על אירועי השעה או "לנסח עמדה". מטרתם היא לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, תנאי מקדים לכל ניסוח עמדה. את זה אי אפשר להשיג במסגרת של טקסט קצר. ידע פוליטי אלטרנטיבי נחוץ במקום שיש בו חלל, פער עצום בידיעה הציבורית, או במקום שגדוש בתעמולה שקרית; הפוסט הזה נע בין שתי האופציות הללו. כך או כך, כדי לבנות יש מאין, ויותר מכך, כדי לפרק קודם את השקר ולפנות מקום לאמת, צריך לעשות עבודה יסודית. מי שבונה מן היסודות נזקק ליותר לבנים, וליותר מלים, ממי שבונה מן הקומה התשיעית. כמובן שאת הידע הפוליטי החדש אפשר וכדאי גם לארוז במנות קטנות יותר, לצרכים ספציפיים. אבל זה יכול רק לבוא בשלב שני, כשהידע כבר קיים, באמצעות מתווכים. קודם כל הוא צריך להיות שם, במלואו, נגיש לאורך זמן, מזין ומפרנס את ידיעתו ואת דעתו של הציבור.

ידע פוליטי הוא גם עובדות אבל לא רק עובדות; הוא גם הקשר, אנכי (בזמן) ורוחבי (באנלוגיות, במושגים). וגם הנהרת ההקשר היא תהליך ארוך ומורכב. תקשורת הסאונד-בייטס מושתתת על הסתרת עובדות לא נעימות מצד אחד, וניתוק העובדות הגלויות מהקשרן, מצד שני. על כן התיישרות לפי צוויה היא התיישרות לצד הידע הפוליטי הקונצנזואלי. מה שנכנס במיטת הסדום שלה לא יכול לערער על הנחותיה, ומה שיכול לערער, לא נכנס. המילכוד הזה נפרץ סוף סוף, בתקשורת האלטרנטיבית ובבלוגים. אבל המחיר, לפעמים, הוא האורך. אני יכול רק להעיד שבין הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג נמצאים כמה וכמה תחקירים ארוכים כאלה, שנעים בין 5,000 ל-10,000 מילה ולעתים אף יותר. זה סימן מעודד שיש ביקוש למוצר הזה; יש צמא לדעת.

אנא נסו לזכור זאת, והישארו עימנו (אבל תשתו קפה באמצע, ברזילאי אם אפשר).

ברזיל בוערת, המשטרה פולשת

חודש יוני 2013 היה החודש הסוער ביותר שידעה ברזיל בעשרים השנים האחרונות. זה התחיל במחאה ציבורית נגד העלאת מחירי התחבורה הציבורית, והתרחב במהרה לשורה של נושאים – הבזבוז העצום של כספי ציבור על ההכנות למונדיאל של 2014, שחיתות שלטונית, זכויות אינדיאנים, הזנחת השירותים החברתיים, עוני ואלימות משטרתית. רחובות הערים הגדולות הוצפו מפגינים, בריקדות בוערות, שכונות אוהלים. מיום ליום זרמו עוד ועוד אנשים החוצה. בריו דה ז'נרו התקיימה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות ברזיל, בהשתתפות 3 מיליון איש. כאן אפשר לראות את התמונות הדרמטיות מאותה התקוממות עממית, כאן אפשר לקרוא את הכרונולוגיה שלה, מנקודת מבט אקטיביסטית, וכאן סיכום ממצה בעברית.

פלישה של יחידת BOPE לפאבלת מארה. צילום: רויטרס

פלישה של יחידת BOPE לפאבלת מארה. צילום: רויטרס

בעיצומה של אותה התקוממות, וככל הנראה בנקמה על שוטר שנהרג בידי שודדים, פלשה משטרת ברזיל לפאבלת מארה שבריו דה ז'נרו, שכונת פחונים עצומת ממדים שבה מצטופפים כ-130 אלף תושבים. השוטרים ירו גז מדמיע אל בתי התושבים וקרב היריות נמשך כל הלילה. בבוקר נספרו 13 הרוגים, חלקם לא מעורבים כלל באירועים (על המספרים המדויקים אין הסכמה). פלישות קטלניות כאלה היו גם לפני וגם אחרי; הן חלק משגרת החיים בפאבלות ושגרת הפעילות של המשטרה. בהצהרה שחוברה בידי עשרות ארגוני זכויות אדם בברזיל לאחר האירועים, נפרשת התמונה הרחבה יותר של "קרימינליזציה" של תושבי הפאבלות – עניים, שחורים, מתוסכלים – שמנוצלת בזמן הפגנות המוניות למסעות הרג של המשטרה.

כנהוג בפלישות לפאבלות, השוטרים נכנסו ברכבים ממוגנים, מעין משאיות נושאות חימוש, בעלות מראה מאיים, שמפזרות את הולכי הרגל באמצעות רמקול רועם. בברזיל קוראים להם caveirões, "גולגלות גדולות". עוד נחזור לגולגלות האלה ולמשמעותן. המשטרה שפועלת בפאבלות היא "משטרה צבאית", ושיטות הפעולה שלה מבוססות על תורת הלוחמה האורבנית שנהוגה בצבא. הקווירוס הם לכאורה עוד רכיב במיליטריזציה של יחסי המשטרה-אזרח שמתחזקת בהרבה מדינות בעולם, כולל ישראל, אבל בהקשר המסוים של ריו, הם סימנו נקודת מפנה דרמטית. כל כך דרמטית, שאמנסטי פירסם ב-2006 דו"ח המוקדש בלעדית למה שהם חוללו בפאבלות.

הדו"ח מתאר כיצד נהמת הקווירוס שחודר לסמטאות הצרות של הפאבלה משתקת את התושבים; את אפקט הטרור הפסיכולוגי שיוצר השילוב בין הפקודות שניתכות מן הרמקולים לירי שבוקע מתוך הרכב; את הטראומות שנצרבות בילדים; ולבסוף, כיצד דווקא הכלי שהכנסתו נומקה בצורך "להגן" על השוטרים יצר מירוץ חימוש זוטא בפאבלות, שבמהלכו השיגו כנופיות הפשע מטולי רימונים וכלי נשק יותר ויותר מאסיביים כדי לחדור את שריון הקווירוס. הרכב השנוא הזה זכה אפילו שיחברו עליו שיר מחאה אישי נגדו.

היה זה כוח משטרה מיוחד, BOPE, שביצע את הטבח בפאבלת מארה. הכוח הזה ידוע לשמצה בברוטליות שלו; גם עליו נרחיב בהמשך. בשלב הזה כדאי לספר לקורא הישראלי שקצינים של BOPE עברו אימונים בישראל ושחברות נשק ישראליות מכרו לו קווירוס בעידוד נמרץ של משרד הביטחון. זהו רק קצה הקרחון של שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל לברזיל, שאליו נגיע בחלקו השני של הפוסט. תחילה נערוך הכרות עם מציאות החיים הקשה של תושבי הפאבלות של ריו – הנפגעים הישירים משיתוף הפעולה הזה.

הסיפור כולו נעלם מעיני הישראלים כיוון שהתקשורת הישראלית לא אוהבת להתעסק בסחר נשק, ובטח שלא עולה על דעתה שיש חשיבות להצביע על פשעים שנעשים בנשק ישראלי ברחבי העולם. הדיווחים הלקוניים שמסתננים אליה על "המהומות" בברזיל מעוקרים מכל הקשר או מידע שעשוי לעורר בקורא הישראלי זיק של מחשבה או בחינה עצמית: האם מה שקורה שם דומה למה שקורה כאן? מי בתפקיד המשטרה, מי בתפקיד הפאבלות? איך נשק שנוסה בעזה נמכר בברזיל? מי מרוויח, ומי סופג את הבומרנג המדיני? כאמור, כל אלה שאלות שאין לשאול, אין בכלל מקום שמאפשר לשאול אותן. אין דיווח ואין דיון. כיוון שכך, התחקיר הזה מסתמך לא מעט על פרסומים זרים. למען הסר ספק: כל המידע שיובא כאן זמין במקורות גלויים באינטרנט (עסקאות הנשק והסייבר דווחו בעיתונות הכלכלית ובמגזינים לנושאי צבא וביטחון). אולי סוף סוף יהיה לו הד בישראל.

מפת דרכים קצרה: החלק הראשון של הפוסט מתאר את מציאות החיים בפאבלות של ריו, תחת טרור משטרתי נטול רסן; החלק השני מתחקה אחרי הקשרים ההדוקים בין תעשיות הנשק ובטחון המולדת הישראליות לבין משטרת ריו וצבא ברזיל; החלק השלישי מנתח את ההיבטים הפוליטיים והאסטרטגיים של הפיכתה של ישראל למעצמת ייצוא נשק, לרבות האופן שבו נתפס הסכסוך על הפלסטינים ודיוקנה המטריד של "אומת ההייטק" הישראלית.

הפאבלות של ריו: לכודים בין ברוני הסמים, המיליציות וכוחות המשטרה

19 מתוך 50 הערים המסוכנות בעולם נמצאות בברזיל, והערים הגדולות בה ממוקמות בפסגת טבלאות הרצח העולמיות. ב-2010 נרצחו 21 על כל 100 אלף איש, פי 3 מהממוצע העולמי. בריו לבדה עומד ממוצע הרצח השנתי על 6,000 איש לשנה, סדר גודל של אזור מלחמה. ברזיל סובלת גם מאי-שוויון קיצוני בהכנסות, מקום 13 בעולם במדד ג'יני. מעט מקומות מבליטים את שני הנגעים החברתיים האלה יותר בחדות מאשר ריו דה ז'נרו. בסמוך לחופי התיירות של קופאקבנה ואיפסמה נמצאות שכונות פאר, מקום משכנן של אחוזות מנקרות עיניים. ממש מעליהן, במורדות ההר, משתרעות הפאבלות של ריו – משכנות עוני צפופות, ערי שאנטי שהשלטונות הפקירו במשך עשרות שנים, ללא מערכות סניטציה או שירותי חינוך ובריאות מוסדרים. מקורן של הפאבלות במאה ה-19, אז התרכזו בהן עבדים לשעבר שלא היו להם זכויות קרקע. עד היום מרבית אוכלוסייתן שחורה, והמצוקה עוברת בהן מדור לדור.

פאבלת רוסינה, ריו דה ז'נרו

פאבלת רוסינה, ריו דה ז'נרו

בריו לבדה יש כאלף פאבלות, ביתם של מיליון וחצי איש, כ-14% מאוכלוסיית העיר. הפאבלות הן מעין שטח אקס-טריטוריאלי לשלטונות; הן נשלטות בפועל בידי כנופיות הסמים או מיליציות פארה-צבאיות, שמורכבות מאנשי צבא ומשטרה לשעבר, שחצו את הקווים והפכו לברוני פשע. השחיתות אינה יודעת גבולות. ידוע שמיליציות שוטרים כאלה מונעות בעד סוחרי סמים שרוצים להשתקם ולפתוח דף חדש לעזוב את "תפקידם", ומכריחות אותם להמשיך בהפצת הסם. רובם המכריע של סוחרי הסמים ימותו בקרב יריות לפני גיל 21.

מנהיגי הכנופיות והמיליציות גובים דמי חסות מבעלי עסקים ומציפים את השטח בסמים; מצד שני, הם גם "שומרי הסדר" בפועל, ואת פעולותיהם האלימות הם מרחיקים מחוץ לפאבלה. על פי ההערכה, חברים בכנופיות כ-35 אלף איש. זה פחות מ-2.5% מהאוכלוסיה. זהו נתון חשוב, משום שכפי שנראה בהמשך, הצבא ומשטרת ברזיל שפושטים על הפאבלות באופן שגרתי נוטים לטשטש את האבחנה בין אזרחים תמימים לפושעים, ופועלים תחת ההנחה שכל מי שנלכד במהלך הפשיטה הוא פושע בפוטנציה. זה בוודאי מזכיר דבר או שניים לקורא הישראלי.

"תכנית ההשקטה": שיקום או ניצול של הפאבלות?

במשך שנים ארוכות נקטה ממשלת ברזיל במדיניות של כוח, כוח, ורק כוח מול הפאבלות. מה שעמד לנגד עיני השלטונות היה שלטון כנופיות הפשע, ובו הן ניסו להכות שוב ושוב, באמצעות פלישות תקופתיות מלוות בקרבות עקובים מדם, כדוגמת זה שהובא בתחילת הפוסט. המצוקה החברתית, העוני והיעדר ההשכלה לא כל כך עניינו את מושל מדינת ריו; הפאבלות נתפסו כחית פרא שיש לאלף בכל האמצעים הדרושים. תפיסה דומה מאפיינת עד היום את שלטונות מדינת ישראל ביחס לכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב. האחריות הממלכתית מולם מתמצה בהיבט אחד בלבד: אכיפה וענישה. מתכנון, מחינוך, מבריאות ותשתיות – המדינה מתנערת.

אבל בברזיל, אחרי שנים שבהן הגישה הכוחנית לא הביאה לשום תוצאות חיוביות, חל שינוי מסוים. בשנת 2008 הושקה תכנית "ההשקטה" (pacification), בפרופיל תקשורתי גבוה מאד בכל העולם. הרעיון הבסיסי בתכנית הוא כיבוש מחדש של הפאבלות מידי כנופיות הפשע והחזרתן לריבונות השלטון המרכזי. להבדיל מן המדיניות הקודמת, מבצעי הפלישה האלימים לא מסתיימים לאחר ימים ספורים בנטישה של הצבא. לאחר הכיבוש, מוצבים כוחות צבא ומשטרה קבועים בפאבלה (כוחות ה-UPP), והם אחראים להשיב את הסדר על כנו, לחדש את קשרי הקהילה עם המשטרה, ולהתחיל בשיקום השירותים החברתיים. כיום פרושות יחידות ה-UPP בפחות מ-40 פאבלות, כ-3% בסך הכל.

לפני הערכת הצלחתה או כשלונה של תכנית ההשקטה, חשוב להבין את ההקשר הפוליטי שבו היא באה לעולם, אחרי עשורים ארוכים של התעלמות כמעט מוחלטת מצד השלטונות. ההקשר הזה, שהשלטונות לא ניסו להסתיר, היה שני "מגה-אירועים" שעמדו להתקיים בריו: אליפות העולם בכדורגל ב-2014 והמשחקים האולימפיים ב-2016. הפאבלות הראשונות שנבחרו ליישום תכנית ההשקטה היו אלה שסמוכות לאזורי התיירות, לאתרי הספורט ולנתיבי התנועה אל שדה התעופה. לקראת המגה-אירועים, החלו השלטונות לפנות 35 אלף בתים בפאבלות לצורך בנייה מחדש. על פי נתונים עדכניים, כ-67 אלף איש כבר פונו מבתיהם מאז שנבחרה ריו לארח את המגה-אירועים. התוצאה היא דחיקה של העניים ביותר, כמו גם של כנופיות הפשע, אל הפאבלות המרוחקות יותר. בז'רגון הממשלתי, מדיניות כזאת נקראת "פיתוח".

שוטרים של UPP בסיור בפאבלת מורו דוס מקקוס.

שוטרים של UPP בסיור בפאבלת מורו דוס מקקוס.

הנהנים הראשיים מן "הפיתוח" שבישרה תכנית ההשקטה, חוץ מתיירי המונדיאל והאולימיפיאדה, ש"שמיכת בידוד" משטרתית חצצה בינם לבין הפאבלות, היו סוכני הנדל"ן. באזורים שעברו השקטה חלה זינוק בערך הקרקע שלווה בג'נטריפיקציה מואצת – "ג'נטריפיקציה באיומי אקדח", כפי שכינה זאת אתר אקטיביסטי אחד. בנק הפדרל ריזרב של ניו יורק העריך ב-2013 ש-15% מן העלייה בשווי הנדל"ן בריו בין השנים 2008-2012, עלייה בסך של 168%, נגזרה ישירות מתכנית ההשקטה בפאבלות. אחרי סוכני הנדל"ן דהרו העסקים. בכל הבוננזה הזאת נשכחה אוכלוסיה אחת: תושבי הפאבלות העניים והנזקקים מכל לסיוע. אלה,  שלא במפתיע, נזנחו מאחור.

מדדי הצמיחה המרשימים מסתירים גם את התהליך הזה: העניים שנדחקים החוצה מבתיהם בגלל נסיקת שכר הדירה – גידול של יותר מ-300% במהלך ההשקטה בפאבלת וידיגאל, למשל – נאלצים לפלוש למבנים נטושים או לאלתר מגורים בלתי חוקיים. כך יוצא שעבריינות הדיור גדלה גם היא, ומספקת לשלטונות עילה נוספת להפעיל אכיפה משטרתית אלימה בתוך הפאבלות. הדינמיקה הזאת – שבה המדינה הופכת את בן הארץ ל"פולש" בלתי חוקי על אדמתו – מוכרת היטב ביישובים הערביים בישראל ובגדה.

ומה בנוגע לרמת האלימות? תלוי איך מודדים. בשנים 2008-2012 אכן חלה ירידה דרסטית, של 65%, בשיעור הרציחות באזורים שנשלטו בידי ה-UPP (אף כי יש המצביעים על העלייה בשיעור ה"היעלמויות" באותה תקופה כהסבר האפשרי). אך משנת 2013 ועד להווה חל היפוך במגמה ושוב מסתמנת עלייה. המשטרה שוב הורגת צעירים בפאבלות, למעשה יש זינוק של 40% בשיעור מקרי ההרג בידי שוטרים. העילה לתכנית ההשקטה – אירוח המונדיאל והמשחקים האולימפיים – הפכה לעילת המחאה נגדה: במאי ויוני 2014 שטפו אלפי אזרחים את רחובות סאו פאולו וריו בזעם, נגד הבזבוז הבלתי נתפס של 11 מיליארד דולר על תשתיות המונדיאל, על נסיקת מחירי הדיור, על גירוש תושבי הפאבלות העניים; היה זה רגע נדיר בתולדות ברזיל שבו התקוממה אומת הכדורגל נגד FIFA והממסד שמכרו אותה לבעלי ההון.

אם מניחים בצד את המטרות הסמויות של תכנית ההשקטה – שדרוג הפרופיל הבינלאומי של ברזיל לקראת אירוח המגה-אירועים, סילוק אוכלוסיות בעייתיות ולא פוטוגניות מאזורי התיירות, ג'נטריפיקציה וגריפת הון נדל"ני – ומקשיבים לאופן שבו תושבי הפאבלות עצמם מסכמים את השינוי בשטח, מתקבלת תמונה עגומה של כישלון הולך ומעמיק. למה? כי ההבטחה החברתית לא קוימה, ומה שנותר מההשקטה הוא בעיקר ההשתלטות האלימה ו"מישטור" החיים בפאבלה. מנכ"לית של אחד מן הארגונים הקהילתיים בפאבלות סיכמה זאת כך: "הכריזו באוזנינו שבעקבות השיפור בביטחון יבוא שיפור בשירותים בסיסיים כמו בריאות, חינוך וסניטציה. אבל השירותים האלה לא התממשו. במקומם, הגיע המגזר הפרטי, למשל מתקיני צלחות הלווין, וזה העלה באופן דרסטי את מחירי השירותים הציבוריים".

אלימות המשטרה בפאבלות

צריך להבין איך נוהג השלטון הברזילאי בתושבי הפאבלות כשמדברים על אלימות שלטונית. צריך להבין עד כמה חייהם וגופם זולים בעיני לובשי המדים. הפער העצום הזה בין היחידות החמושות שפושטות על הפאבלות לבין האנשים החיים שם בדלות נוראית – ממש בסמיכות לבתי התענוגות של ברוני הסמים – מסביר, ככל הנראה, מדוע האחרונים נראים לראשונים כסוג נחות של בני אנוש, שאפשר ומותר לבצע בהם "הרג סדרתי", כהגדרת ה"אקונומיסט". גם כאן, האנלוגיה למפגש בין החייל הישראלי לבין תושב שכם או חברון אינה מופרכת.

הנה כמה נתונים מסמרי שיער על אלימות המשטרה בברזיל. על פי דו"ח HRW, בתקופה של 7 שנים בלבד, בין 2003-2009, הרגה המשטרה בסאו פאולו ובריו 11 אלף בני אדם. על פי נתונים רשמיים, בכל יממה הורגת משטרת ברזיל 6 אנשים. שנת השיא בריו היתה 2007, אז הרגה בה המשטרה 1,330 איש; ממוצע של כמעט ארבעה אנשים ביממה. סביר מאד שהנתונים האמיתיים גבוהים יותר. בשנים האחרונות מתגברת תופעת ה"היעלמויות" של צעירים מהפאבלות; ב-2012 נעלמו כך 6,000 איש בריו. במקרה אחד שתועד באופן מצמרר, הופללו שני שוטרים שחיסלו שני צעירים ואז "העלימו" אותם ביער מחוץ לעיר.

דו"ח מאוחר יותר של אמנסטי חקר את מקרי ההרג בידי שוטרים בריו והגיע למסקנה שבמקרים רבים מדובר בהוצאות להורג ללא משפט. בין השנים 2004-2015 הרגו שוטרי ריו יותר מ-5,000 איש. הדו"ח בדק פרטנית את 10 ההריגות שהתרחשו בפאבלה אקארי בשנת 2014; 9 מתוכן התבררו כהוצאה להורג ללא משפט (ירי ללא ניסיון מעצר, ירי אחרי שהמבוקש נכנע, וירי באדם נמלט). כמעט בכל המקרים שבהם המשטרה מפנה את הפצועים לבית החולים, הם "מוצאים את מותם" בדרך. לעתים קרובות פורצים השוטרים אל הפאבלה ברכב ממוגן ויורים לכל עבר, ירי אקראי שגם הורג ילדים. פגיעה או הרג של שוטר בידי חבר כנופיה בפאבלה מוציאה מן המשטרה את הרע ביותר. באחת מפלישות הנקם של שוטרי ה-UPP – האמונים, כזכור, על "השקטה" – הם טבחו ב-6 נערים בגילאים 10 עד 16, ולאחר מכן גם העלו בגאווה את התמונות ברשתות חברתיות.

אלפי תלונות מוגשות לשלטונות נגד ירי לא מוצדק של שוטרים. על פי מחקר אחד, 99.2% מהן נקברות בלא הליכים משפטיים. במלים אחרות, שוטרי ברזיל ואלה שבפאבלות באופן מיוחד פועלים תחת חסינות מוחלטת מפני הבאה לדין. בכל עימות שיתפתח, הם יכולים לטעון שירו בקורבן בשעה שהתנגד למעצר והמערכת תגבה אותם באופן מלא. האפליה המשפטית של הפאבלות מתבטאת גם בכך שהן האזור היחידי בברזיל שבו ניתן להוציא "צו חיפוש שכונתי", שמאפשר למשטרה לפרוץ לכל בית ובית ללא התרעה מוקדמת וללא צווי חיפוש פרטניים.

אי אפשר לסיים את הסיפור על אלימות השוטרים בלי לדבר על גזע. במדינה שבה מבחין השלטון בין חמישה גזעים – לבן, שחור, חום, צהוב וילידי – 79% מקורבנות הירי של המשטרה הם שחורים. הסיכוי של אדם שחור להיהרג בידי משטרת ברזיל גדול פי 2.5 משל אדם לבן. ברזיל עדיין כורעת תחת חטוטרת מבישה, מורשת העבדות הממושכת ביותר בעולם המערבי. בין 1501-1866 הביאו הפורטוגזים לברזיל כמעט 5 מיליון עבדים מאפריקה; הם היו הבסיס לתעשיות הסוכר והקפה, שעליהן נבנה העושר הכלכלי של המדינה, עד ימינו. ברזיל היתה המדינה המערבית האחרונה לאסור את העבדות בחוק, בשנת 1888, אבל גם כיום היא קיימת, ומפעם לפעם מתפרסמות ידיעות על כך שהשלטונות שחררו כמה מאות עבדים שהוחזקו בניגוד לחוק. על פי ההערכה, כ-50 אלף איש עדיין מוחזקים כעבדים בברזיל. במדינה שהתקיים בה מתאם כה הדוק בין גזע לעבדות ובין עבדות לנחיתות חברתית, אין להתפלא על תפיסות מושרשות שרואות בשחורים תתי-אדם. הניחו בידיהן של תפיסות כאלה רובי סער ורכבי משטרה מפלצתיים, והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה "הרג סדרתי" של אוכלוסיה שחורה בפאבלות.

חוד החנית: כלבי המלחמה המקוללים

חוד החנית של האלימות המשטרתית הוא גדוד המבצעים המיוחדים של המשטרה, הידוע כ-BOPE, שהוזכר בתחילה. אלה הן יחידות שאומנו במיוחד ללוחמה אגרסיבית בשטח בנוי בשיטות צבאיות לחלוטין. ליחידה יצא מוניטין של "חוליות מוות", וכמו בכל חברה מיליטריסטית, היא נהנית מגלוריפיקציה ומעמד מיוחד בתרבות הפופולרית של ברזיל (סרטי קולנוע, משחקי מחשב, אביזרי ביגוד וכד'). שוטרי BOPE גאים בכך ש"ניקו" את הפאבלות מסמים, אף כי המציאות שונה בתכלית, כפי שתואר קודם; הפשיטות שלהם מלוות בנפגעים רבים, אך ה"השקטה" שבאה לאחר מכן אינה מבשרת תיקון חברתי. הסמל של BOPE הוא גולגולת שנעוצים בה שני רובים וחרב. זוכרים את "הגולגולת הגדולה", caveirão, כלי הרכב הממוגן שאיתו פולשים השוטרים לפאבלות? דמו בנפשכם כעת את "הגולגולת הגדולה", שעל צידה מוטבע בגדול סמל הגולגולת עם הרובים והחרב, דוהרת ברחובות הפאבלה ומרעימה ברמקול לכל עבר: "באנו לקחת את הנשמה שלכם".

לפני מספר שנים נכתב ספר בידי שני לוחמים לשעבר ביחידה, בשיתוף עם השר לביטחון פנים לשעבר בברזיל, ובו נחשפו כמה משיטות העבודה של BOPE. הכותבים מסבירים שהיחידה הוקמה כיחידה צבאית שמטרתה הראשונה היא פלישה וכיבוש שטח. ההמנון הבלתי רשמי ביחידה, שאותו שרים השוטרים במהלך האימונים, הוא טקסט רצחני ומבחיל. הנה כמה שורות: "אנשים בשחור / מה המשימה שלכם? / לפלוש לפאבלה / ולהשאיר את הגופות על הארץ…. אתם יודעים מי אני? / אני כלב המלחמה המקולל / אני מאומן להרוג / … אם תשאלו מאיפה באתי / ומהי משימתי / אני מבשר מוות וייאוש / וחורבן מוחלט … / הדם זורם קר בעורקיי / וקפא בתוך לבי / אין בנו לא רגשות / ולא חמלה". וכן הלאה והלאה.

האתוס של BOPE מושתת לא על אכיפה מונעת, אלא על אכיפה חסלנית. בחשוד יורים כדי להרוג, לא כדי להביאו לדין. בכך יש דמיון ברור למדיניות האש במבצעים של יחידות המסתערבים בצה"ל, שבשנה האחרונה הולכת ומשתלטת על כל יחידות הצבא. אבל מחברי הספר, בעלי ניסיון, מפיקים את הלקח הבא: "מדיניות הירי-כדי-להרוג שלא איפשרה לעבריינים להיכנע חוללה תוצאה פרדוקסלית: היא הגבירה את התנגדותם, כמו גם את עוצמת האלימות שהופנתה כלפי המשטרה." מסתבר שכוח רק מוליד עוד כוח.

כדרך אגב, מגלים מחברי הספר שמומחים מישראל הגיעו לריו לאמן את שוטרי BOPE. אחד מהם, ככל הנראה, היה אבי נרדיה, מומחה עולמי לקרב מגע ובעל חברה שמכשירה כוחות מיוחדים ברחבי העולם. BOPE נמנית עם לקוחותיו. על פי דיווח אחר שלא הצלחתי לאמת, קצינים של הימ"ם הישראלי ביקרו ביחידת BOPE בריו להחליף ידע מקצועי.

גם עיטורי הקווירוס של BOPE נושאים מסר די ברור.

הקשר הישראלי של BOPE: חברת ISDS

אבל הקשר האמיץ עם BOPE  נזקף לזכותו של ישראלי אחר, רב פעלים ומעללים בדרום אמריקה ומרכזה. תכירו את לאו גלסר: ישראלי ממוצא ארגנטיני, בעל חברת האבטחה ISDSׁׁׁ) International Security Defence Systems), מותג בינלאומי בשירותי אבטחה למשטרים אפלים, מגה-אירועים והופעות של כוכבי פופ. יוסי מלמן הגדיר את גלסר "ממציא השיטה" של "הקשר הסימביוטי בין הרשויות בישראל לחברות הפרטיות לייעוץ ביטחוני":

"בישראל עובדת השיטה כך: משרד הביטחון, משרד החוץ או המוסד מקבלים בקשה לייעוץ ביטחוני או לאימון של יחידות צבא או שירותי ביטחון, משליט של מדינה, לרוב רודן. משום שהרשויות אינן יכולות, או אינן רוצות, לסייע ישירות לשליט, אך בקשתו בכל זאת חשובה להן לקידום אינטרסים ביטחוניים או מדיניים, הן פונות לחברה פרטית כדי שזאת תספק את השירות המבוקש."

מה שמשרד הביטחון הישראלי עושה כאן הוא מיקור חוץ של עסקים מלוכלכים. זהו מיקור חוץ מסדר שני, שכן מיקור החוץ הראשוני פועל מארה"ב לישראל. כיוון שהייצוא הבטחוני מארה"ב נתון לפיקוח חמור יותר של הקונגרס מאשר הייצוא הבטחוני הישראלי (שאינו כפוף כלל לרשות המחוקקת), מעדיפה וושינגטון לא פעם לנהל את עסקי הנשק המלוכלכים שלה דרך המתווך הישראלי; בין אם במכירת ציוד אמריקאי דרך ידיים ישראליות ובין אם במכירת טכנולוגיות שפותחו בארה"ב בדרך זו. המקרה המפורסם ביותר היה כמובן פרשת איראן-קונטראס.

ובכן, מה עושה מדינת ישראל שלא רוצה להיראות בפומבי כמי שסוחרת עם משטרים רודניים או מיליציות רצחניות? היא מעבירה את החוזים לחברות פרטיות. ברור שהכל עובר אישור של האגף לייצוא בטחוני (סיב"ט), שום דבר לא מתנהל מאחורי הגב; אבל למראית-עין, חברות הנשק שבבעלות המדינה אינן מטנפות את ידיהן בעסקאות המגונות. הדברים האלה גם אושרו בידי גורמים מתוך המערכת. ISDS החלה את פעילותה במרכז אמריקה. שורת תחקירים שפורסמה בשנות ה-80' חשפה כי מומחים ישראליים של ISDS אימנו חוליות מוות בשירות הטרור המדינתי בגוואטמלה, ניקרגואה והונדורס. גנרל ריוס מונט, שהשליט בגואטמלה שלטון דמים בתחילת שנות ה-80' ומאוחר יותר הורשע בפשעים נגד האנושות ומעשי רצח-עם נגד ילידים אינדיאנים, הצהיר בראיון עיתונאי שאנשיו הצליחו הודות לאימון בידי ישראלים. תיעוד מקיף של עסקי הנשק הישראליים במשטרים הרצחניים של מרכז אמריקה בשנות ה-80' אפשר למצוא כאן.

הנקודה החשובה לענייננו הוא ש-ISDS פעלה בסך הכל כשליח לדבר עבירה. על פי קרל פלהנדט, סוחר נשק של החברה שפעל בגואטמלה בשנות ה-80', "ממשלת ישראל שולטת ב-ISDS ושר הביטחון הוא מי שעל פיו יישק דבר".

ואומנם, גם על הקשר בין BOPE ל-ISDS פרש משרד הביטחון את חסותו. בשנת 2012 הציגה החברה בדוכן הישראלי שאירגן אגף סיב"ט בתערוכת הנשק הגדולה בדרום אמריקה, LAAD, את הרכב הממוגן החדש שפיתחה בשיתוף עם "FORT1 :"Global Shield. משטרת ריו בחנה אותו ולאחר מכרז קשוח, החליטה לרכוש 8 קווירוס מ-ISDS, מתוכם ארבעה מיועדים ל-BOPE. הדיווחים באתרי חדשות הביטחון מסבירים גם כיצד הותאם המתאר הטכני של ה-FORT1 במיוחד לצרכי הלחימה בפאבלות. ISDS זכתה במכרז לאחר שירדה ב-72% ממחיר ההצעה המקורית – הנחה חסרת תקדים, שהוסברה בהבטחה שקיבלה להיות שחקן האבטחה המרכזי באירועי המונדיאל ולאחר מכן האולימפיאדה. כדאי לשים לב לאופן המשתרג, חוצה הגבולות, של הטכנולוגיות הצבאיות, כמו גם לזיקות המשתרשרות מחוזה אחד למשנהו, מן הפאבלה אל האולימפיאדה וחוזר חלילה.

ISDS כבר מבוססת היטב בברזיל, יש לה אתר ברזילאי מסודר, ובעל החברה, לאו גלסר, בא ויוצא במסדרונות השלטון שם בחופשיות. הסרט "המעבדה" של יותם פלדמן משנת 2013 מייחד חמש דקות מאלפות לגלסר, בהן הוא מתלווה למסע העסקים שלו לברזיל, עד למפקדת BOPE. אם עדיין לא צפיתם, צפו עכשיו.

ודאי שמתם לב לשוט היפהפה (דקה 3:23) של גלסר שחוצה את המסך מימין לשמאל, מעליו מתנוסס סמל הגולגולת עם החרב והרובים של BOPE. קשה גם להחמיץ את היחסים האינטימיים שקשר גלסר עם אנשי היחידה, שמקבלת ממנו אימונים (בברזיל ובישראל), נשק וכלי רכב ממוגנים.

הקשיבו היטב לתובנות של סוחר הנשק הוותיק הזה. "שר הביטחון הוא לא רק עוסק במלחמות, הוא צריך גם לדאוג לתעשיות הבטחוניות. שיהיה פעילות, שיהיה מכירות". ואכן, שרי הבטחון תמיד דאגו היטב למכירות של ISDS, אף כי האמירה של גלסר קצת מיתממת, בנתקה את שני אפיקי הפעולה זה מזה כאילו אין ביניהם קשר. למעשה, שר הבטחון עוסק במלחמות בין השאר כיוון שהוא צריך לדאוג לתעשיות הבטחוניות. התעשיות והמלחמות מכלכלות זו את זו. התעשיות זקוקות למלחמה, זקוקות לניסויי האש ב"מעבדה" של עזה, כדי לשגשג.

הקשיבו לו גם כשהוא אומר, במהלך סיור בפאבלות (דקה 3:48), ש"במקומות כמו עזה, יש לנו אותו מצב כמו שלכם. יש לנו את אותה שיטה". כאן שוררת תמימות דעים בין סוחר הנשק הישראלי לבין תנועת BDS, שגרפה אליה כ-30 ארגוני זכויות אדם וחברה בברזיל במחאה על סחר הנשק עם ישראל. אחד הפעילים שם מסביר: "מה שרפא"ל, אלביט ו'גלובל שילד' עושות זה לייצא את הטקטיקות שנעשה בהן שימוש ברצועת עזה. הן לוקחות שכונות של עוני ושל זעם ויוצרות את עזה בפאבלות של ברזיל. המטרה של כל מי שרואה עצמו חלק מן החברה האזרחית היא שלא יהיו יותר עזות". גלסר מספר לנו, ואולי לעצמו, שהנשק הברוטלי שהוא מחדיר לפאבלות הוא תוצאה ולא סיבה להסלמה באלימות ובקטל האזרחים. אבל לנו יש ניסיון משלנו, עם שמונה מבצעים בעזה, כל אחד ברוטלי מקודמו, כל אחד וצעצועי המוות החדישים שהושקו בו, תוך הבטחה חגיגית שהפעם באמת נמגר סופית את החמאס. בינתיים הטילים של החמאס כבר מטווחים את גוש דן והמנהרות אל שטח ישראל שוקמו, כפי שנחזה כאן לפני שנה וחצי. מרוץ חימוש שמוביל לריסון האלימות הוא סתירה עצמית.

ועוד הקבלה אחרונה: כשגלסר נשאל על הקורבנות של משטרת ברזיל, הוא מעדיף לענות על סוחרי הסמים. "אם תהרוג אותו עם מקל או תהרוג אותו עם כדור בראש, מה ההבדל?". זאת נקודת המבט של הכוח הצבאי: הפושע מאפיל על כל הסביבה האזרחית שלו, ומתוך כך, מפליל אותה ללא אבחנה. אם הוא בן מוות – וזאת שאלה נפרדת, האם יש להוציאו להורג או להעמידו למשפט? לגלסר כנראה אין חיבוטי נפש כאן – אז חייו של כל מי שבסביבתו שווים כקליפת השום. זהו כמובן הגיון "הנזק האגבי" שהנחה את מדיניות האש במבצעי צה"ל בעזה.

באוקטובר 2014 זכתה חברת ISDS בחוזה יוקרתי מממשלת ברזיל לנהל את אבטחת האולימפיאדה שתתקיים בריו השנה, בתקציב של 2.2 מיליארד דולר. המוניטין האיום של החברה במרכז ודרום אמריקה – 30 שנה של חימוש ואימון רודנים וחוליות מוות – הביא את תנועת BDS לפתוח בקמפיין חרם ממוקד נגד ההתקשרות עם ISDS. במאי 2015 פרסמה התנועה הודעה שלפיה ביטלה ממשלת ברזיל את ההתקשרות עם ISDS. הידיעה הזאת לא פורסמה בתקשורת הישראלית ולמעשה לא זכתה לאישור רשמי חיצוני; האתר הברזילאי של החברה עדיין מציג אותה כספקית אבטחה של המשחקים האולימפיים, ובמרץ 2015 עדיין התראיין גלסר כמי שחוזה האבטחה השמן מונח בכיסו. כתבת התדמית הזאת הציגה אותו כ"נציג שלנו בריו 2016", מעין שגריר ישראלי שעושה לנו כבוד בחו"ל. כן, גלסר הוא נציג נאמן שלנו, דיוקן מדויק, אבל הכבוד ממנו והלאה. רק עיתונאי הבועה בארץ יכולים להציג את מאמן חוליות המוות באור יקרות כזה.

ישראל קנתה לעצמה ביושר שונאים רבים בחברה האזרחית בברזיל, וזו כמובן רק דוגמה אחת למה שקורה במדינה אחת. להשלכות המדיניות של השימוש בנשק ובטכנולוגיה ישראלים נגד אוכלוסיות נחשלות ומדוכאות ברחבי העולם אחזור בסוף המאמר.

הסחר הבטחוני עם ברזיל: בור בלי תחתית

החימוש והאימון ליחידת BOPE הם רק קצה הקרחון של היקף היחסים הבטחוניים של ישראל וברזיל. בשנות ה-2000 המוקדמות עיקר הנוכחות הבטחונית של ישראל בברזיל היתה של "אלביט" (ראו בהמשך). הרומן המשיך ללבלב בעידודו של נשיא המדינה, שמעון פרס, שהגיע לברזיל בנובמבר 2009 כדי לתת את ברכתו לעסקת מכירה של 14 מל"טים של התעשייה האווירית, בשווי של 350 מיליון דולר. שנה מאוחר יותר, בדצמבר 2010, חלה קפיצת מדרגה ביחסים: שר הביטחון, אהוד ברק, ושר המודיעין הברזילאי, חתמו על הסכם שיתוף פעולה בטחוני בין שתי המדינות. ההסכם הסיר את הסכר שבלם עד אז ייצוא טכנולוגיות מסווגות לברזיל ופתח בפני התעשיות הבטחוניות שוק ענק ורעב לנשק. פרס וברק, למי ששכח, היו עד לא מזמן מנהיגי "מחנה השלום" בישראל.

היקף הסחר הבטחוני עם ברזיל איננו נתון שהרשויות מפרסמות בגלוי (פנייתי לאגף סיב"ט לקבל נתונים רשמיים נענתה בשלילה). ב-2013 הוא הוערך ב-200 מיליון דולר לשנה וב-2014 הוא הוערך ב-250 מיליון דולר לשנה. הנתון האחרון נחשף בברזיל לדרישת חבר קונגרס, במהלך מבצע "צוק איתן", כשהצמרת הפוליטית במדינה החלה להבין מה המחיר האנושי של "בדיקת האיכות" שעובר הנשק הישראלי לפני שהוא מגיע אליהם. מכון שטוקהולם למחקרי שלום העריך שבין השנים 2005-2010 היתה ברזיל היבואנית החמישית בגודלה של נשק ישראלי. יש לשער שמאז היא טיפסה עוד למעלה; ב-2011 הגדיר אגף סיב"ט את ברזיל כ"מדינת יעד" וב-2012 "מדינת מפתח". סיב"ט מארגן את הדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD בריו, ומפיק חוברות נוצצות שמציגות את החידושים האחרונים של עשרות חברות נשק וביטחון מולדת (Homeland Security). כבר ב-2010 אירח מכון הייצוא הישראלי, בשיתוף משרד החוץ, משלחת של מומחים לאבטחת תעופה מברזיל והפגיש אותם עם נציגים של 30 חברות ישראליות שעוסקות בביטחון מולדת.

תערוכות הנשק הבינלאומיות הן מפגן מסחרר של wargasm. המצגות מהממות, המוזיקה עמוסת אדרנלין, הכל מעוצב כמו משחק מחשב סוחף ומלהיב. את המסך חותכות צדודיות חלקות של מטוסים, ברק הפלדה מנצנץ בשמש. כמובן שאין זכר למטרה האנושיות שכלפיהן מופנית כל העוצמה הזאת.

אין עוד ענף ייצוא של המשק הישראלי שזוכה לדחיפה, פריצת שווקים ומימון כל כך מסיביים של המדינה, באופן עקבי ובמשך עשרות שנים. גם זה סוד גלוי של שקר "השוק החופשי" – העסקים המשגשגים ביותר הם אלה שהמדינה מקדמת (תמיד – על חשבון אחרים).

עם הכספים באים הכיבודים. בסוף 2011 העניקה שגרירת ברזיל בישראל עיטור כבוד לאל"מ חני כספי, ראש המחלקה לקשרי חוץ בצה"ל, על "מאמציה לעשות שלום", כלומר, על תרומתה לחיזוק הקשרים הבטחוניים בין צה"ל לצבא ברזיל. "עשיית השלום" הזאת – מכירת קווירוס ומל"טים וחימוש אווירי ומערכות מעקב – היא המשך טבעי לתכנית "ההשקטה" בפאבלות, תפלצת לשון אורווליאנית שישראלים מכירים כמותה מהבית ("מבצע שלום הגליל", "רצועת בטחון", "קו התפר", "מרקם חיים" וכד').

צריך להתחיל ב"אלביט". "אלביט" היתה החברה הישראלית הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל של שוק הביטחון הברזילאי וכבר בסוף שנות ה-90' חדרה אליו באמצעות חברות בת ושיתופי פעולה עסקיים. בשנת 2001 רכשה "אלביט" את השליטה בחברת AEL הברזילאית שמייצרת רכיבים לתעופה. בשנת 2010 רכשה "אלביט" עוד שתי חברות, ARES ו-PERISCOPIO, שמתמחות בייצור מערכות אלקטרוניקה לחילות היבשה. חוזי הענק שנחתמו עם חברות הבת של "אלביט" בברזיל זרמו בזה אחר זה. לכאורה, לא מדובר פה ב"ייצוא" בטחוני שכן הייצור והשירות מבוצעים בברזיל. בפועל, הידע, הטכנולוגיה והפיקוח הם של "אלביט", שמייצאת אותם דרך חברות הבת. גם הרווחים, כמובן. הנה רשימה חלקית של חוזי "אלביט" בברזיל ב-15 השנים האחרונות:

2001: חוזה של 230 מיליון דולר ביחד עם השותפה הברזילאית "אמברייר" להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2002: חוזה של 80 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי ALX של חיל האוויר הברזילאי.
2008: חוזה של 187 מיליון דולר לאספקת מערכות אוויוניקה למטוסי הקרב של אמברייר.
2011: חוזה של 260 מיליון דולר לאספקת צריחים בלתי מאוישים לרכבים קרביים ממוגנים.
2011: חוזה המשך של 83 מיליון דולר להשבחת מטוסי 5-F של חיל האוויר הברזילאי.
2013: חוזה (בשווי לא ידוע) לאספקת מערכות תצפית אלקטרו-אופטיות לאבטחת גבולות. זהו בדיוק סוג מערכות הניטור ש"אלביט" סיפקה לצה"ל להתקנה על חומת ההפרדה, שבגללן החרימה את "אלביט" שורת גופים פיננסיים בעולם – קרן הפנסיה הממשלתית של נורבגיה, קרן ההשקעות הגדולה בשבדיה, הבנק הגדול בגרמניה והבנק הגדול בדנמרק. הרכישה של ציוד שמשמש ל"ציד" פלסטינים במרחב התפר, על גדר שהוקמה בניגוד לחוק הבינלאומי, עוררה גם מחאה נוקבת בברזיל (ראו בהמשך).
2013: חוזה ראשוני של 20 מיליון דולר לפיתוח המיקרו-לווין הצבאי הראשון של ברזיל.
2014: חוזה של 106 מיליון דולר לשדרוג מטוסים של חיל הים הברזילאי.
2014: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת 5,000 כוונות אופטיות לרובי סער של צבא ברזיל.
2015: חוזה של 2 מיליון דולר לאספקת ערכות הנחיית לייזר לפצצות אוויר.
2015: חוזה בשווי לא ידוע לאספקת מערכות התצוגה של מטוס הקרב החדש של ברזיל, גריפן.

בשנים 1994-2009 הגיע הקף הסחר של "אלביט" בברזיל ל-750 מיליון דולר. כל זה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על מל"טים. אלה יזכו לדיון נפרד כיוון שהם, ממש כמו הקווירוס של ISDS, מופנים אל אוכלוסיה אזרחית בברזיל.

שורה של חברות ישראליות נוספות ייצאו נשק וטכנולוגיות מתקדמות לצבא ולמשטרת ברזיל באותה תקופה:

רפא"ל מכרה לחיל האוויר הברזילאי 200 טילי Python 4 בשנת 2002 וטילי דרבי ב-2006. שווי העסקאות לא דווח. במשך שנים ארוכות דישדשה רפא"ל מאחורי "אלביט" במכירות לברזיל. במטרה לשדרג את מעמדה לקראת חוזי האבטחה של המונדיאל והאולימפיאדה, רכשה החברה בשנת 2012 40% ממניות חברת האווירונאוטיקה הברזילאית GESPI. ב-2015 חתמה רפא"ל על עסקת ענק של 250 מיליון דולר עם חיל האוויר הברזילאי לאספקת חימוש אווירי למטוסי הקרב גריפן. כדרך אגב נציין שבשנת 2001 מכרה דרא"פ לברזיל טילי "דרבי", שפותחו בשיתוף פעולה בין רפא"ל לבין התעשייה האווירית של דרא"פ בתקופת האפרטהייד (שלהם, לא שלנו).

התעשייה האווירית (תע"א) חתמה בשנת 2013 על חוזה ענק של 250-400 מיליון דולר להסבת מטוסי בואינג 767 למטוסי תדלוק אווירי עבור חיל האוויר הברזילאי. באותה שנה חתמה חברת הבת של תע"א, אלתא מערכות, על הסכם שיתוף פעולה טכנולוגי עם חברת IACIT הברזילאית, שמתמחה בביטחון מולדת, מכ"מים וטכנולוגית מידע. שתי החברות כבר הקימו מרכז תחזוקת מכ"מים בברזיל. ב-2014 רכשה תע"א מניות מיעוט בחברה הברזילאית Avionics, וב-2015 החלה Avionics בפיתוח מל"ט מקומי, על בסיס מל"ט ה"הרון" של תע"א. שמו של המל"ט הברזילאי, אגב, הוא "צייד".

רובה "תבור" תוצרת חברת "טאורוס" הברזילאית.

רובה "תבור" תוצרת חברת "טאורוס" הברזילאית.

רובה הסער שמשמש את צבא ברזיל הוא "תבור" TAR-21. בשנת 2009 חתמה חברת "טאורוס" הברזילאית על חוזה העברת טכנולוגיה עם יצרנית התבור, "תעשיות נשק ישראליות" (IWI), לייצור ברשיון של הנשק הקל בברזיל.

זוכרים את הקווירוס שסיפקה ISDS ליחידת BOPE בריו? זאת היתה רק יריית הפתיחה של ייצוא רכבים ממוגנים למשטרות ברזיל. ב-2014 נחתם חוזה של 35.2 מיליון דולר בין משטרת סאו פאולו לבין חברות "פלסן" ו"קארמור" (לשעבר "התכוף") הישראליות. "פלסן" סיפקה 6 רכבים ממוגנים גדולים במיוחד (לנשיאת עד 24 לוחמים), במפרט שהותאם במיוחד למשטרה. "קארמור" סיפקה 8 רכבים מדגם "זאב" (המשמשים גם בצה"ל), מתוכם ארבעה מצוידים בזרנוקי מים ותותחי גז מדמיע לפיזור הפגנות. זאת דוגמה מובהקת של ייצוא אמצעים שנוסו בשטחים נגד האוכלוסיה הפלסטינית לשימוש בברזיל נגד אוכלוסיה אזרחית.

חברת "מגל מערכות ביטחון" הישראלית, שהקימה את גדר המערכת סביב עזה ומספקת מערכות התראה לגדר ההפרדה, היא דוגמה מובהקת לתעשייה ישראלית שמתפרנסת ומרוויחה מעסקי הכיבוש, המצור והפקעת האדמות. לא פלא אפוא שמעורבותה בשוק האבטחה הברזילאי, שבקרוב תתממש ברכישת חברה מקומית, מעוררת התנגדות עזה. חברת האבטחה "ריסקו" חתמה על חוזה של 2 מיליון דולר לאבטחת אצטדיון כדורגל בעיר קויאבה בברזיל.

חברת "ורינט" הישראלית מכרה ציוד מעקב – חיישנים, מצלמות, מערכות ניטור – לעיריית ריו, לעיריית סאו ברנרדו דה קמפו, ולבית הסוהר של מדינת ריו דה ז'נרו (על הגיהנום ששורר בבתי הסוהר בברזיל אפשר לקרוא כאן וכאן). חברת "נייס סיסטמז" סיפקה מערכות מעקב וניטור שנפרשו בכמה ערים גדולות בברזיל לקראת המונדיאל. עסקי המעקב והניטור הם עסקי "האח הגדול" של זמננו; ממשלות, עיריות וכל גורם בעל כוח יכול לרכוש את הטכנולוגיה ולהפעיל אותה נגד אזרחים תמימים.

קווירוס תוצרת "פלסן" הישראלית בשירות המשטרה הצבאית בסאו פאולו.

קווירוס תוצרת "פלסן" הישראלית בשירות המשטרה הצבאית בסאו פאולו.

שתי החברות ידועות כמי שנצמדות באדיקות לכלל העסקי "לכסף אין ריח", ואינן בוחלות בשום לקוח. ב-2014 פירסם ארגון Privacy International, שחוקר כיצד ממשלות וחברות היי-טק פולשות לפרטיותם של אזרחים ברחבי העולם, דו"ח על המשטרים הרודניים במרכז אסיה (טג'יקיסטאן, קירגיזסטאן, טורקמניסטאן, אוזבקיסטאן וקזחסטאן). בדו"ח כיכבו "ורינט" ו"נייס סיסטמז" כמי שסיפקו ואף הקימו מרכזי ניטור במדינות הללו, אשר ריגלו באמצעותם אחרי מתנגדי משטר. שנה לאחר מכן פרסם הארגון דו"ח על רדיפת מתנגדי משטר בידי ממשלת קולומביה; "ורינט" ו"נייס סיסטמז" סיפקו למשטרת קולומביה מערכות ליירוט שיחות טלפון מתעבורת הטלקומוניקציה, כל זאת "מחוץ למסגרת החוק". רק לאחרונה פורסם שישראל סיפקה לממשלת דרום סודן ציוד האזנה ליירוט שיחות שהופעל נגד מתנגדי המשטר; בדרום סודן, נזכיר, מתרחשים פשעים נגד האנושות מזה כמה שנים, והיא נתונה לסנקציות מצד ארה"ב ואמברגו צבאי מצד האיחוד האירופי. לא תתפלאו לגלות שגם את הטכנולוגיה הזאת סיפקה חברת "ורינט" לדרום סודן, בשנת 2012.

נוסף על כך, חברת "נייס סיסטמז" נחשפה בפרשת ה-NSA כמי שסיפקה (לצד חברת "נארוס", גם היא ישראלית) טכנולוגיות לציתות בלתי מובחן ובלתי חוקי (תכנית "פריזמה") עבור זרועות המודיעין האמריקני, ולממשלת דרום-אפריקה מערכות מעקב ששימשו לציתות לפעילים בקהילה הלהט"בית, אשר נרדפת בידי השלטונות במדינה. את "נייס סיסטמז" הקימו יוצאי יחידת 8200 של צה"ל, ואת הפרקטיקה של סחיטת אנשים על רקע נטייתם המינית למדו כבר שם. הצבא זה שיעור לכל החיים.

לפני שנה, אגב, רכשה "אלביט" את חטיבת הסייבר של "נייס סיסטמז". כעת אפשר לומר שדמם של מי-יודע-כמה פעילי זכויות אדם ברחבי העולם על ידיה של חברת הנשק ובטחון המולדת הגדולה ביותר בישראל.

עם רקורד כזה של בוז מהדהד לזכויות אדם, אין לצפות מהברזילאים לקדם בתשואות את חדירת "ורינט" ו"נייס סיסטמז" לארצם.

עסקאות המל"טים בין ישראל לברזיל

רקע כללי: ישראל היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם ביחס לכלכלתה, ויצואנית המל"טים הגדולה בעולם באופן אבסולוטי. במשך 30 השנים האחרונות, 60% מייצוא המל"טים הכלל-עולמי הגיע מישראל. לפני 3 שנים היווה ייצוא המל"טים 10% מכלל הייצוא הבטחוני של ישראל, ממוצע של כ-600 מיליון דולר בשנה. כ-75% מן התוצרת הבטחונית בישראל מיועדת לייצוא; זה לא "צורך בטחוני", זה בעיקר ביזנס.

ארה"ב וישראל מנהלות את מלחמותיהן בעשור האחרון יותר ויותר באמצעות מל"טים חמושים שיורים לעבר "מטרות" חשודות בלב אוכלוסיה אזרחית. בסך הכל הרגה ארה"ב בתימן, סומליה ופקיסטן לפחות 2,500 איש בתקיפות מל"טים עד כה. מתוכם, לפחות 16% (ואפשר שעד כשליש) היו אזרחים בלתי מעורבים. זהותם של 70% מההרוגים אינה ידועה לממשל האמריקני; מתוך אלה שזהותם ידועה, למעלה ממחצית הם אזרחים חפים מפשע. במבצע "עופרת יצוקה" הרגה ישראל עשרות אזרחים חפים מפשע בעזה באמצעות ירי מל"טים מהאוויר. גם ב"צוק איתן" נהרגו עשרות משפחות מירי מל"טים ישראלים. את הנתונים האלה חשוב תמיד לזכור כשחברות הנשק וצבאות המערב מציגים לראווה את יכולות הביצוע המשוכללות, את הרזולוציה המדהימה, את הדיוק הכירורגי, של הדור האחרון של המל"טים. למעשה, אין ספק שצבאות שיש ברשותם מל"טים תוקפים מטרות בקרב אוכלוסיה אזרחית בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר היו תוקפים בלעדיהם. וכך יוצא שמלחמות המל"טים קוטלות הרבה יותר אזרחים. הדיון הציבורי והמוסרי על כך מתנהל כבר שנים בארה"ב; בארץ הוא עוד לא התחיל.

כניסת המל"טים לשדה הקרב העכשווי – שדה שאינו שדה אלא לוח מחשב, וקרב שאין בו קרב אלא הפגזה חד-צדדית מן האוויר – שינתה אותו לחלוטין. במקביל, היא גרפה לתוך מעגל האשמה המוסרית פלחים חדשים בשוק האזרחי. כדבריו של יותם פלדמן:

"בישראל מתקיים גיוס טוטאלי שונה. גיוס טוטאלי בסבבה, באווירת גוגל של אנטי-סמכותיות ותנופה יצירתית. התפשטות דוהרת ששואפת להרחיב את גבולות השוק כפי שהיא מרחיבה את גבולות האנושיות. הרוצחים החדשים של השלטון הישראלי לא בהכרח יושבים בקריה או במשרד הביטחון, אלא במתחמי ההייטק של הרצליה פיתוח, קריית אריה ופארק אלביט בחיפה. בכל פעם שעוברים מתחת לחלונות הפרספקס שלהם אפשר לדמיין את המהנדסים ישובים על כריות, מפתחים אפליקציה שמזמינה מונית או מזמינה טיל שמוחק מונית – ברווחים עצומים, ובנזק סביבתי מדוד – לא קטן מדי ולא גדול מדי."

בשנתיים האחרונות חלה ירידה משמעותית בהיקף הייצוא הבטחוני של ישראל – מ-7.5 מיליארד דולר ב-2012 ל-5.6 מיליארד דולר ב-2014. ב-2014 עקף לראשונה ייצוא הסייבר את הייצוא הבטחוני והגיע ל-6 מיליארד דולר, 10% מן השוק העולמי. פירוש אפשרי לכך הוא שישראל כבר לא ניהלה לוחמה צבאית בקנה מידה גדול מזה ארבעה עשורים, ועל כן לא יכולה למכור את חותמת ה-Combat Proven באופן אמין כבעבר. לעומת זאת, ישראל שולטת ומדכאת אוכלוסיה אזרחית עצומה כבר כמעט מחצית המאה, ובכך צברה ניסיון שאין לו מתחרים. למוצרי הסייבר האלה, שמבטיחים שליטה באוכלוסיות מרדניות, הביקוש רק הולך וגובר. אבל אולי עוד מוקדם לדעת: ב-2015 ירד ייצוא הסייבר ל-3.5 מיליארד דולר.

מקור: "הארץ"

מקור: "הארץ"

נעבור לברזיל. ב-2009 בוצעה עסקת המל"טים הראשונה בין ישראל לברזיל. התעשייה האווירית מכרה 14 מל"טים מסוג "הרון" למשטרה הפדרלית של ברזיל, בשווי של 350 מיליון דולר. היתה זו רכישה ראשונה לקראת פרוייקט האבטחה של המגה-אירועים – המונדיאל והאולימפיאדה – בברזיל. בדיווחים הוזכרו שני השושבינים הראשיים בעסקה: חברת ISDS (של לאו גלסר), שמעלליה תוארו לעיל, ונשיא המדינה, שמעון פרס. יש יופי פואטי מסוים, מסנוור בעוצמת האמת שבו, בעובדה שנשיא המדינה משלב ידיים עם מחמש ומאמן חוליות המוות של הונדורס וגוואטמלה – שני נערי הפוסטר של הייצוא הבטחוני מישראל בפעולת קומנדו משותפת.

ב-2011 חדרה "אלביט" לשוק המל"טים הברזילאי בעסקה למכירת "הרמס 450" לחיל האוויר הברזילאי. בשנים הבאות גבר שיתוף הפעולה של החברה עם חברות מקומיות במטרה לייצר מל"ט מקומי. ב-2014 נחתמה עסקה לאספקת "הרמס 900", ספינת הדגל של המל"טים הישראליים, לחיל האוויר הברזילאי, גם הוא לצורך אבטחת המגה-אירועים. שווי העסקה לא דווח.

פעילות המל"טים הישראלים בברזיל

מה יכול מל"ט כמו "הרמס 900" לעשות? למשל, הוא יכול לזהות פנים או לוחית רישוי מגובה של 9 קילומטר. ברזיל מובילה את השוק הדרום אמריקני ברכישה ופיתוח של מל"טים לכל מיני מטרות, המשך ישיר של ההשקעה האדירה שלה בהתעצמות צבאית מאז ימי הדיקטטורה הצבאית. הסיבה שכל כך הרבה חברות זרות, ובהן ישראליות, ממקמות את עסקיהן ומפעליהן בברזיל היא הרגולציה הרופפת בתחום התעופה במדינה.

מה שמטריד הוא שחלק ניכר מן המטרות הן הפגנות אזרחיות ואנשים שהשלטון סימן כחשודים; לא בכדי הועברו חלק מן המל"טים הישראלים לידי המשטרה ולא לידי הצבא הברזילאי, אף כי לאור הסקירה שלעיל, האבחנה הזאת הולכת ומאבדת ממשמעותה. שימו לב לדיווח הזה ב"בלומברג":

"בברזיל, ניתן תמריץ מחודש לצורך בביטחון במהלך שני אירועי הספורט הגדולים בעולם, כאשר מספר שיא של אנשים יצאו לרחובות ביוני האחרון, במהלך טורניר הפדרציות בכדורגל, למחות נגד שורה של החלטות, בהן בזבוז הכספים על הקמת איצטדיונים משוכללים".

מאחורי הקור הפיננסי הזה מסתתרת מציאות אבסורדית. כפי שתואר קודם לכן, הרשויות בברזיל השקיעו מיליארדי דולרים לקראת המגה-אירועים ופינו עשרות אלפי אנשים מבתיהם בסמוך לאצטדיונים. המחאות ההמוניות נגד צעדים אלה יצאו מכלל שליטה – ומכאן הצורך "הבטחוני" החדש, להשיב את השליטה בהמונים, בעזרת פיקוח המל"טים מלמעלה. כך עוול אחד – בזבוז אסטרונומי של כספי ציבור – מוליד מחאה ציבורית, שמולידה עוד עוול – בזבוז נוסף של כספי ציבור על מנת לרסן ולשלוט במחאה.

בלי קשר למגה-אירועים, אוכלוסיית הפאבלות היא הראשונה לטעום מן הטכנולוגיות החדישות. ב-2012 דווח שיחידת BOPE כבר מפעילה מל"טים קטנים מתוצרת מקומית במהלך הפלישות לפאבלות. ב-2014 דווח שמל"ט "הרון" ישראלי סייע בלכידת סוחר סמים בריו. מכך אפשר להסיק שנשק שנמכר לצבא ברזיל (עסקת ה"הרון" נחתמה מול חיל האוויר הברזילאי) מוצא את דרכו באופן טבעי לזירה האזרחית. כאן המקום לציין שלא מדובר ב"זליגה" אלא ביישומים מתוכננים היטב. בטקס הפתיחה של תערוכת הנשק ISDEF EXPO בשנת 2014, התפארה זיווה איגר, הממונה השקעות זרות ושיתוף פעולה תעשייתי במשרד הכלכלה, שישראל "לוקחת טכנולוגיה מהסקטור הצבאי ופשוט מיישמת אותה בסקטור האזרחי".

ההצטיידות במל"טים תמיד תוצג לציבור, בברזיל כמו בארצות אחרות, כצעד להשבת הביטחון האישי, שיאפשר לרשויות לאתר ולעצור במהירות פורעי חוק. בפועל, מרגע שהצעצוע המלהיב נמצא בידי השררה, אין שום מחסום על הפעלתו נגד אוכלוסיות רחבות ביותר. הגיון "המלחמה בטרור", שהושק ב-9/11, תמיד הצדיק הפללה המונית של כל מי שמצוי בסביבתו של החשוד. במקביל, הליכי המעצר והראיות וההבאה לדין קוצרו, לפעמים עד כדי חיסול מיידי בשטח; ממילא, כל הסביבה המופללת גם היא נושאת במחיר. בברזיל מבינים היטב שהמל"טים שנרכשו לאבטחת המגה-אירועים יישארו שם גם אחריהם. ביום שאחרי, הם יצטרפו למערכת אכיפת החוק ויבשרו גם בה תקופה חדשה, חשוכה יותר לזכויות הפרט. ברגע של כנות, הודה סגן הנשיא של AEL, חברת הבת של "אלביט" בברזיל: "זה לא רק בשביל אירועים כמו המונדיאל, הדברים האלה דרושים לצרכי היום-יום. משרדי בטחון פנים מחפשים עוד ועוד פתרונות".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט".

מל"ט "הרמס 900" של "אלביט" ריחף מעל אצטדיון מרקנה בריו בזמן המונדיאל, ויפקח מגבוה גם על אירועי האולימפיאדה. גם מל"טים מסוג "הרון" של התעשייה האווירית פעלו במונדיאל. בעוד שבברזיל רבים רואים בפרקטיקה הצבאית הזאת, שפלשה לתחום האזרחי, חדירה גסה לפרטיות של מליוני אזרחים ותיירים, בישראל דווקא רואים בה עוד סיבה ל"גאווה ישראלית". תחת כותרות מופרכות כמו "צפו: המל"ט הישראלי תפס את הכוכב של ברצלונה" או "בעין ישראלית: מל"ט מככב במונדיאל בברזיל" מספרים לנו איך הטכנולוגיה הישראלית מצילה את מליוני הצופים מתהומות הפשע. "בשעה שעיניהם של מאות מיליוני אנשים בעולם כולו נשואות אל עבר המשחקים", אמר מנכ"ל התעשייה האווירית, יוסי וייס, "טוב לדעת שעינו הפקוחה של המל"ט משגיחה על העיר ריו וסביבותיה". כמובן, טוב יותר לדעת זאת כש-350 מיליון דולר מונחים בכיסך. וסביר להניח שבכלל לא טוב לדעת זאת כשאתה דייר בבית מתפורר בפאבלה מארה, שיוצא להפגין נגד הסיבוב הענק שפיפ"א והממשלה עשו על גבך.

זאת ועוד, העיתונות הישראלית צובעת את התמונה בצבעים עזים של מלחמת אור בחושך, כשהמל"טים הישראלים הם סוג של חרב לייזר מקודשת בידיהם של בני האור. גם העיתונות המקצועית, שלכאורה אמורה לסקר את מושאיה בעין מקצועית ובלתי משוחדת, נקראת כמו עלון שיווקי בוטה. כך דיווח אתר Israel Defense על מערכת תצפית קרקעית של "אלביט" שנוסתה לראשונה בקרנבל בעיר סלבדור. שמעתם טוב, הניסוי הראשוני היה על אוכלוסיה אזרחית רוקדת ושמחה:

"אלביט מערכות הדגימה לראשונה במהלך הקרנבל השנתי המסורתי בעיר סלבדור די באהיה שבברזיל את GroundEye, מערכת תצפית קרקעית המייצרת תמונת מודיעין של שטחים נרחבים בזמן אמיתי וברזולוציה גבוהה, שאפשרה לכוחות הביטחון להבטיח את שלומם וביטחונם של אלפי החוגגים בקרנבל… GroundEye מעניקה למפקדי הכוחות יכולת שליטה בזמן אמיתי על מספר רב של אירועים המתרחשים בו-זמנית, וכן יכולות תיעוד ותיחקור אירועים שלא נצפו בזמן אמיתי. בנוסף, המערכת מאפשרת סגירת אזורים בצורה וירטואלית (Safe Zones) ולהפיק התראות בזמן התרחשות אירועים חריגים ובכך משלימה ומעצימה את יכולת המעקב של המפעילים… המערכת שפעלה בקרנבל בסלבדור מיועדת ליישומים אזרחיים וצבאיים וביניהם הגנת גבולות, שליטה היקפית על תשתיות ואתרים קריטיים, מבצעים צבאיים, פרויקטי Safe City ואירועים המוניים גדולים."

האם "העין הישראלית" בסלבדור סיכלה פשעים חמורים? לא אומרים לנו. מה שברור, היא הרחיבה את טווח החשודים הפוטנציאלים, העמיקה את מאגר הפרצופים החשודים שברשות המשטרה, קלטה לא מעט אקטים אינטימיים שלא נועדו לעין הציבור, ובאופן כללי, הפכה גם את אירוע הקרנבל הפרוע והתוסס מטיבו לעוד מתחם גדור היטב שהשלטון מואיל בטובו להקצות לאוכלוסיה צמאה לפורקן.

האם מל"טים משטרתיים, שכרגע משמשים למעקב ופיקוח, יחומשו בעתיד ויחלו לירות לעבר אזרחים, ממש כמו המל"טים הצבאיים שמופעלים בפקיסטן ובעזה? המומחים מסכימים שהשאלה היא לא אם אלא מתי. למעשה, כבר בשנה האחרונה החלו משטרות ברחבי העולם לצייד מל"טים בנשק אל-הרג לפיזור הפגנות (כדורי פלפל, כדורי צבע, קרני לייזר מסנוורות, כדורי גומי). החברה הדרום-אפריקאית שמייצרת אותם נמצאת בשלבי מו"מ מתקדמים עם משטרת ריו לאספקת 10 מל"טים כאלה.

חדירת המזל"טים לשוק האזרחי היא עובדה מוגמרת. בישראל שוק המזל"טים פרוץ לחלוטין. כל אדם פרטי יכול לרכוש מזל"ט קטן מצויד במצלמה (הקרוי "רחפן"), להרים אותו לאוויר, ולהתחיל לצלם. רחפנים משמשים לאבטחה בשכונות פאר ובאתרי בנייה, לשיטור עירוני, לצילום חתונות, וסתם להצצה על בחורות משתזפות בחוף. רגולציה – אין. כוחות הביטחון משתמשים יותר ויותר במזל"טים, גם לצורך צילום הפגנות.

הנה תרחיש לא בלתי סביר. במוקדם או במאוחר תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל. בנגב או בגליל, בגלל הריסת מסגד או הרג של מפגין – זה יקרה. המהומות יקיפו את רוב ערביי ישראל. בגלל הפיזור הגיאוגרפי, תשתמש המשטרה במזל"טים, ואולי גם במל"טים (שאינם זעירים) כדי לקבל תמונה של השטח בזמן אמת. כשיגיעו המפגינים אל גבול ישובים יהודים, ויגרמו נזק לרכוש, תעלה מאליה האופציה להפעיל נגדם מל"טים חמושים. תחילה – נשק אל-הרג. ובשלב מאוחר יותר, אולי בגל המהומות הבא, גם נשק שהורג. ההיגיון יהיה תמיד אותו היגיון. למה לסכן שוטרים במגע פנים אל פנים עם המון משתולל? יש כבר טכנולוגיה מדויקת, לירי בשלט רחוק. היא עבדה מצוין בעזה, עבדה מצוין בריו – אז למה לא בסכנין ובאל-עראקיב?

ההתנגדות בברזיל לסחר הבטחוני עם ישראל

עד כאן בחנו את השטח מנקודת המבט של כוחות השיטור והסוחרים, או אם תרצו, ממעוף המל"ט. אבל איך כל זה נראה מלמטה?

בואו ננסה לדמיין. אתה צעיר ברזילאי, בן 24, שמתגורר בפאבלת מארה. חי בדירה צפופה עם ההורים והאחים כי למי יש כסף לבנות דירה משלו וגם מזמן אין קרקע פנויה. החברים שלך מכורים לקראק, עובדים אצל סוחרי הסמים. כל שבוע נכנסים כוחות משטרה צבאית לפאבלה. בראש הטור – הקווירוס של ISDS ו"גלובל שילד", מודל FORT1 הישראלי. לפעמים, כשיש מהומות רציניות, מתגברים אותם חיילי צבא סדירים. בידיהם – נשק "תבור" שמיוצר בידע ישראלי. בשבוע שעבר נהרג החבר הטוב שלך מירי אקראי בפאבלה. אתה שבור. עכשיו מתכוננים למונדיאל, והממשלה רוצה להעיף את כל השכונה שלך לעזאזל. אתה יוצא להפגין ברחובות ריו, עם עוד מאות אלפים. הרחק מעליך מרחף מל"ט "הרון" של התעשייה האווירית. הוא כבר צילם אותך, והתמונה מועברת למטה המשטרה המרכזי. שם היא מוצלבת עם תמונות אחרות שצולמו בידי המצלמות של "נייס סיסטמז" הישראלית, הפרושות בכל העיר. עד מהרה יבואו לעצור אותך, עם או בלי "נזק אגבי". זה לא מסובך במדינה שלך, שמדורגת במקום הרביעי בעולם בשיעור הכליאה שבה. בבית הסוהר שאליו תושלך, בתור קינוח, יעקבו אחריך המצלמות של "ורינט" הישראלית.

לא צריך להיות אנטישמי כדי לחוש סלידה ושנאה כלפי המדינה שמייצרת את כל מערך הדיכוי הזה. מספיק להיות אזרח שוחר חירות ושוויון. אבל בעולם הדמיוני שחיים בו הישראלים, כל התנגדות לסחר הבטחוני עם ישראל תתויג מיידית כאנטישמיות.

מפגינים מחוץ למפעל AEL, בבעלות "אלביט", בעיר פורטו אלגרה, קוראים "לסלק את 'אלביט' מברזיל" (מאי 2014).

מפגינים מחוץ למפעל AEL, בבעלות "אלביט", בעיר פורטו אלגרה, קוראים "לסלק את 'אלביט' מברזיל" (מאי 2014).

למרות שבכתבות התדמית הישראליות מתראיינים רק פקידים ברזילאים אסירי תודה עד דמעות על הטכנולוגיה הגואלת שזכו בה הודות לגניוס היהודי, בברזיל יש התנגדות רחבת היקף לקשרים הצבאיים עם ישראל. תחקיר נרחב של "פיוז'ן" נותן קול לביקורת הפנימית בברזיל על הפיכת המדינה למעצמת מל"טים. התחקיר גם מגלה שבניגוד להצהרות רשמיות, אין שום חסם חוקי בברזיל על הפעלת טכנולוגית מל"טים נגד אזרחים. לאחר רכישת הענק של 14 מל"טי "הרון", חבר פוליטיקאי ממפלגת השלטון לתנועת המחאה נגד אלימות המשטרה שצמחה בפאבלות. הם מחו על שיתוף הפעולה של ממשלתם עם ישראל, "המפיקה רווחים עקיפים מן הכיבוש הבלתי חוקי של השטחים הפלסטינים".

פעילים פוליטיים בברזיל חוששים מאד מ"היום שאחרי" האולימפיאדה. כיצד יוטמע המערך העצום של כלי נשק, רכבים ממוגנים, מל"טים, מערכות תצפית ומעקב בקרב המשטרה והצבא, ואיך זה יעצב מחדש את יחסן אל האזרח? "אם אתה קונה מל"ט, אתה לא תחזיר אותו לקופסה", אומר פקיד בכיר בברזיל, והעיתונאי מסכם: "תרבות המעקב עוברת נורמליזציה, ומתוך הסוס הטרויאני של הספורט, מגיחה מציאות אורווליאנית חדשה".

תנועת BDS בברזיל היא הרבה יותר מקומץ פעילים פלסטיניים שמפגינים מחוץ לדוכן הישראלי בתערוכת הנשק LAAD. היא מאגדת עשרות ארגוני זכויות אדם, ארגוני עובדים וגופים בשמאל הפוליטי. תחת הלחץ המתמשך שלהם, עסקיה הפורחים של "אלביט" במדינה החלו לספוג נזקים: הסכמי שיתוף ידע עם אוניברסיטאות וחוזי ייצור (בכללם חוזה המיקרו-לווין) הוקפאו. הפעילים מחברים דו"חות מפורטים על המעורבות העמוקה של החברות הישראליות בכיבוש, בהקמת גדר ההפרדה, בהתקפות על עזה. כמי שקרא את הדו"חות ובדק את הטענות העובדתיות שם אחת לאחת, אני יכול לומר שהכל מבוסס על פרסומים רשמיים ושום דבר לא נבדה מן הלב.

הבעייתיות ביחסי ישראל-ברזיל גם לא נעלמה מעיניהם של פרשנים פוליטיים. אפשר לקרוא ברשת סקירות רציניות ומאלפות על שלל ההיבטים של היחסים האלה. למרבה הפליאה, דבר מזה לא חודר לתקשורת הישראלית. זו, כדרכה, ממלאת אוזניה ופיה מים בכל הקשור לקשרים הצבאיים עם מדינות זרות, ומסתפקת במעקב פנקסני אחר שווי העסקאות. בעצם, אין מה להתפלא. ייצוא בטחוני זה כסף גדול, זה מנוע צמיחה, זה מקומות עבודה. אף עיתונאי שפוי לא יתקע מקלות בגלגלים של החגיגה הזאת, בשמם של עקרונות נעלים או בשמה של ברזילאית ענייה שאיבדה את בניה בפלישה קטלנית לפאבלה בריו.

פרשת דני דיין: פוליטיקה גלויה ופוליטיקה סמויה

המציאות הזאת, של חוזים בשווי של מאות מליוני דולרים בין הצבא והמשטרה בברזיל לבין חברות שמתפרנסות יפה מתחזוקת הכיבוש בשטחים, מציאות של שימוש בטכנולוגיות הישראליות נגד אוכלוסיות מוחלשות ומודרות בברזיל – היא ההקשר לשערורייה-זוטא שפרצה בעקבות הסירוב של ממשלת ברזיל לאשר את מינויו של המתנחל דני דיין כשגריר ישראל בארצה. לא אנטישמיות, אלא מחאה אותנטית.

אבל כאן חייבים מיד להבחין בין החברה האזרחית לבין הממשלה בברזיל, אבחנה שגם אצלנו נוטים לטשטש. הביקורת על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים רווחת מאד בברזיל, ויש לה שלוחות גם בפרלמנט (מפלגות שמאל מסוימות דוגלות במוצהר ב-BDS). לאחרונה חתמו 200 אקדמאים במדינה על תמיכה בחרם אקדמי על ישראל. לתמיכה הזאת יש סיבות שונות, חלקן קשורות לניסיון של הברזילאים עצמם בחיים תחת דיקטטורה צבאית. כך או כך, המחאה נגד מינויו של דיין צמחה מלמטה למעלה, ויש בה כדי ללמד על עוצמתה של החברה האזרחית בברזיל (בישראל, למרבה הצער, הדינמיקה הפוכה: השלטון קובע את כיוון הרוח, הציבור מתיישר לפיה).

באוגוסט 2015, זמן קצר אחרי פרסום המינוי, פורסם בברזיל גילוי דעת שעליו חתמו 36 ארגוני שמאל וזכויות אדם, ובו הם תובעים מן הממשלה לדחות את המינוי. 40 דיפלומטים ברזילאים בדימוס הצטרפו לדרישה, וקבוצה של יותר מ-70 חברי פרלמנט פנו לשגריר ישראל הנוכחי בברזיל בבקשה להחליף את המינוי במועמד שמתגורר בתחומי הקו הירוק. זה בוודאי לא עזר לדעת שאביו של דני דיין היה שגריר ישראל בגואטמלה בתקופה שבה העניקה ישראל תמיכה צבאית לשלטונו הרצחני של ריוס מונט, שהוזכר קודם לכן.

על עוצמת ההתנגדות אפשר ללמוד מתקרית שאירעה במהלך המשבר המתגלגל הזה: חבר פרלמנט פופולרי במיוחד ממפלגת "סוציאליזם וחירות" של השמאל ביקר בכנס באוניברסיטה העברית בירושלים והביע עמדות פרו-ישראליות במהלך ביקורו. הדבר עורר סערה עזה במפלגה ומחוץ לה.

וכך נקלעה הצמרת הפוליטית בברזיל לדילמה. מצד אחד, הציבור מתקומם על המינוי. מצד שני – כל מה שכתוב למעלה: הקשרים הצבאים ההדוקים, חילופי הטכנולוגיות (כולל סעיפים סודיים), ההשקעות העצומות של חברות ישראליות בברזיל. למעשה, בעיצומו של המשבר הודה קצין צבא בכיר בברזיל שהמבוי הסתום "עלול לשבש העברת טכנולוגיה בין שתי המדינות… זה מצב מאד רגיש כיוון שהשותפות שלנו עם מפעלי היי-טק ישראלים היא עצומה".  שר הביטחון הקודם של ברזיל הרחיק לכת ואמר שארצו אינה יכולה להסתמך עוד כל כך הרבה על הטכנולוגיה הצבאית הישראלית. "הגיע הזמן שנצמצם את התלות שלנו בישראל", הוסיף.

אבל זה כמובן לא עלה על דעתו של אף אחד ברצינות – לא בצד הישראלי ולא בצד הברזילאי. עסקים משגשגים, שעמלו עליהם שנים, חוזים שמנים שמחכים להתממש, השקעות עתידיות – אינם דבר שמדינות משליכות מן החלון סתם כך בגלל שיקולים מוסריים. הפיתרון שמצאה ההנהגה הברזילאית לדילמה היה להעמיד פנים שהם לא שמעו כלום. במשך חודשים ארוכים נמנעה ממשלת ברזיל להתייחס להודעת המינוי. לאט לאט הבינו בירושלים את המסר: דיין לא יעבור, אבל היחסים המצויינים יישמרו. הברזילאים גם אותתו על גישתם החיובית עוד בתחילת המשבר בצעד שחמק מעיני רוב הפרשנים: בספטמבר 2015 הצביעה האסיפה הכללית של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על הצעה להחיל פיקוח חיצוני על מתקני הגרעין של ישראל. ההצעה נדחתה ברוב של 61 נגד 43, עם 35 נמנעים. רבים הופתעו שברזיל היתה בין המדינות שנמנעו, ובכך סייעו לדחיית ההצעה. אבל ההפתעה אינה במקומה: אלה בדיוק הזירות שבהן האינטרסים האמיתיים של מדינות נחשפים, לא בהצהרות לתקשורת של שרי חוץ ודוברים ממשלתיים. ישראל וברזיל קשורות בעבותות של סחר בטחוני. גם הודו, אגב, לקוחת הנשק הגדולה ביותר של ישראל, נמנעה באותה הצבעה.

כך פעלה אפוא הפוליטיקה הסמויה במקביל, ומתחת לפני השטח של הפוליטיקה הגלויה. מינויו של דני דיין הוא קורבן קטן יחסית כשמה שעומד מנגד הוא חוזים של מיליוני דולרים עם "אלביט" ו"רפאל" והתעשייה האווירית. כשהמשחקים האולימפיים בפתח, באוגוסט הקרוב, ובהם טכנולוגיה ישראלית תהיה פרושה בכל רחבי הערים הגדולות, באצטדיונים ובאוויר שמעליהם, אף אחד בברזיליה ובירושלים לא באמת התכוון לשבור את הכלים. ההודעות הנזעמות, התרנגוליות, נועדו בעיקר לצרכי פנים ולתקשורת; כך גורפים אהדה רגעית, בעמידה "נחושה" על הכבוד הלאומי. באמצעות האקט הפומבי של דחיית המתנחל דיין, הממשלה המיליטריסטית בברזיליה מסווה ומכשירה את השותפות האמיתית שלה עם משטר האפרטהייד הישראלי. בסופו של דבר, גם בירושלים מבינים את זה, וחותרים לסיים את המשבר באקורד נמוך. הקורבן משתלם. "אלביט" חשובה יותר מדיין.

מתי החברה הישראלית תתחיל לשאול את עצמה שאלות?

עד כה הוציאה ברזיל על אבטחת המגה-אירועים קרוב למיליארד דולר. מגה-אירועים הפכו בשנים האחרונות לאבן שואבת ענקית של תעשיית בטחון המולדת, ובחסותם ממשלות מבצעות פשעים קולוסאליים נגד אוכלוסיות שקל לעקור ולגרש ממקומן. במאמר משנת 2009 של פיליפ בויל וקווין הגרטי הם מאפיינים את הדינמיקה השלטונית שצמחה סביב המגה-אירועים כ"ממשל מונע". מאז 9/11, השימוש בטכניקות צבאיות בהקשרים לא צבאיים הפך להיות "קומון סנס". בהכנות למגה-אירוע, מנסים להעריך את הסיכון להתקפת טרור. הסיכון הזה אינו באמת מדיד, ולכן מומחי הביטחון מתכוננים "לכל תרחיש אפשרי", בלי קשר לסבירותו. אבל זו סחרחורת שאין לה סוף, ולא גבול תקציבי, כי אין קץ לתרחישי האימה, וכל פיגוע טרור מעצב מחדש את מפת הסיכונים.  בויל והגרטי כותבים:

"הדינמיקה של ה"איבטוח" מובילה להרחבת הלגיטימציה למעקב, בלי קשר לשאלה אם קרה משהו רע. אם לא התממש האיום הבטחוני, המתכננים יכולים לקבוע בנחרצות שהצעדים המקיפים שננקטו 'עבדו'. אם האיום כן התממש, ניתן להסבירו בקלות באמצעות סדקים בלתי צפויים בתשתית, ואז למנף אותו לרמות גבוהות יותר של אבטחה באירוע הבא."

לישראל יש מעורבות עמוקה באבטחת מגה-אירועים, עוד לפני המונדיאל והאולימפיאדה בברזיל. בכל האולימפיאדות האחרונות – סידני, בייג'ין, אתונה – ריחפו מל"טים ישראלים ממעל. ב-2011 חתמה "מגל מערכות ביטחון" על חוזה של 35 מיליון דולר עם ממשלת גינאה המשוונית, לאבטחת אירועי גביע אפריקה לאומות בכדורגל. מה כל כך נורא בזה? אל"ף, שמגל ציידה את גדר ההפרדה (הבלתי חוקית, למי ששכח, מחוללת סיוט "משטר ההיתרים") באותן המערכות וניסתה אותן על פלסטינים; בי"ת, שבגינאה המשוונית שולטת אחת הדיקטטורות האכזריות בעולם. זה כמובן לא מנע מישראל לסחור איתה במיליוני דולרים וגם לאמן את המשמר הנשיאותי של הרודן תיאודורו אוביאנג.

העולם מלא עוולות ופשעים שישראל לא חוללה ולא היתה לה יד בהם. השאלה הפשוטה היא – מדוע היא חייבת להרוויח מהם? מדוע היא חייבת להשקיע את מיטב ההון האנושי והכלכלי שלה בהנצחת העוולות האלה?

ג'ימי ג'ונסון, אחד החוקרים המובילים של הייצוא הבטחוני מישראל, מסביר מדוע התאים הניסיון הישראלי לצרכים הברזילאיים כמו כפפה ליד:

"ישראל נושאת, לכל היותר, באחריות שולית מאד לאלימות המדינה בברזיל שכרוכה במונדיאל ובאולימפיאדה, וגם זאת רק ברמה הטקטית. ההיסטוריה המכוערת של אלימות מדינה בברזיל כלפי אוכלוסיות שנדחקו לשוליים קודמת לציונות. ישראל גם אינה ספקית הנשק והביטחון היחידה לצבא הברזילאי ולמשטרת ריו. ברזיל רוכשת נשק מכמה מדינות – שכולן, כמו ישראל, פיתחו את הטכנולוגיות שלהן לפחות חלקית על בסיס ניסיון באלימות – וצבא ברזיל רכש ניסיון נרחב בלוחמת מעברות עוני כאחד מכוחות הכיבוש בהאיטי. אבל אי אפשר להיות מופתע מכך שישראל היא ספקית נשק עיקרית בתקופה שברזיל מתכננת ליצור אזורים סטריליים עבור שעשועיה של האליטה הבינלאומית בזמן המונדיאל והאולימפיאדה.

מטרה עיקרית של הצבא הישראלי, הכוחות החמושים והמשטרה של ישראל, היא ליצור מרחבים סטריליים שבהם אזרחים ישראליים יכולים לנהל את ענייני היומיום שלהם מבלי לפגוש פלסטינים, ובמיוחד פלסטינים שנאבקים נגד המדיניות הישראלית. זה מוביל לטכנולוגיות דיכוי שאז מיוצאות לכל רחבי העולם. למרות שברזיל לא זקוקה לעזרה מישראל במאבקה באוכלוסיות מנושלות, היא עדיין יכולה לייבא ידע פרקטי. מה שמיוצא הוא עצם יחסי הכובש-נכבש בין הישראלים לפלסטינים, ובמידה לא מבוטלת הם שיניעו את אלימות המדינה לתמוך ב'ניקוי' ריו לקראת המונדיאל והאולימפיאדה."

והכלכלן שיר חבר מבהיר לאן הדברים מובילים: "ממשלות שמעוניינות לשלוט ולהכיל אוכלוסיות גדולות וחסרות מנוחה של עניים הפכו ללקוחות הגדולים ביותר של הנשק הישראלי: ברזיל, הודו ומקסיקו הן בין הלקוחות האלה".

שאלות קשות (לשאול מול המראה)

השאלות שצריך לשאול את עצמו כל ישראלי, ובמיוחד כל ישראלי שקשור לתעשיות הנשק ובטחון הפנים, הסייבר והמעקב, הן מאד פשוטות. אחת, האם אני שלם עם התפקיד הגלובלי הזה שישראל לקחה על עצמה? שתיים, האם אני שלם עם החלק שלי בתוכו?

שימו לב: אין כאן שאלת חוקיות בכלל. ככל הידוע לי, אף עסקת נשק שתוארה כאן לא עברה על החוק הישראלי או הבינלאומי. לכל היותר, במהלכים לרקימת העסקאות מאחורי הקלעים הועברו חבילות מזומנים שמנות מכיס אחד לכיס שני, "דמי תיווך" בלשון נקייה, או "פרשיית שוחד שמתפוצצת בפנים" בלשון פחות נקייה. צבא ברזיל לא מבצע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, ושום אמברגו לא הוטל על המדינה. אבל מה בכך? ראשית, חוקיות אינה ערובה למוסריות. ארה"ב הרגה 134 אלף אזרחים במלחמת עירק באופן חוקי למהדרין. ישראל הרגה באופן חוקי 1,200 איש במלחמת לבנון השנייה, רובם המכריע אזרחים, ועוד כ-2,300 אזרחים חפים מפשע בשלושה מבצעים בעזה. שום גוף בינלאומי בעל תוקף משפטי לא קבע שמעשי הטבח האלה היו לא חוקיים (ארגוני זכויות אדם, למרבה הצער, רק מפרשים את החוק, לא קובעים אותו).

על דרום סודן, שבה מתבצעים פשעים מחרידים מאז פרוץ מלחמת האזרחים בדצמבר 2013, עדיין לא הוטל אמברגו צבאי כולל בידי האו"ם. זה לא הופך את הסחר הבטחוני עמה, שישראל הודתה בו בעקיפין, למדיניות לגיטימית. להיפך, החרפה עמוקה יותר, שכן התנהלות המדינה מבהירה שבהיעדר שוט משפטי בינלאומי, ישראל תסכים לסחור גם עם השטן.

על כן, העובדה שאין מניעה משפטית לצייד את המשטרה הברוטלית בעולם בכלי משחית עבור פלישותיה הקטלניות לפאבלות של ריו, וגם לא תהיה מניעה כזאת – אינה מנקה במאום את ההחלטה המודעת להמשיך בסחר הזה ואף לתת לו רוח גבית ממלכתית. הכשר חוקי איננו הכשר מוסרי. ואם באמת אין שום בעיה מוסרית כאן, שאלו את עצמכם איך זה שהתקשורת הישראלית נמנעת באדיקות מלדווח על השימוש הנפשע שנעשה בנשק ובטכנולוגיות הישראליות בעולם? מדוע הידיעות על מכירות הנשק תמיד מתמקמות יפה בדיווחים על שוק ההון, עסקת ענק פה ונסיקת מניות שם, ואף פעם לא בדיווחים על המחאה הגוברת בעולם נגד "הייצוא של מודל עזה" בידי ישראל? מי שמצפונו אינו נוקף אותו לא טורח להסתיר צדדים לא נעימים של המציאות.

עוד צד לא נעים שחובה לדבר בו גלויות הוא המניעים הכלכליים שעומדים מאחורי המשך העימות המזויין עם הפלסטינים, ובאופן מיוחד, הפלישות התקופתיות לעזה. על כך נכתב כבר גם בבלוג הזה וגם במקומות אחרים. זיכרו את המשפט הזה של מנכ"ל אחת מתעשיות הנשק בארץ, שנאמר ממש בזמן שהטילים מעזה ואליה התעופפו באוויר: "אחרי כל מבצע מהסוג שמתקיים עכשיו בעזה, אנחנו רואים גידול במספר הלקוחות מחו"ל". וכתבת המגזין היוקרתי "דיפנס ניוז מוסיפה:

"עבור התעשיות הביטחוניות המערכה הזו היא כמו לשתות משקה אנרגיה חזק במיוחד – זה פשוט נותן להן תנופה אדירה קדימה. שדה הקרב הוא כמו תעודת כשרות מהדרין בכל הנוגע לשווקים הבינלאומיים. מה שהוכח בקרב – נמכר הרבה יותר טוב. מיד אחרי המבצע ואולי אפילו במהלכו נוחתות כאן כל מיני משלחות ממדינות שמעריכות את היכולות הטכנולוגיות של ישראל ומעוניינות לבחון את המוצרים החדשים."

מי שמסייר בתערוכות נשק בינלאומיות יכול לשמוע דברים דומים מנציגי המכירות של החברות הישראליות. מילות המפתח Combat Proven פותחות הרבה דלתות וכיסים. התפיסה הזאת מנחה לא רק משקיעים, אלא גם את הצבא עצמו. הנה דברים שאמר בשנה שעברה אל"מ אבנר בן זקן, ראש מחלקת ציוד לוגיסטי באגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל: "אם אני מפתח מוצר ורוצה לבחון אותו בשטח, אני רק צריך ללכת 5 או 10 ק"מ מהבסיס שלי, ואני יכול לראות מה קורה עם הציוד. אני מקבל פידבק, כך שזה מזרז ומיעל את תהליך הפיתוח." והנה דברים מפי מנכ"ל רפא"ל הקודם: "התפישה הבסיסית שכולנו מתנהלים לפיה היא שאנחנו נפתח ונמכור לצה"ל מוצרים באפס רווח, והניסיון שיצטבר בצה"ל יעזור לנו לשווק את המוצרים אחר כך בחו"ל."

כן, סוחרי נשק יאמרו למצלמה שהם היו שמחים אם היה שלום עולמי ולא היתה דרישה לסחורה שלהם. אבל זה נשמע קצת כמו סוחרי קוקאין שהיו שמחים לחיות בעולם בלי מכורים. אי אפשר להבין את תכיפות העימותים המזויינים בעולם העכשווי, את ההרג ההמוני באוכלוסיות אזרחיות, בלי לקחת בחשבון את טכנולוגיות ההרס המשתכללות-תדיר שמפיצות חברות הנשק. המשק הישראלי מתייחד בכך שהוא מפיץ בעולם לא רק טכנולוגיות שהורסות חיים אלא גם כאלה שהורסות פרטיות. בדרך עקיפה קצת יותר אך לא פחות נסלחת, מחללי הפרטיות מאפשרים למשטרים דכאניים לאתר ולעצור במהירות מתנגדים פוליטיים, ואז להרוס את חייהם. מהנדס האופטיקה של "אלביט" מרוחק מקורבנותיו רק צעד וחצי יותר מכימאי חומרי הנפץ של תע"ש; הראשון עשה מיקור-חוץ לפעולת הקטילה, השני לקח עליה אחריות. זה הכל.

אחד הטיעונים השחוקים שמושמעים הוא ש"כל המדינות חוטאות בייצור ובייצוא נשק, למה רק אנחנו צריכים להיות קדושים?", או בגרסה אחרת, "ממילא המנוולים ישיגו את כלי הנשק וההרס שלהם איכשהו, למה שלפחות לא נרוויח אנחנו מזה". הגרסה השנייה די עלובה; היא מוחלת לפושע בלי קשר למעשיו אלא רק בגלל שיש פשעים בעולם. אף אחד לא מיישם מוסר כזה בחייו הפרטיים, וגם לא בחיים הציבוריים. המחשבה שהיחסים בין מדינות שייכים לזירה שבה כללי המוסר הפשוט אינם תופסים היא זאת שטעונה הצדקה, ולא ברירת המחדל. וממילא היא שקרית בעצמה, אחרת לא היו בעולמנו מערכות משפט בינלאומי, החלטות על אמברגו צבאי ואף על התערבות חיצונית במקרים של השמדת עם ופשעים נגד האנושות.

הגרסה הראשונה של הטיעון אינה משכנעת גם היא משום שבכל דמוקרטיה (ואפילו ברוסיה) שמייצאת נשק וטכנולוגיות מעקב יש גופים אזרחיים שעוקבים, מתעדים ובעיקר מוחים נגד המדיניות הזאת. חלקם אף מצליחים להכניס שינויי חקיקה שמגבילים מאד את זמינות הסחורות האלה למשטרים אפלים. הציבור הישראלי אינו יכול לתלות את אדישותו באדישות העולם, כי העולם לא תמיד אדיש. ואם המאבק לא הצליח עדיין במקומות אחרים, איך זה בדיוק פוטר אותנו מן החובה להיאבק על דמותנו? איך זה פוטר אותנו מן הכלל הפשוט הזה – לא לסייע למעשי נבלה, לא לייעל שיטות הרג, לא לשכלל שיטות לציד אדם?

איך זה פוטר אותנו מן הכלל הנוסף – לא להתפרנס ולהתעשר מכל זה?

טיעון נוסף בזכות הייצוא הבטחוני מתרכז בתעסוקה: אלפי אנשים מועסקים בתעשיות הבטחוניות, ויותר מ-150 אלף משפחות מתפרנסות מהן בעקיפין. שר הביטחון יעלון אף הודה שיש קווי ייצור שלא סוגרים אותם משיקולים כאלה. רפא"ל מעסיקה 7,000 עובדים בתנאים חלומיים (לימודי דוקטורט בחו"ל חינם, שנת שבתון). מה יהיה על כל העובדים האלה?

הטיעון הזה, שמגייס לצידו רגישות חברתית, בעצם ערמומי מאד. כפי שראינו, הסיבה לגידול העצום בתעשיות הבטחוניות של ישראל, לכך שהן מעסיקות אלפי עובדים ומוכרות במאות מליוני דולרים, איננה נעוצה בכוח עליון מסתורי. זאת תוצאה של מדיניות ממשלתית ברורה: הזמנות ענק מצה"ל, קידום מכירות בחו"ל, פריצת שווקים באמצעים דיפלומטיים, ועוד. במלים אחרות: אותה מדינה שיצרה את התלות התעסוקתית בתעשיות הביטחון לא יכולה להציג את התלות הזאת כעילה להנצחתן. אלמלא נותבו כל כך הרבה צעירים בעלי רקע הנדסי – לעתים עוד לפני שסיימו תואר ראשון – אל התעשיות האלה, השיקול התעסוקתי לא היה מובלט. ובכן, כשם שניפחו את התעשיות, אפשר לכווץ אותן. לא בפיטורים המוניים, התהליך יהיה הדרגתי ולא שונה מכל תנודה בשוק ההייטק הדינמי. האנשים המוכשרים שבונים טילים ומערכות מעקב יוכלו לרתום את כשרונם גם לבניית מיכשור רפואי או מערכות ניטור אקלימיות. הרעיון שהדרך היחידה להתפרנס במקצוע שלך חייבת להסתיים בגופה ירויה או באדם מכווץ בתא כלא הוא רעיון עיוועים.

ההגנה האחרונה על הייצוא הבטחוני שאתייחס אליה כאן היא מבית היוצר של "אם אין אבחנה עקרונית, אז אין מחויבות מוסרית". דוגמאות יש למכביר. למשל: אם הכיבוש לא התחיל ב-1967, אלא ביום שבו הציוני הראשון הניח את כף רגלו בפלסטינה, אז אין דרך לפתור את הסכסוך, ולכן המשך משטר הפריבילגיות של היהודים לגיטימי. למשל: אם אין הבדל ממשי בין לוחם חמאס שאוחז נשק לבין האם שמאכילה אותו או הילדים שהוא מאכיל, כי כולם תומכים בו, אז כולם בני מוות. בהקשר של תעשיית הנשק ובטחון הפנים קל מאד לטשטש את גבול האחריות ולהיתמם: למה מהנדס הטילים של רפא"ל אשם יותר מאיש המחשבים שכתב את התוכנה למערכת ההנחיה של הטיל? או מהמתכנת שכתב את אחד הסקריפטים (או איך שלא קוראים להם) שנעשה בהם שימוש בתוכנה המלאה? למה בעצם לא להאשים את מי שהמציא את שפת התיכנות? את הטבח שמכין אוכל למהנדסים של רפא"ל? את מי שמילא להם דלק ברכב כדי שיגיעו לעבודה? את כל מי שאי פעם עזר להם?

מטרת התעלול הילדותי הזה היא למתוח אד אבסורדום את גבול האחריות המוסרית. לא כדי להטילה בסופו של דבר על מישהו, אלא להיפך – כדי שתפקע כליל, ובכך תזכה את כולם באופן מוחלט, מראש ובדיעבד, על כל מעשה שיוצא תחת ידיהם. התאווה לאבחנות עקרוניות, אם כן, היא מסיכה דקיקה שמאחוריה מסתתר מתכון לחיים א-מוסריים. בוויכוח הזה אין מנצחים, כי בחיים הממשיים אין אבחנות עקרוניות. כולנו קשורים זה לזה ברשתות מרובות ורב-ממדיות, ואין דרך אובייקטיבית למדידת ההשפעה של גורם אחד על כל גורם וגורם ברחבי הרשת.

אבל המסקנה הבוגרת מההבנה הזאת צריכה להיות שהחיפוש אחר אבחנות עקרוניות, ולא החיפוש אחר חיים מוסריים, הוא האיוולת כאן. ושוב, בסיטואציות יומיומיות אנחנו יודעים יפה להתנהל על בסיס אבחנות פרקטיות, ולא דורשים מעצמנו ומהזולת יותר מזה. אם נסעת על המדרכה באופניים מאחורי והפלת אותי, אני אאשים אותך ולא את יצרני המרצפות של המדרכה, לא את מתקן האופניים שעברת אצלו קודם, ולא את ההורים שלך שלימדו אותך לרכב. גם לא אקלע לדיון הזוי שבסופו אסיק כי אף אחד לא באמת אשם בהפלתי. הידע הטריוויאלי הזה איכשהו מתפוגג כשהדברים מגיעים לשיפוט מוסרי של אקטים פוליטיים. שמה החיבה לאבחנות עקרוניות, לטשטוש כל הבדל מעשי, אינה יודעת גבולות.

תביט במראה.

תביט במראה.

אם כך, מהנדס יקר ב"אלביט", איש שיווק בתעשייה האווירית, מנהל מוצר ב"ורינט": אל תסתכל סביבך, אל תחפש אשמים יותר או פחות. תביט במראה. אתה לא יודע למה משמש הרכיב שאתה מתכנן או מייצר? תשאל. אתה לא יודע עם איזה מדינות ומשטרים החברה שלך חותמת חוזים? תתעניין. זה לא קשה לגלות. נכון, נוח יותר להיות בורג במערכת, אבל אתה יכול להיות יותר מזה. אתה יכול להיות אדם.

תביט במראה, ותביט בתמונות מן הפאבלות של ריו, מבתי הסוהר של עשרות דיקטטורות ברחבי העולם, שמלאים בקורבנות הטכנולוגיה ששמך מתנוסס עליה, גאווה שכולה כחול-לבן. בעולם של ימינו, מנגנוני ההרג והשיעבוד מתגנבים ומחלחלים לכל אגפי החברה. במציאות הזאת לא צריך לעשות מעשים טובים, לא צריך להיות אמא תרזה, כדי לחיות חיים הגונים. מספיק לא לשתף פעולה עם מנגנוני הרשע. מספיק לעמוד על המשמר. שאל את עצמך, מדי יום, האם שותפותך ברשע – כולנו שותפים במידה זו או אחרת – היא מעבר להכרחי, מעבר לשליטתך, או שמא נשאבו לתוכה כבר מיטב משאביך, מיטב בחירותיך.

הבומרנג המדיני: בינאום הסכסוך עם הפלסטינים

הישראלים קובלים על כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מושך כל כך הרבה תשומת לב עולמית, מעל ומעבר לסכסוכים אחרים, אכזריים הרבה יותר. חייבים לומר שיש אמת בתלונה הזאת, אבל לא הרבה אמת. מי שיוצא את גבולות הארץ ומתחיל לצרוך חדשות ממקורות זרים רואה שהפלא ופלא, הסכסוך שלנו די מתגמד שם. ובכל זאת, יש תשומת לב מיוחדת, במיוחד כלפי הפרות זכויות אדם שיטתיות שישראל נוקטת כבר חצי מאה. הסיבות לתשומת הלב הזאת מוכרות ולא ארחיב עליהן כאן: העניין הדתי בארץ הקודש, הדרישה של ישראל להיכנס כחברה בכל המועדונים האקסקלוסיביים של הדמוקרטיות המערביות, ועוד. בהקשר של הדיון הנוכחי, עולה סיבה נוספת, מטרידה מאד, שהציבור אינו מודע לה.

מי שהפך את הסכסוך עם הפלסטינים למכרה זהב כלכלי, מי שבנה משק שמנוע הצמיחה העיקרי שלו הן תעשיות הביטחון והסייבר, ייצוא הנשק וטכנולוגיות בטחון המולדת – היה ישראל עצמה. וכמו שכבר ראינו, סוד ההצלחה של הסיפור הזה לא נעלם מעיני העולם: לא מעיני הלקוחות ולא מעיני הקורבנות. הניסיון המבצעי שנרכש בהתמודדות ארוכת שנים עם אוכלוסיה אזרחית עוינת, בניהול קרבות באזורים אורבניים צפופים מול כוחות גרילה, באיסוף מודיעין משוכלל, באבטחת גדרות ובניטרול איומים מן האוויר – הניסיון הזה מגובש, נארז ומיוצא לחו"ל. ישראל "מייצאת את עזה" לממשלות שניצבות בפני אתגרים דומים של שליטה באוכלוסיה אזרחית מדוללת-משאבים ועוינת.

אם כך, ממש כשם שהעולם דוחף את אפו לישראל, היא דוחפת את אפה לכל מיני פינות בעולם. מי שמאפשר למדינות זרות להשתמש בטכנולוגיות שליטה והרג שנבדקו בעזה ובגדה, מכריז בכך שהנעשה בעזה ובגדה הפך להיות נחלת הכלל של הגלובוס כולו. לא רק לישראלים שוחרי שלום יש אינטרס בסיום הסכסוך המדמם; גם לתושבי הפאבלות בברזיל יש עכשיו אינטרס כזה, שכן רק סיום סופי ומוחלט של הסכסוך יעצור את הגידול המטורף בתעשיות הביטחון הישראליות; יסיר את תו האיכות Combat Proven ממוצריהן; ויצמצם באופן דרסטי את תפוצת הנשק הישראלי בעולם. כל עוד ממשיכה ישראל לייצא את "המומחיות" המקוללת שלה למשטרים מפוקפקים, כל עוד אוכלוסיות נחשלות סובלות מנחת ידה של המומחיות הזאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ימשיך להעסיק את כל העולם. והציבור הישראלי יעמוד שוב ושוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה: לצד רודנים צמאי דם ושירותי ביטחון ברוטליים, ונגד מיעוטים אתניים ואוכלוסיות עוני.

המדיניות הישראלית הזאת נשענת על כרעי תרנגולת. בכל אותן מדינות שמשתמשות בטכנולוגיות השליטה הישראליות מתהווה מתח הולך וגובר בין התמיכה הבלתי מסויגת של הממשלה בישראל – בהחלטות או"ם, בוועדות בינלאומיות, בביקורים דיפולומטיים – לבין המחאה העממית בקרב האוכלוסיה שנפגעת מן הטכנולוגיה הזאת, ובאופן טבעי מזדהה גם עם מצוקת הפלסטינים. מדיניות חוץ שמושתתת על התנכרות מוחלטת של הלקוח לקהל המצביעים שלו אינה מבשרת טובות.

מקרה טורקיה מאלף בהקשר הזה. ממעמד מוביל בין לקוחות הנשק הישראלי בשנות ה-90' עברה טורקיה צד והפסיקה כמעט לגמרי את הסחר הבטחוני עם ישראל. אירוע ה"מרמרה" היה בלי ספק נקודת מפנה אבל הדינמיקה העמוקה יותר קשורה למתח הבלתי נסבל בין ההזדהות עם העם הפלסטיני לבין ממסד בטחוני מנוכר שהמשיך לסחור במרץ עם המדינה שמדכאת את העם הפלסטיני. תהליך דומה עלול (או עשוי) לקרות גם בברזיל, שגם בה, כפי שראינו, גוברים והולכים קולות המחאה נגד הקשרים ההדוקים עם תעשיות הביטחון הישראליות. כך תלך ישראל ותידחק לזרועותיהם של משטרים יותר ויותר אפלים, שמחויבותם היחידה היא לרצוח כל את כל מתנגדיהם. בקרוב נֵיראה ברבים רק במחיצת "ידידים" מחוף השנהב וטורקמניסטן.

מצד שני, השמאל חייב להכיר בכך שהייצוא הבטחוני מספק לישראל רשת הגנה מדינית יעילה מאין כמותה, במיוחד במדינות שיש בהן רגישות לזכויות אדם. זוהי שוב הדיפלומטיה הסמויה שמכריעה את זו הגלויה. ממשלת שוויץ מוציאה בממוצע 34 מיליון דולר בשנה על סיוע הומניטרי לאוכלוסית עזה ולארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראלים; בשנה שעברה היא גם תרמה 15 אלף דולר למימון תערוכה של "שוברים שתיקה" בציריך, אירוע שהוציא מן הכלים את הימין הצעקני בישראל. זאת בדיוק היתה המטרה, והיא הושגה: שוויץ מצטיירת כמדינה שוחרת זכויות אדם שאינה חוששת להתעמת עם הלאומנות הישראלית. מה שנדחק הצידה ולא מוזכר בכלל זה ששוויץ היא לקוחה רצינית של תעשיות הנשק הישראליות. לפני חצי שנה היא חתמה עם "אלביט" על עסקה לאספקת מל"טים מסוג "הרמס 900", בשווי של 200 מיליון דולר. למה לא ראינו ביקורת של השמאל על העסקה הזאת כשם שרואים ביקורת של הימין על התרומה לארגוני זכויות האדם? אולי מפני שהשמאל עוד חי בעולם של אידאות ולא מבין איפה נחתכים העניינים בעולם הממשי. גם העובדה שמדובר בעסקה מול חברה פרטית ולא מול ממשלת ישראל מכשירה את השרץ: שר החוץ השוויצרי הגן כך על העסקה בפני ביקורת משמאל. הדברים מחזקים את ההערכה הקודמת שישראל משתמשת ביצרני הנשק הפרטיים כסוג של מיקור-חוץ כדי להרחיק ממנה ומלקוחותיה אש דיפלומטית. גם את הפרטת תע"ש – שככל הנראה תיבלע על-ידי "אלביט" – אפשר לראות באור הזה, מעבר לשיקולים הכלכליים.

הצביעות האירופית ביחס לישראל היא עניין לפעילי שמאל באירופה, לא לנו (והם אומנם פועלים); אותנו צריכה לעניין התוצאה המדינית: כל עוד תעשיות הנשק ובטחון המולדת ממנפות את הכיבוש והמבצעים בעזה לגריפת רווחי עתק בייצוא למדינות אירופה, אין כיסוי אמיתי להצהרות "התקיפות" של מנהיגי אותן מדינות נגד ישראל. להיפך, הן שותפות עקיפות לפשעים.

מכאן נובע שהכיבוש ותעשיות הנשק שלובים זה בזה לבלי הפרד; ושהמאבק נגד שניהם הוא מאבק אחד. פעילי שמאל שמקדישים את כל מרצם להגנה על זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים צריכים להבין שהכיבוש איננו סתם עווית משיחית שלקחה בשבי "ישראל השפויה". הכיבוש הוא תוצר וגם מחולל של נדבך מרכזי בכלכלה של "ישראל השפויה". וחטיבת הסייבר של "אלביט" היא מחסום בפני שוויון וצדק לכלל האנשים בין הים לירדן לא פחות מן הבולדוזרים של המנהל האזרחי. בעבר כתבתי כאן על מסלול ההתנגשות הבלתי נמנע בין השאיפה לצדק חברתי לבין תקציב הביטחון, התנגשות מחויבת המציאות, שלצערי תנועות השמאל עדיין מתחמקות ממנה. אליה יש לצרף את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין השאיפה לסיום הכיבוש לבין תעשיות הביטחון. ככל שנמהר להתמודד עם הסתירה המובנית בין השניים, כן ייטב.

לפני 80 שנה פורסם בארה"ב ספר בשם "מלחמה היא הונאה". הסופר היה סמדלי בטלר (1881-1940), מייג'ור ג'נרל (מקביל לדרגת אלוף) במארינס האמריקני, ששירת יותר מ-33 שנים באינספור קרבות וארצות, זכה ב-16 מדליות, ועד למותו היה החייל המעוטר ביותר בחיל. לאחר שפרש מהצבא, הפך בטלר לדובר נחרץ נגד תעשיית המלחמה האמריקנית. שלא כמו הגנרלים שלנו שהתפכחו מאוחר מדי, הקדיש בטלר את שארית חייו למאבק הירואי במיליטריזם האמריקני ולא חשש להתעמת עם הגופים החזקים ביותר. וכך הוא כתב:

"מלחמה היא הונאה. תמיד היתה כזאת. מעטים מרווחים, והרוב משלם. אבל יש דרך לעצור אותה. אי אפשר לסיים אותה בוועידות פירוז מנשק. אי אפשר לחסל אותה בדיוני שלום בז'נבה. ארגונים לא פרקטיים בעלי כוונות טובות לא יצליחו למחות אותה באמצעות החלטות. את המלחמה אפשר להכניע רק באמצעות שלילת הרווחים ממנה."

שננו היטב: רק באמצעות שלילת הרווחים.

סוף דבר

הסיפור של ברזיל הוא סיפור של מדינה אחת בלבד. כדי לפרוש במלואה את רשת הייצוא הבטחוני של ישראל לא מספיקה עבודה של בלוגר יחיד, עורך-דין הרואי וקומץ פעילות, שעובדים כולם בהתנדבות. זה פרוייקט למכון מחקר שלם. זה פרוייקט שצריך למשוך אליו אנשים מתוך התעשייה, "שוברי שתיקה" שיחשפו את הסודות הגדולים באמת, החוזים המלוכלכים, הדם שנוטף מן המצגות הנוצצות. זה פרוייקט שצריך לזעזע את כל מגזר ההייטק הישראלי ולעורר אותו לחשבון נפש נוקב.

הנשק זורם, מצלמות המעקב מגיעות ליעדן. זה קורה כל הזמן. מיאנמר עדיין נתונה תחת אמברגו צבאי אמריקאי ואירופי, כיוון שהחונטה הצבאית שם לא התפרקה מסמכויותיה הרודניות. אבל ישראל מוכרת לה נשק ומארחת בכבוד את הרמטכ"ל שלה. בבורונדי הולך ומתגלגל עוד רצח עם אפריקאי; ישראל מוכרת להם נשק. חברות הנשק הגדולות בישראל פותחות שותפויות עסקיות בהודו על פי המודל הברזילאי; כך נקבעת נוכחות קבע לטכנולוגיה הישראלית בעימותים הצבאיים והמשטרתיים במדינה, שכבר משתמשת בנשק ובידע ישראליים בדיכוי המרידות בקשמיר.

את מילות הסיום אני משאיר למייג'ור ג'נרל סמדלי בטלר:

"ביליתי 33 שנים וארבעה חודשים בשירות צבאי פעיל ובמשך אותה תקופה ביליתי את רוב זמני כבריון מיוחס עבור 'העסקים הגדולים', וול-סטריט והבנקאים. בקיצור, הייתי סחטן, גנגסטר בשירות הקפיטליזם. עזרתי להפוך את מקסיקו ובעיקר את טמפיקו בטוחה לאינטרס הנפט של אמריקה. עזרתי להפוך את האיטי וקובה למקום הולם לקצירת רווחים עבור 'נשיונל סיטי בנק'. סייעתי באונס של חצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה לטובת רווחי וול סטריט. עזרתי לנקות את ניקרגואה בשביל האינטרנשיונל בנק האוס של האחים בראון בין 1902-1912. הבאתי את האור לרפובליקה הדומיניקנית לטובת האינטרסים של תעשיית הסוכר האמריקנית ב-1916. עזרתי להפוך את הונדורס למקום מתאים לחברות הפרי האמריקניות ב-1903. בסין, ב-1927, הבטחתי את פעולתה הבלתי-מופרעת של 'סטנדרד אויל'. במבט לאחור, הייתי יכול לתת לאל-קאפונה כמה טיפים. פסגת השגיו היתה להפעיל את מנגנון הסחיטה שלו בשלושה רובעים של העיר. אני פעלתי בשלוש יבשות."

בזמנו של בטלר, הצבא פעל בעיקר בשליחות תאגידים אזרחיים. בימינו, הוא פועל בעיקר בשליחות תאגידי נשק. המרוויחים התחלפו, השיטה נשארה, וגם הקורבנות נשארו. האנשים עם החליפות עדיין גוזרים את עתידנו.

15 באוגוסט 2015 / עידן לנדו

לצאת מן הבאר הזאת, להבעית עוברים ושבים

אני טס לפילדלפיה. מחרתיים. לשנת שבתון.

באמת.

אל תיבהלו, אני כבר נבהלתי בשבילכם. גם אל תהיו רגועים. מה כבר יש להיות רגוע כאן? מי שרוצה להירגע נוסע לחו"ל, זה ידוע. בארץ לחוצים. מתרוצצים. נשימות שטוחות ומהירות. ריאות חורקות.

אני אנסה להירגע. לא מבטיח כלום. כבר נכשלתי בעבר. בינתיים אני לא מתכנן כלום. אולי אמשיך לכתוב ללא שינוי, אולי אפסיק לגמרי, אולי אפרסם מתכונים לפשטידות טבעוניות. אולי אאסוף פרפרים, אולי אצלם ספסלים בפארק. אני אוהב ספסלים בפארק. רק כשהם מעץ, ורק כשהצבע מתקלף.

כבר זמן מה אני מנסה להתרחק מן הבלוג. לומר רק מה שצריך לומר. לא לחזור על עצמי. בחלוף הזמן, באופן מובן, הולכים ופוחתים הנושאים. מה שרציתי לומר, אמרתי. די באריכות, אפשר להוסיף. הרוע והאיוולת מנסים כל הזמן להתחדש ולהתרענן, אבל בכנות, די חוזרים על עצמם. זה התכסיס הסודי שלהם. ככה הם מתישים אותך; לא ברוע, לא בייאוש, אלא בשעמום.

אני לא רוצה לוותר ולא רוצה להשתעמם. בעיה.

פיתרון: צריך אוויר. מרחב. אופק אחר.

הבלוג ימשיך לחיות. זאת הפוגה, לא מורטוריום. קצרה או ארוכה, אין לי מושג. 7 שנים אנחנו ביחד, לא? זה יעשה לנו רק טוב, תאמינו לי. נחזור כמו חדשים.

 

* * *

קידוש לבנה / ט. כרמי

א.

כל שנות-האור כבו
המים הרבים כבו

הד קדום אומר לי
כי דמי זורם עדיין

אך אם אוסיף לשבת כאן
גלוי-עיניים

כהרף-עין
איהפך למאובן.

ב.

ילד ירים אותי,
כשבלול,
ויאמר:
הנה, רואים את חריצי צחוקו.

אשה שבירה, יודעת חן,
תשים אותי על איצטבה בין
חרוזי-ענבר וארגטל
ומזכרות-הטל.

האורחים ישתאו:
כל כך צעיר, וכבר מאובן!

ג.

האם לא אוכל לקום,
לצאת מן הבאר הזאת,
להבעית עוברים-ושבים
בניחושי-אזוב?

מאוחר מדי.
הישאר כאן.
שערך הפך לבן.

* * *

בינתיים הופיעו שתי רשימות ביקורת על הספר שלי: אחת של שועי רז והשניה של חנה הרציג.

* * *

6 באוגוסט 2015 / עידן לנדו

למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?

השאלה שבכותרת מבליעה שתי קדם-הנחות. ראשית, שהמדינה תומכת ב"תג מחיר". שנית, שהיא עושה זאת ביודעין ומתוך כוונה מסוימת. חלקו הראשון של הפוסט מוקדש לביסוס הטענה הראשונה (בהסתמך על תחקירים קיימים). חלקו השני מוקדש לביסוס הטענה השנייה. ובסוף הפוסט תבליח אולי התשובה.

המדינה מממנת את התשתית של "תג מחיר"

החלק הזה של הפוסט מסכם ממצאים משני תחקירים: התחקיר של שחר גינוסר ב"ידיעות אחרונות" מינואר 2012, ותחקיר "מולד" מאת ליאת שלזינגר, שפורסם השבוע (כאן התקציר). מי שכבר קרא ומכיר את התיעוד הזה, מוזמן לדלג עליו.

אחת הטעויות הנפוצות בתקשורת ובדעת הקהל בנוגע לפעולות "תג מחיר", טעות שלעתים מופצת במזיד ולפעמים בתום לב, היא שהן צמחו מלמטה, בקרב נוער הגבעות הפרוע ושלוח הרסן, ואולי אפילו מתוך עימות עם הנהגת יש"ע. זאת טעות שקל להפריך. אומנם תולדות ההתנחלויות ותנועת "גוש אמונים" רצופות באי-לגאליות מראשיתן, אבל "תג מחיר" כפי שהוא מוכר כיום נולד ברגע ובמקום מסויימים. הרקע היה ההתנתקות וההבנה בקרב המתנחלים שיש להיערך ליוזמות פינוי דומות בעתיד, על מנת לסכלן באופן מוחלט.

בתחילת 2008 נבחר גרשון מסיקה לראש המועצה האזורית שומרון, וזמן קצר לאחר מכן – כפי שהבטיח בקמפיין הבחירות שלו – הקים את "ועד מתיישבי שומרון", בראשות בני קצובר. במקביל הוקם "ועד מתיישבי בנימין", בראשות איציק שדמי (סא"ל במיל.), בתמיכתו של ראש מועצת בנימין, אבי רואה (כיום ראש מועצת יש"ע). שני הוועדים פעלו כשלוחות שטח של המועצות ובתיקצובן (כפי שנראה מיד), במטרה מוצהרת להתסיס את היחסים בין יהודים לערבים בגדה וליצור עומס בלתי נסבל על כוחות הביטחון. בינתיים התפטר מסיקה לאחר שהפך עד מדינה בפרשת השחיתות "יש"ע-ישראל-ביתנו", ואת מקומו תפס סגנו, יוסי דגן, שהיה ממקימי ועד המתיישבים שומרון. הוועד הזה, למי ששכח, היה אחראי לסרטון האנטישמי ביותר שהופק בידי גוף ממלכתי בישראל. דגן עצמו כעס על מפיקי הסרטון – ככל הנראה לא בשל תוכנו אלא בשל נזקו התדמיתי למועצה.

את הצורך בהקמתם של הוועדים, כארגוני צללים שפועלים בחסות המועצה אך לא באופן רשמי בשמה, הסביר יפה בני קצובר:

"מדובר בגוף שנוכחותו במפה הפוליטית חיונית והכרחית לאור הימצאותם של גופים דומים מהצד השני של המפה, במיוחד בהיותו מסוגל לבצע פעולות שאינן לרוחם של גורמים בממשלה או בממסד באופן כללי. מדובר בפעולות שהרשויות המקומיות ביהודה ושומרון ואפילו מועצת יש"ע נרתעות מלבצע מסיבות מובנות. חלק מהפעולות אינן ממוסדות לגמרי, ולפעמים הן אפילו מצויות בתחום האפור".

בואו ניכנס קצת לעוביו של "התחום האפור". להבדיל מיוזמות מקומיות בעבר, טווח הפעולות שיזמו הוועדים לא הוגבל לפגיעה ברכוש, וגם התנכלות לערבים קודמה בברכה, גם אם בקריצה. פעיל ימין ב"מטה המאבק ביצהר" הסביר בראיון ב-2008: "דרך תגובה נוספת היא כניסה לכפרים הערביים הסמוכים, ונקיטת פעולות הרס גם שם. אנחנו יודעים שהמשטרה סובלת מכוח אדם מצומצם, ואנחנו כאזרחים למופת רוצים לסייע לה בפעולה שבה התחילה, הטיפול בבנייה הלא חוקית באזור". מיהו המטה הזה? הכתבת מבהירה: "מטה המאבק שהתגבש ביצהר הוא חלק מתנועה רחבה יותר של מטות פעולה וועדי מתיישבים ברחבי יו"ש הקורמים בימים אלו עור וגידים. ועד מתיישבי בנימין קם ביוזמתו של איציק שדמי מנווה צוף, איש מטה 'חומש תחילה'. הוועד הוקם לאחר הבחירות האחרונות לראשות המועצה האזורית". אם כן, היוזמה הגיעה ישירות מן המועצה – גוף ממלכתי של מדינת ישראל.

אירועי "תג מחיר" בעקבות הריסת קרוואן ביצהר ביוני 2008 הובנו והוצגו בעלונים הפנימיים בהתנחלויות כשיטת העבודה של ועדי המתיישבים. המודעה הזאת של ועד מתיישבי שומרון מדווחת: "תוך כדי אירוע נחסמו צירים בסביבה ולאחר מכן פרצו שריפות רבות. זו דוגמה אמיתית שגבולות המאבק נקבעים ע"י התושבים".

מקור: תחקיר "מולד"

שוב, צריך להיות ברור לגמרי ש"התושבים" שקובעים את "גבולות המאבק" אינם עשבים שוטים וסוררים אלא מנהיגים נבחרים שמתפרנסים מכספי ציבור. ראש ועד מתיישבי שומרון, בני קצובר, פירט באותה שנה את שיטות העבודה:

"אפשר לעמוד עם שלט ליד הצומת, אבל מי יודע, אולי השלט יעבור פתאום למרכז הכביש ויחסום אותו? אפשר גם להבעיר צמיגים. יש משהו יחסית חדש שאנחנו עושים, בו אנחנו יושבים ישיבות מחאה מול הבסיסים של החטיבות. לפעמים רק יושבים, לפעמים חוסמים את הדרך לעוברים ושבים, אבל זה רק כדי להעביר מסר. ואפשר גם לקיים צעדה לעבר כפר ערבי. את זה אני פחות ממליץ, אבל להיכנס לכפר ערבי זה גם אפשר".

קצובר פוטר בזלזול את שאלת הכתבת בנוגע לעימותים עם פלסטינים: "אני לא ממליץ להיכנס לכפרים ערביים. אם כל מה שעושים זה לפגוע בשמשות, אז עדיף לא לעשות את זה בכלל. זה לא שווה. מבחינת הכפר הערבי, זה לא יצר שום הרתעה".

גם ראש ועד מתיישבי בנימין, איציק שדמי, הבהיר שפני המאבק שהוא מוביל לעימותים אלימים. "אם אתה אלים ולא מתחשב ולא מנסה לשכנע, אלא פשוט מאלץ את השלטון לרדת עד לברכיים, אתה מצליח". לחיילי צה"ל המופקדים על פינוי מתנחלים התייחס במילים: "צריך להתייחס ליריב כאל פושע. נקודה. שודד שרוצה לעקור אותך מביתך ולמסור את היישוב שלך לרוצחים ורמאים". שדמי הוא גם כנראה מי שטבע באותה תקופה את המונח "תג מחיר". בקודים הפנימיים של בריוני הימין (למשל, בראיונות ובטקסטים של מאיר אטינגר) משמש במקביל המונח "ערבות הדדית", שמשמעותו זהה והוא נבדל מ"תג מחיר" רק בניחוח הנעים והמחבק שלו.

במאמר שכותרתו "ערבות הדדית. כן, יש המכנים זאת תג מחיר", שהופיע באתר הרשמי של ועד מתיישבי שומרון (ונמחק לאחרונה), משיב הוועד בקריצה המוכרת על השאלה "מה זה שייך לחסימת כבישים? מה זה שייך לפגיעה בערבים?" במלים האלה: "איננו שופטים ואיננו מגנים ולא מחלקים צל"שים… אנו מאמינים שגבולות המאבק רחבים".

גבולות המאבק רחבים. רק תזכורת: מי שקרא לציבור "לשנות את צורת המאבק" היו ועדי המתיישבים עצמם. הם לא היו הרועה שצופה מן הצד בבהלה בעדרו שנכנס לאמוק פראי. הם היו חיות הטרף שייללו ודקרו את העדר והובילו את השעטה. אומנם כן, במרחק בטוח מאחור ניצבו המועצות האזוריות שומרון ובנימין, שהקפידו "לגנות" את העשבים השוטים (כלומר, להחדיר לתקשורת את הגדרתם ככאלה) ולהרחיק עצמם מ"תג מחיר". כה חשוב היה להם הדימוי הממלכתי והנקי, עד שלאחר פרסום התחקיר של גינוסר ב"ידיעות אחרונות" פצחו המועצה האזורית שומרון והעומד בראשה, גרשון מסיקה, במסכת איומים שהגיעה לתביעת דיבה משפטית, אך זו כצפוי נמחקה שכן הקשרים ההדוקים בין המועצות לוועדי המתיישבים מתועדים בפירוט בנתוני רשם העמותות והלמ"ס (כפי שעלה בתחקיר "מולד").

כשם שהיה נוח למועצות להרחיק עצמן מן הוועדים בעין הציבור, כך היה נוח לוועדים להרחיק עצמם מן המועצות; משחק הדימויים הזה – ממסד מול אנטי-ממסד, משרדים מול שטח, פוליטיקאים מול אקטיביסטים – שירת יפה את שני הצדדים. כך בני קצובר, שמשכורתו כראש ועד מתיישבי שומרון שולמה בידי המועצה (רשות שלטונית של מדינת ישראל), היה יכול להכריז בלי להניד עפעף שהוא "איננו תלוי ואינו מחובר לממסד. לא יונק ממנו ולא מושפע ממנו". זה כמובן לא מנע ממנו להתפטר מתפקידו השנה, לנוכח הקיצוץ הצפוי בתקציב הוועד.

נער הפוסטר החדש של נוער הגבעות הוא מאיר אטינגר, שנעצר השבוע, בתגובת רפלכס של השב"כ וללא בסיס ראייתי מוצק (מכאן הצורך בצווים מנהליים, שמיד נגיע אליהם). אותו אטינגר היה חבר, לפני 3 שנים, ב"חמ"ל המאחזים" שאירגן את הפלישה לחטמ"ר אפרים ואסף מודיעין על תנועת כוחות צבא. זה מה שהציבור זוכר, אם בכלל, מאותה פרשה. מה שהוא שכח הוא שחלק מן "הריגול" בוצע בידי חברי כנסת (זאב אלקין ואורי אריאל), שתמכו בגלוי בשיבוש מהלכי הצבא בפינוי מאחזים.

הלקח כאן זהה: הממסד עצמו מכיל את היסודות "החתרניים". על "שלטון החוק" מופקדים "פושעים". המרכאות כאן מסמנות שהמשמעויות הרגילות של המונחים האלה, במציאות האבסורד הישראלית, חייבות להיות מושעות. אדם אינו יכול לחתור באמת נגד גוף שהוא שותף בו. אדם אינו יכול לייצג באמת את החוק שהוא מפר. הפוליטיקה של הכיבוש בישראל מאוכלסת בייצוגים סמליים שכאלה, פונקציות שיח מתעתעות שנועדו להסתיר את מהותן האמיתית. זהו לא עולם פוסטמודרני של מסיכות חלולות. להיפך, מאחורי המסיכות יש מהות מאיימת ומעוררת רתיעה, ומכאן בדיוק הצורך להסוותה. בשבתם באולפני הטלוויזיה, נינוחים ולא מתלהמים, בדברם בשבחי החוק והסדר, בדברי הגנאי שלהם כנגד "תג מחיר", הצליחו מנהיגי המתנחלים והפוליטיקאים של הימין לשכנע את רוב הציבור הישראלי שהם לא מה שהם באמת: כנופיה שמעולם לא בחלה להפר את החוק, לגזול רכוש או אדמות, לפגוע בחיילים ובתושבים פלסטיניים, כדי לממש את מטרתם העליונה: "לרשת את הארץ". פיקציית "קומץ פורעי החוק" שנטעה בתודעת הציבור היא ההצלחה הכבירה ביותר שלה, לצד הכיבוש הפיזי של הגדה המערבית.

גרשון מסיקה עם חבר. צילום: דוברות מועצת שומרון

גרשון מסיקה עם חבר. צילום: דוברות מועצת שומרון

מסלול הכסף

ועדי המתיישבים שאירגנו את פעולות "תג מחיר" לא רק הוקמו בידי המועצות האזוריות שומרון ובנימין. הם גם ממומנים באופן שוטף על ידם, עד היום, כפי שעולה מתחקירי גינוסר ו"מולד".

מדי שנה מקבלים שני הוועדים מאות אלפי שקלים מתקציב המועצה. בממוצע, 91% מתקציב ועד מתיישבי שומרון מגיעים מן המועצה האזורית. בשנים 2008-2013 הכספים האלה הסתכמו ב-6,548,167 ש"ח. תקציב המועצה, מצידו, ממומן בשיעור של 65% מכספי המדינה (במאמר מוסגר: הממוצע הארצי של השתתפות המדינה בתקציב המועצות האזוריות הוא 44%, כלומר, בשומרון מקבלים פי 1.5 מן הממוצע. אפשר להבין; בסך הכל מועצות אזוריות אחרות אינן צריכות לממן פעולות "תג מחיר" מכספי ציבור כפי שנהוג בשומרון). מכאן שחלקה היחסי של המדינה בתקציב של ועד מתיישבי שומרון בשנים האלה היה כ-4,256,308 ש"ח. זהו, כזכור, מה שקצובר הגדיר כגוף ש"לא תלוי ולא יונק מן הממסד".

בשנים 2011-2014 קיבל גם ועד מתיישבי בנימין מימון ציבורי דרך המועצה האזורית בנימין, בגובה של 3,830,000 ש"ח. תחקיר "מולד" אינו מפרט את חלק המדינה בכספים האלה אבל אפשר להניח שהוא אינו שונה מהותית מבשומרון. על פי ההערכה הזאת, סך כספי הציבור שהוזרמו לוועדי המתיישבים בשומרון ובבנימין מאז 2008 הגיע ל-7 מיליון ש"ח לפחות, ובשנים האחרונות הם מקבלים יחד מן המדינה בממוצע 1.3 מיליון מדי שנה.

נזכיר: כל פעילותם של ועדי המתיישבים מוקדשת למאבק בפינוי מאחזים, לשיבוש תנועת כוחות הביטחון וחסימת צמתים ולהטלת אימה על כפרים פלסטיניים. האגף הקיצוני של כל הפעילות הזאת יזם וחולל הצתות מסגדים ופעולות טרור רצחניות.

ובכן, עכשיו אתם יודעים: גם לפעולות תג מחיר יש תג מחיר. 1.3 מיליון ש"ח לשנה, ובהזדמנות זו, תודה לכל מי שמשלם מיסים במדינה. הכסף שלכם עובד.

תמיכת המדינה בפעילות בלתי חוקית ואף טרוריסטית בגדה המערבית אינה מתמצה באפיקים האלה, ובלי ספק יש מקום לעוד תחקירים על הדרכים העקלקלות שכספנו עושה את דרכו אל כל אותם "חתרנים" שיורקים בבוז על היד שמפרנסת אותם. לדוגמה, השבוע נחשף כי עמותת "חננו", העוסקת בייצוג משפטי של פעילי ימין, מעבירה מענקי תמיכה לטרוריסטים יהודים ולמשפחותיהם. העמותה אומנם נסמכת על תרומות מחו"ל אך נהנית מזיכויי מס לתורמים, כך שהציבור מסבסד את המענקים הללו.

מדינה יכולה לתמוך בטרור במגוון של דרכים. מלבד סיוע כספי ישיר, המדינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים לנוכח פשיעה ופיגועי טרור של יהודים. למשל, לסגור 96% מתיקי החקירה בהשחתת עצי זיתים של פלסטינים, לסגור 85% מתיקי החקירה של עבירות מתנחלים נגד פלסטינים, להביט בשוויון נפש ב-44 מסגדים וכנסיות שהוצתו בשנים האחרונות מבלי להעמיד לדין איש, וכיוב'. כמו שזה נראה, רשויות המדינה הכריזו על "תג מחיר" פרויקט לאומי לשימור וטיפוח, ועל כן הן פועלות היכן שאפשר לסייע לו (במימון כספי או במתן תשתיות לפורעי חוק) ונמנעות מפעולה היכן שאפשר לעצור אותו (באכיפה ומיצוי הדין).

בני קצובר עם חבר.

בני קצובר עם חבר.

מעצרים מנהליים: תועבה ישנה-חדשה

המדיניות החדשה שהוכרז עליה השבוע – "הכלי הדרסטי" של יעלון – מאפשרת מעצרים מנהליים של פעילי ימין חשודים (זה כבר התחיל), צווי הרחקה מנהליים, הכרזה על התארגנויות כ"תאי טרור", ואולי גם הפעלת נוהל "פצצה מתקתקת" (כלומר, אישור לעינויים). בהמשך גם יופשר "חוק הטרור" שקידמה שרת המשפטים לשעבר, ציפי לבני, חוק שאמור להחליף את תקנות ההגנה לשעת חירום, אך כצפוי במדינת קסרקטין, במקום למחות את חרפת התקנות ההן שרומסות זכויות אדם בסיסיות, יבצר אותן בחקיקה ראשית.

לפני הדיון התועלתני, צריך להזכיר למי שעוד לא יודע, שמעצרים מנהליים הם שיקוץ ותועבה בספר החוקים הישראלי, שבחסותם רשאי השלטון לכופף ולרוקן מתוכן כל שלב ושלב בהליך המשפטי ההוגן. ארגוני זכויות האדם שוללים באופן עקבי את הכלי הזה (קיראו את הנימוקים כאן וכאן), ללא הבחנה בין עצורים ערבים או יהודים, וגם השבוע מחו נגד היוזמה החדשה (זה כמובן לא ייזקף לזכותם בפעם הבאה שתוטח ההאשמה שבשמאל דואגים רק לזכויות אדם של ערבים; מנגד, עמותת "חננו" הודיעה שהיא מתנגדת "באופן נמרץ לשימוש במעצרים וצווים מנהליים נגד יהודים". מיצאו את ההבדלים).

במשך שנים ארוכות הרגילו את הציבור הישראלי שזכויות אדם הן מעין "מותרות" שהמדינה ברוב טובה מעניקה לאזרחיה (ולא חלק אימננטי מהגדרת האנושיות, שקדמה למדינה); אין פלא איפוא שלא נשמע ציוץ כאשר המדינה מודיעה ש"נגמרה החגיגה", והיא לוקחת בחזרה את הצ'ופר הזה. אין פלא גם ש"המדינה" במקרה הזה גולמה בדמותה של ציפי לבני, הדחליל הליברלי של המרכז הפוליטי הישראלי – אותו גוש אטום ואדיש שיסור למרותו של כל מנהיג בעל עבר בטחוני / בלורית בלונדינית / מבטא אשכנזי.

מעצרים וצווי הרחקה מנהליים הם כלי פסול מעיקרו, ומדינה נאורה אמורה לחשוק שיניים ולהיאבק בחורשי רעתה – ולו גם המסוכנים ביותר – תוך דאגה אמיתית לזכותם הבסיסית למשפט הוגן, שלא לדבר על זכותם של האלפים הרבים החפים מפשע, שמבלים בכלא חודשים ושנים בגינו של הכלי הדרקוני הזה, מבלי שאי פעם נוהל נגדם משפט בבית דין. כן, מבאס להיות מדינת חוק ולא מאפיה, אבל ככה זה.

תשאלו: אז מה אתה מציע? ובכן, מי שבאמת היה חפץ להתמודד עם הטרור היהודי צריך היה להתחיל מן השורש. בתור התחלה – להפסיק לממן בכספי ציבור את הגופים שמעניקים לו מעטפת לוגיסטית (כלומר, ועדי המתיישבים בשומרון ובנימין); להפסיק להכשיר מאחזים לא חוקיים, להוריד אותם מעל הקרקע באופן סופי, לא לסלול אליהם כבישים ולא לחבר אותם למים וחשמל; להעניש חיילים וקצינים שעומדים מנגד בשעה שמתנחלים עושים שפטים בפלסטינים; ולא להעניק לפורעי חוק חיבוק ממלכתי מכל סוג שהוא. כל הצעדים האלה היו מועילים פי כמה ממעצר מנהלי של פעיל כלשהו, שממילא לא יירתע, כיוון שהוא יודע שאותה מערכת שעצרה אותו גם תיתן לו גב ותמיכה בכל מעלליו בעתיד.

אבל גם ברור כשמש שמדינת ישראל אינה מתכוונת לבצע אף אחד מן הצעדים המתבקשים האלה. אין כוח פוליטי שיכול כיום לכפות אותם על השלטון. ולכן מתגנדרת לה הממשלה בתכשיט המעצר המנהלי, ומקווה שנצנוציו של אלה יסמאו את עינינו מראות את ערוותם של גופי האכיפה.

למה גופי החקירה – ובראשם השב"כ – דבקים במעצר המנהלי? (הסיבות אינן זהות לאלה של הדרג הפוליטי, שיופיעו בהמשך). הסיבה הראשונה, המובנת מאליה, היא ההרגל. כשמתרגלים לטוב, קשה לעבור לפחות טוב. קל יותר להתמודד עם איום בטחוני באמצעות ענישה לא סלקטיבית. קל יותר להימנע מחקירה של נציגי ההגנה בבית משפט. קל יותר לשכנע שופט במעמד צד אחד בלבד. וכשהדברים מגיעים לשיטות החקירה – קל יותר לחלץ הודאות לפני שהעצור ראה עורך-דין, או באמצעות עינויים, מאשר לעמול בדרך הקשה על השגת ראיות מוצקות. הסיבה השניה שהשב"כ מעדיף מעצרים מנהליים היא שהם מאפשרים לו להמשיך לעבוד במחשכים. השבוע זה הוצג כך: "גורמי אכיפה רמי דרג מסבירים שהשב"כ יודע למפות את כל הפעילים וקשריהם השונים, אך מסרב בדרך כלל להביא את הראיות שבידיו לבתי משפט, כדי לא להסתכן באובדן מקורות מודיעין. לטענתם, עקב שיקולי עלות-תועלת מעדיף אף השב"כ לספוג תקריות מקומיות ולא לחשוף מקורות".

שימו לב: עקב "שיקולי עלות-תועלת" של השב"כ נמנע משפט הוגן מן החשודים. אני מניח ששיקולי עלות-תועלת כאלה יכולים להנחות כל חקירה משטרתית, של כל אזרח ישראלי. מדוע אם כן לעצור כאן? רשות המיסים או המועצה המקומית יכולות גם הן להפליל אותך בעבירה עלומה כלשהי, ומשיקולי עלות-תועלת לסרב לחשוף את ראיותיהן.

כמובן, אתה לא פלסטיני. זה לא יקרה לך. אבל אתה אולי פעיל ימין, וזה כבר קורה לך. ואתה אולי פעיל שמאל, וכנראה זה בדרך אליך. אל תזלזלו בשיקולי עלות-תועלת, בישראל הם כבר שימשו להצדקת טרנספר.

המדינה מלבה את "תג מחיר" (במסווה של אכיפה)

אבל הכלים המנהליים האלה – וכאן נכונה לכם אולי הפתעה מסוימת – אינם רק מגונים מוסרית. הם בבחינת חרב פיפיות שנזקה רב מתועלתה.

בדיווחים מן השבוע שעבר נאמר שהשב"כ והיועצים המשפטיים "סבורים שהכרזה על התארגנויות הימין הקיצוני כ"ארגוני טרור" תחזק את המסר ה"מכתים" ואת הגינוי העמוק לפעילותן". זה מעניין, כי רק לפני שנתיים נכתבה בפרקליטות חוות דעת שקבעה בדיוק להיפך: הכרזה על מבצעי "תג מחיר" כארגון טרור לא תועיל. שם הוסבר שלמבצעי "תג מחיר" אין מבנה ארגוני הירארכי, משרדים או תשתית קבועה כשל ארגוני טרור מוכרים, שניתן לטפל בהם באמצעות הגדרה כזאת. את תנועת השבשבת הזאת בהמלצות של "הדרגים המקצועיים" אין להבין אלא כהתיישרות זריזה עם "רוח המפקד", הלא הוא הדרג הפוליטי, אשר מסיבות שתיכף נעמוד עליהן, נחוש להפעיל את "החבילה המנהלית" נגד פורעי "תג מחיר", ובמיוחד נחוש שכל העולם יידע על כך.

הערכת הפרקליטות מלפני שנתיים היתה עוד מתונה; לא רק שאין בכלי הזה תועלת, יש בו נזק. אלא שהנזק, בעיניים תמימות של אזרח, עשוי להתגלות כרווח, בעיניים הציניות של הקברניטים.

נתחיל בשאלת תם: האם המעצרים המנהליים נגד פלסטינים שמרו על הישראלים או סיכנו אותם? לכאורה, המערכת תמיד תוכל להצביע על פעיל טרור מרכזי שלכידתו במעצר מנהלי מנעה פיגוע רב-נפגעים. אבל כנגד כל אחד כזה אפשר להצביע על מאות ואלפים אחרים שישבו במעצר מנהלי בלי לדעת אפילו על מה ולמה, שוחררו אחרי זמן רב (לעתים שנים ארוכות) עדיין בלי לדעת, וכל החוויה רק נטעה בתוכם רק איבה גדולה הרבה יותר למדינת ישראל; איבה שקל לרתום ולהפוך לפעילות טרור אמיתית.

מעצר מנהלי איננו מרתיע, ודאי שלא פעילי טרור שמחזיקים באידאולוגיה מוצקה. הטרוריסט שביצע את הפיגוע בקפה הילל (ספטמבר 2003) שוחרר ממעצר מנהלי 7 חודשים קודם לכן. סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, בילה בכלא הישראלי בסך הכל 14 שנים במעצר מנהלי. לפניהן, במהלכן וגם אחריהן, עד לחיסולו, לא פסק מלתכנן פיגועים. כמעט כל פעיל טרור פלסטיני בילה תקופה מחייו במעצר מנהלי בישראל. האמונה בצידקתו וביעילותו של מכשיר המעצר המנהלי היא אמונה עיוורת.

ולא רק ביחס לפלסטינים. גם פעילי הימין המשיחיים שמופיעים ברשימות השחורות של השב"כ לא בדיוק רועדים מפחד. להיפך, כדרכו של מיעוט פנאטי, כל חיזוק של תחושת הנרדפות שלהם רק מדרבן אותם להמשיך. די להביט בחיוכים מאוזן לאוזן של פעילי הימין המובאים להארכת מעצר כדי להבין זאת. התחושה הזאת מחלחלת מן ההנהגה. באוגוסט 2011 נפגש גרשון מסיקה עם פעילי "חמ"ל המאחזים" שהורחקו מיצהר בצווים מנהליים (עדות נוספת, אם יש צורך בכך, לחיבוק העז בין הממסד לעבריינים), ואמר שם כך:

"השב"כ עשה מעשה נבלה שלא יעשה, שמזכיר משטרים של העולם השלישי. כל כך בולט לעין הפער בין היחס של ההתיישבות שאנשיה מקבלים שוב ושוב צווי גירוש, בניגוד למתפרעים בבילעין שמתפרעים ופוגעים בחיילי צה"ל בכל שבוע ולא נעשה נגדם דבר. אני מדבר עם הדרגים במדינת ישראל, ויצהר נתפסת בעיניהם כראש החץ מבחינת האידיאולוגיה של ההתיישבות. צווי הגירוש הוצאו על ידי אנשים שמבקשים לפגוע בהתיישבות כולה דרך הפגיעה ביצהר. יש פה ביישוב הרבה חוסן וצריך לאסוף אותו על מנת שלא להישבר. כידוע, ככל שהצרה גדולה כך הישועה גדולה".

ככל שהצרה גדולה, כך הישועה גדולה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. זהו האתוס המתנחלי היסודי, מימי סבסטיה, עבור באלון-מורה ועד יצהר. אחרי צו ההרחקה הראשון שלו מן הגדה המערבית, מאיר אטינגר התקשה להסתיר את התלהבותו:

"אנחנו בעזרת השם זכינו מאז שקיבלנו את הצווים האחרונים לראות כמה יהודים איתנו. באיזה חום ואהבה אנחנו עטופים, כמה משלוחי מנות קיבלנו, טלפונים לחיזוק וסתם אהבה ואהדה מהחברים הקרובים והרחוקים. כמה יהודים טובים רוצים לעזור… אין ספק! רבים אשר איתנו מאשר איתם… הרי הם בעצמם לולי המשכורת השמנה, לא היו מתאמצים. אצלנו – רבים מקבלי צווי הרחקה בשלוש שנים האחרונות בלבד – 64!!! לא נירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא!".

אטינגר נוגע בנקודה בסיסית ואמיתית: אנשים מזדהים עם מי ש"המערכת" דורסת. זה נכון גם אם אין הזדהות עם ערכיהם (כשם שאני עומד לצידם של העצורים המנהליים מן הימין) וזה נכון פי כמה כאשר יש הזדהות. כך שהמעצרים המנהליים לא רק מפיחים אש בקרב העצורים עצמם, אלא גם מרחיבים את מעגל התמיכה בהם מעבר לגרעין האידאולוגי הקשה, עד לדרג הפוליטי ממש. כשפעיל "תג מחיר", בועז אלפרט, הורחק מיצהר בצו מנהלי לפני שנתיים, הגיעו לביתו השר אורי אריאל והח"כ לשעבר מיכאל בן ארי להביע תמיכה ועידוד. בחושיהם החדים הבינו שאת הביקור קל יותר להצדיק כמחאה על הצו המנהלי מאשר כתמיכה במעשיו של אלפרט. הנה כי כן, צווים מנהליים מאפשרים לפוליטיקאים לחבק בגלוי את פורעי הימין באופן שלא היה נתפס לגיטימי אלמלא הצווים.

שוב: ככל שהצרה גדולה, כך הישועה גדולה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. זהו מנגנון ההפעלה של הימין המשיחי. הוא יודע את זה, ההנהגה שלו יודעת (ומטפחת) את זה, השב"כ יודע את זה, וגם שר הביטחון יודע את זה.

אם כך, מדוע להפעיל צווים ומעצרים מנהליים נגד פעילי "תג מחיר"? כדי לקבל תוצאה הפוכה מהרצוי?

רגע, מה כאן בעצם הרצוי? ולמי?

קצת סדר

בואו נעשה רשימה קצרה של מה שכבר ידוע לנו.

  1. כנופיות "תג מחיר" הוקמו ביוזמה מלמעלה, של הנהגת המתנחלים, במסגרת פעילותם של ועדי המתיישבים שומרון ובנימין.
  2. ועדי המתיישבים ממומנים באופן שוטף בידי המועצות האזוריות שומרון ובנימין, בכספי מדינה, במיליוני שקלים. זהו מידע גלוי שמופיע בפרסומים רשמיים.
  3. חברי כנסת של הימין מסייעים באופן גלוי לשיבוש מהלכי פינוי מאחזים, כלומר, מעבירים מידע מסווג לעבריינים.
  4. הפעלת צווים ומעצרים מנהליים נגד עבריינים אידאולוגיים אינה מרתיעה אותם. להיפך, היא מלבה את אש המרי שבוערת בתוכם.

חברו את הנקודות. מה קיבלתם? המדינה תומכת בעבריינות אידאולוגית של הימין, ובעקיפין גם בטרור יהודי, ומחזקת אותם באופן פעיל.

עד כאן העובדות, טרם פרשנות. מי שקשה לו לבלוע אותן, יכול לחזור לאחור ולבדוק איפה טעינו. מי שכבר מקבל אותן בעל כורחו, מחויב לתת להן פשר.

למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?

הנה שלוש פרשנויות אפשריות:

א. אין ידיעה: ההנהגה הפוליטית לא מודעת לתמיכה בתשתיות "תג מחיר". הכספים עוברים בחשאי, ללא אישורים; השב"כ רוצה אבל לא מסוגל ללכוד את האשמים בהיעדר ראיות.

ב. אין הבנה: ההנהגה הפוליטית מודעת לתמיכה בתשתיות "תג מחיר", כולל הכספים. אבל היא באמת ובתמים נאבקת נגדו, וסבורה שהצעדים המנהליים יועילו בכך.

ג. אין תום לב: ההנהגה הפוליטית מודעת ומבינה את תמיכתה ב"תג מחיר", ופועלת כך משום שזה משרת אינטרסים פוליטיים מסוימים.

את פרשנות (א) אני דוחה כמופרכת לגמרי ואת (ב) כבלתי סבירה. לא יכול להיות שמידע שעיתונאים ותחקירנים שלפו בקלות מאתרי האינטרנט של ועדי היישובים, מדו"חות של עמותות או מן הלמ"ס לא ידוע לפוליטיקאים שאמונים על מימון הגופים האלה. הסיפור הזה נמשך כבר יותר מ-8 שנים, והתחקיר של שחר גינוסר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" פורסם לפני 3 וחצי שנים. "ידיעות אחרונות" זה לא אתר חדשות נידח. גם אם המופקדים על הכספים היו מזדעזעים מן הגילוי שהם מממנים פעילות עבריינית, היה להם זמן מאז לתקן. אבל כפי שתחקיר "מולד" מגלה השבוע, דבר לא השתנה.

ותשמעו סוד: דבר גם לא ישתנה. מדינת ישראל מממנת שלל פעילויות עברייניות מעבר לקו הירוק: הפקעת אדמות פרטיות והעברתן להתנחלויות, הטבות מס לבעלי מפעלים מפרי חוק, חיבור של מאחזים בלתי חוקיים לחשמל ומים, וכיוב'. התמיכה בטרור היהודי היא קצה הקרחון הבולט, הדוקר את העין יותר מן השאר, אך לא בהכרח החלק שאחראי למרבית העוול בשטחים. מכל מקום, הפעולות הללו ידועות לכל הנוגעים בדבר ואין הם יכולים לגלגל עיניים בפליאה לשמיים. למען האמת, הם כבר לא עושים זאת, חלפו ימי מפא"י המתחסדים, וטוב שכך.

פרשנות (ב) היא קו הבלימה המסורתי בפני מה שקרוי "תיאוריות קונספירציה". יותר משהיא משכנעת בפני עצמה, אנשים ידבקו בה משום שבהישמטה לתהום היא מותירה אותנו רק עם פרשנות (ג) ה"קונספירטיבית". אבל זאת כמובן הצדקה גרועה מאד (להאמין ב-ב' רק כדי שלא להאמין ב-ג'). למען היושר, צריך לקרוא לפרשנות (ב) לא "אין הבנה" אלא "אין שכל", או "כולם טיפשים". רק כך אפשר להסביר כיצד הפוליטיקאים ממשיכים לטפח ולהעצים כוחות שחותרים תחת אושיות החוק במדינה ואף מכריזים על כך בגלוי. אולי לא כולם מבינים הכל. אולי חבר כנסת טרי, שעוד לא הפנים את חוקי המשחק, יכול להאמין שיש ניגוד אינטרסים עמוק בין השלטון לבין "תג מחיר". אבל מי שבילה מספיק זמן בוועדות הכנסת ובמשרדי הממשלה כבר יודע להבחין בין הצגה למציאות. וככל שמשרתו רמה יותר, הוא מבין יותר.

מנכ"לים של משרדי הממשלה, שרי ממשלה, עיתונאים בכירים – כולם חלק מן המשחק. "מזדעזעים" לפי כללי הטקס מפעולות "תג מחיר", אבל יודעים היטב שהן מתאפשרות וממשיכות הודות לממסד: עצימת העין שלו (כך יודעים הרוב) או תמיכתו הפעילה (כך יודע מעגל ההנהגה הקרוב).

ההסבר הנותר, "אין תום לב", על אף התיוג ה"קונספירטיבי", הוא הפשוט והאפרורי מכולם. הוא מניח שעובדות שגלויות לעיתונאים ולפעילי ימין מזה שנים, ידועות גם למנהיגים. הוא מניח שהמנהיגים אינם מטומטמים שנותנים לקבוצה אידאולוגית אחת לסובב אותם בכחש כל הזמן. והוא מניח שכמו כל פוליטיקאי, פעולותיהם מונחות על-ידי אינטרסים. האינטרסים האלה אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם טובתו של כלל הציבור, וזאת מן הטעם הפשוט שלא טובתו של כלל הציבור תשאיר את הפוליטיקאי בשלטון, אלא טובתו של מגזר מסוים, או מעמד מסוים, או אליטה מסוימת, או אוליגרכיה מסוימת. ועל כן המנהיג הנורמלי, הרגיל לחלוטין, יקריב דרך שגרה את האינטרסים של חלקים בציבור, או אפילו רוב הציבור, ובלבד שהדבר ישרת את האינטרס הפוליטי שלו ושל המחנה שלו.

כל זה טריביאלי, ובכל זאת רוב הישראלים מסרבים להוציא מכך את המסקנות המתבקשות. בהקשר אחר כתבתי על התופעה הזאת כך:

"תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?".

ולא יזיק להיזכר: קונספירציות לפעמים מתבררות כנכונות.

אז למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?

הגענו למשוכה האחרונה. יש תמיכה, ויש ידיעה, ויש הבנה של התוצאות. ובכל זאת – התמיכה נמשכת וגם מועצמת (באמצעות הצווים והמעצרים המנהליים). למה?

ההסבר שאציע לא ידהים כאן אף אחד. זהו אותו הסבר שהצעתי בניתוח האירועים שהובילו ל"צוק איתן", והוא מסתכם במוטו: צריך לוודא שאין פרטנר פלסטיני. לוודא שמאמצי הפיוס הפלסטיניים ייכשלו, לפרנס דרך קבע את אש הסכסוך, לשמור על להבות השנאה בגובה מספיק, לא נמוכות מדי ולא משתוללות מדי, לשמור על קובעת הדם מלאה דיה, שלא תיבש חלילה, לטרפד כל ניסיון למשא-ומתן אמיתי, לשמור על מראית-עין של "הידברות" במקביל למכסת ההרג החודשית, להוכיח לקנאים, לסוחרי הדם ולמוטרפי השנאה משני הצדדים שהם צודקים ואין עם מי לדבר וחיינו ימשיכו לנוע מפיגוע לדקירה, משריפת תינוק להצתת מסגד. ואכן, המסר עבר.

"תג מחיר" מתלבש על המטרה הזאת כמו כפפה על יד. היד שהשליכה לחדר את בקבוק התבערה איננה ידו של בני קצובר או של נתניהו, אבל כל שלושת האנשים האלה שותפים למטרה העליונה – לוודא שאין פרטנר פלסטיני. לא רק להוכיח, אלא גם להביא לכך במעשים. פורעי "תג מחיר" לא יצאו לשרוף תינוק בהוראה ישירה של מועצת יש"ע או של שר הביטחון (אף כי מוקדם מדי לשלול תרחיש "שמפניה" גם כאן), אבל כל שרשרת הפיקוד מכירה אותם היטב: מי הם, מה מניע אותם, ומה הם משיגים. וכיוון ששוררת תמימות דעים בין כולם על המטרה, משאירים המנהיגים לשטח לקבוע את האמצעים; "גבולות המאבק רחבים", כזכור.

כך ניתן להבין את פריחתו של טרור בחסות הממסד, טרור כשלוחת צללים של הממסד. ויש להודות שההתפתחות האחרונה, שימוש בצווים ומעצרים מנהליים כנגד הטרור היהודי (מה שכבר היה, בהיקף מצומצם) מועילה לשלטון פעמיים. פעם אחת כלפי פנים – בדירבון הפעילים ובחיזוק תדמיתם הנרדפת; ופעם אחת כלפי חוץ, בהוכיחה שממשלת ישראל אינה מקלה ראש בטרור, לא ולא. שהרי "תג מחיר" כבר הפך למטרד מדיני לא נעים: נזק תדמיתי בבירות אירופה, דו"ח חריף של מחלקת המדינה האמריקאית ואולי המטריד מכל בעיני נתניהו – גינוי של הלובי היהודי. הפרסום המופרז שהוענק ל"הורדת הכפפות" מול פורעי הימין, ההכרזות הבומבסטיות של יעלון ונתניהו, נועדו יותר מכל לאוזניים בחו"ל. אצלנו, על גבעות השומרון, הדברים באו כשמן בעצמות הפורעים.

מה תעשה עם הידיעה?

המדינה, שאמונה על יצירת החוק ואכיפתו – מפירה אותו. המדינה, שאמורה לרסן קבוצות חתרניות, מחרחרות אלימות – מסייעת להן. המדינה, שבינה לבינך שורר חוזה לא כתוב, ולפיו אתה תשמור על החוק ובתמורה המדינה תשמור עליך מפני הבזים לו – שברה את החוזה. עכשיו אתה יודע את זה. אתה רוצה לחזור אל הכעס המוכר, המנחם, על המופרעים של הימין, אבל אתה כבר יודע שהם לא העניין. המדינה היא העניין. היא שאחראית כלפיך, לא נוער הגבעות. היא רוצה שתמשיך לחשוב עליהם, לא עליה, אבל אתה כבר יודע שזאת פעולת הסחה, כדי שלא תחשוב עליה ועל מה שהיא עושה מאחורי גבך. אז עכשיו אתה יודע. ומה תעשה עם הידיעה?

31 ביולי 2015 / עידן לנדו

זאת לא דרכנו

זאת לא דרכנו
אנחנו לא שורפים
לא תינוקות. לא באישון ליל.
אנחנו יורים בגב.
שב"חים, חשודים, מפגינים.
באור יום, על גדרות תיל.

 

זאת לא דרכנו
מה לנו ולגבעות שומרון?
בלי ברוך הגבר, בלי פח דלק.
אנחנו בלחיצת כפתור
במל"טים, בכף דחפור
מלח הארץ, בעיר ובעמק.

 

זאת לא דרכנו
אין בנו שנאה
אנחנו לא תג מחיר
אנחנו בקור רוח, בעצימת
עין, הדמות למרכז הכוונת
הרחק הרחק, פיצוץ אדיר.

 

זאת לא דרכנו
לא ילד אחד, לא אמא אחת
אצלנו זה לא אישי בכלל
אנחנו, חמש מאות ילדים
אנחנו, שטיח של משפחות
נגוזו לחלל.

 

זאת לא דרכנו
לא לגנות, לא להוקיע
זעזוע מוזר לנו כל כך.
אצלנו – הבנה שבשתיקה
כורח המציאות, מבט
הצידה, מי שמוכרח.

 

זאת לא דרכנו
אנחנו לא שורפים
(כמעט)
לא תינוקות
(בדרך כלל)
לא באישון ליל.
לא רק.

 

4 ביולי 2015 / עידן לנדו

סיפוח משפטי: למה לא, בעצם?

הקדמה

בשטחי הגדה המערבית, יודע כל דרדק, שורר כאוס משפטי. זה לצד זה מסתופפים שם, ולעתים קרובות מתגוששים, מקטעים מן החוק העות'ומני, החוק הירדני, המשפט הישראלי ותחיקת ביטחון של המפקד הצבאי. מבחינת השליט הישראלי, הכאוס הזה משתלם. הוא מייצר מסך של עמימות שבחסותו השתרר בשטחים, הלכה למעשה, משטר אפרטהייד. זכויות אדם ואזרח בסיסיות שמהן נהנה כל מתנחל נשללות משכנו הפלסטיני בעילות שונות ומשונות. אחד התחומים שבהם האי-שוויון צף לפני השטח ואף טופל בערכאות המשפטיות הוא תחולתם של חוקי העבודה הישראלים בשטחי הגדה המערבית. בבלוג הזה פורסמו שני פוסטים נרחבים על כך, הראשון עסק (בין השאר) בניצול עובדים פלסטינים באזור התעשייה "ניצני שלום" והשני בניצול עבודת ילדים פלסטינים בבקעת הירדן. ניצול הילדים התאפשר לא רק בגלל היעדר אכיפה (בעיה כרונית בשטחים) אלא בגלל היעדר בסיס חוקי לאכיפה: חוקי עבודת הנוער ובטיחות בעבודה מעולם לא הורחבו מעבר לקו הירוק.

והנה, בחודש דצמבר האחרון הניח ח"כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו כאן, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח"כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח"כים סטרוק, אילטוב, שקד, פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. אבל אין להכחיש שמתוך שלא לשמה אפשר להגיע לשמה.

ההצעה של לוין היא חלק מתהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי "סיפוח משפטי" של השטחים. בקואליציה הנוכחית, וגם בממשלה, יש ייצוג נכבד לתומכיו: כל חברי הבית היהודי והאגף הלאומני בליכוד (לוין-דנון-חוטובולי-אלקין-רגב-אקוניס). מאחורי הקלעים, התהליך כבר בעיצומו. כשיושלמו מהלכיו העיקריים, יישמעו קולות המחאה הצפויים מן האופוזיציה. במקרה הזה, הם גם יישענו על עמדתה של האליטה המשפטית – המאוחדת בהתנגדות נחרצת לסיפוח המשפטי. זאת תהיה טעות פוליטית חמורה, והפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מדוע. לפני שאגיע לטיעון, צריך לומר כמה מילות רקע על המצב המשפטי הסבוך בשטחי הגדה המערבית.

המשפט בשטחים

[מקור: "שלטון אחד, שתי מערכות חוק", דו"ח האגודה לזכויות האזרח, אוקטובר 2014]

בשטחי הגדה המערבית מתקיים משטר כלאיים משפטי. לכאורה, סמכויות החקיקה באזור, שישראל לא החילה בו את ריבונותה, מסורות למפקד הצבאי (אלוף פיקוד המרכז). ואומנם, התושבים הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית כפופים לדין הצבאי, שחלקו נחקק בידי שלטונות הצבא וחלקו משמר את הדין הירדני ששרר באזור לפני הכיבוש. גם בשטחי A, שלכאורה מצויים בסמכותה המלאה של הרשות הפלסטינית, יש לישראל סמכויות שיפוט בעברות ביטחון ובעבירות גניבת רכב. בשטחי B ו-C חלה תחיקת הביטחון במלואה. דו"ח האגודה מונה שורה ארוכה של תחומים – הדין הפלילי, דיני מעצרים, זכויות להליך הוגן, זכויות קטינים, דיני תעבורה, חופש ביטוי ועוד ועוד – שבהם כפופים הפלסטינים בשטחים, אבל לא המתנחלים, לדין הצבאי, ועל כן זכויותיהם מצומצמות הרבה יותר.

מנגד, המתנחלים נהנים מ"חבילה" משפטית אחרת לגמרי. ראשית, הדין הפלילי הישראלי וכן 17 חוקים מרכזיים נוספים (כניסה לישראל, ביטוח בריאות ממלכתי, מס הכנסה, בחירות לכנסת ועוד) הוחלו באופן אקס-טריטוריאלי ופרסונלי על המתיישבים היהודים בשטחים (החוק מגדירם "זכאי חוק השבות" – כלומר, אפילו אזרחות ישראלית אינה תנאי להשתייך לקבוצה הפריבלגית). שנית, המפקד הצבאי הרחיב בצווים צבאיים את תחולתם של חוקים ישראלים רבים לשטחי ההתנחלויות, למשל, חוקי ניהול הרשויות המקומיות והאזוריות, בתי משפט מקומיים שמוסמכים לשפוט על פי החוק הישראלי בדיני רווחה, עבודה, תכנון ובניה ועוד. שלישית, בתי המשפט הישראלים נוקטים יוזמה עצמאית ומדי פעם מרחיבים את תחולתו של הדין הישראלי לגדה המערבית (תוצר לוואי של כך הוא הרחבת ההגנות המשפטיות גם לפלסטינים, כפי שנראה מיד). רביעית, בית המשפט העליון קבע שחוקי יסוד חלים גם על מתנחלים, אף כי תחולתם על פלסטינים איננה מובנת מאליה ולמעשה בתי המשפט הצבאיים אינם מכירים בה. את המערכת המתוחכמת הזאת ניתן לסכם במשפט הממצה של פרופ' אמנון רובינשטיין: מבחינת המתנחלים, "הממשל הצבאי אינו אלא שלט, דרכו פועלים החוק והממשל הישראלים".

בית המשפט הצבאי במחנה עופר. צילום: דניאל בר און / ג'יני

בית המשפט הצבאי במחנה עופר. צילום: דניאל בר און / ג'יני

סיפוח משפטי זוחל

בשנים האחרונות גילו נציגי המתנחלים בכנסת, פעם אחר פעם, שהחוק הישראלי לא חל באופן אוטומטי על ציבור הבוחרים שלהם, ובמעשה הטלאים שמרכיב את מערכת החוק הדו-ראשית ששוררת בשטחים, יש לאקונות לא מעטות.

כך גילתה ח"כ (לשעבר) אורית סטרוק שנשים מתנחלות חשופות לפיטורין בתקופת ההריון; מיהרה והציעה להחיל את חוק עבודת נשים גם בשטחים. מתנחלת בבית"ר עלית גילתה לתדהמתה שלמשרד התמ"ת "אין סמכות לאכוף חוק אי-תשלום דמי חופשה מעבר לקו הירוק" (תדהמה שהפלסטינים יכולים רק להתקנא בה). מתנחלים אחרים גילו, שוב לתדהמתם, שחוקי סביבה רבים אינם חלים מעבר לקו הירוק (ספרו את זה לתושבי טולכרם, שלמדו את זה על בשרם מזה 30 שנה), ודרשו גם הם להרחיב אותם לשטחים.

וכאן קורה דבר מוזר. למרות שהצעות החוק של לוין וסטרוק חלות במפורש גם על עובדים פלסטינים, ולכאורה ישדרגו את מעמדם המשפטי בסכסוכי עבודה, הן נתקלו בחזית סירוב אחידה – הן במערכת המשפטית והן במפלגות המרכז והשמאל – להוציא שתי ח"כיות, מרב מיכאלי ופנינה תמנו שטה, שתמכו בהצעה של סטרוק. היועץ המשפטי וינשטיין התנגד לחוק סטרוק בנימוק ש"יש לו השלכות במישור המשפט הבינלאומי". ציפי לבני ויעקב פרי טענו שמדובר ב"ניסיון לספח את השטחים משפטית ולפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל". ח"כ חנין, על אף מחויבותו העמוקה לחקיקה סביבתית, אמר שהוא "מתנגד עקרונית להחלת כל חוק ישראלי מעבר לקו הירוק". למעשה, ההתנגדות הגיעה עד ראש הממשלה, שבחר בדרך הישנה והטובה של הרחבת חוק עבודת נשים באמצעות צו אלוף במקום בחקיקה ראשית. למעשה ישראל עומדת להרחיב את כל דיני העבודה לשטחים באמצעות תחיקת ביטחון, תהליך שנמצא בעבודת מטה כבר כמה שנים.

הפולמוס ניצת שוב לאחרונה עת הורחבו לשטחים ההגנות של הדין הפלילי הישראלי, שוב בצו אלוף, בחריג בולט אחד: תיקון "שי דרומי", שמנקה מאחריות פלילית אדם שהודף פורץ לביתו או לעסקו, לא הורחב. הסיבה היא שהגנה זו היתה מאפשרת לפלסטינים להדוף התקפות מתנחלים על בתיהם מבלי לשאת באחריות פלילית. לכך בוודאי לא התכוון המחוקק הגזעני שבסך הכל רצה לסייע למתנחלים שהסתבכו בפלילים, לא לפלסטינים. בכל זאת, ההגנות החדשות בהחלט משופרות ביחס להגנות הקודמות (שהיו תערובת של החוק הירדני, תקנות בריטיות לשעת חירום וצווי אלוף הפיקוד). ושוב, בשמאל נרשמה חמיצות: "התיקונים נקודתיים" (עו"ד תמר פלדמן), "המשמעות הצהרתית" (אייל גרוס), ובעיקר, מוחים בשמאל, מדובר במסיכת איפור על פניו המכוערות של הכיבוש. עדיף בלעדיה.

בואו נעשה סדר. הסיפוח המשפטי מגיע בכמה גרסאות, ואלה הן:

  1. אפרטהייד זקוף-ראש – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שחלה במפורש רק על מתנחלים ולא על פלסטינים. כזכור, מדינת ישראל כבר קבעה ש-17 חוקים מרכזיים שלה יחולו באופן סלקטיבי, על בסיס אתני, בשטחי הגדה.
  2. אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית. אלה הם חוקי הכנסת שמורחבים (תוך התאמות) באמצעות צו אלוף (תחיקת ביטחון) אך ורק לתושבי ההתנחלויות. בנובמבר 2014 הגישה ח"כ סטרוק הצעת חוק שלפיה כל חקיקה עתידית של הכנסת תורחב אוטומטית באמצעות צו אלוף לתושבי ההתנחלויות. ההצעה נפלה בעקבות התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה. החודש הוגשה ההצעה שוב בידי הח"כים מגל וסמוטריץ'.
  3. משפט שוויוני – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שתחול באופן לא סלקטיבי על כל תושבי הגדה המערבית, יהודים או ערבים. ככל הידוע לי, אין כיום חוקים כאלה, אבל מתוך דבריהם של דוברי הימין שדוגלים בסיפוח מלא של הגדה, ניתן להבין שחקיקה שוויונית כזאת תהיה חלק טבעי מהתהליך.
  4. משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית. אלה הם חוקי כנסת שמורחבים באמצעות צו אלוף או בפסיקות של בתי משפט ישראלים לכל תושבי הגדה המערבית, במקרה שהמתנחלים לא נהנו מהם קודם לכן, או רק לפלסטינים, אם המתנחלים כבר חסו תחת החוק הישראלי. למשל, צווי אלוף שמרחיבים את ההגנות של הדין הפלילי לפלסטינים בשטחים, את חוק עבודת נשים ועוד. במסלול הפסיקתי הדוגמה הבולטת ביותר היא בג"ץ "קו לעובד", שהשווה את תנאי השכר וזכויות העובדים של פלסטינים המועסקים בידי ישראלים לאלה של עובדים ישראלים.

הקונצנזוס בקרב האליטה המשפטית והשמאל בישראל מתנגד לכל האופציות האלה, בסדר יורד של עוצמה. למעשה, כל מהלך (שיוזמתו בכנסת או בממשלה) לשלוח את זרוע החקיקה הישראלית אל מעבר לקו הירוק נתקל בהתנגדות עקרונית של המחנה הזה. ההתנגדות הזאת תמוהה, לפחות ביחס לאופציות (3) ו-(4) (בהמשך אטען שהיא אפילו תמוהה ביחס לאופציות (1) ו-(2)). מה עומד מאחוריה?

טיעוני השמאל והאליטה המשפטית נגד סיפוח משפטי

למרות ההתנגדות הגורפת לסיפוח משפטי, לא קל למצוא טיעונים סדורים נגדו. אמירות מבטלות כמו "אלה תיקונים נקודתיים בלבד" מוטב שלא ייאמרו. מה שנראה נקודתי מן הפקולטה למשפטים או ממשרד ממוזג בתל אביב יכול להיות שינוי גורלי בחייו של נתין פלסטיני. אני מציע לכל מי שממעיט בחשיבותו של המאבק המשפטי הסיזיפי, ההולך בקטנות, להרחיב את החוק הישראלי לשטחים, לפנות אל כל אותם עובדים פלסטיניים שבעקבות בג"ץ "קו לעובד" הדרמטי החלו לתבוע מעסיקים ישראלים על הפרת זכויותיהם;  לתבוע, וגם לזכות בדין. אני מציע להתוודע לסיפור מעורר ההשראה של מחצבת "סלעית", מאבק העובדים המאורגן הראשון בגדה המערבית, שהוביל ארגון העובדים "מען"; סיפור שלא היה מתאפשר לולא הורחבו דיני העבודה הישראלים לשטחים. גם בבקעת הירדן הצליח עובד פלסטיני, הודות לאותו בג"ץ, לתבוע ולזכות בזכויותיו מידי מתנחל ממושב רועי, ובימים אלה מתנהל מאבק דומה באזור התעשיה "ניצני שלום". הניצחונות במאבקים האלה נדירים, לכאורה טיפה בים, אבל אין לשמאל השגים גדולים מהם.

מאבקים פוליטיים משמעותיים הם בדרך כלל אפורים, רבי-יגע, נטולי תהילה. כולנו רוצים שהכיבוש והאפרטהייד יסתיימו, ולכל אחד מאיתנו חזון אוטופי משלו איך ייראה היום שאחרי. אבל מחויבות אמיתית לצדק ושוויון היא, מעל הכל, מחויבות לאנשים אמיתיים, שחיים כאן ועכשיו. אין לנו זכות מוסרית להקריב את זכויותיהם הבסיסיות של קורבנות המשטר הישראלי בשמו של חזון שמי יודע אם יתממש בימי חייהם. לעתים קורה שפולמוס אקדמי או משפטי משתבלל בתוך עצמו ובתוך כך מותיר מאחור את הקורבנות שעליהם הוא נסוב. כדאי לעצור ולחשוב אם זה לא מה שקרה בשיח סביב הסיפוח המשפטי.

הצגה עקרונית יותר של ההתנגדות לסיפוח המשפטי של השטחים אפשר למצוא בעתירות לבג"ץ. לצורך הדיון השתמשתי בעתירה של "גוש שלום" נגד הכשרתו של רדיו המתנחלים "גלי ישראל". הפרשה בקצרה: בשנת 2007 הכריז משרד התקשורת על הכוונה להקים תחנת רדיו אזורית להתנחלויות. בעקבות כך עתרה תנועת "גוש שלום" לבג"ץ וטענה שאין למדינת ישראל סמכות לעשות זאת בשטח הנתון לשליטה צבאית. מדינת ישראל הגיבה בהקמת "הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש", גוף רגולטורי שהוסמך לפעול בשטחים שבהם הרשות השניה איננה יכולה לפעול. זהו בדיוק התעלול המשפטי שנקטה המדינה כאשר רצתה להכשיר את מכללת אריאל שלא בדרך המלך העוברת במל"ג: היא הקימה את "מל"ג יו"ש". טענת העותרים שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת נדחתה, והתחנה עלתה לאוויר באירוע השקה חגיגי בנוכחותו של שר התקשורת דאז, משה כחלון.

אני מצטט מתוך כתב העתירה של עו"ד גבי לסקי ועו"ד סמדר בן נתן את הטיעון העקרוני:

"מגמתו של אופן פעולה זה, של רתימת רשויות אזרחיות ישראליות על ידי הדרג הצבאי וללא חקיקה של הכנסת שתאשר זאת (שכן יהיה מדובר בסיפוח דה פקטו),  היא "נירמול" חייהם של היהודים בשטחים הכבושים, כאילו הם חיים ממש בתוך שטחה של מדינת ישראל, המבקשת לטשטש את ההבדל בין החיים במדינה ריבונית לבין החיים בשטח כבוש הנתון תחת ממשל צבאי. החלטה מסוג זה יכולה להתקבל רק על ידי הריבון האמיתי של מדינת ישראל, הכנסת, אשר לא קיבלה החלטה מעין זו, ומובן כי על בית המשפט הנכבד להישמר מלקבל החלטה אשר תכשיר סיפוח משפטי זוחל של השטחים הכבושים. מדובר מבחינה משפטית בהכשרה רטרואקטיבית של פעילויות נעדרות סמכות לחלוטין, המביאות לטשטוש המציאות הפוליטית והמשפטית באזור, תוך מתן סמכות רטרואקטיבית מחד לרשות סטטוטורית ישראלית לפעול בשטחים ומאידך למפקד הצבאי להורות לגופים שהוקמו בחוק ע"י הכנסת לפעול בהתאם לתחיקת הביטחון."

אין לי שום מחלוקת עם טענת האי-סמכות. השאלה היחידה שלי היא: למה זה חשוב? למה זה הפך להיות הטיעון המרכזי של השמאל נגד הסיפוח המשפטי? איך בדיוק התנגדות להרחבת החוק הישראלי לשטחים מגינה על קורבנות משטר האפרטהייד? אני מזכיר שוב, שהגנה כזאת היא הרציונל העליון שאמור להכתיב את מאבקי השמאל. "בזבוז" משאבים על מטרות אחרות אינו אסור, כמובן, אבל רובץ עליו נטל הוכחה כבד.

עניינה של העתירה המדוברת היה ניסיון למנוע מהמתנחלים הקמת רדיו משלהם, כשהדגש בה היה על אי-חוקיות המהלך. אבל תפיסה לגליסטית כזאת של מדיניות ישראל בשטחים מחמיצה את העיקר: החוק עצמו שכוננה ישראל בשטחים – מעשה טלאים שכבר מזמן אינו "תפיסה לוחמתית זמנית" ושנועד להיטיב עם המתנחלים ולא להגן על זכויות האוכלוסיה הכבושה – פסול מיסודו ואין לו שום עיגון בדין הבינלאומי. מטרתו של החוק הזה תמיד היתה להכשיר את פרוייקט ההתנחלות ונישול הפלסטינים, לא לרסן אותם. ואומנם, האופן שבו הסתיימה הפרשה מוכיח זאת יפה: המדינה שינתה את "החוק", יצרה יישות משפטית חדשה בשם "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש" – ובזה הסתיים העניין. גם מבחינת בית המשפט הסתיים כאן העניין: הכל חוקי.

קשה לטעון שבמקרה הזה קופחו זכויותיהם של פלסטינים. נכון, אלה מעולם לא יזכו לתחנת רדיו משלהם באישורו של המנהל האזרחי. אבל הם לא יזכו בה בין אם המתנחלים יקבלו תחנה משלהם ובין אם לאו. כך שהחלת החוק הישראלי על מתנחלים לא מקפחת כאן את הפלסטינים; אלה מקופחים בין כה ובין כה. ההבדל היחידי הוא שלפני הרחבת החוק, הקיפוח שלהם סמוי יותר מן העין, ואחריו – הוא גלוי. והנה, כאן דווקא נעוץ הטיעון בעד הרחבת החוק הישראלי לשטחים. במשך שנים רבות נוקטות הרשויות בפרקטיקות מפלות נגד הפלסטינים, פרקטיקות שאינן מעוגנות בחקיקה. ואולם מרגע שחקיקה ישראלית מורחבת לשטחים, ולו רק לטובתם של מתנחלים, האפליה מקבלת מעמד רשמי.

ובאפטרהייד רשמי תמיד קל יותר להיאבק מאשר באפרטהייד לא רשמי. זכרו את פרשת ההפרדה בקווי האוטובוסים בגדה.

אני חוזר לארבע אופציות ההרחבה שדוברו כאן, ומתרכז בשתיים מהן: האופציה השניה, "אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית", והאופציה הרביעית, "משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית". אם המחוקק נוקט באופציה (4), הריהו מיטיב עם הפלסטינים ומאפשר להם לתבוע את זכויותיהם בבתי משפט ישראלים. אם הוא נוקט באופציה (2), הוא מתעלם מן הפלסטינים ומשווה את המתנחלים לאזרחים שבתחומי הקו הירוק. בתוך כך, הוא מעניק גושפנקה רשמית לפרקטיקות גזעניות ומפרסם את עצמו כמשטר אפרטהייד גלוי. האפשרות הראשונה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שחפצים להקל על סבלם הממשי של קורבנות המשטר הישראלי; האפשרות השנייה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שנאבקים לקלף את הדימוי הנאור מעל פניו האמיתיות של משטר זה ולהביא לקיצו. אף אחת משתיהן אינה כרוכה בקיפוח נוסף של קורבנות המשטר.

אז למה אתם מתנגדים? האם העובדה שאתם נמצאים באותו צד של המתרס עם ראש הממשלה, שמתנגד גם הוא לסיפוח משפטי, לא מדליקה אצלכם נורה אדומה? האם לא ברור שהתנגדות "המבוגרים האחראים" שבשלטון לסיפוח המשפטי משקפת את הבנתם שסיפוח כזה יערער את הסטטוס-קוו החיוני להישרדותם ולהישרדות משטר האימים ששורר בגדה?

מה לשמאל ולהישרדות הזאת?

במחוזות האבסורד

ההתנגדות של השמאל לסיפוח המשפטי גולשת לפעמים לאבסורד. להצעת החוק של סטרוק, שמוחזרה בידי מגל וסמוטריץ', להחיל אוטומטית בהתנחלויות כל חקיקה ישראלית חדשה, הגיב הפרשן המשפטי יובל יועז בזעזוע לא מוסתר. מדוע? שמשום שעד כה "ישראל הרשמית יכולה להמשיך לומר לעצמה ולעולם, כי השטחים לא סופחו וכי ישראל אינה מקיימת משטר של אפרטהייד." הצעת החוק הזאת, מתריע יועז, תחרב את הכל. "כבר היום שורר בשטחים משטר בעל מאפיינים של אפרטהייד, שמשמעותו דין נפרד לאוכלוסיות נפרדות. חקיקת 'חוק הנורמות' של סטרוק, שתחול על ישראלים בלבד, תעמיק מאפיינים אלה, תיצור מצג של סיפוח משפטי, ותעורר שוב את ההאשמות המשוות את הציונות לגזענות. זו תהיה בכייה לדורות."

הבנתם את הבעיה? יש משטר אפרטהייד, זה ידוע. יש גם מצג שווא (שכרוך ברמייה עצמית), לפיו אין אפרטהייד. הצעת סטרוק תחשוף את הפער הזה, תיצור "מצג של סיפוח משפטי" (הפרשן בילבל את עצמו; המצג הוא של אין-אפרטהייד, הסיפוח המשפטי דווקא יקרע אותו לגזרים), וזו תהיה "בכיה לדורות".

לא לאפרטהייד הקיים קורא יועז בכיה לדורות (כבר שני דורות, 48 שנים וסופו מי ישורנו), לא למצג השווא שמאפשר לישראלים וגם לבני בריתם המתמעטים והולכים להעמיד פנים שאין אפרטהייד הוא קורא בכיה לדורות. רק ההצעה לחשוף את השקר הממאיר הזה – היא בעיניו בכיה לדורות. האם לשכת נתניהו הכתיבה את המאמר הזה? האם יובל יועז הוא שם עט של יועז הנדל? לא ולא, פשוט נגלה לנו כאן נוף האבסורד הסכיזופרני של האליטה המשפטית, זו שמרבה לדבר על צדק ושוויון אבל בשעת המבחן רותמת את המשפט לא אליהם אלא דווקא לתעמולת השלטון.

הקונצנזוס הזה חוצה גבולות. בתחילת הפוסט הזכרתי את עבודת הילדים הפלסטינים בבקעה, שעליה כתבתי בעקבות  דו"ח HRW. גם מחברי הדו"ח המטלטל הזה נקלעים לפרדוקס. אחרי שהם מונים בקפדנות רבה את כל האפליות שסובלים מהם עובדים פלסטינים בשטחים לעומת עובדים יהודים בתחומי ישראל, הם קובעים מפורשות שאין בכל זה סיבה להמליץ על הרחבת תחום השיפוט של ישראל לשטח הגדה, שכן מהלך כזה יעמוד בניגוד לחוק הבינלאומי.

הא. אבל רגע, כמעט כל מה שישראל עושה בשטחים עומד בניגוד לחוק הבינלאומי. לעזאזל, כל מתנחל מצוי, כל קצין זוטר בשומרון או בבקעה, עושה לפחות 6 דברים לא חוקיים (על פי החוק הבינלאומי) לפני ארוחת הבוקר. הסיפוח המשפטי הזוחל של השטחים כבר מתרחש שנים רבות; הוא בבחינת קישוט, מוזיקת רקע לתהליכים החשובים באמת: הפקעת אדמות, הרס סיטוני של בתים, גירוש קהילות, ירי חי על מפגינים, מעצרים פוליטיים, ענישה קולקטיבית, ועוד ועוד. אלה מתרחשים בין אם החוק מתיר אותם ובין אם לאו. כל מי שהתעמק בזכויות אדם בשטחים יודע זאת: השלטון קובע מדיניות, החוק מסתגל אליה. השלטון מסמן מטרה, החוק כבר ימצא דרך לירות אליה. לפעמים החוק מפגר אחרי השלטון; המדינה נוקטת בצעדים "לא חוקיים" לכאורה. אבל אל דאגה: המדינה תכשיר את העבירות בדיעבד. ככלות הכל, למדינה יש זכות ראשונים בקביעת החוק. המאחז הלא-חוקי יוכשר, הפקעת האדמות תוצדק בצורך בטחוני, העינויים יחסו תחת "הגנת הצורך". החוק ימרק כל עוון. זה תפקידו.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=WJiWH7fVfUo]

בשנים האחרונות מנהל הימין מאבק עיקש להכשיר את כל המאחזים הבלתי חוקיים, והנושא גם קיבל דחיפה בהסכמים הקואלציוניים של הממשלה הנוכחית. תגובת הרפלקס של השמאל למאבק הזה היא כמובן לזעוק ולמחות. עמדתי שלי תמיד היתה הפוכה ומאז שכתבתי את הדברים האלה רק התחזקה.

"אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, "כי אין ברירה"), העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.

על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון: בילעין-נעלין, שיח-ג'ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות, תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים להכיר בכך – את הבדיחה.

ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.

פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית "נייטרלית", אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים, הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו "הסדרה" או "אדמה פרטית" – אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל…

נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא דה פקטו.

ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה, מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה בדיוק. חוק "הסדרת" המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך אותה לחוק מדינה רשמי?"

שוויון על הניר, קיפוח בשטח

ישנה עוד התנגדות משמעותית לסיפוח המשפטי שאני לא רוצה להמעיט בערכה. משפטנים שמעורים באופן מעשי באופן שבו מחילים בתי המשפט הצבאיים את החוק הישראלי טוענים שמאחורי מראית העין של שוויון פורמלי (בין זכויות פלסטינים ליהודים) מסתתרת אותה מציאות עגומה של אפליה וקיפוח. במאמר חשוב על ההשלכות הבלתי נראות של תהליך "מיזוג" שתי מערכות המשפט, מעלה סמדר בן-נתן את הנקודות הבאות:

  1. השופטים הצבאיים שמיישמים בפסיקתם את תהליך המיזוג הם חברי הקהילה המשפטית הישראלית, ופועלים כך כדי לקבל לגיטימציה ממנה ולא מהאוכלוסיה הפלסטינית אותה הם שופטים.
  2. ישראל מפירה את עקרון הנגישות לחוק: צווים צבאיים קיימים בתרגום לערבית אך לא נגישים באינטרנט או בפרסומים מסחריים, תיקוני החקיקה התכופים ואפילו פסקי הדין אינם מתורגמים לערבית.
  3. עורכי הדין הפלסטינים שמייצגים את הנאשמים (רק מיעוט מיוצג בידי עורכי דין ישראלים) לא הוכשרו בשיטת המשפט הישראלית אלא בשיטה הירדנית והפלסטינית. הם נאלצים לפעול בתוך מערכת שאינם בקיאים בה, ושקהילתם לא היתה שותפה בעיצוב הנורמות השיפוטיות שלה.
  4. על פי המשפט ההומניטרי הבין-לאומי, הריבון הצבאי רשאי לחוקק אך ורק הוראות שהכרחיות למילוי חובותיו. בכל השאר, עליו לאמץ את הדין המקומי, ולא "לייבא" את מערכת המשפט של המדינה הכובשת. במקרים רבים, אין הצדקה למיזוג המשפטי שכן הדין המקומי (הפלסטיני) או הבין-לאומי – הנגישים לפלסטינים הרבה יותר מן המשפט הישראלי – מבטיחים את אותן זכויות בדיוק.
  5. מיזוג מערכות המשפט מוביל לסיפוח דה-פקטו שפוטר את הריבון מסיפוח רשמי, אשר היה מחייבו להעניק זכויות אזרחיות מלאות לפלסטינים.

הטיעונים האלה אומנם מציירים תמונה יותר מורכבת מ"כן סיפוח או לא סיפוח", אבל לא מטים את הכף באופן ניכר. באשר לטיעון (1), אין בו עילה להתנגדות פוליטית למהלך הסיפוח המשפטי; כוונות שונות (ואף מפוקפקות) יכולות להביא לתוצאות רצויות. את התועלת של הסיפוח המשפטי יש לבחון לגופה, בלי קשר לגורמי המוטיבציה של השופטים הצבאיים. טיעון (2) נראה לי טכני בעיקרו, אף כי אני לא מזלזל בו. במהלך השנים חל שיפור בנגישות החוק הצבאי לדוברי ערבית, ובהחלט ייתכן שדווקא הרחבת הייצוג המשפטי של פלסטינים לתחומים נוספים שאליהם חודר המשפט הישראלי בשטחים תאלץ את המערכת, ולו רק כדי להמשיך לתפקד, להגביר את הנגשת החוק בערבית.

טיעונים (3) ו-(4) הם טיעונים מהותיים. בן-נתן לא טוענת שהשופטים הצבאיים נשענים על חלקים בלתי ראויים של המשפט הישראלי. לא, הם דווקא מחילים עוד ועוד נורמות מתחום זכויות האדם (כמו בתחום עילות מעצר וחקירת קטינים). גם כאן, הפלסטינים אינם יוצאים נפסדים ממהלך המיזוג; לכל היותר, הם זוכים לגירסה מדוללת שלו (ביחס לאזרחי ישראל) ובכל מקרה היו יכולים לזכות בה מכוח הדין המקומי שלהם. הנקודה הזאת חשובה משום שחרף כל ההסתייגויות, הסיפוח המשפטי איננו מוצג כגורם שהרע את מצבם של הפלסטינים. לכל היותר, הוא מיושם באופן כזה שאינו מאפשר להם למצות את יתרונותיו. אחרי עשרות שנים של אינטראקציה הדדית, מערכות המשפט בישראל ובשטחים לא הולכות להיפרד; השופטים הצבאיים לא יעברו בעתיד הנראה לעין השתלמויות בחוק הפלסטיני או הירדני. מוטב לכן להתרכז בפוטנציאל הפוליטי שגלום בסיפוח המשפטי.

הטיעון האחרון, טיעון (5), מניח במובלע שאין קשר בין הסיפוח המשפטי לאיזרוח מלא. אבל כאן בדיוק נתונה המציאות בשטחים, ודינמיקת הסיפוח, לפרשנויות חלופיות. תרחיש לא בלתי-סביר בכלל דווקא יכול לראות בתוצרי הסיפוח המשפטי – הגנות רחבות יותר ויותר על זכויות הפלסטינים – פלטפורמה פוליטית אפקטיבית יותר לתביעה של שוויון אזרחי מלא. עבדים גמורים אינם יכולים לחולל מהפכה (קשה לחולל מהפכות כשאתה מעביר את יומך במלחמת הישרדות אינסופית ומנוסה מפני מגפו של השליט), אבל עבדים למחצה אולי כן יכולים. זאת אמת נושנה שתקפה בכל זירה של מאבק פוליטי.

תביעה כזאת יכולה להיענות באחת משתי דרכים – שלילה נחרצת מצד הריבון והכרתו בצורך בהיפרדות אמיתית, או דווקא קבלה ואישור של התהליך ההסטורי שיצר מדינה אחת דה-פקטו בין הירדן לים.

לא, זה לא לניניזם

טרוניה קבועה נגד השמאל הרדיקלי הוא שדחיקת הקץ שלו מבשרת פורענות לאזורנו, שהוא מייחל לדם ואש ותמרות עשן, כי רק מתוכם, לשיטתו, יצמח העולם החדש והנועז. אני לא שותף לא לטרוניה ולא לפנטזיה. האמירה "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב" איננה תופסת במקרה הנוכחי משום שכבר עכשיו רע לתפארת, ואין בהצעה לקבל בברכה את הסיפוח המשפטי משום הרעה ממשית. למען האמת, הבחירה בין ארבע האופציות ששורטטו למעלה אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת תנאי הקיום הקשים של רוב הנתינים הפלסטינים בשטחים. ירצו היהודים לצ'פר את אחיהם בהתנחלויות – יצ'פרו; ירצו על הדרך (או אולי ייאלצו מחמת מראית העין) לצ'פר גם באופן שוויוני את הפלסטינים – תפאדל. הפלסטינים רק ירוויחו. ישברו היהודים את הראש האם לעשות זאת בחקיקה ראשית או צבאית? מה אכפת לפלסטיני. כך או כך, האפטרהייד שריר וקיים. הפקעת האדמות תימשך, אדמות המדינה ימשיכו להיות מחולקות ליהודים בלבד, מי התהום ינוצלו באופן לא שוויוני, וכמו שבג"ץ המשוקץ אישר לאחרונה, סמכויות התכנון יישארו בלעדית בידי עם האדונים. גם הסמכות להפעיל כוח, הפלישות החמושות באישון ליל, המעצרים המנהליים, כל אלה יימשכו באין מפריע.

מכל בחינה שהיא, ישראל תמשיך להחזיק בשטחים ולנצל את משאביהם לטובתה, תוך שמירה על פער כוחות אבסולוטי לטובתה. הסיפוח המשפטי לא ישנה דבר במציאות לרעת הפלסטינים, אבל יכול בהחלט לשפר, באופן מקומי, את זכויותיהם בבתי המשפט בישראל. אלא שברמת הדימוי, האופן שבו נתפסת ישראל בעולם, יש בו פוטנציאל מבורך לערעור שקרי ההסברה וזירוז ההבנה הבינלאומית שפניה של ישראל להנצחת הסכסוך ולא לפתרונו.

נראה כי בשמאל המשפטי יש מי שחוששים מן האפקט התדמיתי הכוזב של השיפור המקומי שטמון באופציות (3) ו-(4). החשש הוא כזה: ישראל תחיל בשטחים באופן שוויוני חוקים מבודדים (דיני עבודה, הגנות פליליות) רק כדי שנציגי ההסברה שלה יוכלו "להפריך" את "שקר האפרטהייד". בנוסף, נשמעת האזהרה שהאימוץ של נורמות משפטיות מישראל בבתי המשפט הצבאיים הוא מן השפה ולחוץ, קליפה ריקה שאין בה תוכן ושכל מטרתה היא שדרוג תדמיתי. זאת למשל המסקנה של דו"ח "בצלם" האחרון, "עצור עד שלא הוכחה חפותו", שמראה כיצד חוק המעצרים הישראלי, שלכאורה אומץ בשטחים, רוקן מתוכנו. שופטים צבאיים מאשרים אוטומטית מעצר עד תום ההליכים – הליך חריג בתחומי ישראל – ובכך מאלצים למעשה את מרבית הנאשמים לחתום על עסקאות טיעון (ניהול משפט הוכחות, תחת מעצר, לוקח זמן רב יותר מעונש המאסר שצפוי להם במסגרת העסקה).

החשש הזה נראה לי מופרז. האפקט התדמיתי, במידה שקיים, מוגבל לעולמם הצר של אנשי הפרקליטות הצבאית. כמו "הצבא הכי מוסרי בעולם", גם "שוויון זכויות ללא הבדל גזע ודת" איננה אלא מנטרה שמזמררים זה לזה קברניטי המדינה והצבא; מחוץ למעגל הפנטזיה שלהם, אף אחד לא קונה את הבלוף. ככל שהפערים בין ההגנות המשפטיות שזוכים להם פלסטינים לעומת אלו שזוכים להם יהודים ממשיכים להתקיים במציאות, מאמצי ההסברה להכחישם יישארו מגוחכים. די יהיה בדיווחים השוטפים על הרס הקהילות בבקעת הירדן, על אטימת בורות המים, על השחתת מטעי הזיתים ההמונית, על הפקעת האדמות בחסות חומת ההפרדה, על מעצרי הקטינים וההתעללות בהם, וכל שאר מוראות הכיבוש והאפרטהייד – די יהיה בכל אלה להאפיל על כל ניסיון פאתטי של ישראל לטעון שהפלסטינים נהנים משוויון אזרחי בשטחים.

ונניח לרגע, רק לצורך הדיון, ובאופן בלתי סביר, שהסיפוח המשפטי בגרסתו השוויונית לא יישאר שולי אלא דווקא יילך ויעמיק (הנה שתי תחזיות נאיביות, מן הצד הליברלי של המפה הפוליטית). תוצאה בלתי נמנעת שלו תהיה הצפתם של בתי משפט ישראלים בעוד ועוד תיקים שבהם פלסטינים תובעים לעצמם את הזכויות החדשות שהעניק להם המחוקק. בתי המשפט ייאלצו להחליט. וככל שיושווה מעמדם של הפלסטינים בעוד ועוד תחומי חיים, כך תזדקר יותר לעין האפליה בתחומים שבהם נותר על כנו האי-שוויון. המתח הזה יהפוך בלתי נסבל ויתבע פיתרון; הוא יכרסם במערכת מבפנים. מה שלא יחליטו השופטים – המאבק הפלסטיני ייצא נשכר. יפרשו את החוק כלשונו ויפסקו באורח שוויוני – התובעים הפלסטינים ירוויחו (אבל ההסברה הישראלית עדיין תאכל חצץ בניסיונה להסביר מדוע זכויות עובדים כן וזכויות קרקע לא). יפרשו את החוק "ברוח האפרטהייד" – יספקו תחמושת חיונית למאבק באפרטהייד.

סיכויים וסיכונים

כאן מתעוררות שתי שאלות. האחת, מה עומד אם כך מאחורי ההתנגדות הגורפת של הממסד המשפטי בכלל, והאגף השמאלי שלו בפרט, לסיפוח המשפטי? השנייה, מדוע הימין הקיצוני חותר בעקשנות כזאת למצב, שעל פי הניתוח הנוכחי, רק יזרז את מפלתו?

באשר לשאלה הראשונה, אני מעדיף להימנע מספקולציות, ואציין עניין בסיסי פשוט: כל גילדה מקצועית מייצרת אתוס של נאמנות פנימית, והגילדה המשפטית איננה שונה מאחרות. ברירת המחדל של משפטן תהיה להגן על החוק בתור שכזה ולא לתמוך באופן גלוי בהפרתו. סיפוח משפטי, כאמור, עומד בסתירה גלויה לדין הבינלאומי, ואפשר להבין מדוע משפטנים שמגייסים לצידם, באורח קבע, את הוראות הדין הבינלאומי, לא יכולים באותה נשימה לצפצף עליו. אפשר גם להבין מדוע אנשים שכל תודעתם הפוליטית נוצקה בדמות הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ממשיכים לדבוק בה על אף שאבד עליה הכלח במציאות של היום, ומגלים עוינות לכל מהלך שחושף את קלונה. רכבת האפטהייד חלפה על פניהם בסערה ומזה שנות דור הם אפופים באבק של בלבול ומבוכה.

ובכן, ברוך שלא עשני משפטן. בשלב הזה כבר צריך להיות ברור ששאלת הסיפוח המשפטי של השטחים איננה שאלה משפטית אלא פוליטית, ועל כן, אין דעתם של המשפטנים בעלת משקל יותר מכל דעה אחרת בנושא.

גם באשר למה שעובר לתגרני הימין בראש אין לי עניין בספקולציות, ואסתפק בהערה שכוחה תמיד יפה: לא רק רשעות יש כאן, אלא גם איוולת. הימין האידאולוגי בישראל מונע בלהט משיחי כה עז ובלתי מתפשר, שאין להתפלא אם בוחן המציאות שלו לקוי באזורים מסוימים. כנגד כל "הישג" הסטורי של הימין הזה – וחלילה אין לזלזל בהשגיו – ניתן להציג הפסד הסטורי לא פחות, שגבה מאזרחי ישראל מחיר כבד. כך שמה שנראה מבחוץ כאסטרטגיה ימנית שמשרתת את האינטרסים של השמאל, לא נראה כך מתוך הימין עצמו. ומה שנתפס בעינינו כהפסד, לעתים קרובות נתפס שם כהישג, אם בכלל נותנים עליו את הדעת.

אותי מעניין המאבק של השמאל: צמצום הפגיעה בחייהם של הפלסטינים, וזירוז קיצו של משטר האפרטהייד. אלה המטרות, ולאורן בלבד אני בוחן את הסיפוח המשפטי. מתוך הפרספקטיבה הזאת, נראה לי שהדרך הכפולה עליה כתבתי בפוסט על הכשרת המאחזים עודנה הדרך הנכונה:

"ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג"ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת אפרטהייד כדוגמת חוק "ההסדרה" … לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות להטות אותה לטובת קורבנותיה."

הדיון הרציני על הסיכויים והסיכונים שבסיפוח המשפטי עוד לא באמת התחיל בשמאל. הוא כמובן נוגע בחלוקות יסודיות יותר בשמאל, בין אלה שסלידתם מן המציאות הנוכחית כל כך עמוקה עד שאינה מאפשרת להם למנף אותה למטרות פוליטיות, לבין אלה שאינם נרתעים לטבול את ידיהם ברפש כדי לקדם את החזון. הפוסט הזה לא מתיימר לומר את המילה האחרונה בוויכוח הזה, ואפשר שהמציאות עוד תטפח על פניי. מה שנראה לי נחוץ בכל תרחיש שהוא הוא רענון יסודי של קטגוריות המחשבה השגורות ביחס הפרדה המשפטית בין ישראל לגדה. מסיבות ברורות, הממסד המשפטי הצבאי מאמץ עוד ועוד סממנים של "שוויון" בין החקיקה והשפיטה הצבאית לזו שבישראל. מסיבות פחות ברורת, האליטה המשפטית והשמאל מאוחדים בדעה שמהלך כזה "יטשטש" את האפטרהייד האמיתי ושנזקו (התדמיתי) רב מרווחו (בשיפור זכויותיהם של הפלסטינים). שתי ההנחות האחרונות טעונות בדיקה חוזרת, ומתוכה עשויה להסתמן דרך שלישית: תמיכה אינסטרומנטלית בסיפוח המשפטי במטרה לערער את שלטון האפרטהייד מבפנים, בשילוב ידיים עם המאבק החיצוני להפלתו.

הסיפוח המשפטי כבר כאן. על פי כל הסימנים, קומנדו שקד-לוין-אלקין-סמוטריץ' ילחץ ביתר שאת להרחיב אותו עוד ועוד; אל תבנו על נתניהו ווינשטיין שיעמדו בפרץ. אל תבנו עליהם – כי הסיפוח המשפטי הוא טוב. הוא טוב לפלסטינים (כשהוא שוויוני) והוא טוב למאבק באפרטהייד (כשהוא גזעני). הוא כנראה לא טוב לחלום שתי המדינות, אבל עם יד על הלב – מה שקבר את החלום הזה הוא המציאות הבלתי-הפיכה שחוללה ישראל בשטחים, מאות אלפי המתנחלים ומילארדי השקלים שהושקעו שם – ולא מהלכי חקיקה יצירתיים שהיהודים משתעשעים בהם לאחר 50 שנות כיבוש. בהתנהלות נבונה ובחשיבה פוליטית ארוכת-טווח, הסיפוח המשפטי של השטחים עוד עשוי להתגלות כמנוף הארכימדי של תחילת הקץ של הכיבוש.

[תודה לסמדר בן-נתן ולאמיר פז-פוקס על הערותיהם המאירות]

27 ביוני 2015 / עידן לנדו

ערב השקה

 

[ללא גלוטן וללא עידוד ממשרד התרבות. בואו בהמוניכם]

8 ביוני 2015 / עידן לנדו

איש במעון ומעשהו בכרמל

מקורות:
דיווח "בצלם", 7.6.2015
– ספר שמואל א', פרק כ"ה

* * *

חם היה בחול המועד פסח, חם מאד היה בדרום הר חברון, "ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה", זאת כרמל המקראית כמובן, היום נמצא שם הכפר הפלסטיני אל-כרמל, ומדוע הזכרנו את החום הכבד, זאת על שום הבריכה הנאה שהותקנה שם, עיריית יטא שיפצה אותה בלב פארק ציבורי, בריכה שבמימיה הקרירים נוהגות משפחות פלסטיניות מכפרי הסביבה לרחוץ להנאתן, מוזר, גם להם יש הנאות קטנות, ומה פתאום הם עושים להם פארק שם אתם תוהים, ובכן, מדובר בשטח A, כידוע השטח המצומצם שבו "הסכימה" ישראל להעניק לרשות הפלסטינית סמכויות מלאות, בטחוניות ואזרחיות, וכך הרהיבה עיריית יטא לשפץ את הבריכה וסביבותיה במסגרת אותן סמכויות אזרחיות, וסברה לפי תומה שהיא עמלה על רווחתם של תושביה ולא על רווחתם של מתנחלי האזור.

ובכן, דוד קרא והנערים עלו כרמלה, זה היה בחול המועד פסח, הרבה נערים ונערות היו שם, עם גדול ורב, וגם רב, כן, הרב הצבאי הראשי היה שם בערבוב הלא-מורגש כבר בין המתנחלים לצבא, על פי הדיווחים כאלף תיירים ישראלים צבאו על האתר, "תהלוכה חגיגית בשילוב שחקני רחוב בבריכת כרמל המקראית", צוין שם בהתרגשות השמורה לעיתוני החג, סיכומי הטיולים ומראות הארץ המרהיבים, "לצד טבילה במי הבריכה הקרירים", מוסיף העיתון, "הבריכה, המוזכרת בתנ"ך בסיפורי דוד ואביגיל, נמצאת בפאתי הכפר הערבי כירמיל ומהווה אטרקציה תיירותית בכל מועד", ובכן, גוזמאות חביבות של עיתונאי נוצה, שום בריכה לא מוזכרת ב"סיפורי דוד ואביגיל", בעצם רק סיפור אחד עליהם יש בתנ"ך, לא בריכה ולא שלולית, אף כי בסופו של הסיפור עוזבת אביגיל את ביתו של בעלה המת והופכת לאשתו-שפחתו הנרצעת של דוד, "הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני", ואולי דימו להם המתנחלים שרחצה את רגליו בבריכת כרמל, אקט סמלי של מחילה ופיוס, אלא שלא לשם מחילה וודאי לא לשם פיוס הגיעו אלה בהמוניהם לבריכה, ולראיה עשרות שוטרי מג"ב ואנשי המנהל האזרחי שהתלוו אליהם, חמושים ונחושים ובפיהם שתי מילים בלבד לרוחצים הפלסטינים שבבריכה: צאו מכאן.

"המתנחלים התלוננו שנכנסנו ושלושה מתנחלים צעירים התחילו לשחות לכיוון שלנו. כמה חיילים התערבו וביקשו משלושת המתנחלים להתרחק מאתנו. אחרי שהם התרחקו הורה לנו אחד החיילים לצאת מהמים. לא הסכמתי לצאת ונעמדתי ליד קצה הבריכה. חייל אחר התקרב אליי, כיוון עליי את הנשק שלו וצעק עלי לצאת מהמים מהר", כך העיד איבראהים בן ה-15, מבלי להבין שפלש לאחוזתו של נבל הכרמלי, "איש קשה ורב מעללים", למה אחוזתו, איך אחוזתו, הלא מדובר בשטח A, בפארק של עיריית יטא, ואם כבר מתעקשים המוני המתנחלים להתרחץ שם, מדוע ובאיזו זכות לגרש את הרוחצים בבריכה, שלא התגרו בהם, למעשה הגירוש תוכנן מראש, לשם כך הצטיידו במג"ב מבעוד מועד, אף כי מארגני הסיור הקפידו להשמיט את כל אלה מן התיאור הקסום שהפיצו, "גברים נשים ילדים וטף", הם ותו לא, התנ"ך הגון יותר, אינו מסתיר את מעטה האלימות, "ויחגרו איש את חרבו, ויחגור גם דוד את חרבו ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתיים ישבו על הכלים", ומי עוד לא מוזכר בתיאור של "מרכז לימוד וסיור סוסיא", הרוחצים הפלסטינים שהוצאו באיומים מהבריכה כמובן, ורוכזו בפינת הפארק עד שיסיימו המתנחלים לרחוץ בשלווה במים שנוקו מנוכחותם המזהמת, המתנחלים התלוננו והמקומיים גורשו, שהרי "היום רבו העבדים מתפרצים איש מפני אדוניו", קשה להאמין כמה רבו העבדים ואיך הם מחציפים פנים ומעיזים להתפרץ כך, מול אדוניהם.

 

"והנה לו משתה בביתו כמשתה המלך ולב נבל טוב עליו". צילום: יאיר עמיחי

ובסך הכל הדברים מובנים מאליהם וטבעיים, הסיור הזה יוצא מדי שנה בחגים, זאת כבר שגרה, מתחילים באתר הארכיאולוגי של סוסיא העתיקה, אתר שהוקם על אדמות פרטיות של תושבי ח'רבת סוסיא הפלסטינית, קהילת רועי צאן מרודים שהמדינה גמרה אומר לטאטא לכל רוח, ומתעמרת בהם כבר 30 שנה, וכשאנחנו אומרים מדינה אנחנו מתכוונים במיוחד לבג"ץ, שאישר את העקירה והנישול, בג"ץ "כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו", הכל כאן טבעי ומוכר, ואם כבר הפקיעו, והרסו ואטמו בורות מים, מה הרבותא בכך שגם את מי הבריכה חמדו, "ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי", אמנם נבל לקח את מימיו שלו והמתנחלים לקחו את מימיהם של הפלסטינים, הבדל קטן לטובת נבל, קמצן קמצן אבל לא גזלן, ואם נותרה עוד תמיהה אחרונה בכל העניין הזה, הרי היא כיצד התאפשר לאלף ישראלים להיכנס כך בחופשיות לשטח A, שכידוע אסור בכניסה לישראלים, ובכן התשובה לכך גם היא מובנת וטבעית, מסתמן כי רשויות הצבא כלל לא ידעו על הסיור, ורק לאחר מכן טענו שהוא תואם מראש, כלומר היהודים תיאמו בינם לבין עצמם פלישה המונית לשטח פלסטיני ריבוני, בסך הכל דפוס פעולה מוכר בשטחים, היהודים קובעים עובדות בשטח והחוק מתאים את עצמו אליהם, עם ערבים זה כמובן הפוך, החוק כותב את עצמו נגדם, החוק כידוע הוא עניין גמיש, מי כמו דוד המלך ידע זאת.

סוף רשע לתליה, כך על כל פנים בתנ"ך, גורלו של נבל איש הבליעל היה רע ומר, "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן", עונש נורא אך הולם למי שליבו היה קר וקפוץ, אבל לא עוד עונש בימינו, למי שליבו כבר אבן בחייו.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,772 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: