משהו מעניין קרה וקורה סביב שלוש הצעות החוק שהעלתה הקואליציה לאחרונה: חוק הנכבה, חוק הנאמנות (שניהם של "ישראל ביתנו") וחוק "יהודית-דמוקרטית" (של "הבית היהודי"). מעניין וגם חריג.
ראשית, התעורר סביבן דיון ציבורי ער. נפח הכיסוי התקשורתי שלהן הוא עצום (אף כי שלושתן נמצאות בשלבי חקיקה ראשוניים למדי), הן בעמודי החדשות, הן בדעות והן בבלוגוספרה. אנשים ממהרים למקם את עצמם ביחס לחוקים הללו, לתבוע מזולתם עמדה ברורה וכדומה. הן השתלטו על הדיון הציבורי.
שנית, לפחות חלק מכלי התקשורת נקטו עמדה כמעט חסרת תקדים והגדירו את ההצעות "גזעניות" – בכותרת חדשותית, ולא במאמר דעה. לכאורה, נפרץ כאן סכר מסוים של העמדת פנים (כאילו לא קדמו להן חוקים גזעניים אחרים), שעמד יפה עד כה.
שלישית, נוצרה קואליציה של מתנגדים להצעות החוק, החובקת לראשונה לא רק את "השמאלנים הבכיינים" הרגילים, אלא גם כמה תותחי ימין מוכרים כמו רות גביזון ובן דרור ימיני, ח"כים בימין ובקדימה (מיכאל איתן, רוני בר-און), ועוד. האליטה הישראלית, מן הימין המתון ושמאלה, סוגרת שורות, ובבהילות מסוימת משתדלת להסיר את הכתם המכוער הזה שדבק פתאום לפרצופה.
התהליך הזה אינו מובן מאליו, ומצדיק הרהור נוסף. קודם אנסה להסביר למה הוא לא מובן מאליו, ואחר כך אציע את ההרהור הפרטי שלי על כך.
מה משותף לשלוש הצעות החוק האלה? שני דברים. ראשית, עומד מאחוריהן הימין הקיצוני, שכיום מיוצג בממשלה. שנית, וזה עקרוני יותר, שלושתן מטילות מגבלות חסרות תקדים על חופש הביטוי. אם נתמצת, השלישייה הלא קדושה הזאת מייצגת מתקפה ימנית-קיצונית על חופש הביטוי.
חופש הביטוי הוא אכן זכות יסוד בדמוקרטיה. אבל כמובן שהוא לא הזכות החשובה ביותר. במעגל הפנימי, של הזכויות המקודשות, קודמות לו זכויות אחרות: הזכות לחיים, הזכות לפרנסה בכבוד, הזכות למגורים, הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות לתנועה חופשית. הראיה שזכויות אלה חשובות יותר היא שבהינתן קונפליקט בינן לבין חופש הביטוי, תמיד יעדיף החוק לקפח את חופש הביטוי ובלבד שלא יפגע בהן. כך, פמפלט שקורא במישרין לרצח של מאן דהוא ייאסר בפירסום, משום הזכות לחיים של אותו מאן דהוא. בדומה לכך, אמן מיצג שנזקק למבנים ריקים אינו רשאי לפנות בתים מיושביהם ותכולתם רק בשם חירותו האמנותית.
כשמבקש המחוקק להגביל את חופש הביטוי בחברה דמוקרטית, מוטל עליו מבחן חמור מאד; עליו להראות שמגבלה זו הכרחית כדי לשמור על זכויות יסוד חשובות יותר. זאת בדיוק הבעיה עם שלוש הצעות החוק האמורות, כפי שיכול להבין כל מי שרק חפץ להבין: הן מגבילות את חופש הביטוי בשמם של אינטרסים וערכים שאמורים להיות כפופים לו, ולא עליונים לו, במדינה דמוקרטית.
אבל אני לא מעוניין להיכנס כאן לפולמוס ישיר עם החוקים הללו. אם להודות באופן אישי, הם כה נתעבים בעיני שהם לא ראויים לדיון רציני; דיון כזה מעניק להשקפות העולם שעומדות מאחוריהן "מכובדות" כוזבת. בחוקים כאלה צריך להיאבק, אסור לעטוף אותם בקשקשת הרגילה של תכניות המלל (שם יש מקום ל"בעד", "נגד", "בעד אבל…", "נגד אבל…" וכו'). זאת הסיבה שההתייחסות היחידה שהצלחתי להפיק מקרבי כלפיהם היתה באופן סאטירי, וגם היא היתה יותר בגדר תראפיה אישית.
מה שמעניין אותי כרגע הוא הפרדוקס הבא. במשך ארבעה עשורים, ובעשור האחרון באופן מיוחד, מדינת ישראל פוגעת ישירות בזכויות היסוד המקודשות של מיליוני בני אדם. היא הורגת אזרחים, ולפעמים גם רוצחת – נניח, בכינון ישיר לחזה, או בהפגזת בית על יושביו, בהם נשים וילדים. היא מונעת מאלפים מהם טיפול רפואי חיוני; היא מונעת מהם גישה חופשית למקורות תעסוקתם, ומדרדרת אותם אל רעב ולפעמים אל תת-תזונה; היא מונעת מהם מי שתיה בכמות מספקת (אבל בהתנחלות הסמוכה אין כל מחסור); והיא מציבה מאות מחסומים בדרכם לכל מקום, לעבודה, ללימודים או סתם לביקור משפחתי.
הדברים מתועדים לעייפה במסמכים ודו"חות תקופתיים של רשת שלמה של ארגונים: בצלם, גישה, במקום, יש דין, רופאים ללא גבולות, מחסום ווטש, OCHA ועוד. מפעם לפעם צצים מסמכים רשמיים של משרד הביטחון או המנהל האזרחי שמאשרים את מה שידוע זה מכבר.
והנה, כלפי כל העוול הקיצוני והמתמשך הזה, שמפר את זכויות היסוד המקודשות של כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן – לא קמה שום תרעומת. כלומר, למעט "השמאלנים הבכיינים" הרגילים, בקושי פרומיל מהאוכלוסיה הכללית, לא נוצרה אף פעם קואליציה של התנגדות כמו זו שנוצרה כעת, במהלך שבועיים בלבד, כלפי שלוש הצעות החוק של הממשלה.
זה טעון הסבר. בדרך כלל הסברים כאלה מתגבשים רק לאחר זמן מסוים; בזמן אמת, קשה לזהות את זרמי המעמקים הנכונים. בכל זאת אנסה את כוחי.
ההסבר הראשון שעולה על הדעת הוא כנראה לא נכון. הפגיעות הקיצוניות והמתמשכות בזכויות האדם שעברו בשתיקה יחסית הופנו כלפי פלסטינים בשטחים, בעוד שפגיעתם של שלושת החוקים החדשים תהיה באזרחי ישראל. כיוון שאנחנו רגישים הרבה יותר לזכויותינו מאשר לזכויות הפלסטינים, קמה עכשיו צעקה.
ההסבר הזה לא מספיק טוב, כי מול שלוש הצעות החוק הנוכחיות, שעדיין לא התגבשו לכלל חוקים (ויש סיכוי סביר שיפלו בבג"ץ), קיים חוק שכבר עבר, נאכף, ופגיעתו הרעה מורגשת היטב – על בשרם של אזרחים ישראליים: זהו חוק האזרחות (או "הוראת השעה" המוארכת כל חצי שנה), המונע מאזרחים ישראליים להקים משפחה בארץ עם בני זוג מהשטחים. חוק גזעני למהדרין, שד דמוגרפי בכסות חוקית, ובעיני לפחות, הכתם הנתעב ביותר בספר החוקים הישראלי.
החוק הזה חמור הרבה יותר משלוש ההצעות הנוכחיות גם יחד. מי שהדבר לא ברור לו, שישאל את עצמו שאלה אנושית פשוטה. נניח שאת/ה נוהג/ת לציין את יום העצמאות באבל. ונניח עוד שבחיר ליבך חי בשטחים, ואתם מתכוונים להתחתן. לו היית עומד בפני שתי ברירות, באיזו מהן היית בוחר/ת: א) להמשיך לציין את יום העצמאות באבל במחיר ויתור על חיים משותפים עם אהובך בארץ; ב) לחיות עם אהובך בארץ במחיר ויתור על ציון יום העצמאות באבל.
כל גבר או אישה סבירים, אני מניח, היו מעדיפים את אופציה ב'. מכאן ניתן ללמוד שפגיעתו של חוק האזרחות בזכויות היסוד חמורה יותר מפגיעתם של החוקים המגבילים את חופש הביטוי. והנה, ביחס לחוק הזה, לא התגבשה קואליציה של התנגדות (למעט השמאל הרדיקלי), ואפילו אותם אנשים ממש שמתנגדים להצעות הנוכחיות הביעו בו תמיכה נחרצת (מחנה גביזון-ימיני ושות').
כיוון שהן חוק האזרחות והן שלוש הצעות החוק הנוכחיות מופנים כלפי אזרחי ישראל, ההסבר הראשון – לפיו ההתנגדות לשלוש ההצעות מקורה בכך שלראשונה נפגעות זכויות יסוד של אזרחים ישראלים – איננו משכנע.
אני חוזר אם כן לתמציתן של שלוש ההצעות הנוכחיות: מתקפה ימנית-קיצונית על חופש הביטוי. תמצית זו מגלמת, לדעתי, את שתי הסיבות המרכזיות לעיסוק הנרחב בהן, כמו גם להתנגדות הרחבה יחסית כלפיו.
ראשית, העובדה שמאחורי ההצעות עומד הימין הקיצוני. בעוד שההתנגדות של השמאל העקבי נובעת ממניעים אידאולוגיים (התופסים את חופש הביטוי כזכות אחת, אבל לא בלעדית, בזכויות שיש להגן עליהן), ההתנגדות של המרכז-ימין מתון נובעת ממניעים מורכבים יותר. אותו חלק באליטה הישראלית שמזוהה עם קדימה ועם הליכוד אינו שש להיות מזוהה עם קיצוני "ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי". חשובה לו מאד התדמית הממלכתית, המהוגנת, שלפיה האוחזים בהגה השלטון בישראל אינם כנופיה של קנאים מוטרפים. חקיקה בעניינים יסודיים כמו נאמנות למדינה ולסמליה, על פי תפיסת המרכז-ימין מתון ("המרכז הלאומני", כלשון חיים ברעם) חייבת להישאר בידיו ולא לעבור לידיים ההפכפכות של הימין הקיצוני. זו אם כן, סיבה ראשונה: מיצוב עצמי, תדמיתי-פוליטי, כלפי חוץ ופנים כאחד.
אבל הסיבה העמוקה יותר קשורה לעצם מעמדו המיוחס של חופש הביטוי בעיני האליטה הישראלית. אני מסתכן בהשערה שרבים מהישראלים מזהים את לב המשטר הדמוקרטי עם חופש הביטוי. "זה מה שמבדיל אותנו מהערבים", יאמרו לך ישראלים לא מעטים. כמה מוכר הנפנוף הזה בחופש הביטוי שאנו "מעניקים" לח"כים הערבים, ובצמוד אליו, תמיד, השאלה הרטורית הזאת – "נראה לך שיהודי היה יכול לומר דברים כאלה בסעודיה?".
כלומר, בתפיסה המעוותת של המרכז הלאומני הישראלי, חופש הביטוי הוא הוא הזכות האלמנטרית שיש להגן עליה בדמוקרטיה. אותו מרכז מוכן לסבול את התבטאויותיהם הפרובוקטיביות של ג'מאל זחלאקה ואחמד טיבי, ובלבד שהקרקעות בגליל ימשיכו להיות מוקצות ליישובים יהודים בלבד ושהבדואים בנגב יפונו בכוח מאדמות אבותיהם. השלטון רשאי להתנקש בזכות הבסיסית לקורת גג ולמערכת ביוב ביישוב, אבל אל לו לגעת בזכות להתלונן על כך בפומבי. שוב הפער המוכר, בהוויה הישראלית, בין שוויון הנפש כלפי מעשים לבין ההיאחזות הנואשת במלים (היפוך מעניין של התפיסה היהודית-הלכתית).
זה ברמה האידאולוגית. גם ברמה הפסיכולוגית יש מעמד מיוחד לחופש הביטוי. ישראלי ממוצע יכול בהחלט לדמיין את עצמו בסיטואציות שבהן חופש הביטוי שלו נשלל; למעשה, כולנו חווים סיטואציות כאלה, באופן חלקי יותר או פחות, כל הזמן. אנחנו כפופים לצנזורה, חיצונית או פנימית ביחסי העבודה שלנו. לא מתבטאים בחופשיות ליד הבוס, לא חושפים סודות מקצועיים בפני קולגות, לא מותחים ביקורת גלויה שעלולה לסכן את מעמדנו וכדומה.
במלים אחרות: כל אחד מאיתנו יודע מה המשמעות של מגבלות על חופש הביטוי. וכל אחד מאיתנו לא ממש מת על זה.
אבל כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין קיר שנבקע בפתאומיות בסלון שלנו, ודרכו חודרים עשרה חיילים חמושים, שתוך 3 דקות כולאים אותנו בחדר אחד קטן – ל-48 שעות? כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין מסוק שחג מעל ראשנו ויורה טיל שהורג את אמנו? כמה מאיתנו מסוגלים לדמיין שאי אפשר לצאת מהשכונה לשום מקום, כי כל היציאות חסומות וכל מי שעולה על הכביש מסתכן בנפשו?
אותן חירויות יסוד מקודשות, שנשללות כדבר של יום ביומו מאלפי פלסטינים, הן כה מובנות מאליהן עבור הישראלי הממוצע, שאין הוא מסוגל כלל לדמיין חיים בלעדיהן. זהו כשל האמפאתיה המוכר, שעומד בבסיס כל ניכור מוסרי. כיוון שאי אפשר לדמיין את הסבל הפלסטיני, הוא הופך לבלתי נראה. ומה שאינו נראה, אינו זקוק להגנה.
כלומר, ההתגייסות הכוללת של אנשי ציבור ועיתונות בישראל בימים אלה נגד האפשרות שחופש הביטוי יישלל מאזרחים ישראליים (בעיקר מערבים), יותר משהיא משקפת דאגה אמיתית לזכויות של הנשללים, משקפת את גבול יכולת האמפתיה של המודאגים. וגם כאשר התנגדותם ליוזמות החקיקה כנה ונסערת (ולא טקטית גרידא), העובדה שרק עתה התעוררו, ועד היום שתקו על עוולות חמורות הרבה יותר (וגם ימשיכו בעתיד לשתוק עליהן), מלמדת יותר עליהם מאשר על חומרתו של המצב הפוליטי העכשווי.
בכך איני רומז שהמצב אינו חמור או ששלוש הצעות החוק הנוכחיות הן הבל שראוי להתעלם ממנו. לא ולא, יש להאבק בהן בכל הכוח. האמירה הרווחת "בג"ץ כבר יפיל את זה" עצובה בעיני, כי אם אומנם בג"ץ יפיל אותן, זה יהיה בניגוד ולא בהתאמה לרצונו של רוב העם. גם אלה שאומרים "נניח לחוקים לעבור, נאבק בהם ברחובות" משליכים את יהבם על מאגרים פיקטיביים של מפגינים, להערכתי. בישראל כבר לא יוצאים לרחובות, וחצי השנה האחרונה, שבה המשטרה החלה לעצור מפגינים לא אלימים ולשים אותם במעצר בית, דיללה עוד יותר את מחאת הכיכרות. לטובת כולם, עדיף שהצעות החוק האלה לא יבשילו כלל לכדי חוקים.
ועדיין, בשורה התחתונה, מדובר בהצעות שנזקן הצפוי מתגמד לעומת מעשים וחוקים שכבר מופעלים כלפי פלסטינים בשטחים וגם בתחומי ישראל. אם הניתוח שלי קרוב לאמת, התגובה הציבורית כלפיהן נובעת מרפלכס חרדה ספונטני שקשור בטבורו ליחס האינטימי שלנו לחופש הביטוי הפרטי שלנו, כאזרחים שזכויות היסוד שלהם מובטחות ממילא, ולאו דווקא מחשיבה פוליטית מגובשת ועקבית שמחוייבת לזכויות אדם באשר הן. ואם כך הדבר, יש לצפות שגם הזעקה הנוכחית לא תתורגם למגננה אמיתית ומוצקה על הזכויות שיקופחו, אלא תתכנס בחזרה לבועה השגרתית שבתוכה זכויותינו אנחנו (עדיין) אינן נתונות בסכנה. רק שה"אנחנו" הזה מצטמצם כל הזמן.