Skip to content
17 בספטמבר 2014 / עידן לנדו

תהלוכת הלב השחור: מדרש והדגמות

פוסט מוזיקלי-משנאי

[אף מילה על פוליטיקה]
[לקרוא ולהאזין לפי הסדר]

* * *

ר' יוחנן היה אומר: הלב באר חיה, והנפש מעמידה עליו חומות. כל שלא נותן לשיר חדש לבוא אל תוכו של הלב, כמי שגוזר צמא על עולם ומלואו.
שאל ר' שמעון: אימתי יתן?
השיב ר' יוחנן: בכל עת ועת.
הקשה ר' שמעון: ואם שרוי במצוקה ודאבה?
הרעים ר' יוחנן: על אחת כמה וכמה. יעלה השיר בחומת הנפש ויירד בבאר הלב.
התפרץ ר' אלעזר: שמעו שמעו.
.
.
.
רטן ר' יוחנן: נו?
אמר ר' אלעזר: מה נו, תלחץ פליי.

 

 

נאנח ר' שמעון: נעים זמירות, אפס הקליפ קצת קיטשי. צפיחית בדבש ניגר.
הוסיף ר' יוחנן: דומה עלי שהייתי מאזין לצדקת הידועה, איימי ויינהאוז מנוחתה עדן. ומי המה?
השיב ר' אלעזר: תהלוכת הלב השחור.
אמר ר' שמעון: שחור – על שום מה?
אמר ר' אלעזר: על שום שיפה הדיכאון למוזיקה.
שאל ר' יוחנן: ותהלוכה למה?
ענה ר' אלעזר: יען כי הולכים ומנגנים, מנגנים והולכים. והקצב מעביר אותך על דעתך.

 

 

מחה ר' שמעון: מצינו שלא שחור, נסתלק הצער מישראל.
השיב לו ר' אלעזר: שחור, שחור. תקשיב.

 

 

מחה ר' שמעון דמעותיו ולחש: ומה זה הצליל המרעיד את הנפש, גבוה-גבוה?
ענה ר' אלעזר: מסור. נוטל הזמר קשת כשל כינור ומחליק על הברזל.
אמר ר' יוחנן: והיאך לא פוקע המיתר?
ענה ר' אלעזר: לא בצד של השיניים.
אמר ר' יוחנן: אה.

 

 

אמר ר' יוחנן: משרכים דרכיהם כפינק פלויד.
העיר ר' אלעזר: אכן, נשמע צל-צילו של רוג'ר ווטרס.
התערב ר' שמעון: במטותא, פיטר גבריאל.
הוסיף ר' יוחנן: שמא נחלץ עצמותינו לפני שתתפוקקנה מצער?
השיב ר' אלעזר: תקשיב.

 

 

הנהן ר' יוחנן: דבר דבור על אופניו.
אמר ר' שמעון: מדוד-מדוד.
סיכם ר' שמעון: נהיר לפניהם סוד ההשהיה.

 

 

שתק ר' שמעון.
שתק ר' יוחנן.
שתק זמן מה ר' אלעזר, ולבסוף פלט: ניחא.

 

 

אמר ר' יוחנן: ראשי עלי סחרחר.
הוסיף ר' שמעון: שרוי הייתי בחלום, שב וסובב על עקבותי, ואין עוצר בעדי.
אמר ר' אלעזר: אחז בך הכישוף. כיוון שכך כפוי אתה ליפול בכישוף הבא. והסכת היטב: לא שמעת פתיחה כזאת בכל ימי חלדך.

 

 

אמר ר' שמעון: יגעתי. מי יתן מנוח לנפשי.
ביאר ר' יוחנן: לא נתקררה דעתו של ר' שמעון עד שהיה שרוי בין יורדי דומה.
אישר ר' אלעזר: הן.

 

 

עלץ ר' יוחנן: שהחיינו. שיר פשוט כחמה היוצאת מנרתיקה.
העיר ר' שמעון: ניכר שחביב עליהם הפסנתר.
השיב לו ר' אלעזר: הסכיתו נא. אומנם יבכרו את הפסנתר, אך כל שנוגעת בו אצבעם – נשמע טוב.
תמה ר' יוחנן: יש אי בזה גיטרות?
השיב ר' אלעזר: הן. הטה אוזן.

 

 

אמר ר' יוחנן: עם שהגיענו לכאן, בדרך נסתרה ופתלתלה, וגילה את אוזנינו בכל נפלאות הלב השחור. וכל כך למה? האחרון היה… סטנדרטי. קמעא. סטנדרטי קמעא.
האדים ר' אלעזר: בור שמלבין פני חברו, יסולח לו, כי נסתתרה בינתו. השיר הבא ייתקע בגרוגרתך.

 

 

אמר ר' שמעון: הלך לו רוברט וייאט בשדה ופגע ברוק תעשייתי.
השיב ר' אלעזר: הן. ותן דעתך לכברת הדרך שעברנו מאז השיר הראשון, המנון הסול הפתייני.
תמה ר' יוחנן: צא ולמד: מהו שורש נשמתה של תהלוכת הלב השחור?
אמר ר' אלעזר: לאט לך. הנח למקצב ולמלים לחלוף דרכך.

 

 

אמר ר' יוחנן: חזיון תעתועים. הפנוטי.
הוסיף ר' שמעון: עילפון חושים. מבוך פנימי.
אמר להם ר' אלעזר: מי חכם וימנה: כמה פעמים מופיעה התיבה wait באלה השירים?
הקשה ר' יוחנן: איך אומרים haunting בארמית?
לחש אז ר' שמעון: השתוקקות. הלב השחור הוא הלב המשתוקק.

 

 

הביט ר' אלעזר בר' יוחנן ובר' שמעון, וראה כי עיניהם נעוצות בחלל והוזות, וריבוא מילים מפרפרות בליבם, אך פיהם שותק. רק כיווץ קל מתחת לגלגל העין, זכר כאב שמסרב לפוג. פנה מהם ר' אלעזר, ללא מלים, והלך לדרכו באור הערביים המאפיר.

12 בספטמבר 2014 / עידן לנדו

הקנוניה הבריטית וזכות הראשונים של "מצפן"

היום מתפרסם ב"הארץ" מאמר מרתק של מאיר זמיר על מעורבותה העמוקה של בריטניה בהתססת המשטרים הערביים נגד הקמתה של מדינת ישראל. המאמר מתבסס בעיקר על חומר שנחשף לאחרונה בארכיונים צרפתיים, ובהם מסמכים של דיפלומטים ערבים, דו"חות מודיעיניים וכדומה. התמונה המצטיירת היא שקציני צבא ומודיעין בריטיים בישלו מתחת לאפם של המדינאים בלונדון קנוניה פאן-ערבית לחיסול העצמאות היהודית וחלוקה מחדש של פלשתינה בין מדינות ערב השכנות (בניגוד להחלטת החלוקה של האו"ם). אין שיטה מלוכלכת שלא נקטו אותם קצינים בריטים מנומסים. זהו סיפור קולוניאלי טיפוסי; אם הוא מבהיל ומרתיח את הדם באופן מיוחד, זה רק משום שאנו היינו בצד הנפגע.

המאמר של זמיר ראוי מאד לקריאה, אבל מטרת הפוסט הנוכחי היא לעשות צדק הסטורי מסוים עם התזה שהוא מעלה. בניגוד לכותרת הבומבסטית ("חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב-48"), לא מדובר ב"חשיפה". התזה אינה חדשה ולמעשה הוצעה כבר לפני יותר מיובל שנים. מנסחיה לא היו פרופסורים למזרח תיכון אלא שני סטודנטים למתמטיקה. הראיות שהיו זמינות להם היו דלות בהרבה: לא מסמכי מודיעין ולא ארכיונים מסווגים, אלא רק פרסומים גלויים בעיתונות העברית של ראשית המדינה. ובכל זאת, בשילוב מבריק של שקדנות, היגיון ותעוזה פוליטית, הגיעו כבר אז למסקנות שהמחקר ההסטורי יגיע אליהן רק שנים ארוכות לאחר מכן.

שמות הסטודנטים היו עקיבא אור ומשה מחובר (אור הלך לעולמו לפני שנה וחצי). הטקסט שפירסמו, שמחזיק 468 עמודים, ראה אור בשנת 1961 כקונטרס בשם "שלום שלום ואין שלום". המחיר לצרכן היה: 3.50 ל"י. היה זה טקסט מהפכני במובן המילולי ביותר: הוא הפך על ראשן את כל האמיתות הציוניות הרשמיות. והוא עשה זאת בשקדנות ויסודיות שמעמידות בצל את הכתיבה העיתונאית אז וגם עכשיו. לפני שנים, כשהתוודעתי לטקסט הזה, הבנתי שבעצם אור ומחובר כתבו את הבלוג הפוליטי הראשון בישראל. היקף העבודה שהושקעה בו, היכולת לשרטט זיקות בין הפרטים הקטנים ביותר לתמונה הכללית ביותר, היכולת לקרוא עיתון "against the grain" – כל אלה הותירו בי רושם עז. מה שאנחנו עוד לא למדנו, הם כבר שכחו.

שנה לאחר פרסום הספר פרשו מחובר ואור ממק"י, הקימו את "מצפן", והשאר הוא הסטוריה.

ההקדמה הקצרה שחיברו אור ומחובר לספרם הענק יכולה לשמש מוטו גם לבלוג הזה.

"מייחסים לבן-גוריון את המימרה: "מה זה עיתונים? עיתונים קוראים ושוכחים".

נכון הדבר. שבעתיים נכון הוא ביחס לבעייתה המרכזית של מדינת ישראל: בעיית יחסיה עם הערבים. עובדות רבות הנוגעות לבעיה זו, אשר נתפרסמו בדפוס בישראל, נשמטו זה מכבר מזכרון הקוראים.

ספר זה בא לרענן את הזיכרון.

פרטים בודדים המתפרסמים בעיתונות זעיר-פה, זעיר-שם, ברווחי זמן שונים, אינם מצטרפים במוחו של הקורא לתמונה אחידה בעלת משמעות.

ספר זה בא לצרף את פסיפס הפרטים לתמונה שלמה.

אין זה ספר הסטוריה במובן המקובל. שכן הוא מטפל רק בעובדות שכבר ראו אור בדפוס; ואילו מדיניות החוץ והביטחון הישראלית משולה לקרחון – תשע עשיריות ממנה משוקעות תחת פני השטח, מוסתרות מעין האזרח. כאשר יותר לפרסום החומר השמור עתה בתיקים סודיים, אפשר יהיה לתת תיאור מפורט יותר של ההסטוריה. אך גם המעט שנדפס כבר דיו כדי להאיר בבהירות את הקווים העיקריים של התמונה.

אין בספר זה גילוי סודות מרעישים. הכל כבר נדפס, פורסם, נקרא ו…נשכח.

אם בכל זאת יופתע הקורא, הרי זה אך ורק משום שהפרטים בהצטרפותם מגלים תמונה ברורה ומפתיעה."

"כאשר יותר לפרסום החומר השמור עתה בתיקים סודיים" – הערה נבואית. ובכן, עשרות שנים לאחר מכן, החומר נחשף, ובכל הנוגע לשתי הפרשיות העיקריות שנדונות בששו"ש (שלום שלום ואין שלום) – ההסטוריה הוכיחה את צדקת המחברים. הפרשיה הראשונה היא הרקע לפרוץ מלחמת 1948. כפי שמגלה החומר הארכיוני שמאיר זמיר מסכם, תיאורית הקנוניה הבריטית היתה מעוגנת בעובדות; לא רק בעובדות הגלויות אלא בעיקר בחסויות. הפרשיה השניה היא הרקע לפרוץ מלחמת 1956. אור ומחובר מציפים לפני השטח את הקנוניה הבריטית-צרפתית-ישראלית ("ועידת סוור"), שנותרה חשאית במשך שנים רבות. רק ב-1996 מתפרסם מחקר הסטורי שמאשש את מסקנותיהם (עותק מכתבת עיתון של יגאל סרנה שמסכמת את המחקר מצורף כנספח לגירסה המחודשת של ששו"ש שהופצה ב-1999). כיום מדובר בידע כללי ולא חתרני בעליל (להוציא, אני מניח, במערכת החינוך).

בשורות הבאות אסכם את הדפים הראשונים בששו"ש, שמוקדשים לניתוח הרקע לפרוץ מלחמת 1948.

מלחמת השחרור: שחרור מן הערבים או מן האנגלים?

כבר בשנות ה-50' המוקדמות התגבש הנראטיב ההסטורי שעליו התחנכו דורות של ישראלים: במאי 1948 פלשו שבעה צבאות ערב לפלשתינה כדי לרסק את המדינה היהודית הצעירה ולהשיב את החזקה על אדמותיה לאומה הערבית. מלחמת 1948 נתפסה כמלחמה בין שני לאומים על נחלת ארץ אחת, מלחמה שפרצה מיד עם הסתלקותו  של המשגיח הנייטרלי – המנדט הבריטי – מן האזור הנפיץ הזה.

הטענה הראשונה בששו"ש היא שהסיפור הזה הוא במידה רבה סילוף של מציאות הסטורית שאך שנים ספורות קודם לכן הובנה באופן שונה לחלוטין. הסילוף הוא בכך שחרף הסתלקותה הרשמית של בריטניה, בפועל היא משכה בחוטים מאחורי המתקפה הערבית ואף לא טרחה להסתיר זאת.

התיעוד מרתק. זה מתחיל בחיים ויצמן, הפרו-בריטי ביותר מכל מנהיגי הציונות, שמביע ב-1948 פליאה וכעס על ממשלת הוד מלכותה, אשר הפקירה את גשרי הירדן לפלישת צבאות ערב מתוך ידיעה ברורה שמטרתם לסכל את הקמת מדינת ישראל. בפברואר באותה שנה כבר ברור שהשלב השני במלחמה, שנוהל בידי הליגה הערבית, נעשה בתיאום עם בריטניה. בישיבות הליגה הערבית יושב איש קשר מטעם הצבא הבריטי, בריגדיר קלייטון. צבאות ערב הם "כלי משחק" בידי האמפריה – כך אומר לא אחר מבן גוריון בנאום באותו חודש (עמ' 9) – אותו בן גוריון ששנים ספורות לאחר מכן יהפוך לבן-בריתה הנאמן של בריטניה בקנונייה של מבצע קדש. כעת מגלה זמיר שהצהרותיו של בן גוריון בתחילת 1948 נשענו על דיווחים שקיבלה ההגנה מן המודיעין הצרפתי.

במרץ קובעת גולדה מאירסון ש"הבריטים אחראים לכל התגבורות שמקבלות הכנופיות הערביות" (מן התיעוד של זמיר עולה שצבא השחרור של קאוקג'י היה למעשה יוזמה בריטית). יום לפני הפלישה כותב ד"ר הרצל רוזנבלום שבריטניה ממשיכה לאמן את הלגיון הירדני, ושהיא שכרה כוחות מזויינים מן המלך פארוק והעמידה בראשם את הבריגדיר קלייטון. ביום הפלישה עצמו שר החוץ משה שרת, במאמר ב"דבר", מצביע על הקשרים הענפים בין בריטניה לליגה הערבית. כל ההצהרות האלה ואחרות פורסמו בעיתונות העברית ולוקטו בידי אור ומחובר.

ובקצרה: המעורבות העמוקה של בריטניה במערכה נגד מדינת ישראל לא היתה בגדר פנטזיה קונספירטיבית של קבוצות שוליים קומוניסטיות, אנטי-אימפריאליסטיות, אלא בבחינת עניין ידוע וברור הן בהנהגה הישראלית והן בעיתונות. כמעט כל הנשק שהיה בידי צבאות ערב היה בריטי, בעוד שעל ישראל הוטל אמברגו נשק. עיתונות התקופה בעיראק ובמצרים מלאה ביקורת על כך שבעוד שהעם זקוק נואשות לכוח צבאי כדי לדחוק החוצה את האמפריה הבריטית, ממש כפי שקרה כבר בפלשתינה, ההנהגות שלו כורתות בריתות עם אותה אמפריה ושולחות את הצבא להילחם את מלחמתה ביהודים. ששו"ש מצטטים קטע נרחב גם מספרו של גמאל עבד אל נאצר, שנשלח ב-1948 לפאלוג'ה, ושם הוא אומר בין השאר: "היינו נלחמים בפלשתין, אך כל חלומותינו היו במצרים".

מדוע הסיתה בריטניה את מדינות ערב נגד ישראל הצעירה? על פי ששו"ש, כוונתה הנסתרת היתה "לחזור בדרך האחורית" לפלשתינה. הבריטים לא האמינו שהאו"ם יחליט על סיום המנדט, ומשכך קרה, עשו ככל יכולתם לשפוך שמן למדורת הסכסוך הישראלי-ערבי, מתוך תקווה שהאנרכיה שתיווצר בפלשתינה תניע את האו"ם להחזיר את המנדט על כנו. גם לפרשנות הזאת יש תימוכין בחומרים שזמיר חשף, אך לצידה מזדקרת אפשרות רדיקלית יותר, שגיבש הדרג הצבאי-מודיעיני (לטענת זמיר – מאחורי גבם של הדיפלומטים): ליצור ברית אסטרטגית כלל-ערבית שתביא לפלישה מאוחדת לפלשתינה, חיסול העצמאות היהודית וחלוקת השלל – קרקעות פלשתינה – בין לבנון, סוריה, מצרים ועבר הירדן. תכנית-העל היתה לאחד את עיראק עם "סוריה הגדולה" ועד למצרים בדרום, ולדחוק מחוץ למזרח התיכון את היריב הקולוניאלי, צרפת.

זמיר מציג את הקנוניה הבריטית כמהלכים שביצע הדרג המודיעיני ללא ידיעת המדינאים בלונדון, לעתים בניגוד לרצונם. ששו"ש מציג את הבריטים כחזית אחידה; ואומנם, קשה להעלות על הדעת שפעולות כה דרמטיות – חתימת בריתות הגנה עם מדינות ערב ממש חודשים ספורים לפני סיום המנדט, אספקת נשק ואימון כוחות צבא וכו' – היו יכולות להתבצע ללא ידיעתם או הבנתם של ראש הממשלה אטלי ושר החוץ בווין. כך או כך, אירועי 1948 נראים אחרת לגמרי לאור הגילויים הללו. חלקה של האיבה הערבית לציונות בהתרחשויות – הגורם בה"א הידיעה למלחמת 1948, בגירסה הציונית – מתגמד באורח משמעותי. שימו לב לדברים הבאים שכותב זמיר, על הלך הרוחות בהנהגה הערבית ימים ספורים לפני הפלישה:

"דו"ח מאת הנספח הצבאי הצרפתי בביירות מ–11 במאי 1948 על דיוניה הסודיים של הוועדה המדינית של הליגה הערבית בדמשק, מגלה כי פרט למלך עבדאללה, מנהיגים ערבים אחרים היססו וחיפשו דרך לעכב את הפלישה לארץ ישראל. הדו"ח חושף גם את מעורבותם הישירה של הבריטים בדיונים הערביים. ברגע האחרון החליט המלך פארוק בניגוד לעמדת ראש ממשלתו והורה לצבאו לצאת למלחמה."

הפרשנות הזאת לאירועי 1948 היא, לא נעים לומר, הפרשנות הקומוניסטית הקלאסית, שראתה בכל סכסוך לאומי בעולם ביטוי מוסווה של קונפליקטים אימפריאליים. אור ומחובר, כאמור, היו חברי מק"י בשנים שכתבו את ששו"ש, ופרשו ממנה רק שנה לאחר פרסומו, ב-1962. בהקדמה השניה לספר, שחיברו ב-1999, הם מסבירים שעם ההתנתקות ממק"י וייסוד "מצפן", הפרספקטיבה שלהם על מאורעות 1948 השתנתה. הם הבינו שביסודו של דבר, הסכסוך הערבי-ישראלי היה סכסוך לאומי שבו הצד הקולוניאלי היה היהודים, לא פחות מן הבריטים. אף על פי כן, חלקה המכריע של בריטניה בארגון המערכה נגד ישראל הוא עניין עובדתי, לא פרשני, והוא הודחק ונמחק מן ההסטוריה הרשמית של ישראל. לא קשה לנחש מדוע: תוך שנים ספורות התיישרו בן גוריון ושרת עם ציר בריטניה-צרפת, ולא היו עוד יכולים להציג את העבר הכה-קרוב של ישראל כגרסה די דומה, בעצם, למאבק השחרור של האומה הערבית מכבלי הקולוניאליזם. וזה הסיפור שכולנו מכירים – היחידי בעצם.

בראיון נרחב ומרתק שהעניק עקיבא אור בשנת 2002 הוא מסכם את התזה של ששו"ש כמעט ללא הסתייגויות. דומה, אם כן, שעל אף הכרתו הברורה אשר התגבשה בשנות הפעילות ב"מצפן", שבפלשתינה קמה תנועה לאומית ערבית שהתנגדה לציונות מטעמיה שלה, הוא לא שכח גם את תפקידה המביש של בריטניה במלחמת 1948. אם יש לקח כלשהו מן הימים ההם, הוא זה: כובש זר יעשה הכל כדי להמשיך את שלטונו – על מנעמי הכיבוש קשה לוותר.

"שלום שלום ואין שלום" הוא טקסט מכונן בתולדות ההתנגדות האזרחית בישראל, גדוש בעובדות ותובנות מפתיעות, והוא ראוי מאד להוצאה לאור מחודשת. אחת התובנות המטלטלות שעולות ממנו היא שפעם באמת היתה בישראל אופוזיציה. ציטוטים נרחבים בספר לקוחים מנאומים בכנסת של נציגי אופוזיציה – חירות, מפ"ם ועוד – שלא סתם מתנגחים עם הממשלה, אלא מערערים באופן יסודי על הנרטיב השלטוני באמצעות גילויים "מביכים". מי שקורא בספר יכול רק להתקנא במרחב הדיון הציבורי שהתקיים אז בארץ, בכנסת ומחוץ לה, במגוון העצום של הדעות שנחשבו לגיטימיות (גם אם מקוממות) וברוחב היריעה של הכיסוי העיתונאי. כל זאת במדינה שזה עתה קמה, עם עיתונות שהיקפה לא מגיע לאחוז אחד מהיקף התקשורת בימינו, ורובה עיתונות מפלגתית, ועם אפס ניסיון בדמוקרטיה. 66 שנים אחרי, מדינת ישראל נמצאת במקום הרבה יותר נמוך משהיתה אז בכל המדדים האלה של חיים דמוקרטיים.

אבל הלקח המעודד מן הספר הזה נותר כשהיה: האמת תמיד תבצבץ החוצה מבעד למסך השקרים. כל מה שנחוץ לה הוא עיניים סקרניות ואוזניים קשובות.

5 בספטמבר 2014 / עידן לנדו

לא תיסע לארץ אויב ולא תדבר איתו בערבית

אתמול נגזרה על סעיד נפאע, לשעבר ח"כ במפלגת בל"ד, שנת מאסר בפועל, בעוון ביקור במדינת אויב ומגע עם סוכן זר. בשנת 2007 יצא נפאע בראש משלחת של כ-300 אנשי דת דרוזים לסוריה, במטרה לבקר אתרי דת ובני משפחה. במהלך הביקור הוא נפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל החזית העממית (הוא "הסוכן הזר"). בטיעונים לעונש נכתב: "הנזק כתוצאה מפגישה של אדם כזה עם בכיר בארגון מחבלים הינו בוודאי כבד מאד".

בוודאי כבד מאד. בלי ספק כבד מאד. נפאע למעשה הצטרף לשורה ארוכה של אנשי ציבור ופוליטיקאים ישראלים ששילמו בחירותם על חציית הקווים ל"מדינות אויב" ותעוזתם להיפגש עם "סוכנים זרים". הנה רשימה הסטורית קצרה.

  1. ספטמבר 1977: ראש המוסד, יצחק חופי, ושר החוץ משה דיין, נפגשו במרוקו עם חסן תוהאמי, סגן ראש הממשלה של מדינת האויב מצרים. השיחות החשאיות הכינו את הקרקע להסכם השלום עם מצרים.
    בשובם ארצה, נשפטו חופי ודיין ונכנסו לשנת מאסר בכלא.
  1. אוגוסט 1986: יועץ ראש הממשלה לענייני טרור, עמירם ניר, נפגש בפריז עם ד"ר חסן רוחאני, סגן יו"ר הפרלמנט של מדינת האויב איראן ומזכיר הוועדה לביטחון לאומי בטהרן. הפגישה נועדה לחזק את הקשר עם מתנגדי חומייני באיראן.
    בשובו ארצה, נשפט ניר ונכנס לשנת מאסר בכלא.
  1. אפריל 1987: שר החוץ, שמעון פרס, ומנכ"ל משרדו, יוסי ביילין, נפגשו בלונדון עם מנהיג מדינת האויב ירדן, המלך חוסיין, וחתמו איתו על "הסכם לונדון". ההסכם טורפד בידי ראש הממשלה יצחק שמיר. המגעים האלה היו חוליה אחרונה בשרשרת הסטורית ארוכה של פגישות חשאיות של מנהיגי ישראל – בן גוריון, גולדה מאיר ועוד – עם בית המלוכה הירדני.
    בשובם ארצה, נשפטו פרס וביילין ונכנסו לשנת מאסר בכלא.
  1. אוגוסט 1987: שר האנרגיה, משה שחל, נפגש עם ניזאר חמדון, שגריר מדינת האויב עיראק בוושינגטון, על רקע מלחמת איראן-עיראק והצטננות היחסים בין ישראל לאיראן.
    עם שובו ארצה, נשפט שחל ונכנס לשנת מאסר בכלא.
  1. נובמבר 2007: שר הביטחון, אהוד ברק, נפגש בוושינגטון עם פייסל אל-מקדאד, שר החוץ של מדינת האויב סוריה.
    בשובו ארצה, נשפט ברק ונכנס לשנת מאסר בכלא.
  1. אוגוסט 2010: נציג ישראלי רשמי נפגש עם נציג אויב ישראל, איש החמאס עומאר עבד אל-ראזק, לשעבר שר האוצר בממשלת איסמעיל הנייה. הפגישה החשאית נערכה בנתניה ונידונו בה עסקת שליט וירי הרקטות לישראל.
    בצאתו מן הפגישה, נשפט הנציג הישראלי ונכנס לשנת מאסר בכלא.

דבר השופטים

אני קורא את גזר הדין ומתקשה להבין במה פשע נפאע. עצם הנסיעה לסוריה? דרוזים ישראלים חוצים את מעבר קונייטרה לתוך סוריה דרך שגרה. פוליטיקאים ואנשי-סוד ישראלים פוקדים את בירות ערב במשך עשרות שנים. על כן האישום בדבר "ביקור בארץ אויב" הוא קשקוש בלבוש. ואיזה "מגע" בדיוק קיים נפאע עם "הסוכן הזר", טלאל נאג'י מהחזית העממית? ברור לכל שהמפגש הזה לא היה עילת הנסיעה; נפאע יצא בראש משלחת של 300 דרוזים לביקור דתי ומשפחתי. המדינה גם אינה טוענת שיש בידה ראיות להעברת מידע רגיש או סודי לידי נאג'י. שימו לב ללשון הנפתלת של השופטים, שכל מטרתה לעמעם ולטשטש את היעדרן של כל ראיות מפלילות נגד נפאע:

"דומה כי נסיבות המקרה שלפנינו מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש, אשר מאפייניו מהווים בפועל סיכון לביטחון המדינה או לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו. הכוונה היא לסיכון ביטחון המדינה הנובע מפגישה של אישיות ישראלית בכירה מאוד, נבחר ציבור, בעל נגישות מירבית למידע – עם בכיר בארגון טרור".

"מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש". כלומר, ההפללה היא על בסיס סוג המפגש שקיים נפאע, ולא על בסיס המפגש הקונקרטי. "לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו" – ולא, בפשטות, מפגש שהביא לפגיעה כזו.

גזר הדין הזה הוא תועבה משפטית. הוא עצמו תועבה והוא שייך לסוג של תועבה משפטית מוכרת – חריצת דין גזענית נגד ערבים באשר הם ערבים. לא דוגמה בודדת, ולא מהיום.

והאמת היא

והאמת היא שנפאע חטף רק כי הוא ערבי. וחטף חזק במיוחד משתי סיבות: ראשית כל, הוא חבר בל"ד, מפלגה שהשלטון הישראלי שם לו למטרה למחוק ולרסק באמצעות רדיפה פוליטית של מנהיגיה, עד חורמה (זוכרים את עומר סעיד?). ובאתנוקרטיה כמו באתנוקרטיה – גם בית המחוקקים וגם הרשות השופטת מתיישרים לפי קו השלטון (לאחר גזר הדין הכריז ח"כ יריב לוין: "עכשיו תורה של ח"כ חנין זועבי לשלם את המחיר על בגידתה"). ושנית, נפאע הוא דרוזי, ו"ככזה הוא צריך להיות 'ציוני טוב'", כמו שכותב הרב אליהו קאופמן, "כי כך 'חינכו' את הדרוזים".

אז הנה, גם זה קרה, והשמים לא נפלו. ישראלי נכנס לכלא לשנה שלמה רק כי העז לדבר עם האויב. המדינה נוהמת: אני מדברת עם האויבים, לא אתה. ובטח שלא מדברים עם האויב בשפה שלו. רק בעברית מותר. ובכלל, די כבר עם כל הערבית הזאת.

וגם זה לא קרה: אף ציוץ מחאה לא נשמע ב"שמאל" הישראלי. שנה בכלא על מפגש עם האויב? ח"כ לשעבר? ערבי?

פחחח. אנחנו ציונים טובים, ולעזאזל נימלר.

* * *

[למען הסר ספק: תמיכתו של סעיד נפאע במשטר של הקצב מדמשק היא נתעבת, ולפחות בעיניי, מסוכנת מבחינה פוליטית הרבה יותר מפגישותיו עם פלסטינים בסוריה. אבל גם היא - חירוק שיניים דמוקרטי - חוסה תחת חופש הביטוי, ואין בה כדי להצדיק את רדיפתו].

28 באוגוסט 2014 / עידן לנדו

המבצע לזלילת התקציב האזרחי

כמה עמוק הבור התקציבי ש"צוק איתן" פער מתחת לרגלינו ולמה המנהיגים לא ישאו באחריות הפוליטית ליצירתו (התשובה בסוף הפוסט)

השגים, השגים, השגים

נניח לפרשנים להתקוטט ביניהם האם "צוק איתן" הוא רק "מבצע לא מוצלח" (רביב דרוקר), "כישלון אסטרטגי מהדהד" (בן כספית) או "לא סתם מפלה – מפולת" (אמיר אורן). 90% מהלהג התקשורתי מוקדש, כתמיד, למובן מאליו. המבצע לא מיגר את החמאס ולא ניתץ את האחדות הפלסטינית, תקוות השווא של ההנהגה הישראלית, אלא דווקא להיפך: החמאס הפך ל"בר-שיח מדיני" והאחדות הפלסטינית הפכה לעובדה מדינית קיימת שלאורה ייחתם כל הסדר מדיני עתידי. פירוז הרצועה וחיסול המנהרות לא יהיו חלק משום הסכם כזה, בי נשבעתי.

כל זה היה צפוי מראש ובאמת נותר רק לתהות אם הדרך להכיר באמיתות הבלתי נמנעות האלה היתה חייבת להיסלל על גופותיהם של מאות קורבנות שווא ונפשותיהם הפגועות-לצמיתות של ניצולים רבים נוספים, משני צידי הגבול. ישראל לומדת בדרך הקשה מכל את מגבלות הכוח.

קצת פחות צפויה מראש היתה התבוסה המוראלית והמוסרית שנחלה ישראל, הן בזירה הפנימית והן בזירה החיצונית. הנטישה ההמונית של יישובי עוטף עזה, ההתגייסות המאוחרת מדי של המדינה לעזרתם, הסימון הקולקטיבי של ערביי ישראל כאויבי העם, וכמובן, הכותרת הדוחקת הצידה את כל השאר: הצניחה בתמיכת הציבור בנתניהו, מ-82% בתחילת המבצע עד ל-38% בסופו. ומבחוץ: התגברות האנטישמיות, הפגנות ענק נגד ישראל' הגינוי החריף מפי ניצולי שואה ומשפחותיהם, קרע בין ישראל ומדינות דרום אמריקה, והתרחבות פעולות החרם: האיחוד האירופי אוסר ייבוא מוצרי חלב מההתנחלויות, ממשלת סקוטלנד קוראת לחרם על ההתנחלויות, אלפי מרצים ומאות אלפי סטודנטים בארה"ב ובקנדה מצטרפים לתנועת ה-BDS, זינוק בהורדת אפליקצית החרם, קרן הפנסיה הענקית מהולנד ABP שוקלת למשוך השקעותיה מישראל (בעקבות הקרן הגדולה בהולנד), בלגיה ממליצה לסוחריה לסמן מוצרים מהתנחלויות, רשת כלבו בריטית מחרימה מוצרי התנחלויות, החרם התרבותי מתגבר, ועוד ועוד.

עד כאן ההשגים של מבצע "צוק איתן". וטוב לגלות שהנוער לוקח אותם אל ליבו, מתחזק במוטיבציה שלו להתגייס לצה"ל, ומצהיר – כך אחד מכל שני בני 17-18 – שהוא מסכים עם האמרה "טוב למות בעד ארצנו" (ובעד השגים כאלה, טוב כפליים).

נעבור עכשיו להשגים המשמעותיים יותר של "צוק איתן", שאת השפעתם ארוכת-הטווח נרגיש על בשרנו בשנים הקרובות.

הבור התקציבי

השבוע פורסם שהממשלה תבצע קיצוץ רוחבי של 1.5 מיליארד שקל בתקציב המדינה כדי לממן את "כל הוצאות מבצע 'צוק איתן' כבר בשנה הנוכחית". הקיצוץ הזה מתווסף ל-600 מיליון שקל שכבר הועברו במהלך המבצע למשרד הביטחון. הקיצוץ יהיה בגובה של 2% מתקציבי המשרדים השונים – חוץ ממשרד הביטחון, כמובן. על פי הפירסום האחרון, הקיצוץ ייעשה ב"בסיס התקציב", כלומר, בחלק הקבוע שלו. המשמעות היא קיצוץ רב-שנתי, ללא תאריך תפוגה, שפשוט מגדיל את נתח הביטחון בעוגה הלאומית באופן קבוע. תקציב משרד החינוך יקוצץ לצמיתות ב-480 מיליון שקל, תקציב פיתוח התחבורה ב-243 מיליון שקל, תקציב ההשכלה הגבוהה ב-175 מיליון שקל, ותקציב הרשויות המקומיות – ב-69 מיליון שקל.

באוצר מדברים על הגדלת יעד הגירעון בשנה הבאה ל-3.5% מהתוצר, רמה שבנק ישראל מתנגד לה בתוקף. אבל גם כך – הדיבורים על "הכלה" של עלויות "צוק איתן" בתקציב הנוכחי הם זריית חול בעיני הציבור, שמטרתה ברורה: להרגיע את כולנו שהכל סבבה, ואף אחד לא ירגיש בכיסו או בבטנו או בקורת-גגו את המחיר הכבד שגבה המבצע מישראל. את האשליה הזאת – ללכת עם ולהרגיש בלי, לשפוך אלפי טונות של פצצות ומאות טילי יירוט ואלפי ימי מילואים ושעות טיסה, מבלי לחטוף מכה כלכלית אנושה – את האשליה הזאת צריך לנפץ.

על פי הערכות בנק ישראל שהותאמו למערכה בת חודש פחות או יותר, עלויות המבצע עמדו על 5 מיליארד שקל – יותר מפי 3 מהקיצוץ הרוחבי שבישרו לנו שיממן את "כל" הוצאות המבצע, וזאת כבר תת-הערכה מפני שהלחימה נמשכה כ-3 שבועות מעבר למצופה. עם תום הלחימה התבררו מספרים ריאליסטיים יותר. מערכת הביטחון העריכה שעלויות המבצע היו 9 מיליארד שקל, ומלבדן היא דורשת תוספת של 11 מיליארד שקל בתקציב 2015 כדי להתמודד עם כל האתגרים החדשים. תוספת כזאת תקפיץ את תקציב הביטחון ל-70 מיליארד שקל, 17% מתקציב המדינה הכולל. האוצר, כהרגלו, מכריז בלהט "לא יקום ולא יהיה"; אבל היו סמוכים ובטוחים שיקום וגם יהיה; מדובר ב"פארסה, ההצגה המטופשת" של תקציב הביטחון, כפי שקרא לה שאול אמסטרדמסקי (הנה טיול ארכיוני מאלף למתעמקים). כך נוגס הביטחון מאז ומעולם בתקציבים האזרחיים, ואין עוצר בעדו. אחרי מלחמת לבנון השנייה קיבל צה"ל יותר מ-8 מיליארד שקל לכיסוי הוצאותיו. אל תצפו שהוא יקבל פחות הפעם.

מקור: "דה מרקר"

מקור: "דה מרקר"

ניסיון העבר מוכיח שדרישות הביטחון משתנות רק בכיוון אחד; לפני שהספקת לעכל את ההלם הקודם, ההלם החדש מכה בך. ואומנם, אם חשבנו שמשרד הביטחון דורש בסך הכל תוספת של 20 מיליארד שקלים בשנה וקצת שנשארו עד סוף 2015, חלפו כמה ימים והתבשרנו שהדרישה קפצה ב-10 מיליארד שקל (על חשבון תקציב 2016), ועומדת כעת על תוספת של 30 מיליארד שקל.

מקור: "כלכליסט"

מקור: "כלכליסט"

השאלה הגדולה היא – מאיפה יגיע הכסף?

לפיד כבר הכריז, קבל עם ועדה, מאיפה לא: לא יועלו מסים. ההצהרה הזאת ניתנה באופן כה מופגן ובומבסטי, שיהיה קשה לסגת ממנה. לא שאני מחזיק מהאמינות של שר האוצר; להיפך. אבל במקרה הנוכחי יש ללפיד סיבות סמויות לעמוד במילתו, לאו דווקא "הבטחתו לבוחר" שלא להעלות מסים. נגיע אליהן מיד. בכל מקרה, ההצהרה הזאת לא הפריעה למשרד האוצר, בעצם הימים האלה, להעלות את המס על הפחם לייצור חשמל. המס הזה צפוי להכניס לקופת המדינה 1.6 מיליארד שקל – כולם, עד האחרון שלהם, יגולגלו על הציבור בצורת העלאת תעריפי החשמל ב-6.7%. מסתבר שבכל זאת יש דרך להעלות מסים בזמן שלא מעלים מסים. כתב "כלכליסט" מסכם: "חברת החשמל "אדישה" לעניין זה, ומשמשת למעשה כצינור לגביית מסים מהציבור: האוצר מעלה את המס, חברת החשמל מקבלת כיסוי בתעריף והציבור מזדרז לשלם את החשבון."

אני מניח שבאוצר לא שוקטים על השמרים; גם הסכום הזה ייבלע ברובו בחור שנפער בהכנסות המדינה ממיסים כתוצאה מ"צוק איתן" – יותר ממילארד שקל. עוד מיליארד שקל יילך על פיצוי עסקים על נזקים עקיפים מן המבצע (הנזק הישיר עומד על 50 מיליון שקל).

זה המקום להזכיר שבזמן שהעורף הישראלי תוזז ממרחב מוגן אחד למשנהו (במקרה הטוב) וספג אבידות בנפש וברכוש (במקרה הרע), המערכת המשומנת של שוד כספי הציבור, או בכינויה המוכר יותר "המדיניות הכלכלית", המשיכה לעבוד כבימי שגרה. האוצר הסיט סכום של 55 מיליון שקל שיועד לחידוש מלאי הדירות בדיור הציבורי בתל אביב לטובת השבחת הקרקע (במחירי השוק); ועדת הכספים אישרה עוד העברה חוץ-תקציבית להתנחלויות, בגובה 20 מיליון שקל (ההסבר: "שעות פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, העצמת נוער, גיבוש ולכידות בקהילה, וכדומה"), כחלק מדיל מסריח, שתמורתו "הבית היהודי" – שיאנית הפעילות האנטי-חברתית במושב הקיץ של הכנסת – תתמוך בחוק מע"מ 0% של לפיד; וממש ביום הראשון של המבצע, בשקט בשקט, מחקה המדינה לתע"ש חובות בסך 3.14 מיליארד שקל במסגרת תכנית ההפרטה של החברה. בתרגום לעברית פשוטה: הממשלה העבירה סכום עתק מכספי המסים שלכם למפעל בטחוני כושל כדי לאפשר לו להמשיך לייצר נשק תחת ניהול פרטי.

רשימת התכניות והצעדים האנטי-חברתיים שבוצעו במהלך "צוק איתן", הרחק מעין הציבור, היא עוד ארוכה; קיראו אותה אצל אור-לי ברלב.

הצעדים האלה מבשרים את הבאות; אם בזמן שנופלים טילים האוצר לא בוחל בקיצוץ תקציבים אזרחיים, אין סיבה להניח שהוא יחדול מכך בימים שקטים.

איך יתמלא הבור התקציבי?

כאמור, על הפרק מונחת תוספת תקציבית של 30 מיליארד שקל למשרד הביטחון, ועוד כמה מיליארדים שהפסיד אוצר המדינה כתוצאה מן המבצע. מסים לא יעלו, ככל הנראה, חרף המלצת בנק ישראל. הקיצוץ הרוחבי שהוחלט עליו השבוע בקושי יכסה 5% מן הבור התקציבי.

מה שמחזיר אותנו לשאלה הבסיסית: מאיפה יקחו את הכסף?

לא נשארו עוד אפשרויות: עוד קיצוצים, כואבים הרבה יותר, בתקציבים האזרחיים. על פי התחייבות הממשלה, תקציב 2015 אמור לגדול ב-8 מיליארד שקל בלבד לעומת תקציב 2014. זה 12 מיליארד שקל פחות מדרישת משרד הביטחון; ובתרחיש האופטימי ביותר, זה עדיין בין 5-10 מיליארד שקל פחות ממה שהוא יקבל אחרי כל המסחרה.

המשמעות ברורה: לא רק שלא יישאר פירור לתקציבים האזרחיים ב-2015, יהיה בהם קיצוץ חד. במה יקצצו? הנה השערותיו של שאול אמסטרדמסקי:

"לפרויקטים לא יישאר כסף. למשל, לא בהכרח יהיה די תקציב בשביל כל הרכבות שתוכננו להיסלל בשביל לקצר לכם את הפקקים בבוקר ובשביל לקרב את הפריפריה למרכז, ולא בהכרח יהיה די תקציב בשביל להפעיל את כל מרכזי חלוקת המתדון לנרקומנים בשביל להוריד את רמת הפשיעה, או שלא יהיה די תקציב בשביל להפעיל תוכניות מיוחדות לנוער בסיכון או לנוער מנותק, או שלא יהיה די תקציב בשביל לפתוח את כל מרכזי ההכשרות המקצועיות שתוכננו עבור עובדים מבוגרים שפוטרו ולא מצליחים לחזור לשוק העבודה או עבור עשרות אלפי החרדים שאמורים להצטרף בקרוב לשוק העבודה כתוצאה מחוק השוויון בנטל מבלי שיש להם את ההכשרה המתאימה לכך. ואלה סתם דוגמאות אקראיות."

והנה עוד כמה מועמדים לקיצוץ, ככל הנראה מתוך שיחות לא פורמליות עם אנשי האוצר: "תקציבי התחבורה, החינוך והבריאות (ועדת גרמן) עתירי ההוצאות הם מועמדים עיקריים לקיצוץ. השקעה בתשתיות, כמו כביש הכניסה לירושלים (1.5 מיליארד שקל), רציפי הרכבת והרכבת הקלה, תידחה."

המשמעות הפוליטית של כל זה היא עצירה ואולי אף הסגה לאחור של התהליך שהחל בקיץ 2011 – שינוי סדרי העדיפויות בהקצאת המשאבים הציבוריים לטובת מטרות שכלל הציבור, ובפרט השכבות החלשות, נהנה מהן: שירותי חינוך ציבורי זולים ואיכותיים, שיקום הרפואה הציבורית, ריסון שוק הדירות, חידוש הדיור הציבורי ויצירת דיור בר-השגה, ועוד. כל אלה יטואטאו מסדר היום הציבורי בחסות הצורך הנצחי לפרנס את מכונת המלחמה. ישראל תשקע עמוק יותר למחוזות האי-שוויון והמצוקה החברתית. לא שיש עוד הרבה לשקוע – כבר כיום ישראל מדורגת לפני אחרונה ברמת ההוצאה הציבורית האזרחית.

מקור: בנק ישראל, באמצעות הבלוג של שאול אמסטרדמסקי

את הגרף העגום הזה אפשר לפרוט לפרוטות. בישראל שיעור העוני הגבוה ביותר ב-OECD אחרי מקסיקו; ישראל בפיסגת ה- OECD ברמת הצפיפות בכיתות הלימוד; ההוצאה הציבורית על חינוך יורדת בעקביות בישראל בשעה שהיא עולה ב-OECD; והיחס בין הוצאה ציבורית לפרטית על בריאות הוא הנמוך ביותר בישראל מכל מדינות ה-OECD. במהלך העשור הקודם ירד בעקביות משקל ההוצאה הציבורית בישראל לעומת עליתו ב-OECD. כל המגמות האסוניות האלה, שלמעשה מגדירות את ישראל כחברת עולם שלישי ולא כחברת OECD, אינן מספיקות, ככל הנראה, למילטון פרידמנים המקומיים. אלה ממליצים, לא פחות, על ניצול "מצב המשבר של המלחמה" להניע בזריזות רפורמות לצמצום ההוצאה הציבורית "המנופחת" בישראל. נעמי קליין קראה לזה "דוקטרינת ההלם".

והפתרון המסתמן הוא…

קחו בור תקציבי של 20 מיליארד שקל, תכניות מגירה לקיצוצים דרסטיים בתקציבים האזרחיים, שר אוצר שמתעקש לא להעלות מסים, ומתעקש על העברת חוק אנטי-חברתי, מול התנגדות כל הגורמים המקצועיים, שעלותו 3 מיליארד שקל לשנה; הוסיפו לכל אלה מעמד ביניים חבול, מותש ומרושש, גדוש בזעם על המפלגות ששוב הפרו את הבטחתן, ערבבו היטב… ומה קיבלתם?

נכון. פיזור הכנסת והקדמת בחירות.

איך? פשוט מאד. על פי כל הסימנים, אין לקואליציה הנוכחית סיכוי להעביר את התקציב המסתמן לשנת 2015. התקציב הזה הולך להיות אחד התקציבים הכי אנטי-אזרחיים ואנטי-חברתיים שראינו בשנים האחרונות. ההתנגדות דווקא לא תבוא מסיעות קטנות; בשנים עברו היה זה תפקידן המסורתי של הסיעות החרדיות להתנגד לקיצוצים חברתיים. אבל אלה כבר אינן בקואליציה, והדבר האחרון שמעניין את "הבית היהודי" זה צדק חברתי. לא ולא, התקציב לא יעבור כי המפלגה המרכזית שאחראית להעבירו – "יש עתיד" – בעצם איננה מעוניינת להעבירו. התקציב הזה פירושו סטירת לחי לכל הבוחרים של המפלגה; פירושו הודאה מפורשת שלפיד וחבר מרעיו ביזבזו באופן מחפיר את האשראי הציבורי העצום שעל גבו נישאו אל השלטון. ולכן הדבר האחרון שלפיד רוצה לעשות, הדימוי שממנו הוא בורח כמו מאש, הוא להיות שר האוצר שמגיש לממשלה הצעת תקציב שתקבור עמוק יותר את מעמד הביניים בחיים שבהם… המממ… אין עתיד.

הפיצוץ הקואלציוני, על כן, הוא בלתי נמנע. למעשה, מתקן ההשהיה שלו כבר החל לתקתק: זהו חוק מע"מ 0%, שבאורח מסתורי לחלוטין הפך "ייהרג ובל יעבור" עבור לפיד, עד כדי איום בפרישה מהקואליציה אם החוק לא יעבור. בציניות מסוימת, אם כן, אפשר לשער שלפיד שועט עם הראש אל הקיר כשהוא מייחל להתנגשות ולא לפתרון; אם לא על חוק המע"מ, על משהו אחר. אחרי תקופה ארוכה של צניחה בסקרים, התקציב המתוכנן ל-2015 עלול להיות המסמר האחרון בארונה של "יש עתיד".

את ניצני הניתוח הזה תוכלו לקרוא אצל צבי זרחיה; אני רק יותר נחרץ ומפורש במקומות שבהם הוא מעדיף להישאר מרומז. אבל מה שזרחיה ועמיתיו לא אומרים זה שההתפתחויות האלה הן בעצם חלק משיטה שלטונית שהולכת ומשתרשת בישראל.

[עדכון מה-13.9: הסימנים לפרישה מתחזקים: "לפיד מכניס את עצמו במתכוון למבוי סתום כדי שיוכל להצדיק את פרישתו מהקואליציה"]

השיטה: קצץ באזרחים, פרוש מהקואליציה, פתח דף חלק

הממשלה הנוכחית אמורה לכהן עד מרץ 2017. אם יוקדמו הבחירות, הן יתקיימו באמצע השנה הבאה – שנתיים וקצת מתחילת כהונתה של ממשלת נתניהו השלישית. על פי הניתוח שהוצג כאן, הרקע לפירוק הקואליציה יהיה הצורך להציג לציבור תקציב אנטי-חברתי קיצוני, שאף מפלגה בקואליציה לא תרצה להצטייר כמי שתומכת בו. במובן הזה, פיזור הכנסת והקדמת הבחירות הם פיתרון מושלם לבעיה: התקציב המקולל יעבור, כתפוד לוהט, לידיה של הממשלה הבאה. זו, מצידה, גם אם הרכבה הפוליטי יהיה דומה מאד לזה של הממשלה הנוכחית, תוכל להצהיר בגלגול עיניים חסוד שהיא "ירשה מקודמותיה" את החובה הבלתי נעימה להטיל על הציבור גזירות כלכליות קשות. היא תמשיך ותסביר לנו שמגיעה לה "תקופת חסד", שבה היא תנקה את השולחן מן התקלות והשיבושים הנוראיים של כל הממשלות שקדמו לה. רק לאחר תקופת החסד הזאת היא תוכל באמת ובתמים ליישם את המדיניות הנפלאה שבזכותה נבחרה לשלטון – חלוקה צודקת ושוויונית יותר של ההון הציבורי, שיקום השירותים החברתיים ושאר מליצות ריקות.

אלא מאי? עד שתידרש אותה ממשלה ליישם את המדיניות הנפלאה הזאת בפועל, יקרו מן הסתם תקלות "בלתי צפויות" חדשות, וכולן, היו בטוחים בכך, מתחום והביעות והזוועה הבטחוניים: התלקחות מחודשת של האיום האיראני, פלישת כוחות דאע"ש לירדן, איום טילים מחודש של החיזבאללה, ובכלות כל הקיצין והרעיונות, תמיד אפשר לשלוף את שק האיגרוף הישן והטוב: עוד מבצע בעזה, "להרתיע את החמאס", אבל הפעם באמת באופן סופי ומוחלט.

נו, והתקלות הבטחוניות האלה יגררו בעקביהן, בלי ספק, הוצאות עצומות על טילים ושעות טיסה וימי מילואים וחידוש מחסני תחמושת ופתרונות טכנולוגיים חדשים, וכו' וכו'. בור תקציבי, גניזת כל התכניות הנפלאות לצמצום האי-שוויון, שרטוט זריז של קיצוצים דרסטיים נוספים בתקציבים האזרחיים, חתירה למשבר קואליציוני, פיזור הכנסת, בחירות מוקדמות.

וחוזר חלילה.

חשבתם שאני מדבר על העתיד? טעות. זה כבר קרה. הכנסת הקודמת פוזרה בדיוק על הרקע הזה: אי-יכולתה של ממשלת נתניהו השניה להעביר את תקציב 2013. על התקציב ההוא הכבידו, בל נשכח, עלות של 3 מיליארד שקל למבצע "עמוד ענן", ועוד 11 מיליארד שקל שהושקעו בתכנית העיוועים של נתניהו וברק לתקוף את איראן. למותר לציין שכל שקל מן המילארדים האלה היה שקל שבוזבז לשווא, אבל יחד הם חפרו בור מכובד מאד בתקציב המדינה; בור שאף אחד לא חלם לקחת עליו אחריות.

הכנסת שקדמה לה, היא הכנסת ה-17, פוזרה גם היא טרם זמנה. לכאורה הרקע לכך היה התפטרותו של ראש הממשלה אולמרט וכשלונה של יורשתו, ציפי לבני, להרכיב קואליציה חדשה. אבל בפועל, הכישלון הזה נבע מאותה שוקת שבורה בתקציב המדינה, שלא איפשרה ללבני לעמוד בדרישות השותפות הקואליציוניות (דרישות שהיו ברובן חברתיות); ממשלת אולמרט, כזכור, השאירה בור תקציבי של 8.2 מיליארד שקל, עלות מלחמת לבנון השניה. כך או כך, הגזירות שתוכננו לתקציב 2009 הוקפאו הודות להקדמת הבחירות וגולגלו הלאה, אל הממשלה הבאה.

דמו לעצמכם מכונית שמידרדרת במדרון תלול. בנקודה מסוימת קופץ עליה מכונאי, ותוך כדי הידרדרותה מתעסק לה באחד הבלמים ומשבית אותו. מיד אחר כך הוא קופץ החוצה ומביט בצער כיצד המכונית ממשיכה להידרדר מטה, במהירות גדלה והולכת. זמן קצר לאחר מכן, בנקודה נמוכה יותר במדרון, קופץ על המכונית עוד מכונאי (פרצופו, משום מה, מוכר לנוסעי המכונית, אך הם לא מצליחים להיזכר מאיפה, בכל הרעש והאימה של ההידרדרות). גם הוא משבש את פעולתו של בלם אחד, וקופץ החוצה. המכונית ממשיכה להידרדר, עוברת מידיו של מכונאי אחד למשנהו, עד שהיא חופשיה להתרסק אל התחתית ללא בלמים.

כך פועלת השיטה השלטונית בישראל. יותם פלדמן כבר כתב בצדק שהמבצעים בעזה הפכו ל"חלק מפעולת המעיים של המדינה". המבצעים התקופתיים האלה, על עלויותיהם התופחות והולכות, משולבים בפעולת מעיים נוספת של המדינה: בליעה של התקציבים האזרחיים בבטן העצומה של תקציב הביטחון. ולבסוף, פעולת המעיים האחרונה: גיהוק ההתנערות האגבית, פיזור הכנסת והקדמת הבחירות.

ובתמצית: ממשלות ישראל בעשור האחרון נבחרות על בסיס הבטחות לצמצום הפערים החברתיים. חרף זאת, עם כניסתן לתפקיד הן מחוללות-משתתפות-נגררות למבצעים צבאיים שגובים מיליארדי שקלים מתקציב המדינה. כדי לאזן את ההוצאות האלה, אותן ממשלות חייבות לקצץ באופן דרסטי בהוצאה האזרחית, בסתירה גמורה למצע שבזכותו נבחרו. ובכדי שלא להתייצב מול הבוחר ברגע ההכרעה הזה, הן נמנעות מהעברת התקציב האכזרי ומפזרות את הכנסת. התקציב עובר לממשלה הבאה, שתאשר אותו באמתלה שנגזר עליה לתקן את טעויות הממשלה הקודמת. כך, אף ממשלה אינה נושאת באחריות לגזירות הכלכליות שהיא המיטה על הציבור: מה שהיא מבצעת, לא היא החליטה, ומה שהיא מחליטה – לא היא תבצע. ממשלת ישראל לעולם "מכבה שריפות" של הממשלה הקודמת ומבעירה שריפות לממשלה הבאה.

לשבור את השיטה

אם כל זה נשמע מייאש ופטאלי, דינמיקה עיוורת ואכזרית שאינה ניתנת לעצירה, זה רק משום שהרגלנו את עצמנו להיות הצופים הסבילים במחזה האימים הזה. אנחנו הנוסעים במכונית המידרדרת במדרון, אבל מעולם לא עלה על דעתנו לסלק בבעיטה את המכונאי לפני שהוא מחבל לנו בבלמים. יותר מכך: גם לא עלה על דעתנו למנוע מן המכונאי לעלות שוב על אותה מכונית שבבלמיה חיבל רק לפני שנתיים או שלוש. אם יש צד אשם בכל הסיפור הזה הוא לא הפוליטיקאים, שאין לצפות מהם לשום דבר שלא נכפו לעשותו, אלא הציבור: אנחנו הרדומים,  אנחנו המבליגים, אנחנו ההולכים שפוף.

ההבנה שנחוצה בישראל פוליטיקה אחרת, לגמרי אחרת, נבטה כבר במחאה של קיץ 2011. ההבנה שפוליטיקה אחרת לא צמחה מאותה מחאה היא כבר נחלת הכלל. אבל הניתוח של הכישלון, ניתוח כן וישר, עודנו רחוק ממוקדי המחאה. יש כמה נקודות לאורך שרשרת המהלכים הפוליטיים שמטיחה אותנו שוב ושוב אל הקרשים, ובכל אחת מהן אפשר לתקוע טריז. אבל החוליה הקריטית, זו שסביבה  סובב כל המנגנון, היא גודלו המפלצתי של תקציב הביטחון והכפפתן של כל ההוצאות האזרחיות למרותו. בפרה הקדושה הזאת, לצערי, נושאי הדגל של המחאה החברתית לא העזו לגעת, וגם אלה שהעזו לגעת, לא העזו להרחיק לכת ולעשות את הצעד היחידי שיחלץ אותנו מן הלופ הזה: לשחוט אותה.

בדיוק לפני שלוש שנים, בחלוף שלושה שבועות לפרוץ המחאה החברתית, כתבתי כך:

"במוקדם או במאוחר ייאלצו מנהיגי המחאה החברתית להצביע על מקורות המימון שבעזרתם תיבנה כאן מחדש מדינת רווחה. תקציב הביטחון, שמרושש את כולנו, יהיה מרכיב מרכזי בהם (לצד מיסוי פרוגרסיבי יותר). מישהו שם יצטרך להזיע ולהסביר שגם ביקורת על התקציב המנופח הזה היא "לא פוליטית". המחאה החברתית נמצאת על מסלול התנגשות עם מערכת הביטחון. כדאי להתכונן מראש גם לדברים שאין אומץ להודות בהם בפומבי."

בניגוד ללהג התבוסתני ששולט בתקשורת, אני חושב שמחאת קיץ 2011 חוללה שינויים עצומים בחברה. אחד מהם היה צמיחתם והתבססותם של ארגוני חברה אזרחית רבים שעוסקים יומם ולילה בביקורת ואיתגור של מערכות השלטון, מנקודת מבט אזרחית-שוויונית. כך בתחום הדיור הציבורי, בתחום הפיקוח על הכנסת, יוזמות של הורים במערכת החינוך, פיתוח מדיה אלטרנטיבית עם סדר יום אזרחי ועוד. ועדיין, מה שחסר לי בשלל היוזמות הברוכות האלה הוא אותו מסלול התנגשות: אמירה ברורה ועקבית שישראל חייבת לרדת מן העץ הבטחוני המופרך שהיא מטפסת עליו בקדחתנות מאז יום היווסדה, והבנה שרק מהלך כזה, מכוח חוק כלים שלובים, יאפשר לסדר היום האזרחי לזקוף את ראשו בגאון. כל עוד ימשיך מחול השדים הבטחוני, לא יהיה תקציב לחיים. כן, המשמעות היא צמצום ניכר בהתעצמות הצבאית של צה"ל. כן, המשמעות היא תפיסה בטחונית שונה בתכלית, שמשליכה את יהבה על הסדרים מדיניים ולא על פנטזיות שליטה טכנולוגית בלתי-מוגבלת. יש סיבות מצוינות, שאינן קשורות לצדק חברתי, שמחייבות מהפך רדיקלי כזה בתפיסת הביטחון. וכן, בישראל של ימינו צריך אומץ כדי לקרוא תיגר על מולך הביטחון (ולא רק על "הפנסיות השמנות" בצה"ל). אבל עד שלא נעשה זאת, לא נהיה ראויים למורשת המאבקים לשוויון וצדק חברתי שבשמה אנו נשבעים.

13 באוגוסט 2014 / עידן לנדו

כפר חוזאעה: גל-עד

חוזאעה (כתיב חלופי "חוזעה", "חיזעה" או "אח'זעה") הוא כפר בחלק הדרומי של רצועת עזה, ממזרח לחאן יונס, 500 מטר מגדר המערכת. מעברה השני של הגדר נמצא קיבוץ ניר עוז. בכפר יותר מ-10,000 תושבים (לפי ההערכה המירבית, 14,000) שעוסקים בעיקר בחקלאות.

היה. היה כפר. היו תושבים. עכשיו הכל עיי חורבות, מעשה ידי צה"ל. מדינת ישראל מחתה את המקום הזה מעל האדמה. עשרות ואולי מאות מן התושבים נקברו בהריסות. זה קרה לפני פחות מחודש, כלומר, לפני עידן ועידנים, ובטווח יריקה מן הגבול, כלומר, מעבר להרי החושך.

עכשיו שקט בחוזאעה. דממת מוות.

כאן אפשר לראות תמונה של חוזאעה, "לפני ואחרי", וכאן צילום פנורמה של 360 מעלות של תוצאות ההרס.

היו כל כך הרבה אירועים מחרידים במהלך מבצע "צוק איתן", כל כך הרבה משפחות שנקטלו ברפיח ובחאן יונס ובאשוג'אעיה, שלכאורה אין סיבה מיוחדת לקרב זכוכית מגדלת דווקא לכפר חוזאעה. טבח הוא טבח, בכל מקום. בכל זאת בחרתי להתמקד במה שעבר על הכפר הזה משתי סיבות עיקריות. ראשית, רוב האירועים שהתרחשו בו עברו מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, שגם כך סיקרה את הצד הפלסטיני באופן שטחי להחריד. שנית, העדויות של תושבי הכפר מצביעות על פשעי מלחמה ברורים, גם לפי הגדרת צה"ל (ירי על נושאי דגל לבן, שימוש בתושבים כמגן אנושי, וירי על צוותים רפואיים). כך או כך, מבט מקרוב על זירה אחת ברצועה יכול ללמד לא מעט על אופי האירועים בזירות אחרות, ולכל הפחות עשוי להבהיר עד כמה רחוקה הגרסה הרשמית שנלעסת לנו בידי כלי התקשורת מן המציאות בשטח.

ייאמר מיד: היתה לחימה בחוזאעה. היו שם תשתיות של החמאס, מאגרי רקטות וגם כמה פירים של מנהרות. זה כמובן לא צריך להפתיע אף אחד. כפי שצה"ל מרכז כוחות מצידה המזרחי של גדר המערכת, כך החמאס ריכז כוחות מצידה המערבי. אבל, וזה אבל גדול מאד, במקביל ללחימה היו גם כמה אלפי אזרחים במקום. ומכל העדויות שהצטברו מצטיירת תמונה ברורה, גם היא לא חדשה: צה"ל לא ספר את האזרחים. צה"ל הפעיל עוצמת אש אדירה במרחב שבו שהו מאות משפחות; יותר מכך, חיילי צה"ל בגזרה ירו ביודעין יותר מפעם אחת על אזרחים ועל צוותים רפואיים. מה עבר להם בראש – אין לדעת. מה עבר להם בקנה – אפשר גם אפשר לדעת. המסקנה היחידה היא שתושבי חוזאעה כולם הופללו מראש כלוחמי חמאס שדמם מופקר.

הטיעון השחוק עד דק ש"החמאס אחראי להרג התושבים שבקרבם פעל" אינו מחזיק מים, וכבר לאה העט מלדוש בו. למי שמעוניין בתשובה מסודרת, הנה הדברים המדוייקים שכתב "בצלם"; אין לי מה להוסיף עליהם.

התמונה שהוצגה לחיילים היא גם זו שהוקרנה בתקשורת. כמו שצה"ל לא ראה את האזרחים שהיו שם, גם התקשורת לא ראתה אותם. בכתבה שעוררה הדים רבים ליווה אלון בן דוד את כוחות גבעתי בפעילותם בחוזאעה, ימים ספורים אחרי ההפגזות הכבדות. הכתבה ארוכה ומפורטת ושווה צפייה. הכתב מראיין מפקדים וחיילים שמספרים על הלחימה בכפר, מצלם אמל"ח שנתפס ופירי מנהרות, וכמובן לא שוכח להעביר ד"שים מצולמים הביתה.

הכתבה הזאת מדהימה מכמה בחינות. נתחיל בתזכורת: אלון בן דוד לא נכנס לרצועת עזה כעיתונאי. לעיתונאים ישראלים אסור להיכנס לרצועת עזה. הוא נכנס כנספח של כוח צבאי שאותו הוא מצלם, מראיין ולמעשה מדברר. מה שבן דוד ראה בחוזאעה לא חרג מגבולות המסגרת של חלון הג'יפ שבו הסיעו אותו מנקודה לנקודה. הכתבה, אם כן, איננה טקסט עיתונאי, אלא טקסט יחצ"ני.

חוזאעה, יולי 2014. צילום: "ואפא"

חוזאעה, יולי 2014. צילום: "ואפא"

מה יש בטקסט הזה? יש "היתקלויות" למכביר, משפטים שגדושים ב"מינהור" ו"טיהור", ולא מעט זחיחות של מנצחים. עאלק מנצחים. לא יזיק להזכיר שמן הבחינה הצבאית הטהורה ההישג הישראלי בחוזאעה, כמו בזירות אחרות, הוא די גמדי. מאחורי כל הרהב על עוז הרוח ואומץ הלב של לוחמי צה"ל מסתתרת העובדה הפשוטה שצה"ל דאג לכתוש היטב היטב כל תא שטח – מן האוויר, ואז בארטליריה – לפני שהוא העז לשלוח לשם כוחות רגליים. שיקול דעת אולי היה שם (אף כי טקטי לחלוטין, חף ממגע מוסרי) אבל אומץ לב? אם יש קשר כלשהו בין אומץ לב לבין הנכונות להסתכן, אין ספק מיהו הצד האמיץ יותר במערכה הזאת.

ומה אין בכתבה של אלון בן דוד? כמובן, אין פלסטינים. 18 דקות תמימות סורקת המצלמה את הרחובות החרבים של חוזאעה ולא מצליחה לקלוט אפילו תושב מקומי אחד. לא חי, לא פצוע ולא מת. אנחנו שומעים בלי סוף שחוליית צה"ל "טיהרה" את האתר הזה ואת האתר ההוא, ואף פעם לא מקבלים תמונה אמיתית של משמעות הטיהור הזה: מי נפגע, כמה נפגעו, האם כולם היו לוחמי חמאס?

נאדה. סיקור שצבוע כולו בחאקי. ושוב, אין כאן שום חידוש; כך פועלת התקשורת הישראלית גם בימי שגרה, לא כל שכן בימי לחימה. זו בסך הכל דוגמה אחת, ייצוגית להפליא, למערכת התעמולה הבולעת-כל שפועלת בישראל, מערכת שכלי התקשורת המרכזיים מתמסרים לה בלב חפץ. ב"צוק איתן" קיבלנו תזכורת מהדהדת עד כמה התקשורת בארץ משרתת את בעלי הכוח והשררה; ההסתרה של ממדי הפשעים של צה"ל ברצועת עזה משאירה את הציבור במצב של בורות מתמדת ומונעת ממנו להבין את גורמי העומק להתקוממות הפלסטינית. כך היא מלבה את אש הסכסוך ולמעשה חותרת תחת האינטרס הקיומי של אזרחי ישראל. כפי שכתבתי בהקשר אחר, התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. מותר וגם מומלץ להשקיף באדישות על "חשבון הנפש" שהיא עורכת עם עצמה, טקסי התמרקות תקופתיים שלא מותירים כל חותם בתשדירי התעמולה שנקראים אצלנו "חדשות". מותר וגם מומלץ לעבור הלאה.

הנושא של הפוסט הזה הוא מה שקרה בחוזאעה. להבדיל מצרכן התקשורת הישראלי, הצרכן הבינלאומי יכול היה לדעת, והרבה, כמעט בזמן אמיתי, על המתרחש בכפר. מטבע הדברים, כמעט כל המקורות ששימשו אותי בתחקיר הם מקורות זרים – ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת. המקורות מוכרים וחלקם אף מצוטטים לא פעם בתקשורת הישראלית, והעדים שמרואיינים מזדהים בשמם המלא. אין לי ספק שהעובדה שהם פלסטינים הופכת כל מילה שיוצאת מפיהם למפוקפקת בעיני מרבית הישראלים; כך אני עצמי חש ביחס להודעות דובר צה"ל או דובר החמאס, אבל לא ביחס לאזרחים – בין אם ישראלים ובין אם פלסטינים. וכאשר העדויות מתלכדות, אני נוטה להאמין להן.

העדויות שתקראו בהמשך אכן מתלכדות זו עם זו; הן גם מזכירות, באופן כמעט מבהיל, עדויות קודמות שנשמעו במהלך "עופרת יצוקה". העיתונאים והתחקירנים שגבו אותן אומנם אינם מכריזים בכל הזדמנות ש"קודם כל אנחנו ישראלים, אחר כך עיתונאים". אבל יש להם יתרון מובהק אחד על פני הקולגות שלהם בישראל: הם היו בעזה, הם צעדו בין החורבות, הריחו את הבשר הנרקב, דיברו עם ניצולים ופצועים, והעבירו תמונה חיה מן השטח. זאת להבדיל מן האין-עיתונאים שכותבים אצלנו על האין-פשעים שצה"ל מבצע באין-עזה.

האירועים בכפר חוזאעה בין התאריכים 21.7-25.7

צה"ל החל להפגיז את השכונה ב-21 ליולי. אזהרות ניתנו לתושבים לפני כן, ואומנם רוב האוכלוסיה נטשה את האזור עד אז, אבל רבים נשארו. על פי הערכה אחת, כ-3,000 תושבים עדיין שהו בכפר בשעה שהחלה ההפגזה. הסיבות לכך ידועות ואין טעם לחזור עליהן בהרחבה; באינספור ראיונות שנתנו העזתים במהלך המבצע הם הסבירו שלא היה מקום בטוח בעזה שאליו אפשר היה להתפנות. במקרה של חוזאעה ניתנה הוכחה מצמררת לציניות החלולה שמאחורי ה"אזהרות" של צה"ל. משפחת אל-נג'אר שנמלטה מן הקרבות בחוזאעה מצאה מקלט בבניין בן ארבע קומות בחאן יונס. אבל שם השיגם טיל של חיל האוויר והרג 20 נפשות מן המשפחה, בהם 11 ילדים ו-4 נשים. התקרית הזאת זכתה בקושי לאזכור שולי בחדשות בישראל. שלושה ימים מאוחר יותר הפציץ חיל האוויר עוד בניין בחאן יונס וקבר בו חיים 35 איש – ההפגזה הקטלנית ביותר על מבנה מגורים אחד בשנים האחרונות בעזה, על פי "בצלם". לפחות 60 משפחות נמחו כך במהלך "צוק איתן" (היכנסו לקישור לקבל מושג על זהות ההרוגים).

הדיווחים השונים שזרמו מחוזאעה הצביעו מיד על טבח. אלפי תושבים מצאו עצמם נתונים להפגזות כבדות במשך כמה ימים רצופים. בזרם הדיווחים חוזרים ונשנים אזכורים של פעולות צה"ל שעל פניו נראות כפשעי מלחמה. ביניהן: ירי צלפים על אזרחים, ירי על צוותים רפואיים, ירי על אזרחים שהניפו דגל לבן, שימוש באזרחים כמגן אנושי, וגם רמזים על מעשי הוצאה להורג בירי מטווח אפס. אחת העדויות המזעזעות ביותר היתה של מחמוד איסמעיל, תושב חוזאעה שנלכד בתופת הזאת וצייץ שורה של עדכונים במהלכה. הנה העדות בשלמותה, כפי שקובצה ותורגמה באתר "שיחה מקומית":

חוזאעה, יולי 2014. צילום: רויטרס

חוזאעה, יולי 2014. צילום: רויטרס


"ח'וזאעה הלכה. הבתים שלנו הופגזו מלמעלה, הבתים של כל אנשי ח'וזאעה, והאנשים נפגעו ודיממו עד מוות בזמן שחיכו לעזרה.

צפיתי מחלון חדרי במשך שעות רבות בכל שלבי מותו של נער בן עשרים.

הבית ששהיתי בו עם עוד חמישים גברים, תינוק ואישה, הופגז. אינני יודע מה עלה בגורלם של האחרים שהיו איתי, אבל אני יודע שהנעליים שלי היו מלאות בדם. ניצלנו את העשן והאבק שעלה מההפגזה וברחנו הביתה, אבל אחרי שלוש דקות נורו לעבר הבית שלנו שלוש פצצות, הבית עלה באש, ואני נפגעתי פגיעה קלה.

שוב יצאנו לרחוב, מזועזעים ממראות ההפגזות, ההרס והחורבן. ניסינו ללכת לכיוון היציאה מהעיר, אבל ההליקופטרים פתחו באש לכיוונינו ומנעו זאת מאיתנו. אל מול עיניי נפל תינוק קטן. אמו החזיקה אותו ביד אחת וביד השנייה הרימה דגל לבן. אחרי שנפל היא כרכה אותו בדגל הלבן והמשיכה ללכת עם שאר ילדיה. פחד.

בדרך שהלכנו בה מצאנו את גופות דודי ובנו מושלכות בשולי הרחוב, ליד ביתם. במקום אחר בן דודתי נרצח בעת שניסה להציל את אחיו הפצוע שהיה על הכביש. שניהם מתו. גם גופותיהם היו מוטלות אחת מעל השנייה ברחוב. הירי היה אקראי, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי אחרת.

אדם אחד, שהיה פצוע מירי בירך שלו, הלך איתי שני קילומטרים עד לאזור עם עזרה ראשונה, וכשהגיע לשם התחיל לצעוק ולהגיד: "אלוהים יבוא בחשבון עם ישראל ומצרים והצלב האדום!"

רופא אחד ישנו בעיר, כמאל אבו רג'ילה, שעשה מאמצים כבירים כדי לטפל בכל הנפגעים שהגיעו למרפאה שלו, למרות חוסר האונים הכבד ודלילות האמצעים, אחרי שהמרפאה שלו הופגזה ואבא שלו נרצח בהפגזה.

הצבא הישראלי השתמש בכעשר משפחות כמגן אנושי נגד אש החמאס. כל המשפחות שבתיהן נשלטו על ידי הצבא לא הורשו לעזוב, או לחפש מחסה.

שכונת ח'וזאעה ללא חשמל כבר 60 שעות. מיכלי המים שעל גגות הבתים היו יעד להתקפות הצבא, והילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון. כל המוות וההרס האלה היו מנת חלקם של 3,000 אנשי ח'וזאעה שנותרו מאחור, אחרי ששבעים אחוז מהתושבים ברחו לילה לפני הטבח.

עדיין יש גופות ברחובות, עדיין יש נפגעים שמחכים להפוך לגופות, עדיין יש אנשים תקועים שלא מצליחים לצאת. הסיטואציה היא איומה וטרגית, ולהסביר את הטבח שקרה במילים יבזה את ממדי האסון. אני ומשפחתי ניצלנו בנס, אין לי שמץ של מושג איך ולמה."

מכל הזוועות האלה, משום מה, השורה שלא מרפה ממני היא "הילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון".

צה"ל ירה על שיירות אזרחים, כולל מי שהניפו דגל לבן

איסמעיל לא בדה דבר מליבו. עדים נוספים תיארו בדיוק את אותם אירועים וגם תחקירנים שהגיעו למקום ציירו תמונה דומה. הנה שורת מקרים שתועדו במקורות שונים.

העדות היחידה שהסתננה לעיתונות הישראלית הגיע דרך כתבה של עיתונאי ערבי ב"מעריב":

"תושבי המקום מספרים על "הוצאות להורג ברחובות", כפי שמספר סמעאן א-נג'אר (25), שחזר ומצא שלא נותר לו בית. "ניצלתי בנס, אך ישנם מאות אזרחים שגופותיהם נמצאות מתחת להריסות", הוא סיפר. "ריח המוות נודף מכל מקום, לאחר שכל הגופות נמצאות בריקבון מתקדם". לדבריו, מי שניצל ממוות מהפגזות מת מרעב וצמא. "חוזאעה הפכה לעיירת רפאים", הסביר. "כל מי שניסה להימלט, הופגז על ידי הטנקים".

בשעה 6 בבוקר ב-23 לחודש, על פי תחקיר HRW, דפקו חיילי צה"ל על דלת בניין שבו הצטופפו יותר מ-100 תושבים. הראשון שיצא החוצה, ידיו מורמות, היה שהיד אל-נג'אר. הוא נורה מיד ונפגע קשות בלסתו. האנשים שבתוך הבית שאלו את החיילים מדוע הם ירו בו, ואלה השיבו שעליהם לפשוט את בגדיהם לפני שהם יוצאים.

בבוקר ה-23 לחודש נאספו מאות מתושבי הכפר ששרדו את ההפגזה והחלו צועדים אל היציאה ממנו כשהם מניפים דגלים לבנים. במהרה נתקלו בטנקים ישראלים. מספרת אסמה אבו-ארג'לה: "הכדור הראשון פגע במישהו שדחף את אחותו בכיסא גלגלים. כשהם התחילו לירות, נפלנו זה על זה בערבוביה בניסיון להימלט. הילדה בכיסא הגלגלים נותרה מאחור". ואיל אבו-ארג'לה (בת אחותה) סיפרה גם היא על הירי לעבר הקבוצה שדחפה נכים בכסאות גלגלים: "היו פצועים על האדמה ולא יכולנו להציל אותם, הם ירו בכל מה זז". לאחר 10 ימים התגלתה גופתה של גדיר אבו-ארג'לה בת ה-16 במרחק של 20 מטרים מכיסא הגלגלים, משוסעת לגזרים.

אחר הצהריים שיחרר הצבא קבוצת צעירים שנעצרה קודם לכן והורה לה ללכת. הקבוצה התקרבה למסגד תאווהיד שבמזרח הכפר ואז נפתחה עליהם אש; צעיר אחד נהרג והשני נפצע. לא היתה זו הפעם היחידה שתושבים שצייתו להוראות יחידה אחת של צה"ל מצאו עצמם תחת אש קטלנית של יחידה אחרת. בעדות נוספת שמופיעה בתחקיר HRW מסופר על מוחמד אל-נג'אר, שנורה בשעה שצעד עם קבוצת אנשים, לאחר שצה"ל פינה אותם בבהילות מביתם. הוא מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.

חוזאעה, יולי 2014. צילום:  לזאר סמיונוב

חוזאעה, יולי 2014. צילום: לזאר סמיונוב

עדיין באותו יום, פאתן קדייח וששת ילדיה ברחו מן הפגזים מבית אחד למשנהו. באחת הפעמים נחת פגז על הבית שבו הסתתרו. בנה בן ה-7 זינק החוצה בבהלה, ואז נחת פגז נוסף. פאתן יצאה החוצה וראתה את גופתו. בלית ברירה נאלצה לעזוב אותו שם ולהציל את עצמה ואת חמשת הילדים האחרים.

עוד קבוצת אנשים, כ-30 נפשות במספר, נמלטה מבית אחד למשנהו. בבוקרו של ה-25 ביולי פגע פגז בבית שבו הסתתרו והרג ילד בן 5 ושני מבוגרים בני 62 ו-70. יממה לאחר מכן שוגר טיל לעבר קבוצה אחרת של תושבים שצעדה הרחק מאזור הקרבות; גם הקבוצה הזאת עברה קודם לכן על פני כוחות צה"ל בדגלים לבנים מונפים. שהדי יוסוף אל-נג'אר, בן 22, נהרג מן הירי.

הנה עדותו של אבו עלי קדאייל; שימו לב שהיא מאשרת גם את דיווחו של מוחמד איסמעיל שהובא למעלה על השימוש בתושבים כמגן אנושי לחיילי צה"ל.

"כשהצלב האדום אמר לנו שאמבולנסים מחכים בכניסה המערבית לכפר, בערך אלף איש מיהרו לצאת מבתיהם, שבחלקם השתמשו הכוחות הישראליים כמקומות מסתור. תוך כדי המנוסה האנשים הופתעו לגלות שהאמבולנסים לא שם. בזמן שחיכינו נחת עלינו מטר של פגזי טנקים. אני ראיתי את בני המשפחה שלי מתים מול עיניי, אחדים מהם נקרעו לגזרים. ראמי, איברהים, אליה, חאג' עבד מתו… היינו חייבים להשאיר אותם מאחור".

התושבים מספרים גם על צלפים ישראלים שירו בכל מי שיצא החוצה. על פי עדות אחת, קבוצה של 17 תושבים הונחתה לצעוד לעבר מחסה בטוח יותר, אך בדרכם ירו עליהם צלפים; ארבעה תושבים נהרגו מירי בראשם. חייל הנדסה ישראלי העיד (בעילום שם) שהוא וחבריו ירו על פלסטינית זקנה שהתקדמה לעברם כיוון שהוראות צה"ל חייבו אותם לחשוד בכל פלסטיני. היא נפצעה, המשיכה לזחול, ואז ירו עליה שוב והרגוה.

צה"ל ירה על צוותים רפואיים 

תושבי חוזאעה היו נתונים להפגזות אינטנסיביות במשך יותר משתי יממות בטרם התיר צה"ל לצוותי רפואה להיכנס לכפר ולחלץ פצועים. ארבעה רכבי פינוי הורשו ב-24 בחודש להיכנס לפאתי הכפר למשך שעה בלבד.

זה היה רחוק מלהספיק. תושבי הכפר לא חדלו מלקרוא לעזרה לכל מי שהיו יכולים. קבוצה של קשישים בני למעלה מ-70 פנתה ל"רופאים לזכויות אדם", אך ידם קצרה מלהושיע. בבוקר המחרת, ניסה אמבולנס של בית החולים האירופאי בחאן יונס להיכנס לחוזאעה, ונהדף ארבע פעמים. ב-25 לחודש נורה למוות מתנדב של הצלב האדום בניסיונו לטפל בפצועים בכפר. מתנדבים אחרים שחשו לעזרתו ספגו מיד יריות.

דו"ח של אמנסטי שפורסם ב-7 לאוגוסט מרכז עדויות רבות לכך שצה"ל ירה במתכוון על אמבולנסים וצוותי חילוץ בעזה (טיל, ועוד טיל, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שהאמבולנס נשרף כליל). כ-20 פרמדיקים ואנשי חילוץ נהרגו כך ולמעלה מ-80 רופאים, אחיות ואנשי חילוץ נפצעו במהלך המבצע.

המשמעות של כל זה, בחוזאעה, היתה שאנשים הופקרו לגסיסה איטית עד מוות. נציגת הסהר האדום הפלסטיני דיווחה כי ב-28 לחודש הצליחו סוף סוף אנשיהם להיכנס לחוזאעה. הם מצאו שם 17 גופות, ש"חלקם מתו בהמתנה לפינוי".

צה"ל השתמש בתושבי חוזאעה כמגן אנושי

קודם לכן הובאו שתי עדויות (של מחמוד איסמעיל ושל אבו עלי קדאייל) על כך שצה"ל השתמש בתושבי הכפר כמגן אנושי. במהלך הלחימה בכפר פלשו חיילי צה"ל לבתים פרטיים והפכו אותם למוצבים צבאיים, בשעה שיושביהם המקוריים עדיין נמצאים שם. הם גם צעדו ברחובות מאחורי אזרחים ששימשו להם מגן אנושי.

על פי עדותו של מוחמד חליל אל-נג'אר, בולדוזר מחץ את קיר המטבח שלו ומיד אחריו פלשו אל הבית, שבו התגוררו 14 בני משפחה, עשרות חיילי צה"ל (חלקם עוטים מסכות). הם שהו בבית ארבע שעות. לאחר מכן הוציאו את המשפחה החוצה וצעדו מאחוריה ברחובות חוזאעה, עד ששחררו אותה בהוראה לצאת מהכפר.

העדות המפורטת של רמדאן מוחמד קאדיח ניתנה לארגון זכויות האדם "יורומיד". הוא מספר כיצד השתלטו חיילים על ביתו ב-25 לחודש, ירו למוות באביו בן ה-65 מטווח של מטר, הפשיטו כמה מבני הבית וקשרו את ידיהם, ואז העמידו אותם לראווה בחלונות הבית. הקדישו לעדות המזעזעת הזאת ארבע דקות מזמנכם.

עדכון: ב-21 לאוגוסט פרסם הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים (DCI) עדות מפורטת של אחמד אבו-ראידה, בן 17 משכונת חוזאעה, על התעללויות שעבר בשבי חיילי צה"ל בין ה-23 ל-27 ביולי, לרבות השימוש בו כמגן אנושי. בראיון איתו מספר אבו-ראידה שהחיילים שהחזיקו בו שלחו אותו לחפש פתחי מנהרות בתוך בתים בחוזאעה. משלא מצא דבר, היכו אותו באגרופים ובקסדות, כך שוב ושוב, במשך חמישה ימים שלאורכם כמעט דבר לא בא אל פיו.

העדויות האלה על השימוש שצה"ל עשה באזרחים פלסטינים כמגן אנושי מנקבות את הבלון התעמולתי החבוט ביותר של ישראל, כאילו החמאס הפך את כל 1.8 מיליון הנפשות בעזה למגן אנושי ללוחמיו. זאת עוד מבלי שנדרשנו לעובדה הפשוטה שגם צה"ל ממקם כמה מן הבסיסים הרגישים ביותר שלו בלב אוכלוסיה אזרחית.

תזכורת מ"עופרת יצוקה"

ירי מכוון על אזרחים, כולל מי שמניף דגל לבן, אינו תופעה חדשה, וכך גם שימוש בפלסטינים כמגן אנושי. ב"עופרת יצוקה" תועדו כמה מקרים כאלה. אחד מהם, קשה להאמין, היה על אותה משפחת אל-נג'אר בחוזאעה; ארבעה מבני המשפחה נהרגו כך בינואר 2009. תיק החקירה בעניין נסגר. בעקבות תקרית אחרת של ירי על נושאי דגל לבן, שנחקרה בדו"ח גולדסטון, נשפט והורשע חייל גבעתי. חייהן של האשה ובתה שהוא קיפד עלו לו במחיר 45 ימי מאסר בלבד.

שימוש בפלסטינים כמגן אנושי היה שכיח ב"עופרת יצוקה", כפי שתועד בדו"ח "חשופים" של הוועד הציבורי נגד עינויים ושל ארגון "עדאלה". תיק שנפתח נגד שני חיילי גבעתי על שימוש בילד פלסטיני כמגן אנושי הסתיים בהורדה בדרגה ושלושה חודשי מאסר על תנאי בלבד. השופטים נימקו את קלות העונש ב"השלכות הלוואי של ההרשעה בעבירה הנושאת רישום פלילי על תחילת חייהם האזרחיים" של החיילים.

הזלזול הגמור הזה של רשויות החוק בישראל בדיני הלוחמה של המשפט הבינלאומי, ובחייהם של אזרחים חפים מפשע בעזה, העביר מסר ברור לכל המפקדים בצה"ל. אפשר לירות על אזרחים, כולל נושאי דגל לבן, ואפשר להשתמש בהם כמגן אנושי. הסיכוי שתיתפס קלוש, הסיכוי שהתקרית תצוף בדו"ח חקירה בינלאומי גם הוא קלוש, והסיכוי שתקבל על עונש משמעותי בבית דין צבאי הוא כבר לגמרי אפסי.

אירועי חוזאעה, אם כן, אינם חריג אלא כלל בדוק שכבר עובד שנים. גם אם הם יגיעו לבתי הדין הצבאיים, אין שום סיבה להניח שהדבר ישפיע על התנהלות צה"ל כלפי האוכלוסיה האזרחית בסיבוב הבא בעזה.

חשדות להוצאות להורג

שתי עדויות שהגיחו מחוזאעה מתארות אירועים חמורים במיוחד, שנראים על פניהם כהוצאות להורג בידי כוחות צה"ל. שתיהן מצדיקות חקירה בינלאומית נמרצת שתרד לחקר הדברים.

חמדאן אל-נג'אר סיפר ל-Middle East Eye ש-15 גברים צעירים נלקחו מבתיהם והושמו באזיקים בחדר אמבטיה אחד: "הם הוצאו להורג, ירייה בראש מטווח אפס. מצאנו את הגופות שלהם עם הידיים אזוקות מאחור, בתנוחת כריעה על הרצפה".

הדיווח השני, של כתב ה-Daily Beast ג'סי רוזנפלד, מפורט יותר. רוזנפלד הגיע לחוזאעה ב-31 ליולי, וסמוך לאזור חזית הקרב הוא ראה ערימת אפודים מפורקים של לוחמי חמאס. צעקות מבית סמוך מושכות את תשומת ליבו. כשהוא מתקרב הוא חש בבירור בריח בשר מרקיב. גופות חצי-רקובות וחצי-שרופות, בלתי ניתנות לזיהוי, נגררות החוצה. המקומיים מספרים לו שבחדר האמבטיה נמצאה ערימה של שש גופות, אחת על השניה, מסודרות בפינה. הוא מתאר את מה שראו עיניו:

ערימת הגופות החרוכות שהתגלתה בחוזאעה.

ערימת הגופות החרוכות שהתגלתה בחוזאעה.


"דם ופיסות בשר התקרשו על רצפת חדר האמבטיה. הקירות ספוגים בדם ומנוקבים בהמון חורי כדורים, שנראים כאילו נורו מנשק אוטומטי בגובה המותניים. חלק מחורי הכדורים מסודרים בשורה, כאילו הרובה ריסס את מטרותיו לרוחב. יש גם כתמי פיח על האריחים, שמרמזים על כך שהגופות נשרפו או שהיה פיצוץ קטן. כמה אריחים נשרו מן הקיר. הבית מלא בתרמילים של כדורים של רובי סער. בתחתיתם יש סימון של תע"ש."

הכתב זהיר, לא מוציא מסקנות נחרצות. הוא מעלה אפשרויות – הוצאה להורג של משת"פים בידי החמאס, או חייל ישראלי שדעתו השתבשה וירה למוות באסירים. כך או כך, הוצאה להורג היתה שם, והאפשרות שחיילי צה"ל ביצעו זאת איננה מטורפת כלל ועיקר. כבר היו דברים מעולם.

מח"ט גבעתי הוא גבעתי וגבעתי היא צה"ל וצה"ל הוא עם ישראל

מי שהוביל את מתקפת צה"ל בחוזאעה היה מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר. אותו וינטר שדירבן את חייליו בהתחייבות ל"ה' אלוקי ישראל" ש"אנו עומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך"; אותו וינטר שהפעיל את "נוהל חניבעל" ברפיח לאחר חטיפתו של סגן הדר גולדין, מהלך כתישה ברוטלי בכל האזור שקטל יותר מ-130 אזרחים חפים מפשע.

וחשוב מכל: זהו אותו וינטר שהפיקוד העליון בצה"ל המשיך וממשיך לתת גיבוי לכל דבריו ומעשיו. אל"מ עופר וינטר איננו "עשב שוטה", כפי שמרבית הפרשנים מעדיפים לקוות, ממש כשם שמתנחלי יצהר אינם כאלה. מלחמת החורמה שלו ב"מנאצי השם" היא שיקוף מדויק של הגישה העקרונית בצה"ל כלפי הפלסטינים כיישות קולקטיבית; המעטפת הרליגיוזית אינה מעלה ואינה מורידה, בחישוב האחרון.

כפר חוזאעה של וינטר הוא חירבת חיזעה של ס. יזהר. 65 שנה מפרידות בין השתיים, שהן אחד. אבל גם אלף שנים לא יצליחו לסגור את הפער המוסרי. חירבת חיזעה של ס. יזהר, שבה "רק" נעשה מעשה גירוש ולא טבח המוני, עמדה לאורך שנים כתזכורת לחרפת ישראל. בחוזאעה של וינטר, שבה נטבחו עשרות חפים מפשע לאור יום, התרחש, לדעתו, נס אלוהי, לא פחות: הערפל הכבד שכיסה את הלוחמים היה "ענני כבוד" שהגנו עליהם. זו היא תפארת ישראל החדשה, מרחק שנות אור מן החרפה הנשכחת ההיא.

למה לספר את סיפורה של חוזאעה?

לפני שאתן את התשובה הפרטית שלי אקדים ואומר שהשאלה עצמה לא ממש חשובה. הסיפור קיים, העדויות קיימות, והקיום שלהם חזק יותר, עצמאי יותר ונוקב יותר מכל סיבה שיכולה להיות לעצם חשיפתם. יעשה כל אחד מה שהוא מבין איתם; בלי ספק המעשים שתוארו כאן יעוררו בקוראים שונים תגובות שונות; בלי ספק קוראים רבים יוציאו מהם מסקנות שונות לגמרי משלי. גם זה לא הופך את הסיפור למיותר; להיפך, זה רק יחדד את ההבנה של כל אחד ואחד איפה הוא עומד ביחס למבצע "צוק איתן".

דעתי שלי היא שיש לספר את סיפורה של חוזאעה (ושל אשוג'אעיה, ושל חאן יונס, ושל רפיח ושל בית חאנון) קודם כל כי יש לספר את האמת. הכרת האמת היא ערך בפני עצמו, שאינו נכפף לאינסטרומנטליות המשוערת של האמת. במלים אחרות, ראוי לכל אדם, ובפרט לאדם בעל תודעה פוליטית, לדעת לאשורן את העובדות הנוגעות לבטחונו האישי, לאחריותה של ההנהגה כלפיו ולאמצעים שהיא נוקטת כדי לממש אחריות זו. קשה לי לחשוב על היבט אחד בסיפור של חוזאעה שאינו רלבנטי לשאלות האלה.

אין לי ספק שלחלק גדול מן הישראלים אין מושג כיצד פעל צה"ל מול האוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה במהלך המבצע. העובדות שהובאו כאן יהיו להם חדשות. אין לי גם ספק שבתוך אותם ישראלים יש לא מעטים שלא רואים כל בעיה – מוסרית או פוליטית – בעובדות האלה. שיבושם להם, אין לי שיג ושיח איתם. עדיין יהיו אחרים שהעובדות האלה אולי יזעזעו אותם, וטוב שכך (ומוטב מאוחר מאשר אף פעם). מה יעשו עם הזעזוע הזה בסיבוב הדמים הבא בעזה – זאת כבר שאלה שהם צריכים להפנות לעצמם. ויהיה כמובן אותו מגזר מוזר ומרתק, "המצדיקים ומשתיקים": אלה מצדיקים מראש כל פעולה שצה"ל נקט או עשוי לנקוט בעתיד, ובאותה נשימה יילחמו בחמת זעם בכל מי שמנסה לחשוף את אותן פעולות לאור היום. העובדות מוצדקות – אבל אסור לדבר עליהן! (כי זה משרת את האויב לדעת מה שעוללנו לו? כי זה מחליש אותנו לדעת מה שבעצם אין סיבה לפקפק במוסריות שלו? ההיגיון נבצר מבינתי). מול אלה אין מה לעשות חוץ מלשוב ולדבר באותן עובדות אסורות-בדיבור ולהציג את התמונות האסורות-בצפייה.

ילדי משפחת אל-נג'אר שנקברו תחת ההריסות. צילום: "אנאדולו"

מעבר לסיבה התודעתית, הקודמת לכל, ישנה עוד סיבה לדבר על הפשעים שבוצעו בחוזאעה, וצריך לומר אותה במישרין: על הפושעים לעמוד לדין. הניסיון מלמד שאין דרך אחרת למנוע את פשעי העתיד. מי שירו על אזרחים תמימים שהניפו דגל לבן, מי שמנעו טיפול רפואי חיוני ממאות פצועים שגססו בשטח – חייבים לתת את הדין. לא משום הנקמה, אלא משום קדושת החיים – חיי הקורבנות הפוטנציאליים בסיבוב הבא. על פי כל הסימנים, הסיבוב הזה יגיע בקרוב, והוא יגבה את ליטרת הבשר שלו, החף מפשע. כל מי שמבין, ששפך הדם הנוראי הזה – הן של פלסטינים והן של ישראלים – מיותר, חייב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע או לפחות לצמצם אותו בעתיד. ואחת הדרכים האפקטיביות ביותר לרסן את הברוטליות של הכוח הצבאי הישראלי היא לגבות מחיר ממי שעושה בו שימוש מופקר.

בקטן, ממש בקטן, יש הצלחות מקומיות. לא רבים שמו לב שצה"ל לא עשה שימוש בפגזי זרחן לבן בעימות הנוכחי. זה לא מקרה; הם הוצאו משימוש בדיוק משום שחשיפת התוצאות המחרידות שלהם בזירה הבינלאומית גבתה מחיר תדמיתי כבד מדי עבור צה"ל. אין לי ספק שלא מפקד אחד ולא שניים סיננו בתיסכול במהלך "צוק איתן": "לעזאזל, זרחן לבן היה עכשיו ממסך את הכוח שלי טיפ-טופ". אכן, האיסורים שמטיל המשפט ההומניטרי הבינלאומי על הכוחות הלוחמים מכבידים עליהם ולפעמים מחייבים אותם ליטול סיכונים שלא היו נוטלים אלמלא האיסורים. זה באמת לא נוח ודי מעיק להתחשב בחיי האזרחים שנקלעו לאש הקרב, אבל זה אולי הקו האחרון שמפריד בין צבא לוחם לארגון טרור. צה"ל, מיותר לציין, חצה אותו מזמן.

ובכל זאת, בלי השימוש בזרחן לבן, כוחות צה"ל נאלצו להשתמש בשיטות מיסוך אחרות (ביניהן, כזכור, "ענני הכבוד" של אל"מ וינטר). כך נחסכו חיים של רבים, ונמנעו פציעות איומות של חומר שממשיך לבעור בתוך הגוף ימים ארוכים אחרי הפגיעה. כל מי שנטל חלק במאבק נגד השימוש בנשק הזה בעזה יכול להתברך בהישג הצנוע הזה, נחמת עניים ועדיין נחמה: לפחות לא שרפנו הפעם אזרחים בזרחן. את התהליך המנטלי הזה אפשר וצריך גם להתניע מראש ולא רק בדיעבד, כלפי המתקפות שעוד ינחתו על עזה. את מכונת המלחמה הישראלית צריך לרסן; לרסן במידה כזאת, שהפעלתה תתחיל להשתלם פחות מאשר נקיטת יוזמות חלופיות, לא-אלימות, להשבת השקט בגבול הדרום.

החיילים שכבר התחילו לדבר עוד ימשיכו; צפו לשיטפון עדויות של "שוברים שתיקה" בחודשים הקרובים. העדויות והתמונות מעזה ימשיכו לזרום בתקשורת העולמית ומדי פעם לטפטף לכיווננו. היו סמוכים ובטוחים שכלי התקשורת המרכזיים יעמדו כחומה בצורה כנגד החומרים האלה, אבל הם יסתננו בכל זאת דרך המדיה האלטרנטיבית. אתם יכולים לקחת חלק פעיל בהפצתם, מעשה לא נטול-סיכון באקלים הרודפני של ישראל כיום אבל בעל חשיבות עליונה לסיכוי שספינת המלחמה הישראלית תשנה אי פעם את נתיבה האסוני.

עם מי לשתף פעולה? אפשר כמובן לשתף פעולה עם רשויות החקירה של צה"ל, אבל כדאי לוותר מראש על כל ציפייה שאלו יובילו לחשבון נפש אמיתי בצבא. לפני שנתיים פרסמתי כאן תחקיר נרחב על הטבח שביצעו כוחות גבעתי במשפחת סמוני שבשכונת זיתון במהלך "עופרת יצוקה". הראיות לפשע המלחמה ההוא היו מוצקות וברורות כשמש, ובכל זאת העניין כולו הסתיים בסגירת התיק נגד המח"ט, אילן מלכא. כך כתבתי אז:

"מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה? אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים… היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת… זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה."

קידומו של מלכא, כיום תת-אלוף, לא ממש נפגע וכיום הוא משמש ראש מטה פיקוד מרכז. אם אירועי שכונת זיתון בינואר 2009 לא הובילו אפילו להרשעה אחת בצה"ל (על מה כן הרשיעו? על גניבת כרטיס אשראי מפלסטיני, זה באמת חמור הרבה יותר מטבח), אין לצפות שחקירת מצ"ח של אירועי חוזאעה ביולי 2014, שהיו הרבה יותר מפוזרים בזמן ובמרחב, תסתיים אחרת. מאז פורסמו אומנם מסקנות ועדת טירקל, שהמליצו בלשון מעורפלת על "חיזוק הפיקוח האזרחי על חקירת פשעי מלחמה בצבא", אבל בהרכב הנוכחי של הקואליציה והממשלה, אין שום סיכוי שאפילו ההמלצה החלבית הזאת תתורגם למדיניות מעשית.

על כן, מה שהיה הוא שיהיה: צה"ל ימשיך לפשוע ולטייח. העובדה הזאת מטילה על ישראלים הגונים את החובה לשתף פעולה עם כל גורם אחר שעושה מאמץ אמיתי להגיע לחקר האמת: בצלם, HRW, אמנסטי, ועדת האו"ם שכבר הוקמה. כל אלה יוקעו כמובן מראש כמשתפי פעולה של החמאס; זכרו רק שהמוקיעים לא ינקפו אצבע מצידם לברר מה באמת קרה בעזה. הם ישאירו לאחרים את המלאכה המפרכת של איסוף העדויות והראיות, ויסתפקו במאגר הסיסמאות המצומק של דובר צה"ל ולשכת ראש הממשלה.

מולם אפשר להעמיד את האמת. ולאמת יש כוח מטהר.

26 ביולי 2014 / עידן לנדו

"מרחב תמרון" להנצחת הסכסוך: מנהרות, הרתעה ורווחי מלחמה

ובכן, עכשיו זה רשמי: מנהרות זה הצנטריפוגות החדשות. "יכולת שיגור" – זה כבר פאסה. במשך שנים נופף מולנו נתניהו באיום האיראני, ובוקר בהיר אחד קמנו ו… פוף: נעלם האיום. לפחות נעלם מנאומיו של ראש הממשלה. אז הגיעה שעתה הגדולה של "יכולת השיגור" של רקטות לישראל – בידי חיזבאללה והחמאס. היכולת הזאת קיבלה ממדים שטניים בהסברה הישראלית והצדיקה כל עוול ופשע נגד אלפי אזרחים חפים מפשע בלבנון ובעזה. אבל גם הלימון הזה נסחט עד תום, ובינינו – בלי תוצאות מרשימות: יכולת השיגור של חיזבאללה וחמאס רק משתפרת ממבצע למבצע. או אז נקראו אל הדגל המנהרות על שלל צאצאיהן: מנהרות הברחה, מנהרות טרור, מנהרות נפץ, מנהרות שיגור, ולאחרונה – מנהרות התקפיות.

זה הסדין האדום החדש, והציבור הישראלי – סתגלן וקל למידה כתמיד – שש להסתער גם עליו בחימה שפוכה. ההסתערות סוחפת-כל, רב-ערוצית, אינטנסיבית ומענגת כל כך, עד שנשכח הלקח העקבי מן ההסתערויות הקודמות: מאחורי הסדין האדום יש אוויר ריק.

זאת דינמיקה מרתקת; קיראו את הפוסט המצוין של דני בר-און, שמעלה את כל השאלות הנכונות. אני רוצה להמשיך ולשאול על המנהרות, שנייה לפני שהן הופכות לפרה קדושה שאין לפצות פה מולה.

נקודת ההתחלה שלי היא פוסט נרחב שכתבתי לפני שנתיים וחצי על יחידת יהל"ם של חיל ההנדסה ומעלליה ב"עופרת יצוקה" ועד ימינו. חלק אחד באותו פוסט התייחס למאמצים הרבים שצה"ל משקיע, הן טכנולוגית והן מבצעית, בהכשרת היחידה הזאת ל"לוחמת מנהרות". אני מדגיש את הביטוי "לוחמת מנהרות", להבדיל מ"איתור מנהרות" או "השמדת מנהרות", שהם במוקד העניין בעת הזאת. זה לא אותו דבר, למרות שבסוף ניווכח שהמסקנות בשני המקרים אינן שונות מהותית.

כך כתבתי אז:

הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.

המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.

ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.

מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.

כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעוד ועוד ועוד ועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?

ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.

הדברים האלה נכונים גם כיום. הפונקציה העיקרית של המנהרות בעזה היא הברחת סחורות ונשק לתוך הרצועה. הניסיון הישראלי למגר את התופעה הזאת נועד לכישלון מהסיבות שמניתי לפני שנתיים וחצי, ואכן, בימים אלה מתברר עד כמה ישראל היתה רחוקה מהשגת היעד הזה.

אבל משהו התחדש, וצריך להתייחס גם אליו. אלה המנהרות ה"התקפיות", או חוצות הגדר, שדרכן ניסו וגם הצליחו לוחמי חמאס להתגנב אל שטח יישובים ישראליים במטרה לבצע שם פיגועים. האפשרות הזאת מעוררת חלחלה, באופן מובן, והדעה הרווחת היא שיש לעשות הכל על מנת לאתר ולהשמיד אותן בהקדם האפשרי.

לפני שאכנס לעובי הקורה, רצוי להבחין כבר עכשיו שההסברה הישראלית לא מבזבזת רגע, ולמעשה הפכה את קיומן של המנהרות חוצות הגדר לעילה הכמעט בלעדית של המבצע. בשעה זו הפרשנים כבר מגדירים את מטרת המבצע כ"חיסול המנהרות". כך מבצרים קונצנזוס תוך כדי תנועה, וכך גם גוזרים אלם על כל מי שמעז לפקפק בו. שכן מה נעשה כשנגלה שגם היעד החדש שהוגדר למבצע אינו בר-השגה, כמו כל היעדים של המבצעים הקודמים בעזה?

אה, כן . נגדיר יעד חדש ונצא לעוד מבצע. בזה אין לי ספק. לעת עתה אני רוצה להתרכז ב"חיסול המנהרות".

המנהרות בעזה

לישראל יש "בעיה" עם המנהרות כבר… לא תאמינו, משנת 1990. שני עשורים וחצי. במרוצת השנים, ובמיוחד לאחר הטלת המצור על עזה, הפכו המנהרות למרכיב מרכזי בכלכלה ובהתעצמות הצבאית של הרצועה. בשיאן, היו בעזה כ-1,200 מנהרות, רובן לכיוון סיני. בשנים האחרונות הכריז המשטר המצרי מלחמת חורמה עליהן והרס את רובן. בישראל מעריכים כיום את מספר המנהרות בעזה בעשרות רבות. זהו מערך מבוצר שנבנה בהשראת רשת המנהרות של החיזבאללה בדרום לבנון. הוא מאורגן ונשלט מלמעלה כפרוייקט צבאי לכל דבר.

בימים האחרונים עולה לכותרות שוב ושוב "המחדל": העובדה שלאחר שנים של התראות וגם של בחינת חלופות, משרד הביטחון טרם הצליח למצוא פיתרון טכנולוגי לבעיית הזיהוי המוקדם של מנהרות. שורה של מומחים בגיאופיסיקה מתייצבים בתקשורת, כולם חכמים וחלקם גם מספיק חכמים כדי להחזיק במניות שיזנקו פלאים עם מתן הזיכיון למערכת איתור המנהרות, וכולם מפנים אצבע מאשימה ל"גרירת הרגליים" של משרד הביטחון. האמת היא שהאתגר הטכנולוגי אינו פשוט בכלל; הרעיונות נעים בין הנחת סיבים אופטיים תת-קרקעיים, מכ"מים גיאולוגיים, מדידות גרביטציה, "האזנה" סייסמית, ומגיעים לכדי כרייה של תעלה באורך 70 ק"מ מסביב לרצועה והטמנת מכ"מים בתוכה.

העלויות, בכל מקרה, מגיעות למיליארדי שקלים.

מה שחשוב הוא שאין בנמצא אף מערכת גיאופיסית לאיתור המנהרות בעזה, שלא לדבר על מערכת שניתן כבר להכניסה לשימוש מבצעי בזמן הקרוב. המשמעות היא שבשנתיים הקרובות, לכל הפחות, צה"ל ימשיך להתבסס על השיטה הקיימת – מודיעין ותצפיות. כפי שראינו במבצע הנוכחי וגם כפי שעולה מעדויות של פועלים שהשתתפו בכריית מנהרות, השיטה הזאת לא עובדת. קל מאד להסוות את העבודה על מנהרה, קל להסוות את פתחי הכניסה והיציאה, והפלסטינים כבר רכשו מומחיות בנושא.

הבעיה החמורה יותר היא שגם אם המאמצים שמרכזת עכשיו מערכת הביטחון ישאו פרי בקרוב, גם אם תקציבי הענק שהמדינה עומדת להשקיע ב"כיפת ברזל נגד מנהרות" יתגשמו בדמות מערכת יעילה – בעית המנהרות לא תיפתר. ועל זה לא מדברים. זה טאבו.

קצב בניית המנהרות

עד לימים האחרונים, על פי הדיווחים, צה"ל חשף 31 מנהרות התקפיות והשמיד 11 מהן. כמה מנהרות כאלה יש? על פי הערכה גסה, עשרות. איתורן והשמדתן יסמנו, כך נראה, את תום השלב הקרקעי של "צוק איתן". זה ייקח זמן. ישראל תכריז על "השגת היעדים" ותיסוג.

ומה יקרה אז? כמובן, צה"ל יתחיל לחדש את מלאי הפצצות והטילים שלו, והחמאס יתחיל לחפור מחדש את המנהרות. ככה זה בין אויבים: הצדדים מנצלים כל דקה להתעצמות צבאית.

כמה זמן לוקח לבנות מנהרת נשק? על פי ההערכה הזאת (5 פועלים, 12 מטרים ליום) – שלושה חודשים. על פי הערכה אחרת (20 מטרים ליום) – אפילו פחות. בואו נניח תקופת התאוששות קצרה בעזה, ליקוק פצעים, לפני תחילת העבודות. בהערכה מאד מתונה אפשר להניח שמנהרות הנשק יושלמו תוך חצי שנה מסוף "צוק איתן".

כל המנהרות. ואולי יותר. כוח אדם הרי לא חסר ברצועה. וחומרי גלם? כפי שעמותת "גישה" חוזרת ומציינת, המצור הישראלי וההגבלות על הכנסת חומרי בנייה לא מנעו את בניית המנהרות; הן רק פגעו בשוק האזרחי. מי שמשלה את עצמו ש"עצירת המנהרות" תהיה חלק מתנאי הפסקת האש שתתגבש מוטב לו שיתפכח כבר עכשיו. כשם שישראל לא תפרק טייסת אף-16 ולא תוותר על 3.1 מיליארד דולר סיוע בטחוני מארה"ב כחלק מהפסקת האש, גם החמאס לא יוותר על זכותו לשקם את יכולת ההרתעה הצבאית שלו. מפקד יהל"ם לשעבר מודה במובן מאליו: "הם יחזרו לחפור בכל מצב".

בתוך חצי שנה לצה"ל עדיין לא תהיה טכנולוגיה לאיתור מנהרות. אבל השאלה היותר קריטית היא דרך הטיפול במנהרות שכן יאותרו. קציני צבא כבר הבהירו במהלך המבצע הנוכחי ש"לא ניתן להתמודד עם איום המנהרות בהפצצות מן האוויר". השמדת המנהרות ההתקפיות היתה למעשה העילה המבצעית לפלישה הקרקעית. פצצה שמוטלת ממטוס יכולה להשמיד את פיר הכניסה והיציאה של המנהרה אבל לא את כל אורכה. לשם כך יש צורך בחיילים שייכנסו פנימה.

מסקנה: תוך חצי שנה לכל היותר יימחקו "השגי" מבצע "צוק איתן" ותתחדש העילה לפלישה קרקעית לעזה.

הנה שוב תמצית הטיעון. (1) ברוב המקרים, צה"ל אינו יכול לאתר בזמן אמת בנייה של מנהרות נשק; (2) גם לו היה יכול, קצב הבנייה וזמינות המשאבים ברצועה הם כאלה שיבטיחו את חידושן של עשרות מנהרות בתקופה של חודשים ספורים עד חצי שנה; (3) הדרך היחידה להשמיד מנהרה היא באמצעות פלישה קרקעית לעזה (על כל הנלווה אליה – טבח אזרחים חפים מפשע וכו'); (4) על כן, מבצע "צוק איתן" ייכשל בהשגת יעדיו, כמו קודמיו, ורק יסלול את הדרך לסיבוב הבא.

צה"ל לא יפלוש לעזה בעוד חצי שנה. אבל היו סמוכים ובטוחים שהדיבורים על "שחיקת ההרתעה" ו"הפרת ההבנות" מצד החמאס כבר יתחילו לטפטף בחודשים הקרובים ויהפכו למבול תעמולתי בסוף פרק הזמן הזה. דעת הקהל תוכן, המחסנים יתמלאו, ותקציב הביטחון שוב ינגוס ברעבתנות בכל מה שטעון תיקון בחברה כאן. ישראלים צדקנים ימשיכו להטיח בזעם ש"החמאס מבזבז את כל הכסף שלו על בניית מנהרות במקום על שיפור תנאי החיים ברצועה", ובאותה נשימה יהנהנו בצייתנות כשמשרד הביטחון ישאב תקציבים נוספים מן השירותים החברתיים, כשהחינוך האפור ישגשג, בתי החולים יקרסו והדיור הציבורי ישבוק חיים. הסימטריה הגרוטסקית תחמוק מן העין. ובכל זאת יש הבדל אחד, לטובת תושבי עזה: אותם אף אחד לא שואל, השלטון הרודני של החמאס מוחץ את האופוזיציה וכך יכול לגזול כספי ציבור ללא חשש מחאה. אצלנו, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", הציבור מתנדב מרצונו החופשי להיעקד על מזבח הביטחון.

והפוליטיקאים? אלה ימתינו לשעת הכושר. פיגוע טרור. סימני אחדות פלסטינית. לחץ מדיני בלתי נסבל. ואז הם יתנו את פקודת האש. התקשורת, כמו תמיד, תעמוד בצד ותריע ל"יכולת האיפוק" ו"שיקול הדעת" של ראש הממשלה.

טכנולוגיות לניהול סכסוך

המנהרות ההתקפיות הן אכן איום אמיתי על חייהם של תושבי הדרום. בסוף השבוע דווח שחרדת המנהרות הניסה 85% מתושבי היישובים שצמודים לגדר. זהו איום שיש להסירו. אבל אין דרך צבאית להסיר את האיום הזה – אפילו לא לטווח של חצי שנה. כל מה שניתן לעשות הוא להקיז דם ומשאבי עתק בפעולות שתוצאותיהן נשחקות עד דק בתוך חודשים ספורים.

את זה צריך לומר ביושר, ואת זה אף אחד במערכת הפוליטית לא יעז לומר. כיוון שהמשמעות של אמירה כזאת היא שיש מגבלות על האפקטיביות של הכוח הצבאי הישראלי (מעבר למגבלות המוסריות, נישה של "סמולנים" שנובחים בזמן שהשיירה עוברת). ויש בעיות מדיניות שאין להן פיתרון צבאי. שוב, אוקסימורון תודעתי עבור ההנהגה הישראלית ורוב הציבור.

הבעיה רחבה יותר ומקיפה מגוון שלם של טכנולוגיות צבאיות שנכנסו לשימוש בישראל כתחליף לחשיבה מדינית. זה התחיל בחומת ההפרדה ומגוון כלי השליטה והניטור שעוטפים אותה, והמשיך בשימוש הגובר והולך במל"טים ורובוטים אחרים ללחימה מול האויב, והגיע עד מערכת "כיפת ברזל". הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים.

שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן. אמור מעתה: אפשר לנשום עוד קצת כי תושבי המרכז מוגנים, לא כי תושבי גוש אשכול מוגנים.

ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב.

אם נחזור לחומת ההפרדה, גם היא, לכאורה, חסכה בחיי אדם בטווח המיידי והורידה דרמטית את כמות הפיגועים בתוך ישראל. אבל במקביל היא יצרה מציאות איומה עבור מאות אלפי פלסטינים שנושלו מאדמתם, או נותקו ממקורות פרנסתם, או מבני משפחותיהם, והפכו להיות "תושבים ארעיים" על אדמתם מימים ימימה. כל אלה הם "נזקים אגביים" בעיניים ישראליות, אך הם חוזרים אלינו כבומרנג כל הזמן בצורות שונות: פיגועים מזדמנים, מהומות המוניות, הקצנה בדרכי המחאה הפלסטיניות, בידוד מדיני ועוד.

(קריאות מהקהל: "אז מה, היית מעדיף בלי חומת הפרדה? בלי "כיפת ברזל"? היית מעדיף שכולנו נתפוצץ פה בשביל הצדק שלך?" לא. בכלל לא. אבל חכו עם זה רגע).

הבעיה היא מושגית

הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?

אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני. הישראלים ב-2014 כל כך רחוקים מעולמו של הפלסטיני, כל כך מנותקים מן היומיום שלו – ושוב, תודה לתקשורת על ההתעלמות העקבית מן המתרחש בעזה כשלא יורים ממנה טילים – שכל דבר שיגידו להם על הפלסטינים ייקלט על נקלה. מן הצד השני, הפלסטינים שסופגים את נחת זרועה של טכנולוגית הכיבוש הולכים ומאבדים תקווה שאי פעם ישראל תיאות להגיע איתם להסדר שמבוסס על כבוד ושוויון הדדי. נסו למשל לדבר אל ליבם של תושבי שכונת א-שוג'אעיה, שחיל האוויר הפציץ אותה ב-120 פצצות של טון במשך שבוע או פחות. נסו להגיד להם שבעצם רוב הישראלים רוצים לחיות בשלום.

שמעתם נכון. 120 פצצות של טון כל אחת על שכונת מגורים מאוכלסת בצפיפות, שתושביה חוזרים ואומרים – אך אין מי שיקשיב בצד הישראלי – שאין להם לאן להתפנות. וזה רק מה שהיה לפני הכניסה הקרקעית לשכונה. עיצמו את עיניכם לכמה שניות ודמיינו איך תיראה השכונה שאתם גרים בה אחרי 120 פצצות טון מן האוויר.

מכירים את הפתגם החכם, "כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר"? תחשבו לבד מי כאן המשל לישראל, מי לצה"ל ומי לעזה. דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" גובה מחיר עצום מן החברה הישראלית, אבל ההבט המבהיל ביותר שלה הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה. אם הניתוח שהצגתי כאן לפרוייקט ביעור המנהרות הוא נכון – מדובר בפרוייקט שנועד לכישלון. הדבקות בו פירושה עוד ועוד תקיפות הרסניות בעזה, עוד ועוד זרעי איבה ופורענות לדורות ההמשך. הזרעים האלה ינביטו, בלי ספק, שיטות לוחמה מתוחכמות ואכזריות יותר מצד החמאס, ואלה יצריכו שוב פתרונות צבאיים יצירתיים מצד ישראל. ככל שהכדור מתגלגל, נשללות ביתר תוקף כל האופציות שאינן צבאיות, ולצידן אפילו אופציות צבאיות מתונות הופכות בלתי רלבנטיות.

כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.

רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט.

בואו נדבר על… המממ… הרווחים

טכנולוגיית ניהול הסכסוך היא עסק גדול, ויש בו הרבה כסף. לישראלים לא נעים לדבר על הכסף הזה; קצת כמו לחטט בחשבון הבנק הפרטי של מנתח לב שמציל חיים מדי יום ביומו. אבל עסקים גדולים וכסף גדול הם משתתפים בלתי נמנעים במשחק הפוליטי, ומי שרוצה להבין אותו עד תום לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהם. העובדה ש"כיפת ברזל" מצילה חיים לא סותרת את העובדה שיש לא מעט גורמים שמרוויחים ממנה יפה מאד, וככל שהשימוש המבצעי בה מתרחב – כך הם מרוויחים יותר.

מערכת "כיפת ברזל", למי שלא יודע, חיה ונושמת על כספים אמריקאיים – תקציב ייעודי להגנה מפני טילים שמתווסף לסיוע הבטחוני הרגיל (האחרון עומד על 3.1 מיליארד דולר לשנה). עד היום מימנה ארה"ב את "כיפת ברזל" ביותר ממיליארד דולר, ואת כלל הפרוייקטים להגנה מפני טילים (כולל החץ ו"שרביט קסמים") ביותר משני מיליארד דולר. רק לפני 10 ימים אישר הסנאט תוספת של 351 מיליון דולר ל"כיפת ברזל"; לא יצא שבוע, ושר ההגנה האמריקאי ביקש מהקונגרס תוספת נוספת, של 225 מיליון דולר, למלא את המחסור שנוצר בעקבות מבצע "צוק איתן".

במלים אחרות, "כיפת ברזל" היא פרוייקט אמריקני-ישראלי משותף. אמריקה נותנת את הכסף, ישראל את הפיתוח והניסיון המבצעי. הכספים הגדולים שזורמים מוושינגגטון לרפא"ל ולאלביט מלמדים הרבה יותר על האינטרס האמריקני במזרח התיכון מכל הצהרה חלולה של מזכיר המדינה. האם יש לארה"ב אינטרס לחולל מהפך במזרח התיכון – מהפך כזה שיהפוך את "כיפת ברזל" היקרה (כל סוללה עולה בין 50-60 מיליון דולר, כל טיל מיירט כ-100 אלף דולר) למיותרת? זה כמו לשאול האם יש למישהו אינטרס לזרוק במתכוון הון עתק לפח הזבל (עוד על השאלות שמעורר הסיוע האמריקני לישראל, ראו כאן).

יצרניות הנשק הישראליות מתפרנסות יפה מן הסכסוך. הרווחים באים בשתי קומות. בקומה ראשונה – המכירות לצה"ל. בקומה השניה – המכירות לצבאות זרים, שמתבססות על התוצאות המוכחות ב"שדה הניסויים" שנקרא רצועת עזה. אין פרסום יעיל כמו טבילת אש אמיתית. אבל הסיפור רחב הרבה יותר ואי אפשר לגעת אפילו בקצה קצהו כאן. נתח עצום של ענף ההיי-טק הישראלי תורם במישרין או בעקיפין לטכנולוגיות ניהול הסכסוך. קיראו את מאמרו מאיר העיניים של יותם פלדמן בנושא. המרוויחים הגדולים הם כמובן בעלי המניות, אבל סכומי העתק מחלחלים מטה ולמעשה מפרנסים עשרות אלפי משפחות בישראל. גם זאת עובדה שראוי להישיר אליה מבט כאשר משמיעים את התלונות השגרתיות על ה"הפסדים למשק" בזמן מלחמה: כשאתה מפסיד, מישהו אחר מרוויח. כלים שלובים. יש להניח שישראלים רבים שמרוויחים את לחמם מתרומה הנדסית או חישובית לטכנולוגיות ניהול הסכסוך הישראלי תופסים את עצמם, בשעות שאחר העבודה, כאנשים מתונים ושוחרי שלום. חומת ההפרדה, כידוע, עוברת גם בתוך הנפש.

המטרה שלי בהצפת כל העובדות האלה היא פשוטה. אין כאן בכלל טענה שהחברה הישראלית, או לפחות חלקים ממנה, שוקדים על קונספירציה זדונית להנצחת הסכסוך על מנת להמשיך ולשלשל מזומנים לכיסם. הדברים כמעט אף פעם לא עובדים כך, אלא באורח פרוזאי יותר, שכבר מרקס תיאר בתמציתיות: ההוויה קובעת את ההכרה. אם הוויתך ממוקדת בעשייה שמשרתת את הכיבוש, אם עבודתך מייצרת נכסים רעיוניים או חומריים שבזכותם ניתן להמשיך בו בקלות יתירה ובאפס נפגעים בצידנו – סביר מאד להניח שההוויה הזאת עומדת מעבר לכל ספק בעיניך; היא מוצדקת לא פחות מזריחת השמש ושקיעתה. וכך לא יעלה על דעתך לפעול באופן שיחתור תחת ההוויה הזאת, יערער עליה וינסה לשבש אותה. אנשים, קהילות וקולקטיבים פועלים קודם כל לשימור עצמי ולהמשכיות. כך הם פועלים; מה הם אומרים – זה פחות חשוב.

וכך, מסלול מדיני שפירושו חיתוך דרסטי בהוצאות הביטחון; שפירושו הוצאת טכנולוגיות יקרות משימוש שוטף; שפירושו הסטת משאבים לאומית מהשקעה בטכנולוגיות של ניטור ושליטה לכיוונים אחרים לגמרי – פירושו גם, בד בבד, מסלול מדיני ששומט את הקרקע מתחת לפרנסתם של עשרות אלפי ישראלים (ובמשתמע, בטחונם הכלכלי של מאות אלפי נפשות). אי אפשר לאותם אנשים לתמוך במסלול כזה באופן פעיל (ולא רק הצהרתי), אי אפשר להם לשתף פעולה עם עתיד שגוזר עליהם חרדה כלכלית. כמו שעמירה הס כתבה פעם, "שלום לא משתלם".

במלכוד הזה ישנם כל היסודות של טרגדיה: גורל אובדני ידוע מראש, וחוסר מודעות גמור של הגיבור לתפקידו שלו בהגשמת אותו גורל. מול עינינו, בשעה זו, מתחלף הגיבור של "כיפת ברזל" ואת מקומו תופס הגיבור של "איתור מנהרות". מיטב המוחות בתעשייה הישראלית כבר שוקדים על "הפיתרון" המיוחל; אותו פיתרון שיחולל את הבעיה שיורשיהם ייאלצו לפתור, כך הלאה והלאה והלאה.

אי אפשר בלי לסיים ב"אז מה אתה מציע?"

השאלה הזאת היא מוקש שרבים בשמאל עלו עליו ועקבותיהם לא נודעו. המוקש הוא לא בעצם הלגיטימיות של השאלה; אין לגיטימית ממנה. המוקש הוא במה שבא אחרי התשובה הראשונה, והשניה, והשלישית, ואז מתברר שבעצם השואל פוסל מראש כל תשובה אפשרית ואינו פתוח לשכנוע.

לכן, כדאי מראש להיפרד באדיבות מכל מי שסבור שאסור בשום פנים ואופן לדבר עם החמאס כי (מחק את המיותר): אמנת החמאס קוראת להשמדת כל היהודים / המוסלמים אף פעם לא יקבלו אותנו כאן / אי אפשר לסמוך על הסכמים עם ערבים / שמעתי אתמול נאום אנטישמי של אימאם מזוקן בדיר אל-בלח / תראה תראה מה הם שרים בקליפ הזה / וכו'.

השורות הבאות אינן מיועדות לאנשים מן הסוג הזה. הן מיועדות לישראלים שמוכנים להניח שלצד אנשי חמאס פנאטים יש גם פרגמטיים. ממש כשם שלצד פוליטיקאים, אנשי דת וציבור ישראלים, שמצהירים בגלוי על רצונם לבצע טיהור אתני או רצח עם בעזה, ישנם גם אחרים.

בעצם כל שנדרש ממך להכיר בו הוא שבעזה חיים אנשים לא כל כך שונים ממך. גם הם רוצים לחיות בשקט ולא להיות מופגזים כל הזמן. גם הם רוצים לאהוב וליצור ולטייל וליהנות מסרט או שיר טוב. וגם הם מוכנים לעמוד במילתם אם יקבלו בתמורה את מה שהם צריכים.

על כן התשובה לשאלה "אז מה אתה מציע?" פשוטה מאד, טריוויאלית (אולי לכן היא נדמית כתרמית לקנאי הימין): לדבר, להקשיב, ולחתום על הסכם. הנה כמה אנשים שאומרים את מה שאמרתי עם קצת יותר מילים ונימוקים (כאן, כאן, כאן וכאן). קיראו אותם. הנה מומחה רציני שטוען מזה שנים שצריך ואפשר לחתום על הסכם עם החמאס. הסכם יכול להיות כל דבר מהפסקת אש זמנית, דרך רגיעה שמתחדשת מדי כמה חודשים, ועד להסכם שלום מלא. כל האופציות פתוחות, אין טעם להתחייב עכשיו על אף אחת מהן, ולכן הדרישה להיכנס לפרטים בשלב הזה – כשמניין הגופות בעזה עולה כל הזמן – היא עוד מוקש חביב על הימין, שיש לעקוף.

שנים של התניה יצרו בישראלים פרנויה מטורפת מ"הפרת הסכמים" בידי הערבים. לפרנויה הזאת אין על מה לסמוך: שום צד ערבי להסכם שלום עם ישראל לא הפר אותו בפעולה לוחמתית. הסכם אוסלו, רק נזכיר, הופר בלי סוף בידי שני הצדדים, וממילא לא היה חוזה שלום שוויוני בין שתי ישויות מדיניות עצמאיות. בכל זאת הישראלי שואל: ואם הם יפרו את ההסכם?

נו, ואם הם יפרו? בוא נשאל אחרת. ואם המצרים יפרו את הסכם השלום שחתמנו איתם? מה נעשה? התשובה היא כמובן – איזו הפרה, על איזה רקע, מה הסיכון לאזרחי ישראל מן ההפרה, וכדומה. אם המצרים יתחילו לירות מחר על תל אביב, אין לי ספק שבתוך דקות ספורות חיל האוויר הישראלי יפגיז את קהיר. אם החמאס יעשה כך, גם הוא יספוג פעולת תגמול. הפעולה הזאת חייבת להיות פרופורציולית להפרה, ובניגוד למבצעים הרצחניים של ישראל בעזה בשנים האחרונות – היא תיהנה מלגיטימציה חובקת עולם (לא רק של נשיא ארה"ב, ספקית הנשק, אלא של כלל האומות). ואת השואל החרדתי צריך לשאול גם זאת: האם המצב הנוכחי, ללא הסכם שלום, מגן עליך יותר מאשר מצב שבו יהיה הסכם שלום? כנגד התקפי האמנזיה במהלך הדיון תמיד כדאי לשלוף את הדיאגרמה הזאת. בסופו של דבר, יגיח השד הקדמון – "אין מה לחתום איתם על הסכמים, הם לא יקיימו אותם", מה שמסווג בדיעבד את השואל בקטגוריה שמראש אין טעם להתווכח איתה.

רוב הישראלים חבולים נפשית, מוכי פרנויה. אני לא אומר את זה בציניות. גם הם קורבנות של אינדוקטרינציה; הטרור החמאסי זרע את הספק, אבל התעמולה הישראלית השקתה וטיפחה אותו ליער עבות שאין ממנו מוצא. אי אפשר להתמודד עם תסביכים נפשיים כאלה בדרך של טיעון רציונלי. יש מן הסתם דרכים אחרות, של ריפוי או אמפתיה. אני לא נוגע בהן כאן, ומראש מגביל את עצמי, במודע, אל המיעוט שבכל זאת פתוח לטיעונים רציונליים.

המיעוט הזה יכול להשכיל מתזכורת שסיפק לנו השבוע יונתן מנדל, תזכורת לקיומו של זרם פרגמטי בהנהגת החמאס:

"בשנת 1997, עשר שנים לאחר הקמתה [של תנועת החמאס, ע"ל], הציע לישראל מנהיג התנועה, השייח' אחמד יאסין, הסכם הפסקת אש (הודנה) ל-30 שנה. ההצעה הועברה מירדן, דרך המלך חוסיין, ומעולם לא נענתה. כשנתיים לאחר מכאן, הציע יאסין שוב הפסקת אש למשך 20 שנה בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה. לפי תחקיר של העיתונאי שלומי אלדר, 7 שנים לאחר מכן, בשנת 2006, העביר ראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל הצעה נוספת: הודנה בת 25 שנה בתמורה לסיום הכיבוש בגדה ובעזה. ההצעה לא נענתה. אחמד יוסף, יועצו המדיני של איסמעיל הנייה, אמר באותה השנה שתמורת סיום הכיבוש חמאס יהיה מוכן גם להפסקת אש של 60 שנה, ושהדורות הבאים שיגדלו יהיו אלו שיחתמו על הסכם השלום. ההצעה לא נענתה. בשנת 2007 העביר אותו יוסף הצעה להפסקת אש בלתי-מוגבלת תמורת שחרור כל האסירים הפלסטיניים ונסיגה לקווי 67'. ההצעה לא נענתה. בשנת 2014, לפני כשבועיים, ולפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה, הגיעה הצעה נוספת להפסקת אש לתקופה של 10 שנים. לראשונה, ההצעה לא כללה כתנאי נסיגה של ישראל לקווי 67' ושחרור כל האסירים הפלסטיניים, אלא רק את נירמול החיים ברצועה לרבות יציאה לדיג במרחק 10 ק"מ מהחוף, הבטחת פיקוח בינלאומי במעבר רפיח, ושחרור האסירים ששוחררו לפני שלוש שנים בעסקת שליט. גם להצעה זו ישראל לא נענתה".

והמנהרות? ו"כיפת ברזל"?

עם כל הביקורת שהשמעתי נגד מערכת "כיפת ברזל" ונגד המאמץ להשמיד מנהרות התקפיות, אני כמובן לא מציע להפסיק אותם כעת. הטראגיות של המצב הישראלי, כמו שציינתי, הוא שההנהגה המדינית-בטחונית ממלכדת את הציבור אל מצבים שבהם אין מנוס מפתרונות כאלה. במצבי הנוכחי, איני יכול להתנגד ל"כיפת ברזל", מערכת מצילת חיים שאולי גם הצילה את חיי שלי. איני יכול גם להתנגד למאמצים לאתר את כל המנהרות ההתקפיות ולאפשר לתושבי עוטף עזה חיים נורמליים.

הטענה שלי היתה ששני הפתרונות האלה, כל כמה שנכפו עלינו במצב הנוכחי, מנציחים ומקצינים מציאות של סבבי אלימות בלתי פוסקים. השקט שהם קונים בטווח הקצר יוצא בהפסד כללי בטווח הארוך – הפסד משני צידי הגדר, ובטווח שבעצם אינו ארוך כל כך (תדירות העימותים בעזה נעה בין שנתיים לשלוש). הם שוללים מאיתנו גם את היכולת לדמיין את האלטרנטיבה.

והאלטרנטיבה הזאת מסוגלת להגן עלינו הרבה יותר טוב. אלטרנטיבה של הסכם חתום בין שני צדדים שווים, עצמאיים, מבלי שצד אחד כופה על השני שום מנגנון שליטה ופיקוח, היא אלטרנטיבה ששני הצדדים יעשו ככל יכולתם לשמר ולקיים – כנגד יסודות לוחמניים בצד שלהם. בתרחיש הזה ישראל לומדת לחיות עם קיומם של מחסני נשק שאין לה שליטה על היקפם בעזה – ממש כפי שהיא למדה לחיות עם קיומם של מחסני נשק שאין לה שליטה על היקפם במצרים ובלבנון. ישראל לומדת לחיות גם עם מנהרות תקיפה, שאין לה יכולת אמיתית להשמיד עד תומן, ממש כפי שהפלסטינים לומדים לחיות עם מטוסי אף-16 שישראל מסוגלת להזניק תוך דקות אל מעל ראשם ושקוטלים משפחות שלמות בהרף עין.

בקצרה: ישראל לומדת לחיות תחת איום קבוע של שכן חמוש, כפי שאותו שכן למד לחיות תחת האיום של צה"ל – הגוף הכי חמוש וקטלני במזרח התיכון. אני אצטט את שאלתו של דני בר-און: "האם העובדה שחמאס החליט להפעיל עכשיו את המנהרות, שהיו מוכנות מבעוד מועד תקופה ארוכה, מלמדת כי חמאס אינו מונהג על ידי אנשים מטורפים שפועלים לפי דחפיהם האיסלאמיסטיים הקיצוניים, אלא דווקא מחזיק שלל כלים ומפעיל אותם באופן מושכל, בזמן המתאים לו – בדומה לישראל?"

ישראל תיאלץ, במוקדם או במאוחר, להיפרד מן הפנטזיה המטורפת הזאת, כאילו היא יכולה לשלוט ברמת החימוש של שכניה ובכך להפחית את האיום על תושביה. מסתבר שעם כל מבצעי הראווה של לכידת ספינות הנשק, הצליח החמאס לצבור טילים ארוכי-טווח מתחת לעיניים הבולשות-תמיד של המודיעין הישראלי. על חיזבאללה עדיף שלא נתחיל אפילו לדבר. מדינה מוטרפת-ביטחון והתעצמות צבאית כמו ישראל אינה יכולה לצאת מכליה עם כל משלוח טילים שמגיע לידיים ערביות. היא צריכה להתבגר ולהבין שהרתעה אמיתית משיגים בדרכים מדיניות (שוב שכחתם? הנה הדיאגרמה לשירותכם).

חמאס יפסיק לירות עלינו טילים ולהסתנן לישובינו תת-קרקעית לא מפני שהוא יחשוש שנשטח עוד שכונה בעזה או נבצע עוד טבח בתגובה. לא, לא, את כל זה אנחנו עושים ללא רחם, והוא ממשיך להילחם. חמאס יפסיק להילחם בנו אם הוא יבין שנצירת האש מועילה לו יותר מן השימוש בה: אם ההסכם שבידיו יבטיח לו נכסים חיוניים שיישמטו מידיו ברגע שיתחיל לירות. כרגע, ללא כל נכסים פוליטיים – אין לו סיבה להפסיק.

וכן, את המצור צריך להסיר עכשיו. באופן מוחלט.

* * *

ביום ה-17 למבצע "צוק איתן" עמד מספר ההרוגים הפלסטיניים על 848, על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, מתוכם 208 ילדים ו-82 נשים. לפי נתוני המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, 81.5% אחוז מהם אזרחים לא מעורבים. הפוסט הזה נכתב ממש בשעה שבית חולים בבית-חאנון היה נתון תחת הפגזה ישראלית.

[עדכון מבוקר ה-26 ליולי: כבר 940 הרוגים]

ראוי להפנות זרקור אל הנזק העצום שהסבה המתקפה הישראלית למתקנים רפואיים, אמבולנסים וצוותים רפואיים בעזה. מרפאה אחת ו-14 אמבולנסים נהרסו כליל, 8 בתי חולים ו-7 מרפאות נפגעו בהפגזות ישירות וניזוקו קשות. 5 אנשי צוות רפואי נהרגו מאש צה"ל. ככל הידוע לי, צה"ל לא סיפק ולו הצדקה קונקרטית אחת לתקיפה של מתקן רפואי או אמבולנס מעבר לאמירה הכללית בדבר "מגן אנושי". לאמירה הזאת יש להתייחס כמסך עשן כל עוד לא הוכח אחרת, וזאת על רקע ספין בית החולים "אל-ופאא" (כאן וכאן אצלי וגם ב"עין השביעית"). קשה לחשוב על הוכחה בהירה יותר לאפסות הגמורה של חיי פלסטינים בעיניים הישראליות – עיניים שמצויידות בטכנולוגיה האופטית המשוכללת בעולם – מאשר הקלות הבלתי נסבלת של שיגור פגז אל בניין מלא פצועים וחולים.

* * *

[הערה: בעוד יומיים, ב-28 ליולי, אני טס לאירוע אקדמי שנקבע כבר לפני שנה ונופל דווקא בימים האלה. במשך 10 ימים לא אעקוב ברציפות אחרי הבלוג ולכן התגובות ייסגרו זמנית. אין צורך לומר שאני יוצא בלב כבד, ומרגיש כאילו אני טורק טלפון באמצע שיחה דחופה במיוחד. העבודה על הבלוג בשבועיים האחרונים אומנם התישה אותי אבל גם, באופן מוזר אולי, עודדה אותי במקצת. הדיאלוג עם המגיבים, כל כמה שהיה מתוח ומתסכל לפרקים, שירת נאמנה את המטרות שהבלוג הזה הציב לעצמו. תודה במיוחד לכל התורמים לבלוג].

21 ביולי 2014 / עידן לנדו

הם ישכילו לבאר את פצעיו של איוב מתוך מעשיו

אתמול בשעה 7 בערב הגיע אחמד סולימאן סהמוד, פעיל הזרוע הצבאית של חמאס, לבקר את בית משפחת אבו ג'אמע בשכונת בני סוהילא, צפונית מזרחית לחאן יונס. זהו בית בן 4 קומות שבו התגוררה כל המשפחה המורחבת.

סהמוד היה מטרה לחיסול; על כן כל שוכני הבית, שבדיוק הסבו לסעודת האיפטאר, לשבירת צום הרמדאן, גם הם היו מטרה לחיסול, "נזק אגבי". טיל אחד של אף-16 קטל 25 בני משפחה. ואלה שמותיהם:

1. פאטמה אחמד אבו ג'אמע, בת 60
2. סבאח אבו ג'אמע, בת 35
3. רזאן תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 14
4. ג'וודת תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 13
5. איה תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בת 12
6. היפאא תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בת 9
7. אחמד תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 8
8. מייסאא תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בת 7
9. תאוופיק תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 4
10. שהינאז וליד מוחמד אבו ג'אמע, בת 29, בהריון
11. פאטמה תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בת 12
12. איוב תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בן 10
13. ריאן תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בן 5
14. רינאת תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בת 2
15. נוג'וד תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בת 4 חודשים
16. יאסמין אחמד סלאמה אבו ג'אמע, בת 25, בהריון
17. ביתול בסאם אחמד אבו ג'אמע, בת 4
18. סוהילה בסאם אחמד אבו ג'אמע, בן 3
19. ביסאן בסאם אחמד אבו ג'אמע, בן 6 חודשים
20. יאסר אחמד מוחמד אבו ג'אמע, בן 27
21. פאטמה ריאד אבו ג'אמע, בת 26, בהריון
22. סאג'דה יאסר אחמד אבו ג'אמע, בת 7
23. סיראג' יאסר אחמד אבו ג'אמע, בן 4
24. נור יאסר אחמד אבו ג'אמע, בת 2

שני הרוגים נוספים:

25. חוסאם חוסאם אבו קיינס, בן 7 (נכדה של פאטמה)
26. אחמד סולימאן סהמוד, בן 34 (פעיל חמאס)

("בצלם", תחקיר ראשוני, 21.7.14)

* * *

בית החולים שיפא, עזה, 20.7.2014. צילום: אז אל-זאנון, איי-פי-איי. הסיפור מאחורי התמונה – כאן.

* * *

שלושה שירים מאת מאיר ויזלטיר ("דבר אופטימי, עשיית שירים")


אבל יש דברים שניתן לסמוך עליהם

איוב יכול לסמוך על ידידיו
שבבוא יום המכאוב יקפצו לביקור, ישאלו
בראשים נטויים שאלות של כובד-ראש,
יתנו ביטוי נאות לצדקת העולם, יחפשו
בסקרנות בריאה השתלשלות סיבתית.
הם ישכילו לבאר
את פצעיו של איוב מתוך מעשיו:
הם ישלימו זה את דברי זה,
ואם יסתבכו בחזרות אחדות,
הריהם ידידים ולא צוות-ניסוח.
יכול איוב להיות סמוך ובטוח
שיבואו גם להלוויתו.
ובאשר להתאוששות פתאום, מדהימה במקצת
מי ישמח יותר מהם?
הם יקבלו את ההזמנה ויביאו שמפניה.

* * *

בעדת רשעים המוות מתגלה באור אחר,
עליז יותר.
מתים כמקקים תלושי גפים
מעוררים רחמי סלידה,
לא פיק-ברכיים,
לא זרמים בלב.
הלב מים עומדים.
כן, בעדת רשעים
יש אגם מצטלל
ומשקף רגוע, בעל כרחו,
רצח שפל בסכין קהה על שפתו.

* * *

מצב

המדבר מדבר אל בני-אדם,
והשאלה אם נותרו
בני אדם בתל-אביב
נשארת פתוחה:
השותק שותק בין הקירות
וקירות יש.
כל כך פשוט?

בני אדם חלקי-צדודיות, בלא אוזניים,
הם בני אדם או מוטציה?

בני אדם השומעים רק את עצמם
הם תחיית יצירי אגדה
אוכלי בשר זרועם?

בני אדם המצותתים לקול בטנם
הם יהודים או בעלי-אוב?

* * *

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,575 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: