תגית: פשעי מלחמה

"המבצעים של הטרור מוחקים את ההבחנה בין לוחם ללא לוחם וגם בין יהודי ללא יהודי. הם בזים בוז מוחלט לערכים ולחוקים שמקובלים בעולם האנושי והנהוג." (ב"נ, 19.4.2010)

ילדי משפחת סמוני המתים. עזה, 5.1.2009. תצלום: "רויטרס"

"כאשר העושה צופה כי התנהגותו עשויה להצמיח, בדרגת הסתברות קרובה לוודאי, את התוצאה בה מותנית השלמת העבירה, ובכל זאת אינו נמנע מאותה התנהגות, רואים את יחסו כלפי גרימת התוצאה כשקול כנגד החפץ בגרימתה, למרות שלא רצה בה". (הלכת הצפיוּת, ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין כרך א', תשמ"ד, ע' 593)

"הלכת הצפיוּת משווה מודעות, בנסיבות מסויימות, לכוונה. היא רואה בקיומה של מודעות מצד העושה, לכך שהתנהגותו האסורה תגרום, במידת הסתברות קרובה לוודאי, לתוצאה אשר בה תלויה השלמת העבירה, משום מחשבה פלילית השקולה לכוונה פלילית" (הנשיא מ' שמגר בע"פ 172/88, וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, ע' 280).

הפוסט הזה הוא תרגיל באסוציאציות חופשיות. התקבצו בו כל מיני חומרים מעניינים שנתקלתי בהם בחודש האחרון ולא הספקתי לעכל אותם עד תום. בהדרגה החומרים התחילו לשלוח איתותים אחד לשני וליצור איזשהו "מעגל תהודה". במקום לשבת ולכתוב מסה מנומקת על כל אחד מהם, החלטתי פשוט להעלות אותם ביחד ולראות מה קורה (הא, איזה כיף שכתיבת בלוג לא דומה לכתיבת מאמר אקדמי).

במלים אחרות, הפוסט הזה נולד משילוב של סקרנות ועצלות.

אני משאיר לקוראים לעשות את החיבורים, או הניתוקים, בין החומרים השונים. כמו שאמרתי, אין כאן טיעון מסודר, רק אסוציאציות פרטיות שלי. בכל מקרה, כל אחד מהחומרים האלה מרתק בפני עצמו. לא תשתעממו.

1. לפני חודש התפרסם ב"כלכליסט" ראיון מעמיק עם פיליפ זימבארדו, פסיכולוג חברתי שקנה את תהילתו בניסוי הכלא המפורסם בסטנפורד (עוד על הניסוי והשלכותיו, כאן). הראיון הוא קריאת חובה לכל מי שמתעניין בפסיכולוגיה של הרוע. בהזדמנות זאת אמליץ בחום על כל סדרת "השראה" של "כלכליסט", שמשקמת את הכבוד האבוד של עיתונות המדע הפופולרי. הסדרה מתמקדת במדעי החברה והאדם, ולמרות הדגש המופרז על תחומים "כלכליים" כמו קבלת החלטות וחידושים טכנולוגיים, יש בה כמה פנינים אמיתיות, ראיונות עומק עם אנשים חכמים ולא שגרתיים. הראיון עם זימבארדו היה תחילת המסע האסוציאטיבי שלי.

2. לפני שבועיים הודלף לתקשורת העולמית סרטון וידאו שמתעד חיסול ממסוק בירי אוטומטי של יותר מ-12 איש באחד מרבעי בגדד. הסרטון צולם במסוק אפאצ'י אמריקאי ונשמעים בו בבירור חילופי הדברים בין צוות המסוק לבין המפקדה שמאשרת את הירי. בין התושבים שנהרגו היו שני עיתונאי "רויטרס"; אחד מהם שרד במטח הירי הראשון, וזחל בשארית כוחותיו על המדרכה עד שהגיע רכב חילוץ. בשלב זה חיסל מטח ירי שני מהמסוק אותו ואת מחלציו. ראו עוד פרטים כאן.

הסרטון שהודלף בידי "ויקיליקס" כבר עשה כותרות בכל העולם, וגם הוזכר בארץ (אף כי נדחק לשוליים; מה לנו ולחיסולים מהאוויר?). מי שהחמיץ אותו, מוזמן לצפות כאן. זהו אחד הקטעים המצמררים ביותר שראיתי מימי. לא רואים בו דם או גופות מבותרות: רק "אנשים על הכוונת", תק-תק-תק של ירי אוטומטי, והמלים שיוצאות מפיהם של הרוצחים. אין מלים לתאר את המלים.

3. "אזרחים על הכוונת" הוא גם שמו של סרטון שהפיק ארגון "עדאלה" לפני כחודש על אי-שוויון בין יהודים לערבים בישראל. בסרטון סוקרים מומחים את ההבטים המרכזיים של האי-שוויון הזה, באופן מרוכז ובהיר. בין לבין עורך צמד קומיקאים ערבים ראיונות אקראיים עם "היהודי שברחוב", וברקע גם נשמעת מוסיקת ראפ פוליטית. הסרטון מעולה (כלומר מדכא ברמות); אל תחמיצו את השניות האחרונות בחלק השני. ניתן לצפות בסרטון עם תרגום לעברית כאן.

4. והנה יוסי ואיתמר (שיש להם אתר חדש), גם הם בסאטירת רחוב נוסח "בוראט", על יחסם של הישראלים לפליטים מדארפור. כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים.

                             

[תזכורת: כבר עשית מנוי דוא"ל לבלוג במשכנו החדש? אם לא, ראה/י צד שמאל למעלה]

איך נדע את העתיד לקרות? זוהי מצוקה אנושית על-זמנית. איך נדע מה קורה עכשיו? זוהי כנראה מצוקה מודרנית, בת לוויה לחיים בחברה שבה תמונת המציאות תמיד עוברת דרך פילטרים של סוכני תעמולה. ואיך נדע מה קרה בעבר? כאן כבר אנו נתונים להתגוששות המרה בין הזיכרון לשיכחה, בין הפרצפציה לסלקציה.

איך נזכור את "עופרת יצוקה"? הנה תשובה לא רעה: באופן שבו היא (או הוא? מה זה היה, מלחמה או מבצע? פלישה או מגננה?) תוצג במוספי העיתונים של יום השנה. כחלוף שנה מיומה הראשון של המתקפה, המאבק על ייצוגה בזיכרון הלאומי כבר מראה סימני דעיכה. עוד שנה שנתיים (עוד מתקפה מתקפותיים), והגירסה הרשמית – "8 שנים ירו עלינו קסאמים ולא הגבנו, בסוף כיסחנו אותם ובאמת הם הפסיקו לירות" – הגירסה הזאת תהפוך מעוד נראטיב ל"הסטוריה האמיתית"; יתר הגירסאות ייבלעו במרחבי האינטרנט כתיאוריות קוספירציה בנות-חלוף.

לכן, יום השנה ל"עופרת יצוקה" הוא הזדמנות בלתי חוזרת לכל מתנגדי המתקפה הזאת מראשיתה, לכל מבקריה, לכל מזועזעיה, להציג אולי בפעם האחרונה את תמונת המציאות כפי שהם תפסו וחוו אותה; החל בחודשים שקדמו למתקפה וכלה בממצאים שהתגלו בשוך אבק הפצצות.

הסיכום שיוצג בשורות הבאות, ייאמר מראש, הוא סיכום סלקטיבי. אין בו מילה אחת (למעט מניין ההרוגים) על מה שאירע בזירה הישראלית. מטחי הטילים על הדרום, החיים במקלטים, היערכות פיקוד העורף וכדומה. אל דאגה; מאלה יקבל הישראלי הממוצע די והותר בכל ערוץ תקשורת אפשרי. זאת הסלקציה שלהם. מי שהטריח עצמו אל הבלוג השולי הזה כבר הודה, בעצם המעשה הזה, שמעניין אותו מה נותר מחוץ לעדשת הסיקור של המיינסטרים.

נותר המון, וגם מתוך ההמון הזה צריך לבחור. בסיכום שלי החלטתי להתרכז בהבטים שנראים לי הכי חשובים לעיצוב התודעה העתידית של כל אזרח בישראל. לא רק לדעת מה באמת קרה בעזה בין ה-27 לדצמבר 2008 ל-17 בינואר 2009, אלא איך התאפשרו אותם אירועים, מהם המנגנונים הצבאיים והתעמולתיים שחוללו אותם. זאת משום שאת האירועים השארנו מאחורינו, אבל מנגנוני האופל עדיין איתנו, וכבר שוקדים על המתקפה הבאה. ומיותר להזכיר מה קורה למי שלא לומד מן העבר שלו עצמו.

הסיכום הזה נחלק לכמה פרקים. הפרק הראשון סוקר את רצף האירועים והמחדלים שהובילו למתקפת "עופרת יצוקה". עיקרו – להוכיח את נמנעותה, מיוּתרוּתה של המתקפה, ולהצביע על המטרות הנסתרות מאחוריה, באופן יסודי יותר מאשר נעשה עד כה. הפרק השני סוקר את סטטיסטיקות ההרוגים ואת הפערים המטרידים בין גירסת צה"ל (החסויה מהציבור) לגירסאות של ארגוני זכויות אדם (הגלויות לציבור). הפרק השלישי דן בהרחבה בעדויות וראיות לפשעי מלחמה שעומדות בסתירה בולטת להכחשות צה"ל. הפרק הרביעי מתאר את "רוח המפקד" ששרתה על המבצע, בתדריכים ובמדיניות הפתיחה באש, כפי שעולה מעדויות מתוך צה"ל. הפרק החמישי והמסכם מתייחס לאופציות החקירה העומדות בפני מי שבאמת מוטרד מן הממצאים המתועדים.

הבלוג הזה כבר סיכם חלקית הבטים שונים של "עופרת יצוקה" לפחות שלוש פעמים. הסיכום הנוכחי חופף את הפוסטים הקודמים רק במעט, ומציג תיעוד וניתוח שיהיו חדשים, אני מקווה, גם למי שעקבו מקרוב אחרי הביקורת על המתקפה. סיכום מקיף ומצויין נוסף ניתן למצוא בבלוג של איל ניב.

המבצע לא נועד להסיר את איום הטילים מעל יישובי הדרום: צעד צעד

הרציונל של "עופרת יצוקה", כפי ששווקה בארץ ובעולם, היה לתת מענה לאיום הטילים ששיגר חמאס על תושבי הדרום בשנים האחרונות. אכן, אלפי טילים שנחתו בשנים האחרונות בשדרות ובעוטף עזה הפכו את חייהם של תושבי הדרום בלתי נסבלים. לפחות בהבט הזה, אי אפשר לערער על צידקתה העקרונית של פעולה שנועדה להשיב את השפיות לחייהם של תושבי הדרום.

אבל לא זאת היתה מטרת "עופרת יצוקה". הדברים הללו נידונו כאן ובאתרי שמאל בודדים, אך נבלעו בהמולה התעמולתית הבלתי פוסקת שאופפת את המבצע כבר שנה. לכן אי אפשר להפריז בחשיבותם. ניתוח שקול של השתלשלות האירועים במחצית השניה של 2008 מראה בבירור שהסרת איום הטילים מעל יישובי הדרום לא יכולה היתה להיות המטרה האמיתית של המבצע. זאת משום שהיתה דרך מיידית, זולה ולא אלימה, לעשות כן, אך ההנהגה הישראלית ביכרה, מסיבות שראוי להרהר עליהן, את דרך האש והקטל.

מדובר בהסטוריה בת שנה וחצי בסך הכל, שכבר נקברה תחת הררי מלל כוזב. כדי לשחזר אותה, צריך לעשות Rewind ל-19 ביוני 2008 – היום שבו נכנס לתוקפו הסכם הרגיעה, התהדיאה, בין ישראל לחמאס. ועוד צריך לשבת עם זכוכית מגדלת על נתוני הירי באותה תקופה.

הסכם הרגיעה

ובכן, כך קרה מה שלא היה חייב לקרות.

עד לתקופת הרגיעה, היה סוער מאד. לפי נתוני צה"ל, במהלך 2006 נורו 1,744 טילים (רקטות ופצמ"רים) מרצועת עזה לדרום, ובמהלך 2007 נורו 1,934 טילים.

הסכם הרגיעה נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור לפוג ב-19 בדצמבר, 6 חודשים לאחר מכן. עיקרו של ההסכם, שהושג בתיווך מצרי, היה הפסקת אש מוחלטת של שני הצדדים, ופתיחת המעברים לסחורות מישראל.

ההסכם השברירי החזיק מעמד יפה עד ה-4 בנובמבר. אומנם היו פה ושם פעולות צבאיות משני הכיוונים, אבל על פי ההבנות הלא-כתובות בין ישראל לחמאס הן לא נחשבו קאזוס בלי לשבירת הכלים. הפוליטיקאים הטיחו אשמות הדדיות לצורכי פנים: הם האשימו אותנו בהפרות ואנחנו אותם. שני הצדדים צדקו, אבל ידעו היטב שהעצימות הנמוכה של האש עדיפה עשרות מונים על מה שקדם ליוני 2008. מכל מקום, הטענה הישראלית השגורה שהחמאס הפר את הרגיעה בלי הרף אין לה על מה לסמוך. למעשה, בשבוע הראשון לרגיעה נרשמו 7 הפרות ישראליות ורק אחת של החמאס.

בכל מה שקשור לפתיחת המעברים – ישראל לא עמדה בהתחייבויותיה. למעשה, במהלך הרגיעה נכנסה לעזה פחות אספקה מאשר בתחילת 2006, כשירי הטילים היה בשיאו. הנראטיב הישראלי, לפיו צד אחד (אנחנו) עמד במלוא התחייבויותיו במסגרת הסכם הרגיעה, בעוד הצד השני (הם) מפר את התחייבויותיו אחת לאחת – הוא שקר תעמולתי. התעמולה הזאת מילאה תפקיד מרכזי בגיוס התמיכה הציבורית למבצע "עופרת יצוקה", שכן אם הצד השני אינו מכבד הסכמים, אין מנוס משימוש בכוח.

המספרים לא משקרים

האם החמאס שמר על הפסקת האש? התשובה היא כן, באופן כמעט מוחלט (ההפרות הבודדות בוצעו בעיקר בידי ארגונים סוררים). את זה חשוב לראות במספרים, כי על שקר "ההפרות" נבנתה בישראל מערכה שלמה של הונאה והולכת שולל.

ובכן, כמה טילים נורו לדרום במחצית הראשונה של 2008, עד להסכם הרגיעה? אל הנתון הזה צריך להגיע בדרכים עקלקלות. אחרי חיפוש מאומץ התברר שהפילוח המדוייק ביותר של ירי הטילים, עד לרמת היום הבודד, נמצא במאגרי השב"כ. כך נראית 2008 – לפני ואחרי הרגיעה.

סך כל הטילים שנורו במהלך 2008 מעזה – כ-3,600. מתחילת הרגיעה ועד לסוף השנה נורו 664 טילים. כלומר, עד ל-19 ביוני נורו 2,936 טילים. בממוצע, 17 טילים ביום.

עין תמימה עלולה לחשוב ש-664 הטילים שנורו מתחילת הרגיעה ועד לסוף 2008 מוכיחים שהרגיעה לא עבדה. אבל ההפך הוא הנכון. מסתבר שעד ה-4 לנובמבר, תאריך מפתח שמיד נחזור אליו, נורו בסך הכל 50 טילים. לאורך 4 וחצי חודשים, מדובר בממוצע של טיל בכל 3 ימים.

כלומר, מ-17 טילים ביום, הורידה הרגיעה את הירי לטיל כל 3 ימים. הסדר שמוריד את רמת האש פי 50 הוא,  ללא ספק, הסדר שעובד. זאת ועוד, רמת הירי ירדה באופן עקבי לאורך הרגיעה: 18 טילים ביולי, 19 טילים באוגוסט, 5 טילים בספטמבר ו-4 טילים באוקטובר. חודש אוקטובר 2008 היה החודש השקט ביותר שידעו תושבי הדרום מזה שנים. בכל תקופת הרגיעה, עד ה-4 בנובמבר, לא נהרג או נפצע אף אזרח ישראלי מירי טילים.

לא רק המספרים, אלא גם תושבי שדרות מספרים אותו סיפור: תקופת הרגיעה היתה תקופה של פריחה והתאוששות, שכולם קיוו כי תימשך. אומנם כולם גם ידעו כי החמאס מנצל את תקופת הרגיעה כדי להתחמש, אבל רגע, מה בדיוק צה"ל עשה באותו זמן? כיתת חרבותיו לאתים? או שמא רכש והשמיש מערכות נשק חדשניות שנוסו לראשונה על תושבי עזה? צבירת נשק הדדית היא עובדת קיום בסכסוכים לאומיים; השאלה החשובה היא מי מהצדדים מנסה למצות אופציות לא אלימות לפני שהוא בוחר להפעיל את הנשק שצבר.

ואז נמאס לנו מהשקט

ב-4 לנובמבר הכל קרס. באשמת ישראל.

כוח של צה"ל חדר לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נטען, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס. מיד, ולא רגע לפני כן, החל הסיחרור המוכר. בתוך יממה נורו על הדרום 66 טילים – יותר מאשר בכל ארבעת וחצי חודשי הרגיעה שקדמו ליממה הזאת. תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירה הרמטית של המעברים, החשכת עזה ובלימת הסיוע ההומניטארי.

בנובמבר 2008 קפץ גרף השיגורים ל-233; זאת בהשוואה ל-4 שיגורים בלבד באוקטובר. במלים אחרות, שבירת הרגיעה בידי צה"ל הקפיצה, בן לילה, את ירי הקסאמים כמעט פי 60.

הגרף מאתר השב"כ מספר את כל הסיפור.

בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל הפרה את הרגיעה, אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשתה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. בשיח הישראלי, כמובן שזה לא נחשב הפרה; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי זאת היתה נקודת המפנה שהציתה את האש, אש שכבר הגיעה לדעיכה כמעט מוחלטת במהלך אוקטובר 2008. מי שהחליט על הפעולה, מי שבחר לבצע אותה גם במחיר הגבוה (6 הרוגים) שספג החמאס, לקח בחשבון את ההשלכות.

נסו לדמיין את התרחיש האלטרנטיבי הזה: ישראל והחמאס מגיעים עד לסוף הרגיעה, ה-19 לדצמבר 2008, במצב של אש נצורה לחלוטין. חודשים ארוכים בלי טילים ובלי פשיטות וגיחות אוויריות. במצב כזה, כל הסיכויים שהסכם הרגיעה היה מתחדש, והפעם עם פוטנציאל להתקדם לסוגיות יותר רגישות – שחרור גלעד שליט והרחבת הרגיעה גם לגדה המערבית. לפני שהיינו יודעים את זה, כבר היינו בתהליך שלום דה-פקטו עם החמאס.

הו, האימה.

הייתכן שהחשש הזה עמד מאחורי ההחלטה על הפעולה ב-4 בנובמבר? או שמא הפעולה היתה רק גורם מזמן, והדברים ממילא נגזרו מראש כבר חצי שנה קודם לכן, כאשר הוכנו התכניות המבצעיות ל"עופרת יצוקה"? על פי הניתוח ההגיוני להפליא של צבי בראל, ישראל ריסקה את הרגיעה בעזה כיוון שבשום אופן לא היתה מוכנה להרחיב אותה גם לגדה המערבית. ההתנקשות ברגיעה, על גבם של תושבי הדרום, נועדה להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

חמאס שאף להמשיך ברגיעה

ומה לגבי החמאס? האם הוא היה מעוניין בהמשך הרגיעה? למרבה הפלא, כן. גם כאן, התיעוד קיים, וסותר את הנראטיב הרשמי של ישראל, שחפצה להציג את החמאס כסרבן הידברות כרוני.

מיד לאחר תום הסכם הרגיעה, הצהיר מחמוד א-זהאר בראיון לחדשות 10, כשהוא פונה ישירות לממשלת ישראל, שחמאס מעוניין להאריך את הרגיעה בחצי שנה לפי התנאים המקוריים; כלומר, החמאס נסוג מדרישתו להרחיב את הרגיעה לגדה. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. הוא חזר על ההצהרה גם בעיתונות המצרית. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו.

בשלב הזה נוהגים סרבני הפיוס אצלנו לבטל בהינף יד את הכרזות הערבים – שהרי ידוע שהערבים דוברים אמת רק כשהם מחרחרים מלחמה, ומשקרים במצח נחושה רק כשהם מדברים שלום. למרבה המבוכה, רצינות כוונותיו של החמאס הובנה גם על ידי "המעריכים הלאומיים" שלנו. ב-21 בדצמבר, יומיים לאחר תום הסכם הרגיעה,  קבע ראש השב"כ, יובל דיסקין: "החמאס מעוניין בהמשך הרגיעה אבל רוצה לשפר את התנאים שלה. הוא רוצה שנסיר את המצור ונפסיק את ההתקפות ונרחיב את הרגיעה גם ליהודה ושומרון".

ראוי להעיר כאן שדרישתו זו של החמאס היתה מוצדקת לגמרי. הזכות ששמרה לעצמה ישראל לעצור את האש מול עזה ולהמשיך אותה בגדה משקפת אידאולוגית הפרדה חד-צדדית לחלוטין, לפיה אין קשר בין החמאס בעזה לחמאס בשכם. באותה מידה יכול היה החמאס להכריז שהוא יעצור את האש על שדרות אבל ימשיך אותה על אשקלון.

בכל מקרה, כמו שהזכרנו, גם מן הדרישה הצודקת הזאת (להרחיב את הרגיעה לגדה) נסוג החמאס יומיים מאוחר יותר. זה לא עזר. מכונת המלחמה הישראלית שעטה קדימה.

כנהוג במקומותינו, כשתופי המלחמה רועמים, התקשורת שותקת. קול בודד שהצהיר בגלוי ש"אפשר היה גם אחרת", ועשה זאת בזמן אמת, היה נחמיה שטרסלר מ"הארץ" (באותו יום פירסמתי אני את קריאת הסירוב שלי). השאלה למה דווקא עיתונאי כלכלי ולמה דווקא שטרסלר יכול היה לזהות את הספין התעמולתי שהוביל למלחמה היא שאלה מעניינת. כלכלי דווקא,  משום שהפרשנים הבטחוניים והפוליטיים שלנו קשורים בעבותות יותר מדי איתנים אל המערכות שהם מסקרים מכדי לפתח פרספקטיבה דיסידנטית בזמן אמת. שטרסלר דווקא, משום שמדובר בעיתונאי "שונא-שלטון" מעיקרו, שתמיד מפקפק ביכולתה ובטוהר כוונותיה של המדינה. באופן פרדוקסלי, כשמדובר בתחום הכלכלי-חברתי, הערעור על הפריבלגיות של המדינה מציב את שטרסלר לצידם של בעלי הכוח וההון; בתחום המדיני, אותו ערעור מציב אותו לצידם של משוללי הזכויות הפוליטיות (מי יודע, לו ניתן היה להוציא את ניהול המבצע הצבאי מידי המדינה ולהפקידו בידי "כוחות השוק היעילים", אולי היה שטרסלר תומך בו).

העמדה הישראלית היתה חלולה, ריקה מתוכן. אף אחד לא אמר זאת טוב יותר מאשר תושבת שדרות, נעמיקה ציון, במאמר הנוקב שפירסמה בעיצומה של המתקפה:

"בפעם הראשונה בה הרגשתי שהמדינה באמת מגנה עלי, היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם כל אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלסטינים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אל-קאעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים,  קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?"

ציון הפריזה רק בזאת: לא נדרש ממנהיגנו "להפוך כל אבן" או "ליסוע עד קצה העולם" כדי להמשיך את הרגיעה. כל שהיה נחוץ היה לומר הן להצעות הברורות וההוגנות שנשמעו מעזה ומדמשק.

לענייננו חשוב הסיכום. השתלשלות האירועים הבטחוניים והמדיניים במהלך נובמבר-דצמבר 2008 מובילה למסקנה אחת: הסכם הרגיעה עבד יפה, החמאס היה מעוניין לחדש אותו, אבל ישראל היתה נחושה לסכל אותו בטרם עת, סירבה לדון על הארכתו, ויזמה מסלול של התנגשות אלימה עם החמאס, שהוביל בהכרח למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה".

את המסקנה הזאת ראוי לגזור ולשמור, לקראת העימות הבא בעזה, שקברניטנו כבר שוקדים על אי-נמנעותו.

אם כך,  על מה נלחמנו?

אם לא על שלום שדרות, הבינה נעמיקה ציון, אז על משהו אחר. המטרה האמיתית היתה למוטט את שלטון החמאס. ובמטרה זו התמזגו רישעות ואיוולת. רישעות, משום שקברניטי המדינה – אולמרט, ברק, לבני ואשכנזי – ידעו יפה שהמחיר האנושי של המבצע, על הנחיות האש הברוטליות שלו, יהיה מחריד, ובסופו של חשבון, איום הטילים על הדרום לא יוסר. ואיוולת, משום שאותם קברניטים לא למדו דבר מן ההסטוריה הקרובה והקרובה מאד – לא ניתן להפיל שלטון עוין באמצעות טבח באוכלוסיה שתחת מרותו. אכן, הודות למבצע הארור הזה, אחיזתו של החמאס בעזה איתנה מתמיד (ממש כמו אחיזתו של החיזבאללה בהנהגה הלבנונית אחרי מלחמת לבנון השניה).

הראיות לכך שהפלת שלטון החמאס היתה המטרה האמיתית של המבצע רבות מספור ונסקרו במקומות אחרים. ממשלת אולמרט הצהירה על המטרה האסטרטגית הזאת בגלוי, לפני וגם תוך כדי המבצע. בחירת המטרות – מבני ממשל בעזה, משרדי ממשלה, תשתיות חינוך ובריאות – מלמדות שלא רק הזרוע הצבאית של החמאס היתה על הכוונת. פרשנים בכירים דיברו על כך (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות",  23.1.09: "שני הפרקים האחרונים [של המבצע] אמורים היו למוטט את החמאס, לאפשר השתלטות על מערך ההברחה לעזה, וממילא לשנות שם את השלטון"), אבל הגירסה השלטת, זו שנטחנה מבוקר עד ערב בידי סוכני התעמולה, ולמרבה הצער שיכנעה גם את רוב תושבי הדרום המבוהלים, היתה – "להסיר את איום הטילים מהדרום". זה נשמע טוב יותר, צודק יותר, מאשר הזיה כוחנית ופרועה להחלפת השלטון בעזה.

שנה אחרי, איום הטילים גדל והתעצם, הגיע עד תל-אביב, ושלטון החמאס בעזה חזק מתמיד. ישראל מבוּדדת כפי שלא היתה מעולם, החרם הכלכלי עליה מתקדם צעד אחר צעד, ובכיריה מדירים רגליהם מבירות אירופה מחשש שייעצרו.

הרוגים

בצד הישראלי התמונה ברורה. 13 ישראלים נהרגו במהלך המבצע. 9 בידי פלסטינים, 3 מהם אזרחים ו-6 חיילים. 4 חיילים נהרגו מאש כוחותינו.

על האבידות בצד הפלסטיני יש מחלוקת.

נתוני צה"ל (אפריל 2009): 1,166 הרוגים, מתוכם 709 אנשי חמאס וג'יהאד; 295 אזרחים, מתוכם 138 ילדים מתחת גיל 16 ונשים; ו-162 גברים מעל גיל 16 שלא זוהו בוודאות.

נתוני "בצלם" (ספטמבר 2009): 1,387 הרוגים,  מתוכם 773 לא מעורבים בלחימה, כולל 309 קטינים ו-109 נשים. 330 הרוגים השתתפו בלחימה, 248 הרוגים היו שוטרים במשטרה הפלסטינית.

נתחיל דווקא בשוטרים. כל 248 השוטרים נהרגו ביומו הראשון של המבצע, בהפגזות אוויריות על המטה הראשי של המשטרה הפלסטינית ועוד 18 תחנות משטרה. צה"ל מונה אותם עם אנשי החמאס והג'יהאד, אף כי אין מידע בדוק לגבי השתייכותם הארגונית. מה שברור הוא שאף אחד מהם לא היה מעורב בלחימה בעת הפצצת הפתע של חיל האוויר (ו-42 מהם היו צוערים שזה עתה הוסמכו). משטרה כחולה היא גוף אזרחי, ולכן הטבח בשוטרים עונה, ככל הנראה, להגדרה של פשע מלחמה.

כמה אזרחים פלסטיניים נהרגו? המקסימום, לפי הצבא, הוא 457 (אזרחים פלוס לא מזוהים). המינימום, לפי "בצלם", הוא 773. הפער המינימלי, אם כן, הוא 316 אזרחים. אם מותחים את הפער למקסימום (מוסיפים את השוטרים וגורעים את הלא מזוהים), מגיעים ל-726.

כלומר, צה"ל מכחיש שהרג בין 316 ל-726 אזרחים פלסטיניים, שלפי "בצלם" הוא בהחלט אחראי למותם. לא הפרש של מה בכך.

"בצלם" הוא ארגון רציני. הוא ביקר בבתי נפגעים ובבתי חולים, ואסף תעודות פטירה, תמונות ועדויות אודות 363 ילדים (מתחת גיל 16) ונשים שנהרגו. לפי הצבא, נהרגו "רק" 138 ילדים ונשים.

כלומר, בידי "בצלם" יש ראיות למותם של לפחות 225 נשים וילדים במהלך "עופרת יצוקה" שהצבא מכחיש אחריות לגורלם. שוו בנפשכם – 225 נשים וילדים בישראל שהיו נהרגים בפעולות טרור שאף אחד לא היה לוקח אחריות עליהן. נוסיף כאן שנתוני אמנסטי אינטרנשיונל קרובים מאד לנתוני "בצלם": כ-1,400 הרוגים, מתוכם כ-300 ילדים, ו-115 נשים.

מה עושים בצה"ל בקשר לזה? האם מישהו מוטרד מהפערים העצומים במספרי ההרוגים? האם מישהו בצבא ש"כל הזמן בודק את עצמו" לפחות פנה ל"בצלם" על מנת להשוות ראיות ונתונים?

כמובן שלא. צה"ל הוא מעל לטעויות. לא רק שלא נרשמה פניה ל"בצלם", אלא שמתוך 20 פניות של הארגון לצבא, בנוגע לתקריות שבהן נורו ונהרגו אזרחים במהלך "עופרת יצוקה", נפתחה חקירת מצ"ח רק באחת מהן (שימוש ב"מגנים אנושיים").

רשימות ההרוגים שגיבשו "בצלם" ואמנסטי אינטרנשיונל פתוחות לעיון הציבור. רשימת ההרוגים שצה"ל גיבש – חסויה. בקשות לחשוף אותה נתקלו בסירוב. מהו הפירוש הסביר לסירוב הזה? למה רשימת ההרוגים צריכה להיות סודית? אולי חוששים בצה"ל לבשר לחלק מן ההרוגים שהם בעצם מתים, שלא לצער אותם? ואולי פשוט כמו בכל הבט של המבצע הזה – החל מן האיסור על עיתונאים להיכנס לעזה וכלה בסירוב לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון – דובר צה"ל אימץ את הנחת העבודה "מינימום מידע, מינימום ביקורת"? ומה עוד צריך לקרות כדי שסוף סוף יבינו שם למעלה – כשאנחנו עוצמים את העיניים, הזוועות לא נעלמות. הן ממשיכות להתקיים לנגד עיניים אחרות.

האם "בצלם" חסין מטעות? לא, כמובן שלא. אבל יש להניח שלפחות מבחינת התחקיר בשטח עזה, בסיס הנתונים של "בצלם" עשיר יותר מזה של הצבא. צבא שבאמת היה מעוניין להגיע לחקר האמת, ולעמוד מול הנתונים הקשים של הרג האזרחים בעזה, לא היה שומר על שתיקה אדישה כל כך לנוכח עדויות שחותרות באופן כה בוטה תחת עמדתו הרשמית. הוא היה מנסה לשלב כוחות עם כל גורם שיכול להציע מידע חיוני ואלמנטרי כל כך.

בימים אלה צה"ל משתבח בכך ששיעור הפגיעה באזרחים ב"עופרת יצוקה" היה "רק" 1 מתוך 4. שיעור כזה, בלי ספק, היה גורם לשערותיהם של מנהיגי העבר של ישראל – בן גוריון, דיין, ואף בגין – לסמור מאימה ובושה. אבל הזמנים השתנו. מעניין מה היו אותם מנהיגים חושבים על שיעור פגיעה באזרחים של 7 מ-10, כפי שעולה מנתוני "בצלם".

ראיות לפשעי מלחמה

במהלך המתקפה ובשבועות שאחריה הצטברו ראיות ועדויות רבות לפגיעה מאסיבית באוכלוסיה אזרחית שלא היתה מעורבת בלחימה. הראיות הן, קודם כל, מאות האזרחים ההרוגים; שאריות  פיזיות של אמצעי לחימה שהחוק הבינלאומי מגביל מאד את השימוש בהם; עדויות של קורבנות; דו"חות רפואיים של רופאים ופרמדיקים; ולבסוף, עדויות של חיילי צה"ל עצמם.

התגובה האוטומטית של צה"ל ודוברים ישראליים היתה שהחמאס הפך את האוכלוסיה האזרחית בעזה ל"מגן אנושי". ואולם, לטענה זאת לא נמצא בסיס. למעשה, יש עדויות לא מעטות, כולל של חיילים, לשימוש שצה"ל עשה בפלסטינים כמגינים אנושיים:

"אמנסטי אינטרנשיונל מצדו לא מצא כל ראיות לכך שחמאס או ארגונים פלסטיניים אחרים הפרו את דיני המלחמה במידה שבה טענה ישראל שוב ושוב. בייחוד, לא מצא הארגון כל ראיות לכך שחמאס או לוחמים אחרים כיוונו את תנועתם של אזרחים כך שזו תגן על אובייקטים צבאיים מפני התקפות. לעומת זאת, אמנסטי אינטרנשיונל מצא כי בכמה הזדמנויות במבצע "עופרת יצוקה" דווקא כוחות ישראליים כפו על פלסטינים לשמש "מגנים אנושיים". בכל מקרה, המשפט ההומניטארי הבינלאומי מבהיר כי שימוש ב"מגנים אנושיים" בידי אחד הצדדים אינו פוטר את הצד התוקף מחובותיו החוקיות בכל הנוגע לאזרחים.

נציגי אמנסטי אינטרנשיונל ראיינו פלסטינים רבים שהתלוננו על התנהלותו של חמאס, ובייחוד על דיכוי ותקיפה של מתנגדי חמאס, ובכלל זה מעשי הרג, עינויים ומעצרים שרירותיים. עם זאת, אמנסטי אינטרנשיונל לא קיבל כל תלונה מתושבים על כך שלוחמי חמאס השתמשו בהם כ"מגנים אנושיים".

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 70)

אומנם לוחמי החמאס פעלו מתוך שכונות אזרחיות, אבל למעשה לא הם בחרו את זירת הקרב. ממילא, כיוון שישראל גמרה אומר להחריב את מבני הממשל והאדמינסטרציה הפלסטיניים, היא בעצמה מיקמה את הלוחמה באזורים מאוכלסים.

התקשורת הישראלית הרבתה לעסוק בטפל ולא בעיקר. היא התרכזה בשליחים ולא במסר. יחידים וארגונים שהציגו טענות ואף ראיות לפשעי מלחמה של צה"ל הותקפו אישית (ובעניין הזה התקשורת יישרה קו כמעט לגמרי עם דובר צה"ל). פישפשו ברקע האישי שלהם, במקורות המימון שלהם, ב"התעלמות" כביכול מפשעי החמאס – הכל כדי לא לדון בטענות לגופו של עניין. המדיניות הזאת, כידוע, התפוצצה לישראל בפנים, עם פרסומו של דו"ח ועדת גולדסטון וגל התביעות נגד בכירים ישראלים בבתי משפט באירופה.

המיסוך התקשורתי הכבד הזה השכיח (והלא זו היתה מטרתו העיקרית) את העדויות והראיות עצמן. לכן לא יזיק, דווקא בימים אלה שבהם מתכתשת ישראל עם חצי עולם על התבטאויות ודימויים ומפגני צדקנות ועלבון, לחזור אל העובדות הכואבות, המצמררות של מבצע "עופרת יצוקה".

מתוך הררי התקריות שתועדו, בחרתי שלוש בלבד. הן מתוארות בדו"חות מפורטים שפירסמו אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch במהלך השנה. בניגוד לדימוי הכוזב של הארגונים האלה בציבור הישראלי, פעילותם לא מתרכזת דווקא בישראל; פעיליהם פרושים בכל העולם. יתירה מזאת, שני הארגונים האלה (כמו "בצלם" הישראלי) מגנים באופן שיטתי גם פשעי מלחמה של חמאס, חיזבאללה, או כל אויב אחר של ישראל. הם מעסיקים חוקרים מנוסים בגביית עדויות, מומחים משפטיים, רופאים ומומחי נשק. מי שקורא את הדו"חות שלהם ופוטר אותם כ"תעמולה פלסטינית" (דברי דובר צה"ל) מציג את עצמו באור נלעג, בייחוד כשמשווים אותם לסיסמאות השטוחות, נעדרות הסימוכין והתיעוד, שצה"ל מציג כ"תחקירים מבצעיים".

1. תקציר: מפציץ ללא טיס (מל"ט) ירה טיל שהרג שני נערים, בני 12 ו-17, ששיחקו על גג בית מגורים. על גופותיהם ובסביבה נמצאו עדויות פיזיות חד-משמעיות לפגיעות מפגזי המל"ט.

"ב-4 בינואר 2009, היום השני לפלישה הקרקעית של ישראל, בסביבות השעה 10:30, שיגר מל"ט של צה"ל טיל לעבר שני נערים ששיחקו על גג בית מגורים בן שתי קומות במרכז העיר עזה. לדברי התושבים, הבניין שהותקף נמצא במרחק של 5 קילומטרים לפחות מכל לחימה שהתנהלה בין צה"ל לארגונים פלשתיניים חמושים באותה עת. גם בהצהרות צה"ל ובדיווחים בתקשורת לא הוזכרה לחימה באזור זה באותו שלב; הכוחות הישראליים לא נכנסו למרכז העיר עזה עד לשלב מאוחר במתקפה הקרקעית. כיוון שהבית מוקף במבנים גבוהים יותר במרכז העיר עזה, אין זה סביר כי שימש כאתר לשיגור רקטות, ואין מדובר במיקום טוב לתצפית למטרות טיווח ארטילריה או לשם איסוף מידע על האויב.

ההרוגים בהתקפה היו: מחמוד ח'אלד עליאן אל-משראווי, בן 12, ואחמד ח'אדר דיאב סבייח, בן 17. אשרף אל-משראווי, בן 30, אחיו של מחמוד וצלם טלוויזיה המנהל סוכנות ידיעות עצמאית, אמר לארגון HRW: "השכונה שלנו הייתה רגועה מאוד באותו זמן. הטנקים היו במרחק של יותר מחמישה קילומטרים מצפון".

לדברי אל-משראווי, רבים מבני משפחתו המורחבת מצאו מחסה בביתו כיוון שהאמינו שהאזור בטוח יחסית. אל-משראווי אמר כי באותו בוקר עלו כמה בני משפחה לגג כדי לשחק, אבל רק מחמוד ואחמד היו שם בעת פגיעת הטיל. אשרף עיסאווי, שכן שהיה בפתח הבית בעת הפגיעה והגיע ראשון לנפגעים על הגג, סיפר לארגון HRW על ההתקפה. לדבריו "שמעתי מל"טים מעלי ואז היה פיצוץ וכולם צרחו. רצתי למעלה לגג ומצאתי את הגופות של הילדים. הרגל של אחמד הייתה ליד מחמוד, שהיה עדיין בחיים."

חוקרי ארגון HRW בחנו את גג המבנה ומצאו רסיסים בצורת קובייה, מעגלים מודפסים ודפוסי פיצוץ המאפיינים פגיעת טילים המשוגרים ממל"טים. החוקרים בחנו גם קרעים של הבגדים שהילדים לבשו, לדברי בני המשפחה. בבגדים נוקבו עשרות חורים קטנטנים. בצילומים ובקטעי וידאו של הילדים, שצולמו על-ידי אשרף עיסאווי בזמן ההתקפה, ניתן לראות כי הגופות אף הן מנוקבות בעשרות פצעים קטנים בצורת ריבוע…

ארגון HRW לא מצא ראיות כלשהן לכך שהנערים על הגג היו לוחמים או שהשתתפו באורח ישיר במעשי האיבה בצורה אחרת. בהינתן היכולת האופטית של המל"טים, היה גילם הצעיר של הנערים צריך להיות גלוי לעינו של המפעיל. מיקומו של הגג, עמוק במרכזה של העיר עזה, לא התאים ללחימה או לתצפית לצורך טיווח ארטילריה. היעדרם של כוחות קרקע של צה"ל בעיר עזה ביום ההוא, 4 בינואר, מערער גם הוא כל הצדקה צבאית להתקפה."

(מתוך דו"ח Human Rights Watch, עמ' 20-21)

השימוש במל"טים ב"עופרת יצוקה" מעורר תהיות רבות (על השאלות הרחבות יותר שמעורר השימוש בהם, ראו כאן). דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, שתיעד גם הוא מתקפות מל"טים על אזרחים, שואל כך (עמ' 18):

"מל"טים המשמשים לתצפית ניחנים ביכולת אופטית טובה ביותר, המאפשרת לצופה לראות פרטים כגון סוג וצבע של פרטי הביגוד שהנצפים על הקרקע לובשים, וכן את סוגי החפצים שהם נושאים… על-פי הצבא הישראלי, "כדי להימנע מפגיעה באזרחים, טייסים יכולים להסיט ממסלולם טילים שכבר שוגרו למטרה. השאלות המתעוררות בעקבות המקרים המפורטים בדו"ח זה וברבים אחרים הן מדוע הותקפו מלכתחילה כל כך הרבה ילדים ואנשים אחרים שניתן היה לראות שהם אזרחים, ומדוע לא הוסטו טילים אלה ממטרותיהם כאשר התברר כי ילדים ואזרחים אחרים עומדים להיפגע. רבים מההרוגים בהתקפות האוויריות היו ילדים ששיחקו ליד הבית או על הגג."

צה"ל, כדרכו, התחמק מתשובה רצינית. אבל התמזל מזלנו ובאוסף העדויות שאסף ארגון "שוברים שתיקה" אחרי המבצע, מתחבאת לה התשובה. חייל מספר שבתדריך הובהר לו כי חל איסור חמור לעלות על גגות, כי "לחיל האוויר יש אור ירוק לירות על דמויות בגגות" – בפועל, בלי שנדרשת אבחנה בין אזרח ללוחם. הנה העדות.

מי שמחבר את הראיות לירי על אזרחים שנמצאו על גגות עם העדות הזאת יגיע למסקנה בלתי נמנעת: מפעילי המל"טים הישראליים פעלו תחת פקודות בלתי חוקיות בעליל. הם ומפקדיהם – כל שרשרת הפיקוד על למפקד חיל האוויר – נטלו חלק בפשעי מלחמה. אבל מי יעשה את החיבור הזה? צה"ל? אותו צה"ל שפטר את דו"ח המל"טים של HRW כ"מבוסס על מקורות פלסטיניים עלומים ובלתי אמינים שמומחיותם הצבאית אינה מוכחת, ולעומת זאת הם בעלי אינטרסים ברורים כחלק ממערכת התעמולה בעזה"? אותו צה"ל שפטר את עדויות "שוברים שתיקה" כ"שמועות ועדויות מכלי שני"?

צה"ל לא עשה, לא יעשה ואינו מסוגל לעשות את החיבור. העדויות והממצאים מונחים לפנינו ולפני כל העולם. מי שיכול לעשות את החיבור – חייב לעשות אותו.

2. תקציר:  פגז זרחן לבן (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) פגע ישירות בבית אבו חלימה בסאיאפה שבצפון הרצועה, הרג חמישה בני משפחה ופצע עוד חמישה. במקום נמצאו שיירים חד-משמעיים של זרחן לבן ורופאים אישרו שכוויות הניצולים היו מסוג חדש שלא הכירו עד כה.

שלושה מבני המשפחה, שרואיינו בנפרד, סיפרו לארגון HRW מה התרחש באותו אחר-צהריים, בסביבות השעה 16:00, כאשר פגז ארטילרי שהכיל זרחן לבן פגע ישירות בביתם, הרג חמישה מבני המשפחה ופצע חמישה… אחמד אבו חלימה, בנם בן ה-22 של סבאח וסעדאללה אבו חלימה, שהיה בתוך הבית בעת ההתקפה, סיפר: "דיברתי עם אבא שלי כשהפגז נחת. הוא פגע ישר באבא שלי וכרת לו את הראש. הפיצוץ היה גדול והריח היה בלתי -נסבל. זה גרם לשריפה גדולה. החתיכות [מהפגז] בערו ולא כולנו לכבות אותן… רצנו החוצה, הארבעה שלא נפגעו…".

אחיו של אחמד, עומר אבו חלימה, בן 18, היה ליד הדלת של בית דודו כשפגע הפגז: "שמעתי את ההתפוצצות. רצנו לרחוב וראינו שזה פגע בבית שלנו. רצנו למעלה במדרגות וכשהגענו מצאתי את אבא שלי ועוד ארבעה מתים. לקחנו אותם החוצה ואז התפנינו לארבעה שהיו פצועים.

"המדרגות היו מלאות עשן. נכנסו פנימה והיה ריח מאוד מוזר. אף פעם לא התנסינו בזה קודם. היה קשה להתקדם. בהתחלה ראיתי את אמא שלי יוצאת מהבית עם כוויות. מצאנו אותה בכניסה. היא אמרה לנו ללכת ולהביא את האחים הפצועים שלי. אבל כשנכנסנו לא ראינו כלום בגלל העשן והאבק, ולא יכולנו לנשום. מצאנו את אשתו של אחי, ר'אדה, היא עלתה בלהבות, וגם את הבת שלה פרח, שגם היא בערה. גם האחים שלי יוסף ועלי היום שם. כולם בערו בצורה קשה; הבגדים שלהם נמסו. כולם בערו אבל לעבד א-רחים ולאבא שלי גם נכרתו הראשים. הוצאנו את הפצועים בשני טרקטורים. אמא שלי הייתה בראשון. ניסינו להזמין אמבולנס אבל הם אמרו שהם לא יכולים לבוא."

ב-23 בינואר ערך ארגון HRW תחקיר בבית אבו חלימה. בתקרה שמעל המסדרון, שבו אמרו בני המשפחה כי הסתתרו, ראו החוקרים חור שהיקפו כמטר אחד, ושנגרם ככל הנראה מפגיעת הפגז. המסדרון שתחתיו היה חרוך ביותר והרהיטים שנותרו בו היו שרופים. בחדרים שסביב המסדרון היו כתמי חריכה שחורים על הקירות ומתגי ושקעי החשמל העשויים פלסטיק נמסו. משקופי העץ של הדלתות והחלונות בבית היו מפוחמים. על קיר אחד מחדרי השינה, כתב מישהו באמצעות שפתון אדום, בערבית עם שגיאות כתיב: "אנחנו מצטערים."

בין חורבות רכושה של המשפחה, מצא ארגון HRW חתיכות של פגז ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, צבוע בצבע הירוק בהיר שבו משתמשים צבאות לזיהוי פגזי זרחן לבן, ואת את לוח הבסיס של הפגז. שני מכלים מהסוג המשמש לאחסון זרחן לבן בתוך פגזי ארטילריה נמצאו מחוץ לבית. פגז זרחן לבן ומכלים נוספים נמצאו במרחק של כ-20 מטרים ממערב לבית, ופגז שלישי נמצא במרחק של 50 מטרים. ארגון HRW שוחח עם ד"ר עלאא עלי מיחידת הכוויות בבית החולים א -שיפאא, שבה טופלה סבאח אבו חלימה. הוא אמר כי היא הגיעה לבית החולים ב-4 לינואר בשעה 17:05 אחה"צ, והראה מסמכים של בית החולים המאשרים תאריך ושעה אלה. לדבריו "לסבאח היו כוויות עמוקות מאוד שהגיעו עד העצם, ובכמה מקומות אפילו שרפו את העצם."

(מתוך דו"ח של Human Rights Watch, עמ' 46-48)

3. תקציר: פגז פלאשט (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) נחת ליד בית משפחה בעיזבת בית-חאנון, הרג שני ילדים, אשה ושלושה גברים, ופצע כמה אחרים. הפצועים נושאים חצי פלאשט בתוך גבם.

חצי הפלאשט עשויים פלדה, ואורכם 3.5 ס"מ. הקצה הקדמי של החצים מחודד, ובקצה האחורי שלהם ישנן ארבע "כנפיים". לתוך כל פגז נטענים בין 5,000 ל-8,000 חצי פלאשט. הפגזים, הנורים בדרך כלל מתוך טנק, מתפוצצים באוויר ומפזרים מתוכם את החצים הקטנים בצורת חרוט על פני אזור בשטח של 300 על 100 מטר.

ב-5 בינואר 2009, ירו כוחות ישראליים כמה פגזי פלאשט אל הרחוב הראשי בעיזבת בית חאנון, מדרום-מערב לעיירה בית חאנון, ליד בית משפחת עבד א-דאיים. בהתקפה נהרגו 6 אזרחים, בהם שני ילדים, אישה ושלושה גברים, וכמה אחרים נפצעו. ערפאת עבד א-דאיים, בן 12, נהרג במקום. איסלאם ג'אבר עבד א-דאיים, בן 16, נפגע בצווארו מחצי פלאשט, ונלקח לבית החולים, שבו מת מפצעיו כעבור שלושה ימים. אחיו מיזאר נפגע גם הוא בהתקפה זו ועדיין שקוע בגבו חץ פלאשט.

בחצר בית מגורים סמוך נפצעו מחצי פלאשט כמה בני משפחה: ופאא אבו ג'ראד, בת 21 , בנה בן השנתיים, בעלה, אביה וגיסה. ופאא, שהייתה בהיריון, מתה מפצעיה יומיים לאחר מכן. בעלה מוחמד אמר לאמנסטי אינטרנשיונל: "בדיוק גמרנו לאכול ארוחת בוקר ושתינו תה. הלכנו קצת בחצר, לכיוון פינת הבית, כמה מטרים מדלת הכניסה. אז שמענו הפגזה, ואחריה צעקות. הסתובבנו אחורה לכיוון הדלת, וכשהגענו אליה, נפגענו. ופאא נפלה על המדרגות. היה דם בכל מקום".

בתצלומי רנטגן ניתן לראות חץ פלאשט המשוקע עדיין בגבו של בעלה של ופאא, והרופאים אינם יכולים להסירו בשל קרבתו הרבה לחוט השדרה. הרופאים חוששים שניתוח להסרת החץ יהפוך את מוחמד למשותק.

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 39)

כאמור, אלה הן רק דגימות. מעשים חמורים אחרים, עד כדי טבח של ממש, תועדו גם הם: הטבח במשפחת סמוני בשכונת זייתון, הטבח בבית הספר של אונר"א בג'בליה, ירי על אזרחים שהניפו דגלים לבנים, והפעולה הרצחנית ביותר, זו שהגדירה את אופיו של המבצע מן הרגע הראשון – הריגת 248 שוטרים בהפגזות אוויריות על מתקנים.

רוח המפקד

העדויות והראיות המטלטלות האלה, לכאורה, סותרות את הדימוי של צה"ל וחייליו כצבא מוסרי המקפיד להימנע מפגיעה מיותרת באזרחים. אבל מי שהיטה אוזן לקולות הבוקעים מתוך צה"ל עצמו, מתוך הדרגים הלוחמים, יודע היטב שמדובר בדימוי כוזב. לא רק הפלסטינים, אלא גם חיילי צה"ל ומפקדיו העידו שב"עופרת יצוקה" נחצו כמה וכמה גבולות אדומים.

רוב העדויות ניתנו בעילום שם בחוברת שפירסם ארגון "שוברים שתיקה" ובשיח לוחמים במכינת רבין שבמכללת אורנים. אלה מיד נתקלו באי אמון במקרה הטוב ובהסתה פרועה במקרה הרע. כולם ניתלו באנונימיות של העדויות כהוכחה לשקריותן, שוכחים בתוך כך שמדובר בנוהל ידוע ומקובל בחקירות פשעים ושחיתויות: אנשים מתוך המערכת שרוצים לחשוף את פשעיה לאור יום אך אינם רוצים לשלם על כך מחיר אישי – אין להם ברירה אלא לשמור על האנונימיות שלהם. מובן שעדויות אנונימיות אינן מוכיחות שום דבר; הן רק בגדר הזמנה לחקירה. אבל ההתעלמות הגורפת מהן, והכחשתן בלא כל חקירה – הן בהחלט מוכיחות הרבה.

ובכל זאת, לא כל העדויות היו אנונימיות. שימו לב לחייל הבא, פניו גלויות, שמתאר את התדריכים שקיבל ממח"ט 312. "פותחים באש ולא שואלים שאלות", "בניין מפריע – תירה בו", "אין חפים מפשע – כל מי שנמצא שם הוא אויב."

ב-19 למרץ פירסם ערוץ 10 צילום וידאו של תדריך מ"פ לחייליו לפני פעולה בעזה. המ"פ קובע:

"אנחנו הולכים למלחמה, אנחנו לא בבט"ש (ביטחון שוטף) ולא בשום דבר אחר. אני רוצה אגרסיביות. יש משהו חשוד בקומה של בית – נעיף לשם פגז. אנחנו עכשיו חושדים בבניין, אנחנו מורידים את הבניין… אין התלבטויות. אם זה אנחנו או הם, אז זה יהיה הם. בן-אדם הולך לקראתנו לא חמוש – ירי באוויר. ממשיך ללכת – הבן-אדם הזה מת. אף אחד לא מתלבט. שהטעויות יהיו על החיים שלהם, לא על החיים שלנו."

אריק דובנוב, חייל בפלוגת סיור של גדוד מילואים, סיפר לעיתונאי:

"מהתדריך הראשון לפני שנכנסים היה ברור שהצבא שינה את כל הלך הרוח שלו. במקום לקבל את אמצעי הזהירות הרגילים על הימנעות מפגיעה באזרחים, דיברו אתנו על הצורך לעשות כניסה אגרסיבית מאוד. אמרו לנו: "כל סימן לסכנה – תבצעו ירי מסיבי". באימונים קודמים התכוננו ללחימה נגד כוחות גרילה, אבל הפעם אמרו לנו שנתמודד עם לחימה עם חמאס במערך צבאי מלא, מה שכמובן לא קרה. חלק מאתנו הרגישו מאוד לא נוח עם ההוראות האלה. אחרים היו מרוצים שסוף סוף צה"ל מוריד את הכפפות."

אמיר מרמור, תותחן בצוות טנק של גדוד מילואים שפעל בג'בליה, סיפר לעיתונאי:

"מכרו לנו את המבצע ולכל העם כתגובה מדודה לירי של חמאס, אבל בשבילי זה היה תרגיל בענישה. ככה זה נראה מההיקף העצום של ההרס. היינו שם שבוע ואף על פי שאף אחד לא ירה עלינו, הירי וההרס נמשכו בלי הפסקה. יש לי ספק גדול כמה מפעולות ההרס אפשר להצדיק. אמרו לנו לצפות לספוג אש מכמה כיוונים. התגובה הראשונה שלנו הייתה לפוצץ בתים או להרוס אותם עם דחפורים בכיוון מסוים כדי לפתוח קווי אש יותר טובים. אבל אז לא היה שום ירי מהכיוון הזה, או מאף כיוון אחר. בפעם אחרת אמרו לנו שצפויה התקפה ושנורה מטח ארטילריה, אבל לא ראינו שם אף אחד זז."

דברים אלה, מפי עדים מזוהים ולא אנונימיים, עולים בקנה אחד עם תחקירי צה"ל על ההרס הבלתי מבוקר של בתים ובניינים במהלך המבצע: "מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור."

אם המפקדים לא סופרים אזרחים פלסטיניים, אין פלא שגם החיילים הפשוטים לא. תיקון: הם כן ספרו אותם, בסגנון מחנות ההשמדה: "אחד הלך, נשארו 999,999". הכתובת הזאת ועוד נאצות גזעניות אחרות רוססו על קירות בתים בעזה (בין היתר בבית משפחת סמוני, שאכן נטבחה באופן מזעזע).

כשמחברים את ממצאי החקירות של HRW ואמנסטי אינטרנשיונל, יחד עם עדויות החיילים ותדריכי הפתיחה באש שהועברו להם, כל סימני השאלה נפתרים. מדוע נפגעו אזרחים רבים כל כך? משום שהחיילים הונחו לראות בכל מי שעומד מולם "אויב". מדוע הופעל חימוש אכזרי כמו זרחן לבן ופלאשט על אוכלוסיה אזרחית, בניגוד לדיני המלחמה? משום שמי שירה, ומי שפיקד עליו, התנערו מראש מהצורך להפריד בין לוחמים לאזרחים, בין אשמים לחפים מפשע; "אין חפים מפשע". וזאת, בתמצית, ההגדרה של טרור.

חקירת הפשעים

שנה אחרי האירועים ב"עופרת יצוקה", צה"ל הוכיח שאינו מסוגל לחקור את עצמו ביושר וביעילות. הפער בין כמות התקריות של ירי על אזרחים, וחומרתן, כפי שתועדו בידי ארגוני זכויות האדם, לבין הדלות והשטחיות של התקריות שצה"ל בחר להתמקד בהן ב"תחקירים המבצעיים" שלו – הפער הזה הוא בלתי נסבל.

המסקנה המתבקשת היא שאת החקירה הזאת היה צריך להוציא מלכתחילה מידי הצבא. אלא שבצד הישראלי, לא היה מי שיגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמו. וכך, לאחר מסכת מפותלת של הכחשות, הודאות בחצי פה, ובעיקר, חזרה על המנטרה הבלתי משתנה – "חמאס עשה שימוש ציני באוכלוסיה האזרחית" – ישראל דחקה את עצמה לסמטת אין-מוצא.

מצד אחד, ברור לכל שכמות וחומרת הממצאים מחייבים חקירה. מצד שני, ברור גם ששנה אחרי המעשים, לא ניתן לבצע חקירה אפקטיבית. הממצאים הפיזיים – שאריות תחמושת, סימני דרך של טנקים, קירות פגועים – סולקו זה מכבר. עדויות ראיה ושמיעה שייגבו היום יהיו, מטבע הדברים, פחות אמינות מאלה שנגבו כשזכרון האירועים היה טרי.

במלים אחרות: חומרי החקירה המהימנים ביותר שבנמצא ושיהיו בנמצא הם אלה שכבר נאספו בשקדנות בידי ארגוני זכויות האדם השונים, בזמן אמת. השאלה היחידה היא האם גורם כלשהו בישראל יהין לעשות שימוש בחומרים האלה. שהרי למה בדיוק מייחלים אלה הקוראים להקמת ועדת חקירה "חיצונית" לאירועי "עופרת יצוקה"? יש לקוות שאינם מייחלים לעוד ועדה שכל מה שעיניה יראו ואוזניה ישמעו יהיה עדויות של חיילים. ואם כך, אין מנוס משימוש בעדויות, הצילומים והממצאים שכבר קיימים מחוץ לישראל.

למה לא, בעצם? למה שבית משפט ישראלי, או ועדת חקירה ממלכתית, לא יזמנו מומחים שבדקו את זירת האירועים, ויבקשו מהם לחתום על תצהירים בשבועה שהם עומדים מאחורי הדו"חות שחיברו? למה לא לזמן עדים פלסטיניים ולחקור אותם שוב, חקירה נגדית צולבת, על העדויות שנתנו?

בקיצור, למה לא להפעיל את ההליך השיפוטי הרגיל, שבו בית המשפט מקבל לידיו חומרי חקירה שאספה המשטרה ומכריע לגבי מהימנותם בשיטות המקובלות? איזו דרך אחרת יכולה להזים את כל הטענות ש"עוכרי ישראל" מפיצים ברחבי העולם והאינטרנט?

השאלה מיתממת. דבר מזה לא ייעשה. כשישראל הפקידה את חקירת "עופרת יצוקה" בתוך הצבא, היא ידעה היטב מה היא עושה. וכשהיא מסרבת, כבר יותר מחצי שנה, להשיב לפניותיהם של "בצלם", "אמנסטי", HRW והאו"ם, בנוגע למאות תקריות מתועדות של פגיעה באזרחים (אפילו את רשימת ההרוגים בעזה, לפי נתוניו, צה"ל מסרב לשחרר), היא שוב יודעת מה היא עושה. רק פתי (או נוכל) יאמין שישראל דוחה את כל החקירות החיצוניות האלה משום שהיא מתכוונת לחקור את האירועים בעצמה, ובאופן חיצוני לצבא. והסירוב הזה, לא פחות ממאות העדויות המזעזעות מעזה, מבהיק כאות קלון על מצחה של המדינה, ומפרסם ברבים את אשמתה.

המתקפה הבאה על עזה היא, כפי שכבר הוכרז, עניין של זמן. מי שלא רוצה לראות שוב את מדינתו מבצעת פשעים איומים בשמו, פשעים שיגמדו את "עופרת יצוקה", ולאחר מכן שוב חומקת מאחריות, מנערת מעל בגדיה את אבק השריפה, מלבינה את דמם של החפים מפשע, ומדלגת בעליצות אל האופק של צידקתה הבלתי-מעורערת – שיחליט כבר היום איפה הוא או היא מתכוננים לעמוד: גם ביום הראשון למתקפה, וגם ביומה האחרון.

יש לברך את ציפי לבני שניפצה עוד תקרת זכוכית וחדרה למועדון הגברי האקסקלוסיבי של "מנהיגים ישראלים הנסים על נפשם מאימת צווי מעצר בבריטניה בחשד לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות".

מי היה לנו? אלוף (מיל.) דורון אלמוג, שאפילו לא יצא מן המטוס ומיד ברח; הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שנאלץ לקצר את ביקורו; תא"ל אביב כוכבי, שביטל את לימודיו בלונדון; השר לבטחון פנים וראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, שביטל את ביקורו; המשנה לראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון, שביטל את ביקורו; ואפילו שר הבטחון אהוד ברק כבר היה על הכוונת של הבריטים, ונחלץ רק בזכות חסינותו כשר מכהן.

ועכשיו גם ציפי לבני. זוכרים את הקמפיין המכוער ההוא "ציפי לבני – אין לה את זה!"? נו, אז עכשיו היא הוכיחה לכולם: גם לה יש את זה – את אות הקלון של חשודה במתן היתר להרג אזרחים תמימים בעזה.

ומי לא הגיע למסיבה? נכון, הגיבור העיקרי, המנהיג הישראלי שמחזיק בשיא של כל הזמנים, יותר מ-2,000 אזרחים חפים מפשע שנהרגו באחריותו ותחת פיקודו בלבנון ובעזה, בשתי מערכות מדממות: האזרח אהוד אולמרט. אייכה, אולמרט? האזרח אולמרט מתבקש להגיע בדחיפות לבית משפט בריטי. רוצים הסברים.

כשהתעורר גל הפאניקה הקודם, בעקבות החלטת שופט ספרדי לפתוח בהליכים נגד המעורבים בהטלת פצצת הטון על ביתו של סלאח שחאדה, שהרגה 14 אזרחים ובהם 9 ילדים, כתבתי כאן כמה מרענן סוף סוף לראות את מצעד הכרוכיות בדמותו האמיתית. לא, דין צדק לא ייעשה כאן (אף מנהיג ישראלי לא ישלם על גופות של ערבים), אך לכל הפחות תגבר האי-נוחות, הפרצופים המדושנים יאדימו קצת מבושה, וייעשה קשה יותר למנהיגים ישראלים להתהלך בטרקליני הפאר האירופאיים כאילו לא נשרכת מאחוריהם ערימה מצחינה של פגרי ילדים ונשים.

מיותר להזכיר שאת החרפה הזאת בישלה ישראל לעצמה. כאשר ההנהגה המדינית, מערכת הביטחון ובית המשפט מתייצבים בחזית אחת נגד כל חקירה פנימית אפקטיבית של חשדות לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בידי צה"ל – לא נותר לקורבנות אלא לפנות לערכאות בחו"ל. לא רצינו לחקור את הפגזת שחאדה, לא איפשרנו לגולדסטון לגבות עדויות בארץ, והמשכנו להכחיש את כל מה שזעק ועלה מן הדו"חות המפורטים שחוברו לאחר מבצע "עופרת יצוקה" (דו"חות שתיעדו גם את פשעי החמאס, בניגוד לטענות בארץ). כנראה שבדיוק בשביל מדינות כאלה הוקמו טריבונלים בינלאומיים.

עכשיו גם מתעוררים כל מיני פרופסורים ודורשים לחקור את אירועי "עופרת יצוקה". זו כמובן תגובה טקטית לדו"ח גולדסטון, שעד פירסומו היה נוח לכולם להאמין ב"צבא המוסרי ביותר בעולם" – גם לנוכח ראיות מוצקות לפשעים חמורים שבוצעו בעזה. לא ניקוי אורוות הם מבקשים, אלא התמרקות בפני עצמם ובפני הגויים.

בהזדעקות הישראלית הנוכחית סביב צו המעצר שהוצא (ובוטל) נגד לבני יש שני הבטים קומיים. מקורות בירושלים, כך דווח, הגיבו באיום מרומז: צו המעצר הבריטי נגד לבני "עלול להותיר את בריטניה מחוץ למעגל המעורב בקידום תהליך השלום במזרח התיכון."

הבנתם? תרגיזו אותנו עוד קצת – ולא נרשה לכם להתחרבש איתנו ועם הפלסטינים עוד 100 שנה בניסיונות סרק להביא שלום לאזור. מה זה אם לא הילד בן ה-4 שמעניש את ההורים שלו – "אם לא תיתנו לי עוד סוכריה עכשיו, אני לא ארשה לכם יותר לנגב לי את הקקי".

ההבט הקומי השני הוא בפער בין ההצהרות הטווסיות של המנהיגים שלנו לבין התנהגותם הארנבית בפועל. תראו מה לבני אמרה בראיון לפני פחות משבועיים:

"אני מוכנה להתמודד גם עם מעצר על פשעי מלחמה. הייתי באירוע על יחסי ישראל בריטניה ואמרתי שם שאם שני ההורים שלי עמדו בפני בית משפט בריטי וזה מה שנדרש כדי להביא להקמתה של מדינת ישראל, אז אני מוכנה לעמוד בפני בתי משפט בכל מקום. זה אמיתי לגמרי. אני מאוד לא מוטרדת ואני מוכנה לכל דבר בכל מדינה בעולם. זה בכלל לא מהווה שיקול בשבילי אם אני נוסעת או לא. זה קרה לי בעבר, כשהייתי שרת חוץ והייתי בדרך לשוודיה. עזוב, זה לא יכול להיות שיקול בקבלת ההחלטות, לא על המבצע ולא בשאלה אם לטוס או לא. אין פה קואליציה או אופוזיציה, אני אלך לומר את זה בכל מקום בעולם."

נו, לא נעים…

נסיבותיו של ביטול הביקור המתוכנן בבריטניה מעורפלות. בלישכת לבני טוענים שהביקור בוטל בלי שום קשר לצו המעצר המתוכנן, אבל מראית העין הסופית בהחלט תואמת את המסלול שטבעה שורת הגנרלים לפניה: אחורה פנה, עם זנב בין הרגליים. על פי הדיווח ב"גארדיאן", בכירים ישראלים שמגיעים לבריטניה בימים אלה מבקשים מהשגרירות לארגן להם פגישות עם פקידים בריטיים – שכן פגישות כאלה מעניקות חסינות ממעצר.

אם כך, הצהרות לחוד, ומעשים לחוד. מנהיגינו יודעים יפה היכן הם עומדים (בתחתית הבור), גם כאשר הם מצהירים שהם נמצאים על גגו של העולם. הם יודעים יפה שבארץ הם יכולים לפטפט בלי סוף על "תביעה הזויה", "צביעות מקוממת", וכמובן, "הכי מוסרי בעולם", אבל מחוץ לגבולות ישראל לקלישאות האלה אין שום ערך חליפין. וכשמגיע הזמן לשלם את החשבון, תסמכו עליהם שהם לא ינסו אפילו לספק ראיות משכנעות לצידקתם; הם פשוט יתפוגגו להם חזרה אל החור שלהם.

האם פירושו של דבר שבסתר ליבם גם מנהיגינו יודעים ששגו שגיאה מרה ואיומה בעזה? או שמא כך הם מורגלים מאז ומעולם: על טעויות (שלנו) משלמים רק אזרחים מן השורה, לא אנחנו.

——————————————————————————————————————————-

עניין אחר. לפני כמה שבועות הסברתי כאן למה, לדעתי, לא צריך לפנות התנחלויות במסגרת הסכם שלום עם הפלסטינים. הבעתי גם את תקוותי שהרעיון המנודה והנשכח הזה, ההזוי לכאורה (אבל רק לכאורה) יחלחל לשיח הציבורי ויאזן במשהו את הרעיון ההזוי עוד יותר של פינוי בכוח של 300 אלף מתנחלים. ובכן, השמיים נענו לתפילתי. אתמול פירסם פרופ' יגיל לוי מאמר שפחות או יותר מאמץ את המודל הזה. לוי הוא חוקר הצבאיות הישראלית החשוב והמקורי ביותר, ולשמחתי הגדולה, לא "סמולן" שעדותו פסולה מראש. כן ירבו.

[וממש עם ירידת הפוסט לדפוס התבשרנו – הם יורים גם בלפטופים. עשיתי מהר גיבוי על הכל ויריתי בלפטופ שלי בעצמי – תמיד עדיף למות בין ידידים].

– שמעת שכוח צה"ל ירה אתמול בנער פלסטיני שעבד בחווה ליד הגבול הצפוני של רצועת עזה?
– לא. גולדסטון הוא יהודון אנטישמי. גם זה כתוב בדו"ח המתועב שלו?
– לא, זה דווח בסוכנות הידיעות "מען".
– פלסטינים? ואתה עוד מאמין להם?
– מסתבר שגם nrg מאמין להם. וגם הצבא אישר את התקרית. הם ראו דמות חשודה שנעה באזור גדר המערכת, קראו לה לעצור, ובסוף פתחו באש.
– איפה פה הבעיה?
– הבעיה היא בקוטר 5.56 מ"מ, והיא נעוצה בגבו של אשראף אבו סולימאן. זה השם שלו, אגב.
– שלא יסתובב איפה שאסור לו.
– בעיה. שם הוא גר, שם השדות שהוא מתפרנס מהם.
– זה ידוע שהחמאס עושה שימוש ציני באלומות חיטה ושיחי פטרוזיליה.
– איך זה מצדיק כדור בעמוד השדרה?
– טעויות קורות. מצער, אבל זה לא קורה כל יום.
– למעשה, זה קרה כבר 35 פעמים מאז הפסקת האש בינואר. הצבא יורה ופוגע בחקלאים עזתיים שמעבדים את אדמותיהם ליד גדר המערכת. 7 פלסטינים כבר נהרגו ככה. וכל הזמן נפלי תחמושת מתפוצצים ופוצעים ילדים. רק לפני 3 ימים זה שוב קרה.
– מצטער, הדפדפן שלי לא פותח לינקים פלסטיניים. לא מצליח.
– מה שלא לוחצים, לא רואים. מה שלא רואים, לא קורה.
– גולדסטון הוא יהודון אנטישמי. וגם אתה.
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– הם מסתירים אנשי חמאס.
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– שיחזירו קודם את גלעד שליט, ואז נדבר.
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– למה הם יורים קסאמים?
– למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?
– הוא לא יורה.
– הוא כן. דווקא כן.

[הבהרה: אלומות החיטה הן משגרי קסאם. הנשים הזקנות הן מהנדסות חבלה. הבינלאומיים אנטישמים. החיילים הם "עשבים שוטים". אני עוכר ישראל אוכל חינם. וכל ההפקה מומנה בידי ממשלות אירופאיות שהפקירו יהודים בזמן השואה. אחרי שהסכמנו על כל זה, הבה נחזור לשאלה: למה צה"ל יורה על חקלאים לא חמושים?]

ולשולמית אלוני, רני בלייר, אורנה בנאי, אסף גברון, דפנה גולן, יהונתן גפן, דוד גרוסמן, נורית גרץ, יעל דיין, רות דיין, רמי הויברגר, אריאל הירשפלד, אלון הראל, נתן זך, שמעון זנדבנק, נעמי חזן, עמיר לב, חגי לוי, רונית מטלון, סמי מיכאל, אבישי מרגלית, ארי פולמן, איתן פוקס, יהושע קנז, אורלי קסטל בלום, יהודית קציר, יהודית קרפ, יוסי שריד.

מכובדיי!

קראתי שאתם דורשים להקים ועדת חקירה לאירועי "עופרת יצוקה", בעקבות עדויותיהם של חיילים שפורסמו בידי ארגון "שוברים שתיקה". ועוד קראתי:

"שמדברי הלוחמים עולה שאזרחים חפים מפשע נפגעו גם כאשר לא נשקפה כל סכנה לחיי חיילי צה"ל"!!!!!!!!! (סימני קריאה שלי).

"שהצבא עשה שימוש בפצצות זרחן לעבר שטחים בנויים"!!!!!!!! (עוד סימני קריאה שלי).

"שהונהגה מדיניות פתיחה באש מתירנית"!!!!!! (חה! אבסורד קסטל-בלומי במיטבו).

כעת אתם "דורשים לדעת את האמת אודות הלחימה שנעשתה בשמנו, בכספנו ובמחיר סיכון חייהם של יקירנו".

לא פחות!

אני מקווה שאתם יושבים ליד מקלדות (יש אינטרנט בערד? ברחביה?). תתחילו להקליק.

דו"ח של Human Rights Watch על השימוש הישראלי במפציצים ללא טייס נגד אזרחים פלסטיניים.

תחקיר של Human Rights Watch כולל עדויות פיזיות מוצקות להפגזת אזרחים בזרחן לבן.

דו"ח מקיף של אמנסטי (127 עמודים), כולל עדויות ונתונים, שפורסם בתחילת החודש, על פשעי המלחמה של ישראל והחמאס.

דו"ח "בצלם" על פעולות הצבא ב"עופרת יצוקה".

סליחה, לא שמעתי, יהונתן. את יכולה להרים את קולך, רונית? יהושע, אורלי, מה הבעיה?

אהה. כמובן. קראתם כבר את כל הדו"חות והעדויות. איך יכולתי בכלל לחשוד שלא קראתם. אתם אנשים רציניים, לא סתם שולפים מודעת ענק מהשרוול בלי לברר את העובדות קודם לכן.

אז אם קראתם ונודעה לכם האמת – למה אתם ממשיכים לדרוש "לדעת את האמת"? יכול להיות שאתם פשוט לא מאמינים ל"אמנסטי" ו"בצלם"? יכול להיות שכולכם כאחד, שמאלנים מושבעים שכמוכם, סומכים על מילה של חייל צה"ל יותר מאשר על מילה של אזרח פלסטיני או בריטי?

ממה נפשכם. יותר מחצי שנה חלפה מאז הטבח שביצעה ישראל בעזה. במהלכו ומיד לאחריו הצטברו הררי עדויות – הרים שלמים, אריאל! – שישראל מבצעת פשעי מלחמה חמורים נגד אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע; מחריבה בתים על יושביהם; שורפת אנשים בזרחן; יורה על מניפי דגל לבן; מפגיזה בתי ספר ובתי חולים.

עשרות עיתונאים מכל העולם באו וצילמו וראיינו. לקורבנות היו שמות, לנפגעים היו כוויות שהיה אפשר לצלם, אנשי כוחות הצלה ואנשי אונר"א מסרו עדויות, היו תאריכים לארועים, עד רמת השעה המדוייקת, לפעמים היה גם זיהוי של היחידה הצה"לית שפעלה בשטח. היו עדויות פיזיות, שרידי פגזים (זרחן וגם פלאשט, שכחתם את הפלאשט, אבישי), מחסני מזון מופצצים, ערימות של גופות על מגרש מסדרים.

ועכשיו נזכרתם? בגלל כמה עדויות חיילים אנונימיות, בלי שם ומקום ותאריך, שבחלוף הזמן מאז האירועים אין שום דרך לאמת אותן, שרובן למעשה נוראיות הרבה פחות מן העדויות שהתפרסמו בזמן אמת?

אפילו אנגלית לא היה צריך לדעת. במשך חודשים תמימים פירסמה עמירה הס ב"הארץ" עדויות מצמררות, מדוייקות הרבה יותר מן העדויות של "שוברים שתיקה", על מה שהתרחש בעזה.

אז מה קרה? רק בגלל שזה יצא מהפה של "הילדים שלנו", ילדי הזיג-זג שלנו, דוד? פתאום זה הפך שווה בדיקה?

מה פשוט יותר מלדרוש שרשויות החוק בישראל יבקשו לקבל לידיהם את התחקירים והעדויות שכבר קיימים? שיפתחו בחקירה על בסיס הממצאים הוודאיים שכבר קיימים, שאין כל סיכוי לוועדת חקירה ישראלית להגיע אליהם בכוחות עצמה? בתור התחלה, מה יותר פשוט מלדרוש מישראל לשתף פעולה עם ועדת החקירה של האו"ם, שלא קיבלה אפילו רשות להיכנס לארץ ולראיין את נפגעי הקסאמים בצד שלנו?

סילחו לי, אורנה וארי, סילחו לי עמיר וסמי. סילחו לי אם קשה לי לקנות את התשוקה הזאת ל"אמת", כשהיא מגיעה בעיתוי הזה, באופן הזה, ומהסיבות האלה.

לא תשוקת האמת מדברת מגרונכם, אלא תשוקת ההתמרקות. יותר מכל אתם חפצים לקבל גושפנקה רשמית לדימוי העצמי-קולקטיבי הזה שאין לסדוק אותו: אנחנו מוסריים, וההוכחה – שאנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן. אפילו שתמכנו במבצע בהתלהבות בימיו הראשונים (זוכר, עמוס, את המאמר ההוא ב"ידיעות אחרונות"?).

לא, לא תמימות עומדת מאחורי הציפיה שלכם שחקירה ישראלית תוציא לאור איזו אמת חבויה על "עופרת יצוקה". לא תמימות משיאה אותכם לחשוב שפתאום, מול המיקרופונים של וינוגרד וגביזון, יתחילו חיילים "לזמר" על חבריהם לפלוגה שקצרו נשים וילדים במקלע כבד. ילשינו שמפקדיהם הנחו אותם "להוריד שורת בתים" בלי חשבון.

yeah, right. אני כבר רואה את החיילים עומדים בתור המלשינים.

לא תמימות, כי אם ידיעה דקה ומחוכמת. ידיעה שועדת החקירה הזאת, אם אומנם תקום, לא תחשוף במסקנותיה שום פשע מלחמה; לא תמליץ להדיח שום קצין בכיר; לא תצביע על שום ליקוי יסודי במוסר הלחימה של צה"ל. לכל היותר, ייצאו מתחת ידה כמה המהומים משפטיים, מהוקצעים היטב, על הצורך להטמיע במפקדי וחיילי צה"ל "ערכי לחימה" ברורים יותר.

והיה מחננו טהור.

"המלחמה הקרה כבר לא היתה בשיאה אבל עדיין היה חשש. ופה אתה מוקף באנשים הכי אינטליגנטים ועושה את העבודה הכי דרמטית שיש. אתה עוסק באסטרטגיה גבוהה שאינה מופשטת, אינה מנותקת מהמציאות. הרמן קאהן דיבר על Wargazm. על הריגוש המצמרר לשמוע רעם של טילים מזנקים מסילון. אני לא חשתי כך. אבל היתה איזו קרביות אינטלקטואלית. בווייטנאם היתה מלחמה ללא גלורי ואילו בעבודה שלנו היה גלורי. אנשים בחולצות לבנות ישבו בחדרים ממוזגים ודיברו על Megadeath. היה בזה סוג מסוים של גבריות. היתה תחושה שאתה בחזית של האסטרטגיה והאינטליגנציה של המאה ה-20."

(ד"ר עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי, בראיון ל"הארץ")

"מה הכי צרם לך במבצע הזה?
צרם לי? היו הרבה דברים. קודם כל ההרס, הירי הזה, באנשים חפים מפשע. השוק הזה של, עם מי אני משרת. חברים שלי, באמת, וככה הם מתנהגים. זה פשוט מדהים, לא נתפס. מחיר ההשתמטות. יש לך את כל השמאל הקיצוני שלא מתגייס, מסיבות כאלה ואחרות, או משרת קרוב לבית, וככה הפלוגות הלוחמות שלך נראות.
מה איכזב אותך מהחבר'ה שהיו איתך? הם עדיין חברים.
הם חברים שלי, כי אין מה לעשות, אני חייב להיות חבר שלהם, אין לי הרבה ברירה. אני חי איתם. אבל השנאה וההנאה מהריגה, לא.. הרגתי מחבל, פה, שם, הורדנו לו את הראש…
אז האווירה הייתה מאוד נינוחה, לא לחץ, לא הסתייגויות? לא היה איזה משהו שירסן את האנשים שם?
כשהמ"פ והמג"ד שלך אומרים לך "יאללה, תירה," אז החיילים לא ירסנו את עצמם. הם מחכים ליום הזה. הכיף הזה של לירות ולהרגיש את העוצמה בידיים שלך.
מרגישים?
כמו שאתה מרגיש עם היד על ההדק, ובלחיצה אתה יכול להוריד חצי בית. אז אתה מרגיש.
אז מה, אתה יוצא מאוכזב מהפעולה?
מאוד. אבל לא ציפיתי ליותר מזה. אני לא משלה את עצמי ולא… זה הצבא שלך. בסופו של דבר זה 60 ילדים בני 20 ו-19 שוולגריות ואלימות זה חלק מהאורח חיים, זה לא… אין לך שום דבר שירסן אותך. לא הפתיע אותי יותר מדי."

(מתוך עדויות חיילים מ"עופרת יצוקה", אתר "שוברים שתיקה")

כתבה מרתקת ב"מעריב"/nrg: ראיון ארוך ומעמיק של בעז גאון עם קצין סרבי, שהעיד בבלגרד ובהאג על פשעי מלחמה מצמררים שביצעו חבריו ליחידה בקוסובו, בשנת 1998.

סרן גוראן סטופאריץ' מגולל סיפור שנשמע מוכר לאוזניים ישראליות. ההבדל בינם לבינינו הוא במידה – לא במהות. בקוסובו ריכזו נשים וילדים וירו בהם סתם כך; בעזה הפגיזו אוכלוסיה אזרחית לא "בכוונה", אבל עדיין, סתם כך.

לא חסרות נקודות דמיון. המעטפת האידאולוגית: פוליטיקה לאומנית שחברה לפונדמנטליזם דתי (אנטי-מוסלמי), שחדר לצבא הסרבי אט אט; היציאה לקרב בתחושה ש"זהו, אי אפשר יותר להבליג, חייבים ללמד אותם לקח"; ה"אווירה" (גם בלי פקודה מפורשת) שחיי האזרחים בצד השני הם הפקר, ובכל מקרה, "הפרעה" שיש לסלק הצידה; ולבסוף, "סגירת השורות" של הלוחמים, המכסים זה על פשעי זה – עד שהעדות המצולמת המרשיעה חומקת החוצה ורואה אור יום.

כמה ציטוטים מהכתבה.

לפני שצללנו אל סרביה, דיברנו קצת על ישראל. סטופאריץ' עקב אחרי המלחמה בעזה ויש לו כמה דברים להגיד. ראשית, הוא חושב שאנחנו נעים בזריזות לעבר המקום שבו סרביה עמדה ערב מלחמת הבלקן בקוסובו, כלומר אל מצב שבו רובה של האוכלוסייה האזרחית, יחד עם כמה שרים בכירים ובערך "20% מהצבא" (לפי החישוב שלו, זה האחוז המספיק לביצועם של פשעי מלחמה) אינם רואים כל פסול בחיסול נשים וילדים, כל זאת מתוך נימוק ש"כל ילד הוא טרוריסט לעתיד". קו המחשבה המזוהם הזה, הוא מסביר, חיסל את סרביה והפך אותה לפושעת בעיני העולם ואחר כך, בסיומו של תהליך ארוך ומסויט שטרם הסתיים, גם בעיני עצמה. לסטופאריץ' היה חלק בתהליך המזכך הזה.

שנית, הוא חושב שאין סיכוי בעולם שישראל וחייליה ייכפתו ברגליהם וידיהם וישונעו לבית הדין בהאג, מהסיבה הפשוטה ש"הסיבה היחידה שסרביה הועמדה לדין היא שהאמריקאים עמדו לצד האלבנים". לאמור: הישראלים, כמו האלבנים, הם יקירי הממשל האמריקאי ו"פושעי מלחמה", בהכרח, הם רק מי שמסווגים על ידי הבית הלבן כאויב.

"אם אין לחץ משפטי מבחוץ", הוא ממשיך ופותח עוד בירה, בזמן שאשתו מניחה לפנינו מתוקים מסוכרים שמהם הוא מתעלם (הוא בדיאטה), "אז אין לחץ מבפנים. אני הלכתי להעיד כי ידעתי שהחברים שלי עשו משהו נוראי ומזעזע, אבל גם, בכנות, בגלל שבתי המשפט לפשעי מלחמה התחילו לצוץ בכל מקום ושאם אני אשתוק אז מישהו אחר ידבר ואני אמצא את עצמי בכלא."

"כשנכנסנו לקוסובו ב-1998 אף אחד לא אמר לנו: 'תהרגו נשים וילדים'. לא היתה הוראה כזאת, מגבוה. אבל היתה אווירה, ולאווירה הזו תרמה התקשורת שהיתה יד ימינו של מילושביץ', וכל הזמן שמעת ש'כל האלבנים מחבלים'. אז נכון, מלמדים אותך את אמנת ז'נבה, או-קיי. אבל בסופו של דבר, כשאתה בשדה הקרב אתה יכול להחליט אם אתה משאיר אזרחים בחיים או שאתה הורג אותם."

שאלתי אותו אם איננו מרחם על חבריו לשעבר ליחידה. חלקם, אחרי הכל, הוטבלו באותה האש שהותירה לאורך ידיו צלקות קטנות. "תשמע", אמר, "באופן אישי הרגתי יותר אנשים יותר מכל החברים שלי ליחידה יחד. אבל בצורה חוקית. אמרתי לך כבר, ואני אומר לך שוב: אני לא מרחם עליהם, כי הם חרבנו לי על המדינה חרבנו לי על היחידה, וחרבנו לי על הפטריוטיות שלי. במקרה כזה של ירי בילדים, אין שום מקום לאחוות לוחמים.

סטופאריץ' הוא היום עד מוגן, חי בהאג הרחק ממולדתו, בחשש תמידי מנקמתם של חבריו לשעבר ליחידה. לשאלת המראיין אם הוא לא מתחרט על עדותו, הוא משיב: "אני פטריוט. סרביה לא צריכה את הלכלוך הזה על המצפון שלה. סרביה, כמו ישראל, היא מדינה קטנה. היא לא יכולה להרשות לעצמה שאנשים אחרים יכתבו למענה את ההיסטוריה. היא צריכה לכתוב את ההיסטוריה של עצמה. הדרך היחידה לעשות את זה, זה לנקות את עצמך, בעצמך".

הופגזה בזרחן לבן, נשרפה, שכלה חמישה בני משפחה, נמלטה על טרקטור, ירו עליה, אושפזה, נתנה עדות, גססה חודשיים וחצי, מתה. נא להכיר: ר'אדה אבו חלימה, לשעבר.

ב-29.3.09, כחודשיים וחצי לאחר שמסרה את עדותה ל"בצלם", מתה ר'אדה אבו חלימה מבית לאהיה בבית חולים במצרים מפגיעת זרחן לבן. אינספור עדויות כאלה כבר נאספו בידי גורמים בינלאומיים, והתקשורת הישראלית (כמו גם מרבית הציבור) העלימה מהן עין. מסלול הייסורים המיוחד של העדה הנוכחית קרע צוהר קטנטן במסך ההכחשה, וגם ynet פירסם את העדות. הנה הדברים.

"גרתי עם בעלי, מוחמד, בן 24, ושתי התינוקות שלנו, פרח, בת 3 ואיה, בת 6 חודשים, באזור א-סיפא בבית לאהיה. בבית גרו גם ההורים של מוחמד, סעדאללה אבו חלימה, בן 44, וסבאח אבו חלימה, בת 44, ואחים ואחיות של מוחמד: עומר, בן 18, יוסף, בן 16, עבד א-רחים, בן 13, זיד, בן 11, חמזה, בן 10, עלי, בן 4, והתינוקת שאהד, בת שנה.

בבית שלנו היו שתי קומות. בקומה התחתונה היו מחסנים בגודל 250 מטר ובקומה העליונה גרנו כולנו. אנחנו חקלאים ויש לנו אדמות ליד הבית.

בשבת בערב, 3.1.09, מטוסים ישראליים פיזרו כרוזים שקוראים לתושבים באזור לעזוב את הבתים שלהם. גם בפלישות קודמות הצבא פיזר כרוזים כאלה ולא עזבנו את הבית, ולכן גם הפעם החלטנו שלא נעזוב.

ביום ראשון, 4.1.09, בסביבות השעה 16:00, בזמן שכל המשפחה הייתה בבית, התחילו להפגיז את האזור שלנו. אחרי כמה דקות כמה פגזים נחתו על הבית שלנו. האש התפשטה בבית וכמה מבני המשפחה נשרפו למוות: חמי, התינוקת שלו, שאהד, ושלושה מהבנים שלו, עבד א-רחים, זיד, וחמזה.

חמותי והבנים שלה יוסף, עומר ועלי נכוו מהאש. גם אני והתינוקת שלי, פרח, שהחזקתי בידיים, נכווינו מהאש, שהתפשטה לכל מקום בבית. הבגדים שלי עלו באש וחלקים מהעור של שתינו נשרפו. למזלי, איה לא נפגעה. קרעתי את הבגדים מעליי וצעקתי שאני נשרפת. הייתי ערומה מול כל האנשים בבית. הגוף שלי בער והרגשתי כאב נורא מהכוויות. הרחתי את הבשר שלי נשרף. הייתי במצב קשה מאוד. חיפשתי משהו להתכסות בו וכל הזמן צעקתי. אחיו של בעלי הוריד את המכנסיים שלו ונתן לי ללבוש אותם. החלק העליון של הגוף שלי נשאר ערום עד שבעלי בא וכיסה אותי במעיל שלו.

אחר כך הוא רץ לכביש להזעיק אמבולנס או למצוא אנשים שיעזרו לו לחלץ את הפצועים וההרוגים. הוא לא הצליח למצוא אמבולנס או ניידת כיבוי אש. בני דודים שלו שגרים על ידינו, מטר ומוחמד-חכמת אבו חלימה, באו לעזור. בעלי הרים אותי ונבילה, אשתו של הדוד של בעלי, הרימה את פרח. דודה אחרת של בעלי, שגם היא באה לעזור, לקחה את איה.

אני, בעלי, פרח, נבילה, הבן שלה עלי, עומר ומטר אבו חלימה עלינו על עגלה של טרקטור. מוחמד-חכמת נהג בטרקטור ולקח אותנו לבית החולים כמאל עדוואן. לקחנו גם את הגופה של התינוקת שאהד. השארנו בבית את ההרוגים ואת שאר בני המשפחה הפצועים.

במרחק של 300 מטר בערך מכיכר אל-עטאטרה, היו חיילים. מוחמד-חכמת עצר את הטרקטור ופתאום החיילים פתחו עלינו באש. מטר ומוחמד-חכמת נהרגו. עלי נפצע מהירי וברח יחד עם אמא שלו, נבילה, ועם עומר.

החיילים אמרו לבעלי להתפשט והוא עשה זאת. אחר כך הוא התלבש והחיילים אמרו לנו ללכת ברגל. השארנו מאחור את ההרוגים שאהד, מוחמד-חכמת ומטר. אני, בעלי ופרח הלכנו לכיוון כיכר אל-עטאטרה ועלינו על מכונית של אחד התושבים שעבר שם. הוא הסיע אותנו לבית החולים א-שיפא. הגענו לבית החולים בסביבות השעה 18:00.

אני עדיין מאושפזת. כל הגוף שלי שרוף וגם הפנים שלי. פרח גם סובלת מכוויות, בדרגה 3. בעלי לא נפגע.

בבית החולים הפנו אותי ואת ופרח להמשך טיפול במצרים וניסו לקחת אותנו לרפיח באמבולנס, אבל בדרך הצבא ירה עלינו. הנהג של האמבולנס נפצע קל בפנים ונסע בחזרה לבית החולים. עכשיו אנחנו מחכות שיתאמו את היציאה שלנו למצרים."

תגובת ראש הממשלה / שר הביטחון / דובר צה"ל (צבא הצתה לישראל?) / ישראליקו

סליחה, מי זאת? היא היתה שם? היא ראתה במו עיניה? עדות שמיעה איננה קבילה. גם עדות כווייה איננה קבילה. היו שלושה עדים בלתי תלויים? היו שלושה עדים בלתי צלויים? אמרו להם ללכת, למה הם לא הלכו? היא בכלל צילמה את הפגז? מישהו אסף שיירים בשטח וביצע בהם ניתוח מעבדה כימי שהוכיח מעל כל ספק שמדובר בזרחן לבן? אולי מדובר בליצן קטן? צה"ל לא ירה על אוכלוסיה אזרחית. לצערנו, החמאס עושה שימוש מפלצתי באזרחים. תיק החקירה נסגר. הפצ"ר קבע שאין ממש בעדויות. יש לנו את הצבא הכי מוסרי בעולם. מי זה בכלל "בצלם"? הרי פיזרנו כרוזים. למה הם מולידים כל כך הרבה תינוקות? לא היה שימוש בזרחן, מדובר בעלילת דם. דם, ועור חרוך, ובשר שרוף. הכי מוסרי בעולם. הסתתר בתוך אוכלוסיה אזרחית. עם כל הכאב, ואין כאב, אין מנוס מפגיעה בחפים מפשע. בוצעו תחקירים ערכיים. ההנחיות היו ברורות מאד. מגן אנושי. הכי מוסרי בעולם. הפלסטינים לא תמיד מדייקים. דמיון ערבי, נו. עכשיו אני שואל אותך: איפה העדה הזאת? מתה, הם אומרים. כמה צפוי. אז איך בדיוק נתחקר אותה? התיק נסגר. הכי מוסרי בעולם.

במלים (עלון "בריזה", מכללת אורנים)
ובתמונות (צלם "הארץ", ינאי יחיאל)

"בהתחלה ההגדרה היתה להיכנס לתוך בית. היינו אמורים להיכנס עם רכב משוריין שנקרא 'אכזרית', לפרוץ לתוך הדלת התחתונה, להתחיל לירות בפנים, ואז… אני קורא לזה לרצוח… בעצם היינו צריכים לעלות קומה-קומה וכל בן אדם שאנחנו מזהים, לירות בו."

"זה מה שיפה בעזה כביכול – אתה רואה בן אדם על ציר, עובר על שביל, לא חייב להיות עם נשק, אתה לא חייב לזהות אותו עם משהו, אתה יכול פשוט לירות בו. אצלנו זו היתה אשה מבוגרת שלא זיהיתי עליה נשק. הפקודה היתה להוריד את הבן אדם, את האשה הזאת, ברגע שאתה רואה".

גירסה מצונזרת ("הארץ"): "אני מ"כ בפלוגת מסלול של חטיבת גבעתי. נכנסנו לדרום העיר עזה. בסך הכל, זו חוויה מיוחדת. כל המסלול אתה מחכה ליום שתיכנס לעזה, ובסוף זה לא באמת כמו שמספרים. זה יותר כמו: אתה בא, תופס בית, מעיפים את הדיירים משם ונכנסים לבית. ישבנו בתוך בית משהו כמו שבוע."

הגירסה המקורית (עלון "בריזה", ההשמטות מודגשות): "בסך הכל, זו חוויה מיוחדת, אתה כל המסלול מחכה ליום בו תיכנס לעזה, מספרים לך כל כך הרבה סיפורים מה יש שם, בסוף זה לא באמת כמו שמספרים. אתה לא רץ, מסתער על בתים, רוצח 4 ילדים קטנים וממשיך קדימה. זה יותר כמו: אתה בא, תופס בית, מעיפים את הדיירים משם ונכנסים לבית. ישבנו בתוך בית משהו כמו שבוע."

"אני לא חושב שהוא הרגיש יותר מדי רע עם זה, כי בסך הכל הוא מבחינתו עשה את העבודה שלו לפי הפקודות שנתנו לו. והאווירה באופן כללי היתה… לא יודע איך להגדיר את זה… החיים של הפלסטינים זה, בואו נגיד, דבר הרבה-הרבה פחות חשוב מהחיים של החיילים שלנו. אז מבחינתם הם מצדיקים את זה ככה".

"הגישה היא מאוד פשוטה: לא נעים להגיד את זה, אבל אם זה לא מזיז לאף אחד, אנחנו לא מתחקרים את זה. זה מה שקורה בלחימה וזה מה שקורה בבט"ש".

גירסה מצונזרת ("הארץ"): "יוסי: אני סמל מחלקה בפלוגה מבצעית של חי"ר."

הגירסה המקורית (עלון "בריזה", ההשמטות מודגשות): "יוסי: אני ממחזור ח' – היה שימוש גדול בזרחן. אני סמל מחלקה בפלוגה מבצעית בגדוד (-) בחטיבת הצנחנים."

ושלושה בונוסים לסיום.

1. חיילים מגיבים בביטול על העדויות: "למרות שהיו מולנו צלחות ענקיות של בקלאוות, אחרי יומיים שלא אכלנו כמו שצריך, לא נגענו בכלום… השארנו את הבתים שהגענו עליהם יותר נקיים מאשר היו. אפילו ניקינו איזה מקרר אחד שממש הסריח… פעם אחת מישהו לקח קופסת שימורים מחנות וכולם צעקו עליו. הוא מיד החזיר אותה."

2. שמו של בית הדפוס לטקסטיל שבו הודפסו החולצות: "אדיב".

3. על שער עלון "בריזה" שמתוכו נלקחו הציטוטים, מופיע שיר אהבה לעזה. ביתו הראשון:

עוטף עזה

עוטף אותה
בתיל דוקרני

עוטף אותה בכוח
כמו חיבוק מגבר זר

אני יודעת, כבר אמרו מזמן
עזה כמוות אהבה

אבל
מלחמה תמיד נשמעת לי כמו
שם של בן אדם