עונש ביטוי

סקר: רוב הציבור בעד לסתום ולהעניש.



– שלום, אפשר לדבר עם אוכלוסיה יהודית בוגרת?

– מדברת.

– הבנתי שאת בעד הטלת עונשים על מי שמדליף מידע החושף מעשים לא מוסריים של גורמי הבטחון. 

– כן, עונשים כבדים אם אפשר.

– כלומר, את מסכימה שגורמי הבטחון מבצעים מעשים לא מוסריים?

– מה פתאום?

– אז למה להעניש?

– כי מי שמדליף הוא לא מוסרי.

– אבל אם גורמי הבטחון לא עשו שום דבר רע, מה כבר יקרה?

– יש יותר מדי חופש ביטוי בישראל.

– זה חשוב?

– בטח שזה חשוב. מאד חשוב שיהיה חופש ביטוי.

– ואם מישהו מתבטא בעד חרם על ישראל?

– חייבים להעניש אותו. כל הזכויות אדם האלה, אסור לתת להם לפעול חופשי.

– ואם הם חושפים מעשים לא מוסריים?

– נו, זאת הסיבה שצריך להגביל אותם.

– אבל אין מעשים לא מוסריים.

– בדיוק מה שאמרתי. אין.

– והביטוי?

– חופשי. מאד חשוב, חופש ביטוי. זה מין ביטוי מאד חשוב.

– טוב, תרשי לי לצטט אותך בעיתון?

– מה פתאום? צריך להעניש עיתונאים שמפרסמים מידע על דעות לא מוסריות.

– הדעות שלך לא מוסריות?

– הכי מוסריות שיש. זה החופש ביטוי שלי.

– ומה עם שלי?

– להעניש.

– גם אם זאת אמת?

– להעניש.

– ואם מישהו חושף ש…

– להעניש, להעניש, להעניש. עונש ביטוי.

היעלמות-מיסגור-הפקרה-עופרת יצוקה-סודות אסורים-המניע

עוד מחשבות על פרשת קם-בלאו

 

1. "לאן נעלמה…"

הסיסמה הזאת עשתה יותר נזק מתועלת. קם לא נעלמה ולא הועלמה; היא ישבה בבית כל הזמן, מוקפת במשפחתה וחבריה. השימוש הפזרני באסוציאציות מתקופת החונטות בצ'ילה טישטש את הסקנדל האמיתי: קם הושתקה, וכמוה שאר העיתונאים. כשמפזרים רמיזות כל כך אפלות, ואז מתברר שהמציאות פחות אפלה מהן, אנשים נושמים לרווחה: נו, אז היא בכלל לא נעלמה. מה הסיפור כאן בכלל? שלא במזיד, סיסמת ה"היעלמות" גימדה את החומרה האמיתית של קשר השתיקה סביב פרשת קם.

 

2. מיסגור

 מי שפירסם פרטים מפרשת קם לפני הסרת צו איסור הפירסום נתקל בביקורת: מה החיפזון, למה לא לחכות שהמידע ייצא באופן מוסמך וגלוי? תשובה ראשונה על כך היא שעד לתחילת השבוע שעבר, בכלל לא היה ברור שצו איסור הפירסום יוסר בקרוב. שנית, כל הויכוח ניטש על משמעות המילה "מידע מוסמך".

חוקרי מדיה מרבים להשתמש במושג המיסגור, פריימינג. זהו האופן שבו מוצגות עובדות; ההקשר שבו הן נחשפות; מערכת ההנחות וההסברים שנלווים אליהן. לכל אלה יש חשיבות מכרעת באופן שבו נקלט, ולאחר מכן גם נחקק בזיכרון, אותו "מידע מוסמך".

מרגע שהתוודעתי לראשונה לפרשת קם, לא היה לי ספק מה יהיה טיבו של המיסגור שבו היא תוצג לציבור, עם הסרת צו איסור הפרסום: המסגרת תהיה עבירה בטחונית, ומעליה תתנוסס הכותרת בגידה. לא, השב"כ אינו מציג לציבור עובדות נייטרליות, אלא טווה עבורו נראטיב שלם, עם מניעים ("לשם פגיעה בבטחון המדינה") ותוצאות קטסטרופליות. וכמובן שהתקשורת ששה לשתף פעולה, וגם שופכת שמן משלה על המדורה (האם מי שהגדיר את קם "חיילת-מרגלת" סבור ש"הארץ" הוא בגדר סוכן זר שכל מגע עימו כמוהו כריגול?). כיוון שכך, אין לציבור כמעט יכולת לשפוט את העובדות במנותק מן ההקשר, או המסגרת המושגית, שבתוכם הן משובצות.

המטרה העיקרית (שלי לפחות) בחשיפת הפרטים עוד לפני ששופרות השב"כ החלו לטרטר מקצה הארץ ועד קצה היתה להציג את העובדות בתוך מסגרת מושגית אלטרנטיבית; מסגרת שבה העבירה של ענת קם היתה לכל היותר עבירת בטחון שדה, ולא היה בה כדי לסכן את בטחון המדינה. להיפך, טענתי שבמעשיה רק חיזקה את בטחונם האישי של אזרחי ישראל. זה היה קריטי לנצל את חלון הזמן המתקצר טרם שטיפת המוח הגדולה. לו הייתי כותב היום את הדברים שכתבתי על קם לפני שבוע, הם היו טובעים במלל הבטחוני, והאפקט שלהם היה אפסי (לא אשלה את עצמי שבפירסום המוקדם האפקט היה הרבה יותר גדול; אבל הוא עדיין היה חשוב, וממילא, השוליות היא חלק מתנאי העבודה של הבלוג הזה). זאת התשובה לשאלת הפירסום המוקדם.

 

3. הפקרת המקור

כעת כבר אפשר לומר שהתנהלות עיתון "הארץ" מרגע חשיפת הפרשה היא שערורייה בפני עצמה. מלכתחילה, חשיפתה של קם כמקור המסמכים של בלאו נבעה משתי טעויות פטאליות של העיתון. ראשית, צילומי מסמכים בסיווג "סודי ביותר", שהופיעו בכתבה, הובילו לפתיחת חקירה בדבר מקור ההדלפה, כפי שהיו יכולים לצפות מראש ב"הארץ". לטענת מקורבי קם, בפירסום הצילומים של המסמכים הפר בלאו את הסיכום איתה.

10 חודשים נמשכה החקירה, מנובמבר 2008 עד ספטמבר 2009, מבלי שהעלתה דבר. רק אז זומן בלאו לחקירה בשב"כ. בעקבות החקירה נחתם הסכם בין השב"כ ל"הארץ", לפיו יעביר בלאו לשב"כ את כל המסמכים הסודיים האופרטיביים, שחשיפתם עלולה לסכן את בטחון המדינה, ומנגד השב"כ לא יעמיד לדין אותו או את מקור ההדלפה.

אבל כפי שניתן בדיעבד להבין, אותם מסמכים שמסר בלאו לשב"כ הם שהובילו לחשיפתה של קם ולמעצרה 3 חודשים מאוחר יותר, בדצמבר 2009. על העניין הקריטי הזה כמעט ולא דיברו (הנה רביב דרוקר מזכיר זאת בחטף), ו"הארץ" רק רומז על כך במעורפל: קם נחשפה דרך המסמכים שהחזיר בלאו לשב"כ. אומנם בכך הפר השב"כ את התחייבותו, אבל סליחה, באיזה מדינה חיים דב אלפון ומיבי מוזר? הם לא יכלו לצפות מראש ששום הסכם לא יוכל לעמוד מול הקלף המנצח של "בטחון המדינה"? זאת היתה הטעות הפטאלית השניה של "הארץ", שגזרה את גורלה של קם.

לא, אני לא מייחס כוונת זדון למערכת "הארץ", רק רשלנות משוועת וחוסר אחריות מינימלי כלפי החיסיון של המקור. ולא מדובר רק בכתבה על הסיכולים הממוקדים. לטענת המדינה, בלאו הרוויח עוד כמה סקופים הודות למסמכים שגנבה קם; מה שמעצים את חוב האחריות של "הארץ" כלפי הגרון העמוק שלו.

וכיצד נוהג "הארץ" לאור האחריות שלו לגורלה של קם? בפשטות, זורק אותה היישר אל מלתעות השב"כ. כאן כבר לא מדובר ברשלנות, אלא באסטרטגיה משפטית. אני עוקב בקפדנות אחרי ההתבטאויות של העיתון בפרשה: ההודעה הרשמית לאחר הסרת צו איסור הפרסום, מאמר מערכת, ראיון של דב אלפון בערוץ 2: בכולם ננקט אותו קו, שעל ניסוחו שקדו בלי ספק מוזר ואלפון בלשכתו של שוקן: הגנה נחרצת על אורי בלאו, גינוי תקיף לשב"כ שהפר את ההסכם איתו – ואף מילה האחריות המלאה של העיתון למה שעובר על ענת קם כעת.

מן הרגע שהושמה קם במעצר, נקט "הארץ" במדיניות ניתוק מגע מן "הבוגדת", וריכז מאמץ בהצלת הכתב שלו. תהי קם כפרתו של בלאו.

"הארץ" אומנם טוען, במאמר הבהרה, שהסיבה העיקרית לכך שאורי בלאו לא שב לארץ היא, לא פחות, הרצון לשמור על חיסיון מקורותיו האחרים; וגם ש"שובו ארצה במצב זה עלול לחזק את התביעה נגד קם." אבל זאת טענה פנטסטית; למעשה יועץ התקשורת של קם, נסים דואק, קרא אתמול לאורי בלאו לשוב ארצה ולהחזיר את המסמכים לשב"כ (דיווח של רז שכניק ב"ידיעות אחרונות"). אז "הארץ" דואג לקם יותר מיועץ התקשורת שלה? אורי בלאו לא שב לארץ מחשש לגורלו של אורי בלאו. זה לגיטימי לגמרי (בלאו אינו אחראי על רשלנות מעסיקיו). מה שלא לגיטימי זה לעטוף את ההחלטה הזאת בדאגה מפוברקת לקם.

לו היה "הארץ" נוהג באחריות המתבקשת כלפי קם, לא היה טורח כל כך להפריד בין המקור לבין העיתונאי (שהרי הקשר שהיה ביניהם הוא בגדר עובדה). למעשה, "הארץ" היה צריך ליזום "איחוד הגנות", על קם ועל בלאו גם יחד, או לכל הפחות לממן את ההגנה המשפטית על קם. מי שסבור שמדובר ברעיון מטורף רק מוכיח עד כמה הופנמה אצלנו התפיסה העסקית-משפטנית של העיסוק העיתונאי, על חשבון תפיסת העיתונות כנאמנה של הציבור – ובכלל זה גם של ה-whistleblowers שבתוכו.

יידעו כל אזרח ואזרחית שבידיהם מידע רגיש: אם תביאו אותו לבניין ברחוב שוקן 21 בתל-אביב, עוד תצאו משם אזוקים ומכוסי עיניים למתקן השב"כ הקרוב.

 

4. תכניות "עופרת יצוקה"

כפי שפורסם, בין המסמכים שהשיג בלאו מקם היו גם תכניות "עופרת יצוקה". "הארץ" העביר ידיעה על כך לצנזורה, שבוע לפני המבצע, והידיעה אושרה. שעות ספורות אחר כך הצנזורה התחרטה, ו"הארץ" "אסף גיליונות" כדי למנוע עבירת צנזורה. מקהלת המרשיעים של קם מצביעה על האירוע הזה כעל הוכחה ניצחת ל"סיכון הבטחוני" שהיה בהדלפת המסמכים.

העניין הזה מעורר אצלי כמה תמיהות, שמשום מה אף אחד לא מדבר עליהן. שימו לב: קם השתחררה מצה"ל במאי 2007. פירוש הדבר שכבר אז היו לצה"ל תכניות מבצע אופרטיביות לפלישה מסיבית לעזה. ניתן להניח שתכניות כאלה לוקח להכין לפחות חצי שנה. כלומר, מבצע "עופרת יצוקה" היה בתכנון לפחות שנתיים לפני שיצא לפועל. בלהט פרשת קם אף אחד לא שם לב שיש כאן חתיכת סקופ. עד כה ידענו שהתכנונים למבצע החלו רק באמצע 2008. הפרסומים בעניין קם מגלים שבעצם ההכנות החלו הרבה קודם לכן – בסוף 2006 (בינואר 2006 זכה החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית; במרץ 2007 הוקמה ממשלת אחדות ברשות איסמעיל האנייה; ביוני 2007 השתלט החמאס על עזה).

התיארוך החדש הזה מחזק באופן משמעותי את התזה שמבצע "עופרת יצוקה" נהגה כמבצע להפלת שלטון החמאס בידי צה"ל. לא תגובה צבאית על ירי הקסאמים, אלא הפעלת צבא להפלת שלטון זר. עוד לפני שהחמאס שלט בפועל בעזה, כבר היו תכניות להפלתו. הפרשנות הזאת לאירועי "עופרת יצוקה" קיבלה ביסוס נרחב בבלוג הזה, וכעת היא מתחזקת אף יותר.

עכשיו לעצם הטענה שחשיפת תכניות "עופרת יצוקה" היוותה סיכון בטחוני. רבותי, אני מזכיר לכולם: "עופרת יצוקה" היתה כישלון מהדהד. מרחץ דמים אכזרי שגבה את חייהם של יותר מאלף אזרחים חפים מפשע, לא השיג אף מטרה אסטרטגית, אפילו לא הפחתה של איום הטילים.

שוו בנפשכם שכל הפיאסקו הזה היה נמנע. שוו בנפשכם שפירסום מוקדם של התכניות היה משבש את ההכנות למבצע באופן בלתי הפיך, כך שהוא היה מבוטל. הלב ממש רועד למחשבה הזאת.

יותר מ-1,400 איש, שהיום קבורים מתחת לאדמה, היו עדיין מהלכים עליה. אלפי בתי מגורים, שהפכו לאבק ואפר, היו עדיין עומדים על תילם. הפצועים, הנכים, הרעבים, החולים וחסרי הבית – כל אלה היו נמנעים. ואולי גם גלעד שליט היה חוזר הביתה.

"סיכון בטחוני", בלי ספק. מזל שתכניות המבצע לא דלפו ואפשר היה להמיט את כל הסבל המיותר הזה.

 

5. מה רוצים מאורי בלאו

קשה לי להאמין לסיפור הרשמי. 700 מסמכים סודיים שנותרו בידיו? הבחור טס עם בת זוגו לטיול תרמילאים בסין. נראה לכם שהוא הכניס לפאוץ' הצדדי של התרמיל דיסק עם כל המסמכים האלה? מאד מועיל, תכניות התחמשות של צה"ל, כשאתה מנסה להיכנס לפגודה בכפר סיני נידח.

עקיבא אלדר הזכיר ש"הכותרת "סודי ביותר" אינה הופכת מסמך לעניין בטחוני ואת הדלפתו למעשה ריגול או בגידה. במקרים רבים הסיווג הזה נועד להבטיח שתוכן המסמך לא יגיע לידיעת הציבור." יוסי מלמן תהה "מדוע לענת קם אסור מה שלבכיר המוסד מותר?" – ושעות אחדות לאחר מכן הוסרה, באופן מסתורי, הכתבה שלו מאתר "הארץ". לא, לא היה בה שום מידע שסיכן את בטחון הציבור, רק רמזים מאד ברורים לגבי הדלפת חומרים מסווגים של הדרגים הבכירים ביותר במערכת הבטחון. החבר'ה האלה הם לא כתבי ברנז'ה בני 23, אין להם זמן להתעסק עם כתבי אישום על ריגול ובגידה. הם פשוט מרימים טלפון לצנזור, או לשוקן, וסוגרים עניין.

אז מה רוצים מבלאו? אני מאמין שמחפשים בכליו מסמכים אחרים. כאלה שהובילו לשורת תחקירים מאד מביכים על עסקיהם המפוקפקים של בכירי מערכת הבטחון. אני מפנה את המעוניינים לשאלות מספר 8 ו-12 בפוסט של רועי צ'יקי ארד להשראה נוספת.

 

6. מֵניע-שמניע

 צעד קרייריסטי? חיפוש חומרים שיעידו על פעילות בלתי חוקית של צה"ל? רצון ש"האחראים לפשעים יגיעו להאג"? אין הרבה טעם להתעסק בספקולציות האלה כעת. מבחינה משפטית יש להן משקל משני בלבד, ומבחינה פוליטית – הן חסרות משמעות. לאורך כל התקופה הזאת חשוב לשנן דבר אחד (וזה קשה, כי הרכילות וההתעסקות באישיות של קם רק יתעצמו כל הזמן): המעשה שענת קם עשתה, ולא חשוב בכלל מה היו מניעיה, היה שירות נדיר בחשיבותו לאזרחי ישראל. היא איפשרה להם לראות את בכירי צה"ל כפי שהם: מפירי חוק. והיא מיקדה את תשומת הלב בעניין חשוב מאין כמוהו – מדיניות הרצח-בלי-משפט בשטחי הגדה המערבית, שהיו מעורבים בה מאות ואולי אלפים של חיילים, מפקדים ושופטים צבאיים. אסור לשכוח את זה, כנגד כל הקישקושים שהיו ועוד יהיו על נפתולי האישיות ו"הסטיות" האידאולוגיות של קם. ואסור לשכוח שענת קם לא היתה יכולה לבצע את השירות החיוני הזה לאזרחי ישראל מבלי להפר את החוק.  

ככה נראה צו איסור פירסום

הנה, ככה.

ותודה לסילברסטיין הממזר.

הנה הן מילות הקסם: "לשם שמירה על בטחון המדינה". והופ, השופטת חתמה. הדברים מאשרים את החשד המוקדם שלי שמערכת הביטחון שוקדת על "פחימיזציה" של תיק ענת קם; כלומר, הצגתה כבוגדת שסיכנה את בטחון המדינה. אם כך בצו איסור הפירסום, ודאי שכך יהיה בכתב האישום.

בואו נעמיד דברים על דיוקם. אם כל מה שקם עשתה הוא מה שפורסם עד כה – אני משאיר מקום לספק, כי אולי יתגלו עוד פרטים מרעישים שיהפכו את התמונה על פיה – הרי לא זאת בלבד שהיא לא סיכנה את בטחון המדינה, אלא היא תרמה לבטחון המדינה. וזאת משני טעמים. אחד, המעשה שעשתה הפנה את אור הזרקורים למדיניות החיסולים השנויה במחלוקת, שלא רק המיתה צדיק עם רשע (ללא משפט) אלא גם זרעה זרעי איבה ומשטמה בקרב דורות ההמשך של הטרור. שניים, המעשה שעשתה חשף את צמרת המטכ"ל כמי שרואה עצמה מעל החוק (שקבע בג"ץ), ולמעשה מנהלת את מדיניות הבטחון של ישראל ללא כל פיקוח אזרחי.

כל מעשה שגם מערער על מדיניות החיסולים וגם מכפיף (בכוח החֶרפּה הציבורית) את הצבא לחברה האזרחית הוא מעשה שתורם לבטחון אזרחי ישראל. לא מיותר להזכיר שלהפשטה הנקראת "מדינה" אין צורך בבטחון, זולת הבטחון של אזרחיה.

רשות הדיבור לכתבת ערוץ 2, רינה מצליח, ברגע צלול של כנות פוליטית במסגרת התכנית "ביקורטיווי" (תודה לבלוגר "בים"):

"יש כוונה מאחורי צו איסור הפירסום הזה, הכוונה היא להפוך את הפרשייה לבטחונית… בבסיס הפרשה הזאת יש פה רצון לנקום, מעבר להכל, ולכן הם מנסים להפוך את הפרשה הזאת לפרשה בטחונית. זה לא פרשה בטחונית, אנחנו לא צריכים לקרוא לה פרשה בטחונית. היא כן קשורה לחופש הביטוי והיא כן קשורה לחופש העיתונות. ועל המגרש הזה צריך לדבר עליה, ואסור להפוך אותה לפרשיה בטחונית, כמו שהיו רוצים גורמי הביטחון השונים."

והיא מוסיפה אמירה מהדהדת אחרונה כלפי מי שחותם על הצווים האלה באופן אוטומטי:

"החברה הישראלית נמנעה מלשפוט את השופטים שנים ארוכות, ארוכות מדי."

הפוסט על ענת קם ירד זמנית

לאחר שיחה עם ענת קם, הסכמתי להוריד את הפוסט שכתבתי בעניינה לימים הקרובים. ענת טוענת שהפרסומים מזיקים להתנהלות שלה מול רשויות החוק. כיוון שאני בצד שלה, ולא נגדה, אל לי לחבל במאבק שלה. ממילא הפירסום הזה השיג את מטרתו העיקרית – שבירת השתיקה – כבר כעת. תוך 24 שעות, הוא נכנס לרשימת הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג. תודה לכל הקוראים ולמי שהשתתף בדיון.  

אני מעריך שבשבוע הבא הפרשה סוף סוף תיחשף בעיתונות הישראלית. מי שמצפה לגילויים מסעירים חדשים, צפוי לאכזבה. העובדות העיקריות כבר ידועות – ולכן היתה עילה מוצדקת לפרסמן ברבים. המאבק יהיה על אופן הצגתם של האירועים ועל התדמית הציבורית של הנאשמים. אני מקווה שהבלוג הזה תרם זווית אחרת לדיון הסוער שעוד יבוא.

ענת קם: טלי פחימה מספר 2? (עדכון על אורי בלאו)

[אנא הזדרזו; כמו שזה נראה, או הפוסט הזה או אני ניעלם בזמן שאתם קוראים]

עדכון

עיקרי הפרשה פורסמו הערב גם אצל סוכנות הידיעות "אי-פי". אבל ההתפתחות החשובה מדווחת שוב אצל ה"אינדיפנדנט": עיתונאי "הארץ" אורי בלאו אכן "מסתתר" בלונדון מחשש שייעצר בארץ בעקבות התחקיר המדובר (בכך מתאמתת סברתו של הבלוגר סילברסטיין שמצוטטת בתחתית הפוסט). עיתון "הארץ", על פי ה"אינדיפנדנט", מנהל מגעים עם הפרקליטות על תנאי חזרתו.

ההתפתחות הזאת זורה אור חדש על הפרשה, ואולי מספקת לראשונה את ההסבר לצו איסור הפרסום הגורף. היא גם מסמנת שפל חסר תקדים במעמד העיתונות בישראל: עיתונאים נמלטים לחו"ל מאימת השב"כ. מי שחשב שרק במצרים עוצרים עיתונאים ישראלים, טעה.

בשעות הקרובות לא אהיה ליד מחשב, ולכן התגובות ננעלות. הן ייפתחו שוב בשעה 19:00 (2 באפריל).

חרושת השמועות בעניינה של ענת קם הגיעה סוף סוף לקיצה: דיווח עיתונאי מכובד ומוסמך בעיתון "אינידיפנדנט" הבריטי שופך אור על הפרשה שכבר 3 חודשים מנסה לשווא להבקיע את חומת השתיקה העיתונאית. גם ה-JTA (ה-Jewish Telegraphic Agency) מוסיף פרטים. זה כבר הפך לעניין שבשגרה: מי שרוצה לדעת מה באמת קורה מאחורי הקלעים בסין (אופס, סליחה, בישראל), צריך לקרוא תקשורת זרה. הדיווחים האחרונים שמו קץ לתופעה המוזרה שכל מי שניסה לגגל "ענת קם" נתקל בה: אתרים חסומים, הודעות מערכת מסתוריות וכיוצא בזה. בחסות צו איסור הפרסום כולם משחקים בשוּשוּלנד, כפי שכתב יצחק טסלר, הצדיק היחיד בסדום. כל זה היה אולי מבדח אלמלא התחושה המנקרת שמרבית השחקנים ממש נהנים מהקטע השוּשוּאיסטי, כאילו השתתפו בערב הווי לסוכני מוסד בדימוס; במקום לנצל את חירות הביטוי שמאפשר האינטרנט, את החופש ממרות השלטון, הם מכפיפים את כתיבתם המתחכמת-עאלק לאותם מנגנוני חושך שעצרו את ענת קם.

עוד נחזור לחשבון הציבורי. אבל קודם, פרשת קם.

ובכן, כמו שאומרים, על פי מקורות זרים, ובזהירות המתבקשת, תמונת המצב היא זאת. בנובמבר 2008 פירסם כתב "הארץ" אורי בלאו כתבה מפורטת וממוסמכת, שהוכיחה, בשורה התחתונה, כי מפקדי צה"ל הפרו את הנחיות בג"ץ בדבר הסיכולים הממוקדים. מדובר ברמה הכי בכירה – אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה והרמטכ"ל גבי אשכנזי. פסיקת בג"ץ מדצמבר 2006 קבעה, בין השאר, ש"אין להתנקש באדם אם ניתן לעצרו, לחקרו ולהעמידו לדין", וחריגים מותרים רק אם המעצר כרוך ב"סיכון חמור לחיי חיילים." הפסיקה ניתנה בעקבות עתירה לבג"ץ מטעם הועד הציבורי נגד עינויים וארגון Law.

התחקיר של בלאו העלה שב-20 ביוני 2007 (חצי שנה אחרי פסיקת בג"ץ) חוסלו שני פעילים של הג'יהאד האיסלאמי. אחד מהם, זיאד צובחי מחמד בלאישה, הוגדר מראש "יעד ליירוט" – מבלי לשקול מראש אפשרות מעצר מקדים. ההודעה הרשמית של דובר צה"ל טענה שהמבוקשים פתחו באש לעבר החיילים, אולם עדויות שגבה "בצלם" מעלות חשד שבוצע במבוקשים וידוא הריגה. כל זה לא היה בגדר חדשות מרעישות – מסוף שנת 2000 ועד סוף 2008 התנקש צה"ל ב-232 פעילי טרור, בפעולות שגבו גם את חייהם של 154 אזרחים חפים מפשע – אלמלא צירף בלאו לתחקיר שני תפוחי אדמה לוהטים: סיכומי ישיבות מלשכת אלוף פיקוד המרכז ומלשכת הרמטכ"ל שבהן נידונו הסיכולים וניתנו האישורים בניגוד להנחיית בג"ץ.

כאן נחצה הקו האדום. מן הידועות שקציני צה"ל מבליגים בנקל על האשמות מינוריות כגון אחריות לפשעי מלחמה והפקרת דמם ומטה לחמם של תושבים פלסטינים, אבל שקרנים? זה לא. לא בבית ספרנו.

על שני המסמכים הצה"ליים שהוצגו בכתבה התנוסס הסיווג "סודי ביותר". "הארץ" מפרסם מסמכים סודיים ביותר? איך הם הגיעו לידיו? כמו שכתב העורך לשעבר של העיתון, חנוך מרמרי, "פרסום המסמכים המצולמים היה טעות משוועת, שמשמעותה הראשונה והכמעט ודאית – חיסול ממוקד של המקור."

ואכן זה קרה. יותר משנה אחרי פירסום הכתבה, על פי דיווח ה"אינדיפנדנט", הוטל מעצר בית על כתבת "ואללה", ענת קם. על פי החשד קם צילמה את המסמכים כששירתה כחיילת בפיקוד המרכז, והעבירה אותם מאוחר יותר לבלאו. קם נמצאת כבר יותר משלושה חודשים במעצר. על פי ה"אינדיפנדנט", משפטה ייפתח באמצע אפריל.

שלא יהיו לכם ספקות: קם תלך לכלא, ולהרבה זמן. על פי דיווח ה-JTA, התביעה תדרוש 14 שנות מאסר. למי שאינם מורגלים בכגון אלה, הנה תסריט סביר. בקרוב יוסר צו איסור הפרסום על הפרשה, והיא תתפוצץ בענק בכל אמצעי התקשורת. "תתפוצץ בענק" פירושו – כולם יצטטו כל מילה שתצא מפיהם של "גורמים בטחוניים בכירים". ברגעים המכריעים של חשיפת הפרשה – רגעים שבהם נקבעת עמדתו הרגשית של הציבור, שכבר לא יטרח יותר לעדכן אותה, לא משנה איך יתפתחו הדברים – יקבל דובר צה"ל מיקרופון פתוח מסביב לשעון. ידברו על חשיפת סודות כמוסים, על סיכון בטחון המדינה, על אג'נדה אנטי-ציונית סמויה, יהיה הרבה קצף על השפתיים, ודם בעיניים (בן כספית ורוני דניאל כבר קודחים מזעם פטריוטי כבוש), ומעל כל ההילולה ירחף, גם אם לא ייאמר במפורש, אותו אות קין שאין לחמוק ממנו: בוגדת.

כלומר, קם תעבור תהליך מזורז של פחימיזציה. ואכן, לא קשה להבחין בקווי דמיון בין פרשת ענת קם לפרשת טלי פחימה. במוקד שתיהן ניצב מפגש קטלני בין בחורה צעירה, ספק תמימה ספק עוכרת-ישראל, לבין מסמך צה"לי מסווג. בשתי הפרשות מציץ מעבר לכתפה של הבחורה הגבר שבו בעצם מעוניינת מערכת הבטחון: זכריה זביידי המבוקש במקרה של פחימה, אורי בלאו הטראבלמייקר במקרה של קם (עוד על כך בהמשך). בשתי הפרשות, "הבוגדת" למעשה לא סיכנה במאומה את בטחון אזרחי ישראל. חטאה של פחימה, למי שלא זוכר, היה ש"תירגמה" לעברית, עבור פלסטינים דוברי עברית שוטפת, מסמך שצה"ל איבד ברשלנותו, ושממנו עלה, לתדהמת המבוקשים, כי מתנהל מצוד אחריהם, וגם צוינו בו מיקומיהם (למקרה ששכחו אותם). חטאה של קם, לפחות על פי הפרסומים עד כה, הוא שהדליפה מסמכים מסווגים, שמהם עלה, כי סיכולים ממוקדים שכבר יצאו לפועל אושרו בניגוד להנחיות בג"ץ. בכך חשפה את המנוח זיאד צובחי מחמד בלאישה למידע הסודי שהוא כבר מת יותר משנה.

בקצרה, בשתי הפרשות צה"ל מפשל, ומעניש על כך בחורה צעירה. ולא, זה לא מקרה שהקורבן לעולה הוא בחורה צעירה, כמו שלא מקרה הוא שהניזוק העיקרי ממעשיה הוא הזקפה הלאומית. תדע כל אשה עברייה כיצד יש לנהוג בזקפה הלאומית ובעיקר מה אסור לספר לחבר'ה.

כמובן, יש גם הבדלים. פעם האויבים היו מבוקשים בג'נין, היום הם עיתונאים ב"הארץ". פעם הבוגדים החזיקו בעמדות שמאל רדיקליות, היום זאת כבר לא דרישה. אומנם יואב יצחק הגדיר את ענת קם "שמאל קיצוני", אבל ספק אם היא ראויה לתואר; יצחק עצמו הוא נציג מובהק של "מרכז" קיצוני הרבה יותר. למעשה קם כבר הוכיחה שהיא ציונית למהדרין כשפירסמה מתקפה צדקנית נגד סרבנית המצפון סהר ורדי. לא, זה לא יעזור לה, אף כי הייתי ממליץ להגנה להשתמש בטקסט הזה בשלב הטיעונים לעונש. כשמדינה שלמה תתגולל על ענת קם ותבצע בה רצח אופי, היא אולי תלמד משהו על המקום הבודד של הסרבנות. האירוניה היא שבין הישראלים המועטים שיתגייסו להגנתה כשתהפוך לאויבת העם מספר אחת, יהיו לא מעט מאותם סרבנים משוקצים. ככה זה; גם טלי פחימה לא חלמה להיות מה שהיא היום. השלטון מייצר את אויביו, וגם את גיבורי ההתנגדות, מבלי להתייעץ איתם מראש.

בהיעדר מידע מוסמך, פרשת קם כבר החלה לייצר את הסבך המוכר של קונספירציות רשת. הסבירה שבהן עלתה בימים האחרונים בבלוג האמריקאי של ריצ'רד סילברסטיין. בשני פוסטים רצופים מעלה סילברסטיין את ההשערה שמי שבאמת נמצא על הכוונת של שירותי הביטחון הוא הכתב אורי בלאו; ענת קם היא "הדג הקטן" שנועד לסייע בלכידת "הדג הגדול". סילברסטיין מציין שבלאו עזב את הארץ מיד לאחר מעצרה של קם, מחשש שייעצר גם הוא. באשר לבלאו, אין ספק שמדובר בדג שמן: אין עיתונאי בארץ שהצליח להביך כל כך את צה"ל ומערכת הביטחון, פעם אחר פעם, באמצעות הדלפות ועדויות מבפנים. באשר לקם, סילברסטיין מפזר כל מיני רמזים כאילו לא רק חשיפת האמת ועשיית צדק עמדו לנגד עיניה. בין אם יש ממש בדברים או לא, בדבר אחד אין ספק: "פרשת ענת קם" תעסיק את טובי הפרשנים והמלומדים בהבט הצר של בטחון השדה ויחסי הצבא עם התקשורת; על כך יישפכו נהרות של דיו. שאלות היסוד – כמו הלגיטימיות של מדיניות הסיכולים, העובדה שאף פעם הם לא היו "ממוקדים", תרבות השקר בצה"ל, המשפטיזציה של מנגנוני הכיבוש, ולבסוף, הצורך הבוער של החברה הישראלית לסמן ולהוקיע "בוגדים" טריים מדי יום ביומו – כל אלה יידחקו לקרן זווית, כמו תמיד.

[כאמור, לקרוא ולהשמיד אחרי השימוש]

הרכינו ראש בפני האסיר הפוליטי עזרא נאווי

היום נחתם הפרק הנוכחי בפרשת "מדינת ישראל נגד עזרא נאווי": השופטת אילתה זיסקינד גזרה על נאווי חודש מאסר בפועל ופיצוי של 1,000 ש"ח לשני שוטרי מג"ב שהוא "תקף" במהלך התנגדותו לפינוי משפחה פלסטינית.

החלק המשמעותי בגזר הדין הוא מאסר על תנאי לחצי שנה לתקופה של 3 שנים על עבירה של התקהלות אסורה. בפועל סיפקה השופטת לכוחות הביטחון שוט יעיל להרחיק את נאווי מכל זירה שבה הם מתנכלים לפלסטינים. שהרי בכל אירוע כזה, "מתקהלים" בני המשפחה שעל ביתם (לרוב – פחון רעוע ופרוץ) עולה הבולדוזר הישראלי, וברור שמדובר בהתקהלות אסורה, כי הבית אינו חוקי והדיירים אינם חוקיים וההתנגדות אינה חוקית.

מה כן חוקי? חוקי שמג"ב יכו פלסטינים. הנה, היום בבוקר מתפרסמת במקביל ידיעה שנסגר תיק חקירה נגד שוטרי מג"ב שתועדו בוידאו מכים פלסטינים. פרקליטות המדינה מודה ש"אכן מדובר בהתנהגות לא נאותה. עם זאת מדובר במכות קלות ביותר שלא גרמו נזק של ממש."

וזאת להבדיל מן הכאפות האימתניות שעזרא נאווי הוריד למג"בניקים בפברואר 2007, גבר מבוגר ולא חמוש שתוקף שני צעירים חסונים וחמושים, ובלי ספק גרמו להם נזק בריאותי כבד שרק בעזרת הפיצוי של 500 ש"ח לכל אחד יצליחו להשתקם ממנו.

"אם לא יהיה סדר, לא תהיה דמוקרטיה", כתבה השופטת זיסקינד. אמת. סדר צריך להיות. מג"בניקים שמגרשים פלאחים עניים מעל אדמתם חייבים לקבל פיצוי, ומג"בניקים שמכים פלסטינים חייבים לקבל זיכוי. ונאווי, פורע סדר שכמותו, מקומו בכלא. איזו מילה נוראה, "סדר"; כמה צרחות ובעיטות אלימות מקופלות בה.

בכל תקופת הפרשה הזאת, מן האירוע עצמו בכפר אום אל-ח'יר בפברואר 2007, ועד ה-21 באוקטובר 2009 בבית משפט השלום בירושלים – לא הצליחה פרשת נאווי לחדור את מעטה השתיקה של התקשורת הישראלית. האירוע עצמו לא סוקר (מג"בניקים הורסים פחון של פלסטינים – אין עניין לציבור); המשפט עצמו והכרעת הדין במרץ 2009 גם הם לא סוקרו (הומו שמאלני "הרביץ" למג"בניקים, לא פחות – אין עניין לציבור). מה שהצליח איכשהו לטלטל את התקשורת מאדישותה היה הקמפיין הבינלאומי למען נאווי. זהו כמובן דפוס מוכר: עוולות שנעשות בשטחנו לא מזיזות לאיש, אבל ברגע שמתעוררת מחאה בינלאומית בגללן – זה הופך לניוּז. מה פה הניוּז? המחאה הבינלאומית, כמובן, או "מתקפת" ההסברה הישראלית כנגדה; לא העוולות עצמן.

ובכל התקופה הזאת, יותר משנתיים וחצי, כמעט אף כלי תקשורת לא טרח להתעניין מה יש לנאווי עצמו לומר בעניין. יום לפני גזר הדין המתוכנן (שנדחה), נפתח המיקרופון רגעית (תודה ל-ynet). אפילו לונדון וקירשנבאום הזיזו את ישבנם הכבד לכיוונו של נאווי, והצליחו ב-4 דקות של קוצר רוח מתנשא לא ללמוד כלום ולא להבין כלום על האיש ועל פעילותו.

כשם שעונש המאסר שהוטל על נאווי מכתים את מערכת המשפט כולה, כך גם השתיקה התקשורתית סביב עניינו מכתימה את הציבור כולו. בישראל 2009 השלטון זורק לכלא לוחמי חופש והציבור מפהק באדישות.

לפני חמישה חודשים כתבתי כאן בהרחבה על משפטו של נאווי. מי שרצה לשמוע את נאווי מדבר בקולו שלו היה צריך להרחיק לכת עד מאמר באנגלית שהוא פירסם ב-Nation לפני ארבעה חודשים. במאמר נאווי מסביר את שורשי האיבה כלפיו ומצביע על השותפות המלאה של מערכת המשפט הישראלית עם שלטונות הכיבוש, שהמקרה שלו הוא רק דוגמה קטנה שלה. "אני גאה להיות פרובוקטור", הוא כותב.

למה זה ככה? למה פרשה כל כך טעונה, שמצטלבת עם סוגיות פוליטיות בוערות – זכויות קרקע בשטחים, אלימות מג"ב, חופש ביטוי, זהות הומואית, מזרחיות מול ערביות – לא זוכה כמעט לשום חשיפה תקשורתית?

למה בכל התקופה הזאת לא עולה על דעתו של אף עורך מבריק באף כלי תקשורת להרים טלפון לעזרא נאווי ולהציע לו, "בוא, תן לנו 500-600 מילה מן הצד שלך"? מה, זה לא מוכֵר? ומאמרי דעה של דן מרגלית כן מוכרים? אז מה, חוסר עניין לציבור? אולי צרות אופקים? צנזורה עצמית?

איך תתקיים דמוקרטיה במקום שאין בו דיון ציבורי שלם? איך יתקיים דיון ציבורי בסוגיות שאינן מסוקרות? איך הן יסוקרו אם צד אחד באופן שיטתי מושתק ואינו מוזמן להגיד את דברו?

את רשימתי על נאווי, לפני חמישה חודשים, חתמתי במלים האלה: "ההרשעה של נאווי עברה בשתיקה תקשורתית, ואולי גם כניסתו לכלא תידחק לשוליים. אם אכן יישלח לכלא, יהיה זה אות קלון, בוהק במיוחד, על מצחה של שנת 2009: השנה שבה הפכו הרדיפות הפוליטיות בישראל (סמיח ג'בארין, "פרופיל חדש") לעובדה מוגמרת."

העובדה כבר מוגמרת, ועזרא נאווי יישלח לכלא. אות הקלון הזה יתווסף לעוד כמה וכמה אותות קלון מן השנה האחרונה – כשלון המו"מ על גלעד שליט, הסירוב לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון ולאחריו היללה הבכיינית ש"הדו"ח לא מאוזן" – המציירים את מדינת ישראל כמדינה חשוכה, פרנואידית, רודפת ומשתיקה, ואם היא יכולה, גם כולאת, קולות ביקורתיים. כמו וענונו ופחימה לפניו, גם נאווי יהפוך לסמל של שוחרי חופש בכל העולם. כמו וענונו ופחימה, גם הוא לא יהפוך למליץ יושר של השב"כ או המוסד בצאתו מן הכלא, וימשיך את מאבקו בדרכים דומות או אחרות.

המפסידה היחידה מכל הפרשה הזאת תהיה מדינת ישראל. אנחנו, אזרחים ואזרחיות שהנחנו לכל זה לקרות, כבר הפסדנו מזמן.

על הדאגה לחופש הביטוי בצל האדישות הכללית

משהו מעניין קרה וקורה סביב שלוש הצעות החוק שהעלתה הקואליציה לאחרונה: חוק הנכבה, חוק הנאמנות (שניהם של "ישראל ביתנו") וחוק "יהודית-דמוקרטית" (של "הבית היהודי"). מעניין וגם חריג.

ראשית, התעורר סביבן דיון ציבורי ער. נפח הכיסוי התקשורתי שלהן הוא עצום (אף כי שלושתן נמצאות בשלבי חקיקה ראשוניים למדי), הן בעמודי החדשות, הן בדעות והן בבלוגוספרה. אנשים ממהרים למקם את עצמם ביחס לחוקים הללו, לתבוע מזולתם עמדה ברורה וכדומה. הן השתלטו על הדיון הציבורי.

שנית, לפחות חלק מכלי התקשורת נקטו עמדה כמעט חסרת תקדים והגדירו את ההצעות "גזעניות" – בכותרת חדשותית, ולא במאמר דעה. לכאורה, נפרץ כאן סכר מסוים של העמדת פנים (כאילו לא קדמו להן חוקים גזעניים אחרים), שעמד יפה עד כה.

שלישית, נוצרה קואליציה של מתנגדים להצעות החוק, החובקת לראשונה לא רק את "השמאלנים הבכיינים" הרגילים, אלא גם כמה תותחי ימין מוכרים כמו רות גביזון ובן דרור ימיני, ח"כים בימין ובקדימה (מיכאל איתן, רוני בר-און), ועוד. האליטה הישראלית, מן הימין המתון ושמאלה, סוגרת שורות, ובבהילות מסוימת משתדלת להסיר את הכתם המכוער הזה שדבק פתאום לפרצופה.

התהליך הזה אינו מובן מאליו, ומצדיק הרהור נוסף. קודם אנסה להסביר למה הוא לא מובן מאליו, ואחר כך אציע את ההרהור הפרטי שלי על כך.

מה משותף לשלוש הצעות החוק האלה? שני דברים. ראשית, עומד מאחוריהן הימין הקיצוני, שכיום מיוצג בממשלה. שנית, וזה עקרוני יותר, שלושתן מטילות מגבלות חסרות תקדים על חופש הביטוי. אם נתמצת, השלישייה הלא קדושה הזאת מייצגת מתקפה ימנית-קיצונית על חופש הביטוי.

חופש הביטוי הוא אכן זכות יסוד בדמוקרטיה. אבל כמובן שהוא לא הזכות החשובה ביותר. במעגל הפנימי, של הזכויות המקודשות, קודמות לו זכויות אחרות: הזכות לחיים, הזכות לפרנסה בכבוד, הזכות למגורים, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות לתנועה חופשית. הראיה שזכויות אלה חשובות יותר היא שבהינתן קונפליקט בינן לבין חופש הביטוי, תמיד יעדיף החוק לקפח את חופש הביטוי ובלבד שלא יפגע בהן. כך, פמפלט שקורא במישרין לרצח של מאן דהוא ייאסר בפירסום, משום הזכות לחיים של אותו מאן דהוא. בדומה לכך, אמן מיצג שנזקק למבנים ריקים אינו רשאי לפנות בתים מיושביהם ותכולתם רק בשם חירותו האמנותית.

כשמבקש המחוקק להגביל את חופש הביטוי בחברה דמוקרטית, מוטל עליו מבחן חמור מאד; עליו להראות שמגבלה זו הכרחית כדי לשמור על זכויות יסוד חשובות יותר. זאת בדיוק הבעיה עם שלוש הצעות החוק האמורות, כפי שיכול להבין כל מי שרק חפץ להבין: הן מגבילות את חופש הביטוי בשמם של אינטרסים וערכים שאמורים להיות כפופים לו, ולא עליונים לו, במדינה דמוקרטית.

אבל אני לא מעוניין להיכנס כאן לפולמוס ישיר עם החוקים הללו. אם להודות באופן אישי, הם כה נתעבים בעיני שהם לא ראויים לדיון רציני; דיון כזה מעניק להשקפות העולם שעומדות מאחוריהן "מכובדות" כוזבת. בחוקים כאלה צריך להיאבק, אסור לעטוף אותם בקשקשת הרגילה של תכניות המלל (שם יש מקום ל"בעד", "נגד", "בעד אבל…", "נגד אבל…" וכו'). זאת הסיבה שההתייחסות היחידה שהצלחתי להפיק מקרבי כלפיהם היתה באופן סאטירי, וגם היא היתה יותר בגדר תראפיה אישית.

מה שמעניין אותי כרגע הוא הפרדוקס הבא. במשך ארבעה עשורים, ובעשור האחרון באופן מיוחד, מדינת ישראל פוגעת ישירות בזכויות היסוד המקודשות של מיליוני בני אדם. היא הורגת אזרחים, ולפעמים גם רוצחת –  נניח, בכינון ישיר לחזה, או בהפגזת בית על יושביו, בהם נשים וילדים. היא מונעת מאלפים מהם טיפול רפואי חיוני; היא מונעת מהם גישה חופשית למקורות תעסוקתם, ומדרדרת אותם אל רעב ולפעמים אל תת-תזונה; היא מונעת מהם מי שתיה בכמות מספקת (אבל בהתנחלות הסמוכה אין כל מחסור); והיא מציבה מאות מחסומים בדרכם לכל מקום, לעבודה, ללימודים או סתם לביקור משפחתי.

הדברים מתועדים לעייפה במסמכים ודו"חות תקופתיים של רשת שלמה של ארגונים: בצלם, גישה, במקום, יש דין, רופאים ללא גבולות, מחסום ווטש, OCHA ועוד. מפעם לפעם צצים מסמכים רשמיים של משרד הביטחון או המנהל האזרחי שמאשרים את מה שידוע זה מכבר.

והנה, כלפי כל העוול הקיצוני והמתמשך הזה, שמפר את זכויות היסוד המקודשות של כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן – לא קמה שום תרעומת. כלומר, למעט "השמאלנים הבכיינים" הרגילים, בקושי פרומיל מהאוכלוסיה הכללית, לא נוצרה אף פעם קואליציה של התנגדות כמו זו שנוצרה כעת, במהלך שבועיים בלבד, כלפי שלוש הצעות החוק של הממשלה.

זה טעון הסבר. בדרך כלל הסברים כאלה מתגבשים רק לאחר זמן מסוים; בזמן אמת, קשה לזהות את זרמי המעמקים הנכונים. בכל זאת אנסה את כוחי.

ההסבר הראשון שעולה על הדעת הוא כנראה לא נכון. הפגיעות הקיצוניות והמתמשכות בזכויות האדם שעברו בשתיקה יחסית הופנו כלפי פלסטינים בשטחים, בעוד שפגיעתם של שלושת החוקים החדשים תהיה באזרחי ישראל. כיוון שאנחנו רגישים הרבה יותר לזכויותינו מאשר לזכויות הפלסטינים, קמה עכשיו צעקה.

ההסבר הזה לא מספיק טוב, כי מול שלוש הצעות החוק הנוכחיות, שעדיין לא התגבשו לכלל חוקים (ויש סיכוי סביר שיפלו בבג"ץ), קיים חוק שכבר עבר, נאכף, ופגיעתו הרעה מורגשת היטב – על בשרם של אזרחים ישראליים: זהו חוק האזרחות (או "הוראת השעה" המוארכת כל חצי שנה), המונע מאזרחים ישראליים להקים משפחה בארץ עם בני זוג מהשטחים. חוק גזעני למהדרין, שד דמוגרפי בכסות חוקית, ובעיני לפחות, הכתם הנתעב ביותר בספר החוקים הישראלי.

החוק הזה חמור הרבה יותר משלוש ההצעות הנוכחיות גם יחד. מי שהדבר לא ברור לו, שישאל את עצמו שאלה אנושית פשוטה. נניח שאת/ה נוהג/ת לציין את יום העצמאות באבל. ונניח עוד שבחיר ליבך חי בשטחים, ואתם מתכוונים להתחתן. לו היית עומד בפני שתי ברירות, באיזו מהן היית בוחר/ת: א) להמשיך לציין את יום העצמאות באבל במחיר ויתור על חיים משותפים עם אהובך בארץ; ב) לחיות עם אהובך בארץ במחיר ויתור על ציון יום העצמאות באבל.

כל גבר או אישה סבירים, אני מניח, היו מעדיפים את אופציה ב'. מכאן ניתן ללמוד שפגיעתו של חוק האזרחות בזכויות היסוד חמורה יותר מפגיעתם של החוקים המגבילים את חופש הביטוי. והנה, ביחס לחוק הזה, לא התגבשה קואליציה של התנגדות (למעט השמאל הרדיקלי), ואפילו אותם אנשים ממש שמתנגדים להצעות הנוכחיות הביעו בו תמיכה נחרצת (מחנה גביזון-ימיני ושות').

כיוון שהן חוק האזרחות והן שלוש הצעות החוק הנוכחיות מופנים כלפי אזרחי ישראל, ההסבר הראשון – לפיו ההתנגדות לשלוש ההצעות מקורה בכך שלראשונה נפגעות זכויות יסוד של אזרחים ישראלים – איננו משכנע.

אני חוזר אם כן לתמציתן של שלוש ההצעות הנוכחיות: מתקפה ימנית-קיצונית על חופש הביטוי. תמצית זו מגלמת, לדעתי, את שתי הסיבות המרכזיות לעיסוק הנרחב בהן, כמו גם להתנגדות הרחבה יחסית כלפיו.

ראשית, העובדה שמאחורי ההצעות עומד הימין הקיצוני. בעוד שההתנגדות של השמאל העקבי נובעת ממניעים אידאולוגיים (התופסים את חופש הביטוי כזכות אחת, אבל לא בלעדית, בזכויות שיש להגן עליהן), ההתנגדות של המרכז-ימין מתון נובעת ממניעים מורכבים יותר. אותו חלק באליטה הישראלית שמזוהה עם קדימה ועם הליכוד אינו שש להיות מזוהה עם קיצוני "ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי". חשובה לו מאד התדמית הממלכתית, המהוגנת, שלפיה האוחזים בהגה השלטון בישראל אינם כנופיה של קנאים מוטרפים. חקיקה בעניינים יסודיים כמו נאמנות למדינה ולסמליה, על פי תפיסת המרכז-ימין מתון ("המרכז הלאומני", כלשון חיים ברעם) חייבת להישאר בידיו ולא לעבור לידיים ההפכפכות של הימין הקיצוני. זו אם כן, סיבה ראשונה: מיצוב עצמי, תדמיתי-פוליטי, כלפי חוץ ופנים כאחד.

אבל הסיבה העמוקה יותר קשורה לעצם מעמדו המיוחס של חופש הביטוי בעיני האליטה הישראלית. אני מסתכן בהשערה שרבים מהישראלים מזהים את לב המשטר הדמוקרטי עם חופש הביטוי. "זה מה שמבדיל אותנו מהערבים", יאמרו לך ישראלים לא מעטים. כמה מוכר הנפנוף הזה בחופש הביטוי שאנו "מעניקים" לח"כים הערבים, ובצמוד אליו, תמיד, השאלה הרטורית הזאת – "נראה לך שיהודי היה יכול לומר דברים כאלה בסעודיה?".

כלומר, בתפיסה המעוותת של המרכז הלאומני הישראלי, חופש הביטוי הוא הוא הזכות האלמנטרית שיש להגן עליה בדמוקרטיה. אותו מרכז מוכן לסבול את התבטאויותיהם הפרובוקטיביות של ג'מאל זחלאקה ואחמד טיבי, ובלבד שהקרקעות בגליל ימשיכו להיות מוקצות ליישובים יהודים בלבד ושהבדואים בנגב יפונו בכוח מאדמות אבותיהם. השלטון רשאי להתנקש בזכות הבסיסית לקורת גג ולמערכת ביוב ביישוב, אבל אל לו לגעת בזכות להתלונן על כך בפומבי. שוב הפער המוכר, בהוויה הישראלית, בין שוויון הנפש כלפי מעשים לבין ההיאחזות הנואשת במלים (היפוך מעניין של התפיסה היהודית-הלכתית).

זה ברמה האידאולוגית. גם ברמה הפסיכולוגית יש מעמד מיוחד לחופש הביטוי. ישראלי ממוצע יכול בהחלט לדמיין את עצמו בסיטואציות שבהן חופש הביטוי שלו נשלל; למעשה, כולנו חווים סיטואציות כאלה, באופן חלקי יותר או פחות, כל הזמן. אנחנו כפופים לצנזורה, חיצונית או פנימית ביחסי העבודה שלנו. לא מתבטאים בחופשיות ליד הבוס, לא חושפים סודות מקצועיים בפני קולגות, לא מותחים ביקורת גלויה שעלולה לסכן את מעמדנו וכדומה.

במלים אחרות: כל אחד מאיתנו יודע מה המשמעות של מגבלות על חופש הביטוי. וכל אחד מאיתנו לא ממש מת על זה.

אבל כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין קיר שנבקע בפתאומיות בסלון שלנו, ודרכו חודרים עשרה חיילים חמושים, שתוך 3 דקות כולאים אותנו בחדר אחד קטן – ל-48 שעות? כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין מסוק שחג מעל ראשנו ויורה טיל שהורג את אמנו? כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין שאי אפשר לצאת מהשכונה לשום מקום, כי כל היציאות חסומות וכל מי שעולה על הכביש מסתכן בנפשו?

אותן חירויות יסוד מקודשות, שנשללות כדבר של יום ביומו מאלפי פלסטינים, הן כה מובנות מאליהן עבור הישראלי הממוצע, שאין הוא מסוגל כלל לדמיין חיים בלעדיהן. זהו כשל האמפאתיה המוכר, שעומד בבסיס כל ניכור מוסרי. כיוון שאי אפשר לדמיין את הסבל הפלסטיני, הוא הופך לבלתי נראה. ומה שאינו נראה, אינו זקוק להגנה.

כלומר, ההתגייסות הכוללת של אנשי ציבור ועיתונות בישראל בימים אלה נגד האפשרות שחופש הביטוי יישלל מאזרחים ישראליים (בעיקר מערבים), יותר משהיא משקפת דאגה אמיתית לזכויות של הנשללים, משקפת את גבול יכולת האמפתיה של המודאגים. וגם כאשר התנגדותם ליוזמות החקיקה כנה ונסערת (ולא טקטית גרידא), העובדה שרק עתה התעוררו, ועד היום שתקו על עוולות חמורות הרבה יותר (וגם ימשיכו בעתיד לשתוק עליהן), מלמדת יותר עליהם מאשר על חומרתו של המצב הפוליטי העכשווי.

בכך איני רומז שהמצב אינו חמור או ששלוש הצעות החוק הנוכחיות הן הבל שראוי להתעלם ממנו. לא ולא, יש להאבק בהן בכל הכוח. האמירה הרווחת "בג"ץ כבר יפיל את זה" עצובה בעיני, כי אם אומנם בג"ץ יפיל אותן, זה יהיה בניגוד ולא בהתאמה לרצונו של רוב העם. גם אלה שאומרים "נניח לחוקים לעבור, נאבק בהם ברחובות" משליכים את יהבם על מאגרים פיקטיביים של מפגינים, להערכתי. בישראל כבר לא יוצאים לרחובות, וחצי השנה האחרונה, שבה המשטרה החלה לעצור מפגינים לא אלימים ולשים אותם במעצר בית, דיללה עוד יותר את מחאת הכיכרות. לטובת כולם, עדיף שהצעות החוק האלה לא יבשילו כלל לכדי חוקים.

ועדיין, בשורה התחתונה, מדובר בהצעות שנזקן הצפוי מתגמד לעומת מעשים וחוקים שכבר מופעלים כלפי פלסטינים בשטחים וגם בתחומי ישראל. אם הניתוח שלי קרוב לאמת, התגובה הציבורית כלפיהן נובעת מרפלכס חרדה ספונטני שקשור בטבורו ליחס האינטימי שלנו לחופש הביטוי הפרטי שלנו, כאזרחים שזכויות היסוד שלהם מובטחות ממילא, ולאו דווקא מחשיבה פוליטית מגובשת ועקבית שמחוייבת לזכויות אדם באשר הן. ואם כך הדבר, יש לצפות שגם הזעקה הנוכחית לא תתורגם למגננה אמיתית ומוצקה על הזכויות שיקופחו, אלא תתכנס בחזרה לבועה השגרתית שבתוכה זכויותינו אנחנו (עדיין) אינן נתונות בסכנה. רק שה"אנחנו" הזה מצטמצם כל הזמן.

תרבות, רדיפות, ספרות, משטרה: הקול השולט והקול הנשלל

"השלטונות הסובייטים ראו בשימוש בשפה העברית "ריאקציוניזם" כיוון שהוא היה כרוך גם ביהדות וגם בציונות, והוראת עברית בבתי ספר יסודיים ותיכוניים נאסרה באופן רשמי על ידי קומיסר החינוך כבר ב-1919, כחלק מתכנית כללית לחילון החינוך. ספרים וכתבי כת בעברית חדלו מלראות אור והוחרמו מן הספריות, אף כי טקסטים דתיים עדיין ראו אור עד שנות ה-30'. חרף מחאות רבות במערב, מורים וסטודנטים שניסו ללמוד עברית הוקעו ואף הועמדו לדין בגין פעולות "קונטרה-רבולוציוניות" ו'אנטי-סובייטיות'".

(מתוך הערך הסטוריה של היהודים ברוסיה, ויקיפדיה)

אחד ההבטים היותר שכיחים של סכסוכים אתניים הוא רדיפות תרבותיות. כשהשלטון נתון בידי קבוצה אתנית אחת, ואילו הקבוצה השניה נתונה לחסדיה, אחת משיטות הדיכוי הנפוצות היא רדיפה תרבותית. בכך נכללת שורה ארוכה של איסורים ומגבלות שמטיל האתנוס השליט על האתנוס הנשלט: איסור על הוראת השפה הלאומית של הנשלטים, צנזורה על הטקסטים שמותר להם לפרסם, סגירת עיתונים, מעצר של אנשי תיאטרון וספרות, הכתבה של תכנים אידאולוגיים שתומכים באתנוס השליט, השכחה מכוונת של נכסי זיכרון של הנשלטים, מחיקה של שמות ומקומות וסמלי זהות של הנשלטים, וכיוב'.

בישראל של ימינו ניכרים סימנים ראשונים של רדיפה תרבותית כלפי האזרחים הערבים בכלל, ומוקדי הזהות הפלסטינית שלהם בפרט. לכאורה, יש בעיה: ערבית היא בכל זאת שפה רשמית במדינה. אבל כמו שכולם יודעים, מוסדות ציבור יעדיפו תמיד לתקשר עם האזרח ברוסית מאשר בערבית; סוף סוף ישראל ביתנו, לא ביתם. בפועל, לימודי הערבית בארץ נמצאים בנסיגה מתמדת, בין השאר מטעמים גזעניים פשוטים.

אבל בכל מה שקשור למעצרים וסגירת מוסדות, אנחנו כבר על דרך המלך. לא מיותר להזכיר שוב את סמיח ג'בארין, איש התאטרון מיפו, שנגזרו עליו 7 חודשים (!) במעצר בית, עם אזיק אלקטרוני על קרסולו, רק משום שהפגין נגד הימין הקיצוני בנצרת. והנה, רק השבוע, סגרה המשטרה פסטיבל ספרות פלסטיני במזרח ירושלים. הנימוק: "מדובר באירוע נוסף במסגרת אירועי הכרזתה של ירושלים כ,בירת התרבות הפלסטינית,… על פי חוק יישום הסכמי אוסלו, אסורה כל פעילות של הרשות בתחומי ירושלים".

על פי הסכמי אוסלו ישראל גם היתה אמורה לאפשר לפלסטינים מעבר חופשי בין הגדה לעזה, ולאפשר להם לבנות נמל תעופה משלהם, אבל נעזוב את זה. אם תמהתם איזה תכנים חתרניים היו מתוכננים לפסטיבל הספרות, די אם נזכיר את שמו של אורח אחד, מייקל פאלין (מחבורת "מונטי פייתון"), מומחה ידוע למטעני חבלה וחגורות נפץ.

ובכן, הגענו גם ליום הזה: מדינת ישראל סותמת פיות לסופרים ויוצרים שמזדהים עם העם הפלסטיני. כולה פסטיבל לא חשוב של אנשים לא חשובים, תגידו. אולי. אבל איכשהו, הכותרת הזאת, "המשטרה סגרה פסטיבל ספרות" העבירה בי צמרמורת השבוע. קודם "לא תתאבל", עכשיו "לא תקריא שירה".

ראש לשכתו של אבו מאזן, רפיק חוסייני, שנכח באירוע, אמר: "זה מראה שהישראלים לא מבינים. זה אירוע תרבות. אין כאן טרור, אין כאן אף אחד שיורה. זהו רק אירוע תרבות. הם יוצרים את האויב לעצמם". לא, ידידי, זה מראה שאתה לא מבין. תרבות היא האויב מספר אחד של השלטון. וככל שהשלטון דרקוני יותר, והתרבות עצמאית יותר, כך הוא חושש ממנה יותר. הישראלים לא רק מבינים שהם יוצרים את האויב לעצמם; הם פשוט מכוונים את מעשיהם לכך. בסגירת פסטיבלים, בהריסת בתים במזרח ירושלים, בהמשך המצור על עזה. הכל ברור וידוע היטב בירושלים.  

ואפרופו ירושלים, המגע המסיים שייך, שוב, לדיפלומטיה הישראלית. ודאי שמעתם שירושלים זעמה (מי זאת הירושלים הזאת שתמיד "דואגת"/"זועמת"/"מביעה מחאה" בכותרות? ראש הממשלה? דובר משרד החוץ? שני לבלרים מרופטים בלישכת העיתונות הממשלתית?) על מינויו הצפוי של שר התרבות המצרי, פארוק חוסני, למזכ"ל אונסק"ו. האיש המעצבן בעליל הזה התבטא בעבר כך: "אני מוכן לשרוף ספרים ישראליים אם אמצא אותם בספריות במצרים". נו, לא צריך יותר מזה כדי ללחוץ על הבלוטות הנכונות. במקום שמאיימים לשרוף ספרים, מאיימים בניתוק קשרים, ומיד מתחרטים. שהרי השבוע כבר נקברה ה"מחאה" הישראלית סופית, הודות לאיזשהו דיל מפוקפק שנרקם עם מובארק.

שורה תחתונה: אנחנו סוגרים לערבים פסיבלים וערבי שירה, וזה בסדר גמור, כי החוק לצידנו. אבל לערבים אסור אפילו לאיים עלינו בשריפת ספרים – זה כבר שערורייה בינלאומית. מעין היפוך אירוני של דברי בן גוריון: לא חשוב מה אנחנו עושים, חשוב מה הגויים אומרים שהם יעשו (וממילא לא יעשו).

והחוק, החוק הזה שתמיד לצדנו. מה היינו עושים אלמלא כל התועבה הזאת היתה חוקית למהדרין.

(מי שעדיין לא חתם, שלפחות יחתום).

עדכון: פרופיל חדש, תרגיל ישן (מה זה הצלב הקטן שמרחף על מצחי?)

עדכון: ראיון עם פעיל "פרופיל חדש", שמסביר יפה את מטרות הארגון ומדוע הממסד חושש ממנו.

השר לבטחון פנים: העם בדיכּי. האבטלה גואה, שביתות בכל יום, האיראנים והצפון-קוריאנים עם האצבע על הפצצה.
מפכ"ל המשטרה: אל תשכח את השבוי ההוא.
השר לבטחון פנים: מי זה?
הפצ"ר: פליט, שמיט. משהו כזה.
השר לבטחון פנים: לא חשוב. מה שחשוב זה להעלות את המוראל. הגענו ליום הזכרון לחללי צה"ל, בקצב הזה אנשים יתחילו לקפוץ מהגגות. חייבים עידוד. אור בקצה המנהרה.
מפכ"ל המשטרה: ג'ניפר הדסון בהריון.
השר לבטחון פנים: לא מספיק מרגש. עוד משהו?
הפצ"ר: ניקול קידמן קנתה ארבע אלפקות.
השר לבטחון פנים: (מעסה רקותיו בלאות)
מפכ"ל המשטרה: יש לי, יש לי!
השר לבטחון פנים והפצ"ר (ביחד): נו?
מפכ"ל המשטרה: זוכרים שפתחנו בחקירה נגד "פרופיל חדש" לפני חצי שנה?
השר לבטחון פנים והפצ"ר (ביחד: פיהוקים מקיר לקיר)
מפכ"ל המשטרה: אז למה שלא ניכנס בהם עכשיו? פשיטה נועזת על הבתים, החרמת מחשבים וחומר הסתה…
השר לבטחון פנים (מתפרץ בהתלהבות): כותרות מחמיאות: "נלחמים בהשתמטות"! איזה עיתוי מושלם.
הפצ"ר (בכובד ראש, בקצב הכתבה): יש כאלה שנתנו את חייהם למולדת, ויש כאלה שתוקעים פגיון בגבה.
מפכ"ל המשטרה (מצטרף): יש חללים, ויש משתמטים.
השר לבטחון פנים (מסכם): שכול וכישלון.

(מתוך דיוני "הוועדה לביצור המוראל הלאומי", יום הזיכרון לחללי צה"ל, תשס"ט)
—————————————————————————————————
ההתנפלות של "רשויות אכיפת החוק" על תנועת פרופיל חדש היתה כתובה על הקיר כבר יותר מחצי שנה. שני מהלכים התלכדו בה.

המהלך הראשון, אי סובלנות ממוסדת כלפי דעות שחורגות מהקונצנזוס מאז "עופרת יצוקה", ממהרות הרשויות להתנכל ולהטיל אימים על קבוצות שלמות בחברה הישראלית. זה התחיל במעצרים המוניים של ערבים שהפגינו נגד הפלישה לעזה (מעניין כמה הרשעות ייצאו מתוך 700 המעצרים), מעצר המפגינים (ביניהם לאה שקדיאל) בבאר-שבע, המשיך בקמפיין ה"אין נאמנות – אין אזרחות", שחרור הרסן של מפזרי ההפגנות בבילעין ונעלין, מעצר ההפחדה של במאי התיאטרון היפואי סמיח ג'בארין, ועכשיו, "פרופיל חדש".

המהלך השני, ביוזמת הפצ"ר והרמטכ"ל, הוא "מלחמת חורמה" על ה"משתמטים" – שם קוד שמסתיר בתוכו אלפי מועמדים לגיוס שהצבא משמיט מסיבותיו, אך מעדיף להציגם כרכיכות, מן הטעם השגור של תחזוקת הזיקפה הלאומית. וזכורות לטוב הבנות שמצהירות על דתיותן ונחשפות, במצלמות המעקב של מצ"ח, בחילולי שבת מסמרי שיער.

"פרופיל חדש" איננה תנועה שמטיפה להשתמטות, ויעיד על כך האתר שלה. זו תנועה בעלת אג'נדה רחבה ועמוקה, שמטרתה העליונה היא הפקעתה של החברה האזרחית בישראל מידי הצבא ושלוחותיו השונות, והחזרתה לידי הבעלים הריבוניים שלה – האזרחים. בנוגע לשירות הצבאי, גורסת התנועה שיש להפכו לרשות ולא לחובה, עמדה שרבים שותפים לה, אך יש בה איום ממשי על מי שחרד לפריבלגיות של היהודים בישראל וכבר מתקשה לדמיין מה קושר אותם זה לזה מעבר לזכרונות משותפים מהטירונות וכתמי שמן רובים באצבעות.

אם הייתי צריך להצביע על הפגם החמור ביותר בתרבות הישראלית של העשורים האחרונים, בלי ספק היה זה ההשתלטות הבלתי נסבלת של ערכים, אורח חשיבה ותרבות ניהול צבאיים. זאת בנוסף על פולחן המוות וההקרבה שצבא הלאום מטפח. על כן, "פרופיל חדש" עוסקת בתיקון החשוב ביותר לחברה.

על זה, כמובן, צריך להיענש.

ספק גדול אם יש בפעילותה של "פרופיל חדש" עבירה על סעיף 109 לחוק העונשין ("מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית…"), אבל גם אם יש – היום שבו יורשעו חבריה בדין יהיה יום שחור במיוחד לדמוקרטיה הישראלית ("שחור" כבר עברנו, נשאר רק "שחור במיוחד"). אני מניח שאני ואנשים אחרים נהיה הבאים על הכוונת. אין טעם לצטט שוב את דברי הכומר מרטין נימולר ("כשהם באו לקחת את היהודים…"), המסכמים יפה כיצד עוולות של מעטים מתאפשרות הודות לשתיקה של רבים.

המרחקים מתקצרים; פעם רק פלסטינים בשטחים, אחר כך גם ערבים ישראלים, אחר כך גם אזרחים זרים, ואז תורם של האנרכיסטים, ולבסוף סתם שמאלנים. גם השיטות מתקצרות: שיחות "אזהרה" עם השב"כ, מעצר ושחרור מיידי, מעצר לשבועיים, מעצר בית בלתי מוגבל, ירי גז, ירי גומי, ירי חי, כינון עקיף, כינון ישיר.

ההמתנה הזאת מוציאה לי את המיץ. תירו לי כבר רימון גז בראש ונגמור עם זה.

מתי שמואלוף: אי אפשר שלא לסרב
חנה בית הלחמי: כבר לא נותר אף אחד