Skip to content
15 באוגוסט 2015 / עידן לנדו

לצאת מן הבאר הזאת, להבעית עוברים ושבים

אני טס לפילדלפיה. מחרתיים. לשנת שבתון.

באמת.

אל תיבהלו, אני כבר נבהלתי בשבילכם. גם אל תהיו רגועים. מה כבר יש להיות רגוע כאן? מי שרוצה להירגע נוסע לחו"ל, זה ידוע. בארץ לחוצים. מתרוצצים. נשימות שטוחות ומהירות. ריאות חורקות.

אני אנסה להירגע. לא מבטיח כלום. כבר נכשלתי בעבר. בינתיים אני לא מתכנן כלום. אולי אמשיך לכתוב ללא שינוי, אולי אפסיק לגמרי, אולי אפרסם מתכונים לפשטידות טבעוניות. אולי אאסוף פרפרים, אולי אצלם ספסלים בפארק. אני אוהב ספסלים בפארק. רק כשהם מעץ, ורק כשהצבע מתקלף.

כבר זמן מה אני מנסה להתרחק מן הבלוג. לומר רק מה שצריך לומר. לא לחזור על עצמי. בחלוף הזמן, באופן מובן, הולכים ופוחתים הנושאים. מה שרציתי לומר, אמרתי. די באריכות, אפשר להוסיף. הרוע והאיוולת מנסים כל הזמן להתחדש ולהתרענן, אבל בכנות, די חוזרים על עצמם. זה התכסיס הסודי שלהם. ככה הם מתישים אותך; לא ברוע, לא בייאוש, אלא בשעמום.

אני לא רוצה לוותר ולא רוצה להשתעמם. בעיה.

פיתרון: צריך אוויר. מרחב. אופק אחר.

הבלוג ימשיך לחיות. זאת הפוגה, לא מורטוריום. קצרה או ארוכה, אין לי מושג. 7 שנים אנחנו ביחד, לא? זה יעשה לנו רק טוב, תאמינו לי. נחזור כמו חדשים.

 

* * *

קידוש לבנה / ט. כרמי

א.

כל שנות-האור כבו
המים הרבים כבו

הד קדום אומר לי
כי דמי זורם עדיין

אך אם אוסיף לשבת כאן
גלוי-עיניים

כהרף-עין
איהפך למאובן.

ב.

ילד ירים אותי,
כשבלול,
ויאמר:
הנה, רואים את חריצי צחוקו.

אשה שבירה, יודעת חן,
תשים אותי על איצטבה בין
חרוזי-ענבר וארגטל
ומזכרות-הטל.

האורחים ישתאו:
כל כך צעיר, וכבר מאובן!

ג.

האם לא אוכל לקום,
לצאת מן הבאר הזאת,
להבעית עוברים-ושבים
בניחושי-אזוב?

מאוחר מדי.
הישאר כאן.
שערך הפך לבן.

* * *

בינתיים הופיעו שתי רשימות ביקורת על הספר שלי: אחת של שועי רז והשניה של חנה הרציג.

* * *

6 באוגוסט 2015 / עידן לנדו

למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?

השאלה שבכותרת מבליעה שתי קדם-הנחות. ראשית, שהמדינה תומכת ב"תג מחיר". שנית, שהיא עושה זאת ביודעין ומתוך כוונה מסוימת. חלקו הראשון של הפוסט מוקדש לביסוס הטענה הראשונה (בהסתמך על תחקירים קיימים). חלקו השני מוקדש לביסוס הטענה השנייה. ובסוף הפוסט תבליח אולי התשובה.

המדינה מממנת את התשתית של "תג מחיר"

החלק הזה של הפוסט מסכם ממצאים משני תחקירים: התחקיר של שחר גינוסר ב"ידיעות אחרונות" מינואר 2012, ותחקיר "מולד" מאת ליאת שלזינגר, שפורסם השבוע (כאן התקציר). מי שכבר קרא ומכיר את התיעוד הזה, מוזמן לדלג עליו.

אחת הטעויות הנפוצות בתקשורת ובדעת הקהל בנוגע לפעולות "תג מחיר", טעות שלעתים מופצת במזיד ולפעמים בתום לב, היא שהן צמחו מלמטה, בקרב נוער הגבעות הפרוע ושלוח הרסן, ואולי אפילו מתוך עימות עם הנהגת יש"ע. זאת טעות שקל להפריך. אומנם תולדות ההתנחלויות ותנועת "גוש אמונים" רצופות באי-לגאליות מראשיתן, אבל "תג מחיר" כפי שהוא מוכר כיום נולד ברגע ובמקום מסויימים. הרקע היה ההתנתקות וההבנה בקרב המתנחלים שיש להיערך ליוזמות פינוי דומות בעתיד, על מנת לסכלן באופן מוחלט.

בתחילת 2008 נבחר גרשון מסיקה לראש המועצה האזורית שומרון, וזמן קצר לאחר מכן – כפי שהבטיח בקמפיין הבחירות שלו – הקים את "ועד מתיישבי שומרון", בראשות בני קצובר. במקביל הוקם "ועד מתיישבי בנימין", בראשות איציק שדמי (סא"ל במיל.), בתמיכתו של ראש מועצת בנימין, אבי רואה (כיום ראש מועצת יש"ע). שני הוועדים פעלו כשלוחות שטח של המועצות ובתיקצובן (כפי שנראה מיד), במטרה מוצהרת להתסיס את היחסים בין יהודים לערבים בגדה וליצור עומס בלתי נסבל על כוחות הביטחון. בינתיים התפטר מסיקה לאחר שהפך עד מדינה בפרשת השחיתות "יש"ע-ישראל-ביתנו", ואת מקומו תפס סגנו, יוסי דגן, שהיה ממקימי ועד המתיישבים שומרון. הוועד הזה, למי ששכח, היה אחראי לסרטון האנטישמי ביותר שהופק בידי גוף ממלכתי בישראל. דגן עצמו כעס על מפיקי הסרטון – ככל הנראה לא בשל תוכנו אלא בשל נזקו התדמיתי למועצה.

את הצורך בהקמתם של הוועדים, כארגוני צללים שפועלים בחסות המועצה אך לא באופן רשמי בשמה, הסביר יפה בני קצובר:

"מדובר בגוף שנוכחותו במפה הפוליטית חיונית והכרחית לאור הימצאותם של גופים דומים מהצד השני של המפה, במיוחד בהיותו מסוגל לבצע פעולות שאינן לרוחם של גורמים בממשלה או בממסד באופן כללי. מדובר בפעולות שהרשויות המקומיות ביהודה ושומרון ואפילו מועצת יש"ע נרתעות מלבצע מסיבות מובנות. חלק מהפעולות אינן ממוסדות לגמרי, ולפעמים הן אפילו מצויות בתחום האפור".

בואו ניכנס קצת לעוביו של "התחום האפור". להבדיל מיוזמות מקומיות בעבר, טווח הפעולות שיזמו הוועדים לא הוגבל לפגיעה ברכוש, וגם התנכלות לערבים קודמה בברכה, גם אם בקריצה. פעיל ימין ב"מטה המאבק ביצהר" הסביר בראיון ב-2008: "דרך תגובה נוספת היא כניסה לכפרים הערביים הסמוכים, ונקיטת פעולות הרס גם שם. אנחנו יודעים שהמשטרה סובלת מכוח אדם מצומצם, ואנחנו כאזרחים למופת רוצים לסייע לה בפעולה שבה התחילה, הטיפול בבנייה הלא חוקית באזור". מיהו המטה הזה? הכתבת מבהירה: "מטה המאבק שהתגבש ביצהר הוא חלק מתנועה רחבה יותר של מטות פעולה וועדי מתיישבים ברחבי יו"ש הקורמים בימים אלו עור וגידים. ועד מתיישבי בנימין קם ביוזמתו של איציק שדמי מנווה צוף, איש מטה 'חומש תחילה'. הוועד הוקם לאחר הבחירות האחרונות לראשות המועצה האזורית". אם כן, היוזמה הגיעה ישירות מן המועצה – גוף ממלכתי של מדינת ישראל.

אירועי "תג מחיר" בעקבות הריסת קרוואן ביצהר ביוני 2008 הובנו והוצגו בעלונים הפנימיים בהתנחלויות כשיטת העבודה של ועדי המתיישבים. המודעה הזאת של ועד מתיישבי שומרון מדווחת: "תוך כדי אירוע נחסמו צירים בסביבה ולאחר מכן פרצו שריפות רבות. זו דוגמה אמיתית שגבולות המאבק נקבעים ע"י התושבים".

מקור: תחקיר "מולד"

שוב, צריך להיות ברור לגמרי ש"התושבים" שקובעים את "גבולות המאבק" אינם עשבים שוטים וסוררים אלא מנהיגים נבחרים שמתפרנסים מכספי ציבור. ראש ועד מתיישבי שומרון, בני קצובר, פירט באותה שנה את שיטות העבודה:

"אפשר לעמוד עם שלט ליד הצומת, אבל מי יודע, אולי השלט יעבור פתאום למרכז הכביש ויחסום אותו? אפשר גם להבעיר צמיגים. יש משהו יחסית חדש שאנחנו עושים, בו אנחנו יושבים ישיבות מחאה מול הבסיסים של החטיבות. לפעמים רק יושבים, לפעמים חוסמים את הדרך לעוברים ושבים, אבל זה רק כדי להעביר מסר. ואפשר גם לקיים צעדה לעבר כפר ערבי. את זה אני פחות ממליץ, אבל להיכנס לכפר ערבי זה גם אפשר".

קצובר פוטר בזלזול את שאלת הכתבת בנוגע לעימותים עם פלסטינים: "אני לא ממליץ להיכנס לכפרים ערביים. אם כל מה שעושים זה לפגוע בשמשות, אז עדיף לא לעשות את זה בכלל. זה לא שווה. מבחינת הכפר הערבי, זה לא יצר שום הרתעה".

גם ראש ועד מתיישבי בנימין, איציק שדמי, הבהיר שפני המאבק שהוא מוביל לעימותים אלימים. "אם אתה אלים ולא מתחשב ולא מנסה לשכנע, אלא פשוט מאלץ את השלטון לרדת עד לברכיים, אתה מצליח". לחיילי צה"ל המופקדים על פינוי מתנחלים התייחס במילים: "צריך להתייחס ליריב כאל פושע. נקודה. שודד שרוצה לעקור אותך מביתך ולמסור את היישוב שלך לרוצחים ורמאים". שדמי הוא גם כנראה מי שטבע באותה תקופה את המונח "תג מחיר". בקודים הפנימיים של בריוני הימין (למשל, בראיונות ובטקסטים של מאיר אטינגר) משמש במקביל המונח "ערבות הדדית", שמשמעותו זהה והוא נבדל מ"תג מחיר" רק בניחוח הנעים והמחבק שלו.

במאמר שכותרתו "ערבות הדדית. כן, יש המכנים זאת תג מחיר", שהופיע באתר הרשמי של ועד מתיישבי שומרון (ונמחק לאחרונה), משיב הוועד בקריצה המוכרת על השאלה "מה זה שייך לחסימת כבישים? מה זה שייך לפגיעה בערבים?" במלים האלה: "איננו שופטים ואיננו מגנים ולא מחלקים צל"שים… אנו מאמינים שגבולות המאבק רחבים".

גבולות המאבק רחבים. רק תזכורת: מי שקרא לציבור "לשנות את צורת המאבק" היו ועדי המתיישבים עצמם. הם לא היו הרועה שצופה מן הצד בבהלה בעדרו שנכנס לאמוק פראי. הם היו חיות הטרף שייללו ודקרו את העדר והובילו את השעטה. אומנם כן, במרחק בטוח מאחור ניצבו המועצות האזוריות שומרון ובנימין, שהקפידו "לגנות" את העשבים השוטים (כלומר, להחדיר לתקשורת את הגדרתם ככאלה) ולהרחיק עצמם מ"תג מחיר". כה חשוב היה להם הדימוי הממלכתי והנקי, עד שלאחר פרסום התחקיר של גינוסר ב"ידיעות אחרונות" פצחו המועצה האזורית שומרון והעומד בראשה, גרשון מסיקה, במסכת איומים שהגיעה לתביעת דיבה משפטית, אך זו כצפוי נמחקה שכן הקשרים ההדוקים בין המועצות לוועדי המתיישבים מתועדים בפירוט בנתוני רשם העמותות והלמ"ס (כפי שעלה בתחקיר "מולד").

כשם שהיה נוח למועצות להרחיק עצמן מן הוועדים בעין הציבור, כך היה נוח לוועדים להרחיק עצמם מן המועצות; משחק הדימויים הזה – ממסד מול אנטי-ממסד, משרדים מול שטח, פוליטיקאים מול אקטיביסטים – שירת יפה את שני הצדדים. כך בני קצובר, שמשכורתו כראש ועד מתיישבי שומרון שולמה בידי המועצה (רשות שלטונית של מדינת ישראל), היה יכול להכריז בלי להניד עפעף שהוא "איננו תלוי ואינו מחובר לממסד. לא יונק ממנו ולא מושפע ממנו". זה כמובן לא מנע ממנו להתפטר מתפקידו השנה, לנוכח הקיצוץ הצפוי בתקציב הוועד.

נער הפוסטר החדש של נוער הגבעות הוא מאיר אטינגר, שנעצר השבוע, בתגובת רפלכס של השב"כ וללא בסיס ראייתי מוצק (מכאן הצורך בצווים מנהליים, שמיד נגיע אליהם). אותו אטינגר היה חבר, לפני 3 שנים, ב"חמ"ל המאחזים" שאירגן את הפלישה לחטמ"ר אפרים ואסף מודיעין על תנועת כוחות צבא. זה מה שהציבור זוכר, אם בכלל, מאותה פרשה. מה שהוא שכח הוא שחלק מן "הריגול" בוצע בידי חברי כנסת (זאב אלקין ואורי אריאל), שתמכו בגלוי בשיבוש מהלכי הצבא בפינוי מאחזים.

הלקח כאן זהה: הממסד עצמו מכיל את היסודות "החתרניים". על "שלטון החוק" מופקדים "פושעים". המרכאות כאן מסמנות שהמשמעויות הרגילות של המונחים האלה, במציאות האבסורד הישראלית, חייבות להיות מושעות. אדם אינו יכול לחתור באמת נגד גוף שהוא שותף בו. אדם אינו יכול לייצג באמת את החוק שהוא מפר. הפוליטיקה של הכיבוש בישראל מאוכלסת בייצוגים סמליים שכאלה, פונקציות שיח מתעתעות שנועדו להסתיר את מהותן האמיתית. זהו לא עולם פוסטמודרני של מסיכות חלולות. להיפך, מאחורי המסיכות יש מהות מאיימת ומעוררת רתיעה, ומכאן בדיוק הצורך להסוותה. בשבתם באולפני הטלוויזיה, נינוחים ולא מתלהמים, בדברם בשבחי החוק והסדר, בדברי הגנאי שלהם כנגד "תג מחיר", הצליחו מנהיגי המתנחלים והפוליטיקאים של הימין לשכנע את רוב הציבור הישראלי שהם לא מה שהם באמת: כנופיה שמעולם לא בחלה להפר את החוק, לגזול רכוש או אדמות, לפגוע בחיילים ובתושבים פלסטיניים, כדי לממש את מטרתם העליונה: "לרשת את הארץ". פיקציית "קומץ פורעי החוק" שנטעה בתודעת הציבור היא ההצלחה הכבירה ביותר שלה, לצד הכיבוש הפיזי של הגדה המערבית.

גרשון מסיקה עם חבר. צילום: דוברות מועצת שומרון

גרשון מסיקה עם חבר. צילום: דוברות מועצת שומרון

מסלול הכסף

ועדי המתיישבים שאירגנו את פעולות "תג מחיר" לא רק הוקמו בידי המועצות האזוריות שומרון ובנימין. הם גם ממומנים באופן שוטף על ידם, עד היום, כפי שעולה מתחקירי גינוסר ו"מולד".

מדי שנה מקבלים שני הוועדים מאות אלפי שקלים מתקציב המועצה. בממוצע, 91% מתקציב ועד מתיישבי שומרון מגיעים מן המועצה האזורית. בשנים 2008-2013 הכספים האלה הסתכמו ב-6,548,167 ש"ח. תקציב המועצה, מצידו, ממומן בשיעור של 65% מכספי המדינה (במאמר מוסגר: הממוצע הארצי של השתתפות המדינה בתקציב המועצות האזוריות הוא 44%, כלומר, בשומרון מקבלים פי 1.5 מן הממוצע. אפשר להבין; בסך הכל מועצות אזוריות אחרות אינן צריכות לממן פעולות "תג מחיר" מכספי ציבור כפי שנהוג בשומרון). מכאן שחלקה היחסי של המדינה בתקציב של ועד מתיישבי שומרון בשנים האלה היה כ-4,256,308 ש"ח. זהו, כזכור, מה שקצובר הגדיר כגוף ש"לא תלוי ולא יונק מן הממסד".

בשנים 2011-2014 קיבל גם ועד מתיישבי בנימין מימון ציבורי דרך המועצה האזורית בנימין, בגובה של 3,830,000 ש"ח. תחקיר "מולד" אינו מפרט את חלק המדינה בכספים האלה אבל אפשר להניח שהוא אינו שונה מהותית מבשומרון. על פי ההערכה הזאת, סך כספי הציבור שהוזרמו לוועדי המתיישבים בשומרון ובבנימין מאז 2008 הגיע ל-7 מיליון ש"ח לפחות, ובשנים האחרונות הם מקבלים יחד מן המדינה בממוצע 1.3 מיליון מדי שנה.

נזכיר: כל פעילותם של ועדי המתיישבים מוקדשת למאבק בפינוי מאחזים, לשיבוש תנועת כוחות הביטחון וחסימת צמתים ולהטלת אימה על כפרים פלסטיניים. האגף הקיצוני של כל הפעילות הזאת יזם וחולל הצתות מסגדים ופעולות טרור רצחניות.

ובכן, עכשיו אתם יודעים: גם לפעולות תג מחיר יש תג מחיר. 1.3 מיליון ש"ח לשנה, ובהזדמנות זו, תודה לכל מי שמשלם מיסים במדינה. הכסף שלכם עובד.

תמיכת המדינה בפעילות בלתי חוקית ואף טרוריסטית בגדה המערבית אינה מתמצה באפיקים האלה, ובלי ספק יש מקום לעוד תחקירים על הדרכים העקלקלות שכספנו עושה את דרכו אל כל אותם "חתרנים" שיורקים בבוז על היד שמפרנסת אותם. לדוגמה, השבוע נחשף כי עמותת "חננו", העוסקת בייצוג משפטי של פעילי ימין, מעבירה מענקי תמיכה לטרוריסטים יהודים ולמשפחותיהם. העמותה אומנם נסמכת על תרומות מחו"ל אך נהנית מזיכויי מס לתורמים, כך שהציבור מסבסד את המענקים הללו.

מדינה יכולה לתמוך בטרור במגוון של דרכים. מלבד סיוע כספי ישיר, המדינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים לנוכח פשיעה ופיגועי טרור של יהודים. למשל, לסגור 96% מתיקי החקירה בהשחתת עצי זיתים של פלסטינים, לסגור 85% מתיקי החקירה של עבירות מתנחלים נגד פלסטינים, להביט בשוויון נפש ב-44 מסגדים וכנסיות שהוצתו בשנים האחרונות מבלי להעמיד לדין איש, וכיוב'. כמו שזה נראה, רשויות המדינה הכריזו על "תג מחיר" פרויקט לאומי לשימור וטיפוח, ועל כן הן פועלות היכן שאפשר לסייע לו (במימון כספי או במתן תשתיות לפורעי חוק) ונמנעות מפעולה היכן שאפשר לעצור אותו (באכיפה ומיצוי הדין).

בני קצובר עם חבר.

בני קצובר עם חבר.

מעצרים מנהליים: תועבה ישנה-חדשה

המדיניות החדשה שהוכרז עליה השבוע – "הכלי הדרסטי" של יעלון – מאפשרת מעצרים מנהליים של פעילי ימין חשודים (זה כבר התחיל), צווי הרחקה מנהליים, הכרזה על התארגנויות כ"תאי טרור", ואולי גם הפעלת נוהל "פצצה מתקתקת" (כלומר, אישור לעינויים). בהמשך גם יופשר "חוק הטרור" שקידמה שרת המשפטים לשעבר, ציפי לבני, חוק שאמור להחליף את תקנות ההגנה לשעת חירום, אך כצפוי במדינת קסרקטין, במקום למחות את חרפת התקנות ההן שרומסות זכויות אדם בסיסיות, יבצר אותן בחקיקה ראשית.

לפני הדיון התועלתני, צריך להזכיר למי שעוד לא יודע, שמעצרים מנהליים הם שיקוץ ותועבה בספר החוקים הישראלי, שבחסותם רשאי השלטון לכופף ולרוקן מתוכן כל שלב ושלב בהליך המשפטי ההוגן. ארגוני זכויות האדם שוללים באופן עקבי את הכלי הזה (קיראו את הנימוקים כאן וכאן), ללא הבחנה בין עצורים ערבים או יהודים, וגם השבוע מחו נגד היוזמה החדשה (זה כמובן לא ייזקף לזכותם בפעם הבאה שתוטח ההאשמה שבשמאל דואגים רק לזכויות אדם של ערבים; מנגד, עמותת "חננו" הודיעה שהיא מתנגדת "באופן נמרץ לשימוש במעצרים וצווים מנהליים נגד יהודים". מיצאו את ההבדלים).

במשך שנים ארוכות הרגילו את הציבור הישראלי שזכויות אדם הן מעין "מותרות" שהמדינה ברוב טובה מעניקה לאזרחיה (ולא חלק אימננטי מהגדרת האנושיות, שקדמה למדינה); אין פלא איפוא שלא נשמע ציוץ כאשר המדינה מודיעה ש"נגמרה החגיגה", והיא לוקחת בחזרה את הצ'ופר הזה. אין פלא גם ש"המדינה" במקרה הזה גולמה בדמותה של ציפי לבני, הדחליל הליברלי של המרכז הפוליטי הישראלי – אותו גוש אטום ואדיש שיסור למרותו של כל מנהיג בעל עבר בטחוני / בלורית בלונדינית / מבטא אשכנזי.

מעצרים וצווי הרחקה מנהליים הם כלי פסול מעיקרו, ומדינה נאורה אמורה לחשוק שיניים ולהיאבק בחורשי רעתה – ולו גם המסוכנים ביותר – תוך דאגה אמיתית לזכותם הבסיסית למשפט הוגן, שלא לדבר על זכותם של האלפים הרבים החפים מפשע, שמבלים בכלא חודשים ושנים בגינו של הכלי הדרקוני הזה, מבלי שאי פעם נוהל נגדם משפט בבית דין. כן, מבאס להיות מדינת חוק ולא מאפיה, אבל ככה זה.

תשאלו: אז מה אתה מציע? ובכן, מי שבאמת היה חפץ להתמודד עם הטרור היהודי צריך היה להתחיל מן השורש. בתור התחלה – להפסיק לממן בכספי ציבור את הגופים שמעניקים לו מעטפת לוגיסטית (כלומר, ועדי המתיישבים בשומרון ובנימין); להפסיק להכשיר מאחזים לא חוקיים, להוריד אותם מעל הקרקע באופן סופי, לא לסלול אליהם כבישים ולא לחבר אותם למים וחשמל; להעניש חיילים וקצינים שעומדים מנגד בשעה שמתנחלים עושים שפטים בפלסטינים; ולא להעניק לפורעי חוק חיבוק ממלכתי מכל סוג שהוא. כל הצעדים האלה היו מועילים פי כמה ממעצר מנהלי של פעיל כלשהו, שממילא לא יירתע, כיוון שהוא יודע שאותה מערכת שעצרה אותו גם תיתן לו גב ותמיכה בכל מעלליו בעתיד.

אבל גם ברור כשמש שמדינת ישראל אינה מתכוונת לבצע אף אחד מן הצעדים המתבקשים האלה. אין כוח פוליטי שיכול כיום לכפות אותם על השלטון. ולכן מתגנדרת לה הממשלה בתכשיט המעצר המנהלי, ומקווה שנצנוציו של אלה יסמאו את עינינו מראות את ערוותם של גופי האכיפה.

למה גופי החקירה – ובראשם השב"כ – דבקים במעצר המנהלי? (הסיבות אינן זהות לאלה של הדרג הפוליטי, שיופיעו בהמשך). הסיבה הראשונה, המובנת מאליה, היא ההרגל. כשמתרגלים לטוב, קשה לעבור לפחות טוב. קל יותר להתמודד עם איום בטחוני באמצעות ענישה לא סלקטיבית. קל יותר להימנע מחקירה של נציגי ההגנה בבית משפט. קל יותר לשכנע שופט במעמד צד אחד בלבד. וכשהדברים מגיעים לשיטות החקירה – קל יותר לחלץ הודאות לפני שהעצור ראה עורך-דין, או באמצעות עינויים, מאשר לעמול בדרך הקשה על השגת ראיות מוצקות. הסיבה השניה שהשב"כ מעדיף מעצרים מנהליים היא שהם מאפשרים לו להמשיך לעבוד במחשכים. השבוע זה הוצג כך: "גורמי אכיפה רמי דרג מסבירים שהשב"כ יודע למפות את כל הפעילים וקשריהם השונים, אך מסרב בדרך כלל להביא את הראיות שבידיו לבתי משפט, כדי לא להסתכן באובדן מקורות מודיעין. לטענתם, עקב שיקולי עלות-תועלת מעדיף אף השב"כ לספוג תקריות מקומיות ולא לחשוף מקורות".

שימו לב: עקב "שיקולי עלות-תועלת" של השב"כ נמנע משפט הוגן מן החשודים. אני מניח ששיקולי עלות-תועלת כאלה יכולים להנחות כל חקירה משטרתית, של כל אזרח ישראלי. מדוע אם כן לעצור כאן? רשות המיסים או המועצה המקומית יכולות גם הן להפליל אותך בעבירה עלומה כלשהי, ומשיקולי עלות-תועלת לסרב לחשוף את ראיותיהן.

כמובן, אתה לא פלסטיני. זה לא יקרה לך. אבל אתה אולי פעיל ימין, וזה כבר קורה לך. ואתה אולי פעיל שמאל, וכנראה זה בדרך אליך. אל תזלזלו בשיקולי עלות-תועלת, בישראל הם כבר שימשו להצדקת טרנספר.

המדינה מלבה את "תג מחיר" (במסווה של אכיפה)

אבל הכלים המנהליים האלה – וכאן נכונה לכם אולי הפתעה מסוימת – אינם רק מגונים מוסרית. הם בבחינת חרב פיפיות שנזקה רב מתועלתה.

בדיווחים מן השבוע שעבר נאמר שהשב"כ והיועצים המשפטיים "סבורים שהכרזה על התארגנויות הימין הקיצוני כ"ארגוני טרור" תחזק את המסר ה"מכתים" ואת הגינוי העמוק לפעילותן". זה מעניין, כי רק לפני שנתיים נכתבה בפרקליטות חוות דעת שקבעה בדיוק להיפך: הכרזה על מבצעי "תג מחיר" כארגון טרור לא תועיל. שם הוסבר שלמבצעי "תג מחיר" אין מבנה ארגוני הירארכי, משרדים או תשתית קבועה כשל ארגוני טרור מוכרים, שניתן לטפל בהם באמצעות הגדרה כזאת. את תנועת השבשבת הזאת בהמלצות של "הדרגים המקצועיים" אין להבין אלא כהתיישרות זריזה עם "רוח המפקד", הלא הוא הדרג הפוליטי, אשר מסיבות שתיכף נעמוד עליהן, נחוש להפעיל את "החבילה המנהלית" נגד פורעי "תג מחיר", ובמיוחד נחוש שכל העולם יידע על כך.

הערכת הפרקליטות מלפני שנתיים היתה עוד מתונה; לא רק שאין בכלי הזה תועלת, יש בו נזק. אלא שהנזק, בעיניים תמימות של אזרח, עשוי להתגלות כרווח, בעיניים הציניות של הקברניטים.

נתחיל בשאלת תם: האם המעצרים המנהליים נגד פלסטינים שמרו על הישראלים או סיכנו אותם? לכאורה, המערכת תמיד תוכל להצביע על פעיל טרור מרכזי שלכידתו במעצר מנהלי מנעה פיגוע רב-נפגעים. אבל כנגד כל אחד כזה אפשר להצביע על מאות ואלפים אחרים שישבו במעצר מנהלי בלי לדעת אפילו על מה ולמה, שוחררו אחרי זמן רב (לעתים שנים ארוכות) עדיין בלי לדעת, וכל החוויה רק נטעה בתוכם רק איבה גדולה הרבה יותר למדינת ישראל; איבה שקל לרתום ולהפוך לפעילות טרור אמיתית.

מעצר מנהלי איננו מרתיע, ודאי שלא פעילי טרור שמחזיקים באידאולוגיה מוצקה. הטרוריסט שביצע את הפיגוע בקפה הילל (ספטמבר 2003) שוחרר ממעצר מנהלי 7 חודשים קודם לכן. סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה, בילה בכלא הישראלי בסך הכל 14 שנים במעצר מנהלי. לפניהן, במהלכן וגם אחריהן, עד לחיסולו, לא פסק מלתכנן פיגועים. כמעט כל פעיל טרור פלסטיני בילה תקופה מחייו במעצר מנהלי בישראל. האמונה בצידקתו וביעילותו של מכשיר המעצר המנהלי היא אמונה עיוורת.

ולא רק ביחס לפלסטינים. גם פעילי הימין המשיחיים שמופיעים ברשימות השחורות של השב"כ לא בדיוק רועדים מפחד. להיפך, כדרכו של מיעוט פנאטי, כל חיזוק של תחושת הנרדפות שלהם רק מדרבן אותם להמשיך. די להביט בחיוכים מאוזן לאוזן של פעילי הימין המובאים להארכת מעצר כדי להבין זאת. התחושה הזאת מחלחלת מן ההנהגה. באוגוסט 2011 נפגש גרשון מסיקה עם פעילי "חמ"ל המאחזים" שהורחקו מיצהר בצווים מנהליים (עדות נוספת, אם יש צורך בכך, לחיבוק העז בין הממסד לעבריינים), ואמר שם כך:

"השב"כ עשה מעשה נבלה שלא יעשה, שמזכיר משטרים של העולם השלישי. כל כך בולט לעין הפער בין היחס של ההתיישבות שאנשיה מקבלים שוב ושוב צווי גירוש, בניגוד למתפרעים בבילעין שמתפרעים ופוגעים בחיילי צה"ל בכל שבוע ולא נעשה נגדם דבר. אני מדבר עם הדרגים במדינת ישראל, ויצהר נתפסת בעיניהם כראש החץ מבחינת האידיאולוגיה של ההתיישבות. צווי הגירוש הוצאו על ידי אנשים שמבקשים לפגוע בהתיישבות כולה דרך הפגיעה ביצהר. יש פה ביישוב הרבה חוסן וצריך לאסוף אותו על מנת שלא להישבר. כידוע, ככל שהצרה גדולה כך הישועה גדולה".

ככל שהצרה גדולה, כך הישועה גדולה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. זהו האתוס המתנחלי היסודי, מימי סבסטיה, עבור באלון-מורה ועד יצהר. אחרי צו ההרחקה הראשון שלו מן הגדה המערבית, מאיר אטינגר התקשה להסתיר את התלהבותו:

"אנחנו בעזרת השם זכינו מאז שקיבלנו את הצווים האחרונים לראות כמה יהודים איתנו. באיזה חום ואהבה אנחנו עטופים, כמה משלוחי מנות קיבלנו, טלפונים לחיזוק וסתם אהבה ואהדה מהחברים הקרובים והרחוקים. כמה יהודים טובים רוצים לעזור… אין ספק! רבים אשר איתנו מאשר איתם… הרי הם בעצמם לולי המשכורת השמנה, לא היו מתאמצים. אצלנו – רבים מקבלי צווי הרחקה בשלוש שנים האחרונות בלבד – 64!!! לא נירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא!".

אטינגר נוגע בנקודה בסיסית ואמיתית: אנשים מזדהים עם מי ש"המערכת" דורסת. זה נכון גם אם אין הזדהות עם ערכיהם (כשם שאני עומד לצידם של העצורים המנהליים מן הימין) וזה נכון פי כמה כאשר יש הזדהות. כך שהמעצרים המנהליים לא רק מפיחים אש בקרב העצורים עצמם, אלא גם מרחיבים את מעגל התמיכה בהם מעבר לגרעין האידאולוגי הקשה, עד לדרג הפוליטי ממש. כשפעיל "תג מחיר", בועז אלפרט, הורחק מיצהר בצו מנהלי לפני שנתיים, הגיעו לביתו השר אורי אריאל והח"כ לשעבר מיכאל בן ארי להביע תמיכה ועידוד. בחושיהם החדים הבינו שאת הביקור קל יותר להצדיק כמחאה על הצו המנהלי מאשר כתמיכה במעשיו של אלפרט. הנה כי כן, צווים מנהליים מאפשרים לפוליטיקאים לחבק בגלוי את פורעי הימין באופן שלא היה נתפס לגיטימי אלמלא הצווים.

שוב: ככל שהצרה גדולה, כך הישועה גדולה. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. זהו מנגנון ההפעלה של הימין המשיחי. הוא יודע את זה, ההנהגה שלו יודעת (ומטפחת) את זה, השב"כ יודע את זה, וגם שר הביטחון יודע את זה.

אם כך, מדוע להפעיל צווים ומעצרים מנהליים נגד פעילי "תג מחיר"? כדי לקבל תוצאה הפוכה מהרצוי?

רגע, מה כאן בעצם הרצוי? ולמי?

קצת סדר

בואו נעשה רשימה קצרה של מה שכבר ידוע לנו.

  1. כנופיות "תג מחיר" הוקמו ביוזמה מלמעלה, של הנהגת המתנחלים, במסגרת פעילותם של ועדי המתיישבים שומרון ובנימין.
  2. ועדי המתיישבים ממומנים באופן שוטף בידי המועצות האזוריות שומרון ובנימין, בכספי מדינה, במיליוני שקלים. זהו מידע גלוי שמופיע בפרסומים רשמיים.
  3. חברי כנסת של הימין מסייעים באופן גלוי לשיבוש מהלכי פינוי מאחזים, כלומר, מעבירים מידע מסווג לעבריינים.
  4. הפעלת צווים ומעצרים מנהליים נגד עבריינים אידאולוגיים אינה מרתיעה אותם. להיפך, היא מלבה את אש המרי שבוערת בתוכם.

חברו את הנקודות. מה קיבלתם? המדינה תומכת בעבריינות אידאולוגית של הימין, ובעקיפין גם בטרור יהודי, ומחזקת אותם באופן פעיל.

עד כאן העובדות, טרם פרשנות. מי שקשה לו לבלוע אותן, יכול לחזור לאחור ולבדוק איפה טעינו. מי שכבר מקבל אותן בעל כורחו, מחויב לתת להן פשר.

למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?

הנה שלוש פרשנויות אפשריות:

א. אין ידיעה: ההנהגה הפוליטית לא מודעת לתמיכה בתשתיות "תג מחיר". הכספים עוברים בחשאי, ללא אישורים; השב"כ רוצה אבל לא מסוגל ללכוד את האשמים בהיעדר ראיות.

ב. אין הבנה: ההנהגה הפוליטית מודעת לתמיכה בתשתיות "תג מחיר", כולל הכספים. אבל היא באמת ובתמים נאבקת נגדו, וסבורה שהצעדים המנהליים יועילו בכך.

ג. אין תום לב: ההנהגה הפוליטית מודעת ומבינה את תמיכתה ב"תג מחיר", ופועלת כך משום שזה משרת אינטרסים פוליטיים מסוימים.

את פרשנות (א) אני דוחה כמופרכת לגמרי ואת (ב) כבלתי סבירה. לא יכול להיות שמידע שעיתונאים ותחקירנים שלפו בקלות מאתרי האינטרנט של ועדי היישובים, מדו"חות של עמותות או מן הלמ"ס לא ידוע לפוליטיקאים שאמונים על מימון הגופים האלה. הסיפור הזה נמשך כבר יותר מ-8 שנים, והתחקיר של שחר גינוסר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" פורסם לפני 3 וחצי שנים. "ידיעות אחרונות" זה לא אתר חדשות נידח. גם אם המופקדים על הכספים היו מזדעזעים מן הגילוי שהם מממנים פעילות עבריינית, היה להם זמן מאז לתקן. אבל כפי שתחקיר "מולד" מגלה השבוע, דבר לא השתנה.

ותשמעו סוד: דבר גם לא ישתנה. מדינת ישראל מממנת שלל פעילויות עברייניות מעבר לקו הירוק: הפקעת אדמות פרטיות והעברתן להתנחלויות, הטבות מס לבעלי מפעלים מפרי חוק, חיבור של מאחזים בלתי חוקיים לחשמל ומים, וכיוב'. התמיכה בטרור היהודי היא קצה הקרחון הבולט, הדוקר את העין יותר מן השאר, אך לא בהכרח החלק שאחראי למרבית העוול בשטחים. מכל מקום, הפעולות הללו ידועות לכל הנוגעים בדבר ואין הם יכולים לגלגל עיניים בפליאה לשמיים. למען האמת, הם כבר לא עושים זאת, חלפו ימי מפא"י המתחסדים, וטוב שכך.

פרשנות (ב) היא קו הבלימה המסורתי בפני מה שקרוי "תיאוריות קונספירציה". יותר משהיא משכנעת בפני עצמה, אנשים ידבקו בה משום שבהישמטה לתהום היא מותירה אותנו רק עם פרשנות (ג) ה"קונספירטיבית". אבל זאת כמובן הצדקה גרועה מאד (להאמין ב-ב' רק כדי שלא להאמין ב-ג'). למען היושר, צריך לקרוא לפרשנות (ב) לא "אין הבנה" אלא "אין שכל", או "כולם טיפשים". רק כך אפשר להסביר כיצד הפוליטיקאים ממשיכים לטפח ולהעצים כוחות שחותרים תחת אושיות החוק במדינה ואף מכריזים על כך בגלוי. אולי לא כולם מבינים הכל. אולי חבר כנסת טרי, שעוד לא הפנים את חוקי המשחק, יכול להאמין שיש ניגוד אינטרסים עמוק בין השלטון לבין "תג מחיר". אבל מי שבילה מספיק זמן בוועדות הכנסת ובמשרדי הממשלה כבר יודע להבחין בין הצגה למציאות. וככל שמשרתו רמה יותר, הוא מבין יותר.

מנכ"לים של משרדי הממשלה, שרי ממשלה, עיתונאים בכירים – כולם חלק מן המשחק. "מזדעזעים" לפי כללי הטקס מפעולות "תג מחיר", אבל יודעים היטב שהן מתאפשרות וממשיכות הודות לממסד: עצימת העין שלו (כך יודעים הרוב) או תמיכתו הפעילה (כך יודע מעגל ההנהגה הקרוב).

ההסבר הנותר, "אין תום לב", על אף התיוג ה"קונספירטיבי", הוא הפשוט והאפרורי מכולם. הוא מניח שעובדות שגלויות לעיתונאים ולפעילי ימין מזה שנים, ידועות גם למנהיגים. הוא מניח שהמנהיגים אינם מטומטמים שנותנים לקבוצה אידאולוגית אחת לסובב אותם בכחש כל הזמן. והוא מניח שכמו כל פוליטיקאי, פעולותיהם מונחות על-ידי אינטרסים. האינטרסים האלה אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם טובתו של כלל הציבור, וזאת מן הטעם הפשוט שלא טובתו של כלל הציבור תשאיר את הפוליטיקאי בשלטון, אלא טובתו של מגזר מסוים, או מעמד מסוים, או אליטה מסוימת, או אוליגרכיה מסוימת. ועל כן המנהיג הנורמלי, הרגיל לחלוטין, יקריב דרך שגרה את האינטרסים של חלקים בציבור, או אפילו רוב הציבור, ובלבד שהדבר ישרת את האינטרס הפוליטי שלו ושל המחנה שלו.

כל זה טריביאלי, ובכל זאת רוב הישראלים מסרבים להוציא מכך את המסקנות המתבקשות. בהקשר אחר כתבתי על התופעה הזאת כך:

"תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?".

ולא יזיק להיזכר: קונספירציות לפעמים מתבררות כנכונות.

אז למה המדינה תומכת ב"תג מחיר"?

הגענו למשוכה האחרונה. יש תמיכה, ויש ידיעה, ויש הבנה של התוצאות. ובכל זאת – התמיכה נמשכת וגם מועצמת (באמצעות הצווים והמעצרים המנהליים). למה?

ההסבר שאציע לא ידהים כאן אף אחד. זהו אותו הסבר שהצעתי בניתוח האירועים שהובילו ל"צוק איתן", והוא מסתכם במוטו: צריך לוודא שאין פרטנר פלסטיני. לוודא שמאמצי הפיוס הפלסטיניים ייכשלו, לפרנס דרך קבע את אש הסכסוך, לשמור על להבות השנאה בגובה מספיק, לא נמוכות מדי ולא משתוללות מדי, לשמור על קובעת הדם מלאה דיה, שלא תיבש חלילה, לטרפד כל ניסיון למשא-ומתן אמיתי, לשמור על מראית-עין של "הידברות" במקביל למכסת ההרג החודשית, להוכיח לקנאים, לסוחרי הדם ולמוטרפי השנאה משני הצדדים שהם צודקים ואין עם מי לדבר וחיינו ימשיכו לנוע מפיגוע לדקירה, משריפת תינוק להצתת מסגד. ואכן, המסר עבר.

"תג מחיר" מתלבש על המטרה הזאת כמו כפפה על יד. היד שהשליכה לחדר את בקבוק התבערה איננה ידו של בני קצובר או של נתניהו, אבל כל שלושת האנשים האלה שותפים למטרה העליונה – לוודא שאין פרטנר פלסטיני. לא רק להוכיח, אלא גם להביא לכך במעשים. פורעי "תג מחיר" לא יצאו לשרוף תינוק בהוראה ישירה של מועצת יש"ע או של שר הביטחון (אף כי מוקדם מדי לשלול תרחיש "שמפניה" גם כאן), אבל כל שרשרת הפיקוד מכירה אותם היטב: מי הם, מה מניע אותם, ומה הם משיגים. וכיוון ששוררת תמימות דעים בין כולם על המטרה, משאירים המנהיגים לשטח לקבוע את האמצעים; "גבולות המאבק רחבים", כזכור.

כך ניתן להבין את פריחתו של טרור בחסות הממסד, טרור כשלוחת צללים של הממסד. ויש להודות שההתפתחות האחרונה, שימוש בצווים ומעצרים מנהליים כנגד הטרור היהודי (מה שכבר היה, בהיקף מצומצם) מועילה לשלטון פעמיים. פעם אחת כלפי פנים – בדירבון הפעילים ובחיזוק תדמיתם הנרדפת; ופעם אחת כלפי חוץ, בהוכיחה שממשלת ישראל אינה מקלה ראש בטרור, לא ולא. שהרי "תג מחיר" כבר הפך למטרד מדיני לא נעים: נזק תדמיתי בבירות אירופה, דו"ח חריף של מחלקת המדינה האמריקאית ואולי המטריד מכל בעיני נתניהו – גינוי של הלובי היהודי. הפרסום המופרז שהוענק ל"הורדת הכפפות" מול פורעי הימין, ההכרזות הבומבסטיות של יעלון ונתניהו, נועדו יותר מכל לאוזניים בחו"ל. אצלנו, על גבעות השומרון, הדברים באו כשמן בעצמות הפורעים.

מה תעשה עם הידיעה?

המדינה, שאמונה על יצירת החוק ואכיפתו – מפירה אותו. המדינה, שאמורה לרסן קבוצות חתרניות, מחרחרות אלימות – מסייעת להן. המדינה, שבינה לבינך שורר חוזה לא כתוב, ולפיו אתה תשמור על החוק ובתמורה המדינה תשמור עליך מפני הבזים לו – שברה את החוזה. עכשיו אתה יודע את זה. אתה רוצה לחזור אל הכעס המוכר, המנחם, על המופרעים של הימין, אבל אתה כבר יודע שהם לא העניין. המדינה היא העניין. היא שאחראית כלפיך, לא נוער הגבעות. היא רוצה שתמשיך לחשוב עליהם, לא עליה, אבל אתה כבר יודע שזאת פעולת הסחה, כדי שלא תחשוב עליה ועל מה שהיא עושה מאחורי גבך. אז עכשיו אתה יודע. ומה תעשה עם הידיעה?

31 ביולי 2015 / עידן לנדו

זאת לא דרכנו

זאת לא דרכנו
אנחנו לא שורפים
לא תינוקות. לא באישון ליל.
אנחנו יורים בגב.
שב"חים, חשודים, מפגינים.
באור יום, על גדרות תיל.

 

זאת לא דרכנו
מה לנו ולגבעות שומרון?
בלי ברוך הגבר, בלי פח דלק.
אנחנו בלחיצת כפתור
במל"טים, בכף דחפור
מלח הארץ, בעיר ובעמק.

 

זאת לא דרכנו
אין בנו שנאה
אנחנו לא תג מחיר
אנחנו בקור רוח, בעצימת
עין, הדמות למרכז הכוונת
הרחק הרחק, פיצוץ אדיר.

 

זאת לא דרכנו
לא ילד אחד, לא אמא אחת
אצלנו זה לא אישי בכלל
אנחנו, חמש מאות ילדים
אנחנו, שטיח של משפחות
נגוזו לחלל.

 

זאת לא דרכנו
לא לגנות, לא להוקיע
זעזוע מוזר לנו כל כך.
אצלנו – הבנה שבשתיקה
כורח המציאות, מבט
הצידה, מי שמוכרח.

 

זאת לא דרכנו
אנחנו לא שורפים
(כמעט)
לא תינוקות
(בדרך כלל)
לא באישון ליל.
לא רק.

 

4 ביולי 2015 / עידן לנדו

סיפוח משפטי: למה לא, בעצם?

הקדמה

בשטחי הגדה המערבית, יודע כל דרדק, שורר כאוס משפטי. זה לצד זה מסתופפים שם, ולעתים קרובות מתגוששים, מקטעים מן החוק העות'ומני, החוק הירדני, המשפט הישראלי ותחיקת ביטחון של המפקד הצבאי. מבחינת השליט הישראלי, הכאוס הזה משתלם. הוא מייצר מסך של עמימות שבחסותו השתרר בשטחים, הלכה למעשה, משטר אפרטהייד. זכויות אדם ואזרח בסיסיות שמהן נהנה כל מתנחל נשללות משכנו הפלסטיני בעילות שונות ומשונות. אחד התחומים שבהם האי-שוויון צף לפני השטח ואף טופל בערכאות המשפטיות הוא תחולתם של חוקי העבודה הישראלים בשטחי הגדה המערבית. בבלוג הזה פורסמו שני פוסטים נרחבים על כך, הראשון עסק (בין השאר) בניצול עובדים פלסטינים באזור התעשייה "ניצני שלום" והשני בניצול עבודת ילדים פלסטינים בבקעת הירדן. ניצול הילדים התאפשר לא רק בגלל היעדר אכיפה (בעיה כרונית בשטחים) אלא בגלל היעדר בסיס חוקי לאכיפה: חוקי עבודת הנוער ובטיחות בעבודה מעולם לא הורחבו מעבר לקו הירוק.

והנה, בחודש דצמבר האחרון הניח ח"כ יריב לוין, תיקון לחוק עבודת הנוער על שולחן הכנסת. התיקון מבקש להחיל את הוראות החוק גם על מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית. אם יתקבל התיקון, רבים מן העיוותים שתוארו כאן, להלכה לפחות, יוכלו להוות בסיס לתביעה בבית משפט ישראלי. ילדים-פועלים בבקעת הירדן יוכלו להודות לח"כ לוין על שאיפשר להם לקבל סעד משפטי הוגן.

כשרואים מי הצטרף להצעת החוק של לוין (הח"כים סטרוק, אילטוב, שקד, פייגלין, קלפה, יוגב, מועלם-רפאלי), אפשר לנחש שלא זכויותיהם של קטינים פלסטינים עמדו לנגד עיניהם, אלא זכויותיהם של קטינים יהודים בהתנחלויות. אבל אין להכחיש שמתוך שלא לשמה אפשר להגיע לשמה.

ההצעה של לוין היא חלק מתהליך שמתעצם והולך בשנים האחרונות, שזכה לכינוי "סיפוח משפטי" של השטחים. בקואליציה הנוכחית, וגם בממשלה, יש ייצוג נכבד לתומכיו: כל חברי הבית היהודי והאגף הלאומני בליכוד (לוין-דנון-חוטובולי-אלקין-רגב-אקוניס). מאחורי הקלעים, התהליך כבר בעיצומו. כשיושלמו מהלכיו העיקריים, יישמעו קולות המחאה הצפויים מן האופוזיציה. במקרה הזה, הם גם יישענו על עמדתה של האליטה המשפטית – המאוחדת בהתנגדות נחרצת לסיפוח המשפטי. זאת תהיה טעות פוליטית חמורה, והפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מדוע. לפני שאגיע לטיעון, צריך לומר כמה מילות רקע על המצב המשפטי הסבוך בשטחי הגדה המערבית.

המשפט בשטחים

[מקור: "שלטון אחד, שתי מערכות חוק", דו"ח האגודה לזכויות האזרח, אוקטובר 2014]

בשטחי הגדה המערבית מתקיים משטר כלאיים משפטי. לכאורה, סמכויות החקיקה באזור, שישראל לא החילה בו את ריבונותה, מסורות למפקד הצבאי (אלוף פיקוד המרכז). ואומנם, התושבים הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית כפופים לדין הצבאי, שחלקו נחקק בידי שלטונות הצבא וחלקו משמר את הדין הירדני ששרר באזור לפני הכיבוש. גם בשטחי A, שלכאורה מצויים בסמכותה המלאה של הרשות הפלסטינית, יש לישראל סמכויות שיפוט בעברות ביטחון ובעבירות גניבת רכב. בשטחי B ו-C חלה תחיקת הביטחון במלואה. דו"ח האגודה מונה שורה ארוכה של תחומים – הדין הפלילי, דיני מעצרים, זכויות להליך הוגן, זכויות קטינים, דיני תעבורה, חופש ביטוי ועוד ועוד – שבהם כפופים הפלסטינים בשטחים, אבל לא המתנחלים, לדין הצבאי, ועל כן זכויותיהם מצומצמות הרבה יותר.

מנגד, המתנחלים נהנים מ"חבילה" משפטית אחרת לגמרי. ראשית, הדין הפלילי הישראלי וכן 17 חוקים מרכזיים נוספים (כניסה לישראל, ביטוח בריאות ממלכתי, מס הכנסה, בחירות לכנסת ועוד) הוחלו באופן אקס-טריטוריאלי ופרסונלי על המתיישבים היהודים בשטחים (החוק מגדירם "זכאי חוק השבות" – כלומר, אפילו אזרחות ישראלית אינה תנאי להשתייך לקבוצה הפריבלגית). שנית, המפקד הצבאי הרחיב בצווים צבאיים את תחולתם של חוקים ישראלים רבים לשטחי ההתנחלויות, למשל, חוקי ניהול הרשויות המקומיות והאזוריות, בתי משפט מקומיים שמוסמכים לשפוט על פי החוק הישראלי בדיני רווחה, עבודה, תכנון ובניה ועוד. שלישית, בתי המשפט הישראלים נוקטים יוזמה עצמאית ומדי פעם מרחיבים את תחולתו של הדין הישראלי לגדה המערבית (תוצר לוואי של כך הוא הרחבת ההגנות המשפטיות גם לפלסטינים, כפי שנראה מיד). רביעית, בית המשפט העליון קבע שחוקי יסוד חלים גם על מתנחלים, אף כי תחולתם על פלסטינים איננה מובנת מאליה ולמעשה בתי המשפט הצבאיים אינם מכירים בה. את המערכת המתוחכמת הזאת ניתן לסכם במשפט הממצה של פרופ' אמנון רובינשטיין: מבחינת המתנחלים, "הממשל הצבאי אינו אלא שלט, דרכו פועלים החוק והממשל הישראלים".

בית המשפט הצבאי במחנה עופר. צילום: דניאל בר און / ג'יני

בית המשפט הצבאי במחנה עופר. צילום: דניאל בר און / ג'יני

סיפוח משפטי זוחל

בשנים האחרונות גילו נציגי המתנחלים בכנסת, פעם אחר פעם, שהחוק הישראלי לא חל באופן אוטומטי על ציבור הבוחרים שלהם, ובמעשה הטלאים שמרכיב את מערכת החוק הדו-ראשית ששוררת בשטחים, יש לאקונות לא מעטות.

כך גילתה ח"כ (לשעבר) אורית סטרוק שנשים מתנחלות חשופות לפיטורין בתקופת ההריון; מיהרה והציעה להחיל את חוק עבודת נשים גם בשטחים. מתנחלת בבית"ר עלית גילתה לתדהמתה שלמשרד התמ"ת "אין סמכות לאכוף חוק אי-תשלום דמי חופשה מעבר לקו הירוק" (תדהמה שהפלסטינים יכולים רק להתקנא בה). מתנחלים אחרים גילו, שוב לתדהמתם, שחוקי סביבה רבים אינם חלים מעבר לקו הירוק (ספרו את זה לתושבי טולכרם, שלמדו את זה על בשרם מזה 30 שנה), ודרשו גם הם להרחיב אותם לשטחים.

וכאן קורה דבר מוזר. למרות שהצעות החוק של לוין וסטרוק חלות במפורש גם על עובדים פלסטינים, ולכאורה ישדרגו את מעמדם המשפטי בסכסוכי עבודה, הן נתקלו בחזית סירוב אחידה – הן במערכת המשפטית והן במפלגות המרכז והשמאל – להוציא שתי ח"כיות, מרב מיכאלי ופנינה תמנו שטה, שתמכו בהצעה של סטרוק. היועץ המשפטי וינשטיין התנגד לחוק סטרוק בנימוק ש"יש לו השלכות במישור המשפט הבינלאומי". ציפי לבני ויעקב פרי טענו שמדובר ב"ניסיון לספח את השטחים משפטית ולפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל". ח"כ חנין, על אף מחויבותו העמוקה לחקיקה סביבתית, אמר שהוא "מתנגד עקרונית להחלת כל חוק ישראלי מעבר לקו הירוק". למעשה, ההתנגדות הגיעה עד ראש הממשלה, שבחר בדרך הישנה והטובה של הרחבת חוק עבודת נשים באמצעות צו אלוף במקום בחקיקה ראשית. למעשה ישראל עומדת להרחיב את כל דיני העבודה לשטחים באמצעות תחיקת ביטחון, תהליך שנמצא בעבודת מטה כבר כמה שנים.

הפולמוס ניצת שוב לאחרונה עת הורחבו לשטחים ההגנות של הדין הפלילי הישראלי, שוב בצו אלוף, בחריג בולט אחד: תיקון "שי דרומי", שמנקה מאחריות פלילית אדם שהודף פורץ לביתו או לעסקו, לא הורחב. הסיבה היא שהגנה זו היתה מאפשרת לפלסטינים להדוף התקפות מתנחלים על בתיהם מבלי לשאת באחריות פלילית. לכך בוודאי לא התכוון המחוקק הגזעני שבסך הכל רצה לסייע למתנחלים שהסתבכו בפלילים, לא לפלסטינים. בכל זאת, ההגנות החדשות בהחלט משופרות ביחס להגנות הקודמות (שהיו תערובת של החוק הירדני, תקנות בריטיות לשעת חירום וצווי אלוף הפיקוד). ושוב, בשמאל נרשמה חמיצות: "התיקונים נקודתיים" (עו"ד תמר פלדמן), "המשמעות הצהרתית" (אייל גרוס), ובעיקר, מוחים בשמאל, מדובר במסיכת איפור על פניו המכוערות של הכיבוש. עדיף בלעדיה.

בואו נעשה סדר. הסיפוח המשפטי מגיע בכמה גרסאות, ואלה הן:

  1. אפרטהייד זקוף-ראש – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שחלה במפורש רק על מתנחלים ולא על פלסטינים. כזכור, מדינת ישראל כבר קבעה ש-17 חוקים מרכזיים שלה יחולו באופן סלקטיבי, על בסיס אתני, בשטחי הגדה.
  2. אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית. אלה הם חוקי הכנסת שמורחבים (תוך התאמות) באמצעות צו אלוף (תחיקת ביטחון) אך ורק לתושבי ההתנחלויות. בנובמבר 2014 הגישה ח"כ סטרוק הצעת חוק שלפיה כל חקיקה עתידית של הכנסת תורחב אוטומטית באמצעות צו אלוף לתושבי ההתנחלויות. ההצעה נפלה בעקבות התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה. החודש הוגשה ההצעה שוב בידי הח"כים מגל וסמוטריץ'.
  3. משפט שוויוני – הרחבת ריבונות. זוהי חקיקה ראשית שתחול באופן לא סלקטיבי על כל תושבי הגדה המערבית, יהודים או ערבים. ככל הידוע לי, אין כיום חוקים כאלה, אבל מתוך דבריהם של דוברי הימין שדוגלים בסיפוח מלא של הגדה, ניתן להבין שחקיקה שוויונית כזאת תהיה חלק טבעי מהתהליך.
  4. משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית. אלה הם חוקי כנסת שמורחבים באמצעות צו אלוף או בפסיקות של בתי משפט ישראלים לכל תושבי הגדה המערבית, במקרה שהמתנחלים לא נהנו מהם קודם לכן, או רק לפלסטינים, אם המתנחלים כבר חסו תחת החוק הישראלי. למשל, צווי אלוף שמרחיבים את ההגנות של הדין הפלילי לפלסטינים בשטחים, את חוק עבודת נשים ועוד. במסלול הפסיקתי הדוגמה הבולטת ביותר היא בג"ץ "קו לעובד", שהשווה את תנאי השכר וזכויות העובדים של פלסטינים המועסקים בידי ישראלים לאלה של עובדים ישראלים.

הקונצנזוס בקרב האליטה המשפטית והשמאל בישראל מתנגד לכל האופציות האלה, בסדר יורד של עוצמה. למעשה, כל מהלך (שיוזמתו בכנסת או בממשלה) לשלוח את זרוע החקיקה הישראלית אל מעבר לקו הירוק נתקל בהתנגדות עקרונית של המחנה הזה. ההתנגדות הזאת תמוהה, לפחות ביחס לאופציות (3) ו-(4) (בהמשך אטען שהיא אפילו תמוהה ביחס לאופציות (1) ו-(2)). מה עומד מאחוריה?

טיעוני השמאל והאליטה המשפטית נגד סיפוח משפטי

למרות ההתנגדות הגורפת לסיפוח משפטי, לא קל למצוא טיעונים סדורים נגדו. אמירות מבטלות כמו "אלה תיקונים נקודתיים בלבד" מוטב שלא ייאמרו. מה שנראה נקודתי מן הפקולטה למשפטים או ממשרד ממוזג בתל אביב יכול להיות שינוי גורלי בחייו של נתין פלסטיני. אני מציע לכל מי שממעיט בחשיבותו של המאבק המשפטי הסיזיפי, ההולך בקטנות, להרחיב את החוק הישראלי לשטחים, לפנות אל כל אותם עובדים פלסטיניים שבעקבות בג"ץ "קו לעובד" הדרמטי החלו לתבוע מעסיקים ישראלים על הפרת זכויותיהם;  לתבוע, וגם לזכות בדין. אני מציע להתוודע לסיפור מעורר ההשראה של מחצבת "סלעית", מאבק העובדים המאורגן הראשון בגדה המערבית, שהוביל ארגון העובדים "מען"; סיפור שלא היה מתאפשר לולא הורחבו דיני העבודה הישראלים לשטחים. גם בבקעת הירדן הצליח עובד פלסטיני, הודות לאותו בג"ץ, לתבוע ולזכות בזכויותיו מידי מתנחל ממושב רועי, ובימים אלה מתנהל מאבק דומה באזור התעשיה "ניצני שלום". הניצחונות במאבקים האלה נדירים, לכאורה טיפה בים, אבל אין לשמאל השגים גדולים מהם.

מאבקים פוליטיים משמעותיים הם בדרך כלל אפורים, רבי-יגע, נטולי תהילה. כולנו רוצים שהכיבוש והאפרטהייד יסתיימו, ולכל אחד מאיתנו חזון אוטופי משלו איך ייראה היום שאחרי. אבל מחויבות אמיתית לצדק ושוויון היא, מעל הכל, מחויבות לאנשים אמיתיים, שחיים כאן ועכשיו. אין לנו זכות מוסרית להקריב את זכויותיהם הבסיסיות של קורבנות המשטר הישראלי בשמו של חזון שמי יודע אם יתממש בימי חייהם. לעתים קורה שפולמוס אקדמי או משפטי משתבלל בתוך עצמו ובתוך כך מותיר מאחור את הקורבנות שעליהם הוא נסוב. כדאי לעצור ולחשוב אם זה לא מה שקרה בשיח סביב הסיפוח המשפטי.

הצגה עקרונית יותר של ההתנגדות לסיפוח המשפטי של השטחים אפשר למצוא בעתירות לבג"ץ. לצורך הדיון השתמשתי בעתירה של "גוש שלום" נגד הכשרתו של רדיו המתנחלים "גלי ישראל". הפרשה בקצרה: בשנת 2007 הכריז משרד התקשורת על הכוונה להקים תחנת רדיו אזורית להתנחלויות. בעקבות כך עתרה תנועת "גוש שלום" לבג"ץ וטענה שאין למדינת ישראל סמכות לעשות זאת בשטח הנתון לשליטה צבאית. מדינת ישראל הגיבה בהקמת "הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש", גוף רגולטורי שהוסמך לפעול בשטחים שבהם הרשות השניה איננה יכולה לפעול. זהו בדיוק התעלול המשפטי שנקטה המדינה כאשר רצתה להכשיר את מכללת אריאל שלא בדרך המלך העוברת במל"ג: היא הקימה את "מל"ג יו"ש". טענת העותרים שמדובר באותה גברת בשינוי אדרת נדחתה, והתחנה עלתה לאוויר באירוע השקה חגיגי בנוכחותו של שר התקשורת דאז, משה כחלון.

אני מצטט מתוך כתב העתירה של עו"ד גבי לסקי ועו"ד סמדר בן נתן את הטיעון העקרוני:

"מגמתו של אופן פעולה זה, של רתימת רשויות אזרחיות ישראליות על ידי הדרג הצבאי וללא חקיקה של הכנסת שתאשר זאת (שכן יהיה מדובר בסיפוח דה פקטו),  היא "נירמול" חייהם של היהודים בשטחים הכבושים, כאילו הם חיים ממש בתוך שטחה של מדינת ישראל, המבקשת לטשטש את ההבדל בין החיים במדינה ריבונית לבין החיים בשטח כבוש הנתון תחת ממשל צבאי. החלטה מסוג זה יכולה להתקבל רק על ידי הריבון האמיתי של מדינת ישראל, הכנסת, אשר לא קיבלה החלטה מעין זו, ומובן כי על בית המשפט הנכבד להישמר מלקבל החלטה אשר תכשיר סיפוח משפטי זוחל של השטחים הכבושים. מדובר מבחינה משפטית בהכשרה רטרואקטיבית של פעילויות נעדרות סמכות לחלוטין, המביאות לטשטוש המציאות הפוליטית והמשפטית באזור, תוך מתן סמכות רטרואקטיבית מחד לרשות סטטוטורית ישראלית לפעול בשטחים ומאידך למפקד הצבאי להורות לגופים שהוקמו בחוק ע"י הכנסת לפעול בהתאם לתחיקת הביטחון."

אין לי שום מחלוקת עם טענת האי-סמכות. השאלה היחידה שלי היא: למה זה חשוב? למה זה הפך להיות הטיעון המרכזי של השמאל נגד הסיפוח המשפטי? איך בדיוק התנגדות להרחבת החוק הישראלי לשטחים מגינה על קורבנות משטר האפרטהייד? אני מזכיר שוב, שהגנה כזאת היא הרציונל העליון שאמור להכתיב את מאבקי השמאל. "בזבוז" משאבים על מטרות אחרות אינו אסור, כמובן, אבל רובץ עליו נטל הוכחה כבד.

עניינה של העתירה המדוברת היה ניסיון למנוע מהמתנחלים הקמת רדיו משלהם, כשהדגש בה היה על אי-חוקיות המהלך. אבל תפיסה לגליסטית כזאת של מדיניות ישראל בשטחים מחמיצה את העיקר: החוק עצמו שכוננה ישראל בשטחים – מעשה טלאים שכבר מזמן אינו "תפיסה לוחמתית זמנית" ושנועד להיטיב עם המתנחלים ולא להגן על זכויות האוכלוסיה הכבושה – פסול מיסודו ואין לו שום עיגון בדין הבינלאומי. מטרתו של החוק הזה תמיד היתה להכשיר את פרוייקט ההתנחלות ונישול הפלסטינים, לא לרסן אותם. ואומנם, האופן שבו הסתיימה הפרשה מוכיח זאת יפה: המדינה שינתה את "החוק", יצרה יישות משפטית חדשה בשם "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש" – ובזה הסתיים העניין. גם מבחינת בית המשפט הסתיים כאן העניין: הכל חוקי.

קשה לטעון שבמקרה הזה קופחו זכויותיהם של פלסטינים. נכון, אלה מעולם לא יזכו לתחנת רדיו משלהם באישורו של המנהל האזרחי. אבל הם לא יזכו בה בין אם המתנחלים יקבלו תחנה משלהם ובין אם לאו. כך שהחלת החוק הישראלי על מתנחלים לא מקפחת כאן את הפלסטינים; אלה מקופחים בין כה ובין כה. ההבדל היחידי הוא שלפני הרחבת החוק, הקיפוח שלהם סמוי יותר מן העין, ואחריו – הוא גלוי. והנה, כאן דווקא נעוץ הטיעון בעד הרחבת החוק הישראלי לשטחים. במשך שנים רבות נוקטות הרשויות בפרקטיקות מפלות נגד הפלסטינים, פרקטיקות שאינן מעוגנות בחקיקה. ואולם מרגע שחקיקה ישראלית מורחבת לשטחים, ולו רק לטובתם של מתנחלים, האפליה מקבלת מעמד רשמי.

ובאפטרהייד רשמי תמיד קל יותר להיאבק מאשר באפרטהייד לא רשמי. זכרו את פרשת ההפרדה בקווי האוטובוסים בגדה.

אני חוזר לארבע אופציות ההרחבה שדוברו כאן, ומתרכז בשתיים מהן: האופציה השניה, "אפרטהייד לא מוצהר – הרחבה צבאית", והאופציה הרביעית, "משפט שוויוני – הרחבה צבאית או פסיקתית". אם המחוקק נוקט באופציה (4), הריהו מיטיב עם הפלסטינים ומאפשר להם לתבוע את זכויותיהם בבתי משפט ישראלים. אם הוא נוקט באופציה (2), הוא מתעלם מן הפלסטינים ומשווה את המתנחלים לאזרחים שבתחומי הקו הירוק. בתוך כך, הוא מעניק גושפנקה רשמית לפרקטיקות גזעניות ומפרסם את עצמו כמשטר אפרטהייד גלוי. האפשרות הראשונה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שחפצים להקל על סבלם הממשי של קורבנות המשטר הישראלי; האפשרות השנייה חייבת לזכות בתמיכתם של כל מי שנאבקים לקלף את הדימוי הנאור מעל פניו האמיתיות של משטר זה ולהביא לקיצו. אף אחת משתיהן אינה כרוכה בקיפוח נוסף של קורבנות המשטר.

אז למה אתם מתנגדים? האם העובדה שאתם נמצאים באותו צד של המתרס עם ראש הממשלה, שמתנגד גם הוא לסיפוח משפטי, לא מדליקה אצלכם נורה אדומה? האם לא ברור שהתנגדות "המבוגרים האחראים" שבשלטון לסיפוח המשפטי משקפת את הבנתם שסיפוח כזה יערער את הסטטוס-קוו החיוני להישרדותם ולהישרדות משטר האימים ששורר בגדה?

מה לשמאל ולהישרדות הזאת?

במחוזות האבסורד

ההתנגדות של השמאל לסיפוח המשפטי גולשת לפעמים לאבסורד. להצעת החוק של סטרוק, שמוחזרה בידי מגל וסמוטריץ', להחיל אוטומטית בהתנחלויות כל חקיקה ישראלית חדשה, הגיב הפרשן המשפטי יובל יועז בזעזוע לא מוסתר. מדוע? שמשום שעד כה "ישראל הרשמית יכולה להמשיך לומר לעצמה ולעולם, כי השטחים לא סופחו וכי ישראל אינה מקיימת משטר של אפרטהייד." הצעת החוק הזאת, מתריע יועז, תחרב את הכל. "כבר היום שורר בשטחים משטר בעל מאפיינים של אפרטהייד, שמשמעותו דין נפרד לאוכלוסיות נפרדות. חקיקת 'חוק הנורמות' של סטרוק, שתחול על ישראלים בלבד, תעמיק מאפיינים אלה, תיצור מצג של סיפוח משפטי, ותעורר שוב את ההאשמות המשוות את הציונות לגזענות. זו תהיה בכייה לדורות."

הבנתם את הבעיה? יש משטר אפרטהייד, זה ידוע. יש גם מצג שווא (שכרוך ברמייה עצמית), לפיו אין אפרטהייד. הצעת סטרוק תחשוף את הפער הזה, תיצור "מצג של סיפוח משפטי" (הפרשן בילבל את עצמו; המצג הוא של אין-אפרטהייד, הסיפוח המשפטי דווקא יקרע אותו לגזרים), וזו תהיה "בכיה לדורות".

לא לאפרטהייד הקיים קורא יועז בכיה לדורות (כבר שני דורות, 48 שנים וסופו מי ישורנו), לא למצג השווא שמאפשר לישראלים וגם לבני בריתם המתמעטים והולכים להעמיד פנים שאין אפרטהייד הוא קורא בכיה לדורות. רק ההצעה לחשוף את השקר הממאיר הזה – היא בעיניו בכיה לדורות. האם לשכת נתניהו הכתיבה את המאמר הזה? האם יובל יועז הוא שם עט של יועז הנדל? לא ולא, פשוט נגלה לנו כאן נוף האבסורד הסכיזופרני של האליטה המשפטית, זו שמרבה לדבר על צדק ושוויון אבל בשעת המבחן רותמת את המשפט לא אליהם אלא דווקא לתעמולת השלטון.

הקונצנזוס הזה חוצה גבולות. בתחילת הפוסט הזכרתי את עבודת הילדים הפלסטינים בבקעה, שעליה כתבתי בעקבות  דו"ח HRW. גם מחברי הדו"ח המטלטל הזה נקלעים לפרדוקס. אחרי שהם מונים בקפדנות רבה את כל האפליות שסובלים מהם עובדים פלסטינים בשטחים לעומת עובדים יהודים בתחומי ישראל, הם קובעים מפורשות שאין בכל זה סיבה להמליץ על הרחבת תחום השיפוט של ישראל לשטח הגדה, שכן מהלך כזה יעמוד בניגוד לחוק הבינלאומי.

הא. אבל רגע, כמעט כל מה שישראל עושה בשטחים עומד בניגוד לחוק הבינלאומי. לעזאזל, כל מתנחל מצוי, כל קצין זוטר בשומרון או בבקעה, עושה לפחות 6 דברים לא חוקיים (על פי החוק הבינלאומי) לפני ארוחת הבוקר. הסיפוח המשפטי הזוחל של השטחים כבר מתרחש שנים רבות; הוא בבחינת קישוט, מוזיקת רקע לתהליכים החשובים באמת: הפקעת אדמות, הרס סיטוני של בתים, גירוש קהילות, ירי חי על מפגינים, מעצרים פוליטיים, ענישה קולקטיבית, ועוד ועוד. אלה מתרחשים בין אם החוק מתיר אותם ובין אם לאו. כל מי שהתעמק בזכויות אדם בשטחים יודע זאת: השלטון קובע מדיניות, החוק מסתגל אליה. השלטון מסמן מטרה, החוק כבר ימצא דרך לירות אליה. לפעמים החוק מפגר אחרי השלטון; המדינה נוקטת בצעדים "לא חוקיים" לכאורה. אבל אל דאגה: המדינה תכשיר את העבירות בדיעבד. ככלות הכל, למדינה יש זכות ראשונים בקביעת החוק. המאחז הלא-חוקי יוכשר, הפקעת האדמות תוצדק בצורך בטחוני, העינויים יחסו תחת "הגנת הצורך". החוק ימרק כל עוון. זה תפקידו.

בשנים האחרונות מנהל הימין מאבק עיקש להכשיר את כל המאחזים הבלתי חוקיים, והנושא גם קיבל דחיפה בהסכמים הקואלציוניים של הממשלה הנוכחית. תגובת הרפלקס של השמאל למאבק הזה היא כמובן לזעוק ולמחות. עמדתי שלי תמיד היתה הפוכה ומאז שכתבתי את הדברים האלה רק התחזקה.

"אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, "כי אין ברירה"), העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.

על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון: בילעין-נעלין, שיח-ג'ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות, תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים להכיר בכך – את הבדיחה.

ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.

פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית "נייטרלית", אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים, הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו "הסדרה" או "אדמה פרטית" – אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל…

נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא דה פקטו.

ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה, מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה בדיוק. חוק "הסדרת" המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך אותה לחוק מדינה רשמי?"

שוויון על הניר, קיפוח בשטח

ישנה עוד התנגדות משמעותית לסיפוח המשפטי שאני לא רוצה להמעיט בערכה. משפטנים שמעורים באופן מעשי באופן שבו מחילים בתי המשפט הצבאיים את החוק הישראלי טוענים שמאחורי מראית העין של שוויון פורמלי (בין זכויות פלסטינים ליהודים) מסתתרת אותה מציאות עגומה של אפליה וקיפוח. במאמר חשוב על ההשלכות הבלתי נראות של תהליך "מיזוג" שתי מערכות המשפט, מעלה סמדר בן-נתן את הנקודות הבאות:

  1. השופטים הצבאיים שמיישמים בפסיקתם את תהליך המיזוג הם חברי הקהילה המשפטית הישראלית, ופועלים כך כדי לקבל לגיטימציה ממנה ולא מהאוכלוסיה הפלסטינית אותה הם שופטים.
  2. ישראל מפירה את עקרון הנגישות לחוק: צווים צבאיים קיימים בתרגום לערבית אך לא נגישים באינטרנט או בפרסומים מסחריים, תיקוני החקיקה התכופים ואפילו פסקי הדין אינם מתורגמים לערבית.
  3. עורכי הדין הפלסטינים שמייצגים את הנאשמים (רק מיעוט מיוצג בידי עורכי דין ישראלים) לא הוכשרו בשיטת המשפט הישראלית אלא בשיטה הירדנית והפלסטינית. הם נאלצים לפעול בתוך מערכת שאינם בקיאים בה, ושקהילתם לא היתה שותפה בעיצוב הנורמות השיפוטיות שלה.
  4. על פי המשפט ההומניטרי הבין-לאומי, הריבון הצבאי רשאי לחוקק אך ורק הוראות שהכרחיות למילוי חובותיו. בכל השאר, עליו לאמץ את הדין המקומי, ולא "לייבא" את מערכת המשפט של המדינה הכובשת. במקרים רבים, אין הצדקה למיזוג המשפטי שכן הדין המקומי (הפלסטיני) או הבין-לאומי – הנגישים לפלסטינים הרבה יותר מן המשפט הישראלי – מבטיחים את אותן זכויות בדיוק.
  5. מיזוג מערכות המשפט מוביל לסיפוח דה-פקטו שפוטר את הריבון מסיפוח רשמי, אשר היה מחייבו להעניק זכויות אזרחיות מלאות לפלסטינים.

הטיעונים האלה אומנם מציירים תמונה יותר מורכבת מ"כן סיפוח או לא סיפוח", אבל לא מטים את הכף באופן ניכר. באשר לטיעון (1), אין בו עילה להתנגדות פוליטית למהלך הסיפוח המשפטי; כוונות שונות (ואף מפוקפקות) יכולות להביא לתוצאות רצויות. את התועלת של הסיפוח המשפטי יש לבחון לגופה, בלי קשר לגורמי המוטיבציה של השופטים הצבאיים. טיעון (2) נראה לי טכני בעיקרו, אף כי אני לא מזלזל בו. במהלך השנים חל שיפור בנגישות החוק הצבאי לדוברי ערבית, ובהחלט ייתכן שדווקא הרחבת הייצוג המשפטי של פלסטינים לתחומים נוספים שאליהם חודר המשפט הישראלי בשטחים תאלץ את המערכת, ולו רק כדי להמשיך לתפקד, להגביר את הנגשת החוק בערבית.

טיעונים (3) ו-(4) הם טיעונים מהותיים. בן-נתן לא טוענת שהשופטים הצבאיים נשענים על חלקים בלתי ראויים של המשפט הישראלי. לא, הם דווקא מחילים עוד ועוד נורמות מתחום זכויות האדם (כמו בתחום עילות מעצר וחקירת קטינים). גם כאן, הפלסטינים אינם יוצאים נפסדים ממהלך המיזוג; לכל היותר, הם זוכים לגירסה מדוללת שלו (ביחס לאזרחי ישראל) ובכל מקרה היו יכולים לזכות בה מכוח הדין המקומי שלהם. הנקודה הזאת חשובה משום שחרף כל ההסתייגויות, הסיפוח המשפטי איננו מוצג כגורם שהרע את מצבם של הפלסטינים. לכל היותר, הוא מיושם באופן כזה שאינו מאפשר להם למצות את יתרונותיו. אחרי עשרות שנים של אינטראקציה הדדית, מערכות המשפט בישראל ובשטחים לא הולכות להיפרד; השופטים הצבאיים לא יעברו בעתיד הנראה לעין השתלמויות בחוק הפלסטיני או הירדני. מוטב לכן להתרכז בפוטנציאל הפוליטי שגלום בסיפוח המשפטי.

הטיעון האחרון, טיעון (5), מניח במובלע שאין קשר בין הסיפוח המשפטי לאיזרוח מלא. אבל כאן בדיוק נתונה המציאות בשטחים, ודינמיקת הסיפוח, לפרשנויות חלופיות. תרחיש לא בלתי-סביר בכלל דווקא יכול לראות בתוצרי הסיפוח המשפטי – הגנות רחבות יותר ויותר על זכויות הפלסטינים – פלטפורמה פוליטית אפקטיבית יותר לתביעה של שוויון אזרחי מלא. עבדים גמורים אינם יכולים לחולל מהפכה (קשה לחולל מהפכות כשאתה מעביר את יומך במלחמת הישרדות אינסופית ומנוסה מפני מגפו של השליט), אבל עבדים למחצה אולי כן יכולים. זאת אמת נושנה שתקפה בכל זירה של מאבק פוליטי.

תביעה כזאת יכולה להיענות באחת משתי דרכים – שלילה נחרצת מצד הריבון והכרתו בצורך בהיפרדות אמיתית, או דווקא קבלה ואישור של התהליך ההסטורי שיצר מדינה אחת דה-פקטו בין הירדן לים.

לא, זה לא לניניזם

טרוניה קבועה נגד השמאל הרדיקלי הוא שדחיקת הקץ שלו מבשרת פורענות לאזורנו, שהוא מייחל לדם ואש ותמרות עשן, כי רק מתוכם, לשיטתו, יצמח העולם החדש והנועז. אני לא שותף לא לטרוניה ולא לפנטזיה. האמירה "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב" איננה תופסת במקרה הנוכחי משום שכבר עכשיו רע לתפארת, ואין בהצעה לקבל בברכה את הסיפוח המשפטי משום הרעה ממשית. למען האמת, הבחירה בין ארבע האופציות ששורטטו למעלה אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת תנאי הקיום הקשים של רוב הנתינים הפלסטינים בשטחים. ירצו היהודים לצ'פר את אחיהם בהתנחלויות – יצ'פרו; ירצו על הדרך (או אולי ייאלצו מחמת מראית העין) לצ'פר גם באופן שוויוני את הפלסטינים – תפאדל. הפלסטינים רק ירוויחו. ישברו היהודים את הראש האם לעשות זאת בחקיקה ראשית או צבאית? מה אכפת לפלסטיני. כך או כך, האפטרהייד שריר וקיים. הפקעת האדמות תימשך, אדמות המדינה ימשיכו להיות מחולקות ליהודים בלבד, מי התהום ינוצלו באופן לא שוויוני, וכמו שבג"ץ המשוקץ אישר לאחרונה, סמכויות התכנון יישארו בלעדית בידי עם האדונים. גם הסמכות להפעיל כוח, הפלישות החמושות באישון ליל, המעצרים המנהליים, כל אלה יימשכו באין מפריע.

מכל בחינה שהיא, ישראל תמשיך להחזיק בשטחים ולנצל את משאביהם לטובתה, תוך שמירה על פער כוחות אבסולוטי לטובתה. הסיפוח המשפטי לא ישנה דבר במציאות לרעת הפלסטינים, אבל יכול בהחלט לשפר, באופן מקומי, את זכויותיהם בבתי המשפט בישראל. אלא שברמת הדימוי, האופן שבו נתפסת ישראל בעולם, יש בו פוטנציאל מבורך לערעור שקרי ההסברה וזירוז ההבנה הבינלאומית שפניה של ישראל להנצחת הסכסוך ולא לפתרונו.

נראה כי בשמאל המשפטי יש מי שחוששים מן האפקט התדמיתי הכוזב של השיפור המקומי שטמון באופציות (3) ו-(4). החשש הוא כזה: ישראל תחיל בשטחים באופן שוויוני חוקים מבודדים (דיני עבודה, הגנות פליליות) רק כדי שנציגי ההסברה שלה יוכלו "להפריך" את "שקר האפרטהייד". בנוסף, נשמעת האזהרה שהאימוץ של נורמות משפטיות מישראל בבתי המשפט הצבאיים הוא מן השפה ולחוץ, קליפה ריקה שאין בה תוכן ושכל מטרתה היא שדרוג תדמיתי. זאת למשל המסקנה של דו"ח "בצלם" האחרון, "עצור עד שלא הוכחה חפותו", שמראה כיצד חוק המעצרים הישראלי, שלכאורה אומץ בשטחים, רוקן מתוכנו. שופטים צבאיים מאשרים אוטומטית מעצר עד תום ההליכים – הליך חריג בתחומי ישראל – ובכך מאלצים למעשה את מרבית הנאשמים לחתום על עסקאות טיעון (ניהול משפט הוכחות, תחת מעצר, לוקח זמן רב יותר מעונש המאסר שצפוי להם במסגרת העסקה).

החשש הזה נראה לי מופרז. האפקט התדמיתי, במידה שקיים, מוגבל לעולמם הצר של אנשי הפרקליטות הצבאית. כמו "הצבא הכי מוסרי בעולם", גם "שוויון זכויות ללא הבדל גזע ודת" איננה אלא מנטרה שמזמררים זה לזה קברניטי המדינה והצבא; מחוץ למעגל הפנטזיה שלהם, אף אחד לא קונה את הבלוף. ככל שהפערים בין ההגנות המשפטיות שזוכים להם פלסטינים לעומת אלו שזוכים להם יהודים ממשיכים להתקיים במציאות, מאמצי ההסברה להכחישם יישארו מגוחכים. די יהיה בדיווחים השוטפים על הרס הקהילות בבקעת הירדן, על אטימת בורות המים, על השחתת מטעי הזיתים ההמונית, על הפקעת האדמות בחסות חומת ההפרדה, על מעצרי הקטינים וההתעללות בהם, וכל שאר מוראות הכיבוש והאפרטהייד – די יהיה בכל אלה להאפיל על כל ניסיון פאתטי של ישראל לטעון שהפלסטינים נהנים משוויון אזרחי בשטחים.

ונניח לרגע, רק לצורך הדיון, ובאופן בלתי סביר, שהסיפוח המשפטי בגרסתו השוויונית לא יישאר שולי אלא דווקא יילך ויעמיק (הנה שתי תחזיות נאיביות, מן הצד הליברלי של המפה הפוליטית). תוצאה בלתי נמנעת שלו תהיה הצפתם של בתי משפט ישראלים בעוד ועוד תיקים שבהם פלסטינים תובעים לעצמם את הזכויות החדשות שהעניק להם המחוקק. בתי המשפט ייאלצו להחליט. וככל שיושווה מעמדם של הפלסטינים בעוד ועוד תחומי חיים, כך תזדקר יותר לעין האפליה בתחומים שבהם נותר על כנו האי-שוויון. המתח הזה יהפוך בלתי נסבל ויתבע פיתרון; הוא יכרסם במערכת מבפנים. מה שלא יחליטו השופטים – המאבק הפלסטיני ייצא נשכר. יפרשו את החוק כלשונו ויפסקו באורח שוויוני – התובעים הפלסטינים ירוויחו (אבל ההסברה הישראלית עדיין תאכל חצץ בניסיונה להסביר מדוע זכויות עובדים כן וזכויות קרקע לא). יפרשו את החוק "ברוח האפרטהייד" – יספקו תחמושת חיונית למאבק באפרטהייד.

סיכויים וסיכונים

כאן מתעוררות שתי שאלות. האחת, מה עומד אם כך מאחורי ההתנגדות הגורפת של הממסד המשפטי בכלל, והאגף השמאלי שלו בפרט, לסיפוח המשפטי? השנייה, מדוע הימין הקיצוני חותר בעקשנות כזאת למצב, שעל פי הניתוח הנוכחי, רק יזרז את מפלתו?

באשר לשאלה הראשונה, אני מעדיף להימנע מספקולציות, ואציין עניין בסיסי פשוט: כל גילדה מקצועית מייצרת אתוס של נאמנות פנימית, והגילדה המשפטית איננה שונה מאחרות. ברירת המחדל של משפטן תהיה להגן על החוק בתור שכזה ולא לתמוך באופן גלוי בהפרתו. סיפוח משפטי, כאמור, עומד בסתירה גלויה לדין הבינלאומי, ואפשר להבין מדוע משפטנים שמגייסים לצידם, באורח קבע, את הוראות הדין הבינלאומי, לא יכולים באותה נשימה לצפצף עליו. אפשר גם להבין מדוע אנשים שכל תודעתם הפוליטית נוצקה בדמות הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ממשיכים לדבוק בה על אף שאבד עליה הכלח במציאות של היום, ומגלים עוינות לכל מהלך שחושף את קלונה. רכבת האפטהייד חלפה על פניהם בסערה ומזה שנות דור הם אפופים באבק של בלבול ומבוכה.

ובכן, ברוך שלא עשני משפטן. בשלב הזה כבר צריך להיות ברור ששאלת הסיפוח המשפטי של השטחים איננה שאלה משפטית אלא פוליטית, ועל כן, אין דעתם של המשפטנים בעלת משקל יותר מכל דעה אחרת בנושא.

גם באשר למה שעובר לתגרני הימין בראש אין לי עניין בספקולציות, ואסתפק בהערה שכוחה תמיד יפה: לא רק רשעות יש כאן, אלא גם איוולת. הימין האידאולוגי בישראל מונע בלהט משיחי כה עז ובלתי מתפשר, שאין להתפלא אם בוחן המציאות שלו לקוי באזורים מסוימים. כנגד כל "הישג" הסטורי של הימין הזה – וחלילה אין לזלזל בהשגיו – ניתן להציג הפסד הסטורי לא פחות, שגבה מאזרחי ישראל מחיר כבד. כך שמה שנראה מבחוץ כאסטרטגיה ימנית שמשרתת את האינטרסים של השמאל, לא נראה כך מתוך הימין עצמו. ומה שנתפס בעינינו כהפסד, לעתים קרובות נתפס שם כהישג, אם בכלל נותנים עליו את הדעת.

אותי מעניין המאבק של השמאל: צמצום הפגיעה בחייהם של הפלסטינים, וזירוז קיצו של משטר האפרטהייד. אלה המטרות, ולאורן בלבד אני בוחן את הסיפוח המשפטי. מתוך הפרספקטיבה הזאת, נראה לי שהדרך הכפולה עליה כתבתי בפוסט על הכשרת המאחזים עודנה הדרך הנכונה:

"ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג"ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת אפרטהייד כדוגמת חוק "ההסדרה" … לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות להטות אותה לטובת קורבנותיה."

הדיון הרציני על הסיכויים והסיכונים שבסיפוח המשפטי עוד לא באמת התחיל בשמאל. הוא כמובן נוגע בחלוקות יסודיות יותר בשמאל, בין אלה שסלידתם מן המציאות הנוכחית כל כך עמוקה עד שאינה מאפשרת להם למנף אותה למטרות פוליטיות, לבין אלה שאינם נרתעים לטבול את ידיהם ברפש כדי לקדם את החזון. הפוסט הזה לא מתיימר לומר את המילה האחרונה בוויכוח הזה, ואפשר שהמציאות עוד תטפח על פניי. מה שנראה לי נחוץ בכל תרחיש שהוא הוא רענון יסודי של קטגוריות המחשבה השגורות ביחס הפרדה המשפטית בין ישראל לגדה. מסיבות ברורות, הממסד המשפטי הצבאי מאמץ עוד ועוד סממנים של "שוויון" בין החקיקה והשפיטה הצבאית לזו שבישראל. מסיבות פחות ברורת, האליטה המשפטית והשמאל מאוחדים בדעה שמהלך כזה "יטשטש" את האפטרהייד האמיתי ושנזקו (התדמיתי) רב מרווחו (בשיפור זכויותיהם של הפלסטינים). שתי ההנחות האחרונות טעונות בדיקה חוזרת, ומתוכה עשויה להסתמן דרך שלישית: תמיכה אינסטרומנטלית בסיפוח המשפטי במטרה לערער את שלטון האפרטהייד מבפנים, בשילוב ידיים עם המאבק החיצוני להפלתו.

הסיפוח המשפטי כבר כאן. על פי כל הסימנים, קומנדו שקד-לוין-אלקין-סמוטריץ' ילחץ ביתר שאת להרחיב אותו עוד ועוד; אל תבנו על נתניהו ווינשטיין שיעמדו בפרץ. אל תבנו עליהם – כי הסיפוח המשפטי הוא טוב. הוא טוב לפלסטינים (כשהוא שוויוני) והוא טוב למאבק באפרטהייד (כשהוא גזעני). הוא כנראה לא טוב לחלום שתי המדינות, אבל עם יד על הלב – מה שקבר את החלום הזה הוא המציאות הבלתי-הפיכה שחוללה ישראל בשטחים, מאות אלפי המתנחלים ומילארדי השקלים שהושקעו שם – ולא מהלכי חקיקה יצירתיים שהיהודים משתעשעים בהם לאחר 50 שנות כיבוש. בהתנהלות נבונה ובחשיבה פוליטית ארוכת-טווח, הסיפוח המשפטי של השטחים עוד עשוי להתגלות כמנוף הארכימדי של תחילת הקץ של הכיבוש.

[תודה לסמדר בן-נתן ולאמיר פז-פוקס על הערותיהם המאירות]

27 ביוני 2015 / עידן לנדו

ערב השקה

 

[ללא גלוטן וללא עידוד ממשרד התרבות. בואו בהמוניכם]

8 ביוני 2015 / עידן לנדו

איש במעון ומעשהו בכרמל

מקורות:
דיווח "בצלם", 7.6.2015
– ספר שמואל א', פרק כ"ה

* * *

חם היה בחול המועד פסח, חם מאד היה בדרום הר חברון, "ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה", זאת כרמל המקראית כמובן, היום נמצא שם הכפר הפלסטיני אל-כרמל, ומדוע הזכרנו את החום הכבד, זאת על שום הבריכה הנאה שהותקנה שם, עיריית יטא שיפצה אותה בלב פארק ציבורי, בריכה שבמימיה הקרירים נוהגות משפחות פלסטיניות מכפרי הסביבה לרחוץ להנאתן, מוזר, גם להם יש הנאות קטנות, ומה פתאום הם עושים להם פארק שם אתם תוהים, ובכן, מדובר בשטח A, כידוע השטח המצומצם שבו "הסכימה" ישראל להעניק לרשות הפלסטינית סמכויות מלאות, בטחוניות ואזרחיות, וכך הרהיבה עיריית יטא לשפץ את הבריכה וסביבותיה במסגרת אותן סמכויות אזרחיות, וסברה לפי תומה שהיא עמלה על רווחתם של תושביה ולא על רווחתם של מתנחלי האזור.

ובכן, דוד קרא והנערים עלו כרמלה, זה היה בחול המועד פסח, הרבה נערים ונערות היו שם, עם גדול ורב, וגם רב, כן, הרב הצבאי הראשי היה שם בערבוב הלא-מורגש כבר בין המתנחלים לצבא, על פי הדיווחים כאלף תיירים ישראלים צבאו על האתר, "תהלוכה חגיגית בשילוב שחקני רחוב בבריכת כרמל המקראית", צוין שם בהתרגשות השמורה לעיתוני החג, סיכומי הטיולים ומראות הארץ המרהיבים, "לצד טבילה במי הבריכה הקרירים", מוסיף העיתון, "הבריכה, המוזכרת בתנ"ך בסיפורי דוד ואביגיל, נמצאת בפאתי הכפר הערבי כירמיל ומהווה אטרקציה תיירותית בכל מועד", ובכן, גוזמאות חביבות של עיתונאי נוצה, שום בריכה לא מוזכרת ב"סיפורי דוד ואביגיל", בעצם רק סיפור אחד עליהם יש בתנ"ך, לא בריכה ולא שלולית, אף כי בסופו של הסיפור עוזבת אביגיל את ביתו של בעלה המת והופכת לאשתו-שפחתו הנרצעת של דוד, "הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני", ואולי דימו להם המתנחלים שרחצה את רגליו בבריכת כרמל, אקט סמלי של מחילה ופיוס, אלא שלא לשם מחילה וודאי לא לשם פיוס הגיעו אלה בהמוניהם לבריכה, ולראיה עשרות שוטרי מג"ב ואנשי המנהל האזרחי שהתלוו אליהם, חמושים ונחושים ובפיהם שתי מילים בלבד לרוחצים הפלסטינים שבבריכה: צאו מכאן.

"המתנחלים התלוננו שנכנסנו ושלושה מתנחלים צעירים התחילו לשחות לכיוון שלנו. כמה חיילים התערבו וביקשו משלושת המתנחלים להתרחק מאתנו. אחרי שהם התרחקו הורה לנו אחד החיילים לצאת מהמים. לא הסכמתי לצאת ונעמדתי ליד קצה הבריכה. חייל אחר התקרב אליי, כיוון עליי את הנשק שלו וצעק עלי לצאת מהמים מהר", כך העיד איבראהים בן ה-15, מבלי להבין שפלש לאחוזתו של נבל הכרמלי, "איש קשה ורב מעללים", למה אחוזתו, איך אחוזתו, הלא מדובר בשטח A, בפארק של עיריית יטא, ואם כבר מתעקשים המוני המתנחלים להתרחץ שם, מדוע ובאיזו זכות לגרש את הרוחצים בבריכה, שלא התגרו בהם, למעשה הגירוש תוכנן מראש, לשם כך הצטיידו במג"ב מבעוד מועד, אף כי מארגני הסיור הקפידו להשמיט את כל אלה מן התיאור הקסום שהפיצו, "גברים נשים ילדים וטף", הם ותו לא, התנ"ך הגון יותר, אינו מסתיר את מעטה האלימות, "ויחגרו איש את חרבו, ויחגור גם דוד את חרבו ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתיים ישבו על הכלים", ומי עוד לא מוזכר בתיאור של "מרכז לימוד וסיור סוסיא", הרוחצים הפלסטינים שהוצאו באיומים מהבריכה כמובן, ורוכזו בפינת הפארק עד שיסיימו המתנחלים לרחוץ בשלווה במים שנוקו מנוכחותם המזהמת, המתנחלים התלוננו והמקומיים גורשו, שהרי "היום רבו העבדים מתפרצים איש מפני אדוניו", קשה להאמין כמה רבו העבדים ואיך הם מחציפים פנים ומעיזים להתפרץ כך, מול אדוניהם.

 

"והנה לו משתה בביתו כמשתה המלך ולב נבל טוב עליו". צילום: יאיר עמיחי

ובסך הכל הדברים מובנים מאליהם וטבעיים, הסיור הזה יוצא מדי שנה בחגים, זאת כבר שגרה, מתחילים באתר הארכיאולוגי של סוסיא העתיקה, אתר שהוקם על אדמות פרטיות של תושבי ח'רבת סוסיא הפלסטינית, קהילת רועי צאן מרודים שהמדינה גמרה אומר לטאטא לכל רוח, ומתעמרת בהם כבר 30 שנה, וכשאנחנו אומרים מדינה אנחנו מתכוונים במיוחד לבג"ץ, שאישר את העקירה והנישול, בג"ץ "כשמו כן הוא, נבל שמו ונבלה עמו", הכל כאן טבעי ומוכר, ואם כבר הפקיעו, והרסו ואטמו בורות מים, מה הרבותא בכך שגם את מי הבריכה חמדו, "ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי", אמנם נבל לקח את מימיו שלו והמתנחלים לקחו את מימיהם של הפלסטינים, הבדל קטן לטובת נבל, קמצן קמצן אבל לא גזלן, ואם נותרה עוד תמיהה אחרונה בכל העניין הזה, הרי היא כיצד התאפשר לאלף ישראלים להיכנס כך בחופשיות לשטח A, שכידוע אסור בכניסה לישראלים, ובכן התשובה לכך גם היא מובנת וטבעית, מסתמן כי רשויות הצבא כלל לא ידעו על הסיור, ורק לאחר מכן טענו שהוא תואם מראש, כלומר היהודים תיאמו בינם לבין עצמם פלישה המונית לשטח פלסטיני ריבוני, בסך הכל דפוס פעולה מוכר בשטחים, היהודים קובעים עובדות בשטח והחוק מתאים את עצמו אליהם, עם ערבים זה כמובן הפוך, החוק כותב את עצמו נגדם, החוק כידוע הוא עניין גמיש, מי כמו דוד המלך ידע זאת.

סוף רשע לתליה, כך על כל פנים בתנ"ך, גורלו של נבל איש הבליעל היה רע ומר, "וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן", עונש נורא אך הולם למי שליבו היה קר וקפוץ, אבל לא עוד עונש בימינו, למי שליבו כבר אבן בחייו.

25 במאי 2015 / עידן לנדו

הייצוא הבטחוני הישראלי לדרום סודן: קשר השתיקה

מאת: עו"ד איתי מק ועידן לנדו

כפי שידוע לנו היום, ישראל ייצאה נשק בשנות ה-90' לרואנדה, בזמן שהתחולל שם רצח עם. המידע על כך עודו חסוי ועתירה למען חשיפתו מתבררת בימים אלה בבית המשפט העליון. מן הפרשה ההיא, מסתבר, לא הופקו לקחים. מזה שנה וחצי מתרחשת במדינה אחרת באפריקה, דרום סודן, מלחמת אזרחים עקובה מדם, שמעורבים בה פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. התקשורת הבין-לאומית מסקרת אותה על בסיס יומיומי. התקשורת הישראלית סיקרה אותה בחודשים הראשונים ומאז היא בעיקר שותקת, אף כי מעשי הזוועה נמשכים בעצם הימים האלה. לשתיקה הזאת יש כנראה סיבה; גורמים בכירים בתעשיות הביטחון ובשלטון מעורבים בסחר נשק, טכנולוגיות ביטחון פנים ומעקב, והכשרת כוחות צבאיים, עם גורמים בדרום סודן, וכל פרסום בנושא עלול להביך אותם קשות.

מאז שנות ה-60' של המאה הקודמת מדינת ישראל מנהלת "מלחמה סודית" בדרום סודן ואף תמכה במאבקם של המורדים לשחרור החבל מעריצותה של חרטום. תמיכתה של ישראל לא נבעה מערכיה או מהזדהותה הכנה עם מאבק צודק ולגיטימי לשחרור, אלא בעיקר מאינטרסים אסטרטגיים שונים. בינואר 2011 התקיים משאל עם באזור דרום סודן בעקבות לחץ מסיבי של הקהילה הבין-לאומית. 99% מן התושבים הצביעו בעד עצמאותם מחרטום, וב-9 ביולי באותה שנה הכריזה דרום סודן על עצמאותה.

מדינת ישראל היתה בין המדינות הראשונות שהכירו במדינה החדשה, ובדצמבר 2011 ביקר בישראל נשיא דרום סודן, סלווה קיר. ישראל ראתה בעצמאותה של דרום סודן הזדמנות פז לקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה באזור, והשקיעה לא מעט בתשתיות אזרחיות ובסיוע צבאי. מערכת היחסים שנרקמה בין שתי המדינות חריגה גם בהשוואה לקשרים ההדוקים שהיו לישראל עם מדינות אפריקאיות אחרות, ויש בהם מימד של חסות.

את הקירבה המיוחדת הזאת יש להבין גם על רקע רשת האינטרסים האזורית. הסכסוך המקומי בין סודן ודרום סודן שהתנתקה ממנה מוזן ומפורנס על ידי איראן וישראל. בזמן שאיראן הידקה את קשריה סודן המוסלמית, ישראל הידקה את קשריה עם דרום סודן הנוצרית, שגם מספקת לה נפט. לפני שנתיים וחצי הפציצה ישראל – על פי מקורות זרים – מפעל נשק בחרטום, שהיה בבעלות איראנית, לפני שנה נתפסה ספינת נשק שהובילה לעזה נשק איראני מסודן, ורק החודש דווח על מל"ט ישראלי שיורט בשמי סודן. אין ספק שאיראן וישראל מנהלות ביניהן מלחמה מלוכלכת דרך בנות חסותן באפריקה. השאלה היחידה שצריכה להישאל כאן אם יש באסטרטגיה הכמו-אימפריאלית הזאת הצדקה כלשהי לסיוע עקיף לכוחות דרום סודניים שמבצעים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. שום אינטרס אסטרטגי של ישראל – אמיתי או מדומה – לא יכול לפטור אותה מן החובה החוקית והמוסרית למנוע כל ייצוא בטחוני שעלול לשמש למעשים הללו.

חגיגות העצמאות של דרום סודן, למרבה הצער, התחלפו במהרה באחת הטרגדיות הקשות של העשור השני במאה ה-21. מאז מחצית דצמבר 2013 מתנהלת בדרום סודן מלחמת אזרחים בין קבוצות אתניות ופוליטיות יריבות, הממשיכה למעשה את מלחמת האזרחים העקובה מדם שארכה כ-22 שנים עד לעצמאות המדינה מסודן. לפי העדכונים האחרונים, המלחמה הנוכחית גבתה עד כה כ-50,000 הרוגים, כשני מיליון פליטים ועקורים וכ-2.5 מיליון אזרחים בסיכון לרעב. ארגוני זכויות אדם והאו"ם מנו בשנה האחרונה כ-12,000 ילדים-חיילים בדרום סודן. כל הצדדים הלוחמים, ובפרט ממשלת דרום סודן והמליציות הקשורות אליה, מעורבים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והפרות חמורות של זכויות האדם.

הצדדים היריבים אינם מצליחים להכריע את המלחמה וגם מבחינה אתנית אין רוב לאף שבט; שבט הדינקה, שהממשלה הנוכחית מאויישת באנשיו, מהווה כ-35% מאוכלוסיית דרום סודן. מאחר שחלק מלוחמי האופוזיציה הם אנשי כוחות הביטחון לשעבר של הממשלה שערקו לשורות האופוזיציה על נשקם והכשרתם, לא פשוט לממשלה להכריעם בשדה הקרב. לכן בחרה הממשלה באסטרטגיה חלופית: מעשי טבח המוניים, אונס על בסיס אתני והתעללויות באזרחים המזוהים עם האופוזיציה. כל עוד הייצוא הביטחוני ממשיך לזרום ממדינות זרות, אין אינטרס לממשלת דרום סודן להגיע לפשרה, והיא דבקה באמונת שווא שתצליח להכריע את האופוזיציה בשדה הקרב.

בנסיבות אלה הטילו מדינות אירופה אמברגו נשק על דרום סודן, וארה"ב השעתה את הסיוע הצבאי לשם. מזה זמן מתקיימים נסיונות להעביר החלטת אמברגו דומה גם במועצת הביטחון של האו"ם. עד כה הנסיונות לא צלחו, הן עקב המחלוקות והמתיחות בין חברות המועצה והן בשל החשש שהמורדים יביסו את הממשלה. על אף הקשיים הפוליטיים לאישור אמברגו במועצה, חומרת המצב בדרום סודן ברורה לכל. ב-3 במרץ השנה אושרה במועצת הביטחון החלטה שנוסחה בידי ארה"ב (החלטה מס' 2206) המציבה אולטימטום: יוטלו אמברגו נשק וסנקציות נוספות אם הצדדים לא ינצרו את נשקם.

על אף התגובות המסתמנות בעולם, על פי פרסומים ומידע שהתקבל מפעילי זכויות אדם שהיו או נמצאים בדרום סודן, "המלחמה הסודית" של ישראל נמשכת. מאז הכרזת עצמאותה של דרום סודן, ישראל מזרימה אליה נשק ללא הרף, מאמנת את כוחות הממשלה ומספקת טכנולוגיות ביטחוניות שונות. שיתוף פעולה מתקיים גם בין ישראל לבין השב"כ הדרום סודני, וגורמים ישראלים התקינו ועוזרים להפעיל מערכת פיקוח ומעקב פנימי בדרום סודן.

המעורבות הישראלית כיום בדרום סודן חריגה בהסטוריה של הייצוא הביטחוני הישראלי. לא מדובר בתאוות בצע בלבד. ישראל אוחזת בקרנות המזבח ונאבקת על המשכו של פרויקט שהשקיעה בו לא מעט במשך שנים רבות, פרויקט שכשלונו עלול לפגוע באמינותה בעיני רודנים ומשטרים אחרים ברחבי היבשת, המקבלים ממנה סיוע צבאי.

פרסום רשמי של משרד הביטחון מנובמבר 2014 (כמעט שנה מפרוץ מלחמת האזרחים בדרום סודן) מתגאה בהצלחת סיב"ט (האגף לייצוא בטחוני) בתערוכה של "סייבר סקיוריטי" שפקדו אותה 70 משלחות מרחבי העולם – ביניהן גם משלחת של דרום סודן. ישנן עדויות על רובי גליל אייס שנמצאים ברשות צבא דרום סודן. שנה וחצי לפני פרוץ מלחמת האזרחים דיווח עיתון סודני על "רכבת אווירית" שמזרימה מישראל לדרום סודן טילים, ציוד צבאי וגם שכירי חרב אפריקנים (אחרי אימון). וזה נמשך עד ההווה: בתערוכת נשק ישראלית שתיערך בשבוע הבא במרכז הירידים בגני התערוכה תבקר גם משלחת צבאית מדרום סודן.

חישבו על כך לרגע: מדינה שבשטחה מתבצעים בימים אלה ממש פשעים נגד האנושות באמצעות נשק זר, שאירופה וארה"ב עצרו כל סחר ביטחוני איתה, שולחת משלחת רכש צבאי למדינת ישראל, ומתקבלת בזרועות פתוחות.

הדין הבין-לאומי והמוסר האנושי מחייבים את עצירתו של ייצוא ביטחוני העלול לשמש לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בעבר, מטעמים פוליטיים ובשל המלחמה הקרה, הקהילה הבין-לאומית לא יישמה חובה זו בהצלחה, אולם מאז שנות ה-90' של המאה הקודמת, החובה הזו קרמה עור וגידים בחקיקה חד משמעית בארה"ב ובאירופה, באמנות הבין-לאומיות ובמוסדות בין-לאומיים, כגון האו"ם ובתי הדין הפליליים הבין-לאומיים.

מלבד עצירה מוחלטת של הייצוא, אין לישראל דרך ממשית להבטיח שהנשק שהיא מספקת אינו משמש לטבח באזרחים; שאין הוא מכוון לראשן של נשים בשעה שכוחות ביטחון ומיליציות דרום סודניות אונסים אותן; שהאימונים שישראל מעבירה לכוחות ביטחון דרום סודניים לא משמשים לרצח ועינויים של אזרחים; ושטכנולוגיות ביטחוניות שהיא מספקת לא משמשות לרדיפת אזרחים על רקע פוליטי ואתני, ומסייעות בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. צריך להבהיר שהדין הבין-לאומי אוסר גם על ייצוא טכנולוגיות ונשק "שאינם יורים", במידה והם עלולים לסייע לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

ב-12 במרץ השנה התראיין עו"ד איתי מק בתכנית "לפי מקורות זרים" ברדיו "כל השלום" על הייצוא הבטחוני לדרום סודן (החל מדקה 47:50). בתכנית הוא הוסיף פרטים ועדויות על מעורבותה של ישראל באספקת נשק ואימונים לכוחות בדרום סודן. בעקבות הממצאים האלה, פנה עו"ד מק למשרד הביטחון בבקשה לעצור את הייצוא הביטחוני לשם. הפנייה, לא תופתעו, נדחתה.

בימים אלה פועלת ח"כ תמר זנדברג לשבור את קשר השתיקה. היא פנתה למשרד הביטחון ודרשה לעצור לאלתר את  הייצוא הבטחוני לדרום סודן. לפניה צורפה חוות דעת שעו"ד מק הכין ובה מפורטים היבטים עובדתיים ומשפטיים של העניין (נוסח הפנייה עם חוות הדעת נמצא כאן).

הציבור הישראלי חייב להצטרף לדרישה הזאת. הזמן הוא עכשיו.

* * *

שני עדכונים:

הפוסט תורגם לאנגלית כאן.

ביום שלישי, 2.6.15, בשעה 16:00, תיערך הפגנת מחאה במרכז הירידים (גני התערוכה) מול תערוכת ISDEF 2015, שבה מתארחת גם משלחת צבאית מדרום סודן. לפרטים נוספים ראו כאן.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,750 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: