Skip to content
12 בינואר 2015 / עידן לנדו

על מידע וידע, על נתינים ואזרחים (שיחת רדיו)

"רדיו גויאבה" הוא רדיו אינטרנטי ששידר במהלך אירועי "החג של החגים" בבית הגפן בחיפה, מיזם משותף של בית הגפן עם המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. את שידורי התחנה אפשר למצוא כאן.

מאחורי הפרוייקט עומדת האמנית טליה הופמן, שגם שוחחה עם מרואיינים יהודים וערבים במסגרת שידורי תחנת הרדיו הזמנית. על פי הגדרתו העצמית, זהו "פרויקט הבוחן מציאות עתידית של מזרח תיכון פתוח לתנועה. זוהי פנטזיה על מציאות בה הגבולות יתבטלו, השבילים והדרכים במזרח התיכון יפתחו, ואנשים ומידע יוכלו לנוע בחופשיות. 'גויאבה' מציעה לנו לדמיין אפשרויות חדשות למרחב המקומי, כפי שלמעשה התקיים רק בתחילת המאה הקודמת, אך כיום נדמה כמעט אסקפיסטי ביחס למציאות הנוכחית."

לפני שלושה שבועות הזמינה אותי טליה לשיחה על "מידע אזרחי", ובה הזדמן לי קצת לדבר על הבלוג ועל הנושאים שמעסיקים אותו – מידע לעומת ידע, פרספקטיבת השלטון לעומת פרספקטיבת האזרחים, פרקטיקות של התנגדות ועוד.

את השיחה כולה תוכלו למצוא כאן. בהתחלה אני מדבר חלש מדי, בהמשך מהר מדי (חוסר ניסיון רדיופוני בולט), אבל בין לבין הצלחתי לחבר כמה רעיונות לכידים. ויש גם שני שירים יפים.


5 בינואר 2015 / עידן לנדו

בוגדים במדים

"התכלית האסטרטגית של המבצע היא ביסוס ושיקום ההרתעה".
(אלוף עמוס ידלין מרגיע, עם פתיחת "צוק איתן")

"הושגה הרתעה חסרת תקדים".
(אמנון לורד מרגיע, במהלך "צוק איתן")

 "יש הישג מדיני צבאי גדול והישג מדיני למדינת ישראל".
(ראש הממשלה נתניהו מרגיע, יומיים אחרי סוף "צוק איתן")

"ההרתעה כרגע מאד חזקה".
(הרמטכ"ל בני גנץ מרגיע, חודש אחרי "צוק איתן")

"מבצע "צוק איתן" השיג הרתעה וביטחון".
(ציפי לבני מרגיעה, 3 וחצי חודשים אחרי "צוק איתן")

"מבצע "צוק איתן" השיג הרתעה".
(שר הביטחון יעלון מרגיע, 4 חודשים אחרי "צוק איתן")

רק שאין הרתעה (אופס)

המנהיגים והפרשנים  תמיד דיברו על הרתעה בדרום. לפני המבצע האחרון וגם אחריו, ולפני הקודם ולפני זה שלפני הקודם, ואחריהם גם. זה מה שמנהיגים ופרשנים עושים.

הציבור קצת יותר סקפטי. אבל הציבור שוכח, והשלטון מורח, ובסוף גם הציבור נפתה ומאמין. יש הרתעה בדרום. עובדה. עובדה. עובדה. עובדה.

עד שבא הוירוב הזה ודפק לנו את הפנטזיה. תא"ל איתי וירוב (זוכרים את "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה"?), מפקד אוגדת עזה שנכנס לתפקידו במהלך "צוק איתן", ניהל שלשום שיחה גלוית-לב עם תושבי נחל עוז. מן השיחות הנדירות האלה, שבהן קצין בכיר נותן דרור למחשבותיו ולא רק מדבר למצלמות. וירוב, תושב עוטף עזה בעצמו, ידע שהוא לא יכול, ולא רשאי מוסרית, למכור לשכנים ולידידים שלו את עיסת השקרים הרגילה. אז יצאו לו, עם או בלי כוונה, כמה דברי אמת. אמירות פשוטות, טריוויאליות לגמרי בשביל מי שמתבונן במציאות בדרום בעיניים פקוחות. אבל דברי כפירה של ממש כשהם באים מלב הממסד הבטחוני.

וכך הוא אמר, בין השאר:

"להרתיע מישהו בסג'עיה באמת זה יומרנות, אפילו במידה מסוימת יהירות גדולה. כי מה יש לו לבנאדם בסג'עיה להפסיד, מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת? עזה היא טרגדיה גדולה, היא כלואה מכל עבריה בבלוקדה שכמעט לא היתה כדוגמתה. אין לה שום עתודות של משאבי קרקע, אין לה שום עתודות אינטלקטואליות, אין לה כלום. אז ממה יהיו מורתעים אנשי עזה? מה עוד יכול להיות גרוע להם ממה שנמצא עכשיו?… אם אתה לא יכול להרתיע אותו, כדי שישקול פעם נוספת, שירצה להרחיק את המלחמה הבאה בגלל שייזכר בתוצאותיה של הקודמת, אז מה תכליתה של המלחמה הזאת בכלל?.. המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. היושב בעזה לא התייאש מדרך המלחמה ואין לו באמת הרבה אלטרנטיבות מדרך המלחמה. ואלפי ועשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה, ועשרות הרחובות שפעם נעו בהם כלי רכב מיושנים והיום אפילו הם לא יכולים לעבור בהם, לא בטוח שהם ירתיעו את העזתים מן המלחמה."

על טקסטים מתונים מזה נהוג לצלוב אצלנו על עמוד הקלון: סמולני-תבוסתני-תוקע-פגיון-בגב-מרעיל-בארות. במשך שנים כתבתי בבלוג הזה על השקר הארור הזה של "ההרתעה" מול עזה. אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי מיד אחרי "עופרת יצוקה"; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי בסבב הההסלמה במרץ 2011; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי במהלך מבצע "עמוד ענן"; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי לפני, וגם במהלך, מבצע "צוק איתן". ובל יהין עוד מישהו להטיח את השאלה "אז מה אתה מציע?", שגם היא קיבלה מענה מפורט.

מכיוון שאין הרתעה, והקברניטים יודעים זאת היטב, טענתי שמטרת המבצעים בעזה איננה מה שמספרים לנו באופן גלוי, אלא משקפת התלכדות של אינטרסים מדיניים וכלכליים להנצחת העימות:

"מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. חשוב לומר זאת, שוב ושוב, מעל כל בימה אפשרית, כי המסקנה הזאת, הבלתי נמנעת לדעתי, עומדת בסתירה לתעמולה היומיומית שבוקעת מפי שופרות השלטון. וחשוב לראות שלא צריך להיות שמאלני כדי להגיע למסקנה הזאת…

מן המסקנה הזאת משתמעים דברים חמורים, שדי בהם להוציא לרחובות המוני אזרחים זועמים. משתמע, שחייהם ושלומם של תושבי הדרום, ובעצם כבר גם תושבי המרכז, לא בדיוק מעסיקים את מקבלי ההחלטות בקרייה ובירושלים. מה שלא תהיה מטרת ההסלמה, אם היא איננה הרתעה – יוצא מכך שמקבלי ההחלטות מודעים היטב לכך שהחמאס והגי'האד האיסלאמי לא רק שלא יחדלו מירי הטילים בעקבות ההתנקשויות הישראליות, אלא אף יגבירו את המטחים.

במלים אחרות: מישהו שם למעלה רוצה להשיג מטרה כלשהי באמצעות הבערת האש בגבול עזה, ולצורך כך הוא בהחלט מוכן לשלם בחיי אזרחים. המטרה העליונה של המנגנון הצבאי – הגנה על חיי האזרחים – הוכפפה למטרה אחרת. וכעת חיי האזרחים הפקר. בעניין הזה שוררת תמימות דעים בין הנהגת החמאס להנהגה הישראלית: חיי אזרחים (שלנו ושלכם) אינם ערך עליון. מותר ומומלץ להקריב אותם בשירות חזון מדיני."

אבל אני מה אני, סמולן שלא מבין בביטחון ולא מבין בהרתעה ולא אכפת לו מהעם שלו ורק מרחם על ילדים מסכנים בעזה.

הממ. ווירוב, מה הוא? כשהוא אומר שאין הרתעה, ושהסיבה היא שאין לעזתים מה להפסיד, כי מצבם גרוע כל כך, ושאין להם אלטרנטיבות?

האספסוף יגיד: הוא בוגד. השמאל הציוני יגיד (וכבר אמר): אמיץ.

אבל אני דווקא מסכים עם האספסוף. וירוב הוא בוגד. רק מהסיבות ההפוכות. תיכף נגיע לזה.

אם לא הרתעה, אולי סיכול?

תא"ל וירוב ממשיך ושואל באותה השיחה: אם המבצע לא הרתיע, מה הוא השיג? והנה תשובתו:

"המערכה האחרונה, יותר משהיתה הכרעתית, יותר משהיתה הרתעתית, היא היתה מערכה סיכולית. היא מערכה שסיכלה כוונה זדונית, בסדר גודל באמת, עם השפעות אסטרטגיות על מדינת ישראל, והמערכה הזאת, לקחה אותם, לפחות לעת הזאת, צעד אחד אחורה… למנהרות נעשה נזק חמור והאיום הוסר לעת עתה, סיכלנו זאת, אך לא ידענו להעריך את בשלות המנהרות. זה היה אתגר משמעותי וקשה מאוד שלא היינו ערוכים אליו. אבל לעת עתה האיום הזה הוסר."

הדברים האלה נשמעים יותר כניסיון מאולץ להצדיק מבצע כושל (ורצחני) מאשר הערכה אמינה של המצב.

ראוי להזכיר כי אותן 32 מנהרות התקפיות שצה"ל פוצץ במהלך המבצע היו בכשירות מבצעית במשך תקופה ארוכה לפניו, ובכל זאת לא נעשה בהן כל שימוש. למעשה, להוציא את אירוע חטיפת גלעד שליט, אף אחת מעשרות המנהרות ההתקפיות של החמאס לא שימשה לפיגועים לפני "צוק איתן". רק במהלך המבצע החליט החמאס להפעיל את המנהרות (חמש פעמים). במלים אחרות: החמאס פיתח נשק אסטרטגי ושמר אותו, בקור רוח ובשיקול דעת, ליום צרה שבו תהיה הצדקה להפעלתו. מי שנתן את ההצדקה היתה ישראל, שפתחה במבצע "צוק איתן".

 

שר הביטחון ואופק החשיבה הביטחונית בישראל: תצלום משותף. צילום: אלון בסון, משרד הביטחון

 

לאור העובדות האלה, טענתו של וירוב כי מבצע "צוק איתן" "סיכל" את איום המנהרות הופכת את הסיבה והמסובב. לא, האיום היה קיים קודם לכן אבל כמו כל נשק אסטרטגי משמעותי, היריב לא עשה בו שימוש כדי לא "לשבור את הכלים". מי ששבר את הכלים היתה ישראל, ובכך לא סיכלה אלא דווקא הפעילה את המרעום של איום המנהרות. ממש כשם שמבצע "צוק איתן" הסלים את איום הטילים החמאסי, שהגיעו לראשונה עד גוש דן, כך הוא הסלים את איום המנהרות. התודות לנתניהו, יעלון וגנץ.

גם טענתו השנייה של וירוב, שאיום המנהרות "לעת עתה הוסר", היא הטעיה במקרה הטוב. דיווחים רבים מן החודשים האחרונים מעידים על כך שהחמאס חידש במרץ את חפירת המנהרות, וכוחות צה"ל בגבול הרצועה אף קיבלו התראות על כך. קצין הנדסה בכיר העריך לפני 3 חודשים שיש עוד מנהרות חוצות גדר מעזה.

כל זה לא צריך להפתיע אף אחד. כבר בשבוע השלישי ללחימה בעזה פירסמתי פוסט נרחב על איום המנהרות והספינולוגיה האסטרטגית שנטוותה סביבו. כתבתי שאין למנהרות פיתרון צבאי (והערכתי שהן יחודשו בתוך חצי שנה) וניתחתי את האינטרסים הציניים מאחורי השימוש שעושים בהן פוליטיקאים (הפוסט הזה, אגב, הגיע למקום הרביעי במספר הצפיות בבלוג בכל הזמנים). בשעה שכתבתי את הדברים, אני מניח, סייר וירוב במנהרות בעזה וגיבש את התזה המוזרה הזאת, שמטרת המבצע היתה לסכל אבל לא להרתיע.

בוגדים במדים

בכל זאת, טוב לשמוע מקצין כל כך בכיר שאין הרתעה צבאית בדרום. ממש כשם שטוב היה לשמוע ממי שהיה אלוף פיקוד הדרום בזמן "עופרת יצוקה", יואב גלנט, שהמבצע שעליו הוא ניצח "לא פתר את הבעיה בדרום". רק לאחרונה פירסם אלוף יוסי בידץ, מפקד המכללות הצבאיות, מאמר ביחד עם ד"ר דימה אדמסקי, שמכריז, פחות או יותר, על פשיטת הרגל של תפיסת ההרתעה הישראלית.

טוב לשמוע ממי ששולחים אל מותם צעירים תמימים, ממי שגוזרים מוות ושכול על אלפי תושבים בעזה, שכל הבלאגן המדמם הזה פשוט לא עובד.

וירוב מצטרף בכך לשורה ארוכה של גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי. על השאלה "עכשיו נזכרתם?" יש בפיהם תשובה קבועה. כך ניסח זאת תא"ל (מיל.) גיורא ענבר: "אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון". עוד תא"ל שראה את האור מאוחר מדי הוא אילן פז, שעורר את השאלה:

"איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה?"

השאלה הזאת רלבנטית מאד גם לגבי תא"ל איתי וירוב. ובכן, תא"ל וירוב, אתה יודע היטב שמבצעי צה"ל בעזה אינם מרתיעים את העזתים וכך גם היה בעבר (בעצמך שאלת "מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת?"). אתה אולי מספר לעצמך ולסביבתך שהמבצע "סיכל" איומים, אבל במבט קצת יותר רחב ומפוכח, אתה מבין היטב שה"סיכול" הזה מתגמד בהשוואה לאיומים שעדיין נותרו על כנם, ושבכל מקרה אין שום פרופורציות בין עוצמת האש האימתנית שצה"ל הפעיל, והמחיר האנושי הנורא, לבין התועלת הצבאית-אסטרטגית המזערית שהופקה, ושנשחקת במהירות מיום ליום, משעה לשעה.

ובכן, זה המצב, תא"ל וירוב: השתתפת בכישלון מבצעי עצום ממדים, שבמהלכו בוצעו פשעי מלחמה לרוב, נהרגו מאות רבות של חפים מפשע, נשאבו מתקציב המדינה מיליארדי שקלים שהיו יכולים להיות מושקעים בבריאות וחינוך ורווחה, וכל מה שיש לך לומר לתושבי הדרום הוא שהמבצע לקח את החמאס "לפחות לעת הזאת, צעד אחד אחורה?".

ואת כל זה עשית בדעה צלולה ובידיעת חוסר התוחלת מראש??

אם כך, תא"ל וירוב, אתה בוגד. אתה וכל שדרת הפיקוד בצה"ל, שחשבה כמוך.

בגדת באמון האזרחים שבשמם אתה נלחם. הולכת אותם שולל, והם היו כה נואשים להאמין למישהו שם בצמרת. כה נואשים. ואילו עכשיו אתה מציע להם חרוזי זכוכית, קונה את אמונם מחדש בתצוגת כנות מאוחרת מדי, חסרת ערך. איפה היתה היושרה שלך בזמן אמת? למה לכל הרוחות שיתפת פעולה עם מעשה הבזבוז המחריד הזה, שפך הדם, קטל הנעורים, חורבן הבתים, צלקות הנפש, אימת הילדים – למה לא צעקת אז, למה המשכת להפיח את רוח הלחימה במפרשיה של ספינת העוועים הזאת, אתה שנשאת בתפקיד כה בכיר, אתה שיכולת באמת להטות אותה מנתיבה האסוני? בחיילים שלך החדרת את המסר שהם נכנסים לעזה כדי "להחזיר את ההרתעה", ולאזרחים אתה אומר עכשיו שאין דבר כזה, הרתעה מול עזה?

היית חייל טוב, וירוב, אבל אזרח רע מאד. בגדת בחובה האזרחית שלך, הבסיסית והקודמת לכל חובותיך הצבאיות. האומץ שגילית עכשיו, בשיחה סגורה עם תושבים בדרום, הוא אומץ חלול ופחדני. מי שיאזין בתשומת לב לדבריך לא ישמע בהם כלום, רק דממה אילמת, ובשוליה, קרבה מן המרחקים, ישמע בבירור שעטת רגליים: אלה הן רגליך שלך, שישעטו אל הדגל כאשר תיקרא להיכנס לעזה בסיבוב הדמים הבא.

25 בדצמבר 2014 / עידן לנדו

ובינתיים, ביקום מקביל

אתמול ירה כוח משטרה במוחמד ג'אמל עובייד כשעמד מחוץ לביתו בכפר עיסאוויה שב"מזרח ירושלים". כדור ספוג לפיזור הפגנות פגע בו בפנים, מתחת לעינו.

עובייד הוא ילד בן 5. ככה הוא נראה.

 

חודש לפני כן, ב-14 בנובמבר, ירה צה"ל בראשה של מייאר עמראן תואפיק אל-נטשה בכדור מתכת מצופה גומי, בשעה שנסעה במכונית של סבה, יחד עם סבתה, אמה, ואחד מאחיה, במחנה הפליטים שועפט. היא נפגעה קשה וגולגלתה נסדקה.

אל-נטשה היא ילדה בת 10.

יממה לפני כן, ב-13 בנובמבר, ירה צה"ל בפניו של סאלח מחמוד בעיסאוויה. כדור ספוג לפיזור הפגנות פגע בו בין שתי עיניו.

מחמוד הוא ילד בן 11. הוא איבד את מאור עיניו. ככה הוא נראה.

zz

חודשיים לפני כן, ב-7 בספטמבר, מת מוחמד סונוקרוט, לאחר שהיה במצב של מוות קליני במשך שבוע. מג"ב ירה בראשו כדור ספוג לפיזור הפגנות ב-31 באוגוסט בשכונת ואדי ג'וז ב"מזרח ירושלים".

סונוקרוט היה נער בן 16. הוא מת מדימום תוך-מוחי כתוצאה משבר בגולגולת שגרמה פגיעת הכדור. ככה הוא נראה.

מוחמד סונוקרוט כנראה לא שמע על כך שכדורי ספוג לפיזור הפגנות מוגדרים כנשק אל-הרג. ודאי גם לא ידע שבאחרונה הכניסה משטרת ירושלים לשימוש סוג חדש וקטלני יותר של כדורי ספוג (שחורים), לאחר ששוטרי מג"ב התלוננו שהסוג הקודם (הכחול) אינו מרתיע מספיק.

ב-11 בנובמבר ירה צה"ל במוחמד ג'וואברה, בן 19, בשעה שהיה בביתו במחנה הפליטים אל-ערוב, צפונית-מזרחית לחברון. שעתיים לפני כן השתתף בעימותים בכניסה למחנה, ולאחר שנפצע ברגלו, חזר הביתה. תחקיר "בצלם" העלה שג'וואברה עמד בקומה השנייה לביתו ומזג תה בשעה שכדור בודד, שנורה בידי חיילים מגג סמוך, חדר דרך החלון ופגע בו בחזהו. הוא מת תוך דקות ספורות.

הירי היה ללא אזהרה מוקדמת וללא כל סיבה נראית לעין. בניגוד לגרסת הצבא, ג'וואברה לא היה מעורב בעימותים בזמן שנורה אלא שהה בביתו. גם החיילים שחיפשו נשק בביתו לא מצאו דבר. אין דרך לתאר את האירוע הזה אלא כרצח בדם קר.

בלילו של אותו יום, בין ה-11 ל-12 בנובמבר, ירד אחמד חסונה, בן 20, להשליך אשפה מתחת לביתו שבעיירה ביתוניא. לפתע, ללא כל אזהרה, חיילים שארבו לו מאחורי פחי האשפה ירו בו ארבעה כדורים ופצעו אותו אנושות בירכיים ובמותניים. לאחר מכן עלו החיילים לבית והחרימו את ציוד הווידאו שבו היו שמורים צילומי האבטחה מסביב לבית, אשר בהם, ככל הנראה, תועד האירוע. מה שבטוח בטוח, אף אחד בצה"ל לא רצה לחזור על הפאדיחה הקודמת בביתוניא, כששוטר מג"ב רצח שני צעירים והופלל באמצעות צילומי האבטחה. יש הפקת לקחים בצה"ל.

הכוח שפעל בביתוניא (שטח A) חיפש כנראה מישהו אחר; את בני הבית שאלו איפה סאמר, אבל לא היה שם שום סאמר. אחרי חצי שעה עצרו החיילים תושב של בית סמוך ולקחו אותו איתם. לגירסת צה"ל, לפיה ניסה חסונה לברוח, אין כל תימוכין. ממילא לא נטען שהוא היווה סיכון וגם העובדה שאחרי האירוע לא חקר אותו צה"ל מלמדת שלא היה מבוקש.

חסונה מאושפז עם פגיעה בחוט השדרה; אין לדעת אם יוכל עוד ללכת.

* * *

ליהודים משחקי פאזל קואליציוניים, לערבים כדורים תועים (או לא תועים) בראש. הפושעים לא יובאו לדין, עוד הרבה ילדים יהפכו לנכים. שגרה בארץ ישראל. סליחה על ההפרעה.

22 בדצמבר 2014 / עידן לנדו

אמת ופוליטיקה (אצל ארנדט ובכלל)

לאוריאל פררה, בהוקרה

משטרים שמושתתים על אי צדק בסיסי חייבים לטפח מערכת של שקרים מוסכמים כדי לשרוד את ההתנגשות היומיומית בין הצהרות רשמיות למציאות בפועל. באופן פרדוקסלי, דווקא משטרים דמוקרטיים-לכאורה חייבים לשקר יותר לאזרחיהם, משום שאלה נחשפים למגוון מקורות מידע בלתי תלויים בשלטון. משטר רודני, שחולש גם על מקורות המידע של נתיניו, לא צריך לשקר כל הזמן; ממילא אין אלטרנטיבות לאמת הרשמית.

לא כל השקרים משכנעים, ועל כן מערכת התעמולה אינה פוסקת מלייצר תחליפים למציאות. אבל חלק מן השקרים תופסים, משתרשים, והופכים למובן מאליו של הציבור הרחב. גם המשטר הישראלי, שמושתת על ניצול דו-ראשי קיצוני – אפרטהייד מעבר לקו הירוק ואוליגרכיה בתוכו – חייב לפרנס מערכת שקרים שכזאת. וגם בה ישנם שקרים עקרוניים, שהם כבר נחלת הכלל, מעבר לכל פקפוק. למשל: רוב הישראלים חושבים שבקעת הירדן נמצאת בריבונות ישראלית ושרוב תושביה יהודים; שהבדואים בנגב תובעים לעצמם כמעט מחצית משטחו; שמבצעי "עופרת יצוקה" "עמוד ענן" ו"צוק איתן" פרצו בגלל התגרות והסלמה באש של החמאס שאילצו את ישראל להגיב; שרשות הטבע והגנים היא ארגון ירוק בלבד ולא מכשיר שלטוני רב עוצמה ל"ניקוי" שטחי הלאום מערבים; שדובר צה"ל מוסר דיווחים נאמנים על פעולות הצבא ואיננו שקרן סדרתי. כל אלה הם יותר מסתם שקרים חולפים. אלה שקרים עקרוניים, עמודי תמך של המשטר שנוצקו עמוק-עמוק בתודעת הישראלים. הם מייצרים עולם בדיה, הפוך לחלוטין לעולם המציאות, שבו האוכלוסיה היהודית שבין הנהר והים נתונה תחת איום קיומי מתמיד מצד האוכלוסיה הערבית. בפועל, הסכנה לחייו של ערבי בארץ הזאת, לקורת הגג שמעל ראשו, לפרנסתו ולמשפחתו, חמורה הרבה יותר מאשר הסכנה ליהודי. אבל היהודים חיים בעולם בדיה.

הבלוג הזה עוסק הרבה מאד ביצרני הבדיות הרשמיים. העיסוק החוזר ונשנה באמת ותעמולה מעלה, מטבע הדברים, כמה שאלות עקרוניות. אלה צצות כל הזמן אבל מפאת קצב האירועים וגם ההתעקשות להתמודד עם הקונקרטי ולא לברוח אל המופשט, הן נדחקות הצידה. בכל זאת, כדאי מפעם לפעם (ובזמן הבחירות, גארבג' טיים טוטאלי של המחשבה הפוליטית, אפילו מומלץ) לחזור אל היסודות, ולשאול שאלות כמו "מה לפוליטיקה ולאמת?", "מה לאזרח ולאמת?". אלה השאלות העומדות במוקד המסה של חנה ארנדט שמיד אגיע אליה, אבל אני מבקש להגיע אליה דרך קטע קצר שכתב העיתונאי האמריקאי רון סוסקינד.

סוסקינד, זוכה פרס פוליצר, חקר לעומק את תרבות השקר של ממשל בוש השני, והגיע למסקנות מאירות עיניים. במאמר שפירסם ב-2004 הוא מספר את האנקדוטה הבאה:

"בקיץ 2002, לאחר כשכתבתי מאמר ב"אסקוויר" שלא היה לרוחו של הבית הלבן, על יועצת התקשורת הקודמת של בוש, קארן יוז, היתה לי פגישה עם יועץ בכיר של הנשיא. הוא הביע את מורת רוחו של הבית הלבן, ואז אמר לי משהו שבשעתו לא לגמרי הבנתי – אבל הוא מזקק, כך אני מבין עכשיו, את מהות הנשיאות של בוש.

העוזר אמר שאנשים כמוני נמצאים "במה שאנחנו קוראים קהילה מבוססת-מציאות", שאותה הגדיר כאנשים ש"מאמינים שפתרונות הם תולדה של חקירה שקולה של מציאות בת-זיהוי". אני הנהנתי ומלמלתי משהו על עקרונות הנאורות ואמפריציזם. הוא חתך אותי. "העולם לא עובד ככה יותר", הוא המשיך, "אנחנו אמפריה עכשיו, וכשאנחנו פועלים, אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. ובזמן שאתם חוקרים את אותה מציאות – באופן שקול, כדרככם – אנחנו נפעל שוב, וניצור מציאויות חדשות אחרות, שגם אותן אתם יכולים לחקור, וככה הדברים יתנהלו. אנחנו מי שפועל בהסטוריה… ולכם, לכולכם, נשאר רק לחקור את מה שאנחנו עושים."

הציטוט הנוקב הזה ממש מהדהד את הקישור שארנדט עושה בין אמירת שקר לבין פעולה פוליטית, לעומת אמירת האמת שאיננה, ברגיל, חורגת מן הטריביאלי. רק במצבים מיוחדים – שבהם מושלת בכל מה שארנדט מכנה "אמירת שקר עקרונית" – הופכת אמירת אמת לפעולה פוליטית. ובכל זאת, כדאי לאמץ את פכחונו של אותו יועץ אמריקאי. אנו – עיתונאים, בלוגרים, סתם אזרחים הגונים – שייכים לקהילה אחת, שנצמדת באורח כמעט ילדותי אל העובדות; קהילה "מבוססת-מציאות". אבל העניינים נחתכים במקום אחר לגמרי, בקהילת מחוללי-המציאות. יחסי הכוחות מראש אינם מאוזנים; האדם הממוצע תמיד ייסחף יותר אחרי פעולה ממשית בעולם – שיגור כוחות צבא, הקמת גדרות, עקירת יישובים – מאשר אחרי תיאור גרידא של העולם. פעולה דרמטית שמבוססת על שקרים תסעיר את רגשותיו יותר מאשר אי-פעולה שמבוססת על אמת. את כל זה צריכים לזכור גם אותם אינטלקטואלים שמפארים את "אמירת האמת" בקונטרסים שלהם כ"פעולה בעולם". לא, פעולת דיבור לא הופכת לפעולה בעולם רק מכוח הכרזתה ככזו בפיה של פעולת דיבור נוספת, ולו גם תהא זו מודפסת באות מודגשת ומהדהדת.

ועוד לקח מדבריו של אותו יועץ: אין טעם להציג את תוצאות החקירה שלנו לשלטון, אין טעם להתדפק על דלתותיו בתחינה שיואיל להביט במה שהעלו חקירותינו. כפי שהעיר פעם נועם חומסקי, ראוי להתנער מן הסיסמה "To speak truth to power". השלטון יודע את האמת, ויותר מכך – היא לא מעניינת אותו. חבל לבזבז את הזמן עליו. האמת היא עניין לאזרחים.

ועכשיו לארנדט.

על "אמת ופוליטיקה" של חנה ארנדט

ארנדט פירסמה את המסה הנרחבת "אמת ופוליטיקה" מעל דפי ה"ניו-יורקר" בפברואר 1967. בכנות אופיינית היא מציינת כבר בהערת השוליים הפותחת שעילת כתיבתה היתה הסערה שחולל ספרה "אייכמן בירושלים" (1963), ובפרט שתי סוגיות שהיא עוררה: האחת, האם תמיד לגיטימי לומר את האמת; והשניה, השקרים הרבים שהופצו על אודות העובדות שמדווחות בספר והדברים שכתבה בו ארנדט עצמה. המסה אכן משוטטת בין שלוש זירות שונות שלפרקים פולשות זו לזו: עיון פילוסופי במושג ה"אמת", ניתוח פוליטי של יחסי השלטון עם האמת, והערות על דמותו של "דובר האמת" בבדידותו המזהרת, שהן למעשה הרהורים אישיים מאד, במסווה קלוש של דיון עקרוני.

כוונתי הראשונית היתה לתרגם את הטקסט – שלא תורגם לעברית עד כה – בשלמותו. אבל במהלך העבודה, אחרי התלבטות מסוימת, החלטתי להתרכז רק בניתוח הפוליטי ולהזניח את החלקים הפילוסופיים ואולי גם הפסיכולוגיים. גם מן הניתוח הפוליטי השמטתי פסקאות מסוימות, כך שמה שתראו לפניכם אינו יכול להיחשב תרגום של המסה אלא לכל היותר אוסף של מובאות מורחבות מתוכה. באופן מפתיע אולי, אפשר לקרוא בהן כרצף לכיד גם ללא ההקשר הטקסטואלי הרחב יותר, וזה כנראה סימן ההיכר הבדוק ביותר להגות מבריקה.

בכל זאת, את החופש החצוף-משהו בהשמטת חלקים מן המקור שנטלתי לעצמי במלאכה הזאת עליי להצדיק בכמה מלים.

אם לומר בקצרה, הדיון הפילוסופי במסה של ארנדט אינו מעמיק ונדמה כי זיקתו לדיון הפוליטי מאולצת. ראשית, ארנדט מבחינה בין "אמת שכלית" (rational truth) ל"אמת עובדתית" (factual truth) – אבחנה שהיא מיד מודה שאין לה בסיס עקרוני. לכאורה, האמת השכלית היא משאת נפשם של הפילוסופים והמדענים, ואילו האמת העובדתית היא משאת נפשם של העיתונאים. אך אם יש מובן כלשהו למושג האמת, היחידות והבלעדיות הן חלק בלתי נפרד ממנו. דיבור על "אמיתות שונות", או על "האמת שלי לעומת האמת שלך" הוא ביטוי של שפה יומיומית שאין מאחוריו הנמקה פילוסופית. האמת היא אחת – גם אם איננה בחזקתו של אף אדם יחיד, וגם אם הדרכים להשיגה שונות ומגוונות. מן האבחנה בין אמת שכלית לאמת עובדתית משתמע כאילו האמת השכלית איננה נבחנת בהתאמתה לעובדות – השתמעות חשודה מאד שספק אם מדענים ואפילו רוב הפילוסופים יסכימו לה.

ארנדט מזכירה גם כמה הוגים שהתייחסו למתח בין האמת לפוליטיקה, ביניהם אפלטון והובס. אך אותם, מסתבר, העסיקו בעיות שונות מאד מאלה שמעסיקות אותה במחצית השניה של המאה ה-20. אפלטון דן בהבדלים בין טעות לשקר, ועיקר ביקורתו היתה נגד הבורים, לא נגד השקרנים. הובס שואל מתי האמת מעניינת את בעל השררה, ומשיב – רק כשצומח לו ממנה רווח או הפסד. אמירת שקר מאורגנת, כפנומן פוליטי, היתה זרה להם לחלוטין.

בהמשך מציינת ארנדט שעבור מרבית הפילוסופים המערביים, הניגוד ל"אמת" לא היה "שקר" אלא "דעה" או "אשליה", וזאת משום שהפילוסופיה המערבית רדפה באובססיביות אחר הגביע הקדוש של הידיעה הוודאית, ורק ידיעה כזאת זוהתה עם "אמת". כל מה שעמד בדרכה היה ההיפך ממנה – צירופי מקרים, סברות כרס ודעות קדומות. גם כאן, המושג הפוליטי של אמירת שקר מאורגנת (כפרקטיקה שלטונית קבועה) איננו חלק מן הדיון הפילוסופי ושוב עולה התהייה במה בכלל מחכים אותנו אותו דיון בבואנו לבחון את היחס בין האמת לפוליטיקה.

בחלקה האחרון של המסה פונה ארנדט לדבר על אומר-האמת (truthteller) כמגדלור אנושי שמתעקש להאיר פינות חשוכות בחברה, אדם שניצב הרחק מחוץ לזירת הכוחות הפוליטית ולכן אינו תלוי בה. זהו דימוי מאד רומנטי שבו נשזרים אמירת האמת ומעשה הסיפור או השיר (נזכרים שם הומרוס והרודוטוס כתקדימים), וברור שבראי הנפש שלה גם ארנדט עצמה, שספרה על אייכמן גזר עליה חרם ונידוי קשים מאד מצד האליטה האינטלקטואלית בארצה ומחוץ לה, היא נצר לאותה שושלת מפוארת. ההערות האלה יעניינו את מי שמתעניין באדם חנה ארנדט ובתפיסתה העצמית, אבל לא בהכרח את מי שמתעניין בהגותה הפוליטית.

יחד עם זאת, חלק ניכר מהמסה מרתק ומעורר מחשבה ביותר. זהו החלק שבו מתגלה גדולתה של ארנדט כהוגה פוליטית מקורית ואמיצה. בחלק הזה היא מנתחת את האיום הרוחש תמיד מכיוון האמת העובדתית אל השלטון; את מעמדה השברירי של אותה אמת, שדורש הגנה מתמדת; ואת הדינמיקה ההסטורית שהופכת את אמירת האמת לפעולה פוליטית. אורוול (שגם הוא שילם מחיר אישי כבד על כתיבתו הפוליטית) היה תמציתי יותר כשקבע: "בזמנים של הולכת שולל כללית, אמירת אמת היא מעשה מהפכני". ארנדט מפוכחת יותר, פסימית כמעט לכל אורך הדרך, ורק בסוף דבריה פותחת צוהר קטן של תקווה.

מתוך "אמת ופוליטיקה" / חנה ארנדט

"מול המתקפה החזיתית של השררה, סיכויי ההישרדות של האמת העובדתית קלושים למדי; היא תמיד נמצאת בסכנה שתידחק החוצה מן העולם, לא רק באופן זמני אלא גם, פוטנציאלית, לצמיתות. עובדות ואירועים הם דברים שבריריים לאין שיעור יותר מאקסיומות, תגליות ותיאוריות – ולו הפרועות ביותר – פרי השכל האנושי; הם מתקיימים בזירה המשתנה תדיר של ענייני אנוש, אשר בשטף זרימתם רק מבנה השכל האנושי נותר קבוע באופן כלשהו. משירדו לאבדון, שום מאמץ רציונלי לא יוכל לגאול אותם בחזרה. שוו בנפשכם שההסטוריה היתה מונעת מאוקלידס להנחיל לדורות הבאים את המתמטיקה שלו, מאינשטיין להנחיל את תורת היחסות, ואפילו מאפלטון להנחיל את הפילוסופיה שלו. הסיכויים שתורות אלה היו משוחזרות במרוצת הזמן אולי אינם גדולים, אך הם טובים לאין ערוך מן הסיכויים שעובדה משמעותית שנשכחה, או יותר סביר, הושכחה במזיד, תתגלה מחדש באחד הימים".

"סודות מדינה, בלי ספק, תמיד היו קיימים; כל ממשלה חייבת לסווג מידע מסוים ולהסתיר אותו מידיעת הציבור. במי שחושף סודות אותנטיים תמיד נהגו כבוגד. זה לא העניין. העובדות שעליהן אני מדברת הן פומביות, אך אותו ציבור שיודע אותן מסוגל, לעתים באופן ספונטני, להטיל טאבו על כל דיון ציבורי ולהתייחס אליהן כאילו הן משהו שלמעשה הן לא – כלומר, סודות… במידה שאמיתות עובדתיות לא מקובלות זוכות ליחס סובלני במדינות חופשיות, הן הופכות, במודע או שלא במודע, לדעות".

"מנקודת המבט של הפוליטיקה, האמת נושאת אופי רודני. על כן רודנים שונאים אותה, ובצדק פוחדים מתחרות עם עוצמתה השתלטנית שאין למשול בה, ומעמדה רעוע בעיני ממשלות שנשענות על הסכמה ונמנעות מכפייה. העובדות הן מעבר להסכם ולהסכמה, וכל כמה שידונו בהן – כל חילופי הדעות שמבוססים על מידע נכון – לא יתרמו לביסוסן. עם דעות לא נעימות אפשר להתווכח או להתפייס ואפשר גם לדחות אותן, אבל בעובדות לא נעימות יש עיקשות מעוררת חימה, שדבר לא יסיטה ממקומה, זולת שקרים בוטים. הבעיה היא שאמת עובדתית, ככל אמת אחרת, תובעת בנחרצות שיכירו בה ושוללת כל אפשרות לפולמוס; ופולמוס הוא לב ליבם של החיים הפוליטיים."

"… בטענה של אמת יש אטימות משונה… בשום מקום האטימות הזאת אינה גלויה ומעצבנת יותר מאשר בהתייצבות מול עובדות ואמת עובדתית, כיוון שלעובדות אין שום סיבה עקרונית להיות מה שהן; הן תמיד היו יכולות להיות שונות, ובפועל אין גבול לתלותיות (contingency) המרגיזה הזאת. היתה זו הגחמנות של העובדות שהניאה את הפילוסופיה הפרה-מודרנית מלהתייחס ברצינות לזירת ענייני האנוש, הספוגה בעובדתיות, ומלהאמין שאמת משמעותית כלשהי אי פעם תתגלה ב"גחמנות המלנכולית" (קאנט) של רצף אירועים בהתרחשותם בעולם. אף פילוסופיה מודרנית של ההסטוריה לא הצליחה להתפייס עם העקשנות הבלתי סבירה, הממאנת להיעתר, של עובדתיות טהורה; פילוסופים מודרנים בדו מליבם סוגים שונים של הכרח, החל מן ההכרח הדיאלקטי של נפש העולם או של התנאים החומריים וכלה בהכרח הטמון בטבע האדם ה"בלתי משתנה", שאותו דימו לדעת. כל זאת כדי לבער את השיירים האחרונים של ה"יכול היה להיות אחרת" השרירותי (שהוא מחיר החירות) מן הזירה היחידה שבה האדם באמת חופשי."

"במלים אחרות, האמת העובדתית איננה ברורה מאליה יותר מדעה או סברה, ואפשר שזו אחת הסיבות שקל למדי לכל בעל דעה לפקפק באמת העובדתית ממש כמו בכל דעה אחרת."

"גם אם נכיר בזכותו של כל דור לכתוב את ההסטוריה של עצמו, איננו מכירים אלא בזכותו לארגן מחדש את העובדות על פי הפרספקטיבה שלו; אך לא נכיר בזכות לגעת בחומר העובדתי עצמו. על מנת להמחיש את הנקודה: בשנות ה-20, כך מסופר, נקלע קלמנסו, זמן קצר לפני מותו, לשיחה ידידותית עם נציג של רפובליקת ויימאר, בשאלת האשמה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. 'מה לדעתך', נשאל קלמנסו, 'יחשבו ההסטוריונים של העתיד על הסוגיה המטרידה והשנויה במחלוקת הזאת?'. הוא השיב: 'את זה אני לא יודע. אבל בדבר אחד אני בטוח: הם לא יאמרו שבלגיה פלשה לגרמניה'.."

"טענה עובדתית – גרמניה פלשה לבלגיה באוגוסט 1914 – צוברת משמעות פוליטית רק מכוחו של הקשר פרשני שבו היא ממוקמת. אבל הטענה ההפוכה, שקלמנסו, חף מהיכרות עם אמנות שכתוב ההסטוריה, החשיב כאבסורד, אינה נזקקת לשום הקשר בכדי שתהיה לה משמעות פוליטית. היא ניסיון ברור לשנות את התיעוד ההסטורי, וככזו, היא צורה של פעולה. כך גם בשעה שהשקרן, שאין ביכולתו לשכנע את הציבור בכזביו, אינו מתעקש על האמיתות המוחלטת של דבריו ורק מעמיד פנים שזאת "דעתו", דעה שמוקנית לו מכוח זכויות חוקתיות. זהו מהלך שקבוצות חתרניות נוקטות בו לעתים קרובות, ובקרב ציבור בלתי בוגר פוליטית, ייתכנו לו תוצאות מרחיקות-לכת. טשטוש הקו המפריד בין אמת עובדתית לדעה הוא התגלמות אחת מני רבות של אמירת שקר, וכולן הן אופנים של פעולה."

"רק כאשר קהילה שלמה פוצחת באמירת שקר עקרונית, ולא רק ביחס לעניין ספציפי, הופכת אמירת האמת, חופשיה מסילופים של אינטרסים וכוח, לגורם פוליטי ראשון במעלה. בשעה שכולם משקרים על כל עניין בעל חשיבות, או-אז מתחיל אומר האמת, בין אם הוא יודע זאת או לא, לפעול; הוא מכניס גם את עצמו אל הקלחת הפוליטית, כיוון שאם ישרוד (מה שלא סביר), הוא התחיל לצעוד לקראת שינוי העולם. אך במצב הזה, הוא שוב ימצא את עצמו מהר מאד בנחיתות מרגיזה… כיוון שהשקרן יכול לעצב בחופשיות את "העובדות" שלו כך שיתאימו לרווח או להנאת הקהל שלו, או אפילו רק לציפיותיו, רוב הסיכויים שהוא יהיה משכנע יותר מדובר האמת. למעשה, החזות האמינה תעמוד לצידו. הסבריו יישמעו הגיוניים יותר, כיוון שהיסוד הבלתי-צפוי – תכונה בסיסית של כל אירוע אמיתי – נעדר מהם, לרווחת המאזינים… המציאות, לעתים קרובות למדי, מתנגשת עם השכל הישר לא פחות משהיא פוגמת ברווחים או בהנאה."

"המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי. ההסטוריה בת זמננו מלאה בדוגמאות של דוברי אמת עובדתית שנתפסו כמסוכנים ואף עויינים יותר מיריבים אמיתיים… מבחינה פוליטית, האמנות המודרנית של הונאה עצמית הופכת, על פי רוב, סוגיה חיצונית לסוגיה פנימית, כך שעימות בינלאומי או בין-קהילתי חוזר כבומרנג אל תוך הזירה הפנימית."

"כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

"השררה מעצם טבעה לעולם לא תוכל להעמיד תחליף ליציבות המוצקה של המציאות העובדתית, שחורגת משליטתנו ברגע שהפכה לעבר. העובדות מבססות את עצמן מתוקף עקשנותן, ובאופן משונה מתקיימות בהן, זו לצד זו, שבריריות ועמידות גדולה – אותה אי-הפיכות שהיא סימן ההכר של כל פעולה אנושית. בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה; הן ארעיות פחות מתצורות של שררה, שצומחות מהתארגנות אנושית לצורך מטרה מסוימת ונעלמות עם השגת המטרה או כשלונה. אופיה החולף הופך את השררה למכשיר מאד לא מהימן להשיג קביעות כלשהי, ועל כן, לא רק האמת והעובדות אינן בטוחות בידיה אלא גם הלא-אמת והלא-עובדות."

(תרגום: עידן לנדו)

18 בדצמבר 2014 / עידן לנדו

רצינו לברכך על החלטתך הנבונה

(מבוסס על אירועים אמיתיים)

 

– שלום, איך אפשר לעזור לך?
– תראי, אתם שלחתם לבן שלי מכתב רשמי בדואר, וכתוב בו כך: "בימים אלה התקבלה בקשתך להצטרף לביטוח הסיעודי "מאוחדת זהב". רצינו לחזק את ידיך ולברכך על החלטתך הנבונה להצטרף לתכנית זו".
– באמת, תרשה גם לי לברך באופן אישי את בנך.
– תודה, באמת תודה. הוא רק לא יכול להודות לך אישית כי הוא בגן עכשיו.
– זה בסדר.
– זה לא בסדר. הוא בן 5. למה הוא צריך ביטוח סיעודי?
– חשוב לא להיתפס לשאננות במחשבה…
- "לי זה לא יקרה". כן, אני יכול לקרוא לבד את המשך המכתב. בכל מקרה, דיברתי עם הבן שלי על זה.
- כן?
- והוא מכחיש בתוקף שהוא ביקש להצטרף לביטוח הסיעודי שלכם. הוא גם פיקפק בכך שיש בכלל מפלצת כזאת, "ביטוח סיעודי", ובכל מקרה הבטיח לי שהוא מזמן הרג אותה עם חרב הקסמים שלו, אולי "כבר שהייתי תינוק", כדבריו.
- אה, אני מתנצלת. הקופה צירפה אותו אוטומטית.
- מה זה??
- כל ילד בגיל 5 מצטרף אוטומטית לתכנית הביטוח הסיעודי שלנו. חשוב לא להיתפס לשאננות…
- אני מבין. זה שימוש מאד מעניין במלים "בקשתך להצטרף", לא?
- הקופה תמיד קשובה ללקוחותיה, מגדול ועד קטן.
- אבל צירפתם אותו אוטומטית, איך הוא היה יכול לבקש להצטרף?
- לכן גם הקפדנו לציין שזאת היתה "החלטה נבונה" מצידו: לבקש להצטרף אוטומטית.
- אבל הוא לא ביקש!
- גם זאת החלטה נבונה. הוא סומך עלינו, ואנחנו מברכים אותו על כך.
- תקשיבי, הילד לא לא החליט כלום. ההחלטה האחרונה שלו היתה להרוג את כל המכבים כי הם גמרו את הסופגניות ליוונים.
- איך קוראים לילד?
- נמרוד-יאנקעל.
- סליחה?
- סתם. רציתי שזה יישמע יותר בכיוון הסיעודי.
- אז איך קוראים לו?
- יאנקעל.
- ואתה בטוח שאין לו שום תסמינים גריאטריים?
- אהה, בוא נראה. טוב, הוא מתלונן כל הזמן, זה כן. הוא כל הזמן שוכח איפה הוא שם דברים. והוא מדבר אל עצמו די הרבה.
- אתה רואה? מה לגבי בריחת שתן?
- מדי פעם, לצערי.
- בבקשה. עכשיו אתה מבין למה הוא צריך ביטוח סיעודי?
- אבל תקשיבי, אנחנו לא רוצים את זה. באמת. תבטלו את הביטוח.
- מי זה "אנחנו"?
- אנחנו, ההורים שלו והוא.
- ואיפה יאנקעל בכל הסיפור הזה?
- מי זה יאנקעל?
- הבן שלך.
- אה. מה זאת אומרת, הוא ואנחנו בדעה אחת.
- תסלח לי שאני אומרת לך, אדוני, אבל לי יש ניסיון כלשהו עם מצבים גריאטריים. ה"דעה" של הפציינט היא לא תמיד "דעה", ולא תמיד "שלו". מדובר באנשים חסרי-ישע.
- מה את אומרת לי? שאי אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלו?
- בדיוק.
- אבל כן סמכתם על שיקול הדעת שלו כשצירפתם אותו לביטוח הסיעודי רק לפני שבוע.
- אוטומטית.
- אז כן היתה לו "דעה".
- החלטה נבונה מאד. אנחנו מברכים עליה.
- אבל כשהוא רוצה לבטל את הביטוח, אין לו "דעה"?
- הוא הרי סיעודי, לא? אדוני, אני יודעת שזה קשה לך להבין, בסך הכל מדובר ביוצא חלציך, אדם שהיה קרוב אליך כל שנותיו. לפעמים צריך לתת לטבע, סליחה, לקופת החולים, לעשות את שלה. תסמוך עלינו, יש לנו ניסיון עשיר במקרים כאלה.
- אז אין דרך להשתחרר מהביטוח הזה?
- משורה ישחרר. מכיר את ההמשך?
- פאק.
- אבל אני יכולה להציע לך משהו אחר. אתה נשמע לי לא כל כך מאוזן הורמונלית. נוטה להתפרצויות, לא?
- עד שקיבלתי את המכתב שלכם הייתי אדם שליו לחלוטין.
- או. אז זה עובד. בכל מקרה, יש לנו תכנית ביטוח מיוחדת לאנשים במצבך ובגילך. קוראים לה "מאוחדת שליה".
- כבר נשמע מפתה.
- ביטוח טרום-לידה לגברים בגיל העמידה.
- רעיון מעולה. אפשר להצטרף?
- הצטרפת כבר. אוטומטית.
- החלטה נבונה מצדי. אני מברך אתכם על ההחלטה שלי.
- תודה. אפשר להמשיך את הביטוח עד הלידה או עד שאתה מפסיק להניק.
- למעשה אני עדיין מניק את הגריאטרי שלי.
- יאנקעל?
- כל יום לפני הגן. יחד עם הקורנפלקס.
- אין בעיה. אפשר לבצע קיזוז בין שני הביטוחים. רק תודיעו לנו על כל שינוי במצבכם.
- באותה הזדמנות, אשתי משוררת. יש לכם אולי…
- ביטוח נגד קריסת תקרות אזבסט בזמן חריזה?
- כן, בדיוק.
- בדרך.
- יופי. בדיוק כזה היא צריכה. תודה רבה.
- הקופה תמיד שמחה לעמוד לשירותך. המשך יום נעים.

30 בנובמבר 2014 / עידן לנדו

שגַעַת הבחירות, נשף המסיכות

ראשית, צריך לומר את המובן מאליו: הקואליציה לא מתפרקת בגלל חוק הלאום. הרעיון שקואליציה בישראל תתפרק בגלל סוגיה סמלית כזאת, שחשיבותה בעיקר הצהרתית ולא מעשית – הוא רעיון מופרך. הדמוקרטיה הישראלית ממילא כפופה לזכויות היתר של הרוב היהודי; קואליציות לא מתפרקות על חוקים שמכריזים את המובן מאליו. לפני שלושה חודשים, כשהאבק שכך על חורבות עזה, צפיתי שפני הקואליציה לפירוק ובחירות חדשות. אף אחד לא צייץ אז על חוק הלאום; משמע, התירוץ פוברק אחרי שהדרך כבר היתה סלולה.

העובדה שכל שרי הממשלה, כאיש אחד, טוענים השכם והערב שזאת העילה לפירוק הקואליציה מלמדת שני דברים: אחד, שהם עדיין חושבים שכולנו מטומטמים, ושניים, שהם חולקים כולם אינטרס משותף, עמוק יותר מן המחלוקות המפוברקות סביב חוק הלאום.

מה שקורה בפוליטיקה הישראלית בשבועות האחרונים הוא נשף מסיכות מופרך. המסיכות זולות, נקנו ב-5 שקלים בדרום תל-אביב, לא מסתירות את הגיחוכים הציניים שמאחוריהן, ובכל זאת כולם מתעקשים לעטות אותן ולהפריח דברי להג ריקים לכל עבר. כל מנהיגי סיעות הקואליציה מקפידים להבהיר שהם אינם מעוניינים בבחירות, שבחירות זה הדבר הכי מזיק למשק עכשיו, שבאמת, אין סיבה לפרק את הקואליציה כי ממילא הקואליציה הבאה שתוקם תהיה דומה-עד-זהה לה – ובכל זאת, כולם עושים כל מאמץ כדי להאיץ ולהבטיח את התרסקותה של הקואליציה והקדמת הבחירות.

אם כולם פועלים כאיש אחד, כנראה שכולם מונעים בידי אינטרס אחד. והשאלה הפשוטה, שאותה נמנעים בעקביות הפרשנים מלשאול, היא מדוע הקואליציה דוהרת בששון אל התהום? ניסיונות התירוץ עלובים. חוק מע"מ 0 הוא חוק גרוע, אבל משמעותו התקציבית אינה גורלית; קואליציות כבר בלעו צפרדעים גדולות הרבה יותר. גביית כספים מקק"ל והנפקת חברות ממשלתיות בבורסה אינן סוגיות שבהן יש חילוקי דעות אמיתיים בין השותפות לקואליציה. מיסוי תיירות המרפא הוא נושא שנוי במחלוקת, אבל הליכוד וישראל ביתנו צודקות – מקומו בחקיקה נפרדת ולא בחוק ההסדרים. ובכל מקרה – על זה לא מפרקים קואליציה.

התמונה המצטיירת היא זאת: כל השותפות לקואליציה מעוניינות בהקדמת הבחירות, ו"יש עתיד" מעוניינת מאד. כן, בדיוק ההיפך ממה שמלעיטים אתכם הפרשנים. לא מדובר בחבורת שלומיאלים שיוצא להם ההיפך ממה שהם רוצים. לא מדובר באנשים שצופים מן הצד בתהליכים הסטוריים בלתי-נמנעים. ובעיקר – אין שום מחלוקת אידאולוגית אמיתית בין שותפות הקואליציה (וזו הסיבה שכולן, אחרי פירוק והרכבה מחדש של הלגו המפלגתי, ירכיבו גם את הקואליציה הבאה).

הגיע הזמן לקבור כבר את המשפט המטומטם "אף אחד לא רוצה בבחירות עכשיו, אבל…". מטרתו היחידה היא לסמא את הציבור: לטשטש את הקשר הסיבתי בין הדינמיקה לפירוק הממשלה ובין מחולליה ביודעין – השרים באותה ממשלה.

כך יש להבין את ההיערמות הזריזה של "סוגיות בלתי פתירות" על שולחן הממשלה – סוגיות שצצו משום מה דווקא עכשיו. אולי המרתיחה מכולן היא סוגית חוק הלאום – הן הגירסה של אלקין והן גירסת הנגד של לבני. מדובר בוויכוח סמלי שהשלכותיו המעשיות זניחות – חומר אידאלי לטורי דעה נסערים (כמו שאר "חוקי הדמיקולו", הקרדיט לרועי צ'יקי ארד). כל זה נוח מאד לראש ממשלה שמתמחה בהסטת הדיון הציבורי שוב ושוב מסוגיות דוחקות של הקיום היומיומי כאן לאיומים פיקטיביים על "הזהות היהודית" או על "המפעל הציוני".

זה נוח עוד יותר לציפי לבני, ששוב מסירה את האבק מפנטזיית "התקווה הלבנה" והשפויה של השמאל, בהתייצבה, כביכול, מול הלאומנים של הימין. אבירת זכויות האדם הזאת, נזכיר, צברה את הקילומטראז' הארוך ביותר בממשלות הדמים של העשור האחרון: דמם של כ-3,600 אזרחים חפים מפשע על ידיה הצחורות: 1,200  במלחמת לבנון השניה (לבני שרת חוץ), כ-800 ב"עופרת יצוקה" (לבני שרת החוץ) וכ-1,600 ב"צוק איתן" (לבני שרת המשפטים). סרבנית השלום העקבית הזאת (ראו כאן תיעוד מפורט), המבוקשת על פשעי מלחמה, שוב תרוץ לכנסת על טיקט השלום, או תהליך השלום, או הנכונות להיכנס לתהליך שלום, או האומץ להצהיר על נכונות להיכנס לתהליך שלום, וכיוב'. למעשה, לבני כבר הזדרזה לפרש את מהלכיה שלה כשהכריזה ש"הבחירות הבאות יתבססו על ההבנה שיש מאבק בין היהודי לדמוקרטי". קיראו זאת מן הסוף להתחלה: המאבק בין היהודי לדמוקרטי מתבסס על ההבנה שיש בחירות.

ולפיד? נו, כאן מדובר בשוחר זכויות אדם ידוע; עוד בקמפיין הבחירות שלו הכריז האיש ש"אם נעלה את אחוז החסימה אז חנין זועבי לא תתעסק באיך עולים על המרמרה 2, אלא בזכויות נשים ערביות". זאת ה"דמוקרטיה" שלפיד נלחם עליה כעת כנגד חורשי רעתה: דמוקרטיה שבה כל הערבים צריכים להצביע למפלגה אחת (להבדיל מהיהודים), ולהתעסק רק בזכויות נשים ערביות.

המפלגות של לבני ולפיד כל כך מחויבות לשוויון האזרחי של ערביי ישראל, שהדבר אינו יורד מסדר יומן. למעשה, שורה שלמה של החלטות ממשלה – אותה ממשלה שלבני ולפיד מכהנים בה, כן? – מעידות על כך ש"יש עתיד" ו"התנועה" לא יתפשרו כמלוא הנימה על זכויות שוות לערבים בכל תחומי החיים. למשל:

  • לבני ולפיד הצביעו בעד הריסת היישוב הבדואי אום אלחיראן והקמת יישוב יהודי תחתיו – מעשה טרנספר באזרחים ערבים שיושבים כחוק על אדמה שהוקצתה להם בידי המדינה, שעכשיו בועטת אותם החוצה.
  • לבני ולפיד הצביעו בעד הצעת החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב ("מתווה פראוור"), שגובשה מעל ראשיהם של האזרחים הערבים שאת גורלם היא חותכת, ללא השתתפותם, תוך התעלמות מתביעות בעלות שהם מנהלים בבתי המשפט מזה שנים ארוכות, ונתנה הכשר למבצע הריסות עצום בממדיו, יותר מ-1,000 בתים מדי שנה ביישובים הבדואים בנגב.
  • לבני ולפיד עומדים להצביע בעד הקמת עוד 11 יישובים בנגב (הרחבה של תכנית "מבואות ערד"); מדובר בלא פחות מקטסטרופה תכנונית שכל הגורמים המקצועיים מתנגדים לה, כולל ראשי רשויות מקומיות בנגב. מטרתה המוצהרת בגלוי היא לטאטא את 8,000 הבדואים המתגוררים באזור בכפרים לא מוכרים, כחלק מתכנית-העל לייהוד כל מרחב בקעת ערד ודרום הר חברון, עליה כתבתי כאן.
  • לבני ולפיד לא התנגדו להשעיית ח"כ חנין זועבי מדיוני המליאה למשך 6 חודשים בשל התבטאויות שלא נעמו לאוזניים ציוניות. בוועדת האתיקה, שהחליטה על ההשעיה, יושבת נציגה של "יש עתיד", ח"כ קארין אלהרר.
  • לבני ולפיד הצביעו בעד הארכה בשנה נוספת של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל", או בכינויו ההולם יותר, "החוק לשמירת הרוב היהודי ודחיקת המיעוט הערבי החוצה", חוק ששם ללעג את כל המלל של הליברלים-לרגע בממשלה.
  • בעוד לבני ולפיד מברברים על זכויות דמיוניות של ערבים דמיוניים, הממשלה שלהם, כמו כל קודמותיה, מפלה באופן קיצוני את היישובים הערביים בהקצאת תקציבים. דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם לאחרונה חשף כי למרות ש-15% מאוכלוסית ישראל מתגוררת ביישובים ערביים, רק 0.3% מדירות הדיור הציבורי נמצאות בהם. חלקם של אותם יישובים ערביים בתקציבים ממשלתיים נמוך באופן עקבי מ-15% (אף כי היה צריך להיות גבוה יותר, שכן רמת התמיכה הממשלתית אמורה לעלות ביישובים מוחלשים): 2% מכלל ההלוואות של משרד השיכון לבניה עצמית וקבלנית בפריפריה, 9% מתקציבי הפיתוח למוסדות ציבור, 2.7% מתקציבי הרווחה, פחות מ-0.5% מתקציבי התמיכה בחקלאות, ופחות מ-0.5% מתקציבי התמיכה בתרבות.

עד כאן הקשר הרופף-משהו בין ההצהרות של פוליטיקאים יהודים בעד שוויון אזרחי מלא לערבים לבין מעשי הממשלות שהם עצמם חברים בהן ומעצבים את מדיניותן. הצהרות לא עולות כלום; להיפך, הן מכניסות רווחים – אלקטורט שמן של שמאלנים תועים ומסוממים, שלא טורחים לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרות.

הסיפור האמיתי: התקציב האנטי-חברתי

התשוקה שבוערת בעצמותיהם של נתניהו-בנט-לבני-לפיד להקדים את הבחירות מובנת לגמרי על רקע המשבר התקציבי שחולל מבצע "צוק איתן". על הדינמיקה הזאת כתבתי לפני שלושה חודשים, יומיים אחרי תום המבצע, בפוסט נרחב שניתח את שיטת המשטר החדשה שהתקבעה בישראל בעשור האחרון: הרפתקאה-צבאית-יקרה-להחריד- בור-תקציבי-פירוק-קואליציה וחוזר חלילה. באותם ימים (שנראים כה רחוקים), כשכולם היו עסוקים בהשגים הבטחוניים של המבצע (עיסוק סרק; לא היו שום השגים), החל שעון החול של הקואליציה לתקתק לאחור.

אני מדביק כאן את תמצית הניתוח ההוא (וממליץ לחזור ולהיזכר בפרטים – שהרי הכל נשכח כה מהר כאן):

"ממשלות ישראל בעשור האחרון נבחרות על בסיס הבטחות לצמצום הפערים החברתיים. חרף זאת, עם כניסתן לתפקיד הן מחוללות-משתתפות-נגררות למבצעים צבאיים שגובים מיליארדי שקלים מתקציב המדינה. כדי לאזן את ההוצאות האלה, אותן ממשלות חייבות לקצץ באופן דרסטי בהוצאה האזרחית, בסתירה גמורה למצע שבזכותו נבחרו. ובכדי שלא להתייצב מול הבוחר ברגע ההכרעה הזה, הן נמנעות מהעברת התקציב האכזרי ומפזרות את הכנסת. התקציב עובר לממשלה הבאה, שתאשר אותו באמתלה שנגזר עליה לתקן את טעויות הממשלה הקודמת. כך, אף ממשלה אינה נושאת באחריות לגזירות הכלכליות שהיא המיטה על הציבור: מה שהיא מבצעת, לא היא החליטה, ומה שהיא מחליטה – לא היא תבצע. ממשלת ישראל לעולם "מכבה שריפות" של הממשלה הקודמת ומבעירה שריפות לממשלה הבאה."

התחזית הזאת מתממשת לנגד עינינו. העובדה שהיא לא נזקקה להתפתחויות של השבועות האחרונים מעידה ששורשיה עמוקים יותר מן הקצף החדשותי שעל פני המים. אין לנו עניין כאן עם קילקול ספציפי בקואליציה הנוכחית אלא עם דפוס שלטוני שהולך ומתקבע כחלק משיטת המשטר הישראלי. התירוצים של כל קואליציה מתחלפים; הדפוס קבוע.

מה שלא צפיתי באותו פוסט הוא שהתירוץ הפומבי לפיצוץ הקואליציה יהיה לא פחות מהעדפה "ללכת לבחירות ולא לפגוע בשכבות החלשות ובמעמד הביניים בישראל." כאן באמת שברה "יש עתיד" שיא חדש של ציניות – לזמבר את התקציבים החברתיים ואז לפוצץ את הקואליציה מתוך דאגה לשכבות החלשות ומעמד הביניים.

הנה לכם תזכורת איפה באמת נמצא הלב של לפיד ושותפיו לקואליציה. סעיף נחבא אל הכלים בחוק ההסדרים מקפיא לארבע שנים את מספר עובדי השירות הציבורי. המשמעות: לא תהיה קליטה של עובדי קבלן בהעסקה ישירה; 400 אלף עובדי הקבלן במגזר הציבורי ימשיכו להתקיים בתנאי שכר והעסקה של עבדים-בפועל. יתירה מזאת, הגידול הטבעי באוכלוסיה לא יאוזן בגידול מתאים בשירות הציבורי, מה שבהכרח יפחית את יעילותו וישמש אמתלה להפרטות נוספות. לא שמעתם ציוץ של מחאה מצד שרי הממשלה נגד הסעיף הזה מן הסיבה הברורה שכולם מסכימים עליו; כולל שר החינוך שהתחייב להעביר את כל מורי הקבלן להעסקה ישירה בתוך שנתייים, התחייבות שאין לכנותה, לאור חוק ההסדרים הנוכחי, אלא שקר עז-מצח.

על מה עוד מסכימים בממשלה? "יש עתיד", "הבית היהודי" ו"התנועה" העבירו הצעת חוק לאסור על "שביתות פוליטיות" – גרזן ניאו-ליברלי מוכר שנועד לשבור את הרסן היחידי על הכוח הבלתי מוגבל של ההון – העבודה המאורגנת. חוק כזה, אם יעבור, יאסור מכל וכל שביתת סולידריות של מגזר אחד עם מגזר אחר או שביתה במחאה על מדיניות כלכלית חובקת-כל (כפי שקורה לא אחת באירופה) – תנאים אידאלים של "הפרד ומשול" להנצחת פערי הכוח העצומים במשק הישראלי.

על זה הם מתאחדים, בקואליציה, ולזה הם מעדיפים שלא תשימו לב. לא טוב להם להיראות בעלי ברית בשעה שהם מצחצחים חרבות לקראת מערכת הבחירות, ועל כן הם מעצימים את "חילוקי הדעות" הטפלים שביניהם, חילוקי דעות נטולי כל השלכה מעשית, לממדים אבסורדיים. לבני ובנט שולפים ציפורניים באולפני החדשות, מתכתשים על "יהודית ודמוקרטית" לעומת  "דמוקרטית ויהודית", ובאותה עת ממש, בוועדות הכנסת ובמליאה, קוברים עמוק יותר ויותר את מעמד הביניים והשכבות המוחלשות. הממשלה האנטי-חברתית ביותר שהיתה בישראל מוכרת לעם אגדה מופרכת על "מחלוקות מהותיות" בנושאים מדיניים (שקר: סטגנציה מדינית, מלווה בהתפרצויות טרור תקופתיות, היא התכנית המדינית המועדפת על כולם) כדי שאף אחד לא יערער על המונוליטיות הכלכלית שלה.

דקה אחרי הבחירות, כמובן, כל אותן "מחלוקות" פיקטיביות יהיו כלא היו. החשודים הרגילים יתייצבו בבית הנשיא להרכבת הקואליציה החדשה: חיוכים, צ'אפחות, שוב עשינו את זה, שוב עבדנו על הפראיירים האלה שמשלמים מיסים (וקבלו את כחלון, הלפיד החדש, עוד מיתוס חברתי שנבנה בעזרת התקשורת). אפשר להמשיך במפעל חיינו: להזרים את הכסף מכיסו של האזרח לתעשיות הביטחון ולטייקונים. על זה אין ויכוח, בזה כולם מפלגה אחת גדולה. בתחילת "צוק איתן" כתבתי כיצד השכלול הטכנולוגי של זירת הקרב מחולל אינטרסים כלכליים רבי-עוצמה שמנציחים את התבססות המשק הישראלי על תעשיות הביטחון. מדהים לראות איך גם העניין הזה נמכר לציבור כ"שירות חברתי" (חייבים להמשיך לייצר פצצות כי זה מספק מקומות תעסוקה – כאילו תעשייה אזרחית לא יכולה לעשות זאת).

התקשורת מתמסרת, כמובן. כשנזרקת לחלל האולפן מילת הקסם "בחירות", גם מעט התבונה והיושרה שעוד נותרו בקודקודם של הפרשנים מתפוגגות דרך החלון. משימתם ברורה להם לגמרי: להלעיט את הציבור עד אובדן הכרה בכל מה שאיננו הנושא האמיתי של הבחירות. כך הנושא האמיתי – חלוקת ההון בחברה ותעשיית הפחד שמנציחה אותה – לעולם לא יעלה לדיון. שהרי אז, חלילה, הציבור עוד עלול לדרוש שינוי אמיתי, שקשור במשהו לחיים שלו.

 

16 בנובמבר 2014 / עידן לנדו

תמונות בתערוכה: 30 שנה עם ימשיטה

פסטיבל הגיטרה בטורונטו, 29 ביוני, 1984. בחור צנום, אוחז בגיטרה "רמירז", עולה לבמה. מביט בחששנות לצדדים, כובש חיוך ביישני, כמו ילד שהתבקש בידי אביו לנגן לפני האורחים. הוא מתיישב. ואז משהו קורה.

"בעוד הוא מתיישב וקד לקהל, משהו לא יאמן מתרחש לנגד עינינו. הילד הקטן הביישן הופך לענק. ברור שתהליך פנימי כלשהו של התרכזות מתרחש בנפשו של האמן. האפקט החזותי על הקהל, אולי שלא במתכוון, הוא שאנו נסחפים אל התמורה שהופכת את הנער לאמן בשל ומלא להט. ד"ר ג'קיל הופך למיסטר הייד. הוא עדיין לא ניגן תו אחד, וכבר כישף את כולנו, עד האחרון, בגוף ובנפש. עכשיו כבר אי אפשר להימלט ממנו!"

בחציה הראשון של התכנית ניגן הגיטריסט יצירות של פרננדו סור, באך ובריטן. בהפסקה הקצרה נצפו בלובי נגנים ידועי-שם מתהלכים במבט זגוגי, מוכי ברק. ויכוחים קולניים נשמעו מכל עבר. אבל אז הגיע החלק השני של הקונצרט. "תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי, בעיבוד לגיטרה. מעולם לפני כן לא נוגנה היצירה הזאת על גיטרה. הקהל נדהם, נרעש, התפצל מיד למחנות בעד ונגד, ולא חדל מכך מאז ועד היום. הביצוע של הנגן הצעיר לסוויטה של מוסורגסקי נחשב עד היום לאחד השיאים של הגיטרה הקלאסית בכל הזמנים, נקודת מפנה בהסטוריה של הכלי.

לנגן קראו קזוהיטו ימשיטה, והוא היה אז בן 23.

* * *

תחנת הרדיו "קול השלום", אי-אז בתחילת שנות ה-80', שעת ערב בין 19:30-21:00: השעה הקלאסית. הרדיו מכוון על התחנה, בעיקר בגלל נעימת הפתיחה הבלתי נשכחת. השדרן שם את "תמונות בתערוכה" בעיבוד לגיטרה, שמו היפני של הנגן חולף באוויר ונשכח מיד. 35 דקות תמימות בלי כל הפרעה. הצלילים המוזרים, המהפנטים, בוקעים ממכשיר הרדיו, ומיד נצרבים בזיכרונו של המאזין.

למאזין קראו עידן לנדו, והוא היה אז בן 16 או 17. הוא לא היה יפני בכלל.

* * *

הסיפור שלי עם ימשיטה מתחיל אז. לפני 30 שנה. מה שמוזר בסיפור הזה, מה שהופך אותו כמעט לנובלה רומנטית בנוסח אמילי ברונטה, הוא העובדה שכל-כולו של הסיפור מתקיים בממלכת הזיכרון; זיכרון של אירוע יחיד, האזנה חד-פעמית, זיכרון מתמשך וחי של המפגש ההוא בין הנגינה של ימשיטה לאוזן שלי. במשך 30 שנה לא שמעתי את היצירה הזאת שנית בנגינתו. ובכל זאת, הצלילים היו חקוקים בי בבהירות, כאילו סותתו בבזלת. זכרתי את המעברים בין התמונות, את גוני הצליל השונים, את חילופי המקצב. במשך שנים הייתי מהמהם לעצמי את היצירה לפי אותו ביצוע בדיוק, ביצוע שהאזנתי לו פעם אחת בלבד.

כמובן שבמהלך השנים ניסיתי לאתר את ההקלטה. אחרי ההאזנה ההיא פקדתי מיד את מקדשי התקליטים של תל-אביב – "אלגרו" ו"בית התקליט". לא מצאתי. המשכתי להאזין בדבקות לשעה הקלאסית ב"קול השלום", בתקווה שישמיעו שוב את היצירה ואצליח לרשום את שמו של הנגן. זה לא קרה. חיפשתי ככל יכולתי בספרים, בכתבי עת. בכל פעם שהייתי מגיע לחו"ל, הייתי עוצר בחנות תקליטים ומדפדף בביצועים השונים של "תמונות בתערוכה". הכל היה שם – כולל העיבוד הגרוטסקי של "אמרסון לייק ופאלמר" – אבל הגיטרה של ימשיטה לא. גם המוכרים לא ידעו במה מדובר. במרוצת השנים גברו הפיקפוקים: אולי בכלל הזיתי את הכל? מתישהו ויתרתי.

ואז, לפני כמה שנים, המציאו את האינטרנט. כך נודע לי ששמו של אותו נגן היה ימשיטה. אבל עדיין – התקליט אזל, וגירסת תקליטור לא היתה קיימת. כל כמה שנים הייתי בודק, מוודא שגיזת הזהב הזאת עדיין בלתי מושגת, ועובר הלאה. באיזשהו מקום אפילו לא התאכזבתי. כמו שאמרתי, בכל רגע נתון, בהחלטה רצונית, הייתי יכול ללחוץ "פליי" על הזיכרון ההוא, שהוקלט במוחי לפני שנים ארוכות, והצלילים היו שבים לתחייה.

עד שמצאתי. אבל רגע. סבלנות.

* * *

ימשיטה הקליט את "תמונות בתערוכה" כשהיה בן 20. מבקר מוזיקה בשם ג'ורג' וורן, שהאזין להקלטה, הודה שעצם הרעיון לעבד את היצירה הזאת לגיטרה נשמע כמו "הרעיון המטופש ביותר שניתן להעלות על הדעת", אבל הביצוע של ימשיטה הותיר אותו פעור-פה. הוא היה בטוח שיש שם טריק כלשהו, הקלטות מוכפלות; לא ייתכן שנגן אחד מפיק את הצלילים האלה מגיטרה אחת. למעשה, הספק הזה הוא שהניע את מתניה אופי, המבקר ומוסיקולוג הגיטרה (ישראלי לשעבר) שצוטט בתחילת הפוסט, להגיע לאותה הופעה בטורונטו, כדי לחזות במו עיניו בביצוע הבלתי-מתקבל-על-הדעת הזה.

אופי מונה את כל ההשגים הבלתי אפשריים בביצוע הזה. בקטעים מסויימים נשמעים אקורדים מלאים במקביל ל"טריל" באצבעות שאמורות לפרוט את האקורד; קטעים מסויימים מצריכים כיוונון מחדש של המיתר התחתון, תהליך שלוקח לנגן ממוצע לפחות כמה דקות, בעוד שבהקלטה המעבר בין הקטעים לוקח שניה או שתיים; הטווח הדינמי של הנגינה – המרחק בין הצליל החרישי ביותר לצליל הרועם ביותר – עצום במידה בלתי סבירה.

ובכן, מתניה אופי מגיע להופעה, צופה מקרוב בימשיטה מבצע את "תמונות בתערוכה", ונאלץ להודות: אין טריקים. הכל אמיתי. הוא מסיק שימשיטה, שלא התחנך על המסורת הקלאסית האירופאית, פשוט לא ידע שיש דברים מסוימים ש"אי אפשר" לעשות על גיטרה. אז הוא הלך וניסה מה שבא לו, מה שהיה דרוש לו כדי לנגן את היצירות שמשכו את ליבו. וכך יצר, יש מאין, מקבץ של טכניקות חדשניות.

הקונצרט המדהים ההוא בטורונטו לא הונצח כראוי. ביוטיוב יש שני קטעים פיראטיים באיכות מוזיקלית מזעזעת, אבל ניתן להתרשם בהם מן הטכניקה הפנומנלית של ימשיטה הצעיר, מאופן האחיזה המוזר שלו בגיטרה ומן הפראות הדמונית שבה הוא מסתער עליה ("אחרי ההופעה אוספים את הציפורניים שלי מן הבמה", הוא העיד).

בעולם הגיטרה הקלאסית שמו של ימשיטה עדיין מצית מחלוקות סוערות: העיבודים שלו ליצירות תזמורתיות ("ציפור האש" של סטרווינסקי, "העולם החדש" של דבוז'אק), מהירות הנגינה, והשאלה הנצחית – האם מדובר באקרובט טכני או במוזיקאי מעמיק. ימשיטה עצמו נמנע לחלוטין מלהתערב בוויכוח, ולמעשה נראה כאילו הפירסום במערב אינו נמצא בראש מעייניו. הוא כבר הקליט יותר מ-80 תקליטים אך רובם לא ראו אור במערב.

* * *

מבחינתי, מעולם לא היתה בכלל שאלה. מדובר במוזיקה שמיימית. למעשה, באותה האזנה מכוננת בנעוריי, לא היה לי מושג שמדובר בהישג טכני יוצא דופן. ניגנתי אז גיטרה באופן חובבני במשך שנה וחצי, וכל הרפרטואר הקלאסי שהאזנתי לו הצטייר לי כפסגות בלתי מושגות של נגינה. מה שהפיל אותי ב"תמונות בתערוכה" של ימשיטה היה היופי, לא הוירטואוזיות. אף פעם לא הגעתי לדרגת מיומנות כזו שתאפשר לי להבחין בחריגות הטכנית של הביצוע הזה. אבל מוזיקלית, חשתי כבר אז בפלא, שנטמן בזכרוני. מאז שמעתי לא מעט ביצועים של "תמונות בתערוכה" – תמיד העדפתי את הפסנתר סולו על התזמורת. הביצוע של ימשיטה לא נופל מן המשובחים שבהם (כמו זה). אולי אינו עולה עליהם (כפי שביצועי הגיטרה לשאקון של באך מתעלים על ביצועי הכינור) אבל לבטח תורם פרשנות מקורית משלו.

ובכן, אחרי כל אותן שנים של חיפושים שהעלו חרס, נזכרתי בדבר שוב לפני מספר חודשים. ובחיפוש האינטרנטי גיליתי שההקלטה כבר הועברה לתקליטור שאפשר לרכוש אותו… אבל רק ביפן, כמובן. וכך, בעבור עלות משלוח שערורייתית מן הקצה השני של הגלובוס, התאחדתי שוב עם אלוף נעוריי. איך היה? יש רגעים שהשתיקה יפה להם.

כתיקון כלשהו לנתק מן היצירה הייחודית הזאת במשך כל כך הרבה שנים, החלטתי לתת לה משכן של קבע בבלוג. עד שיגיע מבול התביעות על הפרת זכויות יוצרים מיפן, אתם מוזמנים ליהנות מן ההפקר.

המלצה: הפיאניסימו של ימשיטה כל כך חרישי שרוב הרמקולים יבלעו אותו לחלוטין. רצוי מאד להאזין עם אוזניות איכותיות.

"תמונות בתערוכה", מאת מודסט מוסורגסקי (קזוהיטו ימשיטה, גיטרה)

 

כמה מילים בזמן שאתם מאזינים.

הסגנון האנטי-קלאסי של ימשיטה ניכר קודם כל באופן הפריטה, בשימוש המכוון בצליל "מלוכלך", בזמזומים ובנקישות שהוא מפיק מן הכלי. אלו יצרמו למאזינים מסויימים אבל לי הם קסמו מאותה סיבה שאני אוהב גיטרה יותר מפסנתר: הגיטרה היא כלי גופני, שצלילה משמר את מגע היד הרבה יותר מן הצליל הפסנתרי המתווך דרך מערכת פטישים. לסלוד מן "הרעש" שנלווה לפריטה בגיטרה זה כמו לסלוד מן הטחינה שמטפטפת ממנה פלאפל. או שאתם בעסק או שלא.

אחת התכונות הבולטות של "תמונות בתערוכה" היא שינויי המזג וה"צבע" בין קטע אחד למשנהו (קראו כאן על התמונות של הצייר ויקטור הרטמן שבהשראתן הולחנה הסוויטה). ימשיטה מתאים במיוחד ליצירה הזאת כיוון שסגנונו מעצים את הניגודיות שבה – בין מהיר לאטי, בין חלש לחזק, בין ענוג לפראי. הכישרון הגאוני שלו הוא ביצירת ניגודיות סימולטנית בין גוונים שונים של נגינה, כאילו באמת מדובר בשני נגנים עצמאיים ולא באחד.

והעיקר, אותו לא ניתן לפרוט לטכניקה אבל הוא מוחש בעליל – החשמל. הדריכות, המתח העצום שאצור גם בקטעים הליריים ביותר, שמתפרק באבחות מהירות ואז נכלא שוב, כמו ברק שמאיר לשבריר שניה נוף בלהות, זוויתי ומפורע, ומיד עוטפת אותו שוב חשיכה מיטיבה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,656 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: