Skip to content
8 במרץ 2015 / עידן לנדו

רואנדה והנשק הישראלי: קשר השתיקה

[קריאה דחופה בסוף הפוסט, נא לקרוא היום, 8.3.15]

בין החודשים אפריל ויולי 1994 רצחו מיליציות של בני ההוטו, בתמיכתה הפעילה של ממשלת רואנדה, בין 800 אלף למיליון בני טוטסי. היה זה קצב של 9,000 קורבנות ביום בממוצע, מספר מחריד כשלוקחים בחשבון שכלי הרצח העיקריים היו מצ'טות ורובים. שיטות הרצח היו מגוונות. רצח העם ברואנדה היה צפוי מראש והוכן במשך חודשים ארוכים בידי צבא רואנדה, המיליציות וכלי התקשורת במדינה. העולם ראה ושתק. מדינות מסוימות לא הסתפקו בכך וגם סייעו לרוצחים באמצעות משלוחי נשק ואימון לוחמים. בראשן עמדה צרפת, שאף החזיקה כוחות ברואנדה. הצבא הצרפתי קרא לבני הטוטסי להתרכז במחנות תחת הגנתו, אך לאחר מכן הפקיר אותם; כך נטבחו במוראמבי 45 אלף איש.

חלקה של ישראל בפשעים האלה היה קטן יותר, אך עדיין מביש. המדינה נאבקת בכל ניסיון לחשוף את היקף משלוחי הנשק הישראליים לרואנדה בזמן הטבח מטעמים של "הגנה על בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה". אלה הבלים; לכל היותר מדובר בשמירה על שמם הטוב של כמה פוליטיקאים וסוחרי נשק מפוקפקים. האמת על שיתוף הפעולה הישראלי, הרשמי והלא רשמי, עם מבצעי רצח העם, חשובה יותר. המאבק המשפטי נקלע השבוע לשלב דרמטי במיוחד שנדרשת בו מעורבות ציבורית. הפוסט הזה קורא לכם להשתתף בו (ראו פרטים בסוף).

המעורבות הישראלית

סדרה של תחקירים וספרים שפורסמו בחו"ל בשנים שלאחר רצח העם קשרו את ישראל עם הצבא ומיליציות ההוטו. עיקר הממצאים סוכמו בכתבה נרחבת של שרה ליבוביץ'-דר ב"מעריב" לפני שלוש שנים, שאף הוסיפה על הדברים ראיונות עם חלק מסוחרי הנשק הישראליים. באופן רשמי, הופסק ייצוא הנשק הישראלי לרואנדה כחצי שנה לפני רצח העם, באוקטובר 1993. אבל בפועל, נשק ישראלי זרם לידי צבא ההוטו בעצם ימי הטבח. בספרם של בריאן ווד וג'ון פלמן מ-1999, The Arms Fixers, מובאים רישומים של משרד הביטחון ברואנדה. על פי הרישומים, בין אפריל למחצית יולי 1994 הועברו 7 משלוחי נשק קל בשווי של 6.5 מיליון דולר מישראל (דרך אלבניה) לידי המיליציות. ב-17 וב-18 באפריל, עשרה ימים אחרי תחילת הטבח, הועברו מתל אביב לגומא שבזאיר 560 אלף כדורים רגילים וכדורים נותבים בקוטר 5.56 מ"מ, בשווי של כמעט 900 אלף דולר. שבוע אחר כך הועברו רימונים ותחמושת נוספת מתל אביב לגומא בשווי של 681 אלף דולר. יש צילומים של ארגזי נשק ישראלים, בגבול זאיר-רואנדה. ראש המשלחת הישראלית לרואנדה ביולי 1994, השר לאיכות הסביבה יוסי שריד, אמר אז: "אין לנו שליטה לאן הנשק שלנו מגיע". סוחר נשק ישראלי אחד תירץ את מעורבותו כך: "הבנתי שאני בעצם דוקטור ולא סוחר נשק. כל אדם סביר היה רוצה למות מכדור בראש ולא מפגיעה של מצ'טה. אני מספק את הכדור הזה שגורם לאנשים למות בצורה נעימה יותר."

דו"ח של "אמנסטי" ב-1995 חשף שמקלעי עוזי ונשק שלל מצרי ממלחמת יום הכיפורים נשלחו מישראל לגומא שבזאיר דרך אלבניה, באפריל 1994, יחד עם תחמושת סינית שנרכשה באלבניה. חברת שילוח ישראלית בשם Trade and Maritime Services היתה מעורבת בעסקה. על פי עדויות אחרות, קצינים ישראלים אימנו את חיילי המיליציות לפני הטבח. האימונים התקיימו בזאיר והכשירו את יחידות המוות של מיליצית ההוטו. בכתבה הזאת של איתי אנגל על רצח העם (זהירות, תמונות קשות לצפייה) מופיעים צילומים של נשק ותחמושת ישראלית (דקה 10:24) שבידי כוחות ההוטו.

 

 

ב-22 במאי 1994 פירסמה ממשלת ישראל הודעה מיוחדת: "ממשלת ישראל מזועזעת מרצח העם המתרחש ברואנדה ומהשמדת מאות אלפי אנשים חפים מפשע. העם היהודי, אשר התנסה באירוע המר ביותר, השואה הנאצית, ומדינתו, מדינת ישראל, אינם יכולים להישאר אדישים לנוכח הזוועות ברואנדה."

ממדינה שהתנערה באופן כה מפורש, ובזמן אמיתי, מן הזוועות ברואנדה, אפשר היה לצפות שלא תתנגד כלל וכלל לבקשה הפשוטה לחשוף לאור היום את סחר הנשק עם רואנדה באותה תקופה. מה כבר יש להסתיר? המדינה זועזעה מרצח העם, אבל אנחנו, האזרחים, 20 שנה אחרי כן, מזועזעים מסירובה העיקש לדבר על חלקה העקיף בו. כמה עוד אפשר לנפנף מעל כל במה בעולם בשואה וברצח העם היהודי, מבלי לקיים את הלקח הבסיסי ביותר מהם – חקירה וחשיפה של כל חשד למעורבות בפשעים נגד האנושות?

מדינת ישראל נגד חשיפת האמת

מי שמנהלים את המאבק המשפטי נגד משרד הביטחון, על בסיס חוק חופש המידע, הם עו"ד איתי מק ופרופ' יאיר אורון. בינואר האחרון דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם וקיבל את עמדת המדינה כלשונה, לפיה חשיפת המידע תפגע בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. המדינה לא נימקה את עמדתה, אך הודתה – וזאת נקודה קריטית – שהמסמכים הרלבנטיים אותרו. מכאן משתמע שבתקופת רצח העם ברואנדה אכן נשלח מישראל נשק לרואנדה (אחרת היתה המדינה מכחישה את עצם הייצוא וממילא גם את הימצאותם של המסמכים). צריך גם להדגיש שהפיקוח הבטחוני על ייצוא נשק מישראל הדוק מאד ואין אפשרות פרקטית להבריח נשק מנתב"ג מתחת לאף של משרד הביטחון.

מי שחושב שסחר הנשק של ישראל הוא עניין עסקי טהור שאין לציבור שום זכות לדחוף אליו את האף שוכח את התפקיד המכריע של הדרג המדיני ביזימת, הובלת ומימוש עסקאות הנשק. דיפלומטים ישראלים מן הדרג הגבוה ביותר מקדישים מאמצים רבים, טיסות ופגישות בינלאומיות, כדי לסלול את דרכן של התעשיות הבטחוניות לעוד ועוד שווקים. מאז ומעולם, חלק מרכזי, ובלתי מוצהר, בדיפלומטיה הישראלית נועד לפרוץ שווקים לתעשיות הבטחוניות. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הצ'ופר הדו-שנתי שהדרג המדיני מעניק להן – ניסוי כלים "על רטוב" ברצועת עזה – שגם הוא מקפיץ את המכירות בחו"ל, סוד גלוי לגמרי בתעשייה.

ובכן, אם המדינה שלך מעניקה סיוע כלכלי ודיפלומטי נרחב כל כך לתעשיות הבטחוניות, אם היא עושה זאת בשמך, על חשבון כספי המיסים שלך, ולפעמים גם על חשבון חייך – יש לך זכות מלאה לדרוש שקיפות. זה לא עניין "עסקי", זה עניין פוליטי ומוסרי מן המדרגה הראשונה.

ועדיין, בית המשפט המחוזי לא סבר שיש עניין ציבורי מספיק בחשיפת האמת. בעקבות כך עירערו מק ואורון לבית המשפט העליון (נוסח העירעור המלא נמצא כאן). בערעורם כתבו: "על פני הדברים נראה כי השיקול המרכזי של המשיבים באי גילוי המידע באופן גורף הינו רצונם למנוע דיון ציבורי בישראל, ולטייח את המעורבות האישית החמורה של גורמים במשרד הביטחון ובמשרדי ממשלה אחרים, ויצואני נשק ישראלים, ברצח העם ברואנדה". ובהמשך: "לא יעלה על הדעת כי מדינה שהוקמה על חורבות האפר וההרג של יהודים באירופה, אשר מובילה את המחקר העולמי של שואת אירופה ונאבקת על הנצחתה, תמנע עיון במסמכים לגבי מעורבותה ומעורבות אזרחיה ולו בעקיפין ברצח עם במדינה אחרת".

מק ואורון גם מנהלים מאבק מקביל לחשיפת סחר הנשק עם סרביה בזמן שזו עסקה בטיהור אתני ביוגוסלביה (השנים אותן שנים, ההנהגה הישראלית, רבין-פרס, אותה הנהגה). עתירה קודמת של עו"ד מק הביאה לחשיפת מידע חלקי על היקף סחר הנשק הישראלי וזהות לקוחותיו, אף כי ברור שעדיין רב הנסתר על הגלוי. המאבק הזה מצטרף לפרוייקט "חמושים" שמטרתו להציף לדיון הציבורי את הייצוא הבטחוני הישראלי והמחיר – הפנימי והחיצוני – שהוא גובה מן הישראלים, מחיר שרובם המכריע אינם ערים לו. זהו לטעמי אחד המאבקים החשובים ביותר של השמאל בימים אלה, והוא אכן נוגע בצומת עצבי מאד רגיש בחברה הישראלית, קשר שתיקה שמקיף אלפי סוחרים ומהנדסים ויוצאי צבא וכל מי שמתפרנס מתעשיית המיליארדים הזאת.

המדינה אינה בוחלת בתכסיסים בזויים. כנגד הערעור לבית המשפט העליון, דרש משרד הביטחון ערבון בסך 25 אלף שקלים (הסכום המקורי היה 40 אלף שקלים, שהופחת אחרי מאבק), וזאת לכאורה לכסות את הוצאותיו אם יידחה הערעור. נזכיר שוב כי העותרים הם אזרחים פרטיים, עו"ד מק ופרופ' אורון, שאין מאחוריהם שום גב כלכלי (היו סמוכים ובטוחים שתועמלני הימין יפברקו בקרוב זיקה ל"קרן החדשה"); מולם ניצב משרד ממשלתי שתקציבו השנתי מעל 70 מיליארד שקל. הדרישה לערבון, אם כן, איננה אלא ניסיון השתקה דרך הכיס. אבל אם לא יופקד הערבון עד יום חמישי הקרוב (12.3.2015), בית המשפט העליון לא ידון כלל בערעור. העתירה תידחה, ואיתה ייקבר גם הסיכוי לפתוח את התיקים העלומים האחרים ששוכבים במרתפי משרד הביטחון ובהם מתועדת תמיכתה של ישראל בשלל מעשי טבח ברחבי העולם.

מק ואורון עסוקים כעת בגיוס תרומות קדחתני. אם מאבקם חשוב בעיניכם, יש לכם אפשרות פשוטה לסייע לו באמצעות תרומות ושיתוף הפוסט הזה. את התרומות, בכל סכום שהוא, אפשר להעביר לחשבון נאמנות ע"ש איתי מק:

בנק הפועלים
סניף: 158
מס' חשבון: 013514

עו"ד מק מציין שמאחר שמדובר בערבון בלבד, אם לא ייפסקו הוצאות הערבון יוחזר והתורמים יקבלו חזרה את כספם. לשם כך הוא מבקש מכל מי שתורם ליצור איתו קשר כדי לשלוח לו קבלה.

עו"ד איתי מק
050-7583741
eitaymack@gmail.com

עדכון (10.3.2015): סכום הערבון גוייס בהצלחה! תודה לכל התורמים, אין צורך בעוד תרומות (אבל מי שהבטיח וטרם העביר את הכסף, אנא להעבירו). נמשיך לעקוב אחרי הדיון בבית המשפט העליון. 

26 בפברואר 2015 / עידן לנדו

אסוצ(ליל)אציות

"הדרך הכי מדויקת לומר דבר מה היא לשתוק" (מישהו, פעם).

לא יכולתי לכתוב על הקטעים המוזיקליים האלה, אז כתבתי מסביבם, מעליהם ומתחתם. אסוציאציות קצרות שנפתחו עם הצלילים.

* * *

שנים רבות אחרי שנפרדו ועקרו לערים וארצות שונות, ולא ראו זה את זה ולא ידעו עוד האחד את קורותיו של השני, עדיין היו נעים בתואם מושלם, כגוף אחד, בקצב שנגזר מראש רק עבורם.

 * * *

אבק סמיך עמד באוויר מחסן הגרוטאות, וכל צעד בתוכו הקים רעש מוזר, כאילו פגעה הרגל בשרשרת ארוכה של אברי רהיטים עקורים, מדפי חלודה מעוקמים, שקים מתפקעים מאריזות פלסטיק חלולות, וכולם מתעקשים לחרוק מילה אחרונה לפני שישובו לשתיקתם.

 * * *

השפירית הזאת כמעט נמסה בשמש.

 * * *

מבעד לחלון כמעט שלא נראו טיפות, אבל משיצאנו לרחוב והתחלנו ללכת, לא חלפו דקות ספורות וכבר היו בגדינו ספוגים לחלוטין, גופנו הצטמרר ונע בכבדות, ורק כעבור כמה דקות נוספות פשה נועם באיברינו, כאילו חזרנו בזמן, אל עריסת המכאוב והנוחם.

 * * *

לצד הצריף נמתח חבל כביסה עבה להפליא, חבל של אונייה למעשה, מלופף ושרירי כקיבורת זרועו של ספן, מאוזן לכל אורכו, ורק באמצעיתו, היכן שנתלתה כותונת לבנה דקיקה, חצי שקופה, ניכרה שקערורית קלה.

 * * *

סבך הצמחיה השופעת והפרועה, שהשתרע ככל שהגיע המבט, הסתיים בבת אחת ברמה סלעית וצחיחה, שמעבר לה הסתמנו במרחק רק כמה צבירי שיחים אפורים ונוקשים. המשכנו להתקדם.

13 בפברואר 2015 / עידן לנדו

על הנדחקים ליהנות מזיו השררה (השבט הלבן סוגר שורות)

התפרקותו של מוסד פרס ישראל, המלווה בצווחות ונהי מכל עבר, היא מסוג הפארסות שאני נוהג להשקיף עליהן בנחת, שעון לאחור בכורסתי, לא בלי שמץ של קורת רוח, אך בכל מקרה בלי שום דחף להוסיף את הזרד שלי למדורה, שגם כך בוערת יפה בלעדיי, ובלהטה נצלים בזה אחר זה, כתפודים משובשי צורה, כל הבוחשים בקלחת הדביקה של כיבודי השלטון והתרבות, עד שהם נעשים כולם דומים להפליא, מפוחמים בזעמם הקדוש, ואין לדעת עוד מי עלב ומי נעלב ומי סתם זיהה הזדמנות וקפץ על עגלת הפאתוס המקרקשת למרחוק.

מה ששלף אותי מאותה זחיחות מתנשאת, שלא לומר בני-ציפרית, היה הרטוריקה האבסורדית שבה נקטה שורת המתפטרים כלפי התערבות ראש הממשלה במינוי השופטים. "זה סוג של מדינת שטאזי", הרעים האחד, "גם בתקופת סטלין היתה ספרות מטעם", התריעה האחרת, ובאמת, לא אתפלא אם בימים הקרובים נשמע עוד התבטאויות מתונות כאלה, מפיהם של אנשי רוח ועט, שאמונים כידוע על הניסוח המדוייק ועל הראייה המפוכחת, ואולי אחד מהם גם יזהיר ש"במקום שבו מתערבים בוועדות פרס, ישרפו אנשים".

בינתיים ראש הממשלה חזר בו בשיניים חשוקות, גם השופטים חזרו בהם (שטאזי או סטאלין, עם כיבודים לא מתווכחים), אבל הנזק כבר נעשה; והמראות שנחשפנו אליהם לא יימחו בקלות מהזיכרון.

יש טונות של צביעות וגם התרפסות בתגובות של השבט הלבן. קשה לדעת מאיפה להתחיל. ראשית, הטענה שהליך הבחירה של זוכי פרס ישראל לספרות הוא הליך נקי ואובייקטיבי, חף מהטיות פוליטיות, ואילו רק התערבותו של ראש הממשלה "מזהמת" את הפרס בפוליטיות – הטענה הזאת מגוחכת. פרס שמבין זוכיו ב-15 השנים האחרונות היה ערבי בודד בלבד (דרוזי כמובן), 18% נשים בלבד, ו-8% בלבד שאינם אשכנזים הוא פרס פוליטי, באבו-אבוה פוליטי. חיים באר ודוד גרוסמן יכולים לספר לעצמם שהדרת שמאלנים היא "פוליטית" והדרת נשים, מזרחים וערבים אינה "פוליטית", אבל לסיפור הזה מאמין רק השבט הלבן. מחוצה לו, ברור לכל שפרסים בכלל ופרס ישראל בפרט משקפים מערכי כוח בחברה. העובדה שהדחת השמאלנים היתה מספיק הגונה כדי להצהיר על טעמיה ואילו ההדרה השיטתית של לא-גברים-אשכנזים היתה תמיד סמויה ופחדנית אינה הופכת את האחרונה לפחות פוליטית; אם כבר, להיפך.

מצד שני, אל מול מקהלת המודרים, שתובעים לעצמם ייצוג שווה בקרב זוכי הפרסים הממשלתיים ואינם מוכנים להתפשר ולו על פירור קטנטן מתועפות הכיבודים שמרעיף השלטון, צריך להציב את השאלה הפשוטה: מי לעזאזל צריך את פרס ישראל?

ברור מי לא צריך. אנחנו, צרכני התרבות, לא צריכים את הפרס. אנשים שאוהבים לקרוא ספרים ולראות סרטים, אין להם שום חפץ בפרסים שמוענקים מטעם השלטון לאנשי רוח. בין כה וכה טעמנו האישי לא יושפע מן הידיעה שסופר פלוני זכה או לא זכה בפרס. הפרס הוא מין עסקה סגורה: איש הרוח זוכה בכיבודים, השלטון מתקשט באיש הרוח. זה מפרכס את זה, ואילו הציבור משקיף מן הצד. נשאלת השאלה באיזה מבט הוא משקיף. משתאה? מייחל? מקנא? מתחשבן? שווה-נפש?

אני מציע לנצל את פרשת פרס ישראל להתבוננות עצמית. לא להיגרר אל שיח הקלישאות שמעצבים עבורנו השלטון והאליטה – לכאורה יריבים, בפועל שותפים שניצבים מצד אחד של המתרס – אלא לבחון ביושר את עמדתנו שלנו כלפי הנחות הבסיס של השיח הזה.

כל יוצר וכל איש רוח מייחל להכרה. זה טבעי. אך מהי ההכרה שאנו מבקשים לנו? וממי אנחנו מבקשים אותה? מה ערכה של הכרה "רשמית", של מוסדות המדינה, לעומת הכרה אישית, של אדם שיצירתך חדרה אל ליבו? מדוע הראשונה נחשקת יותר מן השנייה? ומה פשר הצורך הזה, האינפנטילי עד השורש, לזכות במנוד ראש רשמי של המדינה? ילד בן 4 שבכל צעד וצעד נושא עיניים מצפות להוריו, מייחל לטפיחת עידוד, הוא מכמיר לב; גבר בן 60, עתיר נכסים סמבוליים ולעתים גם חומריים, נערץ בידי אלפי קוראים ותלמידים, שעדיין נושא עיניים מצפות אל המדינה, מייחל לטפיחת עידוד, איננו מכמיר לב: הוא נלעג.

על הנדחקים ליהנות מזיו השררה כתב חנוך לוין כך:

"תמוהה הנטיה בקרב אנשים לא מעטים להידחק בעצרות-עם כדי ללחוץ את ידו של ראש-הממשלה. וכי מה רווח מזומן להם בזה? לא כסף, לא בריאות, לא מזל. הם מנסים לחוות, כביכול, חוויה היסטורית, אך החוויה מתפוגגת במהירות, ראש-הממשלה לא יזכור אותם, מגע ידו לא ישאר טבוע בכף-ידם, אף השררה הרי לא תהיה שלו לעולמים. ובכן, למה? להותיר רושם עז על שכנים וקרובים?

הנה, נניח, חזרת הביתה. מלמטה, מן החצר, צעקת אל שכנך היושב על המרפסת:

"לא היית בעצרת?"

והלה משיב: "אוכלים אבטיח."

ואתה: "ראש-הממשלה נאם נאום גדול. אחרי העצרת ניגשתי אליו. לחץ לי את היד."

והשכן: "כן?".

וחוזר לאבטיח.

וזה הכל. "כן?" אחד קטן, השתאות קצרה, שהנה כבר פסה לה מן העולם. ההוכה השכן בשבץ? החדל לרגע מאכילת האבטיח? העלה ערכך בעיניו? היוותר לך ולו על פרוטה מחלקך בהוצאות ניקוי חדר-המדרגות? אין שום ממשות בלחיצת היד ההיא, לא כלום, אוויר, ריקנות גמורה."

שמור להם, לנדחקים ליהנות מזיו השררה, טיעון בדיוק לנקודה הזאת. הם אומרים לנו: זאת לא השררה, זה הציבור. הציבור מעניק לנו את הפרס, השררה היא רק מתווך. פרס ישראל גדול מן הפוליטיקאים שמעניקים אותו, הם אומרים, ומייצג את הכרתו של כלל הציבור בערכה של יצירתנו. לכן כבוד הפרס הוא כבוד הציבור ואין להתפשר עליו.

מלים גבוהות וריקות. מעניין אם איש הרוח חושב כך לעצמו בשעה שהוא לוחץ את ידיהם של לימור לבנת ושל נתניהו על בימת הטקס: כן, הוא מזכיר לעצמו, זאת לא היד של לבנת כאן, זה הציבור כולו שלוחץ את ידי. ובעצם, זה לא אני שלוחץ את ידה, זאת התרבות העברית לדורותיה שלוחצת את ידה. אני והיא רק שליחי מצווה כאן. לשיא האבסורד הגיע בזמנו הצייר משה גרשוני, שהתעקש לקבל את הפרס בהיעדרו, כיוון שסירב "לקשט" את הטקס בנוכחותו. בג"ץ דחה את העתירה הילדותית הזאת, של מי שלא היה מוכן לשאת בתוצאות ה"מרד" שלו בממסד.

פיקציית היצוגיות היא מכשיר רטורי יעיל. השופט אהרון ברק נודע ביכולתו להריק אל תוך הביטויים "האדם הסביר" ו"הציבור הנאור" עולם אידאולוגי שלם מבלי להרגיש שהוא "מזהם" את הפסיקה בעמדותיו הפרטיות. ככלות הכל, היה זה "הציבור הנאור" בכללותו שדיבר מגרונו. גם אנשי הרוח שמזדעזעים מן הפגיעה ב"תרבות העברית" מניחים, כמובן מאליו, שתרבותם שלהם היא נחלת הכלל, ומכל מקום, מה שאינו כלול בה אינו ראוי להגנה מפני "התערבות" השלטון. כמו השופט ברק, גם הם לכודים בפיקציה שבראו; הם מאמינים באמת ובתמים שהם שומרי החומות, שהברברים בפתח.

התפיסה שהריבון מגלם את "רצון העם", את מכלול מאוויו וטעמיו, היא למעשה הפילוסופיה הפוליטית ההגליאנית, שסללה את הדרך לפאשיזם. יש יותר מקמצוץ של אירוניה בעובדה שאנשי רוח חופשיים לכאורה, ביקורתיים לכאורה, נאבקים בציפורניים ממש על זכותו הקדושה של השלטון להעניק פרסים לנתיניו. הסתירה נעלמת מעיניהם: הם מתעקשים שהשלטון יעניק את הפרס, אך אינם מתירים לו להתערב בשיקולי הבחירה. המדינה, אותה "מפלצת קרה" בלשונו של ניטשה, מזרימה שלמונים לכיסיהם של אנשי רוח נבחרים; זה בסדר גמור מבחינתם. מה שחורה להם זה שהיא עוד מעזה להביע את דעתה בעניין.

בהקשר הזה כדאי להזכיר שבמשך שנים ארוכות – שנות שלטון מפא"י – השבט הלבן ראה את עצמו בשר מבשרו של השלטון. אז הוא עוד לא נזקק לאקרובטיקה המוסרית (פרי עלייתם של "הרוויזיוניסטים" לשלטון) שתאפשר לו להמשיך לינוק מעטיני המדינה בעודו משחיר את פניה בכנסי מחאה למיניהם. כל כך הדוקה היתה הסימביוזה, עד שאנשי רוח ראו לנכון להתריע בפני השלטון על "עמיתים סוררים" (כמו עמיחי שהואשם ב"ניהיליזם"), פרשה שנדונה גם כאן.

ההתערבות של נתניהו בפרס ישראל היא בזויה, אך ממנו אין לצפות ליותר. בזויה ממנה היא זעקת השוד ושבר שבקעה מפיהם של חברי השבט הלבן, באחידות מעוררת סלידה. מי שהולך לישון עם לימור לבנת שלא יתפלא אם הוא מתעורר עם פרצוף של דני קושמרו. התחממתם שנים לאור מדורת השבט וכעת נכוויתם מגיץ או שניים?

נה לכם.

אנשי רוח, יוצרים ואמנים: הרפו מן השררה, היגמלו מן הצורך האובססיבי לחוש את ידה המלטפת על עורפכם, יד שבמוקדם או במאוחר תחליק קדימה ותלפות את צווארכם. את ההכרה הראויה לכם חפשו במקומות אחרים. כל פרס עדיף על פרס ישראל, וככל שהוא קטן יותר, מקומי יותר, ממסדי פחות – ערכו רב יותר. פרס אגודת הסופרים עדיף, פרס הספריות הציבוריות של ראשון לציון עדיף עוד יותר, מחיאות כפיים בחוג בית עדיפות עוד יותר, ומכתב פרטי של קורא אחד נרגש הוא הפרס היקר מכולם. לכיבודי השלטון השאירו בוז קר או שוויון נפש יגע.

איש הרוח שנעלב משלטון שלא חפץ ביקרו ראוי לרחמים. קחו אותו לפינה והסבירו לו לאט שהרבה יותר מעליב הוא שלטון שכן חפץ ביקרו. המחשבה שבזמן כלשהו תשב ועדה ממלכתית ותמליץ עלי לפרס כלשהו, על עבודתי האקדמית או הפוליטית, עושה את בשרי חידודין-חידודין; אדע אז לבטח שנכשלתי כישלון חרוץ.

דינו של זיו הקונצנזוס, או הקאנון, כדינו של זיו השררה; אין כבוד בהידחקות אל זה או אל זה. קבוצות מוחלשות או מודרות בחברה נלחמות תדיר על מקומן במרכז, על "ניראות" ציבורית, על מעמד שווה לקבוצה ההגמונית. עצוב לראות שהמאבקים הללו על פי רוב יוצאים מאותן הנחות שמנציחות את פערי הכוחות שנגדם הם מכוונים. כשרועי חסן מקלל אשכנזים מעל דפי מוסף "תרבות וספרות" של הארץ הוא משחק את תפקיד הדוב המאולף שמרקד במופע רחוב לבורגנים מדושנים. זה לא אירוני, זה לא הפוך על הפוך; זה בעיקר עצוב. הקול המודר מתעקש להישמע דווקא היכן שלא רוצים לשמוע אותו, המקופח מתחנן למבט של הכרה, לזיק של קבלה, דווקא מעיניו של הקאנון שקיפח אותו. מה זה אם לא הנצחת הפער, מה זה אם לא אישוש נוסף לתחושת הנחיתות? אם זעקת במשך שנים כלפי ההגמוניה, מי את שתקבעי לי מה טוב ומה רע, מה פשר החיפזון לקבל את תו ההכשר בדיוק מאותה הגמוניה, להסתופף מתחת ל"טעם" שלה (ובתוך כך, אין מנוס, לאבד את עצמך)?

אלטרנטיבה תרבותית או פוליטית לא חייבת לנתב את עצמה מראש לעמדת הנחיתות שמתחננת לקצת צומי. שלב התלונה ("הבכיינות") הראשוני יכול להוביל לקריאת תיגר אמיתית. כשהייתי ילד מתבגר, המקובלים היו עושים מסיבות רק לעצמם. הלא מקובלים התחלקו לשניים: אלה שמתדפקים ברפיסות על הדלת כל הערב, ותוך כדי כך הופכים לשטיחון שהמקובלים דורכים עליו בכניסה, ואלה שהתחרעו בחצר למטה ויצרו מסיבה אלטרנטיבית, שבהדרגה זלגו אליה חבר'ה מהמסיבה הרשמית. שאלו את עצמכם מי המודל שלכם.

הנה שתי דוגמאות. ומראש אני מבהיר: אני לא "קובע" כאן (בתור גבר אשכנזי) איך קבוצות מודרות "צריכות" לנהל את מאבקיהן הפוליטיים. אני מתאר את המציאות כפי שאני מבין אותה.

מוזיקאים מזרחים שהודרו במשך שנים מתחנות הרדיו ומן הקאנון הישראלי יכולים להיאבק על מקומם בתוכו, או לייצר אלטרנטיבה מחוצה לו. מי שבוחר בדרך הראשונה נשמע מהר מאד כמו איל גולן ומאיה בוסקילה. מי שבוחר בדרך השניה מקים את "קפה גיברלטר", אתר המוזיקה והתרבות הכי מעניין ורציני כיום בישראל.

דוגמה שניה. במשך שנים ארוכות נשלטו תנועות השמאל החוץ-פרלמנטרי בישראל בידי חבורות גברים. נשים שהודרו מעמדות כוח בתנועות האלה היו יכולות להיתקע בעמדת התלונה הקבועה על השוביניזם של השמאל, או לקום ולעשות מעשה: ליזום עשייה פוליטית אחרת, שממזגת שיח של שלום ופיוס עם סדר יום פמיניסטי. אלה שעשו כך חוללו מהפכה בשמאל הישראלי, וכיום הן הרוח החיה והאפקטיבית ביותר שלו.

חשוב להפריד כאן בין הדרישה לצדק חלוקתי לבין הדרישה להכרה ממסדית (בדמות פרסים, כבוד וכד'). הראשונה היא נגזרת של אזרחות שוויונית, השניה היא שכפול של תסביך נחיתות. חובה על המדינה לתקצב מוסדות תרבות ללא כל אפליה אידאולוגית, וזה עניינה של ההכרזה "או שתהיה עוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה". אך ודאי שלא חובתו של איש הרוח או האמן לדרוש כיבודים מן השלטון או מחיאות כפיים מקוראי "הארץ"; הייתי אומר שמוטב לו, אם לא נחוץ ממש, לשמור על מרחק בריא מכל אלה. המאבק לצדק חלוקתי הוא מאבק פוליטי חשוב; ההידחקות ליהנות מזיו השררה חותרת תחתיו ומשמרת את האי-שוויון התרבותי.

מן הבחינה הזאת, סקנדל פרס ישראל חשף דמיון מפתיע בין השבט הלבן לבין יריביו. לכאורה, כל מחנה והזעם שלו. ההירשפלדים כועסים על "מדינת השטאזי" שבוחשת בשיפוט התרבותי שלהם, השטריתים מלינים על החד-ממדיות של אותו שיפוט. אבל כולם מסכימים על דבר אחד: שפרס ישראל חשוב. ושהייצוג בו חשוב. ושהפולמוס הציבורי סביב העניין הוא חשוב.

ומה שחומק מכולם הוא שכל ההנחות האלה, והן בלבד, הופכות את העניין לחשוב. אלמלא חשבו כל הנוגעים לעניין שמדובר בנושא חשוב, הוא לא היה חשוב (זאת לא טאוטולוגיה: יש הרבה מאד נושאים שחשיבותם אינה תלויה בדעתם של אנשים: שינויי אקלים, רגולציה בשוק ההון וכד'). אבל הדיון החשוב יותר עדיין לא מתנהל: למה להידחק לזיו השררה, מה דמותו של איש הרוח שעושה כן, מה דמות איש הרוח שנכשל, מה דמות הציבור שמתווכח עליהם בלהט, ובעיקר, מה מרוויח השלטון מכל הפסטיבל הזה?

29 בינואר 2015 / עידן לנדו

בתוך הקרביים של החוק הכי גזעני בישראל

[פוסט ארוך. הבלוג שוב מתנצל על התעלמותו הנפשעת מהסרטונים של בנט ומהשריונים של הרצוג ולבני]

* * *

כל צילומי הנשים בפוסט והציטוטים מתחתיהם לקוחים מפרוייקט צילומים של "אקטיבסטילס" ו"רופאים לזכויות אדם" שהתקיים ב-2013, לרגל עשור לחקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל.

* * *

בקרוב יפוג תוקפה של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)" (להלן, חאכ"ל). הוראת השעה הזאת, שלכאורה נהגתה כתקנה זמנית ולא כחוק קבוע, מוארכת מדי שנה בשנה, כך כבר 12 פעמים. גם הפעם ה-13 תעבור באופן חלק ושקט, יש להניח שהתקשורת לא תקדיש להצבעה הטכנית הזאת במליאה כל תשומת לב, אחרי המולת הבחירות ומשחקי הקואליציה. חאכ"ל הוא נדבך מרכז במשטר ההפרדה הגזעי של ישראל, וכמו שאר מרכיבי המשטר הזה, הוא נמצא מחוץ לדיון הציבורי, או מעליו, או מאחוריו; בכל מקרה, אף פעם לא נושא למחלוקת.

חאכ"ל הוא "החוק הכי גזעני בספר החוקים הישראלי", לדברי ארגון "עדאלה", ובנושא הזה, נדמה לי, הם מבינים יותר טוב מכל אחד אחר. בהצבעה האחרונה בכנסת, במרץ 2014, תמכו בו 42 ח"כים והתנגדו 15. "יש עתיד" תמכה, לבני ומצנע תמכו, הנשיא-לעתיד, רובי ריבלין, חובב זכויות הערבים והארמנים – תמך.

שלושה חברי כנסת של העבודה התנגדו. מעניין מה יקרה בהצבעה הקרובה ב"מחנה הציוני", האם האידיליה בין לבני להרצוג תתפרק על הנושא הזה.

לא, בעצם לא מעניין. כך או כך החוק יעבור. לא צולחים שתי עתירות לבג"ץ רק כדי ליפול בכנסת. גם אל הכתם השחור הזה על פרצופה של ישראל התרגלנו. בשנים הראשונות לחקיקתו (ב-2003) עוד היו דיונים סוערים סביבו, העיתונים והאולפנים לא הניחו לנושא. אחר כך, כמו לכל תועבה אחרת, מתרגלים. גם אני זעקתי קצת, ודממתי. חאכ"ל נסוג מאור הזרקורים והתמזג עם תפאורת הרקע של החיים הפוליטיים בישראל; חלק טבעי מהנוף, כבר לא דוקר לא את הלב ולא את העין.

נבילה כבהא. "עמדתי מול החיילים וביקשתי מהם לפתוח כי אם לא הילדה שלי תמות".

למה לדבר על החוק הזה עכשיו? למה דווקא עליו, למה דווקא עכשיו? התשובה הפשוטה היא שלדבר על חאכ"ל הרבה יותר דחוף מלדבר על הבלי הקלחת הפוליטית השגרתיים. הם הרי כאן היום ומחר יתפוגגו. חאכ"ל, לעומתם, הוא מרכיב של קבע במשטר הישראלי, חרף "זמניותו" המוצהרת. על פי ההערכה, יותר מ-20 אלף משפחות בישראל סובלות מעצירת הליכי איחוד המשפחות, בגלל חאכ"ל. הסבל מגוון ומתבטא בכל תחומי החיים: בני זוג שאינם יכולים להתראות, ילדים שגדלים בלי להכיר את הוריהם, ילדים שגדלו כל חייהם בישראל אבל אינם יכולים להירשם כאזרחיה, בני זוג ששוהים בישראל באופן לא חוקי, חיים מתמידים תחת פחד הגירוש, נשים שנשללות מהן קצבאות ביטוח לאומי כיוון שהתחתנו עם תושבי שטחים, בעיות רישום לבתי ספר, קבלת רשיונות עבודה, ועוד ועוד.

עבור עשרות אלפי האנשים האלה, חאכ"ל הוא נושא מרכזי לחלוטין בחייהם; עליו, ועל נושאים כמוהו, צריך לדבר במערכת הבחירות.

חלפו כבר 13 שנה מאז שנחקק החוק, ואפשר כעת להביט בו במבט מפוכח יותר, בלי להט היצרים של תקופת הפיגועים. אפשר לבחון ביושר את הנתונים שהצטברו, וגם להציץ בדינמיקה שהביאה לחקיקתו, ולשאול שוב את השאלות היסודיות ביותר: לאיזו תכלית משמש חאכ"ל? תכלית בטחונית, או דמוגרפית? האם יש נתונים שיכולים להצדיק אחת מהן? ומה פשר הפער בין השיח הדמוגרפי בגלוי סביב החוק, לעומת השיח הבטחוני בלבד ששלט בדיונים בבית המשפט העליון?

איזה סיפורים מספר לעצמו הרוב היהודי כשהוא מתבונן בחוק הזה? לאילו מהם הוא מאמין, אילו מהם נועדו לצרכי הסברה? ומה הקשר שלהם למציאות?

על השאלות האלה הפוסט הזה מנסה לענות, ולפחות לעורר אותן מחדש. זה התאפשר הודות לדו"ח מעמיק שפירסם המוקד להגנת הפרט לפני כחצי שנה, "הוראת שעה? החיים בירושלים המזרחית בצל חוק האזרחות והכניסה לישראל". הקריאה בדו"ח ובחומרים אחרים שהגעתי אליהם בעקבות התחקיר הוכיחה לי שוב, כמו תמיד, כמה אנחנו לא יודעים על הדברים שלכאורה נחשפנו אליהם שוב ושוב; ולכן, כמה קל לשלטון למכור לנו בדיות מופרכות מבלי לחשוש שהציבור יפקפק בנכונותן.

החוק

(למעוניינים – הנה נוסח החוק המלא)

חאכ"ל מגדיר קטגוריה של תושבי "האזור", שכלולים בה הן תושבים של מדינות אויב (איראן, לבנון, סוריה ועיראק) והן תושבים של יהודה ושומרון ועזה. לצורך העניין, גם מי שרשום כתושב ב"אזור" ולא מתגורר בו – כלול בקטגוריה הזאת. מוצאים ממנה – אזרחים ישראלים שמתגוררים באזור (כלומר, מתנחלים). כיוון שעיקר השפעתו של החוק על פלסטינים תושבי השטחים, מכאן ואילך נתייחס רק אליהם.

החוק קובע שפלסטיני עד גיל 35 ופלסטינית עד גיל 25 לא יקבלו שום מעמד בישראל: לא אזרחות, לא תושבות קבע או ארעי, וגם לא היתר שהייה. חד וחלק. גברים מעל גיל 35, נשים מעל גיל 25 וילדים מתחת לגיל 14 יכולים לקבל היתר שהייה באמצעות הליך איחוד משפחות. שימו לב: היתר שהיה זמני בלבד, שום מעמד קבע.

מלבד אלה, החוק מכיר בחריגים הומניטריים מיוחדים, או במקרים שבהם תושב השטחים "מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה" (תרגום: סייען של השב"כ).

השד הדמוגרפי: ההסטוריה המודחקת של החוק

השקר שביסוד חאכ"ל הוטבע בו מן הרגע הראשון. ב-31 במרץ 2002 רצח טרוריסט פלסטיני 16 ישראלים במסעדת "מצה" בחיפה. המחבל, תושב ג'נין, החזיק בתעודת זהות ישראלית כבן לאזרחית ישראלית, שהתחתנה עם תושב ג'נין שקיבל אזרחות מכוח איחוד משפחות. מיד למחרת הורה שר הפנים, אלי ישי, להקפיא את כל הבקשות לאיחוד משפחות של ערבים תושבי ישראל עם תושבי הרשות הפלסטינית. ההקפאה הוצגה כצעד בטחוני מובהק, למנוע אפשרות שטרוריסטים ינצלו את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. מאז אותו יום, ה-1 באפריל 2002, ההקפאה עומדת בעינה.

אלא שבדיקה מעמיקה יותר של המהלכים הפוליטיים בחודשים שקדמו לפיגוע מגלה כי התכניות להקפאת איחוד משפחות פלסטיניות היו מוכנות כל העת, ורק חיכו לשעת הכושר. התכניות החלו כבר בסוף 2001. בינואר 2002, 3 חודשים לפני הפיגוע במסעדת מצה, דווח כי השר ישי "הנחה את המחלקה המשפטית במשרדו לבדוק דרכים לשינויי חקיקה, שיצמצמו את מספר הלא-יהודים המקבלים אזרחות ישראלית". בלי ספק, ישי היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון למדינת ישראל: אף שר בממשלה לא ביטא בחופשיות כמוהו את התפיסה שהשלטון הוא מכשיר לביצור אופיה האתנוצנטרי של המדינה.

ישי הבהיר שהוא רואה צורך דחוף במציאת דרכים לצמצום מספר הלא יהודים המקבלים אזרחות ישראלית, ובכללם ערבים, אשר עלה באופן דרמטי בשנים האחרונות ו"מאיים על צביונה היהודי של מדינת ישראל". המגעים הפוליטיים להעברת החקיקה נכנסו להילוך גבוה. בשלב הזה, שימו לב, אף אחד עדיין לא טורח לדבר על "הצדקה ביטחונית".

אומייה בדראן. "האם טעיתי בבחירת שותפי לחיים?"

אומייה בדראן. "האם טעיתי בבחירת שותפי לחיים?"

באופן לא מפתיע, בפברואר 2002 (עדיין לפני הפיגוע) מפרסם משרד הפנים נתונים על איחוד משפחות של פלסטינים – הכנת הקרקע לחקיקה. על פי נתוני מנהל האוכלוסין, בין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. השר ישי הכריז שמדובר בנתונים "מבהילים ומדאיגים", שמוכיחים כי "בדלת האחורית של מדינת ישראל מתממשת זכות השיבה". מעניין שישי לא ראה בכ-300 אלף עולים לא יהודים מבריה"מ "איום על צביונה היהודי של מדינת ישראל". זאת לדעת: כשפוליטיקאי ישראלי אומר "ישראלי", הוא מתכוון "יהודי", אבל כשהוא אומר "יהודי" הוא לפעמים סתם מתכוון "לא ערבי", או "לבן". מה שמזכיר את תלונתו המפורסמת של אלי ישי – יהודי ממוצא ערבי – ש"רוב האנשים שבאים הנה הם מוסלמים שחושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן".

ובכן אנחנו, האדם הלבן, כולל הלבנים של ש"ס, החלטנו שזהו זה, עד כאן. ואנחנו, האדם הלבן, שינסנו מותניים ועצרנו את זרם המסתננים, שמאיים על ביטחונה של ישראל, תרגום: על אופייה היהודי, תרגום: על אופייה הלבן. וכך בא חאכ"ל לעולם.

מעניין להבחין שבתוך היהדות החרדית יש גישות שונות לחאכ"ל. בדיון בכנסת שהתקיים במרץ 2014 התנגד ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) לחוק:

"באיזו זכות יש למשטר חילוני שלא מאמין בבורא עולם להבדיל בין אנשים שאינם יהודים שבאים מארצות שונות, ואז אומרים שצריך לקבל אותם ולעשות להם גיורים מזיופים, לבין ערבים שמגיעים לכאן ורוצים לשבת במולדת שלהם"?

אין לחשוד באייכלר שזכותם של ערבים אזרחי ישראל להקים משפחה במולדתם יקרה לליבו. מה שמקומם אותו הוא הצביעות. אותה מדינה שמערימה אינספור קשיים בדרכם של זרים פלסטינים להתאזרחות, עושה כל שביכולתה כדי להקל על התאזרחות של זרים אחרים, שגם הם אינם יהודים לשיטתו, ואף נוקטת בגיורים מזויפים. אלא שמתוך הדברים עולה מעצמו המובן מאליו: אייכלר לא קונה את הנימוק הבטחוני וחושף שהקריטריון הוא גזעי-אתני בלבד.

ב-7 למרץ 2002, עדיין לפני הפיגוע במסעדת "מצה", אלי ישי מקים צוות מקצועי ל"צמצום התאזרחות של לא יהודים". הצוות מכין מצגת לקראת ישיבת הממשלה שבה תעלה להצבעה התכנית להקפאת הליכי איחוד משפחות. במאי 2002 מאשרת הממשלה את כל התכנית.

המצגת שהכין מנהל האוכלוסין היא מסמך חושפני; כיוון שנועדה לעיני השרים בלבד, ולא לעיני הציבור, היא אינה טורחת בהסוואות ובקודים שמקובל לעטוף בהם תועבות גזעניות. באותיות בולטות ומעוררות אימה היא מציגה את הליך איחוד המשפחות כתכסיס זדוני של מאות אלפי פלסטינים שרק רוצים לחדור למדינת ישראל ולחלוב את כספי הביטוח הלאומי שלה. אין זכר במצגת הזאת לעובדה הפשוטה שחרף כל החומות והגדרות שהגטו היהודי הקים כאן סביבו, המרחב שבין הים לירדן תמיד היה מרחב כלכלי ותרבותי אחד, וקשרי המשפחה הענפים בין פלסטינים משני צידי הקו הירוק לא חדלו מלהתקיים בו אף פעם. עוד דבר שאין לו זכר במצגת, שימו לב, הוא הטיעון הביטחוני. למעט אזכור בודד, מה שמעסיק מעל הראש את פקידי מנהל האוכלוסין, ואת שרי הממשלה שצופים במצגת, הוא הסיכון הדמוגרפי, ולא פחות, העלויות למדינת ישראל שכרוכות בתשלום קצבת ילדים לכל הערבים האלה שמקימים משפחות בישראל.

המצגת מסיימת באזהרה מהדהדת: "מדובר בסכנה מוחשית ומיידית", יש לפעול ל"חקיקה שתבטא מדיניות, שתסייע לבלימת התופעה ושמירה על צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לטווח הארוך".

מעניין של מי הבדיחה הזאת, המילה "דמוקרטית" שמושחלת כאן.

על כל פנים הממשלה אישרה, וכשנה לאחר מכן, הכנסת חוקקה; ביולי 2003 נכנס לתוקפו חאכ"ל כהוראת שעה לתקופה של שנה – על אף שכבר ממרץ 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות בהוראת שר הפנים.

האיצטלה הבטחונית

אף כי לכל הנוגעים בדבר היתה ברורה מראשיתה, ועוד לפני הפיגוע במסעדת "מצה", תכליתו הדמוגרפית של החוק, זו נדחקה מהר מאד לקרן זווית, ואל מרכז הבמה צעד בחגיגיות הטיעון האולטימטיבי, הנצחי, המוחץ כל התנגדות וערעור: הטיעון הבטחוני. זאת היתה חזית ההסברה – מול הציבור ומול בתי המשפט. מדוע לא דיברו על הדמוגרפיה? מיד נגיע לסיבות לכך.

לילה גאנם. "היה קשה במיוחד כשנודע לי שאמא שלי בבית חולים, גוססת. התלבטתי אם ללכת אליה או להישאר לטפל בבעלי החולה. כי אם אלך לבקר את אמי אולי לא ייתנו לי לחזור, אבל אם אני אשאר ויקרה לה משהו, לעולם אני לא אסלח לעצמי".

לילה גאנם. "היה קשה במיוחד כשנודע לי שאמא שלי בבית חולים, גוססת. התלבטתי אם ללכת אליה או להישאר לטפל בבעלי החולה. כי אם אלך לבקר את אמי אולי לא ייתנו לי לחזור, אבל אם אני אשאר ויקרה לה משהו, לעולם אני לא אסלח לעצמי".

הנה דברי ההסבר להצעת החוק:

"מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל. לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן – החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור."

כל דוברי השלטון חזרו והטעימו, מול הציבור וגם מול בית המשפט העליון (שדן בעתירות נגד החוק), שמטרתו היא למנוע מפלסטינים תושבי השטחים לנצל את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. כך טען ראש השב"כ, אבי דיכטר, ואפילו שר הפנים שהעביר את החוק, אברהם פורז (ממפלגת שינוי) הסביר שמדובר ב"צו השעה". כזכור, מאז הפכה השעה ל-12 שנה.

בדיון שנערך במרץ 2014 בכנסת, לקראת חידוש הוראת השעה של חאכ"ל, חזר שר הפנים גדעון סער על המנטרה השנתית: "בהתאם לחוות דעת עדכנית שהוצגה בפניי ובפני הממשלה, אוכלוסיית מבקשי איחוד המשפחות טומנת בחובה פוטנציאל סיכון, בשל האפשרות המוכחת להסתייע באוכלוסייה זו לביצוע פעולות טרור ביעדים בישראל”. גם בכל הדיונים בבית המשפט העליון, בעתירות שהוגשו נגד החוק, הציגו נציגי המדינה טיעון אחד בלבד: הצורך הביטחוני.

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא דוגמה, בקנה מידה קטן, לדוקטרינת ההלם. הנה היא כאן בניסוחה המקורי, מפי ההוגה המקורי שלה, מילטון פרידמן:

"רק משבר – שמתחולל בפועל, או מה שנתפס כמשבר – מניב שינוי ממשי. כשהמשבר מתחולל, הדרכים לטפל בו הן פרי הרעיונות הרווחים בשטח. זהו, אני מאמין, תפקידנו הבסיסי: לפתח חלופות למדיניות הקיימת, ולדאוג שהחלופות האלה יהיו חיוניות וזמינות עד שהבלתי אפשרי פוליטית יהפוך לבלתי נמנע פוליטית".

שימו לב שמילטון לא האמין שתהליכים שגרתיים בדמוקרטיה מסוגלים להניע "שינוי ממשי"; לשם כך נחוץ משבר. נעמי קליין מפרשת: "מצבי משבר הם אזורים משוחררים מדמוקרטיה – פרצות במהלך הרגיל של החיים הפוליטיים, שמשיאות להאמין כי הצורך בהסכמה ובקונצנזוס איבד את תוקפו" ("דוקטרינת ההלם", הוצאת אנדלוס, 2007, עמ' 165-166. תרגום: דבי אילון).

מה שיפה בתזה של קליין שהיא עובדת בכל הרמות – החל מן הפסיכולוגיה של מענים, שחותרים לשבור את קורבנותיהם, דרך רפורמות דרמטיות במשטרים דמוקרטיים, וכלה במבצעי "הלם ומורא" שמטרתם להחליף שלטון נבחר בממשלת בובות. תמיד ישנם "רעיונות רווחים בשטח", שמחכים לשעת כושר; תמיד יש מי שדואג שהם יהיו זמינים בלחיצת כפתור; תמיד מגיע המשבר, ולעתים אף נגרם במכוון; תמיד יש צד שנמצא בהלם, מזועזע עד עמקי נשמתו, שאיבד כל יכולת התנגדות או ביקורת רציונלית; ותמיד ישנו צד אחר, מחושב וקר רוח, שמנצל את "הפרצה בחיים הפוליטיים" כדי להפוך משהו שעד כה היה "בלתי אפשרי פוליטית" למשהו שפתאום הוא "בלתי נמנע פוליטית".

חאכ"ל מעולם לא היה חוק בטחוני. כפי שהתיעוד מוכיח מעל כל ספק, החוק נהגה במשרד הפנים כמכשיר דמוגרפי לעצירת איחודי משפחות שהביאה להתאזרחותם של אלפי פלסטינים במדינת ישראל. ואולם אי אפשר היה להציגו לציבור, וגם לא להגן עליו בבית המשפט, בתור שכזה. חוק שכל תכליתו למנוע התאזרחות של ערבים (אך לא של כל בני עם אחר) במדינה היהודית הוא חוק גזעני במפגיע. ואז, מעשה שטן (או מלאך, תלוי בנקודת ההשקפה), התרחש פיגוע "מצה". הזעזוע של הישראלים היה עמוק: ערב חג הפסח, מסעדה בחיפה, עיר הדו-קיום, מחבל בעל אזרחות ישראלית. הכל התערבל בכאוס מוחלט. רגע המשבר הפציע.

הכל הסתדר להם שם, לשר הפנים ולפקידיו, כמו בפאזל מושלם. רק ללחוץ על הכפתור. אומנם היה צריך לעשות לא מעט "חפש-החלף": "איום על צביונה היהודי של המדינה" הוחלף חיש קל ב"איום בטחוני", המסמכים תוקנו בהתאם, והופ, רכבת החקיקה החלה לדהור. לרגע קל, חלון הזדמנויות נדיר, התרופפו רסניה החלשים ממילא של הדמוקרטיה הישראלית: הציבור היה משותק מאימה, הכנסת מלאה צווחות דמגוגיות, התקשורת נרדמה בשמירה, ובתי המשפט… נו, בתי המשפט. אל החרפה שלהם נגיע בסוף.

הבלתי אפשרי פוליטית הפך לבלתי נמנע פוליטית.

כמה טיעונים שגורים והפרכתם

בערפל התעמולתי שאופף את הישראלים דרך שגרה, מושמעים שוב ושוב דברי הבל בזכות מדיניות גזענית כלפי האוכלוסיה הערבית, בתחומי הקו הירוק ומחוצה לו. גם ביחס לחאכ"ל אפשר לשמוע אותם מכל כיוון, ולכן כדאי לסלק אותם מן השולחן בזריזות.

מה אתה מצפה, שהמדינה תעניק אזרחות אוטומטית לכל מי שמציג תעודת נישואין עם אזרח ישראלי? יש מדינה בעולם שעושה את זה?

לא, אין, וגם ישראל לא עשתה זאת. למעשה, עד 2002 היו איחודי משפחות עם פלסטינים מהשטחים כפופים להליך המדורג הכללי. בקשות בהליך הזה נבחנות על פי מספר קריטריונים מקובלים – שלילת חשד לפיקטיביות, שלילת מניעה בטחונית או פלילית, והוכחת מרכז חיים בישראל. אם מולאו התנאים האלה, בן הזוג הזר מקבל רשיון זמני, שמוארך מדי שנה למשך ארבע שנים. אם בתקופה זו שהה בישראל לפחות שלוש שנים, מתוכן שנתיים ברציפות לפני תום התקופה, הוא רשאי להגיש בקשה לתושבות קבע או אזרחות. נוהל התאזרחות מדורג דומה לזה קיים בכל מדינה.

חאכ"ל שינה זאת מן היסוד, והפך את כל תושבי השטחים – בעצם, את כל מי שרשום כתושב שטחים, גם אם התגורר כל חייו בישראל – לאויבים שלעולם לא יקבלו מעמד קבע בישראל. חובת ההוכחה שמדובר בסיכון בטחוני, שחלה בעבר על המדינה ביחס לכל בקשה ובאופן פרטני, בוטלה לחלוטין; במקום זאת, היא לא הוטלה על כתפי מגיש הבקשה, אלא הפכה בלתי רלבנטית, שכן אחרי חאכ"ל, אין עוד דרך לפלסטיני להשיג מעמד קבע בישראל. שום הוכחה שיציג לא תהיה טובה מספיק.

מה עם הנימוק הבטחוני? זה לא נכון שהיו פלסטינים שזכו לתעודת זהות ישראלית הודות לאיחוד משפחות ואז ניצלו זאת כדי לבצע פיגוע טרור?

כן, זה נכון. אבל אתם יודעים כמה מקרים כאלה היו? כנראה שלא. המדינה לא ששה לחשוף את הנתונים ולמעשה עשתה זאת רק תחת לחץ העתירות לבג"ץ. על פי הצהרת המדינה בדצמבר 2003, בשלוש השנים בין 2001-2003 היו 21 מקרים כאלה. בעתירה מאוחרת יותר הצהירה המדינה שבין 2001-2010 אותרו 54 פלסטינים שרכשו או עמדו לרכוש מעמד בישראל והם, או גורמים הקשורים אליהם ישירות, היו מעורבים בפעולות טרור שבוצעו או נמנעו ברגע האחרון. ראוי לציין שנתוני השב"כ אינם עוברים בדיקה חיצונית, וכך אין לדעת כיצד מוגדרים "גורמים הקשורים אליהם ישירות" ומהי בדיוק "מעורבות". בכל מקרה, באיזה אחוז מדובר? זיכרו שמשנת 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות. מכאן ניתן להסיק שאותם 54 "מעורבים בטרור" (או מרביתם) החלו את הליכיהם לפני אותה שנה. אם להסתמך על נתוני משרד הפנים, בעשור שקדם לחאכ"ל קיבלו בישראל 140 אלף פלסטינים מעמד קבע. מדובר אם כן בפחות מ-0.04% מכלל איחודי המשפחות (1 מכל 2,500).

0.04% אשמים – והציבור כולו מופלל. זהו הקולב הבטחוני שעליו תלתה המדינה את חאכ"ל. זו "הסכנה הבטחונית" שמערכת הביטחון איננה חפצה להתמודד איתה דרך בדיקה פרטנית, ולכן היא מצדיקה הענשה גורפת של מאות אלפי גברים, נשים וילדים שאינם יכולים לקיים חיי משפחה נורמליים במקום מגוריהם.

מהו אחוז מעלימי המס מבין יוצאי הונגריה? מהו אחוז שודדי הבנקים מבין הג'ינג'ים? מהו אחוז הפדופילים מבין הגברים שצורכים פורנו? ככל הנראה – גבוה יותר. מתי הופך אחוזון של פושעים בקרב ציבור מסוים לאות קלון על כלל הציבור, שמצדיק פגיעה בזכות כה בסיסית כמו הזכות למשפחה, שבית המשפט העליון עצמו רואה בה נגזרת מכבוד האדם?

תשובה: זה לא קשור לאחוזון. זה קשור לזהותו של הציבור המופלל.

קיבל אזרחות, ביצע מעשה טרור, אבל חאכ"ל לא חל עליו. צילום: זום 77

אבל זאת היתממות. אין קשר בין ג'ינג'יות לבין פשיעה, אבל יש קשר בין פלסטיניות לבין טרור. לכן החוק מתרכז בהתאזרחות של תושבי שטחים.

קשר בין פלסטיניות לבין טרור? בוא נדבר, אם כך, על הקשר בין יהודיות לבין טרור. שמעתם על ברוך גולדשטיין? על נחשון וולס? על ג'ק טייטל? ביחד הם רצחו 32 ערבים. שלושת הטרוריסטים היהודים האלה נולדו באמריקה. הם קיבלו אזרחות יהודית מכוח חוק השבות. אותה אזרחות איפשרה להם לנוע באופן חופשי בתחומי מדינת ישראל והשטחים ולבצע את מעשי הטרור שלהם.

לא שמעתי שמישהו הציע לבטל את חוק השבות בגלל הניצול הנפשע שלו בידי טרוריסטים יהודים מאמריקה.

ומה עם הטיעון הדמוגרפי? האם זה לא לגיטימי שמדינת היהודים תבטיח שיתקיים בה רוב יהודי מוצק?

את הטיעון הזה צריך לפרק לשניים. ראשית, האם שיעור ההתאזרחות של פלסטינים מהשטחים מאיים על הרוב היהודי המוצק? כי אם לא, גם הטיעון הדמוגרפי הוא שקר וכזב. שנית, אם יש "בעיה דמוגרפית", האם חאכ"ל, במתכונתו הנוכחית, משיג את מטרתו במחיר נסבל או בלתי נסבל?

נתחיל בשאלה הראשונה. האם הרוב היהודי המוצק נמצא תחת סכנה בשל התאזרחות פלסטינים מהשטחים? השאלה הזאת גוררת אותנו בהכרח לשיח גזעני. אני אשתתף בשיח הזה לאורך כמה פיסקאות רק כדי להבהיר שגם הוא מושתת על תעמולה שקרית.

כדי להבין במה מדובר צריך להשוות את זרם המתאזרחים הערבים לזרם המתאזרחים היהודים, ובקיצור, העולים החדשים. כפי שכבר צויין, בעשור שבין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. זה ממוצע של 14 אלף ערבים לשנה. במהלך אותו עשור זרמו לישראל כ-654 אלף עולים חדשים, ממוצע של 65 אלף יהודים לשנה. היחס בין תוספת היהודים לתוספת הערבים היה אם כן 1:4.64, יחס עדיף ליהודים בהשוואה ליחס בין שתי האוכלוסיות בישראל, שעומד על 1:3.75. במלים אחרות, באותה תקופה שבה שלט ההליך המדורג הכללי להתאזרחות, טרם חקיקת חאכ"ל, לא רק שהרוב היהודי לא הצטמצם אלא שהוא גם התחזק, הודות לעלייה מסיבית.

בעשור האחרון, 2005-2014, עלו לישראל כ-200 אלף יהודים, קצב של 20 אלף בשנה. זה נמוך יותר (פרופורציונלית לאוכלוסיה) מתוספת של 14 אלף ערבים בשנה, אבל אין לנו שום דרך לדעת האם אותו קצב איחוד משפחות שנצפה לפני 20 שנה היה ממשיך עד ימינו. למעשה יש יסוד להאמין שהקצב הגבוה של שנות ה-90' היה שוכך כיוון שהוא היה תוצאה של לחץ מצטבר לאורך שנים; עד 1994 הנהיג משרד הפנים אפליה מגדרית ואיפשר רק לפלסטינים תושבי ישראל, ולא לפלסטיניות, לבקש איחוד משפחות. מאגר שלם של משפחות שחיו במשך שנים במזרח ירושלים ניצלו את ההקלה ההיא (בעקבות פסיקת בג"ץ), והמאגר הזה, סופו שיתמצה.

עוד שני משתנים שיש להכניס לתמונה הוא התחזית של משרד העלייה והקליטה ששיעורי העלייה לישראל בשנים הקרובות יאמירו עוד ועוד, מעבר ל-30 אלף איש בשנה; ומנגד, הפעילות הבלתי פוסקת של משרד הפנים לאורך השנים לדלל את האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים באמצעות שלילת תושבות.

על פי נתוני המנהל האזרחי, בין 1967-1994 שללה ישראל את תושבותם של 140 אלף פלסטינים תושבי הגדה המערבית. תושב שנעדר מהשטחים למעלה מ-3 שנים איבד את זכותו לחזור. במזרח ירושלים עצמה, עד 2012 איבדו כך את תושבותם יותר מ-14 אלף פלסטינים. זהו טרנספר משפטי זוחל, מזעזע בפני עצמו (אזרח יהודי לעולם לא יאבד את אזרחותו, גם אם ישהה בחו"ל עשרות שנים).

בסך הכל, הנתונים היבשים מלמדים שאין לשד הדמוגרפי שום נתח בשר רציני לנעוץ בו את שיניו כשמדובר בשיעור ההתאזרחות של תושבי שטחים בישראל כתוצאה מאיחוד משפחות. המספרים קטנים מלכתחילה, ומתאזנים חלקית אם לא לחלוטין מול מספרי היהודים שעולים לישראל. המאבק הדמוגרפי בין יהודים לערבים בישראל, ככל שהוא משתקף בטבלאות האקסל של משרד הפנים ופרופ' ארנון סופר, מתחולל בזירה אחרת לגמרי – שיעורי הילודה והתמותה. "הסכנה הדמוגרפית" באיחוד משפחות היא אחיזת עיניים.

במצב עניינים כזה, גם גזענים מדופלמים אינם יכולים לטעון שחאכ"ל חיוני לשמירת הרוב היהודי. לכל היותר הם יכולים לטעון שהוא נחוץ כדי לדלל את המיעוט הפלסטיני עוד ועוד; קרי, מכשיר של טרנספר משפטי. אם כך, טוב יהיה שגם מגיני הטיעון הדמוגרפי יאמרו דברים ברורים ולא יסתתרו מאחורי מליצות כמו "זכות ההגדרה העצמית של היהודים".

נניח למספרים ונחזור לשאלה הערכית: האם ראוי לשמור על "רוב יהודי מוצק" בכל מחיר? רק לסבר את האוזן, יש טעם לשאול שאלה כזאת כי גם דמוגרפים אדוקים יכולים למצוא עצמם משיבים עליה בשלילה. האם תהיה מוכן לבצע טרנספר במשאיות אל מעבר לירדן לתושבי המשולש כדי להבטיח רוב יהודי מוצק? האם תתמוך בהרעלה המונית של כפרים בדואים? באיסור חוקי על משפחות ערביות להביא יותר מילד אחד לעולם?

למעשה, חאכ"ל אינו רחוק כל כך מהאופציה האחרונה. הוא גובה מחיר אישי כבד מנשוא מאלפי אזרחים ישראלים, שנולדו והתחנכו וגדלו כאן. הוא מכריח אותם לבחור בין מולדתם לבין אהוב ליבם. לעתים קרובות הוא גם שולל מילדיהם את הזכות לחיות איתם חיים נורמליים, נטולי פחד. בשורות הבאות נביט מקרוב במחיר האנושי הזה, מחיר שמי שמרים ידו באוטומטיות בעד חאכ"ל אינו רשאי להסיר ממנו את עיניו.

ואחרי הכל, מותר גם לשאול שאלה אחרונה, מרחיקת לכת: האם ראוי לשמור על רוב יהודי בכלל, עם או בלי מחיר אנושי? האם זה מתפקידה של המדינה לווסת את היחס המספרי בין אוכלוסיות שונות בקרבה, או שמא עליה לדאוג רק למימד האזרחי של הסדרת היחסים ביניהן, החובות והזכויות שנגזרות מן האזרחות השווה לכל, מבלי לנסות להשליט קבוצה אחת על רעותה? אלה הן כמובן שאלות נכבדות שיורדות לעומק המפעל הציוני, ואין כמעט טעם לנסות ללבן אותן בחטף. הטענה שלי כאן מצומצמת יותר. בלי קשר לעמדותיך ביחס לתפקיד המדינה כווסת דמוגרפי, עליך להתנגד לחאכ"ל. גם אם חשבת שתכליתו בטחונית (היא לא), וגם אם חשבת שתכליתו דמוגרפית (אבל הוא בקושי מגרד את הדמוגרפיה). אל מול העובדות, תמיכה מנומקת בחאכ"ל יכולה להתבסס רק על אידאולוגיה טרנספריסטית קיצונית. רוב הישראלים עדיין לא שם, אך משום מה, תומכים בחאכ"ל בלב שלם. כך נראה תוצר של תעמולה שלטונית אינטנסיבית.

וכך זה נראה אם אתה פלסטיני

הדו"ח של המוקד להגנת הפרט מגולל בפירוט מסמר שיער את מסלול הייסורים הביורוקרטי שעוברים בני זוג פלסטיניים החפצים באיחוד משפחתם. מי שקורא בו מבין שהמטרה האמיתית של המסלול הבלתי נגמר הזה היא בפשטות להניא אותם מכוונתם, כך שיישברו ויחליטו להעתיק את מקום מושבם לגדה המערבית. כך מקווה ישראל לצבור נקודות במאבק הדמוגרפי ב"מזרח ירושלים" (תקווה חסרת שחר ממילא, לאור נתוני האוכלוסין האובייקטיביים). נביא כאן מקצת מן הדברים.

רים בדראן. "פעם חשבנו שאין מישהו אחר על כדור הארץ חוץ מאתנו, עכשיו אנחנו מגלים שאנחנו אלה שלא באמת קיימים".

רים בדראן. "פעם חשבנו שאין מישהו אחר על כדור הארץ חוץ מאתנו, עכשיו אנחנו מגלים שאנחנו אלה שלא באמת קיימים".

בן הזוג שיש לו מעמד בישראל – ובלבד שהוא גבר בן 35 ומעלה או אישה בת 25 ומעלה – רשאי להגיש בקשת איחוד משפחות עם בן זוג חסר מעמד, אם הוכיח שמרכז החיים שלו היה בישראל בשנתיים שקדמו לבקשה, הוכחה שלשמה נדרשת ערימת מסמכים נכבדה: חוזה שכירות או בעלות, חשבונות מים, טלפון, חשמל וארנונה, גיליונות ציונים של הילדים מבית הספר, פנקסי חיסונים, תלושי משכורת, תדפיסי ביטוח לאומי ועוד.

תהליך האישור יכול להתמשך חודשים ארוכים, שבמהלכם לא מוענק לבן הזוג תושב השטחים היתר שהייה זמני, והוא חשוף לגירוש בכל עת. האישור הוא לשנה בלבד, אין איחוד משפחות קבוע (זאת היתה הרי תכלית החוק), ויש לחדשו מדי שנה, באמצעות הצגת כל המסמכים המעודכנים להוכחת "מרכז חיים". את הבקשה לחידוש אפשר להגיש לכל המוקדם 3 חודשים לפני פקיעת תוקפו של האישור הקיים, אבל תקופה כזאת לא תמיד מספיקה למשרד הפנים וכך, בין אישור אחד למשנהו, מאבד בן הזוג את "חוקיותו" ועלול להיתפס ולהיות מגורש.

עד השנה (כלומר 12 שנה מאז חקיקת החוק) לא היה בן הזוג שמחזיק באישור שהייה זמני זכאי לשום זכויות סוציאליות או ביטוח רפואי בישראל – וזאת גם אם שהה בתחומה שנים ארוכות והוכיח כבר שהיא מרכז חייו. בעקבות עתירה לבג"ץ החליטה המדינה לתקן את המצב, אבל גם בהסדר הנוכחי מופלים לרעה בני הזוג ששוהים מתוקף אישורים זמניים בתעריפי ביטוח הבריאות.

עד 2011 לא הורשו מחזיקי האישורים הזמניים לעבוד בישראל,  וכדי להשיג היתר עבודה, נדרשו לפתוח בהליך נפרד לקבלת "היתר כניסה לישראל" – על אף שהם כבר החזיקו באישור שהייה זמני מתוקף איחוד משפחות. גם ההצקה הזאת בוטלה רק בעקבות עתירה לבג"ץ.

סורבה הבקשה או לא נענתה? יש להגיש השגה ל"וועדת ההשגה לזרים" במשרד הפנים (ועדה שיושב בה אדם אחד, ותשובותיה מתעכבות הרבה מעבר לקבוע בנהלי משרד הפנים). סורבה ההשגה? יש להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט. נדחתה העתירה? נותרה רק עתירה לבית המשפט העליון.

הנה מקרה פרטי אחד, שמתואר בדו"ח המוקד להגנת הפרט.

"עניינה של משפחת ר' מטופל במוקד מאז שנת 1993. ת"ר מחזיקה בתעודת זהות של תושב ירושלים המזרחית. מ"ר, בן זוגה, מחזיק בתעודת זהות של תושב השטחים. בני הזוג נישאו בשנת 1990 וקבעו את ביתם במחנה הפליטים שועפאט בירושלים. כזכור, עד שנת 1994 נהג משרד הפנים לדחות על הסף בקשות איחוד משפחות שהגישו נשים תושבות ירושלים המזרחית עבור בעליהן שאינם תושבי ישראל; נשים, כך עלה ממדיניות זו, אמורות "ללכת אחרי בעליהן". המדיניות שונתה בשנת 1994, ובשנת 1995 הגישו בני הזוג בקשת איחוד משפחות. בנובמבר 1997 סירב משרד הפנים לבקשתם של בני הזוג בטענה של היעדר "מרכז חיים" בירושלים, אף על פי שחודשים ספורים קודם לכן, באפריל 1997, הוא אישר בקשה לרישום ילדיהם של בני הזוג לאחר שהוכח כי מרכז חייהם מצוי בירושלים. המשפחה ערערה על ההחלטה והצביעה על ההוכחות המקיפות ל"מרכז חיים" בירושלים – אותן הוכחות עצמן שעל בסיסן אושר רישום הילדים.

במקום לאשר את הבקשה החליט משרד הפנים להחזירה לטיפול ולהמשיך לבדוק את "מרכז החיים", ולאחר מכן המשיך ועיכב את אישור הבקשה משום שהמתין לחוות דעתם של גורמים אחרים. בשנת 1999 אושרה הבקשה, אך גם לאחר האישור נמשכה הסחבת. ההיתר הראשון שמ"ר היה זכאי לו, היתר שהייה לשנה, לא ניתן, והבקשה להיתר לשנת השהייה השנייה לא זכתה למענה גם לאחר חלוף למעלה משנה ממועד הגשתה. בשיחת טלפון הסבירה פקידה של לשכת משרד הפנים כי התיק "נקבר" בלשכה.

בקיץ 2002 אישרו סוף־סוף כל הגורמים את המשך זכאותם של בני הזוג לאיחוד משפחות, אולם, כזכור, במאי 2002  החליטה הממשלה על הקפאת הליכי איחוד משפחות עם בני זוג תושבי השטחים, ומאוחר יותר עוגנה ההחלטה בחוק האזרחות והכניסה לישראל, ולפיכך, כל שניתן למ"ר היה היתר שהייה צבאי בישראל.

המוקד עתר בשם המשפחה לבית המשפט המחוזי בירושלים וטען, בין היתר, שלולא גרירת הרגליים של הרשויות היה מ"ר מחזיק בתושבּות ארעית עוד קודם להחלטת הממשלה, ואין להשית על כתפי המשפחה את רשלנותן של הרשויות. בית המשפט דחה את העתירה והמוקד ערער על כך לבית המשפט העליון. בעקבות ההסדר שנקבע בקיץ 2008  בעניין דופש הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, והמדינה הסכימה להחיל את ההסדר גם על בני הזוג ר'. השניים זומנו ללשכת משרד הפנים ושם קיבלו אישור להיתר שהייה נוסף. בקיץ 2009, לאחר התכתבות נוספת, כ־14 שנים לאחר הגשת הבקשה לאיחוד משפחות, קיבל מ"ר תעודת זהות של תושב ארעי בישראל."

אחד מתוצרי הלוואי, ואולי המכוונים של חאכ"ל, היה לא רק שלילת זכויותיו של בן הזוג מן השטחים ליהנות ממעמד קבע בישראל, אלא גם שלילת זכויותיו של בן הזוג הישראלי. הכתבה הבאה של הטלוויזיה החברתית חושפת כיצד שולל ביטוח לאומי קצבת ילדים, ביטוח בריאות והבטחת הכנסה מאזרחיות ישראל רק משום שהתחתנו עם תושבי שטחים.

כך נראה, אפוא, המאבק של מדינת ישראל נגד הטרור הפלסטיני, ואלה קורבנותיו. למי שמעוניין ללמוד עוד על הצד הפלסטיני, אני ממליץ לצפות בסרט התיעודי "אחרי החתונה" בבימוי איילת בכר.

התיקונים לחוק: השד הדמוגרפי זוקף את ראשו המכוער

כפי שהוזכר בתחילה, איחוד משפחות עם תושבי הגדה הוקפא בפועל ב-1 באפריל 2002 בהוראה שר הפנים אלי ישי, עוד לפני שהונחה התשתית החוקית לכך. במשך יותר משנה, עד לאישור הצעת החוק בקריאה שניה ושלישית ביולי 2003, משרד הפנים הקפיא לא רק איחוד של בני זוג אלא גם בקשות לרישום בישראל של ילדים שנולדו בשטחים אבל אחד מהוריהם תושב ירושלים המזרחית, ללא אבחנת גיל. משנכנס החוק לתוקפו, הותרו בו הליכי איחוד לילדים עד גיל 12. העובדה שבמשך יותר משנה עשה משרד הפנים דין לעצמו, כשהוא מונע גם מפעוטות שנולדו בשטחים להורים תושבי ישראל להירשם כתושבי ישראל, מעידה כאלף עדים שלא ביטחון ולא בטיח העסיקו את פקידי משרד הפנים, אלא רק ספירת ראשים ערבים.

באוגוסט 2005 הוכנסו כמה תיקונים זדוניים במיוחד לחוק.

תיקון אחד קבע כי גם אם תושב שטחים המבקש איחוד משפחות עם תושב ישראל אינו מהווה סיכון בטחוני, ניתן לדחות את בקשתו גם אם אחד מבני משפחתו (ואפילו הוא גיס בלבד!) מהווה סיכון בטחוני. זאת, בלי שום תלות בקשר הממשי ביניהם. גם אם מגיש הבקשה אינו מתגורר ביישוב של הקרוב ה"מסוכן", גם אם נותק הקשר ביניהם לפני שנים רבות – אשמת הדם קובעת: קרוב שלך הוגדר סיכון, לכן אתה בעצמך סיכון.

תיקון שני קבע שלצורך החוק, אדם שרשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני ייחשב "תושב שטחים" אפילו אם לא חי בהם מעולם, ואפילו אם התגורר כל חייו בישראל ואף נולד בה. מסתבר שלא מעט משפחות פלסטיניות בירושלים נאלצו לרשום את ילדיהן בשטחים בשל המכשולים העצומים שמערים עליהן משרד הפנים, הימשכות הליכי האישור של תושבות על פני שנים רבות (שבמהלכן נולדים ילדים וצריך לרשום אותם איפשהו), וכד'. שוב, עצם העובדה שהמחוקק לא מתעניין בכלל במקום מגוריו של מי שמבקש איחוד משפחות, ומתייחס גם למי שחי עם משפחתו במזרח ירושלים מאז הולדתו כאל "תושב שטחים" – מוכיחה שלא השיקול הבטחוני עמד כאן לנגד עיניו.

תחת איום העתירות לבג"ץ, הכניסה המדינה הקלה מסוימת לחוק בשנת 2005. אם החוק המקורי נתן פיתרון לילדים על גיל 12 (שאחד מהוריהם תושב ישראל והשני תושב השטחים), ואיפשר להם לקבל מעמד בישראל ביחד עם ההורה שחי בה, התיקון הרחיב את הפיתרון הזה לילדים עד גיל 14. התיקון הזה לא בא למשרד הפנים טוב בעין, ועל כן הוא הזדרז, במקביל, לקבוע נוהל חדש בנוגע לילדים. על פי נוהל זה, הילד לא יקבל מעמד של קבע בישראל עם אישור בקשתו, אלא מעמד ארעי למשך שנתיים בלבד, ורק לאחריהן יקבל מעמד של קבע – ובלבד שלא עבר בינתיים את גיל 14. כך החזיר למעשה משרד הפנים את "הגיל הקובע" לקבלת מעמד קבע לגיל 12, ורוקן את התיקון לחוק מתוכנו.

במרץ 2007 הוכנסו עוד כמה תיקונים לחוק. המרושע מכולם, הזוהר למרחוק בגזענותו, היה הרחבת המניעה הבטחונית. אם המבקש עצמו אינו מהווה סיכון בטחוני, ואם גם אין לו קרוב משפחה שמהווה סיכון כזה, די בכך ש"במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה" (סעיף 3ד). את החידוש המשפטי הזה, אולי בקנה מידה עולמי, נכנה בשם Guilt by Geography. אך שוב, הגיאוגרפיה היא מסווה קלוש לדמוגרפיה. מתנחל שבאזור מגוריו מתבצעת פעילות שמסכנת את ביטחון ישראל או אזרחיה (קשה למצוא  מתנחל שאינו כזה) לא ייתקל בשום מחסום משפטי בבקשו להתחתן עם תושב ישראל שבתחומי הקו הירוק. ונזכיר: אין צורך למדינת ישראל שהמבקש ממש יגור ב"איזור המסוכן". גם אם הוא מתגורר שנים רבות בתחומי ישראל (נניח, במזרח ירושלים), אבל עדיין רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני כאילו הוא מתגורר ב"אזור המסוכן" – די בכך כדי לחסום את דרכו לאיחוד משפחות. בינואר 2011 העניק בג"ץ הכשר גם לתועבה הזאת.

בית המשפט העליון ולהטוטי עצימת העיניים

סדרת העתירות הראשונה נגד החוק הוגשה ב-2003, ובג"ץ דחה אותה במאי 2006. סדרת העתירות השניה הוגשה ב-2007, וגם אותה בג"ץ דחה, בינואר 2012. בשני המקרים נדחו העתירות על חודו של קול – 6 מול 5.

בעתירה הראשונה ("בג"ץ עדאלה") קבע בית המשפט – בתמימות דעים – שהזכות לחיי משפחה היא זכות חוקתית, אך שופטי הרוב הכריעו שפגיעת החוק בזכות זו, אם בכלל, היא מידתית, לאור הצורך הביטחוני המכריע. שופטי המיעוט (ובהם הנשיא אהרון ברק) סברו שהפגיעה אינה מידתית כיוון שאיננה נבחנת בכל מקרה ומקרה לגופו. שופט אחד משופטי הרוב, אדמונד לוי, הסכים למעשה עם טיעוני המיעוט נגד החוק, אך לא תמך בביטולו מאחר שמדובר בהוראת שעה זמנית. במקרה זה מותר להאמין שלוי היה תמים ולא מיתמם; בעתירה השניה, משראה כיצד המדינה מאריכה שוב ושוב את הוראת השעה והזמני הופך קבוע, הוא כבר הצטרף למתנגדים לחוק. בעתירה השנייה ("בג"ץ גלאון") קבעו שופטי הרוב, שנית, שהפגיעה מידתית, ושהזכות לחיי משפחה אינה חייבת להתממש בתחומי ישראל; על האבחנה הסכולסטית הזאת, המרוקנת מתוכן, בין "זכות" לבין "מימוש הזכות", אפשר לקרוא כאן.

בית המשפט העליון נסמך בהחלטתו על שיקולים בטחוניים בלבד. היה זה מופע מסחרר של הדחקה והכחשה, שראוי להתעכב עליו כי הוא משקף היטב את הפונקציה המכשירה ומלבינה של בג"ץ במשטר האפרטהייד הישראלי.

תשובת המדינה לעתירות, שעליה נסמכו השופטים, העמידה את הטיעון הבטחוני בלבדו כעילה מספקת לדחיית העתירות. אך כפי שראינו, היה זה מצג שווא; המדינה עצמה – שר הפנים, מנהל האוכלוסין, חברי הקואליציה – הצהירו בגלוי על המטרה הדמוגרפית שמאחורי החוק. המטרה הזאת נמחקה לגמרי מתשובת המדינה הרשמית, אף כי העותרים הציגו ראיות למכביר לנוכחותה הממשית מאד בדיונים סביב חקיקת חאכ"ל. למעשה, עמותות ימין שהצטרפו לתשובת המדינה ממש דחפו את השיקול הדמוגרפי אל פרצופם של השופטים, למבוכת הפרקליטות. זאב פרבר, נציג עמותה ששמה לא מותיר הרבה מקום לספקות – "הרוב היהודי" – קם ואמר: "על מנת להשאיר את האופי היהודי של מדינת ישראל צריך שיהיה כאן רוב יהודי, ולא רוב של 51% אלא רוב מוצק של 80%. בשנים האחרונות הידרדר הרוב היהודי מ-80% ל-77%, והתיקון לחוק האזרחות עוזר במשהו למנוע את המשך ההידרדרות."

זאת ועוד, בקהילה המשפטית עצמה, מן הרגע הראשון, נשמעו קולות שהחצינו במפורש את העילה הדמוגרפית של החוק – והצדיקו אותה. המפורסמת בהם היא רות גביזון. כתב ההגנה שחיברה לחוק הוא מופת של דמגוגיה משפטית, שמפריח ביטויים כמו "הגדרה עצמית" ו"מדינה יהודית" מבלי לטרוח להסביר כיצד איחוד משפחות תחת הנוהל המדורג הכללי מעמיד אותם בסיכון. מאוחר יותר אף המליצה גביזון להחליף את הוראת השעה בחוק הגירה כללי שיאמר דברים ברורים על "זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית".

כל ההכרזות, עדויות וחוות דעת האלה ריחפו בחלל הדיונים של בית המשפט העליון, בשבתו בשתי העתירות. אך התכלית הדמוגרפית, כביטויו הקולע של ארואה חליחל, היתה נוכחת-נפקדת בדיון המשפטי. השופטים חשו בה היטב, אך הקפידו לעקוף אותה, כמו פיל בחנות זכוכית. יוצאי דופן היו השופטים סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה. כך כתבה השופטת פרוקצ'יה (בעמדת המיעוט) בבג"ץ עדאלה:

"השיקול הדמוגרפי צף ועלה ברקע החקיקה של החוק, וקשה להשתחרר מן הרושם, חרף כפירתה של המדינה בעניין זה, כי היתה לו נוכחות במשקל כזה או אחר בתהליך גיבושו של ההסדר הגורף המונע כניסתם של בני זוג פלסטינים מן האזור לישראל במסגרת איחוד משפחות… התמקדותו של החוק באוכלוסיית בני זוג מהאזור אינה מתיישבת עם מדיניות המדינה ביחס לגורמי סיכון שאינם פחותם, ואולי אף עולים על אלה הנובעים מאיחוד משפחות. בהקשרים אחרים, המעלים סיכונים משמעותיים, נמנעת המדינה מפגיעה גורפת. היא מבקשת לפזר את הסיכון במצורה מושכלת ומידתית ככל הניתן. לא כן ביחס למבקשי איחוד המשפחות".

אך יותר מאלפים לענייננו היו הדברים שכתב השופט ברק. גם הוא, כזכור, היה במתנגדים לחוק. אך התנגדותו לא נבעה מחשד שמניעים דמוגרפיים פסולים עומדים מאחורי החוק. לא ולא; ברק התעקש שתכליתו של החוק בטחונית בלבד, ומצא רק שפגיעתו אינה מידתית. כל כך עזה היתה התעקשותו על התכלית הבטחונית, עד שלשמה היה מוכן לחדור למוחותיהם של המחוקקים ולהבהיר להם מה היתה כוונתם, חרף אמירותיהם המפורשות:

"טיעוני המדינה לפנינו, כל אלה מורים כולם באצבע על כי תכליתו של החוק תכלית בטחונית היא. חילופי הדברים שנשמעו בכנסת לעת חקיקתו של החוק אין בהם כדי לשנות תכלית זו. יתר על כן: הנושא הדמוגרפי לא נדון כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בו".

זאת אמירה פנטסטית. השופט ברק קובע: לא חשוב מה המחוקקים אמרו בעת החקיקה, חשוב מה הם אומרים כעת. ובכלל, מה פתאום שנדבר על דמוגרפיה אם לא נדרשנו לכך?

לא נדרשנו בידי מי? בידי המדינה כמובן. המדינה שולטת בגבולות השיח, במה שראוי לדון בו ובמה שלא ראוי. העובדה שכל העותרים טוענים שיש תכלית דמוגרפית, העובדה שהמחוקקים עצמם (והפקידים שהכינו את החוק) דיברו על תכלית דמוגרפית – לא מזיזה לשופט ברק. נכון לעכשיו, המדינה טוענת מול בית המשפט שאין שום תכלית דמוגרפית. ובית המשפט – נשיא בית המשפט המהולל, אהרון ברק – סומך בעיניים עצומות על המדינה. עיניו נותרות עצומות לכל אורך הדיון. וגם בראיון שהוא נותן, חודש אחרי דחיית העתירה השניה, הוא פוער עיניים עגולות ומשתומם: "אף אחד לא דיבר אתי על דמוגרפיה!".

שוו בנפשכם חשוד ברצח שהוקלט לפני הרצח באיומים מפורשים על הקורבן. ההקלטות הוצגו בבית המשפט, אבל החשוד מכחיש הכל וטוען שבעצם לא היתה לו שום כוונה לרצוח; אולי להעניש, לכל היותר. בית המשפט מקבל את טענתו בנימוק ש"האיומים ברצח לא נדונו כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בהם".

מה שמותר למדינה אסור לאזרח הפרטי. בית המשפט העליון הישראלי יודע יפה את גבולות כוחו. כל כך יפה הוא מכיר אותם, שהוא מוכן לפעמים לצעוד כמה צעדים לפני השלטון ולהכתיב לעצמו מה מותר ומה אסור, כמו חניך תורן מסור במיוחד שממהר להעניש את הכיתה עוד לפני שמגיע המפקד.

בדרך למטה

חאכ"ל מתנוסס בצמרת החקיקה הגזענית בישראל. חוק שנהגה במוחותיהם של לאומנים מוטרפי "הרוב היהודי", שהצדקתו הבטחונית היא מסיכת קרטון קרועה שמאחוריה מבצבץ בבירור קלסתר קסנופובי, ושאישרורו המשפטי חושף את כפיפותו הנרצעת של בית המשפט לסדר יום גזעני. בקרוב תאשר הכנסת שוב, בפעם ה-13, את "הוראת השעה". "זמניותה" של הוראת השעה היא כ"זמניות" מצב ה"החזקה הלוחמתית" בשטחים הכבושים, שמאפשרת למחוקק הישראלי לקיים בהם אפרטהייד משפטי על בסיס גזעי. אפשר כבר לקבוע בביטחה שחאכ"ל הפך לעצם מעצמו של המשטר הישראלי. כך הנצחת הכיבוש מתגלגלת להנצחת הפגיעה הקשה ביכולתם של עשרות אלפי אזרחים ישראלים לקיים חיי משפחה נורמליים עם בחירי ליבם.

דווקא השופט אדמונד לוי, שאחרי פרישתו היה שותף לקביעה הסהרורית שבשטחים לא שורר מצב כיבוש, היה מן הקנאים ביותר לזכויות האדם בשבתו בבית המשפט העליון. משנחשפה לעיניו מדיניות ההארכה האוטומטית של חאכ"ל, הפך את החלטתו והתנגד לחוק בסדרת העתירות השניה. "פגיעתו של החוק קשה היא, נזקו מהדהד", כתב לוי, ופירט:

"המשך קיומו [של החוק] מטיל צל כבד על סיכוייה של הדמוקרטיה בישראל לעמוד באתגרים להם יכלה עד כה. טועה מי שסבור, כי לאורך זמן יכול אף הרוב, שמכוח הכרעותיו בא חוק זה אל העולם, לעמוד בפני פגיעתו הרעה… בסופו של יום פגיעה זו, רחוקה וזוחלת ככל שתהיה, ממלכתית ככל שהיא נחזית, אין נזקה פחות מזה הטמון במעשי הטרור מפניהם מבקשים אנו להתגונן".

הדברים החריפים האלה, למרבה הצער, לא הכריעו את הכף. אך ניתן בהם ביטוי ברור וצלול להכרתו של השופט שהחוק אינו משרת את תכליתו המוצהרת – הגנה מפני טרור – ואילו בטווח הרחוק, פגיעתו באותו רוב שהביא אותו לעולם תהיה חמורה ממש כמו פגיעת הטרור. אלה דברים נבואיים שמתגשמים מול עינינו מדי יום, בקריסת המערכות הדמוקרטיות בישראל והתפוררות הבלמים והחסמים נגד עריצות הרוב.

תוקפו של חאכ"ל יפוג ב-30 לאפריל 2015. הכנסת הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה, תחת הנהגתה של הממשלה הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה – תאריך את תוקפו שוב. הנה עוד תזכורת לחוסר הקשר בין הבחירות לבין דמותה של הדמוקרטיה בישראל.

12 בינואר 2015 / עידן לנדו

על מידע וידע, על נתינים ואזרחים (שיחת רדיו)

"רדיו גויאבה" הוא רדיו אינטרנטי ששידר במהלך אירועי "החג של החגים" בבית הגפן בחיפה, מיזם משותף של בית הגפן עם המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. את שידורי התחנה אפשר למצוא כאן.

מאחורי הפרוייקט עומדת האמנית טליה הופמן, שגם שוחחה עם מרואיינים יהודים וערבים במסגרת שידורי תחנת הרדיו הזמנית. על פי הגדרתו העצמית, זהו "פרויקט הבוחן מציאות עתידית של מזרח תיכון פתוח לתנועה. זוהי פנטזיה על מציאות בה הגבולות יתבטלו, השבילים והדרכים במזרח התיכון יפתחו, ואנשים ומידע יוכלו לנוע בחופשיות. 'גויאבה' מציעה לנו לדמיין אפשרויות חדשות למרחב המקומי, כפי שלמעשה התקיים רק בתחילת המאה הקודמת, אך כיום נדמה כמעט אסקפיסטי ביחס למציאות הנוכחית."

לפני שלושה שבועות הזמינה אותי טליה לשיחה על "מידע אזרחי", ובה הזדמן לי קצת לדבר על הבלוג ועל הנושאים שמעסיקים אותו – מידע לעומת ידע, פרספקטיבת השלטון לעומת פרספקטיבת האזרחים, פרקטיקות של התנגדות ועוד.

את השיחה כולה תוכלו למצוא כאן. בהתחלה אני מדבר חלש מדי, בהמשך מהר מדי (חוסר ניסיון רדיופוני בולט), אבל בין לבין הצלחתי לחבר כמה רעיונות לכידים. ויש גם שני שירים יפים.


5 בינואר 2015 / עידן לנדו

בוגדים במדים

"התכלית האסטרטגית של המבצע היא ביסוס ושיקום ההרתעה".
(אלוף עמוס ידלין מרגיע, עם פתיחת "צוק איתן")

"הושגה הרתעה חסרת תקדים".
(אמנון לורד מרגיע, במהלך "צוק איתן")

 "יש הישג מדיני צבאי גדול והישג מדיני למדינת ישראל".
(ראש הממשלה נתניהו מרגיע, יומיים אחרי סוף "צוק איתן")

"ההרתעה כרגע מאד חזקה".
(הרמטכ"ל בני גנץ מרגיע, חודש אחרי "צוק איתן")

"מבצע "צוק איתן" השיג הרתעה וביטחון".
(ציפי לבני מרגיעה, 3 וחצי חודשים אחרי "צוק איתן")

"מבצע "צוק איתן" השיג הרתעה".
(שר הביטחון יעלון מרגיע, 4 חודשים אחרי "צוק איתן")

רק שאין הרתעה (אופס)

המנהיגים והפרשנים  תמיד דיברו על הרתעה בדרום. לפני המבצע האחרון וגם אחריו, ולפני הקודם ולפני זה שלפני הקודם, ואחריהם גם. זה מה שמנהיגים ופרשנים עושים.

הציבור קצת יותר סקפטי. אבל הציבור שוכח, והשלטון מורח, ובסוף גם הציבור נפתה ומאמין. יש הרתעה בדרום. עובדה. עובדה. עובדה. עובדה.

עד שבא הוירוב הזה ודפק לנו את הפנטזיה. תא"ל איתי וירוב (זוכרים את "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה"?), מפקד אוגדת עזה שנכנס לתפקידו במהלך "צוק איתן", ניהל שלשום שיחה גלוית-לב עם תושבי נחל עוז. מן השיחות הנדירות האלה, שבהן קצין בכיר נותן דרור למחשבותיו ולא רק מדבר למצלמות. וירוב, תושב עוטף עזה בעצמו, ידע שהוא לא יכול, ולא רשאי מוסרית, למכור לשכנים ולידידים שלו את עיסת השקרים הרגילה. אז יצאו לו, עם או בלי כוונה, כמה דברי אמת. אמירות פשוטות, טריוויאליות לגמרי בשביל מי שמתבונן במציאות בדרום בעיניים פקוחות. אבל דברי כפירה של ממש כשהם באים מלב הממסד הבטחוני.

וכך הוא אמר, בין השאר:

"להרתיע מישהו בסג'עיה באמת זה יומרנות, אפילו במידה מסוימת יהירות גדולה. כי מה יש לו לבנאדם בסג'עיה להפסיד, מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת? עזה היא טרגדיה גדולה, היא כלואה מכל עבריה בבלוקדה שכמעט לא היתה כדוגמתה. אין לה שום עתודות של משאבי קרקע, אין לה שום עתודות אינטלקטואליות, אין לה כלום. אז ממה יהיו מורתעים אנשי עזה? מה עוד יכול להיות גרוע להם ממה שנמצא עכשיו?… אם אתה לא יכול להרתיע אותו, כדי שישקול פעם נוספת, שירצה להרחיק את המלחמה הבאה בגלל שייזכר בתוצאותיה של הקודמת, אז מה תכליתה של המלחמה הזאת בכלל?.. המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. היושב בעזה לא התייאש מדרך המלחמה ואין לו באמת הרבה אלטרנטיבות מדרך המלחמה. ואלפי ועשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה, ועשרות הרחובות שפעם נעו בהם כלי רכב מיושנים והיום אפילו הם לא יכולים לעבור בהם, לא בטוח שהם ירתיעו את העזתים מן המלחמה."

על טקסטים מתונים מזה נהוג לצלוב אצלנו על עמוד הקלון: סמולני-תבוסתני-תוקע-פגיון-בגב-מרעיל-בארות. במשך שנים כתבתי בבלוג הזה על השקר הארור הזה של "ההרתעה" מול עזה. אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי מיד אחרי "עופרת יצוקה"; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי בסבב הההסלמה במרץ 2011; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי במהלך מבצע "עמוד ענן"; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי לפני, וגם במהלך, מבצע "צוק איתן". ובל יהין עוד מישהו להטיח את השאלה "אז מה אתה מציע?", שגם היא קיבלה מענה מפורט.

מכיוון שאין הרתעה, והקברניטים יודעים זאת היטב, טענתי שמטרת המבצעים בעזה איננה מה שמספרים לנו באופן גלוי, אלא משקפת התלכדות של אינטרסים מדיניים וכלכליים להנצחת העימות:

"מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. חשוב לומר זאת, שוב ושוב, מעל כל בימה אפשרית, כי המסקנה הזאת, הבלתי נמנעת לדעתי, עומדת בסתירה לתעמולה היומיומית שבוקעת מפי שופרות השלטון. וחשוב לראות שלא צריך להיות שמאלני כדי להגיע למסקנה הזאת…

מן המסקנה הזאת משתמעים דברים חמורים, שדי בהם להוציא לרחובות המוני אזרחים זועמים. משתמע, שחייהם ושלומם של תושבי הדרום, ובעצם כבר גם תושבי המרכז, לא בדיוק מעסיקים את מקבלי ההחלטות בקרייה ובירושלים. מה שלא תהיה מטרת ההסלמה, אם היא איננה הרתעה – יוצא מכך שמקבלי ההחלטות מודעים היטב לכך שהחמאס והגי'האד האיסלאמי לא רק שלא יחדלו מירי הטילים בעקבות ההתנקשויות הישראליות, אלא אף יגבירו את המטחים.

במלים אחרות: מישהו שם למעלה רוצה להשיג מטרה כלשהי באמצעות הבערת האש בגבול עזה, ולצורך כך הוא בהחלט מוכן לשלם בחיי אזרחים. המטרה העליונה של המנגנון הצבאי – הגנה על חיי האזרחים – הוכפפה למטרה אחרת. וכעת חיי האזרחים הפקר. בעניין הזה שוררת תמימות דעים בין הנהגת החמאס להנהגה הישראלית: חיי אזרחים (שלנו ושלכם) אינם ערך עליון. מותר ומומלץ להקריב אותם בשירות חזון מדיני."

אבל אני מה אני, סמולן שלא מבין בביטחון ולא מבין בהרתעה ולא אכפת לו מהעם שלו ורק מרחם על ילדים מסכנים בעזה.

הממ. ווירוב, מה הוא? כשהוא אומר שאין הרתעה, ושהסיבה היא שאין לעזתים מה להפסיד, כי מצבם גרוע כל כך, ושאין להם אלטרנטיבות?

האספסוף יגיד: הוא בוגד. השמאל הציוני יגיד (וכבר אמר): אמיץ.

אבל אני דווקא מסכים עם האספסוף. וירוב הוא בוגד. רק מהסיבות ההפוכות. תיכף נגיע לזה.

אם לא הרתעה, אולי סיכול?

תא"ל וירוב ממשיך ושואל באותה השיחה: אם המבצע לא הרתיע, מה הוא השיג? והנה תשובתו:

"המערכה האחרונה, יותר משהיתה הכרעתית, יותר משהיתה הרתעתית, היא היתה מערכה סיכולית. היא מערכה שסיכלה כוונה זדונית, בסדר גודל באמת, עם השפעות אסטרטגיות על מדינת ישראל, והמערכה הזאת, לקחה אותם, לפחות לעת הזאת, צעד אחד אחורה… למנהרות נעשה נזק חמור והאיום הוסר לעת עתה, סיכלנו זאת, אך לא ידענו להעריך את בשלות המנהרות. זה היה אתגר משמעותי וקשה מאוד שלא היינו ערוכים אליו. אבל לעת עתה האיום הזה הוסר."

הדברים האלה נשמעים יותר כניסיון מאולץ להצדיק מבצע כושל (ורצחני) מאשר הערכה אמינה של המצב.

ראוי להזכיר כי אותן 32 מנהרות התקפיות שצה"ל פוצץ במהלך המבצע היו בכשירות מבצעית במשך תקופה ארוכה לפניו, ובכל זאת לא נעשה בהן כל שימוש. למעשה, להוציא את אירוע חטיפת גלעד שליט, אף אחת מעשרות המנהרות ההתקפיות של החמאס לא שימשה לפיגועים לפני "צוק איתן". רק במהלך המבצע החליט החמאס להפעיל את המנהרות (חמש פעמים). במלים אחרות: החמאס פיתח נשק אסטרטגי ושמר אותו, בקור רוח ובשיקול דעת, ליום צרה שבו תהיה הצדקה להפעלתו. מי שנתן את ההצדקה היתה ישראל, שפתחה במבצע "צוק איתן".

 

שר הביטחון ואופק החשיבה הביטחונית בישראל: תצלום משותף. צילום: אלון בסון, משרד הביטחון

 

לאור העובדות האלה, טענתו של וירוב כי מבצע "צוק איתן" "סיכל" את איום המנהרות הופכת את הסיבה והמסובב. לא, האיום היה קיים קודם לכן אבל כמו כל נשק אסטרטגי משמעותי, היריב לא עשה בו שימוש כדי לא "לשבור את הכלים". מי ששבר את הכלים היתה ישראל, ובכך לא סיכלה אלא דווקא הפעילה את המרעום של איום המנהרות. ממש כשם שמבצע "צוק איתן" הסלים את איום הטילים החמאסי, שהגיעו לראשונה עד גוש דן, כך הוא הסלים את איום המנהרות. התודות לנתניהו, יעלון וגנץ.

גם טענתו השנייה של וירוב, שאיום המנהרות "לעת עתה הוסר", היא הטעיה במקרה הטוב. דיווחים רבים מן החודשים האחרונים מעידים על כך שהחמאס חידש במרץ את חפירת המנהרות, וכוחות צה"ל בגבול הרצועה אף קיבלו התראות על כך. קצין הנדסה בכיר העריך לפני 3 חודשים שיש עוד מנהרות חוצות גדר מעזה.

כל זה לא צריך להפתיע אף אחד. כבר בשבוע השלישי ללחימה בעזה פירסמתי פוסט נרחב על איום המנהרות והספינולוגיה האסטרטגית שנטוותה סביבו. כתבתי שאין למנהרות פיתרון צבאי (והערכתי שהן יחודשו בתוך חצי שנה) וניתחתי את האינטרסים הציניים מאחורי השימוש שעושים בהן פוליטיקאים (הפוסט הזה, אגב, הגיע למקום הרביעי במספר הצפיות בבלוג בכל הזמנים). בשעה שכתבתי את הדברים, אני מניח, סייר וירוב במנהרות בעזה וגיבש את התזה המוזרה הזאת, שמטרת המבצע היתה לסכל אבל לא להרתיע.

בוגדים במדים

בכל זאת, טוב לשמוע מקצין כל כך בכיר שאין הרתעה צבאית בדרום. ממש כשם שטוב היה לשמוע ממי שהיה אלוף פיקוד הדרום בזמן "עופרת יצוקה", יואב גלנט, שהמבצע שעליו הוא ניצח "לא פתר את הבעיה בדרום". רק לאחרונה פירסם אלוף יוסי בידץ, מפקד המכללות הצבאיות, מאמר ביחד עם ד"ר דימה אדמסקי, שמכריז, פחות או יותר, על פשיטת הרגל של תפיסת ההרתעה הישראלית.

טוב לשמוע ממי ששולחים אל מותם צעירים תמימים, ממי שגוזרים מוות ושכול על אלפי תושבים בעזה, שכל הבלאגן המדמם הזה פשוט לא עובד.

וירוב מצטרף בכך לשורה ארוכה של גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי. על השאלה "עכשיו נזכרתם?" יש בפיהם תשובה קבועה. כך ניסח זאת תא"ל (מיל.) גיורא ענבר: "אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון". עוד תא"ל שראה את האור מאוחר מדי הוא אילן פז, שעורר את השאלה:

"איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה?"

השאלה הזאת רלבנטית מאד גם לגבי תא"ל איתי וירוב. ובכן, תא"ל וירוב, אתה יודע היטב שמבצעי צה"ל בעזה אינם מרתיעים את העזתים וכך גם היה בעבר (בעצמך שאלת "מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת?"). אתה אולי מספר לעצמך ולסביבתך שהמבצע "סיכל" איומים, אבל במבט קצת יותר רחב ומפוכח, אתה מבין היטב שה"סיכול" הזה מתגמד בהשוואה לאיומים שעדיין נותרו על כנם, ושבכל מקרה אין שום פרופורציות בין עוצמת האש האימתנית שצה"ל הפעיל, והמחיר האנושי הנורא, לבין התועלת הצבאית-אסטרטגית המזערית שהופקה, ושנשחקת במהירות מיום ליום, משעה לשעה.

ובכן, זה המצב, תא"ל וירוב: השתתפת בכישלון מבצעי עצום ממדים, שבמהלכו בוצעו פשעי מלחמה לרוב, נהרגו מאות רבות של חפים מפשע, נשאבו מתקציב המדינה מיליארדי שקלים שהיו יכולים להיות מושקעים בבריאות וחינוך ורווחה, וכל מה שיש לך לומר לתושבי הדרום הוא שהמבצע לקח את החמאס "לפחות לעת הזאת, צעד אחד אחורה?".

ואת כל זה עשית בדעה צלולה ובידיעת חוסר התוחלת מראש??

אם כך, תא"ל וירוב, אתה בוגד. אתה וכל שדרת הפיקוד בצה"ל, שחשבה כמוך.

בגדת באמון האזרחים שבשמם אתה נלחם. הולכת אותם שולל, והם היו כה נואשים להאמין למישהו שם בצמרת. כה נואשים. ואילו עכשיו אתה מציע להם חרוזי זכוכית, קונה את אמונם מחדש בתצוגת כנות מאוחרת מדי, חסרת ערך. איפה היתה היושרה שלך בזמן אמת? למה לכל הרוחות שיתפת פעולה עם מעשה הבזבוז המחריד הזה, שפך הדם, קטל הנעורים, חורבן הבתים, צלקות הנפש, אימת הילדים – למה לא צעקת אז, למה המשכת להפיח את רוח הלחימה במפרשיה של ספינת העוועים הזאת, אתה שנשאת בתפקיד כה בכיר, אתה שיכולת באמת להטות אותה מנתיבה האסוני? בחיילים שלך החדרת את המסר שהם נכנסים לעזה כדי "להחזיר את ההרתעה", ולאזרחים אתה אומר עכשיו שאין דבר כזה, הרתעה מול עזה?

היית חייל טוב, וירוב, אבל אזרח רע מאד. בגדת בחובה האזרחית שלך, הבסיסית והקודמת לכל חובותיך הצבאיות. האומץ שגילית עכשיו, בשיחה סגורה עם תושבים בדרום, הוא אומץ חלול ופחדני. מי שיאזין בתשומת לב לדבריך לא ישמע בהם כלום, רק דממה אילמת, ובשוליה, קרבה מן המרחקים, ישמע בבירור שעטת רגליים: אלה הן רגליך שלך, שישעטו אל הדגל כאשר תיקרא להיכנס לעזה בסיבוב הדמים הבא.

25 בדצמבר 2014 / עידן לנדו

ובינתיים, ביקום מקביל

אתמול ירה כוח משטרה במוחמד ג'אמל עובייד כשעמד מחוץ לביתו בכפר עיסאוויה שב"מזרח ירושלים". כדור ספוג לפיזור הפגנות פגע בו בפנים, מתחת לעינו.

עובייד הוא ילד בן 5. ככה הוא נראה.

 

חודש לפני כן, ב-14 בנובמבר, ירה צה"ל בראשה של מייאר עמראן תואפיק אל-נטשה בכדור מתכת מצופה גומי, בשעה שנסעה במכונית של סבה, יחד עם סבתה, אמה, ואחד מאחיה, במחנה הפליטים שועפט. היא נפגעה קשה וגולגלתה נסדקה.

אל-נטשה היא ילדה בת 10.

יממה לפני כן, ב-13 בנובמבר, ירה צה"ל בפניו של סאלח מחמוד בעיסאוויה. כדור ספוג לפיזור הפגנות פגע בו בין שתי עיניו.

מחמוד הוא ילד בן 11. הוא איבד את מאור עיניו. ככה הוא נראה.

zz

חודשיים לפני כן, ב-7 בספטמבר, מת מוחמד סונוקרוט, לאחר שהיה במצב של מוות קליני במשך שבוע. מג"ב ירה בראשו כדור ספוג לפיזור הפגנות ב-31 באוגוסט בשכונת ואדי ג'וז ב"מזרח ירושלים".

סונוקרוט היה נער בן 16. הוא מת מדימום תוך-מוחי כתוצאה משבר בגולגולת שגרמה פגיעת הכדור. ככה הוא נראה.

מוחמד סונוקרוט כנראה לא שמע על כך שכדורי ספוג לפיזור הפגנות מוגדרים כנשק אל-הרג. ודאי גם לא ידע שבאחרונה הכניסה משטרת ירושלים לשימוש סוג חדש וקטלני יותר של כדורי ספוג (שחורים), לאחר ששוטרי מג"ב התלוננו שהסוג הקודם (הכחול) אינו מרתיע מספיק.

ב-11 בנובמבר ירה צה"ל במוחמד ג'וואברה, בן 19, בשעה שהיה בביתו במחנה הפליטים אל-ערוב, צפונית-מזרחית לחברון. שעתיים לפני כן השתתף בעימותים בכניסה למחנה, ולאחר שנפצע ברגלו, חזר הביתה. תחקיר "בצלם" העלה שג'וואברה עמד בקומה השנייה לביתו ומזג תה בשעה שכדור בודד, שנורה בידי חיילים מגג סמוך, חדר דרך החלון ופגע בו בחזהו. הוא מת תוך דקות ספורות.

הירי היה ללא אזהרה מוקדמת וללא כל סיבה נראית לעין. בניגוד לגרסת הצבא, ג'וואברה לא היה מעורב בעימותים בזמן שנורה אלא שהה בביתו. גם החיילים שחיפשו נשק בביתו לא מצאו דבר. אין דרך לתאר את האירוע הזה אלא כרצח בדם קר.

בלילו של אותו יום, בין ה-11 ל-12 בנובמבר, ירד אחמד חסונה, בן 20, להשליך אשפה מתחת לביתו שבעיירה ביתוניא. לפתע, ללא כל אזהרה, חיילים שארבו לו מאחורי פחי האשפה ירו בו ארבעה כדורים ופצעו אותו אנושות בירכיים ובמותניים. לאחר מכן עלו החיילים לבית והחרימו את ציוד הווידאו שבו היו שמורים צילומי האבטחה מסביב לבית, אשר בהם, ככל הנראה, תועד האירוע. מה שבטוח בטוח, אף אחד בצה"ל לא רצה לחזור על הפאדיחה הקודמת בביתוניא, כששוטר מג"ב רצח שני צעירים והופלל באמצעות צילומי האבטחה. יש הפקת לקחים בצה"ל.

הכוח שפעל בביתוניא (שטח A) חיפש כנראה מישהו אחר; את בני הבית שאלו איפה סאמר, אבל לא היה שם שום סאמר. אחרי חצי שעה עצרו החיילים תושב של בית סמוך ולקחו אותו איתם. לגירסת צה"ל, לפיה ניסה חסונה לברוח, אין כל תימוכין. ממילא לא נטען שהוא היווה סיכון וגם העובדה שאחרי האירוע לא חקר אותו צה"ל מלמדת שלא היה מבוקש.

חסונה מאושפז עם פגיעה בחוט השדרה; אין לדעת אם יוכל עוד ללכת.

* * *

ליהודים משחקי פאזל קואליציוניים, לערבים כדורים תועים (או לא תועים) בראש. הפושעים לא יובאו לדין, עוד הרבה ילדים יהפכו לנכים. שגרה בארץ ישראל. סליחה על ההפרעה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,672 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: